ושם אישה גדולה: הגיבורים אחרי הקורונה בעקבות רבי עקיבא

דרשה לפרשיות אחרי מות-קדושים וימי הספירה

מצב הרוח השפוף בימים אלו מתכתב עם מצב הרוח ההיסטורי בתקופה זו. האימה מפני הבלתי צפוי, הקושי לנהל את החיים בסגר והכאב על אלו שנספו פתאום מהמגפה – מציפים את מה שאנו מציינים כבר 1900 שנה בדיוק בימים אלו.

ההיסטוריה חוזרת וקמה מול העיניים: כבר 1900 שנה שימי החודש הזה הם אבל ממושך על טרגדיית מיתת תלמידי רבי עקיבא. קרוב לאלפיים שנה שגני האירועים ואולמות הנישואים סגורים בתקופה זו, איננו מסתפרים ושומעים מוזיקה, הכל כאות אבל על המגיפה הנוראה שפרצה בארץ ישראל וכילתה בשבועות ספורים את ההנהגה הרוחנית בארץ.

הגמרא מספרת (יבמות סב) כי לאחר חג הפסח פרצה מגפת "אסכרה", זה חיידק ה"דיפתריה" הקטלני שגורם לחנק מהיר בגרון (ל"ע), וכיום מחסנים את התינוקות מפניו. החיידק התפשט במהירות בין 24,000 תלמידי רבי עקיבא, עד שכולם מתו בתוך 33 ימים בין פסח לעצרת. האמת היא שבחלומות השחורים שלנו לא תיארנו שנבין את האסון בצורה כל כך מוחשית, אבל השנה, למרבה הצער, הכאב חודר בלב: 24,000 מתים בתוך 33 ימים, אלו המספרים מאיטליה וספרד, מצרפת ומארצות הברית. 24,000 מתים בתוך 33 ימים הם יותר מ-700 הלוויות בכל יום, כאשר המתים הם גדולי ראשי ישראל.

וכאן, בתוך התקופה הקשה הזו, ישנו יום אחד של אור, שביב תקווה בתוך האפלה: הצער נעצר בהיכנס יום ל"ג בעומר והאבל מתחלף בשמחה ואי אמירת תחנון. הרמ"א מוסיף כי במדינות האשכנזים נהוג גם להתחתן ולהסתפר בעיצומו של היום הגדול.

ההסבר הקדום ביותר למעלת היום, מובא בפירוש "רבי מנחם המאירי" (יבמות סב), מגדולי מפרשי התלמוד וחכמי פרובנס בצרפת לפני כ-800 שנה: "וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו". המאירי מצטט מסורת מימי הגאונים בבבל כי באורח פלא עצרה המגפה ביום ל"ג בעומר. העקומה השתטחה לחלוטין ביום זה. מפרשים אחרים מוסיפים (ראו התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשמב ג/1429) כי היו מתלמידי רבי עקיבא שנשארו בחיים אחרי המגפה. זה לא שכל תלמידיו מתו (ואחר כך אסף תלמידים חדשים), אלא הקבוצה הראשונה עצמה "פסקה מלמות", הוי אומר שהיו ששרדו בזכות יום ל"ג בעומר.

וכאן עולה הקושיה הפשוטה על מה השמחה? האם לאחר טרגדיה נוראה כזו של מיתת 24000 איש ראוי לשמוח?! האם העובדה שהפסיקו לקבור 700 מתים מדי יום היא סיבה לריקודים?! זאת לא היותר סיבה לקום מהאבל, אבל מאיפה החשק לרקוד? כך קושיית הפרי חדש (סימן תצג סק"ב): "ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה? ואי משום שפסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות - מה בכך? הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו?".

אכן, הגר"א בביאוריו לשו"ע שם מציין שכבר מצאנו עובדה היסטורית דומה: חכמינו אמרו "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים", ואחד הטעמים שמביאה הגמרא לשמחת חמישה עשר באב היא "יום בו פסקו למות מתי מדבר". במשך ארבעים השנים במדבר, בליל תשעה באב מדי שנה היו מתים 15,000 איש (אחד חלקי ארבעים מתוך 600,000 איש שיצאו ממצרים) כתוצאה מגזירת "במדבר הזה יפלו פגריכם". אולם בשנה האחרונה לשהותם במדבר, אף אחד לא מת. הם חששו אולי טעו בחישוב הימים ועדיין לא הגיע תשעה באב, אבל בחמישה עשר באב כשראו ירח מלא, הבינו שבוודאי חלף יום הפורענות וחייהם ניצלו.

ואולם התמיהה נותרת: גם שם אפשר לשאול על מה השמחה שהפסיקו למות? ובכלל, הרי השמחה בל"ג בעומר היא הרבה יותר אקטיבית ורועשת מאשר ה"יום טוב" דחמישה עשר באב, שהוא רק יום שמחת הלב. והקושייה ברורה: מה קרה בל"ג בעומר שהופך את תחושת העצב בימי הספירה?

כמובן, ההסבר העיקרי לשמחת ל"ג בעומר הוא "הילולא דרשב"י", וכמכתב הרבי מליובאוויטש מפסח שני תשי"א: "כמה טעמים נאמרו בשמחת ל"ג בעומר וחגיגתו, ואנו אין לנו אלא האמור בכתבי האריז"ל ומובא בדא"ח שיום זה הוא הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי, הילולא דרבי שמעון".

ובכל זאת, הרבי עסק לפעמים גם בטעמים נוספים במעלת היום (ראו שערי המועדים ל"ג בעומר), ובמסגרת הזו ברצוננו לצטט רעיון מופלא שמובא בספר הקבלי "משנת חסידים" (אייר-סיון אותיות ד-ה), מאת המקובל האיטלקי רבי עמנואל חי ריקי, וכך כותב החיד"א (טוב עין סימן יח אות פז).

ובעומדנו בפרשת "אחרי מות – קדושים", בצירוף המילים שעוסק בחובת "והחי ייתן אל לבו", ללמוד מתוך "מותם של קדושים" – נעשים הדברים חשובים שבעתיים.

ל"ג בעומר היא חגיגת גבורת נפשו של רבי עקיבא. אחרי שמפעל חייו קרס באדמה, אחרי שהתרוצץ מלויה ללויה ונפרד מ-700 תלמידים מדי יום ביומו, רבי עקיבא קם מכיסא האבלים והלך לחפש תלמידים חדשים. עוד בעיצומו של יום ל"ג בעומר, ברגע שראה שהעקומה השתטחה ותלמידיו הפסיקו למות - רבי עקיבא זקף קומתו ובגבורה שלמעלה מהכלה אנושית, אסף חמישה תלמידים חדשים והקים את עולם התורה המתוקן.

חמש התלמידים הללו – ש'נולדו' רוחנית ביום ל"ג בעומר – הם יסודות התורה שבעל פה שכולנו מזכירים את שמם ברטט, כמו רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס ורבי יהודה בא עילאי. שמחת ל"ג בעומר היא על כך שאחרי המגיפה – הגיעה התקומה והיא הייתה עוצמתית יותר מאשר קודם.

מה הניע את רבי עקיבא לקום מכיסא האבלים? כיצד לא קרס תחת הפחד, הייאוש והשבר? משום שרבי עקיבא ידע שאם המתים היו יכולים לדבר, היו מבקשים רק בקשה אחת: "רבי, אל תישבר, תמשיך הלאה ותיצור דבר יפה יותר מקודם". כי זה פסוק מפורש בתורה, זה צו שקיבלנו:

במשבר היהודי הראשון, כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שעיצב את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". המשבר היה מניע להשיב מלחמה ולעשות יותר מאשר קודם. אנו לא יודעים למה הקב"ה יוצר קושי, איננו יודעים מדוע בוחר לנהל את העולם בדרך זו, אבל אנו כן יודעים מה צריך לבוא אחרי הקושי, כיצד להגיב לשבר, והתגובה היא אחת: המשבר הוא קריאה לעשייה חדשה, גדולה יותר מקודם. אחרי מגיפה - מגיעה התעוררות ותקומה.

נראה דבר מופלא: שבטי ישראל הם שנים עשר, אבל מי היה השבט הכי קטן? השבט שמנה הכי פחות אנשים? שבט לוי. בסך הכול 22.000 איש, וזאת בשעה שהשבט הגדול – שבט יהודה – מנה 74,600 איש, כמעט פי ארבע ממנו. זה מדהים: שבט לוי הוא השבט החשוב בין השבטים, בניו היו משרתי ה' במשכן, ומדוע לא שרתה בו הברכה?

הרמב"ן עונה דברים מרטיטים (במדבר א,מה): "ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם - היה הקב"ה מרבה אותם... כי היה הקב"ה אומר נראה דברי מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי לא היו בגזירת השעבוד ולכן היו פרים ורבים כדרך כל הארץ". ההסבר מדהים: שאר שבטי ישראל סבלו מפרעה, ויהודי שסובל – משיב מלחמה כפולה. הוא זוכה לסייעתא דשמיא כפולה כדי להצליח עוד יותר מאשר קודם. שבט לוי, לעומת זאת, לא התמודד עם קשיים, פרעה לא גייסם לעבודת פרך ולא כיוון אליהם את לועי הרובים שלו – ובלי משבר אין ברכה.

