זכרתי לך חסד נעורייך
מהו החסד ? איזה חסד עשו עם ישראל עם ה'?
הרי נאמר
זכר אל־תשכח את אשר־הקצפת את־ה' אלהיך במדבר למן־היום אשר־יצאת׀ מארץ מצרים עד־באכם עד־המקום הזה ממרים הייתם עם־ה': (דברים פרק ט פסוק ז)
אלא החסד הגדול 'ל עם ישראל
בשעה שהקדימו ישראל
"נעשה לנשמע",
באו שישים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל, וקשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שם), ובזוהר הקדוש (ח"א צ.) מבואר שבשעה זו נתעלו ישראל להיות במדרגת מלאכי השרת: "כיון דאקדימו עשיה לשמיעה, קרא קודשא בריך הוא לפמליא דיליה, אמר לון: עד הכא אתון הויתון יחידאין קמאי בעלמא, מכאן והלאה הא בני בארעא ".
אתם הייתם יחידים בעולם מכאן והלאה אתם בני בארץ
השבת הפטרת פרשת פינחס
הראשונה מבין שלוש הפטרות הפורענות
מהו החסד ?
אלה פרקים של פורענויות
זכרתי לך חסד נעורייך
מהו החסד ?
פרק א מתאר את הקדשתו של ירמיהו לנביא,
נביא לגויים וגם נביא לעם ישראל
נביא לגויים: "ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס..." (פסוק י'),
וגם נביא עם ישראל: "ודברתי משפטי אותם על כל רעתם אשר עזבוני ויקטרו לאלהים אחרים..." (פסוק טז')
התפקיד הוא תפקיד קשה ולכן הקדוש ברוך הוא מחזק אותו את ירמיהו פעמיים.
פעם ראשונה בתחילת הפרק "נביא לגויים"
החיזוק שנותן לו ה' "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך נאום ה' " (פסוק ח')
ובסוף הפרק חוזר ה' על ההבטחה לשמירה על ירמיהו כי ה' איתו "ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל... , ונלחמו אליך ולא יכלו לך כי אתך אני נאם ה' להצילך" (פסוק יט').
בין נבואת הזעם המוסתרת בפרק א', לבין נבואת הזעם הגלויה שבפרק ב' – נמצאים שלשה פסוקי נחמה מפורסמים, החותמים את הפטרתנו: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. קודש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו, רעה תבוא אליהם נאום ה'..." (ב', ב'-ג') יתכן שפסוקים אלו נאמרו לירמיהו במכוון בנבואה הראשונה, כדי להבטיחו נאמנה שגם בשעת כעסו של ה' על עמו, וגם בשעה שהוא שולח את ירמיהו אליהם בנבואות תוכחה וזעם, זוכר להם ה' חסד נעורים ואהבת כלולות משכבר, ועל כן, גם אם יחטאו לא יעשה בהם כלה. ולעומת זאת, האויבים שיציקו "ויאכלו" את עם ישראל – יענשו על כך.
אף שהסברנו את ההקשר של פסוקי הסיום לגוף ההפטרה, עדיין נשארו הפסוקים עצמם קשים. "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר..." מה פשרו של "חסד נעורים" זה? האם ביציאתם ממצרים עשו בני ישראל חסד עם הקב"ה? האם שכחנו מקראות מפורשים "וימררו את חייהם בעבודה קשה... אשר עבדו בהם בפרך" (שמות א', יד') "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה (שם ב', כג')? האם לא שדד הקב"ה מערכות טבע בעשרת המכות, כדי להכריח את פרעה לשלח את העם? וכלום לא עשה זאת למרות שבני ישראל לא היו ראויים לכך מצד עצמם "ואת ערום ועריה – ערומה מן המצוות" (מכילתא בא) והרי מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום, ומצוות סיפור יציאת מצרים בליל הפסח והגדת הפסח - באים להזכיר את חסדי ה' עמנו, ולא את חסדינו עמו. מהו איפוא "חסד נעוריך אהבת כלולותיך..."??
אולי לכן הסביר מהר"י קר"א שלא כפשט הפסוקים: "זכרתי לך חסד נעוריך – חסד שעשיתי לך מנעוריך, שגאלתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והולכתי אתכם במדבר וספקתי צרכיכם במדבר ארבעים שנה, והריני מזכיר לך חסד שעשיתי לך בנעוריך כשהלכת אחרי במדבר". כך גם עולה מנבואה אחרת של ירמיהו "אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד" (לא', ב') – שהחסד נעשה על ידי הקב"ה עם ישראל. לפי זה אין בפסוקינו נבואת נחמה בשבח העם, אלא להיפך, הקב"ה בא בטרוניה אל העם, שלמרות חסדו הרב של הקב"ה עמו עוד משחר נעוריו – הפנה עורף לה' ולמצוותיו, כמו שמפורט בהמשך פרק ב' "אותי עזבו מקור מים חיים" (ב', יג').
אכן רוב המפרשים מסבירים כפשוטו של מקרא, שהחסד הוא חסד של העם עם הקב"ה, כך ברש"י בעקבות התרגום: "ומהו חסד נעוריך? לכתך אחרי שלוחי משה ואהרן, מארץ נושבת יצאתם למדבר ואין צידה לדרך כי האמנתם בי". וכן במצודת דוד "שהאמנת בי שהלכת אחרי במדבר בארץ שאין בה זרע זרוע ואין מה לאכול", למרות שהעם יצא מעבדות לחרות ומאפילה לאור גדול, שבח גדול הוא להם שיצאו למדבר ללא מאגרי מזון, כי מה תועיל חרות, ומה יביא האור הגדול אם אין להם לחם לפי הטף? לא לחינם מתגעגע העם לאורך כל הדרך (אפילו) לשומים ולבצלים, שלפחות הם היו להם במצרים. הביטוי "לכתך אחרי במדבר" מציין גם את התמדתם של בני ישראל בהליכה בעקבות הענן למרות אי הידיעה מתי יעלה ומתי ישכון, הליכה שמראה ציות ללא עוררין לצו ה'.
ברבדים עמוקים יותר מתפרש חסד ישראל עם ה' בעצם נכונותם להיות נושאי דגלו בעולם. כך בפרוש המלבי"ם: "מדמה תחילה התחבר דבר האלוקים עם עמו כחבורי חתן וכלה. ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואח"כ דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח"כ האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת. וכן בנמשל – תחילה שמרו האבות ובניהם דרך ה' והודיעו אלוקותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה, לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים וזה "חסד נעוריך", ואח"כ התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה וזה "אהבת כלולותיך", ואח"כ האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר מרוב חשקם אל הדבקות האלוקית".
בספר נפש החיים הסביר על פי זה כמה מאמרי חז"ל כגון: "העבודה צורך גבוה" ו"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים" אם התאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים, ועם ישראל משמש נציגו עלי אדמות לפאר שמו, "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", בזה גופא הם כביכול עושים חסד עם ה', ולזה כיוון הנביא באמרו "זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר".
נעשה ונשמע
