מחלו לשאול דף יב עב

וְרַבָּנָן אָמְרִי, מֵהָכָא - מהפסוק הזה למדים שמחלו לו, שנאמר שמואל כ' כא' א'

מדוע חכמים לא דרשו מהפסוק הקודם שיהא עמו במחיצתו?

 משום שמבואר לקמן (לד:) שכל הנביאים נתנבאו לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה', ור' אבהו אמר שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, נמצא שבין לרבי יוחנן ובין לר' אבהו כיון שהיה שאול בעל תשובה אי אפשר שיהיה במחיצה אחת עם שמואל שהיה צדיק גמור, ולכך לא דרשו כן מהפסוק "עמי' שיהא עמו במחיצתו.

לאחר שמתו שלושה מבני דוד: בנו הראשון מבת-שבע, אמנון ואבשלום, ולאחר שחוּלַל כבוד תמר וכבוד עשרת פילגשי דוד, הגיע הרעב אשר נמשך שלוש שנים ברציפות. דוד המלך מבקש את ה', שואל ב"אורים ותומים" ומקבל תשובה: שהרעב בא [בעוון שאול אשר הרג את הגבעונים] לפני שנים רבות. ולמרות שעונש הרעב היה ראוי להיות בימי שאול ולא בימי דוד, בא הרעב בימי דוד כיון שדוד היה יכול לשאת זאת יותר משאול, מה גם שעל שאול כבר נגזר למות בעוון נוב. ועוד טעם שבא הרעב: על שהעם לא ספדו לשאול כהלכה.

הגבעונים היו מבני האמורי ואוייבים לישראל, ולכן לא חמלו עליהם ישראל. בתורה בדברים כ', ט"ז נאמר על אנשי האמורי: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה… כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם. הַחִתִּי [וְהָאֱמֹרִי] הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְיָ אֱלֹקֶיךָ". אך למרות זאת בני ישראל נשבעו להם בימי יהושע להחיותם (בעל כורחם), לאחר שהגבעונים באו אל יהושע בעורמה ומרמה, והעמידו פנים כאילו הם מתגוררים בארץ רחוקה. הגבעונים הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים. וכיון ששאול הרג את כל מי שהיה בנוב, הרג גם את הגבעונים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים בבית ה' בעילה שמרדו בו, בכך שלא גילו לו את עניין מרידת דוד ואנשי נוב במלכותו. שאול הפר בכך את שבועת יהושע אשר נשבע לגבעונים שלא ימיתם, והרג את מקצתם והנשארים ברחו לנפשם, וזה היה חילול שם שמים. ויש המפרשים: שהיו בנוב 7 גבעונים שואבי מים וחוטבי עצים, ונשארו ללא פרנסה וסבלו רעב, וזה נחשב לשאול כאילו הרגם, ובגללם נעצרו הגשמים וכל ישראל היו בצרה. וגם מפני שישראל לא מיחו בשאול אשר שפך דם.

דוד המלך קורא לגבעונים הנותרים ושואל: מה אעשה לכם? ובמה אכפר, ובמה אדע שהתפייסתם בלב שלם ומחלתם לשאול? והגבעונים האכזרים טוענים ששאול פגע בהם ואין להם פיוס בממון. הם דורשים לתלות 7 אנשים מצאצאי שאול, כדי שכולם יִרְאוּ ויתייראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים: "הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ… יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיְיָ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְיָ". בלית ברירה ובלב כבד מסכים דוד המלך ואומר לגבעונים: "אֲנִי אֶתֵּן". שבועת ה' אשר היתה בין דוד ויהונתן, דוד המלך חמל על מפיבושת בן יהונתן בן שאול, מה גם שבזמן הריגת נוב והגבעונים מפיבושת היה נכה רגליים וילד קטן בן חמש שנים בלבד. דוד לקח את שני בני רִצְפָּה בַת אַיָּה פילגש שאול אשר ילדה לשאול, ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל המחולתי (ולפי חז"ל היו אלה בני מירב שגידלתן מיכל) ומסרם לגבעונים, והם הומתו בידי הגבעונים האכזריים אשר תלו אותם. לפי מדרש במדבר רבה א'-ד': היו תלויים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון כדי לקדש שם שמים ברבים. והיו העוברים ושבים אומרים: מה טיבם של אלה? ואומרים להם: בני מלכים הם, ופשטו ידם בגרים, ואומרים העוברים ושבים: אין לך אומה ראויה להידבק בה כאומה זו.

הרד"ק כתב. דוד המלך ציווה לתלותם וחשב כי בערב יורידום מהעצים, אך לא עשו כן כי אמרו: המלך ציווה לתלותם והוא יצווה להורידם. כאשר עברו ימי הקציר ובאו ימי הגשמים, ביקשו מהמלך שיצווה להורידם בעבור צִדְקַת רצפה, שהיתה שומרת עליהם כל הזמן ולא נתנה לעוף השמים לנוח עליהם. רצפה בת איה שהיתה פילגש שאול, שמרה במסירות נפש על כבוד בניה ההרוגים ועל שאר ההרוגים. היא לקחה שק והתכסתה בו יום ולילה, כדי לשמור על המתים מפני העופות וחיות הבר, עד אשר יובאו לקבר ישראל. כאשר נודע לדוד המלך על מסירותה הגדולה של רצפה, נכמרו רחמיו עליהם וציוה לקוברם

דוד המלך גם ציווה לקחת את עצמות שאול ויהונתן בנו מיבש גלעד. ואז ספדו לשאול ויהונתן ולמוקעים, וקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו בקבורה מכובדת בארץ בנימין בצלע, בקבר קיש אביו. ורק אז, ולאחר נקמת הגבעונים מבני שאול: "וַיֵּעָתֵר אֱלֹקִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן", וירד מטר רב על הארץ. ומובא במדרש רבה ויקרא כ', י"ב: מכאן שמיתת צדיקים מכפרת, שמיד לאחר קבורתם נעתר הקדוש-ברוך-הוא לארץ וירדו גשמים