בניית אתרים בחינם

 







למה ארון הברית עמד מחובר למוטות נשיאה?

דרשה בהלכות בית הבחירה לשבת בין המצרים

 

בנאדם נכנס עצבני הביתה עם חשבון הטלפון ביד. "תראי איזה חשבון טלפון מנופח קיבלנו, למי את מתקשרת בכל העולם?"

"מה פתאום אני, מתגוננת האישה, אני עושה את כל השיחות שלי מהעבודה ולא מהבית". - "טוב מאוד, גם אני עושה את כל השיחות שלי מהעבודה, אז מי זה שלא מפסיק לדבר לכל הרוחות?".

נותרה רק העוזרת שעובדת בביתם. שניהם הביטו בה בזעם והיא אמרה: "מה אתם רוצים? גם אני עושה את כל השיחות שלי מהעבודה..."

כוח הדיבור הוא ה'סטרטר' של הנפש, הוא המתנע שמעורר את הרגש ומלהיב את הרצון. כל עוד שומר אדם את החלומות שלו לעצמו, הם נותרים כבויים ומעורפלים. ברגע שהוא לוקח אומץ ומשתף חבר בחלום גדול שפועם בו - זה הצעד הממשי לקראת פריצת המחסום. הדיבור על זה מעורר את ההתלהבות לעשות את זה.

הרבי מליובאוויטש עורר לדון בימים הללו בהלכות בית המקדש. לפרוט את החלום לפרוטות ולדמיין איך ייראה החזון במציאות. כמה זה יהיה מדהים לראות את בית ה' עומד בראש ההרים ונישא בגבעות כחלק מגאולת עולם בקרוב ממש. אנו רוצים אפוא לנצל את ההזדמנות הייחודיות הזו כשכל הקהילה מכונסת לדרשת השבת כדי לדון ביחד בהלכה מעניינת מתוך הלכות בית הבחירה.

 

הנקודה הקדושה בעולם הייתה ארון זהב קטן, בגודל מטר ורבע על 3/4 מטר. בעוד שהעיניים של כולנו נשואות לירושלים ואנו מכוונים את הרגליים לכיוון עיר הקודש, העיר כולה הייתה מעטפת על בית המקדש שעמד במרכז ההר. בתוך המקדש עצמו, המקום המקודש ביותר היה חדר "קודש הקודשים" ובמרכז החדר עמד חפץ אחד ויחיד: ארון זהב שמעליו נישאו זוג כרובי זהב פורשי כנפיים.

כאן מציגה התורה הלכה מעניינת שלא הפסיקה להעסיק את בעלי המחשבה במהלך הדורות: "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". הרמב"ם קובע זאת להלכה (מצות לא תעשה צו): "הזהירנו מהסיר בדי הארון מתוך הטבעות, והעובר על לאו זה לוקה".

בכלי המקדש הגדולים - ארון הברית, שולחן לחם הפנים והמזבחות - היו קבועים טבעות בשני צידי הכלי ובתוך הטבעות היו משחילים מוטות ארוכים חזקים כדי לשאת את הכלים על הכתף באמצעות המוטות הללו. בני לוי שנשאו את כלי המשכן, הרימו את המוטות על הכתף ונשאו בכבוד את הכלים.

וכאן מצווה התורה כאמור הלכה חריגה בנוגע לארון הברית: אסור לעולם להסיר את המוטות מתוך הטבעות וגם כשהארון עומד בחדר קודש הקדשים הוא חייב לעמוד עם מוטות הנשיאה בתוכו. מדובר אגב במוטות ארוכים ומאסיביים ביותר: עשר אמות כל מוט, חמש מטר, שתפשו חלק גדול מהחדר. הדבר המעניין הוא שההלכה הזו הייתה ייחודית לארון הברית, ואילו בשולחן לחם הפנים ובמזבחות היו מפרקים את מוטות הנשיאה מתוך הטבעות בעת הנחתם בקודש, כפי שמחייב השכל הישר.

כדי להבין עד כמה מדובר בהלכה רבת משמעות, נשים לב שזאת המצווה היחידה בכל הלכות כלי המשכן שהיא מצווה בפני עצמה. הרמב"ם מונה שלוש מצוות בפרשת תרומה: "ועשו לי מקדש" שכוללת את הקמת המשכן, בית המקדש וכל כלי הקודש בתוכם (המנורה, המזבחות וכו'). מצווה שנייה לסדר את לחם הפנים בכל שבת, ומצווה שלישית שלא להסיר בדי הארון מהארון.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה בתכלית ההלכה הזו: לשם מה להניח את הארון מחובר למוטות הנשיאה שלו שהיו באורך חמישה מטר ועד ש"העובר על לאו זה לוקה"? צריך לזכור כי הארון עמד בבית המקדש הראשון 350 שנה רצופות בלי שהזיזו אותו ממקומו (עד שהמלך יאשיהו טמן אותו באדמה סמוך לחורבן). ומאיזה טעם היה עליו לעמוד כך מאות שנים מוכן להובלה?

למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שאתם נכנסים לבקר בביתם של חברים ואתם מוצאים אותם בעיצומה של מריבה קולנית. הבעל והאישה עומדים במרכז הסלון מתווכחים בלהט כשלצידם שלושה מובילים גברתנים. הם קנו סַפֹּות יוקרה בייבוא אישי מאיטליה במחיר מאה אלף שקל והם מתווכחים מה לעשות עם המשטחים עליהם הובילו את הספות. המובילים רוצים לפרק את המשטחים ואילו הגבר טוען בלהט כי עדיף להשאיר את הספות עם המשטחים תחתיהם.

"אני מכיר אותך, הוא אומר לאשתו, אחרי שקנינו את הספות, את תגידי שהסלון קטן מדי בשבילן ולא תניחי לי עד שנעבור לבית צמוד קרקע ביישוב קהילתי במרכז השרון. חבל להרים אז שוב את הספות ולהכניס תחתיהן משטחים ומוטב להשאיר אותן ככה עומדות על המשטחים מוכנות להובלה..."

 

[התמיהה גדולה, אגב, מכיוון נוסף: לא רק שלא היה טעם להשאיר את הארון בתוך המוטות כשהוא מונח במקומו, אלא האמת היא שבכלל לא היה יותר מדי צורך במוטות נשיאה לארון. חז"ל אומרים כי "הארון נשא את נושאיו". בני לוי נושאי הארון החזיקו את הארון רק ברמה הגלויה, אבל האמת היא שהוא זה שהחזיק אותם. הארון היה זה שהגביה אותם מעל הקרקע. כך לומדים חז"ל (סוטה לה ובמפרשים שם) מהפסוק המתאר את מעבר העם במי הירדן בכניסה לארץ: "ויעבור ארון ה' והכוהנים' – מכאן שהארון היה זה שהעביר את הכוהנים מעל מי הירדן ולא שהם העבירו אותו.

ואם כן, קל וחומר שלא היה צורך במוטות נשיאה כשהארון עמד מונח במקומו במשכן ובמקדש].

 

ספר החינוך מיישב בפשטות כי זאת הייתה היערכות לפינוי מהיר בשעת חירום. היות שהארון היה החפץ המקודש והנשגב בעולם, לוויין התקשורת שדרכו שרתה השכינה בעולם, ופתאום עלולה להישמע אזעקה על אויבים שצרים על ירושלים, ואז הכוהנים עלולים להשחיל בבהלה ובחיפזון את המוטות בתוך הטבעות והוא עלול ליפול מידיהם, לכן נצטווינו שלא לנתק אותו ממוטות הנשיאה לעולם כדי להיות מוכנים לפינוי מהיר בצורה מכובדת.

זה הסבר יפה ברמת הפשט אבל קשה להסתפק בו ברמה מעמיקה. סוף-סוף אין זה מכבודו ומיופיו של הבית להשאיר את הארון מאות שנים כשהוא מחובר למוטות נשיאה בתור הערכות לפינוי מהיר. אכן, הרבי מליובאוויטש מוצא במצווה הזו הוראת-חיים עצומה הנוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו (ליקוטי שיחות טז/334).

ארון הברית הוא סמל ליהודי שלומד תורה, כמו הארון שנשא בתוכו את לוחות הברית וספר התורה שכתב משה, וכאן מלמדת התורה שהארון חייב לעמוד תמיד כאילו שהוא בתנועה!. הארון עמד מוכן להובלה כי יהודי שלומד תורה צריך להיות מוכוון לתנועה החוצה. המצווה של לימוד התורה היא לא רק ללמוד ולדעת אלא הרבה יותר מכך: לשתף אחרים במה שהנך לומד. להיות שגריר ויחצ"ן של התורה והמצוות. זאת הפעם הראשונה בה נשמעה הקריאה: "שתפו! (share)..."

כל עוד ארון הברית נשאר בתוך תחומי בית המקדש, הוא מאיר את אלו שעומדים סביבו, וכאן קוראת התורה לכולנו להיות נושאי ארון ברית ה', לקחת את התורה על הכתף ולהפיץ אותה הלאה. וזה לחלוטין לא מסובך: בסך הכול לפתוח עיניים למה שקורה מסביב. חבר נקלע חלילה לצרה כלשהי, תציע לו לבדוק את המזוזות בביתו. אולי אין לו בכלל מזוזות וזאת תהיה ההזדמנות לזכות אותו במצווה. השתתפת בשיעור ושמעת וארט נחמד, שתף אותו עם השותף שלך. תפעיל מנין לתפילת מנחה בעבודה ותוביל שיעור תורה קצר אחרי התפילה. מהפכות אמתיות לא מתנהלות על ידי גנרלים, אלא באמצעות המון העם. אם כל אחד מאתנו ייקח על עצמו לשאת את התורה הלאה, היא תגיע למקומות שאי אפשר לתאר.

בשיעור שאני מוסר בראשון לציון, משתתף יהודי נחמד בשם דוד שכטר. הוא עיתונאי ותיק בשפה הרוסית ודובר הסוכנות היהודית בשפה זו. פעם הוא ניגש אלי והוציא את הארנק מהכיס. מתוכו שלף דף מקופל קטן ואמר: "עם הדף הזה אבקש להיטמן באדמה ולעלות לבית דין של מעלה". מדי יום שישי הוא משתתף בפאנל ברדיו הרוסי, האווירה סביבו אינה יהודית במיוחד, לא פעם מונח בשר טרף על השולחן, אבל הוא קיבל על עצמו לסיים את הפאנל בדקה עם סיכום מפרשת השבוע.

יום אחד התקבל בהנהלת הרדיו המכתב שהוא אוחז בידיו. אדם כתב: "מה זה כפיה דתית?! אני רוצה לשמוע פוליטיקה ולא יהדות...". ועם המכתב הזה הוא מבקש לעלות למעלה בתור פסגת חייו...   

הנה סיפור אחד מפעים מה יכול לחולל אדם אחד, אדם רגיל, ממש כמו כולנו, שמגלה רגישות לצרכים היהודיים סביבו ונושא את התורה הלאה: קהילת שיכון ותיקים בחולון, בהנהגת השליח הרב שמואל רסקין, חגגה בחודש אדר בשנה שעברה שמחה גדולה. חבר הקהילה, דוד סייארס, זכה להיכנס לחופה וזה היה הכול חוץ מעוד חופה צפויה ורגילה.

הסבא של החתן עלה לארץ בקום המדינה מעיראק. הוא היה סוחר מצליח בתחום הטקסטיל וכאשר עסקיו הלכו והתרחבו, עבר לגור באינדונזיה, בשטח האי באלי. אינדונזיה היא המדינה המוסלמית המאוכלסת ביותר בעולם וסייארס עבר לשם עם אשתו וילדה קטנה בשם חנה. הילדה הזו ידעה מעט מאוד על היהדות שלה, לא היה לה דרך לחוות את הקשר שלה לעם היהודי וכאשר היא בגרה, הכירה שכן מוסלמי אדוק והתחתנה אתו.

נולדו להם שלושה ילדים והגדול הוא דוד, מיודענו. אף שחנה לא ידעה הרבה על היהדות שלה, אבל היא הייתה בטוחה שהיא רוצה לשמר את הזהות היהודית של הילד. היא לא שלחה אותו לבית ספר מוסלמי, אלא לבית ספר נוצרי קתולי, כדי שיזכור שהוא שונה מכל השכנים... חלפו השנים ודוד התקרב לגיל בר מצווה וחנה הייתה מיוסרת. היא חלמה לחגוג לדוד בר מצוה, לראות אותו עולה לתורה וקורא את ההפטרה ככל נער יהודי, אך לא היה לה מושג איך לעשות זאת. אבא שלו כזכור הוא מוסלמי אדוק שלא ממש בקי בטעמי ההפטרה.

הדת היהודית אינה מוכרת באינדונזיה ואסור לנהל בית כנסת באופן רשמי. סמוך לביתם היה מבנה בית כנסת קטן שנפתח רק ביום הכיפורים והסמל החיצוני היחיד עליו הוא ציור מגן דוד מבחוץ. חנה הרגישה כי היא מוכרחה לפרוק את ליבה בפני ה' ונכנסה לבית הכנסת להתפלל. היא גילתה מקום מוזנח ומאובק ועבדה שעות וימים כדי לנקות ולכבד את המקום.

על אחד השולחנות היא מצאה תמונה קטנה של הרבי מליובאוויטש. חנה הביטה בתמונה ואמרה: "רבי יקר, אתה דואג ליהודים בכל העולם, אני מתחננת שתדאג גם לדוד שלי". הגיע הערב והיא סיימה את ענייניה בבית הכנסת ויצאה בחזרה הביתה. כשהיא נעלה את בית הכנסת, גילתה לתדהמתה מחזה שלא מן אינדונזיה:

בפתח עמד חסיד מזוקן בשם ר' דוד סקורדר. היא שפשפה את העיניים אבל זאת הייתה מציאות. סקורדר הוא סוחר יהלומים מלונדון שקיבל בעבר הוראה מהרבי מליובאוויטש, שבכל מקום בו מבקר לרגל עסקיו, יתעניין במצב הקהילה היהודית. זאת הייתה הגישה של הרבי שיהודי לא מתגלגל בכל העולם רק בשביל עסקיו, אלא העסקים הם כיסוי על העסק הרוחני שמגיע לו שם. כשסקורדר הגיע לבאלי הוא התלבט מה עליו לעשות. זאת מדינה מוסלמית, אין קהילה יהודית ואסור אפילו לסמן בתי כנסת מבחוץ וכיצד ימצא שרידים יהודים במדינה הענקית? אולי הרבי לא התכוון למקום כמו באלי? בכל זאת הוא לא התעצל והחליט לעשות מה שביכולתו אולי כן ימצא את מבנה בית הכנסת.

הוא צעד ברחוב וראה מבנה קטן עם סמל מגן דוד מבחוץ. בדיוק כשבא לפתוח את הדלת, מצא אישה בודדה שזקוקה נואשות לעזרה שלו. סקורדר לקח את דוד הצעיר ללונדון, הכין אותו כראוי לבר המצוה, והנה חלפו השנים ודוד זכה להקים בית יהודי איתן בארץ ישראל.

 

הרעיון נושא עומק רב יותר. בשיחות אחרות חידד הרבי נקודה מרוממת: אדם עשוי לחשוב שהוא נושא את התורה החוצה, אבל האמת היא הפוכה. "הארון נושא את נושאיו" - הפצת התורה החוצה היא זאת שמרימה את האדם המפיץ. כי אין דרך טובה יותר לעמוד על הרגליים ולהתאחד עם המסר מאשר להפיץ אותו. כשאדם מתמסר להיות נר להאיר, האור שלו עצמו מטפס הרבה יותר לגובה.

הרבי למד זאת מהלכה נוספת בהלכות בית הבחירה (לקו"ש יז/55): בכל ערב היה הכהן מדליק את נרות מנורת הזהב, וההלכה היא (רש"י ויקרא ו,ו) שאת אש המנורה היו לוקחים מאש מזבח הקרבנות שעמד בעזרה מחוץ להיכל. כך למדו חז"ל מהפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", וגם במנורה נאמר "להעלות נר תמיד", שאת אש מנורת התמיד צריך לקחת מאש מזבח התמיד.

