בראשית א

במשנה אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. דרש רבי זעירא בריה דרבי אבהו (בראשית א) וירא א-להים את האור כי טוב, ואחר כך, ויבדל א-להים בין האור ובין החושך. אמר רבי ברכיה, כך דרשו שני גדולי עולם, רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. ויבדל א-להים, אבדלה ודאי. רבי יהודה בי ר' סימון אמר, הבדילו לו. וחכמים אומרים הבדילו לצדיקים לעתיד לבוא.

 משלו, משל למה הדבר דומה? למלך שהיו לו

שני יועצים זה אומר אני משמש ביום וזה אומר אני משמש ביום. קרא לראשון ואמר לו פלוני, היום יהא תחומך. קרא לשני ואמר לו, פלוני הלילה יהא תחומך. הדא הוא דכתיב, ויקרא אלהים לאור יום וגו'. לאור אמר לו היום תהא תחומך, ולחשך אמר לו הלילה יהא תחומך. אמר רבי יוחנן, הוא שאמר לו הקב"ה לאיוב (איוב לח) המימיך צוית בוקר ידעת השחר מקומו. ידעת איזה מקומו של אור ששת ימי בראשית היכן נגנז. אמר רבי תנחומא, אנא אמרית טעמא בא לתת טעם לדרשת רבי יוחנן ורייל שאמרו אבדלה ודאי מהפסוק (ישעיה מח) יוצר אור ובורא חשך עושה שלום. משיצא, עושה שלום ביניהן

עד שיאותו לאורו: 

   על זה סמכו העולם להסתכל בצפרניים בשעה שמברכין להראות שכבר יכול ליהנות ולהכיר בין מטבע למטבע כדמפרש בגמרא. ומה שנוהגין להסתכל בצפרנים יותר משאר הדברים מפני שהן בגופו ומזומנין אליו יותר, ויש אומרים מפני שגדלים והגידול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהן לסימן טוב בהכנסת השבוע, 

ובירושלמי ר' זעירא סמיך הא דבעינן יאותו לאורו אקרא דכתיב וירא א-להים את האור כי טוב ואחר כך ויבדל אלהים, פירוש וירא היינו רמז ליאותו לאורו ויבדל היינו אחר כך ברכה עליו. ואיכא דמפרש התם דיאותו לאו דוקא דאפילו טרקלין עשר על עשר מברכין ומאי עד שיאותו שיהא אורו ראוי ליהנות בו העומדים סמוך לו ואז מברכין עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. ומבואר בבבלי כמו שפירש ר"ע את האור" בא לרבות הדבר שהשיג רבי עקיבא וכל מיני מאורות שלו הנמצאים מאמתת זה האור. ועל הדבר ההוא העידו החכמים עליו שנכנס בשלום ויצא בשלום. ואפשר עוד שבא לרבות הנשמות שנבראו עם האור וכן נרמז באיוב (איוב לח יט) "איזה הדרך ישכן אור" וכתיב (איוב לח כא) "ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים" כמו שבאר הרמב"ן ז"ל בפירוש איוב. וכן כתיב (דברי הימים א ד כג) "עם המלך במלאכתו ישבו שם".

וירא א-להים את האור כי טוב ויבדל - אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה (חגיגה יב , א): ראה שאין כְּדַי להשתמש בו רשעים , והבדילו לצדיקים. כי זה האור גנזו השם לצדיקים לעתיד לבוא .ולפי פשוטו כך פרשהו: ראהו כי טוב , ואין נאה לאור ולחשך שיהו משתמשין בערבוביא , וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה (ראה ב"ר ג , ז).וירא א-להים את האור כי טוב - מעתה התחיל לתקן ולתת מקום הראוי לכל אחד: והיה מתחלה האור מעורב עם החושך , וראה כי טוב האור ומתוק לעינים לראות את השמש , ונתן לו מקום בפני עצמו , שיהא מְבוּקָר ומבורר מן החושך , והבדילו ממנו , וקרא לאור המבוקר יום , ולחושך - למקום שאור וחושך מעורבין שם , קרא לילה , שאף בלילה אור הירח וכוכבים שולט , אלא שהחושך מעורב בו; ולפיכך אמר ויהי ערב - שעת העירוב , ויהי בוקר - שעת הביקור; אעפ"י שהאור לא היה עדיין במקום קביעותו , משמש היה במצות בוראו מקום שהוא שם , 

