אהבת ישראל

(יז) ויקֹנן דוד את הקינה הזאת
על שאול ועל יהונתן בנו. 
הדרך פתוחה לדוד למלוך על ישראל,
אבל הוא אינו שש בגלל זה.
הטרגדיה הלאומית — נפילת המלך ותבוסת ישראל,
וכן הטרגדיה האישית — מיתת ידידו הטוב יהונתן,
הן מעל ומעבר לכול.
ולכן הוא מקונן קינה — שהיא בדרך כלל שיר על אסון לאומי,
וכמו שאחרי נפילת יאשיהו במלחמה עם מצרים במגידו,
כתוב (דברי הימים ב לה: כה): "ויקונן ירמיהו על יאשיהו... והנם כתובים על הקינות".
ומשמע, שהיו קינות שהיו לזכר עולם למהלומות לאומיות.
ודוד רוצה שהעם ידע
שנפילת כל מלך בידי אויבי ישראל היא סיבה לקינה,
אפילו כאשר התבוסה היתה תוצאה מחטא,
משום שחייבים להתאבל על כל אסון לאומי,
אבלות שהיא קינה גם על חילול השם.
ולכן מתחיל דוד את קינתו (בפסוק הבא):
"ללמד בני יהודה קשת",
כדי שהדבר הזה לא יקרה עוד ולא יחולל שם ה'.
ואע"פ שהכאב הטבעי והגדול ביותר
— מבחינה אישית—
הוא על מות יהונתן האהוב עליו,
מ"מ עיקר האבל הוא על מות שאול,
מלך ישראל ומשיח ה',
ולכן הקדים דוד בקינה את שמו של שאול.

כן, הקינה כנה

אחת הדרכים לבדוק אם קינת דוד היא קינה כנה היא בירור השאלה: על מי בעצם קונן דוד? על שאול? על יהונתן? על כל ישראל? ומאיזה פסוק אפשר לענות על שאלה זו?

הקינה נפתחת בחידה ובקלישאה:

החידה היא – מיהו או מהו הצבי שנפל על במות ישראל.

ייתכן שהכוונה היא לבעל החיים האצילי, דק הרגליים ובעל זוג הקרניים הישרות. דימוי של לוחם הקשור בבעל החיים הזה נמצא בשמ"ב ב' 18: וַיִּהְיוּ שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָי כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה. ואם כך, הצבי הוא דימוי אפשרי ללוחם מסוים או לכלל הלוחמים.

ואולם למילה "צבי" עוד פירוש – המובחר והמפואר. כך למשל בישעיה י"ג 19: וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, ובישעיה כ"ג 9: ה' צְבָאוֹת יְעָצָהּ לְחַלֵּל גְּאוֹן כָּל צְבִי לְהָקֵל כָּל נִכְבַּדֵּי אָרֶץ.

על פי פירושים אלו, מדובר כאן על לוחם מובחר. אך למי הכוונה? לשאול? ליהונתן? ללוחמים מנכבדי העם? או אולי לצבא כולו?

ייתכן שהחידה תיפתר בהמשך הקינה, ואולם כבר עתה יש לחידה תפקיד מובהק: היא מחלישה את אפקט הקלישאה – אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים.

המשפט אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים אופייני לקינה:

יש בו אֵיךְ, האופייני לסוגה זו (למשל – בפתיחה למגילת איכה), שכן בכל קינה טמונה הנחה שהיה דבר שאיננו עוד, והמקונן משתאה אל מול האובדן.

ויש בו הפועל נ-פ-ל, המאפיין קינה על מי שאיננו (למשל – בקינה אחרת של דוד, שמ"ב ג' 34, 38).

המשפט אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים יכול להיאמר בכל זמן, על כל קרב, והוא שגור וחסר ייחוד. לעומתו, החידה היא מיוחדת, מסקרנת ובלתי מפוענחת.

המשפט אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים משמש "פזמון חוזר" התופח והולך בהמשך השיר. המשפט חוזר ומופיע בפס' 25 ואחריו תוספת: אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה; וגם בפס' 27, בלוויית תוספת שונה: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

אֵבֶל דרך חפצים, מקומות ואנשים אחרים

בתחילת הבית השני בקינה (פס' 20) מדובר על בנות הפלשתים, ואחר כך (פס' 21) על הרי הגלבוע. מדוע?

