עורך: שמואל אייזיקוביץ

                                                 
 "טוב שם משמן טוב", ''שלא שינו את שמם''

”ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק“

     מבאר רבנו האור החיים הקדוש שהברכה שבירך יעקב את אפרים ומנשה היא שיזכו להיקרא בנים של אברהם, יצחק ויעקב, וזו מדרגה גבוהה מאד, שכן כידוע כשמזכירים את האבות הקדושים זה פותח שערי שמים, ולכן בכל תפלת עמידה פותחים בהזכרתם, כדי להזכיר זכותם שאנו מצאצאיהם. כמו כן, מברך יעקב את אפרים ומנשה שיזכו להיות במדרגה של האבות הקדושים וכשיזכירו את שמם על הבנים זה יפעל בשמים שהם יתברכו בזכותם, כי שמם חביב כשם האבות, וכמו שאמר הנביא ”הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד וכו‘“, הרי ששמו של אפרים נתייקר בעיני ה‘ ומזכירו בחשק ובחיבה יתירה.

     אך עצם הדבר טעון הסבר מה כוונת הברכה: ויקרא בהם ”שמי ושם אבותי“, הרי לאפרים ולמנשה שמות משלהם, הם לא נקראו בשם הסבים כנהוג בדורות המאוחרים יותר, וכמובן יש להם תכונות מיוחדות ששייכות להם במיוחד? ובפרט יש להבין מה הצורך בהקדמה זו לפני הברכה העיקרית שהיא ”בך יברך ישראל ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה“? אלא, הדבר מבואר ע“פ הידוע שכאשר צייר מומחה מצייר ציור המביע דבר שהוא מאוד חי ומוחשי, אין צורך אפילו לכתוב מתחתיו מה מצויר ומי צייר, כי כל רואיו יועידון, אך צייר מתחיל צריך לכתוב מה מביע ציורו ומי ציירו. כך הדבר בבני אדם, לא תמיד יכולים לדעת על אדם, מי אביו, ומאיזו משפחה הוא, לעומת זאת אפרים ומנשה זכו שכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה‘, מיד כשרואים אותם יודעים שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ולכן הקדים יעקב בברכתו לומר ”ויקרא בהם שמי ושם אבותי“ - בזכות מעשיהם ומידותיהם הטובות, רואים בהם ציור של אבות עם ישראל, וזו הברכה הגדולה ביותר ”בך יברך ישראל“, שכל ילדי ישראל יזכו שיקרא בהם ויכירו בהם את מידותיהם ומעשיהם של האבות הקדושים.

שמות ביהדות

     שמות ביהדות הם השמות הפרטיים ושמות המשפחה המצויים בשימוש אצל יהודים.

     ביהדות אין כללים לבחירת שם, אבל בקהילות המסורתיות התפתח מנהג שעל פיו קוראים לרך הנולד על שם אדם חשוב. בקהילות אשכנז, בנים נקראים בדרך כלל על שם אבות המשפחה שנפטרו, ובנות על שם אימהות המשפחה שנפטרו. בחלק מקהילות ספרד קיים מנהג לקרוא לנולדים בשמות הסבים או הסבתות בעוד האחרונים בחיים. דוגמאות למנהגים המשתנים מקהילה לקהילה: אין לקרוא לשלושה אחים "אברהם, יצחק ויעקב" או לקרוא בשם "בן ציון" לילד שנולד למשפחה ששכלה ילד. מנהג נוסף המעיד על חשיבות השם הוא קריאת פסוק המתחיל באות הפותחת את שמו של המתפלל ומסתיים באות הסוגרת אותו בכל תפילת "עמידה". מנהג זה מסמל את חשיבותו של שם האדם כחלק מן העניין הא-לוהי, ומשמש כסגולה לזכירת השם באחרית הימים, כחלק מתהליך הגאולה ותחיית המתים. השם ה"יהודי" המקובל הוא שילוב של שם האדם ושם אביו, למשל יצחק בן אברהם, אך צורה זו אינה אופיינית לעם היהודי בלבד.

     עבור חוקר הגנאלוגיה, חשיפת שמו של אדם היא היעד הראשוני בחקר מוצאו. לעתים קרובות אנו יודעים על קיומה של דמות מסוימת בזכות ההקשר המשפחתי, כגון "אב של...", "בת של...", "בעל של...", אך מתקשים לשחזר את שמה.

שמות משפחה

     שמות המשפחה נכנסו לשימוש נרחב בצורה המוכר לנו רק במהלך המאה ה-18. עד אז נקראו היהודים והלא יהודים בשמות אבותיהם או בכינויים שנגזרו מעיסוקם, מחזותם, מתכונותיהם או מאופיים, כגון גובה, נכות, קמצנות, טוב לב. לאחר שהתפתחו צורות ממשל מתקדמות יותר והואצלו סמכויות על מרכזי שליטה מרוחקים, היה צורך בזיהוי מדויק יותר של תושבי הפריפריות כדי לפקח עליהם ולתכנן ניהול יעיל יותר של משאבי המדינה. צווים שנשלחו לכל קצוות אירופה על ידי נציגי השלטון קבעו תקופות זמן שבהן היה על היהודים לבחור שמות משפחה ולרשום אותם במשרדים שנקבעו לכך. בתקופה זו כבר הייתה קיימת מערכת בירוקרטית יעילה למדי שעסקה ברישום התושבים בכלל וברישום היהודים בפרט. הרישום התבצע על מנת לאפשר גביית מסים ופיקוח דמוגרפי אפקטיביים.

     אמנם היו מספר משפחות יהודיות, בעיקר משפחות מבוססות ועשירות, שהשתמשו בשמות משפחה גם במאות שקדמו למאה ה-18, כמנהג האצילים הלא יהודים. שמות משפחה אלו הם עתיקי יומין ונמצאים בשימוש מאות רבות של שנים. כדי לחזק עוד יותר את מעמדן החברתי והכלכלי, רשמו משפחות אלו עצי משפחה המתארים את ייחוסן, ובמקרים רבים גם את מקור שמן.

