ובענין ימי איד אלה תנו רבנן [שנו חכמים]: לפי שראה אדם הראשון את היום שהוא מתמעט והולך, שהימים מתקצרים (מתקופת שוויון היום והלילה עד היום הקצר), ולא ידע עדיין את מנהגו של עולם, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (חטאתי) עולם חשוך בעדי (מחשיך עלי) ובסופו של דבר הריהו חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא אותה מיתה שנקנסה עלי מן השמים ("ואל עפר תשוב", בראשית ג,יט), עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה].

כיון שראה שהגיעה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך מאותו זמן והלאה, אמר: אם כן, מה שנתמעט היום מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת (הבאה) עשאן לאלו ולאלו כלומר, לשמונה הימים שלפני התקופה שהתענה בהם, וגם לאלה שחגג בהם, ימים טובים. הוא אדם הראשון קבעם את החגיגות הללו לשם שמים, והם הגוים קבעום לשם עבודה זרה

ומבררים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: בתשרי נברא העולם, אם כן, לפי זה יומי זוטי חזא [ימים קטנים ראה], שראה רק כיצד הימים מתקטנים והולכים מתשרי ואילך, יומי אריכי אכתי לא חזא [ימים ארוכים עדיין לא ראה], ולכן סבור היה שעונש משמים הוא. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: בניסן נברא העולם, הא חזא ליה יומי זוטי ויומי אריכי [הרי ראה כבר ימים קצרים וימים ארוכים], שהרי בתקופת ניסן הימים קצרים והם הולכים ומתארכים! ומשיבים: מכל מקום, [דהוי] זוטי כולי האי לא חזא [ימים שיהיו קטנים עד כדי כך, כמו לפני תקופת טבת, לא ראה].

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי (שחטאתי) עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, שהחמה שוקעת ובא הלילה, עמד והקריב שור שקרניו קודמין בבריאתם לפרסותיו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס" (תהלים סט, לב), שהוא השור היחיד שקודם הקרין קרניים ואחר כך הפריס פרסה.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון — קרן אחת בלבד היתה [לו] במצחו, שנאמר: "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס". ושואלים: "מקרין" הלוא תרתי [שתים, שתי קרניים] משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: "מקרן" כתיב [נאמר], והוא רומז לכך שהיתה לו רק קרן אחת.