בניית אתרים בחינם

 






ל' תשרי ה'תש"פ





 אותיות "בראשית" הן "ירא-שבת"


     "אחרי בריאת האדם נאמר 'אשר ברא אלוקים לעשות'. כי כל בעלי-החיים נבראו כפי תכליתם, ואילו האדם נדרש 'לעשות' – לתקן ולהשלים את עצמו" (רבי אריה-לייב מווישניצה)

     "והיו לבשר אחד" - מה המשמעות? ה"רוקח כתב: שיעזרו זה לזה, ואילו ה"חזקוני" כתב שלא יזכה הוא באחרת, ולא תזכה היא באחר. ורש"י כתב: שהוולד נוצר ע"י שניהם, ושם נעשה בשרם אחד. וה"עמק דבר" כתב: שיאהבנה כמו שהם אדם אחד


     חודש תשרי הוא בבחינת יריד, שיש בו הרבה 'סחורה' – סליחות, תפילות, שופר, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכה, ארבעת המינים, הושענות, שמחת תורה. בחגים עצמם אין זמן לחשב מה קנינו ומה נשאר ברשותנו. אבל בשבת בראשית הגיע הזמן לעשות את החשבון".

חסד והשידוך )"דורש טוב" בין המצרים עמ' ריג(

 

סיפר הרב גואל אלקריף שליט"א:

 

לפני כמה שנים, כשהייתי באיצקוביץ', ניגש אלי יהודי מבריסל, ר' שלום שמו, וסיפר לי סיפור שהתרחש עימו:

 

בבריסל יש בית חולים גדול, שיצא שמעו בכל העולם במומחיותו המיוחדת לבעיות לב. ר' שלום הנ"ל הזדמן לצורך עניניו לנמל התעופה, וראה שם יהודי עטור זקן ופיאות. התחילו השניים לשוחח ביניהם. סיפר האיש לר' שלום, שהוא מגיע מארץ ישראל, מאחר שהבן שלו חולה. התגלתה אצל הילד בעיה חמורה בלב, והרופאים בארץ ישראל הורו לו לפנות לטיפול דוקא בבית החולים בבריסל.

 

     הסיפור הזה התרחש לפני שנים, ובאותה תקופה לא היו ארגוני חסד רשמיים וענפים, כפי שיש היום. "היכן עומדים אתם להתאכסן?" שאל ר' שלום את היהודי מארץ ישראל. אולי הוא יוכל לקחת אותו ברכבו למחוז חפצו. "אינני יודע עדיין" אמר האיש, "יצאנו בחיפזון, משום שהטיפול חייב להיעשות בדחיפות רבה, וכיון שכך, לא טיפלנו כלל בענין האכסניה. האם יודע אתה על אכסניה יהודית, שאינה יקרה מידי?" "ודאי," אמר ר' שלום, "מוזמנים אתם להתארח בביתנו כל זמן שהותכם כאן". מאחר שראה ר' שלום שכך, הוסיף ושאל את היהודי, "האם יש לך כבר כל הסכום העצום שנדרש עבור הניתוח והאשפוז?"

"עדין לא. התקשרתי מארץ ישראל, ובררתי כמה יהיה עלי לשלם, וההוצאות מסתכמות בכמאה וחמישים אלף דולר. לקחתי את מעט הכסף שהיה לי, קרובי משפחה נתנו עוד קצת, ואת השאר אני מקוה לאסוף כאן, אחרי שיאשפזו את הילד".

 

     ר' שלום הניד ראשו בצער. הוא ידע שבית החולים לא יבצע גם את הבדיקה הפשוטה ביותר מבלי שיסודר תחילה התשלום. "אוי ואבוי", הזדעזע האיש בשמעו זאת. "מה אעשה? איך אשיג עכשיו, מיד, סכום אדיר כזה?" ר' שלום הביט בו ברחמים, משתתף בצערו ובדאגתו, גם הוא עצמו לא גביר גדול ומאה וחמישים אלף דולר מהווים סכום גדול גם עבורו. "תראה מה נעשה", הוא אמר לאב האומלל. "אני אשיג מאה וחמישים אלף דולר, אשבור תכניות חיסכון, ואולי קצת אלווה ממכרים, ואחר כך תנסה להחזיר. אבל

קודם כל קח את הכסף והכנס את הבן לבית החולים, שלא יהיה שום עיכוב בטיפול הנצרך להצלת חייו." ר' שלום הילווה את הכסף, והבן התקבל לבית החולים. נערכו כל הבדיקות הנחוצות והניתוח עבר בהצלחה.

 

     עכשיו הגיע הזמן להשיג את הכסף, כדי להחזיר לר' שלום. היהודי מארץ ישראל נסע לאנטוורפן, לחזר על פתחי נדיבים, אבל הסכום שהוא השיג היה ממש קטן. לא התקרב אפילו למאה אלף דולר. ולמה? אולי מכיון שזה כבר לא היה פיקוח נפש. כשאנשים שומעים 'פיקוח נפש' אצל ילד, הם מתעוררים – חשים את הצורך הדחוף להציל את חייו של הילד הרך. אבל כשמדובר רק בהחזרת איזשהו חוב שמישהו חייב למישהו, זה כבר לא ממש מרגש.

 

     ר' שלום ראה את מצוקתו של האב, ואמר לו בסבר פנים יפות: "כך גלגלו מן השמים! פטור אתה מחובך, סעו לחיים ולשלום". שנה לאחר מכן התקשר אליו היהודי מארץ ישראל, והודה לו בלב נרגש על שהיה שליח טוב להציל את בנו. "בזכותך, הבן הזה עכשיו בריא ושלם, והוא יושב ועוסק בתורה בהתמדה".

 

     אחר זמן מה, ביום לא בהיר אחד, התברר שהילדה של ר' שלום חלתה במחלה קשה – סוג של לוקמיה. בחסדי ה' הטיפולים הצליחו והיא התרפאה לחלוטין. בדיקות תקופתיות שנערכו היו תקינות כולן. השנים חלפו, הילדה גדלה והגיעה לגיל שידוכים. פתאום, התברר גודל הבעיה. "נכון, היא כלילת המעלות", אמרו האנשים. "יש לה יראת שמים, והמידות שלה נעלות, והיא מוכשרת, והמשפחה טובה ובעלת חסד, אבל..." – היא היתה חולה פעם, ואנשים לא רצו לקחת סיכון.

 

     רופאים מומחים אישרו בכתב שהבת בריאה ב"ה ואין שום בעיה רפואית, וגם לא השלכות של המחלה או של הטיפולים. הרופאים כתבו, אבל האנשים דאגו ושום

הצעה לא התקדמה. בצר לו, הגיע ר' שלום מבלגיה לארץ ישראל, ומיהר לנסוע לכותל. הוא התפלל בבכיה גדולה: "רבונו של עולם, ניסית אותנו בניסיון הראשון, ועשית איתנו חסד – הצלת לנו את הבת. אנא, עשה עמנו חסד נוסף, שהבת הזו שהצלת תזכה גם למצוא את זיווגה הראוי".

 

     לאחר שהתפלל שעה ארוכה מעומק ליבו, יצא מרחבת הכותל, והלך דרך השוק הערבי. פתאום הוא הרגיש טפיחה על הכתף. הוא הסתובב בבהלה, אך נרגע באחת כשראה מולו יהודי עטור זקן. פניו של האיש היו מוכרות לו מעט. "שלום עליכם", ברך אותו האיש בלבביות גדולה. "האם אתה זוכר אותי? הייתי אצלכם בתקופה מאוד קשה בחיי, ואתה היית השליח להציל את בני!" ר' שלום ואבי הבן היו נרגשים מאוד מחמת הפגישה המחודשת. האיש, שהבחין בעיניו האדומות והנפוחות של ר' שלום, שאלו בעדינות לשלומו ולשלום בני משפחתו. ר' שלום סיפר לו, בכאב גדול, על הבת המיוחדת במינה שיש לו, שהרקע של המחלה מן העבר רודף אותה ואינו מרפה, ואין באופק שום הצעת שידוכים, שמתקרבת להיות סבירה.

 

     "בעיה לא פשוטה", הסכים איתו האיש. "גם אצלנו קיימת אותה בעיה. הבן שלי הוא מהטובים ביותר בישיבה שלו, באמת ולא במליצה, ולא מכיון שאני אבא שלו... הוא ירא שמים ובעל מידות ומתמיד גדול. אבל מה? אנחנו לא מסתירים את הבעיה הרפואית שהיתה לו, ואת הניתוח המורכב שהוא עבר, קשה, קשה עם שידוכים..."

 

     הוא שתק והרהר רגע ואח"כ הוסיף, "נו, אז אולי זה בא בחשבון ש...? אני, הרי, את המשפחה שלכם כבר מכיר, כמשפחה טובה וגומלת חסדים, שאין רבים כמותה"... נעשו בירורים, נערכו פגישות, וזמן קצר לאחר מכן דרש ר' שלום המאושר באירוסין של הבת שלו, עם החתן שאת חייו סייע להציל.

 

     כאשר שמעתי את הסיפור הזה מבעל המעשה, חשבתי לעצמי: איזו גדולה של אדם! הוא נותן את חסכונותיו האחרונים, ובנוסף לווה כסף, ונותן מאה וחמישים

אלף דולר לאדם שאינו מכיר מקרוב. אם הוא היה יודע באותה שעה, שהוא נותן את מאה וחמישים אלף הדולרים בשביל הבת והחתן שלו, ובשביל הנכדים – זו כבר לא היתה גדולה כל כך גדולה. האמת היא, שאנשים נותנים את הסכום הזה, ועוד הרבה יותר מזה, בשביל לחתן את ילדיהם. אך מאחר שר' שלום נתן את הכסף הזה לצדקה – מאה וחמישים אלף הדולרים הפכו את העולם...

 

     חשוב שנדע, שגם אם אנחנו לא רואים את 'החתונה', את התוצאה של הנתינה, התוצאה הזו קיימת ויש לה השלכות כבירות. וכך הדבר בכל מעשה ומעשה.


 







כ"ט תשרי ה'תש"פ


אדם לא נולד מנצח או מפסידן, אלא אדם עם יכולת בחירה   

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו. ראשית כל צריך כל יהודי להאמין שה' ברא את השמים ואת הארץ, ומתוך כך יבין שכל העולם תוהו ובוהו.    

ותרא האישה... ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישהּ״ (בראשית ג,ו). ״ותרא״ – החטא מתחיל מזה שאדם מסתכל למקום שאין צריכים להסתכל לשם, במחשבה ש״אני רק מסתכל״. אבל הסתכלות זו גורמת ש״ותאכל״ – האדם חוטא בעצמו, ואחר-כך גם ״ותיתן״ – הוא מחטיא את חברו. (הרבי מליובאוויטש)


     "יצר לב האדם רע" (ח, כא(  - רבי פינחס מקוריץ נכנס פעם אחת לבית מדרשו ומצא את החסידים שרויים בדיון ער . "על מה אתם משוחחים?", שאל . "מדברים אנו על עורמתו של יצר הרע הרודף אחרינו", השיבו החסידים . נענה רבי פינחס ואמר: "אל תדאגו, טרם הגעתם למדרגה זו שהיצר ירדוף אחריכם, לפי שעה אתם רודפים אחריו.

משחק באש (על-פי 'בין ירושלים והגולה')

זו הייתה משפחה מוּכרת בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן, אך לא מסיבות חיוביות. בני המשפחה הסבו עוגמת נפש רבה לקהילה היהודית. הם היו חצופים ועזי מצח, והיו הראשונים לפרוץ את גדרות המסורת ולרמוס את קודשי ישראל.

הכול חששו מלהתעמת עם האנשים האלימים האלה. וכך סבלו היהודים בשקט, ושמה של המשפחה נהפך לשם נרדף להתנהגות גסת רוח ותוקפנית.

בתשעה באב תר"פ (1920) נפל דבר. בית הכנסת המרכזי בעיר המה מיהודים שישבו על הארץ וקוננו על חורבן בית המקדש. נעימת הקינות העגומה השרתה אווירת אבל על כולם.

ופתאום נפתחה הדלת וקבוצת אנשים פסעה פנימה. עיני המתפללים נפערו בתדהמה. אלה היו בני המשפחה הידועה לשמצה, מגדול ועד קטן. הם נכנסו לבית הכנסת בראש מורכן ומעיניהם זולגות דמעות.

עד מהרה נודע פשר הדבר. כמה ימים קודם לכן חלם אחד מראשי המשפחה חלום ביעותים. בשנתו הופיע זקן המשפחה המנוח, איש רע-מעללים, סולימאן שמו.

שמו של סולימאן זה נישא בתיעוב בפי הבריות. הוא היה איש תקיף ופורק עול. בעקבותיו יצאו כל ילדיו לתרבות רעה. לפני שנים רבות עלה לירושלים ושם התחבר אל פורקי עול מסוגו.

עברו שנים רבות. בקיץ של אותה שנה נפטר סולימאן הזקן, ופתאום הפתיע את אחד מבני משפחתו בחזיון לילה מבעית. בחלום השמיע לו דברים נוקבים, הזהיר אותו במילים קשות ועורר אותו לחזור בתשובה. הלה הקיץ משנתו מזועזע, אך התעשת במהרה והתייחס לאירוע כאל חלום שווא.

בלילות הבאים חוו עוד בני משפחה חוויה דומה. הם הוסיפו וסיפרו על תיאורים חריפים שהשמיע סבם בחלום, על העונשים הצפויים להם אם יוסיפו ללכת בדרכם הרעה.

כעת כבר לא היו יכולים להתעלם מהמסר החוזר ונשנה. התכנסו כל ראשי המשפחה לחשבון נפש נוקב. כך ישבו בתשעה באב טרוטי עיניים, והחלו להכות על חטא ולהביע חרטה על אורחות חייהם. משם יצאו לבית הכנסת, בהחלטה נחושה לשוב בתשובה שלמה.

גם נסיבות מותו של סולימאן היו אפופות מסתורין, שהוסיף נופך לסיפור כולו.

הוא נפטר בירושלים, במרכז הרפואי 'משגב לדך'. שנתיים קודם לכן נפגע מירי בידו, במהלך אירועי מלחמת העולם הראשונה. ידו נקטעה והוא נעשה סיעודי. האיש אושפז ב'משגב לדך', אך אופיו התוקפני לא נטש אותו גם שם.

רגיל היה לעלות על יצועו בלילה ולקרוא סיפורי מעשיות. בשל מנהגו זה נקלע לעימותים תכופים עם שכניו לחדר, שהאור הפריע להם.

האחות הראשית, מלכה-דיצה, החליטה לשים קץ למריבות הבלתי-פוסקות, והורתה להתקין מחיצה סביב מיטתו של סולימאן, כדי שיוכל ליהנות מאור הנר בלי להפריע לשנתם של חבריו לחדר.

לילה אחד נפל הנר הדולק על מיטתו של סולימאן. האש אחזה במזרן במהירות, ועד שהצוות הרפואי הוזעק למקום – נקבע מותו של סולימאן.

"יש דין ויש דיין", הפטירו זקני ירושלים בעצב. הללו זכרו היטב את שהתרחש כשישים שנה קודם לכן. באותה עת בערה ירושלים על רקע מאבק עז, בין קהילת היראים לבין אנשי ההשכלה והרפורמה. הללו הקימו מוסד חינוכי ברוח ליברלית, ורבני ירושלים הכריזו מלחמה נגדם.

בט' בסיוון תרט"ז נערך כינוס גדול בבית הכנסת 'החורבה', ובראשו גדולי התורה של ירושלים, כדי להכריז חרם על פורצי החומות. נישאו נאומים נוקבי תהומות, מלוּוים תקיעות שופר, פרקי תפילה וזעקה על צער השכינה.

ואז קרה הדבר. מבעד לחלון בית הכנסת השתרבב פנימה פרצופו של צעיר גלוי ראש. זה היה סולימאן, שנשלח לרחרח אחר מעשיהם של הרבנים.

בדיוק אז הושמע נוסח החרם, ובו האזהרה: "וכל מי אשר יעבור על האיסור וייתן מזרעו שמה, ורבצה בו כל האלה". למשמע הדברים גאה זעמו של סולימאן בקרבו. סמוך אליו עמד רבי יונה-לייב מנדלזון, מנקיי הדעת שבירושלים, ובידו נר שחור דולק.

כאחוז טירוף שלח סולימאן את ידו, חטף את הנר הדולק מידו של רבי יונה-לייב, והטיח אותו בפניו. מהומה קמה במקום. קצוות זקנו של רבי יונה-לייב התלקחו, אך העומדים סביב הצליחו לכבות במהירות את האש. כשנרגעו הרוחות הוסיף המעמד להתנהל עד סופו.

באותו ערב פגש רבי יונה-לייב את ראש ישיבת המקובלים, רבי רפאל-ידידיה אבולעפיה. הלה הביט בזעזוע בזקנו החרוך של רבי יונה-לייב ואמר: "בטוחני שהאיש שהעז לפגוע כך בדיקנא קדישא לא יינקה וישולם לו מידה כנגד מידה". הדברים יצאו מפיו של הצדיק, וכחלוף יותר משישים שנה שבו להדהד בקרב זקני ירושלים. "האיש שיחק באש ונענש באש", שחו בחרדת קודש.


 






כ"ח תשרי ה'תש"פ





איך היו אומרים הסבתות? – שה' ישמור אותנו ממה שאפשר להתרגל... להכל אנו מסוגלים להתרגל ולהשלים. כי אלו הם החיים. גם השגרה הקשה והמשימות הרבות נכנסות אל סדר היום שלנו ואנו מתרגלים לחיות עמן ולראות שזה לא סוף העולם – אבל קו התפר של המעבר מהחגים לשגרה הוא קשה מאוד.

   אני מאמין שמערכות-יחסים הן המקום שבו האנושיות שלנו נולדת וצומחת, פורחת ומשגשגת. אהבתנו לבני אדם אחרים היא המלמדת אותנו לאהוב את א-לוהים ולהרגיש את מלוא אהבתו לנו.

     האדם הוא אמצעי שמורכב מן הגשמי ומן הרוחני, והוא כסולם המחבר הבית לעליה, כן הוא מחבר עניינים הגשמיים לרוחניים, ועליו לעסוק בשניהם לאחוז בזה וגם מזה". ("מגיד חדשות" ח"ז

           "האדם מטבעו מתאמץ תמיד להסיר מעל עצמו כל אחריות למעשיו, ולא רק כלפי אחרים, אלא אפילו כלפי עצמו הריהו מתנער מכל דבר..." (רבי חיים שמואלביץ)

הנקודה השחורה (פרפראות וגימטריות, עלון 373)

     לכל אחד מאיתנו יש קושי מסוים בחייו שאיתו הוא צריך להתמודד – בין שמדובר בבעיות כלכליות, בריאותיות או חברתיות, אך בכל זאת אנשים מצליחים להתעלות על הבעיות שלהם וממשיכים לחייך, להתמודד עם הבעיות האלו ולהיות מאושרים. איך הם עושים את זה? הרי גם להם יש בעיה שמכבידה להם על הלב, אז מדוע על חלקנו היא משפיעה יותר ועל חלקנו האחר פחות?

