בס"ד
מלכים א פרק יא
תודה לאתר תלתן

סרטון
חוק המלך

מה למדנו ?

"...רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה

וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:" (דברים יז', טז-יז)

הסבר האיסור בחוק המלך 
אסור למלך להרבות סוסים פן ישיב את העם למצרים 
אסור למלך להרבות נשים , פן יסיחו את דעתו מדרך התורה
אסור למלך להרבות כסף וזהב


(יב) הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ (בגלל שרק ביקשת בינה לשפוט את העם ולא דבר אחר) אני (ה') אמלא את בקשתך,[הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן ואתן לך לב חכם ונבון, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ (החכמה שתהיה לך) לא הייתה לאדם לפניך ולא יהיה אדם אחריך שתהיה לו חכמה כזאת[35]: (יג) וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ אני (ה') אתן לך (שלמה) גם את הדברים שלא ביקשת,[36] גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים אני (ה') אתן לך (שלמה) כל כך הרבה עושר וכבוד, שלא היה לאף מלך אחר עושר וכבוד כזה. מכך שלא היה שום מלך שהיה לו עושר וכבוד כזה, כל שכן שלא היה אף אדם, גם הדיוט, שהיה לו את העושר והכבוד שה' ייתן לשלמה, כָּל יָמֶיךָ כל זמן שתחיה, תהיה עשיר ומכובד: 

הסבר הבטחת ה' לשלמה
המשאלה שביקש שלמה, היא "לֵב שֹׁמֵעַ וליכולת להבחין בין טוב ורע", כדי שיוכל לשפוט את העם.
בקשת שלמה נשאה חן בעיני ה', ולכן הוא קיבל חכמה, עושר וכבוד. 

על איזה חוק עבר שלמה המלך בחוק המלך?

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת
וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת
וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ 

תשובה
שלמה עבר על
וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

מלכים א פרק יא

(א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת שלמה המלך אהב הרבה מאוד נשים נכריות,[1] וְאֶת בַּת פַּרְעֹה וכן אהב שלמה את בת פרעה במיוחד,[2] מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת שלמה אהב נשים מעמים שונים כמו: מואב, עמון, אדום, צידון וחת[3]:
(ב)  מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם (שלמה התחתן עם נשים) גם מעמים שה' אסר על בני ישראל להתערבב איתם, וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם וה' אסר שהם יתערבבו עם בני ישראל. שלמה התחתן עם נשים גם מהעמים שה' אסר להתחתן איתם,[4] אָכֵן יַטּוּ אֶת לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם (ה' אסר על בני ישראל להתחתן עם נשים אלו) שמא הן יטו את לבבכם אחרי עבודה זרה,[5] בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה גם נשים אלה (שהתורה אסרה להתחתן איתן) בחר שלמה לאהוב[6]:
(ג) וַיְהִי לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת לשלמה היו שבע מאות נשים רגילות, נשים גמורות,[7] וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וכן היו לשלמה שלש מאות פילגשים, שהן נשים ללא כתובה,[8] וַיַטּוּ נָשָׁיו אֶת לִבּוֹ נשותיו של שלמה היטו את ליבו לעבוד עבודה זרה (אמנם כפי שנראה בפסוק הבא, אין הכוונה ששלמה עצמו ממש עבד עבודה זרה, אלא מתוך ששלמה לא מנע מנשותיו מלעבוד עבודה זרה, מעלה עליו הכתוב כאילו הוא עצמו עבד עבודה זרה)[9]:
(ד) וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים בימי זקנותו של שלמה, נשותיו היטו את ליבו לעבוד עבודה זרה. עד זקנותו, מנע שלמה מנשותיו מלעבוד עבודה זרה, ולאחר שהוא הזדקן, וכבר היה לו פחות כח למחות בהם, הוא הניח להן לעבוד עבודה זרה (והכתוב מעלה עליו כאילו הוא עצמו עבד עבודה זרה בגלל שהוא לא מיחה בהן),[10] וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְקֹוָק אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו בכך ששלמה נתן לנשותיו לעבוד עבודה זרה, לא היה ליבו שלם עם ה' במדרגה שדוד אביו היה שלם עם ה' בכל ליבו[11]:
(ה) וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים שלמה הלך אחרי עשתורת שהיה האל של הצידונים (גם כאן אין הכוונה ששלמה עבד בעצמו את עשתורת, אלא שהוא לא מיחה בנשותיו שעבדו אותו),[12] וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים וכן הלך שלמה אחרי עבודת המולך שהוא דבר מתועב (כינוי של התורה והנביא לעבודה זרה). המולך היה העבודה זרה של עמון (גם כאן אין הכוונה ששלמה עבד בעצמו את המולך, אלא שהוא לא מיחה בנשותיו שעבדו אותו)[13]:
(ו) וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק שלמה עשה מעשים שהיו רעים בעיני ה',[14] וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְקֹוָק כְּדָוִד אָבִיו בניגוד לדוד אביו, שלמה לא השלים ללכת אחרי ה', בכך שהוא לא מיחה בנשותיו (הכתוב אומר שדוד המלך לא היה מניח לנשותיו לעבוד עבודה זרה)[15]:
(ז) אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בכך ששלמה נתן לנשותיו לבנות מזבח, נחשב הדבר כאילו ששלמה עצמו בנה מזבח לכמוש, העבודה הזרה המתועבת של מואב (גם כאן הנביא קורא לעבודה הזרה "שיקוץ" על מנת לבזות אותו,[16] בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם (נשותיו של שלמה בנו את המזבח לכמוש) בהר שנמצא במזרח העיר ירושלים, בהר הזיתים,[17] וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן וכן נתן שלמה לנשותיו לבנות מזבח לעבודה זרה שנקראת מולך, שהיא העבודה הזרה של בני עמון[18]:
(ח) וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת כך עשה שלמה לכל נשותיו שהיו עובדות עבודה זרה,[19] מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן חלק גדול מנשותיו (של שלמה) היו מעלות קטורת ומקריבות קרבנות לעבודה הזרה שלהן, ושלמה היה מתעלם מכך[20]:
(ט) וַיִּתְאַנַּף יְקֹוָק בִּשְׁלֹמֹה ה' כעס על שלמה,[21] כִּי נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְקֹוָק אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם (ה' כעס על שלמה) כיוון שליבו נטה מה' שהתגלה אליו פעמיים: פעם אחת בגבעון מיד לאחר שהוא התחיל למלוך, ופעם שנייה לאחר תפילתו, כשהוא חנך את בית המקדש. כעסו של הקב"ה על שלמה היה גדול יותר, משום ששלמה זכה לדרגת נבואה שה' יתגלה אליו פעמיים, ובכל זאת שלמה לא מיחה בנשותיו שעבדו עבודה זרה[22]:
(י) וְצִוָּה אֵלָיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בשעה שה' התגלה אל שלמה, הוא ציווה אותו במפורש על דבר זה (שימנע מעבודה זרה), ובכל זאת הוא לא מיחה בנשותיו ולא קיים בכך את ציווי ה'[23]:

החטאים של שלמה 
פסוקים א'-י'
מה הסיבות ששלמה נושא נשים נוכריות?
שלמה החכם באדם לא ידע שאסור?

"וַיְהִי־ל֣וֹ נָשִׁ֗ים שָׂרוֹת֙ שְׁבַ֣ע מֵא֔וֹת וּפִֽלַגְשִׁ֖ים שְׁלֹ֣שׁ מֵא֑וֹת..."
(מלכים א יא ג)

האם עבר שלמה על "לא ירבה לו נשים"(דברים יז יז)? אם כן, מדוע?

במבט ראשון, כשקוראים אנו, "ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופילגשים שלוש מאות..."(מלכים א יא ג) מזדהים אנו עם דברי חז"ל:

עלה ספר משנה תורה(=חומש דברים) ונשתטח לפני הקב"ה ואמר לפניו: שלמה מבקש לעקור י' ממני (לא ירבה לו נשים) אמר לו הקב"ה: שלמה ואלף כיוצא בו בטלים ודבר ממך אינו בטל.
(ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ו)

אמנם, אם נבחן שאלה זו מבחינה הלכתית, נמצא שאין הדבר פשוט. יש כאן מחלוקת תנאים משולשת:

"לא ירבה לו נשים"(דברים יז יז) - אלא שמונה עשרה.
ר' יהודה אומר מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את ליבו.
ר' שמעון אומר אפילו אחת ומסירה את ליבו, ה"ז לא ישאנה, א"כ למה נאמר ולא ירבה לו נשים דאפילו כאביגיל.
(סנהדרין פ"ב מ"ד). 

לדעה הראשונה, מותר למלך לשאת שמונה עשרה נשים בלבד, בין צדיקות ובין שאינן צדיקות.

לדעת ר' יהודה מותר למלך לקחת, כמה נשים שהוא רוצה, ובלבד שלא יסירו את ליבו.

ולדעת לר' שמעון אף על השמונה עשר להיות צדיקות ואין כאן מספר מסוים.

ניתן לומר ששלמה המלך סבר להלכה כר' יהודה, הסובר שמותר למלך לקחת כמה נשים שירצה, ובלבד שלא יסירו את ליבו מאחרי ה'. היו לשלמה סיבות טובות לחשוב שלא יטו את ליבו:

(א) בתחילת מלכותו בגיל שתים עשרה(סדר עולם רבה טו) מקבל הוא בחלום את כל החכמה, ויודע את כל התורה. "ויעש שלמה משתה לכל עבדיו"(מלכים א ג טו), לומד המדרש(קהלת רבה א א) מכאן, שעשה משתה לגמרה של תורה, לאחר שלמד את כל התורה בחלום, עשה למחרת "סעודת סיום" על כל התורה.

(ב) דוד אביו מחנכו. דוד הוא מחבר ספר תהילים, ראש הסנהדרין ומקבל התורה משמואל (הקדמת הרמב"ם לי"ד החזקה).

(ג) שלמה עדיין ללא חטא, שהרי לא הגיע למצוות! "...כשהיה מבקש לעשות שלא כהוגן, היתה חכמתו עומדת לפני יצרו"(פסיקתא רבתי יד מט)!

נמצא שמבחינה הלכתית לא עבר שלמה עבירה. אולם השאלה עדיין נשאלת, מדוע לקח כה הרבה נשים?, הרי אף אם מותר, אין כל חיוב לעשות זאת! 

כמה טעמים נאמרו על כך:

בירושלמי, דעת רשב"י היא:

"וְהַמֶּ֣לֶךְ שְׁלֹמֹ֗ה אָהַ֞ב נָשִׁ֧ים נָכְרִיּ֛וֹת"(מלכים א יא א) - אהב ממש לזנות. ר' יוסי אומר למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה.
(ירושלמי סנהדרין פרק ב הלכה ו) 

היו פרשנים(עיין דעת מקרא מלכים א יא א) שאמרו, כי היו אלו נישואים פוליטיים. עם גידול הממלכה, נהג שלמה כמנהג אותם ימים, על מנת לחזק בריתות וקשרים פוליטיים, נשאו המלכים בנותיהם של המלכים בני בריתם, או השיאום לבניהם.

ועדיין אין הדעת מתישבת בטעמים אילו:

(א) על טעמו של רשב"י קשה, וכי שלמה שנאמר עליו "ידיד ה'", "וה' אהבו", נמשך אחרי הזנות. אף אם נאמר שבסוף מלכותו היה נמשך אחרי הזנות, הרי שורש הנשים הנכריות נעוץ בנישואיו עם בת פרעה. נישואים אלו היו בתחילת מלכותו, דבר המורה על כוונה מכוונת ולא הימשכות סתמית אחרי תאוות. 

זאת ועוד, שלמה כתב שלושה ספרים שנכנסו לתנ"ך: משלי, קהלת ושיר השירים. על האחרון אמר ר' עקיבא שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אדם השטוף בתאוות אינו יכול להיות בעל רוח הקודש, ואינו יכול לחבר ספר שהוא קודש קודשים.

(ב) גם טעמו של ר' יוסי צריך ביאור; וכי חסרים גרים שאפשר למושכם תחת כנפי השכינה, וצריך להכניס אלף נשים לארמון המלוכה?

אף הרמב"ם אומר: "אל יעלה על דעתך ...או שלמה מלך ישראל שנקרא, 'ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגויותן ..."(משנה תורה הלכות איסורי ביאה פי"ג הי"ד). לא זו בלבד שאין זה נכון אלא שאין להעלות כלל על הדעת מחשבה מסוג זה !

(ג) לטעם השלישי, שהנישואים היו לצרכים פוליטים, קשה עוד יותר. שלמה הרי למד מדוד אביו סדרי משטר והנהגה. לא מצאנו שדוד נשא נשים לצורך בריתות פוליטיות. אדרבא, דוד התבסס על צבא חזק ועל כוח הרתעה. הוא הטיל את אימתו בכל מקום שכבש, ולא כרת בריתות עם העמים הנכבשים. מדוע ישנה שלמה מדרכיו? 

שלמה שומר על צבא חזק וגדול משך כל תקופת מלכותו. אף בתורה מוצאים אנו את ההדרכה של "לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם בְּרִ֖ית וְלֹ֥א תְחָנֵּֽם׃"(דברים ז ב) מחד, ומאידך: "לא תתחתן בם". 

החטא - נשיאת נשים נוכריות רבות

מלכים א י"א 1 -13 האשמות שמטיל הסופר בשלמה: המלך שלמה אהב נשים נוכריות רבות למרות שה' אמר לא להתערבב עם הגויים כדי שלא יטו את לבבם אחרי אלוהיהם. ובאמת כך קרה-לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהיהם. שלמה הלך אחרי עשתורת אלוהי צידונים ואחרי מילכום שקוץ עמנים. שלמה בנה במות לאלוהים הנוכריים של נשיו. ובכך הוא ממרה את פה ה' ומכאן לעונשו-"קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ, וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ..."

ביסוס ע"פ רד"ק

בפרק י"א מופיעה הגזמה בדבר נשות שלמה - נאמר על שלמה כי "אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת... מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת". כלומר - שלמה אהב נשים ללא הבדל במוצאן ודתן ללא הבדל במספרן.

לפי רד"ק עשה שלמה שני חטאים : "נשים נוכריות רבות - שתי כעות שששה שלמה"

1) נשיאת נשים נוכריות, דבר האסור ביהדות : "מִן-הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר אָמַר-יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם"(מלכים א, יא : 2).
זוהי טעותו הגדולה של שלמה. שלמה, במטרה להשיג קשרים דיפלומטיים טובים עם המדינות השכנות, נשא את בנות המנהיגים - נשים נוכריות : "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת ... מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת, צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת" (מלכים א, יא : 1). שלמה עשה זאת ביודעין שזה מעשה אסור, ובכך חטא.