     שמות המשפחה שנבחרו על ידי ראשי המשפחות שלא היו להן שמות רשמיים לפני הרישום השתייכו בדרך כלל לאחת ממספר קבוצות עיקריות:

קיבוע שם האב או האם

     שם האב, ששימש כשם משפחה מהסוג הישן, הפך לשם משפחה פטרונימי העובר מדור לדור. מרבית הסיומות מסוג -וויץ, -וביץ, -סקי, -ויצי, -וב, -וף, -שווילי, -זון, -קין וכו' מציינות את המילה "בן". הסיומות -סקי ו -וב אינן משמשות רק לשמות משפחה שמקורם בשמו של אדם, אלא גם לשמות משפחה שמקורם בשם של מקום, שכן הן סיומות סלאביות המציינות שייכות בכלל ולא רק שייכות בין בני משפחה. אברמוביץ, אברמוביצי, אברמוב ודומיהם, משמעותם "בן אברהם". במקרים נדירים הושמטה הסיומת ונשאר רק השם עצמו. לדוגמה, אברהם, אברהמס (יידיש: של אברהם). לעתים קרובות התקבעו השמות בהיגוי הלועזי או היידי ולאו דווקא בהיגוי העברי שלהם. למשל מושק (משה), כמו במושקוביץ, ולייב (אריה), כמו בלייבוביץ. (ראו למשל מרדכי סלומון שנקרא על-שם אביו שלמה זלמן = סלומון)

     במקרים מסוימים שם המשפחה היה מטרונים, נגזר משם האם או הרעיה. לדוגמה: מרגליות/ מרגוליס/ מרגולין על שם מרגלא, רוחלין על שם רחל, מלכין על שם מַלכה/מִלכה, סורקין על שם סורא/שרה, דבורקין על שם דבורה, פרומקין על שם פרומא.

     ילדים קיבלו את שם המשפחה של האם כאשר בני הזוג נישאו בנישואים דתיים בקהילה ולא נרשמו לנישואים אצל הרשם האזרחי. כאשר נולדו לזוג ילדים והיה צורך ברישום הלידה אצל הרשם האזרחי, הילדים נרשמו כילדי האם בלבד ולמעשה כצאצאים מנישואים בלתי חוקיים. היו מגוון סיבות לרישום כזה, ביניהן: איסור על חתונות מרובות מדי במשפחה אחת הביא לחתונה יהודית בלבד, כאשר נמלאה המכסה. איסור על נישואים שניים אף אם בן הזוג נפטר. נישואים בגיל הנמוך מזה המותר בחוק או היטל גבוה עבור רישום הנישואים. אב שנעלם, נטש את משפחתו או נפטר בגיל צעיר. נישואים אזרחיים במקום א' ולידה של ילדים של מקום ב' שלא הכיר ברישום הנישואים של מקום א' או שחייב רישום מחודש. רצון להימנע משיוך ברור של הילדים למשפחה מסוימת כדי למנוע את גיוסם לצבא. שם משפחת האם היה "יוקרתי" יותר (שושלת רבנית) ואז נעשה לעתים שימוש בשני שמות המשפחה. במקרים אלו, נשכח לפעמים שם המשפחה של האב לאחר מספר דורות.

גזירת השם מעיסוקם של ראשי המשפחה

     יש להניח ששם מן הסוג הזה שימש קודם ככינוי למחזיקו. באזורים שבהם דיברו היהודים יידיש או גרמנית, משה החייט הפך למשה שניידר, הרב הפך לרבין, השוחט לשכטר וכדומה. דוגמאות נוספות: איזנר (עובד בברזל) פישר (דייג), לעהרער (מורה), גלזר (זגג), קרמר (חנווני) ותהילים-זוגער (אומר תהילים), לעתים הפך עיסוקו של אדם לשם משפחתו. למשל, וייץ (חיטה), זילבר (כסף) ואפל (תפוח).

שמות באימפריה הגרמנית

     ברחבי האימפריה הגרמנית חויבו היהודים לשאת שם משפחה ובחירת השם הייתה כרוכה בתשלום מס משתנה לפי הביקוש לשם. שמות דוגמת: גולדברג (הר זהב), זילברברג (הר כסף), מורגנשטרן (כוכב השחר) עלו ביוקר, שמות רגילים יותר, דוגמת: שניידר (חייט), קאופמן (סוחר) וכדומה עלו פחות והעניים נאלצו לשאת שמות מעליבים דוגמת: אסלקוף (ראש חמור), שמוץ (לכלוך) וכדומה‏.

     השמות האלה הפכו למזוהים יותר עם יהודים, עדי כדי כך שיש המניחים בטעות שכל הנושא אותם הינו יהודי.

     ידוע המקרה של השם קצנלנבויגן, הנגזר משמו של מקום (כלומר, הוא שם טופונימי) במדינת ריינלנד-פאלץ שבגרמניה. שם המשפחה הזה הופיע אצל היהודים זמן רב לפני שהוכרחו לקבל שמות משפחה בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 באירופה. משפחת קצנלבויגן היא משפחה רבנית המתייחסת על המהר"ם מפדובה שבאיטליה (1482-1565). הראשון שידוע לנו שנקרא בשם הזה הוא אברהם בן אשר מרגנסבורג שבגרמניה, בערך בשנת 1455. רבים מצאצאי המשפחה היו רבנים בקהילות שונות באירופה. אמנם ישנן אגדות על כך שאנשים היו חייבים לשלם כסף עבור שם יפה או שם שנשמע גרמני או נוצרי, אולם עד כה אין הוכחה לכך, ואם מחפשים, מוצאים בדרך כלל סיבה טובה לכך ששם מסוים הוא כך או אחרת. לדוגמה: מוצאם של כל השמות המתחילים ב"רוז" - רוזנברג, רוזנצוויג, רוזנשטרן, רוזנטל וכו' - כנראה מן השם המטריארכלי רוזה; מוצאו של ברנפלד מן השם הפרטי בר, שפירושו דב; גולדברג, גולדמן, גולדצווייג, גולדשטיין וכדומה, מוצאם כנראה מן השם גולדה. מוצא האגדה על תשלום עבור שמות יפים הוא כנראה מספרי בדיחות ואנקדוטות, ואין לה קשר למציאות.