אולי משום שקל יותר לדבר עליהם מלדבר ישירות על מי שהמקונן מתאבל עליהם וכואב את אובדנם.

ייתכן שהקושי של המקונן וחוסר האונים שלו נוכח האובדן באים לידי ביטוי בציוויים שאינם רֵאליים ובבקשות לא מציאותיות.
ציוויים אלו מובעים בארבע מילות אַל בפס' 21-20:

אַל תַּגִּידוּ בְגַת

אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת אַשְׁקְלוֹן [...]

אַל טַל

וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם [...]

ואולם הפלשתים שמעו על תוצאות הקרב עוד לפני ששמע עליהן דוד, שהרי רק שלושה ימים אחרי הקרב הגיע אליו הנער העמלקי ובפיו הבשורה המרה (שמ"ב א' 2-1). ואם כך, הבקשה שלא להגיד בגת איננה ממשית. הציווי אַל טַל וְאַל מָטָר הוא ציווי מחוץ לתחום שליטתם של בני האדם, ועל כן גם הוא איננו ממשי. הביטוי השירי הוא כיסוי לחוסר האונים שדוד מרגיש, מעין ניסיון נואש לשנות סדרי עולם שיבטלו את מה שכבר קרה והוא שריר וקיים.

אם כן, עד פס' 21 לא מדובר ישירות על מושא הקינה, וגם בסוף הפסוק הזה דוד אינו מקונן על שאול באופן ישיר, אלא דרך מגִנו של המלך: כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן. אחד הפירושים לאמירה זו הוא שמגנו של שאול נגעל בדם ולא יימשח עוד בשמן, קרי: מגנו של שאול הפסיק למלא את תפקידו.

וכך – גם משחדל דוד לדבר בעקיפין, על בנות הפלשתים ועל הרי הגלבוע, והוא מזכיר סוף-סוף את מושא קינתו, הוא עושה זאת דרך מֶטוֹנִימְיָה, כלומר – באמצעות ציור לשוני המתאר, מייצג ומסמן תופעה. במטונימיה חל היסט מן ה"דבר עצמו" אל חפץ או פרט הנמצאים בקרבתו או מלווים אותו וכך גם מייצגים אותו. במקרה שלפנינו – כשדוד כבר מזכיר את שאול, הוא אינו מדבר על האדם עצמו, אלא על מגנו של המלך שנותר מיותם ומגואל בדם.

גם בפסוקים הבאים בקינה עדיין אין הבעה מפורשת וישירה של הצער והאובדן. על פי אחת האפשרויות לפירוש פס' 22, בפסוק זה דוד מזכיר את פועלם של שאול ויהונתן לפני הקרב בגלבוע: מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. כלומר, בפסוק זה הקינה הופכת לשיר תהילה לגבורתם ולהישגיהם הצבאיים בעבר. אך ראוי לשים לב שגם כאן המקונן מזכיר את נשקם של הגיבורים ולא אותם עצמם.

למעשה, האנשים עצמם – שאול ויהונתן – מוזכרים לראשונה רק בפס' 23. ההלל הנשמע בפסוק זה – מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ – מתאר אותם לא באמצעות מֶטוֹנִימְיָה אלא באמצעות דִימוּיָים למלך בעלי הכנף ולמלך החיות.

מיהו הצבי ישראל?

אם כן, האם פוענחה שאלת הפתיחה – האם קינת דוד היא אכן קינה על שאול ויהונתן?

נראה שעדיין אין בידינו תשובה על כך. ראוי לעמוד על הבדל בין פס' 24 (המדבר על שאול) לפס' 26 (המדבר על יהונתן): בפס' 24 בנות ישראל הן הבוכות על שאול ומְצֵרוֹת על הטוב שהרעיף עליהן ונלקח מהן עם מותו; לעומת זאת בפס' 26 דוד הוא המצר, הקינה היא אישית וישירה, שמו של יהונתן נזכר פעמיים, והפנייה היא פנייה ישירה אליו.