2) נשיאת נשים רבות - דבר האסור גם הוא באיסור חמור ביהדות : "וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים..." (דברים, פרק י"ז, 17).
הפסוק : "וַיְהִי-לוֹ נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת" (מלכים א, יא : 4) מספר בהגזמה על מספר נשותיו של שלמה. לעומת זאת, בשיר השירים פרק ו' נאמר : "שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר ... רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ" (פס' ח'). בפסוק זה מתואר מספר קטן בהרבה מן הפסוק הקודם. ניתן ללמוד מכך, שהמספר הגזים את מספרן בכוונה כדי להדגיש את דעתו, שמעשי שלמה הם חטא.

בעיקרון, לחטא זה של שלמה הייתה כוונה טובה שהשתבשה. שלמה נשא נשים נכריות רבות כפי שעשו מלכי קדם ובגלל 2 סיבות:

הבטחת נאמנותם של העמים השכנים לכסא מלכותו
*
וקרוב העמים הנוכריים לאמונת ישראל.

אך, במקום להשפיע על העמים הנוכריים ולקרבם אל האמונה באל אחד, השפיעו העמים על ישראל. זו הייתה טעותו הגדולה של שלמה. היה עליו לשער שקרבתו אל העמים הנוכריים תביא לקרבתם של מנהיגי העם ואנשי קהילה אל החברה הנוכרית. ניסיון גדול זה שנכשל הביא לתוצאה נוראה של פילוג הממלכה וחורבנה של ממלכת יהודה כפי שאנו עדים בספר מלכים ב', י"ז, 21-18: "וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו...וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל, וַיְעַנֵּם, וַיִּתְּנֵם, בְּיַד-שֹׁסִים...כִּי-קָרַע יִשְׂרָאֵל, מֵעַל בֵּית דָּוִד"

לסיכום :
זהו גורם חשוב לפילוג הממלכה - הרי שלמה חטא בנשיאת נשים נוכריות רבות, דבר האסור בתורה באיסור מוחלט, ומגיע לו עונש. לכן הוא יענש ע"י פילוג הממלכה.

	אמצעי ספרותי
התנך מציין את מוצאן של הנשים "מואביות, עמניות, אדמית, צדנית חתית ומפרט את שמות אלוהיהן עשתרת אלהי צדנים…מלכם שקץ עמנים…כמוש שקץ מואב…מלך שקץ בני עמון. כך נוצרת תחושה של גודש מאוס.  באיזה אמצעי ספרותי  משתמש התנך על מנת להדגיש דבריו ?	פירוט
התנך מתאר בעניין הנשים על ידי שימוש במספרים טיפולוגיים (סמליים) "ויהי לו נשים שרות שבע מאות ופלגשים שלוש מאות), המסמלים שלמות, כדי ליצור רושם של ריבוי. באיזה אמצעי ספרותי  משתמש התנך על מנת להדגיש דבריו ?	הגזמה
התנך עורך השוואה בין שלמה לדוד אביו. דוד עבד את ה' , ואילו שלמה מרבה לחטוא לפחות לעת זקנתו ,"ולא היה לבבו שלם עם ה אלהיו כלבב דויד אביו..ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו". ההשוואה הניגודית לדוד נרמזת גם מהקבלת ימי זקנתו של שלמה לימי זקנתו של דוד (ראו מלכים א א) בשני המקרים מדובר במלכים שבזקנתם הם מתוארים כחלשים, אך בעוד שחולשת דוד היא חולשת הגוף אצל שלמה זו חולשת האמונה.  באיזה אמצעי ספרותי  משתמש התנך על מנת להדגיש דבריו ?	השוואה ניגודית
פעמיים ניתנת הערכה לשלמה על מעשיו הדתיים. בראשית מלכותו (ג 3-1) נאמר: "ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו" ובפרקנו נאמר "והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות…נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים..ויעש שלמה הרע בעיני ה' ולא מלא אחרי ה' כדוד אביו". באיזה אמצעי ספרותי  משתמש התנך על מנת להדגיש דבריו ?	השוואה ניגודית
השימוש המנוגד בשורש א-ה-ב ממחיש את הפער בין ראשית מלכות שלמה, אז אהב את ה'   (ותורתו) לבין זקנתו, אז אהב את נשיו  הנוכריות (ואת הפולחן הזר שהביאו עמן). השורש א-ה-ב  . באיזה אמצעי ספרותי  משתמש התנך על מנת להדגיש דבריו ?	מילה מנחה

במסכת שבת (דף נו, עמוד ב) נאמר: "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר (מלכים א, פרק יא, ד) ולא היה לבבו שלם עם ה' א-לוהיו כלבב דוד אביו וכו'" - בוודאי לא היה נאמר בפסוק כי לבו של שלמה לא היה שלם כדוד אביו, אילו היה חוטא ח"ו בחטא חמור כל כך. הכתוב משווה את שלמה לאביו דוד. כלומר, שלמה המלך היה צדיק עצום, רק שלא הגיע לשלמות כדוד אביו.
כאשר נעיין בספריו הקדושים והמחכימים של שלמה המלך, נכיר מיד בקדושתו וחכמתו העמוקה של שלמה בתורה. וחשוב מכך, שלמה המלך נבחר לבנות את בית המקדש הראשון! לכן מי שחושב כי שלמה חטא אינו אלא טועה.
 
בכדי להבין את הפסוקים, עלינו להכיר את הקונטקסט שבו הם נאמרו. התנ"ך נועד לחנך לדורות, ה' מדקדק בצדיקים כחוט השערה, ולכן מקצין בכוונה בתיאור חטאיהם של נביאים וצדיקים גדולים בתנ"ך. לדוגמה, משה רבנו היכה בסלע במקום לדבר אליו, על כן נאמר לו בלשון קשה מאוד: "יען לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ, יב), ולא נכנס לארץ ישראל. האם נוכל להבין פסוק זה כפשוטו, שהיה כאן ח"ו חיסרון באמונה? מובן שכוונת הפסוק להביע דרגה גבוהה מאוד של אמונה שנדרשה ממשה רבינו. התורה מתייחסת בחומרה רבה לטעויות הצדיקים, ומשתמש בלשון קשה כפי דרגתם.
 
גם בחטא העגל לא עבדו כל בני ישראל לעגל (שהרי בסוף המעשה אנו למדים שרק 3000 איש עבדו את עגל הזהב בפועל, והם כידוע הערב רב). עם זאת, בני ישראל נענשו משום שלא מחו נגד הערב רב, ודבר זה נקרא כאילו כל העם חטא.
על דוד המלך נאמר "מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע בעינו" (שמואל ב, פרק יב, פסוק ט), למרות שלא רצח את אוריה בפועל (אף לא בצורה ישירה). אוריה החיטי נידון למיתה, ואשתו של אוריה היתה גרושה, וגם בת-שבע היתה מיועדת לדוד. אך משום שעשה דוד את כל מעשיו בסתר, ודחק את השעה, התפרש כאילו חטא בחטאים חמורים אלה.
 
גם שלמה המלך, בשל דרגתו הגבוהה - נשא על כתפיו את האחריות של הנשים שנשא, ולפיכך כל מה שעשו נשותיו נחשב כאילו חטא בעצמו. זאת משום שהתורה מצווה את המלך: "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז). שלמה המלך שהיה החכם באדם, הגיע ברוב חכמתו לעומק הטעם שבמצווה זו, וסבר שביכולתו להתגבר על טעם זה, ולכן הירבה לו נשים מתוך מחשבה שלא יזיקו לו, ויצליח להרבות שלום בעולם בזכותן.
 
שלמה המלך נשא 700 נשים ו-300 פילגשים בגלל שלוש סיבות עיקריות:
א. הוא רצה לשאת נשים עניות רבות בכדי להאכילן ולכלכלן בכספי המלכות (שלמה המלך תרם גם לעניי הארץ, אך בית האוצר המבוסס על מסים נועד רק למלכות והמקורבים למלכות).
ב. הוא גייר נשים נוכריות רבות מהעמים השכנים כדי לערוך עם מלכיהם הסכמי שלום שיארכו שנים רבות (כפי שהיה נהוג בתקופות עתיקות).
ג. הוא רצה להרבות את חכמתו ותורתו בארץ באמצעות משפחות רבות בישראל. בקבלה הדבר מתואר כתיקון הניצוצות, ויש בו עומק רב ברובד הקבלי. הרב בנימין שמואלי הוסיף: "בעלי הקבלה מסבירים את עומק מעשיו של שלמה המלך בסוד העלאת הניצוצות. שלמה ניסה להעלות את הקדושה השוכנת בתוך האומות טרם הזמן ולכן קירבם, ובכך נכשל, ולא נאריך בדברים אלו, אבל חלילה לא חטא מעולם כדברי הגמרא במסכת שבת (נו, ב): "כל האומר שלמה חטא - אינו אלא טועה".
 
חלק מהנשים של שלמה המלך חטאו:
הנשים הרבות שגייר שלמה המלך עבור הסכמי שלום וסיבות נוספות - לא התגיירו בלב שלם, וחלקן המשיכו לעבוד עבודה זרה, ומשום שהיו מלכות מכובדות ועשירות הן הקימו מצבות לאלילים - כך אירע בסוף ימיו ולאחר מותו של שלמה, מבלי שיכל לעקוב אחריהן ולעצור בעדן בזמן. מכיוון שהתורה מצווה על המלך "לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" - חטאן של הנשים הנוכריות מיוחס לשלמה המלך כאילו הוא עצמו חטא בחטאן. לכן נאמר שהיטו את לבבו, כלומר, שלמרות הכל הוא עבר על הטעם האמור בתורה: "ולא יסור לבבו".
 
כך נאמר בגמרא: "כתיב (בתורה): 'לא ירבה לו נשים' - אמר שלמה אני ארבה ולא אסור, וכתיב (בתורה): 'ויהי לעת זקנתו נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'ולא ירבה לו סוסים' - ואמר שלמה אני ארבה ולא אשיב, וכתיב 'ותצא מרכבה ממצרים'" (סנהדרין דף כא, עמוד ב).
 
בספר מלכים מסופר "אז יבנה שלמה במה לכמוש..." (מלכים א, פרק יא, ז). ומבאר רש"י: "אז יבנה שלמה בנה - רבותינו (שבת נו ב) אמרו מתוך שלא מיחה בנשיו נקראת על שמו", ומפרש המצודת דוד: "אז יבנה - רצה לומר כאשר הניח לנשיו אז נחשב לו כאלו הוא בנה במה וגו'".
 
שלמה המלך היה צדיק וטהור, וכל כוונותיו היו טהורות, רק שבגלל טעותו לא הגיע בלבו למדרגת דוד אביו, כפי שנאמר: "ולא היה לבבו שלם עם ה' א-לוהיו כלבב דוד אביו".
עבודה

ענו על השאלות:

(א-י)  חטאי שלמה

1.       את מי אהב שלמה? __________________________________________________
מאין היו הנשים של שלמה? כתבו שישה מקומות. _____________________________
________________________________________________________________

2.       מה ציווה ה' לגבי הגויים? ______________________________________________

3.       כמה נשים שׂרות היו לשלמה? ___________________________________________
כמה פילגשים היו לשלמה? _____________________________________________

4.       מה עשו הנשים לשלמה? _______________________________________________

5.       מה קרה לשלמה לעת זקנתו? ____________________________________________

6.       במה היה שלמה שונה מדוד אביו? _________________________________________

7.       (ה) אלו אלהים אחרים עבד שלמה? ________________________________________

8.       (ז) למי בנה שלמה? ___________________________________________________

9.       (ט) מדוע ה' כעס על שלמה? _____________________________________________

פסוקים יא - יג
הנושא
תוכחת ה' לשלמה

גמרא שבת דף נו ע"ב
אמר רב יהודה אמר רב:
בשעה שאמר דוד למפיבושת "אתה וציבא תחלקו את השדה",
יצתה בת קול ואמרה לו:
רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה! 
שכשם שנטלת ממפיבושת חצי שדהו שלא כהוגן ונתת לציבא עבדו,
כך תקרע המלכות מזרעך, ותתחלק בין רחבעם בן שלמה בן דוד, לירבעם בן נבט  126 .

 126.  וכתב המהרש"א שנענש מדה כנגד מדה, שכשם שחילק את הרכוש בין האדון לעבדו כך נתחלקה מלכותו בין האדון [רחבעם] לעבד [ירבעם בן נבט]. וביומא [שם] דייק המהרש"א שהעונש הוא לדוד המלך עצמו שתיחלק מלכותו, ואין זה נחשב כעונש לבניו. ויש שמפרשים את המדה כנגד מדה, שכל כוחו של דוד ליטול ממפיבושת את רכושו בלא דין - הוא מדיני המלכות שאין צריך בית דין [כמבואר לעיל], ולכן נענש שתנטל המלכות מבני בניו. 

אמר רב יהודה אמר רב:
אילמלי לא קיבל דוד לשון הרע 
מציבא אודות מפיבושת, והחרים את נחלתו,
 לא נחלקה מלכות דוד,
ולא עבדו ישראל עבודה זרה, ולא גלינו מארצנו. 

שעל ידי שנתחלקה מלכות בית דוד העמיד ירבעם מלך ישראל עגלי זהב בבית אל ובדן כדי שיעבדום בני ישראל ולא יעלו לירושלים, שהיא ממלכתו של רחבעם. ועבודה זרה שעבדו, גרמה לכך שגלינו מארצנו. 

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
כל האומר "שלמה חטא בעבודה זרה", אינו אלא טועה. 

שנאמר בשלמה "ולא היה לבבו שלם עם ה' אלהיו, כלבב דוד אביו".
ומשמע, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה. אבל מיחטא, נמי לא חטא. 

דבר ה' אל שלמה (יא-יג)

 

1.       עיין בפסוקים ובדברי המלבי"ם לעיל, וענה:

א. "ויתאנף ה" בשלמה", מדוע יש כעס מיוחד של ה' על שלמה? (שני הסברים) (אחד בפסוק ט ואחד בפסוק י)

ב. אם שלמה לא עבד ע"ז בעצמו, מדוע ה' מעניש אותו?

ג. כיצד העונש שנתן ה' לשלמה הוא עונש של "מידה כנגד מידה"?

ד. מדוע העונש שניתן לשלמה יהיה רק בימי בנו של שלמה, ולא בימיו של שלמה עצמו.

 

 

 

 

 

ý    השוואה בין שלמה המלך לבין דוד המלך, והשוואה בין שלמה המלך לשאול המלך

2.       ערכו את ההשוואות הבאות:

א. השוו את אי התגובה של שלמה לתגובת דוד לאחר שנתן הוכיח אותו (שמו"ב יב, יג). "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה', וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". במה שונה התגובה של דוד, וכיצד היא יכולה ללמד אותנו על דמותו של דוד אליה היה צריך שלמה לדבוק.

 

ב. השוו את דברי ה' לשלמה לדברי שמואל אל שאול על קריעת הממלכה. מדוע משתמש הכתוב באותם מילים?

