|
מוקדם ומאוחר
לאהבתי האחרונה
זו הרי אהבה מאוחרת
שהקדימה את זמנה
ועכשיו היא בצד הדרך
חונה ממתינה לזמנה
ובינתיים מה בינתיים
נעשה כול אחד עם עצמו?
נשב בחיבוק ידיים
ונְאַבֵּד עֵצוֹת?
או נקום ונצא לדרך
לא מוכנים עד הסוף
אבל מוכנים בערך
כמו לאותן הפתעות
שהחיים מתמלאים בַּן
תוך שהם מתרוקנים
מרגע לרגע לרגע
עד שפתאום נגמרים –
זו באמת אהבה מאוחרת
שהקדימה את זמנה
אבל עד כמה שלי ידוע
באהבה אין מוקדם ומאוחר
ובכול זאת מה גרם לה
להקדים ככה את זמנה
אם לא התחושה הבוערת
שלא-עוד אהבות ביניים
והיא באמת אחרונה?
אולי המבט הראשון
שֶגילה: היא דומה להפליא
לאותה אהובה מדומיינת
שממנה תמיד נולדו לי
הטובות במילים
שתמיד בחיקה הרגשתי
בטוח בעצמי
כשהכול מסביב התמוטט
וקבר אותי חַיִּים
(וזה קרה לי לא פעם)
איך כול פעם ניצלו חיי?
איך אִם לא בזכותו של חֵיקָה
שֶׁחָבַק וגונן עלַי
והנשים וְהֵינִיק אותי
והשריד אותי עַד שיכולתי
לחזור בכוחות עצמי
לעצמי והינה אני כאן
בחיקך המציאותי
החם הרך המדיף
ניחוח חלב-אם
נושם ויונק וגדל
בתוכך ובזכותך
וחומך רכותך ניחוחך
דומים באופן כול-כך מהמם
לאותה אהובה דמיונית
שלא יכול להיות
שאני לא חולם –
18.4.2008
.....................................................................................
שביל החלב והדבש
"שביל החלב הוא הפן הנִראה של הגלקסיה שלנו בשמי הלילה." עובדה.
[לאחת והיחידה היודעת שבה מדובר]
איתך אני אחר
ממה שהייתי
עִם (עד כמה שאני זוכר) כול
הנשים האמיתיות והדמיוניות
שמהן נוצר ועוצב שביל החלב
והבשר והדם של חיי
נשים
שלא פעם כבר אינני מבדיל
ביניהן בגלל המרחק
בין המציאות והדמיון
שבאופן טבעי גָּדַל והלך והפך
בלתי-עביר וחסר הִגָּיוֹן
והינה איתך שעד לִפְנֵי הֶרֶף-עַיִן
היית בשבילי בת גלקסיה אחרת
(זאת-אומרת: אפילו מחוץ לַטווח
הבלתי-מוגבל של חלום בהקיץ)
אני צועד פתאום כאן ועכשיו
עירום וחופשי בדרך הטבע (ו/או בזו
המכונה בפי צבועים ומתחסדים
למיניהם: "בניגוד לדרך הטבע")
צועד ורוקד ועומד וזוחל ומתגלגל
ומתבלבל בין ִבַּג-בַּג לְהַא-הַא
ונופל וקם ועולה בך ויורד בך
והופך בך והופך בך וכולי בך
כאילו כול היש בעולם
הוא דבר והיפוכו
עד שאפילו היפוכו של מרחק
בין-כוכבי כלול בתוך עצמו
וזה מה שאולי גָּרַם לכך שניפגש
על גֶּרֶם הַשָּׁמַיִם הזה
בראשיתו של קיץ אינסופי
בסינמטק של תל-אביב
וזה (עד כמה שאני יודע) קובע
(מאז) שבינינו אני אַת
ואַת אני ולהפך
ואין הבדל אין שום הבדל
(חוץ מאותו הבדל קטן כמובן)
21.4.2009
.........................................................................