     הסיפור הבא יראה לכם מה הטריק הקטן והפשוט שיעזור לכם לשנות את דרך החשיבה שלכם וליהנות מהחיים יותר...  יום אחד המורה נכנסה לכיתתה והגישה לתלמידיה דפים עם בוחן פתע. היא ביקשה מהתלמידים שלא יהפכו את הדפים עד שתסיים לחלק לכל התלמידים. כשהמורה אמרה להפוך את הדפים, כל התלמידים הופתעו לראות שאין עליהם שאלות. אלו היו דפים לבנים שבמרכזם נקודה שחורה אחת...'אני רוצה שתכתבו חיבור קצר על מה שאתם רואים בדף', ביקשה המורה. התלמידים היו קצת מבולבלים, אך עשו כל שביכולתם כדי למלא אחר הוראת המורה,  על מנת לקבל ציון כמה שיותר גבוה בבוחן המוזר... כעבור רבע שעה, אספה המורה את הדפים והתחילה להקריא בקול רם את מה שהתלמידים כתבו. כל החיבורים, ללא יוצא מן הכלל, עסקו בנקודה השחורה שבמרכז הדף הלבן. '


     לא אתן לכם ציון על הבוחן הזה-רציתי להראות לכם משהו שאתם כנראה לא חשבתם עליו, כולכם התרכזתם רק בנקודה השחורה, ואף אחד מכם לא כתב על השטח הלבן והגדול סביב הנקודה השחורה', אמרה, 'זה קורה גם בחיים... רובנו מתעקשים להתרכז בנקודה השחורה שבחיינו-מחסור בכסף, בעייה בריאותית, אכזבות שחווינו וכדומה, אמנם הנקודה השחורה היא קטנה מאוד ביחס לשאר הדברים שיש לנו בחיים, אך היא מזהמת את המחשבות שלנו, נסו להסית את עיניכם מהנקודה השחורה שבחייכם והתרכזו באור שסביבה...  העריכו כל ברכה שקיימת בחייכם, ואם תעשו זאת, אתם תראו שכל יום יהיה מלא באהבה ואושר'.







כ"ו תשרי ה'תש"פ


אמר הקב"ה נַעֲשֶׂה אדָם בל' רבים. כביכול הוא אומר לאדם: אני ואתה נעשה יחד את ה'אדם' שבקרבך! אני בראתי בקרבך את התשתיות, היכולות, ומכאן ואילך אתה תוסיף להשלים עצמך לבוא לדרגת 'אדם'!    


     אפשר לרמוז שבראשית היינו בראשית איזו פעולה שהאדם רוצה לעשות יזכור שברא א-לקים את השמים ואת הארץ כלומר, יש מנהיג לבירה ולעולם - והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ודע מה למעלה מִמְּך...

   בעל "בני יששכר" דורש פרשה זו כמין חומר"  בית ראשון נחנך בתשרי, בית שני נחנך בכסלו, בית שלישי העתיד יחנך במרחשון. תשרי – מרחשון – כסלו – ראשי תיבות "תמך" ועליהם אמר דוד ברוח הקודש: (תהלים יז,) "תמך אשרי במעגלותיך בל נמוטו פעמי" – כאשר יתקיים "תמך" ויבנה אף הבית השלישי במהרה בימינו, אזי בל ימוטו פעמינו לעולם. [הרב בנימין שאולי זצ"ל]


     בראשית: אְָמֵן יהא שְֵּמיה רְַּבָֻה-בקול תענה. (החיד"א); 'כֹֻל העוֹנֶה אָמֵן בכֹֻל כֻוֹחוְֹּ (בכל כוונתו) - פוְֹּתְּחִין לוְֹּ שָערֵי גן עֶדֶן'. (רֵיש לַקִיש)


     בראשית: בקול רם אברך שם יי תמִיד. רמז שיש לברך בקול רם כדי שיענו אָמֵן. (נחל קדומים(


     העושר דומה למלח, מטעים את האוכל, אולם המרבה לשתות מים מלוחים, מגדיל את צמאונו ... (רבי שמחה בונם מפשיסחה)


     כל עוד אדם מפריש מנכסיו להחזקת תלמידי חכמים הרי שכספו מקבל כוח ומתחזק והשפע מצוי בידו. אך חלילה לנו מלשכוח שכל השפע מגיע בזכות לימוד התורה שלהם וברגע שפוסק האדם מלתת ירגיש הוא מיד את החיסרון בכיסו...

     כשמכבד האדם את אשתו הרי זה סגולה לעשירות. ומה הטעם? שמעתי לפרש בזה שהיות והאישה נתקללה שהאיש ימשול בה, והאיש נתקלל בזיעת אפך תאכל לחם, אומרים מן השמיים אם אתה אינך לוחץ עליה את קללתה של "והוא ימשול בך" והנך מכבדה ומוקירה, כמידה כנגד מדה אף לא ילחצו עליך את קללתך של "בזיעת אפך תאכל לחם" ותזכה.

אומרים מוסר )דברים טובים –דברים)

     הנה בס' להתעדן באהבתך מובא סיפור מאלף על תוכחה שפעלה את פעולתה.

     סיפר רבה של שכונת עזרת תורה בירושלים הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, מתקופת לימודיו בפתח תקוה בישיבת 'אור ישראל' בראשותו של רבי יעקב ניימן זצ"ל: לרב ניימן היה מנהג של קבע ללכת בכל יום למנחה וערבית בבית הכנסת הגדול בפתח תקוה ולהתרים שם את הציבור לטובת הישיבה, ובכל יום היה לוקח איתו אחד מבני הישיבה,  כדי שיראו כמה קשה להשיג את הכסף, וידעו לייקר את ממון הישיבה.

     באחד הימים הגיע תורי להתלוות אליו, וכשסיימנו לאסוף התחלנו לצעוד חזרה לישיבה. בדרך הבחנתי בחבר שלי הולך. היה זה חבר שישן בחדרי בפנימיה, בחור בעל כשרון חזק, אך כגודל כשוריו כך גודל יצרו. הבנתי מיד שהוא מתכוון לעשות אי אלו שטויות, ונסיתי לסמן לו שיברח, כי הרב ניימן פה. אך הוא החזיר לי סימן מרחוק,  כאומר 'לא אכפת לי'. כשהתקרבנו פנה אליו הרב ניימן ושאל: "לאן אתה הולך?" והבחור השיב בלי להניד עפעף ונקב במחוז חפצו, מקום שהוא ב'בל יראה' בשביל יהודי שומר תורה ומצוות. הרב ניימן הביט בו ממושכות ואמר: "כן, אבל למה בלי סוודר? אם אתה תתקרר, מה אגיד לאמא שלך? תחזור לישיבה, קח סוודר ואחרי זה תלך". החציף הבחור פניו ואמר: "אם אחזור לישיבה לקחת סוודר, אני אאחר". התקרב הרב ניימן ואמר לתוך אזנו: "אני יודע שיש גם הצגה שניה.  תחזור ותקח סוודר, ואחר כך תלך". לא נותרה לבחור כל ברירה, והוא הסתובב חזרה והלך אתנו לישיבה. הייתי משוכנע שבדרך הוא 'ירביץ' בו מוסר, אך לא. הרב דיבר איתו בלימוד... הבחור, כאמור, היה בעל כשרון גדול, והשיחה התנהלה באופן הטוב ביותר.

     כשהגענו לישיבה אמר הרב: "לך לחדר, קח סוודר ותלך". הלה הלך לקחת סוודר. אך יצא מטווח ראייתי, ומיד התפרצתי: הרב, למה עושים כך? איך מרשים לו ללכת? אך במקום שהרב יתן לו סטירה ויעצור אותו, הוא סטר לי ושאל: "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?!... דע לך שאני כבר יותר מארבעים שנה ראש ישיבה, ואיני צריך שילמדו אותי מה לעשות ". הלכתי לישון. בשתים עשרה בלילה שב חברי לחדר. כעת הוא קלט איזו שטות עשה. "שטרן, קום", טלטל אותי משנתי. "תגיד, מה אעשה?  הסתבכתי לגמרי. אני משוגע לחלוטין, מה עשיתי?!" מה אתה רוצה ממני? למה אתה מעיר אותי, השבתי לו, תאכל את מה שבישלת...  וחזרתי לישון.

     בבוקר, אחרי התפילה, ניגש הרב ניימן למשגיח לדבר אתו. חברי התחיל לרעוד ולחש לי: "תסתכל, הם מדברים עלי... עוד מעט יבואו. אוי ואבוי, מי יודע מה יעשו לי!" אבל השיחה הסתיימה  – ואף אחד לא ניגש לדבר איתו... הלכנו לאכול ארוחת בוקר, נכנסנו לבית המדרש והתחלנו ללמוד. באמצע ה'סדר' שמע חברי מאחור את צעדיו של הרב ניימן, הוא נתן לי מכה בצלעות ואמר: "אתה שומע את הצעדים הללו? זה הסוף שלי, הנה זה בא...". הרב ניימן ניגש ישירות אליו: "נו, מה חידשת?" והמשיך לדבר איתו בלימוד, בלי שום מילה על מה שהיה. כשהלך, אמר לי הבחור: "מי יודע מה הם מכינים לי?  הם בטח מחכים שרבי יוסף רוזובסקי יגיע...". אבל רבי יוסף הגיע,  השיעור התנהל כרגיל, ושום מילה על מה שהיה לא נאמרה.


     אחרי הצהרים קרא לי אותו בחור ואמר: "שטרן, אני לא מסוגל יותר. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ, אני מוכרח לבקש סליחה מהרב ניימן.  אתה היית איתי ביחד, אולי נכנס אליו ביחד?" נכנסנו. חברי פרץ בבכי, והרב ניימן אמר: "בני יקירי, אבא שלך עובד במע"צ בסלילת כבישים. הוא עובד ב'חמסינים' הגדולים ביותר בקושי רב, ובסוף החודש מקבל חמש לירות. מתוך זה הוא משלם לי לירה, כדי שאני אחנך אותך ואחזיק אותך. אין לך רחמים על אבא?! בפרט שאתה הילד הבכור מתוך תשעה ילדים בבית, וברור, שאם אתה תתקלקל,  כולם ילכו אחריך... אמור לי, אין בלבך רחמים"?. ליותר מכך לא היה זקוק הבחור, על מנת לחולל בעצמו מהפך.






כ"ה תשרי ה'תש"פ



בחברה החרדית כיום, ישנה חרדה עצומה להעברת המסורת בשלמותה לדור הצעיר. הרוחות המנשבות בחוץ אינן עושות חיים קלים למחנכי דור זה. הם נדרשים לעמוד איתן מולן וליישר את הדור הצעיר אל המסילה. יש מן הצדק אפוא בחשש שמא המתח המוגבר בין הדור הצעיר לדור המבוגר יביא לנתק בשלשלת המסורה.


     ביום זה כולם שמחים ורוקדים, אין מושג של צעיר או זקן,  טיפש או חכם, רוקדים כי חשיבות גדולה יש בשמחת התורה , וכפי שכתב האר"י הקדוש, שמי שרוקד ביום לכבוד התורה,  הקב"ה לוקח את זיעתו ובה מוחק הוא את עוונותיו.


     בעל ה"רוקח" כותב: באותיות "לולב" יש רמז לתורה. תורה שבכתב מתחילה באות ב - "בראשית" ומסיימת באות ל "לעיני כל ישראל". והנ"ך מתחיל באות - ו "ויהיה אחרי מות משה", ומסיים באות ל' "ויעל" - הרי אותיות "לולב". ולזה לולב גימטריא חיים - דאין חיים אלא תורה.  בשו"ת מהרי"ל וויל (סי' קצא. הובא ב"באר היטב" תרמ"ה, ט) כתב: אתרוג גימטריא תר"י, בצירוף ג' מינים האחרים עולה תרי"ג.  לומר לך כל המקיים מצות ד' מינים כאילו קיים כל התורה כולה.


     ישנם 3 סוגי גברים שלא מבינים נשים: צעירים, מבוגרים וקשישים.


כבוד הזולת ואהבת ישראל)  הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א מתוך 'כבודם של ישראל'(

     לפני מספר שבועות השתתפתי בחגיגת אירוסין של בחור מיוחד ויקר־ ערך. בשמחה נכחו תלמידי חכמים וראשי ישיבות, שכמובן נשאו דרשות נלהבות בהן הפליגו בשבח החתן החשוב, במידותיו התרומיות, בהתמדתו וביראתו. הנואמים תיארו את החתן ככרכא דכולא ביה, ולאוזני השומעים נפרשה דמות מושלמת בכל מידה נכונה. אחר הוסיפו לשבח את האב החשוב, שבכרמו צמח אילן רב פארות זה הראוי לכל תהילה.

     ישבתי בסמיכות לאבי הכלה והבחנתי בחוסר רוגע על פניו, הבנתי כי דבר־מה מפריע את שלוותו, ניסיתי להפיס דעתו ולהסב את תשומת לבו לדברי השבח המופלגים הנאמרים על החתן שזכה להכניס לביתו, אך נראה היה שאין הוא שת לבו לדבריי כלל וכלל, והסערה ניכרה היטב על פניו.

     לאחר סיום סדרת הדרשות האצתי במחותן היקר שיגלה לי על מה ולמה נסער הוא, ואכן נענה מיד ושפך את מר לבו, כשהוא זועק בלא קול ודמעות ההשפלה זולגות מעיניו: "הלוא ראית ושמעת את הדרשות הנלהבות שנאמרו כאן על החתן היקר, אינני מבין מדוע בכל הדרשות לא הוזכרה מילה אחת בשבח משפחת הכלה! וכי בתי לא גדלה בבית המושתת על תורה ויראת שמים?! האם במחי יד זכתה היא לגדול כלילת המעלות עד שנלקחה אחר כבוד לשמש בעזרו של 'גדול הדור הבא', כפי שכולם תיארו את חתנה כאן?", סיים בכאב עצור.

     חשתי כי אירעה פה שפיכות דמים ממש! אך מיד התאוששתי ומאחורי הקלעים דאגתי שמאן דהוא ממשפחת הכלה יקום לשאתדברים אודות חשיבותה של הכלה היקרה ואביה הדגול, שהשכילו להכניס חתן יקר־ערך זה לביתם. הנואם אכן הפליג במעלותיו של המחותן היקר, אשר ברוחב תבונתו וגודל מעלותיו זיכהו השי"ת לבת מושלמת כלילת המעלות הראויה להיות עזר כנגדו של חתן מפואר ומשובח זה.

     לא שיבחת מספיק את משפחתנו לפני מספר שנים אירע לי, בשגגה, שגרמתי חלישות הדעת ליהודי בעל שמחה. ואמנם בחז"ל מבואר שאסור לאדם לפרסם ברבים את חטאיו האישיים, אך הפוסקים דנים בזה ומסקנתם שאם ישנה תועלת בפרסום המעשה מותר. לכן, בטרם אומר את דבריי אציין שעושה אני זאת על־פי הוראה של אדם גדול שכך פסק לי, ומי ייתן וסיפור הדברים יהיה לי לכפרה.

     בליל שבת אחר התפילה ניגש אלי אברך וביקש ממני שהיות ואביו השיא השבוע אחד מילדיו יהיה זה חשוב עבורם אם אבוא לשאת דברים בשמחת ה'שבע ברכות' הנערכת עתה בליל שבת. אציין כאן שזכרתי את הנהגתו של אבי מורי זצ"ל, שבכל פעם שהלך לשמחה עמד ובירר פרטים אודות שני הצדדים, צד החתן וצד הכלה, כדי שלא תארע תקלה על־ידו שישבח ח"ו צד אחד ואת הצד השני לא ישבח, ולכן אמרתי לאותו אברך כי קשה עלי הדבר ביותר מכיון שלא התכוננתי לכך, אך הוא הפציר בי מאוד והלכתי.

     האמת שהכרתי טוב יותר את הצד השני מאשר את הצד של האברך שבא להזמינני לכבוד אביו, ומספר אני זאת משום שהאב כבר נפטר במהלך השנים שחלפו. בדרכי למקום השמחה חשבתי לעצמי: 'מה אוכל לספר עליהם? הרי אינני מכיר אותם כל־כך כמו שהנני מכיר את הצד השני...', על כן החלטתי לספר על בעל ה'מגלה עמוקות' זצ"ל, שהם מצאצאיו. ואכן סיפרתי שם סיפור מעניין מאוד אודות ה'מגלה עמוקות', והארכתי עוד בכמה רעיונות ועניינים מאותו צדיק, וקישרתי זאת באריכות לבנין בית בישראל הנבנה בסייעתא דשמיא על־פי יסודות אלה של זקנם הגדול, ועוד הוספתי בשבח הצד השני אותו הכרתי באופן אישי. כך טרחתי לספר ולשבח את כולם לשביעות רצון כל הצדדים. אולם, לצערי התברר לי כי הדבר לא עלה בידי.

     ביום שבת קודש סיבב מסובב כל הסיבות שבדרכי לבית המדרש אפגוש את המחותן, אשר אמש הארכתי בדברים בשמחת השבע ברכות שערך. והנה הוא אומר לי: "דע לך, שאמש בסעודת ליל שבת שברת את לבי כחרס הנשבר, עד שבלילה לא יכולתי לישון כי הפרעת את שמחתי". כמובן ששאלתי אותו מה אירע, ותשובתו הפתיעה אותי עד מאוד:

     "בשובנו לביתנו עשינו חשבון, אני ובני ביתי, כי אודות הצד השני הארכת הרבה לדבר בשבח משפחתם ועלינו לא מצאת מה לומר מלבד העובדה שאנו מצאצאי בעל ה'מגלה עמוקות'. אמנם זו חשיבות גדולה עבורי שהנני מיוצאי חלציו, אבל האם לא מצאת מה לומר עלי מלבד זאת? דע לך שהנני חולה לב רחמנא ליצלן, ובשובי לביתי כה כאב לי הדבר עד שנאלצתי ליטול כדור נגד התקף לב!".

     כמובן שהשבת שלי כבר נשברה לרסיסים, ללא ספק. אבל ביום ראשון הלכתי לשאול בדעת אדם גדול בבני ברק מה לעשות אחר שיצא מכשול כזה תחת ידי, והורה לי שאקבל על עצמי לא לדרוש ברבים למשך שלושה חודשים. ואכן שמרתי על דיבורי, ובמשך תקופה בת שלושה חודשים לא דיברתי בשום שמחה כדי שלא יצא מכשול מתחת ידי אם אזכיר אדם אחד ואת רעהו לא אזכיר.

     יהודים יקרים! לא העליתי על דעתי בשום אופן שאפשר שיארע דבר כזה. יכולתי גם להתנצל בפני המחותן ולומר לו שלא רציתי לבוא לשמחת ה'שבע ברכות' כלל, ורק מחמת שבנו הפציר בי כל־ כך עשיתי זאת. ועוד, שאמרתי לבן מראש שלא התכוננתי לדבר ולכן אין הקולר תלוי בי. אבל כנראה, משמים רצו לעורר אותי להראות לי את חומרת הדבר, עד־כדי־כך שמחותן נאלץ ליטול כדור נגד התקף לב מחמת שלא הזכרתי די את חשיבותו מלבד את ייחוסו שהינו נכד לבעל ה'מגלה עמוקות', ואודותיו ומשפחתו לא דיברתי מאומה.


     ולכן אני מציין עתה ברבים, שהלכתי לאחרונה לשאול בדעת אדם גדול, כפי שהזכרתי לעיל, ושאלתיו האם עקב כך שאדם הלז כבר אינו בהאי עלמא מותר לי לפרסם דבר זה, וענה לי שהיות ויצא תחת ידי מכשול כה גדול שאדם נפגע ממני בעיצומו של יום שבת קודש - ודווקא בשבת כזו שעורך שמחה לצאצאיו – ראוי שאספר סיפור זה ברבים, והחיזוק שיצא משמיעת המעשה יהא לכפרתי על מה שאירע לי בשגגה שלא ברצוני.







כ"ד תשרי ה'תש"פ


אמר רבי עקיבא: "למה נמשלו ישראל בעוף? מה עוף אינו פורח אלא בכנפיים, אף ישראל אינם יכולים לעמוד אלא בזקנים". כי הזקנים הללו אצילי הרוח הם. הם עמודי התווך שבבניין התרבות האנושית באשר עומסים הם על שכמם את קנייני המסורה ויודעים גם להנחיל אותה לבניהם אחריהם…


    "את השעות של שמיני עצרת ושמחת תורה צריכים לייקר מאוד. בכל רגע אפשר לשאוב אוצרות בדליים ובחביות, בגשמיות וברוחניות, וכל זה על-ידי הריקודים" (אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)



     במקום שהעייפות והניוון האנושי יעברו מדור לדור ויצטברו לכדי משא כבד מנשוא, בכל דור ודור מתחדש העולם, משיל מעליו את הלבוש הישן והלֵאה ומתלבש בלבוש חדש ורענן. כך יכול כל דור להגשים את ייעודו: להתפתח ולצמוח, ולהפוך את העולם למקום טוב מעט יותר עבור הדור שיבוא.