 

פסוקים 1 – 13

הפסוקים מציגים את חטאי שלמה.

–        הדרכים להעצמת החטאים הן:

*        אי-ציות לחוק שנזכר בספר דברים – האיסור להתחתן עם הכנענים ולשאת נשים נוכריות.

*        הגזמה: שלמה נשא 1000 נשים – מספר טיפולוגי – כדי להדגיש את החטא.

*        הכתוב מפרט את הארצות שמהן הגיעו הנשים שנשא שלמה. רק אחת מהן מצוינת בדגש מיוחד – "בת פרעה".

*        השרש נט"ה: "וַיַטֶה את לבבו".

–        פסוק 4 מנסה לגונן על שלמה ולומר שלא הוא האשם בחטא אלא נשותיו הן שהִטו את לבבו, ובנוסף זה קרה לעת זקנתו.

–        השוואה לדוד: "ולא מילא אחרי ה' כדוד אביו".

כמו כן הכתוב מציין כי ה' נגלה אל שלמה פעמיים, שזו תופעה יוצאת דופן.

שלמה אולי לא עבד בעצמו את האלילים אך די בכך שאִפשר לנשותיו לעשות כן.

–           שלמה מקבל עונש – ה' מחליט לקרוע את הממלכה, כלומר לפצל אותה. בזכות דוד ה' נותן שלוש "הקלות" בעונש: הממלכה לא תפוצל בימי שלמה אלא בימי בנו; שבט אחד יישאר בידי בית דוד; ירושלים תישאר בידי בית דוד. הגמול שעל פיו מתקיים העונש הוא גמול לדורות.




סיבתיות כפולה
1) סיבה רוחנית
2) סיבה ארצית - מדינית

פסוקים 26 – 40

–        בשלושת הפסוקים 26 – 28 מופיעה דמות חדשה: ירבעם בן נבט. תעודת הזהות שלו:

*        בן לשבט אפרים.

*        בן לאישה אלמנה.

*        בכיר במערכת הפקידות הממלכתית.

*        איש מוכשר וכריזמטי.

*        מונה בידי שלמה לאחראי על העבודות שהטיל שלמה על שבטי ישראל.

*        מארגן מרד נגד המלך.

–           "סבל בית יוסף": שלמה מקדם מפעלי בנייה בירושלים ובנוסף סוגר את הפִּרצה בחומת עיר דוד. העובדים היו משבטי אפרים ומנשה , ולא משבט יהודה שאליו השתייך המלך. העבודות היו קשות מאוד וההתמרמרות בעם הייתה גדולה. כמו כן הוטל מס על התושבים כדי להרחיב את תקציב הבנייה.

–        אחיה השילוני, נביא משִילֹה, פוגש את ירבעם.

אחיה קורע את השמלה שלבש ל-12 קרעים, כמספר השבטים. נותן לירבעם 10 קרעים ואומר כי לצאצאי שלמה ייתן שבט אחד (יהודה). לפי החישוב, חסר שבט אחד כדי שמניין השבטים יהיה 12 (השבט החסר הוא שבט בנימין שנטמע ביהודה).

–        שלמה מבקש להרוג את ירבעם ולכן ירבעם נאלץ לברוח למצרים ולהמתין שם עד מות שלמה.

 

אויבים= שטן
פסוקים יד' - כה'



ירובעם=ירוב-העם 
פסוקים כו' - כח'
מדוע מרדו בשלמה? (עיין פרק יב' )
מדוע לא מרדו בשלמה
כשבנה במות לעבודה זרה?




דף עבודה 
השטנים = אויבים




הנביא אחיה השילוני
פסוקים כט'-לט'



מות המלך שלמה
פסוקים מ'-מג'

חטאי שלמה ופילוג הממלכה, או – אחרי גאון, שבר: מלכים א י"א | מחברת: רחי קדוש

החכם מכל אדם – וחוטא?

פרק י"א פותח בגנותו של שלמה, בניגוד לכתוב בפרקים שלפניו. המלך שרק עליו נאמר (מל"א ג 3) וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת-ה', אוהב עכשיו נשים. ולא סתם נשים, אלא נכריות. ולא סתם נשים נכריות, אלא הרבה מאד מהן:....וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת. ודווקא מאלה שה' אמר: לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם; והוא לא סתם אוהב הרבה מהן, אלא (מל"א י"א 2) בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה.

מה קרה לו, לחכם מכל אדם, שהפך פתאום לטיפש? האם לא שמע לדברי עצמו בספר משלי (י"ח 2) לֹא-יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ, או (משלי כ"ח 26) בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל, ומה קרה לאזהרותיו במשלי מפני אישה זרה? אזהרות הנפתחות בהלל לחכמה שאחד מתפקידיה הוא: לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה (משלי ז' 5).

מה קרה לשלמה שהמיר את התבונה שנתן לו האל, בהליכה אחרי ליבו ואחרי נשים זרות?

המלך שאלוהים התגלה אליו פעמים, דווקא הוא לא מציית לדברי אלוהים.

כמה תשובות ניתנו ואפשר שגם יועלו בדיון כיתתי:

א. שלמה חשב שהוא יודע להבחין בין מצוות חשובות למצוות פחות חשובות ובין המצווה עצמה לסיבה שבגללה ניתנה:

ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? [כלומר – מדוע לא ניתנו סיבות לחלק גדול מהמצוות?] שהרי שתי מקראות - נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב דברים יז, :17וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב מל"א י"א 4 וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו..... (בבלי סנהדרין כ"א ב)

לפי דברי רבי יצחק, חשב שלמה שאם הוא מבין את טעמי המצוות, שהם העיקר, הוא יכול לא לקיים את המצוות עצמן, אבל לא להיכשל במניע שלהן. והנה, גם שלמה נכשל.

אולם עדיין לא ברור מדוע לקח שלמה נשים רבות כל כך, גם אם חשב שלבבו לא יסור בעקבות הנישואין עימהן.

ב. שלמה חשב שיוכל להשפיע על אמונת העמים מסביב אם יתחתן עם נשים מעמים אלה:

כותב ה"כלי יקר":

"... אבל התכלית היה לאהבה את השם יתברך... להכניעם תחת עבודת ה' ויראתו כדי שיהיו כל העמים קוראים בשם ה' ונכנעים אל המלך שלמה עבד ה'."

לדעת הפרשן, שלמה היה מיסיונר גדול, וכל רצונו היה להכניס כמה שיותר עמים תחת כנפי הדת היהודית. הנישואין עם נשים זרות רבות כל כך נועדו להכפיף את העמים הרבים לשלטונו של שלמה, שלטון שכופה על תושביו אמונה באל היחיד.

ג. ניתן להבין את התנהגותו של שלמה גם מההיבט הפוליטי:

כותב המלב"ים¹:

"אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו, במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ."

נישואיו של שלמה לנשים הנוכריות היו נישואים דיפלומטים. כל רצונו היה ליצור עוד ועוד קשרי ידידות ובריתות עם העמים שמסביבו, במיוחד עם המלך החזק של מצרים, כדי לחזק את מלכותו. זאת גם דעתם של רוב הפרשנים המודרניים בסוגיה.

שני הפרשנים האחרונים מתעלמים מכתוב מפורש: (מל"א י"א 1) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת. הכתוב מדגיש את העניין האישי שאולי היה לשלמה בנשים, ולא מעניק לו אפילו סדק של מילוט אל הדיפלומטיה.

החומרה היתירה בה מתייחס המספר לנישואי שלמה לנשים נכריות.

הכוונות, כפי שהיטיב להראות ר' יצחק (בפירוש הראשון שלעיל), אינן מתממשות תמיד. שלמה אולי רצה בנשים להנאתו, אולי רצה לחזק בריתות פוליטיות על ידי קשרי נישואין ואולי אף שאף להנחיל את המונותיאיזם לעמי הסביבה, אבל תוצאת נישואי התערובת הייתה מה שהאל צפה מראש: התבוללות. הכתוב מחמיר את תיאור הידרדרותו של שלמה לעבודת אלילים על ידי פירוט רב² : וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים³ וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. ... אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ⁶ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. (מל"א י"א 5, 7).

הכותב מתעכב על חומרת חטאיו של שלמה בדרכים נוספות⁷ :

הוא מפרט את לאומיותן השונה של נשיו הנכריות של שלמה (פס' 1): וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת;

הוא מזכיר בפירוש את האיסור על נישואי תערובת (פס' 2): מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר-ה' אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם; (דברים, ז, 3)

הוא חוזר על חטאו של שלמה באותן מילים של האיסור עליו עבר (פס' 2, 4): אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם..... נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים;

הוא משווה את שלמה לדוד אביו, המלך הצדיק ביותר (פס' 4, 6): וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו... וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו;

הוא אומר בפירוש (פס' 6): וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'. יש לזכור ששלמה עובר בפירוש על חוק המלך (דברים יז 17): וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים.

הקלות מסוימות בתיאור

מן הכתוב בכל זאת מבצבצת הקלה מסוימת - שלמה לא לגמרי אשם במה שקרה. הוא כבר לא היה במלוא חושיו וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, לא הוא יזם את החטאים אלא נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ (פס' 4).

גם ההשוואה לדוד אביו, יכולה להתפרש כהקטנת האשמה. אמנם לֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו, והוא לֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו, לעומת דוד לא היה לב שלמה שלם עם אלוהיו, אבל אולי לעומת אחרים היה מאמין.

שלמה אמנם בנה מקדשים לאלי נשותיו, אך הכתוב מדגיש (פס' 8) וְכֵן עָשָׂה לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן. לא לעצמו בנה שלמה את מקומות הפולחן הללו, ולא הוא השתמש בהם.

ועוד - הכותב מציין את מיקום בניית הבמות לאלילים: "בהר אשר על פני ירושלים"= כלומר לא בירושלים עצמה, אלא בהר שממול לירושלים

תגובת האלוהים – הכנה לעונש חמור

נראה כאילו המספר מכוון את הקורא לעונש חמור במיוחד. האל כועס על שלמה) פס' 9): וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה. כותב הפרק מסביר את הסיבות לכעסו של האל, כאילו רשימת חטאיו של שלמה אותה קראנו בפסוקים הקודמים אינה מספיקה (פס' 9 – 10): כִּי-נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.י וְצִוָּה אֵלָיו עַל-הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה ה'. הכתוב מזכיר את העובדה ששלמה זכה לשתי התגלויות של האל, פעם בגבעון, בחלום הלילה (מל"א ג' 5 – 14) ופעם בירושלים, בסוף בניית בית המקדש (מל"א ט' 2 - 9). הוא מדגיש שבשתי הפעמים צווה האל על שלמה ללכת לפי חוקיו, ובכל זאת שלמה לא ציית לדבריו. גם אלוהים, בדבריו לשלמה, חוזר על ההסבר לכעס ולעונש שבא בעקבותיו (פס' 11): יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ .

החזרה המרובה הזאת על מעשיו הקשים של שלמה אמורה להכין את הקורא לעונש קשה, עונש המתאים לחומרתם – אך האומנם כך?

העונש לשלמה וממלכתו – קצת פחות חמור ממה שחשבנו

אמנם, בתחילת דבריו מכריז האל על עונש חמור (פס' 11): קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. לא רק שהממלכה תילקח משלמה, אלא שהיא תינתן לעבדו, כלומר מי שמשרת בחצרו; זוהי השפלה נוספת.

אבל מיד מסייג האל את דבריו. יב אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה.

והנה סייג נוסף: יג רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי. למען דוד¹⁰ ולמען ירושלים, בה בחר כבירתו הנצחית, משנה האל את העונש ומפחית אותו. לא שלמה יקבל את העונש, אלא בנו, ולא כל הממלכה תיקרע ממנו, אלא שבט אחד¹¹ יישאר תחת שלטונו. כך ימשיך בית דוד להתקיים ולשלוט על ירושלים.

לשם מה מקדים הסופר את תיאור חטאי שלמה ופירוט עונשו לסיפור השתלשלות הדברים עצמם?

ראוי לצטט כאן את דברי אליצור במאמרו הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא¹²:

בתקופת שלמה אירעו כמה מאורעות שהחלישו וערערו את ממלכתו, מאורעות אלה ניתנים להסבר היסטורי ריאלי פשוט. ואף על פי כן - דווקא משום כך - מקדים הכתוב הנמקה נבואית אידיאולוגית, לפיה השתלשלו אותם מאורעות מדיניים מסוכנים ממעשי שלמה. ודווקא ממעשים שאין שום קשר נראה לעין בינם לבין "תוצאותיהם". ....

... שומה על אדם מישראל להאמין - טוען המספר הנביא - שמעל למישור המדיני הריאליסטי קיימת ספירה עליונה והיא עיקר. מה שאתה רואה בעיניך עלי אדמות היא השתלשלות נכונה אך אינה חוות הכול. ..... אם אתה מנתח מאורע היסטורי ניתוח ריאלי אינך חולק על הנבואה או על האמונה. מאידך, אילו אמרת רק את מחצית הפרק, ויתאנף ה' בשלמה ולכן קם בו .... ירבעם, ללא הסברה היסטורית, לא היית חולק דווקא על הגישה הרציונאלית הסיבתית. הרי יכול אדם לא להזכיר דבר, שהוא מובן מאליו ..... ההיסטוריוסופיה המקראית מודה בפה מלא בשני צדי המטבע ..... מן הראוי להדגיש את הדבר כי כשם שיש שאינם רוצים לראות אלא את הצד הריאלי החומרי, יש לעומתם טועים מרוב יראת שמים הכופרים בהגיון ובמציאות.

אליצור מסכם את השקפת העולם ההיסטוריוסופית של ספר מלכים: ההיסטוריה אינה קורית, אלא נגרמת על ידי ה', והיא מונעת על פי קוד מוסרי ואמוני שהתווה אלוהים. המניעים ההיסטוריים והפוליטיים כמו גם ההתנהגות אנושית, הם הסבר ריאלי של המאורעות שקרו, אך מאחוריהם יש להבין את המניע והמפעיל שמעבר. זוהי הסיבתיות הכפולה, המניעה את מהלך ההיסטוריה לפי הכתוב – האירועים והתנהלותם על פי מהלכים ריאליים והסברם כתגובה או תכנית אלוהית.

הסיבות הריאל – פוליטיות: מיהו ירבעם ולמה מרד בשלמה?

סיפורו של ירבעם בן נבט, המובא בפסוקים 26 – 40, אינו מובא בצורה כרונולוגית אלא בצורה אסוציאטיבית. הבה נסדר את הדברים כרונולוגית:

כו וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה¹⁵ וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, כח וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת-הַנַּעַר כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף. כו וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. כז וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. מ וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה.

