התחשבות
"מרוב התחשבות באחרים החמצנו התחשבות גורלית בעצמנו"
גרפיטי על קיר בפונדק ההזדמנות האחרונה
מה שעוללנו לאהבה
היה בלתי נסלח
במונחים אנושיים
אבל הזמן שָׂם
זין על מונחים אנושיים
ואם לא הכול אז המֵירַב
דעך ושקע ונשכח
עובדה שאנחנו חיים
כבר זמן רב בלעדיה
ומי יודע
איך היו נראים היום
כול מַחֲמַדֶּיהָ
אילו נכנענו לה
ונשארנו בידיה
מי יודע
אם היא לא הייתה
מעוללת לנו לאט-לאט
עד צאת נשמתנו
את מה שעוללנו לה שנינו
בבת-אחת
אה?
אז אולי טוב שהזמן
שָׂם זין גדול על
כול הדברים הגדולים
וקטן על הקטנים
עד שגם אלה וגם אלה
לא מחזיקים אפילו מים
ומתייבשים ומתפוררים
ואולי לא
אולי הזמן בדרכו שלו
שלא מובנת לנו בכלל
היה מתחשב באהבה
ומתאים אותה כול הזמן
למה שהולך ואובד
ככול שהזמן עובר?
אולי בסופו של יום
היה הזמן משאיר לנו
שביב תקווה שהיום הבא
יעלה ויבוא ויעשה לנו טוב
בלי שום תנאים מוקדמים
ואני לא מדבר על יום אחד
אלא על חיים שלמים...
איך שלא יהיה
כשאני נזכר עכשיו באותה אהבה
סוערת ופורצת שאיימה להחריב
את כול מה שהיינו ועשינו עד בואה
אני יכול לומר לעצמי מתוך כאב
רך ושקט ואפילו נוח ומשעמם שחבל
שאז כשממש יכולנו לא שמנו זין על הכול –
28.7.2011
דּוּ-קִיּוּם
"ישנם מצבים שבהם דו-קיום הוא הפיתרון האנושי היחידי"
אימאן עספור
כשנפגשנו וזה הרֵי
היה כמעט במקרה
התחיל להתמוטט לנו
הַסֵּדֶר הישן
כי מי בעולם מוכן
לאהבה חדשה
ממבט ראשון. אה?
זמן רב לא ידענו כמובן
מה לעשות בְּקשר
לסדר הישן
ועוד פחות מזה בְּקשר
לסדר החדש
שכול אחד מהם דרש
את שלו בִּמְלוֹאוֹ
הסדר הישן דרש
2.3 פעמים בשבוע
באופן קבוע
והסדר החדש .8.5
שביחד זה אומר 563 פעמים
בשנת-שמש רגילה וחשבו בעצמכם
את הממוצע היומי...
כול אחד יודע שקשה
לעמוד באופן קבוע
בשני סְדָרִים
והנחמה היחידה היא
שגם הסדר החדש יתייצב
לאט אבל בטוח על 2.3 בשבוע
שביחד זה כבר נִסבל...
ישנם חכמים המציעים לוותר
על אחד משני הַסדרים
אבל אז צפוי כמובן
חורבן כללי של אחד מהשניים
ומי בעולם הרעוע הזה בְּלָאו הָכֵי
מוכן לקחת על עצמו חורבן כזה
אלא אם כן הוא נִבְזֶה –
2.8.2011
שתי אפשרויות
: "My mother, wise woman that she was, used to say no matter what happened in life, there are always two possibilities"
[ס.ל. יעקובובסקי, (דני קיי) מתוך הסרט: "יעקובובסקי והקולונל" ע"פ מחזה של פרנץ וורפל]
כשהמצב עצוב
ובאופק אין
שום סימן שעוד
יהיה פה טוב
אז שתי אפשרויות:
או להיכנע
או להסתער
על האופק –
להיכנע זה אומר להפקיר
ביד הזמן לעשות פה את שלו –
להסתער זה אומר לא להשאיר
אבן על אבן מכול מה שלא טוב –
כשהמצב עצוב
כי הרוב לא טוב
מוכרחים סופסוף
להחליט: או - או
או לנטוש כול תקווה
או בכול מחיר
להציל חיים
גם אם זה זמנית
לנטוש תקווה זה אומר שיש מחיר
שלא שווה לשלם בעד חיים
אך האומרים זאת הם תמיד רחוקים
מלשלם בחייהם על הדברים
אז מה עושים או לא
כשבאופק אין
שום סימן שעוד
יהיה פה טוב?
