ל' ניסן ה'תשפ"א

כ"ו ניסן ה'תשפ"א

כ"ה ניסן ה'תשפ"א

כ"ד ניסן ה'תשפ"א

כ"ב ניסן ה'תשפ"א

י"ט ניסן ה'תשפ"א

י"ח ניסן ה'תשפ"א

י"ז ניסן ה'תשפ"א

ט' ניסן ה'תשפ"א

ח' ניסן ה'תשפ"א

ד' ניסן ה'תשפ"א

ג' ניסן ה'תשפ"א

ב' ניסן ה'תשפ"א

א' ניסן ה'תשפ"א

ל' ניסן ה'תש"פ ראש חודש אייר

 איסור רכילות הוא אפילו ברמאות, שמנסה להזכיר לו נשכחות על מריבה ישנה שהיתה לו עם פלוני, כשמזכיר את מה שנגרם לו אז, אע"פ שאינו מספר מי עשה הדברים, והרי זה איסור גמור (הל' רכילות, כלל א, סעיף י')

     אמרו חכמים (נדרים סד) ״מצורע חשוב כמת״. מכיוון שהוציאוהו אל מחוץ למחנה ואין לו שִּיחַ וְשִּיג עם הבריות,  הרי חייו אינם חיים, לכך נאמר: "או חברותא או מיתותא״ )תענית כג). [עיטורי תורה[

     בדרך רמז אמרו: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו,  דהיינו שאדם רואה רע, רק במעשיהם של אחרים אבל על עצמו רואה רק טוב, וכמו שאמרו "הגמל אינו רואה את הדבשת של עצמו אלא רק את של חברו", ורבי לוי יצחק מברדיטשוב רגיל היה לומר - הנה הקב"ה ברא לאדם שתי עיניים, האחת - שיראה את המעלות של חברו, והשנייה - שיראה בה את החסרונות של עצמו ויתקן אותם, אך הבריות משתמשים בהן בצורה הפוכה, באחת - רואים את חסרונות הזולת, ובשנייה - רואים רק את המעלות של עצמם. [מאור ישראל דרושים[

     בעת הזאת, בה אין המשחית מבחין בין עשיר לרש, בין חכם לכסיל, ואפי' בין צדיק לרשע, נתאחד יחד - בריחוק מקום וקירוב לבבות. בזוה"ק למדנו (פר' וירא) על רב אחא שעצר מגפה באמירת פרשת הקטורת . ומה מלמדת פרשה זו? שבשחיקת סממנים שונים עד שאין הבדל ניכר ביניהם, מעלים ריח ניחוח להשי"ת.

     בְרִית מילה: לפי דעתי, גם לחַתּונָה צריך לקרוא 'בְרִית מִילָה'... כי אתה עושה אתה בְרִית ומאז אתה לא מוציא מִילָה.    

     הבעל שם טוב הקד' היה אומר: אם חשקה נפשך לבזות מישהו - בזה את עצמך. ואם חשקה נפשך להלל מישהו - מוטב כי תהלל את השם יתברך...

     חודש אייר קרוי 'זיו' כי בבוא האביב יש זיו ויופי בעולם. נראה ביופי הזולת. אילו היינו כולנו זהים לא היה הזיו היופי ניכרים. נתקשר לחברינו בקהילה ובעבודה שלא מתראים עמהם, נתקשר לחברים 'מפעם' שהקשר עמהם נשמר רק ל'הזמנות לשמחות'. נעורר זכות ונזמין לכולנו שמחה, כי ישיש ה' להטיב לנו!

     כתוב בספר 'אור לחיים', זהו שאמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" - התורה הנלמדת על ידי המצורע מתקבלת רק "ביום טהרתו" - שאז היא באה על תיקונה, ואילו עד לטהרה אין לה כל ערך.

בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו"  ("תפארת רפאל"(

     ידוע ומפורסם החסד המופלא שעשה הגאון הצדיק רבי אריה לוין עם החולים המצורעים. הצרעת הינה מחלה חשוכת מרפא,  עקב סכנת ההדבקות מהמחלה נאלצו החולים בה לשהות בבית חולים מיוחד ששכן בשכונת טלביה שבירושלים. שם היו בבידוד, מנותקים מבני משפחתם.

     למצבם הנורא התוודע רבי אריה בעת עומדו בתפילה בכותל המערבי, שמע קול בכי מר של אישה שהתייפחה בתפילתה.  רבי אריה, שהבין שהאישה זקוקה לעזרה, המתין. כשסיימה את תפילתה פנה אליה: "למה תבכי, אולי אוכל לעזור לך". החלה האישה לגולל בפניו את מסכת ייסוריו של בנה - יקירה שחלה בצרעת, ונתון בהסגר בבית החולים, בודד, בלא אפשרות מזור לרפואתו. רבי אריה הזדעזע מהדברים ששמע, והחליט כי חייב הוא להאיר את חשכת חייהם של אותם אומללים. במסירות נפש, מתוך בטחון בה' שלא יינזק, הלך לבית החולים לראות במה יוכל לסייע להם.

     בהגיעו גבר זעזועו כשראה שנים עשר חולים יהודים המוקפים בשלש מאות חולים ערבים ונזירות נוצריות מטפלות בהם. כשראו החולים את רבי אריה פרצו בבכי קורע לב: "זה שנים רבות שלא זכינו לביקורו של אדם מהחוץ ". מני אז החל בתמידות פוקד אותם, כשהוא יושב ולומד עמם ומחזק את רוחם ונפשם. כמו כן דאג להם לאוכל כשר, שאשתו הרבנית מרת צפורה חנה הייתה מבשלת עבורם.

     בהגיע ראש השנה, בגלל שאר חיוביו, שלח את בניו, רבי רפאל ורבי שמחה שלמה לתקוע בשופר לחולים. הם קיבלו על עצמם את התפקיד ברצון ובשמחה, וכפי שסיפרו היה זה מעמד מרטיט לב שלא מש מזיכרונם כל ימיהם! " בהגיענו לבית החולים מצאנו את החולים כשהם כבר ממתינים בדריכות לבואנו. ומה גדולה הייתה שמחתם עת ראו שאכן אבא דאג עבורם לזכותם במצוות היום.

     מחשש להדבקות נותרו החולים לעמוד בפתח חדריהם כשאנו עומדים במרחק מה. כשהחלו להישמע התקיעות נפרץ באחת סכר דמעותיהם, מועקת לבם אשר טמונה הייתה בעומק לבם התפרצה באחת החוצה, ומפיהם החלו להישמע זעקות ויללות אדירות קורעות לב כשאנו נסחפים עמהם בבכי נורא. כך נמשכו התקיעות בקושי רב, כשקולות גניחותיהם ויללותיהם נבללים בקולות השברים ויללות התרועה של השופר".

     הזכיר פעם הגאון רבי יצחק זילברשטיין את הנהגתו זו של רבי אריה לפני הגאון רבי יוסף שלום אלישיב, חתנו של רבי אריה,  ושאלו: "הכיצד רבי אריה סיכן את עצמו בכך?" השיבו: "לרבי אריה היה מותר!" 

השידוך הקרוני

שידוך נפלא מדובר ביממה האחרונה במרפסות בקרית ויז'ניץ בבני ברק - שידוך שנערך על פי כל הוראות משרד הבריאות, החתן והכלה גרים בבניין אחד בכתובת אמרי ברוך 11 בבני ברק. 

אמש (שני) נסגר השידוך לבנו של הרב פנחס ברוך וייס, חתנו של המשב"ק לבית ויז'ניץ ר' הרשל כץ, עם הכלה בתו של ר' שלמה קליין, הסופר הוותיק לבית ויז'ניץ.

המחותנים הם כאמור שכנים באותו בניין, ובעקבות הוראות משרד הבריאות להישאר בבתים, אם הכלה ראתה את החתן מתפלל בדבקות מהמרפסת וביקשה מאח שלה שיציע את השידוך המדובר לאבי החתן. 

ואכן, אמש נסגר השידוך המעניין שלא הצריך את הצדדים לצאת כלל מהבניין ולסגור את השידוך בפורום מצומצם. וכך המחותנים ירדו עם כפפות על ידיהם לשתיית 'לחיים'. הסבא ר' הרשל כץ שלא יוצא מביתו הגיע רק לפתח הבית לשתות לחיים וחזר לביתו.   

ל'בחדרי חרדים' נודע כי הרבי מויז'ניץ סיכם עם החתן הלומד בישיבת ויז'ניץ בבני ברק, שמיד לאחר השידוך ועד לחתונה הוא לא ייכנס לבניין הוריו, עקב כך שהכלה מתגוררת בבניין, ויילך מעתה ועד לחתונה לשהות בבית סבו הרה"ח רבי הרשל כץ.

לנו לא נותר אלא לאחל מזל טוב ובניין עדי עד.

כ"ט ניסן ה'תש"פ



בנובהרדוק היו אומרים על נעלי הבחורים: 'כולם אהובים כולם ברורים, וכולם פותחים את פיהם...'.

    "הגאון מהר"ן אזולאי, אב"ד צפת, תיקן פה שלא לעשות סעודת יום המילה בבשר אלא בדגים, משום שהם נמכרים אצלנו בזול יותר מן הבשר, כדי שלא לבייש את מי שאין לו!"

   הציבור שהתפללו במנין כגון מנייני מרפסות וכד' ולא קראו בתורה, צריכים להשלים הקריאה, וישלימו בשבת הקרובה את כל הפרשות החסרות, אף אם יהיה זה כמה פרשיות יחד (היינו צו שמיני ותז"מ, או אף פר' ויקרא למי שלא קראו).

      חודש אייר קרוי 'זיו' כי בבוא האביב יש זיו ויופי בעולם. נראה ביופי הזולת. אילו היינו כולנו זהים לא היה הזיו היופי ניכרים. נתקשר לחברינו בקהילה ובעבודה שלא מתראים עמהם, נתקשר לחברים 'מפעם' שהקשר עמהם נשמר רק ל'הזמנות לשמחות'. נעורר זכות ונזמין לכולנו שמחה, כי ישיש 

ה' להטיב לנו

הסגולה לשלום בית (מתוך גליון 'משקה ישראל' כי תבא תשע"ט(

     סגולה בדוקה ומנוסה לשלום בית מעשה נאה מסופר על בתו הרבנית שרה מרים ע"ה (אשת הרה"ק מראצפערט זי"ע(  שנסעה לבאבוב לבית בתה אשת ה'קדושת ציון' מבאבוב זי"ע,  וסיפרה הרבנית שרה מרים לנכדה הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע, שפעמים רבות היו באים לבית אביה רבי מרדכי דב זוג מאוקראינה שלא היה ביניהם שלום בית והרבי היה מחזיר את השלום ביניהם, ולאחר זמן היו חוזרים שוב לבקש עצה לשלום בית. עד שפעם אחת ביקש היהודי מהרבי שייתן לו ברכה על שלום בית אחת ולתמיד, שלא יצטרך להטריח את הרבי מדי פעם בפעם... אמר לו רבי מרדכי דב: "אתן לכם סגולה, ביום שישי הבא תלך האשה לג' שכנות שלה ותבקש מהן שרוצה לשפשף ולנקות את הלאקשן־ ברעט שלהן (-עץ מיוחד שעליו הכינו את האטריות לכבוד שבת, והיו כמה עיסות דבוקות על העץ והיה קשה לנקותו) ואם היא תנקה את הלאקשן־ברעט של שלוש שכנות זה מסוגל שיהיה להם שלום בית".