וזאת כמובן הלכה תמוהה ביותר: הרי בצמוד למנורה עמד מזבח הקטורת שבערה עליו אש ומה צריך להתרחק ולהביא אש מבחוץ?

חמור מכך: הרי זו פחיתות כבוד למנורה שמדליקים אותה מאש נמוכה ממנה? הרי המנורה עמדה בתוך הקודש, במרכז היכל המקדש, ואילו המזבח עמד רק מחוץ לבניין, בעזרה שבחצר המקדש וכך האש בוערת מכוח אש פחותה ממנה?

הרבי הפיק מכך הוראה מרהיבה: האש הפנימית יכולה להאיר "תמיד", באופן נצחי, רק מכוח האש שבחוץ. בעוד שהלומד תורה בטוח שהוא מאיר מכוח הלימוד האישי שלו, האמת היא שהוא יבער פי כמה ובאור נצחי, "תמיד", אם ילך וישפיע החוצה. אם ייקח את כל מה שלומד ויעביר הלאה, הוא יראה שהאור שמאיר בחוץ, מבעיר את האור הפנימי של התורה שלו.

אני – וכל אחד מחבריי השלוחים ברחבי העולם - יכול להעיד על כך באופן אישי. כשיצאתי לשליחות הייתי בטוח שאני מקריב קרבן שאין כמותו. מוותר על מקום מגורים נוח בסביבה רוחנית מתאימה לגדל בה ילדים ועובר למקום שונה לחלוטין, אבל ככל שחולפות השנים אני מבין שיותר משהשליח עושה עם מקום השליחות – מקום השליחות עושה אתו. סוד ההצלחה בחינוך הילדים ובהשגת שמחה ושלום בית, הוא להפנות את האור החוצה ולשתף אחרים במה שאתה יודע. ככה האור שלך הופך לדלוק "תמיד", ששום רוח אינה יכולה לכבות אותו.







בס"ד

מסעי

המסע שלא נגמר: שני לקחים מאלפים מסיכום המסעות במדבר      מבוסס על לקו"ש ב/348 ואילך

 

סטיב ג'ובס הוא אחד האנשים ששינו את העולם והשפיעו על החיים של כל אדם. בתור מנכ"ל אפל הוא היה אחראי להמצאת המחשב האישי הפופולרי הראשון (אפל 2), ומאוחר יותר להמצאת האייפון והאייפד. כמה שנים לפני שנפטר ממחלה קשה בגיל 56 הוא נתן את "נאום חייו", מה שנחשב בעיני רבים לנאום ההשראה הטוב ביותר[1].

הוא סיפר שבגיל 17 הוא הוציא את כל החסכונות של הוריו כדי ללמוד בקולג' יוקרתי. אחרי שישה חודשי לימודים הוא לא ידע מהו עושה שם. המרצים שעממו אותו והוא התקשה להקשיב. הוא נשר מהלימודים וחיפש דרכים להתקיים. לא היה לו מקום לישון, אז הוא ישן על הרצפה בחדר של חבר. הוא אסף בקבוקי קולה ברחוב והחזיר אותם כפיקדון תמורת 5 סנט כדי לקנות אוכל, וביום ראשון היה הולך 5 קילומטר כדי לקבל ארוחה מבושלת במקדש כלשהו.

מישהו הציע לו להצטרף ללימודי "קליגרפיה", אמנות קישוט האותיות, משהו כמו (להבדיל) כתיבת אותיות סת"ם. לא היה לזה שום קשר למה שהוא רוצה לעשות בחייו, אבל לא עמדה בפניו אפשרות טובה יותר. הוא למד צורות של פונטים, אותיות מסולסלות ומרווחים בין אותיות. עשר שנים מאוחר יותר כשהוא הקים את אפל, הלימוד הזה הפך פתאום להיות נכס יקר ערך. לפתע היה אפשר להכניס את האומנות הזו לתוך המחשב ולייצר אותיות אלקטרוניות בצורות שונות ובמרווחים נוחים לקריאה, וכך להשפיע על עולם המחשוב כולו ועל דרך הקריאה של כל אדם בעולם.

המסקנה שלו היא שהחיים הם רצף של נקודות שאי אפשר להבין אותם בהווה, רק במבט לאחור.

כאן אנו נוגעים באחת השאלות הגדולות והכואבות בחיים שאין אדם שפטור מלהרהר בה: מה אני עושה במקום הזה שאליו התגלגלתי? כל כך הרבה פעמים אנו נמצאים בנקודה כזו שאין לנו מושג למה הגענו אליה: איך הגעתי למצב כזה שפוטרתי מעבודה ואני צריך לשבת בבית? מה הייתי צריך את הגלגול הזה בנישואים שלא הוביל לשום מקום? למה אני גר במקום כזה שברור לי שעוד שנה לא אהיה בו? ובקיצור: איך עלי להתנהג במקומות שאני לא רוצה להיות בהם?

אנו רוצים לחקור את השאלה הזו דרך תמיהה עצומה שאין מפרש מכובד במהלך הדורות שלא נדרש לה. יש מי שטוען שזו התמיהה הגדולה בכל התורה. פרשת "מסעי" פותחת בחמישים פסוקים שאין בהם כל צורך לכאורה. הם אינם מלמדים דבר חדש ואם התורה הייתה מוותרת עליהם לא היה קורה כלום. רגע לפני הכניסה לארץ, התורה חוזרת ומזכירה את 42 המסעות שבני ישראל התקדמו בהם לאורך 40 השנים במדבר. "ויסעו ויחנו ... ויסעו ויחנו".

הפלא הגדול הוא שהתורה לא מספרת מה עשינו שם, לא מתארת שום חוויה מהמקומות הללו, רק את שמות התחנות בהם חנינו והמשכנו הלאה. ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה: מה המטרה בחזרה הזו? האם אנחנו נערים צעירים שעושים תחרות למי יש יותר חותמות בדרכון...?!

ראשית, הרי הדברים תוארו בתורה בזמן אמת ולשם מה לחזור עליהם שוב? שנית, הרי בני הדור שביקרו במקומות הללו כבר מתו בחולות המדבר ואוסף המקומות הללו לא אמר כלום לדור החדש שנולד להיכנס לארץ? ושלישית: הרי תקופת המדבר הייתה זמנית וחסרת משמעות נצחית לכאורה?

במיוחד שכמות הפסוקים היא חסרת פרופורציה: סימן ההיכר של התורה הוא הקיצור והתמצות ולכן אנו מאמינים באמונה שלמה כי כל אות ואפילו ו' החיבור באה ללמד משהו. לשם המחשה, סיפור בריאת העולם עליו מבוססת האמונה העולמית בבריאה בשישה ימים, תופש 31 פסוקים!. סיפור מתן תורה ועשרת הדברות שמהווה את הבסיס למוסר העולמי, מתרכז בתוך 14 פסוקים!. ואילו תזכור המקומות בהם עברו במדבר תופש 50 פסוקים - יותר מסיפור הבריאה ומתן תורה גם יחד.

1. במדבר לג: אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרן: ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם ... ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת: ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר... ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין: ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה: ויסעו מדפקה ויחנו באלוש: ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם.

והנה תמיהתו החדה של המקובל האילטקי בתקופת גירוש ספרד, רבי אברהם סבע:

צרור המור פרשת מסעי: בכל התורה כולה אין דבר שיראה שהוא שלא לצורך כמו אלו המסעות.

מדובר בשאלה מהותית שהעסיקה את המפרשים בכל הדורות. הרמב"ם טוען כי התורה באה להיאבק בשכחה. טבע האדם הוא לשכוח את הנסים שנעשו לו. האדם הוא יצור מחובר מדי למציאות ולכן נוטה לצמצם את הופעת הנסים בחייו, וכך עלולים לבוא היסטוריונים במשך הדורות ולטעון שבני ישראל חנו קרוב לגבולות ארץ מיושבת כלשהי ומשם הביאו אוכל ומים. לכן התורה חוזרת ומזכירה את המקומות הספציפיים בהם חנו כדי שיהיה ברור שהם ישבו בעומק המדבר והתקיימו בצורה נסית.

מורה נבוכים חלק ג פרק נ: אלו הספורים אשר סיפר בתורה שיחשבו רבים שאין תועלת בזכרם... ומזה הזכרת המסעות שיֵרָאה שזכר מה שאין תועלת בו כלל ... ו[אולם] הצורך בו גדול מאד, מפני שכל הנסים אין אמתתם ברורה רק למי שראם, אך לעתיד יהיה זיכרונם סיפור ואפשר שיכזיבם השומע ... [כמו] עמוֹד ישראל במדבר ארבעים שנה והִמצֵא בו המן בכל יום, והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב 'נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם' ... וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד ויחשבו שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו ... מפני זה ... חִזֵק עניני אלו הפלאים בְּבאוּר המסעות ההם, שידעו גודל הפלא בישיבת מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.

זה ביאור יפה, אבל הוא קשה להבנה: התורה הייתה צריכה לומר לפי זה 'אלה חניות בני ישראל במדבר' כדי להדגיש את המקומות הרחוקים בהם חנו והתעכבו ארבעים שנה, ומדוע מדגישה את המסע עצמו ממקום למקום כאילו שהעיקר הוא המעבר והשינוי ממקום למקום?

אלשיך: למה מונה המסעות ולא החניות, כדרך העולם שאין מונים מקום שיצאו משם כי אם המקום שחנו בו? וגם אין אדם עושה עיקר מהנסיעה מכל אחד מהמקומות כי אם מה שהיה לו כשחנה בהם?  

רש"י כותב הסבר אחר בשם רבי משה הדרשן: התורה באה לשלול את הרושם כאילו בני ישראל טולטלו כל העת ממקום למקום, ולכן מסכמת את המסעות כדי להודיע "חסדיו של מקום" שרוב הזמן הם ישבו במקום אחד. 14 מסעות היו עוד בשנה הראשונה ליציאת מצרים, קודם חטא המרגלים, עוד 8 מסעות היו בשנה האחרונה לפני הכניסה לארץ. וכך יוצא שהם עברו רק 20 מסעות ב-38 השנים שבאמצע.

רש"י: למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום שאף שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ... שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות - צא מהם י"ד  שכולם היו בשנה ראשונה, קודם גזירה.... ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן ... נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות.

אבל גם התירוץ הזה קשה להבנה (כפי שרש"י עצמו טורח להביא עוד פירוש ממדרש תנחומא). שכן זה לא "חסד" גדול לעבור 20 דירות בתוך 38 שנים. ואף שהם גרו באוהלים ניידים ולא בטירות פאר, עדיין קשה לראות בטלטולים הללו את גודל "חסדיו של מקום". ואכן הרמב"ן טוען שאין לנו הסבר משכנע לפרשת המסעות וזה מסוג הסודות שרק הקב"ה יודע טעמם.

רמב"ן: והנה מכתב המסעות מצות השם היא ... ענין לא נתגלה לנו סודו, וזהו שנאמר "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" [כי רק ה' יודע סודו].

ואולם מעבר לפשט הפשוט, ישנו יסוד גדול בשמו של הבעש"ט הקדוש. נכדו של הבעש"ט, רבי משה חיים אפרים מסדילקוב, בעל מחבר "דגל מחנה אפרים" [בן בתו של הבעש"ט, אודל, ואחיהם של רבי ברוך ממזיבוז ופייגה, אמו של רבי נחמן מברסלב] מביא בשם סבו תובנה גדולה:

דגל מחנה אפרים ד"ה ויכתוב משה: שמעתי בשם אדוני זקני כי כל המסעות היו מ"ב והם אצל כל אדם מיום היוולדו עד שובו אל עולמו. כי מיום הלידה והוצאתו מרחם אמו הוא בחינת יציאת מצרים כנודע ואחר כך נוסע ממסע למסע עד בואו לארץ החיים העליונה... ובוודאי נכתבו המסעות בתורה להורות הדרך הישר לאיש הישראלי לידע הדרך אשר ילך בו כל ימי חייו ליסע ממסע למסע.

המסעות לא נכתבו בשבילם אלא בשבילנו, לומר שהחיים הם מסע ארוך של 42 תחנות וכל אחד מאתנו מבקר בכל אחת מהתחנות הללו. לכל אחד יש "מרה" – מקומות שמר לו, ולכל אחד יש "מתקה" – מקומות שמתוק לו. לכל אחד יש "קברות התאווה" – מקומות שהוא קובר את התאווה ומקומות הפוכים, והתורה מונה את כל המקומות הללו כדי שנצא מוכנים למסע של החיים

ברוח זו אנו רוצים להציג שני מסרים נצחיים שמוצאים המפרשים בתוך פרשת המסעות הללו.

 

ב. לפני שמתקדמים הלאה, נעלה עוד תמיהה מתבקשת: לשון התורה הוא "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", והקושי ברור: הרי 42 המסעות נועדו כדי להגיע לארץ ישראל ולא כדי לצאת ממצרים ומדוע התורה מתמקדת בנקודת היציאה ולא ביעד אליו חתרו להגיע?

2. מלבי"ם: הלא היה לו לומר 'אלה מסעי בני ישראל אשר נסעו לארץ ישראל', שהנסיעה תאמר תמיד אל מה שאליו לא ממה שממנו?

בפרט שהניסוח עצמו לא ברור: מה הכוונה "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" והרי היה רק מסע אחד לצאת ממצרים, מרעמסס לסוכות, ואחריו הם כבר היו מחוץ למדינה? למה הדבר דומה: לאדם שיצא מרוסיה לארץ ישראל ובדרך עבר 42 תחנות באירופה והתעכב בהן 40 שנה, ברור שהמסעות שלו לא היה מרוסיה לארץ, שהרי כבר בתחנה הראשונה יצא מהמדינה?

לחביבות העניין נחדד את השאלה יותר לאור הבחנה נהדרת שמעניק המגיד מדובנה: הדרשן הוותיק מעורר תמיהה בפסוק הראשון בפרשתנו. נאמר: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם". בהתחלה נאמר "מוצאיהם למסעיהם", שמשה תיאר איך יצאו למסעות, ואחר כך כתוב להיפך: "מסעיהם למוצאיהם" - כיצד התרחקו מהמקומות מהם יצאו. מה הנקודה?

אומר המגיד משל נפלא: מעשה באבא שהתאלמן מאשתו והתחתן עם אישה אחרת, אבל האישה השנייה הציקה לבנו שנולד מהאישה הראשונה ורדפה אותו בכל הזדמנות. האבא הבין שהפתרון היחיד עבור הבן הוא למצוא עבורו אישה טובה שתעניק לו בית חם וכך ייפטר מהשהות עם אמו החורגת. בירר האב על שידוך טוב לבנו ויצאו יחד לביתה של המוצעת. הדרך בעגלה נמשכה ונמשכה והבן שאל את העגלון: "כמה כבר התרחקנו מעיר המוצא?". מאוחר יותר הצטרף האבא לשאלה אבל הוא התעניין: "כמה עוד נשאר להגיע ליעד?".

מה ההבדל בניסוח השאלות? הבן אינו מכיר את המוצעת וכל מה שמעניין אותו הוא לברוח מביתו. האבא, לעומת זאת, שמע נכבדות על המיועדת ולכן מחכה בקוצר רוח לפגישת בנו עמה.

וזאת כוונת הפסוק: משה רבנו שידע והשיג את מעלות הארץ וכמה להגיע אליה, כתב את "מוצאיהם למסעיהם" – את המוצאות שהובילו אל המסע לקראת היעד, ואילו עם ישראל רצה לברוח ממצרים אבל לא חשק במיוחד בארץ והתעניין רק ב"מסעיהם למוצאיהם" – כמה התרחקו מארץ המוצא.  

ואם כן התמיהה גדולה פי כמה: הרי העיקר הוא להגיע אל הארץ המובטחת ומדוע מתמקדת התורה ב"מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים?".

