כ"ט טבת ה'תשע"ט

כ"ז טבת ה'תשע"ט

פרשת וארא

אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: נאמר: 'כמים פנים אל פנים', ולא כראי, ומדוע? יען כי כדי לראות את הפנים במים יש להתכופף, ולא כן בראי, נשאר האדם בקומה זקופה.

    "אשר אמר ה' להם... הם המדברים אל פרעה" (שמות ו,כו-כז). הדוברים אל פרעה, הנציגים והשתדלנים, צריכים להיות אלה "אשר אמר להם ה'" – מי שנשמעים לדבר ה', יהודים נאמנים ויראים, ולא מי שהם עצמם רחוקים מדרך התורה והמצוות. (חתם סופר)

     הגמרא אומרת, ש"חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". החיים שלנו מלאים במסרים רבים מהקב"ה, שמנסים ללמד אותנו את דרכיו ולקרב אותנו אליו. לקב"ה יש תוכנית שלימה עבור העולם כולו כשהברירה נמצאת בידינו: אנו יכולים להצטרף ברצון לתוכנית הא-לוקית, או לבחור להתנתק ממנה. הברירה מובנת לחלוטין, רק צריך לפקוח את העיניים ולהביט בה.

    "הצורך האנושי להיות אהוב על ידי אחרים הוא צורך עמוק וטבעי, הדרך היעילה ביותר לגרום לאחרים לאהוב אותך זה רק על ידי שאתה אוהב אותם"

     בספר "ליקוטי בתר ליקוטי" כתב רעיון נפלא, דהנה הקב"ה אמר למשה: אתה מנהיג ישראל?? – א"כ של נעליך מעל רגליך ! – כי מנהיג ישראל צריך להרגיש את הצער של בני ישראל – וכאשר נועלים את המנעלים, הלא אין מרגישים את האבנים שעל הדרך,  א"כ תשיל נא את מנעליך מעל רגליך, ואז תוכל להרגיש את האבנים עד כמה הם דוקרים...

     בפסוק נאמר (בראשית מ"ב, כ"א): ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, ועיין ברמב"ן ובספורנו שמבואר מדבריהם דבר נורא,  שהשבטים לא האשימו את עצמם על המכירה, שכן על המכירה לא הייתה להם ספיקות שהטיבו לעשותו, מדין רודף וכדו', ולזה טרם מצאו את טעותם, אלא תבעו את עצמם ונתקפו ברגשי אשמה על כך שלא הרגישו צרת נפשו, כי יהיה מה שיהיה, כשהמחנך מכה את חניכו צריך שיהא זה בד בבד עם הרגשה בצערו של המוכה.

     כאשר "המצב קשה" זאת לא סיבה להפסיק לשמוע וללמוד. אנחנו לא הולכים לרופא כשאנחנו בריאים! זמנים קשים הם בדיוק הזמן שבו אנחנו צריכים ללמוד יותר, להשתתף ביותר שיעורים ולהשקיע בכך מאמצים רבים יותר.

     לדעת מה שלא עובד לא פחות חשוב מאשר לדעת מה כן עובד (שמואל אייזיקוביץ)    

באמצעות קופסת פח (הרב יחיאל יעקובזון(

     אבא שלי היה איש פשוט, סייד. אבא שלי לא הבין בגידול ילדים, ולא ידע כיצד לחנך; הוא גם לא ידע לקרוא עברית כראוי, ובקושי הצליח להתפלל; הוא מעולם לא לימד אותי תורה, לא חינך אותי לערכים ולא הדריך אותי איך להתמודד עם אתגרי החיים. כי אבא שלי היה בוגר שואה. אבל אני - אני רב קהילה. איש חינוך, ר"מ בישיבה. ואני – כל כולי – אין אני אלא בן של אבא שלי.

     קופת צדקה הייתה בביתנו. קופסת פח ישנה, עלובה וכעורה, והייתה הקופסה הזו תלויה על הקיר,  במרכז הבית, מול דלת הכניסה, ואת הקופסה הזו היה ניגש אבא מדי ערב, כשחזר הביתה מותש מעמל יומו המפרך, היה נעמד מול הקופסה ומתבונן בה. בריכוז היה מתבונן, ברצינות עמוקה,  בשתיקה. אחרי כן היה אבא מכניס את ידו הכבדה אל כיסו, ושולף ממנו שלוש מטבעות – שלוש מטבעות קטנות, שהיו טובעות בכף ידו הגדולה. אבא היה בורר מטבע אחת מבין השלוש, מביט בה רגע בעיון עמוק, ורק לאחר מכן היה משלשל אותה אל קופת הצדקה.  או אז היה אבא שלי עוצם עיניו, ובקולו הסדוק היה לוחש: 'תודה לך, תודה לך, שנתת לי בן!'  אבא היה מדבר עם ה' ביידיש, במילים שלו, את זה הבנתי כבר מגיל רך. כבר מגיל רך הבנתי, שאבא שלי יכול לדבר עם ה' מתי שהוא רוצה, ואיך שהוא רוצה, אפילו ביידיש. כי ידעתי, כבר מגיל רך ידעתי,  שה' מאוד אוהב את אבא שלי.  שוב היה אבא לוקח מטבע. באותן תנועות איטיות, באותה רצינות עמוקה, באותו ריכוז. ואחרי שגם מטבע זו נחה במקומה, היה אבא מוסיף: 'תודה לך ה' שנתת לי בן, שמברך ומתפלל !' לפעמים היה אבא מתנשם עמוקות, לעיתים היה קולו רועד, אבל תמיד, תמיד אמר אותן המילים באותה כוונה עמוקה. ואחר כך היה אבא משלשל מטבע שלישית, ואמר: 'רק בקשה אחת יש לי: שהבן שלי ימשיך לברך ולהתפלל, יותר אני לא צריך כלום.'

     השנים נקפו, וזכיתי להקים בית ומאז שהקמתי את ביתי עברו עלי עוד שמונה שנים – שנים קשות של בכי ותפילה והשתדלויות רפואיות לאין ספור – עד שזכיתי וגם לי נולד בן. וברגע שנתבשרתי על לידת בני – קפצתי ממקומי – שטוף דמע והלום שמחה והתחלתי לרוץ. כמטורף רצתי, כאחוז אמוק,  כמי שאין דעתו נתונה אלא לדבר אחד – לרוץ. לרוץ אל בית אבא. אל הקופה.  רק כשהגעתי אל בית אבא ונעמדתי מול הקופה הצלחתי לעצור את עצמי – לעצור, להירגע, להתרכז.  ואז, כשהדמעות עדיין על לחיי, פתחתי את אגרופי הקמוץ והוצאתי פרוטה ראשונה מבין השלוש – מבין שלוש הפרוטות שהיו קמוצות בידי כבר שעות.  הוצאתי פרוטה, ושלשלתי אותה אל הקופה: 'תודה לך ה', שנתת לי בן'.

     לפתע הרמתי ראשי. מישהו עמד לידי. אבא שלי. אבא עומד לידי, וגם הוא מחזיק בידו שלוש פרוטות. מבטינו נפגשו.  ובכינו שנינו – אבא שלי ואני, זה על כתפי זה – מול קופסת הפח.  זו קופסת הפח שהעניק לי אבא. זו הירושה היחידה שנותרה לי ממנו. הקופה שליוותה אותי אז ומלווה אותי גם היום. זו היא שתמכה בי בעיתות משבר וליוותה אותי בסערות חיי. זו היא שהביאתני למה שאני היום. כי למרות העובדה שהיו לי ליקוי למידה וקשיים חברתיים; על אף שהייתי העלוב מבין חברי, הדחוי והבלתי מוצלח שבכולם; והגם שהרפתקאות רבות עברו עלי – למרות הכל הגעתי עד הלום. כי תמיד. תמיד הייתה הקופה לצידי.  כי אבא שלי חינך אותי, ואהב אותי, ועודד אותי – באמצעות קופסת פח. 

