הִרְהוּרִים עַתִּיקִים על מצעד האיוולת
של
ראשי מוסדות השלטון
הִרְהוּר נִצְחִי:
"וְלִרְאוֹת שְׁהֶם בְּהֵמָה הֵמָּה לָהֶם
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם
כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל
וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן"
[קהלת]
מעשה בחבורה שאבד פִּסחה
"לא אמר להן ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה"...
"מכאן אמרו חכמים: יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטיפשים שנאמר [משלי י"ז] אוויל מחריש חכם יחשב"...
[תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, פרק ט', דפים צ"ח וצ"ט]
לתשומת לב שרינו, שרותינו, ח"כינו, ח"כותינו, שופטינו ושופטותינו וכיוצא באלה בעלי שררה ורודפי כבוד, שהשררה מעבירה אותם על שאריות דעתם והכבוד נס מפניהם כמפני מגיפה.
ולאלה מביניהם שאולי אינם יודעים לשתוק מפני שאולי רק אינם יודעים לקרוא בלי ניקוד :
"יָפָה שְׁתִיקָה לַחֲכָמִים, קַל וָחֹמֶר לַטִּפְּשִׁים"
שכר המורים
לא רצתי, לא הלכתי, גם לא זחלתי, לצערי, עם סיסמאות, במשך עשרות שנים שבהן עלה כפורח שכר חברי הכנסת (שבתחילה אכן היה שווה לשכר המורים) ושבהן התדרדר בהתמדה שכר המורים לשפל המדריגה.
מחובתה של המדינה להחזיר את האיזון בין שכר חברי הכנסת ושכר המורים, כדי למשוך להוראה את הטובים ביותר, במקביל -להעלות באופן משמעותי את רף הקבלה להוראה, כדי שרק הטובים ביותר יוכלו לעסוק במקצוע (דבר שכמעט בלתי אפשרי לעשותו כשמדובר בחברי כנסת).
שני מהפכים אלה יניבו באופן טבעי שיפורים רבים ומשמעותיים בשיטות ההוראה ובאירגונם של בתי הספר.
את כל אלה לא יכול לממן ועד קהילה.
הסמכות לייסר אותנו בעקרבים
גביית המיסים על הכנסותינו מעבודה - אם יש לנו עבודה; מעסקים - אם עסקינו הצליחו לשרוד בביצה הכלכלית מוכת יתושי הקדחת, ומחסכונות - אם עלה בידנו לחסוך פרוטה לפרוטה - ניכנסת כול כולה לכיסו העצום של משרד האוצר והוא זה שבידיו מצוי עיקר הכוח לייסר אותנו בשוטים ועקרבים מאז ימי המחלוקת הקשה והרת הגורל בין רחבעם וירבעם. נכון שגם לעשרות העיריות ומאות המועצות האזוריות והמקומיות יש סמכות לגבות מאיתנו מיסים, אך סמכותן היא, למזלנו, די מוגבלת ולעתים קרובות אינה מספיקה, כידוע, להשביע את מנגנוניהם של גופים רבים אלה, אשר לא כאן המקום להיכנס לשאלת יעילותם.
העובדות שמוזכרות להלן, הן עתיקות ופשוטות, ומי שאינו יודע אותן או מטיל בהן ספק - יכול ללמדן או לאמתן בקלות, והן הא''ב של כל הרעות החולות שפקדו את מערכת החינוך:
א. בראשית המדינה היה שכר המורים זהה לשכר חברי הכנסת, וכיום שכרם של הראשונים הוא מצומק ומביש כלחם עבש;
ב. מעטים מזעיר הם אלה שהמקצוע עדיין מצטייר בעיניהם כשליחות חיונית ששכרה בצידה - לא השכר הרוחני ולא השכר החומרי;
אוי לדורות הבאים אם נחזיר את כל מערכת החינוך הממלכתית, פגומה ככול שתהיה, לימי ועד הקהילה של העיירה היהודית בגולה.
לא זו הדרך לכוכבים!
מִסדר השכמה
נעים ורצוי לרענן מידי פעם בפעם את זיכרונם של ותיקי היישוב , כדי שיחדלו לרבוץ כצאן בין המִשפּתַיִם ויקומו לצאת ולהפגין ולספר לדורות החדשים מדוע וכיצד התדרדרה מערכת החינוך מראשית המדינה ועד ימינו, ולעוררם לדרוש להשוות את שכר המורים לשכר חברי הכנסת או להשוות את שכר חברי הכנסת לשכר המורים...
אילו חי בימינו פיתגורס
קרוב לוודאי שתלמידי המאה העשרים ואחת היו יכולים ללמוד ממנו אלף מונים יותר ממה שמקנה להם מהפכת האינטרנט, השמינטרנט והפינצטערנט.
גם לסוקרטס, כדוגמה אחת מיני רבות, לא היה אינטרנט ואפילו טלפון סלולרי לא היה לו, אך אילו היה ניתן להחיותו, ואפילו במחיר החייאת קסאנטיפה, הייתי שמח להיות תלמיד בכיתתו.
