מקור לגבי מרים הנביאה.

דברי הימים א, ב, יח

מס' סוטה דף יב עמוד א

מאן דאמר [ומי שאומר] בתי מלכות — דוד נמי [גם כן] ממרים קאתי [בא], דכתיב [שנאמר]: "ותמת עזובה (אשת כלב) ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור" (דברי הימים א ב, יט) וכאשר יבואר להלן אפרת היא מרים, וכתיב [ונאמר]: "ודוד בן איש אפרתי" (שמואל א יז, יב).

נאמר בדברי הימים "וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון" (דברי הימים א, ב, יח). את הכתוב הזה דורשים: וכי בן חצרון הוא כלב? הלא בן יפנה הוא! (כאמור במדבר יג, ו). ומסבירים: "בן יפונה" הוא כינוי — בן שפנה מעצת מרגלים.

ותוהים, ואכתי [ועדיין] קשה: הלא בן קנז הוא, דכתיב [שנאמר]: "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב" (שופטים א, יג), משמע שאביו של כלב שמו היה קנז! אמר רבא: בנו חורגו של קנז הוה [היה] כלב, ועתניאל היה אח חורג לו.

דיקא נמי [מדוייק גם כן] ממה דכתיב [שנאמר]: "כלב בן יפונה הקנזי" (יהושע יד, ו), משמע שהיה קשור למשפחת קנז, אבל לא היה בן קנז ממש. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

"עזובה" (דברי הימים א ב, יח) — זו מרים, ולמה נקרא שמה עזובה — שהכל עזבוה מתחילתה ולא רצו לשאתה מפני שהיתה חולנית ולא יפה. ושואלים על הלשון: "הוליד"? והלא כמו שפירשנו מינסב הוה נסיב לה [נשא אותה]! אמר ר' יוחנן: דבר זה מלמדנו כי כל הנושא אשה לשם שמים — מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה.

"יריעות" נדרש — שהיו פניה דומין ליריעות שהיתה חיוורת ביותר.

"ואלה בניה" — אל תקרי [תקרא] בניה אלא בוניה, כלומר, אלה הם כינויים של בעלה, שעל ידי שנשאה כאילו בנה אותה, "ישר" — שישר את עצמו, ולא שמע לעצת המרגלים. "שובב" — ששיבב (שיבר) את יצרו, ו"ארדון" — שרדה את (משל על) יצרו, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: על שהיו פניה של מרים אשתו דומין לורד לאחר שנישאת, ולכן נקרא ורדון.

נאמר "ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה" (דברי הימים א ד, ה), ודורשים: "אשחור" — זה כלב, ולמה נקרא שמו אשחור — שהושחרו פניו בתעניות, שהיה צם כדי שלא ייכשל בעצת המרגלים. "אבי" — שנעשה לה לאשתו כאב, "תקוע" — שתקע (חיבר) את לבו לאביו שבשמים.

"היו שתי נשים", כלומר, — נעשה (נעשית) מרים כשתי נשים לפי שנשתנתה במשך הזמן. ולפיכך, "חלאה ונערה" — לא שתי נשים חלאה ונערה הואי [היו], אלא בתחילה היתה מרים כחלאה (חולה וזנוחה), ולבסוף היתה בריאה ויפה כנערה.

נאמר "ובני חלאה צרת וצהר ואתנן" (דברי הימים א ד, ז), ומפרשים שלא בנים הם, אלא מה נשתנה בה לאחר שנבנתה, "צרת" — שנעשית צרה לחברותיה, שהיתה יפה כל כך שכל אשה היתה מתקנאה ביופיה. "צהר" — שהיו פניה מאירים ודומין כצהרים, "אתנן" — שכל הרואה אותה מתאוה עד שהוא מוליך אתנן (מתנה) לאשתו לרצותה.

במהלך נדודי עם ישראל במדבר, במקום שנקרא חצרות, שוחחו ביניהם מרים ואהרן על חייו האישיים של משה ומתחו עליו ביקורת. בעקבות זאת, הקדוש ברוך הוא נגלה באופן פתאומי לשלושת האחים וקרא להם לבוא לאוהל-מועד. לאחר שהגיעו לאוהל-מועד, נגלה ה' בעמוד ענן בפתח האוהל וקרא לאהרן ומרים לצאת אליו בעוד משה נשאר בתוך האוהל.

שם הסביר להם ה' על גדולתו וייחודיותו של משה ומדוע נבואתו כלל אינה דומה לנבואה שלהם או של נביאים אחרים ונזף בהם על כך שהעזו לבקר את מעשיו. ואז ראו שניהם שמִרְיַם לקתה בצרעת.

משה רבינו התפלל על אחותו שתחלים והורה לה להיכנס להסגר מחוץ למחנה במשך שבעה ימים. לכבודה של מרים, המתינו כל העם שתצא מההסגר ולא המשיכו אל היעד הבא במסע אל ארץ ישראל עד שחלפו שבעת הימים שבמהלכם נרפאה מן הצרעת.

לפי המסורת מרים הייתה אשתו של כלב בן יפונה מנשיאי שבט יהודה.

סיפור הנישואין של מרים וכלב איננו סיפור סטנדרטי. מרים הייתה אמנם צדיקה ונביאה ואחותם של משה ואהרן אבל הייתה בחורה חולנית וחסרת חן ולכן התקשתה למצוא לעצמה שידוך עד שנשא אותה כלב רק לשם שמים, מתוך רצון להקים בית שיצמיח ילדים בעלי שיעור קומה כמו אחיה של מרים. ואכן, כלב ומרים הקימו אחת מהמשפחות הנכבדות של עם ישראל. וגם בצלאל בן אורי, בונה המשכן, היה מצאצאיהם.

אבל זה לא נגמר כאן. כאשר מרים נרפאה מן הצרעת בזכות תפילותיו של משה, קרה פתאום עוד דבר מדהים: היא הפכה להיות אישה יפה וזוהרת יותר מכל אישה אחרת.

הסיפור המיוחד הזה מרומז בשמות הרבים שבהם מכונים מרים וכלב בספר דברי הימים. חז"ל מסבירים כיצד כל שם מבטא פן אחר באישיותה ובסיפור חייה:

בגלל הרווקות הבודדת שלה קיבלה מרים את הכינוי 'עֲזוּבָה' והמראה האפרורי מתואר בשם 'יְרִיעוֹת' ולאחר שנרפאה היא נקראת 'אֶפְרָת'. 'חֶלְאָה' – על שם החולניות שלה, 'נַעֲרָה' – שנעשתה בריאה ויפה כנערה לאחר שהבריאה, 'צֶרֶת' – שנוכחותה הצֵרה לחברותיה בגלל יופייה שעורר את קנאתן, 'צֹהַר'13 – שהאירה ביופייה כשמש בצהריים, ו'אֶתְנָן' – שהמראה שלה היה גורם לגברים לתת מתנות לנשותיהם14.