ה"מאפייה" היהודית (פניני הצדיקים, גליון 17)

     במהלך מלחמת העולם השנייה, בעיצומה של ההשתוללות הנאצית הגיעו 24 רבנים לאיטליה של מוסליני ועמדו בפני הסגרה למדינותיהם. לאמור: מוות בטוח. רבי אהרן קוטלר זצ"ל, המייסד וראש ישיבת לייקווד ומנהיגם של הציבור הלא חסידים בארה"ב ומי שעמד בראש "ועד ההצלה" באמריקה ביקש בכל מאודו להציל את הרבנים הללו. הוא פנה לפעיל אורתודוכסי ידוע, מי שחיבר את הספר "אתיקה מסיני", ארווינג בונים, וביקש את עצתו. "מי לדעתך יכול להתערב לטובתם של 24 הרבנים?" שאל הרב קוטלר.  ארווינג בונים הציע את סניף ה"מאפייה" האיטלקית בארה"ב. הרב קוטלר האיץ בבונים ליצור קשר מידי עמה. אחרי שנוצר הקשר נשאל הרב קוטלר:  "מי ומי ההולכים לפגישה?" ותשובת הרב היתה: "אתה ואני". 

     ויהי ערב ויהי בוקר והרב קוטלר וארווינג יצאו לדרכם לפגוש את ה'סנדק' של ה"מאפיה", ג'ו בונאנו. הרב קוטלר לא ידע לדבר בשפה האנגלית ולכן היה זה בונים שהסביר לבונאנו את בעיית 24 הרבנים הנתונים בסכנת חיים באיטליה. ראש ה"מאפיה" שאל את בונים: "מיהו האיש היושב לידך?" ובונים ענה: "הוא ה'סנדק' של העם היהודי" . "באמת?", שאל ראש ה"מאפיה". "כן" השיב בונים, ואז בונאנו אמר לו: "תגיד לו שאני רוצה ברכה". בונים פנה אל הרב קוטלר באידיש והסביר לו כי בונאנו רוצה ברכה. הרב קוטלר לא היסס לרגע ובירך: "תגיד לו שהוא יאריך ימים וימות במיטתו". בונים לבונאנו: "הוא מברך אותך בחיים ארוכים ושתמות במיטתך". כאשר שמע בונאנו את הברכה הגיב: "זה מוצא חן בעיני". הוא הבטיח שבתוך שבועיים יפעל לשחרורם של 24 הרבנים. ואכן בונאנו מימש את ההבטחה.

     כ-20 שנה לאחר האירוע הזה, ב 1964 , נעצרה לימוזינה שחורה ונוצצת בחזית ישיבת "ליקווד" בלייקווד, ניו-ג'רסי, ושני גברים לבושים בהידור רב יצאו ממנה אל עבר משרד הישיבה. כאשר נשאלו למבוקשם השיבו כי הם מחפשים את הרב קוטלר. הרב קוטלר )הבן( התייצב בפניהם והציג את עצמו. "לא, זה לא אתה. אנחנו מחפשים אדם מבוגר" אמרו.  הרב שניאור קוטלר, הבן, הסביר להם כי מדובר באביו וכי הוא כבר אינו בין החיים מזה כמה שנים. שני האיטלקים סיפרו לבן כי הם הם האחים בונאנו ושאביהם מייחס את אריכות ימיו לברכתו של אביו הצדיק. "עכשיו שאבא שלנו פרש מעסקיו אנחנו מחליפים אותו ובאנו לקבל את אותה הברכה". "אני מצטער", אמר רבי שניאור קוטלר זצ"ל, "אבא שלי יכול היה לעשות כדבר הזה אבל לא אני".  מאוכזבים אך מבינים נפרדו ראשי ה"מאפיה" לשלום מהרב שניאור קוטלר זצ"ל.

     עבור הצלתם של 24 הרבנים מידי הנאצים, זכה ג'ו בונאנו לברכתו של מרן הרב אהרן קוטלר זצ"ל ובזכותה חי עד גיל 97 . הוא מת ב 2002 בבית חולים בטוסון, אריזונה.

אדם הזוכר תמיד את מי שגמל לו טובה, לעולם לא יחטא לא-לוקיו.

     אם ה' נתן לאדם בגד, כיצד לא יטיל בו ציצית כפי שנצטווה? אם חונן הדעת נתן לאדם דעה ובינה, כיצד ישתמש בהם לחשוב מחשבות רעות ? איך נאמר בפסוק? מי שם פה לאדם; ואם כן, כיצד ישתמש בו לדבר לשון הרע, לשקר, וכדומה?

     דור שכולו חייב - פעם אחת התבטא האדמו"ר הזקן מסדיגורה: "הייתי שמח לוּ היה המשיח מתגלה בדור שכולו חייב". התפלאו הנוכחים למשמע הדברים ופנו אל אחיו של האדמו"ר, רבי מנחם-נחום משטפנשט, והוא הסביר: "כאשר יהודי זוכה לרוב טוב ושפע, הוא מתבטא ואומר: אינני יודע במה זכיתי לכל הטוב הזה, והלוא זה לא מגיע לי. זאת אומרת שהוא מרגיש 'חייב'. ואילו אם פוקדות אותו צרות לא עלינו, הוא נאנח ואומר: מה חטאתי ומה פשעתי שמגיעים לי ייסורים כאלה. היינו שהוא מרגיש 'זכאי'. על כך אמר הרבי, שהוא ישמח אם המשיח יבוא בדור שבו יהודים יזכו לרוב שפע, עד שירגישו 'חייבים' לפני הקב"ה".

     דורש מאוהביו תהילה בלי נדבה , ימצא בוץ ואיבה .

כחה של תפילה III (פניני עין חמד, עלון 715)

     עד כמה גדולה כוחה של תפילה - זאת לא ניתן לתאר ולשער. להלן סיפור מופלא שיש בו כדי ללמדנו, כי תפילה הבוקעת מעומק הלב - יש בכוחה לשנות ולשדד את הטבע. ומעשה שהיה - כך היה:

     עם פתיחת שערי ברית המועצות וגל של מאות אלפי עולים פקד את הארץ, הוקמו בהכוונת גדולי ישראל רשת בתי ספר בשם "שובו" שהיו פרוסים ברחבי הארץ.  מטרת הרשת הייתה עבור העולים החדשים, להשיבם ולקרבם ליהדות ממנה היו מנותקים בכח ע"י הבולשביקים הקומוניסטים ששלטו ברוסיה שלטון רודני ללא מיצרים,  ולהטעימם מעט מצוף התורה ומעונג קיום מצוותיה.

     הרבנית אסתר עבדה בביה"ס 'שובו' שבמרכז הארץ. בין התפקידים עליהם הייתה ממונה, היה עליה להכין עלון תורני ובו "ווארט" לפרשת השבוע, שיהיה משולב עם סיפור או משל ובעיקר מסר עוצמתי, ואכן גם התלמידים וגם הוריהם לא היו מוותרים על דף זה, וכל שבוע ושבוע ציפו לקרוא אותו ולהתחזק ביחד.  הכנת 'דבר תורה' לא היה דבר של מה בכך, פעמים רבות זמן הכנתו ארך זמן רב, והיה צריך להשקיע הרבה תשומת לב, כדי שימלא את תפקידו להאהיב ולקדש שם שמים,  שהרי לשם כך הוקמה הרשת.

