(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָם: (ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד: (ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי: (ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ: (ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי: (ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד: (ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה: (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ: (ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ: (י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ: (יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת: (יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד: (יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת: (טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם: (יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי: (יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה: (יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ: (כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה: (כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת: 
(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב: (כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָׁעַר: (כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ: (כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ: (כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה':

וַיִּשְׁלַח ה' אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ: (ב) לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד: (ג) וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת: (ד) וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשֹוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו: (ה) וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי ה' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: (ו) וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל: 
(ז) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: (ח) וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה: (ט) מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינַו {בְּעֵינַי} אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: (י) וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה: (יא) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת: (יב) כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ: (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר דוד חטא אינו אלא 
אמר רב: רבי [שבהמשך תוצג שיטתו], דאתי מדוד, מהפך ודריש בזכותיה דדוד [התנא רבי יהודה הנשיא, מזרעו של דוד ולכן הופך את פשט הסיפור המקראי כדי להגן על דוד. ומובאים דבריו של רבי,]: 
"מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע"? רבי אומר: משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו "ויעש" וכאן כתיב "לעשות", [ומכאן-] שביקש לעשות ולא עשה. 
"את אוריה החתי הכית בחרב"- שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת. "ואת אשתו לקחת לך לאשה" ליקוחין יש לך בה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו [שמא ימות, כדי למנוע עגינותה] שנאמר "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח" (שמואל א, יז, יח). מאי "ערובתם"? תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. 
"ואותו הרגת בחרב בני עמון" מה חרב בני עמון אי [=אין] אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מאי טעמא [=מהי הסיבה]? מורד במלכות הוה [=מורד במלכות היה], דאמר ליה [שאמר לו, אוריה לדוד]: "ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים" (שמואל ב, יא, יא).

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון. שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון ונכשל. אמר לפניו: רבונו של עולם, מפני מה אומרים "אלהי אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב"? ואין אומרים "אלהי דוד"? אמר[אלוהים]: אינהו מינסו לי ואת לא מינסית לי [=הם התנסו בעבור זאת ואותך לא העמדתי בניסיון]. אמר לפניו: רבונו של עולם בחנני ונסני שנאמר "בחנני ה' ונסני וגו'" (תהילים, כו, ב). אמר: מינסנא לך, ועבידנא מילתא בהדך דלדידהו לא הודעתינהו ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה [אנסה אותך. לאבות לא הודעתי במה אנסם ולך אודיע - בענייני ערווה]. מיד "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'" (שמואל ב, יא, ב) אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה למשכבו של יום ונתעלמה ממנו הלכה. אבר קטן יש באדם: משביעו רעב, ומרעיבו שבע. "ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רוחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד" (שמ"ב יא, ב). בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא[=בת שבע חפפה ראשה כשמעליה כוורת (מעין סכך)]. אתא שטן אידמי ליה כציפרתא [=בא השטן ונדמה לדוד כציפור], פתק ביה גירא, פתקה לחלתא, איגליה וחזייה [שילח דוד חץ בציפור, נפתח הסכך ונגלתה בת שבע לעיני דוד]. מיד "וישלח דוד וידרוש לאשה ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי וישלח דוד מלאכים ויקחה ותבא אליו וישכב עמה והיא מתקדשת מטומאתה ותשב אל ביתה" (שמואל ב, יא, ג-ד) והיינו דכתיב "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמותי בל יעבר פי" (תהילים, יז, ג) אמר [דוד]: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי ולא אמר כי הא מילתא [לו רסן נפל בפי ולא הייתי אומר את אותן מילים (בחנני ונסני)]. 
דרש רבא: מאי דכתיב "למנצח לדוד בה' חסיתי איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפור" (תהלים יא, א) אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מחול לי על אותו עון שלא יאמרו הר שבכם צפור נדדתו. [...] 
דרש רבי דוסתאי דמן בירי: למה דוד דומה? לסוחר כותי: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "שגיאות מי יבין" (תהילים יט, יב)? אמר ליה שביקי לך [=נסלח לך], "ומנסתרות נקני" (שם)- שביקי לך, "גם מזדים חשוך עבדך" (שם, יג)) - שביקי לך, "אל ימשלו בי אז איתם" (שם) דלא לישתעו בי רבנן [=שלא ילמדו חכמים את חטאי] - שביקי לך "ונקיתי מפשע רב" (שם) שלא יכתב סרחוני! אמר לו: אי אפשר. ומה יו"ד שנטלתי משרי עומד וצווח כמה שנים עד שבא יהושע והוספתי לו שנאמר "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" כל הפרשה כולה על אחת כמה וכמה?! "ונקיתי מפשע רב" אמר לפניו: רבונו של עולם מחול לי על אותו עון כולו, אמר: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו "היחטא איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה"? (משלי ו, כז-כח) כן הבא על אשת רעהו לא ינקה כל הנוגע בה. אמר ליה: כל הכי נטרד ההוא גברא? אמר ליה: קבל עליך יסורין. קבל עליו.

ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו[...] והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד [...] והצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו [...] והצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון וע"י אויבי השם [...] והצד החמישי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו [...] אמנם במסכת שבת (דף נו ע"א) "אמר ר' שמואל [...] כל האומר דוד חוטא אינו אלא טועה" [...] והדברים האלה לחכמינו ז"ל הם דרכי דרש ואין לי להשיב עליהם, ודי במה שאמרו "רבי דאתי מדוד מהפך בזכותיה" [...] ואיך מאמר "שבקש לעשות ולא עשה"? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר "חטאתי להשם"?! 
[...] טוב לי שאומר שחטא מאד, והודה מאוד, ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עוונותיו.

הנה השר מהרי"א [רבי יצחק אברבנאל] הרבה להאשים את דוד, ובאר כי חטא מחמישה צדדים [...] ודעתו שבאמת הרבה אשמה רק על ידי ששב בתשובה הועבר חטאתו וקבל ענשו וטהר. אמנם עם ההשקפה הנכונה דעת חכמנו ז"ל מוכרחת, שאם היתה אשת איש איך לקחהּ אחר כך לאשה והלוא היא אסורה לבועל? ואיך צם והתפלל שיחיה הבן הנולד שהוא ממזר? ואיך נתקבלה תשובתו והאשה האסורה לו עומדת בביתו? [...] מכל זה מבואר שבת שבע לא נאסרה על דוד, כי היוצא למלחמה בעת ההיא היה כותב גת כריתות לאשתו [...] ספר הכתוב כי שלח דוד וידרוש לאשה לדעת אם היא פנויה או אשת איש, "ויאמר הלא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי" ומזה ידע שהיא פנויה, שהיא אשת אוריה שהלך למלחמה וידע שהניח לה גת כדרכם בעת ההיא.

שם [בתנ"ך] אין משוא פנים. שם מספרים את האמת. ולא הייתה עוד אמת אכזרית, כמו זו שנכתבה על דוד. מה הגדלות שבדבר? לו היו מתארים את דוד כמו שרואה אותו הרב מלצר, או כפי שראה אותו הפרשן במדרש, הוא היה ודאי מטיף. אולם דוד מתואר בתנ"ך כפי שהוא מתואר, בימי נדודיו, במלחמתו עם גלית, במגנו בכינור אצל שאול, העניין עם בתו של שאול ואחר כך העניין האיום והנורא הזה עם אוריה החתי. הוא היה שליט ועריץ [...] אף על פי כן, כאשר בא אליו איש העם, בלי נשק ובלי כוח, והוא ספר לו את הספור עם כבשת הרש ואמר לו "אתה האיש" – הרי איני יכול לתאר לי שיבוא אדם אל סטלין [...] ויאמר לו "אתה האיש" וייצא חיים. זוהי הגדלות.