     הזוג האוקראיני קיבל את הסגולה בתום לבב, וחשבו שמסתמא יש בזה סודות גבוהים מאוד. ויהי ביום השישי ותלך האשה לשכנה אחת לבקש שהיא רוצה להיכנס ולנקות את הלאקשן־ברעט שלהם,  כי יש להם איזו סגולה מהרבי לכך. המה ראו כן תמהו, ונתנו לה לעמוד במטבח ולשפשף את הלאקשן ברעט בשמחה.  תוך־כדי שהיא עומדת בבית השכנה, היא שומעת איך שהבעל צועק על אשתו: "מה לך שעוד לא הכנת את המאכלים היום",  ועוד צעקות משונות כאלו. לאחר שיגעה לנקות את האחד הלכה לשכנה שניה וגם ביקשה כנ"ל, ושם בעמדה במטבח שמעה צעקות גדולות יותר מהשכנה הקודמת, איך שהבעל צווח על אשתו: "מדוע עדיין לא כיבסת את הבגדים שלי" וכו' וכו'; וכן היה בשכנה השלישית צעקות קשות וגערות בוז וכו'.  השכנה חזרה לביתה לאחר שפשוף שלושה לאקשן־ברעטן בשמחה, והתחילה להבין שאינה צריכה שום סגולה לשלום בית, כי בהשוואה לצעקות ששמעה בשלושת הבתים של השכנים, הבינה שהצדיק'ל שלה יותר טוב מכולם. וחזר השלום בית לשכון כבוד בביתם עד היום אחרון

אומר הפסוק: "והנה נרפא נגע הצרעת" - הנגע עצמו, העבירה והזדון נהפכו לרפואה ולזכות, וכל זאת בזכות "הצרוע" שחזר בתשובה שלמה.

     אורך ימים הוא דבר שצריך להתפלל עליו בכל בוקר ואולי זה מה שמצווים עלינו הצדיקים האלה בפטירתם, כי הם באו בימים. ''לבוא בימים" משמעו לומר בכל יום: "יום, אני בא!" 

     כאשר האדם שופט ובוחן את עצמו, אל לו לעשות זאת בחומרה יתרה, כי הוא עלול להיכנס לדיכאון ולמרה שחורה. עליו לחפש גם ובעיקר את הנקודות הטובות שבו (גם אם אינן מושלמות ו...) בעזרתן למנף את עצמו ", לְהַחֲיוֹת אֶת עַצְמוֹ וּלְשַׂמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ " ולהשיב לו את בטחונו העצמי . את המבט החיובי הזה, עלינו להפנות לא רק כלפי עצמנו, אלא גם כלפי הסובב אותנו " . וְעִנְייָן זֶה לְחַפֵּשׂ תָּמִיד הַטּוֹב   שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל   (בכל אחד ואחד...) וּלְלַמֵּד עֲלֵיהֶם זְכוּת הוּא עִנְייָן גָּבהַּ וְעָמק מְאד מְאד" .

   כל צעד שיש בחיים האלה,  צריך להוקיר ולכבד. רק להבין, שאנחנו במצעד מופלא של חיים. איזה נס זה, להיוולד. איזה נס זה, חיים.      

 התורם (טיב הפרשה(

     משפחה אחת מן המיוחסות שבארץ ישראל, לא התקיימו ילדיהם ל"ע. הם זכו להיפקד בפרי בטן כמעט מדי שנה, אך לדאבון לבם בתקופה קצרה אחר הלידה מתו היילודים, ונשארו שנים רבות ללא ילדים.  צערם הגדול היה קשה מנשוא. לאחר שזכו כבר להיפקד, ומשכו במשא העובר כל תשעת ירחי ההריון.  בקושי הספיקו לחבוק את התינוק תקופה קצרה ביותר – והנה אבד מהם והלך לנגד עיניהם.  הם כמובן הרעישו עולמות בתפילות, ואף בסגולות אין קץ, ומנגד גם בדרישת הרופאים מקרוב ומרחוק,  לדעת מדוע הילדים לא מתקיימים.

     אחד הפרופסורים הגדולים, מחוקרי התפתחות הילודה באחד מבתי חולים הגדולים בעולם, שהגיע אליו מקרה זה, נגע הדבר מאוד ללבו, ולאחר שבחן היטב את תוצאות הבדיקות הרבות ובדק את כל פרטי התיק הרפואי העבה, הגיע למסקנה ברורה, שהעצה היחידה להצלת היילודים, להחליף תיכף ומיד לאחר הלידה את הדם של התינוק, משום שהגנים הזורמים בדם היילוד מהורים אלו, אינם מאפשרים קיום. ולכן פסק ברורות, שיש להכין מספר מנות של דם מסוג מסוים הנצרך ליילודים אלו, בכמות המספיקה להחלפת כל דמו של התינוק . ההורים שמחו מצד אחד על עצם העצה, המאפשרת פתח הצלה לקיום ילדיהם, אבל מאידך גיסא,  המשימה שהטיל עליהם הפרופסור לא היתה קלה.. הם פתחו במסע חיפוש ודרישה אחר אדם בעל אותו סוג דם, שיסכים לתרום מדמו מספר מנות מכובדות בדיוק בעת לידתו של התינוק.

     החיפוש לא היה קל, אך מה לא יעשו הורים בשביל לקיים את ילדיהם?! –ביררו ושאלו, חיפשו ופרסמו עד שבסייעתא דשמיא נמצא אדם מתאים מחוץ לארץ, שחס וריחם על אותם הורים, והסכים לעמוד הכן, זמין לקראת הלידה ולטוס לארץ הקודש, לכשייקרא להגיע לבית החולים כדי לתרום את דמו לחיי הרך הנולד.  ואכן לתקופת הימים הגיעה העת ללדת בשעה טובה ומוצלחת, האיש התורם עודכן מבעוד מועד, הוא טס במיוחד ארצה כדי לעמוד מוכן להצלת נפש מישראל! בעת שנסעו ההורים ללידה בבית החולים, הצטרף עמהם אותו תורם, הרופאים הקיזו מדמו את הכמות הנצרכת, כשנולד התינוק, היתה מנת הדם מוכנה. הפרופסור הגדול היה נוכח בזמן החלפת דמו של התינוק, כשהוא מקפיד ומשגיח שייעשה הכל בדקדוק כראוי.

     לשמחתם הגדולה של ההורים, התקיים זה הילד לאביו ולאמו, התברר שעצתו הנבונה של הפרופסור הועילה, והילד המשיך לחיות בבריאות טובה ואיתנה לאורך שנים.  ההורים המאושרים לא שכחו לרגע את מיטיבם ומציל חיי בנם, ולא פסקו להודות לו ולהכיר בטובתו.  עוד בטרם עלותו על כבש המטוס, הקיפוהו במתנות עטורות במכתבי תודה נרגשים, שכל משפחתם המורחבת מצטרפת לברכת התודה על זכותו הגדולה להיות שליח ההשגחה העליונה להצלת חיי הבן האהוב.  האיש מצדו הצטנע, ולא הבין על מה המהומה הגדולה, הוא טען שראה זאת מיד, מהרגע הראשון,  כחובתו הטבעית והפשוטה... אם יש בידי האפשרות בתרומה של כמה מנות דם להציל נפש מישראל,  להחיותו ולקיימו – הרי זו חובתי לקום ולהציל! כך אמר בענוותו.  ברם הערכתם והכרת טובתם של ההורים לאותו איש יקר רק התעצמה וגדלה, ככל שראו את הנחת בעיניהם, בהתפתחותו התקינה וגידולו של בנם אהובם, בכל שלב בחיי התינוק, כימי הולדת וכיוצא, שלחו מכתב נאה אל תורם הדם לחו"ל בצירוף תמונות יפות מהתקדמותו.

     כשהגיעה שמחת ה'חלאקה', שלחו מתנה מיוחדת בצירוף תמונת החלאקה עם 'פעקעלאך' בצורת ציצית לכל בני ביתו ומשפחתו, ובמשך השנים נוצרה ביניהם קרבה מיוחדת, עד שחשו כמשפחה אחת,  כך, שבכל התקדמות בחיי הילד קיבל התורם הנכבד תזכורת של מכתב השתתפות בהתפתחות, כגון ב'חומש סעודה', בתחילת לימוד המשניות, עם תחילת לימוד הגמרא ובסיומים וחגיגות שונות...  לשמחת בר המצוה הגדולה של הנער הגיע תורם הדם במיוחד לארץ הקודש, מאחר שההורים טענו,  שאי אפשר לגשת לשמחה הגדולה בלעדיו... כך נמשך כל העת קשר האהבה המופלא עם אותה משפחה , לנער היה חן מיוחד, ועשה חיל בלימודיו ובכל הליכותיו.  הוא ליווה את התקדמותו בכניסתו לישיבה הקטנה, מהטובות והחזקות שבארץ הקודש, ובמעברו לישיבה הגדולה וכו' וזאת – באמצעות חליפת מכתבים תדירה, שהיו ההורים מעדכנים אותו כדרכם בכל קורות בנם, כשאינם שוכחים לציין תמיד את ברכת תודתם, ואילו הוא מצידו היה חוזר ומדגיש, שלא עשה כלום, רק קיים את חובתו הפשוטה, ושמח על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו, כמו שאמרו רז"ל )סנהדרין לז.( "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

     והנה, בהגיע אותו בחור עילוי לקראת עונת השידוכים, סיבב מסבב כל הסיבות – אשר ממנו יתברך בעצמו מפתחות השידוכים, כמאמר רבי ראובן בן האצטרובילי (מו"ק יח ): מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, מה' אישה לאיש – שנעשה זה הבחור חתנו של תורם דמו בכבודו ובעצמו ונשא את בתו לאישה! ונודע אז למפרע, שכל אותה הצלה ותרומת הדם שתרם האיש, חזרה אליו, להחיות ולקיים את חתנו, המעותד לבתו הכלה, עוד מארבעים יום טרם יצירתו... וכמאמר בעולם: "כל מה שאדם עושה,  לעצמו הוא עושה!" כי אכן מחסד ונתינה לזולת לא מפסידים כלום; אדרבה רק מרוויחים בכפלי כפליים, בפירותיהם הטובים שבעולם הזה ובקרן הגדולה הקיימת להם לעולם הבא! 

 

אנשים שתוהים אם הכוס חצי מלאה או חצי ריקה מפספסים את הנקודה. ניתן פשוט למלא את הכוס.

    אש האמונה יכולה להבעיר – ויכולה להאיר. להבעיר ולשרוף ולהיות אש־תופת כשמניחים לה להשתולל חופשית – או להאיר את חיינו ואת כבוד ה' כששמים אותה במסגרת ברורה. מן הסיבה הזו כוללת תורת ישראל דינים ופרטים מרובים כל כך. וככל שאנו מתקרבים לה', כך אנו זקוקים להם יותר.

     אתם יכולים להעניק לאנשים ידע אבל לא לגרום להם לחשוב.

     התעסקו בלאהוב את עצמכם במקום בלאהוב את הרעיון שאנשים אחרים אוהבים אתכם.

מ'סגר' לגאולה (הרב דוד ברוומן שליט"א)

     כשרצו זקני ירושלים לתאר שמחת נישואין אמיתית,  היו אומרים: "מי שלא ראה את שמחת הנישואין של המקובל הגה"צ רבי משה יאיר ויינשטוק זי"ע לא ראה שמחת חתונה מושלמת מימיו!"

     היה זה לפני כמאה ושש שנים, מעט לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. התורכים שלטו בארץ ישראל שלטון עריץ ואכזר . הבחור החשוב משה יאיר ויינשטוק היה ידוע כבר אז כעילוי נדיר. (במהלך חייו הוא חיבר 84 ספרים בכל מקצועות התורה) עם הגיעו לפרקו, הוא בא בקשרי שידוכין עם כלתו הצדקנית דבורה. בינתיים פרצה המלחמה העולמית. בירושלים הוכרז על גיוס כללי. כולם ידעו שהמגויסים למלחמה לא ישובו לעולם. בחורי ירושלים הסתתרו בגגות ובמרתפים. וברחו, בחרדה גדולה, ממקום למקום. החיילים הטורקים היו עוברים מבית לבית, מחדר לחדר, ומחפשים אחריהם.  סכנה נוראה ריחפה מעל ראשם, גזר דין מוות הושת על מי שהעז להשתמט. למרבה הצער היו שמצאו את מותם על הגרדום הי"ד. במשך כארבע שנים תמימות חי החתן משה יאיר על גגותיה של ירושלים, ולמד בהתמדה עצומה בתנאי רעב בלתי נתפסים.