     יום אחד חיתנה הרבנית את בנה. החתונה הייתה אמורה להתקיים ביום חמישי. הטירדות וההכנות רדפו אחת את השניה, והמטלה של הכנת 'דבר התורה' נדחתה מיום ליום.  ביום חמישי לא מצאה לכך אפילו רגע אחד פנוי, והנה כבר הגיע הזמן לצאת לאולם לקראת החופה.  הרבנית - גמלה החלטה בליבה, שכאשר תשוב לביתה ולא משנה באיזו שעה, היא תשב להכין 'דבר תורה'! אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד. כשחזרה מהחתונה, לא הצליחה להתרכז. עיניה נעצמו, והיא נאלצה לדחות זאת ליום שישי לרגע האחרון.

     בבוקרו של יום שישי השעה הייתה שמונה ורבע. הילדים נשלחו לבתי הספר, והרבנית ניסתה לחפש 'דבר תורה', אך ללא הצלחה. נותרו לה עוד עשר דקות, שעליה לצאת לבית הספר ובידה אין מאומה. מה יהיה עם ה'דבר תורה' השבועי,  שכבר כחמש שנים הוא יוצא ברצף?  היא הביטה על מחוגי השעון ופרצה בבכי מר, "ריבונו של עולם, הרי את 'דבר התורה' אני מכינה אך ורק לכבודך , ומי כמוך יודע, שהשבוע לא הכנתי אותו, כי הייתי כה עסוקה וטרודה, ועתה בעוד עשר דקות עליי לצאת לביה"ס ואין בידי 'דבר תורה'. לא נותר לי אלא לבקש ממך, שתשלח לי 'דבר תורה', שלא יעבור יום שישי ללא חלוקת העלון השבועי". הדמעות זלגו, והיא עצמה את עיניה בתמימות, ממתינה לפקס עם 'דבר תורה', שיגיע מהשמים.  לפתע צלצל מכשיר הפקס. היא רצה לפקס, בטוחה, שתפילתה נענתה ושלחו לה פקס משמים... ואכן מהפקס יצא נייר ובראשו כתוב "דבר תורה לפרשת השבוע", ומתחתיו סיפור, משל, ומסר נפלא מהפרשה כתוב בטוב טעם ודעת.  הרבנית קפאה מהתרגשות, מי שלח את 'דבר התורה' ברגע קריטי זה? קשה היה עליה לנגב את דמעותיה, עתה היו אלו דמעות של שמחה, והנה השעון הראה, כי עליה לצאת לביה"ס. לא נותר לה זמן להתעכב. היא העתיקה את מספר הטלפקס, שממנו נשלח הפקס, ויצאה לדרכה.

     בדרך לביה"ס התקשרה למספר הטלפקס. מהצד השני השיבה מזכירה ואמרה, שהיא מדברת מבית ספר חרדי באחד מערי הארץ. "האם שלחתם לי פקס לפני כרבע שעה?". התשובה הייתה "לא". לאחר בירור קצר הובהר הסיפור בשלמותו עם ההשגחה העליונה שבתוכו:  ביה"ס ממנו נשלח הפקס הינו בית-ספר של "שובו" השוכן בצפון הארץ. שם יש מורה שהוא אחראי לכתוב 'דבר תורה' לתלמידים לכבוד שבת קודש בדיוק כמו בביה"ס בו מלמדת הרבנית.  למורה יש אחות שהיא מנהלת 'בית יעקב' במרכז הארץ בעיר שהרבנית גרה, וגם היא מעוניינת ב'דבר תורה' שבועי ע"מ לחלקו בין תלמידותיה. מידי ערב שבת דואג המורה לשלוח את מה שכתב לאחותו, והיא מצלמת בביה"ס ומחלקת אותו לתלמידות.  מספר הטלפון של ביה"ס, שאליו נשלח הפקס שונה ממספר הטלפון של הרבנית בסיפרה אחת בלבד! המזכירה, שאמורה הייתה לשלוח את הפקס למנהלת 'בית יעקב' טעתה בסיפרה ושלחה בטעות את הפקס לרבנית, בדיוק ברגע שעצמה את עיניה הדומעות והמתינה לפקס מהשמים. מתוך הבירור עלה גם, כי המורה שדואג לשלוח את הפקס לאחותו עושה זאת כבר ארבע עשרה שנים!. " כמה מדהימה ההשגחה העליונה", חשבה לעצמה, "ארבע עשרה שנה שולחת המזכירה פקס מביה"ס 'שובו' ל'בית יעקב' במרכז הארץ, יותר משבע מאות פעמים ומעולם לא טעתה במספר. ורק היום, כשכל כך הייתי זקוקה לזה ובכיתי לבורא עולם, שיושיט לי עזרה בדחיפות, הוא דאג לטעות בסיפרה אחת בטלפון והפקס הגיע אליי. תודה לרבש"ע, ששמע לתפילתי ובקשתי התקיימה!".

כ"ה טבת ה'תשע"ט

אמרו בגמ' (ברכות נה.): ג' דברין מקצרין ימיו ושנותיו של אדם , ואחד מהם המנהיג עצמו ברבנות. ולמדו זאת מיוסף, שנפטר לפני שאר אחיו, אף כי היה צעיר כמעט מכולם, וזאת מפני שהנהיג עצמו ברבנות - בשררה ושלטון.  

    אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה: א-לוקי אברהם א-לוקי יצחק וא-לוקי יעקב - להגיד שלכל אחד הייתה השגחה מיוחדת בפני עצמו. ישנם אנשים ששואלים אותם אם הם שומרי תורה ומצוות? הם משיבים: אתה יודע מי היה סבא שלי?!... הוא היה רב גדול... האנשים הללו חושבים שיש להם זכות אבות, אבל האמת הבן מזכה האבא, ולא האבא מזכה הבן...

    אנשים גדולים חיים בגדלות, רואים בכל ענין גדלות ורוממות.  משיגים הם גדלות מכל הדברים, אפילו הקטנטנים. ממשחק של פו- פו לילדים קטנים זוכים הם לרום המעלה! ואילו אנשים פשוטים הינם דורסים ברגליהם על כל מעלה נכונה, הכל בעיניהם דברים קטנים וכמוהם יהיו עושיהם. (אדמו"ר רבי ירוחם ממיר- "דעת תורה" שמות(

     "התכונה החשובה ביותר להצלחה היא תכנון נאות. אם תקבע מועד לביצוע משימותך החשובות, תוכל לבצע גם את המשימות הזוטות. אם תנהג להיפך, תשאר עם הזוטות בלבד..."