נכנעים או בּוֹם
מנסים לפרוץ
ובכול מחיר
גם עם ראש בקיר –
יש האומרים פה שיש מחירים
שלא שווה לשלם כדי להציל
כי החיים ממילא זמניים
אך מי האומרים זאת אנחנו כבר יודעים...
אז כן בכול מחיר
להציל חיים
גם אם זה זמנית
כי הכול זמני.
5.8.2011
עד הפעם הבאה
אפילו סדר העדיפויות הזה משתנה...:
"צפונה ונגבה וקדמה וימה" (בראשית יג – 14)
"ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (בראשית כח – 14)
יותר מ- 50% מהדברים
שיש לי להגיד
עוד לא מעוּבדים
ולא מיושבים
ממש כמו אדמת הנגב
שמלבד רגב פה רגב שם
רוּבה עדיין יָבֵש וחָרֵב
אולי כי אחרֵי הגירוש מִגן-עדן
היה לי קל יותר להתפשט
צפונה וקדמה – להסתלבט
על אֲפִיקֵי-מָיִם וזֵיתֵי-שֶׁמֶן
ולחלום בנחת על לְמָשָׁל
לֶכְתֵּךְ אחרַי לַמִּדְבָּר
אִם וכאשר בָּזֶה ידובר...
בינתיים אני חוזר ואומר
דברים שאילו היו נקלטים
כאן בזמן
יכלו לחסוך הרבה דם
ויכולים לחסוך להבא
ולהבא ולהבא
ולהבא ולהבא –
בינתיים למרות שאין
נביא בעירו
אני מוּקָע ומוחרם
מָשָׁל הייתי
נביא בעירו
או לפחות
בכפָרוֹ
וזה פתטי ואידיוטי
כי העניין הוא
לא בי
העניין הוא בַּדָּם
הנשפך כאן בשפע
כמו שנשפכים מַיִם
בשדות כותנה
והעניין הוא גם בָּזֶה
שלא רק בדם
אפילו במים הגענו
עד הקו האדום
ועומדים לרדת מתחתיו
בשני המקרים יחדיו
עד הקו השחור
והעניין הוא בָּזֶה
שֶׁמַיִם אפשר להתפיל בשפע
מכול אוקיינוס
ואפילו מהים התיכון
לא דם
אפילו לא טיפה
אחת
והעניין הוא בָּזֶה
שאפילו אחרי יותר מאלף שירים
לא נקלטו כאן רוב הדברים
שיכלו לחסוך הרבה דם
ואני חייב לחזור ולומר
עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם
אמרתי לכם!
6.8.2011
משׂימה סיזיפית
“להרגיש מה שיותראת החיים, את המרד, את החירות, זה לחיות מה שיותר”
[אלבר קאמי / המיתוס של סיזיפוס]
לא באתי מעפר
ולא מטיפה סרוחה
באתי מזרע רצוי
מביצית נְדִיבָה
ומאהבה שחִברה ביניהם
ואני כאן לעשות אהבה
טובה כמו שעשו אלה
שהביאוני לעולם
כדי שאביא לעולם
בני-אדם טובים כמותם
כי הולך ופוחת הדור
ואני כאן גם כדי לא לעבור
בשתיקה על מעשֵׂי הנבלה
של אלה שבאו לעולם
מִזרע רע וביצית סרוחה
ומעֲלִיבוּת שחִברה ביניהם
אבל כידוע
מי שמפריע לנבלים
לעשות מעשי-נבלה
מקים עליו
אויבים מושבעים
ומסכן את חייו
לכן לא פלא
שרק מְתֵי-מְעַט
מוכנים לשים נפשם בכפם כדי לנסות
להביס את אלה שעשיית מעשי-נבלה
היא לחם חוקם
אבל ידוע גם
שמעטים וטובים
הביסו שוב ושוב בעקשנותם
רבים ורעים
כי הכול מאז ומעולם הוא רק
עניין של זמן...