     המלחמה הסתיימה ב"ה בשנת תרע"ח. ועמה בא הסוף לשלטון התורכי האכזר. בחורי ירושלים יכלו סוף סוף לצאת מ'החורים ומהסדקים'. במהלך המלחמה נפטרו הוריה של הכלה. כארבע שנים תמימות היא ציפתה ליום כלולותיה. וכארבע שנים תמימות בכלל לא התקיימה חתונה בירושלים. וזו הייתה החתונה הראשונה.  בערב חג הסוכות. בסוכה הגדולה של בית כנסת 'פרושים' בבתי וורשה, התכנסו כל בני הישוב הישן,  בהתרגשות אדירה, לחגוג יחד את השמחה . כולם חשו כמחותנים ובני משפחה. בסיום החופה. הם פרצו בספונטניות בריקוד ענק של אושר. מעגלים, מעגלים, שלא פסקו עד לשעות הקטנות של הלילה.  כשדמעות השמחה, דמעות הפחד החרדה, ודמעות התקווה והתפילה, נמהלו יחד לשמחה אחת גדולה.

     ימים קשים עוברים עלינו. כל מי שלב יהודי פועם בתוכו, נשבר, למשמע האסונות הפוקדים את העולם בכלל, ואת העם היהודי בפרט. חיים מסתיימים בפתע פתאום. לוויות קטנות וזעירות של יהודים צדיקים המופלגים בתורה ובגמילות חסדים,  יוצאות כבסרט נא רח"ל . יהודים רבים שוכבים מונשמים במצבים קשים בדרגות שונות. לרפו"ש בתושח"י. המספרים הקשים והמזעזעים עלו מיום ליום רח"ל. איש אינו יודע מה ילד יום, ואפילו שעה.  החיים היהודים שלנו השתנו והתהפכו מן הקצה לקצה. תחושה המזכירה את תקופת חורבן בית מקדשנו. דרגת הקושי מטפסת ועולה. בתחילה עוד הותר ללמוד ולהתפלל בציבור מצומצם. אך בהמשך בתי חיינו: הישיבות, תלמודי התורה, בתי המדרשות ובתי הכנסיות נסגרו על מנעול ובריח בזה אחר זה. מקומות שעשרות שנים פעלו 24 שעות כל ימות השנה ננעלו בדמעות. שריד בית מקדשנו - הכותל המערבי. קבר רחל, ומערת המכפלה, סגורים ונעולים . נחמה פורתא מצאנו כשהתכנסנו למניין מצומצם מחוץ לבית כנסת כנזופים כפי שמשלו חז"ל בסוכה: "  משלו משל למה הדבר דומה, לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לקיתון על פניו"... אך גם זה נאסר עלינו. עברנו להתפלל במניינים מאולתרים בחצרות הבניינים. אך גם זה לצערנו נאסר. וכעת אין תפילה בציבור, אין חזרת הש"ץ, אין קדיש, אין ברכו, אין קדושה, אין ברכת הכוהנים, אין קריאת התורה, ואין טהרת המקווה לשבת קודש. "שעריך שוממים מבלי באי מועד". קולות שירת התורה בבתי המדרש הושתקו, ספסלי בית המדרש בוכים. הסטנדרים זועקים יתמות. הלב היהודי רוטט בכאב עצור ורוצה לזעוק: "ריבונו של עולם עד מתי?!" מבקשים אנו בתפילה : "אמן יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא".  בע"ה נזכה שהתקופה הזו תעבור במהירות, הנגיף ייעלם והחולים יבריאו, עלינו לצאת מן הבידוד אנשים חדשים. עם מבט של הודיה על כל מה שהיה נראה עד כה מובן מאליו. נרשום לעצמנו כמה דברים נלקחו או נאסרו עלינו עד כה. כדי להודות מעומק הלב לבורא עולם שקיבלנו חזרה.  השנה במיוחד עלינו לא להסתפק בחזרה לשגרה.  אלא, לבקש, לדרוש, להתחנן, לזכות ל"עומדים צפופים ומשתחווים רווחים"... בבית מקדשנו.  בביאת משיח צדקנו במהרה אמן.

   בנעוריו האריך רבי יחיאל מאלכסנדר בתפילתו, היה שרוי כל היום בעבודתו ומצוי תמיד בצום. אמרו לו: ומה עם הציווי: "ונשמרתם לנפשותיכם"? השיב רבי יחיאל: אם הקב"ה עוזר והתפילה היא כראוי,  מי צריך לאכול?, ואם התפילה אינה ראויה, מי יכול לאכול?

     ההתלהבות "רואה את עצמה בשֵלה לקִרְבַה אל הא-לוקות בלי תיווך אנושי". הנתון להשפעתה מתפקע ממה שבעיניו הוא דבקות דתית, הוא מרגיש שהוא יכול לדלג על כללי הפולחן המקובלים. חוקים ותקנות, חושב המתלהב, נועדו לאנשים רגילים, לא לי. אני, שרוח א-לוקים צלחה עליי, יודע יותר. והדבר הזה, יכול להיות מסוכן מאוד.

     כשילד נופל ופורץ בבכי, בגלל שריטה בברך או במרפק, אל תפטור אותו באמירות מרגיזות כמו "לא קרה שום דבר" "ועד החתונה זה יעבור. תן לו נשיקה, תן לו תשומת לב, וגם פלסטר יעזור.

     מה שאנחנו יודעים זה טיפה, מה שאנחנו לא יודעים זה אוקיינוס.

כשיש שמחה בבית )"אוצרותיהם אמלא"(

     חז"ל אומרים (שבת ל, ב) אין השכינה שורה על האדם מתוך עצבות, כשיש שמחה בבית יש שכינה, וכשיש שכינה יש ברכה בבית, זהו מתכון ברור ובטוח להצליח בהקמת בית בישראל, ולהצלחת האדם בכל אשר יפנה.

     סח רבי אלעזר טורק:  אספר סיפור נורא ששמעתי מהגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, כאשר הספיד את רבנו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בעל 'שבט הלוי':  היה זה כאשר שימש הרב זיכרמן כחבר ועדת הרבנים של בית החולים 'מעייני הישועה' בבני ברק, באחד הימים הוא נקרא למיטתו של חולה במצב קשה שלא עלינו היה משותק ברוב חלקי גופו, בקושי רב יכול היה להניע את גופו או להזיז אבר מאבריו. הוא שאל את הרב זיכרמן בתום לב האם עדין יכול הוא לברך בברכות השחר את ברכת 'שעשה לי כל צרכי', הרי כעת אין לו יותר שום תפקיד בעולם?  השיבו הרב זיכרמן כי הנה המרא דאתרא, מרן בעל 'שבט הלוי', אמור לבקר כאן היום בבית החולים ונציג לפניו את השאלה. ואכן מאוחר יותר כשהגיע הרב וואזנר לבית החולים והציעו בפניו את השאלה, התרגש עד מאוד וביקש להיפגש עם החולה, לשוחח עימו פנים אל פנים.

     כשנכנס לחדר, ליטף הרב וואזנר את ידי החולה באהבה רחימאית וביקש את רשותו לספר לו את הסיפור המדהים הבא: " בבחרותי זכיתי להתלוות למורי ורבי, מרן הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל, בעת שהלך לבקר את אחד מטובי בני הישיבה שחלה במחלה חשוכת מרפא. הבחור שכב אמנם חסר אונים, מיוסר וכאוב בגופו, אולם מרומם בנפשו, שרוי בשמחה ובמצב רוח טוב.  רבי מאיר שהתפעל מאוד מכוחות הנפש הכבירים של תלמידו החולה, שאלו: "שמחה זו – מהי עושה?"  השיב הבחור תשובה מפעימה: "הנה בנוגע למצבי הקשה שאני שרוי בו כעת, שכמעט ואינני מסוגל לעשות דבר, התבוננתי רבות מה התפקיד שלי כאן בעולם? בשביל איזו מטרה השאיר אותי הקב"ה כאן לחיות? עלו בדעתי דברי חז"ל (שבת יב, ב) האומרים: 'שכינה מראשותיו של חולה'. נמצא אם כן, שהתפקיד של החולה הוא להוריד את השכינה לעולם, שעל ידי חוליו ה' יתברך משרה את שכינתו עליו, וזהו תפקיד נעלה וחשוב מאוד.  אולם במקום אחר אומרים חז"ל (שם ל, ב) שאין השכינה שורה מתוך עצבות, לכן אני משתדל ככל יכולתי וכוחותי לא להיות עצב, כי על ידי העצבות מסתלקת השכינה, ואני מועל בתפקידי לגרום שתשרה עלי השכינה. לכן אתם רואים על פני שמחה גדולה כל כך, אני שואב עידוד רב בכך שאני גורם להשראת השכינה בעולם".

     רבי מאיר הביע קורת רוח והנאה מרובה מהאמרה הטהורה והמחוכמת שנשמעה מבחור מיוסר כמותו, והתבטא בהתפעלות: "אמרה כזאת צריכה להישמר לדורות!" בשלב זה אמר הרב וואזנר לחולה בנימה אישית: "כיצד יכול אתה לומר שאין לך תפקיד בעולם, הלא על כתפיך מוטל אחד התפקידים הכי נעלים ומרוממים בבריאה להשרות בה את השכינה!"  

     והוסיף הרב זיכרמן לספר כי לאחר הדברים הנפלאים הללו ששמע החולה מפי הרב וואזנר, השתנה כל מצב רוחו לטובה, והרופאים העידו כי לאחר תקופה גם מצבו הבריאותי השתפר פלאים מעל דרך הטבע. 

אדם יתבע על זה לאחר 120 שנה שלא ביקש עזרה מה׳ לשוב בתשובה... 

    אמר הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל מברלין: מקנא אני במשכילי עירי, פורקי העול, שמעולם לא נכשלו באיסור הרהור דברי תורה במקומות האסורים.

     העולם חושב שתכלית התפילה היא כדי להיוושע. ואני אומר שזו טעות, כל תכלית הצרה היא כדי שתתפלל... הקב"ה מייסר את האדם כדי לשמוע את תפילתו ואז להושיעו. וזהו שנאמר: 'השמיעיני את קולך כי קולך ערב...' (שיר השירים ב', י( (ר' ירוחם ממיר זצוק"ל)

     "ליל שימורים הוא, ר"ת "המחזיר שכינתו לציון", רמז למה שאמרו חז"ל (ר"ה י"א) 'בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל'.

הבוקר הראשון שלהם בארץ ישראל ('דחזיתיה', בשלח תש"פ, מתוך הספר החדש 'מרן בעל האילת השחר' הועתק מהפותח בכ"י).

