השואה

השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריה ובעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד סביב שישה מיליון . בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות.

הנאצים רצחו גם מיליוני לא-יהודים במלחמת העולם השנייה ביניהם צוענים, גרמנים בעלי מוגבלויות ופגועי נפש, אזרחים פולנים ושבויי מלחמה מברית המועצות, אך המושג "שואה" משמש על פי רוב בהקשר של השמדת היהודים.

אף על פי שרדיפות על רקע אתני אינן נדירות בהיסטוריה האנושית ובייחוד בתולדות היהודים, השואה נחשבת יוצאת-דופן הן בממדיה והיקפה, הן בשיטתיות הרצחנית והן באידיאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית-אתנית ולא דתית. מקרים של טבח המוני על רקע לאומני, גזעני או אידיאולוגי התרחשו גם קודם לשואה - למשל רצח העם הצ'רקסי באמצע המאה ה-19 או רצח העם הארמני במהלך מלחמת העולם הראשונה, וגם אחריה, בעיקר באפריקה ובאסיה; אך מעולם לא באופן שיטתי ומאורגן, כפי שביצעה גרמניה הנאצית.

על פי התיקוף הרחב, מתחילה תקופת השואה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, שעמה החלו רדיפות היהודים במדינה זו. בהגדרתה המצומצמת יותר, תקופת השואה החלה בימי מלחמת העולם השנייה בקיץ 1939 לאחר הפלישה לפולין ותחילת הגירוש לגטאות. השואה עברה לשלב חדש עם תחילת הרצח ההמוני לאחר הפלישה הנאצית לברית המועצות ביוני 1941, והיא הסתיימה רק עם שחרור מחנות ההשמדה בידי בעלות הברית ב-1945.

לפני המלחמה, מדיניותה של גרמניה הנאצית התמקדה בעיקר באפליה חוקתית ועידוד הגירה של היהודים אל מחוץ למדינה. אווירת המלחמה הביאה להחרפה משמעותית ביחס ליהודים. לאחר שכבשו שטחים נרחבים באירופה, החלו הנאצים לגרש את היהודים בחלק מהשטחים הכבושים מבתיהם ולרכז אותם בגטאות ובמחנות, ואחר כך, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, החלו גם במעשי טבח המוניים, לעתים קרובות במחנות השמדה מיוחדים שהוקמו לשם כך ותוך שימוש במתודות שכללו תאי גזים, שבהם נרצחו הקורבנות באמצעות הרעלה בגז תעשייתי.

השואה התרחשה בכל מקום שאליו הגיע הכיבוש הגרמני, לרבות צפון אפריקה. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי, גם כאלו שהיו יהודים-למחצה, וגם כאלו שהמירו דתם. בתחילה נורו הקורבנות לבורות. מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל את הגטאות, מחנות עבודה, ומחנות השמדה. מלבד קיפוח חיי אדם רבים, תוצאה נלווית של תקופת השואה הייתה חיסול הקהילות היהודיות הרבות שהתקיימו ושגשגו ברחבי מרכז אירופה ומזרחה. השפעתה של השואה על קהילות היהודים באירופה הייתה בלתי הפיכה. ההכחדה המספרית של היהודים, בנוסף על חורבן מרכזי הרוח והתרבות שלהם במרחב שבין מרכז רוסיה לגרמניה והולנד במערב וטריפולי בדרום, קטעה את רצף הזהות היהודית בן מאות השנים ביבשת. לאחר המלחמה עבר מרכז החיים היהודיים מאירופה לישראל ולצפון אמריקה.

הערכת ממדי השואה בתולדות עם ישראל והאנושות, תכניות למחקרה במסגרת היסטורית אקדמית, והצגתה בתערוכות ובמוזיאונים, החלו עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, נקבע יום זיכרון שנתי, "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", בכ"ז בניסן בשל סמיכותו ליום פרוץ מרד גטו ורשה. "יום הקדיש הכללי", שבו נהוגה אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע, נקבע ליום עשרה בטבת. במדינות רבות מציינים את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. "יד ושם", הוא מוסד רשמי להנצחת זכר השואה בישראל.

עליית האנטישמיות בגרמניה בעת החדשה

הבנת שורשי האנטישמיות הגרמנית שנויה במחלוקת בין היסטוריונים, בין אלה שרואים בה תופעה ארוכת ימים, לבין המדגישים את אופייה המודרני הייחודי. חלק מההיסטוריונים ובהם יהודה באואר, ראול הילברג ולוסי דווידוביץ' גורסים שהחברה והתרבות הגרמנית היו נגועות באנטישמיות מאז ימי הביניים; לטענתם, קיים קשר אידאולוגי ישיר בין גירוש ורציחות המוניות של יהודים לאורך ההיסטוריה, למשל בתקופת מסעי הצלב, לבין הרדיפות הנאציות ומחנות ההשמדה‏.

לעומתם, היסטוריונים אחרים סבורים שהאנטישמיות הגרמנית היא ביסודה תופעה מודרנית הקשורה לעליית הלאומנות והפשיזם. במאה ה-19 הוכנס לראשונה לשימוש המושג "אנטישמיות"‏, שעניינו שנאת עם ישראל המודרנית והעדכנית, הנבדלת מהגרסאות הקודמות (הדתיות) שלה, מאז העת העתיקה.

בגרמניה קמה התנועה הפולקיסטית שבין הוגיה היו יוסטון סטיוארט צ'מברליין, ופאול דה לגארד. התנועה קידמה גזענות שהתבססה על טיעונים ביולוגיים פסבדו-מדעיים שראו ביהודים גזע שנמצא במאבק עם הגזע הארי על השליטה בעולם. במאבק‎ ‎זה, הם האמינו, רק אחד יכול לצאת כשידו על העליונה. האנטישמיות הפולקיסטית כללה סטריאוטיפים מהאנטישמיות הנוצרית, אולם היא נבדלה ממנה בכך שכאמור התייחסה לפן הגזעי-אתני של היהודים והדגישה אותו על-פני ממד הדת. הרמן אלוורט, אחד ממנהיגי הפולקיסטים, כינה את היהודים בנאום שנשא ברייכסטאג ב-1895 "חיות טרף" ו"חיידקי כולרה" וקרא "להשמידם" לטובת המשכיותה של האומה הגרמנית. היינריך קלאס, מנהיג האיגוד הכול-גרמניה פולקיסטי, כתב בספרו "אם אני הייתי הקייזר" (בגרמנית: "Wenn ich der Kaiser wär") שפורסם ב-1912, שיש לשלול מיהודי גרמניה את אזרחותם, ולתת להם מעמד של זרים. קלאס גם קרא להדיר את היהודים מכל היבטי החיים בגרמניה ולאסור עליהם להיות בעלי אדמות, לעבוד במשרה ציבורית או לעסוק בבנקאות, בעיתונאות ובכל המקצועות החופשיים. יהודי, לפי קלאס, היה כל אדם שהיה חלק מהדת היהודית ביום כינונה של הקיסרות הגרמנית ב-1871, או כל אדם שיש לו לפחות סבתא או סב יהודי אחד.

בתקופת הקיסרות הגרמנית הפכה האנטישמיות, בצורתה הפולקיסטית, לנפוצה ומקובלת בכל רחבי גרמניה‏. חלק מהמגזרים המשכילים אימצו אידיאולוגיה שבבסיסה תפיסת עולם, ולפיה קיים אי-שוויון מהותי בין גזעים שונים של בני אדם. אף על פי שמפלגות פולקיסטיות נחלו מפלה כבדה בבחירות לרייכסטאג ב-1912, ונמחקו למעשה מהמפה הפוליטית הגרמנית, הרי שהאנטישמיות הפולקיסטית שולבה במצעיהן של כמה מפלגות מהזרם המרכזי.

המפלגה הנאצית שהוקמה ב-1920 התבססה רבות על האידיאולוגיה הפולקיסטיות, ובין היתר אימצה את רעיונותיה האנטישמיים‏. מנהיג המפלגה, אדולף היטלר, אשר נתמך על ידי הגנרל לודנדורף שהיה ראש המטה הכללי הגרמני במלחמת העולם הראשונה, הפך את שנאת היהודים ליסוד האידיאולוגי שלה‏.

בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ומדעיות שחלו בתחילת המאה ה-20 בגרמניה ועלייתה של מדינת הרווחה, התפתחה ציפייה בציבור הרחב לכך שכל הבעיות החברתיות עומדות בפני פתרונן וחברה אוטופית בדרך לקום‏. במקביל, הפכה השקפת עולם גזענית, הרואה בחלק מבני האדם בעלי ערך אבולוציוני רב יותר מאחרים, נפוצה יותר ויותר. השקפה זו התבססה על תאוריית הדרוויניזם החברתי ופילוסופיית האאוגניקה‏. לאחרמלחמת העולם הראשונה, התחלפה האופטימיות ששררה בציבור לפני המלחמה בהתפכחות כואבת, בעקבות הסכמי השלום, המשפילים מנקודת מבט גרמנית. הדמוקרטיה החדשה שכוננה במדינה לאחר המלחמה הייתה שברירית.

האידיאולוגיה הנאצית

האידיאולוגיה הנאצית הותוותה בעיקר על ידי היטלר, אשר ניסח את עקרונותיו בשבתו בכלא הגרמני, בספרו מיין קמפף. יחס האיבה וההתנגדות ליהודים ניצב במרכז האידיאולוגיה הנאצית, והם הוצבו בתחתית ההיררכיה של המין האנושי, כאשר הגזע הארי ניצב בראש. האידיאולוגיה הנאצית שמה לה ליעד מרכזי לסלק כל יהודי מעל פני האדמה. מכיוון שחלק מהיהודים היו נתונים בתהליך התבוללות בסביבתם, נתנו האידיאולוגים הנאצים את דעתם על מי שמוצאם היה מעורב, יהודי בחלקו וארי בחלקו; ובפועל נקבע בחקיקה הנאצית כי כל אדם שהיו לו שלושה או ארבעה סבים או סבתות יהודים אמור היה להיות מושמד, אלא אם סבם וסבתם המירו את דתם לפני 18 בינואר 1871, מועד הקמתה של גרמניה.

