השירה בעולמה של יהדות

אלישי בן-יצחק*

מכל ענייני הפרשה המובאים בה, זכתה פרשת "בשלח" להיקרא על שם שירת הים, ובקהילות ישראל היא נקראת שבת "שבת שירה". ברשימה זו ננסה לעמוד זעיר פה זעיר שם על מקומה של השירה כפי שעולה ממקורות היהדות.1

מקורה של השירה עוד בימיה הראשונים של האנושות, בשעה שהמקרא מתאר לנו את יובל כ"אֲבִי כָּל־תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בר' ד:כא). ומבאר הרד"ק על האתר: "הוא הראשון בחכמת הניגון". על טיבה של המוסיקה עומד אבן עזרא: "כנור ועוגב מיני כלי נגינות, והיא חכמה גדולה (בר' ד:כא); "וחכמת הנגינות מפוארת, כי היא יוצאה מהערכים" (בר' ד:כא, שיטה אחרת). ואולם שירה המופנית לקב"ה מופיעה לראשונה בפרשתנו, כמו שמשמיענו המדרש על שירת הים (שמות רבה (וילנא), בשלח, פרשה כג):

מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם ועד שעמדו ישראל על הים, לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל. ברא אדם הראשון, ולא אמר שירה. הציל אברהם מכבשן האש ומן המלכים, ולא אמר שירה. וכן יצחק מן המאכלת, ולא אמר שירה. וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם, ולא אמר שירה. כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנא': "אָז יָשִׁיר־מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

המתבונן לאורך הדורות מוצא שיש לשירה מקום של כבוד, החל מעיסוקם של ענקי המקרא, דוגמת משה ודויד ושלמה בשירה. תופעה זו נמשכת גם בקרב  גדולי ישראל, שלצד עיסוקם בהלכה ובהגות עסקו גם בשירה, כגון: ר' יהודה הלוי,  ר' שלמה אבן גבירול, אבן עזרא, שמואל דוד לוצאטו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב קרליבך ואחרים. ולו זו בלבד. אלא השירה יש לה מקום חשוב בעבודת בית המקדש, בתפילה4 ובפיוט.

ביטויים הרבה בשבח השירה שמקורה במקום עליון קדוש וטהור פזורים בדברי חז"ל. כך למשל נאמר בתלמוד שכל האומר שירה בעולם הזה, זוכה ואומרה לעולם הבא. וחז"ל אומרים שדויד המלך היה יושב ולומד תורה עד חצות הלילה, ומחצות ואילך היה עסוק בשירות ותשבחות. אין שכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר "וְעַתָּה קְחוּ־לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמֲנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד־ה'" (שבת ל ע"ב). כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: "וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים" (מגילה לב ע"א). במסכת ערכין אנו מוצאים התייחסות לשירה בבית המקדש, ודורש שם רב מתנה (ערכין יא ע"א): " תַּחַת אֲשֶׁר לֹא־עָבַדְתָּ אֶת־ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב (דב' כח:מז) - איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה".

ונאמר במקום אחר במדרש (איכה רבה וילנא, פרשה ג): "אמר רב חלבו: בכל יום ויום בורא הקדוש ברוך הוא כת של מלאכים חדשים, ואומרין שירה חדשה והולכין להם". ונשאלת השאלה: מדוע צריך ריבונו של עולם את השירה? ומה טיבה? על השאלות הללו, עונה הזוהר הקדוש (זוהר, שמות, פרשת שמות, יח ע"ב):

תנא. כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, עלה בחפץ לפניו וברא את השמים בימינו והארץ בשמאלו. ועלה בחפץ לפניו לנהוג היום והלילה, וברא המלאכים הממונים בחסדו ביום (נ"א: לומר שירה ביום זמן החסד), וברא המלאכים הממונים לומר שירה בלילה [...]. אלו מקשיבים שירת היום ואלו מקשיבים שירת הלילה. שירתם של ישראל: קדוש [...]. ותנא. אלו האומרים שירה בלילה, אלו הם שרים על כל בעלי שיר. וכשפותחין החיים שירה, מוסיפין העליונים כח לדעת ולהכיר ולהשיג מה שלא השיגו שמים וארץ, מוסיפין כח בהאי שירה.

השירה בסגולתה ובעצמתה מוסיפה כוח לעליונים. ודוק. השירה שמכוון לה הזוהר היא שירה רוחנית, שירה המבקשת להוסיף קדושה ויש בכוחה לחתור תחת כיסא הכבוד ולהשפיע, כשכוחה של השירה אינו מתמצה בהשפעה רק על העליונים, ויש בה כדי להשפיע על האומר אותה. וזה לשון הזוהר בעניין זה (שם):

אמר רבי נחמיה: אשרי הזוכה לדעת באותו שיר. דתניא: הזוכה באותו שיר ידע בענייני התורה והחכמה, ויאזין ויחקור, ויוסיף כח וגבורה במה שהיה ובמה שעתיד להיות. ובזה זכה שלמה לדעת. דתני רבי שמעון: דוד ע"ה ידע בזה, ותקן שירים ותושבחות הרבה, ורמז בהם העתידות לבוא, והוסיף כח וגבורה ברוח הקודש, ידע בענייני התורה והחכמה, ואזן וחקר, והוסיף כח וגבורה בלשון הקודש. ושלמה זכה יותר באותו השיר, וידע החכמה, ואזן וחקר ותקן משלים הרבה, ועשה ספר מאותו השיר ממש [...]. כלומר: קניתי לי לדעת שיר מאותן השירים העליונים ואשר תחתם. והיינו דכתיב: "שיר השירים". כלומר: שיר של אותם שרים של מעלה, שיר שכולל כל ענייני התורה והחכמה וכח וגבורה במה שהיה ועתיד להיות, שיר שהשרים של מעלה משוררים.6

ר' ישראל משקלוב, מתלמידי הגר"א (המאה השמונה-עשרה) בהקדמתו לחיבורו "פאת השולחן", מעיד על רבו הגאון מווילנא שאמר בעת שסיים את פירושו לשיר השירים. וזה לשונו:

וצוה לסגור חדרו. והחלונות סוגרו ביום. והדליקו נרות הרבה. וכאשר סיים פרושו, נשא עיניו למרום בדביקות עצומה, בברכה והודאה לשמו הגדול יתברך שמו, שזיכהו להשגת אור כל התורה בפנימיותה וחוצותיה. כה אמר: כל החוכמות נצרכים לתורתינו הקדושה וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת האלגברה, המשולשים וההנדסה, וחוכמת מוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה - בלי חכמת המוזיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה - ועל ידה יכולים בנ"א למות, בכלות נפשם בנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משרע"ה מהר סיני - המקור של הניגונים הוא גם כן מהר סיני - והשאר מורכבים. וביאר איכות כל החוכמות, ואמר שהשיגם לתכליתם - כי הוא חשב שהכל הכרחי להבנת התורה.

דברים אלו על השירה וסגולותיה אנו שומעים לא מחסיד או אדמו"ר אלא מגדול המתנגדים לתנועת החסידות,7 הגר"א, כמו שמעיד תלמידו, הקובע כי "בלי חוכמת המוסיקה אי אפשר ללמוד סודות התורה".

בחסידות יש מי שמבחינים בין "העלאה" לבין "המשכה". השיר הוא בחינת העלאה, מפני שהוא ביטוי לתשוקה. סגולתו של השיר, שהיא משחררת את האדם ממגבלות השגתו, מן הדיכוי של המילים. יתרונה של המוסיקה, שבכוחה לחבר את הרחוקים, להשפיע על מצבו הנפשי של האדם. וגדולתה, שאין האדם צריך להבין במוסיקה כדי ליהנות הימנה, כדי שתשפיע על האדם ותעצב את הלוך רוחו. 

עתה ניתן להבין יותר כיצד השירה היכולה לתת כוח לעליונים היא השירה העומדת ביסוד העולם, היא זו שביכולתה להסיר את כל המסכים, היא זו היכולה לרומם את האדם ולהפיל את כל החומות, כמו שדורש ר' נחמן מברסלב: "דמעות - פותחות שערים. זימרה - מפילה חומות". ומובא משמו של האדמו"ר רבי ישראל טויב ממודז'יץ: "אומרים שהיכל הנגינה קרוב להיכל התשובה. ואני אומר שהוא היכל  התשובה עצמו".

המוזיקה בבית המקדש: מי הלחין אותה? ומה למדו בה?

לב לייבמן

למוזיקה היה תפקיד חשוב מאוד במשכן ובבית המקדש, והיא למעשה הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת הקודש. במאמר שלפניכם נסקור בקצרה נושא זה.

מי היה מנגן?

הלויים בני שבט היו אלו שהופקדו על המוזיקה. הלויים נחלקו לשנתי פלוגות: חברי המקהלה ("משוררים בפה") וחברי התזמורת ("משוררים בכלי"), ובתלמוד1 מובא דיון איזו משתי המחלקות הייתה חשובה יותר.

כל לוי היה צריך להשלים חמש שנים של לימודים באקדמיה למוזיקה, אקדמיה שמנתה בזמנו של דוד המלך לא פחות מעשרים ושמונה אלף לויים!

מתי היו מנגנים?

הלויים היו שרים ומנגנים פעמיים בכל יום – בקרבן 'תמיד' של שחר ובקרבן ה'תמיד' של בין הערביים, וביום שיש בו גם קרבן מוסף (שבת ראש חודש והמועדים) – שלש פעמים. השירה הייתה מתבצעת לקראת סיום תהליך הקרבת הקרבן, ברגעים של ניסוך היין ע"י הכהן.

המשנה4 מתארת כי שירת הלויים המופלאה הייתה נשמעת מבית המקדש שבירושלים עד ליריחו. נדמה, שזוהי המוזיקה העתיקה ביותר שנשתמר ממנה תיעוד מפורט על סדריה והליכותיה במקורות.

מי היה הלוי ה"משורר" הראשון במשכן?

במדרש מסופר, כי משה רבינו, שהיה לוי, השקיע מאמצים רבים על מנת ללמד את השירה לאחיו הלויים.

מה היה מקור השירה? מי היה המלחין?

את המנגינות קיבל משה רבינו על הר סיני, במתן תורה . מעניין לציין את דברי הגאון מווילנא, כי משה קיבל על הר סיני את כל יסודות המוזיקה.

מה ידוע לנו על כלי הנגינה של הלויים?

דוד המלך ייצר את הכינור וכלי נגינה נוספים הנזכרים בספר תהלים, בהם ניגנו הלויים. בתלמוד7 קיימים תיאורים של כמה כלי נגינה פלאיים. בין הדברים מסופר כי בבית שני היה "אבוב" מתקופת משה רבינו, שהיה עשוי מקנה (מדובר באבוב שהחזיק מעמד מעל 1000 שנה!). הביאו אמנים מאלכסנדריה כדי לצפות את האבוב בזהב. אולם הציפוי פגם בקולו היפהפה והעדין של האבוב וכאשר הסירו את הציפוי – חזר קולו להישמע יפה כמקודם. על כך דורשת הגמרא את הפסוק: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גיבור בגבורתו".

בבית המקדש היה מקום מיוחד לאחסון כלי הנגינה – "לשכת כלי השיר".

המוזיקה ככוח רוחני

באחד מספרי קבלה קדמונים – ספר בשם ברית מנוחה – מופיע תיאור מעניין: כאשר אדם היה בא לבית המקדש להביא קרבן המכפר על חטא, היה הקרבן מתקבל רק אם האדם עשה תשובה על חטאו. הכהן – המקריב את הקרבן – היה מביט בפניו של האדם, ואם היה מבחין כי האדם עדיין לא שב בתשובה שלימה בליבו, היה הכהן מסמן למקהלת הלויים. הלויים היו פוצחים בניגון דביקות והשתפכות הנפש, שהיה מעורר את אותו האדם אפילו אם ליבו כלב האבן.

