בס"ד
אירגון הממלכה

מלכים א, פרק ד: הניצבים אשר לשלמה

מאת: פרופ' אברהם גרוסמן

בהוצאת האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך

 

 מלכים א פרק ד:

(ז) ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש

בשנה יהיה על אחד האחד לכלכל:

(ח) ואלה שמותם

1.    בן חור בהר אפרים:

2.    (ט) בן דקר במקץ ובשעלבים ובית שמש ואילון בית חנן:

3.    (י) בן חסד בארבות לו שכה וכל ארץ חפר:

4.    (יא) בן אבינדב כל נפת דאר טפת בת שלמה היתה לו לאשה:

5.    (יב) בענא בן אחילוד תענך ומגדו וכל בית שאן אשר אצל צרתנה מתחת ליזרעאל מבית שאן עד אבל מחולה עד מעבר ליקמעם:

6.    (יג) בן גבר ברמת גלעד לו חות יאיר בן מנשה אשר בגלעד לו חבל ארגב אשר בבשן ששים ערים גדלות חומה ובריח נחשת:

7.    (יד) אחינדב בן עדא מחנימה: (טו)

8.    אחימעץ בנפתלי גם הוא לקח את בשמת בת שלמה לאשה:

9.    (טז) בענא בן חושי באשר ובעלות:

10.                       (יז) יהושפט בן פרוח ביששכר:

11.                       (יח) שמעי בן אלא בבנימן:

12.                       (יט) גבר בן ארי בארץ גלעד ארץ סיחון מלך האמרי ועג מלך הבשן

13.                       ונציב אחד אשר בארץ:

 

(כ) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב אכלים

ושתים ושמחים:

הנושא המרכזי במלכים א, פרק ד, הוא החלוקה האדמיניסטרטיבית של ארץ-ישראל

בימי שלמה. הארץ נחלקה ל-12 מחוזות, ועליהם מונו 12 נציבים שדאגו לתשלום

המסים, לכלכלת שלמה וביתו ולכלכלת בעלי החיים שהיו ברשותו (כמפורט בפרק ה,

פסוקים ו-ח). לעניין זה יוחדו 14 פסוקים בפרק ד (-7). בכך טמונה הבעיה המרכזית

העומדת בפנינו בלימוד יחידה זו: מהו כאן המסר החינוכי ("נבואה שנצרכה לדורות"),

המצדיק הקדשת מקום כה נרחב לשאלת הנציבים. מובן כי מבחינה היסטורית חשיבותו

של פרק זה היא רבה ביותר, ואין זה מקרה כי החוקרים הרבו לעסוק בו. בין השאר יש

בו משום תרומה רבה לשאלות הבאות: חלוקת הארץ בין השבטים, עושרם הכלכלי של

האזורים השונים, פעילות מסחרית באזור החוף, עול המסים הכבד שהטיל שלמה, קשרים

עם עמי כנען ועוד.

 

לדעת מזר וייבין חלוקה זאת קדומה, והיא נעשתה כבר בימי דוד. לדעתם חלוקה זו

הולמת את כיבושיו של דוד. לעומתם סובר אהרוני כי העובדה שערי עמק עכו, שנמסרו

במחצית השנייה של מלכות שלמה לחירם מלך צור (מלכים א, פרק ט) לא נכללו

ברשימה, לא נכללו ברשימה מלמדת כי החלוקה לנציבויות נעשתה בימי שלמה.

 

אחת הידיעות רבות העניין (אשר תלמידים בבית-ספר תיכון עשויים גם הם להעלותה),

היא יכולתה של העיר דור לכלכל את שלמה וביתו. האזור איננו גדול מבחינה גיאוגרפית,

ומבחינה חקלאית אין הוא פורח ודל למדי. כיצד, אם כן, נשאה עיר זו והאזור המצומצם

שלה בעול כלכלי שהיה קשה למדי?

 

דור שימשה עיר נמל חשובה באותה עת, ובכך טמונה התשובה לשאלה זו. המכס על

הסחר שעבר דרכה שימש לה כמקור הכנסה עיקרי. על חשיבותה הרבה תעיד גם

העובדה שחתנו של שלמה (בן אבינדב) מונה בה לנציב.

 

אך - כפי שראינו בנושאים שונים שנידונו כאן על ידינו - אין התנ"ך ספר היסטוריה במובן

המקובל, ושאלת המסר החינוכי עדיין במקומה עומדת.

