בס"ד

שני הסימנים לאנשים המצליחים בעולם: סנפיר וקשקשת

דרשה לפרשת שמיני

שלוש תלמידי תואר בכימיה סיכמו ללמוד בלילה לפני המבחן, אבל הם שתו וצחקקו כל הלילה ובבוקר לא הצליחו לפתוח את העיניים ופספסו את המבחן. למחרת ניגשו לפרופסור והמציאו סיפור כיסוי: הם נסעו לחתונה של חבר ובדרך חזרה אירע פנצ'ר בגלגל ולא הצליחו להגיע בבוקר לבחינה. המרצה התחשב בהם והעניק מועד חדש למבחן.

הפעם התכוננו היטב והיו מרוצים מהפתרון שמצאו. הפרופסור הושיב אותם בשלוש פינות של הכיתה והגיש דף עם שלוש שאלות: 1. "באיזה אולם התקיימה החתונה?". 2. "באיזה רכב נסעתם?". 3. "באיזה גלגל היה הפנצ'ר?".

פרשת שמיני היא האנציקלופדיה של דיני הכשרות בתורה. היא המקור המקיף והשלם ביותר לעולם בעלי החיים הכשרים והאסורים באכילה, כאשר לאורך עשרות פסוקים מפרטת התורה את סימני הכשרות למיני בעלי החיים הכשרים - הבהמות, החיות, הדגים והעופות.

כאן מעניין להתעכב על סימני הדגים הכשרים (יא,ט): "את זה תאכלו מכל אשר במים, כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים, בימים ובנחלים, אותם תאכלו". בתוך עולם המים האדיר שמתפרש על פני רוב שטח כדור הארץ ובתוכו מתקיימים עשרות אלפי מינים וצורות חיים שונות, הסימנים המזהים כשרות הם: סנפיר וקשקשת.

הסנפירים הם כמו כנפיים שיוצאים מצידי הדג ומשמשים לו לתנועה ודחיפה. הקשקשים הם כעין קליפה ושריון חיצוני על עור הדג שמגן על העור והם מתקלפים ביד או בכלי. בעל חיים שהתברך בשני הסימנים הללו הוא כשר לאכילה, בעוד שבעל חיים אחר שאין לו קשקשים (אלא מכוסה בעור בלבד או בקשקשים שצריך להפריד אותם בכוח מעורו) או שהוא ללא סנפירים (והוא מתנועע בעזרת גופו או רגליו כמו כלבי וחיות ים) – אינו כשר לאכילה.

המשנה מוסיפה משפט חשוב (משנה נדה ו,ט): "כל שיש לו קשקשת - יש לו סנפיר, אבל יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". למעשה מספיק לבדוק סימן אחד: "קשקשת", ואם יש את הסימן הזה, הדג בוודאי כשר. משום שכל דג בעולם שמכוסה בקשקשת הוא גם בעל סנפירים ובהכרח הוא כשר ולא נמצא דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. לאידך, יש דגים שיש להם סנפירים ואין להם קשקשים, ולכן הסימן הפשוט לבדיקה הוא קשקשת.

נעיר בדרך אגב כי המשפט הקצר הזה, מביא לשיא את קדושתם וחוכמתם של חז"ל ולא היה יכול להיאמר על ידי שום גוף מדעי בעולם. חז"ל קובעים בצורה נחרצת כי כל יצור ימי שיש לו קשקשים, הוא גם בעל סנפירים. אולם צריכים לזכור כי חכמינו לא ישבו במצפים תת ימיים ובחנו את יצורי המים. מה גם שבזמנם לא הומצא ציוד הצלילה ולא היו מכשירי צילום לעקוב אחרי החיים התת-ימיים וכיצד היו יכולים לקבוע הגדרה כוללת אודות כל בעלי החיים? וכי הכירו את רבבות צורות החיים מתחת למים?! ואיך ידעו שבעתיד לא תצמח מוטציה של דג מכוסה בקשקשת ללא סנפיר?

אולם זאת עובדה שחלפו 2000 שנה ועד היום לא נמצא יצור ימי שיש לו רק קשקשת ולא סנפיר. מעניין לציין כי לפני כמה שנים פרצה סערה סביב דג צלופח מאורך כמו נחש בשם "מונופטרוס קוציה" (ראו ויקפידיה בערכו) שיש לו רק קשקשת ולא סנפיר, והמידע סתר את אבחנת חז"ל. אבל בדיקה נוספת העלתה שהוא נולד עם סנפיר מתחת לזנב והוא נושר אחרי עשרה ימים, ועצם השם שלו מעיד על כך. המילה "מונו-פטרוס" פירושה בלועזית: "כנף אחד", כמו 'סנפיר אחד', על שם הסנפיר הזה.

וכאן עולה השאלה המתבקשת: מה משמעות הסימנים הללו? במה דגים עם קשקשים יותר טובים מאלו שנטולי קשקשים? האם הדגים הללו חכמים יותר, טעימים יותר, בריאים יותר או שזו גזרת הכתוב סתומה שעלינו לקבל אותה בהכנעה?

יתירה מכך: בשביל מה בכלל מציינת התורה את הסנפירים? הרי זה מיותר לחלוטין כי כל דג שיש בו קשקשת – יש בו כבר סנפיר?

הגישה הכללית בקרב המפרשים בסוד הכשרות היא שבעלי החיים הללו הם קבוצת המינים הטובה יותר עבור האדם. היצרן, בורא העולם, שמכיר הכי טוב מכולם את האדם ואת מה שטוב עבורו, ברר עבורנו את קבוצת בעלי החיים האיכותיים ביותר והרחיק אותנו מבעלי החיים הפחות איכותיים שתרומתם שלילית לחיינו ולאישיותנו.

רמז פשוט לכך אפשר למצוא במיני הבהמות, החיות והעופות שהתירה התורה. כל בעלי החיים הכשרים באכילה הם צמחונים, רגועים, שלווים ולא טורפים. אין ביניהם שום עוף דורס ואכזר ואין ביניהם בהמה או חיה שניזונות מבעלי חיים אחרים, אלא רק צמחוניות שאוכלות עשב. כך הבשר שלהם משרה על האדם עצמו רוגע ורגישות ולא אטימות ואכזריות מחרידה כפי שקיימת בין בעלי החיים בג'ונגל שמתנפלים וקורעים בעל חיים חלש יותר שנופל לידיהם.

ברוח זו אפשר להסביר גם לגבי הדגים: קבוצת הדגים שמצטיינת בשני סימני הטהרה הם פשוטים, תמימים, לא מתוחכמים ולא טורפים ואכזריים כיצורים ימיים אחרים.

ובכל זאת, מעניין להעמיק יותר ולחפש את המשמעות הרוחנית והפסיכולוגית בסימני הטהרה. ידוע שחז"ל שאבו השראה רבה מעולם החי ולמדו תכונות חיוניות מבעלי החיים ("הוי עז כנמר וקל כנשר וגיבור כארי", צניעות מחתול וגזל מנמלה וכו') ולכן הדעת נותנת כי סימני הטהרה עליהם מצביעה התורה, מעבירים שיעור חיוני על צורת חיים טהורה ומשמעותית.

לפני בדיוק שמונים שנה, בחודש אלול תש"א, כתב הרבי מליובאוויטש באוצר ה"רשימות" הפרטי שרשם לעצמו (חוברת לט), רעיון מוסר נפלא הטמון בשני הסימנים הללו. (שאבתי את תמצית הרעיון מדברים שכתב המרצה החסידי הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון בחוברת שנדפסה לפני כמה שנים על ידי פעילי חב"ד. התודה נתונה לו וכן לרב שמואל רוזנשיין שהמציא לי את הקובץ).

כדי להצליח בחיים נדרשות שתי תכונות: ערכים ואמביציה. הוגנות ושאפתנות. ערכים הם יראת שמים, אנושיות, יושרה ואינטגריטי. ואמביציה היא חלומות גדולים שמניעים אותנו קדימה.

הסנפירים שמניעים את הדג מסמלים את השאפתנות. היא מאיצה אותנו קדימה ולא נותנת להסתפק במה שכבר הושג. גם כשקמים עייפים ומרוקנים מאנרגיה, גם כשאנו למודי אכזבות וכישלונות, השאפתנות מעוררת לבוקר חדש ומניעה את התקווה כי החיים לפנינו ועוד נצליח בגדול. הסנפירים הם משל לכוח היצירה והחידוש שמאפיין תלמידי חכמים וממציאים. זה הכוח לפרוץ את הגבולות הקיימים ולראות את הפנים השונות של כל דבר בעולם.

במקביל, הקשקשים שעוטה הדג על עורו כשריון, מסמלים את המוסר ששומר על האדם להתקדם נכון ולא לעשות טעויות קריטיות בדרך.

לכן דורשת התורה את שני הסימנים, כדי לומר שבשביל להיות דג טהור, כדי לנוע במים ולנהל חיים טהורים צריך שתי כנפיים: אמביציה ולהיות מענטש. חדשנות ומעוף לצד יושר ונאמנות. יתירה מכך: התורה מדגישה את הצורך בסנפירים (אף שהם בין כך קיימים בדג עם קשקשים, כאמור), כדי להדגיש את יסודות ההצלחה ואת הגורמים לה: חייבים שאפתנות. יהודי צריך לחשוב בגדול ולמצות את הכישרונות שנתן לו הבורא. אסור לו להסתפק במועט, אלא "ששת ימים תעשה מלאכתך" ותתעל את ההצלחה לקידוש העולם.

הבעיה הגדולה היא שלפעמים יש רק סימן טהרה אחד: לעתיד האדם רק מוסרי, אבל לא שאפתן. או להיפך: הוא מאוד שאפתן, אבל בדרך שוכח את הכללים והופך להיות 'חלאה'. וכאן באים חז"ל ומלמדים את המסר האדיר: "כל מי שיש לו קשקשת – יש לו סנפירים". מי שיש בו יראת שמים ומוסר – גם ינוע ויגיע רחוק. בסופו של דבר, אנשים יודעים להעריך מקצועיות ויושרה וחוזרים אל בעלי המקצוע הללו. כמה פעמים מתעקש בעל מקצוע להיות ישר ולעמוד בסטנדרטים שקבע לעצמו – ואחר כך מגלה שזה החזיר אליו את הקליינט ואותו קליינט עוד הביא חדשים.

חז"ל מדגישים: "תאמינו לנו. חיזרנו על כל סוגי הדגים בעולם ולא מצאנו דג עם קשקשים שאין לו סנפירים". לא מצאנו יצור שנהג ביושר ולא נע קדימה והרוויח מכך, בעולם הזה או בעולם הבא. אומרים שהמילה "יושר" היא ראשי תיבות של המלים "יתגדל ויתקדש שמיה רבה". כך כשיהודי סוחר ביושר, הוא מייצג בכבוד את הקב"ה וזוכה לברכה כפולה בעסקיו.

מנגד, מי שיש לו סנפירים – לאו דווקא שיש לו קשקשים. העובדה שיש בך שאפתנות, אינה אומרת שאתה גם ישר. על יושר צריך לעבוד, להתעקש ולהתמיד ובלא זה, אין ברכה מלמעלה ח"ו. משפט חזק אומר: "עדיף לישון טוב מלאכול טוב". מוטב להיות שלם עם עצמך וגם אם תרוויח פחות כמה דולרים, מאשר לאכול ולשתות ברהבתנות, אבל לחיות עם נפש ענייה כתוצאה מחיי פחד ומנוסה.

הנה סיפור על יושר מוחלט: כאשר ישב הרבי שבעה על אימו (ל"ע), הרבנית חנה ע"ה, בא לנחמו הגאון יוסף דב סולובייציק, מגדולי רבני אמריקה וראש ישיבה יוניבריסטי. השיחה עסקה בנושאים תורניים עמוקים ועפו בחדר מקורות מכל ארון הספרים היהודי. אחד הנושאים שעלה היה משך מצוות ה"אנינות" למי שהוא אבל לפני הלווית קרובו ל"ע, והרבי אמר שדעת הרמב"ם היא שהאנינות נמשכת עד הלוויה ממש ואפילו אם היא אחרי יום הפטירה. הרב סולובייציק עצר ואמר: "האדמו"ר מליובאוויטש, אינני זוכר רמב"ם כזה". הרבי ענה: "זה רמב"ם בפירוש המשניות ולא במשנה תורה".

מאוחר יותר התקבל מכתב בבית הרב סולובייציק בו כותב הרבי (אגרות קודש כג עמוד רעד) שפירוש המשניות הנ"ל הוא במסכת דמאי, אבל בכל זאת מסייג ואומר שעכשיו ראה שבגרסת הרמב"ם החדשה במהדורת קאפח, חסרה השורה הזו.

