גאולת מנהג הדם: מנהג גאולת הדם בא להגן על היחיד בתוך חברה שאין בה שלטון מרכזי.       האחריות "לגאול" את דם הנרצח מוטלת על המשפחה ועל השבט. התורה מנסה לצמצם מנהג זה, שיכול לגרור אחריו שפיכות דמים אין סופית לאורך דורות. התורה מחייבת את גואלי הדם להמתין עד למשפטו של מי שנטל חיים.    לפי במדבר ל"ה,  24-25, "העדה"  היא מוסד משפטי  ותפקידה להחליט על גורלו של הרוצח:   אם הוא רוצח  בשגגה (לא בכוונה) – הוא זכאי להגנה מפני גואלי הדם (יסתתר בעיר מקלט).   ואם הוא רוצח במזיד  (שרצח בכוונה תחילה) – הוא יימסר לידי גואלי הדם להמיתו.

"וכבו את גחלתי"  (פסוק 7) בתקופת המקרא האירו את הבית במדורה או נר.  מלאכת הדלקת האש הייתה מעשה קשה במיוחד,  ולכן שמרו על גחלת בוערת, שממנה היה ניתן להדליק אש חדשה. לכן כיבוי הגחלת הפך סמל לאובדן חיים או לאיבוד תקווה. האישה החכמה מתקוע מספרת לדוד כי אם גואלי הדם מטעם המשפחה יהרגו את בנה השני,  לא תהייה המשכיות למשפחתה.  לכן האישה מרגישה חסרת תקווה.   גם היום משתמשים בביטוי זה. דוגמא:  במלחמת העולם השנייה ניסו הנאצים למחוק את העם היהודי מעל מפת האנושות, אבל שרידי הניצולים עלו לארץ ישראל הקימו משפחות, וכך שמרו על גחלת העם.

"חוק הייבום"  (דברים  כ"ה  5-10) במקרא משתקפת תפיסה,  המייחסת חשיבות רבה להמשכיות המשפחה: הבנים נקראים על שם האב,  ולאחר מותו הם ממשיכים לשמר את השושלת המשפחתית. אם אחד הבנים מת,  ולא הספיק להותיר אחריו בנים שישאו את שמו,  מחייבת התורה את אחיו לשאת את אלמנתו,  והבן הראשון שייוולד להם ייקרא על שם המת. זה נקרא חוק הייבום".

"וכמים הניגרים ארצה אשר לא יאספו"   (פסוק 14) האישה משתמשת בדימוי  שמשמעותו: את הנעשה אין להשיב,  המים שנשפכים על האדמה, נספגים בה, ואין דרך לאסוף אותם.  כך גם מי שמת – אין דרך להחזירו לחיים. היום משתמשים בביטוי דומה: "אין בוכים על חלב שנשפך".

"מכף רגלו ועד קודקודו, לא היה בו מום    (פסוק 25) המחבר המקראי משתמש בביטוי מכליל (מריזמוס),  כדי לתאר את שלמות יופי של אבשלום.  בכל גופו לא היה מום.

פסוקים  25-26    מתארים את יופיו של אבשלום ואת שער ראשו.  הסיפור המקראי בדרך כלל אינו נוהג לתאר את צורתו החיצונית של אדם, במיוחד לא של גברים. אם המחבר המקראי בכל זאת מקדיש לכך מקום, הרי שיש לכך סיבות.  סיבה אחת תתבהר בהמשך הסיפור בפרק י"ח. כלומר המחבר המקראי מכין את הקוראים למה שיקרה בהמשך.   זהו רמז מקדם. סיבה נוספת לכך שהמחבר מאריך בתיאורו החיצוני של אבשלום היא כדי להציג את אבשלום כגאוותן,  בין השאר בגלל יופיו.

מהו רמז מקדם  (רמז מטרים)? פרטים מסוימים המשובצים לרוב בתחילת הסיפור במצג ונועדו לקדם את העלילה ולרמוז על העתיד להתרחש בהמשך הסיפור. הרמזים המקדמים סמויים, ולכן לעיתים רק במבט לאחור אפשר לגלותם.

