דיאלוג עם שתיקה

"יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים, קַל וָחוֹמֶר לַטִּפְּשִׁים"

(תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, פרק טֵית, דף צַדִּיק-טֵית)

אנחנו צריכים לדבר...

אני רוֹצָה לדבר איתך

אני חֲפֵצָה לדבר איתך

נָחוּץ לי לדבר איתך

אני זקוקה לדיבור איתך

אני מתגעגעת לדיבור איתך

אני חולמת על דיבור איתך

אני נִמְשכת לדיבור איתך

אני עורגת לדיבור איתך

אני כּמֵהָה לדיבור איתך

אני נִכְספת לדיבור איתך

אני חושקת בדיבור איתך

אני חומדת דיבור איתך

אני מִתְאווה לדיבור איתך

אני מִשתוקקת לדיבור איתך

אני נוֹהָה אחרֵי דיבור איתך

כלתה נפשי לדיבור איתך

דָרוּש לי דיבור איתך

אני חייבת לדבר איתך

אני מוכרחה לדבר איתך

אנחנו אמורים לדבר!

אני לא אשתוק עד שנדבר!...

19.4.2009

הִתְאַהֲבוּת

עכשיו שעשינו את הצעד

וחצינו את החַיִץ

בין מציאות לדמיון

מה הלאה?

נעמוד לכול אורך הקיץ

לִצְפּוֹת וְלָדוּק ולשקול

וּלְפַשְׁפֵּש בין האפשרויות

הבלתי-מוגבלות?

או נניח מעתה לַדברים

לִקרות באופן טִבעי

שזה אומר: בלי שום כִּסּוּיִים

לא כִּסּוּיֵי-אָחוֹר ולא כִּסּוּיֵי-פָּנִים

למרות שכבר טעמנו מעץ הדעת

וכבר התבוששנו וכבר כיסינו

מְבוּשִׁים וכו' וכבר גורשנו מעֵדֶן

בחוסר-כול וללא אשליות

לתוך מציאות

ערומה כמו זאת

מדהימה כמו זאת

עולה על כול דמיון...

אבל אז להבדיל מעתה

זו הייתה הפעם הראשונה

שראינו עין בעין מֵאַיִן

משתין האווז

ומאין אלוהים

והבנו פתאום לעולם

שֶׁאֵין יֵשׁ מֵאַיִן

ואפילו בְּגַּנֵּי-עֲדָנִים

יש רק מה שיש...

אז מה הפלא שמאז

אנחנו יודעים ונזהרים

 בחשיפות וכיסויִים

ברותחים ובצוננים

ואפילו בפושרים...

זה לא אומר שנניח לקיץ

ולחורף להקפיא בלי שנגלוש

ולאביב...

מה לאביב?

לאביב הנוכחי שלנו אהובתי

אין למיטב ידיעתי שום תקדים

ולגבי הבאים לגבי הבאים

הניחוש שלך טוב כשלי.

רְמָזִים

אִם אַת רוֹצָה לְנַחֵש מִי הָיִיתִי

לִפְנֵי שֶׁעַקְרוּ אֶת בֵּיתִי מֵעָלַי

לפני שגזלו את אדמת ילדותי

ומאז אני באמת אַחֵר

או בשעת מְצִיצָה שסופה לשחרר

חֲלֵב-צִיפּוֹרִים מִצִיפּוֹר נַפְשִי

גַּם לא אַחֲרֵי שֶׁאֶגְמוֹר לָךְ בִּפְנִים

שׁוּב וָשׁוּב אֶת עַצְמִי הַאַחֵר

וגם לא אַחֲרֵי שהארץ תִשקוט

ארבעים שנה יותר או פחות

כי שֶׁקֶט אַחֲרֵי התנקשות בחיים

הוא שקט שִׁקְרִי שלא מחזיק

לא מַיִם ולא אוויר

ואין לו אלוהים –

אִם את רוצה לנחש מי הייתי

לִפְנֵי שהפכתי נוקם ונוטר

הַפְשִׁירִי אֶת עֵינַי בצְרִי-דִּמְעוֹתיִך

רככי אֶת שְׂפָתַי בַּחֲלַב-שָׁדַיִך

ואֶת לשוני בִּשְׂרָף-ערוותך

ואז יתגלה לך רֶמֶז עָבֶה

אבל אם תעצרי בשָׁלָב הזה

ולא תַּהֲרִי אֶת מה שהייתי

כדי להביא לעולם בבוא יום

אדם ללא כול סיבה לִנְקוֹם

(כי לא יישאר לו במי לנקום

וְסִמְכִי עָלַי לְפָחוֹת בָּזֶה)

לא תוכלי לַחֲבוֹק בסופו של יום

אֶת מי שהייתי בלי מי שאני:

אַחֵר באופן נורא ואיום

שימשיך לנטור וימשיך לנקום

עד שמאחרון המתנקשים בחייו

יִוָּתֵר גוּשׁ בָּשָׂר נִרְקַב.