הרדיפה הגזענית ללא פשרות של כל יהודי, הייתה מודרנית במהותה. זאת שכן באירופה של ימי הביניים, במקרים רבים שבהם בוצען רציחות רחבות היקף כלפי מיעוטים בכלל וכלפי יהודים בפרט, ניתנה לקורבן אפשרות להינצל על ידי המרת דת או על ידי כניעה והתבוללות באומה השלטת. אפשרות בחירה זו לא עמדה בפני היהודים שחיו באירופה תחת הכיבוש הנאצי. יתר על כן, במקרים רבים בהיסטוריה שבהם התחולל רצח עם, הושפע ביצועו גם משיקולים פרגמאטיים, כגון שליטה על שטח ומשאבים כלכליים. רדיפות היהודים, נישולם ורציחתם אמנם העשירו את המדינה הגרמנית ואזרחיה, אך גם תבעו משאבים רבים לארגון ולוגיסטיקה של שינוע אל מחנות ההשמדה, הקצאת כוחות לדיכוי המרידות של לוחמים בגטאות וביערות וניהול מערך מודיעין לאיתור יהודים ויהודים-למחצה. מאמצים אלו המשכו גם בשנה האחרונה למלחמה כאשר מצבה של גרמניה התדרדר במהירות. על כן, ההיסטוריון יהודה באואר סובר שרצח העם שהתנהל בשואה התבסס על שיקולים שמקורם בתפיסה הנאצית המדומיינת של היהודים כאויב בעל עוצמה. לדעתו: "המניע הבסיסי (לשואה) היה אך ורק אידיאולוגי ומקורו בעולם מדומיין, שנוצר במוח הנאצי, בו מזימה של היהדות הבינלאומית להשתלט על העולם עמדה בסתירה לשאיפותיו המקבילים של הגזע הארי. אף רצח עם מעולם לא התבסס כה לחלוטין על מיתוס, הזיות ואידיאולוגיה לא פרגמאטית שבוצעו לאחר מכן באמצעים רציונאליים ופרגמאטיים במיוחד. בדומה כתב ההיסטוריון הגרמני אברהרד יקל: "מעולם לפני כן לא קמה מדינה, שבהנחיית העומד בראשה, החליטה והצהירה שקבוצה מסוימת של אנשים, ובהם מבוגריה, נשותיה וילדיה, ירצחו במהירות האפשרית, ולאחר מכן המשיכה וביצעה החלטה זו תוך שהיא משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותה''.

האידיאולוגיה הנאצית הדגישה את תורת הגזע ואת הדרוויניזם החברתי והקצינה אותם, וכפועל יוצא, היא הדגישה את "טוהר הדם" של העמים ה"אריים", ולמעשה גם את שנאת הזרים. תורת הגזע נתנה הסבר אידיאולוגי למעשי הרצח השיטתיים שהתבצעו בכל השטחים שנכבשו על ידי הנאצים כלפי יהודים. רובם בוצעו במרכז אירופה ובמזרחה, שם חיו למעלה מ-7 מיליון יהודים ב-1939. המושג "מרחב מחיה" התבסס על תורת הגזע שאליה נוספו טעמים פרקטיים. היטלר סבר שהעמים הסלביים הם נחותים ביחס לגזע הארי, ויוכנעו, ישועבדו או יושמדו, במוקדם או במאוחר, על ידי "החרב הגרמנית" ו"האומה הגרמנית" לצרכיה השונים; תפיסת עולם זו כללה את התוכנית לסיפוח שטחיהן של פולין וברית המועצות, שיהפכו לרזרבות הקרקעיות של האומה הגרמנית.

שלב ראשון, בשנים 1933–1939: רדיפת היהודים בגרמניה הנאצית

 

יהודי גרמניה הנאצית

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 התפתחה מדיניותם בנושא היהודים בשתי דרכים: חקיקת חוקים וגזירות נגד היהודים, ומעשי אלימות והשפלה גם אם מחוץ לחוק. לאחר שקיבלו הנאצים רוב ברייכסטאג, הם חוקקו את "חוק ההסמכה" שהעניק לממשלה למעשה סמכויות דיקטטוריות. המשטר הנאצי עשה לביטול החירויות של האזרחים ברוח הדמוקרטיה, שהיו נהוגות בתקופת רפובליקת ויימאר; המפלגות (מלבד הנאצית) והאיגודים המקצועיים פורקו, הכנסייה הפכה לכלי שרת של השלטונות והמדינה אורגנה מחדש בתהליך שנקרא "האחדה". כפי שהבטיחו לבוחרים במצעם, פתחו הנאצים מיד לאחר עלייתם לשלטון בתעמולה נמרצת ובפעולות אלימות כנגד יהודים ברחבי המדינה, בחרם כלכלי כנגד סחורות של יהודים, בהרחקת יהודים מהשירות הציבורי, מהנהלות בנקים ומהסגל האקדמי; חלק מהפעולות הללו הופעלו גם על בני זוג של יהודים.

כך למשל, ב-9 במרץ 1933, התחוללו פרעות ביהודי ברלין. ב-11 במרץ 1933, התפרצו אנשי האס אה (פלוגות הסער של המפלגה הנאצית) לבניין בית המשפט בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים: שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פרעות ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה, ולאחר מכן חרם אחד באפריל 1933 ובמאי אורגנה שריפת ספרים כאשר המונים משולהבים התכנסו בכיכרות הערים והשליכו לאש ממיטב הספרות, שכתבו יהודים או שרוח יהודית נשבה בהם לדעת הנאצים. היהודים פוטרו מעבודותיהם, סולקו מאיגודים ומועדונים ולמעשה נודו מרשות הרבים הגרמנית העדכנית, ובמקביל סבלו מאלימות מילולית וגופנית מאזרחים ואנשי כוחות הביטחון הנאצים.

שיאה של החקיקה הנאצית היו חוקי נירנברג, ששללו למעשה מהיהודים את אזרחותם (וביטלו את התהליך האמנציפטורי שהחל בשלהי המאה ה-19), והגדירו את היהודים כגזע שונה ומזיק, שיש להוקיעו מהחברה הכללית. חוקי נירנברג קבעו דרגות שונות של בני גזע מעורב, "מִישְׁלִינְג", שלהם הותרו זכויות אזרח מסוימות שנשללו מהיהודים. הם כללו את "חוק אזרחי הרייך", שתמציתם: רק בני אדם ממוצא גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני"‏, שעל פיו אסורים נישואים בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי" על פי הנאצים: מי שלפחות שלושה מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק שניים מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה או נשוי ליהודי. באותה עת, נדרשו רבים שנחשדו כיהודים-למחצה להוכיח ולתעד את מוצאם. החוקים לא הפלו חיילים בצבא הגרמני, שחלקם היו חברים ב"ברית הארצית של חיילי החזית היהודים".

בשנת 1936, חלה החמרה נוספת במצב יהודי גרמניה, כאשר נכפתה עליהם העברת רכוש (החל משנת 1933) לידי הגרמנים. במסגרת התהליך, שנקרא "אריזציה", השתלטו גרמנים, חלקם אנשי המפלגה הנאצית, על רכוש יהודי: חנויות, מפעלים ונכסי דלא-ניידי, והעבירו אותם לרשותם. באותה שנה נרשמו הישגים חשובים במדיניות החוץ של גרמניה, כאשר חתמה על הסכם עם יפן, כנגד הקומוניזם, שאליו הצטרפה איטליה הפאשיסטית לאחר שנה. האבטלה חוסלה והכלכלה הגרמנית התחזקה, בין השאר בשל הפניית העובדים אל מאמצים להכין את גרמניה למלחמה.

במרץ 1938 סיפחה גרמניה את אוסטריה. מיד לאחר הסיפוח החלו הנאצים לרדוף גם את יהודי אוסטריה, שמנו כ-185 אלף נפש. באוגוסט 1938 חוקק "חוק שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אישה 'שרה'. באותו החודש הוקמה גם הלשכה המרכזית להגירת יהודים בווינה שבראשה עמד אדולף אייכמן, שהפעילה אמצעים ברוטאליים במטרה לעודד יהודים לעזוב את אוסטריה, שהפכה להיות חלק מגרמניה הנאצית.

יהדות גרמניה, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה מפולגת לזרמים - אורתודוקסים, ליברלים, מתבוללים וציונים, נערכה מחדש למול התמורה. הוקם ארגון גג משותף: הנציגות הארצית של יהודי גרמניה, שבראשה עמד הרב ליאו בק. הארגון ניסה לתת פתרונות לבעיות שהלכו והחמירו. כך למשל, בשנים הראשונות המשיכו התלמידים היהודים לבקר בבתי הספר הכלליים, וסבלו שם מרדיפות ובעקבותיהן מבעיות נפשיות, ובהדרגה עברו לבתי ספר יהודיים. הארגון דאג גם לחינוך והשכלת מבוגרים. באישור השלטונות, הקימה קבוצת אמנים יהודים בברלין ב-1933 את "איגוד התרבות היהודי", ולאחריו הוקמו תזמורת סימפונית, בית אופרה ותיאטרון יהודיים וכך גם בערים אחרות.

לנוכח הנסיבות, וגם בשל עידוד הגירה של יהודים על ידי השלטונות הנאציים, החליטו רבים מיהודי גרמניה לעזוב אותה. במהלך השנים 1933–1939 נמלטו מגרמניה 282,000 יהודים - למעלה ממחצית מיהודי גרמניה בעת עליית הנאצים לשלטון, וכ-117,000 יהודים נמלטו מאוסטריה שסופחה לגרמניה (כשני שליש ממספר יהודייה). מרבית היהודים הפליטים עברו לארצות הברית, לדרום אמריקה, לארץ ישראל, ולבריטניה אפשרויות ההגירה מתחומי הרייך השלישי הצטמצמו לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ב-1 בספטמבר 1939, ובשלהי 1941 נסגרו כמעט לחלוטין. התנועה הציונית, שעד לעליית הנאצים לשלטון הייתה קטנה וחלשה יחסית, קלטה לאחר 1933 חברים חדשים רבים, לרוב צעירים, ועיתונה "יידישע רונדשאו" הגדיל את תפוצתו. אנשי התנועה הציונית הציעו פתרונות הגירה אחדים לארץ ישראל, בין השאר באמצעות ארגון עליית הנוער, ואף העברת חלק מהרכוש באמצעות הסכם העברה.

ב-28 באוקטובר 1938 החל מאסר של תושבים יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו כ-17 אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין, לאחר שהורשו לקחת עמם כ-10 מארק בלבד. שלטונות פולין סירבו לקבלם, והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול, כמו למשל זבונשין. השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד. הם ארגנו את "ליל הבדולח" 9-‏10 בנובמבר 1938, אשר כונה כך בשל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו, וכ-30 אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז. אנשי הגסטאפו פרצו והרסו את רוב משרדי המוסדות היהודיים, ובעקבות זאת התשתית הקהילתית היהודית נפגעה אנושות.

מחנות ריכוז

הקמת מחנות ריכוז במדינה הנאצית החלה מיד לאחר עליית הנאצים לשלטון. בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעודו הראשוני היה לכלוא פעילים פוליטיים גרמנים קומוניסטים, סוציאליסטים וליברלים שנחשבו מתנגדי המשטר. במקרים אחדים הוקמו מחנות ריכוז על ידי משתפי פעולה מבין התושבים המקומיים; כך למשל, קרואטים ובוסניים שפעלו במסגרת תנועת האוסטאשה אף הקימו מחנות ריכוז לבדם והפעילו אותם בעצמם. באמצע אוגוסט 1941 הקימו את מחנה העבודה קראפייה, ובנובמבר הקימו את ציגלאנה (יאסנובאץ), שהיה מחנה השמדה שלא נשלט על ידי הנאצים.