		נכון	לא נכון	פסוק
	בפסוק א' כתוב שדוד התגעגע לאבשלום
	יואב לקח מתקוע אשה חכמה, כדי שתגרום לדוד להחזיר את אבשלום מגלותו
	האשה מתקוע מתחפשת לאשה שמחה
	האשה מתקוע באה לפני המלך דוד ומבקשת שיושיע אותה
	האשה מתקוע סיפרה שהיא אלמנה , אם לשני בנים
	האשה מתקוע מספרת על ריב שני בניה: " וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה"
	האשה החכמה סיפרה לדוד שהמשפחה מנסה להפעיל גאולת דם על בנה השני
	דוד אומר לאשה שהמשפחה צודקת ולא היא
	האשה שואלת את דוד מדוע הוא לא מחזיר בן מודח
	המלך מבין שהאשה נשלחה ע'י יואב
	האשה מכחישה שנשלחה ע'י יואב
	" וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" אומרת האשה התקועית למלך
	המלך אומר ליואב: "וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם"
	בניהו אומר למלך: " הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ"
	יואב מביא את אבשלום מגשור
	הפגישה בין דוד לאבשלום היתה מאוד נרגשת: " יִסֹּב אֶל בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה"
	אבשלום היה מאוד מכוער
	לאבשלום נולדו 3 בנים ובת בשם תמר
	אבשלום הצית את שדהו של יואב ובזאת הכריח את יואב לבוא אליו
	אבשלום דורש מיואב שיאמר לאביו המלך כי הוא רוצה לראותו. כי הוא אינו מבין למה הוחזר מגשור.

שמואל ב פרק יד

 

משל האשה התקועית

חלוקת הפרק:

1. דבר יואב אל האשה החכמה מתקוע – א – ג
2. האשה התקועית בבית דוד ותגובת דוד – ד – ז
3. תגובת דוד לאשה התקועית ובקשתה – ח - יז
4. דוד מגלה שיד יואב במעשה – יח – כ
5. הסכמת דוד להשיב את אבשלום – כא – כד
6. תיאור יופיו של אבשלום – כה – כז
7. מפגש דוד ואבשלום בחלוף שנתיים - כח – לב
8. התפייסות דוד עם אבשלום - לג

 

1.דבר יואב אל האשה החכמה מתקוע (א – ג)

  א וַיֵּדַע, יוֹאָב בֶּן-צְרֻיָה: כִּי-לֵב הַמֶּלֶךְ, עַל-אַבְשָׁלוֹם. ב וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה

  חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי-נָא וְלִבְשִׁי-נָא בִגְדֵי-אֵבֶל, וְאַל-תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית, כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים

  רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל-מֵת. ג וּבָאת, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו, כַּדָּבָר הַזֶּה; וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת-הַדְּבָרִים,

  בְּפִיהָ.

  יואב שר צבא דוד מכיר בעובדה שדוד מתגעגע לאבשלום, ומשום כך בחר להשפיע עליו בדרך

  מתוחכמת לשכנעו להחזיר את אבשלום, בשל עובדה זו הזמין יואב אשה חכמה מתקוע, וביקש ממנה

  להתחפש לאשה אלמנה שלה שני בנים, ובן אחד הרג את השני, ועכשיו קרוביה רוצים לנקום בו

  ולהרגו, ובזה היא תרמוז למה שקרה במשפחתו של דוד, כשאבשלום הרג את אמנון. 

 

2.האשה התקועית בבית דוד ותגובת דוד (ד – ז)

  ד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל עַל-אַפֶּיהָ אַרְצָה, וַתִּשְׁתָּחוּ; וַתֹּאמֶר, הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ.

  ה וַיֹּאמֶר-לָהּ הַמֶּלֶךְ, מַה-לָּךְ; וַתֹּאמֶר, אֲבָל אִשָּׁה-אַלְמָנָה אָנִי--וַיָּמָת אִישִׁי. ו וּלְשִׁפְחָתְךָ, שְׁנֵי בָנִים,

   וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם; וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת-הָאֶחָד, וַיָּמֶת אֹתוֹ. ז וְהִנֵּה קָמָה כָל

   הַמִּשְׁפָּחָה עַל-שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת-מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, וְנַשְׁמִידָה, גַּם

   אֶת-הַיּוֹרֵשׁ; וְכִבּוּ, אֶת-גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה, לְבִלְתִּי שום- (שִׂים-) לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית, עַל-פְּנֵי

   הָאֲדָמָה.

   האשה התקועית סיפרה לדוד את כל אשר שם יואב בפיה (כמצוין לעיל), וביקשה מדוד סעד לבל

   ימיתו קרוביה את בנה שנותר לה.