1.5.2009

ונאמר אמן

אחרי מעשה האהבה

אין טוב מִלָלֶכֶת לָשֶׁבֶת

באפס מעשה מול הים

שפעם לפני ימים רבים

הלכו אליו גם כול הנחלים

לשבת באפס מעשה מלבד לִנְשׁוֹם

לִנְשׁוֹף לְשַׁחְרֵר מִידֵי פעם נפיחה

ולהניח לרוח המערבית להשכיח

את המזרח המזיע המסריח

המבטיח רק עוד ועוד מלחמות

מבטיח ומקיים ועוד איך מקיים

מפני שמעטים מִדַי עדיין הם

אלה האומרים: "עד כאן"!

למרות שסרבנות היא תמיד עניין

מסוכן וגם לא פופולארי כמובן

מפני שהרוב עדיין לא בָּשֵׁל

לְשָׁלוֹם אפילו לא לשלום קר

מפני שהרוב הוא גולם

ולא ביום אחד הופך גולם לפרפר

(לפעמים זה ארבעים שנה במדבר)!

...אחרֵי מעשה המלחמה

אין טוב מִלְבַכּוֹת את המתים

ואין נוח מִלִשְׁכּוֹחַ אֶת החיים

שלא חזרו לחיים כלומר

אֶת הֲלוּמֵי הַקְרָב – לא אוֹתְךָ

שגם אחרי חמש מלחמות ממשיך

לזיין את הטובות ביותר ולהגיד

ארמי אובד: "חבל על שאובדים

ולא נמצאים" – אבל אתה שמעולם

לא רדפתָ כבוד ולא התאוויתָ לשררה

ולא השתוקקת לממון ותמיד כשנִדרשתָ

לדגל קמת אפילו באמצע הזיון והתייצבתָ

פעם אחר פעם בלי לחשוב פעמיים

בלי לחשוב אפילו פעם אחת

כמו שמצפים מִמֶּלַח-הָאָרֶץ

אלה שמחליטים בלי לחשוב פעמיים

על יציאה למלחמה זו או אחרת

או אחרת או אחרת או אחרת וכו'

חגיגות הזיכרון) ואחר-כך ימשיך לזיין

במקומךָ את הטובות ביותר או הטובות פחות

כי הזמן עובר ומה נִשְׁאַר מִלבד לוֹמַר אָמֵן...

וְנאֹמַר  אָמֵן.

בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם

"וַיַעֲמוֹד הַשֶׁמֶש בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמיִם"

יהושע -  י' 13

אִילוּ יָכוֹלתְ לִשְׁמוֹעַ אֶת עַצְמֵךְ

כמו שאני שומע את עַצְמֵךְ

כשאני עמוק בתוכך מצד היום

ורואֶה ירח וכוכבים בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן

או מצד הלילה ורואֶה בְּדּוֹם

שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן

הייתְ יודעת מה זה לעמוד

בַּחֲצִי הַשָּמַיִם

ולייחל שלא תהיה נפילה

כול עוד לא הובטח ניצחון

גורף ומובהק

כמו שניצחון צריך להיות!

אילו יכולתי לשמוע אֶת עצמי

כמו שאַת שומעת את עצמי

כשאת מחתלת אותי בְּרַכּוּתֵךְ

כאילו אני תינוק בֶּן-יוֹמוֹ ולא

חייל שְׂבַע מלחמות – הייתי יודע

מה שאין מי שיכול לדעת במקומךְ

והיינו יודעים הדדית באופן מוחלט

כמו אלוהים או איך שתִקראי

ליכולת המופלאה הזאת

להרגיש אחד לאחד

מה שמרגיש הַזּוּלַת

במקרה הזה מבחינתי

אַת!

אבל המצב הוא כזה

שאין אלוהים ואי-אפשר לדעת

דָּבָר מֵעֵבֶר לַמִּלִּים

התִקניות או העָגָתִיוֹת

ואפשר רק לנסות לנחש

בְּכֵּלִים חוּשִׁיִּים

מַה

וזה בדיוק מה שאני

עושה כשאני נמצא

עמוק בתוכךְ רחוק בתוכךְ

מאיזה צד שלא יהיה: מנסה

ומנסה ומנסה לנחש לפי

האנחות והגניחות והמִלמולים

לפי הַנְהָמוֹת וְהַנְאָקוֹת וְהַזְעָקוֹת

והדממה שלפני הוּלֶדֶת הַמִּלִּים

מַה בְּפִיךְ כשאין בפיך

מאומה מלבד מִלְמוּלִים נְהָמוֹת

אנָחוֹת נְאָקוֹת גְנִיחוֹת זְעָקוֹת וּדממה

מה –

מה? הינה מה:

נער הייתי וגם זקנתי ועדיין לא נואשתי

מלנסות להבין לְשֵׁם מה כול זה

כי לפעמים בשעה שאני שקוע עמוק

בתוכך אני חש שוב כמו תינוק

שמתחיל להבין את שפת אִמו

וְאֶת שתיקתה:

"תינוק" אני שומע אותך אומרת

כשאַת שותקת ומביטה עמוק

בעיני שמביטות עמוק בעיניך:

"אני רוֹצָה שתהיה גדול וחזק

ולא תהסס לכבוש

כשתתבקש לכבוש

כי אם לא תכבוש

לא תדע לעולם

מֵאַיִך וְלָמָּה באים הדברים

ולאן

הם הולכים

הולכים והולכים

ולעולם אינם חוזרים

להיות מה שהיו

ויש שאינם חוזרים כלל

כמו במלחמות או סתם

בסוף דרכם"

סוף דרכם?