הרב סולובייציק קרא פעמיים את המכתב ולא הכיל את התפעלותו. הוא אמר לבני ביתו: "תראו אדם קדוש, איש אמת מוחלטת. הרי הצדק עמו לפי הגרסה הנפוצה ברמב"ם, ואדם אחר היה מתגאה בכך שהוא בקי אפילו בפירוש המשניות הפחות ידוע ולא רק במשנה תורה. והנה הרבי טורח 'להתנצל' ולסייג את דבריו שהם אינם מתאימים לגרסה האחרונה בפירוש המשניות...".

אכן זה לא קל, לעיתים עומד אדם בפני 'סנפיר ענק', בפני פיתוי מצית את הדמיון שיכול לפתור לו את כל בעיות הפרנסה. מפתה מאוד לרמות ולשקר, משום שהיצר מתעתע בנו לחשוב שאלו רמיות קטנות ולא נחשבות, שאיש לעולם לא יגלה את התרמית, זאת חברה שהקמנו בעמל כפיים ומותר לעשות בה ככל שנרצה. וכאן בא המסר המהדהד של התורה: בלי קשקשים זה דג טרף. הוא יכול להיראות נהדר עם סנפירים של דולפין, אבל אין בזה ברכה.

האמריקאים זוכרים את סיפורה של חברת "אנרון", אחת החברות הגדולות בעולם בתחומי האנרגיה, החשמל והגז הטבעי. בשנת 2000 דיווחה החברה על הכנסות בסך 101 מיליארד$ ומגזין "פורצ'ין" הכתיר אותה במשך שש שנים רצופות כ"חברה החדשנית ביותר בארצות הברית". המהנדסים שלה היו גאונים וייצרו רווח בשיעורים אדירים. אבל כל החכמה והחדשנות לא הועילו, כשהחברה קרסה באחת מפשיטות הרגל הגדולות בכל הזמנים ואיבדה למשקיעיה כשישים מיליארד דולר. החברה דיווחה על מאזנים שקריים לאורך זמן ובכירים בחברה סחרו במניות על בסיס מידע פנים.

זקני ירושלים זוכרים את סיפורם של "הבנק למסחר" או "בנק צפון אמריקה". אלו היו סיפורי הצלחה מדהימים של משקיעים קטנים שפתחו בנקים והציפו רווח למשקיעים שלהם. אבל תאוות הבצע של הפקידים וההנהלה, יצרה מעילות ותרמיות שריסקו את העסק.

נסיים עם משל עממי: איש עסקים מצליח שהקים חברה משגשגת, התקרב לגיל הפרישה והיה אמור לבחור יורש שינהל אחריו את העסק. הוא התלבט קשות בין שני ילדיו שכיהנו כממלאי מקום ובין שלוש הסמנכלי"ם שעבדו תחתיו. הוא החליט לערוך מבחן קטן. הוא קרא לחמש המועמדים וסיפר את מה שכל כך ציפו לשמוע. "בקרוב אפרוש מניהול העסק ואצטרך לבחור אחד מכם. אני נותן לכל אחד זרע שתיל מיוחד ומבקש לשתול אותו, להשקות ולטפח אותו. בעוד חצי ניפגש שוב ומי שיגדל את הצמח היפה ביותר – יוכיח כי הוא ניחן בסגולות לטפח ולשגשג את החברה שלנו".

הצעיר בין כולם היה בחור בשם דן, סמנכ"ל לוגיסטיקה, שהיה שקט וצנוע. דן קיבל את השתיל וסיפר לאשתו את הסיפור. היא עזרה לו לבחור עציץ נושם, לדשן אותו ולשתול את הזרע. הם סידרו מקום מיוחד על אדן החלון והשקו אותו בהתרגשות לראות אותו גדל. אבל שום דבר לא קרה. כלום לא נבט ולא צמח. המנהלים האחרים החלו לספר על הזרעים שלהם, כיצד הם צומחים בקצב מדהים ומתחילים לפתח פרחים צבעוניים, היו שסיפרו שהם כבר צריכים להעביר את העציץ מקום כי הענפים גדלים כל כך, ורק דן שמר על שתיקה וידע שהוא נכשל במשימה.

חלפה חצי שנה והם זומנו לשיחה חוזרת עם היו"ר. דן התבייש להביא עציץ מת, אבל אשתו ייעצה לו להיות כנה. כל המנהלים הציגו עציץ עם צמח מטופח ורק הוא הניח עציץ עם אדמה.

הזקן הצביע על דן ואמר: "אני שמח להציג לפניכם את היו"ר הבא שלכם. אגלה לכם את הסוד: הצמח שנתתי לכם בזמנו הוא שתיל מת ואינו יכול להצמיח דבר. כל אחד מכם נכשל בגידול הצמח ולכן הלך וקנה אחר כדי לייצר גידול מרשים. אתם באמת עבדתם קשה לטפח את הצמח שלכם, אבל זה לא היה הצמח שלי, שקיבלתם. דן הוא היחיד שהיה נאמן למה שקיבל ובכך הוכיח שניחן בכישורים ארוכי הטווח לטובת החברה. הכנות שלו תבטיח אמון מול הלקוחות, הענווה שלו תעורר שותפות בין העובדים, והשקיפות שלו תבטיח שיתוף פעולה מלא עם הרשויות הממשלתיות..."

היכונו לחזרת החזיר: האם נאכל בשר לבן לעתיד לבוא?

דרשה לפרשת שמיני-שבת מברכים ניסן

הרב והכומר יצאו לטיול בעיר. הם התקרבו לפארק העירוני והרב התכוון להיכנס פנימה ליהנות מהיופי הירוק, אך הכומר עצר אותו בהצבעה על השלט בכניסה: "אין כניסה ליהודים ולחזירים".

הרב הצביע על המילה האחרונה בשלט ואמר: "אז עכשיו שנינו לא יכולים להיכנס...".

יש מילים שאפילו לא אומרים אותם. יהודים פיתחו גועל ודחייה כה עמוקים מהם עד שאפילו לא מוציאים אותם מהפה. ראש וראשון למילים המגונות הוא ה"חזיר". הגמרא (שבת קכט,א) נמנעת מלהזכיר אותו בשמו ונוקבת ברמז שמאז דבק בו: 'אדם שהקיז דם שיאכל משהו ואחר כך יצא מן המקום, שאם יפגוש בדבר אחר – יכול לחלות בדבר אחר [צרעת שהיא מחלה שקשורה בחזירים]'.

המיאוס מפני החזיר מקיף את כל עם ישראל, ואפילו מסעדות טרפה שמוכרות (ה' ירחם) בשר דבר אחר, מתביישות לנקוט בשמו והמציאו שם מכובס: 'בשר לבן'. בנוסף לכך, המחוקק במדינת ישראל קבע את 'חוק החזיר', לפיו אסור לגדל את בעל החיים הזה בערי הארץ (למעט יישובים נוצריים), וזאת לפי תקנת חז"ל (בבא קמא פב): "לא יגדל חזירים בארץ ישראל".

וכאן עולה שאלה מרתקת בפרשת השבוע: פרשת שמיני מציגה את דיני המאכלות האסורות ומונה את החזיר בין בעלי החיים האסורים באכילה. שכן יש לו רק סימן טהרה אחד – רגלו מפריסה פרסה, אך פיו ומערכת הקיבה שלו אינם מעלים גרה.

פירוש: מפרסת פרסה - לחלק מבעלי החיים יש סוליה עבה בכף הרגל ששומרת על הרגל מפציעה באדמה, ואצל כמה בודדים מתוך בעלי החיים הללו, הסוליה היא שסועה מקדימה, בראש הרגל, ויש פיסוק ורווח בין שתי אצבעות הרגל. מעלה גרה – ישנם בעלי חיים שבולעים במהירות את העשב ללא לעיסה וטחינה, העשב יורד אל הקיבה ושם נרטב ומתחיל להתפרק באמצעות החומצות בקיבה, ואחר כך עולה בחזרה אל הפה לשם לעיסה וטחינה. אחת הסיבות לבריאת הטבע הזה אצלם הוא משום שבעלי החיים הללו ניזונים מעשב, ובעשב יש פחמימה הנקראת "תאית" שהיא קשה לפירוק. ולכן האוכל יורד תחילה אל הקיבה, מפורק שם באמצעות החומצות ואז חוזר חזרה לפה ללעיסה וטחינה.

וכיון שהחזיר נושא רק סימן טהרה אחד - מפריס פרסה אך אינו מעלה גרה - לפיכך אסור באכילה. וכאן מגיע האור החיים בפרשתנו (יא,ז) ומטיל פצצה: הוא מצטט מדרש שהחזיר אסור באכילה רק באופן זמני, אך הוא עתיד להיות מותר באכילה. זה פירוש המילה 'חזיר' - מלשון 'חזרה', משום שהוא עתיד לחזור לטהרתו כפי שהיו בעלי החיים לפני חטא עץ הדעת כאשר העולם כולו היה טהור.

כמובן, מפרשים רבים חולקים ושוללים בחריפות את 'חזרת החזיר'. היפה תואר בפירושו על ויקרא רבה יג,ג אומר ש"מדרש זה לא היה ולא נברא". הרדב"ז (שו"ת ח"ב תתכח) ועוד רבים כותבים כי המדרש הזה הוא רק רמז למלכות אדום שהחריבה את בית מקדשנו ו"נמשלה לחזיר", ולעתיד לבוא הם יעלו לקדושה ויסייעו בבניין המקדש. ואולם החזיר כפשוטו, כבעל חיים טמא, לא יהיה טהור.

יתירה מכך: ראיתי רעיון מעניין כי עצם זה שאומרים "דבר אחר" ולא "חזיר", הוא כדי לשלול את הטעות שהחזיר עשוי לחזור לטהרתו. ולכן חז"ל פעלו להשכיח את המילה הזו.

אבל מנגד, המדרש הזה מובא ומצוטט בספרים רבים (נלקטו בליקוטי שיחות כט/128 הערה 58) והשאלה עצומה: א. איך איסור מפורש יכול להתבטל, בניגוד לכלל הברור שמצוות התורה הן נצחיות?

ב. למה דווקא החזיר? אם אנחנו במצב רוח חיובי של 'פתיחת השורות וקבלת חברים חדשים לאגודה', למה לא נתיר גם את בעלי החיים הטמאים האחרים המוזכרים בפרשתנו בסמיכות לחזיר – והם נחמדים הרבה יותר ממנו – כמו הגמל, השפן והארנבת?

אדרבה, הרי החזיר גרוע ועלוב בין כולם, עד שאין מזכירים אפילו את שמו?

[אגב, זה עצמו מעניין: כיצד באמת הפך החזיר לנציג השטן? מה גרוע בו יותר מהקוף והפיל?

הגמרא (בבא קמא שם) קושרת בין איסור גידול חזירים בארץ ישראל, לזה שהחזיר היה המניע והגורם להפסקת קרבנות התמיד וחורבן בית המקדש. ומעשה שהיה כך היה: בסוף ימי המקדש השני, היה מצור כבד על ירושלים ונגמר מלאי הכבשים עבור הקרבת קרבנות התמיד בבוקר ובין הערביים. הכוהנים סיכמו עם גויים מחוץ לחומות שיקנו עבורם כבשים, וכל בוקר היו משלשלים במורד החומה קופה של זהב, ובתמורה היו מעלים בחזרה קופה עם שני כבשים. ואכן זכות הקרבנות שמרה על ירושלים והאויב לא הצליח להבקיע את החומה.

היה שם זקן אחד שגילה לצבא האויב את הסוד. "כל זמן שהיהודים מקריבים קרבן התמיד, לא תוכלו להם". למחרת שלשלו הכוהנים את קופת הזהב, ואולם בתמורה הם העלו שני חזירים קטנים, וכיון שהגיעה הקופה לחצי החומה, נעצו החזירים רגליהם בחומת ירושלים והזדעזעה העיר 400 פרסה. באותו יום פסקו קרבנות התמיד ונגזר דינה של העיר.

עוד הסבר מפורסם לנחיתות החזיר, קשור בהיותו סמל לצביעות והעמדת פנים. החזיר נוהג לפשוט את רגליו קדימה, כאילו כדי להדגיש את סימן הטהרה היחיד שלו – היותו מפריס פרסה – ומתוך כך להציג מצג שוא כאילו הוא חיה כשרה. הוי אומר שהוא עושה שימוש במעט הטוב שיש בו, כדי לרמות ולהוליך שולל את הבריות.

כך או כך, השאלה עצומה: איך דווקא סמל החורבן והרמאות – עתיד להפוך להיות טוב וכשר?].