 

אין בידינו להציע לכך תשובה חד-משמעית. אך נראה כי מסר חינוכי ברור וחשוב עולה

בין השאר מרשימה זו: הסכנה הקיימת בהפליה ובנשיאת פנים מצד השלטון - ויהא זה

בעל הזכויות הגדולות ביותר. הפליה זו היא גורם שלילי והרסני ביותר. ברשימת

הנציבויות לא נכללה נחלתו של שבט יהודה. ככל הנראה לא נשא שבט זה, כשאר

השבטים האחרים, בעול המסים הכבד. אמנם יש במפרשים המודרניים מי שרצה לפרש

את הכתוב "ונציב אחד אשר בארץ" הנזכר בסוף רשימת הנציבים (פסוק יח) כמתייחס

אל יהודה, אך אין לכך כל אחיזה בכתובים עצמם. כבר נחלקו אמוראים ראשונים בפירוש

כתוב סתום זה: "חד אמר: ממונה על כולם, וחד אמר: כנגד חודש העיבור" (סנהדרין,דף

יב, ע"א). רוב המפרשים נוטים לקבל את הדעה הראשונה, כי המדובר בנציב שהיה ממונה

על כל האחרים, כמעין סמכות-על.

 

מעשה זה, של פטור או הקלה בתשלום המסים למקורבי המלכות, מצוי היה בקרב עמים

שונים בתקופת המקרא, וכנראה סיגלו דוד לעצמו. רמז לתופעה זו מצינו בספר שמואל

א, פרק יז, בתיאור המלחמה בגלית הפלשתי: "והיה האיש אשר יכנו, יעשרנו המלך עשר

גדול... ואת בית אביו יעשה חפשי בישראל" (פסוק 25). כאמור, יש להניח כי פטור זה

לשבט יהודה החל כבר בימי דוד. אפשר שהוא מצא הצדקה למעשה זו - לצמצום הנטל

על שבטו, שבט יהודה - בעובדה שהם תמכו בו עוד לפני שקיבלוהו שאר שבטי ישראל,

ובעיקר בעובדה כי משבט יהודה באו לצבאו יותר חיילים מאשר מכל שבט אחר. בכך

ראה מעין נטילת עול מלכות עליהם ובא להקל בתחומים אחרים. שלמה המשיך בדרך זו.

 

אך הפליות מסוג זה - אף אם יש להן הצדקה חלקית - גורמים למרירות, לקנאה ולשנאה.

 כנגדן לא יעמוד כל חישוב רציונלי. בכך אף טמון הסבר עיקרי לתופעה המדהימה לכאורה:

כיצד זה היו נכונים שבטי ישראל לתמוך בנקל במרידות כנגד דוד,

האיש אשר הושיע אותם

 מיד פלשתים ושאר אויבי ישראל והרחיב ביותר את גבולות ממלכת ישראל?

 

העדות הטובה ביותר לאותה איבה ולנכונות למרוד בדוד מצויה בתיאור מרד שבע בן בכרי.

אך נסתיים מרד אבשלום ושבטי ישראל באו גם הם להשיב את דוד ולקבל שוב את עול

מלכותו עליהם, והנה: "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני, ויתקע בשופר

ויאמר: אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, איש לאהליו ישראל. ויעל כל איש ישראל

מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי, ואיש יהודה דבקו במלכם" (שמואל ב, פרק כ, פס' א-ב).

עדות לעצמתה של אותה קנאה ושל אותה איבה מצויה בדו-השיח הנזכר שם בין שבטי

ישראל ובין יהודה, לפני סיפור מרד שבע בן-בכרי: "מדוע גנבוך אחינו איש יהודה... ויען

כל איש יהודה על איש ישראל כי קרוב המלך אלי... ויען איש ישראל את איש יהודה ויאמר

עשר ידות לי במלך" (שם, פרק יט בסופו). דברים אלה לא היו נכתבים אלא אם כן יש

 בהם משמעות רבה, דהיינו רמז לאיבה ולקנאה הגדולה בין שני המחנות.

 

יתר על כן, פרופ' מזר הראה כי כמה מן הנציבים אשר לדוד מקורם במשפחות כנעניות.