 

ג. את הביאור הראשון ראיתי בכמה מספרי ימינו, ונזכרתי שהוא תואם באופן מופלא רעיון כביר שכתב הרבי מליובאוויטש במגילת אסתר. נפתח עם סיפור מיוחד במינו: אלו היו שנות מלחמת העולם השנייה ואירופה בערה באש ותמרות עשן. בעיירה החסידית באברויסק ברוסיה הלבנה הייתה אישה צעירה בשם נחמה מרגולין עם שלושה ילדים קטנים. בעלה, זושא, נלקח לצבא האדום ונחמה נאלצה לכתת רגליה למצוא לחם עבור שתי ילדותיה בנות העשר, מינה (רבקין) וטובה (אלטהויז), ועוד בן צעיר מהם. היא החליטה לעזוב את העיר שלה ולצאת למסע ארוך ברכבת לכיוון העיר טשקנט באוזבקיסטן. הרעב היה נורא ואת שאריות האוכל שמצאה, העבירה לילדים. היא הלכה ונחלשה עד שערב אחד נפחה את נשמתה ומתה. שתי הילדות היתומות נותרו לבדן עם אח קטן מהם עד שגם הוא נפטר והן נאלצו לקבור אותו בעצמן.

אנשים טובים העבירו אותם לבית יתומים ממשלתי, רחוק ונידח, במרחק 600 ק"מ מטשקנט. הם שהו שם כל המלחמה, וכאשר סוף-סוף הסתיימה, שאלו מנהלי המוסד אם הן זוכרות כתובת של קרוב משפחה כלשהו אליו יוכלו לכתוב על קיומן. אם הן אינן זוכרות כתובת כזו, הן יישארו בין כתלי המוסד ויקבלו חינוך קומוניסטי שינתק אותן לנצח מהעם ממנו באו.

הן לא היו אמורות לזכור, הן היו בסך הכול ילדות קטנות אחרי שנות מלחמה איומות ונוראות, ואולם האחות הגדולה יותר, מינה, שהייתה ילדה בת 12, נזכרה פתאום בתקרית שהתרחשה לפני שנים ארוכות: לפני פסח נהגה האימא שלהן לשלוח שומן אווזים (שמאלץ) למשפחת אחותה, דרייזא, אשת הרב יעקב יוסף רסקין, בלנינגרד, עבור טיגון ובישול הבשר בפסח. המנהג היה לעטוף את השומן בחיתולים ולהניחו בארגז עץ ולשגר אותו בדואר לעיר הגדולה. שנה אחת לקחה האם את הבת, מינה, אתה לבית הדואר, ואולם הפקיד טען כי השומן נוטף מהארגז והוא אינו מוכן לשלוח אותו כך. האימא ניסתה לשכנע, אבל דבר לא עזר. זה היה מרגיז ומעייף, אבל לא נותרה לה ברירה חוץ מלחזור הביתה ולהביא עוד חיתולים וארגז. היא השאירה את הבת בדואר והלכה להביא מה שחסר.

בינתיים לא היה לילדה מה לעשות חוץ מלקרוא שוב ושוב את כתובת הדודים שהייתה משורטטת בגדול על הארגז. ככה ישבה במשך שעתיים ושיננה את הכתובת – וזה היכה בה פתאום בבית יתומים ממשלתי בסוף המלחמה.

המסר של התורה הוא שהחיים הם פאזל מהודק וכל תחנה בחיים היא מבוא לקראת התחנה הבאה. התורה מונה שוב את כל 42 התחנות כדי להעביר את המסר שהחיים הם מגדל שנבנה קומה אחר קומה. לעולם איננו יכולים להבין מדוע אנו נמצאים כאן כרגע, אבל עלינו להיות בטוחים שזה "מוצאיהם למסעיהם על פי ה'". הקב"ה בונה את התשתית שתביא אותנו מוכנים לקראת השלבים הבאים בחיים. אילו יחסר אפילו חלק אחד בפאזל – תחנה אחת – המגדל כולו עתיד לקרוס.

המקום שרואים זאת בעוצמה הכי רבה זאת מגילת אסתר: המגילה היא סיפור ארוך שנמתח על פני עשרה פרקים והבעיה היא שהיינו יכולים לוותר על חלק משמעותי מהסיפור. הפרק הראשון מתאר את חיי הבליינות בארמון המלך הפרסי, המשתה הראוותני שערך המלך אחשוורוש בשנת שלוש למלכותו, עם הפאר והעושר והשטיחים הפרסיים שנפרסו מצד לצד של חצר המשתה. הפרק השני נשמע עוד יותר זר לאוזנו של מאזין ירא שמים, כאשר המגילה מתארת את מסע חיפוש המלכה בין כל נערות העולם, ואחר כך מסלול ההתייפות וההתקשטות שהיו עוברות הנשים בדרך לארמון המלך.

והתמיהה העצומה לשם מה התכנסנו? למה יהודים כשרים צריכים לעמוד בבית כנסת ולשמוע את כל זה ועד שאסור לפספס אפילו מילה אחת?

ובאמת המשנה מביאה מחלוקת בנקודה זו עצמה: מה החלק המינימלי שיכול אדם לקרוא ולצאת ידי חובה? רבי מאיר אומר שחייב לקרוא את כולה. רבי יהודה אומר שיכול להתחיל מ"איש יהודי", הפרק השני במגילה שעוסק בחיי מרדכי היהודי. ורבי יוסי אומר שיכול להתחיל מ"אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן", פרק ג' במגילה.

3. מגילה יט,א: מהיכן קורא את המגילה ויוצא ידי חובתו ?רבי מאיר אומר: כולה. רבי יהודה אומר: מאיש יהודי [פרק ב]. רבי יוסי אומר: מאחר הדברים האלה גדל המלך את המן [פרק ג] ... וכולן מקרא אחד דרשו: 'ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף': מאן דאמר 'כולה' - תוקפו של אחשורוש. מאן דאמר מ'איש יהודי' - תוקפו של מרדכי, ומאן דאמר מ'אחר הדברים' - תוקפו של המן.

והפלא הגדול הוא שהגמרא מסיימת שם: "והלכה כדברי האומר שחייב לקרוא את כולה".

הרבי מליובאוויטש עסק בשאלה הזו פעמים רבות ואחד הביאורים רבי העוצמה ביניהם היה זה (תורת מנחם תשדמ ב/1238): הסיפור של המגילה מלמד שבחיים אין חלקים מיותרים. אין "בלתמי"ם" – אירועים בלתי מתוכננים שקרסו על הראש שלנו. כל נקודה היא חלק בתוך הפאזל שמרכיב את הסך השלם של החיים ומקדם אותנו לקראת המטרה. וגם אם בשעת מעשה אי אפשר להבין את המטרה, אבל במבט לאחור, מתחברות הנקודות זו לזו.

הנה: המשתה של אחשוורוש היה בשנת שלוש למלכו, את אסתר מצאו בשנת שבע למלכותו, ואילו גזירת המן פרצה בשנת שתים עשרה למלכותו. ואז התברר שכבר תשע שנים מרכיב הקב"ה חלק לחלק של הפאזל באמצעותו תהיה אסתר במקום הנכון וברגע הנכון ותוכל להזיז את לבו של המלך.

עד היכן מגיעים הדברים? הנה דוגמה כבירה לארגון המהודק של המגילה: אחד הפסוקים הכי מיותרים במגילה הוא הדיון שערכו חכמי פרס בשאלה מה לעשות במלכה ושתי. שבעה שרים ישבו לדון בכובד ראש "מה לעשות במלכה ושתי על אשר לא עשתה את דבר המלך אחשוורוש ביד הסריסים". אחרי דיון מעמיק הוחלט להעביר את ושתי ממלכותה וזאת במטרה למנוע את האסון הקרב ובא: כל נשות פרס עלולות ללמוד ממנה להרים את הראש מול הבעלים ולסרב לבקשתם.

וכמובן, הדיון - שמזכיר יותר שיחה בין חכמי חלם - מיותר לחלוטין: מספיק היה לומר שהמלכה מרדה בבקשת המלך והוחלט להרוג אותה? מה גם שהפתרון שהם מצאו העיד על הבנה עמוקה במבנה החיים הזוגיים... הם באמת חשבו שיש דרך להכריח אישה לכבד את בעלה...

אולם החתם סופר מוצא בפרט השולי הזה, גורם מכריע במבנה הסיפור: המגילה מספרת בהמשך כיצד באו שליחי המלך לקחת את אסתר מביתו של מרדכי. וכאן עולה שאלה עצומה: כיצד מרדכי נתן לזה לקרות? מדוע לא הבריח אותה לבית אחר וטען שאינו יודע איפה היא? אולי הלכה לקניות, אולי הלכה לישון אצל חברה, היא אישה עצמאית שהולכת לאן שרוצה בלי לבקש ממנו רשות? זה הרי בדיוק מה שעשו יהודים כשרים בכל הדורות כשבאו לחטוף את הבנות שלהן מכל מיני סיבות?

אבל כיון שנקבע שנים קודם הכלל "להיות כל איש שורר בביתו", הוטלה עליו האחריות למשול בביתו ולהביא את אסתר אל שליחי המלך. הוא לא היה יכול להתחמק בטענה שאסתר עושה מה שרוצה.

התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשדמ ב/1244: מזה לומדים הוראה בנוגע לכל פרטי המאורעות שבמשך חיי האדם: למרות שמצד ריבוי המאורעות אין רואים את הקשר ביניהם, הוא לא רואה את הקשר בין אופן ההנהגה שהתנהגו אתו אביו ואמו מהרגע שנולד ובין מצבו כיום, לאחר שנעשה אדם השלם, סוחר, מלומד או גדול בתורה. מכל מקום עליו לדעת שכל פרטי המאורעות הם בסדר מסודר, קיים קשר והשפעה בין מאורע אחד למשנהו ועד שכולם יחדיו מהווים 'מגילה שלמה', מסכת חיים של אדם אחד לשם מטרה אחת.

בענייננו, זה בדיוק המסר מסיפור המסעות שמתארת התורה: לומר לך שהחיים הם פאזל של 42 תחנות ואי אפשר לדלג על אף אחת מהן. כל נקודה תורמת את חלקה למבנה השלם של החיים.

מה המסקנה מהתובנה הזו? כמה מסקנות: ראשית, המשפט היפה הבא: 'החיים מגלגלים אותנו למקומות רבים, בחלקם לא נהיה מחר, אבל מה שחשוב הוא להיות בכל מקום הכי טוב שאפשר'. ועוד מסקנות: תורת ישראל מתערבת בכל פרט בחיים, התורה מורה איך להתלבש, מה לאכול, ואפילו מה לחשוב בשעת האכילה. אולם זה לא בגלל שרוצים להתערב, כמו בגלל שכל רגע הוא חלק חשוב מסיפור חיינו. אצל יהודי, האכילה היא שליחות קדושה, השינה היא שליחות קדושה, אפילו ההליכה בדרך היא שליחות קדושה ולכן חשוב לתת לכל רגע משמעות ולעשות אותו הכי טוב.

ועוד מסקנה ביחס לחינוך הילדים: אנשים אומרים 'הילד קטן ואפשר להניח לו, כשהוא יגדל - נחנך אותו ונעניק לו ערכים טובים'. ואולם הסיפור של המסעות הוא שהעתיד מוכרע בעבר. גורל החיים הוא אוסף כל הפרטים והאירועים שחווינו מהרגע שנולדנו וכל אחד מהם יוצר השפעות ישירות על העתיד. ולכן חינוך טוב מתחיל כבר ברגע הלידה, ובמובן מסוים – אפילו קודם לכן.

עד כאן ביאור אחד לפרשת המסעות. עם זאת אנו לא נסתפק בו ולו מהטעם הבא: סוף-סוף יש בו קושי. לפי זה עיקר המסר נוגע לתחנות בהן חנו בני ישראל, למקומות אליהם הגיעו שכולם היו בהשגחה עליונה. אולם התורה מדגישה דווקא את המסעות ממקום למקום, ככתוב "ואלה מסעי", וכשאלתו של האלשיך שהובאה לעיל. על כן עלינו להמשיך ולחפש את המסר הטמון במסע עצמו.

הנה נקודה כבירה שהרבי האריך בה בשיחה הראשונה שכתב וערך לפרשת מסעי ואין מתאימה ממנה כעידוד ותנופה לימי "בין המצרים" שאנו נמצאים בתוכם כעת.

 

ד. אפתח הפעם בסיפור אישי מתוך משפחתי שכולנו היינו עדים לו: לפני 25 שנים, בחודש שבט תשנ"ה, אבי עבר אירוע מוחי ל"ע. בשעת ערב הוא לא הרגיש את הידיים, התקשה להישען על פלג גופו השמאלי והעברנו אותו במהירות לבית הרפואה. הוא אושפז במחלקה הנוירולוגית באסף הרופא כשכל צידו השמאלי משותק. בסייעתא דשמיא הדיבור לא נפגע והוא היה יכול לתקשר אתנו. אחרי שעות של שכיבה מיוסרת במיטה כשכל המשפחה מקיפה אותו, הוא פנה לאמי וביקש נרגש כך:

"תתקשרי ללייזר" - אחי ששהה באותה שעה ב-770, ארבעה שבועות לפני חתונתו - "ותבקשי ממנו ללכת בשמי לאוהל של הרבי ולמסור שם כי אם אחזור לעמוד על הרגליים ואמצא את הכוחות לשוב אל החיים, אקבל על עצמי לעזוב את העיסוקים בענייני הכלל ולהתמסר בכל כוחותיי לכתיבת הערות על שולחן ערוך אדמו"ר הזקן".

עשרים שנים קודם, קיבל אבי הוראה מהרבי להתמסר לכתיבת הערות על שו"ע רבינו הזקן. הוא עשה זאת שנים רבות, אבל השנים שקדמו לאותו אירוע מוחי היו סוערות ומתוחות ברמה החבדי"ת וכרבו של כפר חב"ד, לא מצא את מנוחת הנפש להתנתק לכתיבה עיונית מעמיקה. כעת, כשעבר מה שעבר וערך את חשבון הנפש האישי שלו, קיבל על עצמו לחזור אל המשימה האישית שקיבל מהרבי.

אני יכול להעיד בגוף ראשון כי בדיוק ארבעה שבועות אחר כך, אבי צעד על שתי רגליו בשדה התעופה סכיפהול באמסטרדם, שהוא אחד משדות התעופה הגדולים בעולם, בדרך לחתונתו של אחי, עם בתו של השליח הראשי בהולנד. בהמשך, אבי קיים במאה אחוז את הבטחתו וחמש שנים אחר כך הוציא לאור חמישה כרכים של הערות על הלכות תלמוד תורה בשולחן ערוך רבינו הזקן.

אחד הלקחים הגדולים מהסיפור הזה הוא שיהודי לא רשאי לנוח. הוא חייב לחתור למקסימום. אחת הדרישות הכי מאתגרות ביהדות היא שיהודי חייב למצות את היכולות הרוחניות שלו ולהמשיך ולצמוח בכל יום. הוא לא רשאי להתעייף. הוא אינו יכול לנוח על זרי הדפנה ולהביט אחורה בהנאה, אלא לראות בכל יום של חיים, הזמנה לעשייה חדשה. בצורה חריפה יותר נאמר כי הסיפור של אבא שלי מלמד שההצדקה היחידה לחיים היא לעשות בהם משהו שעוד לא עשינו

בכל הנוגע לחיי החומר, אנו רגילים לבקש את המקסימום. ברור לנו כי בגיל 50 אנו אמורים לגור בדירה גדולה יותר ולהרוויח הרבה יותר מאשר בגיל 30. אבל בנוגע לחיי הרוח, כאן אנו נוטים לקיים את הוראת חז"ל "איזהו עשיר? השמח בחלקו" ולהודות על כך שהמצב אינו גרוע יותר...