האור החיים מיישב את הדברים בפשטות: סיבת איסורו של החזיר נובעת מכך שאינו מעלה גרה, ואולם לעתיד לבוא, טבעו ישתנה והוא יתחיל להעלות גרה ולכן לא תהיה סיבה לאוסרו. כך שלא התורה תשתנה, אלא המציאות תשתנה. האור החיים מדייק זאת ממילה מפורשת בפרשתנו: "כי מפריס פרסה הוא ... והואגרה לא ייגר" – מהי ההדגשה "והוא"? אלא רוצה התורה לחדד שהוא - במצבו הנוכחי - אינו מעלה גרה, אך הדברים אמורים להשתנות.

ואולם עדיין השאלה השנייה במקומה עומדת: למה דווקא החזיר? מה מעניק לו את הזכות להשתנות ולחזור בתשובה? מדוע לא ישתנה גם טבעם של בעלי החיים האחרים כמו הגמל, השפן והארנבת?

בשתי שורות קצרצרות בתוך הערת שוליים בתחתית העמוד, מעניק הרבי מלובאוויטש תובנה כבירה אודות ההבדל בין החזיר לשאר בעלי החיים בטבע (ספר השיחות תשנ"א ב/352, ראיתי בספר "ביאורי החומש", היכל מנחם, פרשתנו):

החזיר הוא בסדר ברגליים, אך בעייתי בחלק העליון של הגוף, בראש ובמערכת העיכול, ומי שבסדר ברגליים – במעשה בפועל - עתיד לחזור בתשובה ולהיות טהור.

החזיר הוא בעל החיים היחיד בטבע, שהוא מפריס פרסה ברגליו, אך אינו מעלה גרה בפיו ובמערכת העיכול. בעוד ששאר בעלי החיים הטמאים – הם או לא מפריסי פרסה ולא מעלי גרה, או מעלי גרה אך אינם מפריסי פרסה, כמו הגמל, השפן והארנבת.

הפרסה ברגל מסמלת את מי שהוא טהור ברגליו, כלומר, מקפיד על קיום מצוות מעשי כפי שקובעת ההלכה. הוא קם בבוקר, נוטל את הידיים, הולך לבית הכנסת, מניח תפילין ומתפלל. לעומת זאת, הסימן של מעלה גרה, מסמל את מי שהוא טהור בדעות ובהשקפות, הוא יודע מה חושבת היהדות על כל נושא, הוא יכול לתת הרצאה מרתקת על הבדלי ההשקפות בין הרמב"ם לספר הכוזרי אודות "טעמי המצוות", אך אינו מייחס חשיבות לקיום המעשי. מבחינתו, הקיום נועד למי שאינו יודע לחשוב.

וכאן מלמדת התורה את התובנה הבסיסית ביותר ביהדות: היהודי צועד על רגליו, לא על ראשו. מי שמתמסר לקיום מצוות מעשי – הוא יהיה בסדר, הילדים שלו יהיו בסדר, וגם מי שעזב – יחזור בסוף. לעומת זאת, מי שמניח דגש על רעיונות – יישאר בעולם המחשבה והדברים לא יתקעו יתד במציאות.

הנה סיפור מעורר לב: זה היה בתחילת שנות התשעים, הרב ישראל מאיר לאו, רבה של תל אביב דאז וראש אבות בתי הדין בה, ישב בלשכתו ודן בתיק מסובך של "בירור יהדות". באותם ימים התעשרה ארץ ישראל בקיבוץ הגלויות הגדול ביותר בדורנו: שערי ברית המועצות נפתחו ומיליון עולים נחתו בנמל התעופה בן גוריון. זה היה נס מדהים, אבל בשולי העלייה הנהדרת התעוררו שאלות של 'בירור יהדות', מחמת אנשים שלקחו 'טרמפ' ועלו ארצה במסגרת חוק השבות.

מול שולחנו של הרב לאו עמד גבר בן 40 וביקש להוכיח את יהדותו. לא היו לו כל מסמכים מתאימים, אך הוא הביא עמו שני עדים כשרים: עד אחד העיד שהוא השתתף בברית המילה שלו לפני 40 שנה, ויהודי שני, חסיד חב"ד מבוגר עם זקן ארוך, סיפר דבר מפעים:

הוא הכיר היטב את אמו של אותו גבר. היא הייתה רופאה בבית הרפואה הממשלתי במוסקבה. היא ניהלה כלפי חוץ אורח חיים קומוניסטי ואיש לא היה יכול להעלות בדעתו שהיא שונה מכולם, אבל היה לה מנהג אחד עליו הקפידה בחירוף נפש. היא הייתה מעשנת כבדה, שתי קופסאות סיגריות ביום, אבל בכל לילה הייתה מוציאה מהקופסה סיגריה אחת ומניחה בתיבה תחת המיטה. בכל שנה אחרי חג הפורים הייתה מרוקנת את התיבה, מוציאה 365 סיגריות שהתקבצו לאורך כל השנה ומגיעה אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור וקונה תמורתן שני קילו קמח ואופה עבורה מצות לליל הסדר. ועל הלילה הזה היא לא וויתרה מעולם: היא ומשפחתה הקפידו בקנאות על קיום המצווה הזו וחינוך הילדים. ואם כזו אימא – איזה פלא שהבן התעורר לעלות לארץ ומתעקש על יהדותו.

הרב לאו לא היה יכול לעצור את דמעותיו וביקש לשוחח עם האימא. התברר כי היא נשארה ברוסיה. אחרי התגברות על תקלות התקשורת, הוא הצליח להשיג אותה בטלפון ואמר רק משפט אחד: "אנחנו חוגגים את ליל הסדר לילה אחד בשנה, את חגגת אותו 365 לילות בשנה...".

מה באמת העוצמה של הקיום המעשי? מדוע אי אפשר להסתפק ברעיונות מוצקים וברגשות נעלים?

שתי תשובות פשוטות: א. רעיונות ורגשות נדרסים תחת הגלגלים של החיים. בני זוג מתחילים את החיים מלאי אהבה אחד לשני, אבל שוקעים במהירות תחת המרוץ של השגרה ואחרי כמה שנים הם מגלים שלא נשארו להם זמן לרגשות. החיים הם מעשיים ולא רגשיים, ולכן התובנות המהדהדות והרגשות ממלאי הלב נרמסים תחת הלחץ למלא את חשבון הבנק. רק הרגלים מעשיים קבועים, שנמצאים כחלק בלתי נפרד מסדר היום, מקבעים את הרגש ומנכיחים אותו בתוך מציאות החיים.

ב. באופן מעמיק יותר, בשפתה של תורת החסידות: רעיונות ורגשות מבוססים על החוויה של האדם, וחוויות הם דבר חולף. ואילו קיום מעשי מבוסס עלהתמסרות וקבלת עול לרצון ה' – וקבלת עול היא יסוד של נצח. בקיום מעשי אין כל חוויה והתרגשות – וזה בדיוק כוחו. כל מה שנרגש בו הוא ההתמסרות לרצון ה', והביטול הזה יוצר חיבור איתן בנפש ואינו חולף לעולם.

ומהסיבה הזו, גם מי שחלילה 'נטמא' – עתיד בסופו של דבר לחזור ולהיטהר, כמו אותו בעל חיים שאינו מעלה גרה – אך מפריס פרסה, ונזכה לכך עוד לפני ר"ח ניסן, חודש הגאולה, כפשוטו ממש.

דרשה לפרשת שמיני

יהודי מסכן נקלע לקשיים כספיים חמורים. הדבר נודע לכומר והוא פנה אליו בהצעה מפתה: הוא ישלם את חובותיו ובתמורה ימיר היהודי את דתו. וכדי לוודא שהיהודי אכן עוזב את היהדות, עליו להתחייב כי מהיום יאכל בשר סוס ולא בשר פרה. היהודי המסכן הסכים והכומר היזה עליו כמה טיפות מים והכריז בחגיגיות: "אתה נוצרי, אתה נוצרי, אתה נוצרי".

חלפו חודשיים והכומר בא לראות איך עומד היהודי בתנאים. הוא נכנס אליו בליל שבת וראה את היהודי יושב עם המשפחה סביב שולחן השבת ואוכל בשר בקר כשר. לפני שהכומר פתח את פיו, הבהיר האיש: השפרצתי על הבשר כמה טיפות מים והכרזתי: "אתה סוס, אתה סוס, אתה סוס"…

אחד הנושאים המרכזיים בחייו של היהודי, הוא "שמירת הכשרות". עולם האוכל היהודי הוא מוגבל ומצומצם ואפשר לאכול מספר מוגבל של מאכלים. הדבר נוגע במיוחד לתחום הבשר, בו יהודי יכול לאכול רק בשר בעלי חיים בודדים, שיש להם שני סימני כשרות: מעלי גרה ומפריסי פרסה.

כאן שואל את עצמו כל אדם חושב: מה זה בכלל משנה? למה הקב"ה מתערב במה שמניחים בצלחת? הרי העיקר הוא לאכול ולקבל כוח ומה חשובה הדרך?

זאת שאלה עתיקת יומין והמדרש מקשה אותה לגבי מצות השחיטה:

1. תנחומא שמיני ז: מה אכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלי שחיטה? שיהא ישראל נוחר ואוכל [בדקירה בלא שחיטה] או שוחט מן הצוואר או מן הירך?

אולם במיוחד קשה להבין את סימני הכשרות: איך צורת הפרסה של הבהמה הופכת אותה לכשרה? או מה הקשר בין צורת העיכול של הבהמה להיותה מותרת באכילה?

השאלה הזאת מעניינת במיוחד, משום שכללי הכשרות היהודיים הם ייחודיים לחלוטין. בכל מיני דתות קדומות, יש מושג של אוכל חיובי ואוכל שלילי, אבל החלוקה שם מוגדרת וברורה: בהמות כן, חיות לא, בעלי חיים צמחוניים כן, בעלי חיים טורפים לא, וכיוצא בזה. אך כללי הכשרות היהודיים הם דקדקניים ופרטניים והכלל היחיד הקובע הוא סימני הכשרות הללו.

כך שמצד אחד, ישנן חיות יער לא מבויתות שהן מותרות לאכילה, כמו צבי (או ג'ירפה, לדעות מסוימות כדלקמן), ולאידך, ישנן בהמות מבויתות וצמחוניות שהן אסורות באכילה, כמו חמור או סוס. והשאלה עולה ונשאלת, מהי בדיוק המשמעות של סימני הכשרות הספציפיים הללו?

אברבנאל שמיני יא: למה זה התירה התורה לאכול הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכילה הבהמה שאין בה התנאים האלה? מהו הטוב והיושר שיש בתנאים אלה, בעבורם תהיה הבהמה טהורה ובלתם תהיה טמאה?

נקודות נוספות כאן מעוררות עניין: א. התורה מגדירה את הבהמות המותרות והאסורות בשם "טהורות" ו"טמאות", והשאלה המתבקשת היא, מהי משמעות ה"טומאה" וה"טהרה" כאן? האם כלב או חתול הם בעלי חיים שליליים שמשרים רוח רעה כלשהי?

ב. גם מעניין לבחון, מדוע אוסרת התורה את בעלי החיים הללו ליהודים בלבד? הרי אם ישנה בעיה רפואית או רוחנית כלשהי, חשוב להזהיר מפניה את כל בני האדם?

אנו נבחן היום את סוגיית סימני הטהרה בשלושה מישורים: פשט, רמז וסוד.

א. השבוע, אנו נכנסים לעומקה של התורה ומתחילים ללמוד את דיני המצוות. בעוד ששניים ורבע חומשים עד כאן, עסקו בסיפורי האבות, יציאת מצרים והקמת המשכן, השבוע אנו מסיימים את הקמת המשכן ביום ה"שמיני" ועוברים לדבר על החיים עצמם. שגרת היום יום של יהודי.

הנושא הראשון שבו פותחת התורה, הוא שמירת הפה. יהודי צריך לחשוב עשר פעמים לפני שהוא מכניס משהו לפה. מעניין להעיר גם כי הציווי הראשון בהיסטוריה שקיבל האדם הראשון מאלוקים, הוא הצורך לשלוט בתאוות האכילה ולא לאכול מפרי עץ הדעת[1].

החשיבות שרואה התורה בשמירת הפה, באה לידי ביטוי באבחנה חשובה. הגמרא מביאה כלל חשוב, לפיו 'הקב"ה לא מביא תקלה לידי צדיקים'. כלומר, ה' שומר על הצדיק שלא יפול בשוגג לידי חטא. הגמרא (חולין ז,א) מביאה לכך דוגמא קיצונית מ"בהמתם של צדיקים": התנא רבי פנחס בן יאיר הלך עם חמורו בדרך ונכנס לאכסניה ללון. בעלי האכסניה נתנו שעורים לחמור, אך הוא לא אכל. התברר כי השעורים היו "דמאי", שהוא חזקת ספק אם עישרו אותו והחמור המחמיר במצוות לא נכשל אפילו בספק עישור.

