סַבְלָנוּת
בסוף התקוות הטובות
כמו בסוף הקיץ ההוא
כשנודע שדבר לא ישוב
לעולם בשלום למקומו
בִּפרוֹס הזריחות הקרות
כשהיה כבר ברור מעצמו
שהכול יהפוך פה בִּן-יום
לחושך אחד גדול
שממנו אין שום מנוס
בעונה שבה מסתלקות
כרגיל סנוניות אחרונות
ואת מקומן תופסים
למשל הנחליאלים
שמשום-מה עדיין לא פה
(וזה לא רגיל הלא)
ביום שבו יש לבחור
אם לִגסוֹס בשארית הכוחות
כמו שנהוג לרוב
או לפתע ליפול בכבוד
לנוכח הקרב האבוד
כמו המלך שאול על חרבו
בַּשעה שבה נותרות
רק התקוות הרעות
כמו למשל לראות
את אחרון האויבים מרייר
משלשל-מחרחר-מקיא
את עצמו מתוך עצמו
ברגע שבו אחוש
כמו שחש רק מי שרואה
את אחרון אויביו מרייר
משלשל-מחרחר-מקיא
את שיירי עצמו
אז גם-אם אהיה חצי-מת
(כי הזמן שעושה את שלו
עושה גם את שלך ושלי)
החצי השני יחייך
ובשארית הכוחות
אפילו יפרוץ בצחוק –
26.11.2007
.................................................................................................................
מבוא לשְׂפַת-סְתָרִים
“Time flies like an arrow; fruit flies like a banana”
Groucho Marx
לפני שנספיק להגיד
אֶנְדִיקָלוֹ דֶסַנְטֶה
פָּצֶ'קַנְדֶה לֶפוֹנְטַנְדֶה
קוֹלוֹשַׁנְדֶה סְלָפוֹנוֹף
מֶקָשָׁתוֹ פָּלַק סְטָנָמוֹ
לָקוֹלֶבִּין פְּלַסְרָמִי
סְטֶלֶפֶן גִי-דַה-בּוֹ
ואולי אפילו לִפְנֵי
שנספיק להגיד
נחליאלי או סנונית
או סתם ג'ק רובינזון
החיים
כמו שפיכה מוקדמת
יהיו פתאום מאחורינו –
אבל נכון לרגע זה
שעיניך מצועפות מאהבה
ובטנך זכה ומוצקה
ורגליך הקלות והזריזות
כרגלי איילה
פעורות לרווחה
לקראתי
ושום דבר לא בוער
כי שנינו הרי כבר לא
בני עשרים
ויודעים לקחת את הזמן
גם כשאין כבר די זמן
להתחיל את הכול מאפס
או אפילו רק להמשיך לעשות
ילדים
וצריך למהר עד כדי לוותר
לכאורה אפילו על
משחק מקדים
אני לוקח לי לאט לאט את הזמן ומחבק ומנשק ומלקק
כי כשאני מלפניך ומאחוריך ומעליך ומתחתיך אני שָׂם
זין על כול העולם!
2.12.2007
..............................................................
סוּרָה חוֹשֶׁך
[בלי שום קשר לפרדוקס של אוֹלְבֶּרְס]
עכשיו שֶכִּסְלֵו בעיצומו
והלילה הארוך ביותר הולך
וקרב בשקט טורפני כחתול שחור
שרק עיניו מהבהבות באפֵלה הקרה
שלכאורה אין בה דבר מלבדן
כי הכוכבים מכוסים כאילו לעולם
לא יֵרָאוּ עוד פניהם בעולם הזה
מעל הארץ הזאת – מעלינו –
בתכריכי-ערפל קרים שבהם עוטף
הטבע את מתיו
עכשיו שהסתיו מאחורינו
ותחת רגלינו נרמסים
עלי שלכת שלא הספיקו
להתעופף בזמן לכול הרוחות
והלשלשת שהותירו אחריהן ציפורי הנוד
בנוּדן הלאה מכאן לאותן ארצות חום
שבהן החל הכול ושאינן רק
תחנות מעבר מִן הוֹן להוֹן
רוויות מחסומים וגדרות ביטחון
על כול צעד ושעל עד שאין ברירה
אלא לזחול מתחת לאדמה
כמו חפרפרת שאינה זקוקה לאור
כדי לגלות את שורשי הדברים
בניגוד לי שבלעדֵי שני כוכבים
נצחיים שכבר אינם קיימים
אבל אורם בזכות המרחק האינסופי
ממשיך וממשיך ולא יחדל עד סופִי
לא הייתי מוצא את דרכי מהיום למחר
ולכול הימים הבאים ( הו אילו רק ידעתם עכשיו
כמה אתם חסרים לי כאן אִמי ואבי
לא הייתם ממהרים להפוך לכוכבים) –
21/12/2007
.............................................................................................................