דוד בחר בהם על שום ניסיונם האדמיניסטרטיבי בגביית המסים. גם הממונה על המס,

אדנירם בן עבדא (פס' ו) היה ככל הנראה כנעני. יש להניח כי הם נתגיירו ונמנו על בית

ישראל, אך העובדה שהם מונו לתפקיד זה של גביית המסים הגבירה עוד יותר את

המרירות - שהרי קשה להניח כי מוצאם הכנעני נשכח. עול המסים התגבר והלך בד בבד

עם מפעלי הבנייה הגדולים של שלמה והתערערות מצב הביטחון בארץ בסוף ימיו. אין

זה מקרה שהמרד הסופי ברחבעם פרץ כאשר הוא סירב להקל מן העול הכבד שהטיל

אביו על שבטי ישראל: "אביך הקשה את עלנו, ואתה עתה הקל מעבדת אביך הקשה

ומעלו הכבד אשר נתן עלינו..." (פרק יב, פס' ד). סירובו של רחבעם לקבל בקשה זו

ותשובתו: "אבי העמיס עליכם על כבד, ואני אסיף על עלכם" (שם, פס' 11), שימשו כקש

הנוסף על המדורה שהייתה גדולה בלאו הכי.

ההפליה העולה מרשימת הניצבים אשר לשלמה 

ואשר החלה כבר בימי דוד - משמשת

כרקע היסטורי לאירועים קשים אלה מחד גיסא, ויש בה כדי להדגיש את הסכנה בהפליות

מעין אלו מאידך גיסא.

 

פרק ד / ברוריה בן - דוד ( וייס )

בשמעם את משפט שלמה השתכנעו כל ישראל "כי חכמת אלקים בקרבו לעשות משפט" (ג, כח).
פרקנו פותח במנהל החדש שהקים שלמה, בדומה לכתוב בספר שמואל

(שמ"ב ח, טו ואילך) על המלך דוד העושה "משפט וצדקה לכל עמו" ומיד לאחר מכן מסופר על מינויי שרים.

פרק ד' מתאר את ממשלתו של שלמה.
ניתנת רשימה של שרי המלכות בימי שלמה
ושל שנים עשר הניצבים הממונים על שנים עשר מחוזות המלכות שתפקידם היה לספק את צרכי בית המלך.

הפרק פותח בפסוק: "ויהי המלך שלמה מלך על כל ישראל".
כבר בראשית ימי מלכותו משך שלמה אחריו בחכמתו הנפלאה את לב כל העם
לא כפי שהיה בימי שאול ודוד שבראשית ימי מלכותם התנגדו להם רבים.

מה היה ההסדר החדש שהנהיג שלמה ?

שאול המלך הניח את היסוד לצבא קבע. דוד המלך הרחיב את התשתית בבניית אגפים לחילו.
שלמה המלך השכיל בחכמתו להקים לראשונה מנהלה אזרחית מסודרת
בה חילק סמכויות לניצביו. הוא חילק את הממלכה לשתיים עשרה נפות.
רובן חפפו את הגבולות הקדומים של נחלות השבטים.

מה ההבדל בין ניצבים לנציבים ?

"ניצבים" היו ממונים על המנהל האזרחי של הממלכה. ו"נציבים" היו ממונים גם על הניהול הצבאי ביטחוני.

את מי העמיד שלמה בראש הנפות ?

בראש כל נפה העמיד ניצב שנבחר ע"י המלך, מן השרים הקרובים אליו ולאו דווקא מן השבט שחי באותה נפה.

כל אחד מהניצבים חייב היה לכלכל את בית המלך באחד משנים עשר חודשי השנה.
הניצבים היו ממונים על גביית מעשר המלך (ש"א ח יא-יז).

מלבד שנים עשר הניצבים הממונים על שנים עשר המחוזות,
היה עוד ניצב אחד שהיה ממונה על כל הארץ והוא עזריהו "ועזריהו בן נתן על הנצבים" (פס' ה).
שני בניו של נתן היו שרים.
עזריהו שעשה רבות להמלכת שלמה על ישראל,
ושמו כשם ראש השרים עזריהו בן צדוק הכהן (פס' ב),
ששימש בכהונה גדולה כבר בימי דוד (א,ח; ב, לה).

וזבוד בן נתן כהן רעה המלך" (פס' ה). ככתוב על חושי הארכי "רעה דוד" (ש"ב טז, טז).

"רע המלך" (דה"א כז, לג), תואר של שר שהיה קרוב למלך ויועצו.

