במבט לאחור

הִגעתי בה למרחקים שעליהם

ברוב המקרים יכולים רק לחלום

מרחקים שאליהם מעולם לא הִגִּיעוּ

גְדוֹלֵי נוֹעָזֵי מְגַלֵּי-עוֹלָמוֹת

הִצלחתי לחצות בה כול סוד שהפריע

לרדת לחֵקֶר סוד הסודות

ולפי הדממה הדקה שלפתע

גברה על כול הקולות

ניצבתי ממש לְפִתְחוֹ ועוד רגע

הייתי יודע גם אותו

הייתי יודע הכול – הכול

תאמינו או לא: עניין של רגע

ואז ממש אז הרמתי ידיים

למרות שהייתי נועז ולמרות

שעמדו לרשותי אז מיטב כלי הזין

לגלות ולכבוש ולמשול!

למה חזרתי את כול הדרך

מהסוד האחרון בידיים ריקות

אחרי שעברתי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם

וברעשים מְפרקי עולמות?

זה סיפור ארוך זה סיפור ארוך

שלא כאן המקום לגלות את סופו

ואומר רק זאת: במבט לאחור

בְּדִיקַת הִתָּכְנוּת

"אפשר ללמד כול אחד ואחת להרוג.

אי-אפשר ללמד אף אחד להיהרג."

                                            וטראן

הנעורים בארץ הזאת חולפים מהר:

הכי מהר שאפשר לשער

הכי מהר שניתן למדוד!

יש המשווים זאת למהירות האור

ויש לחור שחור –

כול אחד יכול לבדוק זאת על עצמו

אם הצליח לא להיהרג

אם הצליח לחזור פחות או יותר

בשלום מאחת המלחמות

(נַסּוּ ותִראו שאני צודק)

מלחמות באזורנו קמות ונופלות

חדשות לבקרים ולא חסרות

הזדמנויות למדוד את אורך הנעורים

אבל כולם יודעים מראש

שלא כולם חוזרים

אז מה הפלא שנערים ונערות

רבים כול-כך מקדימים כול-כך

להזדיין להתאמן בלהרוג ולחגוג

את סופם של הנעורים

אה?