מקשה על כך תוס', הרי מצאנו בבירור מקרים שבהם צדיקים חטאו בשוגג במעשים חמורים? למשל, הגמרא (שבת יב) מספרת על רבי ישמעאל, שלמד בליל שבת לאור הנר ומבלי משים הטה את הנר כדי לראות טוב יותר, והדבר אסור משום "מבעיר אש"? יתירה מכך: במסכת חגיגה (טז,ב) מסופר על נשיא הסנהדרין, יהודה בן טבאי, שעשה טעות חמורה והרג! אדם שלא היה חייב מיתה?

משיב תוס' באבחנה יסודית: 2. תוס' שבת יב,ב: לגבי רבי ישמעאל שהיטה את הנר בשבת, ולגבי יהודה בן טבאי שהרג בשוגג עד זומם … לא מקשים והרי הקב"ה אינו מביא תקלה אפילו על בהמתם של צדיקים [כמו חמורו של רבי פנחס בן יאיר]? אומר רבינו תם: לא מקשים כך בשום מקום רק לגבי אכילת איסור, שהוא גנאי לצדיק ביותר.

כלומר, בעוד הצדיק קיבל בחירה חופשית ויכול לבוא לידי חטא חמור בשוגג, עדיין הקב"ה נושא לו פנים ושומר שלא יבוא לידי חטא באכילת איסור. כיון שזה גנאי מכוער במיוחד.

אחרי ההקדמה הזו, נעבור אל אחת ההגבלות המרכזיות בנושא האכילה: כשרות הבשר. בכלל, התורה מתייחסת מאוד בזהירות לאכילת בשר. אפשר לשים לב כי התורה לא אוסרת שום מזון מן הצומח (אפילו כזה עם רעלים מסוכנים), אבל מגבילה ומצמצמת באופן משמעותי את אכילת הבשר.

ראשית, עד המבול, היה אסור בכלל לאכול בשר. כך שבמשך רבע משנות קיומו של העולם, 1500 שנה, בני אדם היו צמחונים לחלוטין. אחרי המבול, הותר לאכול בשר בעל חיים, אבל התורה הקימה רשימת הגבלות כדי לשמור את האכילה הגונה. די לקרוא את המשפט התלמודי הבא:

3. פסחים מט,ב: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: זאת תורת הבהמה והעוף – כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה, אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

ברוח הזו, ראיתי שמביאים בשם החתם סופר דיוק נפלא: הפרשה כאן מתחילה עם סימני ההיתרלאכילת בעלי חיים: "זאת החיה אשר תאכלו". ולכאורה, התורה הייתה צריכה לפתוח עם הבהמותהאסורות באכילה, שזהו לכאורה החידוש העיקרי? מדייק החתם סופר כי החידוש הוא הפוך: שיש בכלל בעלי חיים מותרים!. שכן הגישה הבסיסית של התורה היא, שאסור לאכול בעלי חיים. זה לא טוב לאדם. והחידוש הוא שהתורה החליטה בכל זאת להתיר כמה מינים בודדים.

טללי אורות פרשת שמיני בשם החתם סופר: פרשת הכשרות מתחילה עם סימני ההיתר של בעלי החיים המותרים באכילה. ולכאורה היה צריך לפתוח עם בעלי החיים האסורים באכילה, שזה עיקר החידוש? אלא באמת החידוש הוא בכך, שמותר לאכול בעלי חיים ואין צריך להימנע מכך לגמרי.

וכיון שהחידוש הוא בהיתר, לכן התורה מטילה סידרת הכנות והגבלות על אכילת בשר: א. הבהמה צריכה שחיטה. ב. חובה למלוח תחילה את הבשר ולהוציא מתוכו את הדם. ג. והעיקר: רוב רובם של בעלי החיים בעולם אסורים באכילה ורק מקצתם הזעיר מותר. אלו שנושאים שני סימני טהרה:

ויקרא יא,ב: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ: כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו.

פירוש: א. חלק מבעלי החיים יש להן כעין סוליה קשיחה בכף הרגל שמאפשרת להן לדרוך על הארץ בלי להיפצע, ואצל כמה מאותן בעלי פרסות, הפרסה היא חתוכה באמצעה לשתיים. כלומר, מתוך הפרסה יוצאות שתי אצבעות הרגל, ובין שתיהן יש חתך והפסק. ב. חתוכי הפרסות הן גם מעלות גירה (חוץ מהחזיר, שהוא מפריס פרסה ולא מעלה גרה). כלומר, בתחילה הן בולעות את האוכל בלי ללעוס, הוא יורד לכרס ומפורק שם באמצעות חומצות, ואח"כ עולה חזרה אל הפה ללעיסה וטחינה.

מספר בעלי החיים בטבע הנושאים את שני הסימנים הללו הוא בסך הכול עשרה:

תנחומא פנחס ב: אמר הקב"ה למשה: עשר בהמות טהורות מסרתי לך: שור, כבש ועז … איל, צבי, יחמור, אקו [יעל], דישון, תאו וזמר [יש אומרים שהיא הג'ירפה, רק שאיננו יודעים היכן לשחוט אותה].

וכאן שבות השאלות איתן פתחנו: למה התורה מתייחסת כל כך בזהירות לאכילת בעלי חיים[2]? מהו סוד הסימנים הללו המתירים את הבשר באכילה? ולמה גוי מותר באכילת המאכלים השליליים הללו?

חשוב להדגיש בפתח הדברים, כי מצות הכשרות היא מקבוצת ה"חוקים", שאיננו מבינים אותם די הצורך. אנו מקיימים אותן בהכנעה בגלל "הוראות היצרן", כך ציווה הקב"ה שברא את העולם והוא יודע היטב מה טוב לאכול ומה לא. ובכל זאת, ננסה לתור אחרי טעם או רמז מאחורי העניין.

ב. לפני בערך 200 שנה, היה בפולין גאון עצום בשם רבי עקיבא איגר. הוא כתב ספרי חידושים עמוקים ונחשב לאחד מגדולי הדורות. פעם הוא עבר בעיירה לומז'ה ונכנסה אליו אישה בוכייה וביקשה את ברכתו. היא סיפרה בכאב כי יש לה כמה ילדים מוכשרים, אך ילד אחד מהם לא קולט מקצועות קודש. הוא מצטיין בלימודי חול, אבל בגמרא וחומש הוא לא תופש כלום. הרב השיב לה כי צריך לבדוק אם הילד נכשל פעם באכילת מאכלי איסור.

ההורים התפלאו מאוד, שכן הם חינכו את הילדים לא לאכול כלום מחוץ לבית, אבל אחרי חקירה ודרישה סיפר הילד כי פעם עבר על יד אולם שמחות ונמשך לשבת לאכול שם. האבא הלך לביתו של השוחט וביקש לדעת אם השחיטה לאותה סעודה הייתה כשרה? השוחט פרץ בבכי ושאל למה מזכירים לו את הערב ההוא? הוא כל כך צם והתענה כדי לכפר עליו…

התברר כי יהודי אחד גירש את אשתו, אולם רבנו הזקן פסל את הגט לחלוטין והוסיף והזהיר את הבעל שלא להתחתן שוב ואם יעשה זאת, הבשר שיישחט לחתונתו יהיה נבלה. עם זאת, אותו יהודי עז פנים התחתן שוב, והילד אכל מהבשר של אותה הסעודה…

הבעיה באכילת מאכלות אסורות, נרמזת בתורה דרך אות אחת, בסוף פרשת דיני הכשרות:

4. ויקרא יא,מג: אל תשקצו את נפשותיכם … ולא תטמאו בהם ונטמתם בם.

אפשר לשים לב שבמילה "ונטמתם" חסרה האות אל"ף, כמו 'ונטמאתם'. מבארת הגמרא:

יומא לט,א: אל תקרי 'ונטמתם' אלא ונטמטם. עבירה מטמטמת לבו של אדם.

עם ישראל קיבל שליחות מיוחדת מהקב"ה. בערב מתן תורה, ה' מינה אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר: אלו המנכיחים בעולם את מציאותו של הקב"ה. עלינו להיות ראיה ועדות לכך שישנו רובד יותר גבוה בטבע ממה שנראה בעיניים. כדברי הנביא ישעיהו: "אתם עדי נאום ה'".

יהודי עושה זאת בפשטות בכל דרכיו. למשל, כאשר הוא עומד בערב שבת ואומר: "ויכולו השמים והארץ", הוא מודה בכך שיש בורא לעולם. כך כאשר קובע מזוזה על פתח הדלת, הוא מכריז את האמונה הזו קבל עם ומלואו. אולם כדי שנעמוד במשימה הלא קלה הזו, מול כל הספקות השכליים ופיתויי הלב המסיחים את הדעת, צריך לשמור על טהרת הנפש וניקיון הדעת. כלומר, על רגישות רוחנית שתאפשר לנו לחוש את יד ה' המאירה בבריאה.

וזאת בדיוק הבעיה עם מאכלות אסורות. בשר בהמה וחיה הוא כשמו, בהמי וגס. הבשר משרה על האדם גסות ואדישות ומקהה את הרגישות הרוחנית שלו. הבשר עושה אותנו יותר 'בהמה' ופחות 'אדם' שנברא "בצלם אלוקים". קשה לאכול בעלי חיים ואחר כך להשתוקק להבין מאמר חסידות[3].

ואם הדברים נשמעו בעבר כמו חידוש, היום הכול יודעים כי האדם הוא מה שהוא אוכל. מעולם לא הייתה כזאת מודעות לקשר בין מזון ובין איכות חיים. לא רק שהמזון משפיע על כוח הגוף, אלא מקרין במידה מהותית על הנפש. שתיית יין מעוררת שמחה, מאכלים עתירי סוכר ממלאים אנרגיה, סמי הזיה מעוררים דמיון, ובגמרא הוריות יג,ב מובאת סידרת מאכלים העוזרים לזיכרון או מקלקלים אותו. וכך הוא בענייננו: הבורא, יצרן העולם מעיד כי בשר בעלי חיים משרה קהות רוחנית[4].

לפי הגישה הזו, מבאר הרמב"ן את המושגים "בעל חיים טמאים או טהורים". כלומר, כאלו שמשרים רוח טהרה והתעוררות על הנפש או אלו שמשרים רוח גסות ואטימות על הנפש[5].

רמב"ן שמות כב: אין האיסורים במאכלים רק [משום] טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר 'ואנשי קודש תהיון לי', כלומר, אני חפץ שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראויים לדבקה בי שאני קדוש. לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים.

בכל זאת, למרות הגריעות של בעלי החיים, בחרה התורה להתיר כמה בעלי חיים ספציפיים לאכילה. (יתכן כי הסיבה לכך היא שהאדם תאב לכך, או שהוא זקוק לכך לחיזוק הבריאות, או משום הטעם הרוחני של בירור הניצוצות מהבשר). אך בחרה מתוך כל בעלי החיים בטבע, עשרה מינים שהתברכו בשני סימני טהרה – והם הרגועים והשלווים בין חיות הטבע.

כך כותב המדרש לגבי הבהמות הכשרות לקרבן, כי התורה בחרה את בעלי החיים הנרדפים ולאהרודפים. כלומר, את בעלי החיים התמימים, הרגועים והשלווים, תמורת העזים והתוקפנים.

רבנו בחיי שמיני יא,יג: הכשיר הכתוב לקרבן, הבהמות שהן נרדפות ופסל החיות שהן רודפות.

כעת אפשר להבין באופן פשוט את ההיגיון מאחורי שני סימני הכשרות: הסימנים הללו מעידים על היות בעל החיים שלו ורגוע, נרדף ולא רודף.

א. בהמות מעלות גרה הן בהמות צמחוניות, שאוכלות עשב בלבד ולא טורפות ופוגעות בבשר בעלי חיים אחרים. [יש לכך קשר ישיר לזה שהן מעלות גרה, משום שבעשב יש פחמימה הנקראת "תאית" שקשה לעכל ולפרק אותה, ולכן הבהמה עושה זאת בשני שלבים של העלאת גרה].

אברבנאל פרשתנו: הבהמות הללו … מזגם יותר שווה, לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות.

ב. בעלי החיים משתמשים בפרסה שלהם, כדי לבעוט במי שמאיים עליהם. אולם הפרסה השסועה היא פחות יעילה וממוקדת, ולכן בעלי החיים הללו הם אינם תוקפנים.

רלב"ג פרשתנו: אלו המינים שימצאו בהם ב' הסימנים הם היותר משובחים … שהפרסה העגולה [ולא שסועה] היא כלי מלחמה … והנה כת הנלחמים הם בלתי נאותים המזג להיזון מהם … ואולם הפרסה השסועה איננה כלי להילחם ולזה אלו המינים יותר נאותים[6].

עד כאן ההסבר הפשוט לסימני הטהרה[7]. מכאן נעבור אל הרמז הפנימי מאחורי הסימנים הללו, המעביר מסר חשוב במיוחד בעבודתו הרוחנית של היהודי.

