בס"ד
השבת פרשת ניצבים
פרשת ניצבים היא הפרשה השמינית בספר דברים. זהו המשך נאום הפרידה של משה רבנו מהעם.
כמורה בחינוך הממלכתי הדעה שספר דברים לא שייך לחמשת חומשי התורה הוא ספר נפרד ולא כחזרה על התורה בשמו משנה תורה (500 מורי תנך)
נאום הפרידה של משה בספר דברים השאלה מהו מעמדו של ספר דברים בתוך התורה
הגמ' במסכת מגילה · לא ב
הללו בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן והללו בלשון יחיד אמורות ומשה מפי עצמו אמרן
סנהדרין · צט א
האומר אין תורה מן השמים דואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מקל וחומר זה מגזרה שוה זו זה הוא כי דבר ה' בזה
נ"ל אנחנו שומעים קול שופר הקולות שיוצאים מהשופר לא השופר לבד מוציא כך משה שופרו של הקב"ה
משה הוא הפרשן הראשון של התורה משה קבל את התורה כמילה אחת והוא חילק את התורה למילים
אַתֶּם נִצְבִים הַיּוֹם כַּלְכֶם (כט, ט) – זו אחדות בעם ישראל
עברו 3340 שנה מאותו מעמד מופלא ומיוחד, שלא זכתה לו כל אומה ולשון, מעמד שגיבש וליכד את העם לחטיבה אחת "כאיש אחד בלב אחד"
עד להשגת רז זה של מלאכים שנאמר "עושי דברו לשמע בקול דברו" (תהלים קג, כ), בהכריזם "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע"
למרות שחלה ירידה אחרי ירידה שנאמר "וינסו אתי זה עשר פעמים" (במדבר יד, כב),מתברר שאותו זרע שנזרע באותו "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב" (ד, י) עבר לדור החדש שקם וצמח במדבר ועומד לפני כניסתו לארץ, והם "נצבים היום כלכם", מעין אותה התייצבות מאוחדת.
זהוי אחדות חיילנו
ויש להבין: איזו התייצבות הגדולה זו או האחרת ?
זאת שבתחתית הר סיני או זאת שלפני הכניסה לארץ?
במעמד הר סיני היה קבלת התורה בכוח,
ואילו במעמד הכניסה לארץ היתה קבלת התורה בפועל,
שהרי אי אפשר קיומה השלם של התורה אלא בארץ ישראל
אין אף מצווה שאפשרות קיומה רק בחו"ל,
כל המצוות שאפשרות קיומן רק בארץ.
לכן המעמד של "אתם נצבים היום" גדול מן המעמד
של "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז), כי היה ללא "ויעמדו מרחק" (שם כ, יח),
המתפרש כריחוק מקיום מעשי של התורה,
אלא להפך: מתוך קרבה מיוחדת להשלמתה של קבלת התורה בארץ ישראל. - היו צמים 100 צומות... ובימי אסתר חזרו וקבלו
מצאנו בחז"ל שבהתייצבות לפני מתן תורה "כפה הקב"ה עליהם את
ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח.),
אבל ההתייצבות לפני הכניסה לארץ ישראל הייתה מרצון וכללה את כל ישראל: ראשיכם, שבטיכם, כל איש ישראל התייצבות שלפני הכניסה לארץ ישראל שהייתה מרצון עולה על אותה ההתייצבות שלפני קבלת התורה בתחתית ההר.
אַתֶּם נִצְבִים הַיּוֹם כַּלְכֶם (כט, ט)
יש להבין את משמעות הביטוי "נצבים"
שחוזר על עצמו בפסוקנו
וגם לפני מתן תורה,
המושג בני אדם בדרך כלל הולכים, - מהלכים
והמלאכים הם שנחשבים עומדים - ניצבים.
שנאמר: "ונתתי לך מהלכים בין העמדים האלה" (זכריה ג, ז),
הקב"ה יצר את המלאך לשליחות מסוימת, ושליחותו היא מהותו, ואין לו מהות עצמית מהלכת אלא הוא ניצב,
ומדוע הקב"ה אומר לבני ישראל "אתם נצבים"?