   בשמיני עצרת צריך כל יהודי להיעצר ולהתעכב. עליו לקבל עליו עוד הידור בסור מרע ועשה טוב, וקבלה זו עוזרת לו לקיים בפועל את ההחלטות הטובות של הימים הנוראים. (אוצר פתגמי חב״ד)


בית מרקחת, חסדים מזדמנים ותודעת קרלין (מאת ידידיה מאיר)

בטח חושבים שאני חלק מאיזה ארגון של אנשים טובים שלוקחים כל בוקר נכים לתחנות אוטובוס. אני מה-זה לא כזה.

יום שישי, כמה דקות לפני השעה 12:00, בית מרקחת ירושלמי. הגעתי לכאן רק ליתר ביטחון. בבוקר התעוררתי עם כאב בגרון, מסוג הכאבים המטרידים האלה בכל פעם שבולעים. זה לא ממש כאב, אבל התחיל להתפתח משהו וחששתי שהמצב יחמיר בשבת, ולכן כדאי להצטייד בסטרפסילס, אותן סוכריות מתוקות בטעמים שונים שלטענת היצרן ("לכסניות" הוא קורא להן) מקלות על כאבי גרון. לא יודע כמה זה עוזר, אבל להזיק זה בטח לא יזיק, וחוץ מזה הן טעימות. אם לא תרופה, לפחות ממתק שבת.

נכנסתי לבית המרקחת הקטן. הוא היה מלא מפה לפה. לקחתי מספר מהמכונה וחיכיתי בסבלנות לתורי. אחריי נכנס איש עם מרשם ביד. הוא התכוון להתיישב ולחכות בתור, אבל אז הרוקחת הסתכלה עליו מבעד לתור הארוך ואמרה: "זהו, אדוני, אנחנו סגורים". רגע, אבל אני כבר בפנים, התחנן האיש, הדלת עוד הייתה פתוחה כשנכנסתי. "מצטערת", ענתה הרוקחת, "הדלת לא קובעת. אנחנו נותנים תרופות רק למי שיש לו פתק עם מספר מהמכונה". עמדתי להגיד לאיש שירוץ מהר לקחת מספר מהמכונה, אבל אז גיליתי שהמכונה כבר הכניסה שבת. הוא ניסה לומר עוד איזה טיעון להגנתו, אבל הרוקחת לא הייתה נכונה לפשרות. ליבי יצא אליו. האמת שאפשר וראוי לרחם על הרוקחת שרוצה כבר לחזור הביתה והעבודה לא נגמרת, ותמיד יש את האנשים האלה שבאים בסגירה, ואחרי האחרון מגיע עוד אחד אחרון, אבל מה לעשות, אני עם האזרח הקטן שצריך תרופה לשבת. אפשר היה לנהוג קצת יותר ברחמים כלפי לקוח שכבר נמצא בתוך בית המרקחת.

הדלת כן קובעת.

פתאום עלה לי רעיון. "הנה", אמרתי לאיש המיואש שכבר עמד לצאת, "קח את הפתק שלי. עכשיו יש לך מספר.

רפואה שלמה". בהתחלה הוא סירב בתוקף. אני לא רוצה שתוותר על התרופות שלך, הוא אמר. הסברתי לו שלפי כל ההערכות לא נשקפת סכנה לחיי, תודה לא-ל, וכנראה התרופות שלו דחופות יותר - עובדה שיש לו מרשם ביד.

בסוף, הוא התרצה, לקח את המספר, ואני יצאתי מבית המרקחת עם כאב גרון קל אבל עם תחושה טובה של עשיית מעשה טוב, וגם עם קצת טעם מתוק של ניצחון על אנשי החוק והסדר.

לא באתי על מעשי החסד שלי. אני לא עד כדי כך רודף כבוד. אבל כן חשוב לי לספר על מה שגרם לי לעשות את החסד הקטן הזה. ליתר דיוק, על מה שגרם לי להיות קשוב למצוקה של אותו איש. עד לא מזמן כנראה שאפילו לא הייתי שם לב לתקרית, כי הייתי שקוע בטלפון שלי או סתם במחשבות. אבל לפני כמה ימים שמעתי את מה שאמר הרבי מקרלין.

ידיד שלי, חסיד קרלין, שמגלה תמיד אכפתיות לכל מה ומי שסביבו ותמיד נכון לעזור במעשה או בדיבור או אפילו רק בחיוך, ציטט באוזניי את המשפט שאמר לו לפני שנים הרבי שלו ומלווה מאז את חייו. "הרבי מלובביץ' זצ"ל שלח כידוע שליחים לכל העולם", אמר הרבי, "בקרלין לא יוצאים לעשות מבצעים. אני לא אומר לכם ללכת לתחנה המרכזית או לקניון ולקרב שם יהודים, אני לא אומר לכם לעמוד בבתי חולים או בשדות תעופה, אבל... אם זימנה ההשגחה וכבר נקלעתם למקום כזה, אם אתם בתחנה המרכזית בדרך לאן שהוא, אם אתם בבית החולים כי האישה ילדה, אם אתם במטוס או בקופת חולים או בכל מקום ציבורי שלא יהיה, אתם ממילא שם, ונתקלתם ביהודי שצריך עזרה כלשהי, חסד קטן או אפילו סתם איזו מילה טובה – למה לא לתת לו את זה?".

אני חושב שזה ממש משפט משנה תודעה. אפשר להיות שליחי חב"ד, וזה מדהים, אפשר להיות אנשי חסד, להתנדב בעזר מציון, ביד שרה, בזיכרון מנחם, באיחוד הצלה, בידידים ובעוד אינספור ארגונים.

אשרי מי שעושה את זה, שיש לו כוחות גוף ונפש לזה. יש אלפים כאלה. אבל גם מי שלא, כמוני למשל, למה לא להיות טיפה יותר קשוב לסביבה? אם קצת פותחים את העיניים וטיפה את הלב, יש אינספור הזדמנויות לעשות מעשים טובים.

את האמירה הזאת של הרבי מקרלין שמעתי לפני כמה ימים, כאמור, ומה קרה מאז? לא מפסיקות ליפול עליי הזדמנויות, מקריות לגמרי, לעשות טובה קטנה למישהו אחר.

כאב הגרון לא עבר. ביום ראשון על הבוקר, אחרי שסיימתי את סבב הסעות הילדים, אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות טובה לקפוץ לבית המרקחת ולקנות את הלכסניות האלה.

עכשיו מן הסתם בית המרקחת לא יהיה מלא.

צדקתי. בית המרקחת היה ריק כמעט לחלוטין. רק הרוקחת, אני ועוד אישה בכיסא גלגלים, שעמדה מול הדלפק, כלומר ישבה, והזמינה פחות או יותר את כל התרופות לכל המחלות האפשריות. היא גם דיברה בקול, כך שגם אם לא רצית שמעת את שמות התרופות והמחלות. לעמוד שם זה ממש היה סטאז' ברפואה. אין תרופה שהיא השאירה על המדף.

השופינג נגמר. האישה, צעירה יחסית, בת שישים נגיד, סובבה את כיסא הגלגלים לעבר הפתח, ואז ראיתי שהיא קטועת רגל. "סליחה", היא אמרה לרוקחת, "תוכלי לעזור לי לפתוח את הדלת?". ניגשתי לעבר הדלת, "הנה אני אפתח, בשמחה". היא גלגלה בכוחות עצמה את כיסא הגלגלים החוצה, אמרה תודה ואז הוסיפה: "אולי תוכל לעזור לי לרדת למדרכה פה?". בטח, בטח, בשמחה, אמרתי. "יופי, תודה. תוכל לקחת אותי לתחנת האוטובוס?".

טוב, זה כבר נהיה קצת פרויקט. אני יודע שזה נשמע פשוט, כולה לדחוף כיסא גלגלים  כמה מטרים, אבל זה בדיוק העניין: אם זה היה כזה פשוט היא הייתה עושה את זה לבד.

צריך לרדת מהמדרכה למעבר החצייה, ואז יש עלייה קטנה לאי התנועה, ואז שוב מדרכה, ואז ירידה קצת תלולה לתחנה, ואתה כל הזמן חושש שהכיסא יתהפך, ומכוניות חולפות. אבל רגע, למה בעצם נכה בכיסא גלגלים צריכה להגיע לתחנת אוטובוס? מה היא תעשה משם? תעלה לאוטובוס? איך?

אה, כנראה היא פשוט גרה בבניין שלפני התחנה. תחנת האוטובוס היא בשבילה רק נקודת ציון. טוב, בוא נשאל אותה. סליחה, גברתי, אני רוכן לעבר הכיסא, את מהאזור? והיא עונה: "סליחה, קשה לי לדבר, יש לי דלקת בגרון".

אוי, גם מזה היא סובלת? כואב הלב. אני מצטער לשמוע,אני אומר לה, לא התכוונתי להקשות עלייך.

ואז, אחרי שנייה, עוד לפני שהספקתי לומר פניסטיל ג'ל, האישה התחילה לצעוק בגרון כואב: "הנה הוא! הנה האוטובוס! תעצור אותו, תעצור אותו!". וואי וואי, לאיזה סיפור נכנסתי, איך אני משיג את האוטובוס עכשיו? הרי בתקופה שהייתי נוסע באוטובוסים מעולם לא הייתי רודף אחרי אוטובוס שיצא מהתחנה. מראש התייאשתי. אוטובוסים מהירים יותר מבני אדם, זה דבר ידוע. אז עכשיו לרוץ אחריו עם כיסא גלגלים?

ונגיד שאני תופס אותו, נגיד שהוא עוצר, איך אני מעלה אותה לאוטובוס? בקושי להרים תינוק עם עגלה יש לי כוח לבד, אז כיסא גלגלים? ומאיפה בכלל עולים? אני מכיר טרנזיטים כאלה של נכים עם מעלון מיוחד, אבל זה אוטובוס אקורדיון של אגד. ואז מה, אחרי שאצליח לעצור את האוטובוס אני גם אמור להיכנס פנימה ולהכריז שדרושים עוד שלושה גברים חזקים כדי לעזור לי להרים כיסא גלגלים עם אישה בת 60 ושקית מלאה בתרופות? ומה אעשה איתה בינתיים, בזמן שאני עולה לגייס מתנדבים? איך כיסא הגלגלים שלה לא יתדרדר בירידה? אין, נפל עליי פה חתיכת תיק. יכול להיות שזאת מתיחה? אולי מצלמים אותי עכשיו לתוכנית שבודקת תגובות של אנשים למצבי קיצון?

טוב, אלה מביניכם שנוסעים בתחבורה הציבורית בוודאי צוחקים עליי עכשיו. ברגע שהאוטובוס נעצר הגברת כיוונה אותי לדלת האמצעית, ושם, ממש במשטח שמולהכניסה, מסתתר כבש קטן שמתקפל החוצה מתוך כל אוטובוס. דחפתי אותה על הכבש פנימה לתוך האוטובוס וצעקתי לנהג שייתן לי לרדת, תוך כדי שאני עונה אמן לכל הברכות שמברכת אותי הגברת מעומק הלב.

האמת? לפני שירדתי רציתי להודיע לכל הנוסעים שאני לא צדיק. שלא יטעו בי. הם בטח חושבים שאני חלק מאיזה ארגון של אנשים טובים שלוקחים כל בוקר נכים לתחנות אוטובוס. אני מה-זה לא כזה. זאת ממש גניבת דעת לתת להם לטעות בי ככה. טוב, אבל כמה אפשר עוד לעכב את האוטובוס.

שיחשבו שאני צדיק, בעיה שלהם.

חזרתי לבית המרקחת. פעם שלישית שאני כאן. כבר בן בית. שלום, מה נשמע? אפשר לקבל בבקשה חפיסת סטרפסילס?

"כן בבקשה, אדוני. באיזה טעם?" שאלה הרוקחת.

בטעם שיעביר לי את הדקירות בגרון כשאני בולע, אמרתי. אבל היא פרשה לפניי את כל התפריט:

"סטרפסילס דבש ולימון? סטרפסילס אורנג'? סטרפסילס ג'ינג'ר? סטרפסילס תות ללא סוכר?

סטרפסילס מנטול ואקליפטוס?".

אה... תני לי בבקשה אקליפטוס. אני אוהב את העץ הזה. מזכיר לי טיולים שנתיים לירקון.

"אין בעיה. כרטיס מאוחדת בבקשה".

כרטיס מאוחדת? מאיפה יהיה לי? אני בכלל לא במאוחדת. אני במכבי. ולמה כרטיס? זה הרי בלי

מרשם רופא.

"אתה צודק, אבל מצטערת, לפי הכללים אני לא יכולה למכור את התרופה הזאת למי שאינו חבר

מאוחדת".

אוי, מה עכשיו? ללכת בפעם הרביעית לבית מרקחת? היא כנראה ראתה את מבטי המתוסכל ואמרה

"טוב, בסדר, לפנים משורת הדין, אני נותנת לך הפעם". בטח הייתה לה סבתא מחסידות קרלין.





כ"ג תשרי ה'תש"פ


          אמרו חז"ל, כי המנצחים השבים מן המלחמה היה מנהגם               לצאת ולנענע בלולבים, וכמו שמצינו בהולכת הארון בימי דוד : "ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה'... ובמנענעים" (ש"ב ו, ה). וכשם שכך היה מנהגם של המנצחים השבים מן המלחמה,  ציותה תורה על נטילת ארבעה מינים, מיד לאחר יום הכיפורים,  להורותנו כי גם אנו .כמנצחים השבים מן המלחמה

 

     אמרו משמו של הסבא מקלם:  כל מצבו ומדרגתו של האדם תלויים בגישתו וביחסו כלפי העולם הזה. אדם הרואה בעולם הזה קבע ועיקר, על נקלה יבוא לידי חטא. על כן, כדי להינצל מן החטא, ראשית כל על האדם לקבוע בנפשו כי העולם הזה ארעי ובר-חלוף.  לפיכך נקבע חג הסוכות מיד לאחר יום הכיפורים, כדי להורותנו שהדרך להינצל מן החטא, שהוא עיקר של יום הכיפורים, היא על ידי עשיית העולם הזה ל"ארעי", שהוא יסודו ועיקרו של חג הסוכות. (המשגיח מפוניבז)


    בערב החג, נשאל מרן הרב שך זצ"ל כיצד מגיעים לשמחת יום טוב, שהיא מצוה מדאורייתא. וענה: "בקידוש תדע". תמה השואל על התשובה. הסביר לו מרן "הלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, כשאתה נותן שבח והודיה לבורא עולם אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון, וקידשנו במצוותיו ונתן לנו באהבה! - מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. אני, כשאני חושב על כך, חפץ אני לרקוד, ואתה שואל כיצד מגיעים לשמחת יום טוב...? (רמב"ם - הגרא"מ שך זצוק"ל) 

     ושמחת בחגך - מספר ימי השנה: 365 , ומספר ימי החגים מהתורה: 17 [שבעת ימי פסח, שמונת ימי סוכות, יום א' של ר"ה, וחג שבועות]. הרי מתוך 365 של ימי השנה נותרו 348 ימים כמנין "שמח". הוי אומר:  אם תקיים "ושמחת בחגך" בימי החג, תזכה לאך "שמח", עוד  348 יום של שמחה.

אחרי מות הכהן הגדול... - ישוב" - )דרך עץ החיים(

     בעיר בה התגורר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, היה ראש הקהילה אדם רחוק מתורה וממצוות, אולם הדבר לא מנע בעדו מליצור קרבה חמה לרבי אליהו לאפיאן ולסייע בעדו בכל ענייני הישיבה הקדושה. הדבר היה לתימה ולפלא, מה ראה היהודי הרחוק כל כך מן היהדות - להתקרב דווקא לרבי אליהו לאפיאן ולקבל עליו את מרותו?.


     רבי אליהו ההין פעם לשואלו על כך, וכה השיבו ראש הקהל: "דע לך כי הנני חפץ בקרבתך אך משום שהסתופפת בצלו של ה'חפץ חיים"'. תמיהתו של רבי אליהו גברה שבעתיים, וראש הקהל פתח וסיפר: "היו אלו ימי נעורי, לפני שנים רבות. למדתי בחיידר, ככל חברי, ובבוא היום ביקשתי להתקבל בישיבת ראדין, שעמדה תחת הנהגתו של ה'חפץ חיים'. "ביום המיועד התייצבתי לישיבה כדי להיבחן על תלמודי, ואכן הבחינה עברה בהצלחה.  אולם כאשר שוחחתי עם המשגיח, שתהה על קנקני, הבחין הלה על נקלה בדעות הכפרניות שבצבצו בי כבר אז.  הוא התייעץ עם ה'חפץ חיים', ולאלתר הוחלט שלא לקבלני לישיבה, מחשש פן אקלקל את יתר החברים בדעותיי ובהגיגיי. "נתבקשתי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת ולסוב על עקבותיי כלעומת שבאתי", סיפר ראש הקהל, “אולם הרכבת כבר סיימה את נסיעותיה באותו יום, והרכבת הבאה היתה אמורה לצאת מראדין רק למחרת. עליתי איפוא אל ביתו של ה'חפץ חיים' וביקשתי כי ייאות לכל הפחות להניח לי ללון הלילה בישיבה. אולם לשווא! ה'חפץ חיים' סירב להכניסני אל פתח הישיבה ולו לשעה קלה". "מה אעשה"? הרהרתי אז בקול חנוק מדמעות ומעלבון, האם אלון ברחוב? ואז נרעדתי לשמע קולו של ה'חפץ חיים': 'חלילה וחס! מה זאת עלה על דעתך? את הלילה הקרוב תעשה בביתי". "למען האמת נדהמתי למדי" התוודה ראש הקהל, "ה'חפץ חיים' הצליח לבלבל אותי כדבעי. מצד אחד לא רצה להכניסני אל הישיבה, אפילו למשך לילה אחד, ומצד שני הציע לי להתארח בביתו". "על כל פנים , בהגיע הלילה, הוזמנתי ועליתי אל עליית הגג שמעל חדרו של ה'חפץ חיים', ושם ניסיתי להירדם. לא קל היה הדבר. אותו לילה היה קר במיוחד, הרוחות והגשמים חדרו במקצת אל תוך החדר. ככל שניסיתי להיאבק בקור ולהירדם - לא עלה הדבר בידי. "ואז, בשעה שלאחר חצות, נפתחה לפתע הדלת חרש. בפתח עמד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו. הוא היה בטוח שאני ישן, וכך עשיתי את עצמי. ואז קרב ה'חפץ חיים' אל המיטה, מלמל משהו על הקור העז, הוריד את פרוותו העבה מעל כתפיו, כיסה בה אותי, הבחור הפוקר שלא התקבל לישיבה, וירד לחדרו" . "דע לך, רבי אליהו" הצטעפו עיניו של ראש הקהל בדמעות וגרונו נשנק, "כי הפרווה ההיא מחממת אותי עד היום הזה! עתה מבין אתה מדוע אני מחפש את קרבתך בהיותך תלמידו של ה'חפץ חיים'?"...







כ"א תשרי ה'תש"פ




אתרג ר"ת א'מונה, ת'שובה, ר'פואה, ג'אולה. מדוע מקפידים כל כך באתרוג יותר מבשאר מינים? כי בכל הארבעה דברים המרומזים בר"ת אתרוג, חייב להיות שלימות וכמו שאנו מבקשים ואומרים אני מאמין באמונה שלימה, וכן בתשובה אנו מבקשים החזירנו בתשובה שלימה, וכן ברפואה והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו, וכן בגאולה וגאלינו גאולה שלימה מהרה למען שמך, כי בכל הדברים האלה יש גם לחצאין אבל אנו מבקשים שיהיה הכול שלימות הגמורה. (בלבת אש)  

     בסוכות יש עשרה מצות. ג' דפנות בסוכה, ג' הדסים, ב' ערבות,  לולב אחד, אתרוג אחד, הם עשרה. 