ודווקא בשבוע הזה, קיבלנו עדות נוראה ומצמררת לגבורתו העילאית של עם ישראל, לחוליה נוספת בשרשרת של חסידים מוסרי נפש בהתעלות הרואית.

כאן בארץ ישראל אנו חיים בתוך אקווריום של נסים. באופן יחסי, הקורונה עוברת על ידינו וכמעט לא גובה חייהם של אנשים צעירים (אף שכל אדם הוא עולם מלא). ואולם מסביב יהום הסער: בעולם נפטרו מאות יהודים בכל הגילאים ובכל הקהילות. בשבת האחרונה, בעיר הנובר בגרמניה נכנע גופו של אחד מבני העלייה שבין שלוחי חב"ד, הרב בנימין וולף, לנגיף הקורונה כשהוא בן 43 בלבד.

במוצאי השבת החלו אחיו (יבלחט"א) לתכנן את הבאתו ארצה לקבורה. כבר שבעים שנה לא נקבר רב על אדמת גרמניה. מאז המלחמה, יהודים בעלי צורה מועלים להיטמן באדמת ארץ הקודש ולא מוכנסים אל תוך האדמה הארורה שספגה כל כך הרבה דם יהודי. אבל הם נדהמו לשמוע שבפעם הראשונה זה יהיה אחרת. האלמנה הצעירה, אימא לשמונה ילדים, הרבנית שטערנא וולף, הכריעה להמשיך את השליחות שם והבסיס הזמני עד ביאת המשיח יהיה מקום קבורתו של הרב בני ע"ה.

היא תעמוד בראש המוסדות, היא תנהל את גיוס הכספים, היא תוביל את אירוח המקורבים והתיירים שבאים למצוא מרפא בבתי הרפואה שם, ובניה ינהלו את התפילות ושיעורי התורה. אלו שמכירים אותה לא מתפלאים. היא מעמידה קומה נוספת להורים וסבים (משפחת גרינברג ומשפחת חזן) שעמדו בגבורה כנגד השלטון הקומוניסטי ושילמו בשנות גלות במחנות עבודה בסיביר.

אחד השלוחים התבטא באוזניי כי "יהדות גרמניה נחלקת לשתיים: לפני ב' אייר תש"פ ואחריו. היהודים ה'יקים' והמכובדים הללו, מביטים בהשתאות בגבורתה של המשפחה ונוכחים בעיניהם כי 'עם ישראל חי'. את עקשנותו של היהודי, אי אפשר לנצח".

איננו יודעים את מחשבות הקב"ה, רזי עולם הם עמוקים יותר מרזי תורה, אנו המומים וכואבים את פטירתו הפתאומית של חברנו, הרב בני ע"ה, ביחד עם עשרות חסידי חב"ד בארצות הברית, באנגליה, בצרפת, במרוקו ובכל העולם. אנו צועקים לקב"ה שישים לצרותינו די ונראה כבר בקיום הייעוד "והקיצו ורננו שוכני עפר" והם בתוכם ובראשם,

אבל גם המשבר הזמני לא ירפה את ידינו. וירוס הקורונה ייזכר כפתיחת תקופה עוד יותר עוצמתית בפעילות השלוחים, שתחיש את התגלותו של משיח צדקנו בקרוב ממש. ככה זה עובד ואין דרך אחרת. הנה סיפור מופלא שמוכיח זאת:

ביום השני של חג הסוכות תש"ל, אירע אסון בשכונת קראון הייטס החבדי"ת: גברת גאנזבורג, אישה צעירה בת 40 נפטרה ממחלה קשה והשאירה אלמן מיוסר וחמישה יתומים פעוטים. המשפחה לא הספיקה לשבת "שבעה" עקב ימי החג, אך הכאב קרע את הנפש. הגיע ערב שמחת תורה והיתומים הקטנים התלבטו מה יעשה אביהם, החסיד ר' צבי הירש גאנזבורג. היה לו מנהג לצעוד עם ילדיו בליל שמחת תורה לבית כנסת במזרח פלטבוש כדי לשמח את המתפללים בריקודי ההקפות, והילדים הניחו כי האבא לא ימצא השנה את הכוחות לעשות את זה.

אבל ליל שמחת תורה הגיע והאבא ביקש מהסבתא להלביש את הילדים בבגדי חג. המתפללים המבוגרים מחכים לו והוא לא יכול לנטוש את משמרתו. ההליכה התנהלה בדממה, אבל כששערי בית הכנסת נראו, התעברה בו נשמה חדשה: הוא התעלה מעל שברון לבו ורקד עם התורה בכוחות שלא מהעולם הזה. הוא הרים את בית הכנסת על הרגליים וקיבץ את כולם פנימה אל תוך המעגל.

אחרי התהלוכה הם שבו לקראון הייטס, ואז עמדה בפניו משימה נוספת. הוא היה 'מתחיל הניגונים' בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, והלילה, ליל שמחת תורה, הוא אמור לבחור ניגונים עליזים ומתאימים לאווירת החג. הוא התעקש להתמיד במשימתו ולעמוד על משמרתו. הרבי מלובאוויטש סיים את השיחה ופתאום נשמע קול דקיק מתחת לבימת ההתוועדויות שמתחיל מנגינה רוסית: "במים לא נטבע, באש לא נשרף". הרבי הביט בו – ברב גאנזבורג - במבט חודר ולפתע נעמד על רגליו, דחף את הכיסא אחורנית בעוצמה עד שכמעט נפל. ואז החל לרקוד במקומו, מתנועע מעלה ומטה, מתנדנד קדימה ואחור, עד שיש אומרים שבכל השנים, הרבי מעולם לא רקד בעוצמה כזו.

חלפו עשרים שנה. בערב שמחת תורה בתחילת שנות הנו"ן, צלצל הטלפון במשרדי ארגון "צבאות ה'" בניו יורק. על הקו היה יהודי אמיד שביקש לממן תכנית לילדים בשמחת תורה. הצעיר שענה את הטלפון ביקש להבין מה מושך אותו ליזום פעולה כזו שעולה רבבות דולרים?

האיש אמר שאינו חסיד חב"ד, אבל יש לו זיכרון שלא מש ממנו. לפני עשרים שנה הוא היה ילד בן 14 בבית כנסת קטן במזרח פלטבוש. היה שם חבדני"ק אחד שהגיע עם חמישה ילדים קטנים ורקד עם התורה בעוז. "אמרתי לאבי", סיפר האיש, "כי מסתמא האדם הזה הוא עשיר והחיים שלו טובים", אבל אבי ענה שהיהודי התאלמן לפני פחות משבוע. "אז למה הוא רוקד?", ואבא ענה: "כי היום שמחת תורה וחסיד אמיתי שמח בשמחת התורה". באותו הרגע החלטתי, אמר היהודי, שאם יהיה לי כסף, אגרום גם אני לילדים יהודים לרקוד בשמחת תורה, ועכשיו הגיע תורי לפרוע את ההבטחה..."

                            אַחֲרֵי מוֹת

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" (טז א) ("מקדש הלוי")

     מדוע ראתה התורה לפתוח את הפרשה המדברת על יום הכיפורים במיתתם של שני בני אהרון?!

     רש"י מבאר בעקבות מדרש רבה והתנחומא: "אמר ר' חיא בר אבא: באחד בניסן (ביום הקמת המשכן) מתו בניו של אהרון, ולמה מזכיר מיתתם ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת.

     ומנין שיום הכיפורים מכפר? שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם.." (ויקרא טז,ל).

     שואל בספר: "מקדש הלוי":

     רק ביום הכיפורים מציין הקב"ה שהוא רק אחת בשנה: "וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה..."

     והירושלמי ביומא כח' מבאר: "וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה - אחת בשנה הוא מכפר ואינו מכפר שתים בשנה"

     מדוע מייחד הקב"ה את יום הכיפורים כ"אחת" בשנה? הרי כל החגים הם אחת בשנה?! סוכות יש רק אחד ושבועות אחד וכן חג הפסח?!...

     והוא מבאר על פי דברי ספר ה"חינוך" (מצווה קפה): "שהיה מחסדי הא-ל על בריותיו לקבוע להן יום אחד בשנה לכפרה על החטאים עם התשובה שישובו, שאילו יתקבצו עוונות הבריות שנה שנה, תתמלא סאתם לסוף שנתיים או שלוש או יותר ויתחייב העולם כליה. על כן ראה בחוכמתו הקב"ה לקיום העולם, לקבוע יום אחד בשנה לכפרת חטאים לשבים, ומתחילת הבריאה ייעדוֹ וקידשוֹ לכך...".