אשר יצר את האדם (הרב ד"ר מנחם ברייר שליט"א)

     "היה זה לפני מספר שנים", מספר הרב ד"ר מנחם חיים ברייר, סגן המנהל הרפואי של בית החולים מעייני הישועה. "אושפז אצלנו יהודי מבוגר, שהיה במצב של הידרדרות מערכות. התברר שהגורם לכל הבעיות הוא חוסר תפקוד בכליות. כמות הנוזלים שהפריש גופו הוכיחה שהכליות ממשיכות להדרדר, והרופאים כבר אמרו נואש לחייו. " אני לא הייתי מעורב מלכתחילה במקרה שלו, אך במהלך סיור שוטף שעשיתי בבית החולים, תוך התעניינות על מצבם של המאושפזים כמו גם בירור לגבי מאושפזים חדשים, נחשפתי למקרה הזה. היה זה בדיוק אחרי שמכונת ההנשמה שהייתה מחוברת אליו הפסיקה לעבוד, היה צורך לנקות אותה ולאחר מכן לחבר אותה מחדש, אבל הרופאים החליטו שאם כבר מנתקים אותו מהמכשיר, והוא מצליח לנשום מעט בכוחות עצמו, אולי זאת הזדמנות טובה לנסות לגמול אותו מהמכשיר. " הוריתי לרופא המטפל להמשיך עם התוכנית, אבל דרשתי שיעשו בדיקות שוטפות לבדיקת רמת החמצן בדם שלו : 'אם יש ירידה, ואפילו קלה, ברמת החמצן , מחברים אותו באופן מיידי למכונה', אמרתי להם. "

     בבית חולים אחר, חולה כזה כבר לא היה מחובר מחדש למכונה, משום שהוא היה בהידרדרות מוחלטת, ומבחינה רפואית לא היה לו שום סיכוי לחיות. אבל אני, יש לי הנחיה מאוד ברורה מהגר"נ קרליץ, שהורה לי במקרים קודמים לעשות פעולות מצילות חיים, גם אם מדובר רק בהצלה שתשפיע לשעות אחדות ואפילו לדקות בודדות בלבד, כשכבר כלו כל הקיצין ולחולה אין שום סיכוי לחיות עוד. "ואכן, רמת החמצן בדם ירדה, והחולה חובר מחדש למכשיר ההנשמה. היה זה בערב שבת, ואני המשכתי לעקוב אחר מצבו. בתחילת השבוע שלאחר מכן התחלתי ליצור קשר עם נפרולוגים מומחים, אז עוד לא הייתה מחלקת דיאליזה אצלנו במעייני הישועה, ונועצתי במיטב הרופאים מבתי חולים אחרים.  אמרו לי שאין טעם להכניס את החולה לדיאליזה, כי לחץ הדם שלו נמוך מאוד והדיאליזה עלולה לגרום למותו. לא נותר לנו אלא לקוות שהכליות שלו יתאוששו מעצמן. אבל זה לא קרה, הן המשיכו להידרדר עד שהגיעו בסוף השבוע למצב של כמעט אפס פעילות. "

     בערבו של יום חמישי, אחרי שבוע שבו אני מלווה את הסיפור, החלטתי ליצור קשר עם המשפחה. יש לי נוהג קבוע, לפיו אני פועל על פי הוראתו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שאמר לי ולרופאים אחרים בבית החולים: 'אם אתם רואים שלחולה אין שום סיכוי מבחינה רפואית, תעדכנו את המשפחה ותציעו לה לעשות פעולות לא רפואיות, להתפלל,  לקבל קבלות טובות וכדו', כי זאת הרפואה הטובה ביותר'.

"     דיברתי עם בנו של החולה. הוא שמע את הדברים, והבין שלאביו אין עוד שום סיכוי מבחינה רפואית. אמרתי לו: 'אני לא מכיר אותך, איני יודע אם אתה יהודי מאמין או לא, אבל אני מציע לך להתחיל לנקוט בפעולות, לקרוע שערי שמים, אולי יחוס אולי ירחם'. התברר שהבן היה אחד ממנהליו של ארגון קירוב הרחוקים , בשליחותו של האדמו"ר מבעלזא. הוא שמע את הדברים, הודה לי ואמר שהוא באמת ינסה לפעול כעצתי. "

     למחרת, שעות אחדות לפני שבת, הוא מתקשר אלי לשמוע אם יש שינוי, נאלצתי לאכזב אותו ולהשיב לו שאין שום שינוי. במהלך השבת שמתי לב שההדרדרות נעצרת. כעבור זמן מה מתחילה התאוששות קלה,  במוצאי שבת מגמת ההתאוששות נמשכת.  הטלפון מצלצל והבן על הקו: ' מה שלום אבא? יש התאוששות?', אני שמח להשיב לו בחיוב. 'עשית משהו??' אני שואל אותו, 'יש לך הסבר להתאוששות הבלתי צפויה הזו, שאף אחד מהרופאים לא חלם עליה?' " מסתבר שכן. הוא עשה משהו.

     'ביום שישי שוחחתי עם הרבי מבעלזא', סיפר לי היהודי, 'הוא שמע שמדובר בבעיה חמורה בתפקוד הכליות, ואמר לי שיש אולי דרך אחת להציל את אבא. לאסוף קבוצה של אנשים שעד עכשיו לא נהגו לברך ברכת 'אשר יצר' בצאתם מהשירותים, ולגרום להם לקבל על עצמם להקפיד על הברכה הזו לרפואתו של אבא. " לשמחתי, אני מנהל ארגון קירוב רחוקים.  באותה שבת הייתה לנו קבוצה של נערות שמתעניינות ביהדות, ובאות לשבת בירושלים במסגרת הפעילות שלנו. לקחתי אותן לכותל המערבי שעה לפני שבת, ושם,  על יד שריד בית מקדשנו, סיפרתי להן את הסיפור של אבא, הסברתי להן על החשיבות הגדולה של ברכת 'אשר יצר ', וביקשתי מהן שיקבלו על עצמן לומר את הברכה הזאת בכל פעם, לרפואתו של אבי.  הן מאוד התרגשו, וקיבלו על עצמן פה אחד לקיים את הקבלה הזאת...' "

     הבן סיים את סיפורו, ואני כבר ידעתי שיש לנו כאן נס רפואי יוצא דופן. עד סופו של אותו שבוע, השתפר תפקוד הכליות באופן חסר תקדים. הכליות תפקדו בצורה יוצאת מן הכלל, והאב שב לאיתנו הראשון. "

     באותה תקופה הייתי אצל הגר"נ קרליץ שליט"א, וסיפרתי לו את הסיפור הזה. ר' ניסים האזין ברוב קשב, ופרץ בבכי מטלטל מרוב התרגשות. הוא דחק בי לספר את הסיפור הזה לגדולי ישראל כדי לפרסם את הנס, וכדי שהציבור ישמע על כך וידע כמה חשובה היא ברכת 'אשר יצר  '. "לאחר זמן מה סיפרתי את הסיפור הזה גם למרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל, ונכדו סיפר לי מאוחר יותר שהסבא הגדול כל כך התרגש מהסיפור הזה,  עד שבאותה תקופה כל אדם חשוב שבא לבקר אותו, זכה לשמוע ממנו את הסיפור הזה. " אבל כאן לא מסתיים הסיפור... "

     אחרי תקופה שוחחתי עם הבן של אותו יהודי, והוא סיפר לי את ההמשך: תקופה ארוכה לאחר אותו סיפור הוא השתתף באחד מערבי הפעילות של הארגון , והנשים שהשתתפו באירוע עלו לבמה, וסיפרו את הסיפור שלהן, למה הן החליטו לחזור בתשובה. עלתה שם אחת מאותן בנות שהיו אתו בכותל המערבי באותו ערב שבת, וסיפרה את הסיפור הבא. "

     לאחר שקיבלה על עצמה את ברכת 'אשר יצר' היא נעצרה, ולא המשיכה עוד להתקרב ליהדות. הצעד הזה של חזרה בתשובה כבר לא נראה לה כל כך קוסם כמו שהיה קודם לכן, והיא המשיכה באורח החיים הקודם שלה. חודשים אחדים לאחר מכן, היא יצאה בליל שבת למסיבה כלשהי,  כמובן תוך חילול שבת חמור ועוד עבירות שונות ומשונות. במהלך המסיבה היא יצאה לשירותים, ולאחר מכן נטלה ידיים וברכה ברכת 'אשר יצר' – זו הייתה המצווה היחידה שהיא הקפידה לקיים. "בעודה מברכת, הכתה בה לפתע ההכרה שהיא מתנהגת בצורה לא נורמלית. היא נמצאת כאן, מחללת שבת, עושה מעשים שהתורה אוסרת עליהם באזהרות חמורות,  ובמקביל מברכת ברכת 'אשר יצר'? איך זה מסתדר ביחד?? " היא החליטה שזו צביעות, ושהיא לא יכולה עוד להחזיק במקל משני קצותיו.  עליה להחליט אם לפנות לשמאל או לימין . "והיא החליטה – ימין. היא יצאה משם ומאותו הרגע הוסיפה להתחזק עד ששבה בתשובה שלימה, והחלה לנהל אורח חיים דתי מובהק.