  בפיוט ונתנה תוקף כשאומרים את המילים מי יחיה ומי ימות יש רגש גדול בקהל ואנשים רבים בוכים בכל מילה בקטע זה ולכאורה תמוה מילא במי ימות בוכים שהרי אף אחד לא רוצה למות אבל במי יחיה מה יש לבכות הרי כל אחד רוצה לחיות . וכששאלו שאלה זאת את רבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר שיש לבכות גם במילים מי יחיה "שהרי יש הרבה שחיים כמו מתים וצריך הרבה גם לדעת איך צריך לחיות " .)דרך שיחה)    


     בשו"ת "בנין שלמה" להגאון רבי שלמה הכהן מוילנא (סימן מח), כתב בשם הגאון רבי ישראל סלנטר, שאם אדם נטל לולב ומיניו קודם עלות השחר ונותרו בידו עד אחר עלות השחר - לא יצא ידי חובתו, עד שיניח אותם מידו ויחזור ויטול אותם לאחר הנץ החמה, שכן עיקר המצוה היא הנטילה וכאשר נטל - עדיין לא הגיע זמן החיוב.  אך מאידך כתב הנצי"ב מוולוז'ין בשו"ת "משיב דבר" (סימן א') שיצא ידי חובה בנטילה זו, אף שהיתה קודם זמן החיוב,  ואין צריך נטילה אחרת, שכן אין צריך מעשה נטילה כלל,  אלא עצם זה שהמינים אחוזים בידו - זו ה'לקיחה'.  (כמוצא שלל רב)

הנפח לא חתם (על-פי 'יומנו של בן-תורה בשואה') 

   

'הנפח', זה היה כינויו במחנה. הידע המקצועי שלו סיפק לו תעודת ביטוח מסוימת מפני הסוף המר. כל זמן שהיה יכול להביא תועלת למרצחים, זכה בחיים.

הוא הובא בשנת תש"ד למחנה העבודה 'הק"פ'. במקורו היה מעיירה קטנה בליטא. תמיד נצפה באותה תנוחה: כתפיו שחוחות וגופו רכון על פיסות המתכת הגולמיות.

הנפח היה אדם בריא וחסון, שכוחותיו בגילו המופלג לא ביישו עלם צעיר. במחנה כינוהו 'שמשון הגיבור'. שעות רבות עמד במקומו, ידיו מחשלות את הברזל בזריזות ובמיומנות. עד מהרה למדו עובדי הכפייה האחרים להכיר את אופיו המסוגר ושתקנותו.

מפקחי העבודה לא הסתירו את השתאותם מעבודתו המדויקת והרעיפו עליה שבחים, בהציגם אותו כמודל לחיקוי. התפוקה שהניב הפכה אותו לנכס חשוב בעבורם.

בזכות זה הצליח הנפח להגיע להסכם יוצא דופן עם הממונה עליו: בכל שבת זכה לפטור מעשיית מלאכות האסורות מן התורה. הותר לו להסתפק בעבודות שאסרו חכמים, כמו גרירת גרוטאות ברזל, מלאכה האסורה מדין 'מוקצה' בלבד.

שמעו של הנפח הגיע לאוזני המנהלים הבכירים. אלה התרשמו מהמוניטין שיצאו לאיש, והחליטו לקדמו ולהעבירו אל בית המלאכה הראשי של המחנה.

כאן היו נהוגים כללים אחרים. פעמיים בכל יום נערך מפקד לכל עובדי הכפייה, ובמהלכו נדרשו לחתום את שמם במחברת הנוכחות. הימנעות מחתימה משמעה היעדרות מעבודה – מעשה שגרר עונש קשה.

באה השבת הראשונה של הנפח במקום עבודתו החדש. בשעת בוקר מוקדמת פסעו האסירים לעוד יום מפרך. בסוף השורה העורפית צעד הנפח. הטור התקדם לאיטו לעמדת ההחתמה. איש לא הבחין בדמות החומקת וניגשת היישר אל שולחנות העבודה.

כעבור שעה קלה בא בריצה שמואל שניידר, האסיר הממונה על פלוגת העבודה. הוא ניגש בבהילות אל הנפח, טפח קלות על כתפו, והצביע באצבע רועדת על מחברת הנוכחות. "שכחת לחתום", אמר בטון נוזף, "הוסף מהר את חתימתך, בטרם יבולע לך!".

חרש הברזל הסב את ראשו באיטיות לעבר הדובר. הוא הניח מידיו את הפטיש, שבו עשה שימוש למראית עין, ואמר בשקט: "לא שכחתי לחתום. שבת היום, וכתיבה היא מלאכה מדאורייתא. כך למדתי מהרב שלי, שלימד אותנו הלכות שבת בעיירה!".

פניו של שניידר החווירו. "מה?!", לחש בתדהמה, "וכי יצאת מדעתך? האם אתה חי על הירח?! חתום מייד! אינך מבין את גודל הסכנה שבדבר!".

שריר לא זע בפניו של הנפח. הוא הסב את מבטו מאיש שיחו אל שולחן עבודתו, ושב לשקוד על עבודתו המדומה. שניידר לא ידע את נפשו. הנפח הזקן עקשן כסלע ואינו מוכן לחתום בשום אופן. מה עושים?

הוא הזעיק למקום את מנהל העבודה היהודי. הלה הצטרף לניסיונות השכנוע וניסה לדבר על ליבו של הנפח. בעוד זמן קצר, הזהיר, יגלו המנהלים את החתימה החסרה, שמשמעותה אחת בעיניהם – השתמטות מעבודה.

אך הדברים נפלו על אוזניים ערלות. הנפח התגלה כיצוק מבטון. לא היה אפשר להזיזו מעמדתו. "שמע נא", ניסה המנהל לדבר עמו ברַכּוּת, "להבא אעשה מאמץ להשיג בעבורך פטור מחתימה בשבתות. אבל עכשיו עשה לעצמך ולנו טובה וחתום את שמך!".

פתאום הזדקף הנפח. עיניו בערו כלפידים. כל עובדי הכפייה השתתקו באחת. הנפח פתח את פיו והחל לשאת נאום נרגש וחוצב להבות על חשיבות שמירת השבת.

בבית המלאכה הדהדו לפתע מושגים אבודים, שנשכחו במלחמת ההישרדות בתופת. שבת, אמונה, מצוות, בורא עולם, התורה הקדושה. אט-אט נשמטו כלי העבודה מהידיים העמלות, גווים הזדקפו וברק חזר להאיר בעיניהם הכבויות של היהודים המעונים.

במחנה קמה סערה. הנפח האמיץ, שהעז לקרוא תיגר על חוקי האופל, עורר תסיסה בקרב האסירים. היו שהביעו תמיכה במעשהו והיו שהסתייגו. "רבותיי", השתיק אותם הנפח, "אני מוכן להיהרג, אך לא אחלל שבת בפרהסיה!".

וכך היה. הנפח לא חתם במחברת הנוכחות. הכול ציפו במתח להתפתחויות הצפויות.

אך אז אירע דבר מפתיע. המפקחים הגרמנים רפרפו על רשימת השמות במחברת, ולא הבחינו בחתימה החסרה, כאילו הוכו בסנוורים.

ביום שישי שבשבוע הבא החתים הממונה שניידר את הנפח מראש, בסוד, על רשימת הנוכחות של השבת.

בבוקר קרה דבר בלתי-צפוי. בטרם ניגשו האסירים לחתימת הנוכחות נכנס למקום במפתיע קלגס האס-אס, שהיה ידוע באכזריותו. בחיוך שטני הרים את מחברת הנוכחות והחל לעלעל בה, בניסיון לגלות אם מי מהאסירים מעז להערים על חוקי המחנה ולחתום מראש.

אימת מוות נפלה על האסירים. שניידר רעד כעלה נידף. לעומתו, הנפח נותר שליו. השניות האלה נדמו לנצח. ואז השליך הקלגס את המחברת על השולחן ועל פניו עווית החמצה. הוא סב על עקבותיו ויצא. האסירים ראו נס גלוי מול עיניהם!





 





י"ט תשרי ה'תש"פ



שבת חול המועד

שבת חול המועד (מושיען של ישראל – סאטמאר)

     איתרמי פעם (בארה"ב) שישב רבינו (כ"ק מרן אדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) בשולחנו הטהור (בחוה"מ סוכות) והתעוררה השאלה בשבת שחל בסוכות אם יש להקדים ולומר קודם "שלום עליכם" או להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עליאין" ורב אחד שישב שם רצה לומר שבוודאי אומרים קודם "שלום עליכם" כיון שהמלאכים באים בכל ליל שבת משא"כ האושפיזין באין רק בחג הסוכות, והוי כמו שאמרו ז"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. וענה רבינו על זה "וכי מה אתם חושבים שהן המה אותם המלאכים הבאים בכל ליל שב"ק, לא כן הדבר כ"א לפי התנהגות האדם בכל משך ימי השבוע כן הם המלאכים ששולחים אליו", (וואס מיינט איר יעדע וואך קומען די זלעבע מלאכים, ווי אזוי דער מענטש פירט זיך אויף א גאנצע וואך אזעלכע מלאכים שטעלט מען אים צו).

     אגב, כדאי לציין שמנהגו של רבינו (כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל) היה להקדים ולומר "תיבו תיבו אושפיזין עילאין" קודם שאמר החרוז "שלום עליכם", ורבינו ז"ל אמר דבר נחמד בטעמא דמילתא, כי אנן קיימ"ל (סנהדרין צ"ג) גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, ולכן מהראוי להקדים לקבל את הצדיקים לפני המלאכים ודפח"ח.

שאלת החיים של האדם החכם! (במבוא לשער האגדה בסדר היום)

     אדון מצליח עלה על יצועו בהרגשת סיפוק נפלאה. היום היה לו יום גדוש ומוצלח במיוחד, בעבודתו כמתווך נדל"ן. הבוקר התחיל על רגל ימין, כשהוא הצליח סוף סוף להביא לידי גמר את חוזה המכירה של דירתו של ראובני. חתימת החוזה נערכה במשרדו, כשהוא ברוב פיקחותו ידע היטב לפשר בין הצדדים ולהביאם לידי הסכמה בכל פרטי החוזה. שניהם עזבו את המשרד שבעי רצון, לא לפני שהותירו כמובן שתי מעטפות מנופחות. העבודה המשרדית השוטפת שלאחר מכן התנהלה אף היא למישרין, כשבמהלכה נקלטו במשרדו מספר דירות ונכסים, אשר הצטרפו למאגר הקיים. בעינו החדה קלט ששניים מתוכם הם ממש מציאה. האחד - משרד במיקום מעולה, נראה שהוא ייחטף תוך זמן קצר. והשני - דירה שבעליה לחוץ מאוד למכרה, ובעבורו כמתווך זה יתרון מצוין. הוא התחיל להציע את הדירה ללקוחות פוטנציאליים, ונראה שהעניינים מתקדמים יפה. הוא הספיק היום גם לעשות עם אדון שמואלי סבב דירות ברחבי העיר, הלה התלהב מאוד מאחת הדירות, וכבר דיבר על חתימת 'זיכרון דברים'. לקראת סוף היום הוא גם הגיע, לאחר משא ומתן, להסדר מוצלח במיוחד עם עורך הדין כץ, לפיו הוא יקבל מכץ אחוזי רווח נאים עבור כל לקוח שהוא כמתווך יַפנה אליו לטיפול. בקיצור ב"ה, באמת יום מוצלח.

     בטרם נעצמו שמורות עיניו, עוד הספיק להעביר במוחו את תכוניותיו וציפיותיו ליום המחר. הוא מקווה מאוד אכן לערוך זכרן דברים בין אדון שמואלי לבין בעל הדירה [הוא לא ישכח כמובן להמליץ להם בחום לקחת את עורך הדין כץ]. הוא גם רוצה לקדם את עניין הדירה ה'טריה' ההיא שהציע אתמול למכירה. בסביבות הצהריים הוא קבע פגישה עם איזה זוג שמעוניינים לרכוש דירה, הם נשמעים רציניים, והוא מעוניין להסתובב עימם ולהראות להם מספר דירות אפשריות. אולי גם יספיק 'בין לבין' לברר על המכרז שהתפרסם אתמול בעיתונות - מדובר בדירה אשר הוצעה למכירה במכרז מטעמים משפטיים, ויתכן שזו באמת מציאה, אך מצד שני צריך להיזהר ולברר היטב, שלא ייפול חלילה בפח. בקיצור לא חסרה עבודה מחר, והוא באמת מקווה שגם מחר יהיה לו יום מוצלח. מתוך מחשבות כאלו שקע סוף-סוף בשינה מתוקה.

     לא איש חלומות הוא, אדון מצליח. מצליח הוא אדם ריאלי עם ראש על הכתפיים ועם שתי רגליים על הקרקע. אלא שכנראה שר החלומות פוקד מפעם לפעם גם אנשים ריאליים ומקורקעים. ובכן חולם אדון מצליח חלום... ובחלומו הוא רואה "מכונת אדם". הלה לוחץ את ידו ומציג את עצמו כ "סוּפֶּר-מצליח". הוא מסביר ואומר לו: באתי לעשות לך את העבודה! כל מה שאתה אמור לעשות מחר - אני אעשה במקומך. אל תדאג, אעשה זאת יותר טוב ממך. הנה מחר אני אדבר עם שמואלי ואקדם את עריכת זיכרון הדברים [לא, לא אשכח להציע להם את כץ]. אני גם אפגש עם הזוג ההוא ואראה להם דירות. תסמוך עלי, תראה שאצליח כבר לסגור איתם על דירה. אני גם אטפל בדירה ההיא שחייבת להימכר, ובמשרד ההוא במרכז העיר. בין לבין אני אברר לך על המכרז ואציג בפניך נתונים מדויקים ואמינים. גם את העבודה המשרדית השוטפת אני אעשה על הצד הטוב ביותר, עם הספק מצוין ותוצאות נהדרות. מה אתה אומר על זה?

     הרעיון די מצא חן בעיני מצליח, ובכל זאת משהו הפריע לו. "אז מה אני אעשה מחר?" הוא הקשה. "ובכן", ענה לו סופר-מצליח, "אתה מבין לבד שאתה כבר מיותר. מצדי אתה יכול פשוט לדלג על מחר, ולקפוץ ישר אל מחרתיים..." המילים הללו הקפיצו אותו. מה פתאום לדלג על מחר? מה, סתם כך, להפסיד יום בחיים?! אבל בעצם - למה לא? מה הוא מפסיד בעצם? הלוא סופר מצליח ימלא את כל הציפיות והתקוות שלו מיום המחר על הצד הטוב ביותר! והוא, אדון מצליח, יגיע אל מחרתיים כשהכל כבר מסודר לשביעות רצונו...

     אז מה בכל זאת מפריע לו?

     בדמיונו הפרוע ראה פתאום את סופר-מצליח מגיע גם מחר, לוחץ את ידו בחמימות, ומציע בנדיבות: "תשמע, זה הלך מצוין. אני חושב שאוכל לעשות זאת למענך גם הלאה. אתה תגיד לי בכל יום מה הציפיות שלך מיום המחרת, מה אתה בעצם רוצה להשיג, ואני 'אתקתק' ואסדר לך הכול! אז אתה יכול כבר לדלג שוב על מחר, וגם על מחרתיים, וגם על היום שאחרי מחרתיים, ובעצם - למה לך להסתבך? תעשה קפיצה אחת גדולה ישר ל... נו, אתה מבין. אל תדאג, אני אעשה במקומך את העבודה על הצד הטוב ביותר... להתראות"... סופר-מצליח ניער אותו מדמיונותיו הפרועים ודחק בו: "נו, אז אתה מסכים לעשות קפיצה קטנה אל מחרתיים?" מצליח כמעט צרח: "לא, בשום אופן לא, סופר מצליח. תעזוב אותי מהר. עם כל הכבוד לך, אני רוצה מחר לחיות". מצליח התעורר שטוף זיעה קרה. מה זה היה לי? איזה מין חלום ביעותים פקד אותי? איפה הוא, סופר-מצליח הזה? מה הוא חושב אותי, לאיזה חמור עבודה או מכונת הֶסְפֵּקִים? מה, החיים שלי מסתכמים רק בהספיקם וברווחים?!

     אט אט הצליח להתעשת ולהירגע, היה זה סתם חלום פרוע. סופר מצליח התנדף והלך לו. אך הוא הותיר את מצליח עם הרהורים רציניים: אחרי הכל - מהן באמת הציפיות והתקוות שלי מיום המחר? יום המחר שלי איננו נמדד רק בהספיקם, ברווחים ובהישגים -

     אז במה כן?

    עושים חיים!

     יש ימים "חיים" ויש ימים "מתים". יום מת הוא יום אשר עבר ואיננו. אדם קם, אכל, שתה, הספיק מה שהספיק, נהנה כמה שנהנה, העביר עוד יום, ו - זהו. היום הזה מת. כמו יומן שנה שתולשים ממנו דף וזורקים, תולשים עוד דף וזורקים, עד שהוא מתרוקן. כך אדם שורף יום ועוד יום, ומה יוצא לו בסוף? במה החיים שלו מסתכמים? בכך וכך טונות של אוכל שטחן, כך וכך שְׁנוֹת (!) שינה, כך וכך כסף שהרוויח, וכך וכך כסף שהוציא [ההפרש ביניהם זה כבר לא עניינו, זה עניינם של היורשים], הנאות כאלו ואחרות שחלפו ואינן.

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי!" (ישעיה פרק מט)

     אבל יש יומני חיים שונים מאלה! יומנים בהם הדפים אינם נתלשים ונזרקים, אלא מתמלאים ונשמרים, דף ועוד דף, יום ועוד יום, עד אשר הופכים למסכת חיים נצחית. הנה - כך נאמר על אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית: "ואברהם זקן בא בימים" - אברהם בזקנותו אכן לקח עימו את כל הימים שלו, כל יום ויום מחייו נותר חי וקיים!

     כיצד? במה תלוי הדבר? במה נעוץ ההבדל הגדול?

     שאלה זו היא שאלת החיים של האדם החכם!

     הנה לנו מכונית חדישה, מפוארת ומשוכללת. ילד קטן מתפעל מהברק ומהאורות, מקולות הצופר ומרכות הריפוד; אחיו הגדול מתפעל מן הנסיעה העוצמתית ומהביצועים המעולים; המוסכניק מתפעל מהמנוע החזק ומהמפרט הטכני העשיר; סוכן המכוניות ינסה לברר מיהו היצרן ומי היבואן. אבל הנהג האוחז בהגה - מה צריך לעניין אותו יותר מכל אלו? קודם כל ולפני הכל עליו לדעת כיצד לנהוג במכונית, ומהו היעד אליו הוא רוצה להגיע! אם יעסוק רק בדברים שמסביב - הוא לא יגיע לשום מקום, ואף עלול להוביל את המכונית אל התהום. המכונית המשוכללת לא תצדיק את קיומה ולא תשיג את המטרה שלשמה היא נוצרה.

     חיינו עלי אדמות - מיוחדים ונפלאים הם. השטחיים נהנים מעצם החוויה שהחיים מספקים להם, מנסים למצות את כל ההנאה - "אכול ושתֹה כי מחר נמות!". הרציניים יותר מנסים לחקור את המפרט הטכני, עוסקים במדעי טבע שונים ומגלים גילויים מדהימים. אנשי הרוח מנסים לעסוק בשאלות מהותיות יותר, לרדת לחקרן של תופעות, ולפתח תיאוריות שונות על העולם. אך מי שחכם באמת, שואל קודם כל: לאן זה מוביל אותי? מה אני צריך לעשות? היאך אנווט את מסלול חיי? כיצד בעצם אני צריך לחיות?

