וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

מנין היה שמן במדבר?

 ויש להבין, מנין היה לעם ישראל במדבר שמן זית זך כתית למאור, ועוד בכמויות המספיקות להדלקה ממושכת? בתרגום יונתן בן עוזיאל מובא שהשמן שבמדבר ירד מהשמים בצורה ניסית בשביל הדלקת המנורה.

 להעלות נר תמיד

 השמן להדלקת המנורה היה צריך להיות זך ונקי כמו שכתוב "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".

ומבאר רש"י:

 "כתית - הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים, כדי שלא יהו בו שמרים, ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן, והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות, שנאמר כתית למאור, ולא כתית למנחות",

 (למנורה צריך 350-600 סמ"ק שמן)

יש עיקרון הלכתי הקובע "התורה חסה על ממונם של ישראל "

 מובא במדרש תנחומא (תצוה אות ג') מובא: א"ר חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה ניסים היה במנורה, משהיו מדליקין אותה מראש השנה לא היתה מתכבה עד שנה אחרת.

 והרי יש מצוה להדליק את המנורה בכל יום, ואיך קיימו מצוה זו אם היתה דולקת בכל השנה בנס,  

 ובספר חומת אנך (לחיד"א) כותב שהיה בכל יום היה מחליף פתילה חדשה והדליק אותה מהפתילה הישנה.

 הגמ' במסכת ביצה דף כב. שמי שמוסיף בשבת טיפת שמן לנר שדולק, חייב משום מבעיר, ולפי"ז אפשר לומר שבבית המקדש הוסיפו קצת שמן במנורה בכל יום, וכך קיימו את המצוה של הדלקת המנורה.

 

 

 

"מחני נא מספרך אשר כתבת"

שואל בעל הטורים כיצד יתכן שהתורה פותחת את הציווי הזה ללא שיוזכר שמו של משה רבנו, והרי בכל התורה כולה משעה שנולד משה לא היה ציווי שהוא נצטוה לומר לבני ישראל ללא שיוזכר שמו באותו העניין, וז"ל: "לא הזכיר משה בזה הסדר, משא"כ בכל החומש שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה (חוץ ממשנה תורה), והטעם מפני שאמר מחני נא מספרך אשר כתבת, וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה".

 ואומרים משם החיד"א, שבמלה מספרך רמוזה פרשת תצוה, שכן ספרך הוא נוטריקון של ספר כ', כלומר הפרשה העשרים החל מפרשת בראשית היא פרשת תצוה, וזהו מחני נא מספר-ך'.

 

 

בביהמ"ק השלישי תדלק המנורה תמיד

 ועוד אומר בעל הטורים שבפסוק "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר", רמוז משך הזמן שדלקה המנורה בשני בתי המקדש, וז"ל: "כתית, רמז ת"י ת"כ שנים היה נוהג הדלקת המנורה".

 כלומר, משך זמן ההדלקה היה מוגבל לתקופת קיומם של בתי המקדש, וכאשר חרבו הופסקה הדלקת הנרות במנורה. כי בית ראשון עמד ת"י שנים, ובית שני עמד ת"כ שנים = כתית.

 וכתב הרב חיד"א, שבבית המקדש השלישי לא תוגבל הדלקת המנורה, שכן הבית יהיה קיים לעד, וזה רמוז בהמשך הפסוק "להעלות נר תמיד", ובו תדלק המנורה תמיד לעד ולעולמי עד.

 

לא יסיח דעתו מהתפילין

 אחד הלבושים של הכהן הגדול היה הציץ. וכתוב בתורה (שמות כח, לו-לח) וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'".

שואל רש"י כיצד יתכן שיהיה הציץ על מצח אהרן תמיד? וז"ל: "והיה על מצחו תמיד - אי אפשר לומר שיהא על מצחו תמיד, שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה,

מלמד שמשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו",

ומזה למדו רבותינו קל וחומר לעניין תפילין - ומה הציץ שלא היה בו אלא שם אחד בלבד נצטוה הכהן הגדול שלא להסיח דעתו ממנו כלל, תפילין שמוזכרים בו כמה וכמה אזכרות על אחת כמה וכמה שאסור להסיח דעתו מן התפילין כל זמן שהם מונחים עליו,

כמו אלישע בעל כנפיים

פעם אחת גזרה המלכות הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו. והיה (תנא בשם) אלישע מניח תפילין.

יצא לשוק, ראהו חייל אחד ורדף אחריו. ברח ממנו אלישע, ורץ אחריו החייל.

כיון שהגיע אצלו, נטל את התפילין מראשו ואחזן בידו.

אמר לו החייל: מה בידך?

השיב לו: כנפי יונה.

פשט את ידו, נעשה לו נס ונמצאו בה כנפי יונה. לפיכך היו קוראים לו "בעל כנפים".

ומדוע אמר לו כנפי יונה, ולא אמר לו שאר עופות?

משום שכנסת ישראל דומה ליונה, שנאמר (תהילים סח): כנפי יונה נחפה בכסף, ואברותיה בירקרק חרוץ. מה יונה זו כנפיה מגינות עליה, אף ישראל המצוות מגינות עליהן.

תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קל