פתיחה ונעילה
"מִלִּפְנֵי הַשַּׁעַר הַתַּחְתּוֹנָה"
[יחזקאל מ, יט]
פתחי לפניי את השער
לגן עֲדָנַיִךְ כמו פעם
נעלי אותו מול אחרים
גם זרים וגם מוכרים
ובשלט מעל הכניסה
שיודגש באדום כמו דם
שכניסה לכולם אסורה
ושרק לי מותר
גם אם לא כך אַתְּ חושבת
אבל לא ניסית לא עשית
שום פתיחת שער מֵעֵבֶר
לפתיחות שפתחת תמיד לי
לא חשוב לי מה את חושבת
ובוחרת שלא להגיד
מחשש שאולי לא אבין
ואראה בך פתאום אויבת
כמו שלָרוֹב גבר
לא מבין אישה
ונדמה לו שאחרת
תובן לו פשוט כמו פְּשָׁט...
פתחי לפניי את השער
לגן עֲדָנַיִךְ הלילה
ואני שוב אבוא כמו כול פעם
בדרך לשום מקום
בדרך לשום מקום
שלשם כולם הולכים
כמו נחלים אל ים
שממנו הם לא חוזרים
אבל אני אֶחֱזוֹר
כמו שאת כבר יודעת
מהרבה פעמים קודמות
כמו שחזרתי הפעם
כי אני מלידה בנוי
בניגוד לכול נחל מצוי
לזרום חזרה מהים
למקום שבאתי משם
עובדה שאני שוב עומד
לפני שער גן עֲדָנַיִךְ
הנעול בפני כול נודד
ורק לא בפנַיי...
בסופו של דבר קובע
רק מה שקרה בשטח
ולא מה שקרה בדמיון
וירד שם לַטִּמְיוֹן –
פתחי לי עכשיו את השער
ואני אודה – לא אבוש:
בזכותך ניצלתי לא פעם
מאהבות לא טובות...
פתחי לפניי את השער
ואולי הפעם – הפעם
אעבור בו ואשאר
איתך ובך לעולם.
3.10.2012
מדובר באהבה
אני כאן ואת שם
בינינו מפריד ים
של דברים שאינם ים
אחד מהם הוא הזמן
שלא עשינו בו מה שרצינו
הזמן האבוד שעשינו בו
מה שציפו מאיתנו
מה שנהוג
מה שבדוק
מה שעשו אלה
שלא עשו מה שרצו
וזה היה משומש
וזה היה שָׁחוּק
וזה היה מטושטש
והיה ברור
שלא יֵצֵא מִזה
שום דבר חדש
שהכול מראש כבר פָּסֶה –
אילו רק עשינו
מה שבאמת רצינו
קרוב לוודאי
שהיית עכשיו בזרועותַיי
שרה לי מִטווח-נשימה
את שירַיי
ושירים אחרים
שאת אוהבת
ואני הייתי משפיך
מרוב אושר
ישר לתוכך
במקום לעשות זאת ממרחקים
באמצעות הדמיון
שגם כשהוא חופשי
הוא תמיד בלתי מספיק
כשמדובר באהבה
ובזה בדיוק מדובר.
5.10.2012