    אם כך מבאר "מקדש הלוי":  הקב"ה מתחנן לפנינו שיום הכיפורים יהיה אחת בשנה... כדי שהוא לא יצטרך לעשות עוד יום כיפור אחד חלילה... ואיך הוא יעשה?  כפי שפתחנו בדברי המדרש: שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת.

    אם הקב"ה רואה שנדרשת כפרה הוא לוקח את הצדיקים שבדור...

    יוצא מכאן שאם חלילה נפטר צדיק במהלך השנה עלינו לפשפש איך היה נראה יום הכיפורים שלנו...

אחרי מות שני בני אהרן (טז,א) ( רוני גולדברגר)

     כיון ששמע איוב מיתת שני בני אהרן אמר: "אף לזאת יחרד לבי" (מדרש)

     חכמינו אמרו, כי איוב נדון בייסורים על שום ששתק בעת שגזר פרעה להשליך את ילדי ישראל אל היאור, ולא מחה על כך. והנה, על חטאתם של נדב ואביהוא אמרו חכמינו: "היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב ואביהוא, אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור. אמר להם הקב"ה: נראה מי קובר את מי".

וקשה, אם נדב אמר זאת מדוע איפוא נענש אביהוא ? אלא מכאן אנו למדים, שהשומע דבר רע ואינו מוחה אלא שותק, הריהו ראוי לעונש.

     ובכן, כיון ששמע איוב על דבר מיתת שני בני אהרן גם של אביהוא למד מזה, שהעובר בשתיקה על דברים רעים נענש גם הוא מיד נחרד לבו, כי הבין שגם הוא צפוי לעונש על אשר שתק ולא מחה כנגד גזרותיו של פרעה.

אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימתו (טז,א)

     על סיבת מיתתם של בני אהרן, מובא בגמרא (יומא נג ע"א): "לא מתו בני אהרן אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן". ומה הייתה ההלכה שהורו: "אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט".

     ובספר "מרגניתא טבא" (דבריו מובאים בספר ילקוט האורים) באר את הדברים, על פי מה שידוע מדברי חז"ל, שיש ואדם החייב מיתה בידי שמים ובכל זאת הוא נצל בזכות זרעו או בזכות הבנים הטובים העתידים לצאת הימנו, או שכבר נולדו לו, ועליו לחנכם ולהכשירם לעתיד הגדול הצפוי להם. ואם כן, תמוה, מדוע משמים המיתו את בני אהרן, הלא היה להם להנצל בזכות זרע הצדיקים שעתיד לצאת מהם?

     אלא, מובא בגמרא, (ערובין סג ע"א), שיהושע מת בלא בנים, מפני שהורה הלכה בפני משה רבו. אם כן, מאחר וזהו ענשו של המורה הלכה בפני רבו, שהוא מת בלא בנים, גם לנדב ואביהו לא היו אמורים להיות בנים, שהרי מורי הלכה בפני רבן היו, ולכן מתו בעצמם מיתה בידי שמים, כי לא היה זרע כשר עתיד לצאת מהם שבכחו להגן עליהם מפני המיתה.

"בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (טז ג) (הגאון מוילנא)

      בתפילת שחרית של יום הכיפורים (ויש גם הנוהגים בתפילת המוסף)  ישנה תפילה מיוחדת - פיוט הנקרא: "ונתנה תוקף"שחיברו רבי אברהם ממגנצא זצ"ל. בפיוט זה אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה".

     תשובה - צום

     תפילה- קול

     צדקה- ממון.

     "צום" בגימטרייה 136, "קול" גם הוא בגימטרייה 136 ו"ממון" בגימטרייה 136.

    אם נחבר את שלשת המרכיבים של אלו המעבירין את רוע הגזירה נקבל את המספר 408

    המילה "זאת" בגימטרייה שווה אף היא ל- 408

    אומר הגאון מוילנא: "בזאת יבוא אהרון אל הקודש" אם יקיימו בני ישראל את שלושת הדברים הללו: תפילה, תשובה וצדקה כדבעי, הרי שכשיבוא הכהן הגדול ביום כיפור "אל הקודש" הוא מגיע ב- "זאת" הרי שמתכפרים עוונותיהם של עם ישראל.

    זהו שאומרת התורה: "בזאת יבוא אהרון אל הקדש" עם תשובה, תפילה וצדקה מתקבלות ברצון.

    זהו גם הרמז שבפסוק (תהלים כז, ג), "אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", במלחמותיהם הקשות ביותר של שונאי ישראל נגדנו, הריני בוטח ב"זאת" - בשלושת הדברים צום, קול, ממון.

"כתונת בד קודש ילבש" (טז,ד) (מעיין השבוע(

      הסביר רבינו ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל,  שהכתוב בא להדגיש ולומר, שלא נחשוב שבגדי הכהונה הגדולה (חושן ואיפוד, המעיל ופעמוניו וציץ הזהב) הם שצריכים להיות של קודש, אבל הכתונת – שכל אדם לובשה – הרי היא לבוש בסיסי ויכולה להיות של חולין. לא כן, אלא הכתונת והמכנסיים, אף הם קודש. ומכאן נלמד,  שלא רק מעשים נשגבים כתפילה ולימוד קודש הם, אלא גם מעשים בסיסים כאכילה ושתייה, שינה ומנוחה, שיחה ודיבור חייבים להיעשות בקדושה, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמים"! (

 והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו (טז,ו) ( רוני גולדברגר)

     ופירש"י מתודה עליו עונותיו ועונות ביתו, והיינו אשתו.

     ויל"ע דבשלמא כשאדם מתודה על עונותיו הרי זה 'וידוי', אבל כשמתודה על עוונות של אחר מה שייך כאן וידוי, אדרבא לכאורה הוא 'לשון הרע' כשאומר שיש להם עונות, ומצינו בישעיה (ו, ה) שאמר בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, ואמרו עלה שהיה בזה חטא לשה"ר שהזכיר את עונות בני ישראל, ושם הוא חידוש, שכן אינו מפרט זאת על אדם מסויים אלא על הכלל, ובתוך הכלל ודאי יש חטאים, ומ"מ הוי לה"ר, וכ"ש כשאומר על אדם מסויים שחטא דהר"ז לשה"ר.

     וחזינן מכאן דכשמזכירים חטא של אדם בכדי לבקש מחילה אין זה שייך כלל לדיני לשון הרע, ואדרבא כך הוא צורת בקשת המחילה.

     והנה הדבר פשוט דגם אם הכה"ג יודע בעצמו או באשתו שלא חטאו בשנה זו, דהרי הוא צריך להתודות, לפי שכגודל דרגת האדם כן הוא נתבע יותר. והרמב"ם כתב באגרת (נדפס בגליון המשניות אבות פ"ב מ"ח) שאילו ידע גודל חובתו היה רואה שכל יום עובר על כל המוזכר בוידוי ויותר מכך. ובשם האריז"ל אומרים שהוידוי הוא אף על מה שחטא האדם בגלגוליו הקודמים.

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת - גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". (טז ח)

     בפרשת השבוע הקב"ה מצווה את אהרון לקחת שני שעירים זהים לחלוטין - על השעירים להיות דומים במראם (בצבעם), בגודלם ובדמיהם (בערכם הכספי), ויש לקנות את שניהם ביחד ולעשות גורל:

    "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם, גֹּרָלוֹת - גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל.   וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לה', וְעָשָׂהוּ, חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר, אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי ה', לְכַפֵּר עָלָיו--לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה"

     שעיר שהוא לה' היה נשחט במהירות וללא סבל, ואילו השעיר לעזאזל היה סובל מאד: המשלח חותך לשניים את הלשון של זהורית, וקושר חצי בין קרני השעיר וחצי על הסלע, ואז דוחף את השעיר מהצוק, והשעיר מתדרדר ומת - "ולא היה מגיע לאמצע ההר עד שהיה נעשה איברים איברים". נתן אהרן על שני השעירם גורלות גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל (טז,ח)

     רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל באר את ענין שעירי יום הכפורים, זה לה' וזה לעזאזל באופן הבא:

     שעיר עזים אינו מסוגל, כידוע, לחשוב. אולם, הבה ננסה לצייר את מחשבותיו של השעיר לעזאזל, אלו היה חושב: "ראו נא את הקורה עמי ועם חברי! שנינו נולדנו באותו הכפר, ביחד גדלנו, וזה לצד זה יצאנו למרעה, אולם הוא אדוק ונבחר להיות לה', ואני נבחרתי לעזאזל.

     "מה יצא לחברי מכך שנבחר לה'? הוא נשחט במהירות וכל האפשרויות נחסמו עבורו. ואני, לעומתו, עודני חי! ולא רק זאת, הביטו וראו: אותו אדם שעומד שם כבר מאתמול, ממתין במיוחד עבורי מיום האתמול, על מנת להוציא אותי לטיול מעניין... וגם גשר מיוחד בנו עבורי... עיני זוכות לראות עולם ומלואו, ואיני מסוגר לי בתוך ד' אמות כחברי האדוק".