ג. הבה נפתח עם 'מדרש פליאה', סיפור תלמודי מפורסם הקשה מאוד להבנה (ע"ז יח): זה היה בימים הקשים לאחר החורבן השני. ירושלים הייתה חרבה והרוסה והפחד שלט ברחובות. אלפי חיילי הלגיון הרומאי הסתובבו בכל פינה וחיפשו אחר אלו המפרים את גזרות השמד.

באותם ימים נכנס התנא רבי חנינא בן תרדיון אל חדרו של רבו, רבי יוסי בן קיסמא. רבי יוסי אמר לתלמידו כי שמע עליו 'לשון הרע'. שמעתי שאתה ממשיך ללמוד תורה בסתר והדבר מהווה סכנת נפשות ממשית. הם יתפסו אותך ויהרגוך באכזריות (כפי שבאמת קרה לבסוף…). רבי חנינא התנצל כי הוא לא מסוגל להפסיק ללמוד, ואז שאל את רבי יוסי, האם הוא יזכה להיכנס לגן עדן?

רבי יוסי ביקש ממנו לספר לו איזה מעשה טוב שעשה, וכך יידע אם הוא עתיד להגיע לעולם הבא. רבי חנינא סיפר כי פעם ישב בערב פורים עם ארנק הכסף שלו, ומצא שטר כסף מונח והתלבט אם הוא שייך לארנק הפרטי או לארנק הצדקה שלו (רבי חנינא היה גבאי צדקה). הוא החמיר עם עצמו ותרם את הכסף לצדקה. רבי יוסי התפעל מהסיפור והכריז כי המעשה הטוב יביא אותו בוודאי לגן עדן.

כמובן, הסיפור הזה תמוה מאוד להבנה: ניצב יהודי ענק כמו רבי חנינא בן תרדיון. אדם שמוסר את נפשו כדי ללמוד תורה בסתר. הוא עתיד להיענש על זה במיתה אכזרית, כאחד מעשרה הרוגי מלכות, ועדיין כל זה לא מביא אותו לגן עדן. רבי יוסי מבקש ממנו לספר על עצמו עוד מעשה, שאולי יזכה אותו לכרטיס כניסה לעולם הבא. בסופו של דבר, רבי חנינא נזכר בסיפור 'שולי' לכאורה, שפעם הוא תרם מאה שקל לצדקה – מה שכל אדם עושה לעיתים קרובות – וזה מוציא את רבי יוסי מהכלים והוא מכריז שרבי חנינא בוודאי בדרך לגן עדן. מה העניין?

מסביר רבנו הזקן: כל אחד עושה דברים טובים, אבל עדיין זה לא גורם בהכרח להיות ראויים לגן עדן. כיון שעדיין אפשר להסתפק שמא עושים את זה בשביל עצמנו. אולי נולדנו בבית דתי ואיננו מכירים צורת חיים אחרת. שמא אנו אוהבים בטבענו ללמוד או לתת צדקה – ואין לכך כל קשר לקדושה. יהודי יכול לקיים מצוות כל חייו – ולא לחשוב פעם אחת באופן אמיתי על ה'.

אבל יש דבר אחד שבוודאי מביא אותנו לגן עדן. כאשר עושים משהו שהוא נגד הטבע שלנו. כנגד האופי המתבקש והשגרתי. כאן ברור שהמעשה הזה הוא כולו מתנה טהורה לכבודו של הקב"ה.

כאשר רבי חנינא בן תרדיון למד תורה במסירות נפש, הדבר עדיין לא מעיד שהוא דבוק בקב"ה. יתכן שהוא אוהב ללמוד ולא מוצא טעם בחיים בלי חוויה אינטלקטואלית. אבל כשהוא סיפר את הסיפור על הצדקה, הוא הציף רגע של מסירות אמיתית.

שכן אנשים שמסורים ללימוד בהתמדה, הם בדרך כלל טיפוסים "מרה שחורה" החיים לעצמם. לעומת זאת בשביל לתת צדקה בהרחבה, צריך להיות טיפוס מחובר לחיים, שאוהב לחיות ואוהב גם להחיות אחרים. וכאשר רבי חנינא המתמיד והסגפן, הלך ופיזר צדקה בהרחבה – הוא הוכיח כי הוא לא עושה את מה שהוא אוהב, אלא את מה שהקב"ה אוהב. ועל מעשה כזה הולכים לגן עדן.

לפי היסוד הזה, מבאר הרבי היטב את רעיון ה"מפריס פרסה". התורה קוראת לנו לבחון את עצמנוולא רק את הבהמה. הרי בסופו של דבר, כולנו בהמות. בהמות עם שכל. והתורה קוראת לנו לבדוק האם אנו בהמות כשרות? הסימן המבחין לכך הוא, האם הפרסה שסועה? כלומר, האם יש לבהמה שתי אצבעות נפרדות שהולכות ימינה ושמאלה. בעבודת האדם, הדבר מבטא את מי שעובד את ה' גם בקו הימין, חסד, וגם בקו השמאל, גבורה.

למשל, אחד אוהב לתת צדקה, אך הוא פחות אוהב ללמוד ולהעמיק. כיון שכאן נדרשת גבורה והתכנסות פנימית. יש אנשים הפוכים שאוהבים ללמוד, אך פחות אוהבים ללמד. ביטוי אחר לכך, הוא אחד שאוהב לקרב ולחבק אחרים, אך אינו מסוגל לומר מילה תקיפה ולשמור את גדרי ההלכה. וכן הלאה. סימן הכשרות הנאות הוא, כאשר האדם עובד את ה' בשני הקווים גם יחד[8].

ומכאן אל סימן הכשרות השני: העלאת גרה. במשך החיים אנו נאלצים להתמודד עם ענייני עולם הזה, אכילה, שתייה, עסקים וכו'. כמובן, אנו מסבירים לעצמנו כי הכול חשוב והכרחי ואי אפשר לוותר על כלום. וכאן בא הסימן של "העלאת גרה" ומזכיר לנו כי כדי שענייני הבהמיות יהיו "כשרים", עלינו לחשוב על הדברים שוב ושוב, ללעוס אותם היטב ולשקול האם הכול באמת נדרש או אפשר לוותר על משהו לטובת עניינים רוחניים.

5. לקוטי שיחות ב/375: בתורה אור מובא הסיפור של רבי חנינא בן תרדיון, שעשה שני מעשים: אחד מצד קו החסד והשני מצד קו הגבורה, ועשה את שניהם באותה חיות, ובכך נודע שהוא לא עושה זאת מצד הטבע אלא מצד עבודה. כי מצד הטבע לא יתכן לעשות שני דברים [הפוכים] באותה חיות.

זהו הסימן של מפרסת פרסה: כאשר מתעסקים רק בצד אחד, יתכן שזהו מצד הטבע והרגילות. הסימן של בהמה טהורה הוא, שפרסתה שסועה והולכת ימינה ושמאלה, לשני הכיוונים. הוא יוצא מטבעו ועושה את השליחות של 'האדם העליון' היכן ששולחים אותו.

בכל זאת, היות שמתעסקים עם ענייני גשמיות, שיש להם קשר עם חומריות, אי אפשר להסתפק רק בסימן אחד וצריך סימן נוסף: מעלה גרה. פירושו: לבדוק את עצמו ולבחון היטב את מעשיו שוב ושוב [כמו העלאת גרה, שהיא עיכול חוזר ונשנה].

[1] מה מכניסים ומה מוציאים: שתי הפרשיות הבאות ממשיכות באותו כיוון ומדברות על הצרעת, שהיא תזכורת לעניין דומה: הצורך לשמור על מה שמוציאים מהפה בדמות לשון הרע ורכילות.

מספרים על צדיק אחד שנכנס עם חסידיו לאכסניה יהודית לאכול משהו והגבאים נכנסו למטבח וחקרו את הטבחית הזקנה לפרטי פרטים היכן קונה את רכיבי המזון. אחר כך הם ישבו לאכול והחלו לפטפט דיבורי לשון הרע. אמר הצדיק: "יהודים, אתם כל כך מקפידים על מה שמכניסים לפה ומה עם מה שמוציאים מהפה"…

[2] העשרה – שאר בעלי החיים הכשרים: שקצים, רמשים ותולעים זוחלים אסורים לחלוטין. דגים מותרים רק אלו שיש להם סנפיר וקשקשת. עופות מותרים בעיקרו של דבר, חוץ מ-24 עופות דורסים שאסורים. וכיון שאיננו יודעים כיום מי הם אותם עופות, ישנה "מסורת" העוברת מדור לדור לגבי העופות המותרים.

[3] לפי זה מבואר בכלי יקר יא,יג מה שרוב הבהמות והחיות אסורות ואילו רוב העופות כשרים. אלא שהבהמות עיקרם הוא יסוד העפר, שהוא גס ואטום, ואילו העופות הן מיסוד האוויר (הרוח) שהוא זך ודק. וראו עד"ז בהתוועדויות תשמ"ג ג/1394 שהשרצים והרמשים אסורים לגמרי, משום שהם קרובים ביותר אל העפר.

[4] כך מספרת הגמרא (ב"ק עא,ב ובתוס' שם) על רבי נחמן, שאמר פסק הלכה ולמחרת קם והתחרט ממנו. הוא הסביר שאתמול הוא היה שרוי בתענית ולא אכל בשר בקר, ולכן לא היה מספיק מפוקח. בעירובין סד,א העיד על עצמו רב נחמן שלא היה מתיישב ללמוד לפני ששותה רביעית יין.

[5] בירושלמי חגיגה ב,א מוסבר כך שורש הנפילה של אלישע בן אבויה. שכשהייתה אמו מעוברת, עברה על פתח עכו"ם והריחה שם והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש. האור החיים ויקרא יח,ג מביא בשם האר"י "כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו ולא ידע מאיזה סיבה … וזה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו מחלקי הרע".

[6] תמונות של בעלי חיים לילדים: הרבי הורה שלא לשים על מיטה של ילדים קטנים תמונות של בעלי חיים טמאים. שכן דווקא תמונות בעלי החיים הרגועים משרות על הילד אווירה תמימה ושלווה. (כל שכן לפי הטעם הפנימי, שבעלי החיים הטמאים יונקים משלוש קליפות הטמאות).

[7] הסבר העניין לפי קבלה: בכל דבר יש ניצוץ אלוקי המחיה אותו, אלא שבבעלי החיים הטהורים, הניצוץ הזה מכוסה בקליפה דקה של 'נוגה' וניתן לברר ולהאיר אותו על ידי ברכה ואכילה לשם שמים. ואילו בבעלי החיים הטמאים, הניצוץ האלוקי מכוסה בקליפה גסה של שלוש קליפות הטמאות ואי אפשר לחשוף אותו בשום אופן. ראו מגיד דבריו ליעקב 116: "למה כתיב ונטמתם בם חסר אלף … שחסר מהם החכמה עילאה הנקרא קדש".

הבעיה בכך כפולה: א. אין תועלת באכילתם, כיון שהאדם מקבל כוח מהניצוץ האלוקי שבמאכל, כנאמר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אבל בבעלי החיים הטמאים אי אפשר להגיע אל הניצוץ שבהם. ב. אין הצדקה לשחיטתם. כיון שהיתר אכילת החי הוא בכך שמעלה אותו לקדושה, אבל החי הזה אינו מתעלה לקדושה.

[8] יסוד גדול: היסוד הזה מבאר עוד שאלות בשיחות: בשיחה שם מבאר, מה שנאמר לאברהם אבינו לשון בקשה, "קח נא את בנך", שיעמוד בניסיון האחרון שלא יאמרו אין ממש בראשונות. אלא בניסיונות הראשונים היה יכול להמשיך בקו החסד, אבל בניסיון האחרון היה צריך לשחוט את יצחק כנגד טבעו.

בח"ג/966 ואילך מבאר הפסוק ש"המים להם חומה מימינם ומשמאלם", כיון שפעלו גם בתורה וגם בתפילה.

בתורת מנחם יז/13 מבאר בכך שהאומות לא רצו לקבל התורה, משום שלא רצו לשנות טבעם.

תשע"ו

שח לי בן אדם צעיר: הבנתי שאיסור בשר בחלב נובע מהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו". אבל אם רצה הקדוש ברוך הוא לאסור אכילת בשר בחלב, מדוע לא נכתב כך מפורשות בתורה?  ומדוע לא הוסיף לכך נימוק?

כבר דנו בשאלה זו חכמי ישראל ידועים מן הראשונים ומן האחרונים. נימוקים שונים ניתלו באיסור המקראי. היו שראו בבישול הגדי בחלב אמו מנהג אכזרי ושהאיסור נועד להרחיק את ישראל מהאכזריות, היו שראו בכך פולחן אלילי והתורה רצתה להרחיקנו ממנהגי האליליים, היו שראו בכך מנהג של רעבתנות וזלילה שאינה יפה לנפש האדם, ואפשר למצוא סיבות נוספות, כפי כח הדמיון הפורה של כל פרשן ופרשן.