דיבורךָ ושתיקתךָ
לא כול מה שֶׁאוֹמֵר לְךָ הכול
אוֹמֵר לי חצי דבר
ולא כול מה שאתה יכול
אני באמת צריכה
ואתה לא באמת יכול
להכחיש שגם ההפך
הוא הנכון
גם במציאות וגם בחלום
אז איך זה קרה חייבים לשאול
את עצמנו אני ואתה
שהתאהבנו מִמבט ראשון
ואיבדנו חשבון ושליטה
כי לא יתכן שעזבנו הכול
והלכנו יד ביד לַמִדבר
צפויים למוּת בְּצמא ורעב
אם לא הייתה אהבה
וגם לא יתכן שהצלחנו לשרוד
מִשנה לשנה לשנה
בתנאים שיכלו לְכלות כול דור
אם לא הייתה אהבה
ועובדה שאנחנו עדיין פה
בְּארץ לא זרועה
שותים מים-לחץ ואוכלים לחם-צר
וביתנו הוא זה בזו
אז למה בעצם לשאול שאלות
שֶׁכול זמן שיש אהבה
ממבט ראשון או שני או אחרון
אין עליהן תשובה –
27.4.2008
............................................................................
התפתחות מפתיעה
סופסוף אחרי עשרות עונות
קרות מִדַי או חמות מדי
רטובות מדי או יבשות מדי
מקפיאות או שורפות
עונות של שִׁדָּפוֹן נפשי
קִמָּחוֹן חושי
חֵרָכוֹן מחשבתי
פַּיַּחַת רגשית
עונות רעות שעשו שַׁמּוֹת
בכול חלקה טובה
בימים ובלילות
ללא הפוגה
עונות של נדידה אינסופית
משום-מקום לשום-מקום
וחוזר חלילה כמו
שריד ופליט נצחי
עונות של בריחה
מאהבות קטלניות
לאהבות מיותרות
ולהפך כמובן
עונות שבהן מוֹתר האדם
מן הבהמה הוא
מִן-הַסְּתָם
צורני בלבד
פתאום אַת
יֵשׁ מאַיִן
במלוא הדָרך כמעט
(כי עדיין
רב הנִסתר והרצוי
על המצוי והגלוי
ומחמת הספק מוּתר
להמשיך לִכְפּוֹר בָּעִקָּר)
עוֹשָׂה לי אֶת זה
עד כדֵי כך
שכול המזיקים וכול הַמִשְׂפָּח
סרים ממני בזה אחר זה
ומתעופפים ומתפזרים ונמוגים
כמו נפיחות סרוחות ברוח
ואני שוב קל וחופשי ופתוח
להרגיש ולחשוב ואפילו להתחיל
להיות שוב במֵיטָבִי –
3.5.2008
..................................................................................................
נָביא בְּעִירוֹ
לאהובתי שפתחה לפני ללא תנאי
את כול שעריה:
" quattuor sensus scripturae "
כשפתחת לפנַי את כול שעריִך
פתיחה שכמותה לא חזה שום נביא
הרגשתי שאני שוב גם קיים וגם חַי
(למרות שראיתי את אלוהים)
והבנתי פתאום מה פירוש יש מאַיִן
ועצמתי עֵינַי ופקחתי שוב
וכול שעריִך היו שם עדיין
פתוחים לרווחה עד קַצְוֵי-היקום
ועמדתי נִדְהַם וְנִפְעַם ופּוֹסֵחַ
לא על שתיים כי אִם על שָׁלוֹש סְעִיפִּים
שמשכו את עינַי ואוֹנִי – כול אחת
לאינסוף הפרטי שלה
אבל מי בכלל מסוגל לִתְפּוֹס
אם לא בזרועות של דמיון מוטרף
את אפס קצהו של אינסוף אחד
קל וחומר – קְצָווֹת של שלושה
וכך בלי לפסוח ברגעים שכאלה
על סָעֵף אחת או שנייה או שלישית
אבוא בשלושה שערי הפלא
בזה אחר זה לפי סדר פראי
ומהו הַסֵּדֶר גַלִּי אַת לי
מפעם לפעם על סף בואי
כי אינני נביא – אני רק מרגיש
מילים ויודע על פי השתיקות
שסדר חייב להיות
וכול עוד כוחי במותנַי ולשוני
אעמוד בשעריִך ממתין לאות
הפתיחה וסִדְרֵי הביאות
הו אלוהים...
