תּוֹכָחוֹת

תחנה אחרונה של הדמיון!

פה אתה יורד, אדוֹן,

וחוזר למציאות. יותר נכון

לְמה שנותר מהמציאות

וזה כבר לא הרבה...

יכולתָ לרדת תחנה או שתיים קודם

כשעוד הייתה מספיק מציאות

לפעול, לעשות, לשנות, לקדם

כיד הדמיון והרי היו לך הרבה

יְדֵי -דִמיון... אבל לא!

למה לא הרמת יד לצלצל

כשעוד היו די תחנות מציאותיות

לאורך המציאוּת – ולעזאזל

לא חסרו תחנות כאלה ליד הירידים

והשווקים והקניונים ומי לא ירד  בהן מי?

ירדו המונים.  גברות ואדונים.

ביניהם אפילו כאלה שהפכו לידוענים.

לחביבי הקהל והמימסד.

לפעמים אפילו לעשירים. מה רע

בלהתמסד קצת. בלא להיות תמיד דִּיסִידֶנְט?...

אבל אתה – לא-לא-לא!

תמיד חייב להיות יחיד ומיוחד!

תמיד סרבן. תמיד מטיל ספק.

תמיד חוקר. תמיד חולק.

יפה-נפש עלק...

מה רע להיות קצת חסיד פה ושם?

למה תמיד מתנגד?

מה רע בקצת אחדות? קצת הסכמה לאומית?

למה תמיד לחלוק על דעת הרוב?

מה – אין מלחמות צודקות?

חוץ מזה – מי שלא עושה

לא טועה...  אז יכול להיות

שהיו טעויות. שהיו מִשְׁגִּים.  אבל

למה תמיד לנבור. להתעקש. לחפש  גוויות

מתחת לאדמה?

מה? מה? לא מספיק צרות ותסכולים

יש לאנשים גם בלי זה? והשכול?

מה עם כול ההורים והילדים

והאחים והדודים והקרובים

השכולים והיתומים?

והעם כולו? מה איתו?

למה לזרות לו  שוב ושוב

את מלח הארץ על הפצעים?

מה עם קצת טַקְט. קצת נימוס.

מה עם המידתיות. האיפוק. הממלכתיות?

מה? אתה לא רוצה מנהיג חזק

שיודע להוביל בגאון גם אם זה לאבדון

אם אין ברירה אחרת? מנהיג שמסוגל

להביט גם לעם וגם לאויבי העם בלבן בעיניים

בלי למצמץ ראשון גם כשהוא ערום?

מצחיק אותך אה?

למה תמיד להתעקש לצחוק

או לבכות אחרון גם כשכבר ברור לכולם

שהאיומים מבחוץ ומבפנים

הפכו מטקטיים לאסטרטגיים? אה? אה? אה?

תגיד בעצמך, אדון דמיון,

למה אתה חייב להיות תמיד צודק?

מה עשינו לך שלא יכולתָ להתאפק

ולדמיין לנו פעם אחת לפחות

סוף טוב. אה?...