אבל הזמן לא היה קיים
אילו הכול היה מאז ומעולם
שומם ודומם
ודבר לא היה זז ומתחכך ומתפרץ ומתחבר
וחי
אז הינה סיבת הסיבות
לחיות למרוד לא-לוותר – לעשות
בנוסף לאהבה כול מה שניתן
כדי להביס (וזו כמובן משימה סיזיפית)
אֶת הנבלים באשר הם שם
עַד יִמַּח שְׁמָם וְזִכְרָם!
סיבת הסיבות הזאת
היא חיי היא אהבתי
היא מִרְדִּי
היא חירותי
היא אני.
9.8.2011
עֶרְגָּה
בעוצמה עצומה ובלתי מוּכֶּרֶת
התחלתי להרגיש בחסרונם
אחרי שבאמצע הדרך
הם אבדו לי ואינם
ועוצמה עצומה זאת
לא נחלשת עִם חלוֹף
הימים והשנים – להפך:
היא רק הולכת וגוברת
למזלי באופן מפליא
שאין לו באמת שום הסבר הגיוני
חלק מהעוצמה הזאת הופך
מפעם לפעם לשיר...
לוּ זה לא היה כך
אז גם אִם הייתי הכי זהיר
היה לי הרבה יותר מסובך
לשרוד
זאת ועוד:
בעונות עצירת שירים
(שאֵלֶּה שמכירים יודעים מה)
עוצמת החסר גוברת עד כדי אֵימָה
ואז
שוב למזלי באופן מפליא שגם לוֹ אין
באמת שום הסבר הגיוני – אהבתךְ
מצליחה למתן לרכך לְשַׁכֵּך
לא רק את הַאֵימָה
אפילו את הסערות שהיא עצמה
חוללה עד שהתמתנה ונעשתה דומה
לאהבת אֵם במקומות שפעם היו בהם
אבא ואמא להישען ולהתנחם
ואני מרגיש ואני מנחש ואני יודע
(עד כמה שאפשר לדעת מה השֵׁנִי)
שבכול מה שנוגע לאותם מקומות
אַת מרגישה כמוני.
12.8.2011
זיכרונות אהבה
"עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ וַאֲנַחְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְנוּ"
ירמיהו הנביא ח, כ
שום דבר לא מצליח לגרום לי להשיל מעליי
בחרדת-קודש אמיתית את נעליי ואת כול מה שאפשר
כמו שהצליחה התגלות מערומייך לראשונה –
שום דבר לא מצליח לרומם אותי בו-זמנית נפשית וגופנית
לגבהים שאילו היה אלוהים הוא היה נשאר שם תמיד
כמו שרוממו אותי בתוליִך בזמנם ובקורבנם –
שום דבר לא מצליח לִשְׁווֹת לקריאות העידוד
שהשמעת כשהיית מדהירה אותי אל קו הגמר
גם לא שִׂיחַ על סוֹפים עִם פילוסופים דגולים –
שום דבר לא מצליח להפיח בי רוח יצירתית
כמו שהפיחו בי ניחוחיִך שאפילו זִכְרם מגרה שבעתיים
מריח חָרִיש לפני זריעה וניחוח קְצִיר חִיטִּם –
שום דבר לא מצליח להרגיע את רוחי
כמו היזכרות בשתיקתך היפה החכמה הטובה
לאחר כול מעשה אהבה –
שום דבר לא מצליח להסיח את דעתי מחסרונך
חוץ מפה ושם איזה סטוץ חצי-נחוץ
וגם זה רק לשעה קלה –
שום דבר לא מצליח להיות
אותו דבר מה נוסף שהשאיר אותי שלך
גם אחרי שהלכת לבלי שוב.