     בחירת שם כסגולה להצלחה

     לסוג זה משתייכים שמות כמו רייך (עשיר), קלוג (חכם), גליק (מזל) ולנגלייבן (חיים ארוכים). שמות נלקחו גם מתאורי טבע באזור, כמו: טייך (אגם), טאו (טל), ברג (הר) או טאל (עמק).

הנצחת שמות המקומות שמהם הגיעה המשפחה

     לעתים הונצחה בשם המשפחה העיר או העיירה שממנה הגיע ראש המשפחה. דוגמאות לשמות משפחה המנציחים ערים: נוישטט, מנהיימר, פרנקפורטר, דנציג, ברלינר והורוביץ; גם שפירא משתייך לסוג הזה, שכן מקורו בשם העיר שפייר. גם עיירות וכפרים קטנים הונצחו בשמות משפחה. אפשן (אפשא), סיגטי (סיגט), פטרובר (פטרובה), מונקצ'י (מונקאץ) - כל אלו הם שמות המנציחים עיירות קטנות יחסית. גם מדינות שמשו השראה לשמות, ומכאן אנגלנדר (אנגלי), דויטש (גרמני), אוסטרייכר (אוסטריה), פולק (פולין), וכיוצא באלו.

הגירה או החלפת שלטון

     המקרה הנפוץ ביותר של שינויי שמות משפחה, התרחש כאשר משפחות היגרו מארץ אחת לשנייה, או כאשר השלטון במדינה התחלף. במקרים אלו, תורגמו לעתים השמות משפחה לשפה, כמו וייס שהפך ל - White, מאייר הפך למאיר או רוזנברג שהפך לורדי. במקרים אחרים, נבחרו שמות מקומיים שהזכירו בצלילם את השמות הקודמים. כך, למשל, במקרים רבים של עברות השם, כמו: גלבשטיין שהפך לגביש, רוטנברג הפך לרותם, או ברקוביץ הפך לברק. מובן שבמקרים רבים, נוצלה ההזדמנות לריענון שם המשפחה ולבחירת שם חדש.

התבוללות או טשטוש הזהות היהודית

     נטייה להתבוללות או צורך חברתי-כלכלי לטשטוש זהות יהודית מובהקת של שם - במיוחד על ידי אנשי אקדמיה, אנשי ממשל ובעלי מקצועות חופשיים שהיו בקשרים יומיומיים עם האוכלוסייה הלא יהודית - צמצמה את היכולת לקשר בין נושא השם היהודי לנושא השם ה"חדש", למעט במקרים של תרגום משפה לשפה.

     חוקר הגנאלוגיה, העוקב באמצעות מסמכים שונים אחר ההיסטוריה של אדם מסוים, יגלה כי למרות תפישתנו כי שמו של אדם הניתן לו בלידתו ילווה אותו כמאפיין זהותו עד יום מותו וברשומות לעד, הרי למעשה השם במקרים רבים, בר החלפה ומשתנה פעמים לא מעטות במהלך החיים. הדבר נכון במיוחד לבני העם היהודי שעברו תהפוכות רבות במהלך מאתיים השנים האחרונות - גלי הגירה רבים, שינויים מדיניים מרחקי לכת, רדיפות והשמדה. כל האירועים הללו מוליכים לשינויי שם, המערימים קשיים עד כדי הפיכת משימתו של חוקר, המנסה להתחקות אחר קורותיו של אדם, לבלתי אפשרית.

     שמות פרטיים

     על פי המסורת המקובלת במרכז אירופה ומזרחה, שם הילד או הילדה משמש כדרך להנצחתו של בן משפחה שנפטר. רק במקרים נדירים, כאשר "נוצלו" כל שמות הנפטרים, נבחרו שמות נוספים. שמות נוספים אלו היו, בדרך כלל, שמותיהם של רבנים או אישי ציבור ידועים. בקהילות "מודרניות" יותר, הייתה הקפדה פחותה על שימוש בשמות המסורתיים בלבד, ורשימת השמות הייתה יצירתית יותר.

     זיהויו של האדם בקהילה היהודית, היה מורכב בדרך כלל מכמה סוגי שמות נפרדים, ששימשו כל אחד בזמן ולצורך מסוים.

השם היהודי

השם היהודי נקרא במקורות "שם קודש", והיו בשימוש בעיקר בבתי הכנסת בתפילות השונות ובבתי הקברות, ברישום על המצבות וברישומי חברה קדישא. השם ניתן לאחר הלידה, בדרך כלל על שמו של אחד מהסבים או קודמיהם. לעתים הורכב השם משניים ואף שלושה שמות (עבריים), ולעתים כאלו שבאופן מסורתי צמודים זה לזה, כגון אריה-יהודה (אריה הוא סימנו של שבט יהודה), או ציפורה-בלומה לבת. במקרים אחרים היה השם שילוב של שמות של מספר נפטרים. שמות יהודיים מיוחדים ניתנו גם בעקבות לידת הילד בתקופה מסוימת, דוגמת: פסח, ניסן, חנוכה, יום-טוב, או במקרה של בנות: חיה-שרה (לפי פרשת השבוע "חיי שרה"), אסתר (בפורים) וכו'.