בתנ"ך מצויין כי רבים מן הלויים המשוררים היו בעלי רוח הקודש. גם שמואל הנביא היה מן הלויים המשוררים במשכן שילה. עובדה זו מעידה, שהמוזיקה של הלויים לא הייתה רק לשם יופי והנאה, אלא לשם מטרות רוחניות של קדושה.

בספר הזהר נאמר כי שירת הלויים הייתה משפיעה לא רק על בני האדם, אלא גם על הספירות והעולמות העליונים. בכוחה של השירה "להמתיק דינים" בשמים ולבטל גזירות רעות.

השירה כיום

בתורת החסידות מבואר כי עלייתו הרוחנית של הקרבן נעשית על ידי השירה של הלויים. ומכיוון שהתפילות נקבעו במקום הקרבנות, הרי שכיום זוהי השירה בתפילה, שיש בה כוח להעלות את התפילה לרבדים עליונים יותר.

במובן מסוים, גם שירי וניגוני החסידים שנועדו במהותם להתעלות רוחנית ולעבודת השם, מקבילים לשירת הלויים שהייתה חלק בלתי נפרד מעבודת השם בבית המקדש.

השפעת הנגינה על המח והמחשבה מאת: הרב זמיר כהן  

נקודה נוספת שנוגעת לנפש האדם היא הנגינה. הנגינה משפיעה מאוד על הנפש, (ביהדות מקובל לומר שהנגינה מתחילה במקום בו מסתיימות המילים...), האדם מרגיש התרוממות הרוח ושמחה פנימית עד כדי ריקוד. חכמי הקבלה כותבים, ששער הנגינה בעולמות העליונים, סמוך לשער רוח הקודש. אצל נביאי ישראל כתוב: ''ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח א-לוקים''.

באחד ממחקרי המוח, שנעשה ע''י מס' חוקרים בדרמוט קולג' בראשות דרמה ג'נטה ועמיתיו מהמרכז לנוירולוגיה קוגניטיבית, מופו אזורים במוח הקשורים לפעילויות המוסיקליות, ולהלן פירוט כיצד התבצע הדבר: החוקרים גייסו שמונה נבדקים בעלי רקע מוסיקלי והכשרה בנושאים אלו וביקשו מהם להקשיב ליצירה מוסיקלית בת שמונה דקות שהולחנה ע''י מעבד נודע שהוא גם חוקר באותו מקום, היצירה תוכננה כך שתעבור בצורה מסוימת דרך כל 24 הסולמות המאפיינים את המוסיקה המקובלת. בכך רצו לבדוק כיצד משפיע הדבר על המוח האנושי.

לפני שנמשיך נציין, מה פירוש המילה 'שיר' בלשון הקודש? במסכת שבת, המשנה מדברת על תכשיט עגול ומכנה אותו בשם 'שיר', שהוא בעצם צמיד. שיר זה עיגול. חכמי הקבלה מציינים שכאשר האדם שר, השירה מחברת את הנשמה לרבדים רוחניים גבוהים ביותר בבחינת מה שכתוב בספר היצירה: ''נעוץ סופו בתחילתו''. מדוע השיר נקרא בשם 'שיר' כלומר 'צמיד'? מכיוון שע''י שהאדם שר נשמתו שואפת להתחבר למקור העליון ואז נוצר כעין מעגל רוחני בינו לבין הקב''ה. המהר''ל מסביר שמשום כך הריקוד מעורר ביותר את נפש האדם.

כמובן לא ריקוד יצרי שרוקדים כיום, אלא ריקוד עדין המרומם את הנפש כגון: ריקוד במעגל. מהו ריקוד? ריקוד לא יכול להתקיים בלי שיר, אדם שירקוד ללא השמעת שיר ירגיש מגוחך. מה תפקיד השיר? השיר גורם לכיסופין של נפש האדם, ממילא האדם מרגיש צורך להידבק בבוראו. גם אם האדם לא מגדיר זאת במילים, הנשמה כוספת לרוחניות. רעיון אחר לעצם הריקוד הוא, שכאשר אדם רוקד וקופץ הוא 'מבקש' להתרומם, להתנתק מהחומריות, מהקרקע – דבר שמבטא את הכיסופין של הנשמה להידבק בבוראה.

ונחזור למחקר. למרבה הפלא היחסים בין הסולמות שביצירה, יצרו על פני המוח תבנית גיאומטרית עגולה דמוית טבעת. תוך האזנה ליצירה, נסרקו גלי המוח של הנבדקים בעזרת שיטה הדומה לשיטת ה- M.R.I. והתגלה שהאזנה יצרה פעילות בכל היקף הטבעת שמקיפה את המוח בתבנית עגולה בצורה מושלמת.

תבנית ייחודית זו בפעילות המוח היא זו הגורמת להנאה שבשמיעת לחן הרמוני. המחקרים מראים שאפילו במוח יש השפעה בצורת טבעת. מעניין עד כמה מקביל הדבר לדברי חכמי הקבלה, שהשיר הוא מלשון צמיד – ''נעוץ סופו בתחילתו'' שאלו הן הכיסופין של הנשמה. 

תפקיד השירה לרומם (הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל – והגדת, במדבר)

      ''בכתף ישאו'' דרש הרב גלינסקי: בגמרא דנו, מנין לשירת הלויים מן התורה. והביאו הכתוב ''לבני קהת לא נתן (עגלות) כי עבדת הקדש... בכתף ישאו''. ממשמע שנאמר ''בכתף'' איני יודע מה ש''ישאו'', ומה תלמוד לומר ''ישאו''? אלא אין ''ישאו'' אלא לשון שירה. וכן הוא אומר ''שאו זמרה ותנו תף'' ואומר ישאו קולם ירנו''.

     כמה עומק יש כאן!

     אנו מיחסים חשיבות לשירה, ליופייה ועשרה, לבצוע המשלם. איזה קול לזמר, וכמה כלים בתזמורת. מי המלחין, ומי המנצח. וכאן, במלה אחת, כל מהותה של השירה והנגינה, המודד הקובע את טיבה: ''שאו!'' האם היא מצליחה היא לרומם ולנשא, להגביה טפח מעל הקרקע, לקרב אל השמים. כי רבים כל כך שרים ומנגנים, ולבם בל עמם. ''שאו'', אין כאן!

     ואספר:

     בישיבה בביאליסטוק היה לנו בקושי לחם לאכול. ''בשר ודגים ורב מטעמים'' היו רק בזמירות... היה לי חבר, משה, שאביו היה החזן הראשי בבית הכנסת הגדול בביאליסטוק. נהנה ממשכורת נאה, ושלחנו ערוך כדת. הזמין אותי להתארח אצלם בסעודת ליל ראש השנה. באמת, סימן לשפע לכל השנה כלה. לא חסרו כל טובה, בלי עין הרע. נעניתי ואמרתי: ''גם לי קול נאה, אולי אהיה חזן?!''

     הן יודעים אתם, המגן אברהם הביא את דברי השל''ה הקדוש זצ''ל: ''ראוי לומר ''ואנחנו לא נדע'' בישיבה, ''מה נעשה'' – בעמידה''. ופרשתי: שאין אנחנו יודעים בתקופת לימודינו בישיבה מה נעשה וממה נתפרנס בימי העמידה. אז הנה, יש לי פרנסה...

     אמר לי החזן: שמע לקולי, בחר לך כל מקצוע, רק לא זה!

     מדוע? תמהתי – הרי עם מקצוע כזה אפשר ללמד כל השבוע ולהתעלות בתורה ובמוסר, רק בשבת 'לשטח' ברכת החדש כהלכתה ולהתפרנס ברחב יד...

     ביתו של החזן העיד על כך...

     אמר לי: כדבריך הן הוא. אבל למעשה אין אמלל מן החזן.

     לא הבנתי וראיתי שגם חברי לא, וכל בני הבית תמהו.

     הסביר: החזן עומד ומתפלל. ואמרו כשאתה עומד ומתפלל יהא לבך שמח כי לא-לוקים עליון אתה עובד. אך החזן, במקום לחשוב שהוא עומד לפני ה' ולקוות שיהי מקבל ומרצה לפניו, תוהה איך הקהל מקבל את הסלסול והאם הוא מקבל ומרצה לפניו... היש אמלל ממנו?!

     ובעניין זה מספרים על גבאי שהתקשר לחזן הוותיק בפרס הימים הנוראים ושאלו: ובכן, האם נזכה לשמע אותך גם השנה? הטעם הטוב עוד עומד בפה. אח, הקטע של ''ריבונו של עולם מלא משאלותיי לטובה'' כל כך מרגש...

     והחזן ענה: כמובן, אם ירצה השם, צריך רק לדבר על המחיר.

     תמה הגבאי: המחיר כאשתקד, הרי התפילה לא השתנתה.

     זהו, שכן! – הפתיע החזן – תשמע, השנה המצאתי ''ריבונו של עולם'' הפלא ופלא. עבורו בלבד יש להכפיל את המשכרת..

     אמר הגבאי: הזהר והישמר, עד שאתה ממציא ''ריבונו של עולם חדש'' הריבונו של עולם עלול להמציא חזן חדש...

     האמת, יש עניין בשירים חדשים, כנאמר ''שירו לה' שיר חדש תהלתו בקהל חסידים'' ''שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ'', ''שירו לה' שיר חדש היטיבו נגן בתרועה'', ''ויתן בפי שיר חדש תהלה לא-לוקינו''. אבל השירה היא ביטוי הפנימיות והרגש, והשיר החדש הוא תוצאת התלהטות הרגש, התגברות הדבקות והתרוננות הנפש. ולא שהשיר יהיה המטרה ועקר בפני עצמו.

     מכאן הפתגם השגור, שאיני מסכים עמו, שהחזנים טיפשים. אסור לעשות הכללות. שלא כאותו יהודי שטען ששיעור הטיפשים באוכלוסייה הוא פחות מעשרה אחוזים, שהרי לכל מנין ומעלה חזן אחד. לדעתי, השיעור גדול הרבה יותר. אבל מקור הפתגם הוא שהטיפש הופך את הטפל לעקר! אך החזן שידע כי השירה היא כלי בלבד והעקר הוא הרגש, הוא החזן החכם!

עוד על שירה ביהדות

ראשית המוזיקה מופיע במסורת המקראית בסיפורו של יוּבָל, "הוא היה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית, ד', כ"א). יתר המופעים מזכירים, ברובם, את חשיבות המוזיקה בהיבט הפולחני. בתיאורי המשכן בנדודי בני ישראל במדבר, אין כלל אזכור למוזיקה. החצוצרות שמוזכרות במקרא, שימשו בעיקר כאמצעי לאיסוף העם במסעות ובשעת מלחמה, וכן כהעלאת "זיכרון" הא-ל בעת הקרבת קרבנות.‏ הפעמון שענד הכהן על מעיל האפוד לא שימש ככלי מוזיקלי, אלא מילא תפקיד אַפּוֹטְרוֹפּאי.‏ תיאורי הבאת ארון הברית לירושלים על ידי דוד המלך, בליווי אינסטרומנטלי, עומדים בהקשר של חגיגה ציבורית ספונטנית ולא כטקס מסודר. גם סיפור חנוכת בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך אינו כולל תיאורים מוזיקליים מפורשים.