ילדותו של ירבעם עברה עליו בעיר צרדה, הוא היה משבט אפרים, השבט החזק ביותר בין השבטים הצפוניים שהוא גם שבטם של יהושע כובש הארץ ושל שמואל הנביא. שבט אפרים איבד את ההגמוניה לטובת בית דוד ושבט יהודה, וסביר להניח שאנשיו לא היו שבעי רצון מכך.

יתירה מזאת, בתחום שבט אפרים היו מרכזים פולחניים חשובים, שילה ובית אל, ועתה, בכפוף לשלמה היהודאי, בונים אנשי אפרים גם עיר בירה וגם מקדש בתחום שבט יהודה. ההתמרמרות וההתנגדויות מובנות.

למרות מוצאו משבט גדול וחזק, ירבעם עצמו גדל במשפחה ממעמד נמוך. הוא איבד את אביו בגיל צעיר - אמו ¹⁶היא אלמנה¹⁷ - ולכן סביר להניח שהיה שייך לקבוצת הנזקקים של "גר יתום ואלמנה" . אולי מעמדו הנמוך גרם לו לרצות לטפס יותר ויותר גבוה.

ירבעם, כמו כמעט כל גבר מהעם, הפך עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה. רוב הגברים תושבי ממלכת שלמה חויבו במס עובד של ארבעה חודשי עבודה בשנה, ככתוב במל"א ה 27 – 29: כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ. כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ ... כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. שלמה ראה כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא, שם לב לחריצותו ולמסירותו, וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף: הפך אותו לאחראי על כל עבודות הסבלות של שבטי יוסף, קרי - שבטי אפרים ומנשה. ככל הנראה הייתה עבודתם של ירבעם והעובדים משבטו, בין השאר, לבנות את המילוא²⁰ ולסתום את הפרצות שנותרו מימי דוד בחומת ירושלים. ²¹

מה הקשר בין בניית המילוא על ידי בֵּית יוֹסֵף ובין המרד של ירבעם?

פשט הכתוב, קצר ומתומצת ככל שהוא, נותן יותר מרמז לכך. הביטוי סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף, מתייחס לעבודת הכפייה (סבלות) של שבטי אפרים ומנשה בהקשר של בניית חומות ירושלים דווקא. הוא מתאר את הפער הגדול בין מי שעבד קשה מאד, ובין המקום בו נעשתה העבודה הקשה והנהנים ממנה – ירושלים אשר ביהודה, שלמה וביתו היהודאים.

יש טוענים ששלמה, כדור שני למלוכה, הרחיק עצמו מהעם הפשוט²², ולכן היה לו קל לנצל את העם ואת עבודתו. שבט יהודה אולי קיבל זאת בסלחנות רבה יותר. וכ"קרובים לצלחת", גם נהנו אנשיו מפירות העבודה, ועבדו פחות קשה. המעיין ברשימת הניצבים המכלכלים את בית שלמה במלכים א' ד', שבט יהודה איננו מוזכר. יש המסיקים מכך ששבט יהודה, מתוקף היותו שבט המלך, נהנה מפטור ממסים.

אך לשבטי אפרים ומנשה היה הדבר קשה מאד – גם עבודה קשה, גם העברת המרכז הפולחני מתחומם לירושלים וגם אובדן המנהיגות שבאופן מסורתי היתה משבטם. תמונת עולמם ותודעתם של בני שבט זה עולה בבהירות רבה משני הסיפורים בספר שופטים (שופטים ח' 1 – 3, י"ב 1 – 4). בשניהם דורשים בני אפרים ממנהיגים משבט מנשה באלימות ובתוקפנות דין וחשבון על יציאה למלחמה מבלי לערב אותם.

מה בעצם קרה שם? תרומתו של תרגום השבעים

הכתוב לא מפרט את סיפור המרד עצמו, אלא מסתפק בציון קיומו - וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ, ובציון העובדה שנכשל: וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם. לולא נכשל המרד, לא היה בורח למצרים. סיפור ארוך שטרח המספר להציג הוא פגישתם של ירבעם ואחיה, שלא לגמרי ברור אם קרה אחרי שהמרד נכשל וירבעם היה בדרכו לברוח למצרים, או כשהמרד היה רק בשלבי תכנונו,²⁴ והמפגש שימש מעין זרז לירבעם למרוד. בתרגום השבעים נעדר סיפור הפגישה בין ירבעם לאחיה (וכן חלק גדול מסיפור הפילוג שבפרק י"ב). לעומת זאת, הכתוב בתה"ש מתאר את מהלך המרד. ירבעם, תוך כדי עבודתו כממונה על "סבל בית יוסף", ביצר את צרדה עירו, אסף שלוש מאות מרכבות ומרד בשלמה. המרד נכשל וירבעם, ששלמה רצה להרגו, ברח למצרים וקיבל בה מקלט מדיני: פרעה שישק נתן לו את אחות אשתו לאישה, ומנישואים אלה נולד אביה בכורו. רק אחרי מות שלמה חזר ירבעם לצרדה וביצר אותה מחדש. המעמד בשכם מתואר בקצרה: שמעיה הנביא ניבא לכל העם שהתאסף בשכם בהוראת ירבעם שהממלכה תתפלג. בדומה לכתוב בפרק י"ב דרש העם מרחבעם הקלה בעול המיסים, וכשזה סרב התפלגה הממלכה. גם בנוסח זה, כמו בנוסח המסורה, מנע שמעיה מלחמת אזרחים.

חוקרים חלוקים ביניהם בדבר מקוריותו של נוסח תרגום השבעים. בעוד חלקם חושב שהסיפור מבוסס על מסורת ישראלית שעברה עיבוד לא מחמיא בידי היהודאים, חושב חלק אחר שזהו מדרש מאוחר, המושפע מחלקים אחרים בפרק י"א, ושבא למלא את החסר בסיפורנו, ולספק לקורא המתעניין את פרטי המרד.

עוד על סיבתיות כפולה - מדוע הושמט הסיפור על המרד, ובמקומו "נשתל" סיפור פגישת ירבעם ואחיה?

אם תרגום השבעים משקף נוסח עברי שהיה קיים, יש לשאול מדוע הושמט סיפור המרד והוא לא מצוי בנוסח המסורה. ומדוע הוכנס הסיפור על מפגש אחיה ירבעם. לפי הסיפור במל"א י"א אחיה הוא זה ש"מצא" את ירבעם בשדה – ירבעם לא התכוון ללכת ולשמוע את דבר האל. זו הייתה בחירתו של האלוהים להתגלות לירבעם באמצעות נביאו, ולגלות לו את העתיד להתרחש. אחיה קרע את שלמתו לשנים עשר קרעים: מעשה נבואי, פעולה סמלית הבאה להסביר את הנבואה המילולית שתגיע מיד אחריה. קריעת השלמה מסמלת את קריעת ממלכתו של שלמה, חלוקת עשרת הקרעים לירבעם מסמלת את השבטים עליהם ימלוך – שבטי הצפון בממלכת ישראל. שני הקרעים הנותרים מסמלים את שני השבטים שיישארו בממלכת יהודה, עליהם ימלוך בנו של שלמה ושושלת דוד אחריו. בהמשך דבריו הסביר אחיה לירבעם מדוע החליט האל לקחת מבנו של שלמה את ממלכת אביו (פס' 33): יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן וְלֹא-הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו. כאן, שלא כמו בדברי האלוהים לשלמה בפסוקים קודמים, אשם העם כולו בפילוג.

בסוף דבריו חוזר אחיה על הבטחת האל להמליך את ירבעם למלך, ומוסיף תנאי (פס' 38): וְהָיָה אִם-תִּשְׁמַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְו‍ֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת-נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל. רק אם יהיה ירבעם נאמן, יעזור לו האלוהים למלוך, לו ולצאצאיו. בסוף הנבואה נרמז זיק של תקווה לבית דוד (פס' 39): וַאעַנֶּה אֶת-זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל-הַיָּמִים. הממלכה תחזור, מתי שהוא, לבית דוד.

כל סיפור פגישת אחיה וירבעם בא להראות שהפילוג אינו מעשהו של ירבעם לבדו, אלא תוצאה של החלטה אלוהית בגלל חטאי שלמה. כדברי עודד בפירושו:

"שילוב הנבואה של אחיה השילוני בתוך סיפור המרד של ירבעם תואם לעיקרון הבסיסי והכפול בעריכת ספר מלכים - שהמאורעות הם התגשמות רצון האל מצד אחד, ודברי נביאי ה' מתגשמים כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ ... הַנָּבִיא (מל"א י"ד 18) מצד שני. לפיכך, הפסוק המשלים והסוגר של נבואה זו מצוי בפרק י"ב 15: וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט."

בין דוד לשלמה – בין אז להיום

לא יהיה זה נכון לסיים את הדיון בכתובים בלי להתייחס לדרכם השונה של דוד ושלמה וליחסם השונה לעמים ולתרבויות הזרות. דוד כבש והרג. שלמה אימץ אל לבו. דוד זכה במלכות ובהבטחה לשושלת נצחית שלמה איבד כמעט את כל מה שאביו זכה בו. האם יש כאן כוונה של הכתוב להורות לנו דרך בה נלך?

כדאי לקרוא את דבריו המחכימים של אברהם גרוסמן:

"תלמידינו עלולים לקבל את הרושם המוטעה כי המדיניות התקיפה של דוד, שאופיינה על ידי הרג המוני בעקבות המרידות בו, היא האלטרנטיבה לדרך של שלמה. מדרך הטבע עלולים הם בדרך האקטואליזציה להחילה גם על ימינו אלה. חובה עלינו להדגיש כי באופן עקרוני יש לבדוק היטב כל תקופה ותקופה לגופה, ופשטנות יתר היא לזהות אויבים וידידים על סמך רמזים שונים בכתובים."

אולי מלמד אותנו הכתוב לא רק איך לנהוג בתרבות זרה, אלא, ובמיוחד, איך לנהוג בבני אדם באשר הם.

נספח – ה"שטנים" של שלמה

"שטן", בפרק זה ובעוד מקומות בתנ"ך, הוא תואר (ולא שם עצם), שמשמעותו מכשול, או אויב. זהו כינוי סובייקטיבי, תלוי התנהגות, תלוי נקודת מבט: מישהו יכול להיות לשטן לאדם בגלל התנהגותו, ואחרי שהוא מפסיק את התנהגותו שטניותו נעלמת, או שהתנהגות זו אינה נחשבת עוד לשטנית בעיני אדם אחר.

שני אנשים זוכים כאן לתואר "שטן לשלמה": הדד האדומי ורזון הארמי. שניהם פעלו נגד ממלכת שלמה, ערערו את שלטון המלך ברב או במעט, והוסיפו בהתנהגותם נדבך להתמוטטותה של הממלכה המאוחדת.

הדד

על הדד מסופר בפירוט רב יותר מאשר על רזון. הדד היה צאצא למלך האחרון של אדום, שהצליח, בעזרת עבדיו, להימלט מהטבח שעשה יואב שר צבא דוד באדומים. הוא קבל מקלט מדיני במצרים, שכלל גם אחוזה המתאימה למעמדו כנסיך גולה, ואף נישא לאחות אשתו של פרעה והוליד עמה בן שגדל בבית פרעה. כשמת שלמה, בקש הדד מפרעה רשות לחזור לארצו ולחדש את מלוכתו, ובסופו של דבר פרעה הסכים.

רזון

רזון היה אחד משרי צבאו של הדדעזר מלך ארם צובה, שבו נלחם דוד ואותו נצח. רזון הצליח לברוח מהקרב האחרון של הדדעזר נגד דוד, קבץ סביבו גדוד חיילים ונלחם בעזרתם נגד השלטון הישראלי בדמשק. הוא הצליח להבריח את הכוחות הישראלים משם, ויסד ממלכה ארמית חזקה שבירתה דמשק.

המשותף לשני "שטנים" אלה הוא ששניהם פעלו עוד בימי דוד ומכאן ברור שהם התחילו את פעולותיהם הרבה לפני ששלמה בזקנתו היטה את לבו לאלוהי נשותיו. בכל זאת בחר עורך הפרק לכתוב על פעולותיהם רק כאן, בסוף ימי שלמה, ולא בתחילת מלכותו (הדד) או אחר כך (רזון).

הכתוב רוצה לעורר בלב קוראיו את ההרגשה שלא סתם כך מתמרדים מלכי הארצות מסביב בשלמה המלך. ה"שטנים" קמים כנגד שלמה כחלק מתכנית אלוהית. בדיוק כמו שמרידתו של ירבעם היא חלק מתכנית זו, כתגובה להתנהגותו החטאה של שלמה. אין הכרח לראות סתירה בין תכנית אלוהית לבין רצונות בני אדם. אלוהים משתמש באינטרסים אנושיים כדי להגשים תכניותיו.

סיפורי ה"שטנים" משתלבים היטב במגמה הכללית של הפרק: האל פועל בתוך העולם ומשפיע על המאורעות, ופעולתו נעשית תמיד בתגובה להתנהגות הדתית של האדם, במקרה זה שלמה המלך.

נספח – מהו ה"פרץ" אותו סגר שלמה, ואיך הוא קשור למרד?

הפרשנות המסורתית מרחיבה את ההסבר, וקושרת את בניית המילוא לביטוי סָגַר אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. על פי חלק מהפרשנים סגירת הפרץ אינה נתפסת כסתימת פרצות בחומה, אלא כסגירת הדרכים שבהם הלכו עולי הרגל לבית המקדש, כחסימת הדרך הישירה מן העיר למקדש על ידי בניית המילוא, שבו שכן, ארמונה של בת פרעה. הפרשנים הניזונים מדברי חז"ל, מספרים שאחרי ששלמה בנה את כל אזור המילוא, שבו שכן ארמונו, בית המקדש וארמונה של בת פרעה, הוא סגר את הדרך הישירה למקדש שעברה במקום, והכריח את ההולכים בה לשלם מס שמימן את ההוצאות של ארמונה של בת פרעה. מדרש זה, המדגיש את הפער בין דוד העממי ושלמה המתנשא, מחוזק עוד על ידי פרשנויות נוספות, כמו:

"דוד עשה פרץ בחומת ציון, שאם ימרדו בו ישראל יצא ויברח משם בלא דעתם .... ושלמה סגר אותו הפרץ. ואמר ירבעם: ראו גבהות לבו שסגר הפרץ, כלומר, שהוא בוטח, שאינו ירא ממרד" (רד"ק),

וכן

"שהיה שם מקום שהייתה החומה בו פרוצה כדי שיוכלו ישראל לבא אל המלך כשירצו להגיש לפניו דברי ריבותיהם", ושלמה סגר אותו. (רלב"ג).

פירושים אלה אומנם "מותחים" מעט את הכתובים המפורשים, אבל נאמנים לרוח הסיפור כולו: שלמה אכן ניצל את בני עמו, במיוחד את שבטי הצפון.

תודה לד"ר רוני מגידוב על ההערות המכוונות ועל ההארות המחכימות.