יש ברגעים מסוימים מתעלים לדרגה זו של מלאכים, שמקיימים את שליחות הקב"ה ללא רצון עצמי. כך היה במעמד הר סיני, כשאמרנו "נעשה ונשמע" (שמות כד, ז), רז שאותו יודעים המלאכים, שנאמר "עשי דברו לשמע בקול דברו" (תהלים קג, כן שבת פח.), אומר המדרש: "כפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית
גם אברהם אבינו שהלך לעלות את בנו לעולה הניסיון שלו היה גדול יותר הוא טען שה' לא רוצה בקורבנות אדם
ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם" (שבת פח.), כלומר לא הייתה לנו כל אפשרות לא לקבל עלינו את דברי התורה, כי זה תפקידנו ושליחותנו בעולם.
וכך לפני כניסתנו לארץ ישראל נאמר "אתם נצבים", כי התורה אינה מתקיימת בשלמותה בחוץ לארץ (ספרי דברים, פיסקא מג; רש"י ורמב"ן יא, יח),
כמו שאנו אומרים ב'יהי רצון קודם קיום מצוות
שתהא חשובה מצווה זו כאילו קימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה וכוונותיה ותרי"ג מצוות התלויים בה
דהיינו במצווה אחת כלולות כל תרי"ג מצוות שאינן כמצוות נפרדות, אלא כולן חטיבה אחת, וברגע שאדם לא מקיים מצווה אחת תיפגע כל מערכת המצוות.
• שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה...
• בא דוד והעמידן על אחת עשרה
• בא ישעיהו והעמידן על שש,
• בא מיכה והעמידן על שלש,
• חזר ישעיהו והעמידן על שתים
• בא עמוס והעמידן על אחת, - דרשוני וחיו
• בא חבקוק והעמידן על אחת - "וצדיק באמונתו יחיה.
בימים קשים היום מי הוא צדיק מי שבאמונתו יחיה שהכל בהשגחת ה' כל מה שהוא עושה זה רצונו של ה'- זה דרשוני וחיו - חיילנו עומדים בכח האמונה
כיוון שיש מצוות רבות שאין מקיימים בגולה, אלא הן קשורות לארץ ישראל, הרי אי־אפשר לקיים שם את "תרי"ג מצוות התלויים בה".
לכן במעמד הר סיני כרת אתנו הקב"ה ברית והיינו ניצבים,
כך לפני כניסתנו לארץ ישראל, שהיא המקום שבו נקיים את כל תרי"ג המצוות התלויות בתורה בפועל, נכרתה עמנו ברית. לכן גם כאן אמר "אתם נצבים":
ליחיד יש בחירה חופשית, אבל לציבור אין בחירה חופשית, ואנו נאלצים לעבור את הברית כדי להיכנס לארץ ישראל.
אתם ניצבים לפני ה' אלוהיכם, - כלל
ראשיכם זקניכם, שוטריכם –. פרט
כל איש ישראל" - כלל
אחד משלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן
אתם נצבים. צריך לדעת כוונת מאמר זה, עוד למה הוצרך לפרט ראשיכם וגו' טפכם וגו' מספיק לומר כלכם.
ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'
ויהיו ערבים זה לזה, שנאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו וגו'
על הערבות מדבר הכתוב,
ואין זה הברית שנאמר בסוף פרשת כי תבא על הפרט,
וזה של ניצבים שנתחייבו ערבות זה לזה
רצה הקב"ה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה כמו שנאמר כל איש הישר בעיניו יעשה
על כן רצה להביאם במסורת ברית של הערבות הדדית
מהו ברית?
רגילים להגיד ימים נוראים
האם ראש השנה הוא יום נורא???
ברית היא קשר ייחודי. הקשר בין בני זוג נקרא 'ברית נישואין', כלומר יש בינינו קשר אינטימי, מיוחד רק לנו, והוא לא ניתן להפרה. גם לפני ראש השנה אנו ניצבים לפני ברית עם ה' אלוהינו. אנו מברכים בתפילת זיכרונות 'ברוך אתה ה' זוכר הברית'.
מי מקשר אותנו בברית עם ה'?
היכולת להיות ניצבים בברית עם ה' היא באמצעות קול השופר. בראש השנה אנו שומעים קול אחד שמחבר בין כוחות שונים.
המילים התווים לעיתים מפרידות .
אבל קול השופר זוהי המנגינה שמחברת את הכל בברית עם ה' אלוהינו. קשר ייחודי שהוא מעבר למילים והוא מלווה אותנו לכל השנה.