ככללו של דבר חייבים להודות, שאין אחדות דעים באשר לנימוק האפשרי ואין וודאות לסיבת האיסור. וכמו שאין וודאות לסיבת איסור זה, אין ידיעות וודאיות לסיבת מצוות רבות נוספות שניתנו לנו בתורה. מאידך יש מצוות שסיבתן ברורה ואף מפורשת בתורה. בתקופה מסויימת נפוצה היתה בין ההוגים היהודים אבחנה בין שני סוגי מצוות.

מצוות שכליות, הן מצוות שכל אדם מבין את חשיבותן ונחיצותן. דוגמאות רווחות: האיסורים על גניבה ועל רצח.

מצוות שמעיות, הן מצוות שאינן מובנות מאליהן, ויש לקיים אותן רק כיוון שנצטווינו עליהן בתורה, כמו הימנעות מאכילת בעלי חיים מסוימים, שעטנז ומצוות שקשורות לטומאה וטהרה. ייתכן שגם מצוות הכשרות שייכות לקטגוריה זו.

כמובן שגם המדרש נפנה לשאלה זו. ואחד המדרשים הנפלאים פותח לנו צוהר להבנת עיקרון מהחשובים באמונת ישראל.

בפרשתנו כתוב: וידבר ה' אל משה לאמר זאת החיה אשר תאכלו. על זה שואל המדרש (תנחומא, ורשא, פרשת שמיני סימן ז): "ילמדנו רבינו כמה בהמות טהורות יש בעולם, כך שנו רבותינו, עשר בהמות הן, איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר, ושור שה כבשים ושה עזים, יותר מאלה אין בעולם..." לפני שנדון בתשובת רבי לתלמידי החכמים, רצוי להבהיר מיהו רבי זה.

רבי אינו סתם אחד מחכמי התלמוד. בכל מקום בתלמוד שמופיע הכינוי רבי, הכוונה לרבי יהודה הנשיא. לא רק שרבי היה נשיא היהודים ונשיא הסנהדרין, והיחיד בתולדות ישראל שזכה להיקרא בתואר רבינו הקדוש. הוא חולל את אחת המהפכות הגורליות ביהדות. הוא אחראי להעלאת ששת סידרי המישנה על הכתב, בשנת 200 לספירה. ניתן לומר ללא הגזמה, שאילמלא המישנה, שבעיקבותיה נחתמה הגמרא בשנת 500 בערך, לא היה קיום לתורה שבעל פה והיא היתה נשכחת עם הזמן, ואין ספק שללא התורה שבע"פ, היתה דת ישראל חסרה את אחד מיסודותיה החשובים ביותר ונותרת עם התורה שבכתב. הכת הקראית שפסלה את התורה שבע"פ מונה כיום 50000 נפש בלבד. זה היה עלול להיות גם גורלה של היהדות.

נחזור לתשובתו של רבי. "אמר להם רבי, מה אכפת להקדוש ברוך הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה ... תדע שלא נצטווה השחיטה הזו אלא כדי לצרף את ישראל, כי לעתיד לבא עושה סעודה לצדיקים מן הבהמה ולויתן ואין שם שחיטה."

איזו אימרה גאונית! אכן פשוטה והגיונית ויש בה אמת ארצית ואמת מטפיזית שאין לשער את השלכותיה.

כי מה כוללת שאלה זו של רבי: האם לבורא העולם, השמיים והארץ וכל צבאם, הכוכבים והגלקסיות, האם באמת איכפת לו אם בני ישראל שוחטים את הבהמות שנועדו לאכילה, ומדוע חשוב לו שלא ימיתו את הבהמות בדרך אחרת. ולא רק שרעיון עיוועים כזה, שלהקב"ה חשובה השחיטה, מוסיף רבי להבנת חוסר החשיבות העקרונית של השחיטה את הנימוק, כי לעתיד לבוא, כאשר יכין הקב"ה סעודה לצדיקים מן הבהמה ומלויתן, ממילא לא תקויים מצוות השחיטה.

ומדוע אם כן אנו חייבים בשחיטה? תשובתו של רבי: על מנת לצרף את ישראל. הרמב"ם הולך בדרך זו ומסביר במורה נבוכים (חלק ג, פרק לג), "שמכלול כוונת התורה, להרחיק מהאדם את התאוות, כמו למשל מאכל ומשתה ומישגל, שאם יימשך האדם אחר המאכל והמישתה והמישגל מדי, יחריב את נפשו וגופו וכל זה מונע מהאדם להגיע לשלמות". והוא מצטט את זכריה הנביא (יג, ט), "וצרפתים כצרוף את הכסף".

רבים מן החוקים והמצוות השמעיות, כמו אלה שהוזכרו לעיל וכמו גם איסורי עריות, איסור אכילת חזיר ורבים אחרים, אינם מובנים מאליהם. אין לנו צורך בכל אותם מבני עמנו המוחזקים על ידי עצמם דתיים, המנסים להסביר את חוכמתה של התורה ואת חוכמתו של הקב"ה (כביכול זקוק הוא-יתברך לתמיכתם) בנתינת הסבר מעין-מדעי לאיסורים השונים. ייתכן והחכם באדם התכוון באימרתו אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר (קוהלת ז, טז) לכל אלה, המנסים למכור לנו, ואולי אף לעמי העולם, תורה קלה, מתוקנת ומוסברת בהתאם לדרישות זמננו ומתאימה לכל דורש ושואל.

תשע"ה​

נושא הקורבנות על השלכותיו, כך הייתי סבור, נדון מעל אתר זה פעמים רבות ומוצה דיו. וכי מה עניין יש ליהודי הדתי או למסורתי לחזור ולדוש בו. אומנם פרקים רבים בתורה, בעיקר בחומש ויקרא, עוסקים בקורבנות, אבל לבד מהקריאה בשבתות בבית הכנסת אין בהן כל עניין מסקרן לקורא בן זמננו.

לא הייתי חוזר היום לדון בנושא, אם לא היו אירועים מסויימים בימינו דוחפים לעסוק בו. אתר זה משתדל כידוע להימנע מלהיגרר לנושאים שהם בגדר פוליטיקה יומיומית, הללו שמורים לעיתונאים ולאמצעי התיקשורת. אבל אם הנושא היום נראה קשור לאקטואליה, אין הוא נוגע לסדר היום הפוליטי העכשיווי. הוא נוגע יותר לתקופה שלמה בחיי האומה הישראלית-יהודית, למן עצמאותנו המדינית.

נושא הקורבנות, היינו סבורים, עבר זמנו. כידוע מאז שחרב המיקדש בטלו הקורבנות. אבל יש מי מבני עמנו שאינם סבורים כן ושואפים בכל מאודם לחזור לסדר עבודת הקורבנות, ובעתיד במידת האפשר גם בהר הבית. לצורך זה יש מי שלומדים ומתרגלים את הנושא על מנת להיות מוכנים בכל שעה ושעה, ולאו דווקא לעת בוא המשיח, אלא ברגע שרשויות המדינה יתירו להם זאת. ולא היה טעם להיזקק לנושא, אם לא היה מתפרסם, שבערב פסח במקום כלשהו בירושלים התאספה קבוצה של יהודים קיצוניים (ביניהם יהודה גליק שנפצע לפני זמן מה מכדורי פלסטיני), ומצטלמים כשהם מחזיקים בידיהם שה כהחזק תינוק נאהב, כאשר בצידם ניצב מניין כוהנים לבושים בחלוקים לבנים. לאחר ששחטו את הכבש, קורבן הפסח, צלו אותו על האש וחילקו מבשרו לקהל שנאסף, כאילו קיימו את מצוות הפסח. לא כאן המקום לדון בעניין זה מבחינת השלכותיו הפוליטיות. אבל חשוב ביותר לדון בו מהיבטיו הדתיים.

הקרבת הקורבנות היא מצווה מדאורייתא. אבל כידוע גדולתה של דת ישראל הוא בשינויים שחוללו בה חז"ל במשך דורות רבים. ובאשר למצוות הקורבנות, לא רק שהיא פסקה עם חורבן הבית, אלא נועדה מראש להתקיים תקופה מסויימת בלבד, זמנית. כבר הורנו גדול חכמי ישראל בכל הדורות, הרמב"ם, שמצוות התורה מתחלקות למצוות פולחניות ולמצוות שמטרתן הכרת ה' וסדר חברתי מתוקן, שהם חסד, משפט וצדקה, כי רק באלה חפץ ה' (ירמיהו ט, כג).

מצוות הקורבנות ניתנה מראש - כך הרמב"ם - על מנת להסיח את דעת העם מהקרבת קורבנות לאלילים. כי כך היו בני ישראל רגילים לפני מתן תורה וכך נהגו כל העמים השכנים בעת העתיקה. וכבר אמרו גם נביאינו הגדולים שאין אלוהים רוצה בקורבנות. המחשבה שאלוהים זקוק לקורבנות היא אמונה טפלה, שהתאימה לעת העתיקה. תורת משה לא יכלה לבטל במחי יד את האמונה השגוייה, שאלוהים דורש קורבנות, ועל כן בחרה בדרך אחרת, היינו להסיט את עבודת הקורבנות לאלוהי ישראל, במטרה שהם יתבטלו מאליהם, כאשר בני ישראל יגיעו להכרת ה' שאינה זקוקה יותר לפולחנים וטקסים אליליים.

לאחר שהעם היהודי עבר את תקופת ההשכלה והנאורות, הגיע בכל שטחי החיים להישגים מרשימים, בהגות האמונית, בפילוסופיה, במדעים ובשאר התחומים, אנחנות רואים בימינו נטייה לחזור לאמונות טפלות ולפולחנים אליליים.

לתופעה זו ייתכנו הסברים שונים, אני אנסה הסבר פסיכולוגי. הפסיכולוגיה איבחנה מעין הפרעה נפשית, שבה לוקים אנשים רבים, הנקראת רגרסיה. המילה רגרסיה עצמה פירושה נסיגה. על מנת להסביר תופעה זו כדאי להיעזר בדוגמה נפוצה בין ילדים, אשר ממנה ניתן להשליך על מבוגרים. ילד בגיל חמש שנולד לו אח קטן, והוא חש שמירב תשומת הלב של הוריו כבר לא מופנית אליו, עשוי לחוש חוסר ביטחון וחרדה ואז הוא חוזר להתנהג כמו שנהג בילדותו כגון הטלת שתן במיטתו, על מנת לחזור למרכז העניינים בבית. האדם המבוגר, כאשר הוא חש אי-נוחות וחוסר-ביטחון רגשי, עלול במצבים של משבר מסוים, להיתקשות בהתמודדות עם בעיותיו באופן המקובל והתואם את שלב בגרותו, לסגת לאחור לשלב מוקדם יותר בהתפתחותו. למשל, מבוגר שנקלע למצבים מלחיצים, כגון קידום בעבודה, מבחנים באוניברסיטה וכו', עשוי לאבד את האיזון, לצעוק ולרקוע ברגליו כשם שנהג בנעוריו.

תופעה זו אצל היחיד, עלולה, כך אני סבור, להשתלט גם על קבוצות אוכלוסייה שלמות, היינו על עמים. די אם מצבי החרדה הגורמים לרגרסיה ישתלטו על חלק גדול, או חלק משפיע מהעם. העם כולו יחפש פיתרון או פורקן בנסיגה להתנהגות שהיתה נהוגה בעבר, ואפילו בשחר ההיסטוריה שלו.

כמו שהיחיד הנתקף בחרדה (ולא חשוב אם לחרדה זו בסיס עובדתי או שהיא פרי דמיונו), מתנהג למראית עין ככל האדם וממשיך לתפקד בחיי היומיום כאילו לא קרה דבר (כמובן עד למצבי התקף מסויימים). כך לדעתי גם עם שלם (הנסחף מרצונו או נגד רצונו אחרי הקבוצות הדומיננטיות שבו), עלול להיות קורבן למצבים נפשיים מעורערים הגורמים לנסיגה, לרגרסיה, בהתפתחותו. עם כזה יהיה פתוח לאמונות ילדותיות, היינו אמונות טפלות, כגון האמונה שקמיע יכול לעזור, שתפילה למתים בהשתטחות על קבריהם יכולה לרפא משהו, שהקמת המיקדש ושחיטת בעלי חיים לכבודו של אלוהים, עלולים להיות לרצון לפני ה'.

איזה רעיון אבסורדי! ושל מי הרעיון!