 

     סיפר רבי שלמה ריין שיחי', בנו של מקים ישיבת 'חפץ חיים' בכפר סבא והנושא בעולה כל השנים, רבי אברהם ריין זצ"ל, מה ששמע פעם מפי הרבנית שטינמן ע"ה על הימים הראשונים לבואם לא"י. "

 

     עם בואנו לארץ ישראל באנו לפתח תקוה, שם היינו בבית פשוט וחסר כל – כפשוטו ממש. הגענו בערב, ובבוקר יצאתי פעם לראשונה לרחוב, שם אני רואה שוק. בשווייץ לא היה שוק, כך שלא הכרתי את זה בכלל, ועמדתי והסתכלתי . ואז ראתה אותה אשה טובת לב וצדיקה, שהיתה מוכרת דגים בשוק [אז מכרו דגים חיים בדוכן]. לאשה קראו גב' פסתרנק,  היא היתה חמותו של רבי אברהם ריין. היא הבחינה באשה העומדת ומתבוננת, וקלטה מיד שהיא לא מקומית. היא שאלה אותה – "מהיכן אתם?".  הרבנית תמר ענתה: "הגענו לארץ ישראל להתגורר כאן" . "מתי הגעתם?" – "אתמול בלילה",  ענתה הרבנית הצעירה. " הגעת לבד?" – "לא, יש לי בעל" . "האם ישלכם עזרה, מישהו דאג לכם?" – הרבנית ענתה: "חבר של בעלי קצת עזר לנו להשתכן" . "איך קוראים לו?" – "וועלעל איידלמן" . אותה אשה יקרה, שהכירה היטב את תושבי המקום בפתח תקוה, הבינה שאם הוא החבר שעוזר המצב שלהם לא הכי טוב... היא הוסיפה ושאלה: "והאם יש לכם מה לאכול ?" – "לא", השיבה הגב' תמר בפשטות, "הבית שלנו ריק ואין לנו גם כסף בשפע, ובאתי לראות מה אני יכולה לקנות" . בנדבת לב בלתי מצויה, נטלה הגב' הנטשעא (הניא) פסתרנק דג טרי שמקודם יצא מהמים, עטפה אותו בעיתון מקומי, מסרה אותו לאשה הצעירה ואמרה לה: "קחי אותו שיהיה לכם מה לאכול".  הרבנית, נבוכה משהו, נטלה בשתיקה את הדג, הנהנה בראשה במבוכה הודתה ופנתה לצאת. אבל אז המוכרת לא ויתרה ושאלה אותה: "האם אתה יודעת לנקות דג?" " לנקות דג?" התפלאה הרבנית תמר (מאיפה שהיא תדע, הרי בשווייץ היו אנשים מסודרים, קונים דגים כשהם כבר מוכנים לבישול). היא נאלצה לגלות שאין לה ידע מוקדם ואמרה כי היא כבר תדע ותלמד לבד כיצד לנקותו. אבל האשה הקדימה אותה ואמרה: "בואי נלך לחנות מכולת שפיץ, שם ננקה לך את הדג ". היא עשתה כדבריה, הם צעדו יחד בשוק לסוחר המבוקש, ואז החלו בנקיון הדג.  באמצע, שאל אדון שפיץ: "גברת, כיצד תבשלי אותו?"  שאלה קשה, באמת היא לא ידעה כיצד תבשל אותו... הוא שאל אותה שוב – "האם יש לך בבית אש לבישול?" הרבנית ענתה כמובן, שאין לה... הסוחר טוב העין ציווה על אחד מעוזריו ללכת לחנות הסמוכה, קנה עבורה פתיליה, הגיש לה אותה ואמר לה, הא לך פתיליה, והוא אף הסביר לה כיצד מבשלים על זה.

 

     הרבנית לא ידעה כיצד להודות לו,  נטלה את החפצים ושבה לביתה, והחלה בהכנות לבישול.  הבוקר חלף והצהרים הגיעו, הדלת נפתחה, והבעל רבי אהרן לייב רואה כי על השולחן מוכן אוכל. הוא הגיב בשמחה: "מצוין , אני רואה שיש לך מה לאכול, אני חוזר לבית המדרש"... והוא חזר לבית המדרש. הוא, כמובן,  לא היה זקוק לכל כך הרבה אוכל... די היה לו בפת שחרית הנאכלת לפנות ערב... " לא היה לך קשה שהוא לא נכנס אפילו לטעום מן האוכל? – שאלתי את הרבנית אודות זה שבעלה שב לבית המדרש" – סיפר רבי שלמה ריין. "היא ענתה לי מיד: 'מה פתאום,  מצוין שהוא חזר. מה יש לו לבן תורה לעשות בבית, מקומו בבית מדרש על יד הגמרא'". 

הנוטריקון של עבדי"ם הוא ד'וד ב'ן י'שי ע'בדך מ'שיחך.

     חמץ – מצה. מובא בשם חידושי הרי"ם זי"ע,  בזוהר הקדוש מובא כי ההבדל בין חמץ למצה היא הנקודה הקטנה, המבדילה בין האות "ה' "לאות "ח'", וזוהי הנקודה היהודית, קוצו של יוד,  הנצרך למסירות נפש, כי בזה תלוי כל היהדות,  כמו השעון אם מתקלקל בנקודה אחת, עומד השעון, כן ביהדות.

     יש לומר את ההגדה בקול רם (הריטב"א בסדר ההגדה). וה"שבולי הלקט" הוסיף שיאמר בנעימה ובשיר, כמו שאמרו אבותינו במצרים שירה והלל באכילת הפסח. ונוהגים שבעל הבית יאמר ההגדה בקול, ושאר המסובין יאמרו בלחש. ועיקר הסיפור - החדווה והשמחה שבליבו (יסוד ושורש העבודה שער ט' פ"'ו(.

'     כרפס' ר"ת כלל ראשון פה סתום, 'יחץ מגיד' גם מה שנחוץ תשתדל לקצר ולומר רק החצי..., ' מוציא מצה מרור' ועל ידי זה תצא מן המצה המריבה והמרור...

בכי מאותת (על-פי 'בארות המים')

קצרה הייתה מחלתו של ר' תנחום. רעייתו הביטה בחוסר אונים בבעלה הדועך אל מול עיניה, וידה קצרה מלהושיע. אדם אמיד היה, ולא חסך בהוצאות להבאת הרופאים הטובים ביותר, אך כל הונו לא עמד מול המחלה הקשה.

לא חלפו ימים רבים ור' תנחום השיב את נשמתו לבוראו. מסע ההלוויה בחוצות העיירה רימנוב, שבה התגורר, היה כאוב. הנפטר היה במיטב שנותיו, ובלכתו הותיר חלל ריק בקרב משפחתו וכל מכריו. הכול פסעו אחרי מיטתו בראשים מורכנים ובעיניים מושפלות. מעמודי התווך של הקהילה היה, וחסרונו הורגש היטב.

במהלך ימי השבעה הרעיפו בני הקהילה ניחומים ועזרה על המשפחה האבלה. אל הבית זרמו משלוחי מזון, וכל צורכי האבלים סופקו ביד רחבה. המנחמים עודדו את האלמנה ושאר הקרובים, והשתדלו להקל מעליהם את צער האובדן.

הימים חלפו והלם האסון התעמעם ונדחק מן התודעה. המת נשכח מלב הבריות, וחיי הציבור שבו למסלולם השגרתי. רק האלמנה נותרה לבדה, מנסה לאסוף את השברים. כשביקשה לטפל בעיזבון שהניח בעלה, גילתה כי לפניה התמודדות נוספת.

מתחת לפני השטח החל להתפתח מאבק מר על ירושת המנוח. קרוביו של ר' תנחום לטשו עיניים אל כספו, בתואנות כאלה ואחרות. המתח בין הצדדים הלך וגבר. תחילה הוצנע, אך כשהובא לשולחן בית הדין של העיירה רימנוב התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול.

הסכסוך קרע את בני הקהילה. רבים נטו לרחם על האלמנה האומללה, שכספו של בעלה היה משענת הקיום היחידה בעבורה. ואולם היו מי שהזדהו עם טענות הקרובים וסברו שהצדק עימם.

בית הדין דן ארוכות בסוגיה שהונחה לפתחו. לבסוף, לאחר דיונים רבים, הוציא את פסק דינו. לא בלב קל אך בתמימות דעים קבעו הדיינים כי הצדק עם הקרובים, וכי ירושת הנפטר תועבר אליהם. הדיינים הסבירו כי התורה הקדושה מצווה עליהם לדון דין אמת ולא לשאת פנים, גם אם הלב נוטה לטובת האלמנה המסכנה.

פסק הדין המם את האלמנה. היא התקשתה להשלים עם ההחלטה. כמוצא אחרון פנתה לכתובת הטבעית שהכירה בעת מצוקה – ביתו של האדמו"ר רבי צבי-הירש מרימנוב.

נוסף על קדושתו הפלאית ומעשי המופתים שחולל נודע הצדיק כאיש חסד מופתי, שעסק ללא הרף במעשי צדקה ועזרה לזולת. אף שבעצמו חווה סבל לא-יתואר, לאחר שהתאלמן משתי נשים ושכל שישה-עשר מילדיו, רבי צבי-הירש האיר פנים לכל אדם, והשתדל לשמח כל נדכא ונזקק.

התייפחויותיה של האלמנה נשמעו היטב מאחורי דלתו של הצדיק. "רבי, הצילני!", בכתה האישה במר ליבה. "נותרתי בחוסר כול! הדיינים נישלו אותי מירושת בעלי. האין צדק בעולם?!". ליבו של הצדיק נכמר למשמע דבריה של האישה המסכנה. הוא הבטיח לה להיכנס לעובי הסוגיה, להפוך כל אבן ולוודא שהדין נפסק כהלכה ושהדיינים כיוונו אל האמת.

זיק של תקווה ניצת בעיני האישה. היא חשה שהושט לה קרש הצלה. בצאתה מחדרו של הרבי הודתה לו נרגשות ושבה לביתה. הצדיק פנה אל אב בית הדין, רבי ישראל הכוהן רפפורט, וביקש לראות את נימוקי פסק הדין.

הדיינים היו נרגשים לשתף את הרבי הגדול בפסק הדין המורכב. "הבה נלמד יחד את הסוגיה", הציע הצדיק בענווה. ספרי הפוסקים נערמו על השולחן. הנוכחים החלו צוללים בעומקה של ההלכה, מתפלפלים בלשון השולחן ערוך ומדקדקים בדברי נושאי כליו.

עד מהרה התחוור כי דעתו של הרבי חלוקה על זו של הדיינים. הוא הקשה על סברותיהם ועל פרשנותם לדברי ההלכה. הדיינים, שהיו גאונים בתורה ובעלי ניסיון רב בפסיקה, ומאחוריהם שנים רבות של הוראת הלכה ודיינות, השיבו בסברות ובנימוקים משלהם.

שעות רבות עלה שאון הדיון מתוך חלל בית הדין, ובסופו של דבר, כששקע להט הוויכוח, הודו הדיינים בפה מלא כי הרבי צודק. שגגה חמורה יצאה מתחת ידם, ועליהם להפוך את פסק הדין. לא הקרובים צודקים בדין, אלא האלמנה.

בלי היסוס מיהרו הדיינים לזַמן את הצדדים לבית הדין, הבהירו כי טעות נפלה בפסק דינם הקודם וכי ירושתו של ר' תנחום שייכת לאלמנה ולא לקרוביו. עיני האלמנה אורו. האיום הגדול על עתיד חייה הוסר, בזכות הצדיק רבי צבי-הירש.

כשיצאו הצדדים מבית הדין, אלה בפנים מעוננות וזו בנהרת שמחה, אזרו הדיינים אומץ וביקשו מהצדיק הסבר. "כיצד ידע הרבי, עוד בטרם עיין בפרטי הסוגיה, כי טעות נפלה בפסק דיננו הקודם?", תמהו באוזניו.

השיב להם הרבי: "בספר התהילים אומר דוד המלך: 'תורת ה' תמימה, משיבת נפש'. פסק דין המכוּון לאמיתתה של תורה, אינו יכול לצער כל-כך בני-אדם. כשבאה אליי האלמנה ושמעתי את קול בכייה, הבוקע מעומק ליבה, הרגשתי שככל הנראה פסק הדין היה שגוי, כי אילו היה צודק – לא הייתה האלמנה שבורה ונסערת כל-כך. אשרינו", חתם הרבי, "שזכינו להעמיד את פסק הדין בקרן אורה ולמנוע עוול חמור מהאלמנה".

  בליל הסדר אנו הופכים את העבר להווה ומנסים לחוות מחדש ולספוג אל תֹוכֵנּו את הגלות ואת הגאולה. את השעבוד ואת החירות. לילה בו אנו שואלים ודורשים בענייני החג. לילה בו חייב כל אדם לראות ו"להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז, ו). גם להרגיש את הגאולה וגם לשדר אותה החוצה, סביבנו.

     הגר"א וסרמן זצ"ל פתח את הסדר באומרו את מנין השנים לצאת בנ"י ממצרים, דבשנת 2448 יצאו בנ"י ממצרים, ולפי"ז יוצא השנה (תש"פ) שלפני 3332 שנים יצאו ממצרים    

    חז"ל מופלא מובא בילקוט שמעוני (רמז תע"ד) ועדיין לא זכה לפרסום. כבר אמרו דרשנים כי כל חז"ל צריך מזל. יש מאמרים השגורים בפי כול, ויש מאמרים נחבאים ולא ידועים, ומצווה לפרסם כאן מאמר נפלא זה. למה סמך יציאת מצרים ללחם? אלא כשם שעשה הקב"ה כמה ניסים לגאול את ישראל, כך הוא עושה בפרוסה הזו.