השם בשפת היומיום

     שם זה היה לעתים השם העברי בתרגום ליידיש או לשם מקובל אחר כשם נוסף לשם המקורי, כגון אפרים-פישל ("פיש" הוא דג, סמל לפריון, על פי ברכת יעקב לאפרים שבה אמר יעקב: "...וְזַרְעוֹ, יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם"), שלמה-זלמן (שיבוש של "סלומון", השם שלמה בלועזית), דב-בער, אריה-לייב, שרגא-פייבל, או אורי-פייבל ("שרגא" בארמית נר, ו"פייבל" או "פייביש" מהשם היווני Phoebus, שמשמעותו אור) וכו'. כך גם לגבי שמות הבנות: ציפורה-פייגה, יונה-טויבה, יהודית-יודעס וכו'. סוג אחר של שמות "נרדפים" הם השמות בצורה המוקטנת, כלומר: חיים הופך לחייק'ל, יעקב הופך ליענק'ל, חנה לחנצ'ה ורחל לרוח'ל. לחלק מן השמות הנרדפים כמו למשל, מנחם-מנדל (בעיקר אצל חסידי חב''ד). שמות אלו היו בשימוש החברה היהודית במיוחד בעיירות הקטנות יותר ובכפרים, כלומר במקומות בהם החברה היהודית הייתה סגורה יותר ולא קיימה מגע הדוק עם הסביבה הלא-יהודית.

     במסורת היהודית נקרא השם היום יומי שם כנוי, כלומר בנימין המכונה וולף, אז בנימין הוא שם קודש ווולף הוא הכנוי שנגזר מהשם זאב. יששכר המכונה בער, אשר המכונה זעליג, אורי המכונה פייבל. אבל אפשר גם להשתמש בשלושה שמות כמו אורי המכונה פייבל הנקרא פיליפ. אורי הוא שם קודש, פייבל הוא הכנוי ופיליפ הוא השם האזרחי כפי שנרשם אצל השלטונות. היות ששם הקודש משמש בעיקר לצורכי דת, כמו עליה לתורה וכדומה, הרי אצל נשים שם זה לא קיים וכבר מזמן ימי הבינים באירופה התחילו לתת לנשים שמות גרמנים או לטיניים (איטלקיים, צרפתיים וספרדים). כמו טויבה (יונה בגרמנית), פליציה (מאושרת בלטינית), פלורנסיה (פרח בלטינית), בלומה (פרח בגרמנית) ועוד.

כינוי או שם נוסף

     אלו הוצמדו לשם המקורי במקרים בהם נמצא האדם או הילד בסכנה. תוספת השם חיים (למשל: חיים משה שפירא) או חיה וכן השמות אלטר, אלטה (זקן או זקנה, לעתים ביידיש: זיידה, בובה) אמורה הייתה לבלבל את מלאך המוות שבקש את חייו של ילד קטן ולא את אלו של זקן. היו גם מקרים בהם ניתנו שמות נוספים כסגולה להצלחה. סוגי כינויים נוספים נגזרו מעיסוקו של בעל השם, כגון: דער שמש (השמש), דער שניידר (החייט) וכו'. סוג כינוי נוסף שהיה בשימוש, נבע משם האב או האם ושימש זיהוי של ילדים בעלי שם זהה.

השם הלועזי

זה היה בדרך כלל השם הרשמי בו נרשם הילוד בפנקס הלידות ושימש את הרשויות. שם זה היה בדרך כלל בשפת המקום, ולעתים היה תרגומו של השם העברי (צבי=הירש=הרמן). במקרים מסוימים, השם הלועזי היה בעל צלצול דומה לשם העברי (יצחק=איזידור), אולם אין התאמה מדויקת בין שמות בעלי פונטיקה מסוימת לשמות עבריים ולהפך (מרדכי או משה יכולים להפוך למוריס או מקס ולהפך). במקרים רבים, פשוט אין קשר מילוני או פונטי בין השם העברי והשם הלועזי (למשל: מנחם יכול להיקרא גם אמיל). במקרים של שמות הנשים, ניתן לומר בהכללה כי רבים מהשמות מתורגמים, דוגמת: מלכה (רגינה), שושנה (רוזה) או יפה (ביאטריס), אולם גם כאן אין כללים ודאיים.

שינוי שם פרטי

     השמות הפרטיים התחלפו לפעמים במעבר מארץ לארץ ועם התבגרותו של האדם. במקרים רבים, מסמכי הלידה והפטירה יכילו שמות שונים לחלוטין, על אף שהם מתייחסים לאותו אדם. בעידן של תמורות מדיניות, גלי הגירה תכופים, מלחמות, כיבושים והתייחסות מפלה ליהודים, אחד הדברים הראשונים שהשתנו היה השם.

     להלן מספר דוגמאות ל"תהפוכות" השמות הפרטיים: לילד שנקרא בנימין, נוסף פעמים רבות השם זאב (כמו בנימין זאב הרצל, שר''י), זאת משום שסמלו של שבט בנימין היה זאב: "בנימין זאב יטרף...", (בראשית, מ"ט, פסוק כ"ז). השם הלועזי יכול להיות במקרה זה: וולף (תרגום של זאב), או אולי בנג'מין ואפילו כינויים שונים יכולים להתקבל: בני, בנג'י, ווילי. במקרים מסוימים, השם הנבחר יתרחק עוד יותר מהשם העברי המקורי: בן, ווילהלם. צירופי שמות בסגנון דומה הנם: יששכר-בער ("בער" פירושו דב; הסמל של שבט זה הוא חמור ולכן, כנראה, נבחרה חיה אחרת), נפתלי-צבי (בעקבות הפסוק "נפתלי איילה שלוחה", כאשר האיילה שונתה לצבי על מנת שתתאים לילוד זכר).