     במקרא ישנם מספר תיאורים על חגיגות ספונטניות ומאורגנות שבהן נשים שרו, תופפו ורקדו לאחר ניצחונות במלחמה; בקרב הבדואים נפוץ נוהג זה עד ימינו. הדבר מתואר בין היתר בשירת מרים וכן בקבלת הפנים שנערכה לדוד ולשאול המלך לאחר שהכו את הפלישתים.‏ בנוסף, ישנם תיאורים של פעילות מוזיקלית לא דתית. בעיקר במשתי העשירים ובחצרות המלכים, לעתים קרובות בנימת תוכחה. מוזיקה עממית מוזכרת רק לעתים נדירות, ומופיעה בין היתר בשמחות משפחתיות,‏ בחגיגות הבציר והקציר,‏ וכן כסוג של שירי עבודה וקריאות קצביות של הבוצרים בכרמים.‏ הסגולות הרוחניות של המוזיקה מובעות בפסוקים המספרים על דוד שניגן לפני שאול כדי לסלק מעליו את מצב רוחו הנוגה (ספר שמואל א', פרק ט"ז, פסוק כ"ג), ועל ההשראה שנחה על הנביאים כתוצאה מריקוד ומנגינה – "והיה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן ותהי עליו יד ה'" (ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק ט"ו).

     בספר דברי הימים מופיע האלמנט המוזיקלי כחלק החשוב ביותר של עבודת המקדש, כולל רשימות מפורטות של כלי הנגינה, ושל סדר משמרות הזמרים והמנגנים הלויים, שלפי המסופר תוכננו על ידי דוד ויושמו על ידי שלמה בבית המקדש הראשון. השופר הוא כלי הנגינה המקראי היחיד ששרד עד ימינו. מרשימות הגולים בספרי עזרא ונחמיה, המציינות מספר משפחות זמרים, ניתן ללמוד על כך שהמוזיקה מילאה תפקיד מסוים גם לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון, אם כי ישנם ממצאים המצביעים על כך שבבית המקדש הראשון היה שימוש מועט במוזיקה. המוזיקה בלטה ככל הנראה יותר במקדשים מחוץ לירושלים, כפי שעולה בין היתר מנבואות הזעם של הנביא עמוס נגד הפאר החיצוני והשירה באחד מהמקדשים הללו, ככל הנראה בשכם: "הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע" (עמוס, ה', כ"ג). הקינה במזמור על נהרות בבל, "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר" (תהלים, קל"ז, ב'-ג'), איננה האנשה פיוטית מופשטת, אלא נסובה על זמרים לויים שאולצו בין היתר לשיר "שירי ה'" בפני שוביהם, מלכי אשור ובבל. עם השיבה מגלות בבל שבה שירת הקודש לשמש בעבודת בית המקדש השני שהוקם בירושלים, ומבנה התזמורות שהיו נהוגות באשור אף הפכו לאבטיפוס של התזמורות בבית המקדש.

הופעת השירה בבתי הכנסת

     חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה וביטול עבודת המקדש בעקבותיו, שמו קץ לזמרה האינסטרומנטלית המעודנת של הלויים. השימוש בכלי נגינה לליווי התפילה נאסר בין היתר משום "זכר לחורבן", והמוזיקה בכלל, שנתפסה לעתים כמקור בידור חסר תכלית, הוגבלה בעיקר ל"שמחת מצווה" או לאמנות קולית (גברית) בלבד בבתי הכנסת.‏ מגבלה זו הותירה חותם עז במורשת המוזיקלית היהודית; המיומנויות שצברו הלויים במשך דורות לא נוצלו בבתי הכנסת, ונעלמו עם השנים; והתפילה המילולית, שמילאה כעת את תפקיד הקרבנות בעבודת האל, צריכה הייתה להיות מסוגלת להביע את ה"עבודה שבלב", ולבטא מגוון רחב של רגשות אנושיים: שמחה, הכרת תודה, שבח, תודעת חטא וחרטה.

     המידע שקיים בידינו אודות המסורת המוזיקלית שהייתה נהוגה בבתי הכנסת מבוססת בעיקר על תיאורים משניים ועל מסורת בעל פה, הן בשל העובדה שהמערכת המודרנית לרישום תווים, שעושה שימוש בחמשה, התפתחה רק במאה ה-11, והן בשל העדר הכשרה רחבה בקרב יהודים לשימוש בשיטות לתיעוד מדויק של מוזיקה גם בתקופות מאוחרות יותר. שימוש ראשון ונדיר בתווי נגינה של מוזיקה יהודית הוא משנת 1130 לערך, אך עיקר מלאכת התיעוד החלה במאה ה-18 לאחר שחזנים למדו מוזיקה מערבית.

     במהלך המאות הראשונות לספירה שררה אחדות סגנונית בבתי הכנסת בקהילות היהודיות השונות במזרח התיכון. לחנים מורכבים לא היו מקובלים, ככל הנראה, ומנגינות התפילה התבססו על תבניות דקלום (קריאה יפה בקול רם) פשוטות של אמירת תהילים ופרקי תפילה אחרים, שהוקראו על ידי שליח ציבור יחד עם הקהל במעין דיאלוג. למשל: הצבור אמר "נאוה תהילה", והחזן המשיך: "בפי ישרים..." שיטה זו עדיין נהוגה בימינו בקהילות תימניות.‏ סגנון דומה של דקלום קיים גם במסורת של הכנסיות הקתוליות והאורתודוקסיות העתיקות ביותר, שככל הנראה קיבלו מהיהדות את כתבי הקודש יחד עם השלד המוזיקלי שנלווה אליהם.

     בתקופת גאוני בבל במאה השישית, כשהחלו להתפתח הפיוטים - קטעי שירה דידקטיים ששולבו בקטעי התפילה הקיימים, ולפיוטים הוצמדו לחנים מיוחדים, התבסס מעמדו של שליח הציבור כחזן שנדרש לזמר את הלחנים בביצוע אמנותי הולם. הפיוטים אף נכתבו לרוב על ידי החזנים עצמם. אחד החזנים הראשונים, שנחשב ליוצר צורת הפיוט, היה אלעזר הקליר שחי בארץ ישראל במאה השישית. התפתחות הפיוט והניגון לוותה בהתנגדות מצד רבנים, בין היתר כי הם נתפסו כשינוי מ"מטבע שטבעו חכמים". כך למשל פסק רב נחשון שחי בבבל במאה התשיעית: "ואין מכניסים לבית הכנסת חזן שיודע פיוט. ובית הכנסת שאומרים פיוט מעידים על עצמם שאינם תלמידי חכמים". גם בגרמניה בסוף המאה ה-12 מחה רבי יהודה החסיד על החזנים שחוזרים על הקטעים המיועדים לציבור: "חטא הוא, לפי שהן עושים כן כדי להשמיע קולם הנעים, ועוד שיש טורח ציבור שלא לצורך".‏ למרות זאת התחבבו הפיוטים והנעימות על הקהל, ועם השנים הפכה מוזיקת בית הכנסת לאמנות המוזיקלית היחידה שנטמעה במורשת היהודית גם מחוץ לבית הכנסת בכלל מחזור החיים היהודי.‏ הדרישות יצרו ביקוש לחזנים מוכשרים בבתי הכנסת, שהעלו את החזנות לדרגת אמנות אשר שכרה בצִדהּ.

     ההבדלים בהשקפות ובטעמים בין הקהילות בפזורה היהודית, הובילו למנהגים מוזיקליים שונים בבתי הכנסת, לא רק בין קבוצות גדולות (כמו מנהג אשכנז, ספרד, איטליה, רומניה), אלא גם בין קהילות "פנימיות", כגון יהודי אביניון, מיינץ ופראג, שפיתחו מאפיינים מוזיקליים משלהם. הרפרטואר של שירת הקודש של ביתא ישראל ייחודי בכך שהוא חף כמעט לחלוטין מהשפעת מסורות דתיות מטריטוריות סמוכות למקום מושבם בגלות אתיופיה ומהשפעת מסורות של קהילות יהודיות אחרות.

     למרות ההשפעה הסביבתית, לנוסח השירה האשכנזי ישנו אופי "יהודי" מסוים, עם מדוסיים מעט זרים למוזיקה המערבית, והמכונים "שטייגערס" (הביטוי היידי המקביל ל"מקאם" הספרדי). שני השטייגערים החשובים ביותר, הם "אהבה רבה שטייגער" ו"אדוני מלך שטייגער", המכונים על שם קטעי התפילה שמתחילים במילים אלו. בנוסף לתפילה, השטייגערים השפיעו רבות על שירי החולין של יהדות מזרח אירופה וכן על ניגונים חסידיים. על אף השימוש הנפוץ בקהילות יהודיות במזרח ובמערב בניגונים שמקורן בסביבה הנוכרית, בשנת 1697 פסק רבי יואל סירקיס בפולין כי האימוץ של מנגינות זרות מותר בתנאי שלא נעשה בניגונים שימוש במסגרת פולחן נוצרי.

     בנוסף למודוסים, התפתחה בימי הביניים בנוסח התפילה של בתי הכנסת באשכנז מערכת של מנגינות קטנות וייחודיות שזכו לכינוי "ניגוני מסיני", כמעין רמז לכך שהם עברו במסורת למשה רבנו מהר סיני.‏ בין היתר נכללים בה הלחנים המקובלים עבור תפילות כל נדרי, אקדמות מלין ועלינו לשבח, וכ-52 לחנים ידועים נוספים, שאת רובם ניתן למצוא עד היום במוזיקה של קהילות אשכנז בעולם כולו, עובדה המלמדת על תפוצתם עוד בטרם גל ההגירה של יהודים למזרח אירופה במאה ה-15. הכינוי "מסיני" מופיע לראשונה בספר חסידים מהמאה ה-12, אולם היה זה המהרי"ל בסוף המאה ה-14 שקיבע את הניגונים ואת המוטיבים שהיו נהוגים בזמנו תחת כינוי זה, כחלק ממנהגי התפילה שאין לשנות מהם, ובכך הניח את היסודות לנוסח התפילה האשכנזי. מוטיבים מוזיקליים אלה, אשר הועברו בעל פה מדור לדור עד להעלאתן על הכתב בתחילת המאה ה-18, מבוססים על מודוסים עתיקים אך התפתחו תחת השפעות פנימיות וחיצוניות,‏ ומהווים חותם מוזיקלי המבטא את אווירת בית הכנסת בתקופות השונות. רווח המנהג לשיר את המוטיבים של המועדים השונים בשירת לכה דודי בבית הכנסת בשבת שלפני שחל המועד, כמו למשל שירת מנגינת מעוז צור בשבת לפני חנוכה.

     בניגוד לתפילה, קטעי קריאת התורה והנביאים בבתי הכנסת הושרו כבר מהתחלה בהטעמה מוזיקלית. עדויות על מסורת של קריאה בטעמים, שעברה מפה לאוזן, מופיעות כבר במאה השנייה לספירה. גם מוקדם יותר הביע רבי עקיבא את דרישתו לשיר בעת לימוד התורה: "זמר בכל יום, זמר בכל יום" (סנהדרין צט ב). וכן: "ואמר רבי שפטיה אמר רבי יוחנן: כל הקורא בלא נגינה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים". כך מעיד גם בשנת 400 לספירה (לערך) הירונימוס, מאבות הכנסייה, כי "הם [היהודים] שרים את התורה". קריאה בטעמים היא מסורת המשותפת לכל "עמי התנ"ך", וניסיונות חוזרים ונשנים למצוא דוגמאות דומות בתרבויות אליליות עתיקות לא צלחו. לטעמי המקרא, הסימנים הכתובים לטעמים אלו, אין אזכור בתלמוד, והם פותחו ככל הנראה רק מהמאה השישית בידי בעלי המסורה הטבריינים והושלמו סופית במאה התשיעית על ידי אהרן בן אשר. במאה ה-20 התגלו במגילות ים המלח נוימות יוצאות דופן של צלילי מוזיקה השונים לחלוטין מסימני הטעמים של בעלי המסורה.‏

שירה ביתית

     לצד שירת הקודש שהייתה חלק מהתפילות הציבוריות בבתי הכנסת, התפתחה במהלך השנים קטגוריה מיוחדת של שירים שנוצרו על ידי פייטנים מזדמנים והתקבלו בקרב העם, על אף שהמחברים לא התכוונו בהכרח לקבוע אותם כתפילה לדורות. בקטגוריה זו תופסות מקום חשוב זמירות השבת והחגים שהעבירו את השירה מבית הכנסת לתא המשפחתי. את הזמירות, המביעות בין היתר הלל ושבח לא-ל שנתן את יום המנוחה, או גדולתו של הא-ל בפיוטי ליל הסדר, נהוג לשיר סביב השולחן לפני הסעודות החגיגיות, במהלכן ובסיומן. הזמר הראשון והמוכר מבניהם הוא שלום עליכם, שמקדים באופן מסורתי את הקידוש בסעודת ליל שבת.