שאלה:
האם יש להציג את אישי התנ"ך כאנשים המורמים מעם? או שמא כאנשים כמונו עם מאבקים וקשיים, עליות וירידות, יצרים ונפילות, אורות ומחשכים - אנשים מורכבים כמונו, לא כמלאכים אלא בני אדם? בדרך זו נוכל להזדהות אתם, להתחבר אתם ולקבל מהם השפעה טובה. 
תשובה:
לא ולא. לא ההנחה ולא המסקנה. הם אינם בני אדם כמונו וכן לא מהנמכתם נקבל השפעה רוחנית. קודם כל, הם ענקי רוח גדולי עולם. "האבות הם הם המרכבה" (בראשית רבה פב ו), אמרו רבותינו. השכינה שורה בהם, במעשיהם, באישיותם, בנפשם, ברוחם, בנשמתם ובאיבריהם [...]
היה מחנך שאמר: "מכאן ראה דוד המלך את בת שבע רוחצת, אכן הוא היה אדם ככל אדם, מורכב מהרבה אורות והרבה חשכים, לדוד כזה אני מתחבר...". 
שומו שמים! 
א) דוד המלך היה גדול עולם. אמנם הוא חטא אך שב בתשובה. גם חטאו לא היה על-פי התפיסה השטחית, כפי שביארו חז"ל (שבת נה ב). 
ב) "עם דוד כזה אני מתחבר" - אוי ואבוי! יש להתחבר עם הקדושה של דוד, עם הצימאון אל ד', עם תהילים, ולא להתחבר לחטא. הרי לכל גדול יש חסרון, [...] בתוך אין סוף מעלות עליונות ונשגבות היה לו פירור של פחד או של תאווה. עתה, אפשר להרכיב אישיות חדשה המורכבת מכל החסרונות של כל גדולי עולם. איזו מפלצת נוראה! 
לא. איננו מתחברים עם צד זה של חטא דוד המלך. אנו מתחברים עם הצד שהוא שב בתשובה. היצר הרע שלנו הוא שמתחבר עם הצד של דוד המלך שחטא! אם מסתכלים על התנ"ך בגובה העיניים, שדוד חוטא ואני חוטא, מניין ניקח משיכה כלפי מעלה! [...] 
לא לכל אדם מותר להביע ביקורת. אינך בדרגה של חכמה, של יראת שמים, של טהרה, שמותר יהיה לך לומר ביקורת. חכמים לימדו זאת: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נו א). ואתה אומר: לא! הוא חטא! למדנו שלדוד היה לב טהור ואתה אומר: לא! לא היה לו לב טהור. היודע אתה מדוע הנך מדבר כך? כי לך עצמך אין לב טהור, לכן הנך רואה בו את הבבואה שלך עצמך. אינך מסוגל להבין ולתפוס מהו אדם עם לב טהור, מהו אדם מורם מעם. לכן הנך מלמד חובה. [...] 
נכון שהם אינם מלאכים. אמנם כתוב: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא" (מלאכי ב ז) "אם דומה הרב למלאך ד' יבקשו תורה מפיו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו" (מועד קטן יז א). הרב הוא כמלאך ד' צבאות עלי אדמות. אינך יכול ללמוד מרב שהוא בגובה העיניים שלך, אלא מרב שהוא כמו מלאך ד' צבאות.
קל וחומר, הקדמונים, שהם מלאכי מלאכים. 

עו"ד יורם שפטל שלום רב!   
אקדים אומר כי פנייתי אליך היא בבחינת מוצא אחרון, כמעט ברור לי לחלוטין שאיש אינו יכול לחלצני בשלום ממצב הביש אליו נקלעתי.   
העניין התחיל כאשר צפיתי באשה יפה מגג ארמוני, בת שבע שמה, רוחצת על גג ביתה. שלחתי לקחתה וביליתי אתה את הלילה. העניינים החלו להסתבך כשקיבלתי ממנה את הידיעה כי היא הרה, נלחצתי מאוד וקראתי להשיב את בעלה משדה הקרב הביתה אל רעייתו, כך, באופן טבעי, יחשוב כי הילד הוא שלו. הבעיה הסתבכה כאשר הוא סירב ולכן נאלצתי לשלחו אל מותו במלחמה. אחרי שנהרג, לקחתי את בת שבע, אשתו לשעבר, לאשה.   
אבל...   
אם נשפוט את העניינים בצורה רציונאלית, מה בסך הכל קרה? הרי כלל לא ידעתי כי מדובר באשת איש, וודאי שלא כפיתי עצמי על בת שבע. גם במות בעלה לא היתה לי יד שכן כחייל הוא עלול להיות מוצב גם במקומות שאינם בטוחים, זה סיכון שלוקח כל חייל מקצועי.   
[...] הייתי מעוניין כי תייצגני בעניין זה.   
כיצד אתה מעריך את סיכויי לטהר את שמי ולהוכיח חפות מלאה ומהו שכר טרחתך בענין זה?   
ממתין לתשובתך המהירה, דוד בן ישי .  