     תוך כדי הטיול עוצר השליח בעשרה מקומות ושליחים קבלו את פני האיש המשלח, והשעיר התענג על הכבוד הגדול שהוא זכה לו: כדי לפגוש בו על אם הדרך, לא התפללו אותם עשרה יהודים במניין ביום זה! "כל הטרחה המרובה הזו", המשיך לחשוב, "נועדה כדי שארגיש טוב... כמה חשוב אני בעיניהם ובעיני... כמה חבל שחברי האדוק לא זכה לכך"...

     וכאשר מגיע השעיר לצלע ההר, נגלית למול עיניו התהום הפעורה והוא חושב לעצמו, "אח... איזה נוף עוצר נשימה", ומפליט: "חבל שלא הצטיידתי במצלמה... חבל שחברי נפטר כבר ואינו יכול להבין את מה שהפסיד"... ובזאת עדיין לא מסתיימות הנאותיו הגדולות לשון של זהורית נקשרת לקרניו והשעיר מאושר על הכתר המהודר שניתן בראשו... ואינו יודע שכל הפעלות הללו מובילות אותו אל העזאזל, ובעוד רגע קט, כאשר ידחוף אותו השליח אחורנית אל התהום הנוראה ישברו בזו אחר זו כל עצמותיו... הוא יגיע אל השדים שבמדבר, לחלקו של הס"מ, ואלו חברו זכה להיות קרבן חטאת, דמו נשפך לפני ה' בקדש הקדשים!

     תיאור ציורי זה הוא בבואה למתרחש בעולמנו: מביט אדם אל חברו האדוק ואומר: ראו נא, שנינו גדלנו יחד ואנחנו שווים במראה ובקומה. הוא דווקא בחור כשרוני... כמה חבל עליו! מסכן שכזה... הלך לישיבה... מה יצא לו מכך?!... ואני מאושר עד לב השמים! רכשתי השכלה וידע רב, אני משתכר בכל חדש משכורת עתק! כל מחמדי העולם פרושים לפני, הנוף שאני נחשף לו משכר ממש... טוב לי כל כך!!...

     אך הוא אינו יודע כי הדרך שהוא צועד בה מובילה אותו לרסוק עצמות, הוא הפוסע לעזאזל, ואלו חברו עולה ומתעלה לפסגות קדשה וטהר.

    זהו שאומרים העם:  "צוחק - מי שצוחק אחרון"...

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים, גֹּרָלוֹת - גּוֹרָל אֶחָד לַה', וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל" (טז ח). ("על התורה")

     השווה הכתוב גורל לה' לגורל לעזאזל. על השעירים להיות זהים במראם (בצבעם), בגודלם ובדמיהם (בערכם הכספי), ויש לקנות את שניהם ביחד ורק אז לעשות גורל: הכיצד?!

     ספר "על התורה" מבאר: שבאה התורה לומר לנו שיש המון פעמים העדפה של הדברים הגשמיים, על פני הדברים הרוחניים. לא פעם מעדיף האדם להשקיע בדירה מאות אלפי שקלים אך כשמגיעים לרכישת מזוזות מחפש הוא את הזול והפשוט ביותר...  הוא לא יתפשר על אביזרי הרכב היוקרתיים ביותר והחנות האמינה ביותר. אך כשיגיע לקנות תפילין הוא יסמוך לפתע על כל אחד ואף יתפשר על הפשוט ביותר...

    כאן באה התורה לומר תשווה את הדברים שאין בהם ממש שהולכים לעזאזל = קורבן לעזאזל. אל הדברים שיש בהם חיי עולם הבא = שהם בחינת קורבן לה'...

     סיפור מליצי ימחיש זאת היטב:

     פעם אחד תרם 10 פעמים ח"י (= 180) לבית הכנסת. אמר לו אחד המתפללים תתרום פעם אחת מ"ת (= 440) עדיף יותר... הבה לא נהיה כאותם אלו שמפזרים ממונם לשטויות והבלים אך שתורמים 52 שקל לבית הכנסת וסופרים שאין בטעות חלילה 53 שקל...

"השוכן אתם בתוך טומאתם" (טז טז)

     מבאר רש"י על פסוק זה: "אף על פי שהם טמאים שכינה בינהם"

     מסופר שכשהגיע  בפעם ראשונה הצדיק רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא לעיר אחת. קיבלוהו בסבר פנים יפות שני בעלי בתים עשירים. כל אחד מהם רצה שהצדיק יבוא לביתו, וכך יצא מריבה ביניהם מי יזכה לארח את הצדיק... האחד היה מוכר כבעל גאווה ו "אפו מורם מעם" ואילו השני בעל ענווה אך אינו מדקדק כל כך במצוות. כל העיר התעניינה במי מהם יבחר הרב לקבוע את מעונו.

     להפתעת כולם בחר הרבי להתארח בביתו של השני אף שאינו מדקדק במצוות. הידיעה הפליאה את החסידים ובחירתו של הרב עוררה "גלים" בקרב חסידיו. הרבי הרגיעם ואמר: על אלו שהם בעלי עבירה נאמר בפרשת השבוע: "השכן אתם בתוך טומאותם"  למרות שהם טמאים שכינה ביניהם. ואם נאה לו להקב"ה להיות בתוכם בוודאי שגם לי נאה ויאה להיות עמהם... אך על בעלי הגאווה אומר הקב"ה: "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת". האם נראה לכם תלמידיי שממקום שהקב"ה מונע עצמו מלדור אלך אני לדור?!...

     גם לימדם הצדיק שני דברים חשובים מאד בהנהגת ה':

 1. הקב"ה מוכן לקבל כל אחד למעט בעלי גאווה...

2. "אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם"...

ונשא השעיר את כל עוונותם אל ארץ גזירה (טז, כב) (מר אבישי יוחננוף)

     יש להבין מדוע לא השעיר אשר נשחט במקדש הוא המכפר על עוונות בני ישראל, אלא דווקא זה שנשלח למדבר? ועוד קשה מדוע השעיר אשר נשלח אל ארץ גזירה נשלח על ידי איש עתי, שאינו כהן - הרי גם זו מעבודות המקדש והכפרה?

     והנה כבר ביאר הרמב"ן שטעם הקרבנות הוא בשביל שיראה האדם מה עושים לקרבן ויחשוב בליבו שאותו דבר היו צריכים לעשות לו בגלל חטאו, ורק ה' חס עליו ואפשר לו לתת תחליף במקומו. אם כן, כאן כאשר יחשוב באיזה מיתה משונה ואכזרית הקרבן הזה נהרג מיד עולים בדעתו הרהורי תשובה.

     ועל פי זה נראה ליישב גם את השאלה השנייה שהעלנו - הסיבה שנשלח למדבר וגם נשלח על ידי איש זר ולא כהן היא שכך מועבר המסר לכל יהודי, שהענישה מאתו יתברך יכולה להתבצע לכל אחד ובלי מגבלה של מקום.

ובא אהרן אל אהל מועד“ (טז,כג) ( גד שכטמן)

”להוציא את הכף ואת המחתה שהקטיר בה הקטורת לפני ולפנים'') רש“י)

     בימי נעוריו של הבעש“ט הק‘, רצה לקיים שימוש תלמידי חכמים בגופו ולכן נסע אל הרה“ק רבי יצחק מדרוהוביטש זצ“ל. בהגיעו, הכין הבעש“ט כוס קפה והגיש לו בעת לימודו. לאחר שסיים רבי יצחק את שתיית הקפה, הגיע הבעש“ט ולקח את הכוס הריקה חזרה.

     תמה רבי יצחק ושאלו: מילא בפעם הראשונה קיימת מצות שימוש חכמים כשהבאת את הקפה, אולם איזו מצווה יש בלקיחת הכוס חזרה לכיור?!

     נענה הבעש“ט ואמר: הנה מצינו בתורה הקדושה שאהרן חוזר חזרה ונכנס אל אהל מועד בשנית, רק כדי לקחת שוב את הכף והמחתה שהותיר בקודש פנימה. ולא זו בלבד, אלא שטרם כניסתו, הוא טובל ומקדש ידיו ורגליו. הרי לנו שזו עבודה לכל דבר.

     התפעל רבי יצחק מתשובה זו ואמר: אם יודעים אתם ללמוד כל כך טוב, אני הוא זה שצריך לשמש אתכם...

"וְהָיְתָה לָכֶם, לְחֻקַּת עוֹלָם" (טז לד)

     את פרשת אחרי מות אנו קוראים בתפילת יום הכיפורים בסדר העבודה, ובקריאת התורה בתפילת המנחה. מכיוון שבעוונותינו חרב בית המקדש ואין לנו כהן בעבודתו ולוי בדוכנו... אנו קוראים פרשה זו מהטעם של "ונשלמה פרים שפתינו".

      אך נשאלת השאלה: מדוע הכהן בבית המקדש היה קורה בפרשת אחרי מות? הרי הוא עובד במקדש?!