     גם לגבי שמות נשים המצב דומה: ציפורה-בלומה היא ציפי ביילה, יכולה להיות גם פייגי (ציפור באידיש), פלורה (פרח בלועזית, כמו בלומה באידיש), ולהפוך במשך הזמן לפאני, בילי, ציפרה ועוד צירופים שונים. אם מביאים בחשבון גם את השמות שניתנו ברוסית, צ'כית, צרפתית, ספרדית ושאר שפות העולם, קל להבין את הקושי במעקב אחר השמות בעולם.

שמות מפתח במשפחה

     במשפחות רבות, קיימת דמות דומיננטית הנתפשת בעיני צאצאיה כדמות הראויה להנצחה. במקרים אלו, יינתן שם (פרטי) זה לצאצאי המשפחה לאורך מספר דורות. לעתים יהיה זה שמו של רב מפורסם שצאצאיו (וגם חסידיו) יקראו בשמו את ילדיהם, ולעתים אדם בעל ממון או בעל זכויות אחרות. במקרים מסוימים, כאשר שם האדם אינו נפוץ במיוחד, או שהוא שילוב של שני שמות נדירים יחסית (הצירוף של שמות שני בעלי חיים לשמו הפרטי של אדם, כגון וולף בער, זאב-דב), תוכל התופעה, אם תשנה בדורות הבאים, לעזור בזיהוי קרובי משפחה רחוקים. מובן, שכאשר 'שם המפתח' הוא שם נפוץ, תפחת יעילותו ככלי לזיהוי קשרים משפחתיים. כך לגבי שמות פרטיים של זכרים, ובהרבה מקרים גם לגבי שמות פרטיים נקביים. מועד לידתם של צאצאים הקרויים על שמה של דמות 'מפתח', יכול לתת מושג כללי על מועד פטירתו של דמות זו. במרבית המקרים, במהלך שנים אחדות אחרי פטירת האדם ייקראו נכדיו וניניו בשמו. לאחר מכן עשויה להיווצר דמות דומיננטית אחרת במשפחה ושוב לאחר דילוג של דור או שניים ישוב שם דמות ה'מפתח' הראשונה ויינתן לצאצאי הסבים או הסבתות שנקראו על שמה של דמות המפתח הראשונה. לא רק שמו הפורמלי של האדם עובר מדור לדור, אלא לעתים גם שם החיבה או השם הלועזי.

     בדורות האחרונים, עם הכנסת השמות המודרניים, יש נטייה - לפחות במשפחות חילוניות - שלא להשתמש בשמות המסורתיים, או להשתמש בהם כשמות משניים, כלומר כשם המופיע בתעודת הזהות בלבד. במקרים אחרים, מתבצעת וריאציה על השם המקורי. אהרן הופך לרון, שרה לשרית, יפה לנוי; או שנעשה שימוש בשמות המעוררים אסוציאציה מסוימת, למשל: אפרים הופך ליקיר ("הבן יקיר לי אפרים"), אריה הופך לגור ("גור אריה יהודה") וכיוצא בזה.

עוד על שמות

     השימוש בשמות משפחה אצל יהודים מופיע לראשונה במאה העשירית בצרפת, ספרד, איטליה וצפון אפריקה. במרכז אירופה ובמזרחה, שמות משפחה נכנסו לשימוש רק במאה ה-16, בעיקר אצל משפחות ממעמד גבוה. למעשה, שם משפחה היה סימן למעמד מכובד. רק במאה ה-18 בקירוב החלו רוב היהודים לאמץ להם שמות משפחה, בין היתר בגלל דרישות השלטון לצורך גביית מיסים ועוד מטרות.

1. לפי שם האב

      רבים החליטו לקרוא למשפחה על שם האב הקדמון. לא כולם השתמשו בשם כפשוטו, אלא שינו מעט את צורתו (בצליל או בכתיב) או הוסיפו לו תחיליות או סופיות בלשון המקום שבו חיו. כך יכלו גם לשמור על מסורת אבותיהם, וגם ולהשתלב בחברה הלא-יהודית שבקרבתה חיו. לדוגמא, השם התנ"כי נתן הפך לשם המשפחה נתנזון (בגרמנית וביידיש בן נתן), כשהסופית "זון" נותנת לשם צליל גרמני. ואילו בארצות המזרח יעקב הפך לשם המשפחה ועקנין, שהוא שם חיבה והקטנה ליעקב בלשון הברברית. שינוי הצורה שיווה לשם צליל ערבי-ברברי.

     כל מדינה ושפה התאפיינה בסיומת שכיחה אחרת: ברוסיה איץ' או ויץ' (אייזיקוביץ = בן יצחק): ברקוביץ' = הבן של ברקו, הורביץ = בן חור); בפרס זאדה (יוספזאדה = בן יוסף) או יאן (דוידיאן = בן דוד); בבוכרה יוף (שמחיוף = בן שמחה); בגרוזיה שווילי (ברוכשווילי = בן ברוך); ובאירופה זון או סון (הירשזון = בן צבי).

     דוגמאות פופולאריות נוספות: אברמסון (על שם אברהם), מרקוס (מרדכי), נחמיאס (נחמיה), היימן (חיים בגרמנית), ביבס (חיים בלדינו), אהרוני או אגרון (אהרון), זלמן או סלמן (שלמה) ובנימיני (בנימין).

     היו שהשתמשו דווקא בשם האם: בייליס (בלה), חנקיס (חנה), חבקין (חווה), סורקיס (שרה), ריבקין (רבקה), בשעביס (בת שבע), דסה (הדסה).

2. לפי מקצוע

     היו שהוסיפו לעצמם, או במקרים רבים קיבלו מהסביבה, שם משפחה על סמך מקצועם או מקצוע בני משפחתם. למעשה, סוג זה הוא שכיח במיוחד, וכמעט כל המקצועות המסורתיים מופיעים בשמות המשפחה במספר וריאציות ובמספר שפות.