בתורה יש חיבור מיוחד
מחוטב עציך עד שואב מימיך (כט, ט)
הביטוי "מחוטב עציך עד שואב מימיך", בדרך כלל, כשאדם משתמש בלשון "מ… עד" הוא בוחר שתי נקודות קיצון רחוקות זו מזו (כמו "מגדול ועד קטן", "מא' ועד ת'", או "מכף רגל ועד ראש");
ואם כן, הלשון "מחוטב עציך עד שואב מימיך" אינה מתאימה, כי "חוטב עציך" ו"שואב מימיך" אינם מייצגים שתי נקודות קיצון
כיצד עובד הניגוד מ – עד בתורה?
שאלה זו מתעוררת גם במקומות אחרים, כגון בבראשית יד, כג, כשאברהם אומר למלך סדום שלא יקח ממנו "מחוט ועד שרוך נעל"; והרי "חוט" ו"שרוך נעל" הם לכאורה באותה דרגה, ושניהם מסמלים דברים פשוטים, ומדוע נבחרו חפצים אלה כדי לסמן גבולות של "מ" ו"עד"?
בתורה הניגוד הוא בתורת העיגולים
"אם אנחנו רוצה לציין דבר מקיף, הכולל בקרבו את הכול, אין התורה נוקטת דבר קטן וגדול, קרוב ורחוק, ואומרת: מן הקטן הזה ועד הגדול ההוא, מן הקרוב הזה ועד הרחוק ההוא;
אלא היא רואה את הדברים מסודרים במעגל, נוקטת שתי נקודות סמוכות ואומרת: מזו ועד זו- מסביב לכל המעגל.
היא אינה פירמידה, אלא מעגל (העני הוא לפני המלך, כדרך שהוא לאחריו):
'מחוטב עציך עד שואב מימיך'. וכן גם כאן, 'מחוט ועד שרוך נעל'.
וכן גם לדעת חז"ל, 'מהודו ועד כוש- שמלך בכיפה' (מגילה יא ע"א); מלכותו הקיפה את כל כדור הארץ, תחילתה בהודו וסופה חוזר עד כוש".
ומדוע באמת משתמשת התורה בדימוי של מעגל?
אצלנו כבני אדם קיימים מעמדות והבדלים,
אך אצל הקב"ה כולם שווים ללא קשר למעמדם ולמשלח ידם
ולכן הדימוי הוא של מעגל, שעל פניו אמנם יש נקודות שונות המרוחקות או סמוכות זו לזו, אך כולם רחוקים מהמרכז (הקב"ה) במידה שווה)].
וגם בבריאת העולם שנאמר ויהי אור
היה אור עליון הפשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי,
וכאשר עלה ברצונו לברוא העולמות
להוציא לאור שלימות פעולותיו זאת היתה סיבה לבריאת העולמות
והנה אז, צמצם בנקודה האמצעית וצמצם האור
שנאמר על ־האור, כי־טוב ויבדל
שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשואה גמורה,
סליחות לערב ראש השנה
אָדוֹן בְּפָקְדְּךָ אֱנוֹשׁ לִבְקָרִים /
בְּמִצּוּי הַדִּין אַל תִּמְתָּח:
גּוּף וּנְשָׁמָה אִם תְּרִיבֵם
דֹּחוּ וְלֹא יוּכְלוּ קוּם:
הֲיוּכַל גֶּבֶר לִזְכּוֹת בַּמִּשְׁפָּט
וְאִם יֵשׁ בְּיָדוֹ מַעַשׂ לְהִצְטַדֵּק:
טָמוּן כְּרֶשֶׁת לְרַגְלָיו
יְסִיתֵהוּ בְּכָל יוֹם לַשַּׁחַת לְהַפִּילוֹ:
כֹּחַ וּגְבוּרָה בַּגּוּף אַיִן
לְפָנָיו לַעֲמוֹד וּלְהִתְיַצֵּב:
מִיּוֹם עָמְדוֹ עַל דַּעְתּוֹ.
נַפְשׁוֹ יָשִׂים בְּכַפּוֹ לְהָבִיא לַחְמוֹ:
עַד שׁוּבוֹ לַעֲפָרוֹ לֹא יִשְׁקוֹט:
הדימוי של חיבור גוף ונשמה בים הדין
גוף אומרת הנשמה חטאה מיום שפרשה הנשמה ממני אני לא חוטא
נשמה אומרת הגוף חטא מיום שפרשתי ממנו אני לא חוטאת
כמו המשל חיגר וסומא
מרכיב חיגר על סומא ודן אותם יחד
הנשמה לך והגוף פועלך
וב"ה נזכה כולנו לביאת גואל
לאיחוד הגוף והנשמה
ולתחיית המתים
במהרה בימינו אמן