תשובתו (האמיתית) של עו"ד יורם שפטל: 
[..] 
ראשית, ברצוני להודות לאלופי ומלכי הן על המחמאה והן על האמון הרב שהביע בפנייתו אלי בעניין שבנדון.   
שנית, ברצוני להתנצל על כי תשובתי התמהמהה זמן כה רב, אולם אודה ולא אבוש שהסיבה לכך היתה הקושי הגדול להעלות בדעתי קו הגנה בר סיכוי כלשהו, לאור העובדות החמורות - שאינן ניתנות להכחשה - בכל הנוגע למעלליו של הוד רוממתו בפרשת בת שבע אלמנתו של גיבור החיל אוריה החיתי ז"ל.   
לאחר שהפכתי וחזרתי והפכתי בעובדות - המזעזעות יש לומר - בפרשת בת שבע, עלה במוחי בכל זאת קו הגנה אפשרי, אם כי יש לומר דחוק משהו, שיש בו סיכוי לא מבוטל להביא לזיכויך, מן החמורה שבעבירות עליהן תעמוד לדין, קרי, עבירת הרצח, שעונשה הבלעדי הנו מוות.   
עלי להקדים ולהבהיר כי דברי הוד רוממותו בפנייתו אלי, לפיהם לא היה לו יד במותו של אוריה החיתי כי מותו במלחמה הוא בבחינת: "סיכון שלוקח חייל מקצועי", עדיף היה שלא נכתבו משנכתבו. הנני להזכיר כי בהוראתך ליואב שר הצבא כתבת מפורשות: "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו". כאן לא מדובר אפוא ב"סיכון שלוקח חייל מקצועי", אלא בהפקרה זדונית של לוחם-גיבור חיל, בכדי להביא למותו.   
הוא הדין באשר לדברי ההבל שהוד רוממותו מעלה, שלא ידע כביכול שבת-שבע היא אשת איש, זאת כאשר כל ירושלים יודעת שבת-שבע היא אשתו של עבדו המסור של כבודו, אוריה. האם מישהו יאמין לכך שרק הוד מעלתו לא ידע זאת ?!  
[..] על הוד מלכותו להודות בעובדות כהווייתן, קרי, המשכב עם בת שבע, הריונה לך, הזעקת בעלה אוריה משדה הקרב לירושלים, סירובו לבלות את הלילה עם בת שבע וההוראה ליואב לגרום למותו של אוריה המסכן במלחמה.   
אל מול עובדות חמורות אלה על כבודו לטעון כי אמנם עבר על הדיבר: "לא תחמוד את אשת רעך". ואולם, משנודע להוד מעלתו שבת-שבע הרתה, בראש מעייניו היה כי הילוד לא יוכרז כממזר, על ההשלכות האיומות שיהיו לכך לא רק כלפי הילוד, אלא גם כלפי בניו ובני בניו עדי עד. [...]  
[...] הנה כי כן, לא על מנת להתחתן עם בת-שבע, נצטווה יואב ע"י הוד מלכותו להרוג את אוריה, אלא בכדי למנוע הולדת ממזר מזרע המלוכה.   
[...] לבסוף, באשר לעונש הצפוי לאדוני במידה ובכל זאת יורשע, יפים לענין זה דברי הנביא נתן עצמו: "גם אדוני העביר חטאתך, לא תמות". אם כך גזר דינו של מלך מלכי המלכים כלפיך, קל וחומר ששום שופט בישראל לא יוכל להשית עליך עונש חמור יותר מאשר עונש מותנה, לפיו, אם תוסיף ותחטא, ילקח ממך כס המלכות ושלמה ו/או מי מבניו האחרים של הוד מעלתו, לא יירש את כס מלכות ישראל.  
[...] 
בכבוד רב, יורם שפטל, עו"ד.

לתכתיב המלא