סיפור המסעות מעביר את המסר ההפוך: בני ישראל לא עצרו עד שהשלימו את המשימה והגיעו לירדן ירחו על ערבות מואב, בשפת הארץ המובטחת. למרות שהם כבר יצאו ממצרים והתרחקו ממחוזות הטומאה, הם כבר קיבלו את התורה והקימו את המשכן, הם חיו ארבעים שנה עם נסים גדולים במדבר והיו יכולים לטעון כי זה מספיק. הנה הם כבר זוכים לחיות חיים רוחניים אידיאליים. בכל זאת הקב"ה לא אפשר להם לעצור עד שהשלימו את המשימה ונכנסו לארץ ישראל.

כעת נוכל להבין בעומק רב את הסיבה שהתורה מדגישה "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים". התורה באה להפוך לנו את הראש ולהסביר כי אנו חלק ממשימה שאינה נגמרת. כל החיים הם מטרה נמשכת לפרוץ עוד מיצר אישי וכללי ולהביא את הקב"ה לכל נקודה אפשרית בתוכנו ובעולם. וכל עוד לא השלמנו את המשימה העומדת לפתחה של האנושות מראשית ההיסטוריה ולא הגענו ל"ירדן ירחו" - שהוא רמז לביאת המשיח שיפעל בדרך של "והריחו ביראת ה'" - אנו עדיין בתוך "מצרים". ישנה נקודה בתוכנו ומסביבנו שהקב"ה עוד לא הגיע אליה.

עד כמה שהתפיסה הזו נשמעת תובענית, האמת היא שהחלק מהאופי שלנו. יהודים הם עם לא רגוע, חסר שקט. להיות יהודי זה להרגיש חלק ממהפכה. להיות רדוף בפני הרצון לשנות את העולם ולהשפיע על כלל האנושות. הרבה מאוד פעמים אנו מבקשים מעט רוגע, אבל זה לעולם לא יקרה. משום שהמשימה הנצחית שלנו היא לפרוץ את כל 42 המצרים ולהוביל את העולם אל ירדן ירחו.

לקו"ש ב/348: במושגים 'מצרים' ו'מרחב' ישנן כמה וכמה מדרגות: העובדה שלגבי מדרגה תחתונה אדם יצא למרחב, לגבי מדרגה עליונה ממנה הוא עדיין נמצא במצרים, עד שיגיע למרחב האמיתי על 'ירדן ירחו' שהוא רמז לביאת המשיח שיפעל באופן של 'מורח וודאין' ככתוב 'והריחו ביראת ה''. וזהו הרמז בסיפור מ"ב המסעות וההדגשה בלשון "אלה מסעי אשר יצאו מארץ מצרים": למרות שבני ישראל כבר התקדמו כמה מסעות, עדיין לגבי המדרגות העליונות יותר הם היו בבחינת מצרים.

ברוח היסוד הזה מבאר הרבי במקומות אחרים שני נושאים מרתקים: א. בעבודות המיוחדות ליום הכיפורים, היה הכהן הגדול פושט את בגדי הזהב ולובש ארבעה בגדי לבן פשוטים: חולצה, מכנסיים, אבנט ומצנפת. ממש כמו כל הנוכחים ביום הכיפורים בבית הכנסת, שפשטו את הז'קטים והופיעו לבושים בבגדי לבן. וכאן ישנה הלכה מרתקת: בכל שנה היה הכוהן מניח את הבגדים בגניזה ולא לובש אותם יותר. ביום הכיפורים הבא היה מקבל מלתחת בגדי לבן חדשה. כך נאמר בתורה: "ופשט את בגדי הבד ... והניחם שם" – ואמרו בתלמוד: "והניחם שם – מלמד שבגדי לבן טעונים גניזה".

וזה מדהים: ללבוש יום אחד ולזרוק?! זה נתפס כמו בזבוז משווע ובבחינת "בל תשחית"? כך מובא בספרים בנוגע לבגדים שאסור לזרוק בגדים ראויים לשימוש, אלא יש לתרום אותם לעניים?

הרבי מוצא כאן מסר כביר (לקו"ש כח/224): התורה אומרת לכוהן הגדול, מה שהתאים לשנה שעברה – לא מתאים לשנה הזו. במשך השנה הזו החכמת, התבגרת ולמדת דברים חדשים ואתה כבר אדם אחר. הבגדים שלבשת בשנה שעברה – קטנים עליך. חלפה שנה ואתה אמור להתקדם למקום מוצלח יותר.

ב. ועוד נקודה מרגשת מכל: כולנו מכירים את דברי חז"ל כי "שכר עלמא בהאי עלמא ליכא" והשכר האמתי על קיום המצוות מגיע רק בעולם הבא. לדעת הרמב"ן הוא אינו מגיע אפילו בעולם הבא, אלא בעולם התחיה שאחרי תחיית המתים, שעליו נאמר "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

וכאן עולה השאלה העצומה: איפה הצדק? איך הקב"ה דוחה את תשלום השכר עד העולם הבא או עד הגאולה העתידה בניגוד גמור למה שהוא עצמו ציווה בתורתו: "ביומו תיתן שכרו"?

התשובה היא (שלקוש כט/139) שאנחנו איננו שכירי יום, אלא פועלים בקבלנות. כל אחד מאתנו וכל עם ישראל לדורותיו יחד קיבלו את המשימה הקבלנית להביא את העולם "אל ירדן ירחו" - והשכר על עבודה קבלנית מתקבל בסוף העבודה, בהשלמת הפרויקט.

אנו קרובים לשם מאי פעם ולא נותר אלא לגמור את ה"פכים קטנים" ולהשלים את משימת הדורות.

 

 



[1] https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000688543.



פרשת מסעי – גם לסכם צריך לדעת

ארבעים שנות נדודים עברו בני ישראל במדבר, פרשת מסעי מסכמת את כל שנות הנדודים ומתחילות בה ההכנות לכניסה לארץ. הפרשה פותחת ברשימת סיכום של כל תחנות בני ישראל במדבר, החל במסע הראשון מרעמסס לסוכות וכלה במסע האחרון מהרי העברים לערבות מואב. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, בשאר התחנות מוזכר בקצרה גם סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה. וכך 40 שנה מקופלות ב-49 פסוקים.

לפרשתנו ניתן לקרוא גם פרשת הרשימות, כי בנוסף לרשימת המסעות ישנן עוד שתי רשימות בפרשה: רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. שתי רשימות אלו קשורות לאותו נושא– ההכנות לכניסה לארץ ישראל. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו מסתיימת לה תקופה ומתחלף לו דור, דור יוצאי מצרים שהנהיג את העם הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר והם אלו שיכניסו את בני ישראל למדבר.

משה רבנו מנהיג יוצאי מצרים לא ייכנס עם בני ישראל למדבר אך כמנהיג אמיתי חשוב לו גורל עמו ולכן הוא דואג גם ליום שאחרי מותו. הוא ממנה מנהיגים חדשים ומפרסם את שמותיהם כדי שיהיה ברור מי המנהיגים אחרי מותו , וכדי שיהיה ברור לבני ישראל להיכן הם נכנסים נותן להם משה רשימה מפורטת של גבולות הארץ.

אחת מן השאלות שנשאלה ע"י פרשני המקרא, היא: "מדוע התורה מונה מספר רב של "מסעות עם ישראל במדבר" [42 מסעות!]? מהי המשמעות של ציון ופירוט השמות של המקומות שבהם "נסעו" בני ישראל מיציאתם ממצריים ועד לכניסתם לארץ"? והאם ניתן ללמוד מ"עובדות יבשות" אלה מוסר ולקח חינוכי, ערכי, אמונתי גם לימינו אנו?!

רש"י, בפרשנותו לפסוק הראשון של "פרשת מסעי", בשמו של ר' משה הדרשן, שואל ומשיב כהאי לישנא: "ולמה נכתבו המסעות הללו? – להודיע (את) חסדיו של מקום…". עפ"י דברי רש"י, ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל, שאפילו שנגזר עליהם לנוע ולשהות במדבר 40 שנה, הקב"ה לא הניעם "וטרטרם" כל השנים הללו. אלא – אדרבא, התחשב בעם ישראל וצמצם את מסעם הקשה והבלתי נוח למספר שנים מועטות, כדבריו: "… נמצא שכל שמונה ושלשים שנה, לא נסעו, אלא – עשרים מסעות".

הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים"  הולך בעקבות ר' משה הדרשן ומדגיש שציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את גודל חסדיו של הקב"ה לעם ישראל. אולם, מהיבט אחר, והוא: שאף על פי שהמדבר מייצג מקום של צייה, יובש, חוסר חיות וחוסר מים, בכל זאת הקב"ה סיפק את צרכי עם ישראל "בכל מכל כל".

לעומתם, ה"ספורנו" רואה את החסד בכוון ההפוך, דהיינו: ציון ופירוט המסעות בא ללמדנו את חסדם, זכותם ושבחם של עם ישראל כלפי הקב"ה. שאף על פי שנגזר עליהם לחיות ולשהות במדבר 40 שנה, הם הולכים אחר הקב"ה ב"ארץ צייה וצלמוות", בארץ של יובש ושממון, וזאת, מבלי להרהר [ובוודאי, מבלי לערער] אחרי גזרתו והחלטתו האלוהית. כדבריו: "רצה האל יתברך שייכתבו כל המסעות של בני ישראל, כדי להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שיהיו ראויים להיכנס לארץ", וכמו שאומר הנביא ירמיהו [פרק ב' פס' ב]: "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה''. 

לחזק ולהתחזק, יתמיד בדרך הזו ובוודאי ינחיל זאת לבניו, בנותיו וצאצאיו אחריו.

וכן ניתן להוסיף רעיון קצר, אך מהותי גם לחיינו ובחיינו, כדלקמן: בתחילת פרשת מסעי (בפסוק השני) התורה קושרת בין "המוצאות" ובין "המסעות", כשהיא מקדימה את "המוצאות". מה רצתה התורה ללמדנו? – ש"מסעו" של האדם יש לו זיקה ישירה ל"מוצאו" של האדם. "מסע מוצלח" תלוי באם האדם מכיר ומכבד את "המוצא" שלו, כלומר: "את "שורשיו". "מסעו" של אדם הוא הבבואה והראי שמשקפים את "מוצאו" של האדם, וד"ל. אשריהם ישראל ש"מוצאם" הוא בהררי קודש.

ועוד הערה לסיכום, פרשה זו נקראת תמיד בימי בין המייצרים כדי לחזק את ליבם של ישראל שהיו בגלות, וגם כיום כאשר צרות רבות פוקדות את עם ישראל ועדיין לא הגענו ליעוד שלנו בגאולה השלמה, עלינו לזכור שעוד יבוא ימים טובים יותר.כשם שעם ישראל היה במדבר ארבעים שנה בדרך ''וייסעו …ויחנו'', ואחרי המסעות והתלאות זכה להיכנס לארץ ישראל ולשבת בארצו ובנחלתו, כך אנחנו  ''בדרך'' – אל הגאולה השלמה, עברנו "מסעות" ובעזרת השם נגיע אל היעד והתכלית – ביאת משיח צדקנו ובניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.

תודות : ליהודה נוימן

 

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/

פרשת מסעי,שנות הנדודים,רעמסס,סוכות, גבולות הארץ,מנהיגי ישראל,יוצאי מצרים,ילידי המדבר,יובש,



מסעי


מסעי - לכל אחד יש את המסע שלו. לזכור שיש נקודת פתיחה, צריך דרך נכונה, ושיהיה גם יעד טוב ומתאים.


א-לוקים יש רק אחד! (הרב שלמה הלוי שליט"א)

     הנביא ירמיה מוכיח: "ההימיר גוי א-להים והמה לא א-להים ועמי המיר כבודו בלוא יועיל"

משל למה הדבר דומה?

     אמר המגיד מדובנא - לאברך צעיר אשר חמיו דבר על ליבו כי יתחיל לעסוק במסחר לשם כך נתן לו סכום של כסף נכבד ושלח אותו ליריד כדי לקנות סחורה. האברך שלא הבין כלל במסחר קנה בכל הסכום מספר קרונות מלאים בקסמי שיניים... שלומיאל! צעק חמיו ברב ייאושו - מה עשית?! הן סחורה כזאת לא תמכור גם בעוד שבעים שנה. חזור לישיבה ולמד !

     לאחר כמה שנים חזר חמיו ודבר על לבו אולי יפתח ויעסוק המסחר. שוב נתן ידו סכום כסף נכבד ושלחו ליריד גדול באזהרות רבות שהפעם לא יקנה קיסמי שיניים...הסתובב האברך וחשב בליבו: איזו סחורה כדאי לקנות? הימים היו ימי חודש אלול וראש השנה קרב ובא משום כך החליט האברך וקנה מלאי עצום של שופרות...בטלן! - צעק חמיו - מה עשית?! הן קנית שופרות שיספיקו עד לשופרו של משיח!

     חשב חמיו: מה אעשה עתה? בייאושו פנה לסוחר ממולח שהתמחה במסחר סיפר לו את מחדלי חתנו מסר לו את הקיסמים ואמר: מכור או החלף אותם כרצונך העיקר שתציל ולו חלק מכספי. לאחר מכן פנה לסוחר השני ונתן לו את מלאי השופרות כדי שיחליפם בסחורה טובה יותר העוברת לסוחר. אולי - כך חשב בליבו - לפחות אחד מהם יצליח להתפטר מהסחורה... לאחר כמה ימים נפגשו שני הסוחרים במלון ותוך כדי שיחה סיפרו זה לזה על הסחורה שבאמתחתם. ברצוני להחליף שופרות - אמר האחד. ואני ברצוני להחליף קיסמים - אמר לחברו. הבה ונחליף בינינו את מלאי הסחורות - אמרו שניהם...

     חזרו בשמחה לעירם וספרו למשלחם כי הצליחו מאוד... האחד החליף שופרות בקיסמים והשני קיסמים בשופרות...שמע החתן על העסקה פנה לחמיו ואמר: מדוע כעסת עלי? הנה אתה עצמך נכשלת במסחר?!

     וכי מה אעשה - אמר החותן - והרי בידי היו סחורות גרועות וכי מה היה עלי לצפות? אולם אתה יכולת לקנות בכסף שבידך כל דבר טוב ומעולה ובחרת בסחורה הגרועה ביותר...!

     כן הוא גם הנמשל: סיים המגיד - כל גוי יכול להחליף את אלוהיו באחר אלוהי עץ ניתן להחליף באלוהי אבן...חליפין כאלה לא מעלים ולא מורידים דבר... אולם עם ישראל "המיר כבודו בלא יועיל" החליפו אלוקים חיים באלוהי עץ ואבן...!

 שבת שלום ומבורך


"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ ישראל" (לא,ג)

      מדוע - שואל רש"י - נכתבו בפירוט כל המסעות הללו?

      אלא מביא רש"י את דברי המדרש תנחומא, משל למה הדבר דומה: לאדם שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו כיון שהיו חוזרים התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו: כאן ישננו כאן הוקרנו [קיררנו עצמנו מחם אש] כאן חששת את ראשך וכו'.

     מהו הנמשל? - שאל הצדיק רבי אברהם מרדכי מגור - וכי בני ישראל לא היו זקוקים לישון או לקרר את עצמם? אם כן מה מלמדנו המדרש על המקומות אלו בהן ישנו או התקררו?! אלא - השיב הרבי - בדברים אלה יש כוונה עמוקה ודברי תוכחה נסתרים:

     "כאן ישננו"- רמז למתן תורה שבשעה שנתן הקדוש ברוך הוא את התורה נרדמו בני ישראל וישנו.

     "כאן הוקרנו"- רמז לאותה קרירות שהכניס עמלק בבני ישראל כמו שכתוב: "אשר קרך בדרך".

     "כאן חששת את ראשך"- רמז לחטא העגל שבו היו לבני ישראל חששות כלפי ה"ראש" הלא הוא משה רבינו המנהיג.