שלב שני, בשנים 1939–1941: תחילת מלחמת העולם השנייה

ב-1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין ותוך כחודש חולקה פולין בין גרמניה לברית המועצות בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב. במהלך הכיבוש הופצצה העיר ורשה מן האוויר ובתים רבים הפכו להריסות והרחובות התמלאו בפליטים. האוכלוסייה היהודית, כחלק מהאוכלוסייה הכללית, הופתעה מהפלישה המהירה, ובשל התנהגותו המתונה של הצבא הגרמני בכיבוש מזרח אירופה במלחמת העולם הראשונה, לא הבינה את המצפה לה. פולין חולקה לשלושה חלקים: המזרחי סופח לברית המועצות, המערבי סופח לגרמניה, ובאמצעי הוחל ממשל צבאי שנקרא "הממשל הכללי של פולין" (ובגרמנית: גנרלגוברנמן). חלוקתה של פולין פיצלה את האוכלוסייה היהודית; מתוך כ-3.3 מיליון היהודים שישבו בפולין ערב המלחמה, נמצאו כ-2 מיליון יהודים בתחום השליטה של גרמניה, ואילו השאר נמצאו בשטח שסופח לברית המועצות או נמלטו אליו‏. רוב הנמלטים לשטח הרוסי היו צעירים, וכן חלק ניכר מהמנהיגות היהודית ובכללם פעילי תנועות הנוער הציוניות ואחרות, שחששו ממעצרם המידי בידי הצבא הגרמני. אולם, לאחר זמן קצר חזרו רבים מהם לפולין שתחת הכיבוש הגרמני. יהודי פולין שברחו אל ברית המועצות מצאו את עצמם במדינה בעלת משטר טוטליטרי וקומוניסטי, וחלקם הוגלו למחנות ברחבי המדינה. עם זאת, היחס אליהם וסבלם בשנות המלחמה היו בדומה לכלל האוכלוסייה הרוסית.

המדיניות של הנאצים כלפי היהודים בפולין, שהיוו כ-10 אחוזים מכלל אוכלוסיית מדינה זו, הייתה חמורה יותר מהמדיניות שנקטו בשטחי הכיבוש שלהם במערב אירופה, וזאת לאור עקרון "מרחב המחיה" של גרמניה לכיוון מזרח. כך, עם כניסתם לפולין, פתחו כוחות האיינזצגרופן, שנלוו את יחידות הצבא הגרמני, הוורמאכט, במעשי התעללות והרג חסרי הבחנה בקרב היהודים וגם בקרב המנהיגות הפולנית, כנבחרי ציבור ואנשי כמורה; ורצחו אלפי בני אדם בשבועות הראשונים לפלישתם לפולין. באותה עת, השלטונות הנאצים אפשרו לג'וינט, ארגון פילנתרופי יהודי, להגיש עזרה בסיסית ליהודי פולין.

ב-9 באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ולנורווגיה. כחודש לאחר מכן פלשו גם להולנד, לבלגיה וללוקסמבורג ובתחילת יוני לצרפת. באפריל1941 כבשו הגרמנים גם את יוגוסלביה ואת יוון. בעקבות הכיבוש עברו גם יהודי מדינות אלה לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה ובמדינות-גרורות אחרות של גרמניה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

מדיניות נאצית באזורי הכיבוש במזרח אירופה

ב-21 בספטמבר 1939 שלח ראש משטרת הביטחון ריינהרד היידריך את איגרת הבזק שהורתה לאיינזצגרופן על האופן שבו יש לנהוג ביהודים לקראת מה שכינה "המטרה הסופית". ההוראות כללו ארבע הנחיות עיקריות: (1) לרכז את היהודים במהירות בערים גדולות אחדות בקרבת צמתי מסילות רכבת, ולרוקן (בשפה הנאצית: "לטהר") כך את השטחים מנוכחות יהודית; (2) להקים "מועצות זקנים" (יודנראטים) שתתפקדנה כאחראיות על ריכוזי היהודים; (3) העברה של מפעלי ייצור או קווי סחר שבבעלות יהודית לידיים גרמניות, אבל תוך התחשבות בצרכי הכיבוש והצבא; (4) חובה על שמירת החתירה ל"מטרה הסופית" בסוד, וזאת לעומת הצעדים המעשיים שכללו ההנחיות. שבועות אחדים לאחר כיבוש פולין התארגן הממשל האזרחי הגרמני, ובראשו הועמד האנס פרנק. הוא פרסם סדרה של צווים ותקנות, בהשראת "איגרת הבזק", שמשמעותם והשלכותיהם היו:

• ריכוז היהודים ובידודם (גם אם לא הרמטי) מהאוכלוסייה המקומית הכללית.
• הרס התשתית הכלכלית היהודית, וענישה חמורה במקרים של מסתור או הברחה.
• שלילה מוחלטת של כל זכויות האזרח ליהודים.
• הרס חיי התרבות, ובכלל זאת סגירת מוסדות החינוך היהודים.
• סימון יהודים בסימני-היכר מיוחדים, כמו הטלאי הצהוב, מעצרים, חטיפות וטקסי השפלה ציבורית.
• שימוש נרחב ביהודים כעובדי כפייה בשלל עבודות (בעיקר עבודות כפיים).
• השלטת רדיפה והתעללות ללא אסור ומותר ברורים, שגבולותיהם עמומים.

 

מחנות עבודה בכפייה

למרות התוכניות לרוקן את הרייך השלישי מיהודים וקבוצות אחרות, עלה הרעיון לנצל את כוח העבודה של העמים הכבושים או הנידונים למוות לפי תורת הגזע, או של אלו שנתפסו כ"אויבי המשטר" הנאצי עד לשחיקתם הגופנית הגמורה. שכן, מחנות העבודה הופעלו גם על פי רעיון של השמדה באמצעות עבודה (בגרמנית: Vernichtung durch Arbeit). העובדים רוכזו במחנות מגודרים או שונעו מהם (למשל מגטו ורשה), והועסקו במילוי שלל צרכים או תוכניות של השלטונות הנאציים, ובמיוחד כחלק מן המאמץ המלחמתי‏, וכן, מתוך כוונה להרבות משאבים ונכסים של האומה הגרמנית. מחנות עבודה בכפייה הוקמו בפולין עם כניסת הצבא הגרמני לשטחי הכיבוש. העובדים נוצלו למאמץ המלחמתי של גרמניה הנאצית: הם הועסקו בהקמת ביצורים ליד הגבול עם ברית המועצות, בסלילת כבישים, בבניית גשרים ובסדנאות ומפעלי תעשייה. העבודות נעשו ללא כל תמורה כספית, ולוו בהשפלות ובפגיעות גופניות. תנאי המחיה, העבודה, המגורים והתזונה במחנות העבודה היו גרועים ביותר, והאסירים לא זכו אלא לאספקת צורכיהם הבסיסיים המינימאליים ביותר. כך נשחקו במהירות כוחותיהם של העובדים, והם סבלו מתחלואה ומשיעורי תמותה גבוהים.

בשנת 1940 ניצול כוח העבודה של היהודים עלה שלב. עשרות אלפים הופרדו ממשפחותיהם ונשלחו למחנות העבודה, שהיו מפוזרים בכל רחבי הגנרלגוברנמן.

הקמת הגטאות וניהולם

הגטאות שהוקמו על ידי הגרמנים בפולין, ובהמשך גם בשטחי ברית המועצות ובארצות הבלטיות, נועדו לבודד את היהודים מן האוכלוסייה הלא-יהודית. בהדרגה רוכזו היהודים בגטאות, שרובם הוקמו ברבעים יהודיים ובסביבתם בערים. אף כי טרם גובשה תוכנית הפעולה להשמדה המונית, בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים מחיה תת-אנושיים. בנוסף לכך עבודות הכפייה והטרור במחנות העבודה הפילו חללים רבים. הגטאות הוקמו בהדרגה למן החודשים האחרונים של 1939, ורובם בשנים 1941-1940. ראשוני הכלואים בגטאות היו יהודי פולין, שאכלסו גטאות שקמו בשנים 1941-1939. שני הגטאות הגדולים ביותר הוקמו בערים ורשה (בשיאו, במרץ 1941 התגוררו בגטו זה 445,000 בני אדם) ולודז' (בעת סגירתו למעבר חופשי ב-1 במאי 1940, התגוררו בו 164,000 בני אדם). אחר כך הוקמו גטאות בשטחי כיבוש נוספים של הנאצים.

זמן קצר לאחר שהוקמו וגודרו, נסגרו הגטאות למעבר חופשי. סביב גטו ורשה הוקמה חומת לבנים בגובה שלושה מטרים ועליה גדר תיל ושברי זכוכית, כדי למנוע הסתננות או בריחה. רוב היהודים לא יכלו ולא הורשו לצאת מתחומי הגטו, עד לגירושם בטרנספורטים למחנות ההשמדה. אלפים אחדים יצאו מידי יום לעבודות כפייה. ואף כי היוצאים ללא רישיון שנתפסו זכו לעונשים חמורים שהגיעו עד הוצאה להורג, רבים (בהם גם היוצאים לעבודות כפייה) עסקו בפעילות הברחת מוצרים ענפה אל הגטו, תוך שהם נעזרים באוכלוסייה הפולנית. יוצא דופן היה הגטו שהוקם בטרזינשטאט, בו רוכזו מגזרים נבחרים מיהודי גרמניה, אוסטריה, צ'כיה, הולנד ובלגיה, כדי להטעות את דעת הקהל במערב ולהציג "יישוב יהודי לדוגמה". אולם גם מטרזינשטאט נשלחו יהודים (חלקם מרצונם, ומבלי לדעת על המתרחש, כדי להתאחד עם קרובי המשפחה שכבר נשלחו) לאושוויץ. בשנת 1942 חוסלו רוב הגטאות, ושרידי הנשארים הועברו לגטאות מרכזיים, שם נרצחו גם הם.

בתקופה הראשונה לקיומם, היו בגטאות בעלי אמצעים שהמשיכו לנהל בגטו חיי פאר. בעשרות מהגטאות קמה תנועת התנגדות חמושה לשלטונות הנאציים, בסיועה של החברה המקומית הכללית; מרד גטו ורשה נחשב כהתקוממות הגדולה והידועה ביותר. אחוזי התמותה בגטאות היו גבוהים. בני אדם מתו מרעב, ממגפות, מאלימות כלפיהם ומהתאבדות. בגטו ורשה לבדו נספו למעלה מ-43,000 נפשות, עשרה אחוזים מן האוכלוסייה שחייתה בוורשה.

דיונים על הכחדת היהדות ברייך השלישי

 

תוכנית מדגסקר, תוכנית לובלין

בשנה הראשונה לכיבוש נערכו דיונים על הטיפול באוכלוסייה היהודית הגדולה בשטחים הכבושים בידי גרמניה הנאצית, שנותרה כמעט ללא יכולת להגר בשל תנאי המלחמה. באוקטובר 1939, פעל אייכמן להעביר אל הכפר ניסקו וסביבתו כ-20,000 יהודים מאוסטריה, הפרוטקטורט של בוהמיה, מורביה ומערב פולין, והופסקה לאחר כשנה. אחר כך הוצע להעביר את היהודים לאי מדגסקר, ונזנח.