     הרבה יותר ממה ששמעתי על מתים מהקורונה, שמעתי על אנשים שמתו מהתקפי לב ומחולאים בגלל חתונות שהם לא יכלו לעמוד בהן ובהוצאות שלהן. וחתונה פשוטה כמו שאנחנו רואים בימים הללו - זו שמחת עניים הכי מהממת והכי מדהימה שיש, מפני שהיא מייקרת את הדבר האמיתי, שזה הזוג עצמו."

     ברכת המזון (מכתב שפורסם בגיליון 'על המזון' אדר תש"פ)

     וכך מספר בעל העובדא משה ווילינגער, ממונסי:

     לפני תקופה קצרה נסעתי עם בני משפחתי ברכב שלי מעירנו מאנסי לעיר בולטימור, לרגל חתונה משפחתית. נסיעה זו לוקחת כמה שעות, לכן עצרנו באמצע הדרך באתר מנוחה ['רעסט איריע'], כדי לפוש מטירחא דאורחא ולשאוב קצת אויר וכוח . היות ואנו רגילים כבר מזה זמן רב להקפיד על ארוחת 'המוציא', תוך נטילת ידיים וברכת המזון כראוי וכנכון,  נטלנו שם ידים ואכלנו ארוחתנו, כשבדעתנו לגמור סעודתנו ברכב ולברך ברכת המזון בהמשך הדרך.

     זמן קצר לאחר שהמשכנו בנסיעה, כשרצינו לברך ברכת המזון, הבחנו ששכחנו לקחת עמנו 'סידור' או 'בענטשער' [ברכון]. חיפשנו ובדקנו בין החבילות ובין השקיות אולי נמצא איזה סידור, אבל לא מצאנו כלום.  או אז נזכרנו במה שמובא בשם גדולים וצדיקים, שכשאדם נקלע למקום שאין לו שם סידור לברך מתוכו,  מוטב שיטריח את עצמו ויכתוב את כל נוסח ברכת המזון על דף, ומתוכו יברך ברכת המזון. ללא מחשבה נוספת חילקנו בינינו את כל ברכת המזון, וכל אחד העלה על הכתב חלק מהנוסח. כשגמרנו העברנו בינינו את הדפים על פי סדר , וברכנו את ברכת המזון מתוך הדפים.  לאו בכל יומא מתרחיש לברך ברכת המזון המחולק לכמה סוגי כתב...  ועוד יותר שמחנו שהצלחנו אף הפעם להחזיק במנהגנו היפה, לברך ברכת המזון מתוך הכתב דווקא.

     בערך עשרים דקות אחרי שגמרנו עם 'פרויקט ברכת המזון', הרגשנו פתאום חבטה עזה ופיצוץ אדיר. תוך רגע הבנו שהרכב שלנו היה מעורב בתאונה רצינית. הבטנו סביבנו וראינו שכולם בסדר גמור, יצאנו מהרכב וראינו שאירעה כאן 'תאונת שרשרת',  בה היו מעורבות חמש מכוניות שהתנגשו זו בזו. מכונית שלנו הייתה בדיוק באמצע, כשלפנינו שתי מכוניות ומאחורינו שתי מכוניות.  ארבעת המכוניות ספגו נזקים גדולים, וכמה מהנוסעים הובהלו לבית החולים, חלקם במצבים קשים מאוד.  לא יכולנו להאמין למה שעינינו רואות –  לא רק שאף אחד ממשפחתנו לא נפגע ולא נפצע כלל, גם הרכב שלנו לא קיבל שום שריטה.

     לאחר שהתאוששנו מרגעי הטראומה שעברו עלינו, הודינו ושיבחנו לבורא כל העולמים על הנס הגדול והגלוי שקרה לנו זה עתה. מיד היה ברור לכולנו בלי שום צל של ספק, שכל זה היה בזכות שהתאמצנו לפני כמה דקות לברך ברכת המזון בכוונה ומתוך הכתב . וציטטתי בקול רם לכל המשפחה את ההבטחה הקדושה של בעל ה'עטרת זקנים': "המברך ברכת המזון מתוך הכתב בדקדוק ובכוונה, מסלק מעצמו צרות רבות ואסונות ל"ע". 

     

אמר הגה"צ ר' ישראל סלנטר זצ"ל לפני שאדם מוציא דבריו מפיו הוא הבעל הבית על דיבוריו, אבל אחרי שדיבר והוציאו מפיו הדיבור בעל הבית עליו. 

     "בפמליא של מעלה מבקשים לראות איך מתנהגים בשעת הניסיון באמונה שלמה וברורה. (כ"ק מרן אדמו"ר מסאדיגורה שליט"א)

     הטכנולוגיה התגלתה בזמנינו לא בגלל עלית הדורות אלא אדרבה בגלל ירידת הדורות שהתקטנו מאוד ומן השמים מראים לנו אותות ומופתים על כל שורשי האמונה מה שבעבר היה ברור לכל בלי שום צורך בהוכחות לחזק את האמונה שהקב"ה רואה הכל ושומע הכל וכל מעשיו מתועדים (ח"ח חתימת ספר שם עולם ח"א(.

     למה נקרא הנגיף "קורונה"? שכן "קורונה" בגימטריה היא 367, שזה שווה גם ל-"אני מאמין בסוף טוב". על כן כולנו צריכים להאמין שהכל ייגמר בטוב

 בזכות שמירת השבת (חנה ויסברג)

 

"בתיה, הקבוצה יוצאת ברכבת הערב", אמר הרב פנחס סודאק לאשתו. הוא דיבר אליה בלחישה, למרות שבביתם הפרטי לא היה איש מלבדם.

ברוסיה הסובייטית של שנות ה-40, שבה בכל פינה היו עלולים להסתתר מרגלים, מלשינים או המשטרה החשאית – מקום שעליו נאמר כי לכתלים עצמם יש אוזניים – זהירות וחשאיות היוו חלק מחייהם. לא היה מושג של "יותר מדי זהיר", במיוחד כשהנידון היה נושא מסוכן.

בתיה הייתה מודעת היטב למשמעותה של ההדגשה בדבריו של בעלה ולפוטנציאל התקווה שהיה גלום בה. בני משפחת סודאק התיישבו זמנית בלבוב, עיר הסמוכה לגבול הפולני. הם בחרו במיקום זה כדי לתכנן את בריחתם מברית המועצות. לאחרונה הם השיגו דרכונים מזויפים שיאפשרו להם להתחזות כאזרחים פולניים ולעלות על הרכבת החוצה את הגבול אל החופש.

הקבוצה שפנחס דיבר עליה היו משפחות של חסידי ליובאוויטש אחרים, אשר יחד עמו תכננו את הבריחה הנועזת הזו. אם הקבוצה תיתפס ותעודותיהם תיבדקנה ביתר קפדנות, פירוש הדבר יהיה מאסר מידי וסביר מאוד שאף גזר-דין מוות לכל אחד מהם. זה היה סיכון שהם חשו שעליהם לקחת.

"אבל היום ליל שבת", מחתה בתיה בקול.

"זה פיקוח נפש", השיב לה פנחס בקצרה אך בתקיפות.

בתיה ידעה היטב שחילול השבת מותר אם מדובר בהצלת חיי אדם. היא ידעה היטב, שסיטואציה זו מוגדרת כמסכנת חיים, וכי הנסיעה במצב זה מותרת ללא כל ספק.

"כן, כמובן", היא השיבה בקול רועד, "אבל איך נוכל אנחנו לנסוע? אחרי כל מה שעברנו כדי לשמור על קדושת השבת ולשמור את המצוות, האם נחללן כעת? בנקודה זו?" היא עצרה בהיסוס.

"זו נסיעה מסוכנת. אנו עלולים לשלם עליה בחיינו", היא טענה. "איך נוכל לצאת אליה דווקא ביום שבת קודש?

"לא!" פסקה בתיה ונחישות רבה יותר ניכרת כעת בקולה. "אנו לא ניסע הלילה".

"אנו נפסיד את הרכבת שנוסעת עם הקבוצה שלנו", התנגד פנחס, "אולי לא תהיה עוד הזדמנות..."

"לא", התעקשה בתיה. "אנחנו לא ניסע. אני אלך ואגיד להם".

בטרם יוכל ספק כלשהו לחלחל ולערער את נחישותה, יצאה בתיה בחיפזון במורד מדרגות ביתם לעבר הדלת הקדמית. אולם בחפזונה, היא מעדה על המדרגה האחרונה ונפלה על הרצפה כשכף רגלה מעוקמת מאוד. היא זעקה בכאב, ופנחס חש מיד לצדה. הוא עזר לה לעלות לכיסא והרים את הרגל. תוך רגעים ספורים, כף הרגל התנפחה והפכה לגוש עצום נפוח וכואב.

וכך נעשתה ההחלטה עבור בני משפחת סודאק. עם קרסולה הנפוח של בתיה, יהיה זה בלתי אפשרי לערוך את המסע.

משפחת סודאק חגגו את השבת כפי שעשו בכל שבת – באווירה שמחה ורגועה ככל שיכלו. הם השתדלו לא להרשות לחששות שלהם לפגום בקדושת השבת.

רק מקץ ימים מספר נודע לבני משפחת סודאק גורלם של האחרים שעמם כמעט יצאו לנסיעה.

באותו ליל שישי עלו המשפחות שבקבוצה על הרכבת כפי שתוכנן כשהן נושאות את הדרכונים המזויפים ואת כל רכושם עלי אדמות. החברים המבוגרים בקבוצה נשמו לרווחה כאשר חצתה הרכבת את הגבול בין רוסיה לפולין.

אך תחושת הרווחה הזו לא האריכה ימים, שכן סכנה חדשה ציפתה להם.

קבוצה של שודדי-דרכים חמושים תקפה פתאום את הרכבת. הנוסעים התחננו בפני השודדים לחוס על חייהם. "קחו את כל כספנו ורכושנו, רק תנו לנו לחיות", הפצירו בהם.

למזלם של הנוסעים, השודדים אכן גזלו את כספם ואת רכושם אך הסכימו לא להרוג את כולם. שעות רבות לאחר מכן הגיעה הקבוצה סוף סוף ליעדם בעיר לודז' שבפולין. הם היו אסירי תודה להיות בחיים אך היו חסרי כל ועניים מרודים, שכן איבדו את כל חסכונותיהם.

בעיר לבוב, עם צאת השבת, החלו בני משפחת סודאק לשוב ולתכנן תוכניות לבריחתם. הם קיבלו חדשות על רכבת אחרת שתגיע ותצא מן העיר בליל שלישי הבא. כף רגלה של בתיה החלימה כליל בינתיים, ובני המשפחה עשו את ההכנות הדרושות לעלות על הרכבת.

בתיה ופנחס ושלושת ילדיהם הגיעו ללודז' ללא אירועים מיוחדים, והיו אסירי תודה על כך שהצליחו להימלט מברית המועצות ולהשלים בהצלחה את החלק הזה של מסעם אל החופש.

בזכות כף רגלה הפגועה של בתיה וקדושת יום השבת, הם ניצלו מחוויה מבהילה ומסכנת-חיים והצליחו לשמור על כספם ועל חפצי הערך שלהם, שיהיו כה חיוניים להישרדותם בארץ זרה. בתיה ופנחס שבו וחשבו, כמה אמת יש בפתגם העממי כי "יותר משעם ישראל שמר את השבת, השבת שמרה על עם ישראל".

אחת הילדות שהייתה בנסיעת הרכבת הזו שנדחתה למועד מאוחר יותר, הייתה אמי הרבנית בת-שבע שוחט, הבוגרת מבין שלושת ילדיהם של פנחס ובתיה סודאק. שנים לאחר מכן, היא החלה לשמש יחד עם בעלה כשלוחי חב"ד הראשונים שנשלחו כדי להפיח חיות מחודשת בקהילה היהודית בטורונטו. כמו אחיה ואחיותיה, ילדיהם האחרים של בתיה ופנחס, היא הקדישה את חייה לדבר שאותו נאבקו הוריה כה קשה לשמר, בעוזרה לאנשים אחרים לגלות את יופייה ואת קסמה של השבת ומצוות נוספות.   

אומר דוד המלך: "מלוה ה' חונן דל". אדם המלווה לעני נחשב כמלווה  להקב"ה.   