     משום כך - סיים הרבי - כתבה התורה בפירוט רב את כל המסעות כדי שמתוך כך ייזכרו בכל מקום ובמה שאירע בו ויחזרו בתשובה שלמה...


”אלה מסעי בני ישראל“(לא,ג) (פניני בית הלוי גליון 290)

     ומפרש רש“י למה נכתבו המסעות להודיע חסדיו של מקום. ושנדע שהכל לטובה.

     מעשה שהיה באיש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר.

     שאל אותו בנו: ”אבא למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב – אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק“, הזקן נד בראשו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד.

     למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. הבן שאל את הזקן: ”אבא האם זה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו“. הזקן רק נד בראשו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד“.

     אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן האורווה. אביו לעומת זאת נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת, ”אבא“, אמר הבן, ”זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו“ הזקן רק נד בראשו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד“.

     בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. ”אבא!“ קרא הנער. ”שברתי את רגלי. האין זה נורא?“ האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: ”האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד“.

     אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה, הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה. והזקן רק נד בראשו ואמר: ”אין רע בעולם הכל הוא לטובה כי ה‘ הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים זה לשם כפרת עוונות שקלקלנו את נשמתנו במעשנו לכן יסורין הם כמו ניתוח כמו שנאמר הניתוח יכאב אך החולה יבריא אז הוא מיד נכנס לשמחה.


אלה מסעי בני ישראל (החפץ חיים)

     צריכים להרגיש בעצמנו את ארעיות העולם הזה – כל ימינו אנו נוסעים אל מקומנו הקבוע. וידוע, כאשר ה'חפץ חיים' היה נוסע למכור את ספריו בעיירות, היה מתאכסן באכסניות שונות.

     באחת הפעמים הוא סיפר: באחת האכסניות הזמנתי את בעל האכסניה לדבר עמו, ואמרתי לו, כי המעון שלו בכללותו הוא טוב, אלא שצריך לתקן כמה דברים: התנור קרוב מדי למיטות, החלונות קטנים ועוד תיקונים. שאל אותי בעל האכסניה אם בדעתי להישאר ימים רבים במקום זה, ועניתי לו כי חושב אני לנסוע לפנות בוקר. השיב לי על כך בעל האכסניה: אם בדעתכם לשהות כאן רק עד אור הבקר, מדוע יש לכם ענין בתיקון הבית והנכם מציעים תיקונים ושכלולים, והרי בקרוב תעזבו את המקום.

     הסביר החפץ חיים: נאמר בפסוק על ימי שני חיינו בעולם הזה: "ימי שנותינו בהם שבעים

שנה ואם בגבורות שמונים שנה" (תהלים צ) זמן קצר הוא מאד ביחס לנצח חיי העולם הבא. והנה, למרות זאת, עיקר עיסוקיו של האדם בחייו הם בסידור האכסניה ותיקונה, כלומר, סידור תנאים נוחים יותר למגורים כאן בעולם הזה. הוא משתדל שהכל יהיה על הצד הטוב ביותר, ואין הוא שם את לבו לכך שחיים אלו חולפים במהירות רבה והעיקר הם החיים שיש בהם יתרון, יתרון של תורה ומצוות המביא את האדם לחיי העולם הבא.


אלה מסעי בני ישראל (נתיבות התורה עלון 264)

     משל: לעשיר שהיה רוכב על סוסו ובדרכו לעירה גדולה ראה עני "פיסח" שיושב בצד הדרך וזועק לעזרה. ניגש אליו העשיר ונתן לו צדקה. הודה לו העני על נדבת ליבו וביקש שירכיבו על סוסו עד העיר הקרובה. נכמרו רחמיו של העשיר והרכיבו על סוסו ונתן לו את "המושכות" בידו. וכשהגיעו השניים לעיר פנה העשיר לעני וביקש ממנו לרדת אך העני החל לצעוק בקול "כפוי טובה"! עשיתי לך טובה שהרכבתיך על סוסי ועתה אתה מבקש ממני שארד ממנו!

     לא ידע העשיר מה לעשות? בינתיים נאספו אנשים ושמעו את טענותיהם והצדיקו כולם את העני. בסופו של דבר ניגשו אל השופט שהיה בעיר וזה כששמע את טענותיהם פסק ואמר: למראית עין נראה שהצדק עם העשיר משום שמניין לו לפיסח עני כסף לקנות סוס כזה? אך כיון שהעני היו בידיו "המושכות" הרי זה מעיד לנו שהסוס הוא שלו!

     הנמשל: נאמר בפרשתנו "אלה מסעי בני ישראל". ואמרו חז"ל: שיצר הרע בתחבולותיו בא לאדם במסע חייו בתחילה "כאורח" אולם במשך הזמן נעשה הוא "כבעל הבית" ומנהל לו את כל מהלך חייו. ועל כן חובה עלינו להתגבר ולהילחם בו בכל מסע חיינו כפי שאמרו רבותינו: "איזהו גיבור הכובש את יצרו"!


"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאתם ביד משה ואהרון" (לג,א) (וקראת לשבת עונג)

     משל למה הדבר דומה: לשר אחד היה בן שיצא לתרבות רעה. בכל פעם כאשר הובא הבן לדין לפני המלך היה השר מתחנן לפני המלך שיסלח לו והמלך היה נענה וסולח לבן בגלל כבוד אביו. לימים כאשר ראה השר כי בנו סומך על כך יתר על המידה בא השר לפני המלך ובקש ממנו שיוריד אותו מגדולתו ועל ידי כך יהיה הבן מוכרח להיטיב את דרכיו...

     כן הוא גם הנמשל: הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים ביד משה ואהרון ובני ישראל סמכו על כך יתר על המידה משום כך סיבב הקב"ה שיהיו נעים ונדים במדבר הגדול ארבעים שנה ועל ידי כך יתקרבו לאביהם שבשמים...


וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (ל''ג,ב)

     רבים מהפרשנים , עומדים על השינוי הלשוני הבולט בפסוק: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם על פי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם", מה המשמעות של הביטויים הללו, והשוני ביניהם ?

     הספורנו מסביר בפשטות ": ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם - כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב. ואלה מסעיהם למוצאיהם - ולפעמים קרה הפך זה". כלומר, פעם, הם נסעו על מנת להגיע ליעד החדש. ופעם, בעיקר היה עליהם לצאת ממקומם .

     "המגיד מדובנא" ( משלי יעקב) מבאר, בעזרת משל: אדם שמתה עליו אשתו והותירה לו בן צעיר ,ונשא אישה שניה, וסבל הבן תחת ידיה של אמו החורגת. וברבות הימים הגיע הנער לפרקו, והאב שנסע לעיר אחרת לרגל מסחרו פגש שם סוחר אחר ואת בתו , ומצאה חן בעיניו עבור בנו, והסכימו האבות להשתדך ביניהם. ובבואו לביתו בישר לבנו על השידוך, והנער החל לספור את הימים לחתונה, ובהגיע העת עלו האב ובנו על העגלה בשמחה לנסוע אל מקום החתונה.

     במהלך הדרך, הבן הרבה לשאול את העגלון: "כמה התרחקנו כבר מביתנו?" ואילו האב היה שואל מידי פעם: "כמה עוד דרך יש לפנינו, להגיע אל החתונה "? ותמה הבן אל האב : מדוע כל אחד מאתנו שואל העגלון על הדרך שעשינו - בסגנון שונה " ? ויען אביו ויאמר לו: אתה הטבת בשאלתך, ואני בשאלתי. אתה לא היית מעולם בעיר פלונית ואין אתה מכיר את מעלת המחותן ויקרו, ולא את בתו הכלה בלתי תדע מאומה מהצלחתך, רק זאת ידעת כי אתה בורח מפני אשת אביך, לכן אתה שואל כמה פרסאות אתה רחוק ממנה. לא כן, אני אשר נפשי יודעת מאד להיכן אני מוליך אותך, לכןאני מבקש לדעת מספר המסעות אשר לפני, כי לי מה לחשוב הפרסאות אשר לאחריי".

     הנמשל: עם ישראל, שלא הכירו באופן מוחשי את ארץ ישראל ומעלותיה, היו עסוקים בבריחה ממצרים. ומשום כך, בעיקר "הביטו לאחור" - לראות כמה הספיקו כבר להתרחק ממצרים". לא כן משה רבנו ע''ה אשר נפשו יודעת מאד להיכן הוא מוליכן, לכן הוא מונה המסעות אל אשר לפניו''. ומשום כך, ",וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם - לְמַסְעֵיהֶם", כלומר, עם הפנים קדימה - להגיע למחוז חפצו, אל יעד המסע . אבל "אֵלֶּה - " עם ישראל , מונים את " מַסְעֵיהֶם – לְמוֹצָאֵיהֶם", רצונם לדעת, כמה הם כבר נסעו והתרחקו - מנקודת המוצא


מהיכן הכסף להוצאות הנסיעה לאדמורי"ם? (יין ישן גליון פ''ד)

     ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו', ואלה מסעיהם למוצאיהם (לג, ב): הרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ ניהל את עדתו ברמה בימי חייו. באחד הימים באו להסתופף בצל קורתו חסידים ואנשי מעשה שבאו מדרך רחוקה, והתאוננו בפני רבם שהנסיעות עולים להם בדמים יקרים. השיב להם הרה"ק רבי ישראל בדרך צחות: "נאמר בתוה"ק - ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם וגו', ואלה מסעיהם למוצאיהם - ולכאורה כפל לשון יש כאן?" "אלא הביאור בזה הוא כך: משה רבינו הכתיב להם בתורה את מוצאיהם - אלו ההוצאות הנחוצות לישראל. ואיזה הוצאות? על זה אמר הכתוב - למסעיהם - לכל דבר נסיעה שבקדושה, התלמידים לישיבות והחסידים לרבם ולכל שאר דבר מצוה. ולכך גמר אומר ואלה מסעיהם - מאלו הנסיעות יושפע להם ברכה והצלחה מן השמים, למוצאיהם - שיהיה להם די והותר להוצאות הדרכים!


ויסעו וגו' ויחנו וגו' (לג, ה). (במשנת הפרשה 138)

     שאלו פעם את הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין זצ"ל בעל "ערוך השולחן" מדוע נוהגים הרבנים לחתום אחרי שמותיהם "החונה פה קהילה קדושה", ולמה לא כותבים "היושב פה קהילה קדושה"?

     השיב הגאון: המילה 'יושב' משמעותה קביעות ושלווה , אך אין לך רב בישראל שכיסא הרבנות שלו הוא יציב. תפקידו של הרב הוא להטיף מוסר ולהוכיח את בני עדתו ובוודאי ימצאו בקהילתו אנשים תקיפים ובעלי זרוע שיגיבו בתוקפנות ובשחצנות וירדו לחייו של הרב, עד אשר יהיה נאלץ לעזוב את כיסא הרבנות שלו ולנוד ולבקש לו מקום חדש, ולכן הוא תמיד בגדר "ויסעו ויחנו". לפיכך חותם הרב תמיד אחר שמו "חונה" ולא "יושב".


''ויסעו מאתם ויחנו על פי החרות'' (ל''ג, ז) (ניצוצי התורה)

     אחד מהרבנים שהיה מחסידיו של הרה"ק בעל אהבת ישראל זצוק"ל מוויזניץ נתפתה ע"י הציונים להספיד את אחד ממנהיגיהם שר"י ולאחר מכן כאשר שבת אצל הרה"ק אמר הרה"ק בתוך דברי תורתו בזה"ל: כתיב בפ' מסעי ויסעו מאתם ויחנו על פי החרות אשר על פני בעל צפון, והנה אתם הוא גם אותיות אמת, וז"ש, ויסעו מאתם, מי שמתרחק והולך מן האמת, על פי החירות, נעשה פיו חירות וחפשי ומדבר ככל אשר עולה על רוחו, על פני בעל צפון, עד שלא ימנע מלדבר עניני כפירה וע"ז רח"ל.


"ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר ל''ג ט') (פרפראות פאר פרשת מסעי)

     אפשר לומר בדרך צחות, פירוש הפסוק, שמרירות מביאה לאלימות, כאשר ראינו כי על המדינות בו יאמר, שאותן מדינות שהיו יושביהן ממורמרים, גורם הדבר להתנהג באלימות, ובכל מקום שאתה מוצא מרירות, שם אתה מוצא אלימות, וזהו ויסעו ממרה ויבוא אילימה,


ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצירות (לג,יז) (ישראל גולד)

     כאשר נתבונן היטב במעשינו - אמר רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים" - נראה שבעוונותינו הרבים דפי הש"ס פרוסים אצלנו על כתלי הבית... דפי המשניות על הכיסאות היפים והשולחנות הנאים, וכן ספרי ההלכה פרושים על בגדינו היפים ובגדי כל אנשי ביתנו.

     למה הכוונה? - אמר ה"חפץ חיים" - אל תטעו לחשוב שאני ממשיל משלים.... אוכיח לכם את דברי! במדרש משלי פרק עשירי מובא שלעתיד לבוא כאשר האדם בא לפני בית דין של מעלה שואלים אותו על כל מעשיו. על הכל! האם למדת מקרא! משנה? גמרא? הלכות? ועוד ועוד. והנה - המשיך ה"חפץ חיים" - אם שואלים אותו על הכל כמובן מאליו כי מתחילה ניתנה בו דעת מספיקה כדי שיוכל להשיג הכל!. וכאשר יתבונן האדם בעצמו ויבדוק אם מעשיו בכל ימי חייו יראה בעצמו שכמעט אין בו מאומה מכל זה... לא משנה לא מקרא לא גמרא ואף לא הלכות... ואף אם הוא יודע במקצת, ידיעתו מועטה מאוד...

     כאשר ירצה בעצמו להבין את סיבת הדבר לאן הלכו כוחותיו וזמן ימי חייו, ימצא שהחליף את כוחות שניתנו לו לשם לימוד הש"ס בכוחות להשיג דירה נאה של כמה חדרים... את המשניות החליף בכיסאות ושולחנות...את ספרי ההלכה החליף בבגדים... בסכלותנו החלפנו עולם עומד בעולם עובר!... בעוונותינו הרבים - סיים ה"חפץ חיים" - אנו דומים במעשינו לפראים שבאפריקה שמחליפים כסף וזהב במיני צעצועים.


ויסעו מחרדה ויחנו במקהלת; ויסעו ממקהלת ויחנו בתחת (לג, כה) (אוהב תורה)

     ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת צבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הצבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה'אימתא דצבורא'. ורמז לדבר: "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הצבור, נתן לדרש "במקהלות" עם.

     והנה, יש כאלה הבורחים מן הכבוד ואינם רוצים לקבל על עצמם עול הרבנות, ומכיוון שאינם חפצים ליהנות מכתרה של תורה מנהיגים עצמם במנהג דרך ארץ ועוסקים במלאכה וסחורה. ורמז לדבר: "ויסעו ממקהלת" - בורחים מן הרבנות ומהנהגת הצבור. ומה עושה הקב"ה? "ויחנו בתחת" - הקב"ה מורידם מפרנסתם ומביאם לידי דחק ומחסור, ואז בלית בררה מקבלים על עצמם עול ההנהגה והרבנות, לתועלת הדור.


ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות. (לג, כה)

     ובמסורה במקהלות ברכו א-להים (תהלים ס"ח כ"ז), יל"פ הפסוק ויסעו מחרדה, איך אפשר להיפטר מחרדה שמא לא תתקבל תפלתו, ע"י ויחנו במקהלות, היינו שמתפלל בצבור ומקהלות עם, שכבר הבטיחו חז"ל שאין תפלתו של צבור נמאסת (עיין ברכות ח' ע"א), וזה פשט המסורה ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות, דהיינו תפלה ברבים, והיינו במקהלות ברכו את ה'.


יהדות גלויה (מאוצרנו הישן)

     "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג,נב). אף מעל הפנים שלכם תורישו ותגרשו את יושבי הארץ; שתהיה יהדותכם ניכרת גם על פניכם.


