זבחים לג
מכלל הדברים אתה למד דתרוייהו סבירא להו [ששניהם, אביי ורבא, סבורים הם] כי טומאה דחויה היא בצבור ולא הותרה לגמרי. ושבים לדון בדברי עולא, שאמר כי ביאה של טמא במקצת שמה ביאה.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי מסייע ליה [לו] מה ששנינו בברייתא: כל הסמיכות שהיו שם במקדש, קורא עליהן אני מה ששנו חכמים: תכף לסמיכה שחיטה, שצריך שיהיו תכופים בזמן ובמקום ככל האפשר,

חוץ מסמיכה זו שהמצורע סומך על אשמו, שהיתה בחללו של שער נקנור, ולא בעזרה עצמה, שם נשחט האשם, כיון שאין מצורע יכול ליכנס לשם עד שמזין עליו (עבורו) על המזבח מדם חטאתו ומדם אשמו. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי ביאה במקצת לא שמה ביאה — ליעייל ידיה ולסמוך [שיכניס ידו בפנים ויסמוך], והקרבן יישחט סמוך לפתח!

אמר רב יוסף: אין מכאן ראיה, כי הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר: מרחק [מרוחק] צפון, שהצפון בו שוחטים קדשי קדשים (ואשם בכללם) אינו כולל את כל צפון העזרה, אלא רק את השטח שמצפון למזבח, והוא רחוק יותר מעשרים ושתים אמה מפתח העזרה. וגם אם יכניס המצורע ידיו לעזרה ויסמוך, לא ניתן לשחוט שם את האשם.

ושואלים: וליעבד [ושיעשו] פישפש (דלת קטנה) בכותל העזרה הצפוני, מול המזבח, ושם יכניס ידיו ויסמוך! אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אי אפשר לעשות שינויים כאלה במקדש, כי נאמר לגבי מבנה המקדש: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל את כל מלאכת התבנית" (דברי הימים א כח, יט).