נאמר בכתוב זה "לקול המולה גדלה הצית אש עליה ורעו דליותיו" (ירמיה יא, טז). אמר ר' חיננא בר פפא בדרשת הכתוב: לקול מיליהן ("לקול המולה") של מרגלים ששלח משה לתור את הארץ והוציאו דיבת הארץ רעה, ניתרועעו דליותיהן (ענפיהם) של ישראל. שכן אמר ר' חיננא בר פפא בגודל חטאם של המרגלים: דבר של חטא גדול דברו מרגלים באותה שעה, שאמרו: "כי חזק הוא ממנו" (במדבר יג, לא) — אל תיקרי (תקרא) "ממנו" במובן מאיתנו, אלא "ממנו" — מן הקדוש ברוך הוא, וכרוצים לומר: כביכול, שאפילו בעל הבית (הקדוש ברוך הוא) אינו יכול להוציא כליו משם, שאמרו שהעם שם חזק אף מהקדוש ברוך הוא.
מתקיף לה [מקשה על כך] ר' חייא בר' חיננא: האי [זה הכתוב] "לקול המולה גדלה", לדרך פירושך את הכתוב ("לקול מיליהן של מרגלים"), "לקול מלה" מיבעיא ליה [צריך היה לו לומר]! אלא כך הוא פירושו של כתוב זה, ונסמך על דרשתו של ר' יצחק האמורה למעלה, כי באברהם אבינו הטוען לפני הקדוש ברוך הוא בזמן החורבן אמורים הדברים: אמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם: קולך שמעתי ("לקול") וחמלתי ("המולה" — חמלה, בחילופי אותיות ח' ה') עליהם, ומקל אני בדינם. שכן אני אמרתי בתחילה כי ישתעבדו בני ישראל בארבע מלכיות (בבל, פרס, יון ורומי), בכל אחת ואחת מהמלכויות הללו כשיעור שקבעתי מלכתחילה לשיעבוד כל הארבע מלכיות גם יחד.

השתא [עכשיו] מכיון שהתפללת וביקשת עליהם, ישתעבדו בני ישראל בכל חדא וחדא [אחת אחת] מארבע המלכויות הללו רק כשיעור מאי דפסיק [מה שנפסק, נקבע] לה בלבד. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים], שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני אמרתי בתחילה שימשלו בבני ישראל המלכויות הללו בזה אחר זה, כל אחת בזמן שקבעתי לשיעבודה, עכשיו אני גוזר שתהיה ממשלתם בבת אחת, ויתמעט בכך זמן השיעבוד.
מנחות דף נד ע"ב