ביבליוגרפיה

• אליצור, יהודה – הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא, גליל, גרשון – פירוש על ספר דברי הימים ב, סדרת עולם התנ"ך, הוצאת דודזון-עתי, תל אביב
• גרוסמן, אברהם – מלכים א פרק יא: חטאי שלמה, גרסיאל, משה (עורך) - פירוש על ספר מלכים א, סדרת עולם התנ"ך, הוצאת דודזון-עתי, תל אביב
• וינברג, צבי – פרשת פילוג הממלכה ודרך הוראתה בכיתה,
• טל שיר, ציפי - המסורת הכפילה על פילוג המלוכה, הוצאת יד יצחק בן צבי, ירושלים
• לוי, יצחק – מלכות שלמה בירושלים (ו) המילוא, שעור 16
• מזר, בנימין – ימי דוד ושלמה, השקיעה. בתוך: ההיסטוריה של עם ישראל, ימי המלוכה היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, תל אביב
• עודד, בוסתנאי – תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, כרך א: הממלכה המאוחדת, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
• קיל, יהודה – פירוש על ספר מלכים א, סדרת דעת מקרא, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים
• ששון, גלעד – האם עבר שלמה על איסורי המלך? בתוך אתר אוניברסיטת בר אילן.

הערות:

1. ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל ויזר. פרשן מקרא, פעל באירופה המזרחית במאה ה – 19.
2. בתחילת הפרק מוזכרות נשים מששה עמים בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת, אך בהמשך מוזכרים רק אלים של שלושה מהם. לא ברור אם הסיבה היא ששלמה לא בנה מקדשים לאלי כל נשותיו, או שלמחבר הספיקו שלוש דוגמאות כדי להבהיר את כוונתו.
3. . עַשְׁתֹּרֶת הייתה אלה כנענית-פיניקית, אלת האהבה והפריון, שמרכז פולחנה היה בצידון, שם כונתה "רבת" (הגדולה). פולחנה התפשט גם בכל המזרח הקדום. שמה הפך לשם נרדף לאלות בכלל (למשל בשופטים י 6: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת). שריד לפולחן עשתורת אפשר לראות בביטוי שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ (דברים ו 13) - המייחס את הגדיים והטלאים של הצאן לפעולתה המפרה של עשתורת, וכן בשמות ערים בעבר הירדן המזרחי.
4. מִלְכֹּם, או מֹלֶךְ, היה האל הראשי של העמונים. כנראה לא היה קשר בינו ובין האל בעל השם הזהה, שפולחנו היה כרוך בהעברת, או הבערת, ילדים באש, ככתוב בויקרא י"ח 21: וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ
5. שִׁקֻּץ הוא כינוי לאלי העמים הזרים בתנ"ך. משמעות המילה "מתועב, מאוס", והיא נמצאת בשדה הסמנטי של טומאה, נבלה, סחי ופיגול. זאת הייתה דרכם של מחברי הספר להביע את שאט נפשם מאלי העמים הזרים ופגול?? ומעובדיהם גם יחד. אלי העמים הזרים מכונים גם גִּלּוּלִים, מילה המזכירה גללים, פרש בע"ח, ונשקלת במשקל שקץ. למשל ביחזקאל כ"ב 3: עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ, לָבוֹא עִתָּהּ; וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה.
6. כְּמוֹשׁ, או כמיש, היה האל הראשי של מואב. הוא היה אל מלחמה, ונהגו להקריב לו, בין השאר, גם קרבנות אדם. בשני מקומות בתנ"ך מוזכר כמוש כאל בעל כח ממשי: בוויכוח עם העמונים, שעבדו, ככל הנראה את כמוש כמו גם את מולך, אומר השופט יפתח הגלעדי (שפטים י"א 24): הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.כשכוחותיו של דוד כמעט כבשו את בירת מואב, הקרויה קיר חרשת, קיר חרש או קיר מואב, נקט מלך מואב בפעולה קיצונית (מל"ב ג 26 – 27): וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה .... וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה כתוצאה מכך - וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל, מסע המלחמה הישראלי לכיבוש מואב נכשל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. (שם)
7. יש הרואים הידרדרות בת שלשה שלבים בהתנהגותו הדתית של שלמה. בתחילה נטה לבו אחרי אלי נשותיו, אחר כך הלך בדרכיהם, הוא לבדו, ולבסוף בנה במות לאלים הללו, ובכך לא רק שחטא בעצמו אלא גם החטיא את העם, שראה במלך דוגמה ומופת ובהקמת הבמות על ידו רשות לעבוד אלים זרים.
8. השורש א.נ.ף. פירושו כעס, והוא נמצא בתנ"ך רק בהקשר של כעס האל על עמו או על יחידים מתוכו (חוץ מהביטוי הלא ברור בתהילים ב 12 נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ. שיכול גם הוא להתפרש לגבי כעס האל). השורש אינו נמצא בשימוש בעברית המודרנית, אבל אפשר לראותו בשמה של הציפור הגדולה הקרויה אנפה – זאת שגוזליה חדי המקור לוחשים כנחשים ומנסים להפחיד בנקירות את מי שמטריד אותם בקינם.
9. התנ"ך מספר על התגלות נוספת, בזמן בניית בית המקדש. ראה מל"ב ו' 11 – 13. לכאורה יש כאן סתירה - אבל שם כתוב (פס' 11) וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, והרד"ק מפרש שהתגלות זאת לא הייתה התגלות ישירה, אלא שדבר ה' הובא לשלמה מפי נביא – אחיה השלוני.
10. שלו הבטיח האל (שמ"ב ז' 16): וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם.
11. שבט יהודה, שהוא העיקר בממלכת יהודה.
12. אליצור, יהודה – הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא
13. פירוש שמו של ירבעם לא ברור. יש החושבים שזהו כינוי לאיש שרב את ריב עמו המנוצל עם שלמה המלך, ויש החושבים שפירושו "ירב(ה) ה' את העם", כמו שפירוש שמו של יריבו, רחבעם בן שלמה הוא: "ירחיב ה' את עמו". יכול להיות שזה אינו השם עמו נולד, אלא השם שקבל כשעלה למלוך. שינוי שם למלך מוזכר כמה פעמים בכתובים: פרעה נכה שינה את שמו של אליקים בן יאשיהו ליהויקים כשהמליכו על יהודה (מל"ב כ"ג 34), נבוכדנצר מלך בבל שינה את שמו של מתניה בן יאשיהו לצדקיהו כשהמליך אותו (מל"ב כ"ד 17), ושמו של יהואחז, הבן הראשון של יאשיהו שעלה לכסא המלוכה אחרי מות אביו (מל"ב כ"ג 30), היה, ככל הנראה, שלום (ראה הכתוב ביר' כ"ב 11: כִּי כֹה אָמַר-ה' אֶל-שַׁלֻּם בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו(
15. זהו אינו אותו פרעה שנתן את בתו לשלמה לאישה, אלא פרעה אחר, שושנק הראשון, שייסד שושלת מלכים חדשה. סביר להניח שלכן ברח ירבעם דווקא למצרים. פרעה משושלת חדשה אינו מחויב להסכמים של הפרעה שמלך לפניו.
16. היא (כנראה) צרתן, או צרדתה, השוכנת במורדות המערביים של הרי שומרון, דרומית מערבית לשכם.
17. שמה של אמו, צרועה, מעורר תהיות. ברור שאף אחד לא יקרא כך לבתו. האם זהו שבוש של "צרויה", במטרה להכפיש את בנה על ידי נתינת שם בעייתי לאמו? האם ניתן לה שם זה כדי לומר שכמו שהמצורעים מנודים מחברת בני עמם, כך נידה בנה את ישראל מיהודה? או האם זה כינוי שניתן לה במשך חייה, לאחר שחלתה במחלה שכל החולה בה נודה מחברת אדם? אם ההסבר האחרון הוא הנכון, מעמדו החברתי-כלכלי של ירבעם בתחילת חייו היה נמוך אפילו יותר ממה שמתואר בתחילת הפסוק.
18. בתרגום השבעים, המנסה להכפיש את ירבעם אף יותר מנוסח המסורה, מתוארת אמו כאישה זונה.
19. וזאת למרות שיש פרשנים המפרשים את הביטוי אִשָּׁה אַלְמָנָה כאות לגדולתה דווקא.
20. כינוייו של ירבעם בעיני שלמה: איש, נער, הם סתמיים, ומציינים אדם העובד בשירותו של אדם אחר. אך לכינויו האחרים יש משמעות רבה: גִּבּוֹר חָיִל הוא אדם חופשי, בעל רכוש וקרקע, החייב בשירות צבאי – הוא צריך להיות, לעיתים, עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה . עֹשֵׂה מְלָאכָה הוא האחראי על קבוצת עבדים/ עובדים, כמו בכתוב במל"א ט 23: הַנִּצָּבִים ... הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.
21. המונח "מילוא" אינו נהיר לגמרי. יש המפרשים שזה מקום נמוך שמילאוהו באבנים ועפר כדי להשוות את גובהו לשטחים שלידו, ובכך לאפשר בנייה רציפה (אולי החלק שבין הר המוריה לעיר דוד), יש החושבים שהכוונה למצודה, ואחרים טוענים שהכוונה לבניית קירות תומכים למדרון, או לחומה, המחזקים את הביצורים, ועוד אחרים סוברים שזהו מקום שנבנה במיוחד לצורך התאספות עם רב, מקום שניתן למלא אותו באנשים רבים.
22. אפשרות אחרת היא שהבנאים של שלמה פרצו את החומה שדוד בנה כדי לבנות את המילוא, ואז סגרו את הפרצה על ידי הוספת חומה מסביב לשטח החדש שהמילוא הוסיף לעיר, עליו נבנו בית המקדש, ארמון שלמה וארמונה של בת פרעה.
23. ראו בנספח.
24. ואז מדוע כתוב ששלמה רצה להרוג את ירבעם רק אחרי הפגישה? הרי זו הסיבה לבריחתו למצרים!
25. ואז מדוע מוזכרת עובדת המרד פעמיים לפני הפגישה?
26. ראו בנספח.
27. פרשנים מתלבטים בשאלה שלמתו של מי נקרעה. לפי תרגום השבעים אחיה קרע את שלמתו שלו. קריעת בגד כסמל לקריעת ממלכה נמצאת גם בסיפור קריעת הממלכה מידי שאול בשמ"א ט"ו 27 – 28: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
28. הכתוב אומר וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ, ויוצר בעיה אריתמטית. תרגום השבעים פותר אותה כשכותב "שני שבטים". פרשנים אחרים חושבים שיש כאן עריכה מאוחרת, מהזמן שבו שבט שמעון (שנבלע בתוך יהודה עוד בתקופת השופטים) וגם שבט בנימין התמזגו עם שבט יהודה לחלוטין.
29. תרגום השבעים בוחר גם כאן בהרמוניזציה, וכותב את כל הפעלים ביחיד. פרשני ימי הביניים, שגם הם נוטים לכך, טוענים שיש כאן לשון כבוד לשלמה, כדי לא לפגוע בו יותר מדי, או שיש כאן הטלת אשמה עקיפה על העם, שלא כיהה במלכו שעבד עבודה זרה.
30. ניסוח הנבואה משובץ בביטויים וברעיונות דויטרונומיסטים, כגון: לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם, וְהָיָה אִם-תִּשְׁמַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, בַיִת-נֶאֱמָן, וכמובן רעיון הבחירה של בית דוד ושל ירושלים, ומעיד על עריכה מאוחרת של נבואת נביא צפוני זה.
31. בתוך גרסיאל, משה (עורך) - פירוש על ספר מלכים א, סדרת עולם התנ"ך, הוצאת דודזון-עתי, תל אביב
32. בתוך: גרוסמן, אברהם – מלכים א פרק יא: חטאי שלמה
33. למשל בבמדבר כ"ב 22, שם מתייצב מלאך ה' לשטן לאתונו של בלעם בן בעור.
34. יש לזכור שהפרעה שנתן לו מקלט מדיני לא היה הפרעה שהשיא את בתו לשלמה.
35. סנהדרין ק"א ב: אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים. שנאמר 'וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו'. אמר לו: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה?!

מלכים א יא-חטאי שלמה ופילוג הממלכה

מלכים א, פרק יא: שלמה - החטא ועונשו

מבוא

פרק יא מהווה מפנה ביחס הכתובים אל שלמה המלך ומתאר את הגורמים לפילוג הממלכה ולחולשתה העתידית.

 

 

 

שאלות מכוונות למידה

א. מה היו מעשיו של שלמה המלך המובילים לביקורת נגדו?

ב. מהי התוצאה ומי מתבשר על כך במהלך הפרק?

ג. מיהם העומדים מול שלמה ומה מקומה של מצרים בחיזוק השטנים של שלמה?

 

 

לקרוא בקול את פסוקים א-י

מה היה חטאו של שלמה?

פסוקים א'-י' מעמידים אותנו בפני אתגר של עיסוק בשלמה המלך החכם מכל אדם, אשר ה' אהבו, ובבחינת מעשיו, ועלינו לעשות זאת בזהירות הראויה. אנו נלמד את הפסוקים לאור דברי חז"ל במסכת שבת:

 

 

1.       לפי הגמרא ורש"י במה לא חטא שלמה, ובמה כן חטא שלמה? וכיצד היא מדייקת זאת מן הכתוב?

 

 

דיוק בפסוקים:

מצד אחד נאמר: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. וְכֵן עָשָׂה (במות) לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן" - כלומר, הנשים הן המקטירות ומזבחות לאלוהות זרה ולא שלמה מכאן ששלמה לא חטא.

ומצד שני נאמר פעמיים: "כי לא היה לבבו שלם כלבב דוד אביו" (פסוק ד וכן בפסוק ו), ובכך מתבאר חטאו - שלא היה מכוון ושלם כדוד אביו. ובמה ליבו לא היה שלם עם ה', מה היה חטאו? שלא מיחה בהן, ולכן יש לו אחריות על מעשיהן ומפני כך מיוחס לו גם חטא.

 

2.       על פי פירוש המלבי"ם, מה היתה הציפייה משלמה?

 

 

מדוע לכתחילה נושא שלמה נשים נכריות רבות?

 

 

3.       מה ההבדל בין פירוש הכלי יקר לבין הפירוש של המלבי"ם ודעת מקרא, ביחס למטרות של שלמה בנישואין עם נשים נכריות רבות?

 

 

 

משפט המלך: איסורי ריבוי נשים וריבוי סוסים

מעבר לנושא הנשים הנכריות מן הכתובים עולה עניין נוסף, שניתן להבין רק אם רואים ביחד את הפסוקים של סוף פרק י ותחילת פרק יא, ומשווים אותו לפסוקים העוסקים ב"משפט המלך" בספר דברים פרק יז, להלן הפסוקים:

 

 

 

על כך אומרים חז"ל:

 

4.       מה הלקח שאנו לומדים מן החיבור בין המקורות הללו (פרקי מלכים, ספר דברים והגמרא בסנהדרין)? וכיצד נלמד הלקח מן המקורות הללו?