אם חולה אינו יכול לשתות יין או מיץ ענבים,  ישתה חמר מדינה הכשר לפסח, כגון מיץ תפוזים טהור %100 , קפה ]שתים הראשונים, גם עם חלב( או תה כל מקום לפי הנהוג )מ''ב סקל''ז(.

חג הפסח = 164 בגימטרייה. חכה, עוד יהיה טוב! = בגימטרייה 164 (עם הכולל והמילים) 

     כל מי שהוא בכור או יש לו בן בכור מתענה בערב פסח. השנה ראוי ונכון שעד ערב פסח ישתדל לסיים לפחות מסכת משניות, ואם קשה לו הדבר, יכול בשעת הדחק להשתתף בסיום מסכת גם אם שומעים דרך טלפון או אמצעי תקשורת אחר, וזאת למרות שלא נמצאים בפועל במעמד הסיום ולא בסעודת המצוה.

ממלכת אלוקים וגוי קדוש" - (שבת קדש(.

     הסיפור שלפנינו התרחש לפני שנים ספורות בארה"ב, ברציף תחנת הרכבת. ברציף זה, התעלה שתחת פסי הרכבת הייתה בעומק של למעלה ממטר. קבוצת אנשים עומדת ממתינה לאורך הרציף, הרכבת נשמעת ברקע ותיכף אף נראית באופק. הנוסעים החלו בתזוזה לעבר הרכבת, ותוך כדי כך מעד אדם כבן שישים לתוך התעלה.  הנוסעים הנחרדים ציפו לראות אותו מטפס ויוצא במהירות החוצה בטרם תגיע הרכבת, אבל הגיל ככל הנראה עשה את שלו - האיש ניסה לטפס על הקיר החוצה, ללא הצלחה! הבטון המפויח ניצב מולו כחומה בצורה , וצפירות הקטר ההיסטרי גרמו לו לאבד את עשתונותיו לחלוטין. אנשים טובים מיהרו לשפת הרציף, הושיטו לו ידיים, אך הוא החליק פנימה שוב ושוב. הכל התרחש בחלקיקי שניות, 12 קרונות הרכבת התקרבו בדהרה.  הפאניקה נוראית. חרדת א-לוקים. הרכבת מתקרבת ומתקרבת ואז... באינסטינקטיביות עוצמים כולם עיניים, לא רוצים לראות אדם נדרס למוות. הרכבת עוצרת. צופרי החירום משתתקים. כולם בהלם. דממת מוות. - אבל האיש חי!.

     מסתבר ששניות ספורות לפני הדריסה הוודאית, גילה כושי ענק תושייה, הסתכן, זינק לתעלה, תפס את המבוגר ופשוט 'זרק אותו החוצה', ועוד הספיק לחלץ עצמו לפני הגלגלים. שניהם ניצבו על הרציף ללא שריטה. הניצול קפץ על הר-האדם השחור. חיבק ונישק אותו כמו ילד קטן: תודה! נשיקה. תודה בשמי! נשיקה. תודה בשם אשתי! נשיקה. תודה בשם ילדי!...הניצול כמעט נמס על הרציף, ואילו המציל עמד אדיש. יבש. "עזוב אותי" ביקש. כל הנוסעים ניגשו לראות את הגיבור מקרוב, עטפו אותו בהערצה ובמילים, והוא לא מבין מה רוצים ממנו. בין הנוסעים היה עיתונאי, ששמח על הסיפור החם שנפל לידיו כפרי בשל. אף הוא ניגש אל הכושי, אך בשונה מאחרים - לא הניח לו לחמוק. הוא תיאר בצבעוניות את המעשה האציל, והתעקש לקבל תגובה. "אתה לא רק הצלת את האיש, אלא אף סיכנת את עצמך! מה יש לך לומר על כך, אדוני?! אנשים רבים עמדו על הרציף, ורק אתה זינקת! רק אתה! תגיד משהו, אדוני!" בלית ברירה פער המציל את פיו והסביר: "אני ראיתי את מה שקרה פה כמו כל אחד אחר, אבל אני עובד כמלצר. הבנתי שאם תהיה פה תאונת רכבת, אאחר למשמרת בארבע שעות לפחות. עכשיו תעשה חשבון כמה זה 25.7 דולר כפול ארבע!!!". את הסיפור שח המגיד מישרים רבי ישראל מאיר שושן שליט"א בעודו נאנח: אוי! האיש עשה כזו פעולה עצומה, אבל איפה הראש שלו מונח? בכמה סנטים שהרוויח! הרי זה נורא!. הצלת חיים. חסכת אלמנה. מנעת יתומים. בנית עולמות בשבריר שנייה - ומה המניע שלך לכל המפעל האדיר הזה? - "25.7 דולר כפול ארבע!!!". רק גוי מסוגל לחשוב כך! מה שצריך להוביל אותנו זה 'סוף מעשה במחשבה תחילה', להכניס תוכן ולהקדיש רגע של מחשבה בתוך העשייה. עשית מצווה? גמלת חסד? תייקר את זה! תעריך! הכנת 'מטרנה' לתינוקת באמצע הלילה. למה? "כדי שלא תפריע לי לישון" או "כדי לגמול חסד"?... לו נשכיל להכניס מעט מחשבה על חסד, כוונה ותוכן רוחני לעשייה שאנו ממילא עושים - מעשינו יעלו בערכם בכמה דרגות, והשכר עליהם לאין שיעור. ע"ז אומר הסבא קדישא ה'חפץ חיים' זצ"ל: "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך" )ישעי' מט כג( - לעתיד לבוא נשיא ארה"ב יעשה לנו ספונג'ה בסלון, ומלכת אנגליה תקרצף את המטבח... נשאלת השאלה: האם לבשורה הזו חיכינו 000,2 שנה? עונה ה'חפץ חיים': הבשורה הזו אינה עבורנו - כי אם עבורם. לעתיד לבוא אף הגויים יבינו מהי עוצמתו של יהודי, מה ערך כל מעשה, כיצד ברכה בוראת עולמות, איך בכל מצווה היהודי מזרים שפע לעולם כולו. אז יאמר הגוי לעצמו: אני מתגייר! אבל על מחלקת הגיור ברבנות כבר יהיה שלט ענק: "סגור לנצח!". זהו. יותר לא מקבלים גרים. בשעה זו יאמר הגוי לעצמו: אוקיי. אני מוכן לעשות ספונג'ה בבית היהודי ובלבד שאזכה להידבק אליו. צחצוח נעליים לבחור-ישיבה הינו מעשה מכובד עבורי מלשבת בבית-הלבן! גם מלכת אנגליה תבין ש'בייביסיטר' אצל אשת אברך שווה יותר מכל ארמון 'בקינגהאם'!. אה! מה זה יהודי! מה זו מצווה! כל זה יקלוט הגוי לעתיד לבוא, האם אנו היהודים קולטים זאת כבר עכשיו?!... 

 אם אי אפשר להגיע לרב בעצמו, יכול למנות הרב שליח דרך הטלפון שהרי מעיקר הדין אין צורך בקנין למינוי שליחות (שו''ע חו''מ סי' קפ''ב ס''א), ולכן השנה שיש קושי להגיע לרב עקב בידוד או איסור להסתובב בין אנשים, אפשר לסדר המכירה דרך הטלפון )הגריש''א, הגר''נ קרליץ סידור פסח כהלכתו פי''א הע' 25 ,) דרך הפקס או ע''י אימייל וכדומה, והשכר טירחא של הרב יכול וראוי לסדר בהזדמנות אחרת..

     גם אדם שמנהגו בדרך כלל לא לכלול במכירה חמץ גמור משום חששות שמא לא נעשה כראוי, מ''מ השנה [תש''פ] שנמצאים בשעת הדחק, ולא יודעים מה יולד יום ויתכן שיהיה מחסור כללי במזון לאחר פסח, או הגבלות בנגישות לחנויות, אדם שחושש וירא מפני המצב שלאחר פסח, וכן מי שמוגבל לאכול מאכלים מיוחדים בשביל בריאותו וירא שמא יחסר לו מאכלים אלו לאחר הפסח, מותר לכתחילה להשאיר מוצרי חמץ שיש כבר בבית, אפילו חמץ גמור, ולכלול אותם במכירה עם הרב, ולסגור המקום ולסמן המקום כראוי שהוא מכור לגוי, ולא צריכים התרת נדרים מאחר שהוא שעת הדחק ואופן עראי (פוסקי זמנינו(.

     יש שכתבו שניקיון הבית לפני פסח יש בו משום זכירת עבודת הפרך' וגם מזכיר את התועלת שבאה לעולם אחרי יציאת מצרים דהיינו ניקיון מההרגלים הרעים של האנושות (ספר ואתם עדי פרק א ח 5.)

 

     כל שמבטלים החמץ ערב פסח ואומרים הנוסח 'כל חמירא וכו' ומבינים מה שאומרים (רמ''א סי' תל''ד ס''ב ומ''ב סק''ט), הרי החמץ נהיה הפקר וכבר אינו שלו, ולכן אפילו אם הבית מלא חמץ כגון לחם ובייגלא'ך וכדומה, מן התורה כבר אינם עוברים עליו כלל 'בבל יראה ובל ימצא' (מ''ב סי' תל''א סק''ב(.

ישועה ושתיקה (פניני עין חמד, עלון 780)

     לרגל שמחת ה'אופרוף' של אחיינו, טס ר' אלכסנדר משה הי"ו ממקום מגוריו ביוניון-סיטי שבארה"ב למונטריאול שבקנדה.

     בליל שבת התפלל בביה"כ שהיה סמוך לבית אכסנייתו. כאשר נכנס לביהמ"ד, הבחין, כי בכניסה מתנוססת מודעה גדולה ובה כתוב: "מובא בשם ה'חפץ חיים' זיע"א ששתיקה יפה בשעת התפילה וקריאת התורה, ומסוגלת לכל הישועות ". מודעה זו קשה לפספס, לא ייתכן מצב, שיכנס אדם לבית המדרש, מבלי שיבחין היטב במודעה.  התרגשות עזה תקפה את ר' אלכסנדר משה, כאשר הבחין כי קרוב לעשרה מניינים התפללו שם בנוסף להרבה ילדים ובחורים, ומתחילת התפילה ועד סיומה לא נשמע אף לא משפט אחד של שיחה בטלה! הוא חש בהתעלות נפשית רוחנית גבוהה בקבלת שבת ובתפילת ערבית שלאחריה.