 

שלב שלישי, בשנים 1943-1941: השמדה המונית

 

הפתרון הסופי

השמדה באמצעות ירי וגז

ביוני 1941 פתחה גרמניה הנאצית במתקפת פתע על ברית-המועצות. הייתה זו נקודת תפנית משמעותית במלחמת העולם השנייה, אם כי מבחינה אידיאולוגית היא היוותה המשך למלחמת החורמה נגד האויב הקומוניסטי במזרח. בשלב זה חלה החרפה במדיניות הנאצים כלפי היהודים. במסגרת ההכנות לפלישה לברית המועצות, קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים, והגיעו להחלטה ביצועית בנושא היהודים ואוכלוסיות לא-רצויות אחרות. התוכנית שהגיעה לגיבוש סופי כללה הכנות להשמדה ישירה והמונית שלהם. פעולותיו האלימות של הנאציזם, שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלה, הרעבה, ניצול כוח-עבודה וגזל רכוש של היהודים, הגיעו עתה לשיא חדש: הכחדה המונית בכל אתר ואתר.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי האס אס ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינוין - איינזצגרופן (בגרמנית: עוצבות המבצע): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח יהודים וקומוניסטים בשטח הכבוש. תוכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תעמולה, שבהם הוצגו היהודים כמסוכנים לציבור "המהוגן", וכמפיצי מחלות. סרטים אלה, שבוימו בקפידה, נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".

לאחר פלישת הצבא הגרמני (הוורמאכט) לברית המועצות, חדרו כוחות האיינזצגרופן לעומק רוסיה, ובעזרת הצבא, רצחו למעלה משני מיליוני בני אדם באוקראינה, בליטא, בלטביה, בבלארוס ובשטחים אחרים בתחומי ברית המועצות. רוב הנרצחים היו יהודים, והאחרים צוענים וקומוניסטים. במבצעים אלו נעזרו הגרמנים במשתפי פעולה מקרב התושבים המקומיים, בהם אוקראינים, ליטאים ולטביים. בתקופה זו נמצא כי רצח המונים אל תוך בורות ירי ענקיים, לאחר שהוצאו התושבים מבתיהם ומאזור המגורים שלהם, כפרי או עירוני, היה יקר, לא נוח למבצעיו בדרך-כלל, ובעיקר מסורבל ולא יעיל; ההנהגה הנאצית רצתה בפתרון "הבעיה היהודית" ובהשלטת גרמניה באזורי הכיבוש החדשים במהירות, בהחלטיות ובסטריליות.

לאחר מחקר ממושך, החליטו אנשי האס אס על פתרון המתה באמצעות גז, ושריפת הגופות או הטמנתן. תחילה נעשו ניסויים, שחלקם יוזמות מקומיות ומארגניהן ציפו לעידוד מהממונים. איש האס אס ולטר ראוף המציא שיטת המתה באמצעות משאיות גז. השיטה פעלה באופן זה: הקורבנות נאספו מן הכפרים והוכנסו למשאית, שאל תא המטען שלה הוחדר צינור המפלט שלה (האגזוז). תוך כדי נסיעה היו הנוסעים נחנקים ולמבצעים נותר להוציא את הגוויות ולהשליך לקברים. השמדה באופן זה בוצעה זמן-מה בכפרים. במחנה הריכוז מאטהאוזן נרצחו בגז יהודים מהולנד ביולי 1942‏. אולם, מחנה ההשמדה המאורגן הראשון הוקם בחלמנו. תחילה נלקחו הנרצחים במשאיות שיכלו להכיל כ-70 בני אדם בממוצע. לאחר שנסגרה הדלת מאחורי אחרון הנוסעים בתא המטען, והמשאית הותנעה ויצאה לדרכה, חדר גז המנוע לתא המטען, ותוך פחות מחצי שעה היו כל הנוסעים מתים. גם שיטה זו עוררה ביקורת על חוסר יעילותה; המומחים חיפשו שיטה לרצח המונים זול ומהיר. כך, פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגז, שלאחריה הגופות יישרפו בו-במקום.

למעשה, עוד בטרם ההחלטה על מעבר למדיניות השמדת היהודים ההמונית, צברו הנאצים ניסיון במעשי רצח המוני בתוכנית T4 שבה רצחו עד שנת 1941 כ-80,000 גרמנים פגועי-נפש ולוקים בפיגור שכלי, בין השאר באמצעות שימוש בגז רעיל. הממונים על ביצוע הרצח היו האס אס ומנהיגו היינריך הימלר באמצעות "המשרד הראשי לביטחון הרייך". הנאצים ביקשו להעתיק את הניסיון והידע שנצבר בדפוסי רצח המוניים אלה, למעשי רצח נוספים כלפי יהודים, צוענים וקבוצות נוספות.

לא נמצאו תעודות המאשרות בוודאות כי ניתנה הוראה להשמדת היהודים, אך יש אישור לכך במכתבו של הרמן גרינג, אחד מסגניו של היטלר, לריינהרד היידריך, ראש המבצעים של האס אס, ובו נאמר כי יש להגיע לפתרון כולל לבעיית היהודים. ב-20 בינואר 1942 התקיימה ועידת ואנזה. בוועידה זו לא הוחלט על ביצוע "הפתרון הסופי של שאלת היהודים", שכן זה החל כחצי שנה קודם לכן; מטרות הוועידה היו הצגתו של "הפתרון הסופי" כתוכנית שגובשה על ידי היטלר, תיאום התוכנית בין משרדי הממשלה השונים והעמדת האס אס כאחראי לביצועה וכפוסק האחרון בכל בעיה שמתעוררת.

 

מחנות ההשמדה

לאחר פלישת גרמניה הנאצית לברית-המועצות התבצע רצח העם בעיקר באמצעות המתה ביריות, אך בשלב מסוים החליטו הנאצים להקים מחנות מיוחדים שיועדו לרצח המוני של בני אדם. במחנות השמדה אלו נרצחו יהודים, צוענים ואחרים באופן שיטתי ומאורגן. הכשרתם של מחנות להשמדה המונית שיטתית של אנשים היא מאפיין ייחודי של השואה שאין לו אח ורע בהיסטוריה. מעולם קודם לכן לא קמו מקומות שמטרתם היחידה היא להביא למותם ההמוני של בני אדם. מחנות ההשמדה תוכננו בקפידה על ידי אדריכלים גרמנים והוקמו בפאתי עיירות בפולין ובשכנותיה, כשהבולטים היו אושוויץ, בלז'ץ, חלמנו, יאסנובאץ, מיידנק, מאלי טרוסטינץ, סוביבור וטרבלינקה.

הרעיון שהועלה היה ראשון מסוגו בהיסטוריה האנושית: הקמת מחנות שצוידו במיטב הטכנולוגיה המודרנית, ושכל מטרתם היא רצח של המוני בני אדם במהירות וביעילות. מחנות השמדה שימשו להרג שיטתי של יהודים, כמו גם של צוענים ואחרים; ובכך נבדלו ממחנות ריכוז, שבהם אמנם נרצחו חלק מהאסירים או מתו עקב התנאים הקשים, אך הם שימשו בעיקר כמחנות מעצר‏]. מסילות הרכבת הובילו מן הכפרים והעיירות, במזרח היבשת בעיקר, היישר אל המחנה. המובלים התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות.

במסגרת מבצע ריינהרד, הוקמו בזה אחר זה שלושת מחנות ההשמדה טרבלינקה, סוביבור ובלז'ץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדרקומנדו. במחנה טרבלינקה, למשל, שהוקם בטבורו של היער ונותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף בני אדם, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. יוצא דופן הוא מחנה הריכוז בלובלין הידוע כמיידנק ששימש גם כמחנה השמדה. גם קולמהוף (חלמנו), ומחנה יאסנובאץ, שתופעל בידי משתפי-פעולה פשיסטים קרואטיים, שימשו כמחנות השמדה. בהמשך שימשו מחנות אחרים כ"מחנות השמדה בזעיר-אנפין", הללו כללו את מאלי-טרוסטנץ, סיימישטה, ינובסקה ואחרים. לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף שנת 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרלגוברנמן (השטח הפולני המסופח לגרמניה, בתרגום לעברית - המינהל הכללי; מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה) הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי שבו יושמדו יתר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש מחנה עבודה, ובכניסה אליו הוצבה כתובת תעמולה והטעיה - "העבודה משחררת". ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), הממוקם בסמוך, שימש מחנה השמדה. אסירים באושוויץ נשלחו תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו.

המתחם בבירקנאו יכול היה לאכלס כ-100 אלף אסירים בו-בזמן, וכלל חמישה מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר סבבים של השמדה. כל סבב כזה יכול להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז שבו נעשה שימוש בתאי ההמתה היה ציקלון בה, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הנוכחים באולם סגור שאליו הוזרם. לאחר מכן, היו עובדי המתקן, הזונדרקומנדו, אוספים ושורפים את הגופות.

אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר, הפך לסמל "הפתרון הסופי" וסמל לרוע האנושי. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, רובם יהודים. בנוסף להם בוצע במחנה רצח צוענים, שבויי מלחמה מברית המועצות, ואסירים פוליטיים מפולין וממקומות נוספים.

שלב רביעי, בשנים 1943–1945: נסיגה וניסיון לטשטוש ההשמדה

התערערותו של "הרייך השלישי" החלה בראשית 1943 ונמשכה עד להתמוטטותו המוחלטת ולכניעתו ב-7 במאי 1945. אולם גם בשנים אלו ולמרות המאמץ המלחמתי, נמשכה הכחדת קהילות יהודיות בשטחי הכיבוש ובגטאות.

ב-15 במאי 1944 החלה השמדת יהודי הונגריה, ותוך שבועות מעטים גורשו לאושוויץ כ־450,000 יהודים. עם סיום המשלוחים, ביולי 1944, לא היו עוד יהודים בהונגריה מחוץ לבודפשט. ב-1944 פלשו הכוחות הגרמנים לשטחי הכיבוש של איטליה הפאשיסטית לשעבר וביצעו בהם את מדיניות הפתרון הסופי.

עם התקדמות הצבא הסובייטי ממזרח למערב, הזדרזו הנאצים לחסל את מחנות ההשמדה, מחנות הריכוז והגטאות. הם התאמצו לטשטש את עקבות מעשי ההתעללות וההשמדה, ובין השאר, הקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. כאשר נסוגו מערבה מפני צבא ברית המועצות, הם הובילו עשרות אלפי יהודים בצעדות מוות לגרמניה, (ממחנה אושוויץ לבדו הוצאו כ-50 אלף יהודים). היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטאפו צעדו בצדדים. בצעדות אלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. רבים כשלו ונפלו בדרך, ונורו על ידי החיילים הגרמנים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות ריכוז בתוך גרמניה.

