האור שראה רבי עקיבא

מתוך החושך הנורא רואה רבי עקיבא את האור שבעתיד ולכן הוא משחק

המדרשים מופיעים במסכת מכות דף כד ע"א הגמ' מביאה שני מקרים על ר' עקיבא:

"וכבר היו רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה [בריחוק] מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחווים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי א-לוהינו שרוף באש, ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק; ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?... אמר להן:... תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש', בזכריה כתיב 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם'... עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

פעמיים מתנהג ר' עקיבא בצורה לא-מציאותית למראה המציאות. למרות המציאות עצובה, ובכל זאת צוחק. הגמרא מסבירה שר' עקיבא התבונן על הצד החיובי של המציאות, בהסתכלות ארוכת טווח. אמנם המציאות כיום היא עצובה ועגומה, המציאות הקשה היא מעידה על מציאות חיובית שעתידה להיות.

הרב קוק ניתח את הסתכלותו של ר' עקיבא כאמונה חיה שמצליחה לראות בתוך המציאות את האמונה. "בנפשו הענקית של רבי עקיבא ניצב היה העתיד הרחוק כמו הווה קרוב, סמוך ונראה... ומחזה העתיד הודאי מילא כל-כך את לבו הטהור, עד כי לא הניח מקום גם לאנחה על המצב ההווה המדכא, המרעיד, כי הווה זה בשבילו רק כעב קל עובר על פני החמה הברה כשחקים".

יכולה האמונה להיות ידיעה שכלית שאיננה קיומית ואינה משפיעה על חייו של האדם. לאמונה זו אין כל משמעות, אלא היא מחשבה וידיעה שאינה באה למימוש. ר' עקיבא הצליח להעביר את האמונה לצורת חיים ממשית, חיה ופועלת, עד שהסתכלותו על המציאות התאימה עצמה להסתכלות האמונית שלו. כך יכול היה רבי עקיבא לראות את החורבן ובכל-זאת לשמוח.

הסתכלות אמונית זו גם גרמה לר' עקיבא להצטרף למרד, להיות נושא כליו של בר כוכבא (רמב"ם הלכות מלכים י"א, ג), ולא להיכנע לכיבוש הרומאי. ר' עקיבא הבין שזו אינה מציאות שיכול להתקיים לאורך זמן, כי האמונה מחייבת שישראל ייגאל וישוב למלוך. לכן פסק שיש לצאת ולהילחם - מעשה שנראה לא-הגיוני בהסתכלות ריאלית פשוטה

.

המהרש"א (ח"ל ל"ס ומ"ס לכך) ביאר על פי דבריו (סוכלו לעיל), שרבי עקיבא שחק על מה שמקום המקדש חרב ואין הגויים משתמשים בו, ולכן הביא נבואתו של אוריה שנאמר בה (ירמיס כי יס) "ציון שדה תחרש', פירוש שתהיה חריבה כשדה ניר ולא כשדה זרע, והיינו שלא יהיה לשום בעל חי נחת רוח בה, וכשראה רבי עקיבא שהלכו שם שועלים ואין בה יישוב הגויים שמח שנבואה זו קיימת, שאע"פ שהשועל יצא משם מכל מקום אין השועל מוציא כלום משדה חרושה'י, ודבר זה הוא עדות שתתקיים נבואתו של זכריה יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריס סקד), פירוש שתתיישב ירושלים בזמן הגאולה ויהיה עם ישראל

והזר הקרב יומת' עכשיו שועלים הלכו בו, פירוש שבמקום שהיה מקודש כל כך עד שהזר שיהיה קרב בו יומת, יחיה השועל שהוא חיה שפילה, ואילו היה בן אדם משתמש בו לא היה בזה שפלות כל כך. והשיב להם רבי עקיבא שעל דבר זה הוא משחק, שהמקום חרב ורק שועלים הלכו בו, והגויים אין להם נחת רוח מהקב"ה להשתמש במקום זה,

 וכמו שאמרו במדרש ילקוט שמעוני שהכותים היו זורעים כמה שנים בארץ ישראל ולא היתה עושה פירות ונתקיים בהם מה שנאמר (דכריס כט כג) גפרית ומלח שרפה כל ארצה' וגו', כדי שלא יהיה להם נחת רוח מהקב"ה בארץ ישראל.

גם בגוש קטיף חזר אותו מקרה כמו שמספר הילקוט שמעוני הפועלים מעזה עבדו בחממות הישראליות. היבול החקלאי של גוש קטיף נמכר בכל העולם הייצוא לחו"ל היה ענף מס אחד של חסה סלט וכו'  

לאחר גירוש התושבים היהודים מגוש קטיף רצו אותם פועלים מעזה שעבדו בחממות להמשיך לעבוד בחממות אך במהלך 2006 הופסק הייצוא החקלאי מרצועת עזה לחו"ל כמעט לחלוטין והפעילות החקלאית בחממות כבר לא הייתה משתלמת, אדמת גוש קטיף לא נתנה ייבול לעזתים.

 הערוך לנר (ד"ס כנמרס לכך) ביאר על פי דבריו (סוכלו לעיל), שהשועל היה משל ליצר הרע שהיה בזמן בית שני, ומזה הבין רבי עקיבא שיפסק היצר הרע של שנאת חינם, ועל בשורה זו שמח".

פרשת וארא בתשובת הקב"ה למשה רבנו על הטענה שהשמיע כלפיו בסוף הפרשה הקודמת. משה אומר: "למה הרעותה לעם הזה!... מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך". על כך משיב הקב"ה בראשית פרשתנו : "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב", וכפי שמפרשים חז"ל: "חבל על דאבדין ולא משתכחין" - הרבה ניסיונות נתנסו האבות ולא הרהרו אחר מידותיי.

כל דבר שנכתב בתורה, מטרתו להנחות את היהודי בחייו ובעבודתו את קונו. התורה נמנעת בדרך-כלל מלדבר אפילו בגנותה של בהמה , ואילו כאן היא מספרת דבר שלכאורה אינו לשבחו של משה רבנו. ברור אפוא, שהדבר נחוץ כדי ללמדנו הוראת-דרך בחיינו.

משה, שזכה לגילוי השכינה, ודאי ידע על דרכם של האבות. אין ספק שהוא ידע, כי האבות לא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה. הוא עצמו גם עמד בדרגה גבוהה מזו של האבות, וברור שהייתה בו אמונה שלמה בקב"ה ובצדקת דרכיו. אף-על-פי-כן עמד וזעק: "למה הרעותה לעם הזה!".

האם הזעקה סותרת את האמונה ???

חשב משה כי מעת דברו אל פרעה יקל מעליהם עוּלָם, והנה הוא הכביד העבודה עליהם. וטעם "למה הרעותה" – הפך מה שאמרת "ראה ראיתי את עני עמי" (שמות ג ז) "וארד להצילו מיד מצרים" (שם, ח), ולמה זה שלחתני להרע לישראל והנה לא מצאתי תשובה להשיב לשוטרים?

רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע

מחזיקים בדרכו של משה רואים את הרגע "למה הרעותה

רבי עקיבא הולך בדרכו של הקב"ה "וארד להצילו מיד מצרים" רבי עקיבא רואה את את הגאולה למרות שעכשיו המצב רע.

רואה רבי עקיבא את האור 

מתוך החושך הנורא רואה רבי עקיבא את הגאולה העתידה 

במהרה בימינו אמן