בס"ד
     בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹוקים  
 שָׁנוּ חֲכָמִים:
 שְׁאַל־נָא לְיָמִים רְאשנים":
יכוֹל ישאל אָדָם
קֹדֶם שֶׁנבְרָא הָעוֹלָם
- תַּלְמוּד לוֹמַר:
לְמִן־הַיוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים
אָדָם עַל־הָאָרֶץ".
יָכוֹל, לֹא יִשְׁאַל אָדָם
מִשָּׁשֶׁת יָמֵי  בְרָאשִׁית -
תַּלְמוּד לוֹמַר:
לְיָמִים רָאשׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ",
יָכוֹל, יִשְׁאֵל אָדָם מַה־לְמַעְלָה
וּמַה־לְמַטָה,
מַה־ לְפָנִים
וּמַה־ לְאָחוֹר
תַּלְמוּד לוֹמַר:
וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם
וְעַד־קְסצֵה הַשָּׁמָיִם,
מִלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם
וְעַד־קְצֵה הַשָּׁמַיִם
אַתָּה שׁוֹאֵל,
וְאֵין אַתָּה שׁוֹאֵל
מַה־לְמַעְלָה וּמַה־לְמַטָה,
מַה־לְפָנִים וּמַה־ לְאָחוֹר (חג' יא
לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּ ב
מַה ב זֶה סָתוּם מִצְדָדָיו
וּפָתוּחַ מִלְפָנָיו -
כָּךְ אֵין לָךְ רְשׁוּת
לְדְרוֹשׁ מַה־לְמַעְלָה
וּמַה־ לְמַטָה,
מַה־לְפָנִים
וּמַה־לְאָחוֹר,
אֶלָא
מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא
הָעוֹלָם וּלְהַבָּא (ביר א).

פתח בבי"ת ולא באל"ף
לפי שבי"ת היא לשון ברכה
ואל"ף לשון ארורה.
אמר הקב"ה אפתח בבי"ת,
בלשון ברכה, ולואי שיוכל להתקיים

 
תורת הצמצום

"תורת הצמצום"
היא מושג יסודי
בקבלה היהודית
בעיקר הלוריאנית.
תורה באה להסביר את התהליך
שקדם לבריאת העולם,
שבו האלוהות
("אינסוף ברוך הוא")
צימצמה את עצמה
ופינתה מקום
על מנת לאפשר
את קיומה של המציאות.
הצמצום הוא תחילתו
של סדר ההשתלשלות (אנ')
שבסופו נברא העולם הגשמי.
בקרב המקובלים
קיים ויכוח אם להבין
את תורת הצמצום
כפשוטה או רק כמשל.

 תנו רבנן:
 בית שמאי אומרים: 
שמים נבראו תחלה
ואחר כך נבראת הארץ,
שנאמר +בראשית ב'+
בראשית
ברא אלהים
את השמים 
 ואת הארץ.
 ובית הלל אומרים: 
ארץ נבראת תחלה
ואחר כך שמים,
שנאמר ביום עשות
ה' אלהים
ארץ ושמים.

בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים
רש"י כותב:
"אין לך ראשית במקרא
שאינו דבוק לתיבה של אחריו,
כמו (ירמיה, כ"ו, א') בראשית ממלכות יהויקים,
(בראשית, י', י') ראשית ממלכתו,

(דברים יח ד) ראשית דגנך,
לואף כאן אתה אומר
בראשית ברא אלהים וגו'
כמו בראשית ברוא.
ודומה לו (הושע א', ב')
תחלת דבר ה' בהושע,
כלומר
תחלת דבורו של הקב"ה בהושע,

ויאמר ה' אל הושע וגו'."

 לפי רש"י,
המילה בראשית היא נסמכת,
ויוצרת את המילים
"בראשית ברא".
האונקלוס תרגם:
"בקדמין ברא",
 יונתן בן עוזיאל תרגם:
"מן אולא", שפירושו מהתחלה.
הירושלמי תרגם לעומתם: "בחכמא"
הכוונה בחכמה עליונה.
ר' יוסף בכור שור:

בראשית ברא הקדוש ברוך הוא
- כלומר: בראשית - בתחלת כל בריותיו ,
ברא הבורא את השמים ואת הארץ
רד"ק:

בראשית ברא אלהים
את השמים ואת הארץ -
מלת בראשית איננה סמוכה
כמו
"בראשית ממלכת יהויקים" (יר' כז , א) ,
אבל היא בלתי סמוכה
כמו
"מגיד מראשית אחרית" (יש' מו , י);
"וירא ראשית לו" (דב' לג , כא);
רוצה לומר:
כשברא אלהים את העולם ,
בראשונה ברא השמים והארץ
וזה נכון גם
לפי הטעמים 

לשיטת בית שמאי
– השמים נבראו תחילה
(ביום הראשון לבריאה);
ואחר כך (ביום השלישי לבריאה),
נבראה הארץ.
בית שמאי לומדים זאת
מן הפסוק הראשון בתורה,
שמקדים את השמיים לארץ:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקים
אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ".

לשיטת בית הלל –
הארץ נבראה תחילה
(ביום הראשון לבריאה)
ואחר כך ביום השני לבריאה)
נבראו השמיים.
בית הלל לומדים זאת מפסוק
אחר בפרשת הבריאה,
שמקדים דווקא את הארץ לשמיים:
"…בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹקים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
לשיטת חכמים –
השמיים והארץ
נבראו והועמדו יחדיו;
חכמים לומדים זאת מספר ישעיה:
"אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ
וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם
קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם יַעַמְדוּ יַחְדָּו".

לשיטת ריש לקיש –
בתחילה ברא הקב"ה את השמיים
ואז את הארץ;
וכשנטה אותם הקב"ה במקומם,
הוא נטה את הארץ תחילה
ואז נטה את השמיים.

בפרקי דרבי אליעזר
מסופר שבית שמאי ובית הלל דנו
בשאלה הזאת (מה נברא קודם) זמן רב,
עד ששרתה עליהם השכינה.
נמנו וגמרו:
שמיים וארץ נבראו יחדיו.
(כשיטת חכמים הנ"ל).