פרשת ויחי. ט"ו טבת ה'תשע"ט

אומר רבי יהונתן אייבשיץ, יש הבדל בין חזרה בתשובה של אדם בריא לבין חזרה בתשובה של אדם חולה, אדם בריא יכול לתקן מעשיו במעשה,  במעשה פגם ובמעשה יכול לשוב. אבל החולה לא יכול לחזור ע"י המעשים,  שהוא כבר שוכב ורתוק למיטת חוליו, ויכול לחזור בתשובה רק ע"י הרהורים, ולכן השכינה נמצאת למעלה מראשותיו של חולה, מעל המחשבות וההרהורים שלו . וזה חסד שעשה הקב"ה עם ברואיו, שהחולה יכול לחזור בתשובה שלימה גם במחשבה.  תשובה כזאת אינה נראית למלאכים ושרפים, שאינם מכירים במחשבות אדם, ותשובה זו היא רק לפני השכינה שהטריחה את עצמה לבוא ולשרות למעלה מראשותיו של חולה.

     בברכות יעקב ליהודה מצויות כל אותיות הא"ב, חוץ מהאות ז'. ללמדנו שמלך המשיח, שיקום מבניו של יהודה, לא ינצח בדרך הטבע, על-ידי כלי זין. (רבנו בחיי)

      בסיום קריאת הפרשה האחרונה של חומש בתורה נהוג בקהילות אשכנז ובמקצת קהילות ספרד שהקהל מכריז: "חזק חזק ונתחזק". אמירה זו מבוססת על הפסוק (שמואל-ב י,יב): "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ". מטרת אמירה זו לחזק את לומד התורה, שימשיך בלימודו. זה גם הטעם למנהג הספרדים לומר לעולה לתורה "חזק וברוך".

     גם אם אדם לא נשאר בהיכלה של תורה ויוצא לעולם העסקים, הוא צריך בשנותיו הצעירות ללמוד תורה בישיבה. ביום הברית של הבן, כשאתה לא יודע איך הוא יגדל, אתה מברך אותו "ישימך אלוקים כאפרים", כלומר, שתהיה בן תורה, ואם לא, אז שיהיה "כמנשה", אך כזה מנשה שיראו עליו שהיה פעם אפרים.

    ועשית עמדי חסדו אמת" (מ"ז - כ"ט) אמת ר"ת ארון מיטה תכריכים [מדרש תלפיות].

     "יברך את הנערים" (מ"ח - ט"ז) "את הנערים" בגימטרייה "הם מנשה ואפרים". [מגדנות].                                                           

     מדוע באמת בעוון נדרים מתה אשתו של אדם? מסביר ה"בן יהוידע" [שבת ל"ב:]: אשה נקנית, כידוע, בדיבור, באמירת "הרי את מקודשת לי". ולכן,  כאשר אדם לא מקיים את נדרו, הוא למעשה מוכיח שאין לדיבור שלו חשיבות וקדושה, ולכן מפקיעים ממנו את אשתו שנקנתה מכח דיבורו.

     מדוע חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. כי כשעושים טובה לאדם חי, אי אפשר לדעת אם זה באמת טובה היא לו, יש שחושבים שעושים טוב,  ולבסוף זה דבר רע, או שצמחה ממנו רעה. אבל חסד שעושים עם המתים,  הוא טוב גם בתכליתו אין לזה השלכות לא טובות, חסד של אמת. (המגיד מדובנא)

 בהלה ב'בייסמינט'  (להתעדן באהבתך, עלון 224)

     הסיפור המופתי הבא, הגיע בעדות אישית ממקור נאמן מהרב נטע שלמה זילבער מניו יורק, אשר שלחו אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א.  ומעשה שהיה כך היה:

     בשכונת מגורים שקטה בפאתי מונסי שבניו יורק, התגורר ר' קלמן א., שנודע בקרב מכריו ורעיו כיהודי ירא שמים, המוצא את פרנסתו ביבוא מסין.  כמה פעמים בשנה, נפרד ר' קלמן ממשפחתו וממכריו, ועולה על המטוס בואכה בייג'ין הרחוקה, שם הוא רוכש סחורה מגוונת במחירי מציאה, אותה הוא מוכר בארצות הברית ברווח נאה, ומכאן פרנסתו.

     במשך שנים התנהל מסחרו של ר' קלמן על מי מנוחות, עד להסתבכות אחת. היה זה באמצע החורף, ר' קלמן הופתע לגלות כי הפעם חושיו המחודדים לא עמדו לו, והסחורה שייבא בראשית החורף הייתה פחותת ערך ומעוטת איכות. הוא נאלץ להשיב את הכסף לרוכשים, ומצא עצמו – לראשונה בחייו – מתמודד עם חור ענק בתקציב...  פרנסתו של ר' קלמן ניזוקה קשות, אך חששו העיקרי היה לקראת הנסיעה הבאה. הן כדי לנסוע לסין לייבא סחורה, הוא זקוק לסכום עתק, רבבות דולרים במזומן. בדרך כלל לא הייתה לו כל בעיה בכך - כי סכום הכסף עמד הכן מהכנסות מסע היבוא הקודם. אלא שהפעם – הכסף איננו, מה עושים? כיצד מתמודדים? ומהיכן תתפרנס המשפחה עד לשיקום העסק מהנזקים הקשים?  שבועות מספר התהלך ר' קלמן, כשעננה מרחפת מעל ראשו, עד שחש שאין עוד ברירה. ביום רביעי אחד, החליט לקום ולעשות מעשה, על אף אי הנעימות הרבה שבדבר. בראש חפוי ועיניים מבוישות, ניגש בבית הכנסת לידידו ר' משה, וביקש לשוחח אתו על נושא חשוב.

     'ר' משה', פתח ר' קלמן, 'סליחה אם אני מטריח אותך, אך יש לי שאלה חשובה '... בדקות הקרובות, פרש ר' קלמן את מצוקתו, על העסק שנתקע, הנזקים הקשים, דאגת הפרנסה, והמסע הבא שלא יכול לצאת לדרך בלי מזומנים ביד. לבסוף, העז לשאול: 'אולי יש לך להלוות לי כסף לזמן מה?'  התמודדות קשה התחוללה באותם רגעים בליבו של ר' משה. הוא יודע היטב כי ב'בייסמינט' – מרתף ביתו, נמצאת קופסת הנעליים הישנה, אותה הסב זה לא מכבר לכספת מאולתרת, ובה הטמין קרוב למאה אלף דולרים שהוא שומר לנישואי בתו. הסכום הזה יכול להציל את ר' קלמן עכשיו ולחזור זמן רב לפני שבתו תתארס, אך מנגד – יש גם את הסיכון שמי יודע מה יהיה בעסקים, ואולי ר' קלמן יפסיד שנית, ואולי ואולי, ואולי...  רק אחרי דקות ארוכות של מחשבה התאזר ר' משה בגבורה: 'יש לי בבית', הנמיך את קולו, 'סכום עתק, קרוב למאה אלף דולר, שחסכתי במשך השנים לצורך נישואי בתי הבכורה. עד אז יש עוד קצת זמן, ואני סומך עליך ובטוח שתצליח, ולכן אני מוכן להלוות לך את הכסף במלואו למשך חמישה חודשים. עד אז – תעשה בו עסקים ותראה ברכה והצלחה!'

     עודם מדברים, וכבר עלו שניהם לביתו של ר' משה. ר' קלמן התבקש להמתין בסלון, בעוד ר' משה ממהר לרדת ל'בייסמינט'. להפתעתו, הוא מבחין כי עוזרת הניקיון הייתה חרוצה במיוחד בשנה זו, וכבר ניקתה את ה'בייסמינט' ללא התראה מוקדמת. חשש קל לשלום הכסף הזדחל לליבו...  הוא פונה לפינה בה היה מוטמן היטב הכסף מתחת לערימת גרוטאות ישנות, אך מגלה כי הפינה נקיה מכל גרוטאה, חפה מכל קופסא, בוהקת מכל לכלוך. שניות בודדות לקח לו לעכל את המידע החדש והמטלטל – 'הכסף איננו, קופסת הנעליים נזרקה לאשפה על תכולתה היקרה' – הרהר בעגמת נפש עצומה ושברון רוח בלתי נתפס.  שוד ושבר! ליבו של ר' משה חישב להישבר, מוחו הסתחרר. סכום עתק, הון תועפות, הלך אחר כבוד לאשפה! לא פחות ולא יותר! לא נעשה בו שימוש,  לא הפסידו אותו בעסקה כושלת, לא התבזבז לחינם – אלא הלך לאשפה, הפך לזבל! האם יש דרך למצוא אותו? אולי כבר הגיע למזבלה העירונית? ' מה יש?'

     עובדת הניקיון נבהלה משיחת הטלפון הבהולה והבירור על קופסת הנעליים החסרה, 'אתם צריכים את הנעליים? אולי הן עוד בפח האשפה... הן פיניתי אותן רק אתמול – יום שלישי, ובמונסי מפנים את הזבל בשני ובחמישי. היום יום רביעי – מסתבר בהחלט שהנעליים עודן בזבל,  אולי לא הכי נעים להגיע אליהן אבל זה אפשרי!' אמרה המנקה...  ר' משה שמע את הדברים, וזיק ניצת בעיניו. 'לא נעים, כן נעים', הרהר, 'זה כה דחוף!' הוא לבש כפפות על ידיו ומיהר לחדר האשפה, הגדוש עד אין קץ. במהירות ובזריזות כאחוז בהלה הוציא את שקיות האשפה והעגלות בזו אחר זו, ושפך את תכולתן על המדרכה. הוא פותח שקית אחרי שקית , ולפתע בצבץ מרחוק משהו מוכר – הייתה זו קופסת הנעליים!  בצעדי ריקוד, אץ רץ ר' משה הביתה חובק את הקופסא בידיו, ופיו ממלמל שבח לבורא עולם.

     בחדר פנימי וסגור, פתח את הקופסא וספר את השטרות שנית. אחת מהנה לא נעדרה... 'אני לא מאמין, רבבות דולרים הושלכו לפח האשפה, ומבלים שם כבר יותר מיממה! אם לא הייתי מגלה את דבר האובדן היום – כבר לא הייתי זוכה לראותם עד עולם!'  הוא יצא מהחדר, וגילה את ר' קלמן יושב בסלון, וכוסס ציפורניו בעצבנות. כבר חלפה שעה מאוד ארוכה מאז ירד ר' משה ל'בייסמינט' להביא את הכסף, ועדיין לא חזר. עיניו אורו כשראה את ר' משה נכנס וצרור המזומנים בידיו... ' איזה נס שביקשת ממני הלוואה', אמר ר' משה והודה בחום לר' קלמן, 'הצלת את הכסף שלי! בלעדיך – לא הייתי נזכר בכסף, ולא הייתי ממהר לחפשו! הרצון להלוות לך את הכסף הציל את הכסף, והציל אותי מאובדן והפסד סכום כה גדול'! 

     ר' קלמן הביט בו בחוסר הבנה מושלם. אינו מבין על איזה אובדן מדובר, אינו קולט ממה הציל וכיצד. רק כשנרגע ר' משה הצליח לספר לידידו את השתלשלות הדברים לאשורם, ורק אז הבין ר' קלמן מה חלקו בסיפור הפלאי הזה ... 'אם לא הייתי מתנדב לתת לך את ההלוואה', סיכם ר' משה, 'הייתי מפסיד סכום שחסכתי במשך שנים. אם ליבי היה נכנע ליצר שאמר 'אין מקום בטוח לכסף כמו בידיים שלי' – הייתי מגלה כי זה המקום הכי פחות בטוח... בזכות שסמכתי עליך והלכתי להביא לך את הכסף, גיליתי את דבר זריקתו לאשפה רגע לפני שהיה מאוחר מידי...'  

     למרות שנראה כי הלוואה עשויה לגרום לקושי – זה בוודאי לא כך. הלוואה היא מצוה חשובה, שמזכה ברווחים רבים, גם גשמיים – כלכליים ממש.  לא תמיד זוכים לראות זאת בעיניים, אך ההלוואה היא 'ביטוח' שמימי על הכסף שלנו...  כמה כדאי לנסות להתאמץ, אולי בכל זאת נוכל להלוות, אולי נצליח איכשהו לסייע... וגם אם אין לנו כרגע מה להלוות, כמה חשוב להעניק לפחות את העידוד והתמיכה! גם לאמירה 'הייתי מלווה לך בשמחה, אולי אוכל לסייע בעתיד', יש משמעות, טובה הרבה יותר מאמירה סתמית 'אין לי'.  מצוות ההלוואה מאירה באור יקרות את האחריות שלנו לתת לזולתנו את המפתח להצלחה, להעניק לו את הכלים. ומשעה שסייענו לחבר להצליח.