     קחו למשל את השמות הבאים, ששמרו על משמעותם בעברית: נגר, חייט, גבאי, שוחט, חזן או בנאי. דוגמאות אחרות: תורג'מן (מתורגמן), שוסטר (סנדלר), קאופמן (איש מסחר), טוקר או נקש (חרט), קנטור (חזן), שכטר (שוחט), שלכטר (קצב), בוכבינדר (כורך ספרים), דבח (שוחט בערבית), טישלר (נגר), פרבר (צבע), גלזר (זגג), פישר (דייג), מקלר (מתווך), הררי (סוחר משי), מועלם (מורה בערבית), חדד או חדידה (מסגר; חדיד הוא ברזל בערבית), זנגר (זמר, משורר).

     אז יש גם בייקר (אופה), דהן (עוסק בשמן), ברונפמן (מזקק), דיכטר (פייטן), לידרמן או שניידר (חייט), שומאכר (סנדלר), מילר (טוחן בגרמנית) או טחן (טוחן בערבית), גולדמן או זילברמן (צורף או סוחר זהב וכסף), סבן (מייצר סבונים), הולצר (נגר; הולץ = עץ), בוסקילה (נושא אסל ועליו דלי מים למכירה), בוקובזה (אופה; חובז = לחם בערבית), חכם (רב בערבית), סעצ'י או סעתי (שען בכורדית או ערבית), אלבז (מאלף בזים), אלמושנינו (חזן בספרדית) ואלפנדרי (נגיד בספרדית).

3. לפי תכונות גוף ותכונות אופי

     מי שלא הזדרז לאמץ לעצמו שם משפחה, קיבל מהסביבה שם שמבוסס על תכונה חיצונית בולטת כמו גודל או צבע גוף, או על תכונת אופי כמו חוכמה או חריצות: טוויל, ויסוקר או ארוך (גבוה), זעירי, קליין או קורץ (קטן), גרוס (גדול), שוקרון או רוט (אדמוני), שוורץ או צ'רניאק (שחור), וייס (לבן), מיטלמן (איש בינוני), אלתרמן או אלטמן (זקן), בוקעי (בעל צלקת), שטרית (חכם, מוכשר), אבולעפיה (אבי הבריאות), רייך או רייכמן (עשיר), ארבייטמן (איש עבודה), גרובר (איש חזק ומחוספס), דורפמן (איש כפרי), בר או ברמן (דב, איש דובים), כנפו (בעל גלימה בברברית).

4. לפי מוצא גיאוגרפי

     במשך מאות שנים נדדו היהודים ממקום למקום, אם בגלל רדיפות, חיפוש פרנסה או סיבות אחרות. במקרים כאלה, הסביבה ייחסה לאדם שם משפחה לפי מוצאו הגיאוגרפי. אז למה מי שנקרא "אשכנזי" הוא לרוב לא אשכנזי? פולני שנשאר לגור בפולין, לדוגמא, אין שום סיבה לכנות אותו "אשכנזי". לעומת זאת, אם הוא מהגר לארצות ספרד כבר יש בזה היגיון.

     דוגמאות נוספות: צנעני (מצנעה בתימן), דמארי (מדמאר בתימן), צברי (מצבאר בתימן), שרעבי (משרעב בתימן), ברלינר (מברלין בגרמניה), טולדנו (מטולדו בספרד), אבו קסיס (מקסיס בספרד), אלקסלסי (מקסלס בספרד), מויאל (ממויה בספרד), ורשבסקי (מוורשה בפולין), אלפסי (מפס במרוקו), ברזני (מבראזן בכורדיסטן), דרעי או אדרעי (מעמק הדרע במרוקו), הלפרין (מהילברון בגרמניה), בן שושן (משושן, פרס), אלמקייס (משבט מקייס במרוקו), זגורי (מזגורה במרוקו), יזדי (מיזד בפרס), שירזי (משירז בפרס), פולק (מפולניה), פרנקפורטר (מפרנקפורט, גרמניה), לונדונר (לונדון בבריטניה) דייטשער (גרמני) ליטוואק (ליטא) וכו'.

     מחשש להתנכלויות, ומתוך ניסיון להצניע את יהדותם, היו שהשתמשו בראשי תיבות או בשיכול אותיות. בין היתר, אפשר לשים לב למספר הווריאציות הרב למשפחת כהן: כ"ץ (כוהן צדק), ש"ץ (שליח ציבור), שו"ר (שוחט ורב), מזא"ה (מזרע אהרון הכהן), שז"ר (שלמה זלמן רובשוב), ז"ק (זרע/זכר קדושים), ב"ק (בני קדושים), יש"י (יחד שבטי ישראל), אזולאי (לפי הפסוק "אישה זונה וחללה לא יקחו", ויקרא כ"א, ז'), כג"ן (כהן גדול), ד"ץ (דיין צדק), זילכה (זכר לכהן הגדול), קפלן (כהן בפולנית), וויל (לוי בשיכול אותיות), סגל (סגן לויה, לוי).

6. לפי טבע, עצמים ועוד

     בארצות אשכנז היו שהוסיפו לעצמם שמות משפחה מהטבע, אבנים טובות וכו': רוזנטל (עמק הוורדים), בלומנקרנץ (זר פרחים), רוזנברג (הר ורדים), גולד(זהב), גולדוועג (דרך הזהב), גולדברג (הר פז, הר זהב), זילבר(כסף), זילברשטיין (אבן כסף), אוקסנברג (הר שור), שוורצנברג (הר שחור), אייזנברג (הר ברזל), אפלבוים (עץ תפוחים), מנדלבאום (עץ שקדיה), קליינשטיין (אבן קטנה), שטרן (כוכב), שטרנהארץ (כוכב-לב).

