וישם דניאל על לבו. ע"ז לו
אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו" (דניאל א, ח) — בשתי משתאות (שתיות) הכתוב מדבר, אחד משתה יין ואחד משתה שמן, ומסבירים:
רב סבר [סבור]: על לבו שם דניאל שצריך להרחיק מדברים אלה, ולכל ישראל הורה שיעשו כן. ושמואל סבר: על לבו שם וכן נהג, ולכל ישראל לא הורה שיעשו כן.
ושואלים: ושמן, דניאל הוא שגזר עליו? והאמר [והרי אמר] החכם באלי בשם אבימי נותאה משמיה [משמו] של רב: פיתן של גוים ושמנן, סתם יינן ובנותיהן, כולן משמנה עשר דבר הן גזירות שנגזרו ביום אחד בימי תלמידי שמאי והלל!
וכי תימא [ואם תאמר]: אתא [בא] דניאל גזר גזירה זו ולא קיבל העם את הגזירה, ואתו [ובאו] תלמידי הלל ושמאי וגזור [וגזרו] גזירה זו מחדש וקיבל העם, אם כן מאי אסהדותיה [מהי עדותו] של רב? הרי הגזירה של דניאל לא התקבלה! אלא, דניאל גזר עליו איסור בעיר משום הרחקה מן הגוים, ואתו אינהו וגזור [ובאו הם תלמידי שמאי והלל וגזרו] איסור אפילו בשדה.
ושואלים: ור' יהודה הנשיא היכי מצי למישרא תקנתא [כיצד יכול הוא להתיר תקנה] של תלמידי שמאי והלל? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין! ועוד, הא [הרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו ויתירו אין שומעין לו!
אמר רב משרשיא: מה טעם אי אפשר לבטל שמונה עשרה — הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל, ואילו שמן מעולם לא פשט איסורו ברוב ישראל, שאמר ר' שמואל בר אבא אמר ר' יוחנן: ישבו רבותינו ובדקו על שמן שלא פשט איסורו ברוב ישראל; ועוד סמכו רבותינו על דברי רבן שמעון בן גמליאל ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק, שהיו אומרים: אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, ואם נגזרה גזירה כזו ניתן לבטלה, שאמר רב אדא בר אהבה, מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך?