הינה למשל אני עדיין כאן

עדיין יודע מה שאני יודע

עדיין חש את הדברים

עדיין יונק עדיין מלקק

עדיין שומע רם וברור

מבחוץ ומבפנים

את האנחות הגניחות המִלמולים

הַנְהָמוֹת הַנְאָקוֹת וְהַזְעָקוֹת

שלפני הוּלֶדֶת

הַמִּלִּים ההופכות לשפת-אֵם

והרבה לפני שכובשים

שפה זרה אִם בכלל...

וטוב לדעת וטוב להפנים

בכול-שפה-שהיא שהחיים

הם הרבה מעבר לַמִּלִּים

ועד כמה שזה נשמע מופרך

למראה עֵירומך יִדּוֹם הַשֶּמֶשׁ

הַיָרֵחַ יעמוד והלשון תִדְּבַּק

לְמָה שֶׁתִדְבַּק מִתּוֹך דְּבֵקוּת

בַּמַּטָּרָה: להביא אותך

לידי כך שתִקראי בכנות גמורה

"אַה! אַה! אַה! אה! אה!"

או  "הוֹהוֹהוֹהוֹהוֹהוֹהוֹ!"

או "אַי יה-יי יה-יי יה-יי!"

שפירושו בכול שפת-אם

"כן! כן! כן! כן! כן!"

או "אני באה! אני באה!"

או אפילו "א-ל-ו-ה-י-ם!"

עד כמה שזה נשמע מופרך

גם כשזה אמיתי

כמו

"שמש בגבעון דום

וירח בעמק אילון"

או בְּמִלִּים פשוטות

בְּמִלִּים פשוטות

בְּמִלִּים פשוטות...

" בְּמִלִּים פשוטות"

אַת קוטעת

לאחר המתנה ארוכה לגוֹדוֹ

"רק בתנועות הדדיות

מתוזמנות היטב

של העל והתחת

או איך שקראתָ לזה

בלשון הַמִקְרָא

או whatever

הדברים יכולים

להתחיל בְּמלחמה

ולהיגמר בְּשלום"

14.5.09

"First we take Manhattan, then we take Berlin"

Leonard Cohen

מה איכפת לנו מחר

אם כול רגע של עכשיו

עלול להיות האחרון

כמו שזה במלחמה

מה איכפת לנו אם חם

קר בהיר או מעונן

כשאנחנו זה בזו

והשיא הוא אוֹטוֹטוֹ

ואנחנו זה בזו

בכול רגע שאפשר

לעזוב הכול להיות

לבשר אחד...

מה איכפת לנו פריחת

היסמין והלילך

אם הכול פורח בָּךְ

בכול עת שאני בא

מה איכפת לנו בכלל

אִם לכול מה שקיים

יש תכלית או אין תכלית

כי בסוף הכול בּוּלְשִׁיט

ונותר דבר אחד

שגם הוא אינו לעד:

גוּשׁ/חֶלְקָה שׁוּרָה/מִסְפָּר

אבל יש גם נחמה:

אם כובשים פה את השִׂיא

שאחריו אין עוד שום שיא

שאפשר לשאוף אליו

מה צריך יותר? אַה? מה?

אבל איך בכלל יודעים

אם השיא היה סופי

או הייתה טעות-אֱנוֹשׁ

גורלית בַּמְּדִידָה?

כי לא פעם כבר קרה

שֶׁנִגְמַר ולא נִגְמַר

ובשעת ייאוש כללי

כמו במלחמה ההיא

התגלה דבר מופלא

שהחזיר אֶת הַתקווה:

שום דבר אינו נגמר

עד שהוא  –   נגמר

כי אפילו קרב אבוד

הוא אבוד רק לכאורה

אִם גם האויב סבור

שהקרב הזה אבוד...

גם בטבע יש מצב

שאחרֵי שלל חורָפִים

יְבֵשִׁים וּמְחַרְבִים

מֵנִיסֵי נחליאלים

פתע נַחֲלֵי-אַכְזָב

מתעלים מעל עצמם

ומעוררים מִדְבָּר

שנחשב למת מוחלט

והמת הוא חי – הוא חי!

והכול שוב ירקרק

והכול פורח כמו

שאני פורח בך...

מה יותר טיפשי מִלא

לעזוב הכול להיות

בכול רגע שאפשר

לבשר אחד – אה? מה?

מה גם שבדיוק עכשיו

היסמין והלילך

21 במאי 2009