     התשובה תובן על פי משל: עני אחד, שהתפרנס מעבודת אדמה מצא תוך כדי חרישה ארגז מלא במטבעות זהב. כמובן שביום אחד שפר עליו מזלו והוא התעשר עושר רב. כדי להנציח את המהפך בחייו, בכל שנה באותו תאריך היה הוא מזמן את כל משפחתו, יושב כשהוא מחופש באותן בגדים שלבש ביום שמצא את  התיבה ומחלק ממנה מטבעות לכל אחד ואחד מהם. וכך היה משבח ומפאר את הקב"ה על הטוב שגמל לו.

     יום אחד עשה הוא עסקה גדולה במיוחד וזו התבררה כטעות שהגביר שילם עליה הון עתק וזו רוששה אותו לגמרי. כעת נאלץ הוא למכור את ביתו ולחזור לעבודת האדמה.

     כשבוע לפני מסירת הבית לקונה הגיע התאריך שבו מחלק הוא מטבעות לבני המשפחה. הגיעו כולם וראוהו בבגדי האיכר כבכול שנה, נכנסו בריקודים ובשירה וביקשו את חלקם כבכול שנה.

     פרץ העשיר בבכי והסביר לבני המשפחה: "תראו, אומנם אני לבוש בבגדי איכר אך כעת זוהי המציאות העגומה שלי... עלי לחזור לעבודתי הראשונה...

     הנמשל: בזמן שבית המקדש  היה קיים הקריאה בתורה הייתה להלל ולשבח את הקב"ה כאותו עשיר  שנתן שיר ושבח לבוראו

אבל כעת זו עיקר העבודה - תשלום לפרים שאינם בעוונותינו...

"כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו" (יח,ג) (מעינה של תורה)

     כתב השפת אמת: אין כאן הכוונה לעבירות,  שכן זה הלא נאמר להלן בפירוש, אלא שאפילו הפעולות והמעשים שמותר לעשותם, דברי הרשות, גם את אלה אל תעשו כדרך שעושים אותם הגויים במצרים ובכנען. אל תהא אכילתכם כאכילת גוי ואל תהא שנתכם כשינת גוי... (

"ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" [אחרי מות – יח, ה]. להוכיח בתבונה.  (ופריו מתוק)

     על דרך הפשט, "משפטי" כמשמען, הדינין האמורים בפרשת ואלה המשפטים ובכל התורה, ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו (רמב"ן).

     באחד מבתי הכנסיות, נערכה שבת בר מצווה, אליה הגיעו בני משפחה ואורחים רבים, לשמוח עם החתן הנרגש לרגל היכנסו לנועם עול תורה ומצוות. תפילת שחרית של שבת הסתיימה, והחלו בקריאת התורה. והנה, הגיעה שעת עליית חתן הבר מצוה לתורה. " יעמוד חתן הבר מצווה... בן...", הכריז הגבאי, והבחור החל לפסוע ברעד לקראת הרגע הגדול. הקהל הרב הוציא סוכריות בשלל צבעים והחל לזרוק לעברו. נער הבר מצווה נעמד מול ספר התורה, כשלצידו עומד הרב המקומי, שהינו ראש ישיבה מפורסם.  

     לפתע, באמצע קריאת התורה, זמם לו אחד מחברי החתן מזימה פרועה. בעוד חברו קורא בתורה, הוא תפס בידו סוכרייה עסיסית, כיוון אותה לעבר חברו החתן, ולאחר שווידא שאכן הסוכרייה ממוקמת לכיוון המטרה, זרק אותה בחזקה מידו...הסוכרייה התעופפה באוויר בעוצמה, ופגעה לא פחות ולא יותר ב- - -ראש הישיבה! הקריאה הופסקה לכמה רגעים. ראש הישיבה התאושש מהחבטה החזקה, ואף שלא הטה את ראשו לעבר הנער שהשליך את הסוכרייה 'הקטלנית', הלה נתקף בבהלה נוראה. בושה איומה כיסתה את פניו של הנער, ודמעות החלו זולגות מעיניו. הקריאה הסתיימה בהצלחה, אך הנער שהשליך את הסוכרייה על ראשו של ראש הישיבה עדיין מלא ברגשות חרטה ובושה.  

     והנה, במוצאי השבת בזמן שעות קבלת-הקהל של ראש הישיבה, מבחין הרב כי אחד העומדים בתור הוא נער צעיר. תמה הרב בליבו, מעניין מה יש לילד לספר לי. והנה הגיע תורו. הנער התפרץ בדמעות שליש: 'ראש הישיבה, אני מצטער... אנא מחל וסלח לי... אני הוא זה שזרק בבית הכנסת את הסוכרייה על ראשו של הרב, אך לא היה זה בכוונה...' 'אהה... אתה הוא זה שזרקת עלי את הסוכרייה בשעת הקריאה בתורה?...' ' 'כן אני הוא', אמר מתוך בושה נוראה, 'ועל כן הגעתי לבקש מכבוד הרב סליחה ומחילה'. וכאן הגיעה תגובתו המדהימה של ראש הישיבה; 'אינך יודע כמה אני חייב לך!' – אמר בהתפעלות – 'כל השבת ציפיתי לפגוש אותך ולהודות לך'.  הבחור עמד נבוך והחל להתבלבל... ואז המשיך הרב: 'אתה מצטער ומתנצל? אינך יודע כמה עזרת לי ושימחת אותי! תראה, הייתי היום בבוקר מאוד עייף, עד שבאותו רגע, באמצע הקריאה בתורה, התחלתי להתנמנם מעט, וממש עמדתי להירדם לגמרי... ואז, לפתע פגעה בי הסוכרייה שלך, ועוררה אותי לגמרי! מאותו הרגע חזרתי להיות צלול ורענן לגמרי... זו הייתה ממש סוכרייה משמים... אני מודה לך מאוד!'.

     הבחור, שרק לפני כמה רגעים היה מלא בחרדה ומבוכה, התמלא כעת בשמחה ואושר. אך כאן ראש הישיבה הרצין את פניו, והרגיע את ההתלהבות שיקדה בנער: 'אבל, דע לך יקירי, שמעשה זה מסוכן מאוד, ועלול להסתיים באסון ח"ו, ולכן אני מתחנן אליך שלהבא אל תעשה זאת. אמנם במקרה שלי זה מאוד הועיל, אך עליך לדעת שזהו מעשה שלילי מאוד, ובפרט בבית הכנסת, ובשעת קריאת התורה...'  הנער המאושר קיבל את הדברים, והבטיח שלא ישוב לכסלו עוד, ויצא מחדרו של ראש הישיבה בשמחה וצהלה! סיפור זה מלמדנו כיצד יש להוכיח בתבונה, כפי שאותו גדול לקח נער מבוהל ומפוחד, וגרם לו לצאת בשמחה ובאושר, כשהוא מעביר לו את המסר הברור בציפוי של חום והערכה. עוד למדנו, כמה מכוער ומסוכן ה'מנהג' (אותיות 'גהנם'), של אלו ה'יורים' על חבריהם סוכריות בעוצמה, מתוך שחוק והיתול, ובפרט כשנעשה הדבר בבית אלוקינו, רח"ל..

''וחי בהם'' (יח ה)

     האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

     ויש להוסיף על כך את המשך הכתוב ''פן בחרב אצא לקראתך'' כלומר אם תעבור באדום, ''בחרב אצא לקראתך'' עלול להביא לתאונה חס ושלום.

     ועוד נראה לרמוז בפסוק ''אדם לא'' כלומר אל תחצה באדום. ''תעבור בי'', ''בי'' ראשי תיבות: ברמזור ירוק.

     וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא!

ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם (יח, ה) (והגדת)

      פירש רש"י: "וחי בהם", לעולם הבא. שאם תאמר בעולם הזה הוה , לא סופו הוא מת.  דברי רש"י קודש קדשים, אבל בגמרא יומא יש פירוש נוסף, ולרשב"ם ולרבינו בחיי, שבעים פנים לתורה. אענה אף אני חלקי, ואטעימו בסיפור מעשה

     – בחורף הנורא בערבות סיביר, הועסקנו בכריתת עצי ענק ב'טיגה' הקפואה.  עצים בני מאות שנים, באחד מהם ספרנו למעלה מאלף וחמש מאות טבעות,  שריד מתקופת האמוראים. גדענו את העצים בידיים קפואות שלפתו מסורי ענק משני צידי הגזע. פרקי האצבעות, תנוכי האוזניים, קצה האף, קפאו ודאבו עד דמעות. מה שחימם מעט הייתה העבודה המפרכת, ושכבות הבגדים שלבשנו, כמה חולצות, וכמה זוגות מכנסיים. הייתה הפסקת צהריים בת עשרים דקות בה חילקו פנכות מים רותחים, לחמם בדפניהם את הידיים הקפואות ובתכנם את הגרון הצחיח. אבל בני הישיבה ויתרו על המשקה הנחוץ והתגודדו סביב התפילין היחיד שהיה עמנו שם והניחו בחיפזון, בזה אחר זה. ברכה, פסוק ראשון של קרי"ש, וחליצה חפוזה.  נצטווינו לבקוע את הגזעים לכפיסים דקים, להבערה. בסיום העבודה היו פזורות בשטח ערימות ערימות של כפיסי בעירה.  למחרת היום, היה זה בשבת, הביאו עגלות להטעין עליהם את הכפיסים.  העגלות המתינו בפאתי היער, ושתי הקבוצות – אנו והאסירים הליטאיים –נצטווינו להעמיסן. כשהקומוניסטים השתלטו על ליטא, הגלו את ראשי מתנגדיהן לסיביר. את השרים הליטאים, מצביעי הצבא, ותלמידי הישיבות.