     למחרת הגיע לתפילת מנחה, לאחר מכן שוחח עם הדומ"ץ של ביה"כ והביע את התפעלותו, שאתמול בזמן קבלת שבת וערבית לא שוחחו אנשים באמצע התפילה, התפילה נערכה מתוך יראת כבוד כראוי לבית מקדש מעט, וההקפדה שלא לדבר ולשוחח בעת התפילה נראתה היטב בכל מקום, וזו הסיבה שבא עכשיו להתפלל כאן פעם נוספת. התרגשות נוספת חש בליבו, כשראה את המודעה הגדולה שהשתיקה מסוגלת לכל הישועות, כשהוא עצמו חווה זאת על בשרו את הסגולה לכל הישועות! כששמע הדיין את סיפורו, ביקש ממנו לספר זאת בסעודה שלישית. הוא הסכים לכך ובאמצע סעודה שלישית החל ר' אלכסנדר משה בסיפורו. "

     הסיפור שלי החל בסוף חודש טבת ה'תשע"ה, התחלתי להרגיש כאבים חזקים באזור הכליות. בתחילה חשבתי, שאולי מדובר באבנים בכליות, אולם תוצאות הבדיקה הראו, כי לא מדובר באבנים בכליות". " הרופא שלח אותי לבדיקות מקיפות כולל סי.טי, ובדיקות דם שונות. לאחר מספר ימים, הרופא ביקש ממני להיכנס אליו בדחיפות ואז הודיע לי את הגרוע מכל, גידול ממאיר ל"ע,  שהתחיל באזור הכבד, התפשט לכל האיברים הפנימיים, והוא הגורם לכאבים העזים אותם אני חש". " הוא הוסיף, שהסיכוי לצאת מזה אפסי, ההתפשטות היא כה מקיפה שבשום ניתוח לא יצליחו להוציא ולנקות את כל הגרורות. הרופא אף הקציב זמן, בו ניתן לחיות עם מצב שכזה, מספר חודשים בלבד!"... "

     המצב וההרגשה שלי הייתה בכי רע. סיפרתי זאת לחברי וידידי. לא ניסיתי להסתיר את המצב, חשבתי, כי כמה שיותר אנשים יתפללו עלי, יש יותר סיכויים, שיתקבלו התפילות בשמיים ובורא עולם ישלח לי רפואה שלימה ". "שבת ראשונה לא באתי להתפלל בביהמ"ד בו אני מתפלל עקב חולשה נוראה שתקפה אותי. במשך השבוע לאחר מכן החלו כוחותיי אט אט לחזור, דיברתי עם אנשים שנסכו בי תקווה. ניסיתי להתחזק בכל כוחי באמונה שלימה בבורא עולם שיושיע אותי ולא הנחתי לייאוש להשתלט עלי בשום אופן". " בשבת השנייה חשתי יותר טוב והלכתי לביהמ"ד לתפילה.  לפני התפילה פנה אלי הגבאי וביקש את הסכמתי לערוך עבורי מגבית, והדגיש לא מגבית של התרמת כספים! הסכמתי לכך.  לפני קריאת התורה תיאר הגבאי את מצבי הקשה והאומלל,  הוא פנה בבקשה נרגשת למתפללים לקבל על עצמם לא לשוחח בעת התפילה ובקריאת התורה מתחילה ועד הסוף והוסיף: 'ובזכות זה ישלח ה' יתברך רפואה שלימה לאחד מבני החבורה'.

     קריאתו נענתה בקרב המתפללים וביום שלישי לאחר מכן עלה לביתי לבקר אותי, הוא הגיש לי דף עם שמונים חתימות! של המתפללים, אשר חתמו שהם מתחייבים לא לשוחח שום שיחת חולין בזמן התפילה מתחילתה ועד סופה, אף לא בעת מכירת העליות, והדבר ייזקף לזכותי שאזכה לרפואה שלימה". "

     בשבת שלאחר מכן שרר שקט מוחלט בביהמ"ד בכל עת התפילה וקריאת התורה. במקביל המליץ רופא גדול בתחום לקחת סוג מסוים של טיפול כימותרפי, כניסיון לראות, כיצד המחלה תגיב לזה. ברגע שהתחלתי לקבל את הטיפול חל שיפור מדהים בגופי. בהתחלה עמדו המספרים במחזור הדם על 33,000 ! כשלאדם רגיל המספר עומד על 32 בלבד".  לאחר שתים-עשרה שבועות כאשר ערכו בדיקה חוזרת, נדהמו הרופאים להיווכח, שהמספרים ירדו באופן דרסטי ועמדו על 3,200 ...!הרופא התקשר אלי ואמר בהתרגשות, שהדבר בלתי נתפס, ועפ"י מדעי הרפואה אין אפשרות להסביר עובדה שכזו".  הרופא הסביר: "בדרך כלל יורדים המספרים רק כמה אלפים בתקופה קצרה כזאת, וכאן הם ירדו כמעט בשלושים אלף!  בנוסף לזה מצאו, שהגידול החל להיעלם באופן ניכר, מעבר למצופה, והדבר נותן הרבה תקווה, שאוכל להירפא ממחלתי ". "המשכתי בטיפולים וכעבור שתים-עשרה שבועות ערכו בדיקה נוספת ושוב מתקשר הרופא בהתפעלות ומבשר, שהמספרים ירדו מתחת לשלוש מאות... לדבר שכזה לא היה תקדים!. כל עובדי המחלקה יודעים לספר על הנס הגדול, שראו אצלי.

     אני בטוח, שזכות זו של שתיקה בשעת התפילה היא שעמדה לי,  ועומדת לי בהווה ובעתיד. מצבי השתפר מיום ליום, הכאבים חלפו והפכתי להיות ככל האדם ". "לקראת ראש השנה, כתשעה חודשים מאז פרצה בגופי המחלה, כתבתי מכתב מרגש לכל ידידי בביהמ"ד, הודיתי להם מקרב לב על המאמצים וההשתדלויות שעשו עבורי, וביקשתי שימשיכו להיזהר ולהקפיד על דבר חשוב ונשגב זה ". "כאשר הגעתי הנה, התרגשתי מאוד לראות את המודעה בכניסה ש'שתיקה בשעת התפילה מסוגלת לכל הישועות'. אמרתי, אספר את סיפור חיי, למען ימשיכו להתחזק ולדעת, כי יש דברים בגו, ואכן זו סגולה גדולה ועצומה עד מאוד!".

  אם אתה לומד מתבוסה, משמע שלא הפסדת.

     בדרך כלל נוהגים להחמיר בכל מיני חומרות משום 'חומרא דפסח', מפני שחמץ הוא איסור כרת, ורגיל בו כל השנה, ולכן מי שיכול להמשיך בדרך זה, ימשיך כמנהגו, מ''מ בשעת הסכנה ובעת הדחק ולאור המצב ובאופן שא''א להקפיד על כל דבר, וכן באופן שהחומרות מכבידות על האדם נפשית כך שקשה להישאר בבידוד למשך זמן ובאותו זמן גם להקפיד על כל דבר, אפשר להקל בכמה דינים שהם רק חומרות ולא מעיקר הדין וכיבואר, שהרי שמחת יו''ט הוא גם מצוה מן התורה.

   בין עשרות הציוויים המרכיבים את עשיית המשכן, מופיע ציווי שלא להסיר לעולם מארון העדות את המוטות המשמשים כדי לקחת אותו ממקום למקום. ציווי זה מסמל את הידיעה כי על האדם לדעת להיות מוכן תמיד לצאת למסע שיזמנו לו חייו ולהכין צידה לדרך את התורה והמצוות כפי שהיה בתוך ארון הקודש, שבתוכו היו ספר תורה ולוחות הברית, הציוד הטוב ביותר לכל מסע שיצטרך אדם לעבור במסלול חייו...

     טבע - מובא אשר קדוש אחד שאל להק' החכם צבי והסכים בתשובתו לדבריו הק' של הקדוש הנ"ל. וכך מובא בשו"ת חכם צבי (סי' יח). צריך לידע ששם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע או חמש מאות סמוך לזמנינו מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז"ל, אלא שהקב"ה משיב הרוח והוא יתברך מוריד הגשם, והוא יתברך מפריח טללים, מזה מוכרח שהקב"ה עושה כל אותן הענינים שהאחרונים קוראים טבע באופן שטבע אין בעולם ואותו הדבר שהוא ההשגחה הוא שקוראים טבע. זהו שאמרתי שהא-לקים והטבע והטבע והא-לקים הכל אחד, דעה זו היא ישרה חסידה וקדושה, ואשר לא יאמינו בהם הם קראים ואפיקורסים.

החור באוזן ['באר הפרשה'- ו'פניני עין חמד']

     סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א מעשה מדהים:

     "ישנו אברך יקר וחשוב, אותו אני מכיר כבר שנים על גבי שנים, מאז שהיה נער, אשר בא אליי וסיפר לי את המעשה המדהים הבא: כבר שנים רבות, שאותו אברך סובל ל"ע מ'חור' בעור התוף שבאוזניו. מי שאינו סובל מבעיה זו, אינו יכול להבין, מהו הצער שאותו אדם חש. יש לו חור גדול שלא נסתם, והדבר גורם לו לסבל וצער רב כבר שנים רבות, בכך שאינו שומע טוב באוזניו, ובנוסף שומע צלצולים באוזניים, וכן תוקפים אותו זיהומים חוזרים ונשנים.  מדובר בכאבים עזים באוזניו שחש הוא ללא הרף, ובעיקר על כך שאסור בשום פנים ואופן, שיכנסו מים לאוזניו. כי אם חלילה יכנסו לו מים - יוכפל סבלו פי שניים ושלוש שכן במקרה מעין זה יתפתח זיהום או דלקת באוזניו, ומדובר בכאבים עזים וחזקים... ל"ע.

     בערב ר"ה תשע"ה, הלך אל רבו בבכיות וסיפר לו על הסבל האדיר, שסובל באוזניו כבר שנים רבות ואינו יכול לשאת אותו יותר. שמע זאת רבו בכאב, הביט בפניו והורה לו כי אם הגיע לפחי נפש שכזה, הרי שעליו לעבור ניתוח מידי,  וזאת על אף הסכנות הטמונות בניתוח מעין זה. האברך פנה אל עסקני רפואה, אשר חשו לעזרתו והצליחו בס"ד לסדר עבורו תוך מספר ימים בודדים ניתוח מיוחד לאוזניים אצל פרופסור המוביל בתחומו. מיודענו החל לפתח תקווה שבעז"ה על ידי הניתוח תיפטר בעייתו או לכל הפחות הדבר יקל במעט את הסבל והכאבים, אשר הוא חש מדי יום ביומו.

     התור לניתוח נקבע לאחר ראש השנה. בינתיים, ביומיים של ראש השנה כאבו אוזניו, והאברך חש סבל נוראי באוזניו וזעק לבורא מקירות ליבו שירפא אותו ויושיע אותו במהרה מכאבים אלו.  רגעי השיא הגיעו בשעת התקיעות בו הרהר האברך בתשובה, עשה חשבון נפש וקיבל על עצמו קבלה נפלאה , וכך אמר: "ריבונו של עולם, אדון הכול אשר הכול בידו. אני מקבל על עצמי קבלה חזקה לשנה החדשה, והיא - שלא לדבר כלל בשעת התפילה. ואנא בורא עולם, מתחנן אני , בעבור שאני מקבל על עצמי לסתום את פי בשעת התפילה,  אנא סתום לי את החור באוזניי ורפא אותי מהסבל הנורא".

     "סופו של הסיפור", ממשיך המגיד מישרים, הגה"צ רבי אלימלך בידרמן לספר, "הוא הגיע אליי ואמר לי במילים אלו: " תמו להם ימי ראש השנה המרוממים, והלכתי לבדיקה אצל הרופא לפני ביצוע הניתוח. הרופא מכניס מכשירים לאוזניי,  מביט שוב ושוב. חולפים מספר דקות ומבקש הרופא לערוך את בדיקה בפעם השנייה. הוא עורך את הבדיקה שוב,  מביט באוזניי ולאחר מכן מסתכל עלי ואומר לי בתדהמה: " אני לא יודע, אבל אירע לך נס, שאין לו אח ורע בעולם הרפואה!". אני מביט בפניו כשאיני מבין מהי כוונתו, ואז הוא אומר לי: "אין לך שום חור בעור התוף! החור, שהיה לך בצילומים הקודמים, נסתם לחלוטין. אתה בריא לגמרי,  ואינך צריך שום ניתוח!".

     חתם האברך ואמר: "כל מי שמכיר אותי יודע, כיצד אני סובל שנים מאוזניי, ואף אחד לא האמין למשמע הבשורה.  אוזניי התרפאו לחלוטין, וכיום אני ב"ה שומע מצוין ללא שום סבל וכאב, כשאני לעצמי יודע את הסוד - הקבלה שקיבלתי בראש השנה לסתום פי מלדבר בבית הכנסת, היא זו שעוררה עלי רחמים בשמיים לסתום את החור באוזניי".

 אם אדם מתעלם מהטבע, מתעלם הוא מהסדר שברא הקב"ה בעולם, כיון שהקב"ה ברא את חוקי הטבע, לא לתוהו בראם אלא למען נשתמש בהם ונהיה כפופים להם, וכבר אמרו חז"ל "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים ". ממש כמו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". כמו שניתן ביד האדם לקדם עצמו מבחינה רוחנית כך ניתן לו צו להתגונן בפני פגעי הטבע. לא בגלל שאי אפשר אחרת,  אלא בגלל שהקב"ה רצה שכך יהיה.

     בדיקת מזוזות ביתו, וכפי שידוע, נוטריקון המילה מזוזות הוא ’זז מוות', דעל ידי שיש בפתח ביתו של האדם מזוזות כשרות בתכלית ההידור, המוות מתרחק מעלו ומעל בני ביתו.