וירא א-להים - ראה בדעתו ובחכמתו כי טוב יהיה האור לנמצאות השפלות. ואע"פ שהחשך גם כן טוב להם , כמו שפירשנו (לעיל , ג) , החשך אינו דבר שיאמר עליו 'טוב' , כי הסרת האור הוא החשך; והחשך כבר היה , והאור התחדש עליו , וראוי לומר עליו טוב , גם טובתו גלויה; ולא כן החשך , כי הגלוי ממנו הוא רע; ואמר על האור "ומתוק האור וטוב לעינים" (קה' יא , ז); ואמר בהפכו על החשך בכמה מקומות , כמו שאמר "ונבט לארץ והנה חשך" (יש' ה , לא) , ואמר "כי בהבל בא ובחשך ילך" (קה' ו , ד); וכל מקום זוכר החשך לרע , כי רעתו גלויה וטובתו נסתרת. וכן כל "כי טוב" שנאמר בששת ימי בראשית , הוא טוב לנבראים השפלים; כי כל מעשה בראשית הוא טוב , אין בו רע.

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב – והיה כן, כי ראה אלהים ובחר במציאותו, מפני התכלית אשר הוא הטוב, שבגללו המציאו בידיעתו הפועלת. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ – אותם הימים ששימש בהם האור הראשון, היו זמני אור וזמני חשך שלא בכוח סיבוב גלגל, אלא ברצון אלהי, שהבדיל בין זמן האור לזמן החשך.

וירא א-להים את האור כי טוב". בכ"מ אמר סתם וירא אלהים כי טוב, ור"ל אף שהיה הויה מחודשת מיש ליש שלא יצויר שתהיה הויה חדשה רק על ידי חורבן הצורה הראשונה, ע"ד הקב"ה היה בונה עולמות ומחריבן,

נמצא היום כולל ארבעה חלוקי זמנים, האור והחשך והערב והבקר. וזה מאמר הכתוב "ויקרא אלהים לאור יום" הוא החלק האחד, "ולחשך" הוא השני, "ויהי ערב" שאחר האור הוא השלישי, "ויהי בוקר" שאחר הלילה הוא הרביעי. וכללות ארבעתם הוא "יום אחד":

וגם לאומרים שאותו החשך על פני תהום הוא חשך גיהנם והוא היה חושך שהובא על המצריים, כמאמרם ז"ל על פסוק (יחזקאל לא) האבלתי כסיתי עליו את תהום, כמפורש בדבריהם ז"ל פרשת בא בשמות רבה (יד ב) וזה יאמר "ויבדל" כלומר בהביאו האור לא נתבטל אותו החשך לגמרי, רק הובדל למקום הנאות לו שהוא בגיהנם:

"יום אחד". ועל כן לא אמר יום ראשון לומר כי מה שאותו החשך נכלל ביום, היה יום אחד בלבד ולא יותר. והטעם יהיה כי רצה הקב"ה מאז ברא העולם לרמוז תכליתו, והוא כי תחלה ישמש הערב, והוא העולם הזה וצרות הצדיקים בו, ואחר כך אור העולם הבא ויהיו שומרים לבקר, ולא יקוצו עבדי ה' אשר צר להם בעולם הזה, כי אור צדיקים ישמח:

וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" –

(יומא לח:): "[ו]אמר רבי אלעזר: אפילו בשביל צדיק אחד עולם נברא, שנאמר: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב" (ישעיהו ג י)".

(סוטה יב.): "וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה, נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא" (שמות ב ב), וכתיב התם: וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב".

(בבא קמא נה.): "אמר רבי יהושע: הרואה טי"ת בחלומו, סימן יפה לו. מאי טעמא? ...אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר לא כתיב טי"ת".

וירא א-לקים את האור. מנין שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו? מהכא: "וירא א-לקים את האור ויבדל":

.אֶת הָאוֹר" – בגימטריא "בתורה", ועולה מניין תרי"ג.

"אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" – סופי תיבות "ברית", כדכתיב (שמות לד כז): "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" וגו' [כרתי אתך ברית]. ו"עַל פִּי", היינו התורה שבעל פה.

"וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל" – רמז למה שאמרו (ירושלמי ברכות ח ו): אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. וכמנין ויבד"ל הכוונה למספר השבתות שיש בשנת החמה (המונה 365 יום). מבדילין בשנה במוצאי שבתות.

"וַיַּבְדֵּל" – ג' ויבדל . רמז למה שאמרו הגמ' בפסחים קג ב הפוחת לא יפחות משלוש הבדלות.