     מובן שב'גולאג' התפצלנו לשתי קבוצות די מגובשות. על כולנו הוטלה המשימה.  הליטאים הסתדרו בשורה, כל אחד נטל כמה בולי עץ וטייל עד העגלות. הטילם,  וצעד מעדנות חזרה. בני הישיבות יצרו שרשרת ארוכה מהערימה עד לעגלות.  הראשון נטל בול עץ ונתן לרעהו, זה העבירו לעומד בצידו, ובנתיים נטל הראשון בול עץ נוסף, ועוד אחד, ועוד אחד. מזכיר את תיאור שורות הכהנים מעבירי הבזיכים לשפיכת דם הקרבן הפסח ליסוד המזבח, שבזיכי הזהב והכסף הועברו מיד ליד בחיצים שלוחים. הערימה הגיעה חיש מהר לחציה, בעוד ערימת הקבוצה הליטאית נותרה כמעט כשהייתה. העבודה הקדחתנית שלנו הייתה לצנינים בעיניהם. למה אנו עובדים בכזו תזזית. למה איננו מטיילים כמותם. עוד יכריחו אותם ללמוד מאיתנו ולעשות כמעשינו.  שר המשפטים הליטאי בכבודו ובעצמו נזעק ורץ אלי: "למה אתם עובדים בכזו צורה מפרכת, בלי רגע הפוגה?" מה שנכון נכון, אפילו מפקח העבודה תמה. בא לשמוע את התשובה.  השר הליטאי שלט בשבע עשרה שפות על בוריין, אני למדתי רוסית במחנה. הזדקפתי ועניתי בגאון: "אנחנו פטריוטים, ושמחים לעבוד בשירות אבא סטאלין ואמא רוסיה. והואיל ומחר שבתון היום הראשון, עובדים אנו היום בכל המרץ, ומחר ננוח כל היום. אבל, אבקש" – פניתי למנהל העבודה – "עבודה כפולה, מנת לחם כפולה!" "דא, חראשו", אישר, וזכינו ל"לחם משנה", פשוטו כמשמעו.

     שר המשפטים הליטאי משך בכתפיו, וחזר לקבוצתו.  חזרנו באמת ממוטטים. ישנו כבולי עץ. היינו עלולים להפסיד קריאת שמע אילמלא העירונו צרחות רמות: "המכנסיים שלי, היכן המכנסיים שלי!" והקול קולו של שר החינוך. סיפרנו שאמצעי ההגנה מול הקור הנורא היו כמה שכבות בגדים, אבל בלילה ישנו בחולצה אחת ומכנס אחד. הקיץ שר החינוך משנתו וגילה שכל מכנסיו נגנבו, פרט לאלו שעליו. עורר מהומה וזכה לאהדה, הגיבה הנפשעת גונתה בכל פה, אבל איש לא יכול היה להושיעו.

     נגש אלי. "יאקוב", אמר, "ליהודים יש שכל. אתה תגלה מי הגנב" . וזה לא היה קשה. היה צורך רק להפעיל את הראש. שהרי "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". למי יכול היה הגנב למסור את הסחורה, שהרי לא היינו בקשר עם העולם החיצון. ומי היה מסוגל לשלם תמורתה, שהרי מחוסרי כל היינו. הייתה אך ורק אפשרות אחת. ינגשתי אל מחלק המזון, והתעניינתי: "מה תעשה עם חמש זוגות מכנסיים?" "אה, אתה יודע?! הוא סיפר לך? אני צריך סחבות לעבודה במטבח. ללפף את ידית הדלי, ולשאת תבניות רותחות". "ובמה שילמת לו?" "הוא ביקש, שכאשר אני מחלק את המרק אתן לו מן הקובעת שבתחתית הסיר, פון די גידעכט, מהשכבה הסמיכה של הירקות, ולא מהנוזל הדליל מלמעלה". ושאלה אחרונה: "המכנסיים עוד שלמים, או שכבר הפכת אותם לסחבות?"  קרעם מיד, את הנעשה אין להשיב . נותר רק לברר דבר אחד. עמדתי בצד התור – אנו לא התגעלנו במרק הפיגולים, אכלנו רק לחם וירקות. עמדתי ועקבתי אחר חלוקת המרק, לראות עבור מי ישקיע המחלק את המצקת בתחתית הסיר הענק, וידלה משם את הקובעת הסמיכה.

     הם עברו לפניו אחד אחד והגישו את הפנכה שהתמלאה במרק הדליל. הגיע אחד וזכה ליחס מועדף. היה זה שר המשפטים לשעבר . נגשתי אל שר החינוך ואמרתי: "אל תשאל אותי כיצד נודע לי, ואל תערב אותי בדבר. ביקשת שאברר, ובררתי. הגנב הוא חברך, שר המשפטים, ואת הנעשה אין להשיב" . היה בהלם: "הבה לי עצה מה אעשה". הנה לכם קידוש שם שמים. שר בכיר בממשלת ליטא פונה אל בן ישיבה צעיר שיגלה את הגנב ושיעוץ לו עצה.  אמרתי: "תפנה אליו, ותאשים אותו בגניבה" . "הוא יכחיש, ישתולל, יאמר שזו עלילה". אמרתי: "אין בעיה. תציע לו שיבוא איתך למטבח, ותראה לו שם את קרעי מכנסיך המשמשים כמטליות וסחבות.  זה יסכור את פיו, יבין שהכול התגלה" . "אבוי", קונן, "במה אצא לעבודה". אי אפשר היה לקנוס את שר המשפטים להעביר אליו בתמורה את מכנסיו. שר החינוך הוא אדם ענק, ושר המשפטים נמוך וצנום.  אמרתי: "לכשיודה בדבר, תציע לו לשמור על כבודו. בואו אלי לבוררות, בלי שאיש ידע" . בתוך שעה התייצבו. שר החינוך אומלל וזועם, ושר המשפטים נבוך ודואג. " מה הענין?" שאלתי כאילו איני יודע. " חשפתי את הגנב", הודיע שר החינוך.  כל הכבוד. " זה הוא". "שר המשפטים של האומה הליטאית?!" השתאיתי. "לא יתכן!" אבל עיניו המושפלות הכריזו על הודאה באשמה. המציאות עולה על כל דמיון. "איך תסביר זאת", שאלתי. "אני רעב", אמר בעגמומיות. היום שבע לראשונה מן המרק... "אמור לי. אתה משפטן בהשכלתך, נכון?" אישר בניע ראש. "והיית שר המשפטים. אילו נתפס קבצן בגניבת אוכל הובא למשפט, האם זה היה תירוץ?!" מסכן, הניע ראשו בשלילה. " באתם לפני שאפסוק ביניכם. אתם מאמינים בתנ"ך", אכן כן. "ובכן, כתוב מפורש הוא, בספר משלי (ו, ל-לא): לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב" , עיני שר המשפטים אורו. "ונמצא ישלם שבעתיים, את כל הון ביתו ישלם". עיניו שבו וכבו. ותודה לרבנו יונה שהביא פסוק זה בשערי תשובה (ג, ו).  סוף דבר, פסקתי ששר המשפטים יורה לעובד המטבח שאת קובעת המרק ייתן לשר החינוך, כדי שלא יצא חוטא נשכר.  שר החינוך הלך, מרוצה, ואני אמרתי לשר המשפטים: "ראה, אמש נזעקת לשאול מדוע בני הישיבה עובדים מעל לכוחות, עומדים בשרשרת ומעבירים במהירות בולי עץ מיד ליד, בלי הפוגה, במקום לקחת בול עץ ולטייל איתו לעגלה ולחזור מעדנות. עניתי שאנו מתאמצים עבור אמא רוסיה. שטויות והבלים. אין היא אפילו אם חורגת. הסיבה האמיתית לכך, שהיה זה יום השבת, ואסור לנו לשאת בו משא מעבר לארבעה צעדים, לכן עמדנו במקומנו והעברנו מיד ליד . למרות שעמלנו בכך שבעתיים, אבל אנו מוסרים נפש למען עקרונותינו.