כפיות הטובה ]ילדים בעקבות העבר - חיים ולדר[

     אני גר בבני ברק ולומד בכיתה ז', יום אחד כשעמדתי עם אבי בתחנת האוטובוס, שמענו לפתע קול מוזר מכיוון הכביש. שמנו לב שהרעש בא מכיוונה של מכונית שהגלגל שלה מפוצץ לחלוטין. אבי סימן לנהג לעצור, הנהג עצר את הרכב וכשיצא ממנו הבחין בגלגל המפוצץ, הוא פתח את תא המטען, הוציא ממנו את הג'ק הניח אותו מתחת לרכב והחל לסובב, הבטנו בנעשה והבחנו שהאיש לא מתמצא במלאכה הזו. בכל פעם שהרכב התרומם מעט הוא נחת חזרה, כשאבי ראה כל זאת הוא אמר: "בוא נלך לעזור לו ". נגשנו אל האיש, "אולי אתה מעוניין שאסייע לך"? אמר אבי, " בוקר טוב אליהו, נזכרת להציע עזרה! חצי שעה אני כאן ופתאום החלטת להיות נדיב, מה"?... נדהמתי מדברי האיש,  הוא היה במקום אולי 3 דקות, בוודאי לא חצי שעה, ומלבד זאת כך מדברים?! אבי השיב בשקט: "נדמה לי שאתה לא מניח את הג'ק במקום שצריך...." הנהג סינן בבוז: "עוד אחד שמבין לי במכוניות", ברגע שאמר זאת האוטו שוב נפל והפעם - כמעט על רגלו. התחלתי לצחקק, אך אבי סימן לי באצבעו שאשתוק. "אולי אתה מראה לי כבר איך עושים,  במקום לעמוד כמו גולם"? צעק האיש על אבי. אבי הבליג,  הוא ניגש אל הרכב התכופף והניח את הג'ק במקום המתאים והחל לסובב את הידית. האוטו התחיל להתרומם במהירות, האיש שוב העיר לאבי הערה נוספת. אבי הפסיק לסובב והביט בנהג: "תקשיב, אני מוכן לעזור לך אבל לא אסכים לכל ההערות הללו, עוד מילה אחת של גנאי ואני הולך". הנהג השתתק ואבי המשיך במלאכתו, הוא שחרר את הברגים ובסיוע הנהג הוציא את הגלגל הישן... ואז הגיע האוטובוס שלנו. אבי אמר: "אני מוכרח לנסוע, אני ממהר מאוד למסור שיחה חשובה". "ככה אתה משאיר אותי?"  אמר הנהג, "לא מתנהגים ככה, אתה תיסע ותשאיר אותי כאן, ואני לא יודע איך להסתדר..." אבי הציץ בשעונו, " האוטובוס הבא יגיע רק בעוד חצי שעה", הייתה לו שנייה להחליט, והוא החליט להישאר. תוך 5 דקות היה הגלגל המוחלף במקום, אבי אף סייע לו להכניס את הגלגל לתא המטען ואז שאל אותו: "אולי אתה נוסע לכוון בני ברק"?... " לא, אני נוסע לגבעת שמואל, למה אתה שואל"? "משום שכפי שראית, הפסדתי את האוטובוס ויש לי שיעור חשוב,  אני אאחר". הנהג משך בכתפיו והשיב: "מה לעשות, תאחר קצת". "אולי תיסע דרך בני ברק לגבעת שמואל"? הציע אבי "זה ממילא בדרך ואחר כך אתה עולה על הגשר ומגיע תוך דקה"... "אבל ברחוב השומר יש רמזורים ואני נורא ממהר,  אני חייב לנסוע דרך כביש גהה, אז תהיו בריאים, להתראות" ונסע.

     עמדנו בתחנה המומים ונבוכים, "איזה כפוי טובה" אמרתי, אבי לא ענה, "בחיים שלי לא ראיתי כזה אדם כפוי טובה, למה הוא התנהג כך"? אמרתי ופרצתי בבכי, חוש הצדק שלי התקומם מול התנהגות שכזו. אבי שקע במחשבות ופתאום הוא חייך "מה אתה מחייך? אבא" ? שאלתי "לא חשוב, פתאום נזכרתי שאני כן ראיתי בחיים שלי כזה כפוי טובה". "מי"? ... "לשון הרע"... "אז תספר לי את המקרה לפחות" אמרתי. "וזה לא מקרה אחד, מדובר בעשרות ואפילו במאות מקרים..." התקשיתי להאמין, "ראית פעם מקרה יותר גרוע של כפיות טובה ממה שראינו עכשיו"? "ללא ספק", השיב אבי, "תספר לי לפחות על מקרה אחד, בלי שמות" ביקשתי, "ובכן, אני מכיר אדם שישב במשך ימים ושבועות לצד מיטתו של חולה, הוא ויתר על עבודתו, דאג לו, האכיל אותו, החליף את בגדיו, נישאר לצידו ער בלילות, למד אתו והתייחס אליו בהבנה כשהיו לו התפרצויות של כעס, ולאחר שהחולה הבריא הוא לא אמר לו אפילו תודה, לא העריך את מה שעשה למענו ולא זו בלבד, אלא לאחר שחזר לשגרת יומו, כשביקש האיש מהחולה לשעבר טובה קטנה לסחוב לו שקית קטנה כמה קומות, הוא לא הסכים. וכשביקש ממנו שוב, הוא השיב לו בחוצפה גדולה שממש ציערה אותו, באיזה מקרה כפיות הטובה גדולה יותר"? שאל אביו. לאחר מחשבה השבתי שכפיות הטובה של החולה במשך כמה שבועות - כלפי מטיבו, גדולה יותר מזו של הנהג שזכה לעזרה של 10 דקות.

     לאחר שאבי סיפר לי סיפור נוסף של כפיות טובה, הבנתי מיהו, כן אני הוא הילד שהיה כפוי טובה יותר מהנהג ההוא.  התביישתי מאוד, נזכרתי בשבועות הארוכים ששכבתי חולה בצהבת ועל המסירות הגדולה, בה טיפלו בי הוריי ושום מילה תודה הם לא שמעו ממני. "הרבה ילדים הם כפוי טובה בלי שהם שמים לב, אני לא צריך לספר לך כמה הורים משקיעים בילדיהם, מאז שהם נולדים עד נישואיהם וגם אחר כך, האם הם מקבלים משהו בתמורה"? שתקתי. " ילדים טובים מחזירים להוריהם בתמורה את כיבוד ההורים, הם שומעים בקולם ומכבדים אותם, לא מתחצפים ומשתדלים להרוות אותם נחת יהודית. אבל יש ילדים מעטים שבמעשיהם הם דומים... "לנהג כפוי הטובה" השלמתי את המשפט. "ובודאי כשהם מוסרים את נפשם למען ילדיהם יש פה גם עניין של כפיות טובה וחוסר הכרת הטוב".

     הגענו למקום השיעור, אבי התנצל על האיחור וסיפר בקיצור את הסיבה והתחיל בשיעור כשהיא מקדיש כמה מילה על הכרת הטוב שהיא ההיפך מ"כפיות טובה.   

פרשת ויחי

וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב ... (מא, נ-נב) (הרב יוסף זילברפרב)

     שם הבכור מנשה כי נשני א-לקים את כל עמלי ואת כל בית אבי. ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני א-לקים בארץ עני

     יוסף קורא למנשה בשמו ומנמק זאת כרמז שה' השכיח ממנו את כל עמלו והתלאות שעברו עליו בהיותו עבד, וכן השכיח ממנו את כל בית אביו, ועל ידי השם "מנשה" מבקש יוסף להזכיר לעצמו את העבדות שחלפה כדי להודות לה' על שחילץ אותו מיוון מצולה ואת בית אביו שהלך והשתכח ממנו, בשל היותו עסוק בהנהגת מצרים. השם שניתן לבן השני – אפרים מצביע על פריון, התרחבות וגידול. השם אפרים נושא את המשמעות החיובית לעומת מנשה הנושא את המשמעות של שכחה שלילית.

     יעקב אבינו נפרד מבניו ומבני בניו והוא מברך אותם לקראת עתידם בקבעו לכל אחד ואחד את עתידו בחיים. לבנימין הוא קובע מקומו של בית המקדש. ליוסף הוא נותן שני חלקים – "מנשה ואפרים כראובן ושמעון יהיו לי". לשבט יהודה הוא קובע מלכות, וכו'. לברכתו של יעקב את בני יוסף קדם דו שיח ארוך בין יעקב ליוסף כמובא במדרש: יוסף ששמע מאביו את ההבטחה "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי", לא הבין מדוע הקדים אביו את אפרים לפני מנשה וחשב אולי זו טעות שהרי מנשה הוא הבכור. לאור זאת עשה יוסף הכול כדי שהמברך – יעקב אביו, ישים ידו הימנית על ראשו של מנשה, שכן ליד הימנית נודעת חשיבות מיוחדת כדברי המדרש במקום אחר שבכל מקום הימין משובח, לעניין עבודה, לעניין סמיכות ולעניין ברכה. גדולה הייתה הפתעתו של יוסף כשאביו עשה פעולה מיוחדת להניח דווקא את היד הימנית על ראש אפרים – "וישת יד ימינו על ראש אפרים". יוסף נוכח לראות שחששו רציני ולכן עשה שתי פעולות: א. תמך יד אביו להעבירה מעל ראש אפרים אל ראש מנשה. ב. פנה לאביו בנימוס "לא כן אבי, כי מנשה הבכור". יעקב הגיב נמרצות – "וימאן אביו" – ביד זו נאבקתי עם שרו של עשיו וניצחתי ואתה רוצה להוריד אותה?!. שנית, אתה חושב שמא דעתו של אביך אינה צלולה ולכן עושה מה שעושה – "ידעתי בני ידעתי". פעולה זו של יעקב הייתה מכוונת גם לעתיד שהרי מעשה אבות סימן לבנים.