גם לבני משפחתו של שלמה ניתנו משרות.
שני חתניו שימשו כניצבים בראש הניצבות הרביעית והשמינית.

ברשימת הניצבים חסר ניצב לשבט יהודה (שבטו של מלך).

יש הסוברים שלא היה ניצב בארץ יהודה. ויש הסוברים שצריך לצרף לסוף פס' יט

את המילה הראשונה בפס' כ כך: "ונציב אשר בארץ יהודה",
ללמדנו שגם ביהודה היה ניצב גובה מסים. יש הסוברים שעזריהו היה ממונה על שבט יהודה.

המס לא הכביד על ישראל לפחות בשנים הראשונות למלכות שלמה.
הכתוב מסיים את הפרק בתיאור פריחה ושפע ששררו בישראל בימי שלמה.

"יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב, אכלים ושתים ושמחים" (פס' כ).

לא מצאנו תיאור ייחודי כזה בתקופה אחרת בתולדות ישראל.

"ושלום היה לו מכל עבריו מסביב" (ה, ד).

כפי שכתוב בקהלת ג, יג: "וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלקים היא".

הלשון "כחול אשר על שפת הים" היא מליצה שגורה במקרא לציון ריבוי מופלג.

בברכת ה' לאברהם בפרשת העקדה (בר' כב, יז)
כתוב: "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים".

וביעקב כתוב: "ואתה אמרת היטב איטיב עמך ושמתי את זרעך כחול הים אשר לא יספר מרב" (בר' לב, יג).

רוב השרים או הם או אבותיהם שימשו בתפקיד זה כבר אצל דוד וחלק מהם נמנים עם הכוהנים.

עם הראשונים נמנה "המזכיר" יהושפט בן אחילוד (פס' ג).
המזכיר שימש באותו תפקיד גם אצל דוד (ש"ב ח, טז = דה"א יח, יט; ש"ב כ, כד).

לא ברור מה היה טיבה של משרה זו. יש הסוברים שהיה ממונה על כתיבת פקודות המלך
ועל כתיבת המאורעות העיקריים לזיכרון "בספר דברי הימים אשר למלך" (יד, טו; אס' ו, א).

בניהו בן יהוידע פקד על כל צבאות ישראל ובכללם גם על הכרתי והפלתי, שהיה ממונה עליו בימי דוד.

שרי הכהונה צדוק ואביתר (פס' ד) שימשו בכהונה גדולה ונמנו עם שרי המלך.

על אביתר סופר בפרק ב' פס' כז כי גרשו שלמה מירושלים וציווהו לגור בענתות.
יכול להיות שרשימה זו נערכה לפני הגירוש
אז שימשו צדוק ואביתר ביחד. יש סוברים שלאחר זמן מינה שלמה את אביתר לסגנו של צדוק.

השר על המס היה אדנירם בן עבדא (פס' ו), הוא אדרם על המס הנזכר ברשימת השרים
השנייה של דוד לאחר דיכוי המרידות בימיו (ש"ב כ, כד; מ"א יב, יח),
בדה"ב י, יח קורא לו הכתוב הדרם אשר על המס, הוא האריך ימים עד שנרצח בתחילת ימי רחבעם.

אדרם היה ממונה על גיוס כוח אדם מישראל לעבודות ציבוריות שונות.

עם בני השרים נמנים ראש השרים עזריהו בן צדוק הכוהן, שני הסופרים

אליחרף ואחיה בני שישא, שישא שימש כסופר אצל דוד. ייתכן ששישא הוא

כינוי. הכתוב קורא לו שריה (ש"ב ח יז), ולאחר מכן שיא (ש"ב כ כה)

ובדברי הימים שושא (דה"א יח טז).

הסופרים ניהלו את חליפת המכתבים של המלך וכתבו ספרי הזיכרונות,

דברי הימים של המלך ושל הממלכה.

משרה זו מזכירה את חליפת המכתבים הגדולה של מלכי כנען הקדמונים עם מלכי מצרים מושליהם, שנמצאו ב"תל אל עמרנה" במצרים בשנת 1888.

עם בני השרים נמנים גם שני בניו של נתן עזריהו וזבוד.

בהלכות מלכים א, ז כתב הרמב"ם: "לא המלכות בלבד, אלא כל השררות וכל המנויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה" (הלכות מלכים א, ז). שלמה שימש בכך דוגמה למלכי בית דוד.