     המנהג לדקלם זמירות אלו מוזכר לשבח כבר אצל רבני אשכנז הקדומים.‏ במהלך השנים התגבשו בקרב יהודי אשכנז שלשה אוספי זמירות קבועים, שחילקו את הזמירות לפי זמנים: שירים המושרים לפני הקידוש, שירים של סעודת ליל שבת, שירי סעודת יום שבת, שירי סעודה שלישית ושירי הבדלה וסעודת מלווה מלכה. עם זאת, הזמירות והפיוטים שהשתמרו והודפסו הם חלק זעיר מספרות שירה עצומה שחוברה למעמד זה. רובם חוברו בימי הביניים בין המאות ה-14 ל-17, על ידי פייטנים אשכנזים ומשוררי ספרד מימי הביניים, בהם ברוך בן שמואל ממגנצא (מיינץ), שמעון בן רבי יצחק (מראשוני פייטני אשכנז), דונש בן לברט, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק לוריא ורבי ישראל נג'ארה. בנוסף שולבו באוספים זמירות אנונימיות שעברו מדור לדור. הזמר האנונימי מה יפית ומה נעמת המושר בסעודת יום שבת, ששמו נהגה בקהילות אשכנז "מה יופיס", הפך במאות ה-16 וה-17 לכינוי פולני לזמר או ריקוד יהודי שבהם הוצג היהודי באור מגוחך או נלעג, וכן לביטוי המתאר חנופה וכניעה לפני הגויים. הכינוי נבע מכך שאצילים ("פריצים") במזרח אירופה אהבו לשמוע את הניגון, ויהודים שהואילו לבצע בפניהם את הריקוד נחשבו בשל כך למתחנפים.

     הנעימות המלוות את הזמירות כמעט ולא הועלו על הכתב, אלא הועברו מפה לפה. הן משתנות מקהילה יהודית אחת לשנייה, וניכרות בהן השפעות הסביבה. כך ניתן לזהות צלילים בלקנים בלחנים של יהודי יוון, הונגריים בלחני יהודי הרי הקרפטים או ערביים בלחני יהודי תימן. לנעימות שורבבו גם סגנונות שונים של מוזיקה פופולרית, בהם מארשים, וולסים ואופרטות. לעתים ניכרת ההשאלה של הלחנים ביחס הרופף בין מילות הפיוט ובין המנגינות, אולם לרוב אין הדבר פוגם מחוויית השירה. זאת, בין היתר, משום שבניגוד לשירי התפילה בבתי הכנסת המנוהלים לפי ארגון וסדר מסוים בין הקהל לחזן, ומשתתפים בהם גברים בלבד, לזמירות אופי ספונטני יותר ולעתים המשפחה כולה עשויה להצטרף לשירה, כולל נשים וטף. כך נהפכו למעשה הזמירות לפעילות תרבותית ייחודית שנחרטו בזיכרון הילדים, ששרים יחד עם הוריהם אחת לשבוע. בקרב קהילות אדוקות מסוימות נמנעות הנשים מלהצטרף בשל חשש מהאיסור ההלכתי על שירת נשים. ישנן משפחות חסידיות שבהם שר רק ראש המשפחה, או שלא מתקיימת כלל שירה משפחתית, ובמקום זאת מתכנסים הגברים לטיש שם הם שרים את הזמירות על יד שולחן הרבי.

     חוקר המוזיקה אנדרה היידו העלה השערה כי ניתן לראות בהבדלי המנהגים במעמד שירת הזמירות ביטוי למוצא ולמבנה החברתי שאליו משתייכת המשפחה: במשפחות שמוצאן ביהדות מזרח אירופה, שבה המבנה החברתי אינו בורגני לרוב, נחלש מקומה של המשפחה והפעילויות התרבותיות והחינוכיות מוטלות על הקהילה. זאת, לעומת משפחות ממערב אירופה שנוטות יותר ליטול על עצמן תפקידים אלו.‏

     בניגוד לשירת בתי הכנסת לה הוקדש תיעוד רב בחקר המוזיקה יהודית, נושא השירה הביתית הוזנח אצל חוקרי המוזיקה היהודית והחסידית. ייתכן שהדבר נבע מהכמות העצומה והרבגונית שהקשתה על תיעודה. לחנים רבים התניידו יחד עם המשפחות היהודיות לארצות הרבות אליהן היגרו יהודים, מה שהוביל לטשטוש חלק מהסגנונות וההשפעות המקומיות של המנגינות המקוריות. כך ניתן למצא יהודים מרקעים שונים שנוהגים לשתף ביניהם את הגרסאות השונות כאשר הם נפגשים סביב שולחן השבת. לחנים חדשים מוסיפים להופיע עד היום; לזמר אחד מפורסם, אדון עולם, חוברו כמאה מנגינות שונות. עם זאת, כמעט ולא נכתבות מילים חדשות לזמירות.

     בקרב יהודי ספרד וארצות האסלאם היצירה הפיוטית השתלבה בדרך כלל בתפילות בבתי הכנסת, ולא נוצר אוסף קאנוני אחיד של זמירות המיועדות לשירה ביתית.‏ מהמאה ה-16 ואילך החל המושג פיוט לכלול גם שירים שנועדו לשירה ציבורית וקהילתית ולאירועים משפחתיים, ולקבל את המשמעות שבו היא מוכרת כיום. הפיוטים כוללים שירים לשבת ומועדים, שירת הבקשות לתפילת שחרית בכל יום, וכן שלל שירים סביב אירועים מיוחדים במעגל החיים כגון ברית מילה, זבד הבת, בר ובת מצווה ונישואין. הם עוסקים בין היתר בשבח לא-לוהים, עם ישראל, שבת וגעגועים לארץ ישראל.

הניגון החסידי

     הניגונים החסידיים נוצרו כחלק מהרעיון כי ניתן באמצעות ערכים רוחניים לשחרר את הנשמה מהגשמיות שגורם הגוף, ובכך להשיג קיום נשגב יותר. שלא כמו השירה המפותחת של תור הזהב בספרד מאות שנים קודם לכן, שיצרה טקסטים עצמאיים, הנעימות החסידיות היו לרוב נטולות מילים אף שלעתים הוצמדו למילים קיימות מהמקורות. הן ביטאו מנעד רחב של רגשות וסגנונות, מצער ודאגה עמוקה עד לשמחה קיצונית, ממצב רוח מדיטטיבי עד כדי התרוממות רוח אקסטטית, וממבנה מלודי רב משמעות עד לתבנית פתוחה או בנאליות רדודה. סוג זה של שירה, בשילוב עם שיטות רוחניות עתיקות כגון, כוונה, ריכוז, צום ותנועות קצובות של הגוף, פותח בעיקר בהתוועדויות של תלמידי הבעש"ט בעיירה מעזריטש לאחר מותו. בין התומכים העיקריים במנגינות אלה היה רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד תנועת חב"ד, שמיוחסת לו האמרה: "במזריטש נודעו לי שלושה דברים: מהו הקב"ה, מה הם יהודים, ומהו ניגון".

     חלק מן המנגינות האלה הושפעו מאוד מהמוזיקה העממית הסלאבית, אולם כולן עשו שימוש בשטייגערים מסוימים (ראו לעיל). האימוץ של מנגינות מהסביבה הלא יהודית הוסבר בדרך כלל כאופן של גאולת "ניצוצות הקדושה" בשירים, שהיו שבויים בידי "כוחות הטומאה", כפי שבא הרעיון לידי ביטוי באמרתו של רבי נחמן מברסלב: "כי מכל הדברים צועק כבוד ה' יתברך אפילו מסיפורי הגויים ומניגוניהם". גם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, מגדולי האדמו"רים החסידיים במאה ה-18, פיתח שירים יהודיים ועממיים ויצק לתוכם תכנים חסידיים, לעתים תוך הוספת מלים ביידיש לפיוטים עתיקים בלשון הקודש כגון אום אני חומה, שהעניקו לטקסט נימה מרוככת ומעודדת. אחד משיריו שהשתמרו הוא "דודלע" (באוקראינית: חליל), עיבוד למנגינת רועים עממית.

     את המנגינות נהוג לשיר בין היתר במהלך התוועדויות, אירועים משפחתיים, וכן במהלך הטיש, בהובלת האדמו"ר. חלק מהאדמו"רים נוהגים לשיר אותם בעצמם, בעוד אחרים מנווטים את שירת החסידים במחוות גוף עדינות, כאשר ההתרגשות מגיעה לשיאה כשהאדמו"ר קם או מוחא בכפיו. הסגנונות המוזיקליים בניגון החסידי כוללים בין היתר מנגינות ריקוד קצרות (כגון אלו הנפוצות בחסידויות ברסלב וקרלין); מארשים (גור, ויזניץ, ומודז'יץ); וכן יצירות ארוכות המורכבות מקצבי נגינה מגוונים. חלק מניגוני חסידויות ויז'ניץ ובעלז דומים ליצירות חזנות, והם מושרים על ידי "קפלייה" (מקהלה), לפעמים לאורך אוסטינטו. בחלק מהקהילות, כגון בויאן, ליובאוויטש וסלונים, מאופיינת השירה הציבורית בעלייה הדרגתית וממושכת לגובה, שמגיעה במקרים מסוימים לממדים מרשימים.

     הניגונים החסידיים החלו להיחקר בתחילת המאה ה-20, על ידי משלחת בראשותו של המחזאי ש. אנסקי שהקליטה ניגונים באמצעות פונוגרף בעיירות ברוסיה ובאוקראינה בשנים 1914-1912. ההקלטות נשמרו במוזיאון לאתנוגרפיה בסנט פטרבורג ברוסיה וכן בספרייה המרכזית בקייב שבאוקראינה. לאחר הקמת מדינת ישראל החלו חוקרי המרכז לחקר המוזיקה היהודית באוניברסיטה העברית בירושלים באיסוף הניגונים, השמורים כיום במאגר הספרייה הלאומית המכיל כ-4,000 הקלטות.

החזנות

     החזנות באירופה התפתחה במיוחד במאות ה-16 וה-17, בהשפעת הרנסאנס, ושאבה מוטיבים מוזיקליים מהמוזיקה הקלאסית שהייתה כבר ממוסדת. בתקופת ההשכלה במאה ה-18 כבר ניכרה חלוקה ברורה בין החזנות המזרח אירופית בה ניכרה השפעתה של הניגון החסידי רווי הרגש, לבין החזנות המודרנית של מערב אירופה, עם השפעתה של המוזיקה הקלאסית הכבדה. המודרניזציה השפיעה גם על המעטפת החיצונית: החזן הולבש בבגדים מיוחדים, ובתי כנסת רבים העמידו לצידו מקהלה ששרה בסגנון שנשמע כנסייתי.

