ששנינו בה: כהנים בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין עוברים, ובין שהם בעלי מומין קבועים — חולקים בקדשים ואוכלים מהם, אבל לא מקריבים קדשים. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר לגבי המנחה: "כל זכר בבני אהרן יאכלנה" (ויקרא ו, יא), והרי לשון זו ("כל זכר") באה לרבות אף כהנים בעלי מומין.

ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין נאמר ריבוי זה? אי [אם] לענין אכילה, הרי כבר נאמר לגבי בעלי מומים במפורש: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן... לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב)! אלא הכוונה היא לרבות כהן בעל מום אף לחלוקה שהוא חולק בקדשים עם שאר אחיו.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה לגבי החטאת: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כב) — לרבות כהנים בעלי מומין. ושואלים: למאי [למה] לאיזה ענין ריבוי זה? אי [אם] לאכילה — הרי כבר אמור, אי [אם] לחלוקה — הרי כבר אמור. אלא לכך בא ריבוי זה, שיכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא דווקא בכהן שהיה בתחילה תם (שלם) ונעשה אחר כך בעל מום. ואולם מי שהיה בעל מום מעיקרו, מנין לנו שגם הוא חולק ואוכל בקדשים? תלמוד לומר הריבוי "כל זכר".

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] לגבי האשם: "כל זכר בכהנים יאכלנו" (ויקרא ז, ו) — לרבות בעל מום. ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין נאמר ריבוי זה? אי [אם] לאכילה — הרי כבר אמור, ואי [ואם] לחלוקה — הרי כבר אמור, ואי [ואם] לבעל מום מעיקרו — הרי כבר אמור. אלא לכך בא ריבוי זה, שיכול הייתי לומר: אין לי דין זה אלא דווקא בכהן בעל מום קבוע, ואולם כהן שהוא בעל מום עובר מנין לנו שכך הוא דינו? תלמוד לומר "כל זכר".