אגב, נדהמתי לשמוע שלטולסטוי לא היה מחשב נייד כאשר כתב את מלחמה ושלום, ושהוא כתב בעט נובע את כול ארבעת הכרכים;
וזה עוד כאין וכאפס לעומת הרמב''ם שלנו, שנאלץ לכתוב את ''מִשנה תורה'' בנוצת אווז, רחמנא ליצלן.
מסתבר שהטכנולוגיה אינה חזות הכול.
צאצאיהם המוּטרפים של
אדון פאראנויה וגברת היפוכונדריה
אדון פאראנויה וגברת היפוכונדריה ממשיכים להוליד צאצאים מעוותים, למרות כל אמצעי האיבחון המתקדמים שהמדע מעמיד לרשותם.
מתוך המציאות המקוממת, המתישה, השוחקת, המדכדכת והמחליאה, שאנו מכותרים בה זה מכבר – לא קל לנו לדמיין את עצמנו מגיעים לכאן מפלנטה אחרת ומבינים מה ולמה קורה פה, למרות שמן הסתם נהיה מצויידים באינטליגנציית-על, כראוי לחייזרים שהצליחו לשבור את כול מחסומי המרחק והזמן.
ואני לא מתכוון לעסוק הפעם, כמנהגי המוזר בעת האחרונה, באבסורדים הסיזיפיים שהם מנת חלקם ולחם חוקם של שבעת העשירונים התחתונים של אזרחי המדינה שלנו: לא בנשך ובתרבית מוּטרפים, שבנק ישראל הממלכתי מאפשר לקרטל הבנקים, "הפרטיים" לכאורה, למצוץ מהציבור; לא ב"משכורות" של מאות אלפי שקלים לחודש תמורת "כישורים" שנוצרו והתפתחו רובם ככולם ברשת סבוכה של "קשרים" בתוך, על-ידי או בשיתוף המערכת השילטונית (בטח ובטח שלא אהיה קטנוני עד כדי לעסוק בעמלות הדף, השורה, המילה או הפסיק, שעליהן יש להם זכויות יוצרים ופטנטים בלבדיים); לא בעשרות אגרות מיותרות, שלעתים קרובות מדי האחת היא בבואת-מראה של האחרת ושהאזרח נאלץ לשלם כמעט בין כל נשימה לנשימה; לא באבטלה המנוונת והמנוולת שגדלה למימדים תפלצתיים ואורבת לנו בכול פינה חשוכה ותחת כל עץ מוזנח; לא בבנייני המשרדים הממשלתיים החדשים והמחודשים חדשות לבקרים, על אלפי ורבבות חדריהם המיותרים ומובטליהם הסמויים מעין הציבור; לא בעובדי הייצור למיניהם ולסוגיהם, מאותם שרידים העושים עדיין כמיטב יכולתם להמשיך לשרוד ולהשריד את מפעליהם; לא במערכת החינוך המגוחכת זה מכבר אפילו בעיניהם התמימות עדיין של תלמידי הכיתות הנמוכות בבתי הספר היסודיים; לא בשש מאות אלף הילדים הזוחלים מתחת לקו העוני; לא בהייטק הנפוח והצולע ולא בחקלאות המקרטעת, שהולבשה "שׂלמת בטון ומלט" מכף רגלה היחפה והמיובלת ועד קצה קודקודה המקריח והפכה לייצור נדל"ני מעוות ואכזר, בן דמותו של ריצ'ארד השלישי השייקספירי; גם לא בייצור מעוות ומעוול אחר המכונה, בשיטת הזניית השפה שפשטה ופשתה במקומותינו: "התנחלויות" (וכאן איני יכול להתאפק מלשאול בכול זאת את השאלה המתבקשת מאליה: איך קרה שלאחר שנאלצנו לעקור ולהחריב ולאבד את ימית ובנותיה עד היסוד, לא שכחנו דבר ולא למדנו דבר וצימחנו לנו תחתיהן עשרות ימיות חדשות ובנותיהן ההזויות וממזרותיהן פסולות החיתון, רחמנא ליצלן? וכמה עוד נידרש ונשלם על כך בדמים ובדמים?); ואחרון אחרון חביב, כדי לסיים את מצעד הלאווים הלז בנימה המתאימה לעונה זו, עונת האקווינוקס, שבה התרחש לפני הרף-עין היסטורי יום עצמאותנו הראשון – גם לא אעסוק בפעם הזאת בריח פרדסי האביב, שזה מכבר קל יותר להתבשם ממנו אי-שם בשיר נשכח של שאול טשרניחובסקי, מאשר בשטח ממש, למרות שבאופן טבעי הייתי צריך לעסוק בימים צלולים ובהירים אלה של ערב-סתיו דווקא בכך, ולמרות שיש בי עדיין דחף לא קטן לעשות זאת.
לא-לא-לא. לא ולא.