הכינוי אָחִי הוא כינוי לאדם קרוב. בשיר השירים אֲחֹתִי הוא אף כינוי השמור לאהובה בפי האהוב (למשל שה"ש ד' 10-9). גם המילים נָעַמְתָּ ואַהֲבָתְךָ הן ביטוי לקשר האישי העמוק בין דוד ליהונתן.

ההיבט האישי מודגש בחזרה משולשת על המילה לִי ובפנייה הישירה אל יהונתן המת:

יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים (פס' 26-25).

שיאה של הקינה הוא אפוא הפנייה אל יהונתן, ולאור הבנה זו נוכל לפענח את המילה הפותחת את המזמור ולגלות מיהו הצְבִי שנפל על במות ישראל. שתי ראיות אפשר להביא לטענה שהצְבִי – התפארת, המובחר והחמדה – הוא יהונתן:

הראשונה היא ההקבלה בין פס' 19 – הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, לפס' 25 – יְהוֹנָתָן עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

והשנייה היא החוקיות העולה מן ההתבוננות בשמות בחלקי הקינה:

על פי חוקיות זו, א–ב, א–ב; ב–א, ב–א – הצבי הוא כינויו של יהונתן. ואם פירוש זה נכון, החידה נפתרה, ופתרונה מלמד שהקינה היא שיר הספד המביע את הכאב ואת תחושת האובדן של דוד על מות יהונתן.

הפסוק האחרון בקינה מזכיר את שני הגיבורים, את המלך ואת בנו: אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה. וכפי שראינו, כלי המלחמה הנזכרים בקינה – המגן, הקשת והחרב – משמשים כמֶטוֹנִימְיָה ליהונתן ולשאול.

על פי הפירוש שהוצע לעיל, דוד מהלל את גבורת שאול ואת פועלו למען ישראל, ואולם את התבטאויותיו האישיות, הקשות להבעה ולחשיפה, הוא שומר לרגע השיא, לקראת סוף השירה, ומפנה אותן ליהונתן בלבד. על פי הבנה זו של הקינה, אכן יש בה ביטוי לרגשות כנים של דוד – לצער על מות שאול ולהערכה לפועלו, אבל את הכאב האישי ואת תחושת האובדן אין הוא מפנה אל שאול אלא אל רעו ואוהבו – אל יהונתן.

קינת דוד עבודה
                                                                            
  אמצעים אמנותיים בשירה                              

שמואל ב:  א', 27 – 17:  קינת דוד על שאול ועל יהונתן

קינת דוד על שאול ויהונתן היא מהדוגמאות המופלאות של השירה המקראית.    למרות ביטויים קשים שנמצאים בקינה ולמרות מילים רבות שיש להסבירן, הרי שהרגשות והמחשבות שביקש מחבר הקינה להעביר לנו אינן צריכות הסבר.  קראו את הקינה בתנ"ך ללא פירושים והסברים, נסו להתחבר לרגשות שהיא מבטאת.

חלק ראשון:  פתיחה – אסון גדול אירע לעם ישראל

פס' 19 – הצבי, ישראל ,          על במותיך חלל.      איך, נפלו גבורים.

עם ישראל! תפארתך (הכוונה לשאול וליהונתן) נפל חלל על הריך הגבוהים.   איך נפלו גבורים!

פס' 20 – אל תגידו בגת,          אל תבשרו בחוצות אשקלון;          פן תשמחנה בנות פלישתים,     פן תעלוזנה בנות הערלים.

אל תספרו את דבר מותם של שאול ויהונתן בעיר גת או ברחובות אשקלון, שתיים מערי הפלישתים כדי שנשות הפלישתים ובנות הערלים, כינוי גנאי למי שאינו נימול, לא ישמחו בתבוסתנו.

חלק שני:  תיאור גבורתם של שאול ויהונתן

פס' 21 – הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם     ושדי תרומות;       כי שם נגעל, מגן גבורים – מגן שאול,   בלי משיח בשמן

קללה: הלוואי ולא ירדו טל וגשם על הרי הגלבוע ולא יצמחו בהם שדות.     הסבר לקללה: שם, בגלבוע, הושלך שריונו של שאול, הגיבור בלוחמי ישראל, מבלי שימשחו אותו בשמן.

