מתקיף לה [מקשה עליה, על תשובת ר' אמי] רב חסדא: אף מכתוב זה עדיין אין ללמוד שהן פסולות אף בדיעבד. ושמא אימא [אמור] את דרשת הכתוב באופן שונה: "לא תאפה חמץ", שלא תיאפה במצב של החמצה מלאה במשמעות "חמץ", ורק באופן זה פסולות המנחות הבאות מצה, אלא יכול אתה לומר שתיאפנה אף כשעברו שיאור (החמצה מעטה), אף שאינן בכלל מצה (שהרי הוחמצו מעט) אין בכך פסול?! ודנים בשאלתו זו של רב חסדא: והרי נחלקו חכמים בהגדרת "שאור", שלשיטת ר' מאיר הריהו הבצק בתחילת חימוצו, משהכסיפו פניו, ולשיטת ר' יהודה אין זה חמץ כלל, אלא שאור הריהו רק מזמן שנראו בבצק סדקים כקרני חגבים.
ומעתה יש לברר: שיאור זה שהציע רב חסדא בדרשת הכתוב, דמאן [של מי] לפי הגדרתו של איזה תנא הוא? אי [אם] המדובר כהגדרת שאור בשיטת ר' מאיר, שלדעת ר' יהודה הסבור שאין זה חמץ כלל — אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי לדעת ר' יהודה מצה מעליא [מעולה, גמור] היא זו! ואי [אם] כהגדרת שאור בשיטת ר' יהודה ("נראו בו סדקים") ולשיטת ר' מאיר הסבור שהוא חמץ גמור — גם כן אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי חמץ מעליא [מעולה, גמור] הוא!
ואי [אם] כהגדרת שאור לשיטת ר' מאיר, ולדעת ר' מאיר — גם כן אין מקום לשאלת רב חסדא. שהרי מכיון שדינו של האוכל שאור שכזה בפסח דלקי עליה [שלוקה עליו], לדעת ר' מאיר, הרי שחמץ גמור הוא! אלא צריך לומר שקושיית רב חסדא מדברת בהגדרת שאור של ר' יהודה ולדעת ר' יהודה שמצב זה אינו מוגדר כחמץ גמור.