     אתה רעב? המרק אינו משביע דיו, וגנבת כדי שיעלו עבורך מן הקובעת?!  הלא אנו מתנזרים ממנו כליל, משום שאינו כשר! אדם נבחן בהקרבתו למען עקרונותיו" – מחזה נאה היה זה. בן ישיבה שבקושי מלאו לו עשרים מצליף בלשונו בשר המשפטים. – ואני שואל אותך, ענה לי. חונכת על עקרונות וחינכת עליהם. עמדת בראש מערכת אכיפת החוק, הבאת גנבים למשפט וענישתם.  ואתה, גונב?" ושר המשפטים הליטאי משך בכתפיו באדישות: "איני מבין", ענה "וכי מורה להנדסה צריך להיות משולש או טרפז? האם פרופסור לרפואה חייב להיות בריא? אני מלמד עקרונות ועומד בראש מערכת המשפט, כי זה מעמדי ובכך התמחותי, אבל במה זה מחייב אותי!" באותו רגע הבנתי את הפסוק "ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר ישה אותם האד וחי בהם (ויקרא יח, ה). שהתורה תהיה תורת חיי. שהמצוות יחייבו, שיחיו לפיהן! זהו שאמרו שכל האומר שאין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו. כלומר, אם מסתפק הוא בלימוד ובידיעה ואנו מקיים, אין לו אף לא שכר לימוד. מאי טעמא,  אמר קרא: "ולמדתם, ועשיתם". כל שישנו בעשיה ישנו בלמידה, וכל שאינו בעשיה אינו בלמידה.  ואמרו על כך בירושלמי שהלומד ואינו מקיים, נוח לו אילו נהפכה שלייתו על פיו [וחנקתו בהיוולדו] ולא יצא לאוויר העולם. משום שללמוד בלי לקיים, עבור זה אין צורך להיוולד. שהרי המלאך מלמד את העובר את כל התורה כולה בהיותו במעי אמו.  הוא נולד כדי לחיות בעולם המעשה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים: "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" – שלא נהיה כאותו שופט נכרי שסיפרו עליו (מדרש שוח"ט תהלים ט) שדן ביום אחד מכשפים ונואפים ורוצחים למוות,  ואמר לסנקליט [יועץ] שלו: שלשתם עשיתי בלילה אחד!  

ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (יח,יח) ( גד שכטמן)

     לכאורה לשון הפסוק הפוכה, שהרי קודם נושא אדם אשה ורק אז לוקח גם את אחותה. אם כן, היה צריך לכתוב ’ואחות אל אשה לא תקח‘, או ’אחות אשתך לא תקח‘.

     תירץ הרבי ר‘ העשיל מקראקא: בגמרא (פסחים קיט:) אמרו חז“ל:   עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שייגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך ואומר להן איני מברך... אומר לו ליעקב טול וברך, אומר להם איני מברך שנשאתי שתי אחיות בחייהן שעתידה תורה לאוסרן עלי“. לפי זה, נבין היטב: יעקב אבינו היה צריך להתחתן עם רחל, בא לבן והחליף לו את רחל ללאה. לכן כשהתורה אסרה זאת מאוחר יותר, כתבה ”ואשה אל אחותה לא תקח“.

     למרות שכאן רחל הייתה ה‘אשה‘ ולאה הייתה ה‘אחות‘, ועם האחות – לאה, התחתן יעקב כביכול בטעות, עם כל זה, אילו היה מדובר לאחר מתן תורה, היה אסור לו לקחת את רחל – ה‘אשה‘, על אחותה.

"שבת הגדול"

     שבת שלפני חג הפסח נקראת: "שבת הגדול"

     הטור בסימן תל' שואל: מדוע נקראת "שבת הגדול"?

     והוא מבאר: מפני הנס שנעשה בו. שכל אחד נדרש להביא שה לקורבן פסח, לקשור לכרעי המיטה. (כידוע שהוא אלילי מצרים) ושאלום המצריים לשם מה זה השה?! והשיבום ישראל: לשוחטו לשם מצוות קורבן פסח. ולא נגעו בהם המצריים לרעה - נס גדול מאד.  ומכיוון שי' בניסן ביציאת מצרים היה יום שבת. לכך נקראת השבת הזו: "שבת הגדול"

     המהרש"ל מביא טעם נוסף:

     על שם ההפטרה שמפטירין בשבת זו: "וערבה לה'..." המסיימת בפסוק: "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא"  ומכיוון והוא נקרא הגדול נקראת שבת זו "שבת הגדול".

     טעם נוסף:

     ידוע שמליל הסדר מתברכת כל השנה גם ברוחניות וגם בגשמיות. יום השבת מברך את כל השבוע - "כי היא מקור הברכה" ומכיוון שהשבת שלפני ליל הסדר היא הנותנת לו את הכוח האדיר לברך את כל השנה נקראת היא: "שבת הגדול" על שם הכוח הגדול שמעניקה השבת הזו לליל הסדר...

     ומניין שליל הסדר משפיע ברכה לכל השנה?

     ברכת כוהנים היא הברכה שמשפיעה לכל עם ישראל יש בה 15 מילים ו- 60 אותיות גם בליל הסדר יש את סימני הסדר שהם 15 מילים המורכבים מ- 60 אותיות...

     טעם נוסף:

     הקידוש של יום שבת בבוקר נקרא: "קידושא רבא" שפירושו: "הקידוש הגדול". ומדוע נתנו לו חז"ל את השם הזה? הרי הקידוש של ערב שבת ארוך יותר?! והתשובה לכך: שחז"ל לא רצו שיזלזלו בקידוש של יום שבת ולכן בלשון "סגי נהור" קראו לזה "הקידוש הגדול".

     כן הוא הטעם לגביי השבת הזו:

     "שבת הגדול" דאגו חז"ל שמא יבואו האנשים לזלזל בשבת זו: ימעיטו במטעמים, יפחיתו במספר החלות ובתבשילי החמץ. כיוון שעוד מעט נכנס החג ומבקשים "לחסל" את החמץ. וכדי שלא יבואו לידי זלזול בשבת זו קראו חז"ל בלשון "סגי נהור" לשבת זו "שבת-הגדול".

שבת הגדול

     מדוע נקראת שבת זו "שבת הגדול"? מצינו בזה כמה וכמה טעמים:

     א. מובא בטור, בשבת זו ארע הנס הגדול של: "משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח" (שמות יב, כא), שהרי פסח מצרים היה ביום חמישי, ועשירי בניסן חל בשבת וכל אחד מישראל לקח אז שה לפסחו, והיה בזה נס גדול, כי המצרים ראו שישראל נוטלים את אלהיהם לשחיטה ולא יכלו לומר להם דבר.

     ב. על שם הנאמר בהפטרה של שבת זו (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא".

     ג. ה'ראשי בשמים' באר: הרי שבת זו היא זכר ל"משכו וקחו לכם צאן". ואמרו חז"ל: "משכו" ידיכם מעבודה זרה, "וקחו לכם צאן" להקריב. מי היה הראשון שנלחם בעבודה זרה? אברהם אבינו ששבר את פסלי אביו. וחז"ל (מסכת סופרים כא, ט) הרי כנו את אברהם אבינו "האדם הגדול בענקים", לכן לשבת זו שבה משכו ידיהם מעבודה זרה והלכו בדרכיו של אברהם אבינו, "האדם הגדול בענקים", קוראים "שבת הגדול".

     ד. ה'שפת אמת' כתב לבאר, שעד לזמן יציאת מצרים השבת הייתה רק "זכר למעשה בראשית", אבל מיציאת מצרים ואילך נתווספה לשבת עוד מטרה, והיא להזכיר את נסי מצרים, ולכן היא כעת גם "זכר ליציאת מצרים". נמצא, שמעתה גדולה יותר מצוותה של שבת, והינו "שבת הגדול"...

     ה. ה'פני מאיר' באר: הצדוקים טענו שספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת", כלומר ביום ראשון בשבת. ורבותינו הקדושים קבלו מהר סיני שהכוונה למחרת יום טוב ראשון של פסח -ט"ז בניסן.

     ליום השביעי בשבוע אנו קוראים תמיד "שבת בראשית", אך השבוע תהיה לנו עוד שבת, אבל לא ממש שבת אלא יום טוב, מעין שבת קטנה. לכן השבת הראשונה היא "שבת הגדול", דהיינו שבת בראשית, וזהו כדי להוציא מלבם של צדוקים.

"קמחא דפסחא"

     החובה לתת "מעות חיטים" ובארמית "קמחא דפסחא" מובאת ברמ"א בסימן תכ"ט: "מעות חיטים. מנהג פשוט בבל קהילות ישראל לגבות ״מעות חיטים״ ולחלקם לעניי העיר לצורך הפסח".

     נביא שני סיפורים על תבונתם של מנהיגי הדור הקודם:

     רבי חיים מצאנז זצ"ל ורבי מנדלי מליסק זצ"ל. כיצד העבירו את המסר לקהילה שעמדו בראשה על מעלת וחשיבות המצווה של הנתינה לעניים בערב פסח...

