דברים שפורסמו בזמן אמת, קרי:  17 באפריל 2004 ,  בטרם השליך מידיו מי שהיה באותה עת

לעשות צדק עם מדינת ישראל ולאשר, או נכון יותר – להודות, שבד בבד עם הקמתה של

 מדינת ישראל, קם בה באופן טבעי ומחויב המציאות  "לאום ישראלי".

לא להחליט ולא לקבוע – להודות ולאשר!

 וזה הרבה יותר פשוט, הרבה יותר קל והרבה יותר נכון.

אינני מאמין – ולכן, על אף שאני מרגיש משחר נעורי כי אני משתייך לטוב ולרע ללאום הישראלי,

ועל אף שאני משתייך זה מכבר לעמותת "אני ישראלי" וחתום על הצהרה שאני רואה את עצמי

כמשתייך ללאום הישראלי –  לא עתרתי לבית המשפט העליון כדי שיאשר שאכן קיים לאום כזה,

מאותה סיבה שלא פניתי לאלוהים שיאשר זאת.

אינני מאמין.

אינני מאמין שבית המשפט העליון, לפחות בהרכביו בני תקופתנו, מסוגל להתגדל ולהתקדש

ולעשות את המעשה הזה, כשם שאינני מאמין בקיומו של אלוהים, לפחות לא באופן שתופשות אותו

ומציגות אותו שלוש הדתות המונותאיסטיות או כפי שאוחזים בו, מציגים אותו ונושקים לו

עובדי אלילים, מזוזות ופֶטישים למיניהם.

ולסיום, עוד אחת קטנה: אימרתו הישנה נושנה של כבוד השופט העליון שילה, לפיה

לאום לא נוצר בהבל-פה – אליה וקוץ בה: הרי היא עצמה לא נוצרה, עם כל הכבוד

אלא בפליטת קולמוס או בהבל פה, רחמנא ליצלן, יהא אשר יהא.

הינה כי-כן, כמי שאינו מנשק מזוזות ואינו מתכוון לעשות כן, לפחות לא מרצונו הטוב והחופשי,

לא חתמתי גם על העתירה לבית המשפט העליון שיקבע או יאשר או יודה בעובדת קיומי –

לא כאדם ולא כישראלי, ואני מקווה להמשיך ולשרוד ולהתקיים במעט הכבוד שהמדינה הזאת

על כל מוסדותיה, במצבה הנוכחי, עדיין מאפשרת לאזרחיה, בין שהם משייכים עצמם ללאום הישראלי

 ובין שהם משויכים על ידה, לעתים קרובות מדי בעל-כורחם, לאחד ממאה שלושים וחמישה הלאומים

שבאחת מאותן רשימות שחורות, רובן נסתרות, של המימסד הדתי השולט, בין הייתר, במשרד הפנים.