וכך, בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 בני אדם על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25 בנובמבר 1944 הורה היטלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה לדעת חוקרים אחדים את אחת הראיות כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

כוחות בעלות הברית המשיכו בהתקדמותם לתוך שטחי הכיבוש הנאציים, ושחררו את היושבים במחנות הריכוז וההשמדה. רבים מהם מתו לאחר השחרור, מחוסר יכולת להסתגל למזון שחילקו חיילי בעלות הברית.

בשעות האחרונות שלו ושל "הרייך השלישי", נתן היטלר ב"צוואתו הפוליטית" ביטוי לשנאתו התהומית לעם היהודי, וקרא להמשך המלחמה נגד "היהדות הבינלאומית" ועוזריה. המלחמה באירופה הסתיימה במאי 1945.

שיתוף פעולה בין זרועות המדינה

יש הרואים בשואה ביטוי קיצוני לכוח השליטה של מדינה מודרנית, על זרועותיה ומנגנוניה, ואת השפעתה הניכרת על חייהם של בני אדם הנתונים למרותה. זרועות השלטון בגרמניה הנאצית תרמו כל אחד את תרומתו למנגנון הגירוש וההשמדה המסועף.

איש האקדמיה מיכאל ברנבאום אמר כי גרמניה של תקופת השואה הפכה ל"מדינה רצחנית" ותיאר אותה כך: "כל אחת מזרועות השלטון בבירוקרטיה המתוחכמת של המדינה היה מעורב בתהליך הרצח. כנסיות הרובע ומשרד הפנים סיפקו תעודות לידה המעידות מי הוא יהודי; משרד הדואר העביר את פקודות הגירוש ושלילת האזרחות; משרד האוצר החרים רכוש יהודי; חברות גרמניות פיטרו עובדים יהודים ונישלו יהודים מאחזקה במניות חברות כלכליות. האוניברסיטאות פיטרו אנשי סגל הוראה ומנהל יהודים, סירבו לקבל יהודים ללימודים, ומנעו מאלה שכבר למדו לקבל את תוארם; משרדי התחבורה השונים ארגנו את הרכבות למחנות ריכוז ליהודים שגורשו; חברות תרופות גרמניות בדקו תרופות ניסיוניות על אסירים יהודים במחנות; חברות התחרו והגישו הצעות למכרז לבניית המשרפות; ורשימה מפורטת של קורבנות נוצרה באמצעות מכונות כרטיסי הניקוב של חברת דהומג (חברת בת של IBM שפעלה בגרמניה).

עם כניסת האסירים למחנות ההשמדה הם נדרשו להפקיד את כל רכושם בידי שלטונות המחנה. רכוש זה היה מקוטלג ומתויג, ואחר כך מועבר לגרמניה לצורך שימוש ציבורי או פרטי לפי צורכי הלאום.

לדעתו של ההיסטוריון שאול פרידלנדר : "לא הייתה אף קבוצה חברתית, קהילה דתית, מוסד אקדמי או איגוד מקצועי אחד בגרמניה ובכל אירופה שהצהירה הזדהות עם היהודים". בין אם הדבר נבע מהזדהות עם המשטר הנאצי ובין אם נבע מחשש מתגובת הנאצים לביטויי התנגדות, עובדה זו הופכת את השואה לאירוע ייחודי בהיסטוריה בכך שמדיניות אנטישמית הצליחה להתפתח ללא התנגדותם של גורמים מרסנים הקיימים בחברות מתקדמות מודרניות דוגמת התעשייה, עסקים קטנים, כנסיות וקבוצות אינטרס כאלו ואחרות.

ניסויים רפואיים בבני אדם

ניסויים מדעיים בבני אדם במסגרת המדינה הנאצית החלו כנראה בסוף שנות ה-30. הקורבנות כללו נכים, חולי נפש ואוטיסטים כמו גם צמדים של תאומים. תוכנית T4 - אותנסיה לחיסולם של מוגבלים וחולים הייתה אחד המופעים הראשונים של חוסר-האנושיות והשיטתיות שאפיינו את פעילות הנאצים, והם עצמם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.

לפי ההיסטוריון ראול הילברג, "אחוז גדול מהרופאים הגרמנים היו חברים במפלגה הנאצית בהשוואה למקצועות אחרים''. אחדים מרופאים אלה ביצעו ניסויים רפואיים בבני אדם באושוויץ, בדכאו, בבוכנוולד, בראוונסבריק, בזקסנהאוזן ובנאצוויילר-שטרוטהוף. מבין אלה, הרופא הידוע ביותר לשמצה הוא יוזף מנגלה, שפעל באושוויץ. ניסוייו של מנגלה כללו הכנסת אנשים לתוך תאי לחץ, בדיקת תרופות ניסיוניות עליהם, הקפאתם, ניסיונות לשינוי צבע עיניים על ידי הזרקת כימיקלים לעיניהם של ילדים וביצוע ניתוחים וקטיעת איברים. מעט האנשים שהצליחו לשרוד את ניסויו נרצחו כמעט תמיד. היקף עבודתו המלא של מנגלה לא יוודע כנראה לעולם משום שרשומות הניסויים ששלח לאוטמר פון ורשואר ממכון הקייזר וילהלם הושמדו על ידי פון ורשואר. מנגלה ערך ניסויים על ילדים צוענים. הוא היה נוהג להביא להם ממתקים וצעצועים, ולאחר מכן היה לוקח אותם בעצמו לתאי הגזים. הילדים נהגו לקרוא לו "דוד מנגלה". ורה אלכסנדרה, אסירה יהודייה באושוויץ, קיבלה תפקיד לשמור על 50 זוגות של תאומים צוענים, והעידה על כך: "אני זוכרת זוג תאומים אחד במיוחד: גוידו ואינה בני כארבע. יום אחד מנגלה לקח אותם. כאשר הם חזרו, הם היו במצב איום ונורא. הם נתפרו אחד לשני גב אל גב בדומה לתאומים סיאמיים. פצעיהם היו מזוהמים ומוגלתיים. הם צרחו יום ולילה. הוריהם, אני זוכרת ששם האימא הייתה סטלה, הצליחו להשיג מעט מורפיום והם הרגו את ילדיהם כדי להפסיק את סבלם".‏

אין מידע מדויק על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על כשישה מיליונים. כ-5 מיליון יהודים נרצחו באירופה, ובהם 3 מיליון בפולין הכבושה ולמעלה ממיליון בשטחים הכבושים מברית המועצות. מאות אלפים נרצחו בהולנד, צרפת, בלגיה, יוגוסלביה ויוון. לפי הפרוטוקול של ועידת ואנזה הנאצים תכננו ליישם את "הפתרון הסופי של שאלת היהודים" גם בבריטניה ובכל המדינות הניטרליות באירופה כגון אירלנד, שווייץ, טורקיה, שוודיה, פורטוגל וספרד.

ההערכה המקובלת שמספר הנרצחים הוא כשישה מיליונים עלתה בנובמבר 1944‏ ומספר זה התבסס בחודשים שלאחר מכן לפי אתר יד ושם, המספר שישה מיליונים מבוסס על הערכה שנתן אדולף אייכמן, מן האחראים המרכזיים לביצוע "הפתרון הסופי" (והיחיד שנשפט והוצא להורג בישראל). חוקרים שונים, כגון ראול הילברג ויעקב לשצ'ינסקי, מעריכים כי מספר הקורבנות היהודים נע בין 5 ל-6 מיליון. פרופ' ישראל גוטמן וד"ר רוברט רוזט העריכו את מספר הנרצחים היהודים כנע בין 5.59 ל-5.86 מיליון. במחקר זה נעשה שימוש בנתונים סטטיסטיים על אוכלוסייה יהודית באירופה לפני השואה ואחריה. גם לפי הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה, מספר היהודים נרצחו מוערך בין 5.6 ו-5.9 מיליון. לדבריו, הקושי להגיע להערכה מדויקת נובע, בין השאר, מסוגיית מיהו יהודי‏ מבין הנרצחים, כמעט מיליון וחצי הם ילדים‏.

מידע סטטיסטי נוסף נאסף מתוך תיעוד שערך המשטר הנאצי עצמו בזמן ההשמדה. מוסד "יד ושם" אסף עד כה דפי עד של כ-4 מיליון שמות של קורבנות יהודים, שכוללים גם כפילויות בגלל אי-תיאום בין המתעדים. משערים שבצירוף הקורבנות הלא-יהודים עומד מניין הנרצחים על 11 מיליון לכל הפחות. הקבוצות העיקריות האחרות אותן רצחו הנאצים היו: צוענים, חולי נפש ומפגרים גרמנים, אזרחים פולנים, שבויי מלחמה רוסים ועוד.

תגובות במדינות העולם

 

תגובת העולם לשואה, תגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואה

התגובות למתחולל בגרמניה הנאצית החלו לאחר עליית הנאצים לשלטון. אספות מחאה המוניות ועצרות תפילה נערכו ביישוב היהודי בארץ ישראל. יהודים ולא-יהודים קראו להטיל חרם כלכלי על גרמניה; אבל הדעות היו חלוקות כיצד ליישם אותו. בועידת אוויאן ביולי 1938 הביעו המדינות השונות אמפטיה לסבלם של היהודים בגרמניה הנאצית, הסכימו לקלוט רבים מהם, אך בדרך כלל לא הסכימו להגדיל את מספרם מעבר לכמות המהגרים שנקבעה. בעקבות החמרת בעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר מתנגדי המשטר הנאצי, מגרמניה הנאצית יזמה ארצות הברית את ועידת אוויאן, שבה הסכימו המדינות השונות להמשיך ולקלוט פליטים, אך במספר שאינו עולה על המכסות שקבעו.

לאחר אירועי ליל הבדולח החליטה ממשלת בריטניה לאפשר העברת ילדים יהודים מגרמניה הנאצית לבריטניה. מבצע הצלה זה, שהחל בדצמבר 1938 כונה קינדר-טרנספורט וכלל כ-10,000 ילדים. גםהולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים כפליטים. המדיניות הבריטית באשר להגירת יהודים לארץ ישראל שתחת שליטתם, נשארה כפי שנוסחה ב"ספר הלבן" של 1939.