     במאה ה-19 החלו גם החזנים במערב אירופה להתארגן מקצועית, ופרסמו כתבי עת שונים: "החזן היהודי" בעריכת החזן הראשי ברומברג אברהם בלאושטיין, יצא לאור בשנים 1879-1898, ו"העיתון האוסטרו הונגרית לחזנים", שנוסד על ידי יעקב באואר, יצא לאור בשנים 1881-1902. מורשתו המוזיקלית של החזן והמלחין האוסטרי שלמה זוּלצר, המכונה לעתים "אבי החזנות המודרנית", מוסיפה להדהד בין כותלי בתי הכנסת עד היום. עם זאת, על אף הפעילות הרבה שרחשה סביב השירה בבית הכנסת, האטרקטיביות של מקצוע החזנות פחתה בקרב יהודי מערב אירופה. החסר התמלא על ידי מהגרים ממזרח אירופה, במיוחד לאחר פרעות הסופות בנגב באימפריה הרוסית, שפרצו בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני בשנת 1881.

     התקופה משלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 נחשבת ל"תור הזהב" של החזנות האשכנזית. פרחו בה חזנים יידועי שם כמו יוסל'ה רוזנבלט, משה קוסביצקי, מרדכי הרשמן, זבולון קוורטין, זיידל רובנר, יוסף שליסקי, לייב גלאנץ, ואחרים. קטעי החזנות המקוריים שחיברו מהווים עד היום את ה"קאנון" של החזנות האשכנזית, וחזנים רבים תרמו את גרסתם לקטעים אלה. בנוסף, במהלך המאה ה-19 עסקו לראשונה חזנים ומוזיקולוגים בתיעוד המסורת המוזיקלית שבעל פה ובאיסוף שירים. המשימה הורחבה בתחילת המאה ה-20 והחלה לכלול היבטים מדעיים וכן את המוזיקה של יהודי המזרח. אחד הבולטים שבהם היה המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון (1882-1938), שפרסם את תוצאות מחקריו בחיבורו החשוב והעיקרי "אוצר נגינות ישראל". אידלסון היה פעיל גם כמלחין וגם עיבד ממנגינה חסידית את השיר המפורסם הבה נגילה.

בישיבות ליטא

     המתנגדים בליטא ביכרו את לימוד התורה על פני עבודת ה' הלבבית החסידית וכך מסורת הנגינה הייתה מצומצמת, למעט ניגונים לזמירות השבת והחג. לאחר קום תנועת המוסר באמצע המאה ה-19, התפתחה מסורת נגינה של שירי דבקות והשתפכות הנפש גם בחלק מישיבות ליטא. בישיבת נובהרדוק, ששילבה בתוך לימודיה את לימוד המוסר בשיטה ייחודית, נהגו הבחורים להתבודד ביערות על מנת להתעמק במחשבות מוסר ולקנות את מידת הביטחון. תחת השפעה זו נכתבו שירים רבים, להם הולחנו מנגינות, בדרך כלל בעלות אופי מריר ומיוסר. בין המפורסמות שבהן, היא המנגינה למילים "מה יתרון לאדם". עם מחברי הניגונים נמנו הרב דוד בודניק מקנשין שכיהן כראש ישיבת נובהרדוק ('די ליכט'), הרב והמשורר אייזיק גרייבסקי ממנהלי הישיבה ('בצאת נובהרדוק מעם אדום'), רבי משה חיים מביליניץ ('דער גרעניץ') ורבי ניסן צלינקר ('די וועלט', 'נאר דער תורה לעבן').

     הרב ברוך בר ליבוביץ' הלחין ניגונים רבים, ולימד אותם לבחורי הישיבות במינסק בתקופת מלחמת העולם הראשונה. רבי חיים סולובייצ'יק אף נהג לבקר את ניגוניו. גם בישיבת סלובודקה עודד הסבא מסלבודקה את נושא השירה. הרב אפרים אשרי תיאר את השירה בחדר האוכל בליל שבת, שהייתה נמשכת אחרי הסעודה, כשעוברים ושבים היו נעצרים להקשיב. מסורת הנגינה נמשכה אף לאחר עליית הישיבה לחברון ובהמשך בירושלים. השיר המפורסם ביותר מישיבת סלובודקה הוא שירו המלנכולי של הרב אברהם אליהו קפלן, "שקעה חמה".

    בישיבת פוניבז', בהוראת המשגיח הרב יחזקאל לוינשטיין, לא הושרו כלל שירים אף לא בסעודות שבת, כך גם נעימת התפילות, אף בימים הנוראים, הייתה מונוטונית, כנוסח ישיבת טלז, לעומת ישיבת חברון, בה נעימת תפילות ימים נוראים הייתה משולבת במנגינות רבות, ובסלסולים חזניים. שתי מסורות אלו, של פוניבז' וחברון, נפוצות בבתי כנסת רבים שהוקמו על ידי יוצאי הישיבות אך ברוב הישיבות בישראל ישנה שירה מפותחת בסעודות השבת החל משירים מסורתיים, ניגונים חסידיים ומוזיקה חרדית מודרנית. באופן לא רשמי, בחורים רבים עורכים "קומזיצים" או "זיצים" בהם שרים שירים שונים. בישיבת באר יעקב הדגיש ראש הישיבה, הרב משה שמואל שפירא, את נושא השירה ונהג להתאסף עם הבחורים ולשיר עמם מלחניו, מלחני רבי ברוך בר ליבוביץ' ושירים שהיו מושרים בישיבת וולוז'ין, ששימשה אב טיפוס למבנה הישיבות הליטאיות שבאו אחריה.‏ כך גם בישיבת רבנו חיים ברלין בברוקלין של הרב יצחק הוטנר, שהיה נוהג לשיר עם תלמידיו. בין ניגוניו מפורסם השיר "בלבבי משכן אבנה". בין הניגונים הליטאיים הידועים: "טובים מאורות" ו"ברוך הוא אלוקינו" לשמחת תורה, המוכר כיום גם כשיר הילדים פרעה בפיג'מה. שירים שונים ממסורות ליטא נרשמו על ידי חוקרי מוזיקה יהודית כמו מאיר שמעון גשורי ואברהם משה ברנשטיין.

מוזיקה דתית בימינו

     בעשורים האחרונים של המאה ה-20 נוספו כלי נגינה שונים לליווי התפילה, כגון גיטרות שהכניסו חזנים ליברליים שהושפעו מהמוזיקה העממית. הקהילה האורתודוקסית התרחקה במידת מה מהעסקה של חזנים מקצועיים כמובילים יחידים של התפילה (החזן והמלחין החרדי יוסלה רוזנבלט היה בין הידועים שבהם), ועודדה במקום זאת השתתפות פעילה של המתפללים. בהשפעת המסורת המוזיקלית של התנועה החסידית, הלחין הרב שלמה קרליבך מאות ניגונים לשימוש הן בתוך ומחוץ לבית הכנסת, וקהילות מכל הזרמים משתמשים במוזיקה שלו על מנת להעצים את חוויית התפילה. לקרליבך הייתה תרומה חשובה להתפתחות בעשור הראשון של המאה ה-21 של תת-הסוגה מוזיקה יהודית מקורית, המשלבת תכנים מסורתיים עם יצירה מקורית של אמנים מקצועיים, המונים בעיקר חוזרים בתשובה, דתיים מבית, אמנים יהודים מהתפוצות כמו גם אמנים חילונים ישראלים.

     עם השנים פחת מספרם של חובבי החזנות ובקרב הציבור הדתי והחרדי החליפה המוזיקה החסידית את מקומה של החזנות הקלאסית. בשנים האחרונות יש פריחה מחודשת לחזנות, ובכמה ערוצים דתיים, בהם "רדיו קול חי", מוקדשות לה תוכנות מיוחדות במתכונת "פרקי חזנות".

דוסה לא שוברת מסורת - ובטח שלא בשבועות, הידוע גם כחג מתן תורה, כפרה עליה. החזן הכביר חיים שטרן הצטרף בהרמוניית חלב ודבש ושדרג פלאים את הבר שבו מלאו אסמינו.
ניצן ציון שוהם, ילד הפלא הכל יכול, תרם את קולו הזמרירי, מצלמתו המקצועית וערך בשיא המרבו.
דניאל פלאם, האיש בעל אלף הכלים, נשף, מיסטר ועטה לראשו זר :).
אנג'ל רכטמן המלאכית ובן עידן הנסיך רקדו, פיזזו והרימו לכל אלישמע והסביבה. 
רונדה, הפרה הקראטיסטית, אמנית הלחימה והחלב - הביאה אותה בסוואג! 
התוצאה לפניכם.....

"מרבו" הפקות בשיתוף עם Nitz TSD, Danny NYB ו - MC STERN עושים לכם שבועות שמייח

https://www.facebook.com/DosaNovaGirl/videos/172006053424998/UzpfSTUzOTEyNTIzMzoxMDE2MDI2MjYwODc1MDIzNA/

מועדים לשמחה.

מוֹעֲדֵי ה' / © דוד אשל

כְּבָר סְחַרְחַר עָלַי רָאשִׁי

וַאֲנִי עַל סַף כּוֹחִי,

הִנֵּה מַגִּיעַ יוֹם שִׁשִּׁי

וּמְעוֹדֵד רוּחִי,

עוֹד רֶגַע קָט אֲנִי חָפְשִׁי

שַׁבָּת בְּתוֹךְ תּוֹכִי.

בְּרֹאשׁ מִצְעַד הַמּוֹעֲדִים

שַׁבָּת הִיא הַמַּלְכָּה,

שִׁשָּׁה יָמִים אָנוּ עוֹבְדִים

לִמְנֹעַ מְצוּקָה.

לְכָל מוֹעֵד יֵשׁ תַּמְרוּרִים

אִם זֶה מַצּוֹת אוֹ מְרוֹרִים

אוֹ תַּעֲנִית שֶׁל כִּפּוּרִים.

גַּם אִם כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה

הַחַג יָשׁוּב בְּעוֹד שָׁנָה,

יָחוּלוּ בּוֹ אוֹתָם כְּלָלִים

לְלֹא תּוֹסָף אוֹ מֶחְדָּלִים.

עֲרָבָה, לוּלָב, הֲדַס אֶתְרוֹג

מֵהַמִּנְהָג לֹא נַחְרֹג,

שׁוּב נַזְכִּיר אֶת הַמַּכּוֹת

וְשׁוּב נִסְעַד בְּתוֹךְ סֻכּוֹת.

לֹא נִשְׁכַּח אֶת שָׁבוּעוֹת

אֶת הַשּׁוֹפָר וְהַתְּרוּעוֹת,

נֵצֵא מִתּוֹךְ סֻכָּה כְּשֵׁרָה

יָשָׁר לְתוֹךְ שִׂמְחַת תּוֹרָה.

קִבַּלְנוּ גַּם כִּמְתִיקָה

חַגִּים מְאֻחָרִים,

גַּם אֶת חַג הַחֲנוּכָּה

וְגַם אֶת חַג פּוּרִים.

כָּל מוֹעֵד וְחַג

שׁוֹמֵר עַל סִגְנוֹנוֹ,

עִם הַזְּמַן לֹא פָּג

רֵיחוֹ וְטַעֲמוֹ.

וּבֵין "קְדוֹשִׁים" לְבֵין "אֱמֹר"

חָגַגְנוּ עַצְמָאוּת,

אָמְנָם לֹא עַל "הַר הַמּוֹר"

אַךְ עִם שִׁירֵי רֵעוּת,

וְעִם הַלֵּל וְשִׁיר מִזְמוֹר

חָגַגְנוּ כַּיָּאוּת.

אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁלּוֹ חַגָּיו

וְהוּא שׁוֹמֵר עַל מִנְהָגָיו.