 

ý    המאבק של עזרה ונחמיה בנישואין עם בנשים הנוכריות

עזרא ונחמיה נאבקים בנישואין לנשים נכריות בימי הבית השני. כדוגמא לכך מביא נחמיה את שלמה:

 

5.       מה אנו יכולים ללמד מדבריו של נחמיה על שלמה?

 

 

דבר ה' אל שלמה (יא-יג)

 

6.       עיין בפסוקים ובדברי המלבי"ם לעיל, וענה:

א. "ויתאנף ה" בשלמה", מדוע יש כעס מיוחד של ה' על שלמה? (שני הסברים) (אחד בפסוק ט ואחד בפסוק י)

ב. אם שלמה לא עבד ע"ז בעצמו, מדוע ה' מעניש אותו?

ג. כיצד העונש שנתן ה' לשלמה הוא עונש של "מידה כנגד מידה"?

ד. מדוע העונש שניתן לשלמה יהיה רק בימי בנו של שלמה, ולא בימיו של שלמה עצמו.

 

 

 

 

 

ý    השוואה בין שלמה המלך לבין דוד המלך, והשוואה בין שלמה המלך לשאול המלך

7.       ערכו את ההשוואות הבאות:

א. השוו את אי התגובה של שלמה לתגובת דוד לאחר שנתן הוכיח אותו (שמו"ב יב, יג). "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה', וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". במה שונה התגובה של דוד, וכיצד היא יכולה ללמד אותנו על דמותו של דוד אליה היה צריך שלמה לדבוק.

 

ב. השוו את דברי ה' לשלמה לדברי שמואל אל שאול על קריעת הממלכה. מדוע משתמש הכתוב באותם מילים?

 

 

 

השטנים של שלמה מבחוץ (יד-כה)

בפרק ה' למדו וראינו, כיצד שלמה בדבריו לחירם מלך צור, רואה את ממלכתו:

 

תחושתו של שלמה אודות מלכותו מובאת בדבריו לחירם מלך צור - תחושה של שלמות ושלווה. ואילו בפרקנו אנו מקבלים תמונה אחרת:

 

נקרא לעומק ונראה מתי נוצרו שני השטנים הללו:

 

 

8.       על שני ה"שטנים" הללו מסופר שתחילת דרכם הייתה בימי דוד. כיצד אם כן נסביר את הפער בין דברי שלמה לחירם בפרק ה': "וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱ-לֹהַי לִי מִסָּבִיב אֵין שָׂטָן" ובין הידיעה שלנו על שטנים אלו הקיימים עוד מימי עליתו לשלטון? ענה בעזרת דברי המלבי"ם הבאים:

 

 

 

 

ý    מעשיו הסותרים של פרעה מלך מצרים

סיפורו של הדד המנסה למרוד במלכות שלמה מעניין במיוחד לאור העובדה שמי שנותן לו מחסה, אישה ובית - הוא פרעה מלך מצרים. אותו פרעה ששלמה נשא את בתו לאשה בשל הרצון ליצור איתו ברית ולחזק את ממלכתו.

מתברר כי אי אפשר לסמוך על מצרים שתהיה עזר מצריו. כך בימי שלמה וכך גם לאורך כל ימי הבית הראשון, מצרים הופכת להיות סמל ל'משענת קנה רצוץ' לכל המקווים לעזרתה. "עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם" (מלכים ב יח, כא).

 

 

השטן של שלמה מבית (כו-מ)

שימו לב כי כמו שכל הפרק בנוי ב"מבט אחורה", כך גם הפסוקים הללו בנויים: מן השלב בו אנו נמצאים, ועד שלבים מוקדמים יותר בתקופת מלוכת שלמה.

מבנה הפרשייה

 

 

9.       היכן מוזכר המילוא ומדוע הרים ירבעם יד במלך (מרד בו)? היעזר במקורות הבאים:

 

 

 

על זמנה של נבואת אחיה הנביא (כט-מ)

10.   מתי נאמרה לירבעם נבואת אחיה (כט-מ) הבאה מיד אחרי הפסוקים אודות מעשיו של ירבעם (כו-כח)? לשאלה זו משמעות רבה בהבנת המרד: האם המרד בא בעקבות העוול שרואה ירבעם והוא דוגמא למנהיגותו או שהמרד הוא תוצאה של הנבואה שקיבל מאחיה על המלכתו העתידית? ענה על שאלה זו על פי הפרשנים הבאים:

 

 

נבואת אחיה (כט-מ)

קריעת השמלה

11.   הפרשנים מביאים שתי משמעויות שונות לקריעה, קרא את דברי המפרשים והסבר את שתי המשמעויות.

 

 

 

האם קריעת הממלכה היא לנצח?

 

12.   על פי נבואת אחיה השילוני קריעת הממלכה משלמה אינה חוזרת אך גם אינה נצחית, וירבעם צריך לדעת שמלכותו תתקיים אם ילך בדרך ה' כאשר עשה דוד, אך היא זמנית ואיננה נצחית, הבא לכך ראיה מן הכתוב.

 

.

"וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם, וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם" (מ)

רוב הפרשנים מפרשים כי ביקש שלמה להמית את ירבעם כיוון שהיה מורד במלכות. אך אברבנאל מציג פירוש אחר:

 

13.   במה דומה התנהגותו של שלמה להתנהגותו של שאול, כאשר מישהו מנסה למלוך במקומם ע"פ הוראת נביא (ירבעם במקום שלמה ע"פ הוראת אחיה, ודוד במקום שאול ע"פ הוראת שמואל)?

 

 

תגובת שלמה לתוכחת ה' שונה מתגובת אביו - דוד לתוכחת ה'. בניגוד לשלמה דוד בעקבות חטאו, הקים עולה של תשובה ויתכן שגם בגלל כך הוא הפך למלך המשיח לעתיד לבוא, כפי שמנבא יחזקאל:

 

 

ý    לסיום הפרק ודברי ימי שלמה (מא-מג)

 

"ויתר דברי שלמה" - אברבנאל מציין שהנביא מדגיש ששלמה מלך בירושלים למרות שמלך על כל ישראל, "להגיד שהיתה שלוותו והשקטו כל כך שלא נצטרך ללכת בכל מלכותו מפה ומפה, לכבוש הערים ולהכניעם תחת כפות רגליו, כי הנה בהיותו יושב תמיד שלו ושקט בירושלים משם היה מולך על כך ישראל".

 

זאת ועוד, חז"ל מונים את מי שאין לו חלק לעולם הבא:

 

ומשמעות הדברים, כי אנו בני האדם רואים ראיה חלקית את הפרטים ורק הקב"ה הרואה את התמונה המלאה, בוחר את הראויים, בדרך שאין אנו מבינים בה. כמו שכותב הפרשן ר' יוסף קרא:

 

 

התורה מלמדת אותנו את מה שעלינו לדעת על מנת ליישר אותנו (להפוך אותנו לישרים).

 

 

 

 

 

בס"ד

מלכים א פרק יא

שלמה המלך החכם מכל אדם – וחוטא?

פרק י"א פותח בגנותו של שלמה, בניגוד לכתוב בפרקים שלפניו.

המלך שרק עליו נאמר (מל"א ג 3) וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת-ה',

 אוהב עכשיו נשים. ולא סתם נשים, אלא נכריות. ולא סתם נשים נכריות,

אלא הרבה מאד:

....וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת.

 ודווקא מאלה שה' אמר: לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם;

והוא לא סתם אוהב הרבה מהן, אלא (מל"א י"א ב') בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה.

 

מה קרה לו, לחכם מכל אדם, שהפך פתאום לטיפש?

האם לא שמע לדברי עצמו בספר משלי (י"ח ב')

 לֹא- יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה, כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ,

או (משלי כ"ח 26) בּוֹטֵחַ בְּלִבּוֹ הוּא כְסִיל,

ומה קרה לאזהרותיו במשלי מפני אישה זרה?

אזהרות הנפתחות בהלל לחכמה

שאחד מתפקידיה הוא: לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה (משלי ז' 5).

  

 

מה קרה לשלמה שהמיר את התבונה שנתן לו האל,

 בהליכה אחרי ליבו ואחרי נשים זרות?

המלך שאלוקים התגלה אליו פעמים, דווקא הוא לא מציית לדברי אלוקים.

כמה תשובות

שלמה חשב שהוא יודע להבחין בין מצוות חשובות למצוות פחות חשובות ובין המצווה עצמה לסיבה שבגללה ניתנה:

א.                  

ואמר ר' יצחק

 מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? [כלומר – מדוע לא ניתנו סיבות לחלק גדול מהמצוות?]

 שהרי שתי מקראות - נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם.

כתיב דברים יז, :יז' וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ,                                                                                                    

אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור,

 וכתיב מל"א י"א       4

 וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים

 וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו..... (בבלי סנהדרין כ"א ב)

לפי דברי רבי יצחק, חשב שלמה שאם הוא מבין את טעמי המצוות, שהם העיקר,

הוא יכול לא לקיים את המצוות עצמן, אבל לא להיכשל במניע שלהן.

 והנה, גם שלמה נכשל.

אולם עדיין לא ברור מדוע לקח שלמה נשים רבות כל כך,

 גם אם חשב שלבבו לא יסור בעקבות הנישואין עימהן.

 

   ב.

שלמה חשב שיוכל להשפיע על אמונת העמים מסביב אם יתחתן עם נשים מעמים אלה:

כותב ה"כלי יקר":

" אבל התכלית היה לאהבה את השם יתברך... להכניעם תחת עבודת ה' ויראתו כדי שיהיו כל העמים קוראים בשם ה' ונכנעים אל המלך שלמה עבד ה'."

לדעת הפרשן, שלמה היה מגייר גדול,( כמו אברהם אבינו ושרה אימנו)

 וכל רצונו היה להכניס כמה שיותר עמים תחת כנפי הדת היהודית.

הנישואין עם נשים זרות רבות כל כך נועדו להכפיף את העמים הרבים

לשלטונו של שלמה, שלטון שכופה על תושביו אמונה באל היחיד.

ג.

 ניתן להבין את התנהגותו של שלמה גם מההיבט הפוליטי:

כותב ה מלבי"ם:

"אחר שהכין מלכותו בקרב עמו, הכין אותה גם נגד מלכי ארץ אשר סביב לו,

 במה שהתחתן עם מלך גדול מושל ממשל רב בימים ההם, ובזה ימצא עזר מצריו מבחוץ."

נישואיו של שלמה לנשים הנוכריות היו נישואים דיפלומטים. כל רצונו היה ליצור עוד ועוד

קשרי ידידות ובריתות עם העמים שמסביבו, במיוחד עם המלך החזק של מצרים,

כדי לחזק את מלכותו. זאת גם דעתם של רוב הפרשנים המודרניים בסוגיה.

שני הפרשנים האחרונים מתעלמים מכתוב מפורש:

(מל"א י"א א) וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת.

הכתוב מדגיש את העניין האישי שאולי היה לשלמה בנשים,

ולא מעניק לו אפילו סדק של מילוט אל הדיפלומטיה.

החומרה היתירה בה מתייחס התנ"ך לנישואי שלמה לנשים נכריות.

הכוונות, כפי שהיטיב להראות ר' יצחק (בפירוש הראשון שלעיל), אינן מתממשות תמיד.

שלמה אולי רצה בנשים להנאתו, אולי רצה לחזק בריתות פוליטיות על ידי קשרי נישואין

ואולי אף שאף להנחיל את המונותיאיזם לעמי הסביבה,

אבל תוצאת נישואי התערובת הייתה מה שהאל צפה מראש: התבוללות.

הכתוב מחמיר את תיאור הידרדרותו של שלמה לעבודת אלילים על ידי פירוט רב (2 ):

וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים (3 ) וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. ... אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ (6)   

שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן. (מל"א י"א ה' ז').

 

התנ"ך מתעכב על חומרת חטאיו של שלמה בדרכים נוספות :  (7)

הוא מפרט את לאומיותן השונה של נשיו הנכריות של שלמה (פס' א'):

וְאֶת-בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת;

הוא מזכיר בפירוש את האיסור על נישואי תערובת

 (פס' ב'): מִן-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר-ה' אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא-תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא-יָבֹאוּ בָכֶם; (דברים, ז,ג')

הוא חוזר על חטאו של שלמה באותן מילים של האיסור עליו עבר (פס' ב'. ד'):

אָכֵן יַטּוּ אֶת-לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם..... נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים;

 

הוא משווה את שלמה לדוד אביו, המלך הצדיק ביותר (פס' ד, ו):

וְלֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו... וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו;

 

הוא אומר בפירוש (פס' ו'): וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה'.

יש לזכור ששלמה עובר בפירוש על חוק המלך (דברים יז יז):

וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים.

חוק המלך

הלָאו הראשון מתייחס אל העם המבקש לשים עליו מלך

– "לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: " (שם, 15)

חמשת הלָאוִוים הבאים מופנים אל המלך עצמו:

1) רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה

2) וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ

3) וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:" (שם, טז-יז)

 

הקלות מסוימות בתיאור

מן הכתוב בכל זאת מבצבצת הקלה מסוימת – שלמה לא לגמרי אשם במה שקרה.

 הוא כבר לא היה במלוא חושיו וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, לא הוא יזם את החטאים אלא נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ (פס' ד).

 

גם ההשוואה לדוד אביו, יכולה להתפרש כהקטנת האשמה. אמנם לֹא-הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם-ה' אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו,

והוא לֹא מִלֵּא אַחֲרֵי ה' כְּדָוִד אָבִיו, לעומת דוד לא היה לב שלמה שלם עם אלוהיו, אבל אולי לעומת אחרים היה מאמין.

 

שלמה אמנם בנה מקדשים לאלי נשותיו, אך הכתוב מדגיש (פס' ח) וְכֵן עָשָׂה לְכָל-נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן.

לא לעצמו בנה שלמה את מקומות הפולחן הללו, ולא הוא השתמש בהם.

 

ועוד – הכותב מציין את מיקום בניית הבמות לאלילים: "בהר אשר על פני ירושלים"=

כלומר לא בירושלים עצמה, אלא בהר שממול לירושלים

 

תגובת הא-לוהים – הכנה לעונש חמור

 

נראה כאילו התנ"ך מכוון את הקורא לעונש חמור במיוחד. האל כועס על שלמה) פס' ט'):

 וַיִּתְאַנַּף ה' בִּשְׁלֹמֹה. כותב הפרק מסביר את הסיבות לכעסו של האל,

כאילו רשימת חטאיו של שלמה אותה קראנו בפסוקים הקודמים אינה מספיקה (פס' ט – י'):

כִּי-נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם.