פס' 22 –  מדם חללים, מחלב גבורים –     קשת יהונתן, לא נשוג אחור;      וחרב שאול, לא תשוב ריקם.

קשתו של יהונתן לא נסוגה לאחור  מבלי שפגעה באויב ושפכה את דמו. חרב שאול לא שבה לנדן שלה מבלי שפגעה והרגה את גיבורי האויב.

פס'23 –  שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים  בחייהם, ובמותם, לא נפרדו;             מנשרים קלו, מאריות גברו.

שאול ויהונתן, המלך ובנו, היו אהובים וחביבים על כולם. הם משלו יחדיו, נלחמו יחדיו, בלי שנפרדו מעולם.  הם היו מהירים מנשרים וחזקים מאריות.

חלק שלישי:  קריאה לבנות ישראל לבכות על שאול ויהונתן ולספוד להם.

פס' 24 – בנות, ישראל אל שאול, בכינה;

             המלבישכם שני, עם עדנים,

             המעלה עדי זהב, על לבושכן.

בנות ישראל, התאבלו על שאול! הוא זה שהביא לכן בגדים ותכשיטים משלל המלחמות שבהן ניצח. בגדים צבועים בצבע אדום ותכשיטי זהב כדי לענוד אותן על בגדיכן.

חלק רביעי:  קינת דוד על יהונתן

פס' 25 -   איך נפלו גבורים, בתוך המלחמה. 

               יהונתן על במותיך חלל.

חזרה על פסוק 19 בהיפוך סדר הדברים עם התמקדות בדמותו של יהונתן בלבד.

פס' 26 – צר לי עליך, אחי יהונתן,

              נעמת לי, מאד; 

              נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים.

אני אבל על מותך, ידידי הטוב, יהונתן!   היית אדם אהוב עליי.  אהבתך הייתה חשובה לי יותר מאהבה שאהבו אותי נשים.

חלק חמישי: סיום וחתימה

פס' 27 -  איך נפלו גבורים,

              ויאבדו כלי מלחמה.

איך נפלו גבורים  ואבדו שאול ויהונתן  (שהיו כלי המלחמה של עם ישראל – על פי פירוש רש"י).

שאלות:

1. אלו מחשבות ותחושות מעוררת בכם הקינה?

2. לקינה אין שם  אבל יש מסר – רעיון מרכזי (פס' 18). צטטו מן הקינה וכתבו בלשונכם: מה הייתה מטרתה של הקינה?  הסבירו.

3. א. העתיקו את כל המילים, השמות והביטויים שמתארים את הקרב שבו נפלו שאול ויהונתן.

   ב. העתיקו את הביטוי שחוזר שלוש פעמים בקינה. הסבירו את משמעותו וכוונתו.

   ג.  העתיקו שני משפטים או ביטויים שהם היפים ביותר בעיניכם. הסבירו מדוע בחרתם דווקא בהם.

   ד. העתיקו את פסוק 23.  הסבירו בלשונכם את כוונת הפסוק.

4. מהו לדעתכם החלק המרזי והחשוב ביותר בקינה כולה?

5. בחרו שני חלקים מתוך חמשת חלקי הקינה ולימדו אותם בע"פ.

שמואל ב:  א', 27 – 17:  קינת דוד על שאול ועל יהונתן

קינת דוד על שאול ויהונתן היא מהדוגמאות המופלאות של השירה המקראית.    למרות ביטויים קשים שנמצאים בקינה ולמרות מילים רבות שיש להסבירן, הרי שהרגשות והמחשבות שביקש מחבר הקינה להעביר לנו אינן צריכות הסבר.  קראו את הקינה בתנ"ך ללא פירושים והסברים, נסו להתחבר לרגשות שהיא מבטאת.

חלק ראשון:  פתיחה – אסון גדול אירע לעם ישראל

פס' 19 – הצבי, ישראל ,    על במותיך חלל.  איך, נפלו גבורים.

עם ישראל! תפארתך (הכוונה לשאול וליהונתן) נפל חלל על הריך הגבוהים.   איך נפלו גבורים!

פס' 20 – אל תגידו בגת,     אל תבשרו בחוצות אשקלון;   פן תשמחנה בנות פלישתים,   פן תעלוזנה בנות הערלים.