     יעקב רצה לקבוע שישנם בחיים שני דברים חשובים הקובעים גורלם של עמים ומדינות: כמות ואיכות. המושג כמות נגזר מהמילה כמה, ומציין את שיעור הדברים מבחינת המספר, הגודל או המשקל. אך מהכמות אי אפשר לקבוע את טיב הדברים, את אופיים של האנשים, את תכונותיהם וכו'. איכות נגזרת מהמילה איך ומעידה על תכונותיו ומיזגו של האדם. הכמות חשובה מאד. וכבר כתב שלמה המלך בקהלת: "טובים השניים מן האחד ... כי אם יפולו, האחד יקים את חבירו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו". אולם המכריע בחיים הוא האיכות כדברי החכם מכל אדם: "החכמה תעוז לחכמה מעשרה שליטים".

     אפרים ומנשה סימלו את שני המושגים הללו. מנשה נתברך בכמות כמובא שלפני כניסתם לארץ הגיע מספרם ליותר מחמישים אלף נפש לעומת בני אפרים שמנו רק שלשים ושניים אלף נפש. אולם מבחינת האיכות היו בני מנשה ירודים מאד שלא העמידו מבניהם שופטים בעלי שיעור קומה. מאידך, אפרים היה קטן בכמות אך גדול באיכות, ממנו יצא יהושע בן – נון (בעשרה בטבת חל על פי המסורת יום פטירתו), שהביא את בני ישראל אל המנוחה והנחלה ובשעה שאמר "שמש בגבעון דום" נתפרסם שמו בעולם.

     יעקב ראה בעיני רוחו את מצבינו ועתידנו. אמנם זקוקים אנו לכמות גדולה של יהודים שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, אך רק על ידי האיכות שלנו כיהודים מאמינים ושומרי מצוות, נוכל להתמודד כנגד הכמות העוינת, ולכן "ישימך א-לקים כאפרים וכמנשה", שילוב של שני הדברים יחד, אך, "וישם את אפרים לפני מנשה", יש להקדים את האיכות לכמות אז והקדוש ברוך הוא יצילנו מידם.

ט"ו  טבת ה'תשע"ט

אצל עם ישראל החזית איננה ביבשה, בים או באוויר, ה"קרב" מתנהל בשמים, שם החזית, והשאלה היחידה שם היא: האם קיבלו את התפילות והבקשות, האם ניצחנו את המקטרגים והמסטינים בתשובה ומעשים טובים, או שחס ושלום להיפך. אם ניצחנו שם, בחזית האמיתית, ממילא תבוא הישועה למטה! הכל תלוי בנו, בתורתינו, בתפילותינו! זו האמת שלנו, ואתה כדאי שנשנן שוב ושוב, כדי שלא ניסחף, כדי שלא נשכח!

     בגימטרייה, "כאפריים וכמנשה" = "ליל שבת", ומכאן רמז למנהג לברך את הילדים בליל שבת בברכה זו [מגדנות].

     בכיו של יהודי אינו נובע מתוך ייאוש, אלא מתוך תקווה. כבכיו של משה רבינו בתיבה, שממנו הכירה בתיה כי "מילדי העברים הוא זה"

     חמס ר"ת חזנים, מלמדים, סופרים, שנתברך בהם שבט שמעון.

הכרת הטוב II [איש לרעהו שמות תשע"ו[

     בתקופת ימי מלחמת העולם השנייה, זכה רבי נחום זאב דסלר (בנו של רבי א. דסלר זצ"ל) להינצל ברחמי שמים מגיא צלמוות, ולאחר תלאות וטלטולים - להגיע לאמריקה.  חלפו שנים אחדות, מלחמת העולם שככה, והרב דסלר הגיע לאמריקה להתראות עם בנו אהובו, אחר שנים ארוכות שלא התראה עמו.  במהלך שיחתם, גולל רבי נחום זאב בפני אביו, את הקורות אותו בתקופת המלחמה, תוך שהוא מציין בפניו את אותם גדולי תורה שעמדו לימינו במשך אותן שנים, ועל כולם הפליג רבי נחום זאב בשבחה של הכנסת האורחים הנפלאה לה זכה במעונו של רבי אליעזר סילבר, רבה של סינסינטי.  מיד בשמוע הרב דסלר על פעלו של רבי אליעזר סילבר, אמר שברצונו להודות לו.  רבי נחום זאב הבין, כי בדעתו של אביו להודות לו באמצעות שיחת טלפון, ומיד הוציא מכיסו פנקס כתובות כדי לאתר מספר הטלפון שלו. אך הרב דסלר, אמר כי אין די בהודיה טלפונית, וביקש מבנו להתלוות אליו לנסיעה ברכבת לסינסינטי, עירו של הרב סילבר.  רבי נחום חשש, שמא הנסיעה הארוכה לסינסינטי, אינה לפי כוחותיו של אביו. לכן הציע לו להודות לרב סילבר באמצעות מכתב או שיחת טלפון. אך הרב דסלר עמד על שלו.

     לאחר נסיעה ארוכה בת תשע שעות, הגיע הרב דסלר בליווי בנו לסינסינטי. הם זירזו צעדיהם לבית הרב סילבר. משם יצאו שלושתם לבית הכנסת.  בתום התפילה, הזמין הרב סילבר את אורחיו החשובים לביתו לסעוד עמו ארוחת בוקר, כשתוך כדי כך התפתחה ביניהם שיחה בדברי תורה - כדרכם של תלמידי חכמים.  במשך שעה ארוכה השתעשעו הרב סילבר ואורחיו בדברי תורה, עד אשר פנה הרב סילבר אל הרב דסלר בשאלה "ובכן, מה הביאכם לסינסינטי"? טבעי היה לו לרב סילבר, כי סיבת טרחתו של הרב דסלר עד לביתו, לא הייתה בכדי. " באתי" - הפתיע הרב דסלר בתשובתו - "להביע הערכתי העמוקה על כל החסד אשר גמלת עם בני".  רבים וטובים פקדו את מעונו כשבפיהם בקשות שונות , ולפיכך סבר, כי גם הרב דסלר בא לשם כך. המענה לא סיפק את הרב סילבר. ענוותנותו לא הניחה לו לחשוב, כי מעשיו זכאים למידה מופלגת שכזו של הערכה. ומשחלפו להן דקות אחדות שב ושאל שנית - "נו... מה באמת מביאכם לסינסינטי"? לגודל פליאת מארחו חזר שוב הרב דסלר: "אין סיבה אחרת לבואי לכאן. מטרת בואי אחת היא - להביע הכרת הטוב באופן אישי".  רק כאשר חזר הרב דסלר בשלישית על דבריו, נכנע הרב סילבר לדברים, תוך שהוא מחייך ואומר "כעת מבין אני עד כמה חשובה הכרת הטוב".