     שלמה המלך היה החכם מכל האדם. תקופת מלכותו הייתה תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי. מבחינה כלכלית - "כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה", "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כָּאֲבָנִים" (מלכים א פרק י). מבחינה מדינית - שלום ושלוה שררו בארץ, עמים רבים היו מעלים לו מיסים, ושֶׁמַע חכמתו הלך לפניו בכל העולם. מלכים מכל קצוות תבל שלחו לו משלחות כבוד ודורונות. אפשר לומר שהוא היה 'שיא ההצלחה' שבן אדם יכול לשאוף להגיע אליה. בספר 'קהלת' הוא מביע את חקירתו - מה באמת יוצא לאדם מכל זה? מה יוצא מכל ההצלחות, ההישגים, העושר, החכמה, הכבוד - שהאדם מצליח להשיג?

     המעיין בספר קהלת ימצא את השאלה הזו זועקת שוב ושוב מתוך השורות!

"דִּבְרֵי קֹהֶלֶת בֶּן דָּוִד מֶלֶךְ בִּירוּשָׁלָיִם. הֲבֵל הֲבָלִים, אָמַר קֹהֶלֶת, הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל. מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?! ... אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם, וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה, עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם ... רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ... דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר, אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָיִם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת... תַּרְתִּי בְלִבִּי ... עַד אֲשֶׁר אֶרְאֶה אֵי זֶה טוֹב לִבְנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמַיִם מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּיהֶם? הִגְדַּלְתִּי מַעֲשָׂי, בָּנִיתִי לִי בָּתִּים נָטַעְתִּי לִי כְּרָמִים, עָשִׂיתִי לִי גַּנּוֹת וּפַרְדֵּסִים, וְנָטַעְתִּי בָהֶם עֵץ כָּל פֶּרִי... קָנִיתִי עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת וּבְנֵי בַיִת... כָּנַסְתִּי לִי גַּם כֶּסֶף וְזָהָב וּסְגֻלַּת מְלָכִים וְהַמְּדִינוֹת, עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים... וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם... וְגָדַלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי מִכֹּל שֶׁהָיָה לְפָנַי בִּירוּשָׁלָיִם. אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי. וּפָנִיתִי אֲנִי בְּכָל מַעֲשַׂי שֶׁעָשׂוּ יָדַי, וּבֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ וְאֵין יִתְרוֹן תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה... וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי: כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי, וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר?! וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל! ... וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ! ... וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ! ...כִּי מֶה הֹוֶוה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שְׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ?!..." (לקט פסוקים מפרקים א-ב)

     השאלה חזקה ונוקבת: עושר, מעמד, חכמה, הישגים מרשימים, הנאות - מה יוצא לבסוף מכל זה? ובסוף הספר מגיעה התשובה - ברורה וחדה: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא, וְאֶת מִצְווֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם!"

     זה כל האדם. נקודה. אין זה משנה מה עשית בחיים שלך, אלו הצלחות הצלחת, כמה כסף הרווחת, איפה בילית ואיזה הנאות נהנית, כמה שקלת וכמה קלוריות שרפת, מה אכלת ועל מה ישנת, באיזו עבודה עבדת ואיזה מקצוע בחרת. הכל תפל, הכל שולי. - את הא-לוקים ירא ואת מצוותיו שמור - זה כל האדם.

     בשורה התחתונה: אם זכית בחיים שלך לעשות את רצון ה', עלית על הרכבת הנכונה. החיים שלך מיצו את מטרתם. החיים שלך חיים וקיימים לנצח. "עשית חיים", כמו שאומרים. אך אדם שחייו חלפו מבלי לעשות את רצון ה' - אז, לא נעים לומר, חבל על האוכל שאכל ועל החמצן שבזבז. הכל חלף, הכל מת...







י"ח תשרי ה'תש"פ




"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן:  אם אני כאן הכל כאן, ואם איני כאן מי כאן" כיצד זה הלל הזקן, הענוותן הגדול יעיד וישתבח בעצמו אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן?  ה"חתם סופר" (דרשות חת"ס) מביא ביאור בשם רבו המובהק רבי פינחס הלוי הורוביץ זצ"ל רבה של פרנקפורט בעל "הפלאה" : "אם אני כאן" - כלומר, אם אדם פחות-ערך כמוני נמצא כאן, הרי "הכל כאן" - כי אז כולם ראויים להיות כאן ולעבוד את ה'. "ואם איני כאן" - וסיבת מניעתי תהיה אמנם, משום שאיני ראוי לכך, הרי "מי כאן" - הלא כל אחד יחשוד את עצמו כן, ונמצא שאיש לא יפקוד את בית ה' עד שיהא בית ה' שמם חלילה!  ומוסיף ה"חתם סופר" על פירוש זה "והוא נפלא ". )חיים שיש בהם)

     אומרים שהרה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב זצוק"ל לא היה הולך אפילו למקווה בימים קדושים אלו, מפאת קדושתם הגדולה שהיא המשך ישיר ליום הכיפורים, והיהודי נשאר טהור וקדוש לפני ה' יתברך עד שאינו זקוק אפילו להיטהר במקווה, גם אם הוא נוהג לטבול מדי יום. כעין זה מסופר על החת"ם סופר שחיבר בימים אלו שירים נפלאים של דבקות וכיסופין להקב"ה.



     אם צריך לדבר מענייני עסק וכדומה, אין לו לצאת מהסוכה, כי בישיבה בסוכה מקיים מצות ישיבה בסוכה. (שער הציון שם ס"ק ד')


    האדם השמח רואה בכל דבר את הצד החיובי, וממעיט מערכו של השלילי. הוא מוצא בכל דבר את נקודות האור, ומצמצם את משקלם של הדברים הטובים פחות. כך הוא יכול תמיד להיות שמח, כי תמיד הוא מרגיש שטוב לו. 

 

אתרוג ['לקראת שבת מלכתא'-הרב קובלסקי]


     היה זה עם תחילת ימי השואה האיומה, בימים שאיש עוד לא שיער ולא העלה על דעתו את האסון האכזרי המתרגש ובא. מלחמת העולם השניה החלה ביום י"ז באלול תרצ"ט,  עם פלישת הצבא הגרמני ימ"ש לפולין. מאות אלפי אנשים נמלטו בתוך מספר שבועות מכל הערים והפרברים, והגיעו לעיר הבירה וורשא, המעוז הפולני האחרון. רבבות יהודים נמלטו מכל רחבי פולין והתרכזו בוורשא, מסתתרים שם מאימת ההפצצות הגרמניות הבלתי פוסקות. קול הרעש החריש אוזניים, טונות של חומרי נפץ 'נפלו' מהמטוסים הגרמניים שטסו בשמים, וכל החפץ בחיים נמלט לבונקר קרוב כל אימת שיכל, כדי להישאר חי ולא להצטרף למנין המתים ההולך ועולה...  

 

     בערב חג הסוכות נכנעה פולין. הצבא הגרמני נצר את הפצצותיו הכבדות, קול שאון התותחים נדם. שקט מתוח השתרר בחללה של וורשא, והאנשים החלו לצאת אט אט מחוריהם, בוחנים את פצעיהם ומביטים בהריסות בתיהם.  היה זה יום ראשון של שקט מפתיע אחרי שבועות של הפצצות מרעישות, ומנגד - יום של כאב עצום בהתגלות מימדי ההרס, והנזק האדיר לבתים ולרכוש. בין הפליטים היהודים בוורשא, נמנה מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. גם הוא נמלט לכאן בצוק העתים, וגם הוא - ככל אחיו היהודים, יצא בשעות הצהריים של ערב סוכות מהמרתף בו הסתתר.  לנגד עיניו נגלו שוד ושבר, מאות יהודים שנרצחו ואיש אפילו לא ידע מתי, נזק אדיר, הרחובות כולם היו עיי חרבות ממש.  ואז, בתוך התופת, בעיצומה של האימה, נראה מחזה נדיר ומעורר השתאות. בעוד הנכרים עסוקים בבקרת נזקים וברצון לשקם קמעא את בתיהם ההרוסים, הרי שקבוצה גדולה מהיהודים היו עסוקים בדבר אחר לחלוטין. לא פחות ולא יותר, עם צאתם מהבונקרים ולמרות מראות ההרס האיומים שנגלו לעיניהם, איש מהם לא פנה לטפל בביתו או בפצעיו... דבר אחד עמד בראש מעייניהם, בו היו עסוקים . אותם ניצולים אצו רצו בין ההריסות, מחפשים בהתלהבות חלקי דפנות או וילונות שמוטים, ענפים ירקרקים, וקורות ששרדו מן ההפצצות. עיניהם ברקו כשמצאו סכך כשר , רגליהם הפצועות ריקדו בקלילות בבניית הסוכה.

 

     בשקיעת החמה וכניסת החג, היה המחזה בלתי יאומן: עיר נקובה מהפצצות, חרבה והרוסה, ולמרות זאת, פזורות בה מאות סוכות מטות ליפול, בנויות בשארית כוחותיהם של ניצולי ההפצצות הכבדות. בעת צאת הכוכבים המנצנצים ברקיע קטיפתי חגיגי של חג הסוכות, עמדו אלפי יהודים בסוכותיהם, מקדשים על יין או על פת, ומברכים בעיניים נוצצות 'לישב בסוכה!' כאילו לא יצאו עתה מתוך התופת,  כאילו לא נפצעו, כאילו לא ניזוקו וחלקים גדולים מרכושם אבדו לצמיתות. הם עמדו בסוכות בעיניים בורקות, מברכים 'שהחיינו' בדבקות, ופניהם מאירות בשמחת חג מלאה ונוצצת. כי חג סוכות היום!  ואז, הבחין הגרי"ז ביהודי אחד, שהבעת פניו ענתה בו שהוא לא מרוצה, השמחה ממנו והלאה. ''מה לך רבי יהודי'', שאל אותו הרב מבריסק ברוך, ''מדוע פניך נפולות,  והלא חג השם לנו? אמת, האובדן קשה, המידע על היהודים הרבים שנפלו קורע את הלב, המצב כלל אינו מזהיר. ובכל זאת, הן חג הסוכות היום !''. ''בשל כך אני מצטער", השיב אותו יהודי. ''וכי אני מתאבל על ביתי שנחרב או על פצעיי הרבים? אני מצטער על כי אין לי אתרוג, וכן אינני מכיר מישהו שיש לו אתרוג! אני רוצה מחר בבוקר לברך על ארבעת המינים, אך חסר לי אתרוג ! וכיצד לא אבכה ואצטער ?!''. ''תנוח דעתך'', השיבו הגרי"ז, ''הבאתי עמי אתרוג, הוא שמור אצלי, הוא כשר ואפילו מהודר, ולא ניזוק כלל. יש אתרוג!''.  כשמוע היהודי את הבשורה הזו, קפץ משמחה ויצא בריקוד. '' מה לי חרב ביתי, מה לי נתון בעיצומה של מלחמה אכזרית. אתרוג יש לי, א-ת-ר-ו-ג!'', שב ואמר את שם פרי עץ ההדר הנשאף כל כך...

 

     כהרף עין, יצא היהודי לרחובה של עיר, עבר בין סוכות היהודים ובישרם כי אצל הרב מבריסק, לא יאומן כי יסופר, יש אתרוג! מי היה מאמין! ואז,  שבה ורבתה השמחה בבתי היהודים, הם חשו נחמה בעצם הבשורה, רוח מרעננת שרתה עליהם: הנה, גם בתוך התופת ובעיצומה של האימה, תהיה להם הזכות לברך על האתרוג הנדיר והיקר ... ואז, שב והתרחש מחזה, שבאמת אמרו שמפתיע היה יותר מן הראשון. לאחר חצות ליל, החלו יהודים להתגנב בחשיכה אל חצר הבית בו התאכסן הרב מבריסק. כה עז היה חפצם לברך על האתרוג, כה גדולה היתה שאיפתם לאחוז בידיהם את ארבעת המינים, עד שבאישון ליל, לאחר יום מעייף בו יצאו מהבונקרים, שיקמו חלק מהנזקים, בנו סוכות והכינו את צורכי החג ככל שיכלו - אף אחד מהם לא פנה לישון...  אחד אחד, בחושך, בעלטה, יצאו מסוכותיהם, הגיעו לחצרו של הרב, ונעמדו בתור בשורה ארוכה. עוד לפני עלות השחר, כשחושך אפילה שרר למלוא האופק, עמדו מאות יהודים שרק עיניהם ריצדו בחשיכה, נצצו באפילה הסמיכה. אמנם, הם באמצע מלחמה, אמנם, ימים קשים עוברים עליהם, אך הם מבקשים לזכות לברך על האתרוג!

 

     עם עלות השחר, החלו היהודים לעבור אחד אחד אל תוך חדר הרב,  מבקשים ללטף במגעם את ארבעת המינים הקדושים,  להחזיק בידיהם את הלולב והאתרוג עם ההדס והערבה . בשמחה עצומה עמדו ובירכו 'על נטילת לולב' ו'שהחיינו',  וכמעט שיצאו בריקוד משותף על הזכות הכבירה...  

 

     בהתבוננות מעמיקה בסיפור המרגש הזה, המופיע בספר 'טללי אורות', נוכל לגלות את האור הבוקע מחג הסוכות. כי הדבר היחיד שיכול להניע יהודים בעיצומה של התופת לשמחה אמיתית, המנוע היחיד שיכול להוביל יהודים פצועים וניזוקים להתמסר לשמוח בסוכות מטות ליפול ובאתרוגים נדירים, הוא רק השמחה שלהם בבוראם, בקשר שלהם עם אביהם שבשמים, בכך שבחג הזה הם מוכיחים את אהבתם אליו בכל נימי נפשם! כי כשיהודי זוכה לקרבת ה' אמיתית, דווקא במצבים קשים הוא קופץ על החיבור שלו עם אביו שבשמים, הוא שש על ההזדמנות לשמוח עם בוראו. ככל שנשמח בחג הזה, ונפנים כי הוא הזמן בו אנו מבטאים מתוך שמחה ואושר את החיבור והקשר שלנו עם אבינו שבשמים, כך באמת נזכה להדק את החיבור שלנו עמו ולהמשיך את הקשר שלנו עמו לכל ימות השנה, מתוך רוב שמחה ואושר!


 






י"ז תשרי ה'תש"פ



אם אתה יכול לעשות את מה שאתה מצטיין בו ולהיות מאושר. אתה במקום טוב יותר מרוב האנשים.

     אמר הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל, הרב של רמת השרון, על יום הכיפורים. איך אפשר למחוק דברים שאדם עשה? מה מועילה החרטה? האם היא מעלימה את העבירות? אם אדם אכל דבר שגרם לקלקול קיבה ואחר כך התחרט על זה, האם החרטה תועיל עכשיו לקיבה שלו? ובכן, תהליך התשובה הוא אכן מעל לשכל, מעל לטבע. זה אחד מפלאי הבריאה, אחת המתנות הגדולות שקיבלנו – האפשרות להתחיל מחדש".

    השבת (לאחר ראש השנה) אשתי נתנה לי אוכל משנה שעברה (תשע"ט), כשהתלוננתי, היא אמרה שבשַבוע הבא אני בכלל לא אקבל אוכל (יום כיפור), שאלתי מדוע?, היא אמרה שבשַבת אח"כ אני בכלל אּוכל מחוץ לבית. (סוכות(

     האדם הממוצע מבלה בין 13 ל-15 שנים מחייו באכילה, שנתיים נוספות בשירותים, ארבע שנים בנסיעות, ועשרים ושש שנים בשינה."

ופרוש עלינו סוכת רחמים ושלום [משמרת השלום[

     ארוכות היא יושבת ליד השולחן, שקועה ראשה ורובה במשימת סידור מקומות הישיבה לאורחים בחתונת בתה,  העומדת להינשא בקרוב באחד מאולמות האירועים בקוו'ינס שבארצות הברית. מקומות נוחים, שישביעו את רצון האורחים, כך היא יודעת, הם דבר שמוסיף שמחה בחתונה. כדאי לה להשקיע מאמץ וזמן כדי למצוא מקום מתאים לכל אחד ממשתתפי החתונה.

     היא לא הכירה את האשה שהתקשרה, היתה זו אחת מדודותיו של החתן. הן שוחחו מספר דקות בנעימות, ואז אמרה האשה שיש לה בקשה קטנה: "כאשר את מכינה את סידור מקומות הישיבה באולם, בבקשה דאגי להרחיק את השולחן של משפחת X משולחנה של משפחת Y .את בודאי אינך יודעת, אבל כבר שנים ארוכות יש נתק מוחלט בין שתי המשפחות הללו. אם הן תשבנה בסמיכות, יהיה מאוד לא נעים", סיימה האשה, "ואני מקוה שלא התקשרתי אליך מאוחר מידי "... גברת א' היתה בהלם. פעמים רבות היא שמעה על מריבות וסכסוכים בתוך משפחות, אבל מעולם לא חשה את עוצמתם של הדברים. האם יתכן שיש משפחות משלנו,  משפחות טובות ומכובדות, שלא מדברות זו עם זו כבר עשרים שנה?! היא היתה צריכה להתאמץ מאוד כדי לעצור את דמעותיה. רק לחשוב על צער השכינה בשל העובדה הזו,  שילדיו של בורא עולם רבים אלו עם אלו...

     היא חזרה אל רשימותיה, מנסה לסדר בשנית את השולחנות, בהתאם לבקשתה של המתקשרת, ותוך כדי כך לא מפסיקה לחשוב:  האם יש דרך להפסיק את הסכסוכים הללו, ולהביא שלום לעולם??? רעיון פשוט נצנץ במוחה: להתפלל! בכל יום,  כשאני מתפללת "שים שלום", אחשוב על המשפחות הללו.  ומה עוד אפשר לעשות? היא נזכרה בסיפור שקראה פעם על מרן הרב שך זצ"ל שהלך באחת השבתות עם מישהו מתלמידיו ברחובותיה של בני ברק, וראה מרחוק את רכביהם של מחללי השבת השועטים בכבישי רמת גן. " איך זה שבבני ברק הרחובות שקטים כל כך, וברמת גן הסמוכה התחבורה סואנת ורועשת"? שאל את התלמיד, " ברמת גן יש מחללי שבת רבים", ענה התלמיד בפשטות. אבל לרב היה הסבר אחר. "הסיבה שבגללה ממלאים רכביהם של מחללי השבת את רחובותיה של רמת גן נעוצה אצלנו, בבני ברק. אם שמירת השבת היתה יותר חזקה אצלנו, היתה לכך השפעה גם מעבר לגבולותיה של העיר, גם ברמת גן הסמוכה". "מה קורה בכבישי הארץ ביום הכיפורים"? המשיך הרב שך להקשות, "הנה ביום הקדוש הזה, הכל שומם. המכוניות דוממות בצידי הדרכים והכבישים ריקים. זאת בשל העובדה שאת קדושתו של היום היקר הזה אנחנו שומרים בכל לבנו. אנחנו שוהים בבתי הכנסת, מתענים בחמישה עינויים, ומכוונים לבנו לשמים תוך התנתקות מוחלטת מכל ענייני העולם הזה. ההתחזקות הזו אצלנו - מקרינה גם על החילוניים המרוחקים"...  כל פעולה שלנו, כל מילה וכל מחשבה, מתפשטים באויר בגלים גלים של השפעה. אם מדובר במשהו חיובי גם גלי השפעה הינם חיוביים, וכמובן גם להיפך.  רבי ישראל סלנטר זצ"ל אמר: אם בן ישיבה בסלבודקה מבטל תורה, בחור יהודי בברלין המתבוללת יטלטל מוקצה בשבת, צעיר בפריז ידליק אולי סגריה, ויהודי במוסקבה ינשא לגויה. גברת א' הבינה והסיקה: מעשים חיוביים גורמים תגובת שרשרת של התנהגויות חיוביות. אם יש מחלוקת בין שתי משפחות, ואני רוצה לסייע ולהשפיע, עלי להרבות שלום בביתי שלי! גלי ההשפעה של השלום יתפשטו בעולם, ויגיעו גם עד משפחות X ו.Y .