אז בסופו של דבר מה כן? – או! הרי לכם יהודי אחד, לא גדול וחזק במיוחד, כמו הגולם מפראג; לא מוזר במיוחד כמו הרב אורי זהר; לא חכם במיוחד כמו אלברט איינשטיין; לא חשוד עיקרי במיוחד בהדלפת סודות האטום לרוסים כמו רוברט אופנהיימר; אפילו לא אחרון המדענים בלוס אלאמוס החדשה שלנו, יהיה מי שיהיה; לא!. אף לא אחד מאלה! אז בסופו של יום – מי? מי כן? ניחשתם נכון! טכנאי נידח. אולי קצת תמהוני, אולי יותר שגעוני, אולי אכול רוגז כרוני של מפוטרים, אולי לקוי ברגש נחיתות נוראי או בשיגעון גדלות פראי (שזה כמעט היינו-הך) אבל בסופו של יום – טכנאי נידח, שעד כה כבר נמק בכלא ח"י שנים ומ"ת חודשים וימים ולילות, ושאיש אינו מבין מדוע בעצם פוטר מעבודתו אם היה הוא ואין בלתו "האיש שידע יותר מדי"?
הרי היה פשוט יותר וזול יותר להמשיך להעסיקו עד שימות קודם-זמנו בייסורים קשים מחמת ספיגת עודפי קרינה או עד שיִלקה כדרך הטבע באלצהיימר ולא יבדיל עוד בין ימִינו לשמאלו ובין גרב חום לבין
פוזמק אדום ...
ויסלחו לי הממונים על הממונים על הממונים על הביטחון במישרד הביטחון של מדינת הביטחון-לכול-אזרחיה בלי הבדל גזע, מין לאום ודת, כביכול – אבל אִילו הגעתי לכאן מפלנטה אחרת, הייתי עלול, חס ושלום, לטעות בגללם ולחשוב שאותם יחיאל חורבים ועוזריהם ויורשיהם, אשר הפכו את אותו וואנונו לאבי אבות הטומאה הביטחונית שלנו – הם אלה שהגו בזמנו את "מסך הברזל" האַל-אנושי ע"ש יוסף דז'יגאשווילי ויסריונוביץ סטאלין; המציאו את הפאראנויה האמריקאית ע"ש ג'וזף מקארתי; גילו את ניפלאות הפאראנויה הישראלית שברבות הימים תיקרא בוודאי ע"ש יחיאל חורב ההוא, ואולי עוד יספיקו לאבחן את סיבות הזעם, הדכדוך וההיפוכונדריה של המובטל המצוי (אם הוא לא ימות עד אז מעגמת-נפש נפוצה).
הינה כי כן, אילו הגעתי לכאן מפלנטה אחרת, והייתי אז מן הסתם בעל אינטליגנציה גבוהה אלף מונים מזו המצוייה בדרך כלל על אדמותינו, שהרי הצלחתי לגבור על כול מחסומי המרחק והזמן – גם אז הייתי עלול לטעות ולחשוב שגברת זקנה אחת שהילכה עלינו אימים במאה שעברה, גרמה לרבים וטובים מאיתנו נזק בטחוני, רוחני וגופני אשר עלה פי שלושת אלפים ולמעלה מזה על הנזק ההזוי שגרם לנו אותו וואנונו – אם למנות רק את הגוויות המרוסקות והשרופות שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים ע"ש גולדה מאיר – הספיקה להציל מבעוד מועד את נפשה המסוכסכת שלהחברה הישראלית, מפגיעתם הרעה של יצורים אימתניים, שכונו בטעות, באותם ימי-תום מזוייפים,"החיפושיות"...
אם זיכרוני אינו מטעה אותי – שום בית משפט לא שפט את אותה גולדה על כך שתחת שלטונה עמד להיחרב "הבית השלישי" ואפילו בקנס המפורסם של עשר הפרוטות ע"ש שדמי, לא ניקנסה בסופו של לילה ארוך הנמשך עד עצם היום הזה;
. והרי דגל שחור גדול ובולט התנוסס וממשיך להתנוסס אי-שם בחשכת ההיסטוריה שלנו על מחדלים כה גדולים וכה רבים, ששום חייזר, אינטיליגנטי ככול שיהיה, לא יצליח כניראה להבין את הבדלי היחס האבסורדיים של המקומיים אל הדגלים השחורים הללו, ומהו בכלל פשרם של אותם דגלים;
. מסתבר שאדון פאראנויה וגברת היפוכונדריה שבו והזדווגו והביאו לעולם היסטריה אידיוטית חדשה, בדמותה של איראן (זו מפרשת איראנגייט, למי שעדיין זוכר). המכונה, בצדק לא מבוטל, "מלכת רשע";
אבל לפי המצב החברתי והתרבותי – איראן זה כבר כאן, והאיראניזציה
כבר אוכלת בנו בכול פה
לאור היום ובמחשך
בכול תחומי חיינו.
ה-י-ת-נ-ת-ק-ו-ת
הדדיוּת
ארץ הצבי
|