     לפני שהיה מקובל להשתמש במספרי בתים, היו שלטי בתים ששימשו כעזרה לציון בית מסוים. היו שבחרו לעצמם (או קיבלו) שם משפחה על פי השלט בכניסה לבית. כך למשל משפחת רוטשילד נקראת על שם השלט האדום שהיה קבוע על בית המשפחה בפרנקפורט. ואילו משפחת גנץ נקראים על שם תמונת האווז שהיה מצויר על שלט בפתח בית המשפחה.

     לעיתים קבעו את שם המשפחה לפי היום בשבוע, החודש או העונה הקובעים או החשובים בחיי אבי המשפחה: שם המשפחה מונטאג (יום שני), זונטאג (יום ראשון), זומר (קיץ), וינטר (חורף) וכו'.

אלוקים ברא אותיות, ועם ישראל קרא בהם שמות:

     כבר שנו חכמינו: "טוב שם משמן טוב" (קהלת ז', א'), בשימם את הדגש על משמעות וחשיבות השם הפרטי. גם ספר שמות השני במניין חומשי התורה מתחיל ב"ואלה שמות..." ציון שמות בני ישראל, אשר ירדו מצרימה. מכאן, שביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. יתר על כן, בקבלה לכל אות מאותיות השם יש משמעות מיוחדת ולכן צרוף האותיות יוצר שם בעל ייחודיות. לפי הקבלה בוחרת הנשמה את שמה טרם הלידה ומעבירה את השם באמצעות השראה לאדם כלשהו על פני כדור הארץ, בדרך כלל לאחד מהורים המיועדים, אשר קוראים לילד בשמו עם לידתו. השם הפרטי לא משמש רק להגדרת האדם ולזיהוייו, אלא מראה גם את הצורה הרוחנית המסתתרת באדם והשפע הרוחני לו הוא זכה. השם מייצג ומרמז על אופיו של האדם, מכלול תכונותיו, ייעודו והמשימות שהוטלו עליו עם הגיעו לעולם הזה. שמו של אדם מייצג את הפוטנציאל הגלום בהווייתו, הסגולות והמידות הנעלות בהן בורך וכן בתכונות החלשות, ובקשיים שעשויים להיות לו לרועץ.

     כשההורים נותנים שם לילדם נכנסת בהם כעין רוח קודש נבואית. ההתעסקות בקריאת הרך הנולד בשמו הופכת לחוויה מיסטית, עטופה בהילה. שמנו מלווה אותנו לאורך ימי חיינו והופך להיות האופן הראשון על פיו אנו מזוהים, כרטיס הביקור החיצוני שלנו. מתוך זה ניתן להבין עד כמה שמו של אדם בעל משמעות. משפיע על המציאות, על גורלו ואורחות חייו. לכן, אף על פי, שאוחזת בהורים מעין רוח קודש בעת בחירת שם לילדם, ישנו כוח הבחירה החופשית, שהרי הכול מצוי והרשות נתונה...

     שם האדם היווה עבור חכמי הקבלה צופן, כמעיין קוד. לפי התפיסה היהודית האותיות הן כלים, צינורות להעברת מידע ואנרגיה מסוגים שונים. כשאנחנו קוראים בשם אנחנו יוצרים דפוס, תבנית שמאפיינת את האדם ומגדירה אותו עבור סביבתו.

להורים יש אחריות רבה בבחירת השם לילוד. שם האדם הוא שם הנשמה ולא הגוף, הנשמה מגיבה לשם בדרך עמוקה. יש הגורסים כי עתידו של תינוק נקבע כבר עם קריאתו בשם.

כיצד בוחרים שם לרך הנולד?

     מקובל, כי ההורים הם שבחורים שם שיועיל לילדם בהמשך דרכו, שיצור איזון והרמוניה. בתלמוד נאמר על הפסוק מתוך תהילים: "לכו- חזו, מפעלות ה', אשר – שם שמות בארץ". יש כאן התפעלות מהפלא שעשה הא-לוהים במעשה הבריאה, מתן השמות ככוח רוחני המזרים לאדם את אנרגית החיים שבו ומשפיע עליו במהלך חייו.

כללים והמלצות ביהדות למתן שם:

     על פי הרמב"ן שמו של הילד הראשון ניתן על ידי האב. האם את שם הילד השני. במקרה שהאב לא נמצא בסביבה בזמן הלידה לאם זכות ראשונים לתת לילד שם. בכל מקרה, להורים שמורה הזכות לקרוא לילדם בשמו. ביהדות אשכנז, לאם זכות ראשונים לתת שם לילד הבכור. כדאי לתת שם המוסכם על דעת שני בני הזוג. השם צריך לבוא באהבה, הסכמה ושלום. אל לו לאדם להקל ראש במתן שם לילדו, גם חז"ל כמו חכמי הקבלה ייחסו משמעות רבה לשם האדם.

     השם הוא צלם האנוש אותו אנו נושאים עמנו כל ימי חיינו. מחליפים שם על מה כדאי להקפיד וממה חשוב להימנע?

     בעידן החדש יש נהירה גוברת והולכת להחלפת שמות ומתן שמות "חדשניים", מודרניים בניחוח חו"ל. למען כל אלה המעוניינים לשנות את שמם אני מדליק נורת אזהרה. שמו של האדם מחבר אותו לגורלו, ליעוד ולשיעורים שהנשמה בחרה להתחבר אליהם. שינוי שם ו/או הוספת שם סתם כך ללא סיבה מוצדקת לא יביאו את הגאולה, וכאן המקום לציין, שאין אות "לא טובה", כל אות שייכת לשלמות ולכל אחת תפקיד שונה , קל או קשה. מי שכבר החליט להחליף את השם, כדאי שישים לב לדברים הבאים: רק רב מקובל, שמכיר את רזי הקבלה יכול לעזור ולייעץ בשינוי השם ובבחירת שם חדש. לתהליך זה מתלווה גם תפילה מיוחדת הנאמרת בבית הכנסת. אולם, יש מקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל בהם מומלץ ואף רצוי להחליף שם. להלן, אסקור את אותם מקרים.