כֵּן
כן! אהיה שלך כול-עוד אַת
תהיי שלי – רק שלי
כול-עוד תרצי בי כמו שרצית
לפני שידעת את כולי
לפני שמצצת את חלבי ודמי
והֵינקת אותי בשלך
עד שעברתי שוב על גדותַי
כמו תינוק שפלט
וְכֵּן! בְּיָדַיִך הַאִימָאִיוֹת
אני חש ביטחון מופלא
גם בַּשעות הכי מאיימות
כמי שנולד מחדש
כמי שיש לו בעולם הרַע
שוב מי שֶיגן וידאג
לשלומו ואושרו באופן מוחלט
בלי שום תנאי וללא כול תמורה
כמו שֶאֵם דואגת בלי תנאי
לכול תינוק שילדה
ואולי יש תמורה (ואולי מי שֶחָש
חָש שהיא הגדולה מכולן):
העונג לדאוג ללא תנאי
כמו שֶׁאַת ברגע זה לי
וכמו להיות נִדְאֶגֶת כך
כך בדיוק על ידִי –
כי ְכֵּן! בְּיָדַיִך הַאִימָאִיוֹת
אני חש ביטחון מופלא
גם בשעות הכי אפֵלות
כמו אלה שכאן ועכשיו
כי ככול שהחושך סביבנו גדל
מתעצמים גם כוחות דמיוני
וזה בטח קורה גם לך כי הרי
נפשך תאומה לשלי –
אִם תתמידי לרצות בי כמו שרצית
לפני שידעת את כולי
אהיה בלי שום תנאי וללא כול תמורה
רק שלך עַד סופו של דבר.
31.12.2007
................................................................................................................................................
חשיפה
אַת נתת מעצמך את כול מה שיכולת
לתת באותם רגעים שבהם
סערו הרוחות ונשרו העלים
ונותרתם פתאום חשופים זה לזו
בַּצריח של החיים –
כה רבים כבר נפלו ורבים עוד יפלו
חשופים כמו עלים לְסער ופרץ
אבל מי יְוַתֵּר על אותו הריגוש
שֶׁבּוֹ אין דבר בעולם שחשוב
מאותם רִגעי סער ופרץ?
מי ינוס לחפש מחסה לגופו
מלבד התשושים וחסרי האונים
כשהסער עומד לְהַנְסִיק את נפשו
לִגבהים מדהימים שמהם אִם נופלים
נופלים ונופלים ונופלים –
מי לא ישים את נפשו בכפו
להותיר עִקְבָה אחת בנצח
בִּמְקוֹם כול אותן עקבות של נוֹד
בין ארצות הקור וארצות החום
שמלבד הישרדות – מַה-בֶּצַע?
אַת נתת מעצמך אֶת כול מה שיכולת
בלי חשבון בלי לבדוק בלי לשאול
לאן זה יוביל ואם זה אַל-חזוֹר
כאחת מאותן ציפורים נודדות
שהזמן והדרך טבועים בָּן מראש –
ומפליא איך אַת שיודעת לתוך
בשרך ודמך ורוחך וכוחך
שאין שום ביטחון – לא בדרך הלוך
לא בדרך חזור ולא בַּחַנוֹת
לא עוֹשָׂה שום חשבון בבוא עונתך
ויוצאת בלי דיחוי בשארית הכוחות
לַמסע הארוך הרווּי סכנות
שאולי הוא האחרון מארצות הקור
לארצות החום והפעם איתו
שאולי אין בִּלתו –
אז מה? לקנא בסופו של דבר באותם
שֶׁשָׂמוּ נפשם בכפם ועמדו חשופים
בַּצריח של החיים
או דווקא באותם שלא שָׂמוּ וּשְׁמָם
לא נודע בסופו של דבר בעולם?
כי הדבר היחיד שידעו לעשות
עִם עצמם
(ואולי גם עשו אותו טוב)
היה לחכות. לחכות. לחכות
אֵי-שם –
21.1.2008
...................................................................................