ט"ו באב – 15 באוגוסט 2011
חג האהבה
הֶפְסֵד וְהֶסְבֵּר
"בְּרַם עִקַּר שָׁרְשׁוֹהִי בְּאַרְעָא"
ספר דניאל ד, י"ב
זה היה מאותם הַמִּקְרִים
שרק מרחוק אִם בִּכְלָל
רואים את כול התמונה
אבל אז אי-אפשר וַחֲבָל
לִראות ת'פרטים הקטנים
ולראות את כול התמונה
מרחוק בלי יכולת לגעת
בלי יכולת לחזור ולטעום
שוב כמו פעם את טעם גן-עדן
זה מצב חסר היגיון
כמו שרק ממרחק שנות אור
רבות עד מאוד ניתן
לראות במלוא זוֹהוֹרָם
כוכבים גדולים
שכבר מזמן אינם
כך אני ממרחק אל-חזור
רואה אותך כיום
ולא יכול לגעת
ולא יכול לטעום
ויכול לעשות אהבה
איתך רק בזיכרון...
אבל מה שמפליא ומדהים
שבזיכרון אפשר בו-זמנית
לראות את כול התמונה
וגם ת'קטן בפרטים
מִמרחק בין-כוכבי –
נכון שזה לא ממש
גן-עדן עלֵי אדמות
כמו שהיה לנו פעם
כשהיינו צמודים עַד כְּדֵי
לראות רק את הפרטים
ופשוט לא שׂמנו זין
על התמונה הכללית
כי ראינו אז עין בעין
שאלוהים נמצא
רק בפרטים הקטנים
בְּרַם מאז שאָפֵס הסיכוי
לעשות לך ממש אהבה
כמו שצריך גוף בגוף
ברור לי כמו שמש בְּאָב
שאלוהים בכלל לא נמצא
לא בתמונה כולה
ולא בפרטים הקטנים
שמהם עשוי העולם
ושאפילו הגדולה באהבות
היא בשר ודם.
י"ז באב – 17 באוגוסט 2011
שינוי פתאומי
יום אחד פתאום אבדה לו
הרוח היַלְדִית
והוא הִזדקן כאילו
בכמה עשרות שנים:
כשחלף על פניי ברחוב
כמעט לא הִכרתי אותו
למרות שאני עוד רוֹאָה
שש-שש מִקָרוֹב ורחוק;
הוא זיהה אותי ראשון
ופלט חיוך מְרוּפָּט
וכשסוף-סוף אמר לי שלום
זה נשמע ממש כמו פאט מאט;
שום דבר לא נראה בו חי
לא עיניו ולא גוון עורו
שום דבר לא נשמע בו חי
אפילו לא נשימתו;
ברור שכול זה קרה לו
בגלל שאבדה לו פתאום
אותה רוח יַלְדִית שמנעה
מהזמן להזקין אותו
אבל למה היא אבדה לו
לפתע בשיא אונו
בלי שום סימנים מוקדמים
אף אחד לא ממש מבין;
כן. יש ניחושים רבים
של קרובים ושל רחוקים
אבל הניחוש שלי
מבוסס על ידע אישי:
היה לו מזל נדיר
שכול אהבה שקרתה לו
היתה אהבה גורלית
והיו לו כאלה רבות
ורבות זה יותר משלוש
כשמדובר בגורליות
(זה כולל כמובן גם אותי
ולכן יש לי ידע אישי)
אבל יום אחד נגמרה לו
אחרונת הגורליות
שהן תמיד נדירות
ונותרו רק הרגילות
שהן שְׁקוּלוֹת וטובות
אבל אין בכוחן לשמור
אפילו שנתיים-שלוש
על רוּח-יַלְדִית ולדחות
באופן על-טבעי
כול הזדקנות נפשית
(ולא פעם מניסיוני
גם הזדקנות גופנית).
י"ח באב – 18 באוגוסט 2011