”תכין לך הדרך“... (מאור הצבי גליון 314)

     טרם צאתו של גדליה מחדרו של הרבי הקדוש, רבי ישראל מרוז‘ין, שמע מפי האדמו“ר משפט סתום שלא הבינו: ”עומדים אנו עתה בפרשת מסעי“, אמר הצדיק, ”שם למדנו שרוצח בשגגה נס לעיר מקלט. אמנם, בפרשת שופטים, הדגישה התורה בעניין זה ’תכין לך הדרך‘. שמא יודע הנך, ר‘ גדליה, כיצד ’מכינים‘ את הדרך?“...

     לאחר אתנחתא קלה המשיך הרבי מרוז‘ין ותירץ בעצמו על השאלה: ”בתורה הקדושה נכתבה המילה ’תכין‘ בכתיב חסר - ’ תָ כִ ן‘. ראשי התיבות של מילה זו הינם: ת‘פילין, כ‘יכר, נ‘ר. עצתי לך, שמהיום והלאה בכל דרך שהנך נוסע - תכין לך הדרך, ע“י שלא תצא לדרכך בלי שלושה דברים אלו: תפילין, כיכר לחם ונר שעווה גדול ואיכותי“... דברי הצדיק היו פלאיים וסתומים בעיניו, אך כחסיד נאמן לא הרהר אחר רבו הקדוש ולא שאל שאלות. החל מאותו הרגע קיבל על עצמו לנהוג בעצת רבו הקדוש.

     ביציאתו מרוז‘ין העיר, תכנן גדליה לעבור בעוד כמה ערים לצורך מסחרו, ורק אז לשוב לביתו. בתחנתו הראשונה עצר גדליה ליד פונדק בבעלות גוי על אם-הדרך. לא הייתה זו פעם ראשונה ששהה אצל גויים, אולם אם בכל חניה כזו היה גדליה מבקש לאכול רק פירות וירקות וכוס משקה חם - מטעמי כשרות, הרי שהפעם היה באמתחתו גם כיכר לחם אפוי היטב שרכש לפי הוראת הצדיק.

     לאחר שנטל ידיו ובצע על הפת, אכל במתינות ובירך ברכת המזון בקול רם, כמנהגו מימים ימימה, ביקש גדליה מבעל הפונדק לתת לו חדר מרווח לשנת הלילה, וביקש שיהיה שם נר איכותי בכדי שיוכל ללמוד מעט תורה לפני השינה. חדר מרווח קיבל גדליה, אך נר סירב בעל המלון לתת לו בטענה משונה: ”מאוחר מאוד כעת. אם לא תעלה תיכף על יצועך, לא תוכל להשכים בבוקר“...גדליה לא התווכח. העסק נראה היה לו חשוד מעט, אך בזכות רבו הקדוש לא דאג. הן יש באמתחתו נר, ילך בעל המלון לעיסוקיו והוא ילמד תורה עם הנר שברשותו.

     מיד לאחר שנסגרה דלת החדר מאחוריו, שמע גדליה קולות ורחשים משונים מאחוריה. חיכה מעט גדליה עד שיתרחק בעל הפונדק, הדליק את הנר והחל סוקר את החדר שסביבו. לחרדתו כי רבה נוכח לגלות שלמראשות המיטה, בגובה הכרית, פעור חור אפל ושחור בקיר.

     חיבר גדליה אחד ועוד שניים והגיע למסקנה מצמררת: שודד מתוחכם הוא בעל המלון. את דלת חדרי נעל מאחורַי על בריח, מחכה הוא שאירדם בכדי שיוכל לירות בראשי בלא התנגדות דרך החור, או-אז ישדוד את כספי וייפטר מגופתי...

     התבונן גדליה סביבו ותכנן בקור-רוח את צעדיו. נטל את נרתיק התפילין שלו, ומבעד לחלון הלא-מסורג ניתר קומה וחצי על הקרקע הבטוחה, וכך, ללא שום חפץ נוסף, אץ רץ לתחנת המשטרה.

     השוטרים ששמעו את סיפורו התחילו להבין מה פשר תיקי החקירה של נעדרים כה רבים שלא מצאו להם מעולם פתרון. בכוחות גדולים יצאו לעבר הפונדק, והתברר שגדליה ניצל ממוות ממש ברגע האחרון. בעל המלון עמד שפוף מול החור ועמד לירות במיטה הריקה...

     עתה התבהרו משפטיו התמוהים של הרבי מרוז‘ין: ’תכין לך הדרך‘.


מסע כומתה (ונעליים) (סוף מעשה במחשב תחילה עלון 87)

     מדי ערב השתרע גיא על מיטתו והעיף את נעליו לאוויר דירת החדר שלו, הן נחתו על הרצפה ברעש גדול. מותש היה בשובו מעבודתו. באחד הבקרים בעת שירד בחופזה במדרגות הבניין, עלה מולו לאיטו חיים, השכן הקשיש מהקומה שתחתיו. ”גיא“, פנה אליו חיים בתוכחה, ”אתה חסר-אחריות!“”מה?!“ נדהם גיא. ”למה אתה חושב ככה?“ ”תראה“, השיב חיים, ”אתה צעיר, הולך לישון מאוחר. אני מבוגר, בתשע אני נכנס לישון. בחצות לילה מעוררות אותי הנעליים שאתה מטיח ברצפה, ושעתיים נוספות חולפות עד שאני נרדם שוב. תנסה להתחשב“...”אני מתנצל מעומק לב“, חש גיא אי-נוחות. ”אני מבטיח לך: מהלילה זה ייפסק“.

     בלילה השתרע גיא על מיטתו והעיף נעל אחת באוויר. לפתע נזכר: הזקן... את הנעל השנייה חלץ בשקט ונרדם. לאחר שעה הוא שומע דפיקות בדלת וחיים הקשיש צועק: זרוק את הנעל השנייה, אני רוצה כבר לישון...

***

     השאלה בה נוגעים רוב ככל מפרשי התורה בפרשתנו, נמצאת בפסוק הבא: ”ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה‘ ואלה מסעיהם למוצאיהם“. פירוש המילים ”מוצאיהם למסעיהם“ הינו היציאה למסע, והמסע עצמו.

     השאלה הינה פשוטה: ראשית, מדוע חזרה התורה באותו פסוק פעמיים על אותו מושג. ושנית, מדוע הפכה את סדר הדברים?

     רבי נחום יאסער, היה מנקיי הדעת של ירושלים של לפני כתשעים שנה. באחד הבקרים הגיע ר‘ נחום לבית המדרש, ופגש בידידו רבי נטע ציינווירט. ”ר‘ נטע“, התרגש ר‘ נחום למראה ידידו, ”אני רוצה לספר לך שהיום בבוקר שמעתי בת-קול משמים!“ר‘ נטע הסתכל בר‘ נחום שנודע כיהודי שרחוק מאוד מהלצות ובדיחות, וניסה להבין: בת-קול זו, על מה ולמה. אבל ר‘ נחום המשיך בסיפור: ”היום כשקמתי משנתי, שמעתי בת-קול משמים ’נחום נחום, צא לחפש את הנעליים שלך‘. ”כן, ר‘ נטע. הנעליים שלי אבדו, ובת-קול משמים הודיעה לי שעלי לחפשם. יצאתי למסע חיפוש אחרי הנעליים ברחבי הבית (הלא מאוד גדול...), בחדר השינה תחת המיטה, בחדר שינה הנוסף שם ישנו הילדים, במטבח ואף בפרוזדור הצר. אפס, לא מצאתי מאומה. חזרתי לחדר השינה - לאחר עשר דקות של חיפוש - והתכופפתי לראות האם הנעליים נמצאות תחת הארון, ושוב שמעתי בת-קול... ”‘נחום נחום, הגיע הזמן להפסיק את החיפושים‘. כן, ידידי, הנעליים נמצאו“...

     אנו נוטים בטבעיות לחייך מול כזה סיפור יהודי חינני, אולם ר‘ נחום היה רציני מאוד כשסיפר אותו. ומדוע? משום שהוא הסתכל על העובדה שנעליו אבדו ועל-הבוקר הוא צריך לבזבז דקות יקרות מפז כדי למוצאן, כעל שליחות משמים. מבחינתו, כל קושי בחייו של יהודי, החל מחיפוש אחר מפתח פשוט, דרך מציאת פרנסה לבית ששני ההורים לא עובדים בו, ועד ילד חולה במחלה שדורשת אשפוז - לא על אף אדם מישראל - כולם הם ”מסעות“ ששולח הבורא יתברך לאדם. הבורא הוא זה ששולח אותנו ל“מסע“ הזה, המסע מתקדם לפי רצונו ואורך זמן כפי שהוא מחליט, כשמגיע הזמן להפסיק את המסע - ”מוציא“ האלוקים את האדם מן העניין. בשונה מדרכנו אנו, הנוטים להתמקד בקושי ולראות בו אמצעי כתכלית למטרה (לדוגמה: עבודה במשך חודש, כדי לקבל משכורת בסוף החודש), הבורא מכין לנו אין ספור ”מסעות“ בחיים, כשהמסע עצמו משמש כתכלית. וכשמסתיים המסע, שולח לנו האלוקים ”כרטיס אדום“ ו“מוציא“ אותנו ממנו.

***

     ברצוני להציע כאן זווית אישית לאור הסיפור שהבאנו כאן - שהעניק לנו פרשנות תמימה וטהורה להשגחת הבורא עלינו - כתירוץ לשאלה בה פתחנו: מדוע חזרה התורה פעמיים על המילים ”מסע“ ו“מוצא“, ומדוע שינתה את הסדר:”אלה מסעיהם למוצאיהם“: ייתכן שבפסוק ישנו רמז ללידתו של היהודי ו“מסעו“ בעולם הזה. התכלית, כפי שאנו יודעים, אינה בחיי העולם הזמני הנוכחי, כי אם חיי-עולם נצחיים. לכן בתום המסע הזה הוא ’יוצא‘ מכאן. ”מסעיהם“ הינם עבור ”מוצאיהם“ בסוף החיים.אבל הדגש אינו על חיי עולם הזה, אלא דווקא על מה שנעשה בו וישמש אותנו לעתיד לבוא. לכך מדגישה התורה ”ויכתוב משה“ - על מה ניתן דגש בצורת כתיבה של כל מעשה? ”את מוצאיהם“ - היציאה מן העולם הזה לאחר הצטיידות בתורה ומעשים טובים, ל“מסעיהם“ - המסע האמיתי של כל אדם שיביא אותו אל התכלית.


 "לָרַב תַרְבּו אֶּת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַמְעיט אֶּת נַחֲלָתוֹ אֶּל אֲשֶּר יֵצֵא לוֹ שָמָה הַגוֹרָל לוֹ יהְיֶּה" (לג, נד) ("מרביצי תורה מעולם החסידות")

     בספר "מרביצי תורה מעולם החסידות" מובא המעשה הבא: בתקופה מסוימת, התקבלו למושב קוממיות חברים חדשים, והיה צורך להקצות עבורם חלקות אדמה. לצורך כך, הוחלט לבצע חלוקה מחודשת של שדות המושב, והיו חברים ותיקים שעמדו להפסיד שטח חקלאי עקב כך. לא מעט אנשים התמרמרו על החלוקה החדשה הצפויה. היו מהחברים, שהקהילו אספות כדי לאחד את אנשי המושב נגד החלוקה, והיו שֶמַחּו וניסו לסכל אותה. באחת האספות הופיע, פתאום, רבי בנימין מנדלזון זצ"ל (גאב"ד קוממיות), פתח הרב מנדלזון ודבר בענייני אמונה ובטחון, ובין השאר אמר: "מי פתיויחשוב, שאם נגזר עליו בראש השנה להרוויח כך וכך, היפלא מהקב"ה כי ירוויח זאת בחלקה קטנה יותר, ולמה לו להטריח עצמו ולעבד חלקה גדולה"?!

     דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, והתיישבו דברי אמונה ובטחון אלו בלבות החברים, ושוב לא הייתה התנגדות לחלוקת הקרקעות, באופן שגם לחברים החדשים ייטב.


"והתנחלתם את הארץ בגורל" (ל"ג נ"ד) (ברכי נפשי)

     הנצי"ב אומר שמכאן יש ללמוד שחלוקתה של ארץ ישראל איננה כשאר חלוקות-ירושה, שאפשר לבצען בהסכמת כל הצדדים, וללא גורל; בשל קדושתה של ארץ ישראל, לא ניתן לעשות את חלוקתה אלא על ידי גורל.

     הגיעה אלינו שאלה מעניינת העוסקת בגורל. המעשה קרה בדוכן מפעל הפיס, אשר לו לקוחות קבועים, ופעמים רבות קורה שהאנשים לא רוצים להטריח את עצמם להגיע עד הדוכן, אלאמתקשרים טלפונית אל האיש הממונה ומבקשים ממנו שיבחר עבורם מספר, וישלחנו למרכז ההגרלות, ולמחרת באים ומשלמים לו.

     יום אחד מתקשר אליו אחד הלקוחות ומבקש כנ"ל, שימלא את הטופס עבורו, אלא שבניגוד לאחרים המאפשרים למוכר לבחור את המספרים בעצמו, הפעם הקריא לו הלקוח את 6 המספרים הנדרשים, וביקש שימלא את הטופס במספרים אלה. בעל הדוכן עשה כדבריו. והנה, ביום הזכייה, מתברר ש-6 המספרים שהקריא הלקוח, זיכו אותו בפרס גבוה של 5,000 שקלים. אלא שאז התגלה השוד-והשבר... בעל הדוכן טעה במספר אחד, ולא בחר את כל 6 המספרים שביקש הלקוח, אלא כתב מספר אחר במקומו. הכרטיס נותר אפוא מיותם ולא זכה במאומה...

     השאלה שהגיעה אלינו הייתה האם הלקוח יכול לתבוע עכשיו את בעל הדוכן שגרם לו, לכאורה, להפסיד את הזכייה הגדולה?

     הגר"י זילברשטיין השיב שבדיני אדם אי אפשר לתבוע את בעל הדוכן, כיון שהדבר נחשב רק כמניעת רווח, והמבטל כיסו של חברו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אלא, שנראה שבמקרה שלנו פטור גם מדיני שמים, וזאת על פי מעשה שהיה אצל החפץ חיים.

     'וכי הכרטיסים זוכים'?!

     בראדין סיפרו על תלמיד חכם שהתארח בביתו של איש פשוט, ושניהם רכשו כרטיסי הגרלה. והנה, בעל הבית אמר לעצמו שמן הסתם בשמים רוצים לעשות טובה לתלמיד חכם המתארח בביתי, ולכן לכרטיס שלו יש יותר סיכויים לזכות בהגרלה. מה עשה? לאחר שנרדם התלמיד חכם האורח על מיטתו, קם בעל הבית והחליף את הכרטיסים... את שלו הניח בכיסו של הת"ח, ואת הכרטיס של הת"ח לקח לעצמו.

     ומה קרה בסוף? – הכרטיס של בעל הבית, שהיה מונח עתה בכיסו של האורח הת"ח, עלה בגורל, וזכה בהגרלה הגדולה.ראה בעל הבית בהפסדו הצורב, והחל להתפתל סביב האורח בתירוצים ובנימוקים, תוך שהוא 'מסביר' לו ש'הכרטיס שלי 'נפל בטעות' לתוך הכיס שלך, והכרטיס שלך נפל בטעות לכיס שלי'...

     אמר על כך החפץ חיים: וכי הכרטיסים זוכים?! הלא האנשים זוכים! ומי שהשם יתברך רוצה להעניק לו את ההון, הוא הזוכה, ואין בלתו! ואם בעל הבית הניח את כרטיסו בכיסו של הת"ח, ולבסוף דווקא כרטיס זה זכה, אות ברור הוא שבשמים רצו שהת"ח יזכה, ומה לו להתלונן עתה על כך.

     הגר"י זילברשטיין הזכיר אמירה דומה המובאת בשם מרן החזון איש. בתקופה מסוימת אירעו מקרים תכופים של נפילות-מטוסים, ואחד מתושבי בני ברק שנצרך לטוס לשליחות מצווה הגיע למעונו של מרן זצ"ל והביע את חששותיו מפני הטיסה.

     השיב לו החזון איש במטבע-לשון הנ"ל, ואמר ש'לא המטוסים נופלים, האנשים נופלים', ולכן אם הנך טס לשליחות מצווה אין לך מה לדאוג. ולכן גם בעניין הנ"ל של ההגרלה במפעל הפיס, צריך לומר שאילו היה בעל הדוכן ממלא את כל 6 המספרים שביקש הלקוח, הכרטיס לא היה זוכה, כי לא המספר זוכה, אלא האדם, ומן השמים גילו שלא הייתה כוונה לזַכות את הלקוח...

     את מחיר הכרטיס לא צריך לשלם

     אלא שעתה יש לדון האם הלקוח צריך לשלם לבעל הדוכן את מחירו של הכרטיס עצמו. ויתכן שאינו חייב בכך, כיוון שבעל הדוכן לא ביצע את השליחות שהתבקש. ואף שיתכן שאם בשעת מעשה, דהיינו לפני ההגרלה, היה נודע שהחליף את המספר, לא היה אכפת ללקוח, והיה אומר על כך ש'הכל משמים', מכל מקום כיון שנתגלתה הטעות הצורבת, והלקוח לא זכה ב-5,000 השקלים, כתב ה'נתיבות' (סימן קפ"ב סק"י) בשם ה'משנה למלך', שבמקום שיש הפסד, יכול המשלח לומר שהוא מקפיד על מילוי ההוראות בדיוק כפי שציווה.


שונאים מוסווים (ארונו של יוסף)

     "והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם" (במדבר לג,נה). רבים ומגוּונים הם שונאיהם של ישראל. יש ששנאתם גלויה ומזדקרת לעין כול, בבחינת "לשיכים בעיניכם", ויש שהם בבחינת "לצנינים בצידיכם". כלפי חוץ הם אדיבים מאוד ונעימים, אך הם מכים ביהודים בהסתר, מן הצד - "בצידיכם".


וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה (לד,ה) (היש"א-ברכה (שמחה-לאי"ש סי' ה))

     וְנָסַב הַגְּבוּל מֵעַצְמוֹן נַחְלָה מִצְרָיִם וְהָיוּ תוֹצְאֹתָיו הַיָּמָּה(לד,ה).  לפי פסוק זה ברור שעזה הינה חלק מארץ ישראל. ובכל זאת נשאל היש"א-ברכה (שמחה-לאי"ש סי' ה): "זה שישים שנה ואת היותרת שנתבטל הישוב מסיבת הגלות המר... והוכרחו לצאת משם וקבעו דירה רוב בני העיר בעה"ק חברון והניחו בית הכנסת חרב ושמם ובית הקברות מאין יושב רק גוים וערלים דוקא ותו לא [מזכיר לכם משהו מעבר קרוב יותר?] והנה בעתה נתעוררו אחינו בנ"י ספרדים ואשכנזים לקבוע דירה בעזה... ונסתפקו אם יעשו יום א' יו"ט לבד כבני ארץ ישראל, או יעשו ב' ימים טובים של גלויות כמנהג רוב העולם...".

      בתשובתו קובע היש"א-ברכה שבוודאי עזה היא ארץ ישראל, אבל לענין יו"ט שני של גלויות לא קובע גבול הארץ אלא אם היה שם ישוב והאם היו מגיעים לשם שלוחי בית הדין. ואפילו לגבי יפו - מעת שנתבטל בה הישוב היה מקום לדון אם היו מגיעים לשם השלוחים. ועל כן הוא פוסק לקהילה היהודית בעזה: "אם העשרה הראשונים היו מבני א"י, ינהגו כמנהג א"י ויעשו יום א' של יו"ט לבד. ואם העשרה ראשונים היו מחו"ל שקבעו דירתם שם, ינהגו כמנהג המקום שיצאו משם. וכל הבאים אחריהם יהיו נגררים אחריהם, אפילו הן מאה".


“את שש ערי המקלט... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר” (לה,ו) (תורת הפרשה)

     “את שש ערי המקלט... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר” (לה,ו) אומר ה”אוהב ישראל” מאפטה זצ”ל – “שש ערי מקלט” המה שש תיבות שבפסוק– “שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד”, שבהן צריך האדם למצוא לו מקלט בטוח לראשו הנבוך בכל שעה ושעה ובכל רגע ורגע.

     “ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר”, ארבעים ושתים תיבות שבפרשת “ואהבת'' אלו שבקריאת שמע, שעל ידן האדם מחזק ומבצר עצמו לעבודת הבורא, ובהן מוצא המזוהם. מקלט משטף המים הזדונים של העולם


ואת הערים ... שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר (לה,ו)

     "אמר אביי: הללו (שש ערי מקלט) קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, הללו (ארבעים ושתים ערי הלויים) לדעת קולטות, שלא לדעת אינן קולטות". "אמר רב כהנא: מחלוקת (אם מעלים שכר ללויים או לא) –בשש ... אבל בארבעים ושתים – דברי הכל היו מעלין להם שכר" (מכות).

     בדברי חז"ל אלו מצינו שני חילוקים בין ערים אלו: א. שבשש ערי המקלט נקלט הרוצח אף אם נכנס אליהן ללא ידיעה שערי מקלט הן, מה שאין כן ערי הלויים, שאינן קולטות אלא אם כן נכנס אליהן הרוצח מתוך כונה וידיעה שהן ערי מקלט. ב. שבשש ערי המקלט פטור הרוצח מלהעלות שכר ומיסים לדרים שם, ואילו בערי הלויים צריך הרוצח לשלם שכר ולהשתתף בכל הוצאות העיר.

     השאלות המתעוררות הן: א. מדוע נשתנה דינן של ערי הלויים מדינן של שש ערי המקלט בשני עניינים אלו? ב. הדמיון בין מסעות בני ישראל המוזכרים בפרשה – 42 מסעות, למניינן של ערי הלויים – 42. האם יש סיבה לדמיון?

     ובהסבר הדברים הוא, שהרי נאמר: "אשר ירצח את רעהו בבלי דעת". תוצאה זו של רציחה בשוגג נובעת מחוסר ההתבוננות של הרוצח במעשיו ותוצאותיהם, שהרי אילו היו מעשיו במחשבה וב"דעת", היה ודאי שוקל יותר את פעולותיו ולא היה בא לידי רציחה בשוגג. חסרון זה נובע מחסרון בהנהגת חייו על פי התורה, כמובא "אין דעת אלא תורה".

     מעתה, ערי הלויים הינן ערים שבהן יכול הרוצח להתחנך ולתקן מעשיו, ואילו שש ערי המקלט קולטות את הרוצח אף על פי שאין בהן יכולת לתקן מעשיו, ציווה הבורא על הכנתן מכח רחמיו על הרוצח בשגגה. ומובן שבשש ערי מקלט פטור הרוצח מתשלום מיסים לאנשי העיר משום שניתנו לו משום שהתורה חסה עליו ולכך אין הוא צריך לנהוג כאחד מתושבי העיר, ואילו ערי הלויים ניתנו כדי שיהיה חלק מאנשי העיר וילמד ממעשיהם, ולכן עליו לשלם את הוצאות העיר, שרק כך יוכל ללמוד מהם כיצד מתנהלים חיי על פי התורה.

     במסעות בני ישראל היה החלק של "ויסעו" והחלק של "ויחנו", היות והמסעות היו דרך ההתעלות של בני  ישראל מטומאת מצאים, קושי זה של עקירה ממקום מושבם הקנה להם את העלייה למדרגה של קדושה, ואילו ההפסק בחניה נועד להשריש את המדרגה החדשה לבל תאבד, התבוננות שנעשתה בזמן החניה, כך נועדה השהיה של הרוצח בערי הלויים להתבוננות ולקניית הדעת.


"עיר מקלט" – האומנם ענישה שאבד עליה הכלח? (צביקה ויצמן)

     עונש המאסר אינו נזכר בתורה כחלק מעונשי התורה לעבריים. למעשה, בחינת העונשים הנזכרים בתורה מצביעה על מגמה הפוכה מעונש מאסר: העונש צריך להיות קשה אך לא ממושך, ולא רק בעונש מוות, כי אם גם בעונשים אחרים, כגון המלקות.

     העונש המקראי הוא חדפעמי, ובכן נמנע ניתוקו של העבריין מחברתו הטבעית, ומאפשרת השתלבותו בחברה מיד עם סיום ההליך המשפטי. וכן מצאנו בדברי הרב שמשון רפאל הירש בפירושו לתורה: " עונשי המאסר, על כל אובדן התקווה והשחתת המוסר אחורי חומות בית הכלא, על כל היגון והאנחה שהם מביאים על אשתו ועל טפו של האסיר - אין להם מקום בתורת ה'. לא יכירו מקומו... בתחום ממלכת התורה. אין בו במשפט התורה אלא מעצר וחקירה, וגם זה... לתקופה קצרה בלבד ".

     היוצא מן הכלל היחיד שמוטל בו עונש הדומה במהותו למאסר, נזכר בפרשתנו והוא עונשו של הורג נפש בשגגה, גלות לערי המקלט. ואם כן, אם מצאנו שהתורה אינה רוצה להרחיק העבריין מסביבתו וממשפחתו , כיצד יובן דין ערי מקלט הגוזר גלות על הרוצח בשגגה?

     אלא שההורג נפש בשגגה עוקר למקום הגלות יחד עם משפחתו, אם רצונה בכך. ואף שאסור לו לצאת מתחומי עיר המקלט עד מות הכוהן הגדול, הרי שבתוך העיר חייו נמשכים כרגיל: הוא עובד לפרנסתו ואינו נידון לחיי ניוון ובטלה. יתר על כך, בערי המקלט גרים לויים, שהם מן העילית הרוחנית של העם, והגולה עשוי ללמוד מדרכיהם הטובות.

     נמצא שהגלות אינה דומה לשילוח העבריין אל ארץ זרה, כדרך שנהגו האנגלים לשלוח פושעים לאוסטרליה. הגולה נשלח לגלות בארץ של חברה הגונה, ארץ "מבחר השבטים". רעיון חינוכי זה עומד גם ביסוד מכירתו לעבדות של גנב שאינו יכול לפצות את מי שגזל (שמות כ"ב, ב), משום שבתקופת עבדותו הוא זוכה להתחנך בחברת מי שקנהו.

     ועוד יתרון לגלות. העבריין עובד למחייתו , וחלק משכרו יכול להיות מופרש כפיצוי לקרבן העבֵרה, בין שהנפגע הוא יחיד ובין שהוא הציבור או רכוש הציבור. לעומת זאת, עבריין פלילי בימינו המרצה את עונשו בבית הסוהר, פטור בדרך כלל מן הדאגה לפצות את מי שנפגע ממעשיו, אם משום שאינו נתבע בהליך אזרחי נפרד אם משום שאין לו ממה לפצות את קרבנותיו.

     לאור הדברים שאמרנו לעיל, מציע פרופ' איתמר ורהפטיג לשקול לחדש את הענישה באמצעות הגליית עבריין למקום מגורים אחר, רחוק ממקום מגוריו הקודמים. מקומות אלו יתפקדו כמעין "ערי מקלט", ואפשרות "ההגליה" אליהם תעמוד בצד העונשים האחרים הקיימים בימינו, ובראשם המאסר.

     לדעתו, ראוי להקים מעין "ערי מקלט " או להכריז על מקומות קיימים כערי מקלט, מעין כפרי עבודה, להקיפם בגדר ולהושיב בהם אסירים עם בני משפחותיהם שיהיו מעוניינים בכך , בחברת אנשים אחרים. מי שנשלח לערים אלה כעונש, לא יהא רשאי לעזוב את מקום מושבו בלא אישור מיוחד עד סוף תקופת מאסרו או עד שיחון אותו נשיא המדינה (כתחליף לשחרור עקב מותו של הכהן הגדול). האפשרות לחנינה מעניקה לגולה פתח תקווה להקדמת צאתו מעיר המקלט. תקווה זו מפיחה בו רוח חיים, מגבירה את המשמעת הפנימית שלו ובולמת את הדחף שלו לברוח. ואם ניסה האסיר לברוח, יהא דינו כדין מי שברח ממשמורת, או אז יכלא.

     פרופ' ורהפטיג אף מציע להקים בערי המקלט מפעלי תעשייה ובתי מלאכה, כדי לאפשר לאסירים להשתכר לפרנסתם, ולו רק במעט, ולמצוא אפיקי יצירה לכישוריהם כדי שלא יפלו למעמסה על הציבור.

     יש מי שיראה בהצעתו של פרופ' והרפטיג הצעה תמימה שאינה מתיישבת עם טיבם של עבריינים; אחרים יראו בה חידוש משפטינו כקדם.


דיינים נדרשים לרגש רחמנות (התוועדויות תשמ"ה כרך א, עמ' 631)

     פרשתנו עוסקת בין השאר במצב של הריגת אדם בשגגה, והתורה מצווה על בית הדין להציל את הרוצח מנקמת 'גואל הדם', קרוב משפחתו של הנרצח: "וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה... וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם". מכאן גם למדו שעֵד אינו יכול לשמש דיין, שכן על הדיין להיות מסוגל לסנגר על הנאשם ואולי להביא לידי זיכויו, ואם היה עד למעשה אין בכוחו לסנגר עליו.

    דרישה זו של התורה מצטרפת לעוד דרישה, המגדירה את אופיו של בית הדין, וכלשון הרמב"ם: "אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים... מפני שיש בהן אכזריות". אף שמצאנו שדייני הסנהדרין מכונים 'זקנים', בכל-זאת יש מגבֶלֶת גיל, ו"זקן מופלג בשנים" פסול מלשמש דיין, מחשש שלא יהיה רחמן די הצורך.

היגיון ורגש

     הדבר דורש ביאור: הלוא פסיקה הלכתית נעשית על בסיס שיקולים שכליים ולא רגשיים, ואיזה משקל יש לאופיו של הדיין? מכאן למדנו שאי-אפשר לנתק לגמרי בין הרגש לשכל, וכאשר התורה מבקשת מהדיינים להיות רחמנים יש לוודא שאין בהם תכונה אכזרית כלשהי.

     הוכחה לכך היא הכלל ההלכתי "כוח דהיתֵרא עדיף" (כוחו של ההיתר חזק יותר). לכאורה, איך אפשר להעדיף את ההיתר כמגמה, והלוא כל מקרה נבחן לגופו? אלא שהפסיקה מושפעת מהגישה הראשונית של הדיינים, והתורה מלמדת שכאשר יש אפשרות, צריך להשתדל למצוא את צד ההיתר.

נטייה טבעית

     עוד דוגמה היא מבית שמאי המחמירים ובית הילל המקילים. שניהם לומדים תורה ומחפשים את האמת, אבל נטייתם הטבעית לקו החסד או לקו הגבורה גורמת לבית שמאי להחמיר ולבית הילל להקל. לכן נפסל "זקן מופלג בשנים" מלשמש דיין, אף שהוא גדול בתורה וביראת שמים, שכן זקנותו המופלגת מחלישה את מידת הרחמנות שבנפשו ומגבירה את מידת האכזריות, והדבר משפיע על הטיית שכלו ועלול לגרום לו לנטות יתר על המידה לחומרה.

גישת הטוב

     זו גם משמעות הפסוק בתהילים "הֵטִיבָה ה' לַטּוֹבִים, וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם", כדברי המדרש: "יבוא טוב (משה) ויקבל טוב מטוב (הקב"ה) לטובים (בני ישראל)". הואיל והקב"ה הוא 'טוב', הרי כאשר אנו מבקשים שירעיף מטובו עלינו, יש לנהוג כמותו, 'מידה כנגד מידה'. הדבר צריך להתבטא בלימוד התורה בצורה של 'טוב'. התורה נקראת 'תורת חסד', ולא בכדי – היא טובה במובן הפשוט של המילה, הן בנוגע לקירוב רחוקים, הן בלימוד האישי ובעבודת השם האישית.   על האדם לנהוג עם זולתו, וגם עם עצמו, בדרך של "ואהבת לרעך כמוך", לגלות את הצדדים החיוביים שבאישיותו ולנהוג בו מתוך אהבה וקירוב.