וְצִוָּה אֵלָיו עַל-הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי-לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר-צִוָּה ה'.

הכתוב מזכיר את העובדה ששלמה זכה לשתי התגלויות של האל, פעם בגבעון, בחלום הלילה (מל"א ג' ה – יד)

ופעם בירושלים, בסוף בניית בית המקדש (מל"א ט' ב – ט).

הוא מדגיש שבשתי הפעמים צווה האל על שלמה ללכת לפי חוקיו, ובכל זאת שלמה לא ציית לדבריו.

גם א-לוהים, בדבריו לשלמה, חוזר על ההסבר לכעס ולעונש שבא בעקבותיו (פס' יא'):

יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה-זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ .

 

החזרה המרובה הזאת על מעשיו הקשים של שלמה

אמורה להכין את הקורא לעונש קשה, עונש המתאים לחומרתם – אך האומנם כך?

העונש לשלמה וממלכתו – קצת פחות חמור ממה שחשבנו

אמנם, בתחילת דבריו מכריז האל על עונש חמור (פס' יא'): קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת-הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ. לא רק שהממלכה תילקח משלמה, אלא שהיא תינתן לעבדו, כלומר מי שמשרת בחצרו; זוהי השפלה נוספת.

אבל מיד מסייג האל את דבריו. (פס' יב) אַךְ-בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה.

והנה סייג נוסף: יג רַק אֶת-כָּל-הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי. למען דוד (10 ) ולמען ירושלים, בה בחר כבירתו הנצחית, משנה האל את העונש ומפחית אותו. לא שלמה יקבל את העונש, אלא בנו, ולא כל הממלכה תיקרע ממנו, אלא שבט אחד (11)  יישאר תחת שלטונו. כך ימשיך בית דוד להתקיים ולשלוט על ירושלים.

לשם מה מקדים הסופר את תיאור חטאי שלמה ופירוט עונשו לסיפור השתלשלות הדברים עצמם?

ראוי לצטט כאן את דברי אליצור במאמרו הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא (12):

בתקופת שלמה אירעו כמה מאורעות שהחלישו וערערו את ממלכתו, מאורעות אלה ניתנים להסבר היסטורי ריאלי פשוט. ואף על פי כן - דווקא משום כך - מקדים הכתוב הנמקה נבואית אידיאולוגית, לפיה השתלשלו אותם מאורעות מדיניים מסוכנים ממעשי שלמה. ודווקא ממעשים שאין שום קשר נראה לעין בינם לבין "תוצאותיהם". ....

... שומה על אדם מישראל להאמין - טוען המספר הנביא - שמעל למישור המדיני הריאליסטי קיימת ספירה עליונה והיא עיקר. מה שאתה רואה בעיניך עלי אדמות היא השתלשלות נכונה אך אינה חוות הכול. ..... אם אתה מנתח מאורע היסטורי ניתוח ריאלי אינך חולק על הנבואה או על האמונה. מאידך, אילו אמרת רק את מחצית הפרק, ויתאנף ה' בשלמה ולכן קם בו .... ירבעם, ללא הסברה היסטורית, לא היית חולק דווקא על הגישה הרציונאלית הסיבתית. הרי יכול אדם לא להזכיר דבר, שהוא מובן מאליו ..... ההיסטוריוסופיה המקראית מודה בפה מלא בשני צדי המטבע ..... מן הראוי להדגיש את הדבר כי כשם שיש שאינם רוצים לראות אלא את הצד הריאלי החומרי, יש לעומתם טועים מרוב יראת שמים הכופרים בהגיון ובמציאות.

אליצור מסכם את השקפת העולם ההיסטוריוסופית של ספר מלכים: ההיסטוריה אינה קורית, אלא נגרמת על ידי ה', והיא מונעת על פי קוד מוסרי ואמוני שהתווה אלוהים. המניעים ההיסטוריים והפוליטיים כמו גם ההתנהגות אנושית, הם הסבר ריאלי של המאורעות שקרו, אך מאחוריהם יש להבין את המניע והמפעיל שמעבר. זוהי הסיבתיות הכפולה, המניעה את מהלך ההיסטוריה לפי הכתוב – האירועים והתנהלותם על פי מהלכים ריאליים והסברם כתגובה או תכנית אלוהית.

הסיבות הריאל – פוליטיות: מיהו ירבעם ולמה מרד בשלמה?

סיפורו של ירבעם בן נבט, המובא בפסוקים כו – מ', אינו מובא בצורה כרונולוגית אלא בצורה אסוציאטיבית. הבה נסדר את הדברים כרונולוגית:

כו וְיָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֶפְרָתִי מִן-הַצְּרֵדָה (15)  וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה, כח וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת-הַנַּעַר כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף. כו וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ. כז וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. מ וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד-מוֹת שְׁלֹמֹה.

ילדותו של ירבעם עברה עליו בעיר צרדה, הוא היה משבט אפרים, השבט החזק ביותר בין השבטים הצפוניים שהוא גם שבטם של יהושע כובש הארץ ושל שמואל הנביא. שבט אפרים איבד את ההגמוניה לטובת בית דוד ושבט יהודה, וסביר להניח שאנשיו לא היו שבעי רצון מכך.

יתירה מזאת, בתחום שבט אפרים היו מרכזים פולחניים חשובים, שילה ובית אל, ועתה, בכפוף לשלמה היהודאי, בונים אנשי אפרים גם עיר בירה וגם מקדש בתחום שבט יהודה. ההתמרמרות וההתנגדויות מובנות.

למרות מוצאו משבט גדול וחזק, ירבעם עצמו גדל במשפחה ממעמד נמוך. הוא איבד את אביו בגיל צעיר - אמו ( 16) היא אלמנה (17) - ולכן סביר להניח שהיה שייך לקבוצת הנזקקים של "גר יתום ואלמנה" . אולי מעמדו הנמוך גרם לו לרצות לטפס יותר ויותר גבוה.

ירבעם, כמו כמעט כל גבר מהעם, הפך עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה. רוב הגברים תושבי ממלכת שלמה חויבו במס עובד של ארבעה חודשי עבודה בשנה, ככתוב במל"א ה כז' – כט': כז וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ. כח וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ ... כט וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. שלמה ראה כִּי-עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא, שם לב לחריצותו ולמסירותו, וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל-סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף: הפך אותו לאחראי על כל עבודות הסבלות של שבטי יוסף, קרי - שבטי אפרים ומנשה. ככל הנראה הייתה עבודתם של ירבעם והעובדים משבטו, בין השאר, לבנות את המילוא (20) ולסתום את הפרצות שנותרו מימי דוד בחומת ירושלים. ( 21 )

 

 

מה הקשר בין בניית המילוא על ידי בֵּית יוֹסֵף ובין המרד של ירבעם?

פשט הכתוב, קצר ומתומצת ככל שהוא, נותן יותר מרמז לכך. הביטוי סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף, מתייחס לעבודת הכפייה (סבלות) של שבטי אפרים ומנשה בהקשר של בניית חומות ירושלים דווקא. הוא מתאר את הפער הגדול בין מי שעבד קשה מאד, ובין המקום בו נעשתה העבודה הקשה והנהנים ממנה – ירושלים אשר ביהודה, שלמה וביתו היהודאים.

 

יש טוענים ששלמה, כדור שני למלוכה, הרחיק עצמו מהעם הפשוט22, ולכן היה לו קל לנצל את העם ואת עבודתו. שבט יהודה אולי קיבל זאת בסלחנות רבה יותר. וכ"קרובים לצלחת", גם נהנו אנשיו מפירות העבודה, ועבדו פחות קשה. המעיין ברשימת הניצבים המכלכלים את בית שלמה במלכים א' ד', שבט יהודה איננו מוזכר. יש המסיקים מכך ששבט יהודה, מתוקף היותו שבט המלך, נהנה מפטור ממסים.

 

אך לשבטי אפרים ומנשה היה הדבר קשה מאד – גם עבודה קשה, גם העברת המרכז הפולחני מתחומם לירושלים וגם אובדן המנהיגות שבאופן מסורתי היתה משבטם. תמונת עולמם ותודעתם של בני שבט זה עולה בבהירות רבה משני הסיפורים בספר שופטים (שופטים ח' 1 – 3, י"ב 1 – 4). בשניהם דורשים בני אפרים ממנהיגים משבט מנשה באלימות ובתוקפנות דין וחשבון על יציאה למלחמה מבלי לערב אותם.

מה בעצם קרה שם? תרומתו של תרגום השבעים

הכתוב לא מפרט את סיפור המרד עצמו, אלא מסתפק בציון קיומו - וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ, ובציון העובדה שנכשל: וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת-יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל-שִׁישַׁק מֶלֶךְ-מִצְרַיִם. לולא נכשל המרד, לא היה בורח למצרים. סיפור ארוך שטרח המספר להציג הוא פגישתם של ירבעם ואחיה, שלא לגמרי ברור אם קרה אחרי שהמרד נכשל וירבעם היה בדרכו לברוח למצרים, או כשהמרד היה רק בשלבי תכנונו,24 והמפגש שימש מעין זרז לירבעם למרוד. בתרגום השבעים נעדר סיפור הפגישה בין ירבעם לאחיה (וכן חלק גדול מסיפור הפילוג שבפרק י"ב). לעומת זאת, הכתוב בתה"ש מתאר את מהלך המרד. ירבעם, תוך כדי עבודתו כממונה על "סבל בית יוסף", ביצר את צרדה עירו, אסף שלוש מאות מרכבות ומרד בשלמה. המרד נכשל וירבעם, ששלמה רצה להרגו, ברח למצרים וקיבל בה מקלט מדיני: פרעה שישק נתן לו את אחות אשתו לאישה, ומנישואים אלה נולד אביה בכורו. רק אחרי מות שלמה חזר ירבעם לצרדה וביצר אותה מחדש. המעמד בשכם מתואר בקצרה: שמעיה הנביא ניבא לכל העם שהתאסף בשכם בהוראת ירבעם שהממלכה תתפלג. בדומה לכתוב בפרק י"ב דרש העם מרחבעם הקלה בעול המיסים, וכשזה סרב התפלגה הממלכה. גם בנוסח זה, כמו בנוסח המסורה, מנע שמעיה מלחמת אזרחים.

 

חוקרים חלוקים ביניהם בדבר מקוריותו של נוסח תרגום השבעים. בעוד חלקם חושב שהסיפור מבוסס על מסורת ישראלית שעברה עיבוד לא מחמיא בידי היהודאים, חושב חלק אחר שזהו מדרש מאוחר, המושפע מחלקים אחרים בפרק י"א, ושבא למלא את החסר בסיפורנו, ולספק לקורא המתעניין את פרטי המרד.

 

עוד על סיבתיות כפולה - מדוע הושמט הסיפור על המרד, ובמקומו "נשתל" סיפור פגישת ירבעם ואחיה?

אם תרגום השבעים משקף נוסח עברי שהיה קיים, יש לשאול מדוע הושמט סיפור המרד והוא לא מצוי בנוסח המסורה. ומדוע הוכנס הסיפור על מפגש אחיה ירבעם. לפי הסיפור במל"א י"א אחיה הוא זה ש"מצא" את ירבעם בשדה – ירבעם לא התכוון ללכת ולשמוע את דבר האל. זו הייתה בחירתו של האלוהים להתגלות לירבעם באמצעות נביאו, ולגלות לו את העתיד להתרחש. אחיה קרע את שלמתו לשנים עשר קרעים: מעשה נבואי, פעולה סמלית הבאה להסביר את הנבואה המילולית שתגיע מיד אחריה. קריעת השלמה מסמלת את קריעת ממלכתו של שלמה, חלוקת עשרת הקרעים לירבעם מסמלת את השבטים עליהם ימלוך – שבטי הצפון בממלכת ישראל. שני הקרעים הנותרים מסמלים את שני השבטים שיישארו בממלכת יהודה, עליהם ימלוך בנו של שלמה ושושלת דוד אחריו. בהמשך דבריו הסביר אחיה לירבעם מדוע החליט האל לקחת מבנו של שלמה את ממלכת אביו (פס' 33): יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי-עַמּוֹן וְלֹא-הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו. כאן, שלא כמו בדברי האלוהים לשלמה בפסוקים קודמים, אשם העם כולו בפילוג.

 

בסוף דבריו חוזר אחיה על הבטחת האל להמליך את ירבעם למלך, ומוסיף תנאי (פס' 38): וְהָיָה אִם-תִּשְׁמַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְו‍ֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת-נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל. רק אם יהיה ירבעם נאמן, יעזור לו האלוהים למלוך, לו ולצאצאיו. בסוף הנבואה נרמז זיק של תקווה לבית דוד (פס' 39): וַאעַנֶּה אֶת-זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל-הַיָּמִים. הממלכה תחזור, מתי שהוא, לבית דוד.

 

כל סיפור פגישת אחיה וירבעם בא להראות שהפילוג אינו מעשהו של ירבעם לבדו, אלא תוצאה של החלטה אלוהית בגלל חטאי שלמה. כדברי עודד בפירושו:

 

"שילוב הנבואה של אחיה השילוני בתוך סיפור המרד של ירבעם תואם לעיקרון הבסיסי והכפול בעריכת ספר מלכים - שהמאורעות הם התגשמות רצון האל מצד אחד, ודברי נביאי ה' מתגשמים כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד-עַבְדּוֹ ... הַנָּבִיא (מל"א י"ד 18) מצד שני. לפיכך, הפסוק המשלים והסוגר של נבואה זו מצוי בפרק י"ב 15: וְלֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל-הָעָם כִּי-הָיְתָה סִבָּה מֵעִם ה' לְמַעַן הָקִים אֶת-דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל-יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט."

                

ה"שטנים" של שלמה

הדד

על הדד מסופר בפירוט רב יותר מאשר על רזון. הדד היה צאצא למלך האחרון של אדום, שהצליח, בעזרת עבדיו, להימלט מהטבח שעשה יואב שר צבא דוד באדומים. הוא קבל מקלט מדיני במצרים, שכלל גם אחוזה המתאימה למעמדו כנסיך גולה, ואף נישא לאחות אשתו של פרעה והוליד עמה בן שגדל בבית פרעה. כשמת שלמה, בקש הדד מפרעה רשות לחזור לארצו ולחדש את מלוכתו, ובסופו של דבר פרעה הסכים.

רזון

רזון היה אחד משרי צבאו של הדדעזר מלך ארם צובה, שבו נלחם דוד ואותו נצח. רזון הצליח לברוח מהקרב האחרון של הדדעזר נגד דוד, קבץ סביבו גדוד חיילים ונלחם בעזרתם נגד השלטון הישראלי בדמשק. הוא הצליח להבריח את הכוחות הישראלים משם, ויסד ממלכה ארמית חזקה שבירתה דמשק.