תשע"ד​

אפשר לחשוב שיש לי אידיאה פיקס (רעיום מסויים שנתקע במוח ואינו נותן מנוח, שיגיון. על פי מילון אבן שושן), משום שאני חוזר מדי פעם להפוך ולהפוך בנושא הקדושה. אבל מה לעשות, שמונח זה בצורותיו השונות מופיע בתנ"ך כמעט ארבע מאות פעמים וחכמינו, ראשונים ואחרונים, חזרו ודנו בו שוב ושוב. למרות שבתנ"ך ניתנו לריבון העולמים תארים רבים, אין הם אומרים לנו דבר, ניתן להבין אותן רק על דרך האליגוריה, על דרך המשל. קוראים לזה גם מטאפוריה.

אילו היינו יכולים לתאר את האל, זה היה אומר שאנו מבינים אותו, יודעים מהו. אבל כיום מבין כל בר-דעת, שאת האל לא ניתן להבין. הרמב"ם התבטא כך: "אין אנו משיגים את מהותו אלא את עובדת היותו".אבל יש תואר אחד, שלדעתי אפשר לייחס אותו לאל, המדובר בתואר קדוש. הבעייה היא שאנחנו לא מבינים את המילה הזו (אומנם יש בינינו המתיימרים להבין מונח זה, אלא שאני טרם מצאתי הסבר סביר לכך). כל מה שאפשר לומר, הוא, שהמלאכים, בהתאם לישעיהו הנביא, קראו "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָ"ה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" אבל מה זה בדיוק אומר? אולי זו שפת המלאכים.מאידך – כולנו משתמשים במילה זו לעיתים מזומנות ולכן כל אחד מאיתנו, אם גם אינו יורד לסוף הבנת המושג, יש לנו מעין תחושה באשר למובנו. מסיבה זו ננסה להתחקות אחר דיברי חכמינו למושג זה בהקשרים שהוא מופיע בפרשה שלנו.

אנחנו יודעים שבניו של אהרן הכוהן הגדול נדב ואביהוא הקריבו יותר ממה שצווה אותם ה', כלומר שלא דייקו בהוראות שניתנו להם ורצו לעשות יותר משנצטוו, ולכן יצאה אש והמיתה אותם. ואז פונה משה אל אחיו אהרן ואומר לו בשמו של אלוהים: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד (ויקרא י, ג). על משמעות הפועל אֶקָּדֵשׁ כאן רבו הפירושים. המקובל הוא, שאלוהים מחמיר יותר במקורביו מאשר עם המרוחקים ממנו. הוא מעניש את מקורביו ובכך הוא מתקדש בעיני העם, הרואה ונוכח שאין משוא פנים לפניו. לא רק זאת, אלא שהקדוש ברוך הוא מטיל חובות יתר על המקורבים אליו, כפי שאומר הנביא (עמוס ג, ב) " רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם". הקירבה לאלוהים, של העם ושל היחיד, מטילה חומרה יתירה על ההתנהגות ובהתאם לכך גם העונש כבד יותר.יש מי שהבין את התקדשות הקב"ה בצורה הפוכה. ה' מתקדש במקרה שלפנינו על ידי אהרן. לא בעונש שה' מעניש את מקורביו הוא מתקדש, אלא במעשים של מקורביו ובמקרה זה במעשהו של אהרן.

קידוש ה' בהתאם להסבר זה נעשה על ידי אביהם של בניו המתים, כאשר ליבו מלא בסבל ובאבל ובכל זאת אינו מפסיק מעבודת ה' ובכך הוא מקדש שם שמיים. רש"י הולך בדרך אחרת, לדעתו כאשר ה' מעניש את מקורביו הוא גורם לאחרים, לעם להתיירא מפניו. בעיקר משום שהם מבינים, שאם כך נוהג האל במקורביו, הם מבינים עד כמה התנהגות לא ראוייה מסוכנת לחוטאים. הפועל קדש מופיע בפרשה פעם נוספת: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי (שם יא, מד). על כך אומרים חז"ל, שהכוונה איננה, כפי שמבינים זאת פשוטי העם, שישראל נתקדשו על ידי המצוות שניתנו להם, כלומר שהקדושה היא תכונה שהוקנתה להם ע"י הקב"ה, אלא שקודם כל וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם ע"י המצוות שאתם מקיימים ואחרי כן תהיו קדושים. כלומר שלהתקדש זוהי משימה המוטלת על העם והאדם.

אין קדושה אוטומטית, ובלשון המידרש: בזמן שאתם עושים את המצוות אתם מקודשים, פרשתם מן המצוות, נעשיתם מחוללים. הרמב"ן מתייחס לפעולת וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם - מלשון פרישות, כי הפרוש והנבדל מתאוות העולם נקרא קדוש. אפשר לקבל הגדרה זו, מאחר שבמילא אינה ישימה. אני מבין זאת כך, שעל האדם להשתדל להגיע לפרישות, אותה לא יוכל במילא להשיג לעולם.הסבר מפורט יותר וקרוב להבנה הוא הסברו של הרמב"ם (מורה נבוכים, חלק ג פרק לג). קודם כל הוא אומר:ולשון ספרא: והתקדִשתם והייתם קדֹשים (ויקרא י"א, 44) זו קדושת מצוות. וכשם שהתורה קראה את קיום הציוויים האלה קדושה וטהרה, כן קראה לעבירה על ציוויים אלה ועשׂיית מעשׂים רעים טומאה, כמו שאבהיר. ניקוי הבגדים, רחיצת הגוף וניקוי הלכלוך אף הם ממטרות התורה הזאת, אבל לאחר טיהור המעשׂים וטיהור הלב מן הדעות המטמאות והמידות המטמאות. הסתפקות בניקוי החיצוניות על-ידי רחיצה וטיהור הבגדים יחד עם תאוותנות להנאות ושילוח-רסן במאכלים ובמשגל יש בה תכלית הגנאי.כלל מטרות התורה השלמה גם לנטוש את התאוות, לזלזל בהן ולמעטן ככל האפשר, ושלא יתכוון מהם אלא להכרחי.

יודע אתה שרוב תאוותנוּת ההמון והתפקרותם הוא רעבתנות באכילה, בשתייה ובמשגל. זה מה שמבטל את שלמותו האחרונה של האדם (שלמות הנפש), מזיק לו גם בשלמותו הראשונה (שלמות הגוף) ומשחית את רוב מצביהם של אנשי המדינות והנהגת הבית (המשפחה), כי בהיגררות אחר התאווה בלבד, כפי שעושׂים הבורים, בטלות ההשתוקקויות העיוניות, נשחת הגוף והאדם אובד לפני שגילו הטבעי מצריך זאת ורבות הדאגות והייסורים, ורבות הקנאה זה בזה והשׂנאה זה לזה והמאבק להוציא מה שיש בידי הזולת, הדחף לכל זה הוא שהבור קובע לו את ההנאה בלבד כתכלית מבוקשת לעצמה. לכן הערים האל יתגדל שמו בחסדו לצוות עלינו מצוות המבטלות את התכלית הזאת ומסיטות את המחשבה ממנה בכל דרך, ולאסור כל מה שמביא לידי תאוותנות והנאה גרידא. זאת מטרה גדולה ממטרות התורה.בהקשר זה אני מבין שהמטרה העליונה היא להתקרב לשלמות, כלומר כפי שאי אפשר להגיע לשלמות, אי אפשר להגיע לקדושה, וכל מה שניתן לאדם לעשות, לנסות להתקרב להבנת האל ובכך להתקרב לשלמות, שאולי היא מקבילה לתואר קדושה.

תשע"ג 

נושא הקדושה, למרות שנדון כאן כבר מספר פעמים, מעניין לחזור אליו בהקשריו השונים. גם חכמינו שבו ודנו בו מדור לדור וניסו לנתח אותו כל אחד לפי מיטב הבנתו, בין אם היה זה פירוש רציונלי ובין אם היה הפירוש על דרך הדרש.
​

תוך כדי חיפושי אחר הבנת המילה קודש או קדושה, ניתקלתי במידרש ששבה את ליבי. המידרש מתחיל במילים:
"מה איכפת לו לקדוש-ברוך-הוא שיאכלו ישראל בלא שחיטה". וכמובן ניתן להמשיך ולפרט שאלה זו גם לאכילת כשרות בכללה, לדיני טומאה וטהרה, איסורי עריות (יחסי אישות בין קרובי משפחה) ועוד ציוויים שאין להם הסבר ממש רציונלי (בניגוד למשל לא לגנוב). ובאמת אם נשאל את עצמנו, האם יש בזה היגיון שמותר לנו לאכול בשר דווקא מבעלי חיים מסויימים ושמותר לנו לאכול דגים דווקא עם סימני היכר מסויימים, לא נוכל לתת הסבר שיספק את השכל הישר, וזאת הבין גם המדרש בשאלה הנ"ל. כי לקב"ה באמת לא איכפת. אז למה הטילה עלינו התורה את כל המצוות האלה?

לפני שאני מביא את תשובות החכמים על שאלה נכבדה זו, נעיין שוב בנושא הקדושה. אני כשלעצמי טרם מצאתי הסבר למילה קודש או קדושה. אם להודות על האמת, לא ממש הבנתי את משמעות המילה הזו. מה היא מכילה, מה היא אומרת לנו? כאשר מתגלה אלוהים למשה מתוך הסנה ויוצאת בת-קול ואומרת לו להסיר את נעליו כי המקום שעליו הוא עומד קדוש, אני מבין מתוך זה, שאותה שעה האציל אלוהים קדושה על מקום זה, וזו נעלמה כאשר הסתיים הדו-שיח בין משה למקום בעניין השליחות של משה. קדושה אם כן היא מין תכונה מסויימת, בלתי ניתנת להגדרה, שאלוהים מאציל על מקום מסויים לזמן מוגבל. אבל מתוך זה עדיין לא ניתן להבין את המושג קדושה עצמו. אפשר להתקרב להבנת המושג מדברי הנביא ישעיהו שרואה בחזונו את המלאכים כשהם קוראים במקהלה:
"קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כבודו".

המושג קדוש הוא בהתאם לכך תכונה או תואר שניתן לייחס לאלוהים בלבד, וכמו שאנחנו לא יודעים להסביר את המושג אלוהים אנחנו לא יודעים להסביר תכונה או תואר אלוהיים. ודי לנו אם אנחנו יודעים, שמושג זה מיוחד לשם-יתברך בלבד. וכמו שאלוהים הוא מושלם גם תכונה זו או תואר זה שבו משתמשים המלאכים, מכיל שלמות.
​

ועכשיו נחזור לעניין המצוות שאין להם הסבר ממש הגיוני. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים (חלק ג, פרק לג) שמכלול כוונת התורה, להרחיק מהאדם את התאוות, כמו למשל מאכל ומשתה ומישגל, שאם יימשך האדם אחר המאכל והמישתה והמישגל מדי, יחריב את נפשו וגופו וכל זה מונע מהאדם להגיע לשלמות. גם חכמי ישראל אחרים מדגישים את הפרישות מהתאוות "הבהמיות" שעוזרות לצרף את האדם, "וצרפתים כצרוף את הכסף" (זכריה יג, ט). ומיה שכתוב בפרשה שלנו:
"והתקדישתם והייתם קדושים כי קדוש אני", יכולה להתפרש בדרך זו: שעל בני ישראל להשתדל להגיע לאותה שלמות קודש אלוהית, זו שלעולם לא ניתן יהיה להשיגה, באשר היא שלמות, אבל ניתן להתקרב אליה פחות או יותר.
לדעתי כל הנסיונות של מלומדים כביכול, להסביר מצוות על דרך ההיגיון על סמך תנאים היסטוריים וכיו"ב, הם נסיונות עקרים ואינם עולים בקנה אחד עם תורת ישראל.

תשע"ב

מה נשתנה במבט שני

שני עמודי תווך מהווים לדעתי את יסודות הייחוד היהודי וההוויה היהודית.

האחד הוא המסורת והשני הוא החיפוש המתמיד אחר שאלות שהזמן גרמן. ניקח לדוגמה את ליל הסדר ואת ההגדה. מסורת של אלפי שנים טבעה את הנוסח הידוע, שבו מחזיקים בין דתיים לבין חילוניים. העיקרון ידוע: לזכור את יציאת מצריים ואת כל ההשלכות הנובעות מכך (אשר כאן לא ניתן להתעכב עליהן). אולם לכולם ברור (ושוב בין דתיים לבין חילוניים) שקטעים מסויימים בהגדה הם אנכרוניסטים, כלומר שעבר זמנם ואפילו בתור סמלים למשהו אחר בקושי אפשר להשתמש בהם. לשיר היום בגעגועים ובהתלהבות "לשנה הבאה בירושלים" התאים לאותם שחיו בזמנו בגולה ואשר רק ליחידי סגולה – לאחר תלאות וייסורים - נתאפשר לעלות פעם אחת בחייהם לירושלים. היום יכול כל תל אביבי לקפוץ תוך שעה לירושלים, ואם הוא לא עושה זאת, זה רק בגלל שהעיר משעממת אותו.

לפני שנים, כאשר התנועה הקיבוצית היתה במיטבה, חיברו הקיבוצים (החילוניים כמובן) הגדות משלהם שהתאימו לשיבת ציון ולתקומת העם היהודי בארצו ואחרי כן לתקופה שאחרי הקמת המדינה. הם רצו מצד אחד לשמור על מסורת חג הפסח ומאידך להתאים את הנוסח, שלא התאים עוד לעם חופשי בארצו, לתנאי החיים החדשים.

אחת הגישות שהינחתה את חז"ל בכל ההיסטוריה היהודית, אבל בעיקר בתקופת התלמוד ובימי הביניים, היתה הפרשנות האקטואלית לשינויים שהתחוללו בעם ישראל ובעמי העולם ושחייבו את ההתאמה של המסורת לסדר היום החברתי. פה ושם הם הצליחו יותר או פחות, אבל בעיקר ניתן לומר, שעם ישראל שרד וגם המסורת נשארה פחות או יותר בלבוש אחיד עם שינויים פה ושם.

אחד הקטעים בהגדה קורא לנקמה בגויים. הקטע לקוח מתהילים ע"ט.

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב  וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ.

קשה לטעון שבקשת הנקמה אינה מוצדקת, לאחר כל מה שעוללו הגויים במשך אלפי שנים לעם ישראל, יצר הנקמה הוא בהחלט אנושי. ובקשה זו מוצדקת במאות השנים האחרנות אף יותר משהיתה בתקופתו של מחבר ספר תהילים.

אולם עם ישראל ידע גם עמים, בעיקר בעת החדשה, אשר עזרו לו רבות בהקמת מדינתו ובהמשך קיומה של המדינה. עם ישראל ידע גם חסידי אומות העולם, ששמו נפשם בכפם על מנת להציל יהודים בודדים, והעניין ידוע. אבל מעניין ביותר שכבר לפני מאות בשנים היו יהודים שהכניסו נוסח בהלך רוח זה להגדה של פסח. לא רק נקמה ומכות על הזרים, אלה גם דברי תודה וזיכרון טוב למי שלא מבני ברית. והרי לפנינו נוסח יפה שנמצא בכתב יד של הגדה מהמאה ה-16 המיוחסת לאחד מצאצאי רש"י (ויש מי שטוען שהמקור הוא אחר):

שפוך אהבתך על הגויים אשר ידעוך

ועל ממלכות אשר בשמך קוראים

בגלל חסדים שהם עושים עם זרע יעקב

ומגינים על עמך ישראל מפני אוכליהם.

יזכו לראות בסוכת בחיריך

ולשמוח בשמחת גוייך.

קטע יפה זה רצוי שישמש דוגמה למחשבותינו כאשר אנחנו זוכרים את האסונות שהתרגשו על עמנו במהלך ההיסטוריה. והאם מי ממנהיגי הדת ימצא את האומץ להכניס שינויים דומים ועדכניים לנוסח ההגדה?

תשע"א 

א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לא צִוָּה אֹתָם​​​.  ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה​​​​.  ג וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל-אַהֲרן הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָ"ה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ (פרק י')​

לפני שאני ניגש להוסיף פירוש לקטע זה, שרבות דנו ודשו בו חכמינו, הבהרה חשובה.

בני  אהרן לא נעשנו בגלל שהקריבו לעבודה זרה חו"ש, הם הקריבו קורבן לפני ה' כדת וכראוי, אלא העונש היה בגלל "שלא ציוה אתם". זה אומר שהם עשו למעלה מן הנדרש. ומכאן למדו חז"ל, שצריך לקיים את מיצוות התורה כלשונה ולא להגזים, וזה לקח חשוב שצריך לזכור אותו גם לדורנו ולכל אותם שחושבים, שככול שיגזימו ויקפידו יותר, הם יותר צדיקים מהאחרים.

אבל לא זה היה עיקר ענייני בקטע זה, אלא סופו של הקטע, שגם לגביו היו לחז"ל דעות שונות.

מה אומר משה לאהרן? הוא מסביר לו, שאלוהים מתקדש או נקדש בקרוביו. בני אהרן לא היו סתם שני כוהנים, הם היו בניו של הכהן הגדול וממשיכי דרכו. הם היו האנשים הקרובים ביותר לעבודת ה' (להוציא את משה). ועל אף שהיו ישרים ותמימים, ה' מעניש אותם בחומרה מיד כאשר עברו את העבירה. כאשר אנחנו כולנו, וודאי גם אלה שהיו נוכחים באותו מעמד, היינו חושבים שמעשה בני אהרן איננו עבירה אלא להיפך ראוי לשבחים.

אבל לא כן נוהג הקב"ה. הסטייה הקלה של קרוביו אלה מהוראות המצווה גורמת לו-יתברך, לעשות מעשה, שלנו נראה קיצוני ומדהים, על מנת להראות להעם כולו, שאין הוא נושא פנים, אפילו לא לקרובים אליו ביותר, ובכך הוא מתקדש בעיני העם, אשר רואה ונוכח לדעת, שכולם שווים בפני ה'. והייתי אומר שלא רק זאת, אלה הביטוי "בקרובי אקדש" מתכוון לכך, שדווקא אצל הקרובים ה' מקפיד במיוחד ועליהם חלה זהירות יתירה.

ברוח רעיון זה אנו שומעים את אחד הנביאים הגדולים שמייסר את עם ישראל ומסביר לו, למה דווקא אצלו מקפיד הקב"ה על התנהגות והליכה בדרכי ה'. עמוס בפרק ג':

ב רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל-עֲוֹנוֹתֵיכֶם​​​​.​

הרעיון הכללי והמסר של גישת התורה והנביאים יכולה להוביל רק למסקנה אחת, ואשר אנסה כאן לסמן את כיוונה הכללי:

אלה העומדים בראש הפירמידה, בין אם אלה העשירון העליון מבחינה כלכלית, בין אם אלה ראשי האקדמיה והמשכילים, בין אם אלה ראשי השלטון והאומה או ראשי הכוח כמו ראשי אכיפת החוק, חייבים לשמש דוגמה ומופת ובמידה והם כושלים, הם חייבים להיענש בכל חומרת הדין. את זה אומרת לנו מסורת המוסר התנ"כי, שטובה ממנו עוד לא מצאתי.

כאשר אני נמצא בארץ, אני משתמש במוניות. נהגי המוניות הם האינדיקטור שלי למצב הרוח הלאומי. לא הרדיו, לא העיתונות, לא הטלויזיה וגם לא דעותיהם של האנשים שאני נפגש איתם. נהגי המוניות הם עבורי העדים האוטנטיים לדעת העם. והם אומרים בזמן האחרון – למעשה כבר די הרבה זמן – "שלהם למעלה" הכל מותר. להם מותר לעשוק, לגנוב, לאנוס, לפשוע ולהיות מושחתים. המסקנה היא: לנו אסור, כי אותנו יענישו. במילים אחרות: גם לנו מותר עקרונית לבצע את כל הפשעים האלה, אלא שאנחנו צריכים להיזהר ולהתחמק ולא להיתפס. או שאתה "למעלה" ואז אתה לא נענש או שאתה אדם פשוט מן היישוב ואז עליך להיות די פיקח על מנת שלא יתפסו אותך.

שאלתי: לאן תוביל גישה בלתי מוסרית זו, של חוסר מידות טובות, את עם ישראל? ועוד שאלה לי: כמה זמן זה ייקח, עד שגישה זו תוביל לאן שהיא מובילה?

תש"ע 

כאשר אני נוכח באירועים בחוגים דתיים, או כשאני רואה יהודים, בעיקר בישראל, בטכסים דתיים או בשעות תפילה, או בשמחות וכל כיוצא בזה, אני נוכח לפעמים בתחושה מוזרה: קשה לי להשתחרר מהרושם, שזה מזכיר לי התנהגות או התנהלות דומה בין שבטים עובדי אלילים. בעיקר אני מוצא דמיון בדרך ההתבטאות הרגשית, ההתלהבות, הריקודים, האקסטזה, ההשתלהבות. לפעמים מגיעה ההתלהבות עד כדי טראנס, כלומר עד כדי איבוד החושים, מעין ניתוק מהמציאות.

למראה התלהטות יצרי השימחה, ניתן לקרוא לזה גם שימחת הדבקות באלוהים, אני תוהה: האם זו דת ישראל, כפי שניתנה למשה בסיני? האם הדבקות החושנית, היצרית היא מעיקרי דת ישראל?

והנה בפרשה זו אנו עדים לסיפור מופלא, שעד שלא מתעמקים בו היטב, לא מבינים את פישרו ומה מקומו בכלל בתורה.

בסיום הטקס המשמח של חנוכת המשכן במדבר סיני, שני בניו הגדולים של הכהן הגדול אהרן, נדב ואביהוא, שגם הם הוקדשו ככוהנים, עושים טעות בפולחן הקורבנות ונענשים בעונש מוות על ידי אלוהים.

וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָ"ה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָ"ה. ​

סיפור תמוה ומוזר:

ננסה להבין את מה שעשו בני אהרן, על מה שנענשו בעונש מוות?

לפרשנים רבים היתה בעייה עם הנושא הזה, שבו תגובת ה' נראית בלתי מובנת, בעיקר שגם הטקסט עצמו לא קל להבנה.

אחד הפירושים היפים והמעמיקים לדעתי הוא פירושו של הנצי"ב מוולוז'ין, שהיה אחד הרבנים הגדולים במאה ה-19 וממשיכי דרכו של הגאון מוילנה.

לפי הסבר זה בני אהרן לכאורה לא עשו מעשה אסור, הם לא זבחו לאלילים או משהו ממין זה, הם פשוט הגזימו באדיקותם. הם הקריבו קורבן שלא נתבקשו להקריבו. הם הקריבו אש זרה, אשר לא ציווה אותם. הם עשו עבודה-זרה. לא במובן של עבודת אלילים, אלא עבודה זרה במובן הפשוט של המילה. זרה לה', זרה לרוח התורה הקדושה, זרה לרעיון עבודת הקורבנות. ללמד שכל מי שמגזים בעבודת השם ועושה יותר משנצטווה, חוטא ומחטיא ולכן גם העונש החמור שנענשו בו, על מנם שיהיה אזהרה לדורות.

מה הרעיון הפשוט והעמוק המסתתר מאחורי זה?

עבודת ה' היא זו כפי שהיא מוגדרת במצוות התורה. לא פחות אבל גם לא יותר. כאשר אדם מתלהב ונדחף מעצמו ומהרגשתו להגזים בעבודת ה', הוא למעשה מתכוון לספק את צרכיו. הוא מספק את התלהבותו. אש ההתלהבות הבוערת בו היא אש זרה והיא לזרה בעיני הקב"ה ובעיני האמונה הצרופה. פעולתו הופכת לעבודה זרה.

בהקשר זה מביא הרב גם קטע מספר דברים​​​​ ​​​​ י, יז:

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם ... לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד​​​​.

נתעקב נעט על המילה שוחד:

מה פירושו של המושג שוחד בהקשר הפסוק? האם ניתן לשחד את ה'? האם הגדלת כמות הקורבנות או נגיד קורבנות יותר יפים, יותר יקרים, יותר טעימים יעזרו, כדי לקבל מה' יותר הטבות, יחס יותר טוב? הוא הדין בתפילות שממלאות היום את מקום הקורבנות. כשהמאמין נותן יותר ממה שהוא מחוייב על פי התורה, מתפלל יותר, בדבקות קיצונית, מסתגף כדי להראות את מסירותו, מחמיר יותר במצוות ממה שהתורה דורשת, האם בזה ישחד את הקב"ה?

המקרה של בני אהרן מלמד אותנו ומזהיר אותנו, שמי שנוהג כך, נענש. ובחומש ויקרא פרק ט' דורש משה:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָ"ה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָ"ה​​​​.​​​​ ​

כלומר רק זה ולא יותר. האמונה הישראלית לא כוללת דחפים שבלב לעבודת ה', אלא רק את מה שהיהודי נצטווה לעשות.

כל  מה שהוא מעבר לזה, כמו הדבקות היתירה בחסידות, ההתלהבות מאהבת-הארץ, הסגידה ללאומיות, כל אלה אינם נכללים באמונה, הם באים לתת סיפוק לצרכים ואינטרסים, ולכן הם מהווים כאמור "אש זרה".

וגם למי שחושב שדברים אלה הם חיוביים מצד עצמם, רוצה לומר הרב, שמכל מקום זה לא נכלל בדת ישראל כפי שניתנה למשה בסיני. זוהי דת זרה!