וַלְס סְתָוִי
יום אחד גם אַת תצטרפי לאלה
שלא יכלו לחיות בלעדַי
אבל הם חיים וּרְאִי זה פלא:
הם גם מאושרים לְמַדַּי
אולי כי הזמן עשה את שלו
והזמן הוא הרי המוחק הגדול
של עקבות הצחוק ועקבות הדְּוַי
כדי שלא יתרבו מִדַי
כדי שתמיד יהיה מקום
לשים רגל לשים עוד רגל
להסתובב עִם כיוון השעון או נגדו
בלי לדרוך על שום יבלת...
יום אחד גם אַת תצטרפי לאלה
שלא יכלו לחיות בלעדַי
והיה להם קר ועצוב לנֶצַח
אבל גם תוקפו של הנצח פג
וכמו שבַּטבע אחרי קור ושלכת
באים תמיד חום ולבלוב חדש
יהיה בזה פלא אבל פלא נדוש
כשגם אַת אחרַי תהיי שוב מאושרת
אבל בינתיים כול-עוד הזמן
לא עשה את שלו על שלי ושלך
ונתן הכול ועוד לא לקח
ואַת מחוֹללת בזרועותַי
וסופרת תוך צחוק משוחרר וכובש
'חַת-שתיים-שלוש
'חַת-שתיים-שלוש
את שְׁלַל הפעמים שאהיה בתוכך
על הארץ מתחת
ובשמיים מִמַּעַל עַד אין עוד
כאילו בסוף הכול ינוח
בשלום על מקומו
אז מי אני שאשבית
אֶת שִׂמחתך האלוהית
ואזכיר לך אהובתי
שהעולם התחיל בתוהו
וייגמר בתוהו –
28.1.2008
............................................................................................
אבנים שואבות
מה היה קורה אילו נִפגשנו
כשהזמן עוד היה צעיר וזוהר
כשעוד לא הִרהרנו ועוד לא חששנו
שעוד מעט הכול ייגמר?
מה היה שונה אילו ידענו
מראש שהחיים כול-כך קצרים
ומכול הדרכים שבהן בחרנו
אף אחת לא תיגמר בשיר?
מה היה עוזר אילו הבנו
לפני שהכול הפך גל אבנים
שגם הנדיב והטוב בזמנים
לא פועל לטובתך וטובתי?
מה יהיה אם הפעם נדע
מראש ונבין ונפנים
בזמן-אמת שֶׁהִנֵּה הִנֵּה הִנָּהּ
ההזדמנות האחרונה?
יש לך תשובה? כי למדע
אין ובטח לא לי
שפתאום בלי הכנה בלי הודעה
מוקדמת או מאוחרת בלי הִגָּיוֹן בלי
לוח זמנים עתידי בלי אבני-דרך בלי
ציון מטרות בלי סיבה בלי תכלית
רק צירוף מקרים פלאי שלפתע כולִי
שלך עד קצה יכולתי –
5.2.2008
...........................................................................................
סָחִישׁ
"וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ"
[ מלכים ב', י"ט-29 ]
כמו שהִסערת אותי והֵפַחת
רוח-קרב חדשה בכול אֵיבָרַי
שְׂבֵעֵי הימים שוחרי המנוחה
לא הסעירה אותי לטוב ולרע
שום שִׁפְחָה על הים שראתה
מה שלא ראו גדולי הנבואה
ושום נסיכה על עדשה (שלא ראתה
עדיין אפילו זין)...
כמו שהֵסַרת מעלַי ביד נחושה
בזה אחר זה את בגדַי העשויים שְׁכָבוֹת-
שְׁכָבוֹת של אבק דרכים אבודות
(עד שכמו ארכֵיאולוג עקשן חשפת
אֶת המקור לכול החמצותַי) לא חשפה
בשיא תהילתה אפילו לורליי:
באף אחת מהן לא הלכתי
עד הסוף
כמו שאני הולך עכשיו איתך
לטוב ולרע בחולי ובבריאות
עד שנמות כי לעולם חסדך
בעשותך-ברוקעך-בהכותך-
בהוציאך-בגוזרך-בהעבירך-
בנערך-בהוליכך-בהורגך-
בנותנך-בזוכרך ובפורקך
אותי מעצמך
כמו שענן-סוּפה פורק
ברקים ורעמים ומים רבים
עד שהוא מתרוקן די הצורך לרחף
נינוֹח לאשר תוליכנו הרוח
בַּשֶקֶט שאחרֵי – לא נשאה אותי
אף אחת אפילו בשיא נעוריה
מפני שבסופו של דבר לא היה
להן דבר להציע מלבד נעורים
שבאים מעצמם והולכים מעצמם
ולא משאירים אחריהם מלבד
אדמה חרוכה או לכול היותר
כמה וכמה כתמי זרע ודם-
בתולים שעבר זמנם
ובטל קורבנם עד כדי כך
שאין טעם ללקטם
אפילו מהזיכרון
כמו שמלקטים כשאין ברירה
שרידי שרידים של פֵּאָה ושִכחה
בשדות שלא נחרשו ולא נזרעו
שנה אחר שנה אחר שנה... והינה לפתע
מאי-שם במזרח או מפאתי מערב
הופעת סוערת ומסעירה והפכת
אותנו זיוניים עד כדי כך
שאפילו צעירי הכרך
מתפוצצים מקינאה –
11.2.2008
........................................................................................................
