גמרא

שנינו במשנה 'לא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו'. הגמרא שונה ברייתא המביאה את מקורו של היתר זה, והכוללת עוד מדיני

האיסור להרבות סוסים:

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בתורה לֹא יַרְבָּה לו סוּסִים', יָכוֹל היית לומר שלא ירבה אֲפִילוּ כְּדֵי הנצרך למָרְכַּבְתּוֹ וּפְרָשָׁיו, תַּלְמוּד לוֹמַר - אומר הכתוב 'לו', ולמדנו מכך שרק לו, להרחיב ולהגדיל

דעתו בריבוי סוסים, אינוֹ מַרְבָּה, אֲבָל מַרְבָּה הוּא כְּדֵי רַכְבוֹ וּפָרָשָׁיו כי. מבררת הברייתא, הָא מָה אֲנִי מְקֵיים - מה אני מפרש באיסור התורה, כלומר למה כיוונה התורה כשאמרה שלא ירבה לו סוסים, מאחר שלמדנו שכדי רכבו ופרשיו מותר לו להרבות. משיבה הברייתא, מפרש אני שכוונת התורה היא לאסור להרבות סוסים העומדים בטל ואינם משמשים אותו לרכבו ופרשיו, אלא הַבַּטְלָנִין להגדיל דעתו 

מוסיפה הברייתא ומבררת את פרטי האיסור: ממה שנאמר "סוסים' לשון רבים, למדנו שאין להרבות שני סוסים, מִגִּיין שָׁאֲפִילוּ הרבה סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטַל שֶׁהוּא עובר עליו באיסור 'לֹא יַרְבָּה לו סוסים', תַּלְמוּד לוֹמַר אומר הכתוב (שס) וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס', וממה שנאמר כאן "סוס' בלשון יחיד, למדנו שעובר אפילו הרבה לו סוס אחד והוא

בטל, אם אינו לצורך רכבו ופרשיו.

שואלת הברייתא, וְכִי מַאַחַר דַּאֲפִילוּ סוּס אֶחָד וְהוּא בָּטַל, קָאֵי [-שהוא עובר עליו] באיסור לֹא יַרְבָּה לו סוסים', 'סוסים' שאמרה תורה בלשון רבים, לָמָה לִי, שהיה די לכתוב 'לא ירבה לו סוס'. משיבה הברייתא, לַעֲבוֹר בְּלֹא תַעֲשָׂה עַל כָּל סוּס וְסוּס שהוא מרבה. שאילו היה נאמר 'לא ירבה לו סוס', היינו אומרים שאינו עובר על כל הסוסים שמרבה אלא באיסור אחד, ועל כן כתבה התורה 'לא ירבה לו סוסים' לומר שעובר בלאו על כל סוס וסוס כי.

הגמרא מבררת את דברי הברייתא: טעמו של דין זה שמותר להרבות סוסים שואלת הגמרא, טַעֲמָא כדי רכבו ופרשיו, הוא משום דִּכְתַב רַחֲמָנָא שכתבה התורה סבור ילו', וכאמור, הָא לָאוּ הָכִי - אבל לולי זאת, הֲוָה אֲמִינָא הייתי לומר שאֲפִילוּ כְּדֵי רְכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו נַמִּי [-גם] לא ירבה, היתכן לומר כן, והלא מלכות אינה חשובה מלכות ללא רכב ופרשים, ופשיטא שאין זה בכלל האיסור, ולמה הוצרך הכתוב להתיר זאת. מתרצת הגמרא, לָא צְרִיכָא - לא הוצרך הכתוב אלא

לאפושי - להתיר להרבות בהרווחה, שאינו צריך לצמצם בדבר, אלא יכול הוא להרבות רכבים רבים ופרשים רבים, ולהרבות סוסים כפי צורכם".

עוד שנינו במשנה, וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבָּה אָלָא כְּדֵי לִיתֵּן אַסְפַּנְיָא'. הגמרא מביאה ברייתא אודות מקורו של היתר זה: תָּנוּ רַבִּגְן בברייתא, נאמר בתורה וְכַסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבָּה לוֹ, יָכוֹל היית לומר שלא ירבה לו כסף וזהב אַפִילוּ כְּדֵי הנצרך לו לִיתֵּן שכר לחיילותיו, תַּלְמוּד לוֹמַר אומר הכתוב, לו', ולמדנו מכך שלו עצמו אינוֹ מַרְבָּה כסף וזהב, אֲבָל מַרְבָּה הוא כסף וזהב כְּדֵי לִיתֵּן אַסְפַּנְיָא לחייליו. אספניא

הגמרא מבררת את דברי הברייתא: שואלת הגמרא, מַעֲמָא - טעמו של דין זה שמותר להרבות כסף וזהב כדי ליתן שכר לחיילותיו, הוא משום דִּכְתַב רַחֲמָנָא - שכתבה התורה לו', וכאמור, הָא לאו הָכִי - אבל לולי זאת, הֲוָה אֲמִינָא - סבור הייתי לומר שאָפִילוּ כְּדֵי לִיתֵּן אַסְפַּנְיָא נִשִׁי [-גם] לא ירבה, היתכן לומר שיאסר עליו לאסוף ממון בכדי לשלם לחיילותיו, הלא לא יתכן לומר כן. מתרצת הגמרא, לָא צְרִיכָא - לא הוצרך הכתוב אלא לְהַרְוָוחָה - שיכול הוא להרבות ממון עבור אספניא ברווח ואינו צריך לצמצם בכך, בכדי שאם יצטרך לשכור עוד חיילות, יהיה שכרם מצוי בידו".