לאחר פרוץ המלחמה, בספטמבר 1939, הגיע לארצות הברית ולבריטניה מידע רב על האלימות הקשה המופעלת נגד היהודים בפולין. התיאורים אשר שיקפו רק דוגמאות מקריות ממה שהתרחש בפועל, הגיעו מפי נציגים דיפלומטים ואנשי עסקים בכירים, מאזרחים שהושבו למולדתם ומאנשי צבא, והתקבלו בחוסר אמון ובהסתייגות. למעשה, בשנים הראשונות למלחמה, כשידיעות על "הפתרון הסופי" הופצו בעולם, רבים לא האמינו להן ורובן הועלמו מידיעת הציבור. אולם הידיעות הגיעו בזו אחר זו ופרצו אל התודעה הציבורית. כך למשל, בנובמבר 1941, מסר שגריר בריטניה בברן מידע שקיבל מאזרח פולני מהימן, כי קרוב למיליון וחצי יהודים באזור מזרח פולין נעלמו "ואיש אינו יודע איך והיכן". ביוני 1942, פורסמה בלונדון איגרת מפלגת הבונד, שהועברה באמצעות המחתרת הפולנית. האיגרת פירטה סדרה של חיסולים בגטו ורשה ומשלוחים ("אקציות") במזרח ומרכז פולין, והעריכה את מספר הנרצחים בכ-700,000 נפש. לאחר פרסומה פרצה מחאתם של אישים רבים בבריטניה: חברי פרלמנט, ראשי הכנסייה וחברי הפזורה הפולנית הגולה בעיתונות ובשידורי הבי.בי.סי. אחר כך, ביולי 1942 מסרו פקידים סובייטים איגרת חתומה בידי שר החוץ מולוטוב ובה פורטו מעשי אכזריות והתעללות, בהם רצח 52 אלף יהודים בבאבי יאר. ביולי 1942 נמסר לראשונה למערב על תוכנית גרמנית כוללת להשמדת היהדות בשטחי הרייך השלישי בשדר הידוע כמברק ריגנר. גרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ, קיבל את המידע הנורא מידידו, תעשיין גרמני, וכתב על כך לפקידים בוושינגטון.

ב-17 בדצמבר 1942, עם היוודע היקף מעשי הרצח ההמוני ביהודים שבוצעו על ידי הנאצים, פרסמו בעלות הברית בראשות בריטניה, ארצות-הברית ומדינות נוספות את ההודעה הבאה: "(בעלות הברית מגנות) בכל לשון של גינוי מדיניות חייתית כזו של השמדה בקור רוח. הן מכריזות ואומרות כי מעשים כאלה אין בכוחם אלא לחזק את החלטתם של כל העמים אוהבי החירות למגר את העריצות הברברית ההיטלראית. הן חוזרות ומאשרות את החלטתן המקודשת להבטיח שהאשמים בפשעים הללו לא יימלטו מעונש".

כאשר נודעו פעולות ההשמדה, הועלו נימוקים שונים להימנעות מסיוע מסיבי ליהודים, כגון הצורך לסייע לכל הפליטים מכל הלאומים, והפגיעה במאמץ המלחמתי שעלולה להיגרם מהסטת משאבים לסיוע ליהודים. העמדה המקובלת הייתה כי ניצחון מהיר במלחמה הוא שיביא גם לסיום פעולות הרצח ההמוני של הנאצים.

ב-19 באפריל 1943 התכנסה ועידת ברמודה, שדנה בהתמודדות עם הצלת היהודים בשטחי גרמניה הנאצית. למעשה, הבריטים והאמריקנים חששו האחריות שתוטל עליהם למצוא קורת גג למאות אלפי פליטים, והוועידה הסתיימה עם מעט תוצאות מעשיות. לעומת זאת באחדות ממדינות אירופה שתחת הכיבוש הנאצי, כמו דנמרק, פעלו התושבים באופן מאורגן למען היהודים. במדינות אחרות כמו פולין, הולנד, צרפת ומדינות נוספות היו יחידים, שסייעו ליהודים באופן עצמאי, תוך סיכון חייהם. אלה ידועים כחסידי אומות העולם. זאת כשמנגד, רבים באותן ארצות פעלו כמשתפי פעולה עם שלטונות הכיבוש הנאציים.

הליכים משפטיים נגד הנאצים

כוחות בעלות הברית שחררו את אסירי מחנות הריכוז באירופה עם התקדמותם. הם העניקו סיוע ראשוני לניצולים. הפליטים היהודים התגוררו במחנות מעבר שונים ושאלת גורלם עלתה על סדר היום הבינלאומי. רצח היהודים תפס מקום חשוב במשפטי נירנברג שבהם הועמדו מנהיגי הנאצים לדין על פשעים נגד האנושות. עם תום המלחמה נעשו ניסיונות להביא לדין את הנאצים ועוזריהם במסגרת משפטית, לצד חיסולים רבים של פושעי מלחמה נאצים ועוזריהם בקרב אומות שונות, על ידי הניצולים ועל ידי חיילים. מנהיגי הנאצים הבכירים נשפטו במסגרת משפטי נירנברג על ידי בעלות הברית, בבית הדין הבינלאומי הראשון מסוגו. הם הואשמו בפשעים נגד האנושות ושנים-עשר מהם הוצאו להורג.

בסך הכול, 5,025 פושעי מלחמה נאצים הורשעו בין השנים 1945-‏1949 באזורי גרמניה שנשלטו על ידי ארצות הברית, בריטניה וצרפת, בין היתר במשפטי אושוויץ, במשפטי דכאוו במשפטי מיידנק. משפטים אחרים נוהלו במדינות שבהן המואשמים היו אזרחי המדינה. רבים הוצאו להורג, ורבים אחרים נשפטו לתקופות מאסר ממושכות. מנגד, חלק מהנאשמים קיבלו עונשים קלים משום ש"פעלו על פי הוראות", זכו לתנאים מקלים, ורבים חזרו לחברה זמן קצר לאחר מכן.

במסגרת המאמצים לרדיפת הנאצים והבאתם לדין, נתפס אדולף אייכמן, הממונה מטעם הנאצים על מימוש הפתרון הסופי, שהסתתר בארגנטינה תחת שם בדוי, הובא לארץ והועמד למשפט בישראל ב-1961 ונידון למוות.

שארית הפליטה

במהלך המלחמה נלחמו היהודים על שרדיתם בנתיבים אחדים, בהם: בריחה אל מחוץ לגבולות הרייך השלישי, מחבוא אצל האוכלוסייה הכללית (בהתנדבות של חסידי אומות העולם או תמורת תשלום) בבתים פרטים ובמוסדות (כגון מנזרים), התחזות ללא-יהודים או ל"ארים", חיים ביערות ובמערות ואף לוחמה כ"פרטיזנים". לאחר המלחמה היו ברחבי אירופה וצפון אפריקה מאות אלפי פליטים יהודים ניצולי השואה, שהצליחו לשרוד את החקיקה האנטישמית של הנאצים, מחנות ההשמדה והגטאות.

בעלות הברית שיכנו את חסרי הבית היהודים במחנות פליטים (שכונו "מחנות העקורים") וניסו לדאוג לצרכיהם. חלק מהם ניסו לחזור אל בתיהם וארצותיהם, ונתקלו שם באנטישמיות פרועה (כגון הפוגרום בקילצה). שאלת גורלם לאחר חשיפת היקף השמדת העם היהודי בשואה הפכה לאחד הנושאים שעלו למרכז דעת הקהל בעולם, ושולבה בדיון על גורלה המדיני של ארץ ישראל שהתנהל באותו זמן.

התנועה הציונית, שהייתה תנועה בולטת ומיישבת לפני המלחמה, קיבלה אחרי השואה תמיכה כוללת בקרב יהודי התפוצות ואומות העולם. ציונים רבים טענו כי לוּ הייתה קיימת מדינה יהודית בעת השואה, השואה לא הייתה מתרחשת בממדים שהתרחשה. עם עליית הציונות הפכה ארץ ישראל ליעד לפליטים יהודים רבים, אך הערבים בארץ התנגדו להגירה ובריטניה סירבה לאפשר לפליטים להיכנס לארץ. בשל העמדה הבריטית אורגנו תנועת הבריחה ופעילות ההעפלה, שבמסגרתן עלו לארץ בצורה לא חוקית (על פי חוקי ממשלת המנדט) אלפי פליטים.

בעקבות יציאתם מאירופה, בתהליך הדרגתי, פורקו מחנות הפליטים עד תחילת שנות ה-50, ו-250 אלף היהודים ששכנו בהם מצאו מקלט במדינות שונות. למעלה ממחצית הפליטים (136 אלף) עלו לישראל, 80 אלף נוספים היגרו לארצות הברית, והאחרים התיישבו בקנדה ובמדינות במרכז ובמערב אירופה, כמו גם בדרום אפריקה ובמדינות אחרות בעולם.

עגונות השואה

בעיה ייחודית שהתעוררה בעקבות ההיקף הגדול, והיחידאי בהיסטוריה, של גברים יהודים שנעדרו בנסיבות לא מתועדות, הייתה בעיית עגונות השואה - נשים יהודיות, בדרך כלל ניצולות השואה, שלפני המלחמה היו נשואות לגברים שעקבותיהם אבדו במהלכה - בהם יהודים שנרצחו ולא נותר תיעוד מספק על נסיבות מותם, ולפי כללי ההלכה היהודית לא התאפשר להן להינשא מחדש ולשקם את חייהן. ברבים מריכוזי שארית הפליטה לאחר המלחמה התארגנו בתי דין מיוחדים שעסקו בהסדרת היתרי נישואים לעגונות ועגוני המלחמה. הטיפול בבעיה זו החל כבר במהלך המלחמה, ונמשך בשנים שלאחריה. ההערכות הן שרובן המכריע של העגונות הותרו לבסוף להינשא‏.

זיכרון השואה בישראל

זיכרון השואה, מחקרה והצגתה במוזיאונים ניזום לראשונה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, ובמשך השנים הלך והתרחב, הן במדינת ישראל והן ברחבי העולם. מאמצים נרחבים הושקעו לתיעוד סיפורי הניצולים, ומוסדות ומוזיאונים שונים בישראל ובעולם פועלים להוראת השואה ולפרסום במגוון מדיה תעודות ומחקרים אודותיה. בין המוסדות המובילים: בראשם יד ושם, בית לוחמי הגטאות ומוזיאון השואה האמריקאי. נדבך נוסף של הנצחת שואה מצוי בקולנוע ובספרות השואה. לשואה השפעה רבה על האמנות והספרות, ביצירות של יהודים כמו גם של לא-יהודים. כמה מהספרים המפורסמים על השואה נכתבו על ידי נספים בשואה, כגון אנה פרנק, וניצולי שואה, כגון אלי ויזל ופרימו לוי, וכן ספרות זיכרונות ענפה, שכתבו הניצולים בשפות אחדות, הרואה אור במשך עשרות שנים לאחר השואה. ברחבי העולם נבנו הרבה אנדרטאות ואתרי הנצחה לשואה ונערכים מעת לעת גם פרויקטים שונים להנצחתה, כגון פרויקט אטבי הנייר בארצות הברית. השואה היא חלק מתוכנית הלימודים לבחינות הבגרות בישראל. מאז שנות ה-90 של המאה ה-20, יצאו משלחות תלמידים רבות לביקור באתרי השואה באירופה.