אל תספרו את דבר מותם של שאול ויהונתן בעיר גת או ברחובות אשקלון, שתיים מערי הפלישתים כדי שנשות הפלישתים ובנות הערלים, כינוי גנאי למי שאינו נימול, לא ישמחו בתבוסתנו.

חלק שני:  תיאור גבורתם של שאול ויהונתן

פס' 21 – הרי בגלבוע, אל-טל ואל-מטר עליכם    ושדי תרומות;     כי שם נגעל, מגן גבורים – מגן שאול,     בלי משיח בשמן

קללה: הלוואי ולא ירדו טל וגשם על הרי הגלבוע ולא יצמחו בהם שדות.                                     
 הסבר לקללה: שם, בגלבוע, הושלך שריונו של שאול, הגיבור בלוחמי ישראל, מבלי שימשחו אותו בשמן.

פס' 22 –  מדם חללים, מחלב גבורים –    קשת יהונתן, לא נשוג אחור;  וחרב שאול, לא תשוב ריקם.

קשתו של יהונתן לא נסוגה לאחור  מבלי שפגעה באויב ושפכה את דמו. חרב שאול לא שבה לנדן שלה מבלי שפגעה והרגה את גיבורי האויב.

פס'23 –  שאול ויהונתן, הנאהבים והנעימים    בחייהם, ובמותם, לא נפרדו;     מנשרים קלו, מאריות גברו.

שאול ויהונתן, המלך ובנו, היו אהובים וחביבים על כולם. הם משלו יחדיו, נלחמו יחדיו, בלי שנפרדו מעולם. 
הם היו מהירים מנשרים וחזקים מאריות.

חלק שלישי:  קריאה לבנות ישראל לבכות על שאול ויהונתן ולספוד להם.

פס' 24 – בנות, ישראל אל שאול, בכינה;

             המלבישכם שני, עם עדנים,

             המעלה עדי זהב, על לבושכן.

בנות ישראל, התאבלו על שאול! הוא זה שהביא לכן בגדים ותכשיטים משלל המלחמות שבהן ניצח. בגדים צבועים בצבע אדום ותכשיטי זהב כדי לענוד אותן על בגדיכן.

חלק רביעי:  קינת דוד על יהונתן

פס' 25 -   איך נפלו גבורים, בתוך המלחמה. 

               יהונתן על במותיך חלל.

חזרה על פסוק 19 בהיפוך סדר הדברים עם התמקדות בדמותו של יהונתן בלבד.

פס' 26 – צר לי עליך, אחי יהונתן,

              נעמת לי, מאד;                   

              נפלאתה אהבתך לי, מאהבת נשים                    .

אני אבל על מותך, ידידי הטוב, יהונתן!   היית אדם אהוב עליי.  אהבתך הייתה חשובה לי יותר מאהבה שאהבו אותי נשים.

חלק חמישי: סיום וחתימה

פס' 27 -  איך נפלו גבורים,

              ויאבדו כלי מלחמה          .

איך נפלו גבורים  ואבדו שאול ויהונתן  (שהיו כלי המלחמה של עם ישראל – על פי פירוש רש"י).

שאלות:

1. אלו מחשבות ותחושות מעוררת בכם הקינה 

2. לקינה אין שם  אבל יש מסר – רעיון מרכזי (פס' 18). צטטו מן הקינה וכתבו בלשונכם: מה הייתה מטרתה של הקינה?  הסבירו.

3. א. העתיקו את כל המילים, השמות והביטויים שמתארים את הקרב שבו נפלו שאול ויהונתן.

   ב. העתיקו את הביטוי שחוזר שלוש פעמים בקינה. הסבירו את משמעותו וכוונתו.

   ג.  העתיקו שני משפטים או ביטויים שהם היפים ביותר בעיניכם. הסבירו מדוע בחרתם דווקא בהם.

   ד. העתיקו את פסוק 23.  הסבירו בלשונכם את כוונת הפסוק.

4. מהו לדעתכם החלק המרזי והחשוב ביותר בקינה כולה?

5. בחרו שני חלקים מתוך חמשת חלקי הקינה ולימדו אותם בע"פ.