       חג שמח, שבת שלום

            וחורף בריא,

          בלהה ודוד אשל

פרשת  וילך – "תורת השירה ושירת התורה"

 לקראת סיומה של התורה

נקרא השבת פרשה מאוד קצרה

(הקריאה בה לבדה, מאוד נדירה-

בדרך כלל היא צמודה לפרשה שעברה)

אנו נפגשים במצווה יקרה

"כיתבו לכם את השירה"

זו תופעה מאוד מוזרה

הדורשת בירור והבהרה

"לכתוב שירה" –מה המטרה?

מדוע לקיים זאת, עם שלם נקרא?

מהי בדיוק המצווה?

ומה בדיוק נכלל בכתיבה?

לפי הפשט על פי הפרשנים

רש"י רמב"ן ועוד קדמונים,

מדובר על "האזינו" –הפרשה הבאה

ומטרת הכתיבה היא התראה

אם תלכו בדרך רעה,

התוצאה – פורענות, מראש ידועה.

אפשר גם לראות כאן גם הבטחה

ברית כרותה, לא תהיה שכחה!

"והיתה השירה הזאת לעד"

מפי זרעו לא תשכח לעולם ועד!

וגם אחרי גלות והסתרת פנים

תבוא גאולה וישועה לבנים.

אם נעיין בדברי חז"ל  במקורות

נראה שמדובר כאן על מצווה לדורות

המצווה לכתוב ספר תורה

לכל אחד ואחד נאמרה

זאת מצווה בתרי"ג המצוות

האחרונה בתורה במנין החובות

יש צורך להבין בצורה ברורה

מדוע התורה נקראת שירה?

על פי דברי "תוספת ברכה"

יש בדברים אלו עיקרון והדרכה.

בלימוד התורה יש הרבה דעות

ניגודים ומחלוקות ידועות

"הללו מטמאים והללו מטהרים,

הללו אוסרים והללו מתירים

הללו פוסלים והללו מכשירים"

וכולם את תורת ה' לנו מורים.

אם יש שינויים והרבה הבנות

כיצד יתכן שכולן נכונות?

על פי ההשוואה לשירה,

נבין גם את דרך לימוד התורה.

כששרים שיר במקהלה, יש קולות שונים,

בתזמורת יש צלילים מגוונים.

יש קולות עבים ויש דקים,

יש גבוהים  ויש עמוקים.

השילוב של הקולות וההרכבה,

יוצר מנגינה יפה ושירה עריבה.

גם בלימוד התורה התופעה די דומה,

הניגודים יוצרים את התורה השלימה!

בפירוש "העמק דבר" של הנצי"ב,

שתי השוואות הוא מציב.

יש שני דברים מאפיינים,

שבסגנון של שירה הם שונים.

ישנם דברים שצריך לברר,

"למה בדיוק התכוון המשורר"?

יש צורך בהערות והסברים,

כדי להבין את כוונת השירים,

רק מי שיודע את הכוונה.

יוכל להבין בצורה נכונה.

גם בלימוד התורה הדבר קורה,

למה בדיוק התכוון הבורא?

רק על פי קבלת חז"ל,

את מצוות התורה לקיים נוכל!

יש דבר מאפיין נוסף.

שלשירה ולתורה זהה ומשותף:

המשורר הכניס בשירה רמזים,

בראשי תיבות שינויים וחרוזים.

לשם כך הוא משנה לפעמים את המילים,

ואת כללי הדקדוק הרגילים.

גם בתורה "יש בכל דבר הרבה סודות"

"ענינים נעלמים" והרבה יסודות

ישנם הרבה רבדים עמוקים

הרמוזים בתורה בין הפסוקים!

ננסה להעמיק בהבנת ההשוואה

על פי דברי הרב קוק בפיסקה הבאה

"האמונה היא שירת החיים, שירת ההויה"

לכל מה שהווה יהיה והיה,

"השירה היא ההשגה היותר חודרת ופנימית"

"במעמקי מהות המושג" העצמית.

התורה היא הבסיס למציאות באופן מושלם

חוקי התורה הם 'מנגינת  העולם'

"כשם שיש חוקים לשירה, כך יש שירה בחוקים"

כך צריך להתבונן על התורה והפסוקים!

לשירה יש חוקים ויש גם כללים

בתורה יש עוצמה ותוכן גדולים

ההויה היא שירה שלימה –מנגינה

"הנמצא בהוייה, מתווי הנגינה והזמרה העליונה"

כל חסרון בבריאה – חסרון תו או צליל

פוגם בשלימות היצירה כליל!

רק מי שמבין היטב במוסיקה

שם לב לחסרון, לאבחנה הדקה.

התורה, כידוע, לעולם, היא תכנית

על פיה נברא העולם, מבראשית

"אסתכל באורייתא וברא עלמא"

התורה היא תכנית העולם הקדומה

חסרון של אות  בשירה – בתורה

הורס ממש את כל היצירה!

כשספר תורה חסר  – אפילו אות,

יש משמעות והרבה השפעות!

להבנה זו יש השלכות

על אופן קיום מצוות והלכות

"קיום המצוות –אצבעות פורטות על כל תו,

למען יוציאו קול שיר וניגון במיטב"

תהיה הבריאה ,בחינת זמרת אל ומהללו"

לקיום המדויק השפעה על העולם כולו!

מי שלא מדייק בקיום מצוות האל

"בכינורו של עולם הוא מזלזל"

"מעוות את הזימרה משחית את השירה"

זו המשמעות של "זיוף" בתורה!

קיום מצוות כראוי=הילולים

חוסר דיוק=חילולים

(ההבדל הקטן בין ה' לח'

יכול להפוך מצווה לחטא

בין ח.מ.ץ למ.צ.ה ממש שניות

הבדל של נקודה בין האותיות )

התורה היא שירה אלוקית אדירה

צריך לפתח הקשבה זהירה

יש תכונה מוסיקלית לכל מצווה והלכה

יש משמעות לכל הדרכה!

צריך להסיר את אטמי האזניים

לפתוח היטב את העיניים

לראות שיש בתורה עוצמה

לשמוע את המנגינה מדהימה!

לכל אחד מאיתנו נגינה שונה,

וביחד יוצרים את יופי המנגינה.

לכל אחד כלי וצליל אחר,

אי אפשר על אף אחד לוותר!

רק ל'כנסת ישראל' ניתנה ההקשבה,

יכולת להתענג על ה' במצווה.

לעם ישראל יש תפקיד כעם,

שיר – אל , לשיר את שיר ה' בעולם.

כדי לנגן יפה, בצורה מתאימה,

צריך אקוסטיקה, ויש צורך בבמה.

"איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר"

צעקנו בגלות עד שגרוננו ניחר,

חזרנו ב"ה לארץ, יש שוב תנאים,

אפשר שוב לשיר בקול נעים!

"ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" ,

לחזור ביחד למלאכת הנגינה.

תורה שלימה, האומה כולה

שרים ביחד במקהלה,

"אשורר שירה לכבוד התורה…

להיות לו לשמו אומה נבחרה"

        שבת שלום! יצחק באואר

לקבלה במייל מידי שבוע                        bauer@ulpanakp.org

וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, ְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ...

וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ...

וְשָׁב, וְקִבֶּצְךָ מִכָּל-הָעַמִּים...

וּמָל ה'  אֱלֹהֶיךָ אֶת-לְבָבְךָ, וְאֶת-לְבַב זַרְעֶךָ:

וְאַתָּה תָשׁוּב, וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה'...

כִּי יָשׁוּב ה' לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב ...

כִּי תָשׁוּב אֶל-ה' אֱלֹהֶיךָ ...[1]

פרשתנו עוסקת בפרשיה חשובה

סוגיית הגאולה והתשובה

התשובה בפרשתנו מופיעה בשלבים

בסופה כל עם ישראל שבים

בדברי הפרשה ישנו שילוב

בין הגאולה לחובה לשוב

מתחילת הפרשה משמע

שתשובה לגאולה קדמה

ובהמשך הפרשה נראה

שהתשובה תבוא אחרי הישועה

ניתן לראות כאן שני שלבים

יש תשובה 'עילאה'- אל ה' - כשאוהבים

יש תשובה עד ה' – מיראה

זוהי תשובה נמוכה – 'תתאה'

זהו אומנם רק צעד ראשון

אך צעד חשוב בכיוון הנכון

בתלמוד[2] מצאנו מחלוקת גדולה

מה היחס בין תשובה לגאולה

האם יש קשר ותלות

בין התשובה להפסקת הגלות

נחלקו בעניין ר' יהושע ור' אליעזר

כל אחד מביא פסוקים לעֵזר

לר' אליעזר, גאולה תלויה בתשובה

רק אם ישראל יִרצו אל ה' קירבה

ר' יהושע חולק עליו:

גאולה תהיה בכל מצב

אם ישראל לא ישובו מעצמן

"הקב"ה מעמיד מלך שגזירותיו כהמן"

מתוך הכְרַח –המלך יגזור

המציאות תגרום לעם לחזור

לר' אליעזר, צריך תשובה רצונית

ר' יהושע מסתפק בתשובה חיצונית

הויכוח נגמר ונפסק

כשר' אליעזר שתק

גדולי הדורות בכך נחלקים

בגלל המורכבות שיש בפסוקים

הרב אלקלעי[3] טוען באופן פשוט

שלמילה 'תשובה' יש עוד משמעות

"שֶנשוב אל המקום שיצאנו משם"

תשובה כללית שלנו כעם

לפי דבריו, בכך נחלקו חז"ל

כיצד תתקיים תשובת הכלל

לדעת ר' אליעזר הגאולה בשִיבה תלויה

רק אם ישראל מעצמם 'יעשו עֲלִיה'

לר' יהושע: הקב"ה יגרום להם לעלות

על ידי גזירות וצרות גדולות

(אם ישראל מעצמם לא רוצים ישועה

אין לקב"ה ברירה – יש צורך בשואה)

לגישה זו נמצא מקור חשוב

בגערת הנביא[4] בישראל המתעצלים לשוב

"עַד-מָתַי תִּתְחַמָּקִין, הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה: 

 כִּי-בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ"

 גֶּבֶר יסוּבָב על ידי נְקֵבָה 

בניגוד לדרך העולם, שגבר מחזר אחרי אישה,

תהיה מהפכה בעולם, ושינוי בגישה

כנסת ישראל (אישה) תגלה את חפצה

לחזור אל ה' (הגבר) - לשוב לארצה!

אחרי אלפי שנות ניתוק וגולה

צריך לחזור הביתה: 'שִׁתִי לִבֵּךְ לַמְסִלָּה'

אין ספק שזו צריכה להיות השאיפה

ברור שדרך זו היא עדיפה

אך אם העם לא נענה

אין ברירה – יש דרך שונה

יש גאולת "אחישנה" ויש "בעיתה"

ולפעמים גם צריך כנראה בעיטה...

(הרב אלקלעי בא בתביעה

גם לגדולי דורו, שיעוררו לישועה)

ומתוך אמונה גדולה הוא קורא

להיענות מיד לצו הבורא:

"הפותח יד בתשובה

אל ארץ טובה ורחבה

זוהי ביאה זוהי תשובה

לתת לכם אחרית תקווה

ארפא משובתם אוהבֶם נדבה

ולא יוסיפו עוד לתאווה

השיבנו ה' אליך ונשובה"

יש כאן תפיסה חשובה ויסודית

הבנה לדרכה של האומה היהודית

בכינו עם רָחֵל את בְּכִי התַמְרוּרִים[5]

שהיה עבורינו צִיֻּנִים ותַּמְרוּרִים

הרב אלקלעי כתב זאת מראש

"שובו לציון!" הוא הרבה לדרוש

וכך הוא קורא ממש כנבואה

"לא לאחר ולהחמיץ את השעה

כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם

ופושעים יכשלו בם

ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן".

הרב קוק כותב את הדברים

תוך התייחסות לדברים שבימיו קורים[6]

"התעוררות חפצה של האומה בכללה

לשוב אל ארצה, אל מהותה,

אל רוחה ואל תכונתה –

באמת אור של תשובה יש בה"

לדבריו הוא מוצא אחיזה

בדרך שבה התורה רמזה

'ושבת עד ה' א-להיך' –

כי תשוב אל ה' א-להיך"

התשובה אל הארץ ואל האדמה

היא חלק מתשובת האומה אל עצמה

מתוך אותה מהפכה מהותית

תצמח גם התשובה האישית הפרטית

ומי ש"אל אור הישועה הזרוחה לא יביט"[7]

לא יוכל לכווֶן לתשובה אמיתית!

ב"ה, זכינו לחיות בדור של גאולה

אנו עדים לצימאון לתשובה גדולה

יש להמשיך ו"לדחוף את העגלה"

כולנו נקראים לשיתוף פעולה!

דור שלם דורש תשובה

"השיבנו ונשובה אל הארץ הטובה"    

           

                        שבת שלום  יצחק באואר                                

פרשת כי תבֹא  -  "שלא אחד בלבד..."

ראה–   הארץ הקדושה -  לנו מורשה

עקב – "ה' נתן - נצחון בצוק איתן"

פרשת מסעי- המסע אל היעד

בימים אלו ימי בין המצרים,

על מה אנו כואבים ומצטערים?

לא כל כך ברור וגם לא מובן,

למה נותנים הרבה מקום לחורבן?

הרי עם ישראל במשך כל העבר,

קשיים ואסונות לרוב צבר,

אך כל כך הרבה צרות וסבל,

לא זכו לציון או ימי אבל.

במהלך ההיסטוריה היו הרבה אסונות,

פרעות ושמדות והרבה חורבנות,

אז מדוע דווקא באלו התאריכים,

להתאבל ולהצטער אנו צריכים?

כדי להבין את גודל המאורע,

נעיין בדבריו של הגר"א[1].

"כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו,

נפלה עטרת ראשנו ונשארנו רק אנו,

נשארנו כגוף ללא נפש ונשמה,

אנו בחו"ל בקבר, אוכלת אותנו רימה,

איננו יכולים להציל עצמנו,

גויים אוכלים את בשרינו."

חורבן הבית הוא שורש הצרות,

של ייסורים שעברו עלינו בכל הדורות.

זהו לא סתם ארוע  בודד,

זהו היסוד לכל הסבל הכבד.

כל הצרות הפוגרומים והרדיפות,

ים הדם והדמעות של כל התקופות,

הכל נעוץ בחורבן ובגלות,

ועל כן כל כך חשובה האבלות.

בדורינו רבים תמהים ושואלים,

מדוע בימינו אנו עדיין אבלים?

לכאורה המציאות היום שונה,

זכינו כבר להקמת המדינה,

יש כבר קיבוץ גלויות מכל התפוצות,

עם ישראל חוזר מכל הארצות,

מדוע אנו אבלים גם כיום,

מצבנו לכאורה לא כל כך איום?

שאלה דומה כבר בתנ"ך מופיעה,

בימי בית שני היתה כזו תופעה,

יהודים מתחילים להתכנס,

זוכים להצלה גאולה ונס.

ואז אל הנביא זכריה הם פונים[2]

"האבכה...כאשר עשיתי זה כמה שנים"?

עונה הנביא בשם ה' בשאלה:

"האם בשבילי אתם צמים וללא אכילה?

הצום איננו בעבור הבורא,

המטרה היא תיקון כל מה שקורה.

העיקר איננו הצום והתענית,

אלא הצורך בשינוי ותפנית.

"שְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ" – ה' אותה שונא[3]

תתחילו להתנהג באופן שונה!

"אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם"

"אִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם"

ואז לימי הצום תהיה משמעות הפוכה,

הם יהיו לְמֹעֲדִים טוֹבִים וּלְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה!

בימי בית שני, כך ענה הנביא,

ויש בהם מסר חשוב וחיובי.

גם לימינו יש להם משמעות,

הם קוראים לשינוי והגברת מודעות.

מכל הטובות איננו מתעלמים,

ויודעים גם להודות ליושב מרומים,

ב"ה שהגענו עד כאן,

אך המצב לצערנו איננו מתוקן.

"עין בעין יראו"[4] –שתי עיניים צריך בגאולה,

"בשוב ה' ציון" נדרשת 'ראיה כפולה'

עין אחת רואה את רגלי המבשר,

והעין השניה את מה שעדיין חסר.

ביום העצמאות ויום ירושלים על הקיים מודים,

אך אנו גם זוכרים שיש עוד יעדים!

לכך נועדו האבל והצום,

שאת עיננו ח"ו לא נעצום,

לא נסתפק בקיים ונרדֵם,

נבין שיש עוד לאן להתקדם.

זה לא שהכל כה איום ונורא,

אך יש עוד מה לתקן בחברָה.

יש מה לשפר במצב הרוחני,

לא הכל בסדר בצד הבטחוני.

בית המקדש עדיין בחורבנו,

ולצערנו לא מספיק מרגישים בחסרונו.

לצום  ולתקופת האבלות יש עיקרון,

להכניס לנו למודעות ולצרוב בזכרון.

צריך לגרום לנו להתעורר,

כדי שנשאף לשלמות ולא נוותר.

במצב השלם, בגאולה השלימה,

בית המקדש הוא לב האומה.

עם ישראל הוא עם חזק וחסון,

אך חורבן הבית בשבילנו הוא אסון.

בלי לב - התפקוד שלנו חסר וחלקי

חסר העיקר – 'הענין האלוקי'.

אנחנו רוצים שוב לחיות חיים בריאים,

גוף נפש ורוח - חיי קודש מלאים.

לשוב ולחיות מחדש כאומה,

מקדש בבנינו, חיים של תקומה.

"ישראל לנויהם" – "ישראל במעמדם"

כהנים ולויים עושים את תפקידם.

ימי החורבן והצומות,

מזכירים לנו את כל העוצמות,

הם נוטעים בנו הרבה כוחות,

שעוד נזכה לקיום הנבואות והברכות.

לב האומה יחזור לפעום מחדש,

ואנו נשמח שוב בבית המקדש

נתפלל שייתקימו בנו דברי הברכה:

יום הצום יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה!

מיחרוז שיחה של מו"ר הרב דרוקמן

"למשמעות האבילות על החורבן בימינו"

המופיעה גם בספר "לזמן הזה"

 




 פרשת  פרשת מטות- נחוצים חלוצים!

פרשת פינחס –בנות צלפחד

האור הגנוז בימי אב ותמוז

[1] כ"ה,א ורש"י שם

[2] ה,י"ט

[3] מהר"ל אבות ב,ט

[1] יד,כט

[2] דברים ב,ט"ו

[3] כ"א ד

[4] כא,א-ג

[5] יד,מ"ה

[6] אורות התשובה

[1] מצוה שצז

[2] מדרש תנחומא, ח

[3] חולין פח ב –בזכות עפר ואפר זכו לפרה אדומה וסוטה המתקיימות בעפר

[4] במדבר כ"ג ,י ורש"י שם ע"פ חז"ל

מתכונן לכניסה לארץ שהובטחה

בפרשה שנקרא פרשת "שלח"

נלמד כיצד מתבצע מהלך

שנועד לבדוק כיצד מתמודדים

עם ירושת הארץ וכיבוש היעדים

משה שולח מכל השבטים נציגים

"כולם אנשים" - חשובים ומנהיגים

"לתור את הארץ" לראות מה המצב

הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב ?

האם הארץ טובה? מה מצב הֶעָרִים ?

יושבים שם בְּמַחֲנִים או אולי בְּמִבְצָרִים

משה מצווה עליהם: "וְהִתְחַזַּקְתֶּם"

מִפְּרִי הָאָרֶץ הטובה לְקַחְתֶּם

משה מצפה לְשוּב המשלחת

לדעת כיצד להיכנס לארץ המובטחת

מה גדולה האכזבה וההפתעה

בשובם הם מוציאים דיבת הארץ רעה!

חטא המרגלים מטבע הדברים,

זכה להרבה מאוד הסברים

איך 'מאסו בארץ חמדה'

למה הארץ לא זוכה לאהדה?

המרגלים מתרשמים ממראה עינם,

ונראה להם שזה מֵעל ליכולת העם

המצב לא פשוט, חטא לא פעוט

ובגלל ה'בכי בלילה' יש 'בכייה לדורות'.

כששבו המרגלים ובכו 'בכיית חינם'

נגרמה פגיעה ברוחו של העם

'לא נוכל לעלות' הם החלו למחות!

העלייה לארץ אינה על מי מנוחות,

צפויים מאבקים והרבה מערכות,

אתגרים רציניים - "אין לעם כוחות"!

'חזק הוא ממנו' – 'כוחותינו דלים'

'לא נוכל להתמודד עם ענקים וגדולים'

'אנחנו ממש נראים כנמלים'

כך טענה עדת המרגלים!

ומול כולם - עומדים שני אנשים,

שחושבים שאת היָעד - ניתן להגשים!

הם מאמינים בכוחו של העם

ויודעים שאיתם גם בורא עולם

אם נשים לב ונתבונן

נראה שכָּלֵב הטיב להתכונן

" וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב, וַיָּבֹא עַד-חֶבְרוֹן"

להתחבר לשורשים ולזיכרון

לשאוב כוחות אמונה ועוצמה

מ'יְשֵנֵי חברון' - אבות האומה.

גם שותפו זכה לסיוע

שמו שונה מ'הושע' ל'יהושע'

"יה יושיעך מעצת מרגלים"

כדי להתמודד צריך את הכלים!

בנאום חוצב להבות

מנסה כָּלֵב לפתוח לבבות

"רוּחַ אַחֶרֶת הָיְתָה עִמּוֹ"

מאמין באלוהיו נאמן לעמו

'אם לזאת אותנו הבורא מיעד

זה סימן שניתן גם להתמודד

רק אם נאמין שאנו מסוגלים

נוכל להתמודד עם אתגרים גדולים'!

רק אדם נאמן - החזק ברוחו

יחזיק מעמד ויבטא את כוחו!

כָּלֵב את העם לא מצליח לשכנע

את ההמשך הקשה כל אחד יודע

העם כנראה איננו בָּשֵל

להיכנס ולחיות בארץ ישראל

בכניסה לארץ יש הרבה אתגרים

שנועדו אותנו לחָשֶל ולהרים

צריך אמונה וכוחות פנימיים

לחכות שישראל יהיו ראויים

הקב"ה נטע בנו עוצמה

כדי שנוכל לבצע את המשימה

המֶסֶר הזה חשוב במיוחד

לעם ולחברה ולכל אחת ואחד!

אם על מישהו הוטל העול

סימן שהוא ראוי, מסוגל ויכול

זכינו לחיות בדור מיוחד,

וזו זכות וחובה הבאות כאחד.

אנו עדים לאירועים עצומים

שיִרָשמו לעד בדברי הימים

שיבת ציון וגאולת ישראל

מרגישים ממש את פְּעָמֵי הגואל

תקומת ישראל והמלחמה על קיומה

דורות חלמו על קיום זאת המשימה!

איך מֵעפר מקימים את האומה

ומכניסים למדינה גם נשמה!

ומי שמתחנך על אמת ואמונה

מסוגל לקבל גם קשיים בהבנה

המשימה אצלו כלל לא משתנה

כמו בשיר -"יש אמונה לא נִכַנע"

המציאות לא פשוטה –לא ננסה לְיָפּוׂת

אך מתוך אמונה נמשיך לצפות

נלמד ונתקדם נגדל ונשתפר

נרצה לתקן- נגיע ליותר

ובכל הכח במלוא העוצמה

נהיה שותפים למשימה

לישוב הארץ ובנין האומה!

כל אחד ואחת ישאל את עצמו:

במה הוא תורם לארצו ועמו?

ללמוד ולהתקדם להתפתח ולגדול

ולהיות תמיד גם ראש גדול

בקיום מצוות – ובלימוד תורה

נאמן לעם למדינה ולחברה

לכל אחד יש כאן תפקיד

שרק לנו הקב"ה הועיד

לבורא עולם נפנה בתפילה

שנדע להיות שותפים לגאולה!

עם ישראל מתחיל בהליכה

"נוסעים אל המקום" באופן מסודר

אל ארץ ישראל - דרך המדבר

עם ישראל מאורגן לפי דגליו

כל שבט, מקטניו עד גדוליו

במרכז המחנה נמצא המשכן

הקב"ה לפניהם, בעמוד הענן

לכניסה לארץ העם כבר מוכן

עוד שלושה ימים על פי המתוכנן!

ואז העסק מתחיל להסתבך

הדרך אל הארץ מתחילה להתארך

)ספר במדבר-ספר הדרכים

ועל כן יש בו הרבה סיבוכים)

מכאן יש נפילה אחרי נפילה

צריך לשים לב למצוא את ההתחלה

"ויסעו מהר ה'" בתורה מפורש

בואו נתבונן בנאמר במדרש

"כתינוק הבורח מבית הספר"– לברוח

לתורה ומצוות אין לעם כח

מהר סיני מתחיל המסע

העם יוצא משם ממש במנוסה

ממצב של עליה רוחנית גדולה

יורדים למציאות יום יומית ורגילה

כאן נמצא באמת המבחן

אם לחיי תורה העם אכן מוכן

פרשת "ויהי בנסוע"

מופיעה כאן, כדי לקטוע

את סמיכות הפרשות

שבהן הפורענויות הקשות

"ויהי העם כמתאוננים"

מקטרים על האוכל וסתם מתלוננים

רש"י מסביר: "מחפשים עלילה"

כשמתחילים 'לקטר' רואים רק שלילה

משה רבינו - הרועה הגדול

אומר לה' שהוא כבר לא יכול,

עם התלונות הרבות של העם להתמודד

- כל הזמן הם ממשיכים לנדנד

כדאי לשים לב לכל מילה

כיצד משה מגדיר את המטלה.

"כאשר ישא האומן את היונק"-

לקחת בידים ולשאת אותו בחיק

להאכיל אותו בכל יום ויומו

לדאוג למחסורו לגדלו ולקיימו

משה רבנו מבטא קצת אכזבה -

שלמרות שאת הכל הוא עשה באהבה,

היחס של העם קשה ומתנכר-

-כל הזמן הם ממשיכים לקטר!

ואם תעשה כך או באופן אחר,

מה שלא יהיה תמיד רוצים יותר!

(בסוגרים נאמר זה קורה גם בחינוך

והעיקר לקבל את הכל בחיוך)

היה לעם אוכל ומן לא חסר,

אך העם מתלונן רוצה גם בשר.

ומשה פונה לה' וכמעט ונשבר

המלה החוזרת שוב ושוב: בשר

ולאחר שמשה לה' פונה

הוא זוכה ממנו למענה.

ותשובת ה' - ממש מרתקת,

ונראית לכאורה קצת מנותקת!

בשר תקבלו - עד שיצא מהאף

אך זה לא יספיק צריך משהו נוסף!

ה' מצווה לאסוף שבעים זקנים

ולהכניס אותם לעניינים.

ואם נשים לב 'רוח' היא המלה המנחה

וזה הדבר שישנה את המערכה.

כדי לשנות את מצבו של העם,

חשוב לפעול להעלאת 'מצב-רוחם'

להוסיף בעם עוד אנשי רוח

זהו הפתרון היחיד, הבטוח!

כדי להתגבר על אספסוף ותאווה

צריך להוסיף אמונה ואהבה!

כשהמצב נראה ממש 'על הפנים'

צריך לבדוק מה העניינים

ואם ננסה להעמיק ולחקור

נשוב להתחלה –קצת לאחור:

כשיש מצב של "העם כמתאוננים"

צריך לבדוק מה קורה לעם בִפְנים

הבעיה היא נפשית ורוחנית

צריך ליצור שינוי ותפנית

אי אפשר לטפל רק במישור החיצוני

צריך טיפול שורש יסודי ופנימי

חייבים לרומם את רוח העם

זאת המשימה החשובה מכולם!

חשוב לציין, בימי משה זה לא לגמרי הלך,

והמשברים ממשיכים גם בפרשת 'שלח'.

אך העיקרון הוא נכון ועדיין בתוקף,

ורמוז בתפילה בימות החורף;

את ה'רוח' יש להשּיב ואת ה'גשם' להוריד

ולהכניס לעם רוחניות 'ישר לוְוריד'.

להוריד לעם טל של תחיה ואמונה

ורק כך למצב תהיה תקנה.

גם בימינו, דור של גאולה

מוטלת עלינו המשימה הגדולה

לרומם את הרוח, להאיר באור תורה

להעלות שוב את נרות המנורה

שנדע לעשות זאת בעוצמה ובגאון

חייבים להשקות את הצימאון!

זו חובתנו, ובעזרת שמים

נזכה להפוך מדבר, לאגם מים

נתייחס לקטע קטן וידוע

בתפילת עמידה –ברכת הכוהנים

ובליל שבת בברכת הבנים

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּך

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיך

וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם" –יבורכו מפי האל

ננסה להבין ולהפנים

מה משמעותה של 'נשיאת הפנים'

לכאורה יש כאן בעיה

האם אצל הקב"ה יש אפליה?

ועוד: בפסוק יש לכאורה סתירה

לפסוק אחר שנאמר בתורה

"האל...לא ישא פנים ושוחד לא יקח"?

שתי תשובות נאמרו בסוגיא

ר' יוסי הכהן השיב לגיורת בלוריא

בין אדם למקום ה' מוותר

אך לא ישא פנים בינך לחבר

ישנה בסוגיא עוד תשובה

שניתנה על ידי ר' עקיבא:

כשעדיין לא הוכרעו הדינים

יש אפשרות לנשיאת פנים

במדרש 'ספרי' לספר במדבר

באופן שונה הדבר מוסבר

כשאת רצון ה' האדם עושה

הקב"ה את פניו נושא

גישה אחרת ישנה לתשובה:

נשיאת פנים –רק כשעושים תשובה!

המשותף לכל התשובות – ברור

לפעמים יש מצד הקב"ה ויתור

במסכת ברכות הסתירה מועלֵית

בפני הקב"ה, על ידי מלאכי השרת:

התשובה שם ניתנת ע"י בורא עולם

והיא שונה מהתשובות כולם

"וכי לא אשא פנים לישראל"?

נענים המלאכים על ידי האל

בתורה "ואכלת ושבעת וברכת" מפורש

ישראל מדקדקים אף בכזית –יותר מהנדרש!

במדרש תנחומא הקב"ה עונה

בנימוק דומה, אך בסגנון קצת שונה

"כשם שישראל נושאים לי פנים,

כך אני נושא להם פנים"

אדם עני ובניו, רעב ואינו שבע

אך לקב"ה ברכה הוא קובע

לפי המדרש, אין כאן בעיה

לא מדובר פה על אפליה

כשישראל מרבים במצוות יותר מהחובה

הקב"ה מחזיר להם אהבה

יש כאן תגובה אוהדת

על התנהגות מאוד מיוחדת

כשיהודי מוסר נפש ומשתדל

הוא זוכה ל'נשיאת' פנים מצד האל!

ואולי יש בכלל מקום לבאר

שמדובר פה בעצם על משהו אחר

ישנה 'נשיאת פנים' במשפט

העדפת האחד על פני הזולת

זהו דבר שלילי ולא הוגן,

מעוות שאותו חייבים לתקן

אך ישנה 'נשיאת פנים' שונה

משמעותה הקשבה והאזנה

'נשיאת פנים' כזו –אינה בעיה

היא חיובית ואף רצויה

אין זה "משוא פנים" והעדפה

אלא התייחסות חיובית ויפה

אין בה "פרוטקציה" והטיית דין

אלא יחס טהור ועדין

(מי שיעיין, לאורך התנ"ך,

פעמים רבות המשמעות היא כך)

לקב"ה יש אהבה ויחס מיוחד

לעם ישראל העם האחד!

הארת פנים ועין טובה

מצד הקב"ה לאומתו האהובה

יש משהו חשוב שעלינו להפנים

גם מתוך ייחודה של 'ברכת כהנים'

"לברך את עמו ישראל באהבה"

אי אפשר לקיים את המצווה

רק כדי לצאת ידי חובה

כאן הקב"ה במיוחד ציווה

אפשר לברך רק מתוך אהבה!

כהן שאינו אוהב את העם

לא יוכל לעמוד ולברכם!

"טוב עין הוא יב(ו)רך"

זהו דבר חיוני ומוכרח

רק בעל עין טובה

יוכל לברך מתוך אהבה!

(ואי אפשר בלי קצת חריגה

נלמד מירושלים ביום חגה)

יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן: וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם

לראות את הטוב –לאהוב בכפלים

"אוהב ימים לראות טוב"

לראות חיובי, וכך גם לחשוב

נברך באהבה ונוסיף אהבת חינם

כי רק כך ייבנה העם!

[1] שמות יט,ב

[2] להרחבה עיין בגליון בחוקותי

[3] ע"פ גמ' סנהדרין ק"ו

[4] נדרים נ"ה, ע"פ במדבר כ"א,י"ח-י"ט

[5] שמות שם

[1] פרק מ'

[2] סדר הפטרות שבע דנחמתא מבטא את הדו-שיח של הקב"ה עם הנביאים על הקושי במשימת הנחמה (אבודרהם)

[3] "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם"

[4] כוזרי ג,ח

[5] כוזרי

[6] תהילים נ,ב

[7] כוזרי ב,לב

[8] הרב צבי יהודה זצ"ל, לנתיבות ישראל טו. המאמר הוא הבסיס לכל הגליון! המקורות מופיעים גם בדף השיעור המצ"ב

[1] אבות ב,ט.

[2] מסכת שבת

[3] ישעיהו מג,יב

[4] פסיקתא דרב כהנא,יב

[5] שמות רבה כט,ד

[6] על הפסוק'"הנוגע בכם נוגע בבבת עינו" זכריה ב,יב.  אומר רשב"י:כל מי שפוגע בכם פוגע בקב"ה, וכל מי שעוזר את ישראל כאילו עוזר את מי שאמר והיה העולם' (ספרי זוטא י, ל)

[7] שופטים ,ה

[8] מדד הקב''ה את כל האומות ולא מצא אומה שהיתה ראויה לקבל את התורה אלא ישראל...מדד הקב''ה את כל הארצות, ולא מצא ארץ שראויה לינתן לישראל אלא א''י" (ויקר''ר יג,ב(

[9] ברכות ה,א –תורה א"י ועוה"ב

[10] מהר"ל נתיב הייסורים ב

[11] ב"ב צ"א: היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון - גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ,   (ב"ב צא ע"ב)

[12] שבת, ל"ג

[13] ברכות ל"ה,ב חתם סופר בחידושיו למסכת סוכה,                     ובחידושיו לפרשת שופטים

[14] "על ידי התרחקות מהכרת הרזים באה ההכרה של קדושת ארץ ישראל בצורה מטושטשת. על ידי התנכרות אל סוד ד' נעשות הסגולות העליונות של עמק החיים האלהיים לדברים טפלים שאינם נכנסים בעמק הנשמה, וממילא יחסר הכח היותר אדיר בנשמת האומה והיחיד, והגלות מוצאת היא חן מצד עצמותה" הראי"ה קוק אורות א"י,ב