במסגרת המאמצים להנצחת השואה, נקבעו ברחבי העולם ימי זיכרון אחדים לשואה. בישראל מצוין יום הזיכרון לשואה ולגבורה מדי שנה בכ"ז בניסן וי' בטבת הוגדר על ידי הרבנות הראשית כיום הקדיש הכללי שבו אומרים קדיש לזכר כל אותם היהודים שנרצחו ומקום קבורתם לא נודע. ויש הנוהגים לצום במהלך יום הזיכרון. הרב פרופסור דוד גולינקין כתב על מנהג הצום: "אנחנו, שלא חווינו את השואה על עצמנו ובשרנו, איננו מסוגלים לצייר בדמיוננו איך זה היה. אבל מוטיב אחד החוזר כמעט בכל היומנים והזיכרונות שנכתבו על השואה הוא מוטיב הרעב. רבים סבלו מתת-תזונה חמורה. כולם ידעו חרפת רעב. אחת הדרכים שבהם נוכל לנסות להזדהות עם קורבנות השואה ולחוש את מה שחשו היא הצום. באמצעות הצום נוכל להזכיר לעצמנו בצורה מוחשית את הרעב והסבל של ששת המיליונים. יתר על כן, נזכור שהנאצים ביקשו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים". גם אנחנו היינו יכולים להיכלא או להיהרג; גם אנחנו היינו יכולים למות ברעב".‏

בשנת 2000 הוקם כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה בהשתתפות 35 מדינות. ב-1 בנובמבר 2005, החליטה העצרת הכללית של האו"ם לציין את 27 בינואר, יום השנה לשחרור מחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו, כ"יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולהנצחת קורבנותיה". עוד לפני ההחלטה באו"ם, צוין ה-27 בינואר כיום הזיכרון לשואה בבריטניה מאז 2001, כמו גם במדינות נוספות כגון שוודיה, איטליה, גרמניה, פינלנד, דנמרק ואסטוניה.

השואה ותוצאותיה הקשות העלו שאלות ובעיות תיאולוגיות ופילוסופיות רבות. הסברים שונים ומגוונים הועלו בניסיון להסביר את השואה: החל מהסברים מסורתיים שניסו להסביר אותה כעונש על חטאיהם של היהודים‏, ועד להסברים חילוניים שלפיהם השואה מוכיחה את אי-קיומו של א-לוהים.

 

חטאו של הצופה ה"חף מפשע" ) הרב בנימין בלך)

"לא היה לנו שום מושג מה קורה", צריך לזכות באופן חד משמעי בתואר "השקר הגדול ביותר" של שנות השלטון הנאצי.

 

Facebook67Twitterאימיילעוד

אחת מהתגליות האחרונות לגבי השואה מדהימה אפילו את אנשי האקדמיה הבקיאים ביותר, שהיו משוכנעים שהם כבר יודעים הכל על תוכנית ההשמדה הנוראית של הגרמנים. למעלה משבעים שנה נדרשו כדי לגלות סוף סוף את העובדות במלואן. ולמרות שקשה מאוד להאמין לכך, מתברר שמה שקרה במציאות היה הרבה יותר גרוע ממה שאיש מאתנו היה מסוגל לשער.

מזה זמן רב אנחנו מדברים על אסון של שישה מיליון איש. מספר זה ייצג הערכה קרובה של מספר הקרבנות היהודים של תוכנית הפתרון הסופי של היטלר. אלה שניסו להקטין את ממדי האסון, טענו ששישה מיליון זה הגזמה גסה. אחרים הרחיקו לכת אף יותר והכחישו את מהימנותה ההיסטורית של השואה עצמה, וטענו למרבה האירוניה שהיהודים עצמם המציאו את סיפור ההשמדה כדי לזכות באהדה לקידום העניין הציוני. אבל עכשיו אנחנו יודעים את האמת. כל מה שהעלינו בדעתנו, היה למעשה גרוע יותר.

 

הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע, היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע"

לא היו אלה רק מרכזי השמדה גדולים שעצם שמותיהם – אושוויץ, ברגן בלזן, בוכנוואלד, דכאו, מיידנק, בלזץ, ראוונסבריק, סוביבור, טרבלינקה – מעלים בלבנו את המחזות המבעיתים שכבר כל כך מוכרים לנו. לא היה זה רק גטו וורשה. לא היו אלה רק האתרים המוכרים עליהם כולנו הספקנו כבר לשמוע, ואשר חיים, ובצדק, תחת אות קלון נצחית.

חוקרים במוזיאון לזכר השואה בארה"ב, פרסמו לא מכבר מסמכים שמדהימים אפילו את אנשי האקדמיה המעורים ביותר בתחום, ומקפיצים בחדות את הסטטיסטיקות המוכרות של זוועות הגרמנים. להלן חלק מהתגליות הסופיות:

בין השנים 1933 ל-1945, היו ברחבי אירופה למעלה מ-42,500 גטאות ומחנות נאציים.

היו 30,000 מחנות כפייה, 1,150 גטאות ליהודים, 980 מחנות ריכוז, 1000 מחנות לשבויי מלחמה, ואלפי מחנות אחרים ששמשו להשמדת קשישים וחולים, לביצוע הפלות כפויות, ל"חינוך" אסירים או להעברת קרבנות למרכזי השמדה. ההערכה הטובה ביותר, על פי המידע שקיים כעת, היא בין 15 ל-20 מיליון איש שמתו או נאסרו במתקנים גרמניים ברחבי יבשת אירופה.

במילים פשוטות, כפי שאמר הרטמוט ברגהוף, מנהל המוסד להיסטוריה של גרמניה בוושינגטון, "המספרים הרבה יותר גבוהים ממה שחשבנו בתחילה; ידענו קודם כמה נוראים היו החיים בגטאות ובמחנות, אולם המספרים האמיתיים פשוט לא ייאמנו". ומה שהופך את התגלית לחשובה כל כך, זה שהיא מאלצת אותנו להכיר באמת הקשה על השואה, שרבים כל כך ניסו להתעלם ממנה או למזער אותה – אמת בעלת משמעות רבה בימינו: הפשע הבלתי נתפס של המאה העשרים, יותר משהיה ניצחונו של הרשע, היה חטאו של הצופה ה"חף מפשע".

במשך שנים ניסינו להבין את השואה תוך מיקוד על מבצעי הפשעים. חיפשנו הסבר לטירופו של מנגלה, לשנאתו האובססיבית של היטלר, לאכזריותו קהת הרגש של אייכמן. חיפשנו תשובות לשאלה איך יתכן שהאלמנטים הקרימינאליים, הסדיסטיים וחסרי האיזון הנפשי הצליחו לצבור כוח ועמדות שאפשרו לבצע את הרצח המאסיבי.

עשינו זאת משום שלא היה לנו מושג על ממדיה האמיתיים של הזוועה. עם למעלה מ-42,000 גטאות ומחנות ריכוז הפזורים לאורכה ולרוחבה של יבשת מיושבת, אין עוד דרך להתכחש למסקנה הברורה. המתורבתים, המשכילים, הנאורים, הליבראליים, העדינים, החכמים, המנומסים – כולם שותפים לבושה של עולם שאיבד את מצפונו המוסרי וקיבל בשמחה את ניצחונו של הרוע.

 

המספרים דוחים את האפשרות לחוסר ידיעה קולקטיבי

"לא היה לנו שום מושג מה קורה", צריך לזכות באופן חד משמעי בתואר "השקר הגדול ביותר" של שנות השלטון הנאצי. האמת המרה היא שכמעט כולם היו חייבים לדעת. המספרים דוחים כל אפשרות לחוסר ידיעה קולקטיבי. ובכל זאת הרצח לא פסק, העינויים לא פחתו, מחנות הריכוז לא נסגרו, המשרפות המשיכו במשימתן הברברית.

האנשים ה"מהוגנים" יכלו איכשהו למצוא הצדקה לשתיקתם.

רק בשנה שעברה פרסמה מרי פולברוק, חוקרת בולטת של ההיסטוריה הגרמנית, את ספרה "עיר קטנה ליד אושוויץ". בעושר לשוני רב, היא מביאה בחינה מפורטת עד כאב של אותם גרמנים, אשר הצליחו אחרי השואה לעטות על עצמם את גלימת הצופים החפים מפשע.

"אנשים אלה הצליחו לחמוק כמעט לגמרי מהרשת המוכרת של 'פושעים, קרבנות וצופים מן הצד'; ובכל זאת הם היו חיוניים מבחינה תפקודית לאפשרות הסופית ליישם בפועל את מדיניות רצח ההמונים. אולי הם לא התכוונו או רצו לתרום לתוצאה הזאת; אבל בלי הגישה הפשרנית שלהם, המנטאליות והמעשים שלהם, פשוט לא היה אפשרי שרצח בהיקף כזה יתרחש, כפי שקרה בפועל. המושגים של פושע וצופה מן הצד צריכים להשתנות, להתרחב, להפוך למורכבים יותר, כשתשומת הלב והמיקוד שלנו עוברים לאלה שהיו מעורבים בתמיכה במערכת שהייתה בסופו של דבר רצחנית."

מרי פולברוק ציינה לרעה את אלה שגרו ליד אושוויץ. אבל זה היה לפני שידענו שאלפים רבים מכפילותיה של אושוויץ היו פזורים ברחבי אירופה, בצורה כזאת שלא אפשרה שנתחים גדולים מהאוכלוסייה לא יבחינו בהן. מיליוני אנשים היו עדים לערים קטנות כמו אושוויץ בחצר האחורית שלהם.

אלי ויזל, ניצול השואה המפורסם, צדק כמובן. התובנה שעלינו להפנים היטב-היטב כשאנחנו חושבים על המסר של השואה, חייבת להיות ש"ההיפך של אהבה אינו שנאה, אלא אדישות. ההיפך של אומנות אינו כיעור, אלא אדישות. ההיפך של אמונה אינו כפירה, אלא אדישות. וההיפך של חיים אינו מוות, אלא אדישות".

זה נשאר האתגר הגדול ביותר שלנו היום. אם אנחנו מעיזים לחלום על המשך קיומה של הציביליזציה, עדיף שנתפלל שהפסימיסטים טועים כשהם טוענים שהדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שבני האדם אף פעם אינם לומדים מההיסטוריה.

 

להבין את השואה ( הרב יצחק ברקוביץ)

כשאנו נוגעים בסוגיות הקשות ביותר, אנו ניצבים מול הדברים עליהם מושתתים חיינו.

Facebook2Twitterאימיילעוד

האמונה שדבר אינו מתרחש בחלל ריק היא אחד מעמודי התווך של היהדות. להיסטוריה יש משמעות, לדיכוי יש משמעות, לסבל יש משמעות. המשמעות היא ביסוד קיומנו. זוהי רוח החיים שלנו, כעם.

אם כל זה נכון, ואם העם היהודי נלחם במשך 3,500 כדי לשמר אמת זו – הרי שגם לשואה חייבת להיות משמעות. הסבל והכאב של השואה טומנים בחובם את אחת התובנות החשובות ביותר באשר למשימתנו הייחודית כיהודים, גם כיום.

אין בכך כדי לומר, כי יש צידוק לרדיפתם ולרציחתם של מיליוני אנשים חפים מפשע. אך יש בכך לומר, כי עלינו לנסות ולהבין את השואה במספר רבדים. כל קרבן הוא עולם ומלואו (סנהדרין ל"ז א') ולכל ניצול יש לקח שונה, ומבחינה זו – לשואה משמעויות רבות.