בשבחי הזוגיות
לאט ובטוח כמו אחרי זיון מוצלח
אני קם ויוצא יום יום אל העולם
שאינו ניראה לי רע כול-כך
מאז הביטי בו איתך
אפילו החורפים נעשו באופן מפתיע
פחות ארוכים ופחות קרים וגם
כשאני ניצב מולם עירום ופגיע
כמו שאני ניצב מולך בהגיע
הרגע המכריע לבוא בשעריך
אני יודע שלא כמו משה בנבו:
אם לא אבוא הפעם יוּנַח לי
לבוא בפעם הבאה או בזו
שאחריה או אף בזו שאחרֵי אחריה
כי בניגוד למשה ארשׂתי לי
הפעם אלוהים-אנושי במובן הטוב
של הצירוף הבלתי-אפשרי
הזה שהוא למעשה דבר והיפוכו
כמו כיבוש נאור או טוהר הנשק
או אהבה בכפוף להסכם שיתוף
שזו הרי מעֵין המתת חסד
מפני שאהבת אמת היא טירוף
שאינו סובל שום הגיון
שום חשבונות נפש וחשבונות גוף
והיא חופשית והיא נצחית
גם אִם כמו חיי פרפר
היא עלולה להיגמר מחר
אבל עד כמה שזה נישמע מוזר
אפילו לפרפרים יש חיים שלמים
ואנחנו שהרבה יותר עמידים
אמורים לגלות ביום מן הימים
שיש כול מיני אוֹרַכִים של חיים שלמים
ושלא האורך קובע אלא מה שעושים
בו (וגם זה בסופו של דבר
לא).
18.2.2008
.......................................................................................................
Déjà Vu
יופייך הִשתנה עד אֵין הַכֵּר
וזו עִם כול הצער הסיבה
שלא ידעתי אִם אני זוכר
נכון מי אַת ומאיִן באת
או טועה מן הקצה אל הקצה
כמו בדברים שהזמן עשה בם
אֶת שלו וכיסה וְסָתַם ואין יוצא
ואין מוצֵא ואין פּוֹצֶה ואין בא
עד שלפתע התהפכת
תחתַי לכול אורכך ורוחבך
כמו רעידת אדמה עצומה
שהופכת עולם ומלואו
ונחשפה נקודת החן הקסומה
על הפלח השמאלי של ישבנך
שלא הותירה בי בִּן-רגע שום ספק:
זו אַת ואין בִּלתך...
וכך ממש על סף השיא
שאליו לפי דבריך העפלת
רגע לְפָנַי כמו בימים הטובים
יכולתי שוב לא רק לקרוא בשמך
אלא גם בכול שְמוֹת החיבה
שקראתי ליְצוּרֵי פניך וגופך
וליֵתר הדברים שתוך כדי אהבה
הולידוּ כינויים אלוהיים
שרק בינך לבֵיני היה להם מוּבָן
וכשהלכת מסיבות השמורות עמך
(אולי כי היה טוב מדי) לקחת
אותם איתך כאילו הם רק שלך
כמו שלוקחים אלה שבשיא
נתקפים טַמְטֵמָה ויורדים
והולכים לחפש את עצמם
אי-שם עד שאין כבר מה...
יופייך הִשתנה עַד אֵין הַכֵּר
אבל אותה נקודת-חן עלומה
על הפלח השמאלי של ישבנך
כמו עוגית המדלן של פרוסט
השיבה בִּן-רגע את הזמן שאבד
ביני לבינך לכאן ועכשיו וכול מה
שהִשתנה נִרְאָה פתאום גדול וקסום
מבראשונה (בייחוד החיוך והכּוּס).
22.2.2008