 

3.תגובת דוד לאשה התקועית ובקשתה (ח – יז)

  ח וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-הָאִשָּׁה, לְכִי לְבֵיתֵךְ; וַאֲנִי, אֲצַוֶּה עָלָיִךְ. ט וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית, אֶל-הַמֶּלֶךְ,

  עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָו‍ֹן, וְעַל-בֵּית אָבִי; וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ, נָקִי. י וַיֹּאמֶר, הַמֶּלֶךְ: הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ

  אֵלַי, וְלֹא-יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ. יא וַתֹּאמֶר יִזְכָּר-נָא הַמֶּלֶךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מהרבית (מֵהַרְבַּת) גֹּאֵל

  הַדָּם לְשַׁחֵת, וְלֹא יַשְׁמִידוּ, אֶת-בְּנִי; וַיֹּאמֶר, חַי-יְהוָה, אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ, אָרְצָה. יב וַתֹּאמֶר,

  הָאִשָּׁה, תְּדַבֶּר-נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, דָּבָר; וַיֹּאמֶר, דַּבֵּרִי. יג וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה

  כָּזֹאת, עַל עַם אֱלֹהִים; וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה, כְּאָשֵׁם, לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ, אֶת-נִדְּחוֹ. יד כִּי-מוֹת

   נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה, אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ; וְלֹא-יִשָּׂא אֱלֹהִים, נֶפֶשׁ, וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת, לְבִלְתִּי יִדַּח

   מִמֶּנּוּ נִדָּח. טו וְעַתָּה אֲשֶׁר-בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה--כִּי יֵרְאֻנִי, הָעָם; וַתֹּאמֶר

   שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה-נָּא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת-דְּבַר אֲמָתוֹ. טז כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ, לְהַצִּיל אֶת

    אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ, לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת-בְּנִי יַחַד, מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים. יז וַתֹּאמֶר, שִׁפְחָתְךָ, יִהְיֶה-נָּא                                                                                                                        

   דְּבַר-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לִמְנֻחָה: כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע, וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ,

   יְהִי עִמָּךְ.

   בתגובה לדברי דוד והבטחתו שבנה לא ימות, הוסיפה ואמרה: אם כך אתה מרחם על בני שהרג,

   אז מדוע אתה לא מרחם על בנך שהרג (אבשלום), ומדוע אינך מחזירו הביתה? "ותאמר האשה

   ולמה חשבתה כזאת... לבלתי השיב המלך את נדחו" (יג), והוסיפה לנמק את הטעם בדבר הצורך

   למחול לאבשלום ולהשיבו לירושלים "כי מות נמות" (יד) אף אם הומת אמנון קודם זמנו, הרגו

   אבשלום ללא התראה, על כן אין להמית את הרוצח "וכמים הניגרים ארצה" (יד), מאחר וכבר

   נשפך דמו של אמנון, לא יהיה בכל עונש שיוטל על אבשלום כדי להשיב את דמו, והם כמים שנשפכו

   ארצה, שאי אפשר לאספם ולהחזירם למקומם (מצודת דוד).

 

4.דוד מגלה שיד יואב במעשה (יח – כ) 
  יח וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה, אַל-נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה,

  יְדַבֶּר-נָא, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ. יט וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל-זֹאת; וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי-נַפְשְׁךָ

  אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם-אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, מִכֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ--כִּי-עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, וְהוּא

  שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כ לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת-פְּנֵי הַדָּבָר, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת-הַדָּבָר

  הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.

  דוד מגלה כי יואב תכנן את כל הסיפור, והוא אשר שלח אותה אליו "ויאמר המלך היד יואב אתך"? (יט)

  והאשה החכמה עונה שאכן הוא צודק ויואב הוא ששלח אותה, והוסיפה שהוא (דוד) חכם כמלאך האלוקים.

 

5.הסכמת דוד להשיב את אבשלום (כא – כד)

  כא וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-יוֹאָב, הִנֵּה-נָא עָשִׂיתִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת-הַנַּעַר, אֶת-אַבְשָׁלוֹם.

  כב וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל-פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ, וַיְבָרֶךְ אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי-מָצָאתִי חֵן

  בְּעֵינֶיךָ, אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר-עָשָׂה הַמֶּלֶךְ, אֶת-דְּבַר עבדו (עַבְדֶּךָ). כג וַיָּקָם יוֹאָב, וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה; וַיָּבֵא

  אֶת-אַבְשָׁלוֹם, יְרוּשָׁלִָם. כד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל-בֵּיתוֹ, וּפָנַי לֹא יִרְאֶה; וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל-בֵּיתוֹ, וּפְנֵי

  הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה.