     פתאום הבריק במוחה רעיון נועז.  אמנם אני, ברוך ה', לא מסוכסכת עם אף אחד, אבל בכל זאת, יש בת דודה אחת שאני אם... איך לומר בדיוק...  משתדלת לא להתעסק איתה יותר מידי לאחרונה, בשל התרחשות לא נעימה שהיתה בינינו. כשאני נתקלת בה באירועים משפחתיים, אני מעדיפה לשמור מרחק...  ממחשבה למעשה, היא עזבה את רשימות המוזמנים שעל השולחן, התקשרה לאותה בת דודה, התנצלה בנעימות,  ובתוך מספר דקות כבר יושרו כל ההדורים, והיא הרגישה כי אבן כבדה נגולה מעל לבה.


     האדמו"ר מצאנז בעל ה'דברי חיים' היה אומר, שכשהיה בחור - רצה לשנות את העולם כולו, כשגדל הבין שזה בלתי אפשרי, וניסה לשנות את עירו בלבד. כשגם זה לא הצליח, חשב לשנות רק את משפחתו, אבל אז הבין שהדבר היחידי שבידיו לעשות הוא לשנות את עצמו...  גב' א' מרגישה סיפוק, לשנות את עצמי אני יכולה, בהחלט.  זה בידיים שלי! בעזרת ה' ישפיעו המעשים והמחשבות החיוביות של האחדות והשלום בגלים - גלים של השפעה על סביבותי ויהפכו את העולם כולו למקום של שלום.  











  '      בַֻסֻכֻת תשבו שבעַת יָמים': אמרו חז"ל - 'תשבו כֵעין תֺדרוֻ'. כמו בַֻית. אל תקְּרֵי בַֻית אלא בֵֻית. בֵֻ האות השנייה בא"ב. אם ניקח את האוֹת השנייה מכל אחד מארבעתִ המיניםִ נקבל תֺדרו: אִֶתרוִֹג – הֲדִַס – עֲרִָבִָה - לולִָב. )ע.א עפ"י הרב רוני וקיים(




   "הושע נא", "נא" דהיינו שמתפללים לזכות ולישועה באותם נ"א ימים שהם מר"ח אלול עד הושענא רבה שהו"ר הוא גמר החתימה (חכמי אמת(.


  ״זמן שמחתנו״ – 'זמן' מלשון זימון והזמנה. בחג הזה מזמינים שמחה לכל ימות השנה. (עיטורי תורה(


אחרי מות הכהן הגדול... - ישוב" - )דרך עץ החיים(

     בעיר בה התגורר הגאון הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, היה ראש הקהילה אדם רחוק מתורה וממצוות, אולם הדבר לא מנע בעדו מליצור קרבה חמה לרבי אליהו לאפיאן ולסייע בעדו בכל ענייני הישיבה הקדושה. הדבר היה לתימה ולפלא, מה ראה היהודי הרחוק כל כך מן היהדות - להתקרב דווקא לרבי אליהו לאפיאן ולקבל עליו את מרותו?.


     רבי אליהו ההין פעם לשואלו על כך, וכה השיבו ראש הקהל: "דע לך כי הנני חפץ בקרבתך אך משום שהסתופפת בצלו של ה'חפץ חיים"'. תמיהתו של רבי אליהו גברה שבעתיים, וראש הקהל פתח וסיפר: "היו אלו ימי נעורי, לפני שנים רבות. למדתי בחיידר, ככל חברי, ובבוא היום ביקשתי להתקבל בישיבת ראדין, שעמדה תחת הנהגתו של ה'חפץ חיים'. "ביום המיועד התייצבתי לישיבה כדי להיבחן על תלמודי, ואכן הבחינה עברה בהצלחה.  אולם כאשר שוחחתי עם המשגיח, שתהה על קנקני, הבחין הלה על נקלה בדעות הכפרניות שבצבצו בי כבר אז.  הוא התייעץ עם ה'חפץ חיים', ולאלתר הוחלט שלא לקבלני לישיבה, מחשש פן אקלקל את יתר החברים בדעותיי ובהגיגיי. "נתבקשתי לרכוש כרטיס לנסיעה ברכבת ולסוב על עקבותיי כלעומת שבאתי", סיפר ראש הקהל, “אולם הרכבת כבר סיימה את נסיעותיה באותו יום, והרכבת הבאה היתה אמורה לצאת מראדין רק למחרת. עליתי איפוא אל ביתו של ה'חפץ חיים' וביקשתי כי ייאות לכל הפחות להניח לי ללון הלילה בישיבה. אולם לשווא! ה'חפץ חיים' סירב להכניסני אל פתח הישיבה ולו לשעה קלה". "מה אעשה"? הרהרתי אז בקול חנוק מדמעות ומעלבון, האם אלון ברחוב? ואז נרעדתי לשמע קולו של ה'חפץ חיים': 'חלילה וחס! מה זאת עלה על דעתך? את הלילה הקרוב תעשה בביתי". "למען האמת נדהמתי למדי" התוודה ראש הקהל, "ה'חפץ חיים' הצליח לבלבל אותי כדבעי. מצד אחד לא רצה להכניסני אל הישיבה, אפילו למשך לילה אחד, ומצד שני הציע לי להתארח בביתו". "על כל פנים , בהגיע הלילה, הוזמנתי ועליתי אל עליית הגג שמעל חדרו של ה'חפץ חיים', ושם ניסיתי להירדם. לא קל היה הדבר. אותו לילה היה קר במיוחד, הרוחות והגשמים חדרו במקצת אל תוך החדר. ככל שניסיתי להיאבק בקור ולהירדם - לא עלה הדבר בידי. "ואז, בשעה שלאחר חצות, נפתחה לפתע הדלת חרש. בפתח עמד ה'חפץ חיים' בכבודו ובעצמו. הוא היה בטוח שאני ישן, וכך עשיתי את עצמי. ואז קרב ה'חפץ חיים' אל המיטה, מלמל משהו על הקור העז, הוריד את פרוותו העבה מעל כתפיו, כיסה בה אותי, הבחור הפוקר שלא התקבל לישיבה, וירד לחדרו" . "דע לך, רבי אליהו" הצטעפו עיניו של ראש הקהל בדמעות וגרונו נשנק, "כי הפרווה ההיא מחממת אותי עד היום הזה! עתה מבין אתה מדוע אני מחפש את קרבתך בהיותך תלמידו של ה'חפץ חיים'?"...


ה   





י"ב תשרי ה'תש"פ


     אומר "הלבוש" כשאדם אוכל ארוחה דשנה, אכל את המנה הראשונה את הדגים, ועובר למנה העיקרית, טעם הדגים נעלם בטעם הבשר, וכשאוכל את הלפתן טעם הבשר נעלם ונשאר הטעם של המנה האחרונה, באוכל טעם מבטל טעם, אבל בתורה הטעם של אתמול מצטרף לטעם של היום והטעם של אתמול והיום מצטרפים לטעם של מחר,  הערבות של תורה, זוהי מתיקות של תורה שמלווה אותנו תמיד. 

     ״אז איתם ונקיתי מפשע רב״ אמר הרה״ק רכי מנחם מנדל מקוצק זי״ע - ״אז״ עולה למניין ח׳, הוא שמיני עצרת, כלומר שבשמיני עצרת ״נקיתי מפשע רב״. 


     אם האדם בשמחת תורה יראה לקב"ה שהוא שמח בתורה הקדושה כעבד המשרת בשמחה את אדונו, הרי בהכרח שהקב"ה יהיה חייב לקיים לו מצוות 'הענקה' בשעת יציאתנו מהרגל כפי שהוא ציווה אותנו... (פנינים ( וכי תשלחנו חופשי מעמך = ראשי תיבות 'חותם', רמז ל'שמחת תורה' שחותם את החגי תשרי - 'לא תשלחנו ריקם'.  שווה להשקיע ולשמוח כראוי בשמחת התורה... (הרבי מקוצק זיע"א)


     אנחנו עברנו כזה ראש השנה שהוא יום הדין הנורא, וכזה יום כיפור קדוש, ואחריו נכנסנו לסוכה ואנחנו בשמחה, אומר לנו הקב״ה - ״אם לא תהיו שוטים אראה לכם עוד יותר טוב!״ וזה הוא - ״שמיני עצרת״, ואסמכתא לכך ניתן לראות ממה שכתוב בתורה (שמות יג. כ) ״ויסעו מסוכות ויחנו באיתם״ - אחרי שנוסעים מסוכות, חונים ב״איתם״, שרומז ל״אז איתם ונקיתי מפשע רב כנ״ל. (הרה״ק רבי מנחם מנדל מוארקא זי״ע)

     ביציאת האדם מביתו ליישב בסוכה, עליו לכוון שאם נתחייב חובת גלות יחשב לו כאילו גלה מביתו, והלא "גלות מכפרת עוון". רמז לכך, מצא הרב אורח מישור זצ"ל, כי סופי תיבות של "תשבו שבעת ימים כל אזרח", הם: "תמחול." 

     בראש השנה אנו אומרים "תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה" רבותינו נוהגים היו לתבל התפוח בדבש, וכל זה להורות בכניסתה של השנה החדשה את המתיקות והתקווה שבנו בהכנסותינו לשנה החדשה.   


     הרה"ק הדברי בינה מביאלא זי"ע נהג לומר במוצאי שמחת תורה. ריבונו של עולם "משיב הרוח ומוריד הגשם", אחר כל העבודה הנעלה של חודש אלול, ימי הסליחות, ר"ה, עשי"ת יוכ"פ, ערב חג הסוכות, וסוכות חוה"מ ושמיני עצרת ושמחת תורה, הננו מבקשים ממך, "משיב הרוח" קח בעבורך את כל הרוחניות של עבודה זו, שנעשתה בעבורך, ו"מוריד הגשם" ותשפיע על עמך ישראל, גשמיות פרנסה ברווח וכל טוב סלה.


     ישנם שני פסוקים המדברים על ערכה של התורה, פסוק אחד "יקרה היא מפנינים" וגו', ופסוק שני "הנחמדים מזהב ומפז רב" וגו', צריך להבין מהן ב' הבחינות "פנינים" ו"זהב" שלהם נמשלה התורה. לפנינה יש מעלה דווקא כאשר היא שלימה, אך הזהב מעלתו גם כאשר הוא גרגירים קטנים. כן הוא בתורה, יש מעלה כאשר היא בשלמות, בסיום מסכת שלימה - כמעלת הפנינה, אך מאידך, יש בה מעלה בכל גרגיר וגרגיר - כמעלת הזהב.

הסיום האחרון (ישראל לביא)

     סיפר הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א:

     בני המשפחות וחבריהם של ר' משה ג. ורעייתו, הכירו היטב את הזוג הצעיר, שמזמן כבר לא צעיר. הם נחשבו אהובים ואהודים גם אצל כל מכיריהם וחבריהם, ואולי לכן סאת יגונם כה הכאיבה לכל כך הרבה אנשים. כבר יותר מעשור חלף מאז באו בברית הנישואין, ועדיין לא זכו להיפקד, טרם נשמע קול פעיות תינוק רך בביתם.

     בני המשפחה המורחבת הרבו להזכיר את שמות בני הזוג בתפילה, גם הזוג לא פסק מלפעול בעניין, כשלכל אורך תקופת ההמתנה הממושכת עומד לצידם עסקן רפואי בכיר ומוכר. התרוצץ עימם ברחבי הגלובוס, פתח בפניהם שערים במרפאות ייחודיות, והיה מעורה בכל הפרטים הגדולים והקטנים כדי להחיש את הישועה. אך השנים חולפות עוברות, וישועה אין.

     ואז הגיע יום דרמטי במיוחד. היה זה תקופה לאחר ששבו מחו"ל, ממסע מתיש בו נערך מאמץ מורכב בתקווה להגיע לישועה המיוחלת. באותו יום הגיעו התוצאות, והעסקן המטפל נחרד לגלות כי גם הפעם – למרות ההשקעה האדירה – העניין הסתיים בכישלון מהדהד, כואב וצורב.

     בפנים נפולות התקשר העסקן לר' משה לבשרו בבשורה הקשה. הוא התחיל בדברי עידוד ותמיכה, אך נאלץ לומר את העובדות ללא כחל ושרק: "ר' משה, אני נורא מצטער להודיע שזהו זה. עשינו את כל מה שאפשר, הפכנו את כל העולם. דיברתי עם הרופא לנוכח התוצאות, והוא פסק את פסוקו ואמר שאין סיכוי, אין סיכוי בעולם!"...

     העסקן הניח לר' משה לעכל את הבשורה הקשה, והבטיח להתקשר שוב בעוד כמה ימים. אך למרבה הפתעתו, כבר למחרת התקשר אליו ר' משה בנושא אחר לחלוטין, כשהוא מזמינו לסעודת 'סיום מסכת' שהוא עורך בעוד כשבוע.

     "מאד חשוב לי שתבוא", אמר ר' משה בשיחת הטלפון, "התיידדנו כבר, אנחנו מכירים היטב זה את זה. אני מזמין את כל בני המשפחה, ואתה – כאח לי ממש!" ועל אף שאין עתותיו בידיו, הזדרז העסקן למעמד הסיום בביתו של ר' משה. כמוהו כל יתר בני המשפחה, התכנסו בערב הסיום בביתו של ר' משה, בלי לדעת על מה הסיום ועל שום מה נערכת המסיבה...

     ואז, אחרי המנה הראשונה, ביקשו כל האורחים לשמוע את הסיום. "איזו מסכת אתה מסיים?" – שאלו האחים והגיסים. ר' משה מילא פיו מים, וניגש לעסקן המלווה אותם מזה שנים, גחן אליו ולחש באוזנו: "אני מבקש שתקום ותספר את הקביעה הרפואית הנחרצת ששמעת בענייני אך לפני שבוע, מול כל הקהל!"

     העסקן נאלם ונדהם. "מה???!" – כמעט שאג בתמיהה, "אתה מבקש שאני אקום עכשיו ואספר על הסיכוי האחרון לישועתך שאבד ואיננו? באמת אתה מצפה שאצטט מילה במילה מה שנאמר לי בעניינך?!" "אכן כן!" – שב ר' משה על הקביעה. ולחץ על העסקן בהתרגשות.

     "כולנו יודעים את סאת יגונו של ר' משה ורעייתו, נוכח המתנתם הארוכה לישועה. ר' משה ביקש ממני לספר לכם, כי לפני כשבוע חזרו התוצאות ממהלך מאוד מורכב ומסובך שערכנו בחו"ל, והתוצאות היו..." היה ניתן לחתוך את המתח בסכין, למשש אותו בידיים. כל הנוכחים ישבו פעורי פה, איש מהם לא חשב שהנושא ייפתח כאן ועכשיו על שולחן הסעודה בקול גדול. הם היטו אוזניהם ושמעו את העסקן מצטט מילה במילה, כשכאב עצור זועק מכל מילה: "לדברי המומחים, אין מנוס מלקבוע בצער שאבד הסיכוי האחרון".

     דממה מרטיטה השתררה. איש לא דיבר, איש לא ההין לפצות את פיו. את הדממה שיסע ר' משה בעצמו, כשקם והכריז בהתרגשות, כשדמעות נוצצות זולגות מעיניו: "ובכן, רבותי, לנוכח הדברים הללו אני עורך סיום הלילה. סיום על מסכת ההשתדלות. סליקא לך מסכת השתדלות! במעמד זה הריני מודיע כי סיימתי עם כל ההשתדלויות האפשריות, אלו לאהניבו פירות. מרגע זה – אני רק בידי בורא עולם! עד עתה עסקתי בהשתדלות, בהתרוצצות חוצת גבולות. עכשיו, במעמד זה, אני מסיים את מסכת ההשתדלות, ואני מפקיד את התיק שלנו בידו הגדולה והרחומה של אבא שבשמים!"

     הוא סיים את דבריו הקצרים, ויצא להגיש את המנה העיקרית. כל הנוכחים היו המומים ומופתעים, דבריו שיתקו אותם ממש. את המבוכה וחוסר האונים פתר ר' משה די בקלות, בהגישו בשר ועופות בשמחה ובטוב לבב, כי סעודת סיום היא זו...

     סעודת הסיום הסתיימה, כל הנוכחים התפזרו בתחושות מעורבות של הלם, הערכה ורחמים שלובים זה בזה. ולא חלפו אלא 11 חודשים, בדיוק!!! – עד ששב והזמינם ר' משה לעוד סעודה. הפעם, למרבה השמחה, היתה זו סעודת ברית מילה לבנו בכורו, שנולד בשעה טובה ללא כל הש־ תדלות חיצונית, ללא כל עזרה, ללא כל מאמץ!

     כשנסתיימה מסכת ההשתדלות – התאזרו ר' משה ורעייתו רק בבטחון ואמונה בה', וזכו לראות את ניסיו ונפלאותיו לנגד עיניהם!


     סיפור זה, אותו סיפר הרה"צ רבי צבי מאיר זילברברג שליט"א, נועד לגלות לנו כי כל מה שנוצר כאן בעולם, כל הישג שאנו מגיעים אליו וכל ישועה שאנו זוכים בה – הכל מידיו של בורא עולם, הכל ממנו יתברך. אנו משתדלים בכל מה שאנו עושים – יען כי זהו הציווי שהוטל עלינו, אך אנו לרגע לא חושבים שזה מה שמביא לנו את הישועה, אלא רק בורא עולם בלבד! ככל שנדע זאת בבהירות ובאופן מוחלט, ככל שנדע לשים את הגבול להשתדלות שלנו ולהשקיע הרבה יותר במי שבאמת נותן לנו את ההצלחה – כך נזכה באמת שהקדוש ברוך הוא, ישפיע עלינו מטובו ויעטרנו בשפע טובה וברכה!.

חסד  II(חיים ולדר(

     מדובר בסיפור על חסד ונדיבות. יש בו מימד גדול של קידוש שם שמים בידי יהודי חרדי.

     אני עובדת במקום עבודה ממשלתי שיש בו עובדים רבים שאינם דתיים אחת מהעובדות הלא דתיות שלא מכירה מקרוב את היהדות החרדית,  ודעותיה עד כה היו בהתאם, הגיעה יום אחד עם סיפור מעניין: "

     ישבנו עם כמה מכרים, ולפתע העלה אחד הנוכחים, פרופסור לרפואה, שרעייתו גימלאית מהאוניברסיטה העברית, את השאלה הבאה: נניח שאתם נמצאים בשווייץ או בלונדון, בסוכנות להשכרת רכב, ולפתע מסתובב אליכם זה שלפניכם בתור ומספר לכם ששכח את כרטיס האשראי שלו, האם הייתם מסכימים "לגהץ" בשבילו את הכרטיס שלכם כביטחון, תוך הבטחה, שבתוך יממה הכרטיס שלו יגיע והוא יעביר אותו? כולנו ללא יוצא מן הכלל ענינו, שבשום פנים ואופן לא היינו עושים זאת למי שאיננו מכירים, בטח לא בארץ זרה, ואחד מאיתנו הוסיף, שהוא לא היה עושה זאת גם לאח שלו. באופן כללי היתה הסכמה, שזהו מעשה שאף אחד מאיתנו לא היה עושה.

“      ואז הם מספרים " נחתנו בשעה אחת עשרה ושלושים, בנמל התעופה של ציריך, והיסענו את עגלת המטען ועליה מזוודותינו אל משרד החברה להשכרת רכב. מול הדלפק כבר עמדו מספר נוסעים, וממש לפנינו עמד יהודי חרדי גבה קומה, לבוש במעיל שחור ארוך, לראשו כיפה שחורה גדולה, וזקן מעטר את פניו.  כשהגיע תורו, הוא ניגש אל הדלפק ושמענו אותו מדבר עם הפקיד ביידיש, שתובלה פה ושם באיזושהי מילה דומה לגרמנית. למרות זאת, הפקיד הצליח להבין אותו, ותוך זמן קצר הוא קיבל את הרכב.