מי בכלל רוצה מי בכלל צריך
ולשם מה בכלל לנסות להבין
איך נוצר יש מאַיִן ומה יש או אֵין
אחרי הסוף
כשעומד לו טוב ומבואות האינסוף
פתוחים לפניו פתיחה שכמותה
לא חזה שום נביא והוא יכול
לבוא בם חי וקיים אחד-לאחד וגם...
(לצאת בשלום כמובן)
עידן 7.5.2008
....................................................................................................................................
הדָדִיּוּת
"שִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן"
אבות ד'
כול מה שהושחת בזדון
לא ישוב עוד לקדמותו
כמו ששום חי שמת לא ישוב
לְעוֹלְמֵי-עוֹלָמִים מִמוֹתוֹ
כן. גם מה שהושחת בִּשגגה
לא ישוב עוד לקדמותו
אבל אז יִתכן שסליחה
בִּרבות הימים בוא תבוא
למרות שברגע ההוא
שבו הדברים קרו
לא הייתה שום חשיבות
לדרך שבה קרו
כי מה שהושחת או נִכרת
יישאר שָׁחוּת או כָּרוּת
ומה שמת לא ישוב
אפילו על רגל אחת
כך במלחמה...
אבל כך גם באהבה:
צריך לדעת מראש
ולזכור כול דקה ודקה
שאפילו טעות אחת
גם-אם בתום-לב
או תום-כוס או תום-זין
עלולה להחזיק מים
ולכבות לתמיד את האש –
עידן 12.5.2008
............................................................................
למי שייך העולם
"בעינַי, התכונה המרשימה ביותר של הזוגן
היא יכולת ההישרדות שלו בתנאים קיצוניים
במשך שָׁנִים רבות כול-כך"
נַוָּד וָתִיק
למרות שאין בעולם כולו
נפש חיה אחת
שיודעת באופן מוחלט
מה יהיה איתה מחר או
בעוד רֶגַע קָט קט קט
ולמרות שחולפות שָׁנִים
עד שחֶזיוֹן התעתועים
שהעולם שייך לצעירים
מתפוגג ומתפזר ומותיר
אחריו אדמה חרוכה
וחרֵבָה ושוממה ודמוּמה
ושחורה ומצחינה והכי נורא
שתמיד אבָל תמיד הזמן
שנותר מֵהָכָא לְהָתָם
בפוּג אותו חזיון מְמַכֵּר
הוא במקרה הטוב קצר כמו
אביב במִדבר כשיש למהר
לנשום עמוק לנשום עמוק
למרות שאי אפשר לאגור
נשימות ומה שבטוח
הוא שיום אחד או לילה אחד
מסיבה זו או אחרת פתאום
לא ננשום עוד לעולם
אפילו באביב
צחנת נאד או ניחוח לילך
הם הרי הַיְנוּ-הָך עבור מי שכבר
אינו נושם לעולם
גם-אִם היה כלב דם
שידע לזהות נקבה מיוחמת
ממרחק של שלוש פּרְסָאוֹת...
אנחנו אפילו לא נדע שהרחנו
שרצינו שקיווינו
שפה ושם בין התקוות
אפילו עשינו
משהו דומה לאהבה
ואולי ממש אהבה
לא נדע לעולם
איפה צדקנו ואיפה טעינו
ומה קרה אחרינו ומה ההר
הוליד בסופו של דבר
אם בכלל
כי בשבילנו (למרות שגם כעת
אנחנו לא רוצים ולא יכולים
לדמיין באמת שפעם לא נהיה
בשום כאן ובשום שם)
זה כבר לא יוסיף ולא יוריד:
אפילו פריחת הַזוּגָּן במדבר
כמו באותו אביב מכושף
שבו נָדַדת בי ואני בך
כבר לא תניד לנו עַפְעַף
או שערה באף
או את הלשון או את האַמָּה
או את האצבע המוֹרָה
או אפילו זֶרֶת
שלא לדבר כבר על כול הַיֶּתֶר
כי "אוהב – לא אוהב"
כבר לא יְשנה ללב
ו"להיות או לא להיות"
לא תהיה עוד שאלת השאלות
ולמרות שבסופו של דבר
כמו בחזיון תעתועים
לא נותר בבת-אחת
שום דבר
עולם ומלואו
כאן ועכשיו
ברגע זה ממש
שייך לנו כי
העולם שייך לאוהבים –
עידן 21.5.2008
......................................................................................