  דוד שהכיר ברצון יואב להשיב את אבשלום, ציווה להחזיר את אבשלום לירושלים, אך המשיך לעמוד

  בסירובו לראותו "ויאמר המלך יסוב אל ביתו ופני לא יראה; ויסוב אבשלום את ביתו ופני המלך

  לא ראה" (כד)

 

6.תיאור יופיו של אבשלום (כה – כז)

  כה וּכְאַבְשָׁלוֹם, לֹא-הָיָה אִישׁ-יָפֶה בְּכָל-יִשְׂרָאֵל--לְהַלֵּל מְאֹד: מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ, לֹא-הָיָה בוֹ מוּם.  

  כו וּבְגַלְּחוֹ, אֶת-רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי-כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ; וְשָׁקַל אֶת-שְׂעַר

  רֹאשׁוֹ, מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ. כז וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים, וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר; הִיא

  הָיְתָה, אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה.

  במאמר מוסגר מובאים הפסוקים הבאים בציון מראהו של אבשלום כרקע ונתינת טעם להצלחת המרד

  שלו על אביו.

  יופיו – "וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו

  מום ובגלחו את ראשו... ושקל את שער ראשו מאתיים שקלים...". עוד בתיאור יופיו מובא ששערות

  ראשו היו גדולים, ואחת לשנה היה מגלחם. מכאן שהיה אבשלום נזיר, ועולה כי ישראל נהרו אחריו

  גם בשל יופיו, והוסיף הכתוב לציין כי נולדו לו שלושה בנים ובת אחת בשם תמר, כשם אחותו שאף

  היתה יפה כמותו.

 

 

                                                                                                                   כתב וערך שמעון לוי

 

7.מפגש דוד ואבשלום בחלוף שנתיים (כח – לב)
  כח וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם, שְׁנָתַיִם יָמִים; וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, לֹא רָאָה. כט וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל-יוֹאָב,

  לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל-הַמֶּלֶךְ, וְלֹא אָבָה, לָבוֹא אֵלָיו; וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית, וְלֹא אָבָה לָבוֹא. ל וַיֹּאמֶר אֶל-עֲבָדָיו

  רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל-יָדִי, וְלוֹ-שָׁם שְׂעֹרִים--לְכוּ, והוצתיה (וְהַצִּיתוּהָ) בָאֵשׁ; וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם,

  אֶת-הַחֶלְקָה--בָּאֵשׁ. לא וַיָּקָם יוֹאָב, וַיָּבֹא אֶל-אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶיךָ אֶת

  הַחֶלְקָה אֲשֶׁר-לִי בָּאֵשׁ. לב וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל-יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ

  אֶל-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר--טוֹב לִי, עֹד אֲנִי-שָׁם; וְעַתָּה, אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְאִם-יֶשׁ-בִּי עָו‍ֹן,

  וֶהֱמִתָנִי.

  בחלוף שנתיים מאז שאבשלום חזר מבלי שזכה לראות את אביו בשל סירובו, שלח שליחים ליואב

  פעמים לבוא אליו במטרה לארגן מפגש בינו לבין אביו, אך משלא נענה יואב לבקשתו ציווה אבשלום

  את עבדיו להצית את חלקת השעורים של יואב באש, בעקבות מעשה אבשלום יואב הגיע לבית אבשלום

  וטען "למה הציתו עבדיך את החלקה אשר לי באש"? (לא). תשובת אבשלום "הנה שלחתי אליך

  לאמור בוא הנה ואשלחה אותך אל המלך..." (לב). יואב מבין כי רצונו של אבשלום לארגן פגישה

  מחודשת בינו לבין דוד אביו, ולדבריו של אבשלום הוסיף טעם לבקשתו "למה באתי מגשור... ואם

  יש בי עוון והמתני" (לב), דהיינו שם בגשור היה טוב מאשר בואי לירושלים ויושב כמנודה וכנאשם

  שממתין לדינו, כך שאם יתברר שיש בי עוון מיתה ימיתני.      

 

8.התפייסות דוד עם אבשלום (לג)

  לג וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיַּגֶּד-לוֹ, וַיִּקְרָא אֶל-אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל-אַפָּיו אַרְצָה

  לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ; וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ, לְאַבְשָׁלוֹם.

  אחר מעשה אבשלום ולבקשת יואב, דוד מסכים לפגוש את אבשלום "ויבא אל המלך... וישק

   המלך לאבשלום".