אך עלינו להתעמת עם השואה גם מנקודת מבט רחבה יותר, המתייחסת להיסטוריה של העם היהודי הנתון תחת מצור שנועד להחריבו, ולמסר שאנו מנסים להעביר לאנושות מקדמת דנן.

העם הנבחר

"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, 6) – אלו המלים המתארות את הברית שכרת העם היהודי עם ה'. נבחרנו להיות אור לגויים (ישעיהו מ"ב, 6), עם נצחי שנושא איתו את מסר ה': "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, 18), "צדק, צדק תרדוף" (דברים ט"ז, 20), "כל אלמנה ויתום לא תענון" (שמות כ"ב, 21), "ולא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ידעו עוד מלחמה" (ישעיהו ב', 4(.

 

משמעות הדבר היא, שבעזרת החוקים שלפיהם אנו חיים, אנו מנסים להשפיע על האנשים.

היותנו עם נבחר מסמנת אותנו כשונים. החוקים שלנו שונים, הדרכים שלנו שונות, ההיסטוריה שלנו שונה. היותנו עם נבחר משמעותה, היאחזות במסר זה, בכל עליות ההיסטוריה ומורדותיה ובכל דור ודור. משמעות הדבר היא, שאמורים להיות לנו סטנדרטים גבוהים יותר, בדרך חשיבתנו, באופן הדיבור שלנו, בדרכי פעולתנו, בלבושנו ואפילו, בדרך בה אנו אוכלים.

משמעות הדבר היא, שאנו מכבדים את בוראנו באופן התנהגותנו בציבור, כמו גם בבית פנימה, בדרך בה אנו מגדלים את ילדינו ודואגים לזקנינו. משמעות הדבר היא, שבעזרת החוקים שלפיהם אנו חיים, אנו מנסים להשפיע על האנשים – והאומות – שמסביבנו.

 

 

העולם כולו נגדנו

האנטישמיות נולדה כשנולד העם היהודי. אירוניה דקה טמונה בדמיון הווקאלי, שבין המלים "סינַי" לבין המלה "שנאה". האנטישמיות היא חלק מגורלנו כיהודים. היא חלק מ'עסקת החבילה' שלנו עם ה'. זהו המנגנון היחיד בנפש האנושית-הקולקטיבית, שלעולם אינו מאפשר לנו לשכוח, שאנו יהודים, שאנו שונים ושיש לנו מסר לאנושות.

אחד מרגעי השיא של סדר הפסח, מעיד על תופעה ייחודית זו בהיסטוריה. אנו מרימים כוס יין אל-על ומכריזים כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", מנסים למחות אותנו מעל פני האדמה ולמחוק את המסר שאנו נושאים, אך ללא הועיל. העם היהודי הוא נצחי והמסר שלו נצחי כמוהו.

 

כשהעם היהודי יממש את הפוטנציאל שלו ויהיה באמת 'אור לגויים', הווייתו המוסרית של העולם כולו תשתבח.

כשהעם היהודי יממש את הפוטנציאל שלו ויהיה באמת 'אור לגויים', הווייתו המוסרית של העולם כולו תשתבח (כפי שנאמר ב"מסילת ישרים"). אומות העולם יראו את יופיים של ערכי המוסר היהודיים ויחפצו לשלב אותם בדרכיהם (דברים ד, 6; ל"ג, 9, לפי פירוש רש"י).

בזמנים האלה, האנטישמיות עדיין תוכל להרים את ראשה המכוער, אך לא יהיה כוח בעולם שיוכל להרע לנו והקב"ה בכבודו ובעצמו יהפוך שמיים וארץ, בכדי לאשר אמת נצחית זו.

אך אם 'אור' זה חסר, מוסריותו של העולם נפגמת ונשחתת. כשזה קורה, במוקדם או במאוחר, ייתפסו היהודים כתזכורת מעצבנת למוסריות מגבילה ומיושנת, כאויב "הסדר העולמי החדש", שאין לו דבר וחצי דבר עם 'העם הנבחר' וא-לוקיו. עדיין זכורות לנו מילותיו של היטלר, ימ"ש:

"המאבק על השליטה בעולם, היא ביני לבין היהודים. כל השאר הוא חסר משמעות. היהודים הטילו שני מומים באנושות: המילה – הפוגעת בגוף והמצפון – הפוגע בנשמה. אני בא לשחרר את האנושות מכבלים אלה".

אלו הן תקופות טרגיות. במקום הניסים, שהגנו בעבר על עמנו, אנו חשופים לגחמות האכזריות של האנושות. אנו נרדפים ונרצחים רק בשל היותנו יהודים, ובשל המסר המוסרי שאנו מסמלים.

אלו הן תקופות של סבל גדול, אך סבל זה אינו לשווא. טבעה של הברית בינינו לא-לוקים, שגם תחת האכזריות הבלתי-נתפסת של השואה, המסר עדיין עומד בעינו: חייבת להיות דרך טובה יותר. יש ללמד את האנושות להתעלות מעל היצרים הבסיסיים שלה. בדרך זו, הסבל עצמו הופך למקורו של המסר, ששולח העם היהודי לעולם.

לקחי השואה

איפה היה ה' בשואה? כעם אנו מצהירים, שה' היה שם – מתחנן לפנינו שנשים לב, לעולם לא נותן לנו לשכוח, שיש עוד עבודה לעשות בעולם הזה.

 

 

לאחר השואה, האם יש יהודי שיבחר להיוולד כנאצי במקום כיהודי?

לאחר השואה, האם יש יהודי שיבחר להיוולד כנאצי במקום כיהודי? האם יש יהודי שאינו רואה את הצורך באומה של מורי דרך? מי יעזור לאנושות להתעלות מעל האכזריות הטמונה בה, אם לא היהודים?

יותר מכל דבר אחר, השואה הייתה בגדר 'צלצולו של שעון מעורר' לעם היהודי: זכרו את הברית שכרתתם עם ה', להיות אור לעמים. הראו לעולם מהי מתנת החיים האמיתית, מהי משמעותו של צלם אלוקים, מהי משמעותם של חיים המתנהלים לפי אמות מידה של צדק ורחמים ומהי משמעותה, של אומה המחויבת ליעדים אלה.

השואה - ספר החיים )  סמדר פלד(

ניצולות השואה מגשימות חלום אחרי 70 שנה

     אחיות שרה (87) וחנה (90) טסלר לא נפרדו אחת מהשנייה מאז איבדו את כל בני משפחתן בשואה ונותרו לבד. שני חלומות היו לשתיים במחנה אושוויץ - לעלות לארץ ישראל ולהכניס לבית הכנסת ספר תורה לזכר משפחתן שנרצחה.

     שתי האחיות שנישאו בישראל לשני בני דודים בנו בקבוצת יבנה משפחה גדולה. הן רצו להספיק להכניס אל בית הכנסת בקיבוץ ספר תורה לזכר משפחתן, אך ידעו כי מדובר בסכום כסף שקשה לעמוד בו ולכן לא דיברו על כך מעולם. אבל השבוע, לרגל יום הולדתן שחל באותו היום, החלום הזה התגשם. שרה וחנה אמנם לא שיתפו איש בחלומן, אבל ילדיהן חשבו על הרעיון בעצמם זמן קצר לפני יום ההולדת של שתי האחיות. כיוון שכתיבת ספר תורה נמשכת זמן רב, ביקשו הילדים למצוא ספר שכתיבתו כבר החלה וצריך רק להשלימו. לאחר חיפושים רבים מאד הם מצאו את האחד, בירושלים.

     עוד לפני הטקס המרגש, נזכרו השתיים בימי הזוועה בגטו, כיצד לא נפרדו אחת מהשנייה. "אני לא הייתי נשארת בחיים בלעדיה, אפילו יום אחד לא הייתי שורדת באושוויץ", אומרת שרה, האחות הצעירה. ''כשקיבלנו חתיכת לחם פעם ביום, חתיכה די קטנה לשתינו, אז אני תמיד נתתי לה", מספרת חנה, "היא הייתה אומרת לי שלקחתי פחות, ואני הייתי אומרת לה 'שרה, די, תשתקי'. זה הלך כל יום ככה.".

ביום הולדתן ילדיהן אכן קיימו את הבטחתם. שרה וחנה זכו לראות את חלומן מתגשם כשספר התורה לזכר משפחתן הוכנס לבית הכנסת בקבוצת יבנה, לעיני משפחתן הנוכחית ואהוביהן. השתיים התקשו להסתיר את ההתרגשות, אך לא שכחו את מה שעברו עד הרגע המיוחל: "שילמנו מחיר כבד מאוד".

 

הילד ממחנה ברסלאו

     אולי לא רבים יודעים, אבל המנהג הרווח בקרב עם ישראל כולו, על רבדיו וחוגיו, שמיד עם תום אירוע תורני מקבל על עצמו ההמון עול מלכות שמיים באמירת פיסקת "שמע ישראל", יסודו בתקנה שתיקן וחקק כ"ק האדמו"ר מקאליב שליט"א.

     הכול אפוא התחיל ממחנה ברסלאו בגרמניה. הרוסים כבר מתקרבים להקיץ את הסבל מהנאצים. שם צופה האדמו"ר בילד קט המהדס לו מידי בוקר בין פסי הרכבת. "משום מה היה לי הרושם שילד זה משלנו הוא", משחזר הרבי את שארע אז. "ורציתי לקרב אותו אליי, שיהיה לו לפחות אח לצרה. יום אחד הלכתי אחריו, נצמדתי אליו ואמרתי לו: 'ילד! תגיד לי, נכון שאתה יהודי?'  לשמע השאלה הוא נבהל ונבעת כולו. חשש שאני טומן לו פח. הרגעתי אותו כי גם אני מזרע היהודים. ישבנו לבכות שם על מר גורלנו משך כמעט חצי שעה. כשנרגענו, שאלתי לשמו,  והוא השיב כי קוראים לו יצחק וויניג מהעיר וורשא. אחרי שסר ממנו הפחד פניתי אליו שוב ושאלתיו: 'מה אתה לוחש מידי בוקר כשאתה מתהלך לבדך?'. והוא מסר לי את הדברים דלהלן: 'בשעה שהגיעו אנשי הס. ס. לקחתו יחד עם עוד הרבה ילדים רצה אמו אחריו ואמרה לי: 'תשמע בני! תורה לא לימדנו אותך, כי לא הייתה לנו השהות לכך. אבל "שמע ישראל" כן אתה יודע. תחזור על זה כל עת שאתה במצוקה, היכן שלא תהיה'. ואת מצוותה זו אני שומר;  להיכן שאני הולך אני חוזר שוב ושוב על הפסוק "שמע ישראל''.

     וברוח הדברים, כ"ק האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 93 ,) ניצול המחנות, מתנגד, בשיחה הייחודית שהוא עורך עם 'יום ליום', לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד. אנחנו זוכרים את השואה תדיר - כל יום. אצלנו אין 'יום' לזכר השואה הארורה".