    "המשנה במסכת אבות אומרת לפום צערא אגרא, השכר הוא לפי הקושי והצער שיש בכל דבר, וכתוב בספר חסידים טובה מצוה אחת בצער ממאה שלא בצער, וע"כ בימים אלו אשר יש שינוי הסדרים ולחץ הילדים בבית וכמו כן לחץ הפרנסה, ובכל זאת מתחזקים לעשות את רצונו יתברך בזה יש נחת רוח לבורא ב"ה, ובזה אנו עושים את הפתח כחודו של מחט, והקב"ה עי"ז יפתח לנו פתח כפתחו של אולם של ישועות ורפואות ושפע ברכה והצלחה, ולגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן".

"     ונעלם דבר" )ד, יג ( בש"ס מצינו שהגמרא דנה מה דינו של אדם שנכנס לבית המקדש ושכח שהיה בבית המקדש. כיצד יתכן שבן אדם שוכח שהוא בבית המקדש?!  אלא - זהו כוחו של הרגל!  )מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל(

ה‘דיל’ בביתר עלית (‘ביתר עלית אונליין’.)

חברי ועדת תכנון ובניה בעיריית ביתר עילית, שהתכנסו יחד עם מהנדס העיר אבישי מירון על מנת לדון בבקשות שהוגשו על ידי תושבים – נתקלו השבוע בסיפור בלתי שגרתי.

הסיפור פורסם באתר ‘ביתר עלית אונליין’.

באחד התיקים שהתנהלו על תוספת לדירה בגבעה ,A הביעה אחת השכנות התנגדות חריפה. לטענתה, תוספת הבניה של השכן תחשיך מספר חדרים – דבר שיגרום לה נזק.

השכן, מצדו, הציע לשכנים המתנגדים פיצוי כספי בשל הנזק שייגרם לדירה.

לאחר שיח ער בין הצדדים אמרה השכנה: “אני מוכנה לוותר ולהסיר את ההתנגדות שלי בתנאי אחד. התנאי הוא שהמבקש – השכן, יחל ללמוד בקביעות את הדף היומי”.

חברי הוועדה נדהמו למשמע הבקשה.

השכנה סיפרה בשיחה עם ‘ביתר אונליין’, כי באחד הימים הסתכלה אל האזור שבו אמורה להיות התקרה שתחשיך את הבית – וחשבה לעצמה: “כסף בא כסף הולך, אני רוצה משהו נצחי. אני אסתכל כל יום בשבע וחצי שנים הקרובות ואדע שיש לי תמורה”.

כך ההחלטה להצעת הדיל המיוחד הבשילה עד להגשת ההצעה בוועדה.

הראשון שפצה את פיו היה מהנדס העיר שאמר: “אני כבר פה 14 שנה בוועדה ובחיי לא נתקלתי בוויתור כה נדיר ועוד בתמורה לדבר רוחני שכזה, זהו דבר מדהים ומרגש בעיני”.

לאחר ההלם הראשוני נענה השכן לבקשה, והשיב  כי הוא כעת כבר לומד את הדף היומי, אך הוא כמובן מוכן להקדיש את זכות הלימוד עבור השכנים.

הצדדים יצאו מחוץ למליאת הוועדה כדי לערוך הסכם, ולאחר מכן שבו לחדר הוועדה והשכנה הסירה את התנגדותה.

אחד מחברי המועצה שנכח במקום, סיפר ל’ביתר אונליין’: “אני מאמין שזה התיק היחיד בהיסטוריה של וועדת תכנון ובנייה שנפתר באופן רוחני. במרבית התיקים הפשרה היא על פיצוי כספי אבל פה זה היה שונה לגמרי.

“אבישי המהנדס אמר במליאת הוועדה לאחר מכן שהוא הרגיש רגע של קדושה בחדר באותו זמן. אני מקווה ששאר תושבי העיר ילמדו מהוויתור המכובד הזה ויפרגנו יותר אחד לשני”

 אמרו חז"ל (יבמות סג, א) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו', ואין הכוונה שתבוא ח"ו פורענות על בני ישראל, אלא על הגויים ועל כל הרוצחים הרשעים, וזאת כדי לרומם את בני ישראל, ובוודא יש עלינו להכריז הודו לה' כי טוב על כל מהשעבר ועובר עד הלום, אשר כל המתבונן במצב הנוכחי רואה כאן בארץ ישראל רק ניסים ונפלאות אשר השי"ת לא עזב חסדו ואמתו מאתנו, והוא ית"ש יעזרנו כן הלאה יותר כהנה וכהנה. (כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א)

     "ומי שרוצה לחדד את הקול הייחודי שלו, את ראיית העולם שנובעת מתוכו ופחות מהחברה, חייב לבלות יותר זמן עם עצמו, מתוך בחירה. בסופו של יום, זה התהליך החשוב ביותר בגיבוש של האינדיבידואל" ( מחקר של פרופ' דניאל גילברט - חוקר פסיכולוגיה ידוע מהרווארד(.

     כבר הורו גדולים וטובים בדורות עברו איך יש להתנהג ולהישמר בזמנים שכאלו, וב"ה בדורות הללו לא ידענו על כאלו דברים של מחלות ומגיפות שעברו ממקום למקום, אך עתה כשהגיענו מצב כזה צריך לציית לכל מה שאומרים, ולקיים בעצמינו 'לך עמי בא בחדריך וסגר דלתיך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', זה הדבר שהתורה דורשת מאתנו וזה שהקב"ה מצווה אותנו. וברור שעל כל ספק ושאלה צריך לשאול דיין ומו"צ כדת מה לעשות. (כ"ק אדמו"ר מצאנז שליט"א)

     מוטב להיות איכר בריא מאשר קיסר חולה.    

מעייני הישועה (על-פי 'אוצר המכתבים' לרבי יוסף משאש)

"באתי להציע לך עסקה", אמר מחמוד אבו-סלמן לישועה שפורטש, שכנו, כשזה פתח לפניו את הדלת. "אשמע בשמחה", נענה המארח, והוביל את שכנו אל הטרקלין המפואר. השניים שקעו בכורסאות הנוחות, והעשיר היהודי כיבד את עמיתו בקפה מהביל ובדברי מתיקה.

"ניגש ישר לעניין", פתח השכן, מדלג על שלב דברי הנימוסים ואינו מתאמץ להפיג את העננה השורה על פניו. "מה קרה, ידידי?", שאל ישועה, בנימה דאוגה. בין השניים שרתה ידידות ארוכת שנים, בשל מגוריהם המשותפים בשכונת היוקרה בעיר סאלי שבמרוקו והיותם עתירי נכסים.

"אני מציע לך לקנות את הפרדס שלי", הטיל מחמוד את הפצצה.

"מה?! השתגעת?!", נזעק היהודי. "מי מוותר על שכיית חמדה שכזאת?!".

בתוך נכסיו של מחמוד בלט פרדס שופע, שהתברך בשני מעיינות, שנבעו משני צדדיו וסיפקו לו מים זכים בשפע. עצי הגן הניבו פירות משובחים ועסיסיים, שהיו סחורה מבוקשת בשווקים.

"נקלעתי לקשיים", השיב השכן בעצב. "האמן לי, הפרדס הזה יקר לי מכל נכסיי, אך אין לי ברירה. העדפתי לפנות אליך, כי אני סומך על יושרך ותבונתך, ומאמין שבמהרה נוכל לסכם את העסקה".

ישועה עלעל במסמכי הבעלות, ולא הזדקק למחשבה רבה. אמנם המחיר שאבו-סלמן דורש תמורת הפרדס אינו נמוך, אבל ערכו של הנכס גבוה הרבה יותר.

שני הסוחרים צללו לפרטי החוזה, התפלפלו בסעיפיו, ולבסוף לחצו ידיים ונפרדו מרוצים: הערבי יצא ובידו המזומנים הנחוצים לו להיחלצות מן התסבוכת הכלכלית שבה שקע, והיהודי קיבל את הפרדס היוקרתי.

עם שחר מיהר ישועה אל הפרדס שרכש. הוא פסע בשביליו, ושאף אל ריאותיו את הניחוחות המשכרים. "כל זה שלי!", הרהר בעליצות, בעודו מתבשם מהנוף, מתענג על מראה הפירות ונהנה משאון המים המפכים.

חלפו חודשיים. יום אחד ניגש אליו אדם ממכריו, ובארשת פנים קודרת אמר לו: "המקום ימלא את חסרונך". אוזניו של ישועה הזדקפו בתמיהה. "מה אמרת?", שאל.

"גש אל הפרדס שלך", אמר האיש, "תראה בעצמך!".

ליבו של ישועה החסיר פעימה. הוא עלה על סוסו ופתח בדהרה. בהגיעו אל הפרדס נדהם לגלות כי שני המעיינות פסקו מנביעתם, האדמה חרבה ועלי העצים מעידים כי הם סובלים מיובש. "איפה המים?", זעק בחרדה.

תוואי המעיינות נראה עתה כמו בקעים צחיחים. ישועה ההמום לפת את ראשו בידיו כלא מאמין. בלי המעיינות, כל השקעתו הגדולה יורדת לטמיון.

בצר לו פנה לביתו של רבי חיים בן-עטר, ה'אור החיים' הקדוש. על אף גילו הצעיר, שמו כבר יצא לתהילה כמחולל ישועות.

ישועה לא דקדק כל-כך בקיום התורה והמצוות, אך ברגעים קשים נהג להיוועץ בצדיק ולבקש את ברכתו. שבור ורצוץ נפל לרגליו, ובקול בוכים תינה את מצוקתו: הפרדס כולו בסכנת אבדון.

"הירגע נא!", ביקש הצדיק להשקיט את סערת רוחו של האיש. "הבה נשב ונשוחח בנחת". הוא מזג כוס והושיטה לעבר האורח. "שתה בבקשה", אמר לו במאור פנים.

ישועה היה צמא. משעות הבוקר לא באו מים אל פיו. שעות רבות התרוצץ בפרדסו תחת השמש הקופחת, מנסה להבין את פשר התופעה המוזרה. הוא נטל את הכוס, קירבהּ לפיו, ובבת אחת גמע את תכולתה. הוא לא בירך 'שהכול נהיה בדברו' קודם השתייה ולא 'בורא נפשות' אחריה.

עווית כאב עלתה על פניו של רבי חיים. "אכן, נודע הדבר!", קרא מנהמת ליבו.

"מה הכוונה?", תמה האורח.

"עכשיו הבנתי את הסיבה שבעטייה יבשו המעיינות", אמר הצדיק. "יש שתי ברכות שמברכים על שתיית מים: 'שהכול' קודם השתייה, ו'בורא נפשות' לאחריה. הנביא ישעיהו אומר: 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה'. המילה 'בששון' היא ראשי תיבות: ב רכות ש תיים, ש הכול ו בורא נ פשות – יהיו מעיינות הישועה. כלומר, הכרת התודה לבורא העולם על השפע שהוא נותן לנו, היא התנאי לקיומו".

העשיר קימט את מצחו במחשבה, ואז ניצת בעיניו זיק של הבנה. הוא השפיל מבט אל כוס המים הריקה והמתין למוצא פי הצדיק. "הקשב לדבריי", הוסיף רבי חיים ואמר, "משעה שיחזרו המעיינות לנבוע, עליך להשגיח שכל יהודי שמבקר בפרדסך ומבקש ללגום ממי המעיינות, יברך את שתי הברכות האלה".

ישועה הנהן בהכנעה. לא חלפו עשרים וארבע שעות, וכבמטה קסם – המים החלו לבצבץ בקרקעית המעיינות. תחילה בקילוח דק, ואט-אט גבר והיה לזרימה קולחת, שהחזירה את החיים לפרדס.

ישועה מילא את הצעת הצדיק, והעמיד שומר שתפקידו להזכיר לכל יהודי לברך את שתי הברכות על המים. יהודי המקום אף נתנו שם למעיינות האלה – 'מעיינות חיים', על שמו של 'אור החיים' הקדוש, וידעו לספר כי מימיהם נושאים סגולות ריפוי מיוחדות.