לַשָּׁמַיִם וּבַחֲזָרָה
"אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת"
דברים, ה
לא יכולתי שלא לְהַחֲמִיא לָךְ על עֵינַיִךְ
שכשמביטים בָּן ממרחק נשימה
רואים איך נוצרו הַשָּׁמַיִם
לא יכולתי שלא להחמיא לך על שַׂעְרֵךְ
שבהיותו בטווח ליטוף
הוא מסקרן כמו עֶרְוַת הארץ
לא יכולתי שלא להחמיא לך על מִצחך
שהרוֹחֵש מאחורי גובהו מסחרר
יותר מכול ניסיון לְשׁוֹררךְ
לא יכולתי שלא להחמיא לך על שפתיך
שבהיותן כִּמְטַחֲוֵי-נשיקה
דרוש איפוק-עַז לא לִרְכּוֹן לְנַשקן
לא יכולתי שלא להחמיא לך על צַוָּארֵךְ
שאפילו שיווי-משקל של לוליין
יכול בקושי רב למנוע נפילה עליו
לא יכולתי שלא להחמיא לך על יָדַיִךְ
הענוגות שלדמיין אותן מחזיקות מים
גורם לִרצות לשפוך בָּן עוד ועוד
לא יכולתי שלא להחמיא לך על שדיך
שֶׁדַּי בהצגת מִרְוָח-קטן בינם לבין עצמם
כדי לעורר אינסטינקט יניקה
לא יכולתי שלא להחמיא לך על בטנך
שאפילו התגלות של טפח ממנה
שקולה כנגד תגליות ששינו את פני העולם
לא יכולתי שלא להחמיא לך על רגליך
שאת אורכן אפשר לְדַמּוֹת לְמַעֲלֵה-נהר
משִׁפְכּוֹ עד מקורותיו
לא יכולתי שלא להחמיא לך על התחת
שבכמה עִנְטוּזִים מרסק וּמְמוֹסֵס
את ההִיגָּיוֹן הקר ביותר
לא יכולתי שלא להחמיא לך על הַדָּבָר
הנסתר ביותר שלך שלראותו זה כמו
לראות את כול פִּלְאֵי הטבע בְּבַת-אַחַת
לא יכולתי שלא להחמיא לך על החיוך
המסתורי המתפשט על פניך לאט ובטוח
לאחר שהכול מָנוּי וְגָמוּר וגלוי וידוע
למזלי
באותם ימים שלא יכולתי שלא להחמיא לך
על כול אלה ועל הדברים האחרים
היית אהובתי.
25.11.2011
מיקרה גבולי
"אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג"
שיר השירים, ז'
כבר אז לא היה חסר הרבה
שנהיה נאהבים
היינו רק צריכים להיפגש
כדי שייווצר הקליק
אבל כמו שזה לרוב קורה
די במרחק של כמה רחובות
כדי שלעולם לא יתרחש
אותו מפגש מופלא של גורלות...
כך חלפו סתווים ואביבים
וכך חלפו קיצים וחורפים
כך חלפו שנות חושך ושנות אור
וכך חלף בעקביות כמעט הכול
אבל נותרה ישורת אחרונה
שבה אוטוטו מגיעים לסוף
וּלְשֵׁם-מה אִם לא למענה
שְׁמוּרִים כוחות שעד-אז אין לחשוף
שֶׁבה אם לא חושפים ולא נותנים
את כול כוחות הנפש והגוף
חבל על כול הדרך שעושים
עד שמגיעים לסוף –
לא היה חסר הרבה כבר אז
שנהיה נאהבים
ועובדה שבמפגש אחד
נסגרו לפתע כול המרחקים
וטוב שלא בזבזנו יום, שעה, דקה
על גינונים מיותרים
ופתחנו בספרינט-אהבה
שבעיצומו אנחנו נמצאים...
כבר אז לא היה חסר הרבה
שנהיה נאהבים
היינו רק צריכים להיפגש
כדי שייווצר הקליק.
