ועוד בדעת ר' שמעון שמנחת חוטא של כהנים נקמצת ושייריה קרבים על המזבח לעצמם, ובדעות נוספות תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' שמעון אומר: מנחת חוטא של כהנים נקמצת, והקומץ קרב בפני עצמו, והשירים קריבין בפני עצמן, ר' אלעזר בר' שמעון, בנו, אומר: הקומץ ממנחת החוטא של כהנים קרב בפני עצמו, ואולם השירים מתפזרין על פני בית הדשן.

ובעקבות הלכה זו של ר' אלעזר בנו של ר' שמעון, אמר ר' חייא בר אבא כי הוי [היה מתקשה] בה, בפירושה, ר' יוחנן כך: בית הדשן הנזכר בדברי ר' אלעזר בנו של ר' שמעון דהיכא [של היכן] הוא, באיזה מבתי הדשן שבמקדש כוונתו. אי [אם] הכוונה לבית הדשן שלמעלה (שעל המזבח), שניתנים השירים על האפר הצבור שם — היינו אבוה [זהו שיטת אביו, ר' שמעון], שהרי אחר שקרבים השיריים (כדעת ר' שמעון) גורפים אותם ל"תפוח" שעל המזבח, ונמצא שתוך כדי כך הם מתפזרים על בית הדשן! ואי [אם] הכוונה היא לבית הדשן שלמטה (מתחת למזבח) — האם יש לך דבר שקרב במקום שהוא למטה מהמזבח?

אמר ליה [לו] ר' אבא לר' חייא בר אבא: דלמא [שמא] כוונת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון שמפזרים את השיריים בבית הדשן כדי להוליכם בכך לאיבוד. ומסופר כי כשאמר ר' אבא דברים אלה בבית המדרש, אחיכו [צחקו] החכמים היושבים שם עליה [עליו], אמרו: וכי יש לך בקדשים דבר שנעבדה בו עבודה קרב לאיבוד?

ומתרצים: אכן יש מן הקדשים שהולך לאיבוד, שכן הוא הדין במנחת חוטא של כהנים, שכך תני אבוה [שנה אביו] של ר' אבין: נאמר במנחת חוטא "ו כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז). ולשון הכתוב תמוהה, שאחר שכבר השמיענו הכתוב כי "כליל תהיה" מה לימדנו הנאמר בו "לא תאכל"? אלא לומר: דווקא לאכילה הקשתיה את מנחת חוטא של כהנים למנחת חביתין, וללמדנו שאף מנחת חוטא של כהנים אינה נאכלת, ולא הקשתיה למנחת חביתין לדבר אחר, שתוקטר כולה כדרך שמוקטרת מנחת חביתין.

ושואלים על דרשה זו: מאי קא אמר [מה הוא אומר], מה כוונתו, שהרי אין לומר שמנחת כהנים אינה מוקטרת כולה, שהרי בה נאמר "כליל תהיה"! אמר אביי: הכי קא אמר [כך הוא אומר, כך כוונתו], שכך לדעתו יש לקרוא את הכתוב, בסירוס, ובשינוי מקום חלקי הנאמר בו: "ו כל מנחת כהן... לא תאכל" — בקרבן חובתו של כהן, כגון מנחת חוטא, שאינה נאכלת, אך גם אינה מוקטרת כולה, אלא הולכת לבית הדשן (וכשיטת ר' אלעזר בנו של ר' שמעון). "וכל מנחת כהן כליל תהיה" — בקרבן נדבתו של כהן, שאינה נאכלת ומוקטרת כולה, כמנחת חביתין. אמר ליה [לו] רבא לאביי: איך אתה יכול לומר כך, הרי זו כמו סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה שפוסקת, קוטעת את הפסוקים]!

אלא אמר רבא הסבר אחר, שכך לדעתו יש לקרוא את הכתוב: "ו כל מנחת כהן כליל תהיה" — זו מנחת נדבתו של כהן, שמוקטרת כולה. "לא תאכל" — זו מנחת חובתו של כהן, כמנחת חוטא, שאינה נאכלת אבל אינה מוקטרת כולה.

ושואלים: ומנין לך לדרוש כך את הכתוב, שמא איפוך אנא [אהפוך אני] את דרך הדרשה, ואומר כי הכתוב "כליל תהיה" מתייחס למנחת חובתו של כהן, וזו מוקטרת כולה, ואילו הכתוב "לא תאכל" מתייחס למנחת נדבתו, שאינה נאכלת, אך אינה מוקטרת כולה! ומשיבים: מסתברא [מסתבר] יותר לומר שאת מנחת נדבתו של כהן הוה ליה [היה לו] לרבויי [לרבות] שמוקטרת כולה, ולא את מנחת חובתו של כהן. שכן דומה היא מנחת נדבתו של כהן למנחת חביתין, ובדברים הבאים: הריהי תדירה (באה תמיד, בכל זמן שרוצה הכהן להביא מנחה), ובדומה למנחת חביתין הבאה בכל יום; וכמו כן הריהי באה על ידי כהן שלא חטי [לא חטא] וכמנחת חביתין: וכמו כן הריהי בסים ריחיה [ריחו מבושם, מתובל ומרוקח] כמנחת חביתין, שכן זו וזו בלולות בשמן וניתנת עליהם לבונה. וכל אלה אינם במנחת חוטא.

ודוחים: אדרבה [להיפך], דווקא את מנחת חובתו של כהן הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן דומות הן בצדדים הבאים: שמנחת חובתו באה מעשרון אחד בלבד, וכמנחת חביתין (בעוד שלמנחת נדבה אין שיעור קבוע. ועוד, ששתיהן באות כחובה (מה שאין כן במנחת נדבה)! ומשיבים: מאחר שהנך [אלה] צדדי הדמיון בין מנחת נדבה למנחת חביתין נפישן [מרובים] יותר, ודאי הקיש הכתוב למנחת החביתין דווקא את מנחת הנדבה