     הפקיד לקח מאתנו את רישיון הנהיגה ואת ניירות ההשכרה של הרכב, שהעידו כי התמורה עבורו שולמה כבר בארץ הוא הקליד את כל הפרטים במחשב, ואז ביקש מאתנו כערבות כרטיס אשראי.  עוד בנתב"ג גיליתי ששכחתי את כרטיס האשראי שלנו בבית, אך מצאנו פתרון, והכרטיס עמד להגיע אלינו בטיסת הערב, עם מכרים שעמדו להצטרף אלינו. "הכרטיס אינו איתנו," אמרתי לפקיד. "חברינו יביאו לנו אותו רק בערב.  האם תוכל לתת לנו את הרכב ולקבל מהם את הכרטיס כשיגיעו"? "לא, בשום אופן לא", אמר הפקיד. "בלי כרטיס האשראי לא אוכל לעשות שום פעולה. "עד שהחברים שלנו יגיעו", זה אומר, שהיינו צריכים להמתין בשדה התעופה למעלה מעשר שעות, לנסוע אחר כך שעתיים נוספות ליעדנו בחבל אלזס בצרפת, ואז לא היינו יכולים לקבל את החדרים, במלון הקטן שבו הזמנו, הקבלה פועלת רק עד שמונה בערב.  הבעיה נראתה כחסרת פתרון. הבנו שאנחנו הולכים להיתקע למשך יממה ללא אפשרות להגיע ליעדנו ואפילו לשכור מלון. אנחנו במקום זר ומנוכר ואין לנו שום סיכוי לצאת מן התסבוכת. אלא אם כן, נבקש עזרה מהיהודי החרדי שעמד לפנינו בתור. " אולם אני החלטתי לנסות", סיפר בן שיחנו. רצתי כאחוז אמוק אחרי האיש החרדי, שכבר צעד לכיוון חניון המכוניות להשכרה".

     "יש לנו בעיה", "אני מבקש מראש סליחה על בקשתי החריגה, אולי תוכל לעזור לנו. השארתי את כרטיס האשראי שלי בבית, והוא יגיע לציריך עם חברינו רק בעשר בערב, ואנחנו לא יכולים לקבל עכשיו את הרכב. האם תוכל לתת לפקיד את הכרטיס שלך"? ראובן, סב על עקביו, וחזר אתי אל הדלפק. הוא דיבר עם הפקיד ושמע ממנו את הבעיה. הבנו שהוא מנסה לשכנע אותו לתת לנו את הרכב ללא כרטיס אשראי, אך גם בידו הדבר לא צלח. "אני אמשיך עם הקליינטים האחרים עד שתפתרו את הבעיה", אמר לנו הפקיד. "פעמיים בשנה אני שוכר מהם רכב, והם מכירים אותי, אבל הם לא מוכנים לפעול לפנים משורת הדין. הפקיד דווקא אדיב ומבין את הסיטואציה, אבל הוא לא יסטה מן הנוהל", סיכם ראובן. "

     אנחנו מבקשים ממך עזרה בכל לשון של בקשה. אם תהיה מוכן להפקיד אצלם את הכרטיס שלך כערבות, אנחנו נישא כמובן בכל ההוצאות שייגרמו לך, אם יהיו כאלה". ניכר היה בראובן שהוא נקרע בין רצונו לבין זהירותו הטבעית. " תראו, אמר, "פעם עשיתי טובה כזאת לידיד שלי, ובסופו של דבר הכרטיס שלי חוייב, ועד היום לא קבלתי את הכסף בחזרה". "אנחנו מצטערים לשמוע", אמרתי לו, "אבל זה לא המקרה שלנו. אנחנו נשלם לך כל הוצאה שתיגרם לך בגין הערבות הזאת, עד הפרוטה האחרונה" . במה אתם עוסקים"? שאל. אני גמלאית של האוניברסיטה העברית, ובעלי הוא גמלאי של משרד החינוך", אמרה רעייתי. "כרטיס הביקור שלי", הושטתי לו את הכרטיס, ועליו תוארי האקדמי. "אתה רופא" ? "לא", עניתי. "זהו תואר דוקטור בפילוסופיה. פילוסופיה הודית". ראובן בחן ארוכות את הכרטיס, ואחר כך אותנו,  וראינו בפנים ובשפת הגוף, את ההתלבטות שלו. הוא בירר אצל הפקיד, מהו הנזק המרבי שעלול להיגרם לו במקרה של גניבת הרכב או הרס טוטאלי שלו, והתברר שמדובר בשבע מאות וחמישים אירו השתתפות עצמית, שזהו סכום לא מבוטל. "לו אני במקומו, מה הייתי עושה"? חשבתי, "ביני לבין עצמי".  

     ראובן לבסוף קיבל החלטה: "אני אקח מכם את כל הפרטים – כתובת, טלפון, ופקס – ואתן את כרטיס האשראי שלי", אמר בעיניים מאירות, שופעות טוב לב. "הנה תצלומי הדרכונים שלנו, ואתה כבר מקבל את כל יתר הפרטים,  ואין לנו מילים להודות לך", אמרנו לו.  חזרנו אל הפקיד. עיניו התעגלו בהפתעה. הוא שאל שוב ושוב את ראובן, אם הוא בטוח במה שהוא עושה, וענה שכן. הוא החל לסדר לנו את הרכב באמרו, שכל שנותיו לא נתקל במקרה כזה ושזה ממש מרגש אותו . וכאן אמר משפט מעניין: "רק אצל יהודים אורתודוכסים )דתיים( יכול לקרות דבר כזה". והמשפט הזה ריגש אותנו מאד, כי בכל חיינו שום סיטואציה לא חיברה אותנו לחרדים, כמו שהמילים של הפקיד הזה חיברו. פתאום הבנו את הלקח של הערבות ההדדית, שהעם היהודי מצטיין בו כל כך, ונוכחנו לדעת, שבכל זאת המחבר בינינו, הוא הרבה יותר ממה שחשבנו. העניין סודר, ובעוד הפקיד משלים את הטיפול, אנחנו לקחנו מראובן את הפרטים שלו. התברר שהוא מתגורר בבני ברק וקשור לארגון "חיים לילד" הדואג לילדים חולים בסיסטיק פיברוזיס. במסגרת פעילותו בארגון, הוא בא לשווייץ לעתים קרובות, על מנת לארגן לילדים את נסיעות המרפא להרי האלפים.

     "האם נוכל להעביר את ההתחייבות על שמנו, כשנחזיר את הרכב בעוד שמונה ימים"? שאלתי את הפקיד. "כן, וגם תוכלו לעשות זאת קודם, בכל תחנת השכרה שלנו, ברגע שיהיה בידכם כרטיס האשראי שלכם", אמר. מיהרנו לבשר לראובן שכבר למחרת נוכל לשחררו מן המחויבות, בעיירה קולמאר שבאלזס. " ברגע שקיבלתי את ההחלטה, אני שלם עמה, ואני סומך עליכם שגם אם לא תצליחו בזה מחר, ואם יהיו הוצאות שייגבו מן הכרטיס שלי, תחזירו לי אותן". "אתה צדיק אמיתי", אמרנו לו, נפעמים מגילוי טוב הלב, האמון והמחויבות העמוקה לעזרה הדדית. "אינני צדיק", אמר, "זה פשוט חסד, עזרה אנושית, שכל יהודי מצווה עליה מהתורה".

     הדברים לא הסתדרו כמצופה. למחרת בצרפת היו קשיים מנהליים, ולא יכולנו להחליף את ההתחייבות שלו בשלנו.  הודענו על כך לראובן, והוא אמר לנו בזו הלשון: "זה בסדר גמור מצדי, ואנא תרגישו בנוח. אני רגוע ואם תחליפו את כרטיסי בכרטיסכם בסיום השכירות, אזי, אם יגיעו דו"חות, הם יגיעו אליכם. נסיעה בטוחה, תיהנו ותחזרו לשלום". ביום ו', קיבלנו ממנו מסר ידידותי נוסף, בצירוף ברכת שבת שלום.  גם כשהגענו בחזרה לציריך, לא יכולנו לשחרר את כרטיסו של ראובן, ולהחליף את התחייבותו בשלנו. לאוטו לא נגרמו נזקים, ולא נאלצנו לשלם כל סכום נוסף, והפקיד הנוקשה התעקש שבמקרה כזה, אין אפשרות לעשות דבר באשר לכרטיס האשראי. הודענו גם על כך לראובן, ושוב הגיעה תגובתו הרגועה והמרגיעה: "בסדר גמור. אשמח אם תשלחו לי את פרטי הרכב, כדי שאם בכל זאת יגיע משהו במהלך החדשים הקרובים, אדע למי לשייך את זה.  מקווה שנהניתם כאן ומאחל לכם כל טוב ובריאות".

     ייתכן שמבחינתו היה הכל "בסדר גמור", והייתה זאת מחווה פשוטה של עזרה הדדית, אך אנחנו משוכנעים שהתמזל מזלנו לפגוש צדיק נסתר, אחד מל"ו.


     זה הסיפור שסופר באותו ערב על ידי בני הזוג באוזני חבריהם, שכולם נושאי משרות רמות בשירות הציבורי, ואין לתאר כמה קידוש ד' הוא עשה. רבים דיברו על כך שבעקבות סיפור זה, שינו את דעותיהם כלפי הציבור החרדי והיו שאף התעניינו ביהדות. הדברים אף הועלו על ידי בני הזוג בתקשורת האלקטרונית וזכו לתגובות חמות מהציבור . הלוואי והיו יודעים כמה מעשי חסד כאלה מתרחשים בציבור שומרי התורה והמצוות, דבר יום ביומו. 





י"א תשרי ה'תש"פ


אחד האדמו''רים מבאר את הפסוק : ''ושמחת בחגך והיית אך שמח" בדרך מיוחדת – אם תמעיט את עצמך )המילה אך באה למעט( ממילא תהיה שמח... 


     אתרג ר"ת אל תביאני רגל גאווה לכן לא ייתכן שאתרוג כשר יביא את האדם לידי גאווה.


   אתרוג ולב – דבר אחד הם. כשהלב מרגיש באתרוג, אות וסימן הוא שזה האתרוג האמתי." 


     בדרך מליצה : יש החושבים שחוה"מ נעשה בשביל לצאת לביקורים אל הקרובים ואח"כ הקרובים רוצים להחזיר הביקור ונגרם לכך שבמקום לשב וללמוד בסוכה כמו שהיה באמת כוונת התורה שישבו ויתבוננו במצוות ה' מחפשים איך לבלות את ימי חוה"מ ונגרם ביטול תורה מרובה ,ולכן רמזה תורה בסוכות תשבו כל השבעת ימים ולא תסובבו את העיר ללכת לביקורים ואז תגרמו לזה שכל האזרח בישראל ג"כ יישב וילמד בסוכה ולא יצטרך להחזיר הביקור ויהיה נחת רוח למעלה ולמטה. 

זהירּות מּפֵניַ הְּפגיעה בזולת ('איש לרעהו')

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'איש לרעהו' ויש בו כדי ללמדנו עד כמה עלינו להיזהר לבל נפגע בזולת, שכן מעבר לעובדה שפגענו באחר, מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם ואנו עלולים לשלם בגין מעשינו 'מחיר כבד'.

     מספר הרב י. וינברג: השתתפתי פעם בחתונה בחו"ל. תוך כדי שאני מתארגן לצאת, פונה אליי יהודי, וביקש להצטרף אלי כטרמפיסט. הסכמתי בשמחה.  במהלך הנסיעה סיפר: בשעתו, לפני שהתחתן, היה בחור מבוגר. באחד הימים הרגיש כאבים חזקים בחזה. הוא ניגש בדחיפות להיבדק, ולאחר מספר בדיקות המסקנה הייתה,  שצריך לנתח בדחיפות.  מאחר וחשש מהניתוח, בצר לו ניגש אל אחד מחשובי מרביצי התורה והיראה ושאל: "מה עלי לתקן?". הרב ענה שאין לו רוח-הקודש והוא גם לא יודע לעשות מופתים- "אבל אם יש משהו, שהייתי חושש לגביו זה בכיוון של בין אדם לחבירו".  הלה החל לשחזר את מאורעות חייו. מי היה עלול להיפגע ממנו? הוא נזכר ביהודי אחד, שהיה קשור לצוות הישיבה.  הוא פתח ב'מבצע חיפושים'. על אף שמדובר בימים בהם הקושי לאתר מישהו היה גדול שבעתיים מבימים אלו. אבל המאמץ השתלם.

     הוא השיג את מספר הטלפון והתקשר.  רק החל לדבר - והלה ידע בדיוק על מה מדובר.  זה היווה עבורו סימן, שבשעתו הוא אכן נעלב ממנו חזק.  הוא ביקש לבקר אצלו והלה הסכים. תוך כדי נסיעה בדרך אליו, הוא מבחין ברחוב באדם, שמזכיר לו דמות של חבר חדר בישיבה לפני שנים רבות.  בתחילה שאל את עצמו, אם מדובר באותו אדם - אבל לא.  אולם ידיעה זו לא היה בכוחה 'לשלוף את החץ', שננעץ לו בלב. הוא נזכר, כיצד פגע והשפיל אותו - ולמעשה לא זכר זאת ב'איתור הנפגעים' ממנו.

     בינתיים הגיע לביתו של ה'נפגע הראשון', הוא אירח אותו יפה, מחל וסלח בלב שלם. "האם אני צריך לטרוח לאתר את הנפגע השני?" פנה ושאל את המרביץ-תורה. "זה כמו למצוא מחט בערימת שחת!"- " כן. זה רעיון טוב" הוא עודד אותו.  המשימה הבאה הייתה קשה יותר. מדובר גם בשם פרטי וגם בשם משפחה נפוצים ביותר. וכן הוא גם התחתן מזמן.  הוא ניסה דרך משרד הישיבה, אך התיעוד החלקי שבידם לא קירב אותו למטרה. הוא בדק אצל כמה חברים - אולם כל החיפושים לא העלו דבר. באותה תקופה התקשר חבר להזמין אותו לאכול אצלו סעודת ליל-שבת. והוא הסכים.  כשנכנס לביתו, אומר לו החבר: "תנחש מי התקשר אלי?"  ונקב בשם הנפגע השני אותו הוא מנסה לאתר זמן רב. "הוא מנסה לארגן מפגש בוגרים קטן". "ומה אמרת לו? האם ניסיתם 'להרים' פרויקט לצורך מפגש?"- "ממש לא. אמרתי לו שלא נראה שיצא מזה משהו ובזה בעצם הסתיימה השיחה ". הוא שאל בתמימות מעושה: "איפה הוא גר היום?". החבר נקב בשם מקום נידח. הוא הבין, שכדי להגיע למקום, יהיה עליו להיטלטל בדרכים כהוגן, וגם אז לך תמצא אותו שם!  עד מהרה התארגן לצאת לדרך הארוכה. הוא הגיע למקום הנידח ועמד שם באמצע הרחוב לבד. אין נפש חיה בכל האופק. "טוב, עכשיו שעת צהריים ואנשים עדיין נמצאים בעבודה", חשב.  הוא התחיל לצעוד בלי מטרה מוגדרת, עד שזיהה מבנה של בית-כנסת. "אין לי מה להפסיד. אקבע כאן את מקומי לשעות הבאות. לפנות ערב, כשיגיעו אנשים למנחה-מעריב, אולי יחוס אולי ירחם", חשב לעצמו..  


     כשהוא נכנס לבית-הכנסת, כמעט פרחה נשמתו. בית הכנסת היה ריק. שומם. אבל בפינה אחת ישב מישהו. הבחור שנפגע! הוא הצטמרר.  רק לפני עשרים שניות היה סקפטי לגבי האפשרות למצוא אותו, והנה הוא מולו בגודל טבעי. הוא הרגיש, שיש לו סייעתא- דשמיא ושהקב"ה שמח עם מה שהוא עושה.  הוא ניגש אליו: "שלום עליכם! זוכר אותי מהישיבה?" הוא השיב בחיוב. הם דיברו שיחה סתמית, תוך כדי שהוא חותר ומגשש לכיוון המטרה לשמה הגיע.  תוך כדי כך מתברר לו, שהמציאות הרבה יותר גרועה ממה שחשב. בהתנהגותו הוא פער אצל הבחור שנפגע פצע שבמשך שבע-עשרה שנה! 'שתת דם'. בסופו של דבר העיז לבקש מחילה. הבחור שנפגע השיב בכנות: "אני לא יכול. לא מצליח. לא רוצה להיות שקרן ולומר לך, שסלחתי, כי זה עדיין כואב לי. אבל אני מעריך את הצעד שעשית. תן לי זמן לעבוד על עצמי". חלפו מספר שבועות של שקט ומתח. בסוף הבחור שנפגע התקשר ובישר: 'סלחתי!'.  סיים הלה את סיפורו: "אז אתה רואה אותי ב"ה בריא ושלם ונשוי. למה סיפרתי לך את זה? כדי שתפרסם לאנשים בעלון שלך ('איש לרעהו') שכדאי מאוד להיזהר לא לפגוע בזולת.  אני פגעתי ואינני מאחל לאף אחד לעבור את מה שעברתי!".


 





ח' תשרי ה'תש"פ



"אהב כסף לא ישבע כסף" [קהלת ה', ט'] מדוע בחר שלמה להמשיל את העניין בכסף דווקא ולא בזהב,  אלא – אותיות זהב יורדות, ז (7 (ה (5 (ב (2 ( ואילו "כסף" עולות, כ' [20 [ס' [60 [ף' [80 .[אהב כסף – הרוצה להוסיף ולעלות, ואינו מסתפק במה שחננו הבורא, תמיד יחסר יותר משהוסיף. הגיע לעשרים, יחסרו לו ששים, הגיע לשישים יחסרו לו שמונים, וכן לעולם יחסר לו יותר ויותר, אף פעם לא יזכה ל"שביעה, תמיד ירעב ויחסר. עוד.. עוד.. = גימט' כסף = []160 .


    בכל דבר העדף את החדש, מלבד חברים,  שם העדף את הישן.


     דברי תורה כמטר הם. כשם שאין ניכרת השפעתו של המטר בעת ירידתו, אלא רק לאחר זמן, כך פעולת הלימוד בהשפעתה, אינה ניכרת מיד, אלא לאחר זמן. [מדרש שמחה]


     האדם הבוטח בד' חייו חיי אושר ורוגע הם, הוא אינו דואג כלל ביודעו כי מונחה הוא ע"י בורא העולם אביו אוהבו הסולל לפניו את הדרך הטובה ביותר, ואינו מוגבל כלל ביכולתו לעזור ולסייע לו. כמה מאושר הוא האדם החי באמונה כה חזקה, וכמה אהבת ד' גודשת את ליבו בכל רגע, על כל הטוב אותו מעניק לו ד' השומר ומגונן עליו מכל פגע ומכל תקלה.

בדיקה חוזרת (ישראל לביא)

 

     סיפר הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א: השבוע פג־שתי אברך תלמיד חכם שגר לא רחוק מביתי. אני מכיר אותו ואת משפחתו מילדותי, כיון שיש לשנינו קרובים משותפים. כך שאני מכיר באופן אישי את כל פרטי האנשים עליהם נסוב הסיפור הבא, אותו סיפר לי האברך. וכך הוא סיפר:

 

     "אני עושה שימוש-חכמים אצל הגר"א נבנצל שליט"א, רב העיר העתיקה. לאחר השהות אצל הגר"א שליט"א, הלכתי להתפלל בכותל המערבי. להפתעתי, פגשתי את אחי עומד ומתפלל בהתרגשות גדולה. 'מה אתה עושה פה? מה קרה?' שאלתי, ואחי סיפר: 'בתי נפגשה עם בחור מצוין מספר פגישות כנהוג, אני ישבתי עם ההורים לדבר על ענייני הממון, כספי הדירה והוצאות החתונה, הכל נראה מצוין, היינו קרובים לסגירת השידוך, ואז נזכרנו שלא בדקנו התאמה גנטית. התקשרנו לברר עם נתוני בתי והבחור והתוצאה היתה חד משמעית. לא להשתדך יחד בשום פנים ואופן. הדבר יביא לבעיות גנטיות חמורות ביותר ויש חשש גדול מאד שחלק מילדיהם שיוולדו בעתיד, יהיו חולים במחלה תורשתית. לכן הגעתי להתפלל בכותל המ־ערבי, להעתיר בדמעות לסייעתא דשמיא', סיפר לי אחי".