     כשהצדיק רבי חיים מצאנז היה בשנותיו האחרונות, הוא עלה שנה אחת לשאת את דרשת שבת - הגדול, פנה אל קהל עדתו בבית הכנסת ואמר: "דרכם של הרבנים לפתוח דרשה זו בקושיה על הרמב"ם מהלכות הפסח, ולאחר מכן להשיב עליה על-ידי פלפול חריף. בנעורי, כשכוחי היה במותניי, הייתי גם אני עושה כן, אך עתה זקנתי ואין בידי לדרוש כך.

     "אומר איפוא רק זאת: הרמב"ם פוסק שבליל הסדר מצווה לאכול מצות ולשתות ארבע כוסות, ושאפילו עני שבישראל המחזר על הפתחים חייב לקיים מצוות אלה. ועל זה יש לי קושייה גדולה ועצומה - הכיצד יוכלו העניים, שאין בידם פרוטה, לקיים מצוות אלה? קושיה גדולה היא, ואין בידי תירוץ. אך לא אזוז מכאן עד שתשיבו עליה אתם"... הבינו הנוכחים את הרמז ותרמו ביד נדיבה ל'מעות-חיטים' עבור עניי-העיר...

 "סיפור לערב פסח":

      מרבי מנדלי מליסק זצ"ל אף הוא דרש בשבת הגדול באוזני הציבור והעביר את המסר בצורה דומה אך קצת שונה. פנה הוא אל הקהל הרב ואמר: "כפי שאתם יודעים, נוהגים הרבנים בדרשותיהם בשבת הגדול לתרץ קושיה חמורה ברמב"ם. ובכן, גם אני רוצה לעשות כך". וכאן הוא הציב לנוכחים דילמה: כפי שידוע לכם, "הרמב"ם פוסק, שכל יהודי חייב לאכול מצה בפסח. וכן פוסק הרמב"ם שאסור לגנוב!.

     נשאלת אפוא השאלה:

     מה יעשו העניים שאין להם במה לקנות מצות לפסח, וגם אינם רוצים לעבור על איסור גניבה?!

     אלא התירוץ הוא:

     שכל תושבי העיר חייבים לדאוג לעניים שיהיו להם מצות בפסח וכן שאר צורכי החג. ובזה אם כן מתורצת הסתירה בין שני פסקי הרמב"ם"...

     מיד התנדבו כולם לסייע למשפחות הנזקקות...

קמחא דפסחא

     שנה אחת בערב פסח הגיע גבאי צדקה אל ביתו של הרב הקדוש מאפטא בעל ה"אוהב ישראל", וביקש צדקה לקמחא דפסחא עבור עניי העיר.

     הרבי לא היה בביתו באותה שעה, והרבנית, שהתרגשה עד מאד מהמצווה שבאה לידה, רצתה לתת לגבאי הצדקה מתנה הגונה. אלא, שלא מצאה כסף בבית, נטלה את מצות המצווה שנאפו זה עתה לליל הסדר ונתנה אותם לגבאי.

     כאשר עזב הגבאי את הבית הבינה הרבנית מה עשתה, ויראה שמא יקפיד עליה בעלה, משום כך, לקחה מצות פשוטות והניחה אותם במקום של מצות המצווה. באותה שנה ערך הרב הקדוש מאפטא את ליל הסדר על מצות פשוטות.... כמה ימים לאחר הפסח, הגיעו אל הרב הקדוש שני בני זוג וביקשו להתגרש!

     מדוע אתה רוצה לגרש את אשתך? שאל הרב מאפטא את הבעל. אישה זו, השיב הבעל, לא רצתה לבשל עבורי בכלים מיוחדים בלי "שרויה"....

     ציווה הרב שיקראו לזוגתו הרבנית, וזו מיהרה לבוא. אמרי נא לי את האמת, פנה ה"אוהב ישראל" לזוגתו, איזה מצות הונחו לפני בליל הסדר?... מצות פשוטות, הודתה הרבנית, וסיפרה במילים קצרות את אשר אירע. שומע אתה, אמר הרבי, אני שטרחתי ויגעתי בהידורים מהידורים שונים ורבים באפיית המצות, לבסוף אכלתי מצות פשוטות, ועשיתי עצמי, כאילו, איני מרגיש ואיני יודע דבר, למען לא אבוא חלילה, לידי מריבה וקטטה, ואילו אתה רוצה לגרש אשתך בגלל "שרויה"?!..

     נכנסו הדברים ללבו של הבעל, הבין שטעה והשלום חזר לשרור בבית.

מצות מצווה בערב פסח (הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולוביציק זצ"ל)

     בליל הסדר מצווים אנו לאכול מצה. המצות שאוכלים בליל הסדר לשם קיום מצוות אכילת מצה ואף מברכים עליהן בליל התקדש החג נקראות: "מצות מצווה".

     יש קוראים "מצות מצווה" גם למצות שאופים בערב פסח אחר הצהריים במיוחד בשביל "ליל הסדר" .

     ידוע היה הגאון ר' יצחק זאב הלוי סולוביצ'יק בחומרות הרבות ובהידורי ההלכה הרבים והנפלאים שנהג באפיית המצות ובשמירתן.

     שנה אחת עמד חסיד אחד בעת שהרב מבריסק אפה את מצוותיו, והתבונן ברב ובבני משפחתו העוסקים במלאכה בכל נפשם ומאודם. לאחר שסיימו את אפיית המצות ניגש אותו חסיד אל הרב וביקש לשוחח אתו. נענה הרב ברצון.

     אספר לך סיפור, אמר החסיד, מעשה שהיה באדמו"ר אחד, שהלך לאפות מצות במיטב ההידורים. באותה מאפיה ובאותו זמן בו אפה הרב את מצותיו, אפה גם יהודי פשוט את מצותיו הוא. הביט היהודי הפשוט באדמו"ר, ראה את ההידורים המחמירים, ובהיותו איש פשוט נשא את עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם, אין בכוחי להדר כל כך באפיית המצות, כיון שאינני יודע את ההלכות על בוריין, כי איש פשוט אני, אולם בקשה אחת אבקש, שיהיו המצות שלי כמו המצות של הרבי!"... שמע הרבי את הדברים היוצאים מעומק הלב, ניגש אל אותו יהודי פשוט וביקש ממנו אם יסכים להחליף עמו במצות. מצות כאלה, אמר הרבי, שמעורבת בהן תפילה מעומק ליבו של יהודי, הן המהודרות ביותר.

     כסיים אותו חסיד את סיפורו, שאל את ר' יצחק זאב: ומה הרב אומר על הסיפור הזה?

     אומר אני, השיב הרב מבריסק, שתפילתו של אותו יהודי נענתה מיד!...

המותר להניח עלונים בבית הכנסת לפני תפילה?  

     שאלה זו שאלתי בעצמי: האם מותר להניח עלונים בבית הכנסת כאשר סביר להניח שיהיו שיעלעלו בעלונים בשעת התפילה? הנה הגמרא בבבא מציעא (ה, ב) דנה איך מוסרים בהמות לרועים, כאשר ישנו חשש כבד כי ירעו בשדות זרים, הלא ישנו חשש שבכך אנו עוברים באיסור ‘ לפני עיוור לא תיתן מכשול’. ולכאורה משמע מכאן שאיסור ‘ לפני עוור ’ תקף גם בספק, שכן אין ברי לנו שאכן הרועה ירעה בשדות זרים. אמנם ראיתי בריטב”א שביאר לפי תירוץ אחד, כי כאן מדובר שקרוב לוודאי שאכן יעבור באיסור. ואכן בריטב ”א עצמו (גמרא עבודה זרה סג, א) סוף דיבור ‘ אומר ’ כתב שאם לא מושיט האם גוף האיסור וספק אם ייקח האיסור או לאו, אין לו איסור ‘ לפני עיוור ’. ולפי זה יש לדון כאן שאין כאן גוף של איסור וכי אין אפוא הכרח וודאי כי המתפללים אכן יעברו באיסור ויקראו בעלונים בשעת התפילה, וממילא אין איסור להניחם בפניהם טרם לתפילה.

     ובריטב”א בבבא מציעא שם כתב, לפירוש אחד, כי אין הכוונה על איסור ‘ לפני עיוור’ אלא של ‘מסייע ידי עוברי עבירה’, בכך שמעניק להם הבהמות לרעייה. אולם ראיתי מביאים מספר שו”ת משיב דבר (חלק ב ’ סימן ל ” א ושם) כי איסור ‘ מסייע ידי עוברי עבירה ’ שייך רק כאשר מדובר בשעת העבירה עצמה ולא כאשר האדם נותן לעובר עבירה טרם האיסור. ולכן התיר שם למכור טריפה לישראל פושע.  ולאור דבריו ייראה כי לא יהיה איסור ‘מסייע ידי עוברי עבירה ’ בהנחת עלונים בבית הכנסת טרם התפילה, משום שהעבירה נעשית רק לאחר מכן. ולמעשה נהגו ישראל לציין בעלונים מפורשות כי אין לעיין בהם בשעת התפילה וקריאת התורה.