אימאן עספור / מתכון מנצח
[נוסח עברי: עידן סובול]
"יש לאפשר לגדם חבל הטבור ליפול מעצמו"
מתוך הוראות כלליות לטיפול בתינוק
כשנקראתָ אז לקום-לצאת
למלחמה האחרונה
לא ידענו אם זו תהיה
באמת המלחמה האחרונה
אבל לא שאלנו שאלות
כי מחליטי המלחמה
לא עונים על שאלות כול-עוד
הם מחליטי המלחמה
ויצאתָ מתוכי לאט
כמו שצריך לצאת מאהבה
וקמתָ מעלַי ערום – כמעט
כביום היוולדךָ
רק יותר גדול יותר מובהק
לא מתבכיין כשחסר חלב
אבל רטוב ורך כמו תינוק
וכמותו אפוף ריחות לידה:
תערובת של זיעה ודם
ולֵחָה דמויית דבש בחלב
מי-ורדים אבקת-פקעות-סחלב
וקינמון ושתן גם
כך יצאתָ אל המלחמה
כשנקראתָ אז לקום לצאת
וכך חזרתָ – כך כמעט
בהבדל אחד: הייתָ מת.
28.5.2008
..................................................................................................................
אימאן עספור / מצחיק, אה?
[נוסח עברי: עידן סובול]
כדי שנספיק לאהוב
ולצאת לדרכנו
האחרונה עם רוב
תאווֹתינו בידינו
עם חיוך ניצחון נצחי
על שפתינו החשקניות
הנשקניות המצצניות
שתהיינה באופן טבעי
חיוורות קרות מאובנות
אבל מעוררות
גם זה באופן טבעי
חלחלה
עם מבט סתום
שברגע האחרון ראה
שאין שם כלום
ולא אמר
אולי כי לא הספיק
לומר מה שראה
אולי כי מצחיק
לחזור על מה שידוע
ודי בחיוך אחרון
כדי להזכיר שהרוח
יוצא בסוף מהארון
ערום כמו דון
ז'ואן דה לה שמאטע
או ליידי גודאייבה
שהסוס נשמט לה
באמצע הרכיבה...
הוי הרוח הרוח הרוח
שיש הקוראים לו
או לה "נשמה"
הוי נשמה
הכול בלוף אחד גדול
או קטן (הגודל הרי
לא קובע לפחות ביציאה
מלפנים או מאחור) ואחרֵי
שמתפזר עשן התשוקה
בין אם הוא לבן או שחור
או אפור כמו אצל הרוב
רואים פתאום שאין הר
ואין מוחמד ואין מעמד
ואין צד א' ואין צד ב'
לא קטיגור ולא סניגור
ולא שופט כי מה שמת
מת.
לא עונש ולא שכר
לא בתולות ולא זונות
לא גן-עדן ולא גֵיהִנּוֹם
ולא משהו בין לבין:
התיק נִסגר !
ולא משנה אם מחוֹסר
אשְׁמה או מחוסר ראיות
מספיקות או מחמת הספק
כי ברור שבסוף הכול דרעק
אבל עד אז...
בין הבעד והנגד
בין זכות השתיקה
וחובת הצעקה
בין היש והאיִן
נאהב פי שניים ממה שאהבנו
עד עכשיו נתחבק פי שניים
ממה שהתחבקנו עד עכשיו
נתנשק פי שניים ממה
שהתנשקנו עד עכשיו נתפשט
פי שניים ממה שהתפשטנו
עד עכשיו נמצוץ פי שניים
ממה שמצצנו עד עכשיו נלקק
פי שניים ממה שליקקנו
עד עכשיו נזדיין פי שניים ממה
שהזדיינו עד עכשיו נהפוך
פי שניים שולחנות ממה שהפכנו
עד עכשיו כדי שנספיק להגיע
לסוף בהרגשה שאִם לא
יצאנו מכאן אפילו עם מחצית
תאוותינו בידינו – לפחות ניסינו
כי שם
שם באמת
אין כלום.
5.6.2008
....................................................................................................
| 