המקרים המומלצים להחלפת שם הם:

1.     אדם הנמצא על ערש דווי - ברוב המקרים יוסיפו לו שם, לפני שיעקרו את שמו לעד.

2. אדם שלא התחתן עד גיל 40, בגלל סיבה לא ידועה.

3. אדם המעניין להתחיל בדרך חדשה ולהתנתק לחלוטין מעברו.

4. אישה שלא ילדה עד גיל 40.

5. אדם שמאז שהוא ילד, שנא את שמו ורצה שם אחר.

6. תינוק שנולד והאבא החליט לקרוא לילד על שם אדם מסוים ללא הסכמת האם, שרצתה שם אחר אבל נכנעה ללחץ האב. (כאן, המקום להמליץ כי רצוי שבני זוג יחליטו על מתן השם לילדם, תוך שיתוף פעולה, ששניהם מסכימים ומתחברים לשם שנבחר).

7. אדם שנקרא על שם אדם שמת מייסורים או שבגיל צעיר נקטפו חייו.

     לכל אות ואות בשם הפרטי יש השפעה על גורל האדם. לא לחינם אמר פיתגורס המתמטיקאי: "מספרים לא רק סופרים, הם גם מספרים את סיפור החיים שלנו ונותנים אינפורמציה". באותיות ובמספרים חבוי גורלו של האדם: הצלחה, בריאות, אופי, קריירה, זוגיות, וכן אכזבות, מחלות, כישלונות, עיכובים, גירושין, מתחים ופירודים. הכול מצוי והרשות נתונה להישאר עם מה שיש, לשנות או להוסיף אותיות.

22 האותיות הן קדושות, והן חומר הגלם של הבריאה. הן למעשה ערוץ תקשורת ישיר בנינו לבין הקב''ה. חכמי התלמוד ייחסו חשיבות גדולה לשמירה על השמות העבריים. לדברי חז"ל, אחד הדברים שבזכותם נגאלו בני ישראל ממצרים, היה שלא שינו את שמם. מספרים שפרעה ניסה לקחת את שמו של יוסף הצדיק, ואחרי דור אחר, ניסה פרעה אחר לשנות את שמו של משה. כבר אז, לקיחת השם והניסיון לשנותו, נחשבו כנטילת כוחו של האדם. לעומת זאת, במקרים רבים בתורה, אנחנו נתקלים בהוספת שם או אות לאדם כדי לחזק ולשנות גורל קשה. כמו למשל שרה, שנקראה "שָרִי" ועד גיל מאוחר לא הצליחה ללדת. כשהוסיפו את האות ה' לשמה נכנסה להריון וילדה. בתנ"ך מרובים המקרים בהם מורה ה' על שינוי השם על ידי הוספת אות - בבראשית, עם הפיכתו של אברהם לאבי האומה שונה שמו מאברם לאברהם.

     חז"ל מספרים על רבי מאיר בעל הנס שהיה בודק בשמות כל מהלך שהיה הולך לבצע, הוא היה בקיא מאוד ברזי השמות. מסופר על מקרה שבו רבי מאיר וחבריו אספו כספים לפדיון שבויים. ראו חבריו את בעל האכסניה הקרובה כמי שהיה בעיניהם אדם ישר ואמין, שאלו את רבי מאיר אם כדאי להם להשאיר אצלו למשמרת את הכספים. רבי מאיר שאל אותם לשמו. והלה ענו לו "כידור". אמר להם רבי מאיר: "יש פסוק האומר: כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". (דברים ל"ב) מתוך פסוק זה הבין רבי מאיר כי אין זה אדם שראוי לתת בו אמון. הלך הרב והטמין את הכסף ביער הסמוך. למחרת הלכו חבריו ודרשו את המעות מבעל האכסניה, אשר לא ידע במה מדובר. פנו לרבי מאיר ושאלו לכספים. ענה להם: "הרי אמרתי לכם, שאין מתעסקים אם אדם ששמו אין בו צליל טוב". כמובן, שאין להסיק מסיפור זה שכל שם שנמצא בתנ"ך מקושר לצד השלילי או להפך.

     נושא השמות הינו מורכב ולכן יש לשים לב, ולחקור לפני שנותנים שם לרך הנולד או לחילופין מבקשים לשנות שם. מאוד חשוב לצבור ידע ולקבל ייעוץ מסמכות מוכרת ובקיאה בתחום ולא משרלטנים, ודמגוגים.

ואלה שמות...

     מסופר על זוג נשוי שאחר שנים רבות סוף סוף נולד להם בן. ואז החלו הוויכוחים, היא מתעקשת ששם הרך הילוד יהיה על שם אביה ז''ל בעוד שהוא בא באותה דרישה. שם הולד על שם אביו ז''ל.

     לאחר שלא הגיעו להסכמה בנידון, החליטו ללכת לרב. שואל הרב את אבי התינוק, מה השם שאתה רוצה לקרוא לבנך? אומר האב, אני רוצה שיקראו לבני משה. עכשיו שאל הרב את אם התינוק מה השם שאת רוצה שיקראוהו? תשובתה הייתה, משה. אם כן אומר הרב איני מבין על מה אתם מתווכחים. עונה האבא, אבא שלי היה תלמיד חכם ידועה ולכן רצוני להנציח את זכרונו, בעוד שחמי ז''ל, אבי אשתי, אני מעדיף לא לדבר לשון הרע.

     אחרי מספר דקות אמר להם הרב, יש לי החלטה עבורכם. קודם כל התינוק יקרא ''משה'' ובעוד 18 שנה נדע על שם איזה סבא הוא באמת נקרא.