 

     "חלף שבוע והזוג והתארס, בשעה טובה ומוצלחת"... ממשיך האברך ומספר לי: "נדהמתי וביקשתי מאחי שיספר לי מה קרה בהמשך, ואחי סיפר: 'הבחור פנה להרב חנניה צ'ולק עם תוצאות הבדיקות והרב צ'ולק פסק בנחרצות שלא להמשיך את השידוך בשום אופן. הרב צ'ולק הפנה אותו לגנטיקאי בתל אביב, שהודיע שהשידוך לא מתאים.

 

     בצר לו פנה הבחור לרשכבה"ג מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א ושטח את פרטי המקרה. מרן שליט"א אמר: 'תעשו בדיקה חוזרת'. נכדו של מרן שליט"א, שעמד לידו, הגיב: 'סבא, זאת בדיקת מחשב שאי אפשר לטעות בה'. "ומרן שליט"א פסק שוב: 'תעשו בדיקה חוזרת'. הבחור פנה לעשות כהוראת מרן, והוסבר לו שאין מושג של טעויות בבדיקות אלו, המבוצעות במעבדות באיכות הגבוהה ביותר, המוסמכות על ידי הרשות להסמכת מעבדות ומשרד הבריאות. המעבדות עוברות ביקורות קבועות ועומדות בסטנדרטים גבוהים ביותר. אך הבחור התעקש, אמר שכך הורה לו מרן שליט"א ושהוא מוכן לשלם על הבדיקה כמה שיידרש. הם בדקו שוב והיו בהלם מוחלט. 'אין לזה שום הסבר, אך התוצאות החדשות מוכיחות שאתם יכולים להשתדך ללא שום חשש'.






ז' תשרי ה'תש"פ




בליל כל נדרי, בבית מדרשו של האדמו"ר מבעלז עלה ר' שלום על הבימה והכריז: במסכת שבת פרק ב' נאמר: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, עישרתם, עירבתם, הדליקו את הנר". ויש לפרש את מאמר חז"ל כך: "ערב שבת עם חשיכה"- הכוונה לערב יום הכיפורים בעת הערב שמש, זוהי השעה האחרונה בה יכול היהודי לשוב בתשובה לפני הקב"ה, ובזמן הזה עליו לזכור שלשה דברים: עישרתם - כבר חלפו עשרת ימי תשובה. עירבתם - כבר העריב היום הקדוש והנורא. הדליקו את הנר - כבר דולקים הנרות לכבוד היום הגדול. עד מתי אנו דוחים את עשיית התשובה?! אם לא עכשיו, אימתי!...


     בסיום ההבדלה מברכים איש את רעהו בברכות שנה טובה ומבורכת, תזכו לשנים רבות נעימות וטובות, ומפייסים איש את חברו, כדי להיות נקיים מהשם ומישראל, גם כיוון שאנחנו טהורים וקדושים ודומים למלאכים יכולה הברכה לפעול, כיוון שיש כלי נותן וגם כלי מקבל ברכה. וגם יבוא לביתו בפנים מאירות ושמחות ויברך כל אחד מבני ביתו בכל הברכות.


     בפוסקים נאמר (ראה אור זרוע ח"ב סוף הל' ט' באב) כי ראוי להוריד לפני התיבה מלמד תינוקות שמעמיד תלמידים יר"ש , כי כך התפלל אליהו הנביא בהר הכרמל )עי' ירושלמי תענית פ"ב ה"ח( 'עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי – ענני בזכותי, ענני בזכות תלמידַי'.

     הגאון רבי איצל'ה בלזר היה אומר: "ביום כיפורים יש ים של רחמים, אך צריך להזכר שלא לטבוע בים חלילה!"


אשראי וטוב לי  (השגחה פרטית, עלון 23)

     בכל יום רביעי אני נוהג לערוך את הקניה השבועית לביתי בחנות 'אושר עד', הסמוכה לקניון רב שפע בירושלים. סיימתי את הקניה בשעה מאוחרת . השעה כבר הייתה עשרים וחמש דקות לפני שתים עשרה בלילה, וכאשר סיימתי את החשבון סוף סוסוף התקדמה מאחורי גברת אחת שציפתה אף היא לעריכת חשבון. " אני מתנצל", אמר הקופאי לכיוון הגברת, "אך לא אוכל לערוך לך חשבון. אם אתעכב כאן אפסיד את האוטובוס למקום מגורי בהר חומה ". האישה כעסה, "איך יתכן שאומרים ללקוח לעבור תור? אני מחכה כבר הרבה זמן. שאר העמדות תפוסות, ועכשיו עלי לחכות מחדש. לא יתכן" . "ומה אעשה אם אפסיד את האוטובוס?" שאל הקופאי, לחוץ גם הוא.  באותו רגע נחלצתי לעזרתם. "תעשה לה חשבון",  אמרתי לקופאי. "יש לי כאן אוטו, ואני אחכה לך ואקח אותך לתחנה מרכזית".  הוא הודה לי מעומק הלב, ואני יצאתי עם השקיות לכיוון האוטו, להעמיס הכל בתא המטען. כשסיימתי , התיישבתי על מושב הנהג וחיכיתי . וחיכיתי.  חיכיתי עוד קצת והבחור אינו מופיע. מה קרה ? פתאום ראיתי אותו רץ, קראתי לו, והוא קלט אותי ואמר לי, רק רגע", ונכנס חזרה לשטח הצרכנייה.  לא עוברת חצי דקה, והוא שוב לידי. פתחתי לו את דלת המכונית, והוא נכנס מתנשף. "סע".  התנעתי והבחור, לא פחות ולא יותר, מגיש לי את כרטיס האשראי שלי. "שכחת את זה בקופה!"  התרגשתי. בסך הכל רוצה לעשות טובה, ובאותו רגע אין לי מושג מכמה עוגמת נפש תציל אותי הטובה הזאת. אם לא הייתי מחכה לקופאי, הוא לא היה יכול להביא לי את הכרטיס, וזמן רב היה עובר עד שהייתי רואה אותו חזרה, אם בכלל.


     אף פעם לא מפסידים מלעשות טובה ליהודי.






ד' תשרי ה'תש"פ



בסופו של דבר, הכל מסתכם במה שיש לו על המדף בסוף השנה.


     האדם בכל ענייניו הגשמיים הוא רק כשליח הממלא שליחות !


     האדם הבוחר לסמוך על עצמו, על כוחו ועוצם ידו, מניחים לו מן השמים לעמול בפרך, בנפשו יביא לחמו. ואם לא יעמול,  ירעב ללחם. אבל ינסה נא לבחור במסלול הבטחון,  ישנה את גישתו ויראה כיצד חייו יהיו קלים ונוחים ומאושרים לאין ערוך.


  העולם אומר שיש לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה תיכף אחרי 'נעילה' של יום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

מדה כנגד מדה II

 

     להלן סיפור מופלא ביותר המעובד מתוך 'ווי העמודים 'ממנו ניתן ללמוד, כי מידה כנגד מידה לא בטלה מן העולם , וכי כל מה שהאדם עושה - למעשה לעצמו הוא עושה, ואין בורא עולם מקפח שכר בריה .

     סיפר הגאון רבי אברהם יונה שיינברג שליט"א ראש ישיבת 'נחלת שמואל': ילד יהודי נולד להורים במדינת ניו-ג'רז'י , ההורים שלחו אותו לבית ספר יהודי . מאחר שהיה הילד ברוך כישרונות, אחר הצהריים הוסיף להתקדם וללמוד חומש משניות וגמרא. הלימוד נעשה על ידי אברכים, שהגיעו לקדם את הילדים בתורה . ואכן הילד ב"ה גדל והתעלה בתורה ובמצוות, והיום הוא אחד האברכים החשובים במבצר התורה הגדול בארה"ב , בבית מדרש ליקווד .

     האברך נהג לעלות לקבר אביו בכל שנה ביום היארצייט כדי להתפלל על קברו, וכידוע שיום זה מסוגל לבנים להתפלל על קברי אבותיהם . גם באותה שנה כדרכו מדי שנה בשנה נסע האברך בצהריים לכיוון בית הקברות, כדי לפקוד את קבר אביו , אולם ביציאה מהעיר היה פקק גדול . נסיעה כזו אורכת בדרך כלל כעשרים דקות, אבך באותו היום בגלל הפקק עברו כשעתיים, ולא היה נראה, שמשהו עומד להשתנות . השקיעה התקרבה, והאברך עדיין עומד בפקק, הוא החליט להמתין עוד מספר דקות, ואם יראה, שהפקק לא משתחרר , הרי שאין כבר טעם לחכות והוא יסתובב ויסע חזרה לישיבה . עברו מספר דקות והפקק עומד בעינו, וגם כשהגיע צאת הכוכבים, עדיין מצא את עצמו עומד בפקק האין סופי . בלית ברירה סובב את ההגה, ופנה בחזרה לישיבה, תוך הרגשה של החמצה בלב, על שלא זכה השנה לפקוד את קבר אביו .

     לאחר כשבועיים בעודו נוסע ברכבו, חשב לעצמו: "הרי השנה לא פקדתי את קבר אבי, וכעת אני כבר בדרך, ואין פקקים, אולי אסע כעת לפקוד את הציון ."? וממחשבה למעשה, האברך סובב את ההגה ,ותוך כעשרים דקות הגיע לבית הקברות. כשהגיע סמוך לקבר אביו, ראה , כי עומדים שם כמה יהודים אמריקאים טיפוסיים, שחזותם מוכחת עליהם שהם ל"ע רחוקים משמירה על קלה כבחמורה . לידם עומד גוי כושי ענק ממדים וחופר קבר, ולידו נמצא ארון קבורה. הוא ניגש ושאל לפשר המחזה, והם סיפרו לו, שראש המשפחה נפטר, והם קוברים אותו, ולצורך זאת שכרו את הכושי, שהוא יטפל בקבורה , והם ישלמו לו על כך . רק המחשבה שגוי יקבור את היהודי עוררה חלחלה בקרבו , הוא פנה אליהם , ואמר להם: "אני מוכן להתנדב לעשות את כל הקבורה בידי. תשלמו לגוי, ואני כבר אטפל בקבורה ." הם הסכימו בחפץ לב והוסיפו ואמרו: "מה אכפת לנו, מי יטפל בקבורה, העיקר שלא אנחנו". גם הגוי שמח מאוד לקבל את הכסף ללא מאמץ וטרחה . וכך האברך הפשיל שרווליו, והמשיך בחפירת הקבר , ולבסוף , הוריד לקבר את היהודי, ואמר קדיש, ובזה הסתיים חלקו .

     הדבר היחיד, שהאברך ידע זה את שם הנפטר, ואת עיירתו , האברך מאז הסתקרן לדעת, מי הוא אותו יהודי, בפרט שגם הוא נולד בעיירה זו . כשחזר לביתו התקשר ליהודי, שהיה הגבאי של הקהילה , והוא הכיר את כל יהודי הקהילה, ובפרט שהיה לו גם קשר לכל ענייני הדת, ודאג להגברת התורה והקדושה בעיירה . לאחר דברי נימוסין, אמר האברך: "אני עדיין זוכר את פעולותיך הברוכות בעיירה , ואני מכיר לך טובה על כך. רציתי לשאול אותך - האם אתה מכיר יהודי בשם פלוני ."? תהה הגבאי: "מדוע אתה שואל עליו? מה הקשר שלך ליהודי הזה?". סיפר לו האברך על הנסיעה הלא צפויה לקברו של אביו, ושאותו יהודי נפטר ושהוא קבר אותו במו ידיו . שתיקה שררה מעבר לקו, ואז לאחר דקות ספורות אמר לו הגבאי: "בוודאי שאני מכיר אותו, מדובר ביהודי שבורא עולם חנן אותו בעושר רב. אך לצערי אותו עשיר תרם מכספו להרבה דברים שאינם בקדושה, אבל לא הייתה לו הזכות לתרום לדברים שבקדושה" ." באחד הימים באתי אליו, וביקשתי להתרימו לדבר מצווה , אך הוא סירב בהטעימו, שהוא כבר תרם רבות למשחק פלוני וכו', והסביר שהוא מרגיש 'חיבור' ושייכות לדברים אלה, ולכן הוא תורם לדבר זה, אבל אין לו חיבור לקהילה" ." יצאתי מביתו בפחי נפש, שכן חשבתי, שבכל זאת בתור אדם עשיר הוא יתרום לפחות סכום מסוים .


     לאחר מספר ימים פניתי אליו, ואמרתי לו' : אומנם לך אין חיבור לקהילה, אך לילדים יש לך חיבור . אולי תאמץ לך איזה ילד, ותשלם לו את האברך שיקדם אותו .'? לזה כבר הסכים ."כשגמר הגבאי את סיפורו, השתתק, ולא הצליח לגמור את המשפט, עד שלבסוף פלט בבכי: "אותו הילד שהוא תמך בו - היית אתה..."! 





ג' תשרי ה'תש"פ



אין סיום אמיתי. זה רק המקום שבו אתה עוצר את הסיפור.


    אמר הצדיק מרוזין זי"ע שבשבת אחרונה של השנה יש כח לתקן את כל שבתות השנה דוגמת הרמת קצה המקל שמרים את המקל כולו.


     בחיי הרוח אין סוף  שהוא אינו התחלה.

     היום הוא הדף החדש הראשון של ספר עם 365 עמודים. תתפלל שזה יהיה ספר טוב.    

בקנאו את קנאתי" II (ברכת דוד(

     סיפר הרב יוסף וליס שליט"א (מנכ"ל תנועת "ערכים"): היה זה באחד מצעדות המוות, בימי השואה האפלים. עשרות אלפי יהודים צעדו רגלית עשרות קילומטרים אל עבר מחנה דכאו. הם עשו את המסע בתנאים לא-אנושיים, מלווים במשמר כבד של נאצים וחיילים מקומיים. לאורך כל הדרך התעללו הנאצים בשבויים ששרדו את אימי המלחמה עד כה, ורצחו בהם ללא רחם. לעיתים נורו יחידים ולפעמים נרצחו קבוצות שלמות. רק מעטים הגיעו ליעד, ביניהם גם יהודה-אריה וליס, ששרד את אימי השואה ולאחר מכן זכה להקים משפחה. אוכל ומים לא היו להם. הגרמנים מנעו מהאסירים כל אפשרות להתעכב אפילו כדי לשתות מים. יום אחד, בעוברם מעל נחל, עלה רעיון שטני בס"ד 8 במוחם של מפקדי המסע: זה היה לאחר ימים ארוכים של הליכה מפרכת, ללא מזון ומים. יהודים רבים היו על סף עילפון מרוב צמא. הגרמנים החליטו כי זוהי השעה לאמוד את מידת יכולתם לעמוד בפני הצמא. הם פקדו על קבוצת אסירים, ווליס בתוכם, לרדת אל הנחל, אך אסרו עליהם לשתות מן המים. כאילו לא הגיעה ההתעללות לשיאה, נצטוו האסירים להיכנס למים עד ברכיהם, אך הם הוזהרו לבל יושיטו ידיהם אל המים. לא ניתן לתאר את עוצמת הסבל; גרונם של האסירים היה יבש מצמא, כל גופם זעק למעט מים, והנה לפניהם נחל ובו מים זכים! הם מרגישים את קרירות המים ברגליהם, אך האכזרים אוסרים עליהם להושיט יד ולהרוות את הצמא הצורב. מפקד, נאצי יהיר ואכזר עמד על הגשר, כיוון את רובהו לעבר האסירים וצרח: "כל מי שיושיט יד אל המים - יירה!" הוא לא הבטיח כי מי שלא ישתה מן המים יחיה... רבים לא יכלו לעמוד בצמא הנורא, ואולי העדיפו לשים קץ לסבלם. בזה אחר זה ניסו לקרב את המים אל פיהם - ונורו מיד. וליס היה היחיד )!( שהתגבר והצליח להימנע מלגעת בידיו במים. הוא נותר בחיים, אך האירוע הזוועתי נחקק בליבו וליווה אותו כל ימיו. המלחמה הסתיימה. האמריקאים ובעלי בריתם ניצחו, ועתה הגיעה העת להיפרע מן הפושעים. האמריקאים צדו רבים מפושעי המלחמה הנאציים, מהם מפקדים בכירים במיוחד. וליס שהה אז במינכן, וראה מודעות שפורסמו מטעם האמריקאים ובהן פנייה אל אסירי המחנות לבוא לזהות את הפושעים המבוקשים, כדי למצות עימם את הדין. בעוברו על רשימת שמות המפקדים הגרמניים, זיהה וליס את שמו של אותו מפקד אכזר, שירה מעל הגשר באסירים הצמאים. הוא פנה מיד והגיש עדות כנגדו. המשפט התנהל באולם מאולתר ליד מחנה מעצר. השופט היה קצין אמריקני. על ספסל הנאשמים ישב הפושע הנאצי, אותו מפקד אכזר. וליס החל להשמיע את עדותו ותיאר את זוועות אותו יום מר, שבו קיפדו את חייהם יהודים בדרך אכזרית כל כך בידיה של חיית אדם זו. השופט פנה אל הקצין הגרמני: "האם אתה מודה באשמה?". הנאצי ידע היטב כי מלבד וליס לא נותר שום יהודי חי מאותו אירוע. הוא חש ביטחון גמור להכחיש את האירוע, שכן ידע שאין מי שיוכל להצטרף לוליס ולהעיד. "לא נכחתי כלל באותו אירוע" - ענה לשופט ביובש. הבעת ספק עלתה על פני השופט. הוא פנה אל וליס ואמר: "יש לנו כאן עדות של אחד מול אחד. במצב כזה לא אוכל להרשיע את האיש!". וליס פנה אל השופט וביקש כי יתיר לו לעמוד ליד הגרמני ולהביט לתוך עיניו, כך יוכל השופט לבחון היטב את הבעת פניו של הגרמני ואת תגובתו. השופט הסכים. בעמדו מול המרצח, וכשהוא מישיר את מבטו אל עיניו, תיאר וליס שוב את אשר אירע, ולבסוף פנה אליו בשאלה: "את כל זה אתה מכחיש?!" הגרמני השיב במצב נחושה: "כן". באותו רגע גאתה סערת נפשו של וליס, הוא עט על הגרמני שמולו, תפס בשתי אוזניו ומשך אותן בכל כוחו, עד שאוזן אחת נתלשה ממקומה... חיילים אמריקאים אחזו מיד בוליס, חילצו מידיו את הגרמני ושלחו אותו אל תא המעצר. וליס מצא עצמו בסמיכות לאסירים נאציים, ולא ידע איך תיגמר הפרשה. במרכז מחנה המעצר הייתה חצר גדולה ובה עמוד תלייה. חלונות התאים פנו לעבר החצר. כעבור זמן, בעוד וליס מנתח את אשר אירע, הבחין בהתרחשות בחצר. הוא הציץ מבעד לחלון והופתע לראות את הקצין הנאצי האכזרי, אוזנו חבושה, והוא מובל בידי חיילים אל עמוד התלייה ובא על עונשו. את ניצחונו חגג וליס בתא המאסר, וכעבור זמן קצר באו לבשר לו על שחרורו. וליס שאל: "אינני מבין, אם הנאצי הובל לתלייה, מדוע עצרו אותי?" ענה לו הנציג האמריקאי: "אצלנו לא תולשים אוזניים בבית המשפט, אבל השופט אכן האמין לך. ברור היה לו כי אדם לא יעשה דבר כזה אילולא העיד עדות אמת". לימים סיכם וליס את סיפורו: "זה היה ה'פורים' שלי. אוזן 'המן' הייתה בידי, וגם ראיתי את 'המן' נתלה על העץ... בזכות המעצר יכולתי לראות זאת במו עיניי!"... 




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט