|
אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ז
אחת החוכמות הגדולות ביותר בחיים, להאזין לשני ולעבוד עמו עבודת צוות. ''אינני מפחד מצבא אריות שמונהג על ידי כבשה: אני כן מפחד מצבא כבשים שמונהג על ידי אריה'' ''אל תשפוט כל יום לפי היבול שקצרת אלא על פי הזרעים ששתלת'' בנוהג שבעולם, אדם יש לו זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה בעולם , ודעת אין בו, מה קניה יש לו? המשל אומר : דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית. את המצוות שלי אני לא מוכר!" (קול ברמה, גליון 294) יהודי מבוגר שהיה דל אמצעים. אותו יהודי מצא לו מקור לפרנסה נוספת; הוא היה נוהג להגיע לבית הגניזה שמגר בירושלים ובו היה מוצא כל מיני "אוצרות" כגון ספרי לימוד במצב טוב שאנשים שמו בגניזה ואפילו ספרים שנראו כחדשים ורק הכריכה שלהם בלתה, אותם היה מסדר עם איזושהי חתיכת בריסטול או קרטון וכך היה מגיע עם הספרים לחנות שמוכרת וקונה ספרים יד שנייה והיה מקבל עבורם מס' פרוטות. כך היה מנהגו מזה זמן מה, עד שביום מן הימים מצא בגניזה קרטון ובו ספרים לגניזה ובתחתיתו היו מסודרים שטרות מזומנים מסודרים בחבילות חבילות שהצטברו לסכום נכבד מאוד. בין השטרות והספרים מצא גם פנקס שיקים ועליו פרטים של בעל הפנקס. הוא איתר את הבעלים ושאל אותו האם אבד לו משהו לאחרונה? האיש הכחיש ואמר כי לא אבד לו כלום. כאשר הראה לו את ממצאיו שמצא באותו ארגז גניזה ביחד עם הפנקס שיקים, האיש החוויר וכמעט התעלף. הוא סיפר כי שבוע לפני-כן אשתו נפטרה ממחלה קשה והיא התגלתה אליו בחלום ואמרה לו שהיא לא שקטה. הוא לא הבין את פשר החלום, אך עכשיו הכול ברור לו. אשתו הייתה בעלת חסד. היא הייתה נוהגת לתווך בין משפחה דלת אמצעים לבין עשירים אמידים שהיו מוכנים לממן את אותה משפחה ולעזור לה כספית. כנראה שהכסף שנמצא היה מיועד למשפחה ענייה כלשהי. הסיפור התגלגל והגיעה לתחנת הרדיו "רשת מורשת" שם סיפרו את הסיפור ודיברו בשבחו של אותו יהודי שלמרות מצבו הכלכלי הדחוק לא התפתה לקחת את הכסף לעצמו והשיב את האבידה לבעליה. ואז תוך כדי שידור, צץ במוחו של שדרן התוכנית רעיון. הוא הציע שבעזרת השידור המאזינים יגמלו טובה בחזרה עם אותו יהודי. וכך הציפו את תחנת הרדיו מאזינים רבים שהתרגשו מהסיפור וביקשו לתרום לאותו יהודי ולגמול עמו חסד, עד שהיה צורך לבקש מהמאזינים להפסיק להתקשר ולתרום כי לא עומדים בעומס... ואז השדרן התקשר ליהודי בעל החסד והודיע לו חגיגית כי נאספה עבורו תרומה נכבדת כתגמול על מצוות השבת האבידה האצילית שעשה. ענה לו אותו יהודי בזו הלשון: "אני את המצווה שלי עשיתי ואת המצוות שלי אני בשום אופן לא מוכר!"
החוויה היהודית
עבודת צוות,צבא אריות,צבא כבשים,זהב וכסף,אבנים טובות,מרגליות,כלי חמדה, דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית, אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ז
אב ר"ת, א'ליהו ב'א. א'לול ב'א. א'דום ב'בל - טיטוס מאדום החריב בית שני, נבוכדנצר מבבל החריב בית ראשון. אב לכל המועדות, כתוב בספרים שלעתיד לבוא יהיה יום תשעה באב ראש לכל המועדים, לכן נקרא אב שהכוונה אב לכל המועדות.
איך שאתה מברך לקב"ה , הקב"ה מברך אותך ... בספר "דרכי דוד" מובא, שהרה"ק רבי דוד מקשאנוב זי"ע היה אומר בשם רבו הרה"ק רבי אשר מראפשיץ זי"ע, שיום אחד בלא דברים בטלים, חשוב הרבה יותר מתענית.
''ג' מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם, זכה בחכמה זכה בכל, זכה בגבורה זכה בכל, זכה בעושר זכה בכל, אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכוח התורה אבל גבורתו ועשרו של ב"ו אינו כלום שכן שלמה אומר (קהלת ט) שבתי וראיתי תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגיבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם, וכן ירמיה אומר (ירמיה ט) כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו" (במדבר רבה פכ"ב) הגמרא המספרת על הגוי שהרג את אביו הזקן באשקלון והניחו לפני כלבו. 'מה כתוב כאן' ? שאל האדמו"ר הקלויזנבורג זצ"ל . ותירץ, שהגוי ההוא הבין שאדם זקן כבר לא שווה מאומה, גם אם הוא אבא שלו, שהרי אין לו כבר מה לעשות בעולם... ואם כן עדיף לתת את בשרו לכלב, שלפחות הכלב - שיש לו עוד מה לעשות בעולם - ייהנה ממנו... אבל אנחנו, עם ישראל קדושים, יודעים שהדבר אינו כן ואדרבה, ככל שהאדם מזקין והולך, כך יש הרבה יותר מה ללמוד ומה לקבל ממנו. אשרינו מה טוב חלקנו. )עלינו לשבח( הלשון, קולמוס הלב ושליח המצפון.
הנה בפסוק נאמר (דברים כ"ג, כ"ד): מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך. ומפרש ק"ז הגה"ק בעל "שמן רוקח" זי"ע באופן נפלא (דרשת מנחת ערב, דרוש ט'), דהנה אמרו חז"ל (מס' נדה דף ל' ע"ב), שקודם ביאת האדם לעולם, משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע – ומלמדנו הכתוב – אם אדם רוצה לדעת איך לקיים את השבועה להיות צדיק ולא רשע, אזי יעשה כך, "מוצא שפתיך תשמור" – שישמור על הדיבורים היוצאים מפיו, מה לומר ואיך לדבר, ולהיות עומד בדיבורו – ואז יוכל להתקיים המשך הכתוב, "ועשית כאשר נדרת לה' אלקיך" – שיוכל לקיים את השבועה שנשבע קודם ביאתו לעולם שיהיה צדיק ולא רשע.
הרה"ק מרן בעל "אמרי חיים" מוויז'ניץ זי"ע שמע בצעירותו את אביו מרן הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע אומר, שהוא חיפש שפה, שבו יוכלו לומר דברים שבקדושה ולא מצא אלא "לשון הקודש". תמה בנו ה"אמרי חיים" זי"ע: וכי אדם המדבר רק בלשון הקודש, האם אינו יכול לדבר לשון הרע רכילות וליצנות? השיב לו אביו: אם הוא מדבר דברים הללו, הרי זה כבר לא "לשון הקודש!"... הבטחת הרבי (סיפור ששמע הרב אליעזר ג. מכפר חב"ד, מבעל המעשה בעצמו.) ▪היה זה לפני למעלה מ 30 שנה, התגוררנו אז ברומניה, והיינו משפחה שמחה ומאושרת. באחד הימים פרצה שריפה בביתינו, כולנו ניצלנו בחסדי השם, אך אחותי הקטנה בת החמש נכוותה קשות. שבועיים שלמים היו הוריי ליד מיטתה בבית הרפואה עד שב"ה מצבה החל להשתפר. ▪לילה אחד החליטו הוריי לחזור הביתה לאגור כוחות, ומחר בבוקר לחזור לבית הרפואה. כשחזרו בבוקר מצאו את מטתה של אחותי ריקה!! שאלו רופאים, אחיות, אך אף אחד לא ידע. עד שחדרה להכרתם לאט לאט ההבנה שאחותי פשוט נחטפה עבור בצע כסף, דבר שהיה נפוץ בתקופה ההיא. את כל רומניה הוריי חרשו בחיפוש אחריה אך לשווא. וביתנו הפך לבית מלא אבל ויגון. ▪בצר להם החליטו הוריי לעלות לארץ. להתחיל מחדש. היה זה באמצע שנות ה 80. בארץ השתלבתי באחת הישיבות ועשיתי חייל בלימודיי. והנה בשיא פריחתי גילו אצלי ה"י.. דבר זה נפל על הוריי כרעם חזק. אמרתי להוריי אני נוסע לרבי מליובאוויטש לבקש ברכה לרפואה שלימה. ▪כשהגעתי לרבי , בקשתי ברכה לרפואה שלימה. הרבי נתן לי דולר לצדקה ואמר לי רפואה שלימה, הכל יעבור. ואגב. כך הוה המחלה נעלמה לגמרי וכיום אני נשוי עם ילדים וכו'. *אך כאן רק מתחיל הסיפור*. ▪כשהייתי מול הרבי החלטתי גם לבקש ברכה עבור אחותי שנאבדה. שטחתי בפני הרבי את כל סיפור החטיפה. הרבי נותן לי דולר ואומר לי בזה הלשון: *"בשנת תש"ס תראו ניסים"*. חטפתי הלם. הרבי מדבר איתי על עוד למעלה מעשר שנים. אמרתי לרבי שוב, "לא שמעתי" , והרבי חוזר ואומר "בשנת תש"ס תראו ניסים". ▪עברו שנים מאז. הרבי התכסה מעינינו בשנת תשנ"ד. ואנחנו כמעט ושכחנו מאותה הבטחה. ▪והנה בתאריך כ' באלול *תש"ס* ( 2000 למנינם) אשתי חיפשה עובדת זרה לעזרה בנקיון הבית. היה לידינו כמין מקום שבו העובדות היו מתרכזות בחיפושם אחר עבודה. אשתי הלכה, וחזרה עם עובדת זרה.. רומניה. ▪תוך כדי העבודה היא מספרת שהיא גדלה במנזר נוצרי אך זכור לה שהוריה יהודיים. קפצתי מהספה ואמרתי לה יש לך הוכחה. והיא בפשטות אמרה יש לי תמונה יחידה. הוציאה את ארנקה והראתה לנו תמונה שלה עם אימה.. זאת אומרת עם אימי.. רצתי לאימי להראות לה את התמונה.. מיותר לציין מה היה שם.. ▪שאלתי את אימי יש לך עוד סימן. והיא ענתה , שעל גופה של אחותי במקום מסוים נשארה צלקת. טסנו הבייתה בחזרה, ו.. הצלקת הייתה. ▪אחותינו חזרה אלינו בצורה ניסית לחלוטין, בשנת תש"ס בדיוק כפי נבואתו של הרבי. בברכת חודש טוב וגאולתי, 🌸 ראובן כהן.
הוא עוד ישוב! (תודתנו לבנם, הרב יוסף-יצחק גורביץ') בכל בוקר, בשעה שמונה בדיוק, הייתה חנה פותחת את דלת ביתה כדי סדק צר. היא ציפתה בדריכות לטריקת הדלת בקומה שמעליה. לרגע הזה המתינה בכל בוקר, שהשכן החסיד, שהיה מגיבורי המחתרת החב"דית בברית-המועצות, יאמר לה אותן מילים: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!". סיפורה העצוב התחיל בשנת תש"ו. אחרי מלחמת העולם השנייה נפתח חלון הזדמנויות צר ליציאה מברית-המועצות. אזרחי פולין, שברחו לתחומה בזמן המלחמה, הורשו לשוב לארצם. יהודים רבים, אזרחי רוסיה, ניצלו את ההזדמנות, בעזרת זיופי מסמכים והתחזות לפולנים, וכך יצאו מהכלא הסובייטי. גם בערל וחנה גורביץ', זוג צעיר, שטרם מלאה שנה לחתונתם, ביקשו לצאת אל העולם החופשי. הוענקו להם זהויות בדויות, אך בעוד חנה קיבלה את מסמכיה הפולניים, לבעלה הובטח כי יקבל אותם בתחנת ביניים. התכנית השתבשה. הרכבת הגיעה לעיר הגבול לבוב, ושוטרי הגבול ציוו על הנוסעים המבקשים להמשיך בדרכם לפולין לרדת מהרכבת לביקורת גבולות. מצבו של בערל היה בכי רע. בהעדר מסמכים היה צפוי להיות מואשם בהברחת הגבול. בני הזוג נקלעו לדילמה אכזרית. האם חנה תצא לחופשי במחיר ניתוק מבעלה? באותם רגעים מורטי עצבים התפתח דיון בין החסידים שהיו ברכבת. אף עלתה מחשבה לערוך גט ביניהם, כדי שלא להותיר את האישה הצעירה עגונה, אם בעלה יישלח לסיביר, אך הדבר לא היה מעשי. בבדיקה טען בערל כי הוא אזרח פולני ומסמכיו אבדו. למזלו, הבדיקה לא הוכיחה כי הוא אזרח רוסי, וכך ניצל מעונש חמור ביותר, אך נאמר לו כי יועמד לדין על העדר מסמכים אישיים. רעייתו התקשתה להיפרד ממנו. המעמד היה קשה מנשוא. רק בכוח הצליחו חברותיה לגרור אותה אל הרכבת, ובכייה קרע את הלבבות. חנה יצאה לפולין, עברה למחנה מעבר בגרמניה ומשם לפריס. היא התגוררה בבית אחותה ובעלה, ועבדה לפרנסתה בתיקון בגדים בחנות. ימיה היו רצופים בכיות ודמעות. הדאגה לבעלה הדידה שינה מעיניה. באותם ימים קשים הייתה קרן אור אחת שהפיחה בה מעט תקווה: אלה היו המילים שהשמיע באוזניה שכנהּ, החסיד ר' יצחק גולדין, כשהיו נפגשים בכל בוקר בדרכם לעבודה: "חנה, אין לך מה לדאוג. אני אומר לך, בעלך יחזור!". חנה נתלתה במילים האלה כטובע הנאחז בקש. בכל בוקר ציפתה לשעה הזאת, ותזמנה את מועד יציאתה לטריקת הדלת בקומה שמעליה. אך הימים חלפו ואין שום אות חיים מהבעל. בשלב כלשהו גמלה בלבה החלטה לשוב לברית-המועצות ולחפש את בעלה. היא ביקשה את ברכתו של אדמו"ר הריי"צ (רבי יוסף-יצחק שניאורסון) מליובאוויטש, שכבר היה בארה"ב. תשובת הרבי הייתה חד-משמעית: "מוטב שהוא יגיע אליה, משהיא תגיע אליו". דברי הרבי היו מעודדים. חנה נותרה בפריס, תוהה ומתפללת: האוּמנם ישוב בעלה? בינתיים הועמד בערל למשפט קצר ונגזרו עליו שנתיים מאסר. החסידים שנשארו ברוסיה ניסו לפעול לשחרורו. בשלב מסוים אף הצליחו לאשר את שחרורו של אסיר אחד, וביקשו שזה יהיה בערל. אלא שהוא ביקש באצילות נפש להעניק את השחרור לציפה קוזלינר, חסידת חב"ד, שהייתה כלואה באגף הנשים. ואכן זו השתחררה, ובערל הועבר למחנה עבודה. שנה וחצי לאחר פרידתה של חנה מבעלה קרה הנס. ממשלת פולין קָבלה לפני שכנתה הסובייטית כי לא כל אזרחיה הפליטים שבו אל תחומה. הגבול נפתח שנית לשמונה שבועות, כדי לאפשר לפולנים שאין ברשותם מסמכים – לשוב לארצם. יום אחד קרא המפקד לבערל ושאל לפרטיו האישיים. תהפוכות הזמן השכיחו ממנו את זהותו הפולנית המזויפת, ומרוב מבוכה לא ענה דבר. הוא חשד שמטרת הזימון להעבירו לסיביר והחל להתחנן שישאירוהו במחנה הנוכחי. המפקד סטר על לחיו והורה לו להתלוות אליו. בערל נלקח לעיר בריסק, בגבול רוסיה-פולין, ולתדהמתו נאמר לו: "חצה את הגבול!". בפולין החל בערל לחפש אחר חסידי חב"ד. הוא נדד ממקום למקום, עד שפגש יהודי שומר מצוות. "חסיד חב"ד אתה מחפש?", קימט הלה את מצחו, "אני מכיר אחד, בפריס – איצ'ה גולדין!". בערל מיהר לשלוח מברק לכתובת שקיבל מהאיש. הכסף שהיה ברשותו הספיק לארבע מילים: "בערל גורביץ'. חי בפולין". את קריאות השמחה שנשמעו בבניין שבפריס – אין לתאר. איצ'ה גולדין, החסיד שהבטיח לאישה האומללה כי בעלה ישוב, זכה להיות המלאך המבשר לה את הבשורה הנפלאה. הוא אמר לה: "חנה, בכל יום, כשאמרתי לך שבעלך יחזור, לא האמנתי לשום מילה שיצאה מפי! אך האם הייתה לי ברירה? ראיתיך, אישה צעירה, שבורה ורצוצה, והמילים יצאו מאליהן!". לבני הזוג גורביץ' נולדו אחד-עשר ילדים. הם הקימו ביֶר שבצרפת בית ספר לבנות, שבו התחנכו במרוצת השנים אלפי נערות מצפון אפריקה. החוויה היהודית
טיטוס,אדום,בית שני, נבוכדנצר,בבל,החריב,בית ראשון,תשעה באב, דברים בטלים,חשוב,תענית,הלשון,קולמוס הלב,שליח המצפון,
אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ז
אין ספק שחוסר-הכבוד לאישה, נובע מחוסר-מחשבה, שכן אם האדם היה מפעיל אך מעט את מוחו ומחשבתו, היה מבין שהבושה הכי-גדולה שיכולה להיות לו, היא אם הוא אינו מכבד את מי שמיטיב עימו כל כך, ובלעדיו – חייו לא היו חיים! ״הגאון האמיתי״ - על ״התואר״ היה החתם סופר אומר (שו״ת ס׳ לג) ״ידע מעלתו מיום שהורגלו בני מדינתו בתואר ׳גאון אמיתי׳, גילו ופרסמו שסתם גאון אינו אמיתי, חוששני שגם אמיתי -אינו אמיתי...״
המילה פרנסה הם צמד מילים 'פה' 'רסן', כלומר השומר פיו - העושה רסן לפה, יש לו פרנסה. ״יששכר וזבולון״ - יששכר אינו מקבל שכר אלא כפי לימודו, אבל זבולון מקבל שכר גם אם יששכר לא למד, וכמו שכתב הנצי״ב שנשים מקבלות שכר על ששלחו בעליהן ללמוד, ממילא גם אותן שעות שלא למד הבעל, הנשים מקבלות שכר עליהן. [אוצר הידיעות[ זאת חוקת התורה" (יט, ב( )נחלת צבי( מעשה כשהיה הגאון רבי אהרון לייב שטיינמן שליט"א בעל "אילת השחר" בארצות הברית בשנת תשנ"ח ביקר גם בעיירת לייקווד שבניו ג'רסי שבה שוכנת הגדולה שבישיבות "ישיבת לייקווד" מיסודו של מרן הגאון הצדיק רבי אהרן קוטלר זצ"ל, בהיותו שם ביקר בבית ראש הישיבה הגאון ר‘ מלכיאל קוטל?? שליט"א נכדו של רבי אהרן זצ"ל, בהיותו שם, ראה בארון כלי הכסף שוכנים אחר כבוד זוג נעליים ישנות, שאל הרב שטיינמן את ר‘ מלכיאל מה פשר הנעליים הללו בארון של כלי הכסף שמיועד לפאר את הבית? סיפר לו ר‘ מלכיאל בשנות מלחמת העולם הראשונה סבו הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל סגר את ישיבתו שבקלצק באמרו שאין ביכולתו לקחת אחריות בעת מלחמה על בחורי הישיבה, ולכן שכל אחד ייסע חזרה לביתו, אחד הבחורים שבא לביתו, שאלה אותו אמו "מפני מה באת הביתה?" הבחור ענה ואמר "שראש הישיבה שלח את הבחורים הביתה מפאת סכנות המלחמה!" האם החלה לזעוק "וכי כאן אתה יותר בטוח מאשר בישיבה? להיפך, שם הנך יותר בטוח, הרי תורה מגנא ומצלא! אני רוצה שמיד תשוב לישיבה ללמוד!" הבחור אמר "אמא, אבל אין לי כסף לחזור לישיבה?" אמרה האם "אם כן תלך רגלי", ואכן הבחור שמע בקול אמו ויצא ללכת רגלי אל הישיבה, בהיות הישיבה מרחק של מאות קילומטר מביתו הדרך ארכה כמה וכמה ימים, כשהגיע פנה והלך מיד לבית ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן ואמר "רבי באתי ללמוד תורה!" ראש הישיבה הגאון רבי איסר זלמן מלצר שאל אותו "מה יש?" והבחור סיפר לו שאמו שלחה אותו חזרה לישיבה, והלך כמה ימים ברגל עד שהגיע. כששמע זאת רבי איסר זלמן כל כך התרגש מהמסירות נפש של האם כדי שבנה ילמד תורה, ועוד יותר התרגש מהמסירות נפש של הבחור שהלך ימים ולילות חזרה לישיבה ללמוד תורה, עד שאמר לבחור אני רוצה לקנות ממך את הנעליים הללו שבהם מסרת את נפשך ללמוד תורה, ואלו הן הנעליים הללו... המשיך רבי מלכיאל ואמר האם הנכם יודעים מי היה אותו בחור? אותו בחור היה מרן רשכבה"ג הרב שך זצ"ל בבחרותו, במשך הימים בעמלו ובמסירות נפשו עלה ונתעלה להיות גדול הדור, וראש ישיבת פוניבז‘ המעטירה. החוויה היהודית
הכבוד לאישה,מחשבה,הבושה,מכבד,מיטיב,׳גאון אמיתי׳,פרנסה,פה,רסן, יששכר,זבולון, אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ז
ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת צבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הצבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה 'אימתה דצבורא'. ורמז לדבר: "וייסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הצבור, נתן לדרש "במקהלות" עם.
''היחלצו מאתכם״ – חלצו עצמכם מן ה 'אני' שבכם, ורק אז – ״אנשים לצבא״, אז תהיו לאנשים שאפשר לצאת עמם למלחמה.(רבי מנחם-מענדל מקוצק)
״ויקצוף משה על פקודי החיל״ (במדבר לא,יד). בשעת מלחמה, אפילו אדם נוח לבריות ועניו כמשה נעשה קפדן וקוצף. בעתות מלחמה אין מקום לנועם שיח. (מאוצרנו הישן)
יום אחד פגש ה 'חפץ חיים', רבי ישראל-מאיר הכוהן מראדין, עגלון שהיה נוסע בעיירות הסביבה, וביקש ממנו שאם יזדמן לעיר איישישוק, יבקש בעבורו ברכה מרב העיר, רבי יוסף-זונדל הוטנר. עבר זמן והעגלון לא חזר אליו. יום אחד פגש ה 'חפץ חיים' את העגלון ושאל אם מילא את בקשתו. החל העגלון לגמגם, שבמקום ברכה הרב אמר לו קללה משונה, שאין הוא יכול לחזור עליה.. הפציר בו ה 'חפץ חיים', עד שלבסוף ניאות העגלון ואמר: "הרב אמר שהוא מאחל ל 'חפץ חיים' שבקרוב יתהלך ברגליים יחפות ויישא אבנים על לבו". חיוך של אושר עלה על פני ה 'חפץ חיים', והוא הסביר לעגלון שהרב בירך אותו שיזכה לעבוד בבית המקדש ולשאת את החושן על לבו. "אבל דיי לי בחלק הראשון של הברכה", סיים.
את מי צריך לזרוק (נועם שיח – קרח) אל הגאון האדיר רבי אליעזר מנחם מן שך זצ"ל ראש ישיבת פוניבז', נכנס מנהל אחד להתייעץ אודות בחור מישיבתו שמפריע מאוד לסדרי הישיבה, ואינו מתרצה לחזור למוטב על אף ההפצרות המרובות מצד צוות הישיבה, וסיפר לו שלאחר התבוננות במצבו בכובד ראש, החליט שאין ברירה אלא להרחיק את הבחור הזה לצמיתות מבין כותלי הישיבה, ואומר המנהל לרב שך: באתי לכאן בטרם ביצוע גזר הדין, להתייעץ סופית עם מרן ראש הישיבה, אם אכן יש להרחיקו לאלתר מהישיבה, ולקבל ברכתו על הצעד. שאל הרב שך את המנהל: אמור לי, מה מצב ה"שלום בית" בבית הורי הבחור הזה? – האם הוא כתיקונה והכול מתנהל על מי מנוחות או שיש שם כל מיני קשיים. אמר המנהל שאינו יודע, המשיך הרב שך ושאל: ומה מצב הפרנסה בבית הורי הבחור?, ושוב לא ידע המנהל מה לענות, וכך שאל הרב שך על מצב שאר הילדים בתוך הבית, אם יש להם בעיות חברתיות או בריאות לקויה חלילה וכדו', והאם ההורים נותנים לבנם תשומת לב מספקת – ודמי כיס לאשר יצטרך – והאם יש לבחור כל מיני קשיים חברתיים אחרים וכדו', ועל כולנה אמר המנהל בהתנצלות שאינו יודע מאומה . כששמע הרב שך את אשר בפיו, נזקף ואמר בזעקה מנהמת לבו "אותו צריכים לזרוק?! – אותך צריכים לזרוק!!"...
החוויה היהודית
בן פורת יוסף,אימת הצבור,עגלון לגמגם,שעת מלחמה,אנשים לצבא,רגליים יחפות,מקהלות עם,בית המקדש,קפדן,קוצף, אמרי שפר כ"ד תמוז ה'תשע"ז
אחד הדברים שבהם אדם דומה, כביכול, לבורא עולם הוא בכוח הדיבור, ככתוב "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו" (בראשית א, כז). מקשה בעל "נפש החיים": ומה דמות יש להקב"ה, והרי אחד מי"ג עיקרי אמונה הם שהקב"ה אינו בעל דמיון? אלא כמו שהוא יתברך שמו אלוקים - בעל הכוחות הנמצאים בכל העולמות כולם, ומסדרם ומנהיגם בכל רגע כרצונו, כך נתן הקב"ה לאדם כוחות נפלאים ועצומים לפעול ולעשות והוא ע"י כוח הדיבור.
בג' שבועות, בין המצרים, צריכים לחזור בתשובה כדברי הרמב''ם [פ''א הלכות תענית ה''ב] ועל זאת ירמוז ג' סדרות שקוראים בג' שבועות אלו, ראשי המטות הוא בחינת מאין באת, מסעי, ולאן אתה הולך, דברים, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון.
בני ראובן גד וחצי שבט מנשה מבקשים ממשה כך: "וייגשו אליו ויאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו" (במדבר לב, טז). בו ברגע משה נוזף בהם ומתקן את טעותם: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (במדבר לב, כד). משה מקדים את הילדים לפני בעלי החיים, ובעצם מחליף את הסדר. משה לימד אותם לקח בערכים ובסדרי העדיפויות - קודם המשפחה והילדים ורק אח"כ הרכוש.
הדיבור, הוא זה המפריד והמחבר בין בני זוג. מילה אחת בנעימות ובסבר יכולה לשבור מחיצות רבות על כן בל נזלזל ח"ו בכוח הדיבור שנתן לנו הקב"ה. הבה נבין שבדיבור יש עוצמה שלא ניתן לשער בתנאי שיודעים להשתמש בו נכון. מכאן מתבקשת המסקנה עד כמה אנו מחויבים להיזהר בלשוננו, וכפי שאומר רש"י: לא יעשה דיבורו חולין. כל מילה, כל דיבור נרשם ותקף ולא ניתן למחתו. והחמור מכל הוא כאשר האדם בהבל פיו חורץ את דינו.
אין רופא מרדים )מעובד ע"פ סיפור אמתי מתוך מרווה לצמא(: ' מה זאת אומרת שאין לכם רופא מרדים'? שאלתי את האחות. הסיפור שלי החל כאשר הגעתי לבית החולים לצורך ביצוע ניתוח קל ופשוט של איחוי שבר פנימי, ניתוח שנעשה בשיטה לפרוסקופית עם שלושה חתכים קטנים,ההתאוששות מהניתוח מהירה, אשפוז של יום אחד ולכל היותר יומיים. הוזמנתי להגיע לבית החולים בשעה שבע בבוקר כאשר אני בצום מהלילה לצורך ביצוע ההרדמה. בדיקות שגרתיות לחץ דם וכו'... מילוי שאלונים והמתנה שיקראו לי לחדר הניתוח. ואז אני רואה שמכניסים מנותחים אחרים ואומרים לי להמתין בסבלנות כי כולם מוזמנים לאותה שעה וכמו ייתכנו ניתוחי חירום וכדו' ובקיצור 'תתאזרי בסבלנות...' בשעה שתים עשרה בצהרים לערך ניגשה אלי האחות ובטון חגיגי משהו אמרה: 'תתכונני מרים, באים לקחת אותך לחדר ניתוח'... תוך עשר דקות הייתי בחדר הצמוד לחדר הניתוח, מדדו לי שוב לחץ דם ושוב פעם המתנה לשיחה קצרה עם המנתח עד להגעת המרדים... ושוב אני ממתינה וממתינה... 'משה' אמרתי לבעלי שלא עזב אותי לרגע 'משהו לא נראה לי'... אבל אני מחכה בסבלנות וממלמלת לי כמו בחדר ההמתנה פרקי תהילים אותם אני יודעת בעל פה. לפתע ניגשת אליי האחות ואומרת לי 'תראי מרים יקרה, צר לי לומר לך אבל מסתבר שאין לנו רופא מרדים'... ' מה אין לכם?' בעלי ואני שואלים יחד בתימהון, מדובר באחד מבתי החולים הגדולים בארץ, למעלה מעשרה חדרי ניתוח שפועלים עשרים וארבע שעות ביממה ואין רופא מרדים, 'תשמעי זה נשמע הזוי '? האחות פורשת ידיה בתנועת ייאוש 'כמו שראיתם היו כאן מהבוקר המון ניתוחי חירום, המרדים שלא ישן כמעט כל הלילה פשוט התעייף והלך לישון'... ' ומה זה אומר?' שאל בעלי 'זה אומר שאתם צריכים ללכת הביתה ויקבעו לכם מועד חדש לניתוח'. ' לא ייתכן?!' אני עונה לעומתה 'עד שהתכוננתי נפשית לניתוח הזה, חילקתי את הילדים, אני בצום של יותר משתים עשרה שעות, אתם לא יכולים לעשות לי את זה' 'אני ממש מצטערת' אומרת האחות 'זה לא תלוי בי' בדרך חזרה למחלקה אני מנסה להתאמץ ולשנן לעצמי את כל התובנות ששמעתי עד היום בנושא אמונה וביטחון 'הכול בידי שמים' 'אין אדם נוקף אצבעו למטה עד שלא מכריזים עליו מלמעלה' 'כל עכבה לטובה'... התור נקבע לעוד שבועיים, כאשר כפיצוי על עוגמת הנפש הבטיחו לי שני דברים: א'. אני אהיה הראשונה להיכנס לניתוח ב. את הניתוח יבצע סגן מנהל המחלקה למרות שבדרך כלל ניתוח כזה מבוצע ע"י מנתח זוטר. הפעם הכול התנהל כשורה ובדיוק כמו שהבטיחו, נכנסתי ראשונה לניתוח, המרדים הגיע בזמן והמנתח היה סגן מנהל המחלקה... כשהתעוררתי מהניתוח הרגשתי רע מאוד, בחילות קשות, סחרחורות וכאבים. בעלי היה לידי ואמר 'הניתוח היה ארוך יותר ממה שחשבו אבל ברוך ה' הכול נגמר לטובה '... 'מה פירוש? מה קרה?' שאלתי 'ובכן יקירתי, קרה לנו נס גלוי ממש... הרופא התחיל ותוך כדי הניתוח הוא ראה שיש במקום השבר גידול קטן שהתפתח ולא נצפה בצילום המקדים, כנראה בשל כך שהוא היה רק בתחילתו. בשלב זה השבר הפך להיות דבר שולי... וכך מניתוח פשוט וקצר יחסית הפך לניתוח מסובך של כמה שעות שבמהלכן עמל הרופא קשה כדי להוציא את הגידול ולנקות הכול היטב'. בערב באה אלי האחות הראשית ואמרה 'את לא תאמיני, כל המחלקה פשוט רועשת וגועשת על הנס הגדול שאירע לך, את פשוט לא מבינה, היה לך נס גדול שהניתוח שלך נדחה ודווקא הרופא הזה ניתח אותך'. ' תביני ממני, רופא אחר לא היה שם לב לגידול, הוא פשוט היה מתרכז באיחוי השבר, סוגר ומסיים. הרופא הזה הוא מומחה גדול בדיוק בהוצאת גידולים כאלה ורק אחד כזה יכול לשים לב לגידול קטן כזה' חודש לאחר הניתוח הגיעו תוצאות הביופסיה, התברר שמדובר היה בגידול ממאיר (ל"ע) אבל בחסדי השם יתברך הוא הוצא בשלמותו, שאם לא כן הוא היה מקרין גרורות וייתכן שגם טיפולים לא היו מועילים. ואני עוד כעסתי על המרדים שהתעייף על הניתוח שנדחה... ועל התכניות שהשתבשו... במקום להרים את העיניים לשמים ולראות עד כמה הם טהורים ויפים, ועד כמה אנו צריכים להגיד להשם יתברך תודה גם על שינויי התכניות שהוא משנה לנו וכמו שנאמר 'אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני '... אחים יקרים! מהספור הזה עלינו להתחזק באמונה ובביטחון באבינו היקר ולהאמין שכל מה שהוא עושה זה רק לטובה... לפעמים באותו הרגע קשה לנו להכיל ולקבל זאת, אבל ככל שנבטח ונשען עליו נזכה לראות בסוף כי 'כל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה'. החוויה היהודית
בורא עולם,כוח הדיבור,נפלאים,עצומים,לפעול,לעשות,ג' שבועות,בין המצרים, מטות ,מסעי, דברים, אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ז
בעניין חינוך ילדים שהוא העיקר לקיום היהדות, ידוע כי יותר לומדים הילדים מפי ראיה ממה שרואים על הוריהם איך הם מתנהגים, ממה שלומדים מפי השמיעה שההורים אומרים להם איך שיתנהגו. ולכן לא מספיק לדבר וללמד לילד, אלא צריך האב לעשות בעצמו באופן שיראה הילד איך מקיימים המצוות ומתנהגים בקבלת עול מלכות שמים מתוך שמחה, דאז גם הבן ירצה לילך בדרכיו, משא"כ אם רק ידבר לילד והוא עצמו לא יתנהג ככה, אז גם אם ייתן איזה תירוץ ואמתלא, הילד לא מקבלו בלבו, וגם אם לשעה מוכרח לציית לאביו הוא לא נשאר בדרך הזה כשמתגדל, כי אומר שאינו צריך להיות יותר טוב מאביו. וזהו פירוש הפסוק (משלי כב ו) חנוך לנער על פי "דרכו", היינו כמו שהוא האב בעצמו מתנהג, ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנו".
בקנאות, במעשה שאדם עושה כנגד השני כדי להשיב חרון אף, ישנו הבדל דקיק מאוד מאוד, בין עשיית המעשה לשם שמים 'נטו', לבין עירוב של תאוות נקם, רשעות ושחיתות ויצר ההרס והרוע. אותו ההבדל הדק ביותר, יבוא לידי ביטוי גם בתוצאות המעשה – האם הייתה זו מצווה גדולה עד כדי להשיב חרון אף, או חלילה חטא נורא שגורם מורת רוח לפני ה'. וכבר אמר הרה"ק מקלויזנבורג זי"ע– 'על חטא שחטאנו לפניך', אנו מתוודים על חטאים אלו שעשינו אותם וחשבנו שהם 'לפניך' כאילו והם מצוות, ובאמת הם עבירות ממש.
הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע היה מפרש את הכתוב (במדבר כ"ה, י"א): בקנאו את קנאתי בתוכם – דהנה לפעמים יש קנאים שמופרשים ומובדלים מן הכלל, ויסוד קנאותם הוא השנאה לבני ישראל, אבל הקנאי האמיתי הוא, כאשר הוא מקנא את קנאתי "בתוכם" – הוא יושב 'בתוך' הכלל – וכואב לו על פרצות הכלל. ישנם ויתורים, שאם עושים אותם בשם האהבה, הם למעשה ויתור על מושג האהבה עצמו. כי אהבה לא אמורה לכאוב ככה. האהוּב – יקר, זה נכון. אבל אם אז הוא אהוב יקר מדי. (הרבנית ימימה מזרחי).
האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי (סיפורי צדיקים, עלון 262) מסופר: כשהלך פעם הרה"ק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש זיע"א (יומא דהילולא ג' תמוז) מביתו לכיוון בית המדרש, הבחין באיש מבוגר הסוחב שתי מזוודות כבדות, ניגש האיש אל הרבי שעבר לידו ואמר לו: לי לשאת מזוודה אחת?" "המשא" ר' יהודי אולי הנכם מוכנים לעזור כבד עלי מאוד". לקח הרבי מידו בשמחה את המזוודה ושניהם צעדו יחד כאשר כל אחד מזוודתו בידו". אחד מרבני חב"ד שהלך בסמוך, נבהל מאוד לראות ממקום הילוכו את הרבי סוחב בידו את המזוודה הכבדה, אך לא היה לו האומץ לגשת אל האיש ולהעיר לו על כך בנוכחותו של הרבי. התחיל הרב לרקוע ברגליו ולעורר קצת רעש , כדי שאותו יהודי יהפוך את פניו אליו ואז יוכל להעיר לו, אך לדאבונו לא החזיר האיש את פניו. וכך המשיכו ללכת עם המזוודות הכבדות בידיהם. בעודם צועדים, שמע הרבי את היהודי המשמיע אנחות כבדות, כאשר שאלו הרבי על מה ולמה הוא כה נאנח? ענה לו, האמן לי ר' יהודי שכבד עלי מאוד המשא שהנני סוחב בידי, ללא אומר ודברים לקח הרבי ממנו גם את המזוודה השנייה, וכך המשיכו ללכת כאשר שתי המזוודות הכבדות בידיו של הרבי. הרב שפסע מאחוריהם וראה את מעשהו האחרון של אותו יהודי לא יכול להבליג עוד, הוא התקרב אל האיש ההוא והחל להשתעל בקול מאחוריו, הפעם הפנה כבר היהודי את פניו לעבר המשתעל, אז רמז לו כי האיש שנושא את מזוודותיו אינו אלא הרבי מליובאוויטש. כאשר שמע הישיש את דבריו, נבהל מאוד ועצר מלכת, הוא תפש את ראשו בידו והחל לקצוף על עצמו: געוואלד מה עשיתי השתמשתי עם הרבי מליובאוויטש לסחוב את המזוודות שלי, אוי לי ואבוי לנפשי, כראות הרבי שהיהודי עצר מלכת ומשמיע דיבורים של צער וכאב, שאלו מה קרה ועל מה ולמה נעצר פתאום מלכת? החל היהודי לבכות כי לא ידע כלל עם מי הוא משתמש לצרכיו הפרטיים, ומי יודע אם יכפרו לו מן השמים על מה שעשה, ענה לו הרבי ומה עם מצוות "עזוב תעזוב עמו" האם מצווה זו ניתנה רק לאנשים אחרים ולא לי. החוויה היהודית
חינוך ילדים,קיום היהדות,תירוץ ואמתלא,חנוך לנער, תאוות נקם ,רשעות ,שחיתות,הרס,הרוע, ויתורים,
אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ז
החוויה היהודית
בעיות,כופר,עושר,שררה,מסע עינוגים,מתנות שמים,שליח,בן מלך,דלת,פצע,רפואה,נבל,לבבות,
״בקנאו את קנאתי בתוכם״ (במדבר כה,יא). השבח הראשון שהתורה מונה בפינחס ושכל קנאי צריך להצטיין בו, הוא שככל שקנאתו של אדם אמיתית וכנה היא, עיקרה ״בתוכם״; שיישאר בתוכם, שלא יפרוש אל מחוץ למחנה ויבנה במה לעצמו. (רבי פינחס מקוריץ)
''המחפש את חסרונותיהם של אחרים חוטא לעצמו, שכן באותה שעה אין הוא מפשפש במומי עצמו" (רבי ישראל מרוז'ין) המשכים ומעריב לבית הכנסת זוכה לאריכות ימים כמבואר בגמ׳ וכתב ע״ז היעב״ץ (במגדל עוז עליות החיים), ז״ל : ״זה בחון והתאמת מאוד אפילו בעמי הארץ שנהגו בדבר זה״. וכן כתב שעל פי רוב - השמשים של בתי כנסיות מאריכים ימיהם. הרה"ק מראפשיץ זי"ע דיבר פעם בגודל שתיית לחיים, ואמר: שכשמשיח יבוא החסידים והמתנגדים יצאו לקראתו, המתנגדים "אם הגרויסע (הגדולות) גמרות" והחסידים אם "הליידיגע פלעשלעך ברוינפן (בקבוקי י''ש ריקים)", משיח ישאל המתנגדים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "למדנו"! משיח ישאל אותם: רק זה למדתם. הם יגידו "ווען די וואלסט געקומען שפעטער וואלטן מיר מער געלערנט! (אם היית בא מאוחר יותר היינו לומדים יותר) אח"כ ישאל החסידים, מה עשיתם בגלות. הם יגידו "שתינו לחיים", משיח ישאל אותם, כלום לא השארתם בשבילי. הם יגידו "ווען די וואלסט געקימען פריער וואלט נאך געווען פאר דיר! (אם היית בא מוקדם יותר אז היה נשאר גם לך).
חז"ל אמרו (ברכות ו) כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, והיינו, שאדם יכול לבנות את חורבות ירושלים, על ידי שמשמח חתן וכלה. וצריך להבין מה הקשר בין שמחת חת?? וכלה לחורבות ירושלים, וכיצד נבנות חורבות ירושלים על ידי שמשמחים חתן וכלה. והביאור הפשוט בזה, כי אדם שמשמח חתן וכלה, מקיים מצות חסד ואהבת הבריות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות אבל יד, א) שמקיימים בזה מצות ואהבת לרעך כמוך, וכיון שמשמחים חתן וכלה מתוך אהבת חסד ואהבת הבריות, מתקנים את חטא החורבן, שהיה מחמת שנאת חינם.
חסד בבית - פעם ספרו להרה"ק בעל ה"בית ישראל מגור" זיע"א בשבחו של אחד מגבאי הצדקה שהוא עוזר להרבה נדכאים ושבורי לב. נענה ה"בית ישראל" ואמר, הכל טוב ויפה אבל אני רוצה לשמוע אם גם אשתו אומרת כך.
יום אחד לפני תפילת שחרית סיפר המשגיח דישיבת לייקווד, הגה"צ רבי נתן ווכטפויגל שראה שני שבויים מעונים - 'ניסיתי לעזור להם ולא הצלחתי, רחמנות עליהם...' השומעים תמהו מאיפה המשגיח הגיע!? היכן פגש שבויים קודם שחרית... עד שסיפר שראה שני בחורים שלא קמו לתפילה ונשארו שבויים ביד המלך זקן וכסיל... ("לקט רשימות") יש פעמים שהאישה אומרת דבר מסוים ומתכונת למשהו אחר לגמרי וצריך לדעת "לשמוע" אותה. הבחירה היומית (דברים טובים – שלח) משה, הוא מנהל מסעדה. הוא תמיד במצב רוח טוב כשמישהו שואל אותו מה שלומו הוא תמיד עונה, אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים. רבים מהמלצרים העובדים איתו התפטרו כשהוא שינה מקומות עבודה כדי שיוכלו לעבוד תחת חסותו כשהוא שינה מסעדה. מדוע? כי משה היה חדור מוטיבציה טבעית. כשלעובד שלו לא היה מצב רוח, משה תמיד היה שם, מסביר כיצד לראות את הצד החיובי של המצב. סיקרן אותי לראות את סגנונו, אז יום אחד ניגשתי למשה ושאלתי אותו: ”אני לא מבין! אף אחד לא יכול להיות כה חיובי כל הזמן! איך אתה עושה זאת?“ משה ענה: ”בכל בוקר כשאני קם אני אומר לעצמי שיש לי 2 בחירות הבוקר, אני יכול לבחור להיות במצב רוח טוב או רע. אני תמיד בוחר במצב רוח הטוב. כל פעם כשקורה משהו רע, אני יכול להיות הקורבן או ללמוד מכך. אני תמיד בוחר בלמידה. כל פעם כשמישהו מתלונן בפני, אני יכול לבחור לקבל את תלונתו, או להצביע על הצד החיובי בחיים. אני תמיד בוחר בחיובי. ”אבל לא תמיד זה קל“, מחיתי. ”זה קל“, אמר משה. ”החיים מלאי בחירות. תוציא את כל השטויות ותראה שכל מצב הוא בחירה. אתה בוחר כיצד להגיב. אתה בוחר איך אנשים ישפיעו על מצב רוחך, זו בחירתך כיצד לחיות את חייך. מספר שנים אח“כ, שמעתי שמשה עשה משהו שאסור לעשותו בתור בעל מסעדה. הוא השאיר את הדלת האחורית פתוחה. בבוקר הוא נשדד ע“י 3 גברים חמושים. כשמשה ניסה לפתוח את הכספת, ידיו שרעדו מעצבנות, לא הצליחו לפתוח. השודדים נלחצו וירו בו. במזל, משה נמצא במהירות והוחש לבית החולים. אחרי18 שעות ניתוח. ושבועות של טיפול, משה שוחרר מביה“ח עם רסיסים בגופו. ראיתי את משה 6 חודשים לאחר התאונה. כששאלתי לשלומו, הוא ענה: ”אם הייתי יותר טוב, הייתי תאומים, רוצה לראות את הצלקות שלי?“, סירבתי, אך שאלתי אותו מה עבר לו בראש בזמן השוד. ”הדבר הראשון שעבר לי בראש היה שהייתי צריך לסגור את הדלת האחורית“ הוא ענה. ”ואז, אחרי שהם ירו בי, כששכבתי על הרצפה, חשבתי שיש לי 2 אפשרויות: לבחור בחיים או במוות. בחרתי בחיים". ”לא פחדת?“ שאלתי, ”הפרמדיקים היו נהדרים,“ הוא המשיך, ”הם אמרו לי שאהיה בסדר“, אבל כשלקחו אותי לחדר מיון, שראיתי את הבעת הפנים של הרופאים והאחיות, התחלתי ממש לפחד. בעיניהם קראתי שאני אדם מת. ידעתי שאני צריך לעשות משהו. ”מה עשית?“ שאלתי, ”ובכן, הייתה שם אחות שצעקה לכיווני שאלות,“ הוא סיפר. ”שאלה אם אני אלרגי למשהו". ”כן,“ עניתי. ”הרופאים והאחיות הפסיקו לעבוד כשחיכו לתשובתי“, נשמתי עמוק, וצעקתי: ”כדורים!“. כשהם צחקו, אמרתי להם, ”אני בוחר לחיות, אנא נתחו אותי כאילו שאני חי, לא מת“. משה חי תודות לכישורי הרופאים, אך גם תודות ליחס המדהים שלו. למדתי ממנו זאת. בכל יום יש לך בחירה ליהנות מחייך או לשנוא אותם. הדבר היחיד שבאמת שלך ושאף אחד לא יכול לשלוט בו או לקחת ממך, הוא הגישה שלך, אז אם אתה יכול לשמור על כך, כל שאר הדברים בחיים הופכים להיות פשוטים יותר. החוויה היהודית
קנאה,חסרונות,לפשפש,משכים,מעריב,בית הכנסת,אריכות ימים,שתיית לחיים, מלך,זקן,כסיל,חורבות ירושלים, אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ז
אמר רבי מרדכי מראקוב זי"ע: כשיבוא משיח לא אלך לפניו כמה ימים, ואלך אליו בין האחרונים, ואם ישאלני עד עכשיו היכן היית, אשיב, ומר עד עכשיו היכן היה.
דרכו של כל חוטא, להתלות בזולת ולומר: ''ההוא גם כן עשה כך''. לפיכך, הכריז השי''ת את עשרת הדברות בלשון יחיד, כדי שיהא דומה על כל אחד ואחד מישראל, כאילו ניתנה התורה לו בלבד ואין לו להשגיח באחרים.
הכלי הטוב ביותר לשמור מערכות יחסים הוא מילים. "הלוך ילך ובכה, נשא משך הזרע" – אם אדם נותן 100 שקל לצדקה עם פנים בוכות, הוא יקבל את הזרע, מה שהוא השקיע – 100 שקל. אבל אם הוא "בא יבא ברינה", הוא עושה את זה עם פנים שמחות, אז "נושא אלומותיו" – הקב"ה לוקח את הצדקה שלו, זורע אותה, וזה מצמיח אלומות-אלומות... הצפרדע אל ייאוש (דברים טובים – שלח) שתי צפרדעים קיפצו בחצר, הם רחרחו בשלוליות הבוץ שנשארו מהגשם, וכשלא מצאו דבר התקדמו הלאה לכיוון הבית. הן היו ממש רעבות. דלי גדול עמוס בשמנת הונח בפתח הבית. בעלת הבית שמוכרת מוצרי חלב היישר מן המשק הפרטי תכננה לחבץ את השמנת ולהכין חמאה משובחת. הצפרדעים רחרחו, והופ, קפצו פנימה ישר לתוך השמנת. 'הצילו, הצילו!' זעקו פתאום שתיהן יחד כשהבינו מה קרה. 'אנחנו טובעות!'. הן ניסו לטפס על הדפנות, לקפץ החוצה, אך המרקם החלקלק והסמיך של השמנת משך אותן פנימה. הגדולה שבהן, צפרדע שמנה ומלאת בשר, התייאשה מייד. 'זהו, אנחנו הולכות למות. אפילו לא הספקתי להיפרד מילדיי, נגמר סיפור חיי'. היא פתחה את פיה והחלה לבלוע את השמנת 'לפחות הסעודה האחרונה שלי תהיה סעודה הגונה '. השנייה, צפרדע רזה וקטנה סירבה להתייאש, היא לא הסכימה להשלים עם המוות כל כך מהר. היא בעטה ובטשה, הניעה את רגליה הלוך ושוב וניסתה לחלץ את עצמה מהבוץ הלבן שלתוכו טבעה. 'עזבי אותך!' קראה לעברה השמנה, 'תאכלו שמנת כל עוד את יכולה ותשלימי עם הבלתי נמנע. אנחנו פשוט נמות. אין לנו סיכוי. אבל היא פשוט לא הסכימה לשמוע בקולה, היא המשיכה לבעוט ולנסות בכל כוחה להיחלץ. הגישה הזאת לא מצאה חן בעיניה, לא היה נראה לה הגיוני סתם כך להרים ידיים, לאכול שמנת ולהשלים עם החידלון. היא בעטה בכל כוחה, היא בטשה בשמנת בקרומי רגליה, ופתאום היא שמה לב שמשהו משתנה במרקם, השמנת הופכת לקצת יותר מוצקה, קצת פחות טובענית. היא ניסתה לקרוא לחברתה, משהו משתנה כאן!' אבל כבר לא היה עם מי לדבר, החברה אכלת את השמנת ומתה. ואילו היא המשיכה לבעוט. הבעיטות שלה עשו את מה שעושה פעולת החיבוץ לשמנת, כדי לשנות את המרקם הסמיך והנוזלי של השמנת ולהפוך אותה לחמאה בועטים בה, מערבלים אותה היטב ומכים בה הלוך ושוב, וכך היא משנה את המרקם שלה והופכת משמנת לחמאה מוצקה. זה בדיוק מה שעשו רגליה של הצפרדע שסירבה להתייאש, הן בעטו בשמנת בעקביות ללא ייאוש, וכך הפכו אותה אט אט משמנת לחמאה. פתאום הרגישה הצפרדע את רגליה עומדות יציב יותר, המרקם כבר יותר סמיך, יותר יציב. היא המשיכה לבעוט, היא המשיכה לנסות, עד שרגליה עמדו על קרקע מוצקה ויציבה. ואז היא יצאה החוצה לחופשי. אל ייאוש, כל עוד אתה בועט, כל עוד אתה מתקשה ונאבק, אתה חי, יש לך סיכוי. כל קושי בחיים הוא בעצם דרך לצמוח. כשאדם טובע בתוך ים של קשיים ובעיות, יש לו שתי ברירות: להניח לעצמו לשקוע ולהעלם. או לאגור כוחות להתמודד ולהביט לקשיים בעיניים, לבעוט בכל הכוח ולצאת. הוא ימצא את עצמו על קרקע מוצקה הרבה יותר. כל עוד אתה נאבק, כל עוד אתה נלחם, כל עוד אתה מתמודד אתה חי. החוויה היהודית
כשיבוא המשיח,להתלות בזולת,עשרת הדברות,מערכות יחסים,מילים, הלוך ילך ובכה, נשא משך הזרע,הצפרדע,אל ייאוש,נושא אלומותיו, אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ז
אדם גדול - אומר הפתגם - מורכב ממעשים קטנים. בברכת המזון מבקשים אנו: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה ועל שלחן זה שאכלנו עליו", ומיד אחרי כן מוסיפים לבקש: "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב". מדוע הבקשה על הברכה בבית נאמרת לפני הבקשה לביאת אליהו הנביא לבשרנו על הגאולה השלמה? אלא, שישנם אנשים המצפים למשיח רק כדי שיפתור את כל בעיותיהם הכלכליות, שימחק את המינוס בבנק וישפיע שפע של חיי רווחה חומריים... זו איננה צפייה אמתית ונכונה למשיח! לכן, קדם מבקשים ש"הרחמן ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה" - שנזכה לשפע גשמי, ועם כל זאת מבקשים שגם אז "הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות"
בשם המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע מובא, כשרצה להסביר מהו קנאות אמתית היה אומר בצחות: כי הנה אצל פינחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד וייקח רומח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רומח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"... בתהילים "אשא עיני אל ההרים", אל תיקרי אל ההרים אלא "אל ההורים". השועל והיעל (דברים טובים – שלח) מעשה בשועל ערמומי שנפל לתוך באר עמוקה ולא הצליח לטפס ולעלות בחזרה. ישב השועל בתוך המים וניסה למצוא דרך לצאת החוצה מתוך הבאר. והנה למזלו עבר במקום יעל גדול, ולו שתי קרניים גדולות וארוכות. היעל היה צמא מאוד, והצימאון הציק לו. הוא עצר ליד הבאר מביט בערגה אל המים הרחוקים ממנו ולשונו משתרבבת בצמא. והנה הוא מבחין בשועל היושב למטה ולוגם בהנאה ממי הבאר. 'איך המים?' שאל היעל, 'האם הם ראויים לשתייה?'. 'לא תמצא עוד מים כאלו בשום מקום '. אמר השועל, 'אלו המים הטובים ביותר ששתיתי אי פעם, מי באר צלולים וזכים. אתה מוזמן ידידי!'. היעל הצמא לא חשב פעמיים, הוא ניתר פנימה וקפץ אל תוך המים הזכים. הם היו קרירים וטעימים להפליא והוא שתה עד שרווה. 'תגיד', פנה היעל אל השועל אחרי ששתה, 'יש לך מושג איך יוצאים מכאן? יש אולי יציאה חלופית?'. 'יש לי דרך מצוינת ליציאה!' אמר השועל, 'אם רק תסכים, נצליח לצאת מכאן בקלות'. 'אני מקשיב!', אמר היעל. 'פשוט מאוד, אתה תרים את רגליך הקדמיות, תישען על הקיר ותזקוף קרניים הכי גבוה שאתה יכול. ואני אטפס עליך ואצא החוצה'. 'ומה איתי?' מיהר היעל לשאול. 'פשוט מאוד', הסביר השועל לאט ובקול ברור, 'כשאהיה למעלה אחזיק בקרניים שלך ואמשוך אותך החוצה'. היעל הסכים, זקף את קרניו, הרים את רגליו הקדמיות והשעין אותם על קיר הבאר, והשועל מיהר לטפס ולקפץ על קרניו של היעל, ובן רגע הוא היה בחוץ, מביט מלמעלה אל תוך הבאר וצוחק. 'מה אתה צוחק', התמרמר היעל. ' תמשוך כבר!' 'נראה לך?!' התגלגל השועל מצחוק, ' נראה לך שאני מסוגל למשוך יעל במשקל מאתיים קילו. 'אז למה אמרת לי לרדת?! רשע ערמומי שכמותך!' פרץ היעל בבכי. גנח השועל ונאנח בהזדהות מאולצת, 'מסכן שכמוך, אני ממש מרחם עליך. אבל אילו היה לך שכל בראש לפחות כמספר השערות שיש לך בזקן לא היית יורד אל הבאר לפני שהיית בודק איך יוצאים ממנה. כשהיצר מנסה לפתות אותך להיכנס לתוך הבור ולהפיל אותך בפח, תבדוק בבקשה איפה היציאה הקרובה. ובדיוק על זה אמרו חכמינו: 'איזהו חכם הרואה את הנולד'. כשאתה עושה משהו, תבדוק תמיד את התוצאה שלו. אל תהיה תמים, אל תתפתה להאמין שאפשר ליהנות כאן ועכשיו בלי לחשוב על המחר. לחיות את הרגע בלי לקחת בחשבון את הרגע שאחר כך. לכל מעשה יש תוצאה, כל דבר מוביל אותך למשהו. תבדוק לפני שעשית משהו האם לקחת בחשבון את התוצאה שלו, את כל ההשלכות שלו, את המחיר שיהיה עליך לשלם. רק אם ראית את הנולד, אם לקחת את הכול בחשבון אתה יכול להיות שלם עם ההחלטה שלך, עם הבחירה שלך.
החוויה היהודית
אדם גדול,ברכת המזון,מעשים קטנים,אליהו הנביא,ברכה מרובה,חיי רווחה,משיח,רומח,קנאות,שועל,יעל,ערמומי,חכם,
אמרי שפר י"ז תמוז ה'תשע"ז
אם יבוא איש על רעהו וידקרהו במחט על לא עוול בכפו, יכעס הנדקר עליו מאד, ונפשו תסער בקרבו על חוצפתו של הלה שדוקרו באכזריות, אך אם הדוקר הוא רופא שדקרו לצורך רפואתו, אזי לא די שלא יכעס עליו אלא אף ישלם לו על כך דמים מרובים. וזהו עניין ''הסתר שבתוך הסתר'', כי אינם מכירים שהדוקר - הוא ''רופא כל בשר'', בורא כל עולמים שעושה את הכול לטובתו. אמר הרה"ק מקאפיטשניץ זי"ע האוהב באהבה עזה את ה 'תלמיד חכם' אוהבו ומשמשו בהתבטלות בכל עת, הרי יש בו 'אהבת תורה ', לאידך האוהב את ה 'גביר' ומכבדו ביותרת הכבוד, אהבה זו אינה אלא 'אהבת ממון'. ומהי 'אהבת ישראל' – מי שאוהב כל אחד ואחד מבני ישראל, ללא כל הבדל מי הוא ומה מהותו. בדרך צחות אמרו לרמז על סדר האותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז', שהם עולים ר''ת ו'וייל ד'ער ב'אשעפער ה'אט ג'עוואלט א'זוי ז'אל ז'יין (מכיוון שכך הוא רצונו של הקב''ה). כי זהו ה'אלף בית' - יסוד היהדות, להאמין שהכול הוא ברצון הבורא ית"ש . בזמן שהאדם מישראל מקדש אישה הוא אומר: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל''. מה טעם משה וישראל דווקא? התשובה היא: משה וישראל, כידוע, נדדו במדבר ארבעים שנה, ובמשך כל השנים הללו היו להם כל מיני דין ודברים, חיכוכים, מריבות ושעות קשות ביותר, ובכל זאת לא נפרדו ... זהו מוסר השכל שצריכים ללמוד בני הזוג בשעת הקידושין ...גלגול הסוס (דברים טובים – שלח) מעשה בשני אנשים שביקשו לעצמם מלאכה שלא דרושה לה תעודת בגרות. מאחר שתרו בשווקים וברחובות ולא מצאו, מה עשו? לשלוח יד בעירם לא יכלו, מחמת המשטרה המקומית שירדה לחייהם. שלא לשלוח יד כלל גם כן אי אפשר, מחמת הרעב המציק. נטלו מקל והחלו נודדים בדרך לעיירות אחרות. ויהי בחצי הדרך, והנה רואים הם מרכבה הדורה, רתומה לסוס אביר, נוסעת לה לאיטה, ובעל העגלה מנמנם. החליטו להחרים לעצמם את הסוס ההדור. אלא שהחשש גדול, שבעת שייטלו את הסוס, יתנער בעל הבית מנמנומו. מה עשו? בעוד האחד לקח את הסוס, החזיק השני במוטות העגלה והובילה על דרך המלך. כך לא תעמוד העגלה ממסעה, והבעלים לא יתעורר. ויקום המנמנם מתנומתו. משפשף הוא את עיניו, והנה, רואה הוא כי במקום סוסו האביר, שהיה מוביל את עגלתו ההדורה, הרי היא מובלת ביד הולך על שתיים, המדדה על רגליו, זיעה נוטפת ממנו ומותירה עקבותיה על דרך המלך. כעסו גבר, ואילולא שנכמרו רחמיו על אותו בר-נש הולך על שתיים, היה מכה בשוט שבידו חבטה שיש בה ממש. פתח את פיו וקרא: "הי, סוס בן-אדם, מי אתה? מה מעשיך? וסוסי האביר היכן הוא? ומה מעשיו?" ברגע הראשון כמעט התבלבל ידידנו מהקול הקורא, אלא שנתעשת מיד, הניח את מוטות העגלה בנחת, הסתובב ואמר: "שמע ואספר לך את העניין כולו על בוריו: היה זה לפני שנים רבות מאד. בביתי לא הייתה פרוטה לפורטה, ולי אישה וילדים להאכילם לחם. עמדתי ושלחתי יד בגניבה, ומגניבה אחת באה השנייה, עד שנעשיתי לגנב ממש. ויהי היום, ויתפסוני שומרי החוק, והובילוני לבית האסורים, שם ישבתי גם בכיתי, עד אשר הנשמה שבי פרחה מאפי ותעל אל מקום המשפט. ובמקום המשפט העלו על כף מאזניים את כל מסכת עוונותי, וייגזר גזר דיני לשוב אל העולם הזה בגלגול, אולם לא סתם גלגול, אלא גלגול בגופו של סוס לחמישים שנה. היום", הרים הגנב את קולו, " מלאו חמישים לגלגולי, ומשום כך נעלם הסוס, והנה אני תחתיו לסחוב את עגלתך. ועתה, אם תעשה עמדי חסד, והנחתני לנפשי". שמע זאת בעל הסוס וייכמרו רחמיו. הן לא ייתן לאדם מסכן להוב??ל את עגלתו כסוס. פנה אליו ואמר: "ראה, משחרר אני אותך. אולם אך ורק בתנאי שתבטיח לי נאמנה שלא תשוב לגנוב". הבטיח לו הגנב את דברתו, וילך לדרכו. אך נשתחרר מעולו של זה, פנה אל חברו עם הסוס, ויחדיו פנו בצחוק מתגלגל אל העיירה הסמוכה כדי למכור את הסוס ביריד שהתקיים שם. עומדים הם ביריד ומכריזים על סוס אביר העומד למכירה. והנה, עיניהם רואות את מיודעם, משחרר הגלגולים, מתקרב כדי למצוא סוס תחת סוסו הפורח. מיהרו ותפסו מחסה, והמתינו לראות כיצד ייפול דבר. ניגש הלה לראות את הסחורה המוצעת למכירה, ולפתע משפשף הוא את עיניו, רואה הוא לפניו את סוסו משכבר הימים, עומד ומנפנף בזנבו לכל עבר. בלא להתבלבל, שולף את חגורת העור ממכנסיו, ומתחיל להצליף בסוס הלוך ושוב. הסוס מנתר וקופץ, וזה מצליף. פניו מאדימות, הזיעה נוטפת, והוא ממשיך להצליף. לאחר דקות ארוכות של הצלפה, נאנח ואמר באכזבה: "יום אחד, כבן אדם, וכבר הספקת לחזור להיות גנב". כמה פעמים הבטחנו לעצמנו, שזהו זה. ולמרות הכול, זה קרה שוב.
החוויה היהודית
מחט,נדקר,מצליף,רופא,הסתר,אוהב,תלמיד,מקדש,טבעת,חיכוכים,מריבות,מוסר השכל,גלגול,סוס אביר,יריד,גביר, אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ז
איתא בספה"ק ד"ראשית גוים עמלק" הוא ראשי תיבות "רגע". בילדותי אמר לי הרה"ח ר' יעקב ברייטשטיין ז"ל מחשובי חסידי גור, שהכוונה בזה בדרך המוסר הוא, שכאשר אדם צריך לעשות מצווה כגון ללכת ללמוד או להתפלל או לעזור לחברו או לכבד אב ואם וכדומה, והוא אומר עוד רגע אעשה זאת, הרי דבר זה נובע מחלק עמלק שבקרבו. ונראה להוסיף ולפרש לפי זה המשך הפסוק "ואחריתו עדי אובד", דהכוונה, דבתחילה אדם אומר עוד רגע ועוד רגע, אבל לבסוף דוחה הדבר לגמרי ו"אחריתו עדי אובד" כלומר זה נאבד לגמרי. (הרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א) אנו חושבים כי יש ללמוד משהו מהגויים מחכמיהם, מגדוליהם ונביאיהם - לרכוש מנהג יפה מהאנגלים התנהגות מסוימת מהאיטלקים וכדו'. טעות! מה שיש לגויים מעט, הוא מה שהם חטפו לעצמם מעם ישראל...!! יסוד היסודות שלכם יהיה - כי התורה טומנת בקרבה דרך חיים בכל השטחים ובכל התחומים. מי לא יודע כי מכוח התורה אפשר לפתור כל בעיה שהיא בחיי האדם. בלק ר''ת: ברכה לא קללה. ויפתח ה' את פי האתון (כב כח( אמר מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצוק"ל זיע"א: ישנם אנשים שבשעה שהם באים לאכול, דרכם לפתוח לפניהם עיתון ולקרוא בו בשעת אכילתם "ויפתח ה' את פי העיתון", ודעו לכם שאין זו הנהגה טובה, משום שגם חכמי הרפואה מודים שכאשר אדם אוכל את סעודתו – לא יקרא עיתון באותה שעה. וטעם הדבר – מפני שהאדם הזה אוכל ואינו טועם את מה שאוכל, כיון שמוחו שקוע בדברים אחרים , והוא טרוד במוחו לדעת מה קורה עם פלוני? ומה קורה עם אלמוני? וכך הוא מפסיד את טעם המאכל , וכבר נאמר: ומשביע לכל חי רצון – דהיינו שכדי שהאדם יהא שבע, צריך שיהיה לו רצון, שמוחו יהא פנוי בעת מאכלו, כי לא לחינם הקב"ה ברא כל מיני טעמים באוכל, וכמו שנאמר )איוב יב יא( חיך אוכל יטעם לו, וזה אשר קורא את העיתון בשעת האכילה, הרי הוא מפסיד כל זאת. אלא דבר בעיתו מה טוב, בשעת האכילה יתעסק בענייני מאכלו, ולא בעניינים אחרים (מעדני המלך חלק ב(
הנואם והלמדן (אוצר בנאות דשא) בזמן ה"נודע-ביהודה" היו שני רבנים צעירים אשר לטשו את עיניהם על משרת הרבנות שהייתה בעיר בין פרשבורג לווילנה, כשנפטר הרב שם כל אחד רצה להיות הרב הראשי, האחד היה בריסקאי, - כעין בריסק, (שכן בריסק הייתה הרבה אחר הנודע ביהודה.) צדיק ולמדן, היה בקיא בכל הש״ס וידע היטב את ההלכה על בוריה. היה מחמיר גדול, אך לא היה מומחה במיוחד ברטוריקה - בנאום, בפוליטיקה ויחסי ציבור. לעומתו, השני בא מפרשבורג שם היו לומדים רטוריקה - תורת הנאום, הוא יצא משם כרב מוכן, אומנם הוא אינו בדרגתו של הבריסקאי בלמדנות, אך ידע מה זה תורת ציבור ואיך להנהיג ציבור. באו לנודע-ביהודה ושאלוהו מי יהיה הרב, אמר להם לכו למושל [הגוי] של העיר והוא יחליט. וזה היה לפלא גדול מה לגוי ולרבנים ? ואכן הגיעו אל המושל ואמרו ששלחם ר׳ יחזקאל לנדאו. אמר להם: ״לעונג זה לי, מה רצונכם "? אמרו לו: עליך להחליט מי יהיה הרב. שאלם המושל: ״יש לכם ספר קדוש שאתם כל הזמן מתפללים בזה"? הוציאו סידור, והמושל אמר לרב מפרשבורג: ״פתח את הסידור בלי להסתכל היכן אתה פותח והגד בעל פה את הנכתב בעמוד שנפתח לך״. והנה הסידור נפתח בדיוק ב״אשרי יושבי ביתך״ ואמר הכול ברהיטות ובדיוק והמושל התפעל מאד. עתה הגיע תורו של השני אך לדאבונו נפתח לו בדיוק באקדמות של פורים ״אץ קוצץ בין קוצץ״ אקדמות הקשות לאמירה, וכמובן שנתקע בזה ולא הצליח לאמור ברהיטות. אמר לו המושל: ״אתה מבין לבד שחברך הוא יהיה הרב״. הלך התלמיד הבריסקאי הצדיק לנודע-ביהודה, ושאלו: ״ילמדנו רבנו, וכי משוא פנים יש בתורה, מי אינו יודע בעל פה אשרי יושבי ביתך? ואם לא יצא לי כך בגלל זה יהיה הוא הרב ולא אני"? אמר לו הנודע ביהודה: בוודאי כשהוא פתח את הסידור לא ״באשרי״ נפתח לו אלא שהוא ידע שהמושל אינו יודע עברית, ואמר לו ״אשרי יושבי ביתך״, אתה היית פותח והיית אומר ״עלינו לשבח״. עונה לו התלמיד: ״כן, אני גם חשבתי לעשות, אך היה לי ספק אם זה הונאת דברים, וכו׳״. חייך הנודע ביהודה: ״הוא אשר דיברנו, אתה מתאים לשבת בכולל יבואו אליך אנשים לשאול שאלות, תמסור שיעורים ותפסוק הלכות מהמקום שלך, אך לא בתור רב. רב צריך לדעת גם כיצד להסתדר עם גוי, עם מושל, עם אנשים, הוא צריך להיות פוליטיקאי, לא אדם צדיק מדי או תלמיד חכם מדי, זה לא טוב בשביל הנהגת הרבנות״. לא נערוך השוואה מי דומה יותר ליהושע ומי דומה יותר ּלכָלב -ברור הוא שהבריסקאי דומה יותר ליהושע שהיה תלמידו הנאמן, משרתו של משה רבנו, הקים אוהלו סמוך להר סיני שתמיד יראה את משה הראשון. רץ אחרי התורה, רץ אחר משה רבנו ובוודאי נהיה עניו כמותו. אם כך עניו אינו יכול להיות רב.
החוויה היהודית
חסידי גור,ללכת,ללמוד,להתפלל,לעזור לחברו,לכבד אב ואם,יסוד היסודות, השטחים,בריסק,רטוריקה,חכמי הרפואה, אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ז
האויב ההרסני ביותר שלנו הוא התירוץ. המחשב הכי חזק בעולם הוא המוח שלנו. העבודה המספקת ביותר היא לעזור לאחרים. הרגש המיותר ביותר הוא רחמים עצמיים. להפסיד את החיים. דייג ופרופסור שטים בסירת הדייג . הפרופסור: "סלח לי, האם אי פעם למדת פיזיקה?" הדייג: "לא" הפרופסור: "אז כנראה שהפסדת רבע מהחיים שלך. ומתמטיקה למדת?" הדייג: "גם לא" הפרופסור: "אז תדע לך שהפסדת חצי מהחיים שלך! מה עם מחשבים?" הדייג: "גם לא" הפרופסור: "אז תתבייש לך! הפסדת שלושה רבעים מהחיים שלך!!" לפתע מתחילה סופה שמרסקת את הסירה לחתיכות ומעיפה את שני האנשים למים. הדייג שוחה לעבר קרש צף ונתפס עליו בזמן שהפרופסור מתחיל לפרפר. הדייג: "תגיד לי, אתה יודע לשחות?" הפרופסור (בולע מים):"ל...ל.. לא" הדייג: "אז אני שמח להודיע לך שהפסדת את כל החיים שלך!!!"
גלגול הסוס (דברים טובים – שלח) מעשה בשני אנשים שביקשו לעצמם מלאכה שלא דרושה לה תעודת בגרות. מאחר שתרו בשווקים וברחובות ולא מצאו, מה עשו? לשלוח יד בעירם לא יכלו, מחמת המשטרה המקומית שירדה לחייהם. שלא לשלוח יד כלל גם כן אי אפשר, מחמת הרעב המציק. נטלו מקל והחלו נודדים בדרך לעיירות אחרות. ויהי בחצי הדרך, והנה רואים הם מרכבה הדורה, רתומה לסוס אביר, נוסעת לה לאיטה, ובעל העגלה מנמנם. החליטו להחרים לעצמם את הסוס ההדור. אלא שהחשש גדול, שבעת שייטלו את הסוס, יתנער בעל הבית מנמנומו. מה עשו? בעוד האחד לקח את הסוס, החזיק השני במוטות העגלה והובילה על דרך המלך. כך לא תעמוד העגלה ממסעה, והבעלים לא יתעורר. ויקום המנמנם מתנומתו. משפשף הוא את עיניו, והנה, רואה הוא כי במקום סוסו האביר, שהיה מוביל את עגלתו ההדורה, הרי היא מובלת ביד הולך על שתיים, המדדה על רגליו, זיעה נוטפת ממנו ומותירה עקבותיה על דרך המלך. כעסו גבר, ואילולא שנכמרו רחמיו על אותו בר-נש הולך על שתיים, היה מכה בשוט שבידו חבטה שיש בה ממש. פתח את פיו וקרא: "הי, סוס בן-אדם, מי אתה? מה מעשיך? וסוסי האביר היכן הוא? ומה מעשיו?" ברגע הראשון כמעט התבלבל ידידנו מהקול הקורא, אלא שנתעשת מיד, הניח את מוטות העגלה בנחת, הסתובב ואמר: "שמע ואספר לך את העניין כולו על בוריו: היה זה לפני שנים רבות מאד. בביתי לא הייתה פרוטה לפורטה, ולי אישה וילדים להאכילם לחם. עמדתי ושלחתי יד בגניבה, ומגניבה אחת באה השנייה, עד שנעשיתי לגנב ממש. ויהי היום, ויתפסוני שומרי החוק, והובילוני לבית האסורים, שם ישבתי גם בכיתי, עד אשר הנשמה שבי פרחה מאפי ותעל אל מקום המשפט. ובמקום המשפט העלו על כף מאזניים את כל מסכת עוונותי, וייגזר גזר דיני לשוב אל העולם הזה בגלגול, אולם לא סתם גלגול, אלא גלגול בגופו של סוס לחמישים שנה. היום", הרים הגנב את קולו, " מלאו חמישים לגלגולי, ומשום כך נעלם הסוס, והנה אני תחתיו לסחוב את עגלתך. ועתה, אם תעשה עמדי חסד, והנחתני לנפשי". שמע זאת בעל הסוס וייכמרו רחמיו. הן לא ייתן לאדם מסכן להוביל את עגלתו כסוס. פנה אליו ואמר: "ראה, משחרר אני אותך. אולם אך ורק בתנאי שתבטיח לי נאמנה שלא תשוב לגנוב". הבטיח לו הגנב את דברתו, וילך לדרכו. אך נשתחרר מעולו של זה, פנה אל חברו עם הסוס, ויחדיו פנו בצחוק מתגלגל אל העיירה הסמוכה כדי למכור את הסוס ביריד שהתקיים שם. עומדים הם ביריד ומכריזים על סוס אביר העומד למכירה. והנה, עיניהם רואות את מיודעם, משחרר הגלגולים, מתקרב כדי למצוא סוס תחת סוסו הפורח. מיהרו ותפסו מחסה, והמתינו לראות כיצד ייפול דבר. ניגש הלה לראות את הסחורה המוצעת למכירה, ולפתע משפשף הוא את עיניו, רואה הוא לפניו את סוסו משכבר הימים, עומד ומנפנף בזנבו לכל עבר. בלא להתבלבל, שולף את חגורת העור ממכנסיו, ומתחיל להצליף בסוס הלוך ושוב. הסוס מנתר וקופץ, וזה מצליף. פניו מאדימות, הזיעה נוטפת, והוא ממשיך להצליף. לאחר דקות ארוכות של הצלפה, נאנח ואמר באכזבה: "יום אחד, כבן אדם, וכבר הס??קת לחזור להיות גנב". כמה פעמים הבטחנו לעצמנו, שזהו זה. ולמרות הכל, זה קרה שוב. החוויה היהודית
האויב,התירוץ,המחשב,המוח,עבודה,לעזור,הרגש,רחמים עצמיים, פרופסור,שטים,סירת הדייג,
אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ז
אין מקום לדאגה - "על שני דברים אין מקום לדאגה – על מה שאפשר לתקן, כי אם אפשר לתקן, למה לדאוג; ועל מה שאי-אפשר לתקן, כי מה תועיל הדאגה" (רבי יחיאל-מיכל מזלוצ'וב) ''אל תטעה ותחשוב כי השקט היא חולשה, אנשים חכמים לא מתכננים תוכנות גדולות בקול רם'' אם הקב״ה עושה עצמו לפעמים כאילו אינו רואה את החטא שבישראל, על-אחת-כמה-וכמה שבשר ודם, שיכול לטעות ולדמות בנפשו שהאדם חוטא ולאמיתו של דבר אין בו חטא כלל, ודאי שעליו להתנהג בדרך של ״לא הביט אוון ביעקב״. (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב) המעשה שהיה, פעם נסע רכב משא גדול ורם בדרך המובילה מעיר לעיר, על אם הדרך הוצרך לעבור תחת 'גשר', כידוע, על הגשר כתובים 'מספרים' האומרים כמה הוא גובהו של גשר, והנה 'חכם' זה ראה את המספר שהוא בדיוק כגובהו שלו, ואעפי״כ נכנס, ו... מצא את עצמו באין מנוס ומפלט, לפניו אינו יכול להמשיך בדרכו כי כל הגשר יתערער מחמתו, ואף לחזור אין בידו - כי תקוע הוא בין קרקע עולם לקרקע הגשר... עד שבא פיקח אחד, ואמר לו - הוצא נא מעט אוויר מתוך הגלגלים, ויתמעט גובהך הגדול, וממילא תוכל להמשיך בדרכך... כיו״ב לדידן, פעמים והאדם מרגיש כי עמד מלכת בדרכו בחיים, ואי אפשר לו לזוז לא לפניו ולא לאחוריו, עצתו - שיוציא מתוכו את האוויר המנפחו, יקטין עצמו ויכניע לבבו לפני שוכן מרומים, ואז יעבור ממילא את דרכו בחיים בשופי ובנחת. (באר הפרשה( ''הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" כג,ט - כאשר בקשו שלטונות רוסיה להחדיר רוחות השכלה בישיבת וולוז'ין, ובקשו להטיל על תלמידי הישיבה את החיוב ללמד למודים כלליים ואת שפת המדינה ראה הנציב מוולוז'ין את הסכנה הגדולה שבדבר והעדיף לסגור את הישיבה המפורסמת מאשר להיכנע לדרישות השלטונות. וכה פרש הנצי״ב פסוק זה: ״הן עם לבדד ישכן״ - אם רוצה עם ישראל לשכן לבטח ולשבת במנוחה עליו לבודד את עצמו מהגויים. אולם ״ובגויים" -אם חושב הוא שבהתקרבותו אל הגויים ולימודו ממעשיהם, יעזור לו הדבר למצוא חן בעיניהם, אזי ״לא יתחשב״ - הגוי אינו מתחשב בכך והוא ממשיך לשנוא את ישראל אף יותר כי ״בהלכה שעשו שונא ליעקב״. הנפש שסבלה מכולם - רב אחד ביקר אצל ה"חפץ חיים" זיע"א יחד עם זוגתו, והיא התאוננה בפניו על בעלה הרב, שלמידת טובו לבריות אין גבול, ויש כאלה שמנצלים מידה זו, ולבסוף הם סובלים מכך מאד . ענה לה ה"חפץ חיים" אדם שהוא טוב ומיטיב, סובל באמת מן הבריות, מאידך אם הוא רע סובלים הבריות ממנו, כשיבואו לעולם העליון כדאי מאד שיגידו שם: "זו היא הנפש שסבלה מכולם מאשר יאמרו כי כולם סבלו ממנו" הרה״ק ה 'לב שמחה' זי״ע, אפילו אדם גדול כל כך - ששומע 'אמרי קל', ורואה 'מחזה אלוקים', אעפי״כ יהא נופל מכל מדרגותיו אם ח״ו יהיה גלוי עיניים - שלא ישמור על עיניו. (באר הפרשה( ויחבוש את אתונו. אמר לו הקב"ה, רשע!, כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר "וישכם אברהם בבקר, ויחבוש את חמורו" )רש"י). שואלים, למה מדמים את אברהם הצדיק לבלעם הרשע , ומפרש אחד מן הצדיקים, שאמר לו ה' בק"ו, אם אברהם הצדיק רצה לשחוט את בנו כדי לעשות רצוני, ולבסוף לא יצא מזה כלום, כל-שכן אתה שמתכוון לקלל את בני נגד רצוני, בודאי לא ייצא מזה כלום. האֹומץ של בַרְווזֹון קטן (פרפראות וגימטריות, עלון 248) סיפור מרגש ומעורר מחשבה מזה שנים רבות, מאז ילדותי המוקדמת ועד היום, שאני נוהג להגיע מדי סוף שבוע אל האגם כדי לדוג, ולמרות שיצא לי לראות לאורך השנים אנשים שונים ובעלי חיים מגוונים, היה זה דווקא ברווזון קטן ואפור הצליח להישאר בזיכרוני עד היום. בסיומו של אחד הביקורים שלי באגם, התיישבתי על הכיסא המתקפל שלי כדי לנוח מעט. חשבתי שאני לבדי, אבל הופתעתי על ידי ברבורה לבנה יפה שלוותה בברווזון אפור וקטן. הברווזה געגעה לעברי, וכאשר הושטתי אליה חתיכת תפוח היא זללה אותו בהנאה. כיוון שאני זוכר שבהטלה אחת בוקעים לרוב בין 5 ל-6 ברווזונים, חיפשתי אחר ברווזונים נוספים במי האגם אולם לא מצאתי ולו אחד. דייג שראה אותי מביט במים בסקרנות, סיפר לי כי הברבּורה הגיעה אל האגם יחד עם ברבור נוסף על מנת להקים קן, אולם מיד לאחר שבקעו הגוזלים עזב האב וחזר אל להקתו, ורק האם נותרה עם הברווזונים הקטנים. הטורפים הרבים שחיים סביב האגם ניצלו את המצב, והיו עטים על העופות הצעירים מדי לילה מבלי שהיא תצליח לגונן עליהם. כך חוסלו כל אחיו של הברווזון האפור, ברווזונים לבנים ובריאים שגודלם משך את הטורפים, ורק הברווזון הקטן והצנום נותר יחד עם האם. שבוע לאחר מכן, נתקלתי שוב בברווזון הצעיר במי האגם. עם זאת, הברבורה הלבנה לא נראתה באזור. הברווזון געגע בפחד ונראה בבירור שהוא מחפש אחר אמו. בלילה הקודם, כך התברר, תקף שועל את הברבורה כשזו יצאה ממי האגם, וכעת הברווזון האפור נותר לגמרי לבדו בעולם. ניסיתי להתקרב אל הברווזון על מנת להאכיל אותו, אולם הוא נבהל והתרחק אל המים העמוקים בעודו ממשיך לגעגע בפחד. " אין לך מה לנסות," קראו לעברי שאר הדייגים. "סופם של כל הברווזונים באגם להיטרף על ידי השועלים." כך עברו מספר שבועות נוספים. בביקורי הבא כבר לא הצלחתי לאתר את הברווזון האפור במים. "כנראה שגם זה נטרף," אמר לי הדייג שישב לצדי על גדות האגם. "גם אלו שאינם נטרפים, מתים בסוף ברעב." בסופו של היום, כשחזרתי אל הכיסא שלי, גיליתי ברווזון קטן ממתין לי לצדו בסבלנות. היה זה הברווזון האפור, שחיכה ממש במקום בו בעבר עמד יחד עם אימו. "איזה ברווזון מכוער!" קראה אחת הילדות שעברה במקום לצד אמה. רציתי להגן על העוף הצעיר, אבל האם כבר משכה בידה של בתה והן המשיכו ללכת. הברווזון התבונן בי בסקרנות. פשפשתי בתיק הגב שלי ומצאתי תפוח שנשכח בו. חתכתי ממנו חתיכה קטנה, והברווזון דידה לעברי בצעדים מהוססים ולעס מהתפוח בהנאה. מאותו הרגע התחלתי לראשונה לבקר באגם לא רק בסופי השבוע, ובכל פעם ווידאתי שאני לוקח עמי דבר מה עבור הברווזון האפור. בכל ביקור המשכתי לחפש בתקווה אחר שאר הברווזונים, אולם הצער על גורלם התחלף בשמחה כאשר ראיתי את הברווזון האפור שלי, שכבר הפך לברבורון קטן, ממתין לי בדיוק באותה הנקודה על יד הכיסא. כעבור מספר חודשים חליתי, ולא ביקרתי באגם במשך מספר שבועות. כאשר חזרתי לאחר החלמתי ופניתי מיד אל המקום בו היה ממתין לי הברווזון, הופתעתי לגלות בו את הילדה הקטנה שנרתעה ממנו רק לא מזמן, יושבת על הדשא ומאכילה את הברווזון בחופן אגוזים. מתברר שבהיעדרי היה הברווזון ממתין במקום בסבלנות מדי יום ביומו, ועם הזמן הפך לאהוב על כל המבקרים והדייגים באזור, ואלה החלו להביא מאכלים במיוחד בשבילו. כששאלתי את הילדה הקטנה מדוע היא מאכילה אותו, הביטה בי ואמרה: "הוא אולי לא הברווז הכי יפה, אבל הוא ללא ספק הנאמן והאמיץ ביותר. אני אשמח מאוד שהוא ימשיך לשחות באגם שלנו''. פעמים רבות אנו עשויים להרגיש חסרי אונים כאשר אנו נאלצים למצוא את הדרך להתמודד עם מצבים לא מוכרים. אנחנו עלולים לחשוב שאין לנו את הכלים, היכולת או התנאים הדרושים כדי להצליח, ועקב כך מחליטים לוותר. עם זאת, בעוד שחלק מהאנשים עשויים להתבלבל ולהיכנע, אחרים ימצאו את הדרך והאמצעים להשיג את מטרתם. האמונה בהצלחה היא שצריכה להוביל אותנו הלאה, גם היא עשויה להיראות קשה ממש כמו להפוך מברווזון אפור וקטן לברבור אצילי ויפה.
החוויה היהודיתדאגה,לתקן,השקט,חולשה,התאוננה,טוב ומיטיב,סובל,גלוי עיניים,ברווזון קטן,
אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ז
בשעה שרקד הרה״ק מרוז׳ין ריקוד של מצווה, נשמט האבנט מעליו ונפל ארצה. גחן הצדיק מאפטא, הרים את האבנט וחגרו על מותניו של הרה״ק מרוז׳ין, שהיה צעיר ממנו לימים. הרגיש האי סבא קדישא בקהל שתמהו על כך בלבם, ואמר להם: מה אתם תמהים? ״עשיתי גלילה לספר תורה״!...
בשעת צרה אתה ב-'לחץ'. אם תוסיף את ה' לפני הלחץ ואת ה' אחרי הלחץ תקבל 'ה-צלח-ה'. (מתוק מדבש! עלון 104, הרב ברוך בוקרה שליט"א)
הרבה שנים לפני השואה האיומה, ביקר הגאון רבי מרדכי אפשטיין זצ"ל בברלין, וראה שבאחד הפרדסים ישב גרמני שליטף ונישק את כלבו. עמד רבי משה מרדכי ואמר לתלמידיו בזה הלשון: "זובחי אדם עגלים ישקון" שבל נחשוב שאותם שמנשקים את העגלים והכלבים עושים זאת מפני שהם מרחמים על בעלי חיים, כי אנשים אלה – עוד יהיו "זובחי אדם". באומרו דברים אלה, לא הבינו אותו, אבל במרוצת השנים ראו עד כמה צדק בדבריו, שאותם מנומסים הנראים כרחמנים כלפי בעלי חיים, הם שזבחו מיליוני יהודים בצורות האכזריות ביותר שלא נשמעו כמותן בתולדות האנושות רחמנא לצלן.
ידיד, איש תבונות, השמיע באזני, "מה בעצם ההבדל בין אתרוג לבין תפוז? למה מחיר התפוזים עומד על שקלים בודדים לשקית מלאה, ואילו האתרוג יימכר אף במאות שלקים ליחידה? הסיבה נעוצה במטרה! אדם קונה תפוז לצורך עצמו, על כן המחיר נמוך. האתרוג אינו נקנה להנאה, אלא לכבוד יוצרנו, לצורך גבוה, ולכן מחירו יאמיר". האדמו''ר בלי האתרוג (פניני עין חמד, עלון 642) סיפר האדמו"ר מרחמיסטריווקא זצוק"ל על רבינו, הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל אשר בהתקרב חג הסוכות היה תמיד מאוד טורח למצוא אתרוג מהודר בכדי לקיים מצות ד' מינים בהידור, שנה אחת לא מצא הגאון אתרוג מהודר שימצא חן בעיניו, ורק בערב סוכות מצא אצל הסוחר החשוב ר' מנדל פרידמן אתרוג מהודר וקנה אותו במחיר מוזל עקב השעה המאוחרת, ובשעת המקח היה נוכח שם יהודי אחד מחשובי העיר. ויהי ממחרת ביום טוב הראשון של חג בא הגאון לבה''כ בלא ארבע מינים בידו, וביקש אצל אחד מהמתפללים ארבע מינים מהודרים במתנה על מנת להחזיר, ובכלל לא היה לגאון ד' מינים לנענועים, והיהודי החשוב הזה , שהיה נוכח בשעה שהגאון קנה האתרוג התפלא מאוד , כי הרי ראה בעצמו שרבנו קנה אתרוג מהודר, ומיד אחר התפילה ניגש אל הצדיק ושאלו על כך . ענה לו הגאון: "ביום טוב בבוקר בקומי לפני הנץ כדי לקיים מצות ד' מינים לפתע שמעתי מהדירה הסמוכה ילד בוכה ואמו צועקת עליו ובוכה מרוב פחד, ורציתי להיות לעזר, יצאתי ונקשתי על הדלת לשאול מה קרה, ונודע לי שהאישה הזאת התאלמנה ונישאה לאחרונה לשכן שלי, והבן הזה הוא בנה ולא בנו, והנה הבעל הלך לטבול במקווה ועוד מעט יחזור כדי לקיים את מצות ד' מינים, ובנה שהיה משועמם לקח את האתרוג ושיחק בו ובלי משים לב פסל אותו, והיא התמלאה פחד כי עוד מעט יחזור הבעל , וכאשר ישים לב למה שקרה ישפוך חמתו על בנה " המשיך הגאון וסיפר: "הרגעתי אותה והלכתי להביא את האתרוג שלי, ואמרתי לאישה , שלא תאמר לבעלה דבר וחצי דבר ממה שקרה, רק תשים את האתרוג הזה במקום האתרוג שלו, וכך היה האישה לא אמרה לו דבר, והוא לא הרגיש בכך, והגאון מטפליק נשאר בלא אתרוג" ... והאדמו"ר מרחמיסטריווקא היה מפליא מאוד את רבינו באומרו ": רב בקהילה בלא ארבע מינים הלא זה אוושא מילתא, מה יחשבו עליו? ובכל זאת כדי שהאלמנה לא תצטער , והכול כדאי! "
החוויה היהודית
ריקוד מצווה, נשמט,אבנט,גלילה,ספר תורה,השואה האיומה,ברלין,גרמני, עגלים,כלבים,אתרוג,תפוז, אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ז
גזירת המן באה להשמיד להרוג ולאבד, כשהיה קטרוג על "עם אחד, מפוזר ומפורד". הישועה באה, בעקבות "לך כנוס את כל היהודים"! ואמרו חז"ל: "בזעקך, יצילוך קיבוציך", כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשיו!
וכשאנו מתבוננים בדבר, מבינים אנו שמאורעות רבים קורים מסיבה זו. כשהבורא רוצה להודיענו שבריאותנו בידו, מביא הוא מדווה קטן, כאב פעוט, כדי שנוקיר את טובו הכולל. מביא הוא הפסד קטן וצורב, כדי שנדע שרווחינו ממנו הם. כישלון פעוט, שיבהיר שהצלחתנו בידו יתברך – "למען דעת צדקות ד'!" .
חוסר התבוננות הוא אחד הגורמים העיקריים לחטאיו של האדם ומן הראוי שנתבונן במה שאנו רואים. הקב“ה מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע כדרכו של עולם ולא תמיד אנו מבינים שה‘ מבקש שנעצור ונתבונן בתמרור שלפנינו, ומאידך כשנביט ונתבונן לפתע יתברר לנו שאפשר להביט על הסובב אותנו בזווית שונה וחדה והדבר יגרום לנו לנחת והרגשה טובה ומבורכת.
ילד מציג לאביו 'תעודה' בתום שנת הלימודים. ב"ה רוב ציוניו נהדרים. גיליון מכובד, רצוף ב 'טוב מאוד' . עיני האב קוראות בדממה. פתאום, געוואלד! הוא מוצא 'כמעט טוב מאוד'. מיד פולט בחמיצות "כמה חבל שבדקדוק אינך מתאמץ עוד, ה 'כמעט טוב מאוד' כאן מקלקל את הכול..." מי כאן המקלקל? איפה גילוי השמחה על שאר הציונים הנהדרים? וכי ה' מְּלַמְּדֵנּו להביט און ביעקב ולראות עמל בישראל ? בָלָק מוביל את בלעם לראש ההר, להראותו את בנ"י ממרחק, אומר לו 'תִרְּאֶנּו מִשָם, אֶפֶס קָצֵהּו תִרְּאֶה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה'. צדיקים פירשו, שבלק רצה למצוא חטא בעם, לחשוף רוע, ובכך לעורר כעס וקללה. אמנם, כאשר רואים את קצהו של דבר, מוצאים פגם, כי תמיד יש 'משהו' בעייתי. אבל כשמביטים בכלל, בקומה השלמה, וְּכֺלוֹ לא תִרְּאֶה! כלל לא תבחין בבעיה. המעלות שקיימות בַשָלֵם גוברות על חסרונותיו.
להכיר את ד'. (דברים טובים) משפחה אחת יצאה לחופשה בטבריה. האישה ושתי הבנות ירדו לכנרת לשחות. והבעל הלך להתפלל אצל רבי מאיר בעל הנס. הילדות נכנסו למים כשלפתע הגדולה, שלא ידעה לשחות, מעדה, נסחפה עם הזרם למים העמוקים והחלה לטבוע. האם, על החוף, ראתה את בתה שוקעת ומתחננת על חייה, ומכיוון שגם היא לא ידעה לשחות, היא רצה לכביש ובייאושה החלה לסמן למכוניות החולפות שהיא זקוקה לעזרה. מכוניות רבות חלפו על פניה, צפרו לה, סימנו לה לזוז, צעקו עליה, עד שלבסוף עצר מישהו. מהמכונית יצא גבר לבוש חליפה נאה ושאל מה קרה. "הבת שלי טובעת", האם צרחה אליו. "אל תשכח שאתה אחרי התקף לב", הוא עוד שמע את אשתו צועקת אחריו, בעודו מסיר את מעילו מעליו ורץ אל המים. הוא צלל פנימה ועלה בחזרה, מושך אחריו ילדה קטנה. האם נשמה לרווחה לרגע, עד שקלטה שזו בתה הקטנה, שכנראה קפצה למים כדי להציל את הגדולה. "יש לי שם עוד ילדה!" היא צרחה והאיש הסתובב בחזרה אל המים "איפה היא? איפה היא?" והאם מצביעה למרחק וצועקת, "שם, שם" . האיש צלל פנימה והתחיל לגרור את הגוף הקטן וחסר החיים אל החוף כשהוא שומע את האנשים שעומדים על החוף קוראים אליו, "הראש שלה במים! תוציא לה את הראש מהמים!" הוא משך את הראש הקטן, השעין אותו על כתפו והביא אותה לחוף. אחד הנוכחים התחיל להנשים את הילדה , ואנשי מד"א שהגיעו בינתיים באמבולנס מדדו לה דופק ובדקו אותה, אבל לאחר זמן מה פנו לאם והודיעו לה שהיא הייתה זמן רב מדי מתחת למים והם לא יכולים להצילה. כשהם מגיעים לבית החולים, הרופאים אומרים את אותו הדבר. בני המשפחה מתחילים להתפלל לנס. הם מתפללים ללא הפסקה ובבדיקה הבאה הרופא נושא אליהם עיניים משתאות. "אני לא מאמין! הפעילות המוחית חזרה לתפקוד רגיל!" הילדה מתעוררת לחיים ויומיים אחר כך יוצאת מבית החולים על שתי רגליים. הרופאים אומרים שזהו נס רפואי – החמצן לא הגיע למוחה במשך זמן רב מדי בשביל שדבר כזה יקרה. מספר ימים אחר כך המשפחה עורכת סעודת הודיה כדי להודות לאלוקים על הנס, ומבקשת להזמין לאירוע את האיש שקפץ למים והציל את בתם. הם מוצאים אותו בעזרת בית החולים. מדובר בעורך דין המתגורר בקיבוץ, אדם שאין לו כל קשר לדת, ומעולם לא היה לו. הם מזמינים אותו לסעודה והוא מספר להם את סיפורו. הוא היה בתקופת החלמה מהתקף לב לפני התקרית, והיה בדרך לחופשה בצפון עם אשתו כשראו את אם המשפחה מתחננת לעזרה. אשתו אמרה לו להמשיך לנסוע, אבל הוא אמר שהיא נראתה כל כך נואשת, שהוא הרגיש שהוא חייב לעצור ולעזור. הוא סיפר למשפחה שהוא היה חולה במשך תקופה – אבל בעברו הרחוק היה שחיין אולימפי, אם כי מזה שנים שכבר אינו שוחה. אבל, כשבוע לפני התקרית, כחלק מתכנית ההחלמה שלו, הוא שהה בבית מלון והתחיל לשחות שוב. אשתו אמרה לו שזה מסוכן, אבל הוא השיב לה שיש לו הרגשה שהוא חייב לעשות את זה, והוא נהנה מכל רגע במים. הוא המשיך ואמר, שלולא הזמן שבילה בשחייה באותו שבוע, לא היה מצליח להציל את בתם. "אז קפצתי למים והצלתי את הקטנה, אבל אז אמרת לי שיש עוד אחת. נכנסתי שוב למים, וכשמשיתי את השנייה, והבנתי שראשה נשאר במים, חשבתי שאני משתגע. לא יכולתי לשאת את המחשבה". כשהגיע הביתה, הוא סיפר, הוא פרץ בדמעות ואמר לאשתו, "אני הרגתי את הילדה ההיא". אשתו אמרה לו שנהפוך הוא, הוא הציל את הילדה, תוך סיכון חייו שלו. "אבל אני כל כך טיפש ", הוא אמר, "לא הרמתי את ראשה מהמים". "לא ", היא השיבה, "פשוט לא שמת לב". "לא", הוא התעקש, "היא מתה בגלל הטיפשות שלי! זו הייתה אשמתי. היא הייתה יכולה לחיות!" ואז, הוא המשיך בסיפורו: "חזרתי למקום ההוא וטיפסתי על הר גבוה. הבטתי לשמיים ואמרתי, 'ריבונו של עולם, מעולם לא פניתי אליך בתפילה. גדלתי בקיבוץ, ושם תמיד לעגנו לתפילות. תפילה הייתה בשבילי תמיד מעשה מביך. זו הפעם הראשונה בחיים שאני מתפלל אליך. אני לא אוכל להמשיך לחיות ככה. בבקשה, א-לוקים, תתייחס לזה כאילו התפללתי אליך כל חיי, ותחבר את כל התפילות שהייתי מתפלל במשך כל השנים, ותשתמש בהן כדי להציל את הילדה הזאת. אנא ממך'. ואז, הוא סיפר למשפחה המרותקת לסיפור, "חזרתי הביתה והתקשרתי לבית החולים ושם אמרו לי שלפני שעה היא התעוררה. בדיוק בשעה שהתפללתי". תחשבו על הסיפור הזה. האם הוא היה גיבור מפני שמיהר לקפוץ למים? או אולי מפני שקפץ פנימה פעמיים? איפה קרתה מתנת החיים? זה קרה ברגע שהוא אמר – הרסתי הכול. ניסיתי והשתדלתי, אבל נכשלתי. במקום להתייאש, הוא לקח את הלב השבור שלו ולא נסחף לעבר הדיכאון והעצב, אלא הפך אותו לתפילה. התפילה הראשונה בחייו. תפילה שיצרה נס. יש לנו רגעים בחיים שבהם נדמה לנו שנכשלנו, שהרסנו הכול. אנחנו חייבים להבין שאותם רגעים ממש, אם משתמשים בהם בצורה נכונה, אפשר לתקן בס"ד את הכישלון.
החוויה היהודית
גזירת המן,להשמיד,להרוג,לאבד,קטרוג,מפוזר,מפורד,מדווה קטן,כאב פעוט, נביט,נתבונן,לחשוף רוע,כעס,קללה,לתקן, אמרי שפר י' תמוז ה'תשע"ז
א-לוקים טבע בעולמו חוק מחוקי הבריאה: אין מושג של ”לא מאמין“. לנו ניתנה הבחירה במה להאמין.
בלק פחד וביקש דרך להביס את ישראל. הוא לא פנה למומחי צבא כי אם אל בלעם. וכי מה כוח יש בו בבלעם להילחם בישראל? אכן, יש בו כוח וכוחו בפיו – "כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (כב,ו). לפעמים כוח הדיבור גדול יותר מהכוח שבמעשה. ''ויפתח ה' את פי האתון" (כב,כח( )אמרי כהן( - שמעו אומות העולם שאין כוחו של משה אלא בפה, ולא ידעו שהכוונה בתפילה, וחשבו שכוחו בנאומיו, שדברן גדול הוא. לכך הלכו ושכרו את בלעם שהיה פה ממלל רברבן, דברן גדול, מחרף ומגדף, כדי להכניע את כוחו של משה, זה לעומת זה. לכן "ויפתח ה' את פי האתון" – הראה להם הקב"ה לדעת שגם אתון יכולה להיות נואמת טובה.
"חטאתי כי לא ידעתי" (כב,לד) (מאוצר החסידות) - ר' חיים מצאנז שאל רב אחד ממעריציו, מדוע אין הוא מתעניין בגורלו המר של פלוני אלמוני מתושבי עירו. ענה לו הרב ואמר: לא ידעתי כלל על מצבו הרע. נזף בו ר' חיים ואמר לו: אצל בלעם נאמר "חטאתי, כי לא ידעתי". לכאורה קשה, אם לא ידע במה חטא? משמע, שאי הידיעה היא עצמה חטא, רב או אחד מבני עלייה צריך לדעת על כל עוול וקיפוח, על כל מר ומצוק: הוא צריך להרגיש דברים מעין אלה, ואם אין הוא יודע וגם אינו מרגיש הרי זה פגם וחטא.
המתנה הטובה אימא והבת שלה נכנסו לחנות קטנה בעיר של "הכול בשקל" האימא אמרה לילדה שמותר לה
החוויה היהודית
לא מאמין,להביס,מומחי צבא,בלעם,בלק,כוח הדיבור,כוח המעשה, פה ממלל, רברבן,דברן גדול,מחרף,מגדף,עוול וקיפוח,מר ומצוק, אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ז
הדבורה, רודפת אחרי האדם כל ימי חייה, מטרידה ומציקה ללא הרף ואף עוקצת את כל מי שעומד בדרכה... עקיצתה כואבת, צורבת מאוד ולפעמים אף מביאה את האדם לידי סכנה... והנה דווקא מתוך הדבורה העוקצנית יוצא הדבש... המאכל המתוק ביותר שיש בבריאה... "פלאי פלאים!" מדוע עשה הקב"ה כך? אין זה בא, אלא ללמדנו יסוד חשוב: הבורא יתברך רצה להורות לנו, שדווקא מתוך רדיפות, צרות ועקיצות, יכולה לצאת לאדם טובה גדולה ומתוקה שאין כמותה!" הרה"ק רבי יצחק בלאזער אומר: "אעשה לו עזר כנגדו – זכה עזר, לא זכה כנגדו" (חז"ל( אחד עושה מהעזר – כנגדו, ואחד עושה מהכנגדו – עזר זאת התורה אדם וכו' "זאת" ר"ת ת'חזיק א'ת ז'מנך, או א'ל ת'בזב ז'מן.
הארנק )מעובד ע"פ סיפור אמיתי שהובא ב'מרוה לצמא-מתוך מתוק מדבש'( ' אם מישהו יחזיר את הארנק שלי אפריש לו עשרה אחוז מסכום הכסף שהיה בו' כך הכריזה האישה לבעלה כששמה לב שארנקה הלך לאיבוד בנסיעתה באוטובוס לביתה בבית"ר עילית. הוא עמד בתחנה על קוצים, הוא ממש באיחור, השיעור בישיבה כבר החל... הוא כבר לא בשיעור א' אלא כבר בשיעור יב' בישיבה הגדולה והוא לא אוהב לאחר ... לפתע הוא מבחין בזווית העין בארנק שנתקע בין הספסל לבין התחנה. הוא מושך אותו, פותח ורואה בתוכו שטרות כסף רבים, הוא מחפש סימן מזהה נוסף כמו אולי 'רב קו' או תעודה מזהה אך לא מוצא כלום. הייתה שם רק חשבונית מקומטת, קבלה על הטענת ה 'רב קו' הוא מגיע לישיבה ולאחר סיום הסדר הוא מתקשר לחברת האוטובוסים שהנפיקה את ה 'רב קו' ומבקש את פרטי בעל הכרטיס לפי מספר החשבונית. הפקיד משתף אתו פעולה ולשמחתו הוא נותן לו את הפרטים. ' מצאת את הארנק?' נדהם הבעל שענה לטלפון 'איך ידעת שזה שלנו?' והמוצא סיפר את כל השתלשלות העניין. ' איפה אני יכול לפגוש אותך' 'אין צורך, אל תטרח להגיע לירושלים אני אגיע אליך לבית"ר עילית... המתחיל במצווה אומרים לו גמור'... אחרי כשעתיים הוא דופק בדלת ונכנס... בחור מבוגר יחסית, חיוך קל ועדין על פניו 'שלום כבוד הרב...' ומושיט את הארנק. ' תודה רבה וישר כח על המאמץ' אומר הבעל 'אני רוצה לפצות אותך, הבטחנו לשלם עשרה אחוז למוצא הישר' 'כסף אני לא צריך' אומר הבחור בשקט 'אז מה כן?' שואל הבעל. ' אני אוסף ברכות... לזיווג הגון...' עונה הבחור בהיסוס 'תראו, אני כבר לא בחור צעיר, אבל אני לא מוכן לוותר על החלום שלי... בחורה שתהיה מוכנה שאקדיש את חיי ללימוד התורה, והאמת שבגיל כמו שלי (30) זה ממש לא מובן מאליו'. הבעל החל למלמל מילות ברכה בכוונת הלב ואז נגשה האישה ולחשה לבעלה 'נחמה...' והוא הבין. נחמה הייתה בת עשרים ושבע. 'במקרה' (רק מה') היא התארחה בביתם בשבת והקסימה אותם באישיותה, נבונה, כשרונית, אצילית, אבל מעוכבת שידוך... ' אני כבר לא צעירה בת שמונה עשרה' אמרה להם נחמה בשבת 'אבל קשה לי לוותר אפילו על גרם מהחלום שלי: בעל שיושב ולומד ומקדיש את כל עתותיו לתורה הקדושה, נבון ובעל מידות טובת וזה לא מובן מאליו...' המשפטים של נחמה הצטלצלו כעת במוחה של האישה מתערבים במילות הכאב של הבחור... ופתאום ממש בלי כוונה הם הפכו לשדכנים. טלפונים, בירורים, שמות והמלצות התעופפו מכאן לשם ומשם לכאן. והשידוך קם והיה... ' רק רציתי להחזיר לכם את האבדה' צחק יעקב החתן הטרי 'ומצאתי את האבדה שלי...'
החוויה היהודית
משל,מוזג יין,גביעים קטנים,יראת שמים,משפיע,הדבורה,מטרידה,מציקה,פלאי פלאים,עזר כנגדו,רדיפות,צרות, אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ז
איזוהי ידידות מזויפת ? ידידות הדומה לְצֵל: באור היא קיימת, ובחושך נעלמת.
אנו מעריכים את הבריאות רק כאשר אנו חולים. החיוך תרופה יעילה בלי תופעות לוואי. כל החיים אנו מתאמצים איך לא להתאמץ. "היד ה' תקצר" [יא, כג]. (ברכי נפשי). הרב ירמיהו אברמוב שליט"א סיפר לי שזמן קצר לאחר שהכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, חזר אל העם היהודי בשנת תשכ"ז, נתקלו הממונים במקום בדבר שעורר בהם פליאה-רבתי. יהודי נכבד ונשוא- פנים ניגש אל האחראים, ובפיו בקשה מוזרה עד מאוד: 'הרשו לי לנקות מדי יום ביומו את חדרי הנוחיות של הכותל המערבי. אני מבטיח לקחת את המשימה הזו במלוא הרצינות, ואמלא את תפקידי בכובד-ראש, אבל אני מציב בפניכם תנאי בל- יעבור: את התפקיד הזה אני רוצה לעשות ללא כל תשלום '! הממונים הסכימו, ואכן לאורך שנים מילא אדם זה את התפקיד בנאמנות רבה, ודאג לניקיונם של חדרי הנוחיות ברחבת הכותל המערבי, ניקה וצחצח אותם כמו שצריך. אלה שעקבו אחריו הבחינו שהנאמנות שלו לביצוע הניקיון, היא יוצאת מגדר הרגיל. איש לא ידע מה הסיבה שהביאה אותו לכך. בשלב מסוים החליטו הממונים לשאול אותו על מה ולמה לקח על עצמו תפקיד שכזה. והיהודי-הנאמן השיב, ויש בתשובתו זו כדי לספק לנו הרבה-הרבה אמונה בא-לוקי ישראל, ולהתאזר בעוז ובשמחה על שאנחנו משתייכים לעם קדוש שכזה. אני, סיפר האיש, עברתי על בשרי את אימי השואה, והתגלגלתי למחנה-המוות הנורא, אושוויץ. והנה, בהגיעי לשם, פגשתי גם אנכי את מלאך- המוות הנורא ההוא שענה לשם 'ד"ר מנגלה', שהיה מסמן בידיו לימין או לשמאל, לחיים או למוות. אני כבר סומנתי על ידו כאחד שאינו כשיר לעבודה, והלכתי עם כל אלה שנגזר עליהם להיות מושלחים לכבשנים. אבל ברגע מסוים אזרתי עוז ואמרתי לגרמנים שהובילו אותי שיש לי התמחות מיוחדת ב... ניקוי שירותים, ואני מוכן למלא את המשימה הזו. הקצינים הגרמנים הסכימו, ומאז החילותי לעסוק בניקיון שירותיהם המפוארים של הנאצים הארורים, כשאני נאלץ לסבול את גועל-הנפש האיום, ולטפל בניקיון המקומות הללו . וכפי שאומר הפסוק שלנו "היד ה' תקצר", עבודתו זו של היהודי הייתה הסיבה להצלתו הפלאית באושוויץ, ' ובעוד שאלפים ורבבות מחבריי וידידיי הלכו לטבח, ונשרפו בכבשנים, אני נשארתי בחיים, ושרדתי בחסדי השם את התקופה האיומה הזו', סיפר לממוני הכותל המערבי. אינני יודע איזו זכות עמדה לי שאצליח להעלות בפני הנאצים את הרעיון הזה של ניקיון השירותים, אבל במציאות זו הייתה סיבת הצלתי. ידעתי שכל התרשלות קטנה במילוי התפקיד, תביא גם אותי אל הכבשנים, רח"ל, ולכן עשיתי את כל מה שהייתי צריך לעשות במלוא הרצינות. מדי יום ביומו, כשהייתי עסוק במלאכתי , וידעתי שממש ברגעים אלה מובלים אחיי הקדושים לכבשנים, הייתי שופך נפשי בתפילה לה', ומבטיח לו שאם יזכני לעלות לארץ הקודש, ולראות ??בניין בית המקדש, אנקה את חדרי הנוחיות שהיו גם שם, כמובא במשניות במסכת מדות. והנה, הקב"ה הביא אותי ברחמיו המרובים לארץ הקודש, ולירושלים, וגם אם לא זכיתי עדיין לנקות את חדרי הנוחיות בבית המקדש, אני עושה זאת כאן, בשריד בית מקדשנו החוויה היהודית
ידידות מזויפת,ְצֵל,אור, בחושך,בריאות,חולים,חיוך,תרופה יעילה,תופעות לוואי, להתאמץ,אימי השואה, אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ז
אחד שאל אותי "אדם קנה פרחים לכבוד שבת, אך הם סגורים ומסוגרים. המכיר אתה פטנט שימהר את פתיחתם, ויפארו את שולחן השבת?" השבתי שכפית סוכר מהולים במים שבאגרטל יזרזו את פתיחת כותר הפרח. "ומה דעתך" המשיך ושאל "אם קנו זר פתוח מאוד, ורוצים שיעמוד בְיָפְיָם ולא ינבלו מהר, מה עושים ?" הפעם השבתי "כמה טיפות אקונומיקה בתוך המים יסייעו לפרח לשמר את פריחתו". חייך איש החינוך, כמי שקלע והשיג את מבוקשו, "השמע לאוזנך מה שאתה מוציא מפיך! לכל גיל גישה אחרת! הצעירים זקוקים ל 'סוכר' להביאם להתפתחות נאה, אך בכדי לשמור על הבוגרים, לעצירת כמישה, נאלצים להשתמש אף בחומר חריף!".
אנשים חושבים "מי אני ומה כבר אני יכול להועיל", אבל זה כלל לא נכון, כיוון שלכל יהודי יש חלק מיוחד בתורה ואותו הוא יכול לשתף עם אחרים ולזכות אותם. לפעמים דווקא האנשים הפשוטים הם אלו שהכי מצליחים להשפיע ולעשות שינוי. לכל יהודי יש כישורים מיוחדים ותכונות נפלאות שאיתם הוא יכול להצמיח ולהביא שפע גדול לעולם. אמרתי השבוע, ואני יודעת שזה נשמע חמוּר, שכשם שיש היום ועדות חקירה על תינוקות שנחטפו מאימותיהם, ועדת החקירה של הדור הבא תהיה לאיתור אימהות שנחטפות מחיק ילדיהן. התרבות הזו חוטפת אימהות מביתן. אימא היא כבר לא מובנת מאליה, והחיים חדלים מלהיות ֹ מבוארים לילדים, כי אין את הבאר הזו שת??אר ותסביר להם את החיים. וכשהיא כבר בבית, זה מאוחר מדי. הם כבר ילדי אומנה. מי אימץ אותם? כל המכשירים, כל האייפונים. (הרבנית ימימה מזרחי) הבעיה היא שלקחו מאיתנו את העיקר. הפכו אותנוֹ עקרות. השכיחו מאיתנו את ''מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה''. כיום הערבוב שהאישה לא עומדת בו וקורסת ממנו, אינו בין עבודות גבריות ונשיות אלא בין אישה דתייה יראה, לבין אישה מערבית. כאישה דתייה-מערבית את גם יולדת 10 ילדים, גם אופה פטיפורים-ליגה, גם חברה בקבוצה של אימהות אופות, מבשלות ומכבסות, גם מתחבאת בבוידעם שבוע שלם כי את משכירה את הדירה שלך לשמחה של השכנה, גם עובדת ב הייטק עם תואר שלישי, גם במכון כושר לשמור על גזרה מושלמת וגם עושה בוטוקס בבוא הגיל. רק למות נשאר. אי אפשר לעמוד בשתי המערכות האלה, אי אפשר. (הרבנית ימימה מזרחי) הגאון רבי יעקב מליסא בעל "חוות דעת" ישב פעם בסעודה בה היה נוכח עשיר גדול שהיה גם קמצן גדול. ביקשו הנוכחים מהעשיר כי יתרום בקבוק יין לכבוד הסעודה, אך הוא כמובן סרב. אמר לו רבי יעקב: אם תתרום יין, אראה לך נס גדול יותר ממה שעשה משה רבנו!". הסתקרן העשיר ותרם את הסכום. אמר לו רבי יעקב: זהו הנס! משה רבנו הוציא מן הסלע מים , ואני הוצאתי ממנו יין"... המכשול הגדול ביותר שעומד בינינו לבן מה שאנחנו רוצים, זה אנחנו. הרה"ק רבי ברוך מקוסוב זצ"ל שאמר פעם שאחר התפילה הגיע אליו היצר וניסה להכשילו בהרהורי גאווה שהתפילה היום הייתה בכוונה גדולה, והשיב לו, שלא יתכן שהתפילה היום היתה כדבעי כי הרי ביקש "והסר שטן וכו'", ובאם כעת אחרי התפילה מגיעה השטן, ע"כ שהתפילה לא נתקבלה... ״זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה״ (במדבר יט,ב). לכאורה היה צריך להיכתב ״זאת חוקת הפרה״, שהרי מדובר כאן בדיני פרה אדומה. אלא רמז יש כאן, שענייני טהרה הם עיקר התורה; שהטהרה היא היסוד לחיי התורה. (פניני תורה)
המציאה ה"לא" כשרה (פניני בית הלוי, גליון 436) בעירה הקטנה ידעו הכל כי ר' אליהו יכול לשבת בשלווה על התורה ועל העבודה בעת שאשתו מנהלת חנות מכולת קטנה ומוציאה ממנה את פרנסת ביתה. ואם כי מהחנות לא יכלו להגיע לעושר, הרי שלא חסרים היו בבית לחם לאכול ובגד ללבוש. כאמור, ר' אליהו יושב מרבית שעות היום בבית הכנסת, כולו עסוק וטרוד בדברי תורה, ואינו מתעניין כלל במסחרה של זוגתו ביודעו כי העסק נתון בידיים נאמנות. במרוצת הזמן חסכה החנוונית סכום לא מבוטל, אותו צררה בארנק שמור לימים בהם לא תוכל יותר לעבוד, לעת זקנתה. מכיוון ששמרה על ארנק זה מכל משמר, נהגה ליטול אותו עמה בכל אשר תלך. באחר הימים, בהגיעה לעת בוקר לפתוח את החנות, הרגישה לפתע כי הארנק אינו מצוי ברשותה. חיוורון עז הציף את פניה. לרגע איבדה עשתונותיה בעומדה מבולבלת מבלי לדעת מה לעשות. היא שבה חיפשה בכל מקום אפשרי, אך הארנק איננו. כשהיא חזרה לחנות והתברר לה כי הארנק אבד, החלה לזעוק "הארנק איננו... הארנק איננו..." לקוחות שהגיעו לקחת מצרכים, ניגשו בבהלה לברר את סיבת זעקתה, ובהיוודע להם על אבדת הארנק, מיהרו לבוא לעזרתה ושוב הציעו לחזור יחד איתה בדרך שעשתה לחנות המכולת, אולי יעזור ה' ותימצא האבדה. כולם רצו בבהלה בשביל המוליך מן החנות לביתה, והציעו לה שתיכנס לביתה ותערוך חיפוש יותר לעומק. אכן היא "הפכה" את הבית, בדקה בכל זווית אפשרית, אך ללא הועיל. הארנק אינו בנמצא, כאילו בלעה אותו האדמה. האנשים שבאו לעזרתה העלו הרס בידיהם, ואפילו אנשי המשטרה, אליהם פנתה בצרתה, לא מצאו את האבדה. חזקה היא, כי צערו של אדם פג אט אט עם חלוף הימים. גם החנוונית החלה במרוצת הזמן להשלים עם האבדה: "כפרת עוונות", הייתה אומרת בעת ששוחחה עם ידידותיה אודות האבדה "ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך". בבוקר גשום, בוסס באדמה הבוצית של העיירה, יעקב הרוכל, על שכמו נשא כדרכו תרמיל מלא חפצים נחוצים סיכות למיניהם, מחטים, כפתורים, שרוכים ושאר מיני חפצים זעירים, שהכנסתם מועטה. הוא התאנח בקרב לבו, חישב ומנה באצבעותיו הפנויות את שכר עמלו, כאשר לפתע נתקל באבן נגף. " אוך!!!! הפטיר יעקב, ספק בתרעומת ספק בכאב – כמעט הועפתי הצידה על כל מטעני היקר!" הוא פנה הצידה, החליק את הרגל הניגפת, ובדרך תר בעיניו אחר המכשול בו נתקל. עיניו נפגשו בחפץ מוזר מעט. מתוך דחף פנימי הרכין עצמו למשש את הדבר, הרים אותו, הקריב אותו והביט בסקרנות. "זהו ארנק" – מלמל בינו לבין עצמו "מעניין אם נמצא משהו..." הוא פתח את הארנק המרקיב והופתע מתוכנו: סכום מכובד של רובלים נקיים מונח בפנים שמורים ו"טריים"... שמחתו של יעקב הרוכל הייתה כה גדולה, עד שבהגיעו לעיירה כבר נודע לכולם אודות מציאתו. גם לאוזניה של החנוונית, אשתו של רבי אליהו, הגיעה השמועה אודות הארנק שמצא הרוכל – מיד ניתר לבה בעוז: הלא יתכן כי הארנק הוא הארנק אותו איבדה! היא חשה לנעול את החנות ורצה בבהילות אל הרוכל כדי למסור לו סימנים ולהיוודע אם נכונה השערתה. הסימנים שמסרה החנוונית התאימו למציאות, הסכום בארנק היה אותו סכום. אותו נקבה החנוונית פניה של החנוונית אורו "ברוך השם" מלמלה נרגשת – "שהאבדה נמצאה!" "ובכן" – פנתה אל הרוכל – "הב לי את ארנקי!" " לא אתן", השיב הרוכל בשלווה. החנונית הביטה בו משתהה. הלצון חומד הוא?! אך הבעת פניו נשארה שלווה ורגועה. היא התאוששה מעט ושאלה אותו: "האם הסימנים שאמרתי לך נכונים? הרי אתה בעצמך אישרת כי הארנק – אבדתי הוא!" " נכון" – השיב הרוכל בקרירות "אמנם משוכנע אני כי הארנק שלך היה, אך אינני חייב להחזיר לך אותו..." " ומדוע לא תחזיר לי אותו?" שאגה החנוונית הנסערת "איך לא תבוש לדבר כך?" " אל בחמתך!" השיב הרוכל, "האנך יודעת את הדין, כי אדם שאיבד החפץ מבעלותו והתייאש ממנו – יצא החפץ מבעלותו?" שמתי לב בברור כי כבר התייאשת מאבדתך, ומדוע עלי להחזיר לך דבר, שיצא על פי דין מרשותך ?!" החנוונית יצאה בריצה אל רב העיירה ותבעה את הרוכל לדין תורה. בבית הדין ניסו להשפיע על הרוכל שינהג "לפנים משורת הדין" ויחזיר את הארנק לחנוונית, אך הרוכל התעקש: "אינני עשיר כה גדול שאוכל לוותר על סכום כה נכבד! עני ואביון אני, ומציאה כשרה הגיעה לידי''! תכונה חגיגית הורגשה בעיר. הגאון הירושלמי רבי שמואל סלנט יצא את עיר הקודש בשליחות קדושה לעורר את נדיבי עם ישראל בתפוצות לנדב ולהפריש מכספם עבור עניי ארץ ישראל. בכל מקום בואו התקבל בכבוד ויקר משום כבוד תורתו. גם בעיירה זו, אותה עבר בנסיעתו, התקבל בתשואות ובמאור פנים. בשמוע החנוונית כי צדיק בא לעיר, מיהרה להשכים לפתחו, לשפוך לפניו את מצוקת לבה על דבר אבדתה ולספר לו כמה יגעה וטרחה שנים רבות כדי להגיע לסכום הנכבד, ועתה ייהנה ממנה מי שאינו ראוי לכך. רבי שמואל סלנט הקשיב בתשומת לב מרובה לדברי החנוונית. הוא שאל אותה פרטים ופרטי פרטים אודות התנהגותה, צורכי המסחר, תעסוקת בעלה ואופן ומנהג עסקיה. החנוונית הופתעה מתשומת לבו של הגאון הקדוש, המתעניין כאילו בפרטים, שנראו בעיניה כלא נחוצים לעצם העניין לשמו באה. כעבור חקירה ודרישה אודותיה ואודות בעלה, שלח הרב לקרוא לרוכל. הלה, שפקודת הרב קדושה הייתה בעיניו, מיהר לבוא לחדרו. " החזר תיכף ומיד את הארנק לבעלת האבדה!" ציווה הרב. הרוכל מצמץ בעיניו, הפך בלשונו, משך בכתפיו, ולבסוף הפליט: "רבי קדוש, מדוע עלי להחזיר לאישה דבר שכבר התייאשה ממנו?..." " שמע בני" – דבר הרב רכות "האבדה אינה שייכת כלל לאישה, אלא לבעלה, כי הרי "מה שקנתה אישה קנה בעלה". אין לה רשות להתייאש מדבר השייך לבעלה. מכיוון ששמעתי מפיה כי בעלה, השקוע בלימוד התורה, לא ידע כלל על האבדה, הרי שלא התייאש ממנה כלל. ברור אפוא כשמש, כי הארנק שייך לאישה ולא לך, מכיוון שייאוש זה "ייאוש שלא מדעת" הוא... בבושת פנים החזיר הרוכל את האבדה לחנוונית, ששבה לביתה בלב קל, מודה ומברכת את הקדוש ברוך הוא ואת הרב הקדוש, שעזר לה בחוכמת תורתו, לקבל את הכסף שכה טרחה עליו, ושמרה אותו לעת זקנה.
השרוך שהפיל נברשת (ב.נ.- באר יחיאל( חבורת המנגנים השמיעה ניגונים עליזים . כל אנשי הקהילה נאספו ובאו לשמחת "חנוכת הבית" בישיבה . אגף חדש נבנה, בנין מפואר ובו בית מדרש , חדר אוכל ומטבח. הנאספים לחצו את ידיהם של ראשי הישיבה והנדיבים שישבו במזרח , אחלו איחולים לבביים ואחר התיישבו ליד השולחנות הערוכים לסעודת המצווה. בשמחה הביטו אנשי הקהילה סביבם . האולם היה גדול ומרווח , רהיטיו החדשים נאים ונעימים למראה, ואפילו נברשות ענק עשויות קריסטל פארו את תקרת האולם ונצצו באלפי נגוהות. רק אחד מיהודי הקהילה לא נכח בשמחתה של הישיבה . היה זה ברל , העוזר לשמש . ברל , שהיה עייף מעבודות הניקיון וההכנה הקדחתנית לערב הגדול , נרדם לו אי שם למעלה , בעלית הגג של בית המדרש המפואר . שנתו לא ארכה לו , שכן קולות הזמרה ושירת החוגגים הפריעו משנתו . הוא התעורר בבהלה ושפשף את עיניו בחזקה . "וטהר לבנו לעבדך באמת..." הגיעו קולות השירה לאוזנו אוי , הפסדתי ! חשב ברל והזדרז לקום . הוא ישר את חולצתו וניער את האבק שדבק למכנסיו . ואז השפיל מבט לנעליו השחורות . שרוך היה חסר באחת מהן. "אני מוכרח להשיג עכשיו שרוך" מהרהר ברל. הוא הסתכל סביב . מלבד כמה חפצים חסרי ערך , לא היה בו דבר . ברל משך בשרוך הבודד במבוכה . "איך אכנס לאולם ללא שרוך לנעלים" ? חשב בצער . לפתע אורו עיניו . יש עצה ! בפינה התגוללה פקעת חבלים שחורים. "משם אקח לי שרוך", שמח ברל . רץ ישר אל הפקעת הסבוכה והמגלגלת היטב, והחל להתיר את סבך החוטים . הוא לא ידע , לא חשב ולא נסה להבין למה משמשת הפקעת הזו . הוא בכלל לא העלה על דעתו שחבלים קשורים אלו מחזיקים את נברשת הקריסטל הענקית שבמרכז האולם שלמטה. מתקיני הנברשות לא הספיקו לקבוע אותה בברגים חזקים אל התקרה , ולכן תלו את הנברשת באופן זמני , דרך חור בחבלים . וברל בתמימותו פתח את הקשרים , חבל אחרי חבל . הפקעת הסבוכה כמעט הותרה כולה . ואז סוף סוף מצא את קצה החוט , חתך ממנו כגודל שרוך ועמד להשחיל אותו בנעלו השחורה. ולמטה , באולם – טרח ! בום ! מה נפל? איך? מה קורה פה? המסובים קפצו ממקומותיהם , נבהלים מהרעש והמראה. הנברשת היקרה והיפה קרסה לפתע ונפלה באמצע האולם . הקריסטל הנוצץ התנפץ לרסיסים , זכוכיות עפו לכל עבר, מלאו את רצפת האולם ואת השולחנות והאוכל שעליהם. כל השמחה נקטעה באחת . גם התזמורת הפסיקה פתאום מנגינותיה . שקט השתרר . הכול התאספו סביב השברים והזכוכיות ולא הבינו איך קרה הדבר לפתע פתאֹום ... רק ברל , שנכנס לאולם באמצע כל המהומה , מאושר בשני שרוכים אשר לזוג נעליו השחורות , היה היחיד שהבין מה קרה ועל מה ... הוא ראה , המסכן , את שעשה . ראה את שיירי פקעת החבלים , שהתיר אי שם למעלה , מונחים כאן , על הרצפה למטה , שזורים בבסיס הנברשת . ואז נזכר ברל בשיעור ששמע. הרב הסביר אז שכל מעשה ודיבור שאדם עושה , בכוחו לשנות הרבה כאן , בעולם . גם בלי שנבין איך וכיצד , מעשה טוב משפיע לטובה על עושהו וגם על העולם כולו . לחוטא וגם לכל ברואי תבל . כששמע זאת ברל , לא הבין את משמעות הכוח והעוצמה שבמעשיו . אך עכשיו , למד לקח וקלט את המסר שלעולם לא ישכח. הנה , עשה פעולה ללא מחשבה והתבוננות מספיקה ולא ידע כי במעשהו יחריב שמחתם של כל בני הקהילה . רצה ברל לצעוק בקול גדול ולומר : "ראו זאת כמשל , אנשים , הביטו בשברים והבינו , כי כל דיבור ומעשה משפיע . אל נא תשאלו ותקשו איך זה יהיה? ולמה דווקא מעשה שלי יחריב עולם? הנה לפניכם דוגמא שלעולם לא נדע תוצאות מעשינו . הלכתי לחפש שרוך נעל , ופתאום צנחה נברשת קריסטל ...על כן, עלינו תמיד להיזהר , לא להיות פזיזים , אלא לשקול כל צעד וכל דיבור.
החוויה היהודית
פרחים,לכבוד שבת,נברשת קריסטל,איש החינוך,פרה אדומה, ועדות חקירה, תינוקות,נחטפו,פקעת החבלים , אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ז
אדם מחפש תשובות ופתרונות לבעיותיו ולדברים המתרחשים סביבו ותולה עיניו בכל מיני גורמים שנראה לו שהם מבינים בתחום הבעיה שלו. אבל יכול הוא בסה"כ לפנות אל המקור, אל מי שברא את כולם והוא הפותר כל בעיה והשומע את כולם ואינו משיב תפילה ריקם. בנוסף, על האדם להודות תמיד על כל מה שיש לו, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כשאנו מתעוררים בבוקר, עומדים על הרגליים, רואים, מדברים, שומעים, זה הכל בחסדו של הבורא יתברך! כמה חשוב לומר תודה למלכו של עולם!
אותיות תיבת "סלע" הם סמ"ך למ"ד עי"ן, אם נכה את אותיות הסלע פעמיים, כלומר נכה משני הצדדים ונוריד את האותיות הראשונות והאחרונות מהאותיות סמ"ך למ"ד עי"ן, ירדו לנו האותיות ס' ל' ע' הראשונות וכן ירדו האותיות ך' ד' ן' הסופיות ויישארו האותיות מ'י'ם'.
''ותמת שם מרים" (כ, א( מסופר על הרה"ק רבי אברהם מרדכי ה "אמרי אמת" מגור זיע"א שנפגש פעם עם רב אחד, ובשיחה ביניהם שאל הרב לשלומו של חסיד פלוני שנפטר ימים אחדים קודם לכן. לא רצה הרבי להיות איש בשורה רעה ואמר, הוא זקוק לרחמים רבים. מיד לאחר שנפרד הרב מן הרבי ה"אמרי אמת" נודע לו שאותו חסיד כבר נפטר. חזר אל הרבי וטען, הכיצד אמר לי כבודו דבר שאינו אמת? ענה לו הרבי, גם המתים זקוקים לרחמים, וכי אין אנו אומרים שלוש פעמים ביום "מחיה מתים ברחמים רבים"? ''ותשת העדה" (כ, יא( שאלו פעם את הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ זיע"א, מפני מה שותים החסידים יי"ש? השיב להם כי הם מברכים "שהכול נהיה בדברו". אמרו לו, אי משום כך הם יכולים לשתות מים, שאף עליהם מברכים שהכול. אמר להם הרבי, יהודים אשר יודעים "שהכול נהיה בדברו" של ריבונו של עולם מגיע להם כוסית יי"ש. השנה אין דרשה בספר "ישועה ונחמה" מתוארת דרכה האחרונה של רכבת אחת מיני רבות שהובילה לאושוויץ: הרחבה הייתה ריקה כעת. הד הצעקות, הבכיות והלחישות הסדוקות, עדיין עמד באוויר, על הרצפה התגוללו סימנים לזוועה שהתחוללה כאן עד לפני כמה שניות. ניירות פזורים, נעל שמוטה, חבילה קטנה שנשכחה באנדרלמוסיה. ואף על פי כן הייתה הרחבה ריקה כעת, ריקה כפי שלא הייתה מעולם. כמה פולנים עמדו מסביב לרחבה המגודרת. אפילו להצטער על מה שקרה כאן הם לא זכו. הם שוחחו ביניהם במרץ, אפילו בעליזות. רכבת נוספת מלאה ביהודים עומדת לעזוב את הרציף, עומדת לעזוב את וורשא. עומדת לעזוב את העולם! והם שמחו. הא. אפילו להצטער הם לא זכו. הדלתות הכבדות סגרו על היהודים בקרון. הם אמנם דיברו כבר קודם על הרגע הזה ושיערו כי הוא יבוא, אך עתה היו הם מבוהלים מאוד. מתנשפים וצפופים הם ישבו מי שיכול היה, או נשענו על מה שרק אפשר. באחד הקרונות ברכבת, יחד עם כל היהודים, היה רבי עזריאל דוד פסטג הי"ד, יהודי חשוב היה ר' עזריאל דוד, יודע ספר, חסיד ומשורר לבית מודז'יץ. הרכבת הניעה בבעתה את גלגליה. התנועעה עוד דקה על גבי הפסים והגבירה את מהירותה. שועטת אל אושוויץ. אל הכבשנים. והיהודים ידעו לאן הם נוסעים. היה מי ששמח שהוא הולך לפגוש באבא שלו. היה מי שהתפלל, נמצא גם מי שדאג לחברו למקום להניח את הרגל. ודאי. נמצאו גם אחרים, אין ספק שהיה האוויר רווי כאב, אין אונים ומתח נוראי. ודאי שהלחץ מילא כל כפיס בלוחות העץ של הקרון, אלא שהיה עוד דבר! משהו יהודי עצום שאף אחד לא יכול להבין אותו. המשהו הזה הוא הניגון ששרה נשמתו של יהודי, כל יהודי באשר הוא, הוא תמצית החיים של העם הזה ואושר חייו. אמונה קוראים לו, אף אחד לא יכול להבין זאת, ודאי לא הגרמנים ימ"ש ששמרו בחוץ, גם לא הפולנים הגסים שעדיין התגודדו ולהגו סביב הרחבה. וכמו כל היהודים, גם ר' עזריאל דוד ידע לאן הוא נוסע. והוא היה יהודי גדול וגם משורר. ברגעים הללו שהגלגלים שקשקו והרכבת שעטה ורעש היה בקרון, ותנאים שלא עוזרים בכלל להתרכז ולחשוב, ברגעים הללו התבשל משהו בליבו. אין אנו רשאים לנחש מה חשב, אבל יודעים אנו מה עשה. הוא לקח את תקוותם ותפילתם של כל היהודים והלחין לה מנגינה. לא. הוא לא הלחין. נשמתו הטהורה, נפשו הבוערת לא יכלה לעצור בעד עצמה והיא שרה את המילים שפיעמו בלב כל היהודי: "אני מאמין... אני מאמין... אני מאמין..." לאט לאט הוא שר את המנגינה, במתינות כזו של מי שיודע שהוא הולך לאבא שלו, בישוב הדעת. ויש לך להבחין בין "יודע" ל"יודע". מרחק של שמים וארץ יש ביניהם. ומי ששר "אני מאמין" בדרכו לאושוויץ. מאמינים אנו שאת כברת הזו כבר עבר. המנגינה התפלה בלחש, התפללה באמונה. אלו צלילים זכים של אמונה! באמונה ובגאווה שאף על פי שאנו הולכים למות כעת, הרי הנצח הוא שלנו, שאנחנו אלה השרים כעת, וזה עצמו הניצחון שלנו. אנחנו הם אלה שהקב"ה כרת איתם את בריתו, ונתן להם את הבטחתו לגאול אותם. עמד ר' עזריאל דוד בקרון הצפוף ושר את השיר הזה. ודאי היו אז עיניו עצומות ופניו בוערות כלפיד. שר את המנגינה פעם אחת, שר אותה פעמיים, ובשלישית הצטרף אליו היהודי שלצידו. אולי ירדה דמעה מעיניו, אולי הבטיח בכל לבבו שהוא באמת מאמין, ואף על פי שהכבשן קרוב, הוא מקווה, ואוהב, והצטרף היהודי שמאחוריו, ושמשמאלו. ובפעם החמישית היה כל הקרון כולו שר. בקרון הבא היו כמה יהודים המומים. הם שמעו ניגון וחשבו שהם חולמים. הם שמעו דרך קירות העץ המלוכלכים מילים טהורות ולא הבינו מה הם שומעים. אבל בפעם הבאה הצטרפו אף הם בלחש ואחר כך בכל הכח, בכל הנשמה . עוד יהודי מצטרף ועוד אחד, עוד קרון מצטרף וגם הקרון שלאחריו, הרינה עוברת מקרון לקרון, ורכבת שלימה לאושוויץ שרה 'אני מאמין'! הכפריים בסביבה כבר התרגלו לכל מיני דברים נוראיים, אבל "שיגעון" כזה – הם לא ראו! ואז, כך מסופר, השתתקה השירה, ור' עזריאל דוד, שידע להיכן הוא נוסע, פונה אל סביבתו ומכריז: "מי שיהיה מוכן לקחת את השיר, לקפוץ מהרכבת ולהביאו לרבי ממודז'יץ בארצות הברית, אתן לו חצי מהעולם הבא שלי!" שני בחורים נענו לאתגר, הוא כתב להם את התווים באמצעות בדל עופרת, על גבי חתיכת סמרטוט שהובאה מאי שם, והם קפצו מהרכבת. אחד נהרג במקום, השני עבר את כל מוראות השואה וניצל. התגלגל והתגלגל, ולאחר השחרור הגיע לארצות הברית בערב יום הכיפורים. הוא נכנס לרבי ממודז'יץ, הסתגר איתו שעה ארוכה בחדרו, וגולל באוזניו את סיפורו, איך נסע הניגון ברכבת המוות, איך התגלגל בכל המחנות, איך הדהד בעזות על פני ביצות אפילות, איך נמלט על חייו אל תוככי היערות ומצא לו מקום אף בבונקר פרטיזנים. כמקיים צוואה מקודשת סיפר האיש את הסיפור הזה, והניגון שהיה מפורסם בלאו הכי התפרסם עוד יותר. דקות אחדות לפני זמן אמירת 'כל נדרי', יצא הרבי ממודז'יץ מחדרו כשפניו לוהטות, והודיע לחסידיו: "השנה אין דרשה, השנה יש שיר!" החוויה היהודית
תשובות,פתרונות,מתעוררים בבוקר,מחיה מתים,לשתות מים,יודע ספר,חסיד, משורר,להודות תמיד,כוסית, אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ז
איש ואישה, לעולם לא תהיו זהים. הוא כל כך שונה ממך, את כל כך שונה ממנו ולכן, זוגיות היא השתלמוּת ארוכה. "השתלמות", כי השלמה אתם מחפשים, לא השוואה! תפסיקו לקוות להשוות את שניכם, זו גזענות. זה שוביניזם. היא לא תהיה איש ואתה לא תהיה אישה לעולם. בברכות השחר, הכל בלשון כללית. נותן לשכוי בינה, מלביש ערומים, מתיר אסורים. רק ברכה אחת היא פרסונלית ויש בה את המילה "לי": שעשה לי כל צרכי. תודה רבה. אלה מילים שאדם אומר על עצמו, ואל תעזי להגיד למישהי אחרת "יש לך את כל צורכך". אין לך זכות כזאת. ההגדרות האופרטיביות של השלום נגזרות מההבנה שאנחנו שונים. לכן, קרח הוא הורתה ולידתה של הגזענות בעולם. הוא לכאורה אומר:ַמדּוּע תְּתַנְשּאוּ? וכולם חושבים שזה טיעון דמוקרטי, שוויוני, אנטי- גזעני, אבל הוא ברא את הגזענות – למה? כי הוא אומר: אם כולם אמורים להיות זהים, אז נשווה בין כולם, גם אם באופן מלאכותי ופוגעני. ישראל נמשלו למים: מטבעם של מים שיכולים להתפשט ולשטוף שטחים עצומים, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, ולהבקיע דרך, אעפ"י שיש מפריעים ומעצורים גדולים. אמנם, כל זה אם הם במצב של מים חיים, אולם כשהם קפואים אין להם כל כוח. אף ישראל כך: בהתלהבות אפשר להשיג הכל, אבל במצב של קיפאון וקור שום דבר לא ישיגו.
האדמו''ר בלי האתרוג (פניני עין חמד, עלון 2) סיפר האדמו"ר מרחמיסטריווקא זצוק"ל על רבנו, הגאון רבי שמשון אהרן פולונסקי זצ"ל אשר בהתקרב חג הסוכות היה תמיד מאוד טורח למצוא אתרוג מהודר בכדי לקיים מצות ד' מינים בהידור, שנה אחת לא מצא הגאון אתרוג מהודר שימצא חן בעיניו, ורק בערב סוכות מצא אצל הסוחר החשוב ר' מנדל פרידמן אתרוג מהודר וקנה אותו במחיר מוזל עקב השעה המאוחרת, ובשעת המקח היה נוכח שם יהודי אחד מחשובי העיר. ויהי ממחרת ביום טוב הראשון של חג בא הגאון לבה''כ בלא ארבע מינים בידו, וביקש אצל אחד מהמתפללים ארבע מינים מהודרים במתנה על מנת להחזיר, ובכלל לא היה לגאון ד' מינים לנענועים, והיהודי החשוב הזה , שהיה נוכח בשעה שהגאון קנה האתרוג התפלא מאוד , כי הרי ראה בעצמו שרבנו קנה אתרוג מהודר, ומיד אחר התפילה ניגש אל הצדיק ושאלו על כך . ענה לו הגאון: "ביום טוב בבוקר בקומי לפני הנץ כדי לקיים מצות ד' מינים לפתע שמעתי מהדירה הסמוכה ילד בוכה ואמו צועקת עליו ובוכה מרוב פחד, ורציתי להיות לעזר, יצאתי ונקשתי על הדלת לשאול מה קרה, ונודע לי שהאישה הזאת התאלמנה ונישאה לאחרונה לשכן שלי, והבן הזה הוא בנה ולא בנו, והנה הבעל הלך לטבול במקווה ועוד מעט יחזור כדי לקיים את מצות ד' מינים, ובנה שהיה משועמם לקח את האתרוג ושיחק בו ובלי משים לב פסל אותו, והיא התמלאה פחד כי עוד מעט יחזור הבעל , וכאשר ישים לב למה שקרה ישפוך חמתו על בנה " המשיך הגאון וסיפר: "הרגעתי אותה והלכתי להביא את האתרוג שלי, ואמרתי לאישה , שלא תאמר לבעלה דבר וחצי דבר ממה שקרה, רק תשים את האתרוג הזה במקום האתרוג שלו, וכך היה האישה לא אמרה לו דבר, והוא לא הרגיש בכך, והגאון מטפליק נשאר בלא אתרוג" ... והאדמו"ר מרחמיסטריווקא היה מפליא מאוד את רבנו באומרו ": רב בקהילה בלא ארבע מינים הלא זה אוושא מילתא, מה יחשבו עליו? ובכל זאת כדי שהאלמנה לא תצטער , והכול כדאי! "
החוויה היהודית
איש ואישה,השתלמות,לקוות,להשוות,גזענות,שוביניזם,דמוקרטי,שוויוני,אנטי- גזעני, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, אמרי שפר ג' תמוז ה'תשע"ז
והנה פרח מטה אהרון... (יז', כג'( מסופר כי כשהגיע האפיפיור לביקור בירושלים (תשכ"ד( התלווה אליו לסיור מנכ"ל משרד הדתות דאז ד"ר ש.ז כהנא ז"ל שאל האפיפיור: 'למי לדעתך שייכת ירושלים לערבים או ליהודים? ענה לו ד"ר כהנא 'בתורה מסופר כי כשהייתה מחלוקת למי שייכת הכהונה? לא עזרו כל ההוכחות, נשרפו נושאי המחתות, קורח וכל עדתו נבלעו ועדיין לא שכחה המחלוקת. רק כאשר פרח מטה אהרון כולם קיבלו ושתקו'. 'כך כשרואים את ירושלים היהודית פורחת ואילו הערבית אפורה ושוממה ברור לנו למי שייכת ירושלים . וכך גם ארץ ישראל - היא לא פרחה לשום עם, רק כאשר שעם ישראל שב אליה וזו ההוכחה' (מתוך 'מתוק מדבש, הרב בוקרה שליט''א, עלון 128'.) ידוע ומפורסם מה שאמרו דורשי רשומות אשר הראשי תיבות של שם החודש תמו"ז הוא ז'מני ת'שובה מ'משמשין ו'באין. ועוד אמרו אשר הוא ראשי תיבות ז'ריזין מ'קדימין ו'עושין ת'שובה! כתב הגר"ח פלאג'י (בספרו תוספת חיים) אני הגבר ראתה עיני מיום שעמדתי על דעתי, כי כל איש ואישה משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר שהיו ביניהם מחלוקת לא יצאו נקיים הב' כיתות, ולקו בין בגופן בין בממונם ר"ל. ומי שיש לו דעת יעמיק מאד בזה, ולעולם יהיה מוותר משלו בין בגופו בין בממונו בין בכבודו, ויצא הפסדו בשכרו, שיהיה לו שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב, מסיבת היותו "אוהב שלום ורודף שלום". כתב החפץ חיים אמרו חז"ל מחלוקת בבית סופו להיחרב, מחלוקת בבית הכנסת סופו להתפזר, ולא עוד אלא שסופו להשמם. מחלוקת בעיר - שפיכת דמים בעיר. שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת וכן שני בתי דינים וביניהם מחלוקת - סופן למות, ולא עוד אלא שמחלוקת בבית דין חורבן עולם. תדע שכן הוא, שכל זמן שיש שלום בפמליא של מטה - יש שלום בפמליא של מעלה שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו" אימתי? בזמן "ואגדתו על ארץ יסדה", כלומר בזמן שישראל נאגדין באגודה אחת ובשלום זה עם זה. אכילה יהודית (אגעדאנק – נשא) גם כאשר יהודי נוגס במאכלו, אפשר לראות עליו שיהודי הוא , ושאכילתו אכילה יהודית היא. המלמד הוותיק, רבי מרדכי זאב בלוי זצ"ל, סיפר סיפור מופלא בשם רבו, שהעיד שבדידו הווה עובדא, ויש בסיפור זה מסר מאלף וחשוב עד מאוד בענייני חינוך. רבו של הרב בלוי העיד שהגאון בעל ה 'מנחת אלעזר' ממונקאטש, נסע פעם ברכבת, וראה לפניו אדם היושב בספסל ממולו, המוציא כריך עם בשר דבר-אחר, ואוכלו. הגאון ראה את אשר נעשה, וצעק על האדם ההוא "יהודי, אסור לך לאכול חזיר"! הנוסע הביט ב 'מנחת אלעזר' בפליאה, כמי שתמה על ההערה שיצאה מפיו, ואמר לו: "אינני יהודי, ולכן מותר לי לאכול את הבשר הזה"! אבל הגאון האדיר, שפסקי ההלכה שלו הופצו עוד בחייו ברחבי העולם היהודי כולו, פונה אל האדם בשנית, וחוזר ואומר לו: "יהודי, אל תאכל חזיר"! והוא, מתעקש אף הוא, ומצהיר שאינו יהודי... אבל, כשהגאון ממונקאטש אמר לו בפעם השלישית שלא יאכל חזיר, קרה משהו... האיש שאכל את בשר- החזיר ניגש אל חלון הרכבת, והשליך את הבשר החוצה, ניגש אל הגאון והודה בפניו שאכן הוא יהודי, פרץ בבכי, וביקש לדעת איך הצליח לזהותו כיהודי. ' הסתכלתי עליך בשעת אכילתך' 'אני נפגש עם הרבה אנשים, ואף אחד מהם לא אמר לי שאני יהודי, וכיצד הצלחת לראות שאני יהודי'? - שאל האיש את הגאון. ה 'מנחת אלעזר' אחז בידו של היהודי, חיבקו בחום, ואמר לו: 'די היה להביט בהתנהגותך בעת שאכלת את הבשר, כדי לדעת שהינך יהודי'! משהאיש לא הבין את פשר הדברים, הסביר הגאון שהשו"ע (אורח חיים, סימן ק"ע הלכה י'), אומר ש 'לא ישוך פרוסה ויניחה על גבי השולחן'. והטעם הוא, כפי שמביא המשנה ברורה, 'מפני שנמאסה לבריות'. דהיינו אדם הנושך בכריך הלחם, ומכניס לפיו את החתיכה, ומניח את שארית הפת על השולחן, ממאיס בכך את חברו היושב לצידו. ולכן, המשיך הגאון והסביר לאיש ההוא, נהגו יהודי פולין שכאשר הם אוכלים לחם, הם חותכים בסכין את החתיכה שברצונם לאכול, ומכניסים רק אותה לפיהם, והלחם עצמו נשאר 'נקי '. הדבר מקובל גם באכילת תפוח, וכל כיו"ב, שלא נוגסים בתפוח עצמו, אלא חותכים את החתיכה הראויה בסכין. כך נהגו יהודי פולין, 'ואני זוכר גם את אבותי ואבות- אבותי שהתנהגו כך', ציין הגר"י זילברשטיין שליט"א, בעת שסיפר את הדברים. הסתכלתי עליך בשעת אכילתך את בשר הדבר-אחר, אמר ה'מנחת אלעזר' לאיש, וראיתי שגם אתה אוכל בצורה כזו, דהיינו שלא נגסת בכריך עצמו, אלא אחזת סכין בידך, וחתכת לעצמך את החתיכה שרצית לאכול . זה הספיק לי כדי לדעת בבירור שאתה יהודי, וככזה בוודאי ראית אצל הוריך את קיום ההלכה ההיא בסימן ק"ע, ולכן גם אתה מתנהג כך. לא יתכן שגוי יתנהג בצורה שכזו! לא יתכן! האיש הודה והתוודה שכל דבריו של הגאון הם אמת ויציב, והוא אכן גדל בבית יהודי לכל דבר, ובגלל תוקף הצרות והמצוקות שפקדו את העם היהודי בתקופה ההיא, הגיע לאן שהגיע, והתדרדר לאן שהתדרדר, עד שהגיע למצב בו הוא אוכל בשר דבר אחר. אבל קיום ההלכה בסימן ק"ע שראה בבית הוריו, לא נשכחה ממנו... האיש הפך להיות אחד מחסידיו הנלהבים של הגאון ממונקאטש. הוא הרגיש שה 'מנחת אלעזר' נגע לו בדיוק בנקודה הרגישה ביותר בחייו, וקיבל על עצמו מהיום והלאה להישמר ולהיזהר בקיום כל ההלכות בשו"ע.
החוויה היהודית
האפיפיור,מטה אהרון, ירושלים היהודית,פורחת,ערבית,אפורה,שוממה,שכר טוב, אוהב שלום,רודף שלום, אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ז
און בן פלת אשתו הצילתו בחכמתה (סנהדרין קט, ב), מהי החכמה הגדולה? ושמעתי בשם הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, כי בתקופה של מחלוקת כשאחד מדבר לעניין - חכמה גדולה היא! בבריאת העולם בכל יום נאמר "כי טוב", לבד מיום השני שלא נאמר בו "כי טוב", למה? אמר ר' חנינא שבו נבראת המחלוקת! איזה מחלוקת, הרקיע שהוא מחיצה המבדלת ומפרידה בין המים העליונים לתחתונים נברא באותו יום. אמר ר' טביומי, אם מחלוקת שהיא לתיקונו של עולם וליישובו של עולם אין בזה כי טוב, מחלוקת שהיא לערבבו ולקלקולו על אחת כמה וכמה. (ב"ר ד(. "הבדלו מתוך העדה הזאת" (ט"ז כ"א( רבנו בחיי מתקשה למה הוצרך לומר "הבדלו מתוך העדה הזאת"? הלא ביד הקב"ה להמית את הרבים ולהציל את היחידים! והשיב, כדי שלא ידבק בהם האוויר הרע שנוצר כתוצאה ממותם של בני העדה הרעים, כעניין האמור באשתו של לוט: "ותבט מאחוריו ותהי נציב מלח .''ומזה נלמד עד כמה עלינו להתרחק ממראה, קול, וקריאה של דברי האפיקורסים, ושלא יהיה לנו כל קשר עימהם. 'קשר', בראשי תיבות, הוא: קריאה, שמיעה, ראיה. )עלינו לשבח(
כשם שאי אפשר לגדל תבואה בלי לנכש תחילה את השדה מעשבי בר, כך אי אפשר לפתח מדות טובות, אם לא דואגים יחד עם זה לשבור את המידות הרעות. אני לא גוי (עונג שבת, גליון 1843) את הסיפור הזה סיפר ראש ישיבת טלז, הרב גיפטר זצ"ל: " הוזמנתי ע"י אחד מתלמידי להשתתף בשמחת כלולותיו. מאחר והחתונה נערכה הרחק ממקום מגורי, שלח לי התלמיד כרטיס טיסה. בנוסף אלי הוזמנו שמונה מחבריו וגם אותם כיבד בכרטיסי טיסה. ביום המיועד יצאנו לדרך בשעה מוקדמת כדי להגיע לחופה בזמן. כשהתקרבנו למקום הנחיתה התברר כי המטוס לא יוכל לנחות שם מפאת הערפל הכבד ששרר במקום. על כורחנו המשכנו לטוס עד שהגענו לשדה תעופה המרוחק קילומטרים נכבדים ממקום החתונה. משנכחנו לדעת כי לא נספיק להגיע לחתונה בשעה המיועדת, ואף לתפילת מנחה בציבור לא נזכה, נערכנו לתפילת מנחה בנמל התעופה. ביקשנו מאחד הסבלים שנקרה בדרכנו להפנות אותנו למקום שבו נוכל להתפלל באין מפריע. הסבל האלמוני נענה לבקשתנו והוביל אותנו לחדר צדדי בשדה התעופה. עמדנו להתפלל, והסבל נשאר לעמוד בפתח החדר והשקיף על תשעת המתפללים משסיימנו את התפילה שאל הסבל להפתעתנו "מדוע לא אמרתם קדיש?" משהשבנו לו כי חסר לנו עשירי למניין חזר והקשה באידיש: "וכי אני לא יהודי?" ומיד אמר קדיש. ניכר על פניו כי הוא מתרגש. ואכן עם תום אמירת הקדיש סיפר לנו האיש מה גרם לו להתרגש כל כך באמירת הקדיש. "היום הוא יום השנה של אבי ז"ל. מזה זמן רב פרקתי עול תורה ומצוות, ואיני מתפלל. בלילה שעבר נגלה אלי אבי ז"ל ואמר לי: "היום הוא יום השנה שלי. גוזרני עליך לומר עלי קדיש". אמרתי לו: "אינני מתפלל, ואפילו הייתי רוצה לומר עליך קדיש, אינני יכול, מאחר ובמקום שאני נמצא אין מניין יהודים". אך אבא חזר אמר: "אני אדאג שיהיה לך מניין ואתה תאמר קדיש". כשקמתי הבוקר אמרתי לעצמי: "אני לא אומר קדיש, אבל עכשיו, כשראיתי כיצד מתגשמים דברי אבי, ובעזרת ה' באו לכאן תשעה יהודים כשרים ממרחק רב, לא יכולתי להמנע מלומר: " יתגדל ותקדש שמיה רבא..." החוויה היהודית
חכמה גדולה,בריאת העולם,כי טוב,נציב מלח,עליונים,תחתונים,רבנו בחיי, תבואה,לנכש,שדה,עשבי בר, אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ז
אם יהודי נותן משלו גם לעניים, ודואג לכך שגם אנשים שאין בידם משגת לעשות את השבת, שגם הם לא יחסר להם כמובן עד היכן שידו משגת, הדבר מוכיח שההוצאות שלו על לבוש ומאכל לכבוד שבת הן לשם שמים. אם נשכיל לשמור את הכוונות שלנו טהורות מאינטרסים בזמן מחלוקת, נוכל להקשיב יותר, ללמוד יותר, וגם הצד השני יקשיב יותר. כך כולנו נשכיל, נצמח ונגדל וכמו כן תגדל הסבלנות, הסובלנות ותחושת האחדות בעם. אמרו חז"ל איזהו חכם - הרואה את הנולד, וממחלוקת לא יוצא שום דבר טוב רק שנאה ותחרות וכו' ולבסוף לא משיג מכל מה שרצה במחלוקת כלום ואדרבה מפסיד. התחייבות היא פעולה, לא מילה. דעת תורה . )ויאמר יהודה(
מסופר על אישה עגונה שנחלקו חכמי התורה לגבי השאלה האם ניתן להתיר אותה מעגינותה או לא. הדעות היו חלוקות להלן סיפור המעשה: שני חברים, בני עיר גדולה, נהגו לצאת מחוץ לעיר ולהתפרנס במסחר באזורים מרוחקים. פעם אחת יצאו לדרך ולא שבו ממנה. תקופה ארוכה לא נודע דבר על גורלם, ולבני משפחותיהם לא היה מושג האם יקיריהם חיים. והנה, יום אחד חזר אחד האנשים, וסיפר את אשר עלה בגורלם: "יצאנו לדרך, כרגיל, אבל הפעם התנפלו עלינו שודדים, גזלו את מעט כספנו, ואותנו מכרו לעבדים. נמכרנו לאדונים שכנים, שמינו אותי ואת חברי לרועים על עדריהם. אותי הפקידו על עדר סוסים, וחברי היה לרועה צאן. לעיתים רחוקות היינו נפגשים במרעה ובוכים על מר גורלנו. לא הייתה לנו שום אפשרות להימלט, נראה היה שנגזר עלינו שנשאר שם עד יומנו האחרון . יום אחד חמקתי כדי לפגוש את חברי במקום המרעה שלו, מצאתי אותו ללא הצאן, לבדו, מחוסר הכרה, הוא היה חבול ופצוע וקשור בחבלים. הרטבתי את פניו במים והוא התעורר, השקיתי אותו במים צוננים עד שרוחו שבה אליו והוא התאושש. שאלתי אותו מה קרה. הוא סיפר לי שלפני מספר ימים טרף זאב כבש מהצאן. לבעל העדר היה שכן ערבי שהלשין עליו ובעל העדר הכה אותו ואיים שירצח אותו נפש אם הדבר יקרה שנית. "אתמול קרה הדבר שנית", בכה חברי. השתדלתי לשמור על העדר בכל כוחי, אך הפעם תקפו את העדר שני זאבים. כאשר גירשתי את האחד, חטף השני כבשה ונמלט. צעקתי וקראתי לאנשי הכפר שיבואו ויעזרו לי לרדוף אחר הזאב. בעל העדר הגיע. הוא רתח מזעם והכה אותי עד שהתמוטטתי. הוא אמר לי שהוא הולך לכפר להביא חרב ולהרוג אותי. רציתי להתיר אותו מאיסוריו, אך הוא סירב. הוא אמר שלא נספיק להרחיק. הערבים ירדפו אחרינו ויהרגו את שנינו. הוא ביקש ממני שאבטיח לו שאביא אותו לקבר ישראל. בלילה התגברתי וחזרתי למקום. מצאתי את גופתו הכפותה, חסרת רוח חיים. קברתי אותו ומיררתי בבכי. מספר חודשים לאחר מכן, ניצלתי הזדמנות להימלט בחסדי השם והגעתי הלום." השאלה שהתעוררה הייתה בדבר מצבה של אשת החבר שנהרג. לכאורה, ברור היה שהיא התאלמנה, שהרי חברו של בעלה מעיד כי קבר אותו במו ידיו. למרות זאת, הסתפקו הרבנים והתלבטו, וחששו להתיר את האישה מעגינותה. יום אחד הגיע לעיר אורח נכבד מארץ ישראל: רבי יעקב שמשון משפיטובקה. לא עבר זמן רב מאז עלה לארץ ישראל, וכשראה את המצוקה הכלכלית ששוררת בקרב יהודי הארץ , נאות, למרות זקנותו וחולשתו, לצאת לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להצלת היישוב בארץ. כך הגיע גם אל העיר הזו, שבה גרה העגונה. כשראו רבני העיר את האורח המפורסם בגדולתו ובצדקותו, החליטו להביא לפניו את דין העגונה. שמע רבי יעקב שמשון את הדברים, והעד חזר והשמיע באוזניו את סיפורו. שאל רבי יעקב שמשון: "האם ראית את פניו כאשר קברת אותו?" ענה העד: "את פניו לא ראיתי, כי הייתה זו שעת לילה, אבל אין לי ספק שהוא האיש, כי מצאתי את גופתו בדיוק במקום שבו השארתי אותו כמה שעות קודם לכן כשהוא כפות בחבלים". ר' יעקב שמשון שקל בכובד ראש את העניין ולבסוף פסק: "אי אפשר להתיר את העגונה על סמך עדות זו. הרי יתכן שחברו של העד נמלט, והעד קבר במקומו אדם אחר ". בני העיר קיבלו את פסק הדין ברגשות מעורבים. האפשרות שהעלה הרב נשמעה באוזניהם קלושה בעליל, והכל ריחמו על האישה שנידונה להישאר בעגינותה. חלפו שנים. יום אחד נפתחה דלת ביתה של העגונה, ובעלה ניצב בפתח. האישה נפלה ארצה מתעלפת מגודל ההתרגשות למראה בעלה שעליו התאבלה וחשבה שהוא נפטר. הכל היו סקרנים לשמוע את סיפורו. וכן סיפר האיש: "שכבתי בשדה, מחכה למותי, והתפללתי לה' שיצילני. לפתע עבר שם אותו ערבי שהלשין לאדוני על הכבשה שנטרפה. כששאל מדוע אני כפות הבריק במוחי רעיון, שזוהי הזדמנות להשיב לו כגמולו. סיפרתי לו שגיליתי סוד פנימי הקשור לבתו של אדוני, ועקב כך דרש ממני האדון לשאתה לאישה. סירבתי והסברתי לו כי יהודי אני והדבר אסור עלי. אדוני רתח מזעם על שדחיתי את הצעתו, הוא הכה אותי מכות רצח, ויצא לכפר להביא חרב , כשהוא אמר שיש לי עוד זמן להתחרט. הערבי שמע את דברי. עיניו ניצתו, הוא הציע שנתחלף, וביקש שאספר לו את הסוד, ואז ייאלץ האדון לתת לו את בתו לאישה, ואני אסכים, כמובן. כך עשינו. הוא לבש את בגדי ואני את בגדיו, כפתתי אותו והמצאתי לו סוד כלשהו, אני עצמי נמלטתי, ובחסדי ה' איש לא רדף אחריי. שנתיים ארכה דרכי עד שהצלחתי להגיע לכאן". הביטו האנשים בהשתאות זה בזה. הכל זכרו את דברי רבי יעקב שמשון משפיטובקה שהתגשמו בצורה כה מופלאה, ומנעו מכשול נורא של התרת אשת איש לעולם.
החוויה היהודית
עניים,השבת,לבוש,מאכל,טהורות,אינטרסים,מחלוקת,נשכיל,נצמח,נגדל, סובלנות,אחדות,שנאה,תחרות,
אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ו
אדם לומד מסביבתו, אפילו אם אינו מתכון לזה.
אדם לעולם לא יוכל לחצות את אותו נהר פעמיים. וכל כך, למה!? ראשית, כי המים כבר אינם אותם מים. ושנית, לאחר חציית הנהר הראשונה, זה כבר לא אותו אדם. הוא בוגר יותר ומנוסה יותר. וכך במהלך מסע חיינו, אנו מתבגרים וצוברים עוד ועוד ניסיון ולקח (הפילוסוף היווני הֶרַקְלִיטוּס)
אם יש עני שמטריד רבות את המתפללים בצורה לא מכובדת ]קצת בעזות] יש לבדוק אחריו, אם הוא אכן עני שהרי שלמה המלך אמר)משלי יח כג( ' תַּחֲנוּנִים יְדַבֶּר רָשׁ וְעשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת' , ואם הוא נוהג קצת בעזות, יש מקום לחוש שמא אינו עני.
אנו מתפללים כל שבת (נוסח אשכנז) שיהיה לנו 'זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא' פירוש: שיהיה לנו זרע שלא יפסיק ולא יתבטל מדברי תורה. והנה לכאורה דבר זה תלוי בבחירתם החופשית של הבנים? אלא שתפילת האב על בניו יש בכוחה לסייע בבניו לבחור בדרך של דביקות בדרך ה' ושקדנות בתורה.
'בדרך שרוצה אדם לילך מוליכין אותו' מסופר במדרש רבה (ויקרא י"ב, ס"ו) מעשה באחד שהיה מורגל מאוד בשתיית יין ובשכרות עד שהיה מוכר את כלי ביתו ושותה בהם יין, אמרו בניו אחד לשני, באופן כזה לא ישאיר לנו אבינו שום רכוש, מה עשו, השקו אותו יין עד שהשתכר, לקחו אותו והוציאוהו מחוץ לעיר ושמוהו במערה המוכנת לקבור בה מתים, וכוונתם בזה הייתה כשיתעורר ויראה היכן נמצא, זה יזכירו לשוב מדרכו הרעה, השאירוהו שם והלכו להם לביתם והוא נשאר שוכב במערה ישן בשכרותו. והנה אירע דבר פלא בדיוק באותו מקום עברה שיירת אנשים סוחרי יין טעונים כדי יין בדרכם למקום הישוב הסמוך למדבר, כשהגיעו ליד המערה, הם שומעים קול המולה גדולה מן העיר, והיה נראה להם כקול מלחמה שפרצה בעיר, מרוב פחדם ודאגתם עליהם ועל הסחורה היקרה שבידיהם, חיפשו מקום להטמין את כמות כדי היין שברשותם עד יעבור זעם, ומשמצאו את המערה, פרקו במהירות את כל חביות היין והניחו אותם בתוך אותה המערה . ובאותה מערה היה ישן שם אותו אדם שבניו הניחוהו בשכרותו כדי להניאו מהרגלו בשתיית יין , והנה משהקיץ השיכור מיינו, לא האמין למראה עיניו, בתוך מערה במדבר כזה שפע של יין!! וכך הוא שותה כאוות נפשו ללא הפוגה, לאחר שלשה ימים אמרו בניו וכי אין אנו הולכים ורואים מה נעשה באבינו? הלכו להם ובאו לאותה מערה ומה הם רואים? אביהם שוכב ונוד היין נתון בפיו, אמרו אף כאן אין הקב"ה מניח אותך והואיל והוא נותן לך אין אנו יודעים מה לעשות נגד רצון הקב"ה עשו ביניהם תקנה שכל אחד ואחד מביניהם ישקה את אביהם יום אחד יין. אמר על זה הגאון הצדיק רבי אליהו דסלר זצ"ל, התפעלתי מדברי חז"ל אלו, לראות אשר בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו, הוא לא רק בדרך הטבע אלא גם בסיבות רחוקות כמעט על דרך נס בסיבות שונות ורחוקות! ואם כך הוא לא רוצה ללכת בדרך רעה, הרי מידה טובה מרובה וא"כ עד כמה גדולה הסייעתא דשמיא, כי לרע רק פותחין אבל לטוב מסייעין אותו למעלה מדרך הטבע. חוויית השבוע שליhttp://h-y.xwx.co.il/
אדם לומד,מים,בוגר,צובר,עני,מטריד,שלמה המלך,תחנונים,בעזות,זרע,שקדנות,לחצות,נהר, אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ו
דעת השני עליך אינה בהכרח המציאות שלך, ואת מציאותך אתה קובע.
היתרון של התעמלות יום יומית הוא שאתה מת בריא יותר.
הכרה חושית פועלת הרבה יותר על האדם מהכרה שכלית. " ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ויסעו ממקהלות ויחנו בתחת" )לג, כה( ה"בן פורת יוסף" מפרש פסוקים אלו על דרך הדרוש: אמרו חז"ל (סוטה מ ע"א): "לעולם תהא אימת ציבור עליך". אך כדי שיוכל האדם לקבל עליו על הנהגת הציבור ולדרוש במקהלות עם, צריך שתסור ממנו ה'אימתא דציבורא'. ורמז לדבר: "ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות" - כשיוצאים מ"חרדה", מאימת הציבור, ניתן לדרש "במקהלות" עם. ) אוהב תורה( הכנר והדוב (אור שרה, עלון 589) מעשה בעיר גדולה באחת ממדינות אירופה, שהיה להם תזמורת פילהרמונית עם קבוצה גדולה של נגנים ששמם יצא למרחוק והיו מוזמנים לנגן בכל רחבי העולם. והנה באחת מהנסיעות בהם הוזמנו להופעה באחד מהאולמות הגדולים ביותר שבניו יורק, יצאה קבוצה גדולה של נגנים באוניה. בדרכם לשם, החלה סערה גדולה בלב ים , והאוניה נבקעה לשניים וכל הנוסעים ונגני התזמורת עם כליהם צללו כעופרת במים אדירים. איש לא נותר בחיים , חוץ מהכנר של התזמורת, שהיה בעל כושר גופני גבוה, והצליח בשארית כוחותיו להגיע לאי בודד עם הכינור שעל גבו. ישב הכנר לנוח, וראה שהגיע לאי בודד רחוק ממקום ישוב, ובאי מסתובבים עופות וחיות ממינים שונים. לקראת הלילה, הכין לעצמו פינה לשינה, אולם היה ערני, שמא יתקפו אותו חיות רעות. והנה בחצות הלילה, רואה הכנר מולו שתי עיניים נוצצות, ובמבט חודר רואה הכנר כי מולו עומד נמר מסוכן רעב שעומד לטרפו. לא ידע הכנר מה לעשות, ובצר לו לקח את הכינור והחל מנגן מנגינות עצובות בטרם יעלה למרומים, אך ראה איזה פלא, לשמע הנגינות השקטות נשאר הנמר עומד על מקומו, ולאחר כמה דקות עזב והלך. שמח הכנר והחל לנשק את כינורו שהצילו ממוות. כך היה בלילה השני, בחצות הלילה אריה גדול שהריח שיש אדם באזור ובא לטרפו. בצר לו חזר הכנר על מעשהו מאמש, ואט אט עזב את המקום לשמחתו של הכנר. וכך בכל לילה, כשבאה חיה רעה לטרפו, ניגן הכנר את מנגינותיו והחיות פרשו לדרכם. והנה לאחר שבועיים, לילה אחד הגיע דוב גדול לטרפו, לא התרגש הכנר, וכדרכו בקודש עמד וניגן מנגינות שקטות, אך לרוע מזלו, הפעם הדוב התקדם לעברו, ולאחר דקות מספר נשאר רק הכינור... שתי ציפורים שעמדו על העץ אמרו זו לזו "ידענו כי כשיגיע הדוב החרש, הכינור כבר לא יעזור!"... כן, אדם יכול לשמוע את כל הדרשות הטובות והמצוינות, מטובי המרצים ומגידי המשרים... וכשהאוזניים אטומות, כשאין את הלב והרצון לשמוע – הריהו כחירש, ולא יעזור לו מאומה. אבל איך אפשר לשמוע את קול ה', בעולם כמו שלנו, שכל כך הרבה קולות אחרים וזרים נשמעים בו? איך אפשר לשמוע את קול ה' ברעש הגדול והעצום שיש בעולם הזה? הסוד הוא: התבוננות – ורצון לשמוע. האדם שומע את מה שהוא רוצה לשמוע! מי שרוצה להתקרב לה' ומבקש לשמוע את קולו, מובטח לו שישמע גם ישמע, אבל מי שלבו מושך אותו אל הרע ואל השלילה, 'יצליח' לשמוע את כל הקולות האחרים – רק לא את קולו של הקדוש ברוך הוא.
חוויית השבוע שלי
דעת,קובע,התעמלות,הכרה חושית,הכרה שכלית,חרדה,מקהלות,הנהגת הציבור,כנר,דוב,
אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ו
''את שש ערי המקלט אשר תתנו... ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" (במדבר לה,ו). "שש ערי המקלט" הן שש המילים שבפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", שבהן צריך אדם מישראל למצוא מקלט בטוח לרוחו הנבוכה בכל עת ובכל רגע. "ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר" – אלה ארבעים ושתיים המילים שבפרשת 'ואהבת' בקריאת שמע, שעל-ידן האדם משעבד את כולו לעבודת ה'.(אוהב ישראל) ''דוד המלך אומר: 'איך נשיר את שיר'? – איך אנחנו יכולים לשיר ולשמוח בשעה ש'ה' על אדמת נכר' – השכינה שרויה בגלות" (רבי ישראל מרוז'ין) דור שכולו חייב - פעם אחת התבטא האדמו"ר הזקן מסדיגורה: "הייתי שמח לוּ היה המשיח מתגלה בדור שכולו חייב". התפלאו הנוכחים למשמע הדברים ופנו אל אחיו של האדמו"ר, רבי מנחם-נחום משטפנשט, והוא הסביר: "כאשר יהודי זוכה לרוב טוב ושפע, הוא מתבטא ואומר: אינני יודע במה זכיתי לכל הטוב הזה, והלוא זה לא מגיע לי. זאת אומרת שהוא מרגיש 'חייב'. ואילו אם פוקדות אותו צרות לא עלינו, הוא נאנח ואומר: מה חטאתי ומה פשעתי שמגיעים לי ייסורים כאלה. היינו שהוא מרגיש 'זכאי'. על כך אמר הרבי, שהוא ישמח אם המשיח יבוא בדור שבו יהודים יזכו לרוב שפע, עד שירגישו 'חייבים' לפני הקב"ה". הטעם שקבעו את ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט עד מות הכוהן הגדול הוא מפני שכאשר קורה לאדם אסון הוא מוצא נחמה כשהדבר קורה גם לזולתו. ואין במקרה מות בני-האדם מקרה מחריד יותר ממות הכוהן הגדול. לכן יש נחמה לקרובי הנהרג שמת אדם גדול כזה, וכבר לא יקום מי מהם את נקמתו מההורג בשוגג. (מורה נבוכים) החבלן (אור שרה, עלון 589) הקדוש ברוך הוא מזמן לנו אירועים חריגים ואנו מתייחסים אליהם כאל דרך הטבע, כדרכו של עולם, ואין אנו מבינים שהקדוש ברוך הוא מבקש לומר לך: אדם, עצור! התבונן! יש תמרור לפניך! יש ואנשים אכן מתקרבים לקדוש ברוך הוא כאשר הם נפגשים באירועים מרגשים הגורמים להם להבין ולחשוב שאכן יש בורא עולם. בספר "עלינו לשבח" מובאת לכך דוגמא מוחשית: יעקב הוא חבלן משטרה בצפון הארץ. במסגרת תפקידו הוא נקרא לטפל באירועים שיש בהם חשד לחפץ חשוד. הרובוט המשטרתי מסייע לו בתפקידו החשוב ומאות רבות של אירועים עבר עמו. יעקב לא היה שומר תורה עד לאירוע מסוים שמיד לאחריו החל להניח תפילין ועורר בכך את תשומת הלב של אנשי הביטחון עמהם הוא פועל יחדיו מזה שנים רבות. כיוון שמיודענו זה נחשב לאדם משכיל, הבינו רעיו וידידיו שמעשה זה של התקרבות לא-לוקים לא בא לעולם סתם כך, ללא מחשבה תחילה, ורבים גילו עניין בסיפורו האישי. ומעשה שהיה כך היה: כאמור, במשך שנות השירות הממושכות שלו בתפקידי חבלה במשטרה ובצבא, הזדמן ליעקב לפוצץ מאות חבילות חשודות במרכזי הערים ובפאתי הישובים בצפון הארץ. "והנה" – הוא מספר – הרי לאחר שהרובוט עשה את ש"התבקש", "נתקלתי כל העת בתופעה מאוד מאוד מוזרה. כל פעם כאשר הוזעקתי לפוצץ תיק חשוד, התברר שאם היו בתיק זה תפילין או ספרי קודש, החפצים הללו לא נפגעו מהפיצוץ. הם נשארו שלמים. תמיד! אי אפשר היה להסביר את פשר התופעה הזו תמיד, ממש תמיד, ניצלו חפצי הקודש ויצאו מתוך ההפיכה ללא פגע, כאילו לא היו בתוך החפץ החשוד שפוצץ". כל זה עדיין לא הביא אותו, משום מה, אל המסקנה הבלתי נמנעת שיש יד מכוונת לבריאה. היום הוא לא כל כך מבין את זה, ותמה על עצמו כיצד לא עוררו אותו האירועים הללו להתקרב לא-לוקי ישראל, אבל זו הייתה המציאות. אירוע בטחוני שהתרחש באחד מישובי הצפון הסמוכים לגבול לבנון, הכריע את הכף. יעקב החבלן הוזעק לנטרל תיק חשוד, שהיה הפעם חשוד במיוחד. הוא הגיע עם רכבו והכין את הציוד המיועד להפצצת התיק, ולאחר פינויים של כל האנשים מסביב ביצע את הפיצוץ. בתוך זמן קצר התברר שהחפץ, כמו (בכמעט) כל המקרים, היה תיק פרטי של מאן-דהוא, ולא היה בו חומר נפץ יעקב נשם לרווחה, ולאחר שבדק את תכולת התיק התכונן לחזור למפקדה שלו. ברגע האחרון הוא מזהה בתוך התיק ספר תנ"ך, והנה הפעם, בניגוד לכל המקרים בעבר, הספר היה שרוף לחלוטין מקצה לקצה עד שכמעט לא ניתן היה לזהות את הפסוקים שבו. יעקב נותר כמסומר למקומו. הלא דבר הוא! במחזה שכזה לא נתקל מעודו. מה קרה הפעם שספר התנ"ך נשרף? יעקב ניגש אל הספר, הפכו מצד אל צד , אולם בגלל הפחם השחור שאפף אותו מכל עבר, אי אפשר היה להבחין במאומה. החבלן המפורסם התכונן להמשיך בדרכו במחשבה שמדובר ב"מקרה", אבל ברגע האחרון הוא מבחין בכיתוב קטן שהיה מוטבע על הכריכה האחורית של הספר. כל כך קטן היה הכיתוב עד שכמעט לא ניתן היה להבחין בו. רק מי שאימץ את עיניו ראה שמדובר בספר תנ"ך של... "הברית החדשה" מטעם הנוצרים. ליבו החסיר עתה שתי פעימות. עכשיו הוא כבר הבין הכל. ידע שיש בורא לעולם.. לאחר שעה קלה הגיע החבלן לביתו של רב באזור הצפון, וביקש שיזמין עבורו תפילין. למחרת, בתפילת שחרית, עיטר בהן את ראשו וזרועו.
חוויית השבוע שלי
שש ערי מקלט,שמע ישראל,משעבד,עבודת ה',דוד המלך,לשיר ולשמוח,רוב טוב ושפע,המשיח,רוצח בשגגה,החבלן,
אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ו
אין קיצורי דרך למקומות ששווה להגיע.
הבעיה המרכזית שלנו במלחמה נגד היצר הרע היא, שהיצר הטוב מבטיח שכרו בעוד מאה ועשרים שנה, קרי, צ'ק דחוי, ואילו היצר הרע משלם במזומן - כאן ועכשיו!
"והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם" (במדבר לג,נב). אף מעל הפנים שלכם תורישו ותגרשו את יושבי הארץ; שתהיה יהדותכם ניכרת גם על פניכם.
"ויסעו ממרה ויבואו אילימה" (במדבר ל''ג ט') - אפשר לומר בדרך צחות, פירוש הפסוק, שמרירות מביאה לאלימות, כאשר ראינו כי על המדינות בו יאמר, שאותן מדינות שהיו יושביהן ממורמרים, גורם הדבר להתנהג באלימות, ובכל מקום שאתה מוצא מרירות, שם אתה מוצא אלימות, וזהו ויסעו ממרה ויבוא אילימה, (פרפראות פאר פרשת מסעי)
המקרר (קונטרס זכרון "חכמת לב"( מיקירי ירושלים היה הגה"צ ר' ישראל שיינקר, בנו של הגאון הצדיק רבי שמואל הלל, איש רב פעלים לתורה וחסד. סיפרה אשתו, הרבנית שרה: "אף שברוב השנים חיינו בעניות ובדחקות, הייתה תקופה שהמצב השתפר ואבא הצליח להשיג מקרר לביתנו. דבר שהיה די נדיר באותם ימים. עד אז היינו צריכים ללכת לקנות בלוקים של קרח. לדאוג שהם לא יפשירו ושהמאכלים לא יתקלקלו. הייתה זו הקלה גדולה לבית עם ילדים. היום פריז'דר נראה כדבר המובן מאליו, אי אפשר בלעדיו אבל אז היו אלו ימים אחרים. כמעט לא היו אנשים בשכונתנו שהיה בביתם מקרר. ברוך ה', הבית שלנו היה פתוח לכל. השכנים הרגישו כמו משפחה. כאשר אנשים מן השכונה נכנסו וראו שיש מקרר, ממש שמחו "או יופי, ודאי נוכל גם כן להשתמש מעט במקרר שלכם"... אנחנו כמובן ענינו "בוודאי ובוודאי, בשמחה רבה"ואז התחילו להגיע. נשים באו עם בשר כדי לאחסנו בפריזר . הביאו דברי חלב .... אמהות שלחו את ילדיהם עם סלים של עופות מן האטליז. פעמים רבות היו גם מבקשים שנזכור להוציא את הבשר שלהם מן ההקפאה בכדי שיפשיר... הבית היה מתלכלך מן הסלים שנזלו ומן הבשר שהופשר. מיום ליום התרבו המשתמשים במקרר שלנו. עד שלא היה מקום למוצרים שלנו, פשוט מאד, הוא שימש רק את תושבי השכונה... אתם חושבים שהצטערנו על כך? מה פתאום, אבא קרן מאושר. הוא היה אומר לי: "אהה, ברוך ה', כזה חסד!" ומוסיף ואומר: "אשתי היקרה, ילדי היקרים, אנחנו ברוך ה' הסתדרנו עד עכשיו מצוין וכך נוכל להסתדר הלאה, אבל כמה אנו צריכים לשמוח שהקב"ה נתן לנו אפשרות שנוכל לעשות חסד כזה, להקל מעט על משפחות מהקושי שלהם!" חוויית השבוע שלי קיצורי דרך,בעיה,מלחמה,מאה ועשרים שנה,צ'ק דחוי, משלם במזומן,דרך צחות,מרירות,אלימות,פרפראות פאאמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ו
אדם כמו ציפור בכוחה של ציפור לדאות מעלה מעלה בתנאי שתניע כנפיה ללא הרף אם תפסיק את מעופה הרי היא צונחת ונופלת--{הרב קוק}
אדם לא יכול להיות אחראי על אחר לפני שהוא אחראי על עצמו.
אדם לא יכול לבנות את עצמו מבלי לסבול שכן האדם הנו גם אבן שיש וגם האזמיל החוצב בה.
" אדם לא מת מרעב הוא מת מכבוד" החכמה היא איך להעניק את החסד והצדקה, הדרך חשובה .לא פחות מהנתינה עצמה.
"דרך כוכב" ("השמש בגבורתו" ח"ב - יש"כ להרה"ג ש"פ)
היה זה לפני עשרות שנים - אחד מילדי הקהילה בעיירה אופקים עלעל בעלון תורני, באחד המדורים מצא את השאלה הבאה: 'היכן מצאנו פסוק בתורה, שבו מופיעה האות ל' חמש עשרה פעמים. בין הפותרים נכונה תיערך הגרלה'. חשקה נפשו של הילד לנסות את מזלו. באותם שנים - עדיין לא היו מצויות תוכנות חיפוש למיניהן, שהיום הן נחלת הכלל, ומחשבים בכלל היו נדירים ויקרי המציאות. אבל שמועה שמע אותו ילד, כי במכשיר הפלאי ששמו "מחשב" ניתן לקבל במהירות פתרון לכל חידה. היכן ניתן להשיג מחשב באופקים הדרומית הרחוקה? סיפרו לו שבבית הרב יש אחד כזה, המחשבה על הפרס שאולי יעלה בגורלו הביאה את רגליו במהירות אל ביתו של המרא דאתרא... "רציתי לשאול את המחשב שאלה" אמר הילד לרב פינקוס שפתח את הדלת... הרב חייך למשמע נוסח הבקשה, ואמר לילד שאין אפשרות לשאול את המחשב שאלות, אבל בכל זאת התעניין לדעת איזו שאלה חמורה עשוי המחשב לפתור לבן שיחו הצעיר. היטב הבחין בעיניו הלהוטות של הילד, שרצה לדעת היכן הפסוק מרובה הלמדים בתורה. בענוותנותו וטוב לבו, לא פטר אותו רבי שמשון תכף לשלום אלא השעין ראשו על משקוף הדלת שלצידו, כשהוא שוקע במחשבה ומפעיל אגב כך את "תוכנת החיפוש" האנושית שלו... שלושים שניות חלפו!!! עד שהכריז הרב פנקוס באוזני הילד המרוצה: "יש לי פתרון לחידה - הפסוק נמצא בפרשת בלק, פרק כ"ב פסוק ל"ז!" "ויאמר בלק אל בלעם הלא שלח שלחתי אליך לקרא לך למה לא הלכת אלי האמנם לא אוכל כבדך". (כ"ב ל"ז) חוויית השבוע שלי ציפור,לדאות,מעלה,מעוף הציפור,צונחת,נופלת,אחראי,לבנות,לסבול,אבן,שיש,איזמל,נתינה,חכמה,חסד,צדקה,,חוצב,מת מרעב,מת מכבוד,
אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ו
''אדם ובהמה תושיע ה''' בגמטריא 'רבי שמעון בר יוחאי' (מגדיל ישועות מלכו מבארניב נה( אדם חייב לעצב את אישיותו כבן תורה, מתוך הכרה שההלכה תלווה אותו גם בעיסוקים אחרים.(הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א) אדם חכם זקוק רק לכמה מילים. על תוף טוב אין צורך להכות בחזקה. (פתגם סיני) אדם טוב אינו זה אשר נותן מהעודפים שלו משפע שלו אלא הוא זה אשר מחלק איתו את המעט שיש לו— "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, כורך אותה בגמי לסימן ואומר: הרי זו ביכורים" (ביכורים ג). אדם היורד לתוך שדהו, ונפשו חומדת לאכול את התאנה שביכרה, כורך מעליה גמי – יחסום את תאוותו ויסגור בעדה. (רבי אלימלך מליז'נסק) אדם יכול לתת מבלי לאהוב - אבל הוא לא יכול לאהוב מבלי לתת. אדם ירא שמים נזהר שלא להישבע אפילו לדבר אמת!... אנו מגשימים את המחר באמצעות מה שאנחנו לומדים היום.
ְבזכות שִמַירת ֵעַיניִם (פניני עין חמד, גיליון 594) ִ לפנינו מעשה מפעים ומרתק , שסיפר הרב חיים זאיד שליט"א שיאלפנו מוסר כמה ה' מחזיר למוסרים נפש עבורו: "המעשה המדהים אירע במעונה של משפחה חרדית בשכונת 'קריית הרצוג' שבבני ברק. אותה משפחה, כמו משפחות רבות , תכננה מספר חודשים טרם הגיע הקיץ, יציאה לנופש בבית מלון. אבי המשפחה שהיה אדם ירא שמיים המקפיד על קלה כבחמורה, בירר על מספר מלונות בארץ ובדק שהם אכן מתאימים לרוח משפחתו. לאחר מספר בירורים, סגר האב עם אחד מבתי המלון, שהיה מיועד אף לציבור החרדי, הכולל הפרדה מלאה וצניעות בשעות פעילות הבריכות, אוכל כשר בכשרות מהודרת ואווירה רוחנית טובה, בה תוכל המשפחה גם לנפוש ולהחליף כוחות, וגם לשמור על קדושת הילדים והמשפחה. העסקה נסגרה והאב שילם בכרטיס אשראי עבור ארבעה ימי נופש לכל משפחתו 12,000 ש"ח . חופשת הקיץ החלה ותאריך הנופש הגיע. כולם קמו מוקדם עם שחר בהתלהבות, הכניסו את התיקים והמזוודות והחלו בנסיעה לחופשה. ההתרגשות הייתה רבה , ולאחר מספר שעות של נסיעה הם הגיעו אל היעד. המזוודות הורדו מהרכב , והם שעטו בשמחה אל לובי בית המלון. בעודם ממתינים בלובי לקבלת מפתחות החדרים, רואה האב אל מול עיניו מראות של חוסר צניעות. הוא ניגש למנהל ושואל: "סליחה, הלא אמרתם , שזה נופש לציבור החרדי?!". המנהל התנצל וסיפר , שאמש בשעת לילה הגיעה משפחה שנתקעה ללא מלון, אך אל דאגה, עוד היום הם ישובו לביתם. " טוב, אם הם עוזבים הערב, אני מוכן להתפשר", אמר האב שדאג לקדושתם וחינוכם של עולליו הרכים. הם עולים במעלית בהתלהבות, נכנסים לחדרים הממוזגים ורצים למרפסת לצפות בנוף. "אבא, בוא תראה את הבריכה איזו גדולה", אומר אחד הילדים. האב מגיע למרפסת ומזדעזע שוב ממראה עיניו. הבריכה אומנם ניתנת בשעות נפרדות לגברים ולנשים, אך כל אנשי המלון יכולים לצפות בנעשה בתוכה בכל רגע נתון!. הוא לא יכל לחשוב , שילדיו יטמאו את עיניהם וליבם. אך זה לא הסוף, כשירדה המשפחה לחדר האוכל , היא מגלה שהאוכל לא בכשרות שהובטחה להם. לבסוף נתברר , כי הנופש בבית המלון היה מיועד לחרדים, אך כיוון שהמלון לא מילא את מכסת האנשים שרצה, פתח הוא את שעריו לציבור הרחב. האב לא ידע את נפשו. הוא צלצל אליי מיד", ממשיך הרב חיים זאיד, "ושאל מה לעשות. השבתי לו , כי זהו ניסיון קשה, אך וודאי מן הראוי לעזוב את בית המלון. האב הוסיף להסביר לי את התלבטותו , שהרי אם יעזוב הוא את הנופש, הוא מאבד את כל – 12,000 ששילם כבר ללא קבלת החזר. אמרתי לו , כי אני בדיוק בדרך לנהריה, אל הצדיק ר' דוד אבוחצירא שליט"א ואספר לרב על כך, אך אמרתי לו , כי יש לו ניסיון גדול ואם יעשה מסירות נפש לכבוד ה' – ודאי לא יפסיד. האב , שהיה ירא שמיים וידע לחשב את ההפסדים ברוח ובנפש מול ה'רווחים' מהנופש, החליט , כי הוא מוכן לוותר על 12,000 ובלבד שילדיו ומשפחתו ישמרו על קדושת וטהרת נפשם. הוא כינס את בני המשפחה והסביר להם בנחת את הבעיות הרבות בבית מלון הזה , וכי אין לה' נחת רוח מנופש שכזה. לבני המשפחה, ובפרט לילדים הרכים, היה קשה מאד עם הבשורה, אך אף הם שקיבלו חינוך בקדושה מאביהם, הבינו , כי אין להם מה לעשות במקום כזה, והשלימו עם ההחלטה באהבה. הם ארזו את החפצים וחזרו בחזרה ל'קרית הרצוג''. באותו לילה, סיפרתי זאת לר' דוד אבוחצירא", ממשיך הרב זאיד, "ור' דוד התפעל כל כך ואמר: 'ה' יחזיר להם , על כך פי שלושה בעזרת ה'". מיהרתי להתקשר לאב המשפחה ולספר לו על הבטחתו של ר' דוד. האב שמח ובישר זאת למשפחתו , שעמדו בניסיון בגבורה. לאחר חודש ימים, מתקשר אליי האב ומספר לי: "הרב זאיד , אתה לא תאמין!". "מה קרה?", שאלתי. "לפני כארבע שנים נגנב לי הרכב וחברת הביטוח טענה , כי היא לא תשלם על כך, מפני שבדיוק ביום הגניבה נגמר לי הביטוח. אני טענתי , שהם טועים מפני שהביטוח נגמר ביום למחרת, אך מאז לא קיבלתי דבר. והנה, היום הם מתקשרים אליי ומספרים לי , כי אכן הייתה להם טעות, הם התנצלו והעבירו לחשבוני סכום של 36,621.₪ ! הברכה של ר' דוד אבוחצירא ממש התקיימה" . שמחתי מאד לשמוע על כך, אך אז המשיך האב ואמר: "אבל ר' דוד הבטיח שאקבל פי שלושה, אם כן, הייתי אמור לקבל 36,000 ₪ ומדוע קיבלתי עוד 621 נוספים?!". נדהמתי משאלתו, אך אמרתי לו , שיחשב גם כמה עלה הדלק הלוך חזור וכמה הוצאות הוציא בדרך על הקניות, כי בוודאי ה' מחזיר על מסירות נפש עד לשקל האחרון. הוא הוציא את חשבון ההוצאות ונדהם לגלות: 300 ₪ הוצאתי על הדלק ו- 20 נוספים הוצאנו על קניות בסופר בדרך לבית מלון. " מדהים, יחד זה יוצא 620 אבל עדיין", הוא המשיך לשאול, " אם כך הייתי צריך לקבל החזר משמיים של 36,000 ₪ מחברת הביטוח, ומדוע קיבלתי עוד שקל נוסף?!". חייכתי ואמרתי לו , שינסה להיזכר אולי קנה עוד משהו קטן בשקל בדרך לבית המלון. הוא חשב קמעא ונעתקה נשמתו: "נכון, זה מדהים! טרם נסיעתנו למלון, קניתי לבני מסטיק , שעלה שקל, בחנות ליד ביתי". התפעלתי אף אני מההשגחה ואמרתי: "ראה כיצד בורא העולם לא נשאר חייב ומשלם שכר , למי שמוסר נפש עבורו". החסיד שזעק חסיד קרלין הגיע לווינה. שם צריך היה להישאר עד אחרי שבת. הוא נכנס אל הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זצוק"ל, ובקש את רשותו של הצדיק להתפלל בבית מדרשו. תמה הרבי למשמע בקשה מוזרה זו. "למה צריך לבקש רשות כדי להתפלל בבית המדרש? לשם מה יש לנו בית מדרש, אם לא כדי שהיהודים יתפללו בו?". הסביר האורח: "חסיד קרלין אני. דרכנו להתפלל ברגש ובקול זעקה. יודע אני שאצלכם רגילים להתפלל בשקט ובנחת. לכן שואל אני, האם צעקותיי לא תפרענה לכם לתפלה". נענה הרבי: "אכן, אין זו דרכנו בתפלה. אם אכן תרצה להתפלל עמנו אבקש ממך להתפלל כמנהג המקום". חשב לו האורח וקבל עליו את דברי הרבי. "אתאפק בכל כחי, לא אסער ולא אצעק", החליט. בשבת הגיע לתפלה. עד ל"נשמת" הצליח להתפלל בשקט, אולם כשהגיע לשם - שכח עולם ומלואו, נעלמה ממנו הבטחתו, לבו רגש לאל-חי והוא שאג במלא גרונו. "עד הנה... אברים שפלגת בנו... ורוח ונשמה שנפחת באפנו"... לאחר התפלה – הבין האורח שעבר על התנאי המפורש שהתנה עמו הרבי מטשורטקוב, ועורר סערה בבית המדרש של הצדיק בתפילתו הבוערת. נכנס אליו כדי להתנצל, להביע צער ולבקש סליחה ומחילה. רצה להסביר שלא שלט ברוחו, ומרוב התלהבות שכח את הבטחתו. שוב תמה הרבי למשמע הבקשה. "למה יהודי שמתפלל בהתלהבות צריך להתנצל על כך?" – שאל. התבלבל החסיד. "הרי לפני שבת אמר לי הרבי כי הוא אינו מסכים שאתפלל בקול רם. בתנאי זה קבלתי רשות להתפלל, ועברתי על התנאי!" חייך הרבי ואמר: אינך מבין? לפני שבת באת כדי להודיע מראש שאתה עומד לצעוק. קולות מזומנים איני סובל. לא זה מה שהקב"ה רוצה. אבל כשבאת להתפלל והתלהבת התלהבות דקדושה עד שפרץ מקרבך הזעקות הללו – נו כך נאה וכך יאה"! חוויית השבוע שלי אדם ובהמה,רבי שמעון בר יוחאי,אישיות,בן תורה,הכרה,תוף,להכות,עודפים,שפע,ביכורים,לאהוב,ירא שמים, אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ו
אם עברתם את גיל החמישים, יש לכם יותר אתמולים ממחרים. (שמואל אייזיקוביץ) חיתולים ופוליטיקאים צריכים להחליף בתדירות גבוהה, ומאותו סיבה (רונלד רייגן) אדם הנחשב בעיניו לכלום, מאומה לא יחסר לו, כי לכלום – לא חסר כלום. (הרה”ק רבי חיים מצאנז) אדם זורע כעס, הוא קוצר חרטה, סבלנות..... קח אוויר....
כל מה שאדם עושה - הוא עושה לעצמו. (סיפורי צדיקים גליון מ''ה)
כשהוא יושב מבודד בארמון המלכות, מוקף בשריו וביועציו, אין המלך יכול לדעת בדיוק מה נעשה בקרב המון העם, מה חושבים האנשים תושבי מדינתו, מה הם מבקשים, מה הם דעותיהם על המלך, מהן תלונותיהם? וכו'. לפיכך, עשה אחד המלכים מעשה שכזה: מפעם לפעם היה פושט את בגדי מלכותו ובמקומם לבש על גופו בגדים פשוטים, וכך שנראה הוא ככל האדם, יצא מהארמון לסייר בחוצות עיר הבירה, או אז יכול לראות מקרוב, ובלא כל מחיצות, את האזרחים, ואכן, המלך עקב אחר אורחות חייהם, מנהגיהם, ובחן את כל מעשיהם. תשומת לב מיוחדת הקדיש המלך, אשר היה לבוש בבגדי אזרח פשוט, לקבצנים היושבים בכיכר השוק. כדרכם של העוברים והשבים, השליך אף הוא לעברם מטבעות, והאזין בקשב רב למילות הברכה והתודה שהעתירו הקבצנים על ראשו. רק אחד הקבצנים היה שונה מכל חבריו, כשהוא קיבל את המטבע, לא השיב במילות תודה, אף לא ברך את הנותן, ורק משפט אחד היה שגור תמיד על פיו: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". כך היה אומר העני בכל פעם ששלשל המלך מטבע לתוך ידו המושטת. בתחילה האזין המלך למשפט זה ברוח טובה. סבור היה כי העני אינו אלא חומד לו לצון, אך, כשעברו ימים רבים, ובכל פעם שהיה המלך המחופש בא לכיכר השוק ונותן לעני נדבה, נענה באותו משפט. החל הדבר לקומם את המלך. ואמר לעצמו: כיצד מעיז העני להשיב על נדבה שנותנים לו במילות עלבון שכאלה? זוהי פשוט כפיות טובה. כעסו של המלך על אותו קבצן חוצפן הלך וגבר, עד אשר באחד הימים כששוב נתן לו מטבע ושוב נענה במשפט הידוע, גמר אומר להרוג את האיש הקבצן. מה עשה? שוב התחפש המלך ויצא לכיכר השוק, שם שלף מכיסו מטבעות רבים, והחל משליכם לתוך תיבותיהם של כל הקבצנים אשר ישבו שם. והללו, שמחו לקראתו והרעיפו עליו דברי תודה. כשהגיע המלך אל מקום מושבו של אותו קבצן ידוע, עצר כדי רגע ונעץ בו מבט נוקב: "ראוי אתה לנדבה הגונה" הפטיר בפנים שוחקות, הנה קח לך מאכל טעים, בטוח אני שתתענג עליו". והמלך הגיש לו תרנגולת מפוטמת, צלויה היטב, שריחה הטוב הולך למרחוק. הקבצן המופתע פער את עינו לרווחה, אכן, מאכל כה טעים לא אכל מעודו, ומה משתוקק הוא לטעום ממנו, ואולם, אולי חומד לו האיש שלפניו לצון, וכלל אינו מתכוון לתת לו את המאכל הערב. ראה המלך כי הקבצן מהסס, אמר לו: "קח, שלך היא התרנגולת" והגיש לו את העוף הצלוי. בהתלהבות רבה הושיט העני את ידיו ולקח את התרנגולת מידי המלך המחופש. מסביבו התקהלו חבריו הקבצנים. ניחוח המעדן עלה באפיהם, ומבלי להסתיר את קנאתם הביטו אל חברם בר המזל. ואז שמעו כולם את המשפט המפורסם והידוע יוצא שוב מפיו של הקבצן: "כל מה שאדם עושה בין אם טוב ובין אם רע, לעצמו הוא עושה". חמתו של המלך התלקחה בו מחדש, אולם הוא הבליג ולא אמר מאומה, וכשחיוך קל על שפתיו פנה ולהלך לו לדרכו. העני המאושר הביט עדיין כלא מאמין על התרנגולת שבידו, ומלמל לעצמו: "אהה תרנגולת צלויה.. מעדך מלכים ממש". מעדן שכזה אין זה יאה לאכול בכיכר השוק לעין כל. אלך לי הביתה, אפרוש מפה נקיה על השולחן, אוסיף כמה ירקות לצלחת, ואז אשב לי לאכול את התרנגולת הצלויה והטעימה בשקט ובנחת. הוא קם ממקום מושבו, אחז את העוף כאילו היה אוצר יקר ערך, ופנה לביתו השחוח הניצב בפאתי העיר. רק הריח הערב שהותירה התרנגולת הצלויה הזכיר ליושבי כיכר השוק באיזה אוצר זכה חברם. כפי שתכנן, ערך העני בביתו את השולחן לסעודה, ובמרכזו העמיד את התרנגולת השחומה. זו התנוססה בכל תפארתה, וריחה מילא את כל חלל הבית. עוד רגע קט ויגש לסעודה הדשנה. ואז... כשהתכוון לשבת ליד השולחן, נשמע מבחוץ קול הלמותן של פרסות סוסים, מלווה בקול תרועה. ידע הקבצן: אלו הם ציידי חצר המלוכה, השבים מן הציד ביער הסמוך, רגיל היה לשמוע את קולותיהם מפעם לפעם. כשגברו הקולות והלכו, הציץ האיש מבעד לחלון, והנה מה רואות עיניו? כל השיירה מתקרבת לכיוון ביתו, ובראש רוכב בן המלך, ניכר על פניו שהוא עייף ויגע עד מאד, נראה שמלאכת הציד קשתה עליו במיוחד הפעם. אך מה לפמליה הנכבדת הזו ולביתו שלו, הדל והנידח? דומה שליבו החסיר פעימה אחת או שתים מרוב פחד. עוד רגע, ונקישות רמות נשמעו בחלל הבית. הבאים התדפקו על הדלת, מיהר העני לפתוח את דלת ביתו, ועל הסף ניצבה כל הפמליה המלכותית, למראה הבאים נאלם בעל הבית דום. אך הללו לא המתינו להזמנתו, בן המלך מיהר להיכנס פנימה, וצנח מתנשם בכבדות על הכיסא הראשון שנזדמנה לו. שליחו של הנסיך פנה אל בעל הבית ואמר: "הנסיך חש ברע, רעב הוא מאד ויש להגיש לו מיד דבר מאכל". וכי מה יגיש בעל הבית העני לאורח רם המעלה שפרץ לפתע למעונו? כמובן את התרנגולת הצלויה שקיבל מהאיש רב החסד בכיכר השוק. חיש מהר הובא המעדן, והנסיך שרגיל היה במעדנים כאלה, לא התמהמה לרגע, ומיד החל לסעוד את לבו בתיאבון גובר והולך, הוא אכל ואכל עד כי מהתרנגולת הטעימה לא נותר אפילו פירור אחד. החבורה כבר עמדה לקום ולצאת לדרך, כשלפתע החל הנסיך בן המלך לצרוח בקול רם: "הצילו! הצילו!" זעק והתפתל מכאבים. לא חלפו דקות רבות - והוא צנח ארצה ללא רוח חיים. "רוצח!" זעקו שומרי בן המלך המזועזעים, והתנפלו על בעל הבית, "הרעלת את בן המלך! אתה גרמת למותו!" הם תפסו את העני והביאו אותו למשפט לפני המלך. רועד מפחד בא העני לפני המלך, בודאי יצוה המלך להרגו מיד על כי הרעיל למות את בנו, חשב הקבצן המסכן. כשראה המלך מי עומד לפניו, התחלפה הבעת פניו הזועמות בתדהמה: הן זהו אותו עני קבצן, לו הגיש הבוקר את התרנגולת, הן המלך רצה להמיתו, ובחר להרעיל אותו בתרנגולת הצלויה, בה טמן סם מוות, ביקש להמית את העני - והנה, בדרך זו גרם למות בנו אהובו. "שחררו את האיש" הורה המלך למשרתיו, ואל העני פנה ואמר: "אכן צדקת בדבריך: כל מה שהאדם עושה - בין אם רע ובין אם טוב - לעצמו הוא עושה". חוויית השבוע שלי גיל החמישים,חיתולים,פוליטיקאים,רונלד רייגן,מאומה,כלום,זורע,כעס,קוצר,סבלנות,קח אוויר,אדם עושה, אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ו
, אדם הנוהג בכוחנות מוגזמת ומשתדל להפגין את גבורתו, מעיד בעצמו כי בקרבו מסתתר אדם רפה וחסר אונים, המנסה לחפות על חולשתו בכוחנות שווא (עצות דברי יאשיהו) אדם הנוהג שלא כדין ומזלזל במצוות, ואפילו מורה היתר לעצמו לבטל מנהג שנשתרש ישראל, עליו לדעת שהוא שיחת לא רק לו לעצמו, אלא גם "בניו מומם": הוא פוגם ומשחית גם את בניו אחריו. שאם האב מוותר על קיום מצווה "קלה" - הוא פותח בכך פתח לבניו לזלזל גם במצווה "חמורה", וכתוצאה מכך יגדל חלילה בישראל "דור עיקש ופתלתול". (חפץ חיים( אדם שיש לו חוק קבוע ללמוד בזמן מסוים בכל יום, נעשה חוק זה "נדר". (או"ח רל"ח ב' מג"א ומשנ"ב שם, הרוצה להחכים יעיין "כל נדרי" פרק ס'( " ויקצֹף משה על פקודי החיל" (ל"א י"ד). משה רבנו ה"עניו מכל אדם", שאמר "עוד מעט וסקלוני" (שמות י"ז ד'), ידע בשעת הצורך גם להרים את קולו. כי לא תמיד אפשר לנהוג עם הבריות בענווה. יש שהמנהיג חייב לדעת גם להשמיע דברים חריפים ולהלום בידו על השולחן. (א"ב(
"כל יוצא צבא בישראל" [א, ג]. (והערב נא)
שאלה חמורה ביותר, העוסקת בפיקוח נפש, התעוררה במהלך אחת המלחמות אצל קצין רפואה ראשי, ושלח לשטוח את ספקו למו"ר יצחק זילברשטיין שליט"א : לכבוד הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, קבוצת חיילים יצאה לפעולה נועזת מאחורי קווי האויב. את הקבוצה ליוויתי אני, הרופא, וגם חובש. במהלך הפעולה, נורה אחד החיילים באזור בית החזה. נאלצתי לנתח אותו תחת אש כבדה, ולהוציא את הקליע שחדר לגופו. לאחר הניתוח, נוצר צורך דחוף להטיס את הפצוע לבית חולים, תוך כדי טיפול והנשמה כל העת. ברור היה שאם אני אלווה את הפצוע ואנשים אותו בדרך, יגדלו סיכוייו לחיות, יותר מאשר אם ילווהו החובש (שהרי הרופא יותר מיומן ומנוסה מאשר החובש) . אולם, כאן נתעוררה שאלה כבדת משקל: האם עלי להתלוות אל הפצוע, באופן שאשאיר את הכח הלוחם ללא רופא, או שמא יתלווה החובש אל הפצוע, ואני אשאר עם הלוחמים, כדי להחיש להם את העזרה הרפואית בעת הצורך, וכדי לחזקם ולעודד את רוחם ביודעם שיש עמם רופא? בברכה, ד"ר ... קצין רפואה. להלן תמצית תשובתו של מו"ר שליט"א: לכאורה היה נראה שעל הרופא ללוות את הפצוע הקשה העומד לפניו , ואינו רשאי להימנע מהצלתו ולחשב חשבונות על סמך העתיד שאינו קיים עדיין, כי אולי לא יפצעו חיילים נוספים ולא יזדקקו לו. וכבר חקק לנו הנודע ביהודה את פסקו המפורסם, שאין רשות לנוול מת על מנת ללמוד ממנו חכמת רפואה, עבור חולים שעדיין לא נמצאים לפנינו, מאחר ואיסורי תורה נדחים רק בפני חולה שלפנינו. וגם בענייננו נאמר כך: את החולה שהוא לפנינו הוזהרנו להציל, ולא את החיילים הבריאים, שהלואי ולא יפצעו. ברם, כאשר הצעתי את הדברים לפני מורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, חיווה דעתו כי על הרופא להישאר עם החיילים הנלחמים, וזאת משום שגם שאר החיילים הנלחמים תחת אש כבדה של האויב, מוגדרים כחולה לפנינו, ואף על פי שעדיין כולם בריאים, בכל זאת מאחר וידוע לנו ש"כזה וכזה תאכל החרב" (כי דרך המלחמה שאוכל החרב, מצודות), לכן כל החיילים הם בחזקת סכנה, ולא רק פצוע קשה זה. ובפרט aביטחונם וכושר הלחימה שלהם יגבר ביודעם שבמקרה ואחד יפצע יהיה לו ממי לקבל עזרה רפואית, ולא יאחז בהם הפחד, שהוא עצמו סכנת נפשות, שהרי "תחילת נפילה ניסה" . לסיכום: יש לשלוח את החובש עם הפצוע הקשה, והרופא יישאר עם החיילים. ויהי רצון ולא נצטרך עוד לשאלות מעין אלו להלכה ולמעשה, אלא נעסוק בהם בבית המדרש בלבד. ברצוני לספר, סיים מו"ר, שלאחר שאמרתי לרופא את תשובת מורי חמי זצ"ל, שעל הרופא להישאר עם החיילים, שאלתי אותו: איך נהגת למעשה? האם לוות את הפצוע או נשארת עם החיילים? השיבני הרופא: לא ידעתי מה לעשות. התחלתי להתפלל לה' יתברך מעומק לבי ולצפות לישועה, והנה אני רואה ששלחו לי מסוק ענק שאסף את הפצוע עם כל החיילים, וב"ה הפצוע ניצל עם החיילים כולם... רופא זה מסר נפשו להצלת פצועים, וה' יתברך העלה אותו מעלה מעלה.
חוויית השבוע שלי
כוחנות,גבורה,אדם רפה,חסר אונים,מזלזל,מורה,מצווה קלה מצווה חמורה,פתלתול,קצף,סקילה,ענווה,דברים חריפים, אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ו
איש כי ידור נדר'- 'נדר' מלשון 'הידור' - אם אתה רוצה להדר ולפאר - אז 'לה'...' 'ההוד וההדר - לחי העולמים ...' ומצד שני 'לאסור איסר' – 'איסר' מלשון 'סרה', כשאתה רוצה לדבר סרה ולנתח כישלון – 'על נפשו' - תראה את עוונותיך ואת דרכך הרעה, ואז תבין 'כי כשלת בעוונך...' (ר' מאיר מפרימישלאן זיע"א) (הרב ברוך בוקרה שליט"א – מתוק מדבש, גיליון 39)
גם נסים הנעשים לאדם אינם מלמדים על מעלתו. ויש לבדוק במעשיו ובדרכיו הטובים הם, אם לא, נסים אינם ראיה לצדקות! (הגרי"ז מבריסק)
הגאון רבי אייז'ל חריף זי"ע היה אומר בדרך צחות: בתורה אנו מוצאים שני ביטויים: "אות" ו"מופת". ומסתבר ש"אות" היא מדרגה גבוהה יותר מ"מופת" ,שכן אני מכיר הרבה, שאינם יודעים צורת אות, ואף על פי כן עושים )כביכול( מופתים...
חז"ל אומרים על הפסוק: "שחורה אני ונאווה", שחורה אני – במעשיי. ונאווה – במעשי אבותי. הם הורישו לנו הון רוחני עתק. השאלה היא מה עשינו בו... הם לימדו אותנו, למשל, שמילה של אדם היא קודש. ששבועה היא זהב. שנדר שמקיימים אותו – פודה מכל צרה. ואנחנו ירשנו את האוצר הנפלא הזה, וקבענו בו סחבות... הקליפה נשמרה. המילה – בלי התוכן. השבועה – בלי האמת. והנדר – בלי הקיום. ואפשר להמשיך הלאה: התפילה – בלי הכוונה, ביטויי לשון ("בעזרת השם", "אם ירצה השם") – בלי מחשבה על תוכנם... מובן, שאין הדברים אמורים לגבי כלל הציבור. ישראל קדושים הם. הדברים נאמרים אך ורק לגבי אלו, שאינם מודעים לחומרה שבשבועת שווא ונדר עקר. מעתה, ודאי יקיימו את המאמר: "חכמים, הזהרו בדבריכם"! (מעיין השבוע).
כל המקומות תפוסים )ברכי נפשי( מעשה שהיה בגנרל אמריקאי מפורסם, שהיה אמנם מצביא גדול וגיבור מלחמה, אבל היה נגוע בשתי המידות הקשות של כעס וגאווה. יום אחד שמע הגנרל שבאחת ממדינות ארה"ב מתקיים קונצרט ענק בהשתתפות מנצח נודע, ועשרות רבות של נגנים. בהיותו חובב נגינה, החליט לנסוע לקונצרט. והנה, בהגיעו לשדה התעופה, כדי לעלות על מטס שיביאנו אל המדינה בה נערך המופע, הודיעו לו שלמרות מעמדו הרם הם מצטערים להודיעו שכל המקומות במטוס כבר תפוסים, ואין אפשרות להטיסו בטיסה זו. הגנרל התרתח מרוב כעס. "מה? למרות השירות בן עשרות השנים שאני מעניק למדינה, אתם תקבעו שאני לא אטוס עתה"?! - זעק. הוא ביקש לקבל לידיו את רשימת הנוסעים, ומחק שם מן הרשימה, והודיע שהוא טס במקומו... מרוב פרסומו של גנרל זה ברבים, ובשל האהדה הגדולה שהייתה לו בתקשורת, חששה הנהלת שדה התעופה להביע את דעתה נגדו, והטיסה את הגנרל במקום הנוסע ההוא. לאחר טיסה שארכה כמה שעות הגיע הגנרל לאולם, וכאן נכונה לו אכזבה עמוקה. המארגנים הודיעו שהאירוע התבטל, מפני שהמנצח לא הגיע! הם סיפרו לקהל המאוכזב, שעל פי מידע שבידיהם המנצח היה רשום לטיסה, אלא שבעקבות דרישתו של גנרל פלוני לעלות על המטוס, נאלצה הנהלת שדה התעופה למחוק את שמו. המנצח נפגע מהמלך, והודיע שהוא לא מוכן לטוס כלל, דרש פיצויים על הנזק והצער שנגרמו לו, ולא הגיע לקונצרט... לא צריך לתאר את מפח הנפש האדיר שהיה לגנרל הכועס! גם לטוס כמה שעות, הלוך ושוב, וגם להפסיד את האירוע. והכול בגלל הכעס. חוויית השבוע שלי יידור,נדר,הוד והדר,לאסור,איסר,כישלון,ניסים,אות ומופת,בדרך צחות,שחורה ונאווה,ישראל קדושים,שבועת שווא, אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ו
איש כי ידור נדר – שיידור כשהוא איש ומיושב בדעתו אבל הנודר בכעסו אינו בגדר איש ונמשל כבהמה. (כלי יקר)
" במקום תורה - שם החכמה"
היחלצו מאתכֶם אֲנָשִים. צריך אדם לראות עצמו כאילו היחלצו מאתכֶם הוא נמצא לבדו ואין איש עמו כדי שלא תעלה בדעתו פנייה ומחשבה למצוא חן בעיני אחרים - הסירו מעליכם את האנשים , רק כאילו אתם לבדכם. (דגל מחנה אפרים)
התורה אומרת "לכל מטות ישראל תיקחו". לכאורה היה צריך להיות כתוב "מכל" , מה הרמז בלשון התורה "לכל מטות ישראל"? אלא ללמדנו בא, שתפילתם פועלת לטובת כל מטות ישראל.
כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו [סופר ע"י הרב שלום שוורץ שליט"א, מקור: קול הלשון] המשנה במסכת אבות אומרת "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה". סיפר רבי שלום שבדרון זצ"ל: היה יהודי שאביו היה רב בעיירה באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. היו שם בעירה מתבוללים, והיה מתבולל שנקרא משה חייט. אותו משה חייט, אביו נפטר, ומטבע הדברים כשישב שבעה היה יותר קרוב לקבל ולשמוע. הגיע אביו רב הקהילה, שכנע אותו לומר קדיש, והצליח לשכנע אותו לבוא לבית הכנסת גם אחרי השבעה לומר קדיש. כידוע, יהודי, גם כשמתרחק מאוד מבורא העולם, בנושאים רגישים אלו של כיבוד אב ואם, בפרט אחר פטירתם, הם מרגיש מאוד קשר. משה חייט הגיע לבית הכנסת, הרב 'חימם' לו את הלב עד שנהיה שומר תורה ומצוות. משה חייט היה שם דבר, מושג, בעיירה. מי שהיה מדבר בקדיש, משה חייט היה מוכיח אותו. אם מישהו היה מתפלל שלא כראוי, משה החייט היה מוכיחו. אם היה דבר אחר נעשה שלא כראוי, משה חייט, בדרכי נועם או בתקיפות מרובה, היה מוכיח כל אחד על עוול שהוא עשה. ויהי היום, הגיעו הנאצים יימח שמם וזכרם, כשהמלחמה הייתה בעיצומה, בנו של הרב היה חולה מאוד ולכן הרב שלחו להחלים בבית הבראה מיוחד, שהיה על אחד מראשי ההרים בשוויץ. באותו מקום הייתה גם עיר, שהייתה בעמק, ובית הנופש היה למעלה בראש ההר. הוא הרגיש נורא ואיום, לא התעניין בכלל מה קורה בסביבתו. זכה אותו בן של הרב להינצל מן המלחמה. בשבת אחת, הוא התחיל להרגיש הרבה יותר טוב. כיון שהרגיש יותר טוב, התעורר בו יצר מיוחד לעשן סיגריה. צריך להבין. אלה שעברו את המלחמה, שנים לא ראו לא יהודי של צורה, לא קהילה יהודית, לא מקום יהודי. הם ידעו שאין להם לאן לחזור. הם ידעו שאף מדינה לא רוצה אותם. הם היו מבחינת תמיכה ומוטיבציה במצב נורא ואיום. (בסוגריים נזכיר שכבר גדולי ישראל אמרו על אותו דור שעבר את השואה האיומה שאי אפשר לדון אותו בכלל). הוא קיבל תאווה בשבת בבוקר לעשן סיגריה. מדובר על שבת ללא קידוש, מי יודע אם כיפה הוא קיבל לראשו. היצר הרע השתלט עליו והוא עישן סיגריה. עבירה גוררת עבירה, ואחריה הוא עישן עוד סיגריה. בין בית הנופש לעירה שלמטה הייתה חשמלית שעליה היו נוסעים מבית הנופש למטה במורדות ההר למקום המסחר, של העיירה. כיון שהיצר השתלט עליו, פתאום הוא מוצא את עצמו שבשבת קודש הוא עלה לחשמלית ונוסע בשבת קודש למטה. בהגיעו למטה הוא הגיע לשוק, מסתכל בחלון של החשמלית, ורואה שעומד לו בשוק, לא פחות ולא יותר: משה חייט. משה חייט עומד ומסתכל עליו! משה חייט עומד כאן בשוק, ועוד רגע הוא עומד לראות, עוד רגע הוא יתפוס שיושב לפניו בנו של הרב, נוסע בחשמלית ומעשן סיגריה בשבת קודש! הוא נתקף בפחד איום: עם משה חייט אין פשרות. הוא יצעק עליו! הוא יצרח עליו! מיד הוא זרק את הסיגריה, בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הוא ירד מהחשמלית, עלה לבית הנופש ברגל, ויותר לא חילל שבת. כך סיפר בעל המעשה לרבי שלום שבדרון. יושב איתו רבי שלום שבדרון שנים אחר כך באנגליה: אמור לי ידידי, האם ראית את משה חייט מאז? לא ראיתי אותו עוד פעם, ענה משה חייט. שואל אותו רבי שלום: לפי איך שנראה, יש סיכוי שמשה חייט שרד את המלחמה? האיש נהיה חיוור כמו סיד, ואמר: אף פעם לא חשבתי על זה. לא. אין סיכוי. משה חייט היה בגיל של אבי. את הזקנים הם לקחו ראשונים, וגם אם לא הרגו אותו מייד, אין סיכוי שהוא שרד את המלחמה. אומר לו רבי שלום, תסביר לי, מה הוא עשה בשוק בשבת? אני לא יודע. אני לא חשבתי על זה אף פעם, וכולו מבוהל. אומר לו רבי שלום, אסביר לך: כתוב "כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו". הרי אבא שלך הוא שהחזיר בתשובה את משה חייט, והנה פתאום רואים בשמים שהבן שלו מתדרדר ומי יודע עד איזה שאול תחתית הוא יגיע. לכן שלחו את אותו בעל תשובה מגן עדן כדי להציל את בנו של מי שהחזיר אותו בתשובה.
חוויית השבוע שלי נדר,מיושב בדעתו,כעס,בהמה,חכמה,תורה,היחלצו,תיקחו,מטות ישראל,מזכה את הרבים, אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ו
אדם אחד נכנס אל הרב והתלונן על אשתו שהיא לא מוכנה בשום אופן לוותר, אמר לו הרב שכתוב טובים השניים מן האחד, פירושו, טובים השניים אם אתה רואה זוג שטובים השניים, תדע שזהו מן האחד שאחד מוותר, אם לא אין טוב מהשניים.
אם ישראל עושים עבירות בלא לשון הרע, נבראים מלאכים מקטרגים בלא פה שלא יכולים לומר לשון הרע ולהלשין, אבל כאשר אומרים לשון הרע, אותם מלאכים מקבלים פה, ומקטרגים .
הייסורים הנשלחים לאדם מדודים בדקדוק עצום, ואין האדם מקבל יותר ממה שמגיע לו.
.ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם (לב,כג) - "ודעו חטאתכם" - איך תדעו מהי חטאתכם, באיזו עברה נכשלתם? - לפי "אשר תמצא אתכם", לפי העונש אשר מצא אתכם. העונש בא בהתאם לחטא, וממילא הוא מעיד על החטא. (ה"גבעת שאול
כלב נשאר כלב מעשה בבנש"ק אחד, שלא התנהג כראוי והגדיל לעשות דברים אשר כל השומע ירגיש תיעוב ממנו וממעשיו. ונהג להסתופף בצל אחד מצדיקי דורו. אבל האיש לא שת לב לדברי תוכחה ואף התפאר בייחוסו הרם לעומת שאר בנ"א. כשראה הרבי שהאיש אטם את לבו כי הוא מחשיב את עצמו בהיותו מגזע היחס, החליט הרבי להסבירו כהוגן האבסורד שבהתנהגותו. פ"א קרא לו אליו ויאמר לו: מעשה יש לי לספר לך בוא ותקשיב. ויישא משלו ויאמר: מלך גדול היה, שאהב מאוד לצאת לצייד ביערות כדרך המלכים ושרים מאז ומקדם, והיה לו כלב ציד אשר הריח חיות ובהמות מרחוק, וכשהתחיל לנבוח ידע המלך שציד לפניו. לימים נזדקן הכלב ולא עשה מלאכתו בשלמות כדרכו מימים ימימה, החליט המלך לפטר ממנו. אבל לא נתנו לבו לעשות כן לכלבו המסור, החליט המלך ולקח עורות מאריות ונמרים ודובים, וילבישהו בכל עורות הללו, למען ייראו ממנו כל יושבי היערות. ושוב פטרוהו לחיים ולשלום לתוך היער בברכת אריכות ימים ושנים. בראות החיות את החיה החדשה ומוזרה זו, שאלוהו מי אתה ולאיזה גזע אתה מתייחס, ענה הכלב אריה אני! אבל דא עקא, שהקול יצא בקול של כלב... ויפחדו החיות מאוד מחיה החדשה הזאת, אשר הקול קול כלב והידיים ידי אריה... טיכסו עצה ביניהם ובאו לכלל החלטה: יש לנו מלך החיות, הוא האריה אשר נודע בחיות גדול שמו, הבה נשאל את פיו לדעת מה זה ועל מה זה. כשמוע האריה את הסיפור, מיד נהם כארי ויבוא המלך בהופעה ממלכתית אל ה 'חיה החדשה', ויהי כראות הכלב את האריה וכשמוע את קולו, וארכובותיו דא לדא נקשן. וישאל המלך את פיו: מי אתה? א"ל הכלב: "עור של אריה יש עלי". א"ל המלך: בסדר, אבל מי "אתה"? התרומם הכלב ויאמר: בגדי נמרים יש עלי. א"ל המלך: אבל מי "אתה"??? ניסה הכלב את מזלו עוד פעם, ויאמר: גם הדוב האימתני - ממשפחתי הוא וגזע א' לנו. קצף עליו המלך: אבל אמור נא לי - למען ה', "מי אתה"?????? השפיל הכלב את עיניו ויאמר: אני, אכן איני אלא כלב... ואף הם ענו אחריו (וכאן הישיר הצדיק את מבטו והרים את קולו אל הבנש"ק): אכן העורות של אריות ונמרים הן, אבל אתה - כלב אתה ותו לא...
חוויית השבוע שלי התלונן,לוותר,טובים השניים,לשון הרע,מלאכים,מקטרגים,להלשין,ייסורים,מדודים,חטא,עונש, אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ו
אמר רבי לוי: בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה ליתן לישראל מועד, בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, ובסיון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול, ועשו העגל ובטל תמוז, אב ואלול , ובא תשרי ופרע להם ר"ה ויוה"כ והחג. "מדרש ילקוט שמעוני" (במדבר כ"ט רמז תשפ"ב)
בסוגייתנו מובא כי כאשר מלאך המוות בא לעיר? הכלים בוכים. ואילו כאשר אליהו הנביא מגיע אל העיר, הכלבים צוחקים. נשאלת השאלה, מניין להם לכלבים על בואו של מלאך המוות או של אליהו הנביא. וגם אם הם יודעים על כך, מדוע הדבר גורם להם לפרצי בכי וצחוק? הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל (בסוגייתנו) מבאר זאת בפשטות. כידוע, אליהו הנביא מגיע למקומות יישוב כדי להשתתף כסנדק בבריתות ילדי ישראל. כאשר עורכים ברית מילה, גם מכבדים את המשתתפים בסעודה מכובדת, ממנה גם נהנים הכלבים לאחר מכן, כאשר האשפתות עולות על גדותיהן... לעומת זאת, כאשר מלאך המוות מטיל את חיתתו על העיר, ומגיפות ומחלות גורמים לאנשים להסתגר בבתיהם, איש אינו עורך סעודות מפוארות, האורחים מדירים את רגליהם והאשפתות ריקות גם הן. נמצא, שלעיתים פניהם של הכלבים משמשות כמד למצב רוחם של בני העיר.
בסוגייתנו נאמר שהרואה בחלומו את האות טי"ת סימן יפה הוא לו. רבות האריכו המפרשים לבאר מדוע חלום על התיבה טי"ת דווקא מהווה סימן יפה לחולם עליה. הגאון רבי יוסף חיים מביא על כך פירוש מעניין . הגימטרייה של האות ט' היא הספרה 9 . ספרה זו מסמלת חוזק ועמידות שלא תימוט לעולם. וכל כך למה? כאשר נכפיל את הספרה 9 הרי לפנינו הספרה 18 . כמה הם 18 בגימטריה קטנה? 9 . גימטרייה זו תתקבל גם בספרה 36 שהיא תוצאה של השלשת המספר 9 וגם בספרה 72 ובספרה 144 . ככל שנכפול את התוצאה, תמיד נקבל גימטרייה שמספרה הוא 9. נמצא, שזה המספר לא יימוט ולכן הוא מסמל סימן טוב.
הגה"ק בעל החפץ חיים זי''ע היה אומר - יש כאן רמז גדול לדברי חז ל" : "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו (מכות י'). "ליצר –" מי שהולך אחר תאוותיו של היצר הרע ", משפחת היצרי –" מיד הוא מוצא סביבו את כל משפחתו של היצר הרע, וכולם מוכנים לסייע לו ולהוליכו בדרך הזו... כנגד זה "לשלם –" מי שמבקש את השלימות ואת הטוב ", משפחת השלמי" – הוא מוצא סביבו משפחה של שלמים, חברה של שלמים ויראים. שכן " – בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו"....
אדם בעל ערך עצמי פועל מתוך קבלה עצמית ושלמות פנימית. הוא איננו זקוק לחיזוקים חיצוניים, הוכחות או שהסביבה תשקף לו את חשיבותו. הוא יכול להרשות לעצמו לבחור האם להגיב לגירויים חיצוניים או לא. אין לו צורך להוכיח לאיש עד כמה הוא מוצלח, שווה ובעל ערך.
אדם גדול הוא שיודע עד כמה הוא קטן...
אדם המסוגל לאהוב הוא אדם המסוגל גם להיות עם עצמו לבד, לפעמים כשהדבר נדרש, אז הוא מסוגל ליהנות מחברת עצמו מבלי הצורך הדחוף להיות בקשר עם מישהו כל רגע ורגע, כמו כן הוא מסוגל לאפשר לבן או לבת הזוג להיות הוא "לבדו", להכיר שהשני בריאה היא ואף שונה ממנו. ביכולתו להשלים עם העובדה שהשני אינו רוצה ואינו זקוק בהכרח את נוכחותו כל רגע ורגע.
אדם המרפה עצמו מדברי תורה , אין בו כוח לעמוד ביום צרה.
"אדם כי ימות באהל!" )להגיד( מעשה שהיה! יהודי יקר, ר' דוד גליק ז"ל - הייתה לו חנות של 'טפטים' מול איצקוביץ. מידי יום לקראת השיעור (של רבי שמחה קסלר זצ"ל) היה נועל את החנות והולך ללמוד. והנה ערב אחד, רבע שעה לפני השיעור נכנס אדם ואמר שיש לו כמה עסקאות - רצונו לקנות כך וכך טפטים שונים (הוא מצפה קירות של מוסד שלם וכו'). "רגע אדוני, יש לי בסך הכל רבע שעה, ואני רואה שאתה הולך על גדול, ורבע שעה לא תספיק, אזי אני מבקש ממך, תעשה את זה מחר". "לא! לא! תן לי" התחנן, לא שמע להפצרותיו והתחיל את ביזנעס. הוא הוריד לעצמו גלילים, ומיד היה נראה כי אכן הוא קנין רציני, הוא עתיד לרכוש 'חתיכה הראויה להתכבד...'. טוב, השעה התקרבה. " אתה זוכר מה אמרתי לך - בשבע אני סוגר!" אמר לו ר' דוד. " מה אתה מאיץ בי סתם, זו קניה דחופה, תעזוב אותי". "אני סוגר!" הכריז ר' דוד. " הקונה עלה שוב למעלה והוריד סליל, בחר חמישים מטר ועוד צבע אחד, אני זקוק לעוד כמה צבעים". השעה שבע הגיעה "אדוני, אני סוגר את החנות!". "רגע, מה אתה עושה לי! בשום אופן !" "טוב, אתה יודע מה, אני רואה כי רק לבחור גוונים וצבעים יקח לך עוד שעה, א"כ, לא אכפת לי, קח את המפתח תישאר בחנות תעשה כבתוך שלך, תבדוק, תמדוד ואני אשוב עוד שעה וחצי, כי לשיעור אני הולך בכל מחיר! לשיעור של הרב שלי" . "מה פתאום אתה נותן לי מפתח?!" )הוא הרי לא מכיר אותו כלל( הביט עליו בצורה משונה, "אתה הולך להשאיר בידי את המפתח?!" )הרי אפשר לרוקן את כל החנות וישאר בשן ועין). אך ר' דוד כבר בדרך החוצה הושיט לו את המפתח. ר' דוד יוצא, עולה על האופנים בחוץ לנסוע. כאשר עלה לאופנים, האיש דילג אחריו. "הלו, רגע אחד!" קרא. " אין רגע, אני נוסע זהו". "לא רק רגע על השעון" . "טוב, מה אתה רוצה?" "אני לא קונה שום דבר, אני מ'מס הכנסה' לביקורת לבדוק את נאמנותך, " אני רוצה להגיד לך אדם שבשביל לא להפסיד שיעור מוכן להסתכן כל כך , לוותר כל כך, וגם לתת מפתח, אין לך היום שום ביקורת, הכל חלק. כל הכבוד לך!" מעשה שהיה! "אדם כי ימות באהל!" ה' יעזרנו, ישמע חכם ויוסף לקח.
ויהי בנסע הָאָרֹן (במדבר י' ל"ה( כל ילד ירושלמי יודע שאין אירוע רציני של הכנסת ספר תורה בירושלים בלי שהרב ברוך ברנדוויין לוקח בו חלק. כבר יותר מ-30 שנה מנצח ברנדוויין ביד רמה על אירועי הכנסת ספר תורה, יוצא לשטח מתמקם היטב, מכין את מערכות ההגברה, בודק שכל המכשירים עובדים ונערך ברצינות רבה לקראת תחילתו של האירוע. " הכנסת ספר תורה זה אירוע משמעותי מאוד בחייו של התורם", אומר ברנדוויין. "לא כל אחד זוכה לכך, ומי שכן זוכה מגיע לשלב של הכנסת ספר התורה רק אחרי שנים של תכנון והיערכות. כתיבת ספר תורה כרוכה בהוצאה כספית לא מבוטלת , ובהתאם לכך רוצה התורם שהאירוע שלו יהיה מושלם . "ואכן, אני מצדי עושה הכל בסיעתא דשמיא, כדי שכל אירוע כזה יהיה מושלם. אני חייב לומר שגם אחרי יותר מ-30 שנה בתחום, אחרי אלפי הכנסות ספרי תורה שארגנתי והובלתי, אני עדיין מתרגש בכל פעם מחדש. כל ספר תורה חדש זה נכס לעם ישראל. זה עוד יהודי שזכה לקיים את המצווה החשובה הזאת, ועוד נשמה שזוכה להתעלות למקומות שאנחנו לא יכולים להעריך בכלל, בזכות זה שמעתה יקראו באופן שוטף בספר תורה שהוכנס לבית הכנסת לעילוי ולזיכרון. " במרוצת השנים", הוא מספר, "נטלתי חלק בהרבה מאוד אירועים עם סגנונות שונים, עם קהלים מגוונים מאוד, חסידים, ליטאים, ספרדים, אשכנזים, כיפות סרוגות, קהל מסורתי וגם קהל פחות מסורתי. כל יהודי כשהוא עומד ליד ספר התורה, מתמלא יראת הוד ורוממות. יצא לי פעם להוביל תהלוכה של הכנסת ספר תורה ברחוב דיזינגוף בתל אביב. בתוך לוע הארי של התל אביביות והחילוניות. הבאנו לשם ילדים מת"ת מסוים כדי שישתתפו בתהלוכה, עם לפידים וריקודים כמקובל. המשטרה ליוותה את התהלוכה וסגרה את הרחוב. אלפי אנשים עמדו משני צדי הכביש והביטו ביראת כבוד בתהלוכה המרגשת כל כך. ראית שזה עושה להם משהו. שזה מעורר את הרגש היהודי שאצל חלקם היה חבוי ולא מורגש קודם לכן. " והיו גם אירועים אחרים, בתוך לב ליבו של הציבור החרדי. זכור לי במיוחד הכנסת ספר תורה שערכנו בירושלים, הרב שומברגר הכניס שני ספרי תורה לבריסק, והורה לי לא לחסוך בהוצאות, לעשות כל דבר אפשרי לכבוד התורה. עשינו אז אפילו קרטיבים מיוחדים בצורה של ספר תורה, ייצור מיוחד לכבוד אותו אירוע ספציפי. כמו"כ ייצרו במיוחד עבורנו שקיות בצורה של ספר תורה, בהן השתמשנו לפעקאלך שחולקו לילדים. " אירוע מרגש מאוד היה לי בעבר בקריות. היה שם יהודי שהיה איש תקשורת, ואיבד את אשתו ושלושת בנותיו בפיגוע רצחני. זה קרה תוך כדי שהוא דיבר עם אשתו בטלפון, היא נהרגה תוך כדי השיחה. " הסיפור הזה שבר אותו מאוד, ריסק אותו לחלוטין, ובעקבותיו הוא החל להתקרב לדת. אחד הדברים שהרב אמר לו לעשות לעילוי נשמת אשתו ובנותיו היה להכניס ספר תורה לזכרן. המעמד היה יוצא דופן. באו אלפי אנשים מכל האזור כדי להשתתף. התהלוכה הייתה מאוד מאוד מיוחדת, ובמהלכה עצרנו ברחובה של עיר ועשינו מעמד קבלת עול מלכות שמים, בנוכחותם של אלפי בני אדם, שרובם המוחלט אינו שומר מצוות. הייתה שם התעוררות גדולה מאוד והשמחה פשוט שברה את כל המחיצות. " התורם עצמו היה מאושר מאוד, ובני משפחתו סיפרו לי שמאז אותו פיגוע קטלני ועד להכנסת ספר התורה שהתקיימה שנים מאוחר יותר, לא עלה חיוך על שפתיו. " מקרה אחר, מרגש לא פחות, היה בטבריה, כשחסידי קרלין הכניסו ספר תורה לעילוי נשמתו של יהודי שהיה ממתפללי בית הכנסת של קרלין בטבריה. היהודי הזה היה יהודי של מסירות נפש. הייתה לו רק שן אחת כי הוא שבר לעצמו את כל השיניים בזמן שהיה כלוא ברוסיה, כדי שלא יאכל בשר טריפה. הייתה לו רק בת אחת, ולמרבה הצער היא ירדה מהדרך והתחתנה עם גוי רח"ל . היהודי ישב עליה שבעה ובעיניו היא הייתה כמו מתה. "עד כדי כך הייתה מסירות הנפש שלו גדולה, שלעת זקנתו הוא היה מגיע לבית הכנסת של חסידי קרלין לתפילת שחרית של שבת, ונשאר עד מוצאי שבת, כי הוא פחד שלא יהיה לו כוח לחזור לתפילת מנחה אם הוא ילך הביתה. " כשהוא נפטר נשאר לו מעט כסף, וחסידי קרלין שאלו את רבם מה לעשות עם כספו, הרבי המליץ להם להשתמש בו לכתיבת ספר תורה עבורו וכך הם אכן עשו. את הכנסת ספר התורה עשינו בחודש כסליו, כשהרבי בא עם מאות מחסידיו לטבריה להילולא. התהלוכה הייתה אירוע ענק. משטרת טבריה לא ידעה איך לאכול את זה. סגרו שם אולי 15 רחובות לכבוד האירוע, ותושבי העיר התרגשו כל כך, עד שהם נכנסו לחנויות, קנו ממתקים מכל הבא ליד, וזרקו על משתתפי התהלוכה, כאות הוקרה והערכה לכך. התושבים באזור התרגשו מאוד מהמחווה המיוחדת הזאת שעשתה הקהילה החסידית לזכרו ולזכותו של היהודי הערירי שכולם הכירו אותו וידעו על הסיפור העצוב שלו. " אבל גם אחרי כל כך הרבה שנים שאני בתחום, אני עדיין מתרגש בכל פעם כאילו זאת הפעם הראשונה, ולפעמים אני באמת זוכה לאירועים שהם מפתיעים ומיוחדים, ובשבילי הם באמת פעם ראשונה . "כך למשל היה בחג השבועות השנה, אחרי שבימים שלפני החג ניהלנו מדי יום כארבעה או חמישה אירועים, היה אירוע נוסף בחג השבועות עצמו. הגאון רבי צבי וייספיש מישיבת הר"ן, הכניס ספר תורה בחג השבועות אחה"צ. אומנם לא הייתה שם תזמורת וגם לא לפידים, אבל היה מעמד מאוד מאוד מיוחד, עשרות אלפי בני אדם הגיעו להשתתף, והריקודים היו יוצאי דופן. שמחה שכזאת לא ראיתי כבר הרבה זמן, ואכן יש סיבה מיוחדת לשמוח בחג השבועות שבו ניתנה לנו התורה הקדושה".
חוויית השבוע שלי
פסח קטן,עצרת,מועד גדול,העגל,מלאך המוות,אליה הנביא,סימן טוב,ערך עצמי,בן זוג בת זוג,בריאה, אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ו
''אדם אינו מה שהוא חושב שהוא, אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים שהוא'' ' אדם' מורכב מ־א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה( אדם מישראל בשעה שהוא עושה הבדלה במוצאי שבת צריך כבר באותה שעה להרגיש את ההארה של השבת הבאה .
יהודי אחד נכנס אל כ"ק מרן הרה"ק בעל ''אהבת ישראל" מוויז'ניץ זי"ע , והרבי קירבו מאוד והחסידים המה ראו כן תמהו, שכן הלה לא היה מחסידי וידידי בית וויז'ניץ, וגם לא היה ידוע כצדיק גדול, ולא היתה סיבה מיוחדת לקרבו, ועל כן שאלו את הרבי מפני מה ראה לנכון לקרב את היהודי ולכבדו בכבוד גדול. השיב להם הרבי: אני רואה שעם "שנאת חינם" אין לכם שום בעיה, האם אתם לא יכולים לסבול שיהיה לי גם קצת "אהבת חינם"?...
כך חזרתי לשמור שבת (רחלי מלק-בודה) מוצ''ש במרפאת הנשים במעלה אדומים אין הפרדה בין הריוניות לאלה שרוצות להרות. על לוח השעם בחדר האולטרסאונד תלויות תמונות של תינוקות, והם מחייכים אלייך מתוכו בזמן שהטכנאית חופרת לך בתוך הבטן ומחפשת זקיקים. אחר כך היא שולחת אותך לבצע בדיקת דם, והזרוע שלך כל כך כחולה מדקירות, שלפעמים האחות כבר מתקשה למצוא את הווריד. לפעמים, באמצע הבדיקה, נכנסות כל מיני נשים בחודש שמיני או תשיעי ו"רק שואלות שאלה". את בולעת את הלשון, כאב מפלח את גרונך, אבל יוצאת משם, ממשיכה לעבודה ומשדרת עסקים כרגיל. ובעבודה - כל אישה שנייה עם בטן. בחלומות הכי שחורים לא דמיינתי שתהיה לי בעיית פוריות. יש לי שני ילדים, שהגיעו בקלות יחסית, והייתי בטוחה שברגע שרק ארצה יבוא גם השלישי. "עקרות משנית בלתי מוסברת", כתוב על התיק שלי שעובר מרופא לאחות. הפנים שלי מלאות בפצעים, תופעת לוואי שנובעת כתוצאה מנטילת כדורי ביוץ, ומדי ערב אני מזריקה לעצמי, כמו נרקומנית קטנה, 37.5 סי.סי של גונאל אף. לגינה השכונתית אני כבר מזמן לא מגיעה. הילדים שלי גדולים מדי, ולמי שאין תינוק להניק או ילד לרדוף אחריו אין כל כך מה לחפש שם. כשמישהי יולדת בשכונה אני ממש מקווה, מתפללת שלא יתקשרו אליי שוב ויבקשו שאכין לה ארוחה, כי אין לי יותר כוחות נפשיים לדפוק בדלתות של אנשים ולהריח שם את הריח החמוץ הזה של החלב. רוב הזמן אני בבית. אין לי כוח לראות אנשים, אין לי חשק לצאת עם חברים. לא בא לי לארח ולא בא לי להתארח. אין לי כוח שיתחילו לשאול אותנו "נו, אז לא בא לכם עוד אחד?" אין לי כוח להתקפל, אין לי כוח שיסרקו לי את הבטן. להיות בטיפולי פוריות זה בעצם להיות שבועיים בחודש בתודעה של הריון. כל שינוי שמתחולל בגופך, כל נפיחות בבטן או צרבת בגרון או בחילה שבאה והולכת מעוררים בך איזו תקווה שהנה, אולי הפעם. את קונה את בדיקות ההריון הכי יקרות, אלה שמאפשרות גילוי מוקדם, ואז, דקה אחרי, כשהמקלון מראה על תוצאה שלילית, את מתרסקת לתוך הציפיות של עצמך ואיש אינו יודע. איש אינו מבין מדוע באת היום עצבנית לעבודה, למה לא ענית לטלפונים, למה יש לך תגובות אימפולסיביות, למה איחרת לישיבה. אחרי כמה חודשים ללא הצלחה התחלתי לחפש אשמים. המחשבה על כך שאולי הכל קשור בשינוי שעשיתי בחיים לפני ארבע שנים לא הפסיקה לייסר אותי. אולי א-לוהים כועס שחזרתי בשאלה, חשבתי לעצמי. אולי הרגזתי אותו יותר מדי עם כל הווידויים והביקורת והיריקות לבאר. "איזה בולשיט", אמר לי חבר חילוני כששיתפתי אותו, "תוציאי לעצמך מהראש את השטויות האלה. רואים שלא באמת יצאת מהדת". ואולי הוא צודק, ולא באמת יצאתי מהדת. את רוצה לספר לעצמך שאת כבר לא שם. ששמת בצד את כל הטרמינולוגיה הזו של שכר ועונש. שא-לוהים לא באמת מתחשבן ככה עם אנשים. שלא יכול להיות שהדודה הפולנייה, זו שהבהילה אותך שאם תפסיקי לשמור שבת יבואו לך צרות - בעצם צודקת. אבל אז המציאות מכה בך באופן כזה שאי אפשר יותר להתמודד איתה לבד. העול הנפשי והרגשי פשוט כבדים מדי, ואת חייבת מישהו לפנות אליו. להיות אתאיסט זה בעצם לגזור על עצמך חיים של אומללות. זה להסתובב בעולם בתחושה נוראית של חידלון, שאין טעם לשום דבר, שהכל גם ככה אקראי, שאין תכלית. אני לא חושבת שאני בנויה לחיים כאלה. גם אם האתאיסטים חלילה צודקים ובאמת אין א-לוהים. אני רוצה לחיות את חיי עם תקווה, עם תחושה שיש מטרה לקיומי ושדברים לא קורים ככה סתם. אני מעדיפה להאמין בא-לוהים דמיוני, אבל לפחות לדעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר. ללאה גולדברג יש שיר כזה: למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה. השדות מבקשים ברכה הים מבקש אמונה ואתה אינך מבקש דבר. היום בו חזרתי להתפלל בחודש התשיעי לטיפולים סבתא שלי נפטרה. היא הייתה האמא השנייה שלי. כמעט שאין לי תמונת ילדות אחת בלעדיה. סבתא חיה הייתה אישה מלאת פרדוקסים. מצד אחד שכלתנית מאוד, ומצד שני הייתה בה איזו מין אמונה פשוטה שעם א-לוהים לא משחקים משחקים. עושים מה שצריך, גם אם לא מבינים. עד לאותו יום שבו עמדתי בבית ההספדים, סירבתי לכסות את ראשי בכל תוקף. אפילו בראש השנה, בבית הכנסת, כשאמא שלי התחננה שאניח על הראש איזה סמרטוט קטן, התעקשתי שאני לא מוכנה. אבל שם, כשעמדתי מול הקבר ונפרדתי בפעם האחרונה מהאישה של חיי, משהו בי התרכך. הסכמתי - לראשונה מאז שחזרתי בשאלה - לכסות את ראשי. אמרתי לה סבתא, את היית העוגן ועזבת אותנו. את לא יכולה ללכת בלי להשאיר שום דבר. תביאי לי בת. תבקשי שם ממי שצריך. שיהיה לי במה להתנחם. מאותו יום חזרתי להתפלל. לא תפילה מסודרת, משהו חפוז כזה ולא מסודר. בדרך כלל נהגתי למלמל באוטו, לסדר מחשבות. דיברתי אל א-לוהים במילותיי שלי, ומשהו בריטואל הזה עשה לי טוב. להציב אולטימטום ארבעה חודשים אחר כך הרופא הודיע לנו שאם זה לא מצליח הפעם עוברים להפריות. הייתי מותשת מבדיקות. לא יכולתי לשאת יותר את הריח של המרפאה, את הג'ל הקריר והמגעיל של האולטרסאונד, את הנציגות במוקד זימון תורים ששואלות אותי "זה הריון עם תאומים?" בתגובה לשאלה "אפשר לקבוע תור לזקיקים?" כי זה מה שרשום להן בתסריט שיחה. שבועיים לפני הטיפול אמרתי לא-לוהים שזהו, זאת ההזדמנות שלך. אני חוזרת לשמור שבת, ואם אכנס להריון אני נודרת נדר שלא להפסיק. כן, אני יודעת שזה נשמע נורא רדוד להציב לא-לוהים אולטימטום. שככה לא בונים מערכת יחסים עם הבורא. אבל מבחינתי זה הספיק. תמיד אמרתי שמעולם לא הפסקתי להאמין. שאני רק צריכה לקבל איזו כאפה מהחיים, משהו שיבהיר לי למה בעצם אני צריכה את הדת בחיים שלי, וישר אני חוזרת עם הזנב בין הרגליים. שבועיים שלמים התייסרתי בציפייה. נקלט או לא נקלט? אם לא נקלט אני לוקחת הפסקה. אולי בכלל אוותר על הרעיון להביא עוד ילדים. בבוקר יום שישי קמתי מהמיטה ורצתי לסופר פארם לקנות בדיקת הריון. התבוננתי בסטיק במשך שניות ארוכות, רועדת ונרגשת. היה שם פס אחד בודד ומיותם. ”זהו, אני איתך גמרתי“ התמוטטתי על הרצפה. זרקתי את הסטיק לפח ואמרתי לא-לוהים "זהו. אני איתך גמרתי". התיישבתי על הספה והדלקתי את הרדיו. בתוכנית דיברו על זה שחודש ינואר 2014 הוא אחד החודשים השחונים ביותר אי פעם וראיינו כל מיני חזאים ודני רופים למיניהם. בסוף האייטם המגישה החליטה לשים שיר שבדרך כלל נדיר לשמוע ברדיו - "גשם הקשב לנשים" של תרצה אתר. בחוץ אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד (גונן מעתוק) עד רדת הערב, גשם הקשב לנשים בחלון, עד רדת החושך, גשם, הקשב לנשים הצופות בווילון. גם לנו אדמה שמחכה למשהו מלמעלה. גם בנו יש אימה וזעקה למשהו פורח... וכן הלאה... גם בתוכנו מחכה, שותקת, חלקת ארץ קטנה, חרבה. והגשם שלנו איחר לרדת. הגשם שלנו טרם בא. חשבתי לעצמי - איזה תזמון אירוני. בחוץ אנשים מחכים לגשם, ואני כאן בבית מחכה לילד. דמעות הציפו אותי. הקשבתי לשיר וכל מילה שם הרגישה כמו נעץ בגרון. כשהוא נגמר פניתי למקרר והוצאתי ממנו את המילקי של הילדים. במהלך אותה שנה פיתחתי לעצמי מין מנהג מגונה כזה, שבכל פעם כשאני מקבלת תשובה שלילית אני תוקעת איזה מילקי או שניים כדי להתנחם. כשסיימתי לאכול פניתי לזרוק את הגביעים לתוך הפח. המקלון עדיין בצבץ מתוכו. ופתאום הסתכלתי מקרוב וראיתי - היו שם שני פסים אדומים.
חוויית השבוע שלי אדם,חיות האיברים,קיום המצוות,מוצאי שבת,הבדלה,רבי,חסידים,לקרב,יהודי,אהבת חינם,שנאת חינם,לשמור שבת, אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ו
אדם אחד מיהר בריצה בכדי להספיק לעלות על האוטובוס, אך הוא הגיע לתחנה שנייה אחת מאוחר מדי והספיק לראות כיצד האוטובוס שלו עוזב את התחנה ויוצא לדרכו. בייאוש גדול, הוא פנה לאיש אחר שישב בתחנת האוטובוס ושאל אותו: "אוי, למה זה קורה דווקא לי?!". אני באמת לא יודע", ענה לו האיש הזר. "אבל יש לך עוד 15 דקות בשביל לחשוב על זה" אדם אחד מצא כתוב בספרים שמי שנזהר מלדבר דברים בטלים במשך ארבעים יום, תשרה עליו רוח-הקודש. נהג כך האיש, ולאחר שחלפו ארבעים יום ועדיין לא שרתה עליו רוח-הקודש, החליט לנסוע אל הבעל-שם-טוב כדי לברר את פשר העניין. כשהציג בפניו את תמיהתו, שאל אותו הבעל-שם-טוב: ” האם התפללת במשך ארבעים הימים הללו?" ענה הלה: ”בוודאי! התפללתי שלוש פעמים ביום". שאל הבעל-שם-טוב: ”ותהילים אמרת בימים אלו?" ענה הלה: ”בוודאי". ”אם כן", אמר לו הבעל-שם-טוב, ”העניין פשוט - בשעת התפילות ואמירת תהילים דיברת ’דברים בטלים '..." )סיפורי חסידים הרב זוין(
איש לפי פקודיו יותן נחלתו, אדם מקבל עולם הבא לפי הייסורים שלו בעולם הזה!
טוב לחיות על קידוש ה' מלמות על קידוש ה',
כי רצו עבדיך את אבניה מסר נפשו לחבב את ישוב ארץ הקודש בספרו "בן יכבד אב" מספר הגאון רבי בן ציון ידלר זצ"ל "מגילת הרפתקאות שעברו לפני מאה שנה על אאמו"ר הגה"צ מוהר"ר יצחק זאב יאדלער זצ"ל, בעהמ"ח ספר תפארת ציון על מדרש רבה – מיום שמסר נפשו לעלות ולחונן עפר ארץ הקדש ולקבוע בה את משכנו עד יומו האחרון י"ב סיון תרע"ו". "משחר טל ילדותו מסר נפשו לחבב את ישוב ארה"ק, ובעודנו נער בן תמניא החליט בלבו הטהור לעלות ולקבוע משכנו בארה"ק. הוא סיפר לי ששגורה היתה תפלה בפיו שהש"י יזמין לו לאשה אשת חיל שתהא נאות לעלות עמו לא"י. תפילתו נתקבלה, והשי"ת הזמין לו בעיר הורדנא אשה יראת ה' ה"ה אמי מורתי מלכה בת ר' יצחק ז"ל אשר בטח בה לב בעלה. בהיותו אברך בן עשרים וארבע שנים (תרכ"ז), גמר אומר להוציא מן הכח אל הפועל את מחשבתו הטהורה לעלות ולהשתקע בארה"ק אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, הוא הודיע את חפצו לאמי מורתי ע"ה, ויעץ לה שתמכור את כל רכושם והסחורה שבחנותה. אמי ע"ה שהיתה יראת ד' עשתה רצון בעלה, ומכרה את כל רכושה וקבצה בערך ארבע אלפים רו"כ. אבא מארי ז"ל ואמי מורתי ע"ה לא שמו לב לקשיים שעמדו בדרכם. והגם שנחשבו בעיני כל כמתעתעים לעזוב ארץ מגורם, מקום שם רכשו רעים ואוהבים, ומקור מחיה ופרנסה, ולנדוד למדבר שמם עם שתי ילדות וילד קטן בן שנה ורבע, אבל הם לא שתו לבם לכל זה, ועמדו ועשו את דרכם לא"י. ויהי כאשר ראו אוהביו שלריק הי' כל יגיעתם, וכי הוא עדיין עומד בדעתו, לזה הודיעו לאביו הרב יהודה דוד ז"ל, ויעצוהו שיגזור עליו בגזירת כיבוד אב לבל יסע לאר"י, וכן עשה, ואז מצא עצמו דחוק מאד לבלי להמרות גזרת אביו, לזה מצא תחבולה לשלוח את אמי הצדקנית נ"ע לאביו, ושתאמר לו שכבר הוחלט אצלה בהחלטה גמורה לנסוע לאר"י, ובאם אינו מניח את בנו לנסוע אתה, אזי ישפיע עליו שיתן לה גט פיטורין, כי לא תשנה דעתה מחמת שום דבר. בשמוע אביו את דבריה היוצאים מן הלב, נזכר בדברי זקנו הרה"ג חיים זלוטנער זצ"ל, שאמר שדור רביעי ישובו הנה, ובנו הוא הדור הרביעי ממנו, לזה ביטל גזירתו וברך אותם שיצליחו בנסיעתם ברוחניות ובגשמיות. ...ואמר (ר' יצחק זאב ידלר) בהתרגשות נוראה, היתכן שהקב"ה הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אינו מפרנס רק לתושבי חו"ל, ולאיש אשר נדבה רוחו להתיישב בארה"ק אינו מפרנסו?! השופט כל הארץ יעשה זאת?! והקב"ה הזמין לו אנשים מכובדים לנסוע בצוותא לארץ הקדש, ובתוכם היה הגאון הישיש הר' אלעזר לנדא זצ"ל בן הגאון ר' יעקב משה זצ"ל בנו של הגאון ר' אברהם זצ"ל בנו של האדמו"ר הגר"א מווילנא זצלל"ה, והיה שמח שמחה גדולה על שהקב"ה הזמין לו לנסוע בצוותא עם נכדו של הגר"א מווילנא שהוא היה הראש והראשון לעורר את קדושת הארץ וזירז את תלמידיו לנסוע אל ארץ הקודש. והנוסעים שהיו על הספינה היו זקנים וזקנות, והוא היה אברך בן כ"ד שנה ועמו שלשה ילדים קטנים, והי' פלא בעיניהם איפה נוסע אברך זה עם ילדים קטנים למדבר שממה, ושאלו אותו לאיפה הוא נוסע ולמי נוסע, השיב להם שיש לו אב עשיר בירושלים ואליו הוא נוסע, והוטב בעיניהם תשובתו... וכשבאו סמוך להעיר יפו אמר להם, האב העשיר שלי הוא האב העשיר שלכם, הוא האב לכל העולם, רק רצונו ברוך הוא שכל אחד יבטח בו כמאמר הכתוב השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. ייסורי ארץ ישראל אחרי טלטולי נסיעה קשים הגיעו אל ארץ חמדתם, היה זה בשנת תרכ"ז. הם ירדו בנמל יפו ושמו מיד את פניהם לירושלים, וגם בפנים הארץ עמדו לפניהם טלטולי דרך קשים, כי בימים ההם אין כבישים סלולים, הדרכים זרועים הרים וגבעות, אבני נגף וחתחתים, סלעים ועמקים, והכול משובש ומפותל. ולרכוב על החמור לא יכלו, וכך טלטלו את עצמם רגלי מיפו עד ירושלים, והילד נישא על הידיים. טפסו על הרים וגבעות, סחבו את רגליהם על אדמת הטרשים וערמות הסלעים, עד אשר הופיעו ובאו להר הקודש ירושלים, פלטרין של השי"ת. ייסורים קשים ומרים פגעו באבי מורי זצ"ל בשנה הראשונה לבואו לירושלים, הקב"ה יסר אותו ואת כל בני ביתו במחלות שונות ר"ל, עד שכל הכסף שהביא איתו מחו"ל אזלו בעד הרופאים והרפואות, וקבל הכול באהבה כמאמר חז"ל שא"י הוא אחד מהשלשה דברים שבא ע"י ייסורין. מצבו הלך וחסר מיום ליום, והוא בטחונו לא עזב. אז באה א"מ נ"ע ואמרה לו הלא אתה רואה שאיננו זוכים להיות בארץ הקודש והקב"ה אינו רוצה שאנו נדור בארץ הקודש, לזה הרי עדיין יש לי כלי כסף ותכשיטים, ונוכל בשווים לחזור להורדנא, אבל אם נאבד גם זה, לא יהיה לנו במה לחזור. השיב לה, לא נשוב להורדנא בשום אופן שבעולם, ואם אינני זוכה להיות בארץ הקודש בחיים, אז הרי יש הר הזיתים, אנחנו צריכים לצפות לישועת ה' כי ישועת ה' כהרף עין, ובטחוני על מאמר חז"ל שאפילו רשעים בגיהנם נדונים רק שנים עשר חדש. ועל כל גל וגל נענע בראשו וקבל את הפורעניות ר"ל באהבה, ואדרבא מכל ריבוי הייסורין הקשים והמרים שהיו לו , נתחזק בטחונו יותר כמאמר הפסוק הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. נתן תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל וככלות שנים עשר חדש נתן תודה להקב"ה על כל הייסורין שעברו עליו כמאמר חז"ל כשם שמברכין וכו' והתפלל בלב נשבר להקב"ה שירחם עליו ומי שאמר לעולם די יאמר לצרותי די, ומן השמים ריחמוהו וחלצו אותו מייסוריו. התחילה אמי מורתי נ"ע לשלוח ידי' למסחר כפי שהורגלה מאז, ושכרה חנות ברחוב היהודים, החנות הראשונה על יד פתח החורבה של ר' יהודה החסיד מצד הימין, אך לא ידעה לדבר ערבית כלל [כי כל הסחורות היו צריכים לקנות מהערבים] ולימדה אבי מורי ז"ל מן התרגום קצת מילים ערביות, והתחילה להתעסק בחנות מכולת, וה' נתן ברכה והצלחה בכל מעשיה, וחן בעיני הקונים, שכל האנשים אמרו שהחמאה שלה יותר טוב מחמאת אחרים, וכולם באו לקנות חמאה רק ממנה, והי' ממש ברכה הנראה לעיניים בבחינת אסוך השמן של הנביא אלישע, וכן הייתה ברכה בכל מיני מכלת. ובכל לילה ולילה הביאה אמי מורתי נ"ע את הכסף שהרוויחה מכל היום ומסרה לאדוני אבי ז"ל, ומנה אותם וכתב בפנקס את הסכום שהביאה, ובערך תשעה חודשים נתמלא כל הסכום שהביאו מחו"ל, ומאז נפסק השפע הרב והרוויחה רק לפרנסת בני ביתה, ונתן אבי מורי ז"ל תודה להקב"ה שלקח ממנו הכסף הטמא מחו"ל ונתן לו כסף קדוש מארץ הקודש. רצוני שתהא חתונתי בעיר העתיקה בשנותיו האחרונות גברה עליו חולשתו מאד , ועפ"י פקודת הרופאים היה צריך להחליף את האוויר , והעתיק משכנו מחוץ לעיר העתיקה [אף שזה היה תמיד נגד רצונו], לשכונת בית דוד ע"י נחלת שבעה. ובתחילת שנת תרע"ז ביקש ממני שאחזירו למגורו בעיר העתיקה, ואמר לי רצוני שתהא חתונתי בפנים העיר העתיקה. רצונו נתמלא, וקבעתי לו בית דירה בחצר אור החיים הקדוש זיע"א. בשבת קודש י"ב סיוון נצחו אראלים את המצוקים והעלה נשמתו הטהורה למרום עם תפלת המנחה, ההלויה היתה במוצש"ק וגדולי רבני ירושלים הספידוהו . נכרה לו מקום מנוחתו על יד מרן רשכבה"ג מוהרי"ל דיסקין זיע"א". חוויית השבוע שלי אוטובוס,ריצה,ייאוש גדול,דברים בטלים,רוח הקודש,ייסורים,קידוש השם,מסירות נפש,ישוב הארץ,
אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ו
"אינני חושש מיצר-הרע גדול" – התבטא המשגיח – "כמו מיצר-הטוב קטן" (המשגיח בישיבת מיר רבי ירוחם ליוואביץ זצ"ל)
”אמר רבי אילעא אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה שנאמר ’תולה ארץ על בלימה‘“ (חולין פט.). כל קיום העולם הוא בשל בלימת פיו של האדם בשעת מריבה!
אצל פנחס (ברש"י סוף פרשת בלק) כתוב: "ראה מעשה וכו' ומיד ויקח רמח בידו", והנה היום לדאבוננו רואים הרבה פעמים שקודם "לוקחים רמח ורק אחר כך מחפשים את המעשה"... (המגיד מישרים רבי מרדכי דרוק זי"ע )
ובני קרח לא מתו [כו, יא]. איתא בספה"ק למרות שקרח קיבל עונש כזה על מחלוקת, לצערנו הרב 'לא מתו', ועדיין עושים מחלוקת רח"ל, ושכחו את מה שמענישים ע"ז, ולא לומדים לקח, ומנסים לומר שהם מתכוונים לשם שמים.
כיצד יש לענות (פניני עין חמד, גליון 589) מספר הרב יוסף ארציאל מקדומים: סיפר לי פעם הרב צבי פרבשטיין, הרב של קדומים, כי פעם הוא היה בירושלים וראה , שיש שיעור של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל על הלכות חג השבועות, שמיועד ל'בעלי-בתים'. נכנס הוא ללמוד , כיצד יש ללמד 'בעלי - בתים ' שיעור, שזהו לימוד בפני עצמו. כבר בכניסתו לבית הכנסת שבו התקיים השיעור ראה שני בעלי- בתים מתווכחים ביניהם לעין כל, הויכוח היה - האם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. מאחר שלא יכלו להגיע לעמק השווה, הויכוח ביניהם הפך להיות כבר עניין אישי , שלווה בהרמת קול ואף בהטחת דברים זה כלפי זה. הוויכוח הסוער נפסק , בעת ששמעו את קול מכוניתו של הרב מתקרבת, והם חשבו בלבם לשאול את דעתו של הרב בנושא , בעת שייכנס לשיעור. הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ובלי שום קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם - מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב?!. חברו- יריבו נכנס לתוך דבריו ואמר את דברו, והיה ברור לעין כל, שיש כאן שני צדדים ניצים , שרק מחמת הכבוד ממתנים את דבריהם. הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם והסביר, שיש בזה מחלוקת , שכן מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי מדובר בכבוד החג וצריך לכבד את החג , ואין שמחה אלא בבשר ויין. אולם, מצד שני יש ערך גם באכילת מאכלי חלב, זכר לשני הלחם וסיבות נוספות. שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח לשני את צדקתו , ולכן הם שאלו: "מה הרב אוכל בליל שבועות בשר או חלב?". כל הנוכחים בשיעור רצו לראות , כיצד הרב מפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב במאור פנים אמר: " מה שאשתי הרבנית מבשלת – אני אוכל ". חוויית השבוע שלי חושש,יצר הרע,מריבה,בלימה,העולם,פינחס,רומח,בני קורח,מענישים,לא לומדים לקח,לשם שמים,מתכוונים, אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ו
האבן עזרא הגיע פעם בשעת בוקר לבית תלמידו וראה אותו ישן הוא כתב על דלתו ”לא ראיתי חתול ישן ועכבר בא ונכנס אל תוך פיו“
ההשגחה הפרטית מזמנת לאדם לראות דברים שעליו ללמוד מהם, והלימוד מהם עשוי לשנות לטובה את כל מהלך חייו, אולם כל זאת בתנאי שיפקח את עיניו ויתבונן בנעשה סביבו.
הרמב"ם, גדול הרופאים, קבע: "לולא המשתגעים היה העולם נשאר חרב''
'' וחוט המשלש לא במהרה ינתק", "משלש" ר"ת מסירות נפש, שמירת הלשון, לימוד תורה, שבת קודש, אדם הטווה וקושר חוטי חייו במשלש זה, אזי לא במהרה ינתק. )באר יחיאל(
אישור (נשלח ע''י מ. ישראלי) חלמתי חלום שבו הגעתי לגן עדן ומלאך עשה לי סיור. תחילה נכנסנו לחדר גדול מלא במלאכים.
חוויית השבוע שלי האבן עזרא,חתול ישן,ההשגחה הפרטית,הרמב"ם,גדול הרופאים,המשתגעים,חוט המשלש, אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ו
אי אפשר להיות רשע כלפי שמיא, ויחד עם זה להיות בעל נימוסים ודרך ארץ. מי שירוד מבחינה רוחנית, לוקה בחסר גם בהתנהגותו עם הזולת. (אמונה שלמה – הרב צבי נקר 4124438-050(
בלעם הרשע בדרך הילוכו כשעדיין חשב שיוכל לקלל את ישראל, זכה למחץ ברגלו עד שנעשה חגר. אך בסופו של דבר נאלץ לברך, וחשב שאז יחזור ירכו על מקומו, אך ברכתו לא באה מטוב לבו אלא מאונס, ונשאר חגר. בזה הביא רבי מרדכי הכהן מצפת (תלמיד ר"י די קוריאל) בספרו 'שפתי כהן' מה ששמע לפרש בדרך מליצה מה שאמר בלעם הֵּנה בָרך לָקחתּי עכשיו שלקחתי עת עצמי לברך וּבֵרך דהינו הבֶּרֶךְ ולא אשׁיבֶנָּה - אינה שבה וחוזרת למקומה?
דּרַך כּוֹכָב מיַּעֲקֹב ְוגוֹ' אוֹי מִי יִחיֶה משּמוֹ אֵ -ל. (386 ( בגימטריא דוד בן ישי, שהוא הכוכב שידרוך מיעקב וינקום באומות. (ר"ש מאוסטראפליא(
ה"חפץ חיים" היה אומר: מה בין אדם מישראל לבין גוי רשע? אדם מישראל כשהוא בצרה, מתפלל לה' ומבקש ברכה מצדיק. לא כן בלק, שבהיותו בצרה, הלך אל בלעם לא לדרוש ברכה לעצמו, אלא לבקש קללה לזולתו.
"ואון בן פלת" (טז, א( " - חכמת נשים בנתה ביתה" (מדרש( סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א שפעם הגיעה לביתו אשה בעלת תשובה והתלוננה לפניו שבעלה מעשן בשבת קודש, ומפר בכך את אווירת "קדושת השבת". ולכן ביקשה ממנו עצה מה לעשות? ואכן יעץ לה הרב: תבקשי מבעלך שלא יעשן לפחות בזמן "הדלקת הנרות"... וכך היה! הבעל הסכים לדבריה, ובמשך כל הזמן שהנרות דלקו בבית, נמנע הבעל מעישון . והנה לאחר מכן יעץ לה הרב שתשתמש בנרות ״עבים״ הדולקים יותר זמן... וגם הפעם קיים הבעל את הבטחתו ולא עישן עד שאחרון הנרות כבה. חלפו מספר שבתות ושוב הגדילה האשה את ״עובי הנרות״ עד שלבסוף השתמשה בנר ״נשמה״ הדולק עשרים וארבע שעות... וכך בזכותה לא עישן הבעל במשך כל השבת!... ועל כך נאמר: ״בחכמה יבנה בית״, בזכות החכמה שב הבעל בתשובה שלימה. ומסופר שלאחר כמה שנים ניגש הבעל לאשתו ואמר לה בחיוך: ברוך ה׳ שהשתמשת לנרות שבת רק בנר ״נשמה״, ולא השתמשת בנר ״שבועי״... ולכן עליך נאמר: "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה"
חוויית השבוע שלי רשע,לוקה בחסר,לקלל,חיגר,דרך מליצה,דוד בן ישי,כוכב,ברכה,און בן פלת,חכמת נשים, אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ו
תפסיק לכעוס על מה שאתה לא, ותתחיל לאהוב את מה שאתה כן.
תפסת מרובה – לא תפסת
תקווה אחת תרומם את רוחנו
תשובה גם היא מצות עשה מהתורה ולכן מצוה לעשותה בשמחה. (הרה”ק רבי שלמה מרדומסק)
תשעים ותשעה אחוז מעורכי הדין מוציאים שם רע לשאר. (אהוד אולמרט)
אברך בר אוריין הפציר ברבי אריה לייב שפירא זצ"ל רבה של קובנא שיתן לו כתב סמיכה, בתחילה סרב הרב לכתוב אך לאחר הפצרות רבות כתב לו סמיכה אולם את חתימתו הרחיק מהכתב, ואח"כ הסביר טעם הדבר שהרי כתיב מדבר שקר תרחק. (נמלצו לחכי( אדם אחד או מעשה אחד יכולים לשנות את ההיסטוריה (שמואל אייזיקוביץ)
אדם אחד הגיע לאדמו"ר אחד עם בנו הקטן, וביקש שהרבי יברך את בנו. שאל אותו הרבי "במה אתה רוצה שאברך את בנך ?" השיב האב "שהוא יהיה דבוק בצדיקים" . חייך הרבי ואמר אם כן, אברכו שיהיה עשיר, ובכך יהיו הצדיקים דבוקיםאליו"...
כיסים מלאים באמונה ! החסידים התכנסו סביב שולחנו של המגיד ממזעריטש, רבי דובער, והוא סיפר סיפור על הרבי שלו, הבעש"ט הקדוש. "הייתה זו שבת רגילה אצל הבעש"ט", פתח המגיד וסיפר, "עד לסיומה". ואז המשיך לספר: מיד לאחר סיום תפילת ערבית – עוד לפני ההבדלה – נכנסה אישה אחת לחדר שבו התפללו הבעש"ט וחסידיו. "רבי, אתה מוכרח לעזור לי!" היא קראה. "אני צריכה בדחיפות כסף כדי להשיא את בתי ואין בכיסי אף פרוטה!" הבעש"ט האזין לדבריה ולאחר מכן הורה לחסידיו להכניס ידיהם לכיסם ולתת כל כסף שימצאו שם למען המטרה החשובה. למרבה הפלא, הכסף שמצאו בכיסיהם הגיע בדיוק לסכום שהאישה אמרה שהיא זקוקה לו. "אמרו לי", חתם המגיד את סיפורו, "מהו הלקח שיש ללמוד מסיפורו זה של הבעש"ט?" חסיד אחד הביע את דעתו: "הסיפור מראה את כוחותיו הפלאיים של הבעש"ט. למרות שהאירוע התרחש כמה דקות לאחר יציאת השבת – ולאף תלמיד לא היה כסף בכיסו, כמובן – חולל הבעש"ט נס כדי לעזור לאישה המסכנה". "יש לנו סיפורים רבים שמראים את יכולתו של הבעש"ט לחולל ניסים", אמר המגיד. "לשם כך אין לנו צורך דווקא בסיפור הזה". "אבל כאן היה זה נס כפול – לא זו בלבד שהבעש"ט גרם לכסף להופיע באורח פלא, אלא היה זה הסכום המדויק – עד לקופיקה האחרונה" התערב חסיד אחר. שוב אמר המגיד שלא חסרים סיפורים הממחישים ניסים מדהימים, גם כפולים ומכופלים, שחולל הבעש"ט. חסיד שלישי אמר: "ברור שהבעש"ט מסוגל לחולל ניסים מופלאים. אך הבעש"ט יכול היה לגרום לכל הכסף להופיע בכיסו שלו, וכך לעשות את המצווה הזאת בעצמו. אך בגלל אהבתו הגדולה לזולת, הוא רצה לחלוק מצווה זו עמם וכך גרם לכסף להופיע בכיסיהם של כל הנוכחים. אני חושב שזהו המסר של הסיפור". "אם יורשה לי לומר", אמר המגיד, "אני סבור שהסיפור הזה אינו עוסק כלל בבעש"ט. אני חושב שסיפור זה הוא באמת אודות גדולתם של תלמידיו. אף שהשבת זה עתה הסתיימה ולאיש מהם לא היה כל כסף, הם הכניסו את ידיהם לכיסם ועשו כהוראת הרבי באמונה שלמה וללא פקפוק..."
הגט (אפריון שלמה, גליון 174) פעם בתקופת המהפכה החומייניסטית הגיעה לארץ עגונה צעירה שנמלטה מאיראן בתקופת המהפכה, לאחר שבעלה התאסלם וסירב לתת לה גט. המצב נראה חסר סיכוי, וכל בית-דין שדן בעניינה לא מצא לה פתרון. לא רק שהבעל לא רוצה לתת גט, הוא גם לא מאמין בגט. ומי יכפה אותו לתת גט באיראן של חומייני? מסכנה אותה אישה צעירה שכל החיים לפניה. אין לה פתרון, ונראה שכל החיים תהיה עגונה... מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה בתקופה ההיא הרב הראשי לישראל, קיבל את התיק של הבחורה הזאת אחרי שהוא עבר את כל הערכאות השיפוטיות שלא מצאו לו פתרון. הוא לא התמהמה. על נייר מכתבים רשמי של מדינת ישראל הוא שלח מכתב לרב שופת, שהיה רב באיראן באותה תקופה. כשהגיע המכתב לרשויות באיראן, הם ראו על המכתב את סמל מדינת ישראל ומייד העבירו אותו לידי הצנזורה של איראן. מתרגם שהוזמן למקום גילה כי המכתב מדבר גם על הנשיא האיראני אייטולה חומייני בכבודו ובעצמו. תוך זמן קצר הועבר המכתב לידי חומייני, שקרא את מה שכתב הרב אליהו במכתבו. הרב כתב שם לרב שופת את פרטי המקרה של העגונה, וביקש ממנו לפנות לעזרתו של חומייני, כיוון שגם הוא אדם מאמין ובוודאי כל מי שמאמין בא-לוקים לא ירשה שעוול כזה יתרחש תחת ידו. הרב כתב כי הוא בטוח שחומייני יסייע במתן גט לאותה אישה מסכנה. אייטולה חומייני קרא את המכתב, עם כל השבחים שהרב כתב עליו, ושלח לקרוא לרב שופת מביתו. כשהגיעו חיילי המהפכה לביתו של הרב שופת והזמינו אותו להתייצב לפני אייטולה חומייני, הוא היה סבור לתומו שזה הסוף שלו. הוא ביקש חמש דקות של התארגנות, לבש תכריכים מתחת לבגדים, נתן ביד בניו את הצוואה שלו, והלך עם משמרות המהפכה של אייטולה חומייני ימ"ש. כשהרב שופת הגיע לפני אייטולה חומייני, הוא נשאל על ידו: האם אתה מכיר את הרב מרדכי אליהו? כן, השיב הרב שופת בהיסוס. האם הוא רב גדול? כן, עונה הרב שופת, כשהוא לא מבין לאן השיחה חותרת )האם זה טוב להגיד שהוא מכיר את הרב אליהו או שזה מסוכן? סוף-סוף הוא רב ראשי בישראל...(. בינתיים המשיך חומייני לשאול את הרב שופת: האם אתם שומעים לו? הרב שופת אכן אישר שהרבנים בעולם שומעים לו. " תראה מה הרב כותב עלי!", נפנף האייטולה במכתב השבחים שנכתבו עליו. מתוך קורת הרוח שהייתה לו, הוא שאל מיד את הרב שופת מה צריך לעשות כדי להתיר את העגונה. הרב שופת הסביר לו שצריך לקרוא לבעל ושיסכים לתת גט. חומייני קרא מיד לבעל ואמר לו: תן לאישה גט מהר! לחייליו הוא אומר: אם הוא לא מסכים, צריך לשבור לו את העצמות, הוא מוציא לנו שם רע. שאנחנו לא מתנהגים לפי הצדק והיושר. הרב שופת הסביר לחומייני שהבעל צריך לתת גט מרצונו ולא בכפייה, והוא ביקש: תן לי אותו לכמה דקות ואסביר לו שייתן גט מרצון. חומייני, בתגובה, אמר לבעל: יש לך חמש דקות. בינתיים הבין הבעל שאם החיים שלו יקרים לו, כדאי לו להסכים לתת גט, והוא אכן הסכים. הרב שופת התקשר מהלשכה של אייטולה חומייני לצרפת, ומשם בשיחת ועידה ללשכה של הרב אליהו בישראל. הוא דיבר עם הרב אליהו ברמזים וסיפר את כל הסיפור, והרב הנחה אותו כיצד לעשות את הגט בצורה הנכונה. באותו מעמד מינו את הרב שופת להיות שליח קבלה של האישה לקבל את הגט במקומה. אחר כך הרב שופת עשה דרך הטלפון, בהדרכת הרב אליהו, גט נוסף בשליחות של הולכה לארץ-ישראל, ושלחו אותו לארץ. רק גאוניותו של מרן הרב אליהו זצ"ל, ונסיון ההיכרות שלו עם הערבים - שאוהבים כבוד, העלתה רעיון כה מבריק לשלוח מכתב עם בלנק של מדינת ישראל ולשבח את העריץ הרשע – הוא ידע בדיוק לאן זה יגיע, ולאן הדבר יוביל. זכותו תגן עלינו אמן! לכעוס,לאהוב,תקווה,תרומם,תשובה,בשמחה,עורכי דין,אברך,בר אוריין,כתב סמיכה,הפצרות, אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ו
תמיד שאתה קונה משהו – תמצא אותו אח"כ יותר בזול.
תמשיך, תמשיך לדבר, בסוף יצא לך משהו אינטליגנטי.
תן לי הנפש והרכוש קח לך. אם אדם רוצה שיהיה בבחי' תן לי הנפש דהיינו שיהיה לו שליטה על נפשו, צריך הוא שיגיע למצב של והרכוש קח לך שלא יהיה לו שום שייכות עם רכוש ועניינים גשמיים. (הרה"צ מסטריקוב זצ"ל)
תעבור על פשע ותמחה אשם מעל האותיות פ'ש'ע' הם האותיות צ'ת'פ' כאשר תעבור על האותיות פ'ש'ע', תמצא את האותיות, צ' ת' פ' שהם ראשי התיבות של צ'דקה ת'שובה פ'ילול, וזהו, תשובה- תפילה- צדקה, שמעבירין את רוע הגזירה. וזהו, תעבור על פשע ותמחה אשם, ובכך אפשר לפרש, שמך מעולם עובר על פש''ע,
כינור וקשת (מאורות הדף היומי, גליון 848) הכינור היה כל עולמו, או כפי שאמרו אחרים: כל עולמו היה הכינור. התמזל מזלו ואוזניהם של בני העיר אליה נקלע היו מחודדות טובא, ולאחר שנות נדודים מצא מנוח לידיו ולמיתריו. זכרן ילדותו הראשון כרוך בכינור, ומני אז היו כרוכים זה בזה. מלחמה שפרצה, רעב וצמא , הפרידוהו ממשפחתו, הנדידוהו ממקום למקום, אך כינורו היה עמו בכל מקום. היכן לא היה עמו. בודד בלילה, בין מנוסה לבריחה, ביער חשוך, על אדמה צוננת, היה פורס את תרמילו, ובידיים רוטטות מלטף את מיתריו, בודק בחשש אם לא נפלה שערה מרצועת שער הסוס המתוחה על הקשת ומתנתק מהכול. הוא והכינור. מספרים כי פעם עלה בידו לרתק למקומו מרצח אכזר שנמלט באמצעות מנגינה קסומה, עד שהשלטונות הגיחו מאחור והניחו עליו את ידיהם. הוא מעולם לא אישר את המעשה, אך גם לא הכחיש. כך או כך, יום בואו לעיר בה התגורר זה שנים אחדות , היה עבורו יום חג. בניה נחנו בכישרון לנגינה ויותר מכך באהבתה. ימים ספורים השמיע נעימות כינור תחת הגשר הראשי, ולאחר מכן אספו מאן-דהוא אל ביתו ומשם ואילך קצרה הייתה הדרך לתהילה. לא היה אירוע בעיר שהכנר לא נטל בו חלק מרכזי. הוא גם היה איש יודע סַפֵּר, ואת ההפסקות שתכנן בטוב טעם היה מתבל במעשיות שאיש לא ידע אם היו אם לאו, אך בשעה שהוא סיפרן זה לא היה משנה להם כלל. קולו הכסוף הובילם לעולם שכולו טוב, הרחק משאון היום יום, והם הלכו אחריו בעיניים עצומות. בלילה אביבי קסום, תחת כיפת כוכבים נוצצים, התאספו סביבו מאות מבני העיר לרגל חנוכת מבנה כלשהו, והוא החליט לחלוק עמם את חוויותיו מימי בראשית. כשכינורו בידו חזר לשנות ילדותו ובעיניים עצומות תיאר את הקשת שגילף אביו מעץ שכרת ביער, את שרף העצים שאגר כדי למרוח על שער הסוס, ואת תהליך בניית גוף הכינור. אור לבן בהק על הכינור והבליט שריטות ופגמים שנוצרו בו במהלך השנים. זה מהיער ההוא, הפטיר בחיוך, והסדק הזה הוא מן הבריחה ההיא, וכך היה הולך ומונה את מאורעות חייו שנחרטו בכינורו והיו חלק ממנו . הבוקר אור, הם התפזרו איש איש לביתו, ובלב אחדים מהם התגבשה החלטה, כי עליהם לאסוף ממון מכל הנהנים מנגינתו המופלאה, כדי לרכוש עבורו כינור חדש חלף כינורו החבוט. היה זה הסוד השמור ביותר. אנשים חלפו לידו מחויכים ושפתותיהם מהודקות, אוצרים בקרבם את ההפתעה המשמחת. בבקתה בקצה העיר עמל אומן איטלקי לייצר כינור יחיד במינו. הכינור הושלם, והדריכות גברה. אחד ממכריו בא לבשרו כי כל בני העיר ממתינים לו בכיכר העיר. בעודו מתקבל בתרועות גיל קיבלו את פניו נכבדי העיר עם הכינור החדש, הנוצץ, חף משריטות ובוהק כמראה. נשמתו נעתקה. הוא לא הרשה לעצמו לחמוד כינור שכזה ועתה הרי הוא שלו. הוא ביקש את מן ההמון כי יניחו לו שעה קלה להתבודד עם עצמו. הוא פסע בניחותא מאחורי בניין מט ליפול והקהל המתין בסבלנות. לפתע נשמעה נעימת כינור בודדת, קסומה ומנחמת. דומה היה כי מאן דהוא פרט על כוכב. אליה הצטרפו קולות נוספים ויחד נדמה היה כי הירח פורט על כל הכוכבים ורוח של ברכה מביאה אליהם נעימות מעולם הנגינה. עיני הכול היו מצומצמות, לא לאבד אפילו שברו של צליל. הכנר יצא ממקום מסתורו, והצלילים התגברו והתחזקו, התקרבו והלכו, התעצמו ורבו, עד שהוא עמד מולם, גם עיניו עצומות, מצחו זוהר ממאמץ, ורידיו עמלו באון להזרים דם לגופו המתאמץ, תלמי הקמטים במצחו איימו להעמיק חרוש עד ערפו, וידיו תיזזו בחן ובכישרון, הפיקו את הטוב שבנעימות ששמעו מימיהם. הוא סיים. הם פקחו את עיניהם, ובטרם היה סיפק בידם למחוא בכפיהם, הביטו בתימהון בכינור השרוט והחבוט, שאחז בידיו. הוא אמר להם אז רק זאת: תודה על הכינור החדש, ודאי איטיב לנגן עליו. רק רציתי שתדעו, שהלב הוא המנגן. הכלי הוא רק אמצעי הביטוי. תודה לכם.
קונה,בזול,לדבר,אינטליגנטי,נפש,רכוש,פשע,תשובה,צדקה,פילול,אשם,כינור,קשת, אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ו
'אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" (במדבר כד,יד). "באחרית הימים" – בימים האחרונים לפני ביאת הגואל, ירצו ויתאמצו לעשות את "העם הזה", את עם ישראל, "לעמך", דומה בדרכו ובהתנהגתו לאומות העולם. (רבי בונם מפשיסחה)
תלמד מטעויות של אנשים אחרים. אתה לא תחייה מספיק זמן כדי ללמוד מטעויות של עצמך.
תלמידי הבעל שם טוב הקדושים אומרים: טהרת המחשבה – קשה הרבה יותר מטהרת הגוף.
תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, מצות מחיית עמלק תחילתה באות ת' ומסיימת באות מ', וכן תהלים תחילתה ת' וספר מ', ובא לרמז, כי אפשר להכניע את עמלק בכוח ספר תהלים. (כ"ק מרן רביה"ק שליט"א - בקובץ בית הלוי)
כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם (דברים טובים – פרשת ויגש) והנה כל מי שמתבונן בחיי היום יום רואה השגחה פרטית, לפני שלושה שבועות נסע מרצה אחד מארגון ערכים לשבות שבת בנתיבות וכשהגיע לעיר נתיבות הראו לו אפוא אכסניא שלו, ונכנס לשם, והנה מיד יצא לבית הכנסת להכין לשיעורו שיצטרך למסור במשך השבת ובאמת נשאר בבית הכנסת, והתפלל והלך לאכול ביחד עם כולם, ומסר נאום יפה, וככה המשיך עד השעה שתיים בלילה, והנה כשגמרו את הפאברענג, רצה ללכת לאכסניא, אבל מה יעשה הוא לא זוכר אפוא הולכים לימין או שמאל, התחיל ללכת ורואה שאינו מוצא את המקום, עד שהחליט הוא הולך לבית הכנסת לישון, וככה יחזור לכוחותיו, איך שהוא נכנס לבית הכנסת היה כבר שתיים וחצי, ורואה שבחור אחד לומד בקול ובהתלהבות גמרא, והנה איך שנכנס לבית הכנסת, הבחור נבהל מאוד כי מגיע לשם באמצע הלילה, המרצה שאל לבחור, איך יש לך געשמאק ככה ללמוד באישון ליל שבת כשכולם נמצאים בבית וישנים? אמר לו הבחור שהיות ששמע לפני כמה שנים מהראש ישיבה שלו שאם יש לבחור שכל היה גומר את כל הש"ס עוד לפני חתונותו כדבעי, וע"כ התעוררתי מאוד מהדרשה והחלטתי שאני בע"ה אלך לחופה, רק אחרי שאני יסיים את הש"ס כדבעי, והנה אני כבר היום בן עשרים וארבע ואע"פ שהציעו לי כמה שידוכים אמרתי אני עוד לא ראוי, אני חייב קודם לסיים את הש"ס כדבעי. והנה עכשיו יש לי עוד שתי דף ובעז"ה מחר בבוקר אחרי התפילה אעשה סיום הש"ס. שאל אותו המרצה האם אני יכול לישון אצלכם בבית ? אמר לו הבחור אצלנו סגרו את הדלת כי ידעו שאני לא אחזור כי אני חייב להספיק ללמוד, בגלל שאני הולך לסיים את הש"ס. אבל אם כבודו רוצה, בעזרת נשים יש ספסלים יותר נוחים אז אתם יכולים לישון שם. ובאמת המרצה עלה לעזרת נשים ונשכב שם, ולא עובר כמה דקות הוא שומע מישהו בוכה, וקם והולך אחרי הקול והנה רואה בחורה עומדת ובוכה בדמעות שליש, שאל המרצה בקול, אולי אוכל לעזור משהו ? והבחורה הסתובבה ואמרה בקול גדולה ובבהלה האם כבודו ר' משה מבני ברק (שם בדוי)? שאל המרצה מנין את יודעת, ענתה אני בוכה בגללך, המרצה שואל למה, ענתה הבחורה כי אני לפני שנתיים שמעתי ממך הרצאה שאם יש שאיפות אמיתיות זה יתקיים בעז"ה, ואמרת אז למשל, אם בחורה יש לה שאיפה להתחתן עם בחור שלמד וסיים ש"ס, אם היא תתכוון באמת אז היא תקבל, והנה אני החלטתי אז שאני באמת רוצה בחור כזה, ומאז שום דבר לא הציעו לי בתחום הזה, ועכשיו אחרי שנתיים באתי לכאן לבכות לד' בשבת בלילה בשעה שלוש כשאף אחד לא נמצא רק אני וד', ואני יבכה אליו שינחני בדרך הנכונה האם זה אמת מה ששמעתי לפני שנתיים או זה לא אמת, פתאום אני מוצא את כבודו כאן כמו מלאך מהשמים. והמרצה הרגיע אותה, וכבר האיר הבוקר והתפלל שחרית ומוסף, ושוב הלך לסעוד ולהרצות, עד סוף השבת. במוצאי שבת הלך המרצה ובירר אפוא גר הבחור שמצא בליל שבת בבית הכנסת, ואכן מצא את הכתובת, והלך ודיבר עם הוריו והציע להם את הבחורה שמצאה בעזרת נשים בליל שבת, וביום שלישי פר' מקץ השבוע ב"ה התארסו שניהם. וכשסיפרו זאת להגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי שליט"א אמר שמצווה לפרסם סיפור זה. המכניס המון אמונה בהקב"ה.
אחרית הימם,הגואל,אומות העולם,טעויות,טהרת המחשבה,טהרת הגוף,מחיה,תפילה,
אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ו
בלעם נתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ע"י בנות מואב, ואיתא בגמרא (סנהדרין קו) שחז"ל גזרו שלא לאכול פת, יין, שמן, של גויים בכדי שלא יהיו קרובים מדאי וירצו להתחתן עימם, וזה יעץ להם בלעם, 'וילך שפ"י' ר"ת ש'מן פ'ת י'ין שיתנו לישראל, ועי"ז יימשכו אחריהם.
התבונן בילדינו הַשְּלֵמִים, וגלה מעלותיהם. אל תביט על הקצה המוקצה שקיים בכל אחד. אם רק תְּשַּנֶה את זָוִית רְּאִייָתְָּך ו'כתם לידה' יֵהָפְֵך ל'נקודת חן'. נזכה, גם אנו, למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם.!
"וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כד,ב). אומרת הגמרא (בבא בתרא פ): "ראה שאין פתחי אוהליהם מכוּונים זה כנגד זה". גם בדירת ארעי חייבים להקפיד על גדרי הצניעות, שלא כמי שמקילים בקיץ בענייני צניעות בהימצאם בדירת ארעי, מחוץ לעיר, ואומרים "אחטא ואשוב" – כשאשוב בחזרה לעיר.(הרבי מליובאוויטש(
חסיד אחד בא לפני רבי יהושע מבעלזא וביקש ממנו ברכה שיזכה למות כיהודי. אמר לו הרבי: למות כיהודי גם הגויים רוצים, שהרי כך ביקש בלעם: תמות נפשי מות ישרים, אבל העיקר הוא לחיות כיהודי.
התרומה (קול ברמה, ניסן ע"ו(
"לפַּלֵא נֶדֶר אֹו בִנדָבָה" (במדבר ט"ו ג'(
סיפור מופלא עד מאוד, המוכיח על השגחה פרטית מיוחדת במינה. את הסיפור שמעתי מפי עדים נאמנים, והוא מופיע גם בספר 'אמונה שלמה'.
ראש ישיבה חשוב, שבישיבתו לומדים תלמידים רבים, נסע לאסוף כספים בחו"ל, ונכנס אל אחד הגבירים הידועים וסיפר לו באריכות על צרכי הישיבה שבראשה הוא עומד. ראש הישיבה דיבר ודיבר, והאריך בפרטים על מנת להיכנס לליבו של הגביר. בסיומם של הדברים, הוציא הגביר את ארנקו, הוציא משם 25 דולרים, ומסרם לראש הישיבה. משראה את עינו הלא טובה של הגביר, החליט ראש הישיבה לא להגיע אליו יותר. אם זה הסכום שהוא מוכן להוזיל מכיסו לאחר שסיפרתי לו כל כך הרבה על הישיבה שלנו, וצרכיה, בוודאי שלא משתלם להגיע אליו יותר.
לאחר כמה שנים צעד ראש הישיבה ברחובה של אחת הערים באמריקה, על מנת להתרים שוב את הגבירים למען ישיבתו. והנה הוא רואה לפתע את הגביר ההוא, שתרם 25 דולרים, הולך לעומתו. הגביר, שזכר את ראש הישיבה, ניגש אליו, ואמר לו: לאחר שתרמתי לך את הסכום הקטן ההוא, אני מבין שכבודו החליט לא להגיע אליי יותר. ברצוני להודיעך, שהשי"ת לימד אותי לקח על מה שעשיתי, וכיום הזה לא אנהג יותר כפי שנהגתי אתכם. אתה מוזמן להגיע לביתי, ושם אתן לך תרומה גדולה. ראש הישיבה הופתע למשמע הדברים, וכמובן שהגיע לביתו של הגביר, וזה סיפר לו דברים כהווייתם. כמה ימים לאחר שהייתם אצלי אז, ונתתי לכם תרומה של 25 דולרים בלבד, הייתי צריך להגיע למקום פלוני, וכיון שהמכונית לא הייתה אצלי, נאלצתי לקחת מונית. אירע מזלי, והנהג שהסיעני היה שיכור כלוט. הוא נהג כמו מופרע, עשה זיגזגים רבים, ואני כבר ראיתי את המוות מול עיניי. כשביקשתי ממנו לרדת, סירב לאפשר לי לעשות זאת, בטענה ש 'עדיין לא הגענו ליעד המבוקש '. הסוף הלא-טוב היה שהנהג השיכור נתקע בקיר, והמכונית התהפכה ונשרפה. הנהג נהרג, ואני יצאתי בנס, אבל פינו אותי לבית החולים כשאני מחוסר הכרה . והנה, כיון שחלק גדול מגופי נשרף כתוצאה משריפת הרכב, לא הצליחו לזהותני בבית החולים. בלבול נוסף היה שם, כשהמשטרה העלתה השערה, שהפכה ל 'ודאית', שאני 'נהרגתי' בתאונה, ולאחר מכן 'חטפו' את גופתי מזירת התאונה )בשל היותי גביר מפורסם, וה 'חוטפים' רצו לקחת כופר גדול (. בשל כך, נקבע שהפצוע המאושפז בבית החולים הוא אדם אחר, שנפגע אף הוא בתאונה דומה שאירעה באותו זמן, ואילו ממני התייאשו לגמרי. ההודעה זו הועברה גם לילדיי.
במשך 6 חודשים הייתי מחוסר הכרה, וכאשר התעוררתי, והחילותי להיזכר מה עבר עליי, נדהמו הרופאים לשמוע שאני עונה על שם אחר לגמרי, ואינני מזוהה עם השם ש 'הדביקו' לי בטעות. למותר לתאר שאם ההלם של הרופאים היה כה גדול, לאיזה שיאים הגיעה התדהמה ופיק הברכיים שאחזו בילדיי 'היתומים'. הם לא האמינו שאבא שלהם נשלח אליהם מחדש מן השמים, ולקח להם זמן רב עד שהאמינו שהדבר הוא נכון... לאחר שהתרגלו אליי קמעה קמעה, הודיעו לי הילדים שלאחר ההודעה המרה שקיבלו על 'פטירתי', הם מכרו את כל הנכסים שלי... את הבית והרהיטים, את המכוניות ויתר חפצי הרכוש, ולא נותר מהם דבר. ברם, כיון שהכסף נשמר אצלם, הייתה אפשרות לרכוש מחדש בית מגורים, וכך חזרתי לאט לאט לחיי השגרה. ברם, הוסיף האיש לספר לראש הישיבה, הדבר שהוציא אותי מהכלים, וגרם לי להתעוררות מרובה בכל העניין הזה של התרומות, היא אותה 'קבלה' שהייתה תלויה בבית הכנסת. כאשר הגעתי להתפלל בפעם הראשונה בבית הכנסת, הבחנתי בקבלה על כסף שנתרם על ידי הילדים שלי 'לעילוי נשמתי'... הקבלה נכתבה על ידי וועד בית הכנסת, וכאשר ראיתי את סכום הכסף שהילדים תרמו למטרה זו, הזדעזעתי עד עמקי נשמתי. הילדים, שהיו כמובן גם הם עשירי עולם, ומיליוני דולרים מצויים בחשבונות הבנק שלהם, תרמו 25 דולר לעילוי נשמת אביהם - - - והנה, אומר הגביר, מלבד הזעזוע שאפף אותי על הסכום הזעיר כל כך שהילדים היו מוכנים לתרום למעני, הסכום של 25 דולר 'הקפיץ' אותי בכך שהזכיר לי את הסכום שתרמתי לך, ראש הישיבה, בבואך אליי לפני כמה שנים. הקב"ה הוכיח לי בצורה הברורה ביותר שאם אני לא אדאג לעצמי, ולעולם הבא שלי, אף אחד לא ידאג לי, גם לא הילדים שלי. ולכן החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ולהעלות את התרומות שלי לישיבות ולמוסדות-קודש. בתוך כדי דיבור הושיט הגביר לראש הישיבה צ'ק על סך אלפי דולרים . 'סכום זה הוא על ביקורך הנוכחי, והנה לך צ'ק נוסף על הביקור הקודם שבו נתתי לך רק 25 דולרים', אמר הגביר, ומסר לראש הישיבה אלפי דולרים נוספים.
חוויית השבוע שלי בנות מואב,פת,יין,שמן,בלעם,להתבונן,למצוא חן,שכל טוב,דירת ארעי,צניעות,למות כיהודי, אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ו
תכלית החכמה היא מעשים טובים--ככתוב: ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם--{תהילים קי"א}
"תכננתי הודו, בסוף יצא דרום אמריקה, אבל היה אדיר" (כריסטופר קולומבוס)
תנצל את היום כאילו זה יומך האחרון ותבנה את עתידך כאילו תחייה לנצח.
תלמד מאתמול, תחייה את היום, ותקווה למחר.
החסד שהציל (פניני עין חמד, גיליון 591) להלן סיפור מופלא אותו סיפר הרב יצחק אמסלם, מורה הוראה בבית-שמש ששמע אותו מכלי ראשון, מאותו אדם אשר בדידו הווה עובדא. יש בסיפור זה ללמדנו כי כאשר האדם עושה חסד עם הזולת, למעשה יותר עושה חסד עם עצמו ושעושה עם זולתו . או כפי שאמר האדמו"ר ר' שלמה גולדמן מזוויעהל זצ"ל - על כל פסיעה שאדם פוסע עבור הזולת, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו…! התאריך בו אירע סיפורינו הוא י"ב אייר ה'תשע"ו, יום שישי. מיודענו חוזר בשעת הצהריים לאחר מספר שעות בהם טייל עם ילדיו. מאחר ומיודענו מוצא את פרנסתו מעבודה בלילות, הרי שטיול עם ילדיו דורש ממנו משאבים עצומים. לאחר שהחזיר את ילדיו לביתו, הרגיש כי צריך הוא לנוח ולפיכך ביקש הוא לנוח קמעא. לאחר מחשבה קצרה, החליט כי המקום המתאים ביותר בו יכול למצוא לעפעפיו תנומה, הוא בבית אחותו. שכן ילדיו לא יפריעו משנתו ולא יהיה מי שיטריד את מנוחתו. וממחשבה למעשה. מיודענו מניע את רכבו ויוצא לנסיעה האורכת דקות ספורות, מגיע לבית האחות. שם עולה על יצועו ונרדם... חלפה שעה וחצי והנה צלצול טלפון טורדני מעירו. הוא מביט על צג הטלפון הנייד וביקש לראות מיהו האדם המתקשר אליו. על הצג מופיע שם של אחד השכנים . "מעניין מה הוא רוצה ממני?", תוהה. והוא עונה לשכן. " הלו, מה שלומך אברהם (שם בדוי)?". השכן בצד השני עונה בקול מגמגם. "אני מצטער. תהיתי האם תוכל לעשות לי טובה... ". מיודענו מסתקרן ושואל: "במה מדובר?". והשכן עונה כי לצערו הוא סובל מפצעים בפיו. ומתקשה הוא לאכול ולשתות. ידוע כי ישנה רפואה טבעית עבור מחלה זו, והיא - שתיית חלב עזים. באותם רגעים מפאת סיבה כלשהי השכן לא יכל לנסוע ולהביא חלב עזים. הוא שואל את מיודענו האם יוכל לעשות עבורו טובה גדולה ועצומה! ויביא לו חלב עזים טרי מהמושב הסמוך . משמעות הדברים היא שעל מיודענו לרדת לרכבו, לנסוע נסיעה קצרה, לרכוש את החלב, להביאו לשכן ורק אז יוכל להמשיך בשינה. אבל מיודענו עייף. עייף מאוד... מה יענה? מה יעשה? השכן שראה כי מיודענו מתמהמה הבין את פשר השתיקה ומיד אמר: "תראה, אני בהחלט אבין אותך אם תסרב. ברי לי שאין זה קל עבורך. בייחוד כאשר הינך זקוק לשינה בשעות היום כדי להחליף כח". המלחמה בין היצר הטוב ליצר הרע הייתה בעיצומה. מחד גיסא, מיודענו ממש רוצה לעזור לשכנו ולהביא עבורו חלב עזים. בכך גם יוכל לעזור לו למצוא מזור למחלתו. פצעים בפה אינה בעיה של מה בכך. אולם מאידך גיסא, היצר הרע לוחש באוזנו: "אתה עייף... אתה חייב את שעות השינה לעצמך. ובכלל, היום הגדלת לעשות. הרי הוצאת לטיול את ילדיך ." ומוסיף הוא ללחוש באוזניו: "אל תדאג, שכן אחר יעשה עבורו את הטובה והוא ישיג את החלב. הוא יסתדר גם בלעדיך! " . במלחמת היצר הפעם גבר היצר הטוב. הוא פונה לשכנו ואומר: "אל תדאג, אתה יכול לסמוך עליי. אני אביא לך את חלב העזים עבורך!". למשמע דברים אלו, השכן בירך אותו בכל הברכות הכתובות בתורה ומיודענו קם, לוקח את מפתחות הרכב ויורד למטה כדי למלא את משימת החסד שנטל הוא על עצמו. כשהוא מגיע לרכב ופותח את הדלת - ואז חושכות עיניו. בנו הפעוט נמצא שם! הוא שכח אותו! הוא לא הוריד אותו כשהחזיר את ילדיו לביתו לאחר הטיול. למעשה חלפה שעה וחצי מאז שהוא שכח אותו ברכב. בחסדי שמים מרובים מצבו של הפעוט היה טוב למדי יחסית לעובדה בה שהה ברכב סגור פרק זמן כה ארוך. הוא מיד הוציאו מהרכב, נתן לו לשתות והמתין דקות אחדות כדי שהוא יתאושש. פרצופו היה מעט אדום אבל היה זה סביר בהחלט בהתחשב בעובדה שהוא נרדם ברכב לפרק זמן . מה הוא אכן קיבל את בנו במתנה. אין ספק שאלמלא נענה לאותו שכן, היה בנו נשאר עוד זמן מה ברכב, ומי יודע אם לאחר מכן היה ניתן להצילו. .. כעת עלינו לשאול את עצמנו - מי הציל את מי? מיודענו את השכן או השכן את מיודענו. אין ספק, ממצוות החסד לא מפסידים לעולם!!!
חוויית השבוע שלי חכמה,מעשים טובים,יראת השם,שכל טוב,הודו,דרום אמריקה,תלמד,תחיה,תקווה,תנצל,תבנה,לנצח, אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ו
אחד המשגיחים בישיבה אמר, בחור שעובר את הכביש לבוטקה של מפעל הפיס הסיכוי שלו להיפגע בתאונה ח''ו יותר גדולה מהסיכוי לזכות בהגרלה.
"תחשוב טוב יהיה טוב"
"תבן אין נתן לֲעָבֶדיך, ולבנים", תבונה לא קניתי, אבל לְבֵּנִים, שערות לבנות כבר יש לי, עוד מעט אני כבר מסתלק. מה אני אומר לקב"ה?
תכבד את השבת מאד ואל תצמצם כלל, "כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יום טוב''
אזרחות גרמנית (הקדמה לשו"ת " מלמד להועיל") מעשה בשני יהודים ששרתו בצבא הרוסי. השנים שהיו יראי שמים התפללו בחשאי מדי בוקר בהשכמה תפילת שחרית . "עבירה" כזו בימים ההם של משטר הצאר הרוסי הייתה מחייבת אותם הגליה לסיביר, סבל ועינויים קשים. בוקר אחד נכנס קצין רוסי לחדר בזמן ששניהם היו עטורים בתפילין. שאג הקצין ': מהו הדבר הזה בראשיכם '? תוך שהוא צורח הניף את ידו, וסטר סטירה מצלצלת לאחד מהם . השנים קרצו זה לזה והחליטו להגן על עצמם, הם הכו את הקצין למוות, החביאוהו, ומיד ברחו מהמחנה. ונמלטו לעבר הגבול, היה ברור להם כי כשיתגלה הקצין יוצאו שניהם להורג . כעבור שעות ספורות נמצא הקצין ההרוג . חקירה מהירה העלתה את שמות שני היהודים הנמלטים כחשודים ברצח .בינתיים הצליחו שני הנמלטים לחצות את הגבול, והגיעו לקהילה יהודית באחת מערי גרמניה . המשטרה החשאית הרוסית פעלה במהירות, ודרשה בתקיפות מהגרמנים שיסגירו לידם את השניים. עד מהרה התפרסמה הידיעה בעיתונות, שהצאר הרוסי דורש מהקיסר הגרמני את הסגרת השניים. כמובן שהקיסר הבטיח להסגירם. השמועה נפוצה בין המוני יהודי גרמניה שהמשטרה מחפשת איזו קהילה נותנת מקלט לרוצחי הקצין. כששמע הגאון רבי דוד צבי הופמן , ראש "בית המדרש לרבנים" בברלין על העניין חקר על מקום מחבואם, וכשהבין שתוך זמן קצר לא תוכל אותה קהילה להחזיקם , החליט לעשות מעשה . יום אחד הודיע לבני ביתו שהוא חייב לצאת לנסיעה ארוכה. לקח עמו מזוודה גדולה ונפרד מביתו. פניו היו מועדות לרב הקהילה שהחביאה את שני הנמלטים . כשהגיע לעיר פנה לרב, וביקש לפגוש את השניים. אמר לו : הרב כי מי שיוצר עימם קשר מסתכן בנפשו ... אך רבי דוד צבי התעקש. לקחו רב הקהילה והביאו אל השניים שהתחבאו במרתף. אחרי שיחה קצרה אמר רבי דוד צבי: ' הרשה לי לקחת את שני הנמלטים איתי. מעכשיו תסור כל האחריות ממך ומקהילתך. ' הרב הנדהם מאומץ ליבו ומהחלטיותו הסכים . פתח רבי דוד צבי את המזוודה והוציא ממנה שמלות ופאות. השניים פשטו את בגדיהם והתלבשו בהם. והורה להם שאם בדרך מישהו יפתח אתם בשיחה, לא יענו לו, ויצביעו עליו כידיד, והוא יסביר כי הן אורחות מחו"ל שלא יודעות גרמנית ... השלושה יצאו לברלין ברכבת, ושם סידר להם מקום מחבוא ודאג לכל צרכיהם . לא חלף זמן רב, והקיסר הגרמני וילהלם השני חלה. בעיתונים נמסר שכמה מגדולי הרופאים הגרמנים נואשו מלרפאו . הזמין רבי דוד צבי את רופאו האישי, ואמר לו ": ידידי הזדרז וסע אל ארמון הקיסר, ומסור ששמענו כאן על מצבו הקשה של הקיסר, ואמור להם שהרב שלח אותך לרפא אותו ." ענה הרופא לרב: " הרי גדולי הרופאים לא הצליחו, הכיצד אני אצליח למצוא מרפא לקיסר "!? אמר לו הרב: ה" יהיה בעזרך, אתה תצליח לרפא את הקיסר! תמתין שם כמה ימים, וכשהקיסר יתחזק ויתרפא, הוא יקרא לך לראיון, וישאל אותך מה בקשתך? תאמר לו שהרב דוד צבי הופמן מברלין שלח אותך, והוא ביקש ממך שתיתן אזרחות גרמנית לשני היהודים המבוקשים על ידי המשטרה הרוסית "... הרופא היה מופתע מצעדו הנועז של הרב, אבל עשה כדבריו. נסע לקיסר, התקבל, והצליח לרפאותו . לאחר מספר ימים קרא הקיסר לרופא, ושאלו ": מה תבקש ממני, אעשה כל שתרצה "! ענה לו הרופא: " איני רוצה פרוטה, רק אני מבקש דבר אחד בשמו של הרב הופמן מברלין, תן נא אזרחות גרמנית לשני היהודים שנמלטו מרוסיה לגרמניה . " באותו מעמד התקשר הקיסר וילהלם לצאר הרוסי ואמר בנחרצות ': יש לי בקשה אליך אדוני הצאר, הפסק נא את החיפושים אחר החשודים ברצח הקצין. החלטתי לתת להם אזרחות גרמנית, ואיני רוצה לשמוע ולראות כל פרסום בעניין .' כששב הרופא , סיפר לרב הופמן את שעבר עליו בארמון הקיסר, וסיים ": מורי ורבי, ידעתי מתמיד שאדוני הוא מגדולי פוסקי גרמניה, אבל את זאת לא ידעתי , שאדוני הוא בעל מופתים "! ענה לו הרב: " אבקש אותך בכל לשון של בקשה לא לספר לאיש מעשה זה "!
חוויית השבוע שלי
משגיחים,מפעל הפיס,תאונה,הגרלה,שערות לבנות,מסתלק,תכבד,תצמצם,הוצאות,שבתות,
אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ו
המעשה הטוב שאתה עושה היום, עשוי להועיל או לך למישהו שאתה אוהב בזמן הכי פחות צפוי.
המציאות היא יותר טובה מהדיווח.
''ויקחו אליך פרה אדומה" (יט, ב( - נסמכה פרשת "פרה אדומה" לפרשת "קרח", ללמדנו על הצד השווה שביניהן: מה פרה זו מטהרת טמאים ומטמאה טהורים, אף מחלוקת משדדת מערכות חיים, הופכת סדרי עולם, מעלה תחתונים, מורידה עליונים ומכניסה בעולם ערבוביה ואנדרלמוסיה . )על התורה(
ומצינו במדרש (כלה רבתי ג') "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם. ומי שהוא אוהב שלום ורודף שלום, הקב"ה מורישו לחיי העולם הזה והעולם הבא (פרקי השלום סוף דרך ארץ זוטא(.
זה לא בחירה לחיות , זו זכות להיות חיים.
תורה - דורשת התמסרות לדבר שמבינים. תפילה - דורשת התמסרות אל מעל השכל וההבנה. הלומד תורה מרגיש כתלמיד בפני רבו. העומד בתפילה מרגיש כבן אצל אביו. )היום יום(
"דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" [טו, לח]. ציצית במסירות נפש. (נצוצות ( מתוך תלמידיו הרבים של הגאון רבי אליהו מוילנא, בלטו שניים: היו אלו האחים רבי משה ורבי יצחק אשכנזי. שניהם נודעו כבחירי תלמידיו של ה'גאון', ור' משה אף התפרנס בזכות הספר אותו חיבר, 'ברית עולם', שנודע כספר עמוק בחכמת הקבלה. ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו הלכה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ד' אמות בלא ציצית, וכפי המוזכר בגמ' 'אמר ליה רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה: אבוך במאי זהיר טפי? אמר ליה בציצית. יומא חד הוה קא סליק בדרגא, איפסיק ליה חוטא ולא נחית '... מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרשו לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. הדברים הגיעו לשיא, כאשר נאלץ למסור לשם כך את כל כספו, והוא עשה זאת בשמחה וללא כל פקפוק. וכך היה המעשה: היה זה כאשר ר' משה עשה את דרכו לביתו, לאחר ששב מן הכפר שבו שימש כמלמד. הפעם האחרונה שבה עשה את הדרך הלזו, היתה לפני חצי שנה. אז היו פניו מועדות לכפר, ומאז ועד עתה במשך כל התקופה לא פקד את ביתו ואת בני משפחתו. השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע. הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט, והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן. הניסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו. ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו. מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו. לכן פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה, ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות ?" העגלון מילא את פיו בצחוק: 'ירדת מדעתך?' שאל בלעג 'לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד? עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך...' חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו. סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים, מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, אגב, הכיל את כל כספו של ר' משה. המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה... העגלון, מופתע מהסכום העצום המונח בחיקו, ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא ידע את נפשו משמחה: סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה, שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו... מסתבר שהסוסים בהם נהג, טובים היו ממנו. שכן לאחר מחשבה נמלך העגלון בלבו והחליט לוותר על כל הטירחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי ישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה. וכך נותר ר' משה במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ולמענה הוא מוכן אף למסור את נפשו. יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה . חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אירע לו דבר מה. ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש. אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו. לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. ' נגנב' הסכים לומר, ולא יסף. וזו היתה אכן האמת לאמיתה... שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חולה אנוש והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו. בהגיעו, כבר שהו אנשי 'החברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות , לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר. הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי החברא קדישא, התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר, תמהים מה מבקש האח לומר לחולה ברגעיו האחרונים. אולם, הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך" . ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך, 'מבשרך אל תתעלם'. הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו, ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים" . בסיימו לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה: פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה. " מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים. בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר... כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי חמש עשרה שנים נוספות, בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולוא פעם אחת. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה...
ברוך שומר הבטחתו (פניני בית לוי, גליון 334) אומרים בשם המהרי“ל דיסקין זצ“ל, שבא הכתוב לספר בשבחו של משה רבינו: מתוך שהיה צריך להכריע ולפסוק במחלוקות ולזכות את הזכאי ולחייב את החייב, ולהוכיח את מי שחייבים להוכיחו, הרי לא כולם היו שבעי רצון ממנו ולכן לא ביכו אותו כל בית ישראל אלא ”בני ישראל“ בלבד. זוהי גדלותו של מנהיג ומוכיח, שאין הכל מרוצים ממנו מתוך שהוא עומד על דעתו ומנהיג את הכלל לפי דעתה של תורה, מבלי להירתע מאלו המתריסים נגדו שהוא ”בעל מחלוקת “!ונמצא, ששבח הוא למשה רבינו שהטיל את מרותו בכוח מבלי לשים לב לרכישת אהדה בכל הציבור. ולפיכך משבחתו תורה – ”ויבכו אותו בני ישראל“ ולא כל בית ישראל! אגב לא כל אחד זוכה שרבים יבכו את מותו או ילוו אותו בהלוויה אך יש כאלה שיש להם זכות מיוחדת. הרי לפנינו מעשה נפלא המעיד על כך: שעת לילה בהיכל התורה הגדול. בית-המדרש של ישיבת ”חברון“ בשכונת גאולה בירושלים החליף פנים באותו לילה. מאות תלמידי הישיבה נסעו לעיר אחרת לכלולות אחד הבחורים המופלגים בישיבה. רק שלושה בחורים נשארו בבחינת ”נר התמיד“, שאורו לא יכבה לעולם ועד. את דממת הלילה פילח צלצול צורמני של הטלפון. הצלצולים הרמים לא אבו להיפסק והתריעו בקול אזעקה על משהו שהתרחש. אחד הבחורים רץ אל הטלפון. ” ישיבת חברון?“ - שאל הקול בקוצר רוח. ” כן“ – השיב הבחור. האישה מעברו השני של הקו נשמה בהקלה. ”כאן מדברים מבית- הרפואה ”שערי צדק“. אנו מצטערים להודיע שהגברת מרת מינה נפטרה לפני שעה אצלנו. אנו מבקשים לטפל בדחיפות בסידורי הלוויה והקבורה.“ מרת מינה הייתה המבשלת של ישיבת חברון. אישה ערירית וגלמודה שאין לה נפש בעולמה. את כל נשמתה הכניסה באותם תבשילים שהייתה מכינה לבחורי הישיבה, אשר רבים היו לה כבנים. מדי פעם הייתה מרת מינה מוחה את עיניה הלחות מצער הערירות. והנה, בבת-אחת התקלקל הכל. לא מצאה המבשלת הגלמודה עיתוי אחר למות בו אלא באחד הלילות הנדירים בהם ישיבת ”חברון“ כולה נמצאת מחוץ לעיר. ” אין לה מזל!“ – לחשו הבחורים בצער כאשר סיפר להם החבר את הבשורה הרעה. השעה תשע בערב ועד שהבחורים יחזרו מהחתונה יחלפו עוד שלוש ואולי ארבע שעות. אין מלינים את המת בירושלים, אי אפשר לעכב את קבורתה של האישה, ובמקום הלווית ענק תהיה הלוויה של מת מצווה עם מנין מצומצם ורק שלושה מהם תלמידי ישיבת ”חברון“... אחד הבחורים נזעק: ”אי אפשר להרשות דבר כזה! ראש הישיבה הבטיח לה, ההבטחה הזו הייתה כל עולמה של המבשלת. הבה נלך מיד אל הרב ונציע בפניו את שאלתנו.“ אחד הבחורים פתח וסיפר לרב על מה שאירע וסיים: ”באנו לשאול אם יש מקום להיתר במקרה כזה להלין את המת עד למחרת כדי שנוכל לקיים את הבטחת רבינו ולגמול עם המבשלת חסד של אמת, כאשר נלווה אותה לבית עולמה במלוא הכבוד או שמא אין שום היתר ועלינו לקיים את הלוויה עוד הלילה.“ הגרצ“פ פרנק נענע את ראשו מצד אל צד בתקיפות ואמר נחרצות: ”לא ולא! חס וחלילה!“ הבחורים עמדו נדהמים ולא פצו פה. ”עליהם לדאוג שהלוויה תתקיים תיכף ומיד בזריזות הגדולה ביותר!“ – ציווה עליהם הרב והוסיף – ”ההבטחה דבר גדול הוא לכשעצמו, אולם אם איתרע מזלה של המבשלת למות בדיוק בלילה הזה כאשר כל הבחורים אינם בעיר, אין שום היתר לדחות את הלוויה למחר. לו ידעתם כמה צער נגרם לנשמתו של אדם כאשר הגוף אינו מובא עדיין לקבורה, הייתם מזרזים ביותר ולא מעלים על הדעת לעכב את הלוויה אפילו ברגע אחד! ואילו יודע היה אדם איזה צער ועינוי נפש נגרמים לנשמתו בין ברוך שומר הבטחתו המיתה לקבורה, היה לוקח כסא, הולך לבית הקברות ויושב ליד בור קברו, כדי שבהגיע השעה, יתגלגל לקברו תיכף ומיד ולא תתעכב קבורתו אפילו לרגע אחד! כאן ישנה מימרה של יקירי ירושלים: מוטב לו לגוף לנוח אלף שנים מתחת לאדמה לאחר המיתה מאשר לשהות שעה אחת מעל האדמה בלא קבורה!“ שלושת הבחורים יצאו מביתו של הרב מצוידים בהוראה ברורה: ” הלוויה במניין מצומצם עוד הלילה.“ ” אנו צריכים לטפל בכל הסידורים במהירות.“ – תפס אחד הבחורים פיקוד – ”עלינו לגשת לחברה קדישא, לארגן חלקת קבר, לדאוג לטהרה, להלוויה. אנו צריכים מיד לרוץ לבית-החולים.“ אך בטרם ניגשו לכל הסידורים חזרו לישיבה לכבות את האורות ולנעול את הדלתות. עוד ממרחק שמעו את טירטורו של הטלפון במשרד. עיניהם נפגשו במבט שואל: מה קרה שוב ?ימיה האחרונים של המבשלת מרת מינה היו רוויים בייסורים, מחלתה הכריעה את גופה החלש והיא הלכה ודעכה כנר. בשארית כוחותיה כתבה על פיסת נייר את מספר הטלפון של הישיבה ולחשה לעבר האחיות: ”רחמו עלי, כשאמות אנא הודיעו להנהלת הישיבה כדי שהבנים החביבים שלי, תלמידי הישיבה , יוכלו להשתתף בהלוויתי!“ האחיות לא ידעו על מה בדיוק היא מדברת, אך את מבטה הנוצץ בכל פעם שהזכירה את ”הבנים החביבים שלי“ לא יכלו להחמיץ, הן הבינוה לליבה הכאוב והבטיחוה נאמנה. והנה הגיעו הרגעים האחרונים. עם רדת הלילה הלך והידרדר מצבה של מרת מינה. הרופאים הוזעקו למיטתה ויצאו בפנים חמורות: היא גוססת.“ קבעו. עוד כמה רגעים עברו והכל נפסק. הרופאים קבעו את מותה. האחיות לא שכחו את תחנוניה בעודה על ערש דווי. אחת מהן ניגשה למשרד בית-הרפואה, מסרה את ההודעה לישיבה וידעה כי מילאה את חלקה, עוד שעה קלה תעבור הגופה לחדר המתים ולכל היתר תדאג הישיבה... הצרחות ההיסטריות זעזעו את כל הבניין הישן של בית-הרפואה ”שערי צדק“: ”היא לא מתה! היא חיה! היא נושמת! היא זזה! היא פותחת עיניים!. כמה אחיות ראו פתאום תנועה משונה מתחת לסדין הצחור המכסה את הגופה. התקרבו וראו לתדהמתן הרבה את ידיה של הנפטרת זזות ומושכות את הסדין למטה, מגלות עניים פקוחות לרווחה... בית הרפואה היה כמרקחה. הרופאים הוזעקו שוב למיטתה של המבשלת ולפליאתם לא היה גבול. ” הרי היא כבר הייתה מתה!“ לחשו בפלצות – ”זה לא יכול להיות!“ האחיות התרוצצו לכל עבר כשהן צועקות: ”נס תחיית המתים!“ ואכן, זה היה נראה נס ברור של תחיית המתים. מותה של האישה כבר נקבע באופן ברור ביותר. לא היו נשימה ודופק, לחץ דם עמד על אפס ולפתע מהפך שכזה... ואז נזעקה האחות המטלפנת: ”ריבונו-של עולם! הרי כבר הודעתי לישיבה!“ והיא אצה מיד אל המשרד. ”כאן מדברים שוב מבית-הרפואה ”שערי צדק“. דיברנו איתכם לפני זמן קצר,“ שמע הבחור קול נרגש ומתנשף – ”רצינו להודיע כי חלה טעות, כלומר, מרת מינה לא מתה, זאת אומרת, היא מתה אבל קמה לתחייה או שהייתה לנו טעות...“ ” מה קורה איתה עכשיו?“ – שאל הבחור בתדהמה ”הייתי אומרת שהיא גוססת אבל בשום פנים לא מתה, ”חברים!“ – הכריז הבחור חגיגית – ”כל התכניות מבוטלות המבשלת עדיין לא מתה!“ והוא סיפר לחבריו המופתעים את אשר התרחש... קול התורה של שלושת הבחורים התחדש במשנה תוקף לכל חי. בצהרי היום צעדו מאות בני הישיבה אחר ארונה של המבשלת הערירית, חולקים לה את כבודה האחרון. מן השמים עיכבו את מותה שעות ארוכות, שמרו את הבטחתו הברורה של ראש הישיבה הגאון רבי יחזקאל סרנא: ”בבוא יומך האחרון, תזכי למה שלא הרבה אנשים זוכים, מאות לומדי תורה ילכו אחר מיטתך וילוו אותך למנוחות.
חוויית השבוע שלי מעשה,מציאות,דיווח,פרה אדומה,טמאים,טהורים,מערכות חיים,עליונים,תחתונים,בחירה אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ו
אדם' מורכב מ־א, דם. התורה נמשלה לדם. כשם שהדם נושא עמו את חיּות האיברים, כך התורה, המלמדת את פירוש המצוות ופרטי הלכותיהן, מכניסה חיּות בקיום המצוות. ) לקוטי תורה(
אמר הרה"ק הרבי רבי אלימלך מליזענסק זי"ע, יהודי צריך שיהיה לו אב , מה עושים כשאין לו אב – שואלים אב! – וכמו שנאמר בפסוק (דברים ל"ב, ז'): 'שאל' אביך – בארג זיך א טאטע...
הקב''ה יכול להצילנו מכל צרה. גם כשהמצב נראה ללא מוצא, עדיין יש מספיק דרכים יצירתיות שבהן יכול להתרחש הנס. הדבר היחיד שנדרש מאיתנו זה להאמין ולבטוח בה ', ומי שמאמין ומתבונן יראה את יד ה', על כל צעד ושעל.
" טובה תורה מכל ברכה! חש בגופו יעסוק בתורה! כלום ראית מימיך אדם כשהוא עסוק בהטסת מטוס, או כשמהלך על גדר תיל דוקרני ועדיין ראשו פנוי להרגיש אם כואב לו פה ושם ! ? ככה צריך להתרכז בעיון ההלכה, ומיד אתה מסיח לבך מכל המיחושים". "( אור אלחנן )ב"ח
בזכות הלבוש היהודי - "בחלום אדבר בו" (ברכי נפשי(.
מעשה שהיה בארה"ב, אחד מחשובי הקהילה נעדר מביתו ועקבותיו נעלמו, ובמשך כמה חדשים לא הגיע ממנו כל אות חיים. במקביל לחיפושים התקיימו בריכוזי היהדות תפילות לשלומו. רק לאחר ארבעה חודשים נמצאה גופתו בנהר, ונמשתה מהמים. הדבר לא הובא לידיעת המשפחה, מפני שהיה קושי בזיהוי, ולא היה סימן שיצביע על זהותו של המת. המשטרה לא השקיעה מאמצים במלאכת הזיהוי, ולא קראה למשפחה שינסו לזהותו. מאידך, כיון שלא נמצאו בריאותיו סימני מים, קבעו החוקרים בממצאיהם שהאיש נרצח. באמריקה קיים חוק עתיק, שכאשר לא מזהים את הגופה, קוברים אותה במקום מסוים שמשם לא מוציאים אותה לעולם. גם כאשר מגיעים קרובי משפחה ומצביעים על סימנים ברורים שהגופה משתייכת למשפחתם, לא פותחים את הקבר מחדש. מאז נחקק חוק זה, לא הפרו אותו מעולם. הגופה נקברה במקום המיועד לה, והיה זה באמצע הקיץ. מאז אותו יום, בעתו חלומות רעים את לילותיו של החוקר הגוי שהחליט לקבור את הגופה. בחלומות אלה התגלה אליו יהודי בעל צורה, והזהירו שיחזיר את הגופה שנקברה למשפחה. מאחר שהחלומות נשנו פעם אחר פעם, לא ידע החוקר מנוח לנפשו, עד שהחליט לעשות מה שלא נעשה מעולם באמריקה, ופתח את התיק מחדש. כדי לתרץ בפני עמיתיו החוקרים את פתיחת התיק, הסביר שנזכר שכאשר מצאו את הגופה, היה עליה בגד מסוים, עם תו זיהוי של החברה היצרנית, ולכן עלה בדעתו אולי ניתן לזהות את הגופה. כך הסביר לחבריו המופתעים. לאחר מאמצים רבים, הצליח החוקר להוביל מהלך לפתיחת הקבר, ואכן ע"פ סימנים שהיו בבגד נודע שהחברה שייצרה את הבגד עומדת בבעלותם של אנשים חרדים בארה"ב. החוקר התקשר לבעלי החברה, ושאל אם הם מכירים את שמו ומשפחתו של האדם שנעדר בתאריך... והבעלים השיבו שהם מכירים אותו, והוא אחד הלקוחות הוותיקים שהתגורר סמוך לבעל המפעל. ההתקדמות המשמעותית בחקירה הובילה לבדיקת השם, עד שבסופו של דבר הגיעו לזיהוי ודאי, והאיש הובא לקבר ישראל. גדולי ישראל אמרו שהכול היה בזכות הלבוש היהודי שהנפטר כל כך הקפיד עליו. 'אבינו קיים "ויגבה לבו בדרכי ה'", לא התבייש מאף אחד, והיה נוהג ללכת במלבושיו החסידיים ברחובות מנהטן, ולכן זכה להגיע לקבר ישראל' . תודות : לצחי מיכאלי
איברים,קיום המצוות,אביך,טאטע,צרה,ללא מוצא,צעד ושעל,הטסת מטוס,תיל דוקרני, אמרי שפר א' תמוז ה'תשע"ה
אם לא נשנה כיוון, סביר להניח שנגיע לאן שאנו הולכים.
החטא הוא הממית, הוא מקלקל ומרעיל את הכול התורה והתפילה הם כלי מלחמתנו היחידים "ורעה אמונה" . צריכים 'לרעות ', לפרנס ולהגדיל את האמונה עד שתורגש בלב; שתהיה מוחשית כמו ראייה בעיניים
ה"פִּיל" - Elephant -"אל תגיד לי אי אפשר" – כשהייתי קטן אהבתי מאד את הקרקס. במיוחד אהבתי את החיות, ומכל החיות אהבתי את הפיל. במשך ההופעה הציג הפיל את כישוריו. בהפסקה שבין ההופעות היה הפיל קשור בשרשרת ליתד שהייתה נטועה באדמה. היתד לא הייתה אלא חתיכת עץ לא גדולה, ורק כמה סנטימטרים ממנה היו תקועים באדמה. למרות השרשרת הכבדה והחזקה, היה ברור לי לחלוטין, שהחיה הזאת שיכולה לעקור עץ שלם מהשורש ללא קושי, יכולה בקלות רבה למשוך את היתד הקטנה מהאדמה ולברוח. התעלומה היתה ברורה וגלויה לעין: מה מחזיק אותו שם. כשהייתי בן 6 עדיין סמכתי על חכמתם של המבוגרים, שלשאלתי ענו, כי הפיל לא בורח משום שהוא מאולף. שאלתי את השאלה המתבקשת: אם הוא מאולף, אז למה בכלל צריך לקשור אותו? לא זכור לי שקיבלתי תשובה הגיונית. עם הזמן שכחתי את תעלומת הפיל והיתד, אך לפני כמה שנים פגשתי מישהו מספיק חכם, שידע את התשובה: 'הפיל לא בורח כי הוא קשור ליתד דומה מאז שהיה צעיר מאוד'. עצמתי עיניים ודמיינתי את הגור הקטן, רגע אחרי שנולד... אני בטוח שאז הפילון דחף, משך, הזיע ועשה הכל כדי להשתחרר, אך לשווא! היתד הייתה חזקה ממנו. אני מוכן להישבע שהפילון היה נרדם מותש מהמאמצים, כדי לקום למחרת היום ולנסות להשתחרר, וכך גם ביום שאחרי ובזה שאחריו. עד שהגיע היום, יום איום ונורא בחייו של הפילון, שבו השלים עם חוסר האונים שלו ונכנע לגורלו. מוסר השכל לא לפילים בלבד ! הפיל החזק והגדול הזה שאנחנו רואים בקרקס, לא בורח, כי הוא מאמין שהוא לא יכול. הוא זוכר את אי היכולת שלו, את תחושת חוסר האונים שהפנים מעט אחרי שנולד. הדבר הכי נורא הוא שאף פעם לא הטיל ספק של ממש בתכונה זו. הוא אף פעם לא ניסה לבחון את כוחו מחדש... המלצה: לערוך רשימה של אותם דברים שאנחנו מאמינים שאיננו יכולים לעשות ולעשות כל יום משהו אחר מתוך רשימת ה"לא יכול".
חוויית השבוע שלי
לשנות כיוון,הולכים,נגיע,מקלקל,מרעיל,התורה,התפילה,כלי מלחמה,לרעות,לפרנס,ראייה בעיניים,ה "פיל", אמרי שפר ב' תמוז ה'תשע"ה
לכן נקרא יצר הרע מסית ומדיח, שמלבד שמסית את האדם להטותו מדרך הישר, הוא מוסיף להדיחו באמרו: “ראה כמה התרחקת”. (הרה”ק רבי מרדכי מצ’רנוביל)
לכל סיפור מעשה ישנם שלושה צדדים - שלי, שלך.. והאמת
למד להביע את מחשבותיך בקול רם. הדיבור מהווה גשר בין המופשט למעשי, ובעזרתו תוכל לבדוק עד כמה אתה באמת מאמין במה שאתה אומר. (הרב נח וינברג זצ''ל)
למה אין לאדם מה שהוא רוצה? כי הוא לא רוצה מה שיש לו... אילו רצה מה שיש לו, היה לו מה שהוא רוצה! (הסבא מקלן)
למה נקרא מבול, שבלבל הכול, שבלה הכול, שהוביל הכול, כולם ננערו בבבל. חז"ל אומרים שמי שאוכל עפר בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו.
למות? זה הדבר האחרון שאעשה.
למי שאין ציפיות אין אכזבות (שמואל אייזיקוביץ)
למנצח – השלל (שמואל אייזיקוביץ
"הבאת בטעות את הילד הבריא"?! (ומתוק האור")
סיפר הרב מנחם שטיין כי בפתח תקווה, בסמיכות לבית החולים "בלינסון" ,הקימה אגודת "עזר מציון" בית מלון לחולים שנקרא "אורנית" ,המיועד לחולים מכל רחבי הארץ, שצריכים להגיע לטיפולים בבקרו של יום ומחפשים מקום שינה ללילה הקודם.
באחד הימים הגיע למלון יהודי מסורתי מדימונה, אב לתאומים, אשר אחד מהם חלה ל"ע . הילד הספיק לעבור כבר שני טיפולים, וכעת הוזמן לטיפול שלישי בשמונה בבוקר. בשבע בערב הגיע היהודי עם הבן, השכיב אותו לישון, והסתובב מעט בבנין.
באחת הקומות הוא הבחין בבית כנסת, ועל אף שהיה אדם לא דתי החליט להיכנס. בית הכנסת היה חשוך כמעט לגמרי, רק נורות הזיכרון הבהבו מעט ...התיישב לו היהודי ופתח ספר תהלים. החושך שסביבו והיותו לבדו בצרתו פתחו את הלב. הוא החל לקרוא מילה במילה, וחש כאילו כל מילה של דוד המלך נכתבה במיוחד עבורו : "ה' א-לוקי, שוועתי אליך ותרפאני, ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור...". עד מהרה הגיעו הדמעות. הן הגיעו בשטף - אף אחד לא היה שם, כדי להתבייש ממנו. איש לא ראה .השעות חלפו, והיהודי שלנו יושב ובוכה ומנער את נפשו. לבסוף חש הקלה מסוימת, קם ויצא משם והלך לישון.
בבוקר ניגש עם הילד לקבלת הטיפול. ותחילה היה עליו לערוך בדיקה להערכת מצב, האורכת שעה. הוא ערך את הבדיקה וניגש עם התוצאות לפרופסור. ''לא יצא טוב", מנענע הפרופסור בראשו, "צריך לעשות את הבדיקה יותר טוב, תאמר להם שיעשו את זה על הגב...". כעבור שעה, שוב הוא עם התוצאות אצל הפרופסור. " עוד פעם לא יצא טוב" , ממלמל הפרופסור. " כנראה הילד זז... לכו שוב לבדיקה , הפעם תבקש צילום מן הצד...". אך גם בפעם השלישית הייתה בעיה. לבסוף קם הפרופסור והלך בעצמו אל הרופא שערך את הבדיקה. בחוץ המתינו חסרי סבלנות האב והבן, האם לעולם לא יצליחו לעשות את הבדיקה כמו שצריך?... פתאום נפתחה הדלת. הפרופסור מסמן להם להיכנס: " יש לנובעיה מסוימת" - הוא אומר, מעט נבוך - "אנחנו פשוט לא מאתרים את המחלה... הסתכלנו בתיק הרפואי שלו וראינו שהוא תאום מתוך שניים... אולי פשוט החלפת ביניהם , והבאת בטעות את הילד הבריא?"...
כזה הוא כוחה של תפילה שיוצאת מעומק הלב! "
חוויית השבוע שלי
מסית ומדיח,דרך הישר,התרחקות,סיפור,שלשה צדדים,מחשבות,בקול רם,גשר,הסבא מקלן,מבול,עפר בבל,ציפיות,אכזבות,השלל,ילד בריא, אמרי שפר ד' תמוז ה'תשע"ה
למשפחתי היקרה, אם אני לא הייתי אני – אז אתם לא הייתם אתם (שמואל אייזיקוביץ)
לעולם אל ישתדל אדם להיות "הכי טוב" מכולם, אדם צריך להיות "טוב" וזה בהחלט מספיק.. כי: להיות "הכי טוב", (היינו: אין אחרים עמו בדרגתו) זו כבר גאווה...! שכן למי שהוא "הכי טוב" מגיע כבר הכול. ואנחנו חוזרים בזה שוב ל...אנוכיות.
''לעולם אל תאמר את האמת לאנשים שלא ראויים לה''
לעולם אל תכנס לדבר שאינך יודע כיצד תצא ממנו. (עצות דברי יאשיהו)
כוחה של קללה עד כמה עלינו להיזהר מכל מה שיוצא מפינו ובעיקר מקללה. לעיתים האדם סובל בעולם ואינו מודע שדווקא הוא שגולל על עצמו את גורלו בגין קללה שיצאה מפיו. להלן סיפור המעשה המעובד מהספר "העיתונאי" של הרב קובי לוי ומעשה שהיה-כך היה: שפרה שגיב עמדה לסגור שידוך. חלום חייה , להינשא לאחד העילויים של ישיבת "קול התור" , הולך להתגשם. חננאל גרוסבלום הוא הבחור של הישיבה, ושמו הולך לפניו לא רק באיכות הלימוד שלו, לא רק בחידושים ובקונטרסים הרבים שהספיק להוציא, אלא בעיקר על רקע אישיותו הכובשת והחביבות שהוא מקרין כלפי סביבתו. שפרה הייתה מאושרת ושמרה בסוד את מהלך התרקמות הקשר בינה לבין חננאל. היו אלה ארבע פגישות שנמשכו שעה וחצי כל אחת, אך תוכנן היה עמוס ביראת-שמים, אמונה ובטחון בקב"ה, ובעיקר ברצון לבנות בית יהודי על יסודות התורה. בפגישה הבאה, הרביעית, היו אמורים לסגור תאריך לאירוסין ולחתונה. לשפרה, בתו של ראש ישיבה נודע ובעל ייחוס חשוב הייתה חברה טובה מאד, ידידת נפש ממש. אסתר מורן. לה היא גילתה הכול. מה דיברו, מהם דעותיו ועל הישגיו המופלאים של הבחור שכל רבותיו משבחים ומהללים, ועל המחשבות היכן לגור, כאן, או אולי באחת מערי הפריפריה. אסתר הייתה קשובה והביעה שמחה עצומה ואוהבת על השידוך המוצלח. "יהי רצון שהזיווג יעלה יפה" ברכה בחום ליבה את חברתה "ובקרוב נוכל לחגוג את נישואיכם". "אמן. תודה", הודתה שפרה. "גם אני מאחלת לך מכל הלב, שתזכי בקרוב, להצעת שידוך נפלאה, ונזכה שתינו לשמוח אחת בשמחת חברתה . " היא הייתה המומה. היא לא האמינה למשמע אוזניה . השדכן התקשר הבוקר לאביה ומסר לו בצער: "צר לי הרב שגיב, אבל חננאל החליט מסיבות השמורות עמו, לא להמשיך בקשר. הוא מתנצל, הוא ממש דיבר בקול שבור, אינני יודע מה הסיבה, אך כנראה שמשמים חושבים אחרת. מסור לבתך שיש לי כמה הצעות משובחות לא פחות עבורה. ואני מאד מאד מתנצל בשמו. סליחה ". שפרה רצה לחדרה ופרצה בבכי גדול. "אבא שבשמים, הייתי בטוחה שזה השידוך שלי, לא העליתי בדעתי אפילו ברמז שחננאל יחזור בו... הוא היה כל כך נחוש בדעתו שבפגישה הבאה נדבר על תאריכים וכו'... אחרי שעה של בכי ושתיקה היא חייגה... אסתר הייתה על הקו, וניסתה לרכך במילים טובות את המשבר, אך ללא הועיל. שפרה הייתה שבורה ומצולקת, כפי שלא הייתה בחייה, למרות שבסך הכול היא בת 21 היא הייתה בטוחה שהצלקת הזו לא תגליד לעולם... היא לא טעתה בהרבה . עשרה חודשים אחר כך קיבלה שפרה הזמנה בדואר. אסתר חברתה נישאת בשעה טובה. למי? לחננאל גרוסבלום. השיברון והדמע חזרו אליה והפעם בכוויות יותר עמוקות. דווקא חברתי הטובה אסתר, ידידת הנפש שלי, היא הזיווג של חננאל?! היא הרגישה איך ליבה מתמלא כעס והקפדות, גם שניהם. היא חשה נבגדת, היא הישירה עיניה למרומים ושאלה: "אבא, ריבונו של עולם, אני מרגישה , שאני נכנסת לניסיון נורא , שאינני יכולה לעמוד בו ." מאז הסתיים הקשר ביני לבין חננאל דחיתי את כל ההצעות. הייתה בי עוד תקווה שנחזור להיפגש שוב... ועל הכול אסתר שמעה, והכול היא ידעה... איך היא יכלה לעשות לי את זה. דווקא היא?!?! החברה הכי טובה שלי!?. שפרה אזרה עוז והחליטה לצאת לחופה. רגליה היו כבדות, ליבה כאוב, ונחשול דמעות רוויות מקנאה עמד לפרוץ מעיניה . היא הביטה אל הרב המקדש, אל כוס היין ועל טקס הנישואין . אחרי חצי שעה היא ביקשה לחזור הביתה. בדיוק באותה שנייה ירדו החתן והכלה במדרגות לכיוון האולם. היא הבחינה בהם, ואז היא סיננה מילים נוראיות. היא הרגישה, שאין לה כוח לעצור את הקללה האיומה הזו: היא חיפשה פינה להסתתר וקראה תהילים. ואמרה: "ריבונו של עולם, אני מבקשת , שלא יהיו להם ילדים לעולם...שלא ייהנו מהזיווג שלהם ".! החתן והכלה נבלעו באולם. שפרה השבורה החלה לצעוד ברחוב. אסתר כבר לא תוכל להיות חברתה הטובה. מה שנותר לה לשפרה, זו התקווה האכזרית, שהזיווג הזה לא יזכה לפרי בטן. אל תשאלו איך ולמה, אבל שפרה הרגישה, שהקללה הזו תתקיים. חלפו 25 שנה. שפרה קנול פנתה לעלות על גרם המדרגות לכיוון עזרת הנשים. לפתע היא מבחינה באשה בת גילה, מוכרת לה, ומסביבה כמה ילדות קטנות ומתוקות להפליא. אסתר? שפרה? "לא התראינו 25 שנה לפחות" אמרה אסתר "מה שלומך?". ברוך השם. ואיך אצלך? הפטירה שפרה במבוכה. " הודו לה', את רואה את 4 הקטנטנות האלה, הן הנכדות שלי, הן שובבות וחכמות. סיימנו את התפילה והן מבקשות: סבתא עכשיו טיול. " שנה טובה אסתר יקרה. שיהיה לך נחת עם הנכדים והבנים. מכל הלב". אמרה שפרה ועלתה בזריזות על גרם המדרגות לעזרת הנשים, כאשר היא נזכרת בפעם האחרונה , שראתה את אסתר ביום חתונתה עם חננאל -, וכמובן , את הקללה הנוראה! שפרה התיישבה על הכסא הראשון בעזרת הנשים ופרצה בבכי קורע לב: "הוי אבאל'ה שבשמים" , זעקה . "עכשיו ערב ראש השנה, ואני מבקשת מחילה סליחה וכפרה על הקללה הנוראה , שקיללתי אותה ביום חופתה. ואני מודה לך מעומק הלב – ריבונו של עולם – שהקללה הזו לא התקיימה בה , וברוך השם שהיא זכתה לפרי בטן ומהלכת עם נכדותיה המתוקות ברחובה של עיר. אני מאושרת בשבילה, אבל עצובה בשבילי. עכשיו , אבאל'ה , אני מבינה , מדוע לא נפקדתי עד היום בפרי בטן. מדוע עקרה הנני, ללא ולד, וללא סיכוי אי פעם לזרע של קיימא. הקללה שקיללתי אותה, פגעה בי. הרגשתי באותן שניות מזוויעות, שהקללה תתקיים, אך לא האמנתי שהיא תתקיים דווקא בי ." אומרת הגמרא במסכת מועד קטן: "ברית כרותה לשפתיים" – לאדם יש כוח עצום בפה, אשר לעיתים ככל אשר הוא מוציא מפיו, נגזר בשמיים , שכך יהיה וכך יעשה! וכדברי הגמרא במסכת כתובות: "כל המנבל פיו ומוציא דבר נבלה מפיו , אפילו נחתם לו גזר דינו של שבעים שנה לטובה , נהפך עליו לרעה –" כמה צריך האדם להיזהר בדבריו!
חוויית השבוע שלי
משפחה יקרה,הכי טוב,גאווה אנוכיות,האמת,אינך יודע,תצא,תאמר,ראויים לה,כוחה של קללה, אמרי שפר ה' תמוז ה'תשע"ה
אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול. מי שמחזיק את-עצמו שאין בו מום, זה סימן שאין עליו עול מלכות-שמים (מעינה של תורה(.
יש מפרשים, "זאת חוקת התורה וכו', אשר לא עלה עליה עול" התורה אסור שתהיה עליו כעול ובמרירות, אלא בשמחה ובטוב-לבב.
חז"ל אומרים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה כי הכעס לא יועיל לו כלום כמו שעבודה זרה אינה מועילה כלום, ולא עוד אלא שזה מזיק לו , כמו שאמרו חז"ל רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותא, להיפך זה מזיק לו.
הרה"ק הגאון מוילנא אומר: אם אין אדם משתדל לעלות תמיד מעלה מעלה, על כורחו ירד מטה מטה.
הכרת הטוב (סיפורי צדיקים עלון 7 15) תופעה מעניינת מסופרת, שסימלה מידת הכרת הטוב ואת הרחמנות הטבועה בנפשו של הרה"ק רבי דוד משה מקרעטשניף זיע"א (יומא דהילולא ט"ו תמוז). בשנות ילדותו המוקדמות היה רבי דוד משה מחבב לשחק עם הכבש שהיה בחצירו של שכינו, ותמיד היה מתפעל מצורתו העדינה והמיוחדת. פעם אחת נכנס אל חצר השכן לשחק עם הכבש והוא מנע בעדו, כראות אחד מבאי בית אביו את הילד המאוכזב, נסע מיד העירה וקנה בשוק הבהמות כבש למען יוכל לשחק בו בנו של הרבי. פעם סיפר רבינו את הסיפור לאחר אמירת "יזכור", והוסיף ואמר: עד היום במשך כארבעים שנה אומר אני יזכור לע"נ של אותו יהודי חסיד, ואף עושה אני רבות לעילוי נשמתו של אותו חסיד על הטובה שגמל עמי בהיותי ילד רך שנים. חוויית השבוע שלי
הכרת הטוב,אין בה מום,עול מלכות שמים,מרירות,שמחה,טוב לב,כועס,עבודה זרה,מעלה,מטה,הגאון מוילנא,
אמרי שפר ו' תמוז ה'תשע"ה
האמנתי כי אדבר אני עניתי מאוד. בזמנים קשים צריכים לדעת שעוד אדבר, אני יספר שפעם "עניתי מאוד" הייתי עני, ובזה יתחזק.
אמור לי מי חברך ואמור לך מי אתה לעולם אל תפחד לעשות דברים שאתה לא יודע. זכור, תיבת נוח נבנתה על ידי חובבנים. מקצוענים בנו את הטיטאניק!
לעולם אל תשכח שאתה מיוחד! בדיוק כמו כל האחרים
הכרת טובה לאחר 40 שנה סיפור שסיפר הרב אברהם הכהן שליט"א נכד הסבא קדישא רבי יוסף אבוחצירא זצוק''ל. היה זה לילה גשום וסוער. דוד כהן עמד בתחנה המבודדת, ולמרבה חרדתו נראה היה כי הפסיד את האוטובוס האחרון לגבעול, היישוב הקטן שבו התגורר. אשתו הייתה מאושפזת בבית החולים בבאר שבע, והוא חזר זה עתה מביקור אצלה. בבית, ידע דוד, הכול בסדר, הבנות הגדולות השכיבו את הקטנים לישון, והשכנים מהבית הסמוך אמרו שהילדים יכולים להיעזר בהם בכל שעה שירצו. אבל השעה הייתה מאוחרת, מזג האוויר היה קר וסוער ואף מכונית לא חלפה בכביש הראשי בשעה מאוחרת זו. כמה משאיות חלפו ביעף ונראה שנהגיהן אפילו לא הבחינו באדם העומד, רטוב ורועד מקור, בתחנת האוטובוס. לאחר שעה ארוכה חלפה סוף סוף מכונית ראשונה בכביש. דוד נופף בידו בכל כוחו והמכונית בלמה ועצרה לידו. ליד ההגה ישב בחור צעיר, והחשיכה הסתירה את תווי פניו. 'לאיפה?' שאל הצעיר את דוד כהן.'אני צריך לגבעול, אבל אשמח אם תקדם אותי כמה שתוכל,' אמר דוד '. בבקשה,' ענה הנהג. דוד עלה למכונית, והצעיר נהג בריכוז על הכביש הרטוב והחלקלק. בכניסה ליישוב גבעול הוא אותת והתכונן לפנות לכיוונו.'אתה גר בגבעול?' שאל דוד כהן בתמיהה '. ברור שלא,' צחק הנהג הצעיר, 'אבל אני לא יכול להשאיר אותך בכניסה ליישוב בגשם כזה. בוא, תגיד לי איך להגיע, ואני אקח אותך עד הבית'. 'אין לי מילים להודות לך,' אמר דוד כהן בקול נרגש '. רק אמור לי: איך קוראים לך ?''קוראים לי מוסטפה ג'לאל', ענה הנהג הצעיר, 'ואני גר במאהל הבדואי ליד ערד'. ארבעים שנה חלפו מאז..........! יום אחד הגיע למאהל הבדואי שליד ערד שליח רכוב על אופנוע '. מי זה מוסטפה ג'לאל?' שאל השליח את הילדים הרבים שהקיפו אותו בסקרנות. הילדים הביאו אותו לאחד מנכבדי המאהל שישב בתוך אחד האוהלים ועישן נרגילה. השליח הגיש לבדואי המשופם מעטפה גדולה'. זו הזמנה למסיבה לכבוד מינוי הרב החדש של היישוב גבעול ,' אמר'. מה לי ולרב החדש של היהודים?' שאל מוסטפה ג'לאל, ועשן סמיך הסתלסל מתחת לשפמו . 'אביו של הרב ביקש להזמינך באופן אישי, ואמר שהוא ישמח מאוד אם תוכל לפנות מזמנך היקר ולבוא לשמוח בשמחת המינוי של בנו. הוא ביקש למסור שאם תבוא, כבר תבין מדוע היה לו חשוב כל כך שתשתתף בשמחה'. בערב המיועד הסיע אחד מצעירי השבט את מוסטפה ג'לאל ליישוב היהודי הסמוך, גבעול. כבר מרחוק הוא ראה את האורות הצבעוניים ואת השלטים החגיגיים. קולות התזמורת נישאו למרחוק. מוסטפה תהה לרגע אם הוא היה צריך לבוא, אך כשהתקרב למקום האירוע, מיהר לעברו אדם מבוגר וחיבק אותו בהתרגשות'. אדון מוסטפה, האם אינך מכיר אותי?' שאל. הבדואי היה נבוך מעט. הוא באמת לא הכיר את היהודי המבוגר. אלא שהיהודי משך אותו אל במת הכבוד וביקש מהמנחה את המיקרופון. המנחה הכריז שהרב דוד כהן, אביו של הרב החדש, מבקש לשאת דברים. 'מורי ורבותי,' אמר דוד כהן לקהל, 'לפני ארבעים שנה חזרתי מביקור אצל אשתי שהייתה מאושפזת אז בבית החולים. זה היה יום גשום וסוער והפסדתי את האוטובוס האחרון. מוסטפה ג'לאל, האיש שעומד עכשיו לצדי, היה אז בחור צעיר. הוא ראה אותי עומד בתחנה, רטוב ורועד מקור, ובטוב ליבו הסיע אותי עד הכניסה לביתי. כאשר נכנסתי הביתה, הרחתי ריח של שריפה. התנור בחדרו של הבן הקטן החל לבעור, ושאר האחים שישנו בחדרים אחרים, לא הבחינו בכך. בזכות החסד שמוסטפה עשה עמי, הצלחתי לכבות את האש לפני שאחזה במיטתו של התינוק. עכשיו, כאשר זכיתי ואותו בן מוכתר לרב המושב שלנו, חשבתי לנכון להזמין את האיש שהציל את חייו, ובזכותו אנחנו יכולים לחגוג היום את האירוע המרגש הזה. אני חש שעלי להודות למוסטפה ג'לאל, הנה התורה מלמדת אותנו לא להיות כפויי טובה. ככתוב לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרצוֹ: (דברים כג) התורה מורה לנו במפורש להכיר טובה לאנשים שגמלו איתנו חסד ועשו משהו למעננו , גם אם המיטיב אינו יהודי וזה למעשה הפירוש של מאמר חז''ל: 'דרך ארץ קדמה לתורה'
חוויית השבוע שלי
האמנתי,עניתי,בזמנים קשים,אדבר,יתחזק,חברך,אל תפחד,לא יודע,זכור,תיבת נוח,חובבנים,מקצוענים,הטיטאניק,הכרת טובה, אמרי שפר ז' תמוז ה'תשע"ה
לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על החלומות של מחר
''לעולם יראה האדם את העולם כאילו חציו זכאי וחציו חייב, עשה מצוה אחת והכריע את העולם כולו לכף זכות'' (הרמב"ם)
לעולם לא נוכל ליהנות מן המותר אם לא נדע את גבולותיו של האסור.
''לעיתים האושר מגיע דרך דלתות שלא ידעת כלל שהשארת פתוחים''
הכתבה שנתנה סימן משמים (שיחת השבוע, גליון 1455) שיחת הטלפון הייתה מפתיעה: "כאן ישעיהו הבר. חצי שנה חיכיתי להתקשר אליך. עכשיו הגיע הזמן". השעה הייתה 6:40 בערב, ביום שלישי שעבר. קולו של הרב הבר הסגיר את התרגשותו הגדולה: "אני יוצא עכשיו מהמרכז הרפואי בילינסון בפתח-תקווה, לאחר שהסתיים בהצלחה הליך של השתלת כִליה לאדם שהיה בסכנת חיים. חשתי צורך להתקשר ראשית כול ל'שיחת השבוע', ומיד תבין מדוע". את הרב הבר, יו"ר עמותת 'מתנת חיים', אנחנו מכירים בעקבות כתבה שפרסמנו עליו לפני קצת יותר מחצי שנה. בכתבה סיפר על תרומת הכליה שהצילה את חייו ועל העמותה שהקים בשאיפה לעודד בני-אדם לתרום אחת מכליותיהם בעבור חולי כליות. בין חיים למוות מספר הרב הבר: "לפני כשנתיים פנה אלינו דוד, גבר בן 51 (השמות המלאים שמורים במערכת), שסבל מאי-ספיקת כליות. הוא היה צריך להתחיל טיפולי דיאליזה, אך חשש מאוד. הרופאים הזהירו אותו שהוא שוגה, אבל פחדו גבר על הסיכונים. זמן מה לאחר מכן אושפז האיש במחלקת טיפול נמרץ, לאחר הסתבכות של מים בריאות. כמה שבועות היטלטל בין חיים למוות. הוא החל לקבל טיפולי דיאליזה סדירים, ואט-אט התאושש ונעשה כשיר להשתלה. "לפני יותר מחצי שנה", מוסיף הרב הבר ומספר, "בעיצומו של מסע חיפושים אחר תורם כליה בעבור האיש, פנה אלינו ישראל, איש צבא קבע, בן 29, והביע את נכונותו לתרום כליה. נמצאה התאמה לדוד, ומובן ששמחנו מאוד". אות בשבת רשות הדיבור לישראל: "אחרי שהודעתי להם על רצוני לתרום, נתקפתי לפתע הרהורי חרטה. יום שישי אחד הודעתי לאשתי שהחלטתי לסגת ושאני מתכוון במוצאי השבת להודיע לרב הבר שאני חוזר בי. בליל שבת, בכניסתי לבית הכנסת, ניגשתי לערֵמת עלוני השבת ושלפתי את העלון שאני מאוד אוהב לקרוא, 'שיחת השבוע'. "אני הופך את הגיליון ומביט במדור 'חיים יהודיים'. ומי מופיע שם? הרב הבר! הרגשתי ממש את יד ההשגחה, ידעתי שהקב"ה נותן לי ברגע זה את הדחיפה להחלטה הקשה. באותו רגע החלטתי שזהו, אתרום אחת מכליותיי בעבור אדם שנזקק לה". התרגשות במחלקה ביום שלישי השבוע עברו השניים את הניתוח בהצלחה. "בורא עולם נותן כוחות מיוחדים למי שתורמים כליה", מסביר ישראל את משמעות החלטתו. "אחרי ההשתלה פגשתי את המושתל, עם כל בני משפחתו, שלא הפסיקו להודות. אלה רגעים מרגשים ומקסימים". מספר הרב הבר: "עיני הנוכחים בחדר דמעו. המושתל, שהיה נרגש מאוד מהעובדה שהכליה מתפקדת, אמר לתורם: 'יש לי בן חדש, נהיית בן שלי', ואילו התורם אמר: 'נהיית אבא שלי'...". הרב הבר מציין כי זו תרומת הכליה ה-157 שנעשתה באמצעותו ואומר: "האושר של התורמים מלווה אותם כל חייהם. הם יודעים שהגוף שלהם מחיה כעת אדם נוסף. ברגע זה נוצר ביניהם קשר דם שלעולם לא יינתק". וישראל אומר: "נכון, נתתי את הכליה שלי, אבל קיבלתי במתנה משפחה חדשה. אילו הייתה לי עוד כליה, הייתי תורם שוב בשמחה".
חוויית השבוע שלי
אכזבות,חלומות,העלם,כף זכות,מותר,האסור,אושר,דלתות פתוחים,כתבה,סימן משמים,שיחת הטלפון, אמרי שפר ח' תמוז ה'תשע"ה
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר יט,כד). אמר ריש לקיש: מניין שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר זאת התורה "אדם כי ימות באוהל" (ברכות ס"ג). הגוף מתנגד לשכל ולרוח, ולכן צריך שהאדם ימית עצמו על דברי תורה. (המהר"ל)
לעני קל לפנות את החמץ, אבל קשה להכניס את הפסח.
"לפעמים אנחנו בונים חומות, לא כדי למנוע מאנשים להתקרב, אלא כדי לראות למי מהם מספיק אכפת בשביל לשבור אותן".
לפעמים השתיקה באה מרצון עמוק לצעוק, לפעמים החיוך בא מרצון לבכות ולפעמים כשרע – צריך להאמין שלמרות הכול יהיה טוב!
הקשר בין הרבי מליובאוויטש למארק צוקרברג (שרה כהן – התחברות)בראיון שמסר לאחרונה למגזין יהודי בארה"ב, סיפר נשיא הרשת החברתית 'פייסבוק' מארק צוקרברג על הקשר המיוחד שלו לרבי מילובאוויטש, שהתחיל עוד לפני שהגיח לעולם. "לפני שנולדתי, להוריי היו שלוש בנות ואבי רצה בן זכר. הוריי ביקרו אצל מספר רופאים, אך ללא הצלחה. כמעט שהגיעו לייאוש טוטאלי, עד שחבר משפחה קרוב שהיה מקורב לחסידות חב"ד, יעץ לאבי לבקש את ברכת הרבי". כך, בשנת 1982, מצא עצמו האב בניו יורק - מקום מושבו של הרבי. חיכה האב בתור הארוך, וכשהגיע תורו ביקש את ברכת הרב לבן זכר. אלא שלמרבה הפלא, קודם שנתן את ברכתו, שאל אותו הרבי במאור פנים האם הוא שומר תורה ומצוות. משהודה האב שאינו שומר, הסביר לו הרב את משנתו ואת הפילוסופיה של חסידות חב"ד ואף ביקש מהאב להתחייב ללמד ולחנך את הבן שיולד לו - בחינוך יהודי. "אבי הבטיח שיעשה כן, ואני נולדתי פחות מ-18 חודשים לאחר ברכת הרב", אמר צוקרברג בחיוך. אבל זה לא נגמר בזה: "כשהגיע בר המצווה שלי, אבי נתן לי את הדולר הזה שקיבל מידיו של הרבי, וחזר על המסר שהוא שלח לי. שמרתי את הדולר, בלי להקדיש לו יותר מדי תשומת לב. בעת לימודיי האקדמיים באוניברסיטה, החל להיבנות אצלי אט-אט הרעיון של פייסבוק, ופתאום נזכרתי במה שאבי אמר לי. הרגשתי שיש כאן קשר מסוים בין המסר שהרב שלח לי, ובין הרשת החברתית שלי. כשהגיע זמן הקמת 'פייסבוק' כחברה פעילה, הייתה לי הרגשה שהגיע הזמן לעשות שימוש בדולר, והפקדתי אותו בבנק ביום הקמת החברה". "אמנם אני לא דתי, אבל אני יכול להעיד על האינטואיציה יוצאת הדופן של האיש הזה (כוונתו לרבי מילובאוויטש - ש.כ) ואני מצטער שלא נפגשנו", הוסיף צוקרברג בסיום הראיון..
חוויית השבוע שלי
זאת התורה,אדם מת באוהל,מתנגד,שכל,רוח,דברי תורה,חמץ,פסח,חומות,לשבור,להתקרב,השתיקה,לצעוק,לבכות,להאמין,מארק צוקרברג, אמרי שפר ט' תמוז ה'תשע"ה
אין המת מטמא בעצמיותו, ואין סגולת המים לטהר. האדם בציותו למצווה, הוא המעניק לה את הסגולה הזאת.
החיפוש אחר משמעות הוא חותם האיכות של האנושות.
אסון החתונה ביבנה – "כך ניצלתי בזכות ה'זימון'" (נעמה גרין) בשולי האסון באולם השמחות ביבנה, מתפרסם סיפורו של יקיר גואטה, שניצל מפציעה חמורה או ממוות, בזכות מצווה אחת שקיים. שלום לכולם, החלטתי להעלות את זה בעצמי כדי לעשות סדר בשמועות. השבוע הלכתי לחתונה של חבר ילדות שלי, מהחברים האלה שגדלים איתם ביחד ממש כמו תאומים. היה אירוע מדהים ושמח, בשלב מסוים אחרי המנה העיקרית, אחד האחים רצה שנלך לבר לשתות עוד כוסית. אמרתי לו שכדאי שקודם נעשה זימון (משהו שאפשר לעשות רק כשיש שלושה גברים שאכלו ביחד), ונברך על המזון אז שיישאר אתנו לברכה. מה שעד היום אף פעם לא התעקשתי לעשות. אז אחים שלי ואני עשינו את הזימון ובירכנו ברכת המזון. ברגע שסיימנו לברך, הבר הפך למלכודת מוות והאירוע המשמח הפך לטרגדיה נוראה. והכול קרה מטרים מאיתנו, בדיוק במקום שבו היינו אם היינו הולכים לבר. אני לא מבין בניסים או בחשבונות שמיים, אני רק יודע שכנראה שקיבלנו את החיים שלנו במתנה. אני מפרסם את זה כדי שיידעו שאני לא איזה דוס או אברך גדול, גם אני חוטא ולא תמיד מקיים מצוות. אני בסך הכול בן אדם פשוט שעשה מצווה אחת קטנה. רק כי הוא החליט להגיד תודה על המזון שהוא אוכל. אז תודה על המזון ועל המחיה. הלא זוהי גמילות חסד (ספורי צדיקים גליון מ') פעם, בערב שבת קודש אחר חצות היום, כשישב הרה"ק רבי שלמה מקארלין זיע"א בביתו וכולו אחוז שרעפים, מתכונן לקבלת את השבת, ראה מבעד לחלונו אדם המסתובב מחנות לחנות, מבקש לפרוט רובל ואינו מוצא. נקש הצדיק על החלון, והזמינו להיכנס לביתו, משכנס, לקח שולחן, העמיד עליו כסא, עלה על הכיסא ופשט ידו על ארון גבוה שעמד שם. משם לקח מספר קופסאות כסף ממעות ארץ ישראל שהיו לו, ירד מהשולחן ומנה את הפרוטות שהיו שם, ופרט לו רובל כבקשתו. בתוך כך נכנס אחד מאנשי שלומו של הרבי, וכולו פליאה: האם בשביל ענין כזה, יטריח הרבי את עצמו בטרחה כה גדולה? השיב לו רבי שלמה: הלא זוהי גמילות חסד, בשביל גמילות חסד אחת כדאית כל הטרחה הזו. חוויית השבוע שלי
המת מטמא,המים מטהרים,ציות,סגולה,העתיד,הווה,משמעות,חותם,איכות,אנושות,אסון החתונה ביבנה,זימון, אמרי שפר י"א תמוז ה'תשע"ה
אדם שפגום בדברים שבין אדם למקום גם אם הוא נראה בעל מידות ודרך ארץ זה לא שורשי ואמיתי זהו בסך הכול חלון ראווה והצגה.
" אולי יישר בעיני האלוקים" (במדבר כ"ג,כ"ז). יהודי ירא־שמים נזהר מאוד ובוחן כל דבר שמא דבר איסור הוא; אבל קל־דעת חושב תמיד — אולי זה מותר וכשר... ) החפץ חיים(
הגאון רבי חיים קרייזווירטה זצ"ל סיפר פעם, ששמע מהגר"ז מבריסק זיע"א, שמי שסוגר את הגמרא כדי לעשות חסד, הגמרא פתוחה עבורו, אבל מי שפותח את הגמרא כדי למנוע את עצמו מלעשות חסד, הגמרא סגורה עבורו.
" הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא" (במדבר כג,כד). הארי חזק מן הלביא. כשיהודי קם לעבודת ה' הוא כלביא, אבל לאחר שמסייעים לו מן השמים, הוא מתנשא כארי. (המגיד ממזריטש(
הבטחה של אימא (לוי שייקביץ) מלחמת העולם השנייה הייתה קשה מאוד לבוניה שוֵוי. היא התאלמנה מבעלה, שכלה את בתה, וכעת נותרה לבדה עם שלושה בנים קטנים. כדי להינצל מהגרמנים נמלטה מזרחה, לאוזבקיסטן. שבועות של טלטולים עברו עליה ועל ילדיה. מפעם לפעם ירדה בוניה באחת התחנות כדי להשיג מעט מים או תפוח־אדמה. יום אחד עצרה הרכבת בכפר מרוחק. "כאן בטוח", אמרה האלמנה בליבה, והחלה לחפש מקום מגורים כלשהו ועבודה. כשהצליחה לייצב מעט את מצבם הפיזי החלה לקנן בליבה דאגה חדשה. " מה יהיה על שלושת ילדיי?", חשבה בעצב. "ברוך־שלום, הבכור, יגיע עוד מעט למצוות. מי ילמֵד אותו להניח תפילין? ומניין אשיג לו תפילין?" . המחשבות הללו לא נתנו לה מנוח. יום אחד הבחינה באדם שפניו חבושות. מיד חשדה שזה חסיד שמסתיר את פניו, כדי שלא לחשוף את זקנו. ואכן, היא לא טעתה. זה היה חסיד חב"ד , שפעל בשליחותו של רבי יוסף־יצחק )הריי"צ( מליובאוויטש. בוניה הזדהתה כבת לחסידות חב"ד, וחלקה את דאגתה בעניין חינוך ילדיה. החסיד העלה רעיון: "בעיר סמרקנד פועלת ישיבה מחתרתית, הרחק מעיני הק־ג־ב — המשטרה החשאית. אם תרצי, אקח עמי לשם את בנך הבכור". בוניה קפצה מרוב שמחה. מי פילל בתקופה אפֵלה כזאת שבנה ילמד בישיבה חסידית! היא נפרדה מברוך־שלום בדמעות, מתוך ידיעה ברורה כי היא מפקידה אותו בידיים טובות. כעבור כמה שבועות הבחינה שוב בחסיד עובר בכפר ונחפזה אליו בהתרגשות. הלה שמח לבשר לה על הצלחתו של בנה בלימודיו. ליבה התרונן. ואז צץ רעיון חדש במוחה. " אולי גם בני השני, אייזיק'ל, יוכל להצטרף לישיבה בסמרקנד?", אמרה לחסיד בקול רועד. "גם הוא צריך לקבל חינוך יהודי. אנא, קחהו עמך!" . דמעותיה של האם המסו את ליבו של החסיד, אך הוא הניד בראשו לשלילה. זה מסוכן. מנהלי הישיבה מסכנים את חייהם. הם עלולים להישלח לסיביר או גרוע מזה. "זאת ועוד", אמר לה. " לבנך אין מסמכי זיהוי. הוא גם צעיר וזקוק לך". קשה היה להניא את האלמנה הנחושה מרצונה. "בעניין חינוך יהודי אין גיל צעיר", אמרה בפסקנות. אלא שהחסיד עמד בסירובו. בוניה החליטה לעשות מעשה. למחרת המתינה בתחנת הרכבת, וכשראתה את החסיד מתקרב לרכבת, לחשה לאייזיק: "רואה את החסיד ? רוץ מהר והסתתר מתחת לספסל בקרון שבו הוא יֵשב. היצמד אליו ואל תעזוב אותו". האם חיבקה את בנה ושילחה אותו לרכבת. בעיניים דומעות הביטה באייזיק העולה לרכבת. ברוך השם, גם אייזיק'ל יגדל יהודי וחסיד! בוניה נותרה לבדה עם יענקל'ה בן השבע, בנה הקטן. בשעות הערב, לאחר שסיימה את עבודתה המפרכת, צפו בליבה געגועיה לשני בניה. היא התנחמה שהשניים עושים חיל בלימודיהם. או־אז הייתה נותנת את דעתה ליענקל'ה הקטן. הרי הוא כבר אמור ללמוד גמרא ב'חדר', חשבה. ומה עכשיו? אין ברירה, הרהרה, חייבים לשלוח גם אותו לישיבה. בפעם הבאה שראתה את החסיד שטחה לפניו את בקשתה החדשה. "יענקל'ה שלי, בן השבע", אמרה לחסיד, "הוא כבר צריך ללמוד ב'חדר' חומש, משנה, גמרא... אנא, קח אותו לסמרקנד" . הפעם היה החסיד נחרץ לחלוטין. " בשום אופן לא! כבר הסתכנתי פעם אחת, ולא אעשה זאת שנית", אמר. בוניה החליטה לחזור על ה'מבצע' שעשתה בפעם הקודמת. למחרת התייצבה שוב בתחנת הרכבת, עם יענקל'ה הקטן. "רוץ!", ציוותה עליו. "לא, אימא!", הפתיע אותה יענקל'ה, " אני נשאר איתך!" . "יענקל'ה, הדבר קשה לי לא פחות" , אמרה האם ברֹוך, "אבל האמן לי — זה הדבר הטוב ביותר עבורך. אני מבטיחה לך שאעבוד קשה, אחסוך כסף, ואבוא במהירות לסמרקנד כדי להיות איתכם" . בשעת הדברים הדפה את יענקל'ה הקטן אל קרונו של החסיד. רק כשהתרחקה הרכבת הרשתה לעצמה לתת דרור לדמעותיה. געגועיה יהיו בלתי־נסבלים, ידעה, אך כאם יהודייה — זה המעשה הנכון לעשותו. חלפו כמה שבועות. בוניה הצליחה להשיג כסף לנסיעה, ובלב הומה עלתה לרכבת הנוסעת לסמרקנד, נסיעה ארוכה שנדמתה בעיניה כנצח. המולה גדולה קידמה את פניה בסמרקנד. המוני נוסעים באו ויצאו. רגעים מספר עמדה על מקומה תוהה ונבוכה. לאן תפנה בעיר הזרה, וכיצד תדע את כתובתה של הישיבה המחתרתית. פתאום שמעה קול קורא באוזניה: "אימא! אימא!"... לרגעים חשבה שהיא הוזה. האם דמיונה מתעתע בה, או שמא זה באמת קולו של יענקל'ה, בנה הקטן ? ואז הבחינה בו. כן! זה יענקל'ה שלה, שרץ לעברה, ונאסף בזרועותיה בחיבוק אוהב. "מה אתה עושה כאן, יענקל'ה?", שאלה. "אימא, כל היום אני לומד, אבל בכל פעם שבאה לכאן רכבת אני בא לתחנה וממתין לך. הרי הבטחת לי שתבואי, ואימהות לעולם אינן משקרות... ידעתי שתקיימי את הבטחתך!"
חוויית השבוע שלי
אדם פגום,בעל מידות,ראווה,הצגה,ירא שמים,נזהר,בוחן,קל דעת,חושב תמיד,מותר וכשר,גמרא,חסד,עם כלביא יקום,מתנשא כארי,הבטחה של אימא,
אמרי שפר י"ב תמוז ה'תשע"ה
אוהליהם' — דירות עראי. חייבים להקפיד על גדרי הצניעות גם בדירות עראי. שלא כמי שמקילים בענייני צניעות בקיץ כאשר הם שוהים בדירת עראי, מחוץ לעיר, באומרם 'אחטא ואשוב' — אשוב בתשובה כשאשוב העירה. (הרבי מליובאוויטש(
אל תעשה מכל דבר עסק, לפתוח עסק זה דבר יקר ולא תמיד משתלם. (שמואל אייזיקוביץ)
וירא בלק בן צפור. למה נקרא שמו בלק - שבא ללוק את דמם של ישראל. בן צפור שעף עליהם כצפור לקללם (בעל הטורים(.
יהודי אשר היתה לו קביעות להסיע את מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, אל הכותל המערבי, אמר לו: "רבנו, הנה הכול נדחפים ומבקשים מהרב ברכה, אולי הרב יאציל ברכה גם לי"... אמר לו רבנו " : שתהיה בן אדם ע-מנטש". אחרי רגע קל אמר לו רבנו בנימה מחויכת: "וכי לא לימדתיך שאחרי סתם ברכה משיבים ''וכן למר"... ("חכו ממתקים")
"אבל הוא חי ולא מת?!" (הרה"ח ר' יצחק ברבר הי"ו ) אטיק ויאסוקי נולד אחר מלחמת העולם הראשונה בוורשא שבפולין, בבית שבו סבו שאב וטעם מעט יהדות, הוריו היו משכילים והתרחקו כליל מדרך התורה. בגיל 24 נכנס אטיק לעבוד בעסק המשפחתי, מפעל של טקסטיל היה לאביו. היו זמנים טובים בהם הייתה הכנסה מכובדת, אך במשך הזמן קמו מתחרים רבים והתחרות היתה קשה, וכמובן זה השפיע על הכנסות המפעל, אטיק חש בשפל של ההכנסות וחשב לנסות את מזלו באמריקה - ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הוא השיג "גרין קארד" והצליח בעסקים, אביו שנותר בפולין החליט לשקם ולהרחיב את עסק הטקסטיל ולשם כך ביקש מבנו אטיק שיאות לחזור לפולין על מנת לסייע לו בשיקום העסק. אטיק שב לפולין כדי להשתלב בפיתוח העסק, אך כעבור שבועות ספורים פרצה מלחמת העולם השניה, שערי פולין נסגרו אין יוצא ואין בא. אטיק שרד את כל שנות המלחמה אך ורק בזכות מראהו החיצוני, הוא היה מגולח לחלוטין ופניו נראו כפולני מלומד, הוא חבר למחתרת הפולנית והצליח להיכנס פעמים מספר לגיטו ואף לחלץ משם חמישה מקרובי משפחתו, שאר בני המשפחה כולל הוריו הושמדו. אף אחד לא חשד שאטיק יהודי, כשהפציצו את גטו וורשא בזמן המרד אמרו חבריו הפולנים שבמחתרת "חבל שהגרמנים מפציצים את הגטו היהודי והורסים הכול, הם צריכים להרוג את הג'וקים האלה ולהשאיר לנו את הרכוש" . שמע זאת אטיק והבין כי אין גוי טוב, זו נבילה וזו טריפה, כולם שונאים את היהודים, ונצר זאת עמוק בליבו. בכל זמן המלחמה לצד פעולות המחתרת הרבות לא העלה אדם חשד אף לא פעם אחת על אטיק כי יהודי הוא. המלחמה הסתיימה והוא עבר לבלגיה שם ניסה להקים עסק חדש, כעבור שנה פנה לאסטרולוג שהיה ידוע ומפורסם בבלגיה, נתן לו את מפת לידתו, תאריך, זמן, שעה, וכל מיני פריטים נוספים אותם ביקש האסטרולוג לדעת. לאחר שאסף את כל הפרטים בדק בטבלאות למיניהם ולבסוף אמר לאטיק "יש לך טעות בפרטים שמסרת לי" . "מה פתאום?! אין לי שום טעות זה מקום הולדתי וזה התאריך והשעה שלי בדיוק!" "לא יתכן" השיב לו האסטרולוג "לפי הנתונים שמסרת לי אותו אדם נהרג במלחמה!" "מה פתאום נהרג?" שאל אטיק, "אלה הפרטים שלי!" "אם ככה אז אתה יהודי!" אמר האסטרולוג בפסקנות. אטיק החוויר כסיד הוא קם ויצא, כשהוא חושב בדעתו "כל שנות המלחמה חיפשו יהודים בנרות, אף אחד לא העלה בדעתו שאני יהודי, והנה יושב פה בחדר אסטרולוג ויודע את סוד מוצאי ?" הוא החליט ללמוד אסטרולוגיה, הוא נסע לצרפת שם התקבל ללימודים אצל אחד האסטרולוגים הגדולים בעולם, בגמר הלימודים נערכה בחינה לכל התלמידים, על כל אחד הוטל לבנות מפה אסטרולוגית מאדם שמוכר לו ולנתח את כל הנתונים שלו לפי בניית המפה. אטיק החליט לבנות מפה על עצמו, הוא ערך את המפה הכניס את כל הנתונים, אך משום מה לפי הנתונים שהיו בידו הוא היה מת... לאחר מספר ניסיונות ניגש אל המורה הדגול והראה לו את ניסיונותיו, התבונן המורה בפרטים, בנה מפה לפי הנתונים שיצאו לו אמר לאטיק "האדם זה מת!" "אבל אני מכיר אותו אישית!" טען אטיק מבלי לגלות שהאדם המדובר זה הוא בעצמו "והוא חי, הוא לא מת!" השיב לו המורה "אם הוא לא מת אז הוא יהודי, רק אצל יהודי המפה לא משקפת את האדם!" הבין אטיק כי יש ביהודי משהו שהוא מעל למזל ומעל לטבע, הוא שינה את שמו לאברהם ונכנס ללמוד בישיבה לפליטים של חב"ד בצרפת, הוא התקרב ליהדות ולאחר שנים ספורות עלה ארצה המשיך ללמוד בישיבת חב"ד בלוד, ולבסוף התחתן והקים בית יהודי חסידי, חמישה ילדים נולדו לו והם גדלו על ברכי התורה והחסידות. אברהם לימד והשריש בילדיו מסר חשוב מפרקי חייו "דעו, כאשר נמצא אדם בעת צרה יקבל על עצמו דבר שהוא מעל הטבע והרגילות, ואז גם הקב"ה יעשה עבורו מעל הטבע ויושיעו, כי יהודי בשונה מגוי הוא מעל הטבע ואינו כפוף לשום מזל. בערוב ימיו שכב אברהם בבית החולים, לאחר שמחלה התישה את גופו, שני בנים עמדו לצד מיטתו וסעדו אותו, הוא שכב בעניים עצומות בחולשה נוראית, ואז שמע כיצד מדברים הבנים על מאמר של ה"בן איש חי" בספרו "בן יהוידע" על ענין המזלות והחודשים. כאשר שמע את המילה "מזל" בוקעת מפי הבנים, פתח את עיניו הביט אליהם בחיוך ואמר "אין מזל לישראל!" והיו אלו מילותיו האחרונות לפני שהחזיר את נשמתו לבורא עולם.
חוויית השבוע שלי
דירת עראי,גדרי הצניעות,אחטא ואשוב,בלק בן ציפור,לקלל,הכותל המערבי,לפתוח עסק,יקר,לא משתלם,יאציל ברכה,בן אדם,רגע קל,בנימה מחויכת,חי ולא מת, אמרי שפר י"ג תמוז ה'תשע"ה
פעמים ימצא זאב מכוסה בעור כבש.
לפעמים נס זה רק סוג של קפה.
לקשישים יש חוכמה רבה יותר - משום שבעזרת הפרספקטיבה שצברו משך השנים, הם מבינים כיצד אירועים שהיו נראים כמנותקים זה מזה, מתחברים פתאום והופכים לתהליך אחד בעל רצף והגיון פנימי משלו.
לרה"ק יחיאל מיכל מזלוצ'וב זי"ע, יצא מוניטין של בקי בחוכמת הפרצוף, הרואה על מצחו של אדם את כל פגמי נפשו. פעם בא רבי מיכל לעיר אחת, והיו רבים באים אליו משפילים את שולי כובעיהם על למטה ממצחם מחשש מפניו...נענה ואמר להם: "מדוע אתם טורחים לעשות כך ? העין הרואה את הפנימיות מבעד לגרמי הגוף, מן הסתם חודרת היא גם מבעד לכובע" ! ... (סיפורי צדיקים)
אור של שבת השעה היתה שעת הדמדומים של כניסת השבת. אווירת החולין פינתה את מקומה, ושבת המלכה עמדה לפרוש את כנפיה על העולם ויושביו. בבית הכנסת של החוזה מלובלין עמדו הכל בתפילת מנחה חרישית. תפילה זו, האחרונה לתפילות החולין של השבוע החולף, מעלה היא בכנפיה את כל תפילות השבוע ש'נתקעו' בדרך. הציבור כבר סיים את תפילתו ורק הצדיק עודנו עומד ועיניו עצומות. ולפתע, חיוך דק עולה על שפתיו - כאילו מצא פתרון לבעיה סבוכה. תלמידיו של החוזה הבחינו, כמובן, בחיוך המסתורי, וגם גמרו אומר למצוא הזדמנות ולברר את פשרו. ואכן, עם סיום התפילה, ניגשו התלמידים לרבם, ובסקרנות מהולה ביראה ביקשו לדעת "לשמחה מה זו עושה". החוזה פתח בסיפור: בשעה שעמדתי בתפילת המנחה, ראיתי והנה מלאכי מרום באים כלפי בתלונות. "ניחא", טענו המלאכים, "כבודו מברך אנשים ומבטיח הבטחות לברכת שמים בגשמיות וברוחניות, ועלינו מוטל לקיימן, שהרי צדיק גדול הוא ובפניו פתוחים השערים כולם. אך האם גם לזוגתו הרבנית מחויבים אנו להישמע? כיצד יתכן כי מפזרת היא הבטחות מופרזות ואנו נאלץ למלאותן?" התענינתי לשמוע במה המדובר, ונודע לי כי אשתי הרבנית עמדה היום במצב קשה מנשוא. המחסור בביתנו הגיע למצב כה חמור עד שאפילו נרות שבת לא היו לה לאשתי להדליק, שכן חסרו לה שתי פרוטות לרכישת הנרות. יצאה הרבנית אל הרחוב הראשי וקוותה להשם, שתמצא מישהו שיעבור בשעה בלתי-שגרתית זו, ויואיל לתרום לה את הפרוטות הדרושות. מובן כי בשעה קדושה זו לא עברה אף עגלה ברחוב היהודים של לובלין, והיא כמעט אמרה נואש. אך לפתע הגיעה כרכרה מהודרת, רתומה לסוסים מובחרים וחסונים. למראה הרבנית הניצבת בצד הדרך נצטווה הרכב לעצור את הכרכרה. מבעד לחלון נשקפו פניו של האדון - פניו יהודיות ללא ספק, אך הופעתו כולה: הלבוש, התסרוקת וצורת הדיבור, העידו כאלף [ואחד] עדים על יהודי ששכח זה מכבר ששיך הוא לעם ישראל. ודאי נוסע הוא כעת להתהולל עם חבריו הנכרים ולהתרחק צעד נוסף מעמו וא-לוקיו. "גבירתי, במה אפשר לסייע בידך"? שאל האדון - "שתי פרוטות אדוני, עבור נרות שבת, אנא..." צלצול המטבעות הנופלים על המדרכה ערב לאוזני הרבנית כשירי השבת המתקרבת לבוא. היא הרעיפה ברכות על ראש הנוסע הנדיב, שכבר היה רחוק משם. "יהי רצון..." מלמלה הרבנית "שבזכות הנרות הללו יאיר לך אור השבת. שתזכה לאור של שבת קודש..." "כלום יתכן?" המשיכו המלאכים להתרעם "להאיר את אור השבת לאדם גס כל כך, שמימיו לא שמר אפילו שבת אחת? מנין לאשתך העוז והחוצפה לברך ברכה שכזו?" כל העיניים הביטו בצדיק בדריכות, והוא המשיך: "אף אני לא הסתרתי את טענותי והשבתי כנגדם: כלום מאמינים הנכם בנפשותיהם של ישראל עם קדושים? האם יודעים אתם מדוע אדם זה הפנה עורף לעמו ולבוראו? אין זאת אלא מפני שלא טעם מעולם טעמה של שבת קודש! נסו נא ותראו, כי אך יטעם טעם של שבת, יהפוך ליבו ויהיה לאיש אחר". באותו ליל שבת, עת ישבו החוזה ותלמידיו בסעודת שבת רוויה בשירי דבקות ובדברי תורה, נכנס לפתע אורח זר והתיישב בקצה השולחן. איש לא ייחס חשיבות לבגדיו ששידרו חולין וניכור. הכל התרכזו אך ורק בפניו, שקרנו באור של שבת קודש. חוויית השבוע שלי
זאב,כבש,קפה,קשישים חוכמה,מנותקים,מתחברים,מוניטין,חוכמת הפרצוף,משפילים,כובע,טרחה,פנימיות,אור של שבת, אמרי שפר י"ד תמוז ה'תשע"ה
"אפס קצהו תראה וכולו לא תראה" (במדבר כג,יג). כאשר אתה מוצא חסרונות בישראל, אין זה אלא ב"קצהו", ביחידים, ולא בכלל ישראל. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)
לרבה של קובנא הגה"צ רבי לייב שפירא זצוק"ל הציעו פעם שידוך את בנו של גביר העיר שהיה בור וע"ה גמור, אמר הרב לשדכן שא"א לגמור את השידוך כי שם החתן הוא כשמי, תמה השדכן ואמר והרי שמו של החתן הוא משה ולא לייב כשמו של הרב, א"ל הרב הרי אחז"ל כל המשיא בתו לע"ה כאילו כפתה לפני ארי ונמצא לפי"ז כי ע"ה נקרא בשם ארי (לייב) וא"כ שמו כשמי. (מאורה של תורה)
לתת זה לקבל.
"מאחורי אדם גדול עומדת אישה גדולה"
'בחינה' לצדיק בעיר קרמנצ'וג שבאזור פולטבה באוקראינה, שימשו שני רבנים ענקי תורה וחסידות. האחד - הגאון רבי יוסף תומרקין, רבה של עדת חסידי חב"ד, והשני - הגאון רבי ישראל-יעקב יעבץ, רבם של חסידי צ'רנוביל. פעם אחת הובא לפניהם דין-תורה סבוך ומורכב. כדי להכריע בדיון זה ביקשו לצרף אליהם דיין שלישי. הם בחרו בגאון רבי יהושע, מהעיר ליובאר, שכונה בפי כול 'ר' יהושע'לה חריף'. כשמו כן הוא - היה חריף ובקי בכל חדרי התורה. הדיון התארך והשלושה ישבו כמה ישיבות, שנמשכו ימים אחדים. במשך כל אותה עת עשה ר' יהושע בקרמנצ'וג. יום אחד התקבצו סביבו כמה מצעירי החסידים וביקשו ליהנות מחוכמתו ומחסידותו. הגאון נודע גם בדבקותו הרבה בצדיק רבי ישראל מרוז'ין. באותה הזדמנות גילה הגאון כיצד התקרב לחסידות: כל ימי גדלתי וחונכתי בעולמה של תורה, בישיבות שאליהן החסידות לא הגיעה כלל, סיפר הגאון. בכל אזור מגוריי לא נמצא אפילו בית-כנסת אחד של חסידים. אני המתתי את עצמי באוהלה של תורה, שבה מצאתי סיפוק לנפשי, וכל עניין החסידות והחסידים לא העסיק אותי כלל. יום אחד הגיע לישיבתנו יהודי עשיר ותלמיד-חכם, שחיפש חתן לבתו. ראש-הישיבה המליץ עלי לפניו והשידוך נגמר בכי-טוב. התחתנתי ועברתי להתגורר וללמוד בבית חותני. לאחר נישואיי חשתי פתאום צורך להכיר גם את חלקי התורה הידועים לי פחות. על לימודי הגמרא, המפרשים, הרמב"ם, השולחן-ערוך ונושאי-כליו, הוספתי אפוא גם עיון בספר הזוהר הקדוש. במשך הזמן נוכחתי בתועלת שלימוד זה הביא לי ביראת- שמים. חותני, שמעת לעת נהג לפלפל עמי בתורה, נמנה עם חסידיו של הצדיק מרוז'ין. לא אחת ביקשני להתלוות אליו אל רבו, אך אני סירבתי. "מה לי ולמנהגים משונים של 'עריכת שולחן' ו 'שיריים'", הרהרתי בליבי. נוסף על כך גם חששתי מפני ביטול התורה הכרוך בנסיעה. אולם חותני לא נואש ולא חדל מלשדלני. "אם תראה פעם אחת צדיק-אמת, תדע עד כמה הייתה נשמתך כלואה ולא ראתה אור", נהג לומר לי. אבל אני הרגשתי שלא חסר לי דבר וסירבתי לנסוע. פעם אחת נכנסו דברי חותני באוזניי והסכמתי להתלוות אליו בנסיעתו הבאה אל רבו. מובן שהידיעה על כך שימחה את ליבו מאוד. אולם החלטתי שלא לבוא ריקם. מכיוון שלאחרונה התחבטתי קשות בקושיה חמורה שהציקה לי, החלטתי להביאה אל הצדיק. למעשה התכוונתי שלא להציגה לפניו, אלא לראות אם יידע עליה מעצמו ויתרצה לי מיוזמתו. אז אדע שרוח-הקודש מפעמת בו... הוטרדתי אז מסתירה מפורשת שמצאתי בין דברי הגמרא לבין הזוהר הקדוש. בגמרא (נדרים טז,ב) מבאר אביי את ההבדל שבין נדר לשבועה, ומסביר, שבנדר נאסר החפץ על האדם ואילו השבועה מחייבת את האדם. משום כך נדר יכול לחול רק על דבר שיש בו ממש, לעומת שבועה שיכולה לחול על כל דבר, מכיוון שהיא מחייבת את הנשבע. ואילו בזוהר (שמות קטו,ב) נאמר במפורש להפך: "שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש"! איני זוכר איזה יום בשנה זה היה. כשהגענו לבית-מדרשו של הרבי, נכחו שם חסידים רבים, שהגיעו ממקומות רחוקים. הרבי ישב במרכז השולחן וסקר בעיניו את המוני המסתופפים. לפתע צדה עינו חסיד זקן ונשוא-פנים ושמו ר' לייב, והוא הזמינו לשבת לימינו. כשהתיישב, פנה אליו הרבי: "מילא 'אותנו' אין מחשיבים בעולם כלמדן, אף שאנו מסיימים בכל חודש את הש"ס. אבל סבי הקדוש, המגיד הגדול ממזריטש, שהכול הכירו בגאונותו האדירה, גם אותו ניסה פעם לבחון 'ליטוואק' (ליטאי) אחד... "ומעשה שהיה כך היה: אותו 'ליטוואק' הגיע יום אחד לבית-מדרשו של המגיד וביקש לראות אם יגלה את הצפון במחשבתו. מיד כשהתקרב אל סבי המגיד, פתח ואמר: 'יש כאן יהודי ליטאי שבראשו מנקרת קושיה עצומה מן הגמרא בנדרים על מאמר הזוהר הקדוש בפרשת משפטים, בהבדל שבין נדר לשבועה'... חשתי סחרחורת בראשי. עתה כבר היה ברור כי הרבי קרא את מחשבותיי. וזאת אף- על-פי שכל אותה שעה לא פנה אלי כלל ואף לא הביט לעברי אפילו פעם אחת! הצדיק המשיך ואמר, שלא יחזור כעת על התשובה שהשיב סבו המגיד לאותו 'ליטוואק', והשיב באריכות תשובה משלו שהתבססה על דברי הגמרא במסכת בבא- מציעא, בעניין המחלוקת שבין קודשא-בריך-הוא לבין מתיבתא-דרקיעא. כשסיים להסביר את העניין ל ר' לייב שישב לצידו, הפנה אלי לפתע את ראשו ושאל בפנים מאירות: "נו, אברך, הכבר תהיה חסיד?". בדברו הגיש לי את מקטרתו, כדי שאצית בה אש -דבר שנחשב בין החסידים קירוב גדול מאוד. מאז - סיים ר' יהושע'לה חריף את סיפורו - נקשרתי לצדיק ואני חש כיצד כל נסיעה אליו, לא זו בלבד שאינה גורמת לי ביטול תורה, אלא היא מביאה לי תוספת עצומה הן בלימוד התורה והן באהבת ה' ויראתו.
חוויית השבוע שלי
חסרונות,יחד,כלל ישראל,בקצה,קובנא,שידוך ,גביר העיירה,שדכן,החתן,אדם גדול,אישה גדולה,מבחן לצדיק, אמרי שפר ט"ו תמוז ה'תשע"ה
ב "אוזניים לתורה" בשם ה"חפץ חיים" היה אומר: מי שרוצה למות כיהודי, צריך לחיות כיהודי. אבל הרשע הזה, רוצה לחיות כגוי ולמות כיהודי - דבר זה הוא בלתי אפשרי...
וידוע מה שהחפץ חיים זי"ע אמר שמהטלגרם היו לומדים שכל מילה עולה כסף כך תרגיש שאתה מוציא מילה מהפה, והנה אחר כך יצא הטלפון אמרו שמכאן לומדים שאוזן שומעת למעלה כי כמו שאתה מדבר כאן שומעים שם. והנה עכשיו יצא פלאפון (סעל) בלי חוט, כי עכשיו אתה יכול כבר לדבר בלי חוט רק להכניס כמה מספרים ואתה מקושר וזהו הדפיקות בלב וזהו עבודה שבלב זו תפילה. אפס זולתו, לצלצל אליו יש קליטה בכל מקום. אפילו בשבת
וכבר אמר החפץ חיים זי"ע תרופה לקחת זהו אבקה מרה וכדי שיוכלו לקחת בפה שמים זאת בקפסולה, שלא ירגישו זוהי הייסורים אבל מסביב עושים כזה דבר רך שלא ירגישו המרירות וזהו "הבוטח בד' חסד יסובבנו". עם אמונה ובטחון לא מרגישים.
וכבר אמרו צדיקים זי"ע הדואג את מחר הרי זה מקטני אמנה, ולמה כי איך אתה חושב שעוד דקה תחיה, ואם אתה דואג למחר סימן שלהיום אתה כבר מסודר סימן שאין אתה מאמין אמיתי
בית מקדש על גלגלים כשרכב הפיג'ו 404 משנות השבעים חולף ברחובות אילת, תנועת התיירים נעצרת. זה אחר זה התיירים שולפים את המצלמות ומתעדים את הרכב מכל הזוויות, קודם שהמחזה הנדיר יחלוף על פניהם. בכל צד ברכב האספנות החריג הזה יש מה לצלם, אבל הפריט המעניין מכול ממוקם על הגג דווקא: דגם מושקע במיוחד של בית המקדש השני. תמונות של הרכב הייחודי הזה פורסמו בעבר בבימות תקשורתיות רבות בעולם, אלא שתמיד תהו הכול: מי האמן המוכשר והאלמוני? כשניסינו לברר אצל תושבי אילת את זהות האמן, נתקלנו בתשובה אחידה: אנחנו רואים אותו הרבה, אך אין לנו מושג היכן הוא. כעבור כמה שעות הצלחנו לאתרו, בסיוע ידיד המערכת. שמו של האיש אהרון לוי , יהודי חביב שעלה מצרפת ומתגורר באילת כבר ארבעים שנה. את פרנסתו הוא מוצא בצילום. לוי מוכר היטב בקרב בעלי החנויות בעיר, הרואים בו וברכבו חלק בלתי-נפרד מנוף העיר. איך הגיע בית המקדש אל גג רכבך? פתחנו בשאלה המתבקשת. "כולם שואלים אותי את השאלה הזאת", הוא משיב בחיוך. "לפני כחמש-עשרה שנה, בשעה שהלכתי עם בני לבית הכנסת, נעצרתי בידי שוטרים. בחקירה התברר לי שאני חשוד בעבֵרה חמורה. לא ידעתי איך זה נפל עליי. אחרי יומיים במעצר הודיעו לי החוקרים כי טעו בזהות החשוד ושחררו אותי". לוי הודה לבורא עולם על שחרורו. "היו מקרים שאנשים ישבו בכלא עשרים שנה, ורק אז התברר שזו הייתה טעות. יכולתי לשבת שנים בכלא", הוא אומר. "אחרי השחרור החלטתי לפרסם את בית המקדש בדרך מקורית, על גג רכבי". ולמה בית המקדש דווקא? הוא משיב: "נזדמן לי לבקר במתחם מלון 'הולילנד' בירושלים. שם מוצג דגם בית המקדש השני. המראה ריגש אותו בעוצמה בלתי-ניתנת לתיאור. אני לוי, ממשרתי המקדש, וחשתי תחושה פנימית מאוד". אהרון החל לבנות את הדגם, שלב אחר שלב. "הקב"ה העניק לכל אדם כישרון מיוחד, והרגשתי שאני קיבלתי כישרון לבנות את הדגם המיוחד הזה", הוא מסביר ומסרב להרחיב בפרטי הבנייה. "מה זה חשוב?", הוא מצטנע. מלאכת בניית דגם בית המקדש השני על גג רכב האספנות שברשותו ארכה כמה שנים, אבל הוא לא עצר, וקישט את צידי הרכב בפריטים ייחודיים: חיפוי עץ במקום צבע, מגן דוד במקום סמל הרכב, לוחות הברית על מכסה המנוע, ואת מכסה תא המטען מפאר תבליט של חומות העיר העתיקה ועליו אותיות עץ המרכיבות את המילה 'ירושלים'. "אני נוסע ברחובות העיר", מספר לוי, "וכולם עומדים ומצלמים. לפעמים אני מקבל דרישות שלום מתמונות הרכב שפורסמו במקומות שונים בעולם". כשיש לו זמן, הוא עוצר ומשוחח עם התיירים המסוקרנים. "כולם מגיבים בהתלהבות". אבל בעת האחרונה הוא מודאג – צלצלו אליו ממכון הרישוי ותבעו ממנו לפרק את יצירות הפאר. "אני נוסע כך כבר יותר מעשר שנים ותקוותי להמשיך", הוא מסיים
חוויית השבוע שלי
למות כיהודי,לחיות כיהודי,הרשע,טלגרם,אוזן שומעת,מספרים,פלאפון,דפיקות לב,תרופה,אבקה מרה,בטחון,דואג את המחר,בית מקדש על גלגלים,
אמרי שפר ט"ז תמוז ה'תשע"ה
אהבה = נתינה שלא על מנת לקבל!
הבעל שם טוב הקדוש אומר: גם כאשר מבקש האדם טובה מחברו, יש לו לשים בטחונו בהשם.
הגאון הקדוש מוילנא אומר: מי שליבו טוב במידת הביטחון, אף על פי שעובר עברות חמורות - עדיף מהמחוסר בביטחון. שעל ידי זה בא לקנאה ושנאה, ואף על פי שעוסק בתורה וגמ"ח, שכל זה אינו אלא לעשות לו שם.
''הזמר הוא מעולה מן השיר, כי השיר כולל כל עניינים ובא גם על דברי חול, והזמר הוא מיוחד בכל מקום רק לה' על עניני נסים והשגחה. והסדר הוא תמיד ''שירו לו זמרו לי'', שהזמר – מוסיף על השיר''... (המלבי''ם בספר הכרמל)
החזון איש הקדוש אומר: נקל להיות בוטח בשעה שאין עיקר התפקיד של הביטחון, אך מה קשה להיות בוטח בשעת ניסיון.
ה"פרי צדיק" מאיר, ששבעה עשר בתמוז לעולם חל בערב שבו חל ליל הסדר של אותה שנה. מה הקשר בין שני התאריכים? בליל הסדר ה' רואה שאנחנו לא בסדר ובכל זאת גואל אותנו, כי אהבה מקלקלת את השורה. אז יהי רצון, ה', שתביט בנו בי"ז בתמוז, גם כשאנחנו לא בסדר, ותתמלא אהבה כלפינו, על אף שזה לא לפי שורת הדין. תאהב אותנו אף על פי כן. אָתּה תקוּם תרחם ציון. ותגאל אותנו בקרוב, בעזרת השם.
הרה"ק רבי נחמן מברסלב אומר: לו היה האדם מאמין באמונה שלמה שיכול הקדוש ברוך הוא לזמן לו כל צרכיו, לא היה נוסע שום נסיעה.
"מאחורי עננים אפורים תמיד יסתתרו שמיים כחולים" הפינה הרגישה פעם אחת הגיע יהודי לאיש עסקים מצליח, והציע לו הצעה שקשה לסרב לה... מה הייתה ההצעה? יש לי מכונה מיוחדת במינה, היא יכולה לעשות מהפכה בשוק תעשיית המזון!!! "נו... בא נשמע", שאל העשיר. יש לי מכונה שאם אתה מכניס לה מצד אחד פירות רקובים, מהצד השני יוצא חלב! אתה יודע כמה אנשים זורקים פירות רקובים... במקום לזרוק לפח, נהיה חלב... " באמת?!", התפלא העשיר. ולא רק... אם נתקעת, אתה יוצא לגינה, אוסף קצת קוצים, קצת קש ותבן, מכניס אותו מצד אחד... מהצד השני יוצא לך חלב! התפלא העשיר מאוד, "איך הצלחת לייצר כזו מכונה?" " דע לך! זו מכונה משוכללת, חסכונית, ומעל הכול עומדת בתקן של הירוקים... אה, ושכחתי, היא לא צריכה חשמל בשביל לעבוד!" " מיליון דולר!", צעק העשיר, "אני מוכן לקנות אותה ממך במיליון דולר!!!" אמר לו אותו אדם, נא לכתוב את הצ'ק לפקודת... בא ואקח אותך לראות את המכונה... הלכו שניהם יחדיו והוא הוביל אותו אל... הרפת. הנה לך אדוני, פרה! מכונה שמייצרת חלב מפירות רקובים, ואפילו מקש ותבן, ולא צריכה חשמל. כל כך התרגלנו לטבע, עד שאנחנו מקבלים הכול כמובן מאליו. אנחנו לא מבחינים מה הקב"ה יצר בעולם, מתייחסים לזה כאל שגרה, אך האמת היא שאין דבר כזה שגרה, הקב"ה מחיה את הבריאה, בכל יום, תמיד, זה מעשה בראשית! אם רק נפתח את העיניים, אם רק נתבונן, נוכל להתמלא בהרגשת פליאה אדירה שממלאת כל מי שרק רואה מרכבת הבריאה!
חוויית השבוע שלי
אהבה = נתינה,זמר ושיר,ניסים והשגחה,ביטחון,שבעה עשר בתמוז,ליל הסדר,שורת הדין,תרחם ותגאל,עננים אפורים,שמיים כחולים,הפינה הרגישה, אמרי שפר י"ח תמוז ה'תשע"ה
מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו. הי"א ידוע ר"ת א'ם י'רצה ה'שם. שהאדם צריך לפתוח את עיניו ולראות שהכול היא מאת ד', ואם ד' רוצה יש על מה לסמוך וזהי האלף בית של כל בר ישראל. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (כה,ב). מיהו "כל איש" – אדם שלם, שכל-כולו 'איש'? – מי "אשר ידבנו ליבו – שכל-כולו מתנדב לעבודת ה' וליבו מסור ונתון תמיד אך ורק לענייני שמים. (המגיד מקוזניץ)
מגיד אחד אמר פעם הטעם שבליל יוה"כ מברכין שהחיינו, כי אז באים לביהכ"נ יהודים שלא רואים אותם במשך השנה וכשרואים פרי חדש מברכים שהחיינו. (נמלצו לחכי)
"מדבר שקר תרחק" {שמות כג/ז'}--מדיבור אחד של שקר-תרחק מה' יתברך, כי דובר שקרים לא יכוון לנגד עיניו-- {רבי זוסיא מאניפולי}
הלוואה של לירה (מאורות דף היומי גליון 836) מעשה מרגש שמור בצקלונם של בני משפחת גרוסמן, צאצאי בעל הליכות ישראל, הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ראש ישיבת פינסק-קרלין. איש יהודי התגורר במושבה משמר הירדן שבגליל העליון, ור' שלמה לוי גרוסמן שמו, ממייסדיה וממקימיה, אשר נפטר לפני כשמונים שנים. ר' שלמה לוי ז"ל היה דודו של הגאון רבי ישראל זצ"ל. ר' שלמה לוי עלה על הקרקע עם קבוצת חברים, ויחד הם יישבו את ארצנו הקדושה במסירות ובקדושה, תוך הקפדה על חיי תורה ומצוות בדקדוק. כשהיו מצטברות שאלות הלכתיות היה ר' שלמה לוי, הסמכות התורנית של המושב, רותם את סוסו לעגלתו ויוצא לדרך אל הגאון רבי משה קליערס , רבה של טבריה, כדי לשטוח בפניו את השאלות. המושבה הוחרבה זה מכבר על ידי הצבא הסורי, במלחמה שהתרחשה בשנת תש"ח, ורק שרידי חורבות בודדים נותרו במקום. ברם, התנהגותו מעוררת ההשתאות של ר' שלמה לוי ז"ל השתמרה מאז ועד היום בארכיון ישן, בו קוטלגו מסמכים מן התקופה ההיא. שנים ארוכות שכבו המסמכים בלא דורש, עד שביום מן הימים הפך מאן-דהוא ונבר בהם ומצא תגלית מרתקת: מסמך לבקשת הלוואה שכתב ר' שלמה לוי. במסמך בקשת ההלוואה מתבקש מגיש המסמך לפרט את סכום ההלוואה, ומה מטרתה. הסכיתו ושמעו . ר' שלמה לוי כתב כי הוא זקוק להלוואה על סך לירה אחת. ומה מטרתה? ובכן, הוא כותב בפשטות, כי בימים עברו, בעוד כוחותיו במותניו, היה מסוגל לנהוג את עגלתו ביד אחת; המושכות היו לפותות בכף ידו האחת ורעותה הייתה פנויה. עתה משזקן וסב, אין ידיו אמונות על הנהגת העגלה כבעבר והוא זקוק לשתיהן כדי לשלוט על בעל החיים. מה לכך ולהלוואת לירה? אין פשוט מזה. בעודו נוסע בעגלתו, היה מחזיק בידו הפנויה... גמרא! ו"יושב ולומד". מידי פעם הרים את מבטו אל הדרך ושב ושקע בהוויות אביי ורבא. נוף בראשית מכל עבר, אוויר צח ורענן, תנובה חקלאית, ציוצי ציפורים, שמש זכה ואווירת התחדשות של יצירה, בנייה ותנופה; בכל אחד מהם לבדו יש כדי להרפות את המחשבה ולהרחיב את הדעת עד כדי אי שימוש בה, ובכולם יחד... מוקף בכל אלה יושב יהודי על עגלתו, מצחו מכווץ והוגה בתורה הקדושה משל עגלתו נושאת כרזה מדברי המדרש (תנחומא, האזינו סימן ג'): "אין העולם מתקיים בלא תורה, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". ידו האחת מכוונת את דרכו עלי אדמות וידו האחרת מכוונת את דרכו לגן-עדן. כשהזדקן כבר לא יכול היה להחזיק את המושכות ביד אחת ונגר ממכריו הציע לו לבנות בעגלתו מעמד מיוחד שיחזיק את הגמרא מול עיניו! על ביצוע המלאכה דרש הנגר לירה, ואילו היה באמתחתו של ר' שלמה לוי לירה אחת, לא היה נזקק לבקשת ההלוואה והסיפור היה נותר ספון בעגלתו . יהודי של פעם. ו אם נרצה - גם של היום. לא על העגלה - באוטובוס או ברכבת. לא בדרך מן הרפת אל האסם - בדרך מן המשרד אל המפעל. כאן, שם, ובכל מקום. ותן חלקנו בתורתך . מה נאה להביא בסמוך לסיפור חייו של ר' שלמה לוי גרוסמן ז"ל את דברי גדולי החסידות על אודות הנאמר במסכת אבות (פרק ג' משנה ז (: "רבי שמעון אומר: המהלך בדרך ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" . מדוע התנהגותו כה חמורה, עד ש"מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"?! הגע עצמך, יהודי מהלך בדרך ולומד תורה - יהודי טוב; לרגע קט הוא מבחין באילן נאה ופוסק מתלמודו כדי לשבח את בוראו - "מתחייב בנפשו "??? אמרו גדולי החסידות: הן עולמנו על כל גלקסיותיו, כוכביו, שמשיו, ירחיו וצבא השמים, כיצד נברא? "הסתכל באורייתא וברא עלמא"! החכמה הטמונה בעולם אינה אלא מעט מזעיר מן החכמה שבתורתנו הקדושה. ידיעת הקב"ה ואהבתו, התפעלות בן-אנוש והדבקותו בהקב"ה, אינן יכולות לקבל ביטוי נאצל ורב יותר מאשר בלימוד התורה. והנה זה המהלך בדרך וכבר הוגה בתורה הקדושה, כדי לומר "מה רבו מעשיך ה'" הרי הוא פוסק מלימודו וזקוק להסתכל על אילן נאה?! - "מתחייב בנפשו".
חוויית השבוע שלי
אם ירצה השם,אלף בית,בר ישראל,נדבה,ענייני שמים,שהחיינו,מדבר שקר תרחק,הלוואה של לירה,להתרחק,יהודים,פינסק קרלין, אמרי שפר י"ט תמוז ה'תשע"ה
"מדרכו של כסיל להאשים את זולתו בכישלונו. מי שמתחיל להחכים מאשים את עצמו, ומי שמשכיל אינו מאשים איש" (אפיקטטוס).
"מה ה' אלוקיך" - מה שהקב"ה עושה, "שואל מעמך" – הוא מבקש ממך לעשות. "מה הוא רחום, אף אתה רחום; מה הוא חנון, אף אתה חנון". (רבי ברוך ממז'יבוז')
מה יפו פעמיך בנעלים. בעת שביהמ"ק היה קיים נאמר פסוק זה על העולים לרגל (חגיגה ג') ובזמן הזה נאמר פסוק זה על המכתתים רגליהם לצדיקים, וכל הפסיעות נעולים אצל הקב"ה. (מאור עינים)
מהירות האור ידועה. מהי מהירות החושך
המהפך [החיים מספרים 7] אצל רוב בני אדם, תקופת האירוסין היא תקופה משמחת ומלאת זכרונות טובים. אך בעבורי, היא היתה לא פשוטה. נפגשנו, התאמנו והתארסנו בשעה טובה, אך ימים ספורים לאחר האירוסין, התברר להורינו כי הם שכחו לדבר על עניין "הסידור הכספי". התברר, כי לשני הצדדים, יש אמצעים דלים ביותר - כפי שהטיב להגדיר אבי "אפילו את הכסף למונית לחתונה אנו צריכים ללוות". וכשמדובר בבן תורה שרוצה ללמוד אחרי החתונה, זה ממש בלתי אפשרי. וכך לאט לאט נחתו עלינו הידיעות: החתונה תהיה מצומצמת, לא תהיה תזמורת אלא אורגניסט... דיבורים שגרמו לנו למתח רב. כשבועיים לפני החתונה, החליטו שני אחי לקחת אותי לטיול בצפון "כדי לשנות אוירה". יצאנו במכוניתו החבוטה של אחיי, הם ניסו ליצור אוירה טובה אך זה לא בדיוק עזר, העולם נראה לי קודר ומצב רוחי היה ירוד ביותר. ואם לא די בכך, לפתע שבק הרכב חיים, בלי הודעה מוקדמת, חירחר, השתנק ונדם. אחי הספיק להסיטו לשוליים, הם יצאו מהרכב ופתחו את מכסה המנוע רק בשביל לדעת שאינם יודעים כיצד לטפל ברכב. טיפות כבדות החלו לרדת, והחלטנו לקחת טרמפ לתחנת הדלק הקרובה כדי לגייס בעל מקצוע שיצליח לתקן את הרכב. לקח לנו חצי שעה עד שהצלחנו למצוא טרמפ. כשהגענו לתחנת הדלק, קנינו שתיה וחטיפים בהכשר מהודר, והתיישבנו לאכול. אחי ניסה למצוא בעל מקצוע, אך ללא הצלחה. בלית ברירה הזמין גרר שהבטיח להגיע תוך חצי שעה. כשרצינו לשלם, התבררה לנו העובדה הפשוטה והכואבת, כי שכחנו את הארנקים בתא הכפפות שברכב. אחי התחיל להסביר לבעל הקיוסק הערבי, שהוא שכח את הארנק ברכב, אך הלה כעס: "לשבת לאכול ידעתם, ועכשיו כשצריך לשלם התחילו הסיפורים, אה? לא יהיה". למרות הסבריו של אחי, נותר האיש קשוח: "נראה לך שאני אשחרר אותך עשרה ק"מ? אפילו מטר לא, תתקשר למי שאתה מכיר שיביא את הכסף, אתה לא יוצא מכאן לפני כן". "המשפחה שלנו במרכז הארץ, יקח להם מספר שעות להגיע לכאן, אין לך טיפת אמון בנו"? "אין לי, אם היית עובד כאן שבוע, גם לך לא היה", השיב. הבטנו בו בחוסר אונים ואז עלה בדעתו רעיון: "אתה יודע מה, אחד מכם ישאר, ושניים ילכו להביא את הכסף", אמר. אחיי התייעצו ביניהם, והחליטו שהם לא יטריחו אותי לצאת בגשם ובקור, ולכן אני ישאר עד שיחזרו. ישבתי, כשמידי פעם אני פוגש במבטו העוין, התחלתי לחשוב על המצב שבו אני שרוי: עוד שבועיים חתונה, אין כסף, העתיד לוט בערפל ואפילו הטיול שאחיי אירגנו בשבילי נהרס, וכעת אני בן ערובה אצל אדם שרוצה "לאכול" אותי... חצי שעה חלפה, המתנתי בצפייה לאחיי שכבר יופיעו, ניגשתי אליו וביקשתי להתקשר לאחיי. הוא השמיע "אוף" גדול אך נתן לי להתקשר, התקשרתי אך המכשירים שלהם היו מנותקים, התחלתי לדאוג... חצי שעה נוספת חלפה, ניסיתי להתקשר אך לא היה מענה. חרדה נוראה החלה להתפשט בתוכי, לאחר חצי שעה ביקשתי שוב להתקשר אך הוא סרב. "אני מודאג, האחים שלי נעלמו, תן לי לנסות" אמרתי, "לא", השיב נחרצות, ואני פרצתי בבכי שלא יכולתי להפסיקו. היה זה בכי שהכיל את כל מה שעברתי בחודשים האחרונים, כל המתח, החרדה והחשש מהעתיד. נשאתי תפילה חרישית לקב"ה, שישמע את זעקתי, ובליבי נדבת סכום כסף לצדקה. לפתע נכנס למזנון אדם כבן 60 עם בתו כבת 22. "מה קרה לו"? הוא שאל את בעל המזנון. "לא יודע, איבד את האחים שלו", "רגע, אתה קשור לתאונה"? "איזו תאונה"??? הרגשתי שאני כולי קופא "לא יודע, איזה 20 ק"מ מכאן נפלה מכונית לוואדי, יש במקום ניידות משטרה ומכבי אש", "מה אמרת? אני לא מבין, זה לא יכול להיות" השבתי המום כולי. האיש ניגש אלי: "תסביר לי מה קרה", אך לא יכולתי לדבר, שמעתי אותו במעורפל מדבר עם בעל המזנון, מוציא מארנקו 50 ₪ ומשלם לו, ואז אמר לי: "בא ניסע לשם". נסענו לכיוון, כשהגענו ראינו שם כמה ניידות ורכב כיבוי אש, יצאתי מהרכב ממרר בבכי, והכנתי את עצמי לגרוע מכל... ואז שמעתי את שני אחיי: "מה אתה עושה כאן"?, "למה לא התקשרתם?", "איך נתקשר? הסוללות שלנו גמורות ולך אין טלפון, תראה מה קרה? ניסינו לדחוף את הרכב, רק שדחפנו יותר מידי והרכב נפל לתהום, כשברגע האחרון ב"ה הצלחתי לקפוץ מתוכו ללא פגע". בינתיים עלה הכבאי מהוואדי כשבידו הארנקים, והספרים "החילוץ של הרכב יעלה יותר משוויו, תודו על מזלכם הטוב". "מה נעשה כעת"? שאל אחי, "תכנסו לרכב שלי, אקח אתכם עד הבית", הציע. בדרך, הוא התוודע לכל מה שקרה איתנו... "אמרתם שאתם מבני ברק, אתם מכירים רב בשם... הרב חיים קנייבסקי"? "ודאי", השבנו, "אפשר להיכנס אליו"? שאל. אחי שהוא בעל קשרים התקשר מהפלאפון של האיש, לאחד מאנשי בית הרב, ובישר לו, "אנחנו נכניס אותך", האיש היה מופתע, וסיפר שבמשך תקופה ארוכה, מנסה הוא להיכנס לרב, כדי לבקש ברכה לרפואה עבור בתו. כשהגענו, הוא נכנס לצדיק, וסיפר אודות צרתו שאלו הצדיק: "אתה שומר שבת"? "לא, אך בתי החלה לשמור שבת לפני חודש וגם לאכול כשר", "אם כך אני מברך אותה ברפואה שלימה". "מה אני יכול לעזור שתהיה בריאה? היא הבת היחידה שלי", "אתה תשמור שבת וגם תדאג לחתן בחור ישיבה, וה' יעזור". נכנסנו אף אנו לקבל ברכה, וירדנו למטה, הוא חיכה לנו ואמר: "אתה בחור ישיבה נכון? ואתה עומד להתחתן? זה נראה לך מקרי המפגש ביננו, והרב שאומר לי לעזור לבחור ישיבה להתחתן? תראה, אני ארשום לך צ'ק", הוא רשם צ'ק על סך מאה אלף ₪, ואמר לי "חצי מזה לחתונה וחצי בשביל שכירות לשנה, ואם הבת שלי תבריא, אני מבטיח לך דירה בבני ברק". פרצתי בבכי, לא מאמין למשמע אזני... נישאנו בחתונה יפה, והזמנו אותם לחתונה. שכרנו דירה, ונכנסתי ללמוד בכולל, רגוע ושמח עם משימה ברורה, לעשות הכל על מנת שהיא תבריא, כאות תודה לה' על מה שנתן, וגם על העתיד. הקדשתי את הלימוד שלי לרפואת הבת שלו, ובקשתי מרבנים ברכות לרפואתה. יום אחד, כעשרה חודשים אחרי החתונה, הם הגיעו אל ביתנו, ובדרמטיות, בישרו לנו כי בתם ב"ה החלימה! ואף התחזקה יותר. הם עצמם קיבלו החלטה, לשמור שבת וכשרות, ואף קיימו את הבטחתם במלואה... ורכשו עבורנו דירה בת 3 חדרים בבני ברק. ועל כגון זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים, צב, ה-ו): "כִי שִמַחְתַנִי ה' בְפָּעֳלֶָך, בְמַעֲשֵי יָּדֶיָך אֲרַנֵן, מַה גָּדְלּו מַעֲשֶיָך ה' מְאֹּד עָּמְקּו מַחשְׁבֹּתֶיָך" - כי אין עוד מלבדו!
חוויית השבוע שלי
כסיל,להאשים,להחכים,מבקש מימך,העולים לרגל,פסיעות,משכיל,רחום וחנון,מכתתים רגליים,מהירות האור,המהפך,מהירות החושך, אמרי שפר כ' תמוז ה'תשע"ה
אחד שלח מכתב ל"חזון איש", והתאונן על בעיותיו וצרותיו, השיב לו החזו"א מכתב, ובו כתוב מ"י מ"י, והתכוין בזה למה שנאמר במס' עדיות פ"ה מ"ז מעשיך ירחקוך, מעשיך יקרבוך, - איך שהוא מתנהג, כך טובה יהיה לו.
''את קרבני לחמי לאִשַי" (במדבר כח,ד). הקרבן הנרצֶה ביותר לפני ה' הוא "לחמי לאִשַי" — הלחם שלי שנותנים "לאִשַי", לאנשים שלי, הצדקה שנותנים לעני. (רבי פינחס מקוריץ(
בני יששכר למשפחותם. אומר ה"אור החיים" "יששכר" שתי מילים יש שכר, וזה מה דאיתא בגמרא ברכות בפרק תפלת השחר שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש, מודה אני לפניך וכו' אני עמל והם עמלים אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו', זהו שאמר יש שכר, שיששכר מרמז על התורה ורק בתורה יש שכר.
הרה"ק רבי יוסף זבארה אומר: בשלושה דברים יוודע הכסיל: במהירות המענה, ורוב ההבטה, והאמונה בכל דבר.
אשרי חלקי שזכיתי להיות שכנך בגן עדן (סיפורי צדיקים, עלון 159) מסופר על רבי שלמה יצחקי, רש"י הקדוש זיע"א, שרצה לדעת מי יהיה שכנו בגן עדן. הוא צם והתחנן בתפילותיו, עד שנגלה לו בחלום מלאך אשר בישר לו, כי שכנו לעתיד לבוא יהיה אברהם בן גרשון מברצלונה. התאווה רש"י להכירו, ונסע מצרפת לברצלונה אשר בספרד, שם שאל את זקני בית המדרש על אותו אדם. אף אחד לא הכירו, פרט לזקן אחד שאמר: "אולי כבודו מתכוון לדון אברהם בן גרשון העשיר? אבל הוא לא עוסק בתורה. מה לכבודו ולו?" בכל זאת ביקש רש"י מאותו זקן שיראהו היכן ביתו. רש"י עלה במדרגות בית הארמון המפואר, ועבד קידם את פניו ושאל מה לומר לאדונו. אמר לו רש"י: "אמור לו כי הגיע ר' שלמה יצחקי מצרפת". כאשר שמע דון אברהם על אורחו, מיהר לקדמו בסבר פנים יפות ובכבוד רב ואמר: "תהיה אורחי כמה שתחפץ". דון אברהם הביא את רש"י לטרקלין מפואר, שם ערך לו קבלת פנים חמה ואמר: "בוודאי רבנו מתפלא על העושר שחנני ה'. ברוך ה', יש לי רב, ומותר לי ליהנות מברכת שמיים". "איני משתומם על זה", אמר רש"י, "אלא על דרך הארץ שעשית לי כיאה לבני תורה". דון אברהם חש שסיפרו עליו לשון הרע ואמר: "אני מקווה לקבל את חלקי בעולם הבא כמו כל יהודי". "הכתוב אומר "בפרוח רשעים כמו עשב להישמדם עדי עד", ענה רש"י, "דע לך כי העולם הזה לא נברא כדי ליהנות ממנו, אלא רק כדי לחזור בתשובה ולזכות לחיי העולם הבא, ועליך להיזהר בזה מאוד" . באותו רגע הודיע השמש לאדונו שהעניים כבר התאספו באולם ומחכים לכספי הצדקה שהוא מחלק בדרך קבע. דון אברהם אמר שהיום העניים יקבלו תוספת צדקה, מפני שמחר תהיה חתונת בתו, והזמין את רש"י לחלוקת הצדקה. נענה רש"י ואמר: "בוודאי יש לך חתן עשיר" "לא", ענה דון אברהם, "חתני הוא בן להורים עניים, אבל הוא בעל מידות וחכם". שמחתו של רש"י גברה. דון אברהם התיישב באולם ליד שולחן גדול, והעניים ניגשו אליו בזה אחר זה וקיבלו את כספם. אחר כך בירכו אותו והלכו להם. לבסוף נותרה אישה אחת שאמרה: "לא באתי לקבל כסף. אני זקוקה לעצה". "מה רצונך?" שאל דון אברהם. "אני אלמנה ענייה שמפרנסת את ילדיי בדוחק. כל תקוותי הייתה על בחור חשוב שהיה ארוסה של בתי. קיוויתי שהוא יעזור בביתי ויהיה כאב ליתומים הקטנים שלי, כפי שהבטיח לבעלי לפני מותו. אבל עכשיו הוא עזב את בתי והתארס עם בחורה עשירה כי הכסף העבירו על דעתו". "ומה ביכולתי לעשות?" שאל דון אברהם. "אדוני, בידך הדבר, כי מי שעזב את בתי הוא הארוס של בתך שמתחתן מחר. " דון אברהם נבהל. אחרי שהתאושש ענה לאלמנה: "אחקור את הדבר. ואם אמצא שאכן כדברייך אפייס אותך". לאחר שהאישה הלכה לדרכה, שאל רש"י את דון אברהם: "מה בדעתך לעשות בעסק הביש הזה? לדעתי הדבר הטוב ביותר הוא לפייס את הכלה הנעזבת בסכום כסף הגון". "אזמין למחר את כבודו להיות עד בחתונת בתי", ענה דון אברהם, "ואז יידע את הפתרון לבעיה הזאת". באותו לילה נדדה שנתו של רש"י, והוא הרהר כל העת באותו מקרה. בעת החתונה דון אברהם היה לבוש בבגדי פאר ונכבדי העיר ישבו לצידו. כאשר הגיע רש"י, הלך דון אברהם לקראתו וקיבלו בכבוד רב. החופה התקיימה בחצר הארמון לעיני ההמון. הכלה היתה לבושה בבגדי משי לבן, והורי החתן והכלה הביאו אותה כנהוג אל החופה, שם חיכה החתן שהיה מלווה בשני המחותנים. מן החדר נשמעה נגינה שמימית. אחרי סידור חופה וקידושין אמר החתן: "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל". הרב הקריא את הכתובה ורבנים גדולים אמרו את שבע הברכות. השמחה הרקיעה שחקים. עם סיום החופה כשראה החתן את כלתו כמעט התעלף. "מי זאת?!" צעק, "הלא היא לאה, בתה של האלמנה" הקהל נדהם. ואז אמר דון אברהם לפני כולם: "זאת היא ארוסתו הראשונה של החתן, ואני לא ידעתי זאת עד אתמול ולכן בחרתי בו לחתני". הוא פנה לחתן והוסיף: "קח לך את ארוסתך הראשונה ואני אתן לך את כל הנדוניה שהבטחתי לך מכיסי כאילו שאתה חתני, וכך אני מקיים את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". הקהל התלהב ואמר "יחי דון אברהם!" רש"י נפל על צווארו של דון אברהם ואמר: "אשרי חלקי שזכיתי להיות שכנך בגן עדן".
חוויית השבוע שלי
מכתב,התאונן,מעשיך יקרבוך,מעשיך ירחקוך,קורבן,לחם,צדקה לעני,יששכר,עמל,שכר,כסיל,מענה,הבטה,אמונה,גן עדן, אמרי שפר כ"א תמוז ה'תשע"ה
את הפסוק 'את אשר יאהב ה' יוכיח' יש לפרש כך: מי שאוהב את הקב"ה, צריך להוכיחו, כביכול, על שעדיין אינו גואל את בניו" (רבי יחיאל-מיכל מזלוטשוב(
הרה"ק רבי יצחק אברבנאל אומר: כל עת שאדם מבקש חוכמה - הוא משכיל, אך כשחושב שהשכיל - כבר סכל
הרה"ק רבי נפתלי מרופשיץ אומר: להוכיח לשוטה שיש פיקח ממנו - לכך דרושה חוכמה מרובה.
הרה"ק רבי שלמה אלעמי אומר: מי שהוא אצל עצמו חכם - אצל בני אדם הוא סכל.
הזגג של האדמו"ר הרב שלמה הלברשטאם השני מבאבוב זצ"ל (פניני עין חמד, גיליון 541) פעם התקשר רבנו באמצע הלילה לזגג וביקשו , שיגיע בדחיפות לביתו, ולא ימתין עד הבוקר, היות שהדבר אינו סובל דיחוי. כשהגיע הזגג לבית, הצביע האדמו"ר על חלון שבור בביתו וביקשו לתקן אותו בדחיפות כעת, עוד בטרם שיאיר הבוקר. הזגג התפלא עד מאוד והביע את תמיהתו , על מה ולמה הדחיפות הזו, ומדוע לא יכול היה הרבי להמתין עד הבוקר?! ומדוע נקרא להגיע בשעה מאוחרת זו ?! השיב לו הרב שיגלה לו טעמו של דבר בתנאי שיבטיח לו , שלא יפרסם את הדברים בחייו, וזאת מכיוון שהזעיקו בשעת לילה מאוחרת, זו ומגיע לו לדעת ולהבין את המניע לכך ואת חשיבות העניין. הזגג הסכים, והרב סיפר את המניע לכך. ואכן, הזגג שמר את הדבר בליבו ופורסם רק לאחר פטירתו של האדמו''ר. וכך אמר לו הרבי: "כפי הידוע לך, שורר ויכוח השקפתי מסוים ביני ובין ציבור אחר של יראי ה ' המונהג על ידי גדולי תורה. והנה באמצע הלילה הרגשתי חבטה עזה בחלון חדרי, ולהפתעתי הרבה הבחנתי באבנים המושלכות לעבר החלון. זריקת האבנים לא פסקה, עד שחלון זה נופץ ונשבר חושש אני חשש ניכר כי משליכי האבנים נמנים על אותו ציבור החולק עליי. וחוששני עוד יותר , שאם החלון יישאר כך, כשהוא מנותץ, עד אור הבוקר, והחסידים שלי יראו זאת, עלולה להתלהט כאן מחלוקת עזה, ומכיוון שברצוני למנוע זאת, קראתי לך עכשיו, באמצע הלילה , ומבקש שתתקן את החלון, שלא יוודע הדבר! ." לאחר התיקון שאל אותו רבנו כמה הוא רוצה בעד זה, אולם הלה ענה " : איני מבקש כסף, אלא אני מחתן את בני בעוד זמן (וציין את התאריך) , ואני מאוד רוצה שהרבי ישתתף בשמחה!", וכך להפתעת משמשיו , שלא הבינו מדוע רבנו רוצה ללכת ל'שבע ברכות' לאדם שאינו מוכר כלל וכלל, השתתף רבנו בחתונה
חוויית השבוע שלי
להוכיח,גואל,משכיל,שוטה,פיקח,סכל,זגג,באבוב,מחלוקת, אמרי שפר כ"ב תמוז ה'תשע"ה
את הקומה שלי, בניתי על ה"מגדל" שבנו קודמי.... (אייזיק ניוטון)
מהירות האור ידועה. מהי מהירות החושך.
מהירות האור יותר מהירה ממהירות הקול בגלל זה אנשים נראים חכמים עד שהם פותחים את הפה
מה העניין שהפיצה עגולה, מגישים אותה בקרטון מרובע, וחתכים אותה למשולשים?
המלך והציירים- "כיצד להפוך חיסרון ליתרון" (פרפראות וגמטריאות, עלון 138) מלך שהיה עריץ ועז פנים, אך תמיד חשב שהוא הכי טוב ומטיב לכולם, עד שעלה בדעתו שמן הראוי לפרסם את תמונתו בכל רחבי המדינה, כדי שיכירו וידעו כל יושבי תבל, כי זהו מלכם הנערץ והאהוב. אלא שהייתה לו בעיה: בעל מומים היה - רואה רק בעין אחת, וקטוע רגל ימין. כיצד יפרסמו תמונה כזו, הלוא היא תגרום לו בושה ובזיון?! אלא שדעתו הייתה נחרצת - חפץ הוא לפרסם את דמותו בכל רחבי המדינה!... הוציאו משרתי המלך כרוז: כל הציירים שמוכנים לבוא לצייר את המלך יבואו על שכרם. באו שלושה ציירים: הצייר הראשון-צייר את המלך כמו שהוא באמת – בלי עין אחת וקיטע רגל ימין. כעס עליו המלך: כיצד אינך מתבייש לציירני כך, הלוא כולם ילעגו לי?! ומיד ערף את ראשו; הצייר השני-ראה כן, הסיק מסקנות, וצייר את המלך עם שתי עיניים רואות, ושתי רגליים בריאות. כעס עליו המלך: וכי כך אני נראה?! וגם לזה ערף את הראש. הצייר השלישי-לא ידע מה לעשות, לאחר מחשבה אמר למלך: אני אצייר אותך ותהיה מרוצה מאוד, ובבקשה אדוני המלך, לשבוע הבא תכין מסיבה גדולה, תזמין את השרים הנכבדים, ובאמצע המסיבה אביא את הציור, וכולם יתפעלו וישמחו. סמך עליו המלך וכך עשה... באמצע המסיבה הביאו את הציור מכוסה במפה, כולם היו במתח, גם המלך היה דרוך ומתוח, והנה הזמינו את הצייר להסיר את הלוט - ולמראה הציור חייך המלך חיוך רחב של שביעות רצון, והיה מאושר ושמח מאוד. מה באמת צייר הצייר? הוא צייר את המלך כגיבור מלחמה, הרוכב על סוס, ודורך את קשתו לירות חץ. פניו הביעו ריכוז והתמקדות במטרה, כשעינו האחת סגורה, ורק רגל שמאל מצויירת בציור...כך השכיל הצייר להפוך את מומיו של המלך ליתרונות... מוסר השכל: כל דבר אפשר לפרש איך שרוצים. גם אדם בעל מומים, אפשר למצוא לו נקודות טובות ולהסתכל עליו בעין טובה. כל שכן אם האדם באמת טוב, וראית שעשה משהו שלא מוצא חן בעיניך, צריך יש לדון אותו לכף זכות... חוויית השבוע שלי
קומה,מגדל,מהירות הקול,פותחים את הפה,פיצה עגולה,קרטון מרובע,משולשים,המלך,חיסרון,יתרון,ציירים, אמרי שפר כ"ג תמוז ה'תשע"ה
איפה שיש רצון, יש גם דרך.
אמרתי לשמחה: ''אם תבואי – אני אחייך'', ענתה לי השמחה: ''אם תחייך – אני אבוא...''
אני מאמין שאני יכול לא בגלל מה שאני, אלא בגלל מי שאני כאשר אני מאמין באמת.
אנשים שלא מצליחים מסבירים שאין להם משאבים: אין להם כסף, אין להם זמן, קשרים, כלים, ידע, מזל. אנשים מצליחים פשוט עובדים עם מה שיש.
האמונה מחייה אותך. היא ממלאת את ימיך בטוב. כשבאות צרות , דע שכל מה שקורה הוא לטובה.
לבורא לא משנה כמה נכשלת, משנה לו כמה התגברת
מה המים בקולי קולות, כך תורה בקולי קולות;
מה המים חיים לעולם, כך התורה חיים לעולם
בזכות השבת (יהודה נויימן / עיתון 'המודיע' )
מעשה-פלא שארע אצל ה"חפץ חיים" זי"ע ושנרשם מפיו של עד-ראיה הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל מלוצק צעיר אחד ממשפחה הגונה בעיר אשר בה כיהנתי בתור רב ואב"ד, רצה לעלות לארץ הקודש ולתכלית זו החליט ללמוד את מקצוע הנהגות; זה היה לפני כארבעים וחמש שנה, ובעירי לא היה אז רכב ממונע. אחרי שלמד את המקצוע הזה, רכש לו אותו צעיר מונית (אלא שבינתיים לא השיג את הסרטיפיקט, הרשיון, לעליה), והחל להפעיל את המקצוע בעירנו, היינו להיות מוביל נוסעים אל הרכבת וממנה. לאט לאט נכשל בחילול שבת, דהיינו שהחליף את הסדר האמור בזמירות: "מאחר לבוא אל השבת וממהר לצאת"; שהיה מאחר בערב שבת עם הנסיעות והובלת נוסעים עד שעת החשיכה בלילי שבתות ומאידך היה מזדרז להתחיל לקבץ נוסעים בשבתות, מבעוד היום גדול והשעה טרם הגיעה ל"שלוש סעודות". שלחתי אחריו והוא הבטיח לחדול מזה, אך לא קיים הבטחתו. כה עשיתי כמה פעמים ללא הועיל. אביו, שהיה בעל בית נכבד, חלה בשיתוק חלקי ושכב זמן רב בבתי חולים שונים בוורשה ובוילנא; סכנה היתה לדבר עמו מזה ולגרום לו עגמת נפש בשעת מחלתו הקשה, פן יקראנו אסון – והפירצה של חילול שבת על ידי בנו עמדה להתרחב בעירי, חס ושלום ולגרוף עוד פורצי גדר, שילמדו ממנו. ויהי היום ונתקיים בוילנה כינוס רבתי של רבני ליטא שבאו אליו כשלוש מאות רבנים, ראשי ישיבות ועסקני חינוך. הכנס נתקיים תחת נשיאותם של הגאון הצדיק ה"חפץ חיים" והגאון רבי חיים עוזר זצ"ל, כשעל סדר היום: עניני חינוך בכלל ועניני "ועד הישיבות" בפרט. אחרי ישיבות רבות במשך כמה ימים, נתפזרנו איש לעירו. הרכבת, שבה נסע החפץ חיים ורבני הסביבה ואני בתוכם, עמדה משעה שבע בבוקר עד יציאת הרכבת בשעה 8, הקרון, שנכנסו אליו, נתמלא תיכף יהודים עד אפס מקום, שנתאספו כדי לראות ולשמוע את החפץ חיים ולהיות במחיצתו. החפץ חיים התחיל לעשות הכנות לתפילת השחר. אך אני (מכיון שהקדמתי והתפללתי במלון, טרם צאתי אל הרכב), עזבתי את הקרון והלכתי לראות מישהו בחוץ, ברחבה שלפני התחנה. פתאום נפגשתי עם אביו החולה של אותו צעיר, בעל הטקסי, המחלל את השבת. החולה התהלך נשען על מקלו ותחבושת על פניו, ומתקרב אל הרכבת. דרשתי לשלומו ושאלתיו, האם הרופאים כבר הרשו לו לעזוב את בתי החולים ולנסוע הביתה? ויענני האיש: אינני נוסע הביתה כי אם לראדין, אל החפץ חיים. והוא פתח לספר לי את סיפורו, את מעשה החלום שחלם בלילה זה, והנה הסבתא שלו שנפטרה זה כמה שנים, עומדת לפניו ולוחשת לו עצה: ..."אך לשוא אתה מחפש תרופה למכתך אצל הרופאים, רב לך לשכב בבתי חולים, סע אל החפץ חיים ותקבל ממנו ברכה ותתרפא ממחלתך!" ויקץ משנתו והנה חלום ותפעם רוחו, ויחליט תיכף לעזוב את בית החולים ולנסוע אל החפץ חיים, על מנת להתברך מברכות פיו. לתכלית זו הנה הוא בא עתה אל הרכבת... השתוממתי לשמוע את החלום הזה ואמרתי לו: אינך צריך אפילו לנסוע לראדין, כי החפץ חיים נוסע עתה ברכבת זו ונמצא בקרון זה העומד לפנינו... התרגש האיש מאוד, כי ראה בזה אות מן השמים, לאמת את דברי הסבתא. הוא מיהר אל הקרון, בו ישב החפץ חיים. מצאנו אותו עומד בתפילתו הזכה והברורה, מילה במילה, "כאילו מונה מעות", וכל הקהל הקשיב ברב קשב לכל מילה שיצאה מפיו הקדוש. פתאום נצנץ רעיון במוחי: לגלות לחפץ חיים מן הפירצה שבנו של בעל בית זה עושה בעירי לחלל את השבת, כדי שבהזדמנות זו ישפיע עליו שיצווה על בנו לשמור את השבת. לתכלית זו קראתי את בעל נכדתו של החפץ חיים, הגאון רבי הלל גינזבורג, שליוה אותו בדרכו. ביקשתיו לצאת עמי החוצה וסיפרתי לו את כל העניין. אמרתי לו, כי תיכף נשוב אל הקרון ואני אקרא את החולה-החולם החוצה, שם אדבר עמו ארוכות, כדי שיספיק רבי הלל למסור לחפץ חיים את מבוקשי להשפיע עליו בענין שבת, ובטרם תזוז הרכבת נשוב אל הקרון והחפץ חיים בודאי ידע איך להשפיע עליו. הסכים רבי הלל לעשות כחפצי. אולם עד שובנו אל הקרון נוכחנו לראות, כי איחרנו את המועד. החפץ חיים סיים כבר את תפילתו והאיש החולה הקדים אותנו וניגש אל החפץ חיים. לבקש ממנו ברכה... היטב חרה לנו הדבר, אבל את הנעשה אין להשיב, התחלנו, איפוא לשמוע את הדו שיח שהתקיים בין הגאון והצדיק לבין החולה המבקש את ברכתו. הוא ניגש אל הסבא קדישא באימה ורתת, באמרו: רבי! הנני חולה אנוש זה יותר משנה, הייתי בבתי חולים בוורשה ובוילנא, אין תרופה למכתי; ובשכבי לילה זה בבית החולים בוילנא, באה אלי אמי זקנתי מעולם האמת ואמרה לי: עזוב את הרופאים והרפואות וסע אל החפץ חיים, הוא יעניק לך ברכה ותתרפא!" כשמוע החפץ חיים שמחזיקים אותו לבעל מופת (וכל מקורביו ובאי ביתו ידעו היטב – עד כמה שנא לשמע דבר כזה) קפץ ממקומו וקרא בקול: מי יתן לך ברכה? ישראל מאיר? (והרי היה זה שמו הפרטי של החפץ חיים) ותועיל לך? חס ושלום! הברכות אינן מסודרות בידי!" וכדרכו בקודש היה חוזר על כל מאמר ומאמר 3 פעמים, והמשיך הלאה לשוחח כאילו אל עצמו: - הנך יודע למי מסורות הברכות? לשבת קודש! וכמו שנאמר בפירוש בפסוק של פרשת "בראשית": "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו"... וכן אנו אומרים בקבלת שבת: "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", ולמה, איפוא, אתה מבקש ברכה אצל ישראל מאיר?! החפץ חיים המשיך לדבר אל האיש והוסיף: - "אם תשמור שבת כהלכתה ותקבל את ברכת השבת, ותרצה לקבל ברכה מישראל מאיר, יתן לך גם ישראל מאיר ברכה, אלא מאי? אין אתה רוצה לשמור שבת כראוי ולקבל את הברכה ממקורה, ותאמר בלבבך שדי לך לקבל ברכה רק מישראל מאיר?דבר זה אי אפשר! אין בכוחי לברך בלא ברכת השבת!"... וכדרכו בקודש שוב חזר על כל מאמר ומאמר ג' פעמים, בהדגשה ובהטעמה מיוחדת. כל הקרון שהיה מלא יהודים הקשיב לדבריו באימה וביראה, ויותר מכולם: "האיש החולה, אשר כנראה ידע את האמת המרה, בחינת "לב יודע מרת נפשו". הגאון ר' הלל ואני הבטנו איש בפני אחיו בתמהון ובפליאה גדולה, וחשבנו: איך הגיעו מחשבותינו והרהורי ליבנו אל הסבא קדישא? עד שאנו עומדין בפליאה ובתדהמה, והנה הצדיק הזקן, אחרי דומיה קלה, פותח שוב בדברים אל האיש: - ושמא תאמר, הלא אני שומר את השבת, וראוי לברכה? אבל ראה מה כתוב בשבת: "זכור את יום השבת לקדשו... שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך..." הלא אין דוגמת אזהרה זו בשאר המצוות: לא נאמר "לא תאכל חזיר אתה ובנך ובתך", או לא תלבש שעטנז אתה ובנך ובתך", כי כל אחד אחראי בעד עצמו בלבד, ואילו בשבת האב אחראי גם בעד הבנים הנמצאים ברשותו, ואפילו הם גדולים, ואפילו אם אתה משמר את השבת ובנך... באם בנך נוסע בשבת, ובתך מסרקת את שערה בשבת, אי אפשר לך לקבל ברכה ממקור הברכות, משבת קודש – וגם ברכת ישראל מאיר לא תשיג ולא תועיל לך!" רק יצאו מפיו של הסבא קדישא המילים "אתה ובנך ובתך... אתה משמר את השבת ובנך נוסע בשבת" – ואותה שעה היו נוכחים ברכבת רק שלושה אנשים אשר ידעו אל נכון שאין זה סתם משל ודוגמא, אלא דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, והם: רבי הלל, אני ואביו של המחלל שבת... והנה, יהודי חולה זה לא יכול עוד להתאפק וצעק: - רבי, הנני מקבל עלי, שלא תהא כזאת עוד בביתי, כפי שהיה עד כה! אעשה כמיטב יכולתי, אתחנן בפני בני, אתן לו ממיטב כספי ורכושי, רק בתנאי אחד, שלא יחלל יותר את השבת קודש! ואז נענה לו סבא קדישא החפץ חיים והרעיף על היהודי הנרעד והנפעם ברכות נאמנות, והבטיח לו רפואה שלמה במהרה, בזכותה של שבת קודש! והסיפור כולו נסתיים בכי טוב. חזר האיש לעירנו, לאחר מאמץ רב השיג את מבוקשו אצל בנו ונתקיימה ההבטחה שניתנה לחפץ חיים. המכונית הפסיקה לחלל את השבת בנסיעותיה, הנהג הקפיד על כך, לשמחתו של אביו שהלך והבריא מחוליו. והיתה למעשה פלא זה עוד תוצאה טובה ומופלאה – כי לא ארך הזמן והנהג שהפסיק להימנות על מחללי השבת בעירנו, פנה עוד פעם לשלטונות הבריטיים בבקשה לקבל רישיון עליה (סרטיפיקט) לארץ ישראל. ועלתה לו משאת נפשו זו – הוא השיג את הרשיון, זכה לעלות לארץ ישראל ונשאר חי וקיים בתוכה. בזכות השבת!
''בחזקת אריה" [מאורות הדף היומי] צעיר לימים היה רבי אריה לוין זצ"ל כאשר יצא את מפתן בית הוריו לעבר ישיבת ואלאז'ין המעטירה. הוריו, עניים מרודים, שהפרוטה מהם והלאה, ציידוהו במנת חום הגונה, בתפילות ובתחנונים. מחוסר אמצעים הם לא רכשו עבורו כרטיס נסיעה ברכבת והנער הצעיר נאלץ לעשות רגלי את הדרך לישיבה. ימים ארוכים צעד רבי אריה בדרכים, עד שזכה להגיע לפתחה של ישיבת ואלאז'ין. אם חשב שנכונה לו מעט מנוחה, אזי, במהרה גילה להוותו את טעותו. בתום יום הלימודים היו תלמידי הישיבה פורשים לשנת הלילה ב"פנימיית" הישיבה, שלא היתה אלא ספסלי בית המדרש. בחור בחור וספסלו. עם התחלת זמן הלימודים היו תלמידי הישיבה נאלצים "לתפוס" לעצמם חזקה על ספסל, עליו הדביקו מודעה "בחזקת פלוני אלמוני". היו מתמידים שחלקו ספסל בשותפות עם מתמיד נוסף. כל אחד ישן חצי לילה… גורלו של רבי אריה לא שפר עליו. הוא אחר להגיע אל הישיבה מפאת הצעידה הרגלית הארוכה, וכך לא נותר ספסל עבורו. ללא ספסל, הוי אומר, ללא מקום להניח את ראשו! משראה כך, החליט להשיג מעט מזומנים כדי שבתחילת תקופת הלימודים הבאה הוא יוכל לנסוע ברכבת מביתו, ולהספיק להגיע לישיבה בזמן כדי לתפוס ספסל לעצמו! בין לבין, קיבץ רבי אריה פרוטה לפרוטה, עד שעלה בידו לצבור מספיק כדי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת. חלפה עברה לה עונת הלימודים, ורבי אריה שב רגלי לביתו. הן כסף לנסיעה זו לא חסך. משעמדה תקופת הלימודים הבאה בפתח, עמד רבי אריה ונפרד נרגשות מבני משפחתו, כשבכיסו הסכום הנכסף, אשר באמצעותו ימצא לעצמו מקום לינה "מסודר". התרגשות בני המשפחה גאתה, וכל אחד מהם הרעיף את ברכותיו ואת איחוליו על ראש הבן היקר. לפתע, שם רבי אריה לב כי תוך דקות ספורות הוא עלול להחמיץ את הרכבת שאמורה לצאת לדרכה וחלומו היקר יתנפץ למרגלות בית הנתיבות. והנה, שוד ושבר. נעלו השמאלית נשמטה מכף רגלו, אך צפירתה של הרכבת, אשר בישרה על יציאתה הקרובה לדרכה, האיצה בו להמשיך הלאה כשנעל אחת לרגלו. לבסוף, הצליח רבי אריה לעלות על הרכבת, וכשנעל אחת בלבד לרגליו פסע הנער על מפתן הישיבה. הפעם היה לו ספסל "בחזקת אריה". היו ימים. היו ימים שבהם נדרשו מאדם כוחות נפש אדירים כדי לזכות לטעום מצוף התורה. מי שחשקה נפשו בתורה נאלץ לעבור מסלול ניסיונות ויסורים. אנו בתקופתנו מודים לבורא עולם, המאפשר לנו ללמוד תורה מתוך הרחבת הדעת, ללא ניסיונות כה קשים וטרחה רבתי המייגעת את נפשו של האדם. הבה ננצל את התנאים הנפלאים שיש לנו היום ללימוד תורה !
חוויית השבוע שלי
רצון,דרך,לחייך,שמחה,מאמין,משאבים,קשרים,מזל,מצליחים,עובדים,הכול לטובה,נכשלת,התבגרת,קולי קולות,תורה מים,שבת,אריה, אמרי שפר כ"ה תמוז ה'תשע"ה
מה המים חינם לעולם, כך תורה חינם לעולם;
חוויית השבוע שלי
מים חינם,תורה חינם,מים מטהרים,תורה מטהרת,טמא,מים מהשמים,תורה מהשמים,מים מסוף העולם,תורה מסוף העולם,החפץ חיים, אמרי שפר כ"ו תמוז ה'תשע"ה
מה המים משיבים נפשו של אדם, כך תורה משיבה נפשו של אדם;
מה שאנשים אומרים, מה שאנשים עושים, ומה שאנשים אומרים שהם עושים - אלה דברים שונים לגמרי (מרגרט מיד)
מה שהתורה עושה לשכל התפילה עושה לנשמה
מה שחשוב בחיים הוא לא עצם העובדה שיש לנו חיים. ההבדל שעשינו בחייהם של אחרים הוא שיקבע את המשמעות של החיים שאנו מנהלים. (נלסון מנדלה) הזמן הנכון (קול ברמה, גיליון 191) מסופר על פועל בניין חרוץ במיוחד שהיה עובד קשה מבוקר עד ערב ובקושי היה מרוויח את לחמו. משכורתו הייתה דלה ביותר. לפועל היו 7 ילדים לפרנס והמשכורת בקושי הספיקה למחייתם. חייהם היו דלים ביותר. שניים מחבריו של הפועל ראו את חריצותו הרבה, ואמרו לו: "אתה כ"כ חרוץ ומקצוען בבנייה, לא מתאים לך להיות פועל פשוט. אתה צריך להיות מנהל עבודה - קבלן..." ענה להם הפועל: " יש לי 7 ילדים לפרנס ואני בקושי מרוויח מחצית ממה שאני צריך כדי לפרנס את משפחתי. בשביל להיות מנהל עבודה ולהתקדם, אני צריך כסף... עם מה אני אתחיל?" חבריו שהעריכו מאוד את חריצותו של הפועל וכאבו את מצבו העגום, החליטו להתגייס לטובת חברם. הם נתנו לו במתנה סכום כסף שיוכל לעזור לו בתור התחלה לפתוח עסק משלו. הפועל הודה לחבריו מאוד, לקח את הכסף והלך לספר לאשתו על מזלם שהולך להשתנות.... הם החליטו לשמור בצד את הכסף שקבלו לפתיחת עסק, ובתור התחלה, יקנו בחלק מהכסף אוכל לילדיהם הרעבים וימלאו את ביתם בכל טוב שכה חסר להם... הפועל לקח ₪ 300 לקניית בשרים, ואת יתרת הכסף החביא תחת כובעו ויצא לדרך. הוא הגיע לקצב וקנה בשר ככל אשר תאב ליבו. סטייקים, פרגיות, צלעות ועוד וחזר שמח וטוב לב לביתו. בדרכו, רדפו אחריו כמה מכלבי השכונה שהריחו את ריח הבשר. הוא ניסה לבעוט בהם ברגליו ולהרחיקם, תוך שהוא מגן על שקיות הבשר כשלפתע עבר נשר מעל ראשו ולקח לו את הכובע על כל תכולתו... מרוב תדהמתו וצערו על אבדן הכובע, ולמראה הנשר המתרחק ממנו לאי שם, תש כוחו והכלבים חטפו מידיו את שקיות הבשר והחלו טורפים אותו בתיאבון. והפועל, ביש המזל, חזר בלית ברירה לעבודתו כפועל בניין עם משכורת דלה... עברה תקופה, וחבריו ראו אותו שוב עובד בבניין ושאלו אותו מה עשה עם הכסף שנתנו לו. הוא סיפר להם כל אשר ארע עמו והם החליטו לתת לו הזדמנות שנייה לשפר את חייו. שוב אספו כסף ונתנו לו סכום שיוכל לעזור לו לפתוח דף חדש. הפועל החליט שהפעם לא יספר לאשתו על הכסף, כי אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין. הוא חזר לביתו והחביא את הכסף באחד הכלים הישנים שמצא במחסן. לכלי שלא היה לו שימוש בו, הייתה תחתית כפולה והוא הסתיר את הכסף בתחתית הכלי עד אשר תקרא לפניו הזדמנות לעסק מצליח... וכך חזר לעבודתו כפועל בניין. באחד הימים הוא מגיע לביתו ומריח ריח נפלא של ניקיון ורואה את ביתו מצוחצח ונקי להפליא. אשתו סיפרה לו שהגיע סוחר שמוכר סבונים וחומרי ניקוי ומשום שחשקה נפשה לנקות את הבית ומזה זמן שלא היה באפשרותם לקנות חומרי ניקוי, הציעה לסוחר להחליף את הסחורה תמורת כלי ישן שמצאה במחסן שממילא לא היה להם שימוש בו.... וכך, בלית ברירה, נשאר לעבוד כפועל בניין פשוט. עברו הימים ושוב חבריו פוגשים בו ושואלים אותו מה עשה בכסף. מששמעו מה קרה, הבינו כי אותו פועל הוא ביש מזל ולכן החליטו שבמקום לעזור לו בכסף יעניקו לו במתנה עופרת. אולי העופרת תוכל לעזור לו איכשהו לרומם את מצבו הכלכלי. לקח הפועל את העופרת, הלך לביתו ושם את העופרת במחסן. חשב בליבו "מה כבר אוכל לעשות בעופרת...?" יום אחד, שכנו שהיה דייג, שאל אותו אם יש לו במקרה עופרת, משום שהוא צריך להשתמש בה כמשקולת בחכת הדייג. מיודענו, נתן לו את העופרת במתנה משום שלא היה צריך אותה. הדייג כל כך שמח והבטיח לתת לו את הדג הראשון שיצליח להעלות בחכתו. וכך היה, הדייג הצליח לדוג ראשון דג גדול ושמן במיוחד ומשום שהבטחה זו הבטחה, נתן אותה לפועל הפשוט. אשתו פתחה את הדג ומצאה בתוכו המון אבנים. היו אלו אבנים טובות, אך משום שלא הבינו כ"כ באבנים, לא ראו בהן כל חשיבות ונתנו לילדים לשחק בהן. שכן נוסף שגר בקרבתם, היה צורף במקצועו וראה את האבנים שהילדים משחקים בהן. הוא התפעל מאוד משום שהבחין באבנים נדירות במיוחד, שאחת מהן היתה חסרה בכתרו של המלך, והוא ידע שהמלך יהיה מוכן לשלם בעדה המון. הוא בא לאביהם ואמר לו שהוא מוכן לקנות את האבנים ב50,000 ₪. מרוב תדהמתו על ההצעה הנדיבה, פלט צעקה מפיו "באמת ?" והצורף שחשב ששכנו חושב שהצעתו נמוכה מדי, העלה את סכום הצעתו. 70,000? ניסה שוב... והפועל הנדהם: "באמת?" ושוב ושוב ניסה את מזלו עד שהגיע ל100,000 ₪. והפועל כמעט התעלף מהסכום. הוא שילם לפועל 100,000 ₪ והלך עם האבנים למלך. כשהמלך ראה את האבן שחיפש מזה זמן רב עבור כתרו, שאל את הצורף מהיכן השיג אותה. כשסיפר לו על הפועל הפשוט, שלח המלך שליח לקרוא לו. המלך ביקש לפצות אותו על כך שבזכותו נמצאה האבן החסרה לכתרו והעניק לו עוד מטבעות זהב במתנה. הפועל הפשוט, הפך ביום אחד לעשיר גדול. הוא בנה לו בית מרווח ומילא אותו בכל טוב. יום אחד עברו חבריו של הפועל ושאלו היכן חברם. ספרו להם שהוא הפך לעשיר גדול ונתנו להם את כתובתו החדשה. הם ניגשו אליו ושאלו אותו הכיצד הפך לעשיר גדול. והוא סיפר להם שהכל קרה בזכות אותה עופרת שנתן במתנה לשכנו הדייג... מסיפור זה למדים, כי לא משנה באיזו עבודה אדם יעבוד או כמה ירוויח לחודש, אם הקב"ה החליט שזה לא הזמן שלו להתעשר, אזי הוא לא יתעשר ולא יועיל לו שום דבר. אך, ברגע שהקב"ה יחליט שמגיע לו ברכה ועשירות, אזי, גם ללא מאמץ מצדו, יזכה הוא לעשירות. כשם שהפועל העני זכה לעשירות רק לאחר שעשה טובה לדייג ונתן לו את העופרת ואילו כשניתנה לו הזדמנות לפתוח עסק משלו ולהתעשר מיגיע כפיו, לא הצליח הוא להתעשר כפי שתכנן... כי רק ברכת ה' היא תעשיר! חוויית השבוע שלי
משיבים נפש,אנשים,אומרים,עושים,דברים שונים,שכל,תפילה,נשמה,חשוב בחיים,מנהלים,נלסון מנדלה,מרגרט מיד,הזמן הנכון, אמרי שפר כ"ז תמוז ה'תשע"ה
''מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענווה עקב לסולייתה''
''מה שצדיקים פועלים בראש השנה ויום הכיפורים, יהודים פשוטים פועלים בזאת חנוכה''
"מודים אנחנו לך... ועל נסיך שבכל יום עמנו, ועל טובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים..."
מודעות עצמית - הכרת המעלות והחסרונות, היא הקדמה הכרחית לתיקון המידות. אחריה נדרשת עבודה קשה, ולא די באנחה... (הרבי מליובאוויטש)
המוהל הצעיר ששבר שיא (שיחת השבוע, מס. 1452)
המשתתפים בברית המילה שפשפו את עיניהם בתדהמה: נער בן שש-עשרה עומד לבצע ברית מילה לתינוק בן שמונה ימים. המחזה הזה לא היה יכול להתרחש אילולא אביו של הנער – מוהל מנוסה שביצע אלפי בריתות – עמד לידו ופיקח על מעשיו. עשר שנים חלפו מאז, והנער, שכבר היה לאיש, הספיק לבצע יותר מאלף וחמש-מאות בריתות בארץ ובעולם. ר' אשר ולדמן מחיפה הוכתר בתואר 'המוהל הצעיר ביותר', כאשר בהיותו בן 19 החל בהליך לקבלת רישיון ממשרד הדתות. "כבר בהיותי ילד קטן הצטרפתי לאבי לבריתות", מספר ולדמן. "החזקתי לו את הכלים, שטפתי, ניקיתי, הייתי ממש שותף למלאכה. כשבגרתי והייתי לנער, ידעתי את המלאכה על בורייה". השאלות פוחתות עד קבלת הרישיון התלווה אליו אביו והדריכו לפרטי-פרטים. "בהתחלה חששתי קצת, אך ידעתי שביכולתי לעשות את המלאכה כראוי", הוא אומר. "ככלות הכול, זו מצווה שאני חי ונושם מצעירותי. פעמים רבות הייתי הולך היישר מבית הספר אל אולם השמחות המקומי, שם סייעתי לאבי במלאכתו. למעשה, נכחתי באלפי בריתות". היום, כשהוא בן 26, השאלות על מראהו הצעיר פוחתות והולכות. "הכול תלוי בסמכותיות שאתה מקרין. כשההורים רואים שלנגד עיניהם עומד אדם מקצועי, אין הם חוששים", הוא מסביר. קצין הקג"ב והמוהל ולדמן גדל במשפחה בת שנים-עשר ילדים. למד בישיבת הסדר ובהמשך בישיבה חרדית בקריית מלאכי. לצד תינוקות שמל זכה למול יותר משבע-מאות מבוגרים, ובהם עולים מחבר העמים שלא נימולו בילדותם. "בשונה מתינוק פעוט, כשמבוגר נכנס בבריתו של אברהם אבינו, הוא מוסר את נפשו וגופו, פשוטו כמשמעו", אומר ולדמן. בליבו נחרתה ברית שעשה ליהודי מחבר העמים, ובמהלכה ראה שעיני הנימול דומעות. "שאלתי אותו אם כואב לו והוא השיב בשלילה. 'אלה דמעות של התרגשות', אמר וסיפר: 'סבי היה קצין בקג"ב. כשבנו הבכור, אבי, נולד, לא ידע איך יוכל לערוך לו ברית. יום אחד זימן למשרדו מוהל מקומי. המוהל כמובן רעד מפחד, אולם סבי הרגיעו וביקש לשתפו בסוד הגדול, וכך נערכה הברית בחשאיות. עכשיו אני מרגיש שהמעגל נסגר', אמר הנימול". ברכת המוהל בפנקסו האישי רשומים כל הנימולים שלו, והדפדוף בו מעורר בו זיכרונות מרתקים. "לא מכבר ערכתי בשבת ברית בבית כנסת גדול בברלין. זו הייתה הפעם הראשונה מאז השואה שערכו ברית בשבת בקהילה זו. ההתרגשות של המשתתפים הייתה גדולה", הוא נזכר. הסיפורים שבפיו קולחים: "יום אחד, כשנסעתי ברכבת מתל-אביב לחיפה, שוחחתי עם יהודי שישב לידי. כששמע שאני מוהל, שאל אם אוכל לברכו בילדים, שכן הוא נשוי כבר עשר שנים וטרם זכו לילדים. מובן שבירכתי אותו מכל הלב, והוספתי בחיוך 'שאזכה לבוא לברית'. הוא ענה אמן ולקח ממני את מספר הטלפון שלי. כעבור שנה וחצי טלפן אליי והזמין אותי למול את בנו-בכורו, בשעה טובה ומוצלחת".
חוויית השבוע שלי
עטרה,ענווה,סוליה,ראש השנה,יום הכיפורים,זאת חנוכה,ערב בוקר,צהריים,מודים,מודעות עצמית,מעלות,חסרונות,תיקון המידות,מוהל, אמרי שפר כ"ח תמוז ה'תשע"ה
אושר זה כמו פרפר, כשאתה רודף אחריו הוא בורח, אבל כשאתה יושב בשקט הוא עשוי לנחות על כף ידך. אנשים שבאמת אוהבים אותך, לא יתנו לעצמן את האפשרות לאבד אותך...
אף אחד לא מיצר מנעול ללא מפתח. בגלל זה בורא עולם לא נותן לך בעיות שאין להם פתרון.
וידוע עכשיו בבין המצרים יש להרבות בתפילה. נחלה בלי מצרים בגימטריא תפלה. על ידי התפילה יכולים לעבור בלי מצרים בלי בין המצרים.
חתונה לניצולי אקסודוס (שיחת השבוע, גליון 1489) ביום שישי זה, ראש חודש מנחם-אב, יציינו הרב משה-אלימלך בורנשטיין (88) ורעייתו פרידה (86), חסידי בובוב המתגוררים בבת-ים, שישים ושש שנים לבוא ספינת המעפילים 'אקסודוס' ('יציאת אירופה') לחופי הארץ. זה היה בדיוק ביום שישי, כמו השנה הזאת. הם לא הורשו לרדת בחופי הארץ וגורשו בחזרה לצרפת, באחת הפרשיות שעוררה מהומה תקשורתית אדירה באותם ימים. הזיכרונות מאותם ימים מלווים אותם גם היום. הם זוכרים כל פרט וכל התרחשות. ניצול יחיד מהמשפחה הרב בורנשטיין נולד בוורשה שבפולין והיה היחיד ממשפחתו ששרד את זוועות אושוויץ. הוא צעד ב'צעדת המוות' והיה האיש שקבר את הגאון רבי מנחם זמבא הי"ד, מגדולי רבני פולין ומאחרוני הרבנים בגטו ורשה, שנרצח בידי נאצי בשנת תש"ג. אחרי השואה למד בישיבת 'מיר' שבצרפת, לאחר שזו חזרה משנחאי שבסין. רעייתו, ילידת גליציה, גורשה בידי הגרמנים לרוסיה. הרוסים הגלו את הפליטים לסיביר הקפואה, ושם עברה את ימי המלחמה. אחרי השואה הועברה לבית ילדים של פועלי אגודת ישראל בגרמניה. יד ההשגחה כיוונה את שניהם לעלות על ספינת 'אקסודוס' שהפליגה מצרפת לארץ ישראל. דרמה בלב ים "כולנו היינו פליטים והתרגשנו שסוף-סוף אנו זוכים לעלות לארץ", הם מספרים. "הצפיפות הייתה גדולה, אנשים שכבו ממש אחד על השני. כשהתקרבנו לחופי הארץ, החלו משחתות בריטיות לנגוח בספינה שלנו. ניסינו להיאחז בכל מה שרק אפשר. מהקומה העליונה השליכו צעירים על הבריטים מכל הבא ליד. שוב ושוב זעקנו 'שמע ישראל' והתפללנו. בסופו של דבר הצליחו הבריטים להשתלט על הספינה והובילו אותה לנמל חיפה". סיפור המאבק בפליטים האומללים שעל הספינה חוזר אליהם בכל פעם שהם שומעים את הגינויים של בריטניה נגד ישראל. הם מתפוצצים מזעם. "הג'נטלמנים האנגלים לחמו נגד פליטים, ניצולי שואה", הם אומרים. "נגד קשישים, ילדים, נשים הרות. הללו מטיפים לנו מוסר?!". חופה מרגשת בנמל חיפה הורדו כל הנוסעים ונעצרו. כעבור זמן העלו אותם על שלוש ספינות, ואלה הפליגו בחזרה לצרפת. שם נוצרה דרמה. "לא הסכמנו לרדת מהספינות", הם מסבירים. "כבר דרכנו על אדמת ארץ ישראל. אפילו ראינו את נרות השבת שדלקו בבתים בהר הכרמל. הודענו שנסכים לרדת רק בחופי הארץ. אחרי כמה שבועות לקחו אותנו להמבורג שבגרמניה ושם הורידו אותנו בכוח". במחנה העקורים, על אדמת גרמניה, נישאו בני הזוג בורנשטיין. "היינו הזוג היחיד שהתחתן במחנות", הם מספרים ובקולם התרגשות. הגב' בורנשטיין מפרטת: "החופה נערכה ביום שישי בצהריים. אימי אפתה כמה עוגות. אחרי החופה הלכתי להדליק נרות שבת. בסעודה בירכנו שבע ברכות, בנוכחות מניין יהודים". הם זכו לעלות לארץ אחרי הקמת המדינה, ובפיהם מסר אחד: "צריך לדעת להעריך את מה שיש לנו. והעיקר – לדעת שבורא העולם עושה לנו ניסים בכל רגע ורגע".
חוויית השבוע שלי
אושר,פרפר,רודף,בורח,בשקט,לנחות,אוהבים,לאבד,מנעול,מפתח,פתרון,בין המצרים,חתונה ,אקסודוס, אמרי שפר כ"ט תמוז ה'תשע"ה
אמר הרה"ק מקאצק זי"ע לאחד שהתלונן שחתנו השאיר את ביתו בביתו ונוסע לקאצק והוא לא מבין איך לא יתפלץ הלב להשאיר בת ישראל לבד בבית. אמר הקאצקער "אם יש כבר לב איך לא מתפלץ על חורבן בית מקדשינו".
הכנה לימים הנוראים. בספה"ק מבואר שימי בין המצרים הם הכנה לימים נוראים, וכ"א יום של ימי בין המצרים הם כנגד כ"א הימים שמראש השנה עד שמיני עצרת.
" הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ר' יוסי אומר לא יצא" (ברכות פרק א, מג). כשאדם מטיף מוסר לאחרים וצועק לצבור "שמע ישראל" ולא השמיע את דברי המוסר לאזנו, אין זה אלא מן השפה ולחוץ, והדברים אינם יוצאים מן הלב, ואין יוצאים בזה ידי חובת תוכחה. (באוצר הישן)
וכן מתאמרא בשם הרה״ק מברעזאן זי״ע ש״אין זמן המסוגל לקבלת התפילות כימים אלו אשר הם בבחינת תפילה לעני כי יעטוף״.
הקב"ה יכול לתת וכבר נתן
היה פעם רב חשוב מאד בעיירה קטנה אחת אי שם במזרח אירופה, כדרך רוב בני עיירות הקטנות היו גם יהודי עיירה זאת עניים מרודים, וזה גרם שגם לרב לא היה פרנסה בשפע, לא זו בלבד אלא בושה לספר שלעתים קרובות סבל הוא ומשפחתו חרפת רעב ממש, בני קהילתו הקטנה לא שילמו לו משכורת קבועה משני "טעמים", א' לא היה להם ממה לשלם, ב' הם ידעו כי לרב יש באיזו עיר רחוקה אח עשיר, והיו בטוחים כי הלה תומך באחיו זה שאיתרע מזלו לשמש רב בעיירה כה ענייה.אולם לאמתו של דבר, לא ביקש ולא קיבל הרב מאחיו אף פעם אפילו פרוטה אחת, ומצבו היה כמעט תמיד דחוק, ולא פעם אחת היה חסר מביתו לחם לפי הטף, במיוחד סבלה מהמצב אשתו הרבנית, שבהכירה את גדלותו של בעלה הרב, ולא רצתה להפריע אותו מלימודו ומעבודת הקודש שלו, סבלה בדומיה עד כמה שיכלה, אולם בסוף פקעה סבלנותה, ניגשה אל בעלה ובדמעות בעיניה, ביקשה אותו שיסע אל אחיו העשיר ויבקש ממנו עזרה מעטה. הרב שהיה לו ביטחון גדול בהקב"ה, לא רצה לבקש עזרה מאף אחד, אולם עד מתי הוא יכול לעמוד מנגד ולראות את אשתו וילדיו סובלים חרפת רעב, לבסוף בלית ברירה, הוא הכין את עצמו לנסיעה, נטל טלית ותפילין, נפרד לשלום מאשתו וילדיו, והתכונן לצאת לדרך לכיוון העיר בו גר אחיו. אולם טרם ייצא את ביתו, נעצר הרב ליד הדלת, הניח ידו על המזוזה, שקע בהרהורים, ולבסוף חזר על עקבותיו, נכנס הביתה והתיישב ללמוד. "מה קרה, האם התחרטת ולא תרצה לנסוע?" שאלה הרבנית בחרדה, "ומה יהיה עלינו? מה יהיה עם הילדים?" עיני הרבנית נתמלאו דמעות ואנחותיה קרעו לבבות, אולם הרב הרגיע אותה ואמר: תראי נא איזו שטות היא לצאת לדרך ארוכה כדי לבקש עזרה מאחי, קודם כל מי יודע אם אחי עודנו בחיים, שנית אפילו אם כן, מי יודע אם יש לו ממה לתת לי, ואם יש לו, מי יודע אם הוא מוכן לתת לי, לעומת זאת המשיך הרב ואמר לאשתו, הקב"ה הלא חי לעולמי עולמים, הוא יתברך שמו בוודאי יש לו ממה לתת, והוא גם יתן לנו. בזאת סיים הרב את ענין הנסיעה, ונשאר בביתו עוסק בתורה ובעבודה. שוב הגיעו ימי מחסור ורעב לבית הרב, אשתו שוב התאוננה על הקשיים, אך הרב לא איבד את בטחונו הגמור בהשם יתברך ובישועתו הקרובה לבוא. כעבור ימים אחדים נעצרה ליד בית הרב בשעות הערב המאוחרות, כרכרה הדורה ממנה ירד אדם אציל בעל הדרת פנים, הוא נכנס הביתה וביקש לדבר עם הרב ביחידות, לאחר שנכנסו לחדר הפנימי, הציג האורח את עצמו באומרו כי הוא אציל פולני שבא לכאן כדי לקנות שדות וכרמים, יש אצלו סכום כסף גדול, ומאחר שהוא חושש כי עלולים לגנוב ממנו את הכסף, או שהוא עלול לבזבזו בשתיית הוללות, הוא החליט להפקיד את כספו למשמרת בידי אדם מהימן. לאחר שהתעניין נאמר לו כי אין אדם ישר ומהימן יותר מהרב היהודי של העיירה, ולכן הוא מבקש את הרב לקבל את כספו לפיקדון, באומרו זאת הוציא האורח ארנק כבד מלא מטבעות זהב, והניחו על השולחן. לפני שהלך אמר הפריץ" לרב כי אם הוא לא יחזור כעבור שלושה ימים, יהיה הכסף שלו של הרב ויעשה בו כטוב בעיניו. האורח המוזר הלך כלעומת שבא, והרב הצפין את הארנק בתחתית מגירת שולחנו. עברו שלושה ימים ועוד פעם שלושה, עברו שבועות וחדשים והפריץ לא בא לקחת את הפיקדון, הרב הסיח דעתו לגמרי מכל הענין, חזר לתלמודו והמחסור בבית נשאר כמו שהיה, כך הגיע חודש ניסן, מספר ימים לפני החג, לאחר שהרבנית כבר ניקתה את כל הבית ורק שולחנו של הרב נותר אחרון, היא קבלה שוב באזני בעלה כי הנה החג מגיע, ואין להם כסף לא למצות, לא לארבע כוסות, ואין צריך לומר על צרכי החג האחרים הנחוצים, הרב שומע את דברי אשתו הרבנית, אך אינו נראה מודאג כלל, הוא לומד בשקידה, שקוע בספריו ובוטח בה' שישלח עזרתו מקודש, הוא ניסה להרגיע את הרבנית בדברי נועם, חיזק אותה במידת הביטחון, שהקב"ה הזן ומטיב לכל, בוודאי לא יעזוב אותנו ויפרנסנו ברווח ועוד יבואו ימים של רווחה. הרבנית קיבלה את הדברים בשתיקה, והמשיכה במלאכת הנקיון לקראת חג הפסח, לפתע בעת שהיא ניקתה את אחת המגירות בשולחן הרב, נתקלה ידה בארנק מלא מטבעות זהב בידיים רועדות היא נטלה את הארנק הראתה אותו לרב, ואמרה לו כי הנה אפשר לקחת מכאן מספר מטבעות כדי להכין את החג. עתה נזכר הרב באורח המוזר שביקר אצלו לפני זמן רב, ואמר לאשתו כי אי אפשר בשום פנים לקחת מהארנק זה, וזה לא בא בחשבון כלל, לאחר שהכסף הזה הופקד בידיו בתור פיקדון. אולם הרבנית לא נתנה שידחה אותה בקש, היא נזכרה שבעלה סיפר לה על דברי הפריץ שאמר, כי אם לא יבוא לקחת את הכסף תוך שלושה ימים, הרי ששוב לא יבוא והכסף יהיה שייך לרב, ומלבד זאת טענה שאם לא לקחת, אז וודאי שמותר ללוות מספר מטבעות מהארנק כדי שיהיה ממה לעשות את החג כך היא טענה חזור וטוען, וככל שהחג התקרב יותר ויותר נשמעו טענותיה בתקיפות יתר. לאחר שהבין שאין לו כל ברירה, ולא רצה לקחת אחריות על עצמו לקחת או ללוות מהכסף, החליט הרב לנסוע ללובלין אל ה"חוזה" המפורסם אשר נחשב לאיש קדוש אשר כל רז לא אניס ליה, הוא ישאל את ה"חוזה" מה דינו של כסף זה? ומה שהוא יגיד כך ייעשה. לובלין לא הייתה רחוקה מעיירת מולדתו של הרב, והוא קם ונסע, איך שהוא הגיע ללובלין ונכנס אל חדרו של ה"חוזה" הקדוש, ועוד לא הספיק לומר לו את מטרת בואו, והצדיק קידם את פניו במאור פנים, ובבת שחוק על שפתיו אמר לו: "הקדוש ברוך הוא חי לעולמי עולמים, הוא יכול לתת, הוא ייתן, והוא כבר נתן, זכיתם בכסף זה בדרך כשרה ביותר תשתמשו בו לבריאות ויהיה לכם חג כשר ושמח".
חוויית השבוע שלי
התלונן,יתפלץ הלב,בת ישראל,חורבן בית,ימים נוראים,ראש השנה,שמיני עצרת,קריעת שמע,מטיף מוסר,שמע ישראל,מן השפה ולחוץ,תפילה לעני כי יעטוף, |
| ||||