29.11.2011
אוטופיה
"חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ"
תהלים, פה
בין חסדֵי נעוריךְ (שהניחוח העולה
מעֲלֵי לימון טריים נִמְלָלִים באצבעות
הוא בדיוק הניחוח שלהם
כאילו לא חלפו דור ועוד דור)
בלב פרדס הדר אביבי
נִגלתה לי לראשונה אמת מוחלטת
מאותן אמיתות שנִגְלוֹת לפתע
לעתים רחוקות בחיים:
הַבְּתוּלִיוּת של הדברים
היא חד-פעמית
וּבַמָּקוֹם שהיא אובדת לְדָבָר
מתחיל מִדְבָּר –
בְּמִדְבַּר כזה נִגְלוּ לי כמו נָאוֹת
(שגם הן נִגְלוֹת לעתים רחוקות
למי שֶׁמְנַוֵּד בו לראשונה)
עוד אמיתות מוחלטות:
לכול דבר טוב יש סוף
וככול שדבר טוב יותר
כך הוא מהר יותר יחלוף
ורק זִכְרוֹ יתעצם ויתגבר ויתבצר
כאילו היה הדבר הטוב האחרון
עֲלֵי אֲדָמוֹת...
אבל זה נִגְלָה לי כמו אשת לוט
רק במבט לאחור
כך גם נִגְלָה לי החשוב מכול:
צדק ושלום
יכולים להיפגש רק במקום שרגל אדם
לא דרכה בו מעולם
כי מרגע שדורכת רגל אדם
בְּמָקוֹם טִבעי ועָלוּם
גובר מיום ליום הסיכון
שיישפך שם דם
לפעמים חולפת מחצית החיים
עד שבני-אדם מתחילים להבין שצריך
להיזהר שבעתיים בעשיית דברים
שהם בלתי-הפיכים
שלפעמים הם יפים לדורות
ולפעמים הם הרסניים
עד כדי-כך שדרושים יובלות
לכוחות העל-אנושיים
לנקות את הַבְּרוֹךְ –
במהלך נדודַי בְּמִדְבַּר-הדברים
שלעתים רחוקות יש בו נָאוֹת
שיכולות לְהָשִׁיב נפש ולהציל חיים
נִגְלָה לי גם
שהמקום הכי משובח
להיות בו בעולם
שרובו עוֹיֵן ומסובך
זה בָּךְ.
1.12.2011
אֲפָסִים
כול מה שהוא הצליח
להטיל בעולם שסביבו
זה צל שהתארך והתקצר
בהתאם לזווית שאור פגע בו
ולא יותר
כול מה שהוא הסריח
סביבו בעולם
כבר מזמן התנדף וגם
צִלּוֹ נעלם ביחד איתו
כדרכו של צֵל עוֹבֵר
להבדיל מִצל הרים
למעשה הוא הצליח
להטיל סביבו בעולם
לא רק צל עוֹבֵר שנעלם
אחרי שהתארך והתקצר
וחוזר חלילה ולא יותר
מפני שהוא גם אכל וגם שתה
וגם חִרְבֵּן ובין לבין
הטיל שתן
וחוזר חלילה
שנה אחר שנה –
אלה שהכירו אותו ידעו שהוא אפס
והתעלמו ממנו כי מִן המפורסמות
הוא שאפס כשהוא לעצמו
נשאר אפס גם-אִם
מכפילים אותו אינספור פעמים
באפסים כְּמוֹתוֹ –
מתוך תסכול עיקש האפס הזה
הקפיד לכנות את עצמו "יש"
אבל זה כמובן לא עזר
כי אֵין יֵשׁ מֵאַיִן
ותסכולו רק הלך וגבר הלך והִתְעַפֵּש
והוא הִרבה יותר ויותר
לזלול ולסבוא ולחרבן
ולהשתין ולהפליץ
ולהסריח כהרגלו
את כול מה שמסביבו
עד שביום בהיר אחד כצפוי
"יש" התנדף וְהִתְאַיֵּן
כמו נפיחה ברוח מזרחית
ולא היה מי שיספיד אותו כי
אפילו בתור בדיחה אֵין
שום איש שפוי שיספיד
נפיחה –
לפעמים כשאני יושב לפוש מִיֵּאוּשׁ
בצל סלע כבד
בַּארץ האהובה שעייפה מִשֵׂאת
על גבה מדינה רקובה
אני שואל את עצמי:
איך קרה שאפסים גמורים
מסוגו של אותו "יש" התרבו כאן
עד כדי כך שאפסה כמעט כול תקווה
שהמדינה הזאת תהיה ביום מן הימים
ראויה מחדש לארץ הזאת
אה?
6.12.2011