 

המשותף לשני "שטנים" אלה הוא ששניהם פעלו עוד בימי דוד ומכאן ברור שהם התחילו את פעולותיהם הרבה לפני ששלמה בזקנתו היטה את לבו לאלוהי נשותיו. בכל זאת בחר התנ"ך לכתוב על פעולותיהם רק כאן, בסוף ימי שלמה, ולא בתחילת מלכותו (הדד) או אחר כך (רזון).

 

הכתוב רוצה לעורר בלב קוראיו את ההרגשה שלא סתם כך מתמרדים מלכי הארצות מסביב בשלמה המלך. ה"שטנים" קמים כנגד שלמה כחלק מתכנית אלוהית. בדיוק כמו שמרידתו של ירבעם היא חלק מתכנית זו, כתגובה להתנהגותו החטאה של שלמה. אין הכרח לראות סתירה בין תכנית אלוהית לבין רצונות בני אדם. אלוהים משתמש באינטרסים אנושיים כדי להגשים תכניותיו.

 

סיפורי ה"שטנים" משתלבים היטב במגמה הכללית של הפרק: האל פועל בתוך העולם ומשפיע על המאורעות, ופעולתו נעשית תמיד בתגובה להתנהגות הדתית של האדם, במקרה זה שלמה המלך.

מהו ה"פרץ" אותו סגר שלמה, ואיך הוא קשור למרד?

הפרשנות המסורתית מרחיבה את ההסבר, וקושרת את בניית המילוא לביטוי סָגַר אֶת-פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו. על פי חלק מהפרשנים סגירת הפרץ אינה נתפסת כסתימת פרצות בחומה, אלא כסגירת הדרכים שבהם הלכו עולי הרגל לבית המקדש, כחסימת הדרך הישירה מן העיר למקדש על ידי בניית המילוא, שבו שכן, ארמונה של בת פרעה. הפרשנים הניזונים מדברי חז"ל, מספרים שאחרי ששלמה בנה את כל אזור המילוא, שבו שכן ארמונו, בית המקדש וארמונה של בת פרעה, הוא סגר את הדרך הישירה למקדש שעברה במקום, והכריח את ההולכים בה לשלם מס שמימן את ההוצאות של ארמונה של בת פרעה. מדרש זה, המדגיש את הפער בין דוד העממי ושלמה המתנשא,

מחוזק עוד על ידי פרשנויות נוספות, כמו:

 

"דוד עשה פרץ בחומת ציון, שאם ימרדו בו ישראל יצא ויברח משם בלא דעתם .... ושלמה סגר אותו הפרץ. ואמר ירבעם: ראו גבהות לבו שסגר הפרץ, כלומר, שהוא בוטח, שאינו ירא ממרד" (רד"ק),

 

וכן

 

"שהיה שם מקום שהייתה החומה בו פרוצה כדי שיוכלו ישראל לבא אל המלך כשירצו להגיש לפניו דברי ריבותיהם", ושלמה סגר אותו. (רלב"ג).

 

פירושים אלה אומנם "מותחים" מעט את הכתובים המפורשים, אבל נאמנים לרוח הסיפור כולו: שלמה אכן ניצל את בני עמו, במיוחד את שבטי הצפון.

 

1. ר' מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל ויזר. פרשן מקרא, פעל באירופה המזרחית במאה ה – 19.
2. בתחילת הפרק מוזכרות נשים מששה עמים בַּת-פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת, אך בהמשך מוזכרים רק אלים של שלושה מהם. לא ברור אם הסיבה היא ששלמה לא בנה מקדשים לאלי כל נשותיו, או שלמחבר הספיקו שלוש דוגמאות כדי להבהיר את כוונתו.
3. . עַשְׁתֹּרֶת הייתה אלה כנענית-פיניקית, אלת האהבה והפריון, שמרכז פולחנה היה בצידון, שם כונתה "רבת" (הגדולה). פולחנה התפשט גם בכל המזרח הקדום. שמה הפך לשם נרדף לאלות בכלל (למשל בשופטים י 6: וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרוֹת). שריד לפולחן עשתורת אפשר לראות בביטוי שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ (דברים ו 13) - המייחס את הגדיים והטלאים של הצאן לפעולתה המפרה של עשתורת, וכן בשמות ערים בעבר הירדן המזרחי.
4. מִלְכֹּם, או מֹלֶךְ, היה האל הראשי של העמונים. כנראה לא היה קשר בינו ובין האל בעל השם הזהה, שפולחנו היה כרוך בהעברת, או הבערת, ילדים באש, ככתוב בויקרא י"ח 21: וּמִזַּרְעֲךָ לֹא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ; וְלֹא תְחַלֵּל אֶת-שֵׁם אֱלֹהֶיךָ
5. שִׁקֻּץ הוא כינוי לאלי העמים הזרים בתנ"ך. משמעות המילה "מתועב, מאוס", והיא נמצאת בשדה הסמנטי של טומאה, נבלה, סחי ופיגול. זאת הייתה דרכם של מחברי הספר להביע את שאט נפשם מאלי העמים הזרים ופגול?? ומעובדיהם גם יחד. אלי העמים הזרים מכונים גם גִּלּוּלִים, מילה המזכירה גללים, פרש בע"ח, ונשקלת במשקל שקץ. למשל ביחזקאל כ"ב 3: עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ, לָבוֹא עִתָּהּ; וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה.
6. כְּמוֹשׁ, או כמיש, היה האל הראשי של מואב. הוא היה אל מלחמה, ונהגו להקריב לו, בין השאר, גם קרבנות אדם. בשני מקומות בתנ"ך מוזכר כמוש כאל בעל כח ממשי: בוויכוח עם העמונים, שעבדו, ככל הנראה את כמוש כמו גם את מולך, אומר השופט יפתח הגלעדי (שפטים י"א 24): הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ.כשכוחותיו של דוד כמעט כבשו את בירת מואב, הקרויה קיר חרשת, קיר חרש או קיר מואב, נקט מלך מואב בפעולה קיצונית (מל"ב ג 26 – 27): וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי-חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה .... וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה כתוצאה מכך - וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל, מסע המלחמה הישראלי לכיבוש מואב נכשל, וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ. (שם)
7. יש הרואים הידרדרות בת שלשה שלבים בהתנהגותו הדתית של שלמה. בתחילה נטה לבו אחרי אלי נשותיו, אחר כך הלך בדרכיהם, הוא לבדו, ולבסוף בנה במות לאלים הללו, ובכך לא רק שחטא בעצמו אלא גם החטיא את העם, שראה במלך דוגמה ומופת ובהקמת הבמות על ידו רשות לעבוד אלים זרים.
8. השורש א.נ.ף. פירושו כעס, והוא נמצא בתנ"ך רק בהקשר של כעס האל על עמו או על יחידים מתוכו (חוץ מהביטוי הלא ברור בתהילים ב 12 נַשְּׁקוּ-בַר פֶּן-יֶאֱנַף וְתֹאבְדוּ דֶרֶךְ. שיכול גם הוא להתפרש לגבי כעס האל). השורש אינו נמצא בשימוש בעברית המודרנית, אבל אפשר לראותו בשמה של הציפור הגדולה הקרויה אנפה – זאת שגוזליה חדי המקור לוחשים כנחשים ומנסים להפחיד בנקירות את מי שמטריד אותם בקינם.
9. התנ"ך מספר על התגלות נוספת, בזמן בניית בית המקדש. ראה מל"ב ו' 11 – 13. לכאורה יש כאן סתירה - אבל שם כתוב (פס' 11) וַיְהִי דְּבַר-ה' אֶל-שְׁלֹמֹה לֵאמֹר, והרד"ק מפרש שהתגלות זאת לא הייתה התגלות ישירה, אלא שדבר ה' הובא לשלמה מפי נביא – אחיה השלוני.
10. שלו הבטיח האל (שמ"ב ז' 16): וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד-עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד-עוֹלָם.
11. שבט יהודה, שהוא העיקר בממלכת יהודה.
12. אליצור, יהודה – הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא
13. פירוש שמו של ירבעם לא ברור. יש החושבים שזהו כינוי לאיש שרב את ריב עמו המנוצל עם שלמה המלך, ויש החושבים שפירושו "ירב(ה) ה' את העם", כמו שפירוש שמו של יריבו, רחבעם בן שלמה הוא: "ירחיב ה' את עמו". יכול להיות שזה אינו השם עמו נולד, אלא השם שקבל כשעלה למלוך. שינוי שם למלך מוזכר כמה פעמים בכתובים: פרעה נכה שינה את שמו של אליקים בן יאשיהו ליהויקים כשהמליכו על יהודה (מל"ב כ"ג 34), נבוכדנצר מלך בבל שינה את שמו של מתניה בן יאשיהו לצדקיהו כשהמליך אותו (מל"ב כ"ד 17), ושמו של יהואחז, הבן הראשון של יאשיהו שעלה לכסא המלוכה אחרי מות אביו (מל"ב כ"ג 30), היה, ככל הנראה, שלום (ראה הכתוב ביר' כ"ב 11: כִּי כֹה אָמַר-ה' אֶל-שַׁלֻּם בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הַמֹּלֵךְ תַּחַת יֹאשִׁיָּהוּ אָבִיו(
14.  
15. זהו אינו אותו פרעה שנתן את בתו לשלמה לאישה, אלא פרעה אחר, שושנק הראשון, שייסד שושלת מלכים חדשה. סביר להניח שלכן ברח ירבעם דווקא למצרים. פרעה משושלת חדשה אינו מחויב להסכמים של הפרעה שמלך לפניו.
16. היא (כנראה) צרתן, או צרדתה, השוכנת במורדות המערביים של הרי שומרון, דרומית מערבית לשכם.
17. שמה של אמו, צרועה, מעורר תהיות. ברור שאף אחד לא יקרא כך לבתו. האם זהו שבוש של "צרויה", במטרה להכפיש את בנה על ידי נתינת שם בעייתי לאמו? האם ניתן לה שם זה כדי לומר שכמו שהמצורעים מנודים מחברת בני עמם, כך נידה בנה את ישראל מיהודה? או האם זה כינוי שניתן לה במשך חייה, לאחר שחלתה במחלה שכל החולה בה נודה מחברת אדם? אם ההסבר האחרון הוא הנכון, מעמדו החברתי-כלכלי של ירבעם בתחילת חייו היה נמוך אפילו יותר ממה שמתואר בתחילת הפסוק.
18. בתרגום השבעים, המנסה להכפיש את ירבעם אף יותר מנוסח המסורה, מתוארת אמו כאישה זונה.
19. וזאת למרות שיש פרשנים המפרשים את הביטוי אִשָּׁה אַלְמָנָה כאות לגדולתה דווקא.
20. כינוייו של ירבעם בעיני שלמה: איש, נער, הם סתמיים, ומציינים אדם העובד בשירותו של אדם אחר. אך לכינויו האחרים יש משמעות רבה: גִּבּוֹר חָיִל הוא אדם חופשי, בעל רכוש וקרקע, החייב בשירות צבאי – הוא צריך להיות, לעיתים, עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה . עֹשֵׂה מְלָאכָה הוא האחראי על קבוצת עבדים/ עובדים, כמו בכתוב במל"א ט 23: הַנִּצָּבִים ... הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.
21. המונח "מילוא" אינו נהיר לגמרי. יש המפרשים שזה מקום נמוך שמילאוהו באבנים ועפר כדי להשוות את גובהו לשטחים שלידו, ובכך לאפשר בנייה רציפה (אולי החלק שבין הר המוריה לעיר דוד), יש החושבים שהכוונה למצודה, ואחרים טוענים שהכוונה לבניית קירות תומכים למדרון, או לחומה, המחזקים את הביצורים, ועוד אחרים סוברים שזהו מקום שנבנה במיוחד לצורך התאספות עם רב, מקום שניתן למלא אותו באנשים רבים.
22. אפשרות אחרת היא שהבנאים של שלמה פרצו את החומה שדוד בנה כדי לבנות את המילוא, ואז סגרו את הפרצה על ידי הוספת חומה מסביב לשטח החדש שהמילוא הוסיף לעיר, עליו נבנו בית המקדש, ארמון שלמה וארמונה של בת פרעה.
23. ראו בנספח.
24. ואז מדוע כתוב ששלמה רצה להרוג את ירבעם רק אחרי הפגישה? הרי זו הסיבה לבריחתו למצרים!
25. ואז מדוע מוזכרת עובדת המרד פעמיים לפני הפגישה?
26. ראו בנספח.
27. פרשנים מתלבטים בשאלה שלמתו של מי נקרעה. לפי תרגום השבעים אחיה קרע את שלמתו שלו. קריעת בגד כסמל לקריעת ממלכה נמצאת גם בסיפור קריעת הממלכה מידי שאול בשמ"א ט"ו 27 – 28: כז וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף-מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת-מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ.
28. הכתוב אומר וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה-לּוֹ, ויוצר בעיה אריתמטית. תרגום השבעים פותר אותה כשכותב "שני שבטים". פרשנים אחרים חושבים שיש כאן עריכה מאוחרת, מהזמן שבו שבט שמעון (שנבלע בתוך יהודה עוד בתקופת השופטים) וגם שבט בנימין התמזגו עם שבט יהודה לחלוטין.
29. תרגום השבעים בוחר גם כאן בהרמוניזציה, וכותב את כל הפעלים ביחיד. פרשני ימי הביניים, שגם הם נוטים לכך, טוענים שיש כאן לשון כבוד לשלמה, כדי לא לפגוע בו יותר מדי, או שיש כאן הטלת אשמה עקיפה על העם, שלא כיהה במלכו שעבד עבודה זרה.
30. ניסוח הנבואה משובץ בביטויים וברעיונות דויטרונומיסטים, כגון: לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם, וְהָיָה אִם-תִּשְׁמַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ, בַיִת-נֶאֱמָן, וכמובן רעיון הבחירה של בית דוד ושל ירושלים, ומעיד על עריכה מאוחרת של נבואת נביא צפוני זה.
31. בתוך גרסיאל, משה (עורך) - פירוש על ספר מלכים א, סדרת עולם התנ"ך, הוצאת דודזון-עתי, תל אביב
32. בתוך: גרוסמן, אברהם – מלכים א פרק יא: חטאי שלמה
33. למשל בבמדבר כ"ב 22, שם מתייצב מלאך ה' לשטן לאתונו של בלעם בן בעור.
34. יש לזכור שהפרעה שנתן לו מקלט מדיני לא היה הפרעה שהשיא את בתו לשלמה.
35. סנהדרין ק"א ב: אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה ירבעם למלכות? מפני שהוכיח את שלמה. ומפני מה נענש? מפני שהוכיחו ברבים. שנאמר 'וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו'. אמר לו: דוד אביך פרץ פרצות בחומה כדי שיעלו ישראל לרגל, ואתה גדרת אותם כדי לעשות אנגריא לבת פרעה?!
36.  

מלכים א יא-חטאי שלמה