"ושפטו העדה וגו' והצילו העדה.." (לה,כד)

      סיפור המובא ע"י הרב ברונשטיין:

      רב אחד היה מקרב מביתו את המון העם הפשוט ונוהג בהם מנהג של ידידות רבה. רבי - טען כלפיו אחד מחסידיו - מדוע אתה מקרב אותם כל כך והרי הם מלאים חסרונות כרימון?!... אדרבה - השיב הרבי - אני רואה שהם מלאים מעלות כרימון!...אני איני רואה דבר! החציף החסיד תשובה לרבו.

      לימים בא אותו חסיד לפני הרבי והראה לו צרור של אבנים טובות שהציעו לו כעסק. אבן זו - אמר החסיד בהצביעו על אחת מהן - היא ממש נפלאה!... אני איני רואה בה דבר! אמר הרבי. נו טוב - הפטיר החסיד - באבנים צריך להיות "מבין"... ואני אומר - השיב הרבי מיד - שביהודים בני אברהם יצחק ויעקב צריך להיות "מבין"!...


ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה (לה, יא) (סיפורי חסידים (זווין)

     בכפר אחד הסמוך לצאנז דר יהודי ירא שמים, והיה לו שם בית מזיגה ומלון. פעם אחת בא אליו עני עובר אורח, שהלך קרוע ובלוי וטלאי על גבי טלאי. נתן לו היהודי לאכול ולשתות, ואחר ברכת המזון רצה לתת לו גם נדבה. אך העני לא רצה לקבל. חשש היהודי שמא מעטה הנדבה בעיניו, ורצה להוסיף לו, אבל העני אמר לו: אל יפציר בי כבודו לקחת מאתו נדבה, כי ברוך ה' עשיר גדול אני.

     נשתומם היהודי על דבריו, ושאלו לסיבת נדודיו, סיפר לו האורח את קורותיו: אני דר בעיר פעסט, ויש לי שם כמה כפרים ושדות וכרמים. פעם אחת נגנב ממני סכום גדול של כסף, ולא ידעתי מי הגנב. והייתה אצלי משרתת בתולה יתומה, וחשדנו בה כי היא גנבה את הכסף. לקחנו אותה לשר העיר, והשוטרים הכוה שתודה על הגניבה, אבל היא באחת שלא גנבה מאומה, ושלחוה לביתה. מחמת הכאות השוטרים נפלה למשכב, ולאחר ימים אחדים מתה. והנה כשני שבועות לאחר מיתתה נמצאה הגניבה. רעדה אחזתני בזכרי כי הייתי חושד בכשרים ועל ידי זה מתה היתומה. נסעתי אל הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זצ"ל שייתן לי תשובה לכפרה על העוון. ואמר לי הצדיק: בחר לך אחד משלש אלה. או שתמות ויהיה לך עולם הבא. או שתהיה חולה מוטל במיטה שלוש שנים, ויהיה לך ייסורים הממרקים עונותיו של אדם, או שתהיה שלוש שנים נע ונד בגלות, כדין הורג נפש בשגגה. ולא יכולתי להסכים בנפשי אף לאחד מכל אלה העונשים, ונסעתי לביתי.

     במשך איזו ימים הרגשתי כאב בראשי, וכאב לי כמה ימים, ולא ספרתי לשום אדם. אחרי כן הרגשתי כאב בכל גופי והוכרחתי לשכב במיטה. שלחו בני ביתי לרופא והוא בדק אותי וכמעט שאמר נואש לחיי. אז אמרתי בלבי: בוודאי בחר הצדיק בשבילי את המיתה לכפרה בלי רצוני, ושלחתי תיכף ומיד טלגרמה וגם מעות לפדיון נפש אל הרה"ק מפרעמישלאן, וכתבתי שיתפלל עלי שאשוב לאיתני, ואז אסע אליו ואקבל עלי כל מה שיאמר. וכן היה, הרה"ק התפלל עלי, ולאחר כמה שבועות שבתי לאיתני, ונסעתי לפרעמישלאן בבואי אל הצדיק, אמר לי: למות עוד יש לך פנאי, וחולה כבר היית, על כן תבחר ללכת בגולה.הסכמתי ואז אמר לי הצדיק: עתה אלמדך איך עורכים גלות.

     ראשית כל, כל מה שיש בידך עתה, מלבושים ומעות, תניח אצלי, ותלך מכאן בבגד ישן וקרוע. במקום שתלין, לא תהיה שם למחר ביום. אם תרעב, לא תבקש משום איש לא נדבה ולא לאכול, רק אם יתנו לך אנשים מעצמם, מחמת רחמנות תיקח, אבל לא תהיה תובע בפה. כל שלוש השנים לא תבוא לביתך, ואני מתיר לך רק זאת, שבסוף השנה תלך לעירך, ותעמוד מחוץ לעיר, ותשלח שליח לאשתך, שתביא לך את הפנקסאות מכל עסקיך, ואם תראה שהיה הפסד בעסקיך, אז מותר לך לשוב לביתך. אבל אני מבטיח לך, כי עסקיך לא ילכו לטמיון. וכל שלוש השנים אסור לך לנסוע בעגלה, עליך ללכת ברגל דווקא. ובסוף השלוש שנים תבוא אצלי, ואחזיר לך החפצים שלך, וגם אתן לך תיקון איך להתנהג בביתך כל ימי חייך.

     לקחתי ברכת פרידה מהצדיק, והלכתי להיות נע ונד כאשר ציווני, וזה לי שתי שנים שאני הולך כך. כעת שמעתי שהצדיק רבי מאיר מפרעמישלאן נפטר והלך לעולמו, והוא ציווה אותי להיות אצלו בסוף שלוש השנים. ואיני יודע מה לעשות. ושמעתי שבצאנז יש רב שהוא גם כן צדיק הדור [הלא הוא הגה"ק רבי חיים מצאנז זצ"ל], על כן אני הולך אליו שיאמר לי מה לעשות. ובכן לא אקבל מידך נדבה, כי עכשיו אני לא בגולה, רק בדרך אל הצדיק מצאנז.

     כאשר שמע היהודי את סיפורו של האורח, נסע תיכף יחד עמו לצאנז, למען דעת את סוף הדבר. ויהי בבואם לבית הצדיק מצאנז, ועוד לא הספיק האיש להכין לפניו את שאלתו, אמר לו הרב: לך לביתך, ותיסע דרך העיר פרעמישלאן, ותלך שם אל קבר הצדיק רבי מאיר זצ"ל, ותאמר לו שהרב מצאנז אמר, כי די לך שתי שנים, משום שקיימת אותן במסירות נפש ממש.

     האיש עשה כן, ונסע לדרכו לשלום...


וישב בה עד מות הכהן הגדל (לה,כה)

     רש"י - לפי שהיה לו לכהן גדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו. ומה דינו של אדם אשר רצח בשוגג בעת שראובן שמש ככהן גדול, ועד שהעמידוהו לדין נפטר ראובן הכהן הגדול, ומנו את שמעון ככהן גדול. עד מתי ישב הרוצח בעיר המקלט?

     אומרת המשנה (מכות יא ע"ב): "אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול, ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני". ולכאורה, מה אשם הכהן הגדול השני? בשלמא הכהן הגדול הראשון היה אשם כיון שהיה לו להתפלל שלא תארע תקלה כזו בימיו, אבל הכהן הגדול השני – הלא, באמת, בימיו לא ארעה תקלה זו, ומדוע מגיע לו כזה עונש?

     כך שואלת שם הגמרא: "מאי הוה ליה למעבד?" - מה היה לו לעשות? ומתרצת: "היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש" - הוא היה צריך להתפלל שיצא זכאי בדינו ולא יזדקק לגלות לעיר מקלט. והקשו האחרונים: אם הדיינים פסקו שהוא צריך לגלות לעיר מקלט, הרי שזוהי האמת לאמתה, ועל מה היה לו להתפלל, שיעוותו את הדין?!

     השיב על כך האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת", כי הנה ישנה הלכה בדיני נפשות: "אמר רב כהנא, סנהדרין שראו כלן לחובה, פוטרין אותו. מאי טעמא? כיון דגמירי הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזו ליה (סנהדרין יז ע"א), כלומר, כאשר בית דין דנים דיני נפשות וכולם מחייבים - הנדון יוצא זכאי.

     והנה כאן, בדינו של הרוצח בשוגג, אומר ה"אמרי אמת", ישבו עשרים ושלשה דיינים, שלשה עשר אמרו חייב, ועשרה אמרו זכאי. נפסק הדין לחובתו. הכהן הגדול היה צריך לבקש רחמים שכל עשרים ושלשה הדיינים יכוונו לדין אמת ולא יטעו, ואז היו עשרים ושלשה מחייבים, והנדון היה זכאי בדין!


"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה" לה,לג) ("וקראת לשבת עונג")

      מפסוק זה אנו לומדים - כתב הספרי - אזהרה לחנפין. "אין להחניף לשום אדם!"

      סיפור שמובא בספר "וקראת לשבת עונג": בעיר קלם חי ופעל מגיד נודע, אשר התפרסם בשמו ר' משה יצחק דרשן המגיד מקלם. מגיד זה לא נשא פנים לאיש ולא נמנע מלהוכיח את הראוי לתוכחה.

     באותם ימים היו בעיר קלם שני סוחרים עשירים בעלי בית מסחר למלח. בבית מסחררם נמכרו שני סוגי מלח האחד לבן רגיל השני מלח אדום מובחר ביותר אשר נקרא כך בגלל צבעו האדמדם קצת. סוחרים אלו ברצונם היה להתעשר מכרו את המלח הלבן כשהוא מעורב במעט צבע אדום... כאשר נודע הדבר למגיד הרעיש עולם בתוכחה וחשף את התרמית.

     דעו לכם - אמר המגיד לסוחרים - כי אני עצמי אעמוד בפתח בית המסחר שלכם ואזהיר את הקונים. כאשר נודע הדבר למגיד קלונם ברבים החליטו שני הסוחרים להתנקם במגיד משום כך העלילו עלילה שפלה. לא חלפו ימים רבים והמגיד נעצר בעוון מרידה והשלך לבית הסוהר.

      לאחר ימים מעטים נפגש מפקד בית הסוהר עם ידידו הטוב מנהל הדואר. תוך כדי שיחה סיפר המפקד לידידו על העציר החדש החשוד במרידה. ר' משה יצחק חשוד במרידה??? - נזעק מנהל הדואר - לא יתכן! אספר לך מי הוא ר' משה יצחק - סיפר מנהל הדואר - מידי פעם נכנס הוא נכנס לסניף הדואר קונה מספר בולים וקורע אותם. כאשר שמתי לב לכך ניגשתי אליו ושאלתי אותו לפשר מעשהו המוזר.

     פשוט מאוד - הסביר המגיד למנהל הדואר - פעמים אני שולח דברי דואר באמצאות אנשים פרטיים ולא על ידי הדואר. ואם זה הרי זה כגניבה מהמדינה שקבעה סדרי משלוח. משום כך אני קונה בולים בשווי החבילה ששלחתי קורע אותם ואז אין המדינה מפסידה מאומה ממעשי... אדם ישר כזה - הוסיף מנהל הדואר- חשוד בעיניך במרידה?!

      התרשם מפקד בית הסוהר מהמעשה ששמע ועוד באותו יום שוחרר המגיד מכלאו...


"ולא תחניפו את הארץ"(ל"ה, ל"ג) (צדקת שלום 103)

     בהגדרת החנפן, כתב הרש"ר הירש, שפיו וליבו אינם שווים. כלפי חוץ הוא מציג הופעה אחרת, טובה יותר, שאיננה מתאימה למהותו הפנימית. בגמ' במסכת סוטה [מ"ב.] מובא, שכת חנפים, מספרי לשון הרע, שקרנים וליצנים (כת חשמ"ל), אינה רואה פני שכינה.

     המגיד ר' שבתי יודלביץ זצ"ל, היטיב להגדיר מהו החנפן. יום אחד, פנה החמור לכלב בבקשה שיספר לו איך זה שהוא לא עושה כלום, כל היום נח בבית במזגן ומקבל אוכל בשפע. ואני החמור, עובד כל היום בשמש הקופחת ובקור, מקבל מכות מבעה"ב ובסוף היום זורקים אותי בחוץ באורווה, ואני מקבל קצת מים דלוחים, לחם יבש וקצת עשבים. ענה לו הכלב, כשבעל הבית מגיע כל יום לבית, אני קופץ עליו עם הידיים ומלקק לו את רגליו, ולכן הוא משפיע עליו כל כך טוב.

     אמר החמור, א"כ גם אני אלך בעקבותיך. למחרת, הגיע בעה"ב לקחת את החמור, קפץ עליו החמור עםידיו הקדמיות שהגיעו לכתפיו של בעה"ב, ומעוצמת הקפיצה נפל בעה"ב אחורה והחמור החל ללקק את בעה"ב. בעה"ב החל לצעוק לעזרה, ובניו שראו את המתרחש, רצו לעבר אביהם והחלו להכות את החמור עד זוב דם. החמור נזרק לאורוותו פצוע, והחל לקלל את הכלב, מילא אל תביא לי עצה, אך למה לתת לי עצה שאינה הוגנת.

     למחרת, ראה הכלב את החמור מוכה וחבול, אמר, אלך ואעשה ביקור חולים, ראהו החמור ואמר לו, כלב, אתה לא מתבייש, תראה מה עשו לי בגלל עצתך. שאל הכלב את החמור איך עשה בדיוק לבעה"ב, וכשסיים החמור לתאר את מעשיו, אמר לו הכלב, כך גם אני בדיוק עושה, אלא מה? בשביל ללקק צריך להיות כלב.

וזהו החנפן!


זה הדבר אשר ציוה ה' לבנות צלפחד לאמור לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים (לו,ו) (חתם סופר)

     בדברי הפסוק נראה לכאורה סתירה, דבתחילה משמע שיש להן רשות להינשא לאיזה שבט שירצו, ולבסוף הכתוב אמר 'אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים'.

     ונראה לבאר ע"פ מה שאמרו חז"ל, שבאמת בנות צלפחד לא היו ראויות להוליד כיון שנישאו לבעליהן אחר ארבעים שנה, אלא מחמת צדקתן נעשה להן נס וילדו. ולכן, בתחילה אמר הכתוב 'לטוב בעיניהם תהיינה לנשים', כיון שנחלת השבט לא ייגרע ע"י הנישואין הללו, כיון שע"פ טבע בין כך לא יולידו ומה שיירש הבעל אין בזה גריעותא, שהרי ירושת הבעל אינה דאורייתא, אבל בכ"ז כיון שחפץ אני לעשות להן נס שייוולדו להן בנים, ואין זה מן הנכון שאעשה נס אשר יגרום את גריעת נחלת השבט של אביהן. לכן מייעץ אני להן עצה טובה שרק למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים, ואז תהיינה האפשרות לעשות להן נס שייוולדו להם בנים, מאחר שלא יגרע נחלת אביהן ע"ז

     ע"פ המבואר יובן המשך דברי הכתוב (פסוק י) 'כאשר צוה ה' את משה כן עשו בנות צלפחד'. ולכאורה פשיטא הוא. אלא דכיון דהקב"ה אמר להם רק עצה טובה, ואמנם ע"פ דין היו יכולות לישא אנשים כטוב בעיניהן, אך בכ"ז שמעו לעצה טובה של הקב"ה ובחרו להן אנשים ממשפחת אביהן.

 


                     חזק חזק ונתחזק


עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט