בניית אתרים בחינם

 










י"ד חשון ה'תש"פ




בהעלות המנחה בערב שבת קודש, הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, והרבה טורח הסטרא אחרא לחרחר ריב.  והאיש הירא יכוף את יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה יבקש שלום. (בספר 'כף החיים' לרבנו חיים פלאג'י זצ"ל (סי' כ"ז אות ל"ה)

     בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל רשם כמה עצות נפלאות בחינוך הילדים, המתאימות מאוד לדורנו אנו: א. יד רכה ובדרך נועם. ב. ללמוד מוסר עם הילדים כל יום כעשר דקות. ג. להחדיר בהם שאין העולם הפקר. יש שכר ועונש. ד. לא להתייאש, למרות הקושי בחינוך. ה. לחיות ולהרגיש את התלמידים. אם התלמיד מתרשל, לחקור אצל התלמיד סיבת הדבר, וזה מביא לקשר ואהבה עם התלמידים, וברור שזה שייך גם לגבי הורים ותלמידים.


האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכל הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא לידי הלואתם" אל תתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".  

 

      יהודי, באיזו דרגה שיהיה, ובאיזה גובה שיהיה, לא יתכן שלא ישמע את קולו של יהודי בוכה... אף אם יהא הוא קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה... ולא יתכן שלא יפסיק הוא מעיסוקו, יהא נעלה ככל שיהיה. וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו להשקיט את בכיו" !!! )ה"צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל(

הגמ"ח של הגה"ק מסאטמאר זי"ע

     בגיליון "טיב הקהילה" (פ' מסעי תשע"ט) מובא מה שסיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מעיה"ק ירושלים סיפור נורא, ששמע מאדם נאמן המתגורר בניו יורק רבתי – שאצלו היה הסיפור, וכך סיפר:

     המספר היה באותה תקופה מוקף בחבילי טרדין, אשתו הייתה חולנית במחלה קשה והרופאים נלאו למצוא תרופה למכתה, ובעקבות מצבה לווה כספים רבים וחובותיו השתרגו עד למעלה ראש, ואם לא די בזאת, הרי כתוצאה מהתרוצצותו בבתי החולים, הזניח אחד הילדים שלו את לימודיו, וירד וירד עד שהוכרחו לזרוק אותו מן החיידר רח"ל. היהודי אפוף הצרות רח"ל נכנס אצל מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע,  והחל לבכות בכי תמרורים על רוב צרותיו, באומרו שהוא עומד כבר על סף יאוש, ואין הוא יודע במה לטפל קודם, אם באשתו החולנית, או בחובותיו הרבים המאיימים להטריף את דעתו, או בסידור הילד בתלמוד תורה, ובכלל אינו יודע לסדר כלל את כל צרותיו ובעיותיו.  הרבי שמע בכובד ראש את סבלו של האיש, התחיל לנחמו לעודדו ולחזקו, והורה לו להמתין בחדר צדדי כדי שיוכל להתיישב במה ואיך לעזור לו. היהודי יצא מחדרו של הרבי, ונכנס להמתין בחדר שהורה לו הרבי, נטל ספר תהלים והתחיל לומר תהלים בכוונה ובדמעות שליש. והנה לפתע נכנס אליו אחד מגדולי עסקני הרפואה המפורסמים בניו יורק ואמר לו שהוא רוצה לקבל את כל התיק הרפואי של אשתו,  ולהביא את הרופאים הטובים ביותר לטפל בה. לא חלפה שעה קלה,  והנה נכנס אחד מגדולי העשירים בניו יורק ואמר לו שהוא רוצה לקבל רשימה מפורטת של כל החובות שלו, וכששמע את הסכום, הוציא על אתר פנקס טשעקים ורשם לו טשעק גדול שכיסה את כל החובות שלו,  כשמן הצד הוא הוסיף לו כהנה וכהנה שיהיה לו לאותה תקופה בכבוד.  לא עבר זמן רב, והנה נכנס אחד מחשובי המלמדים באותו חיידר שלמד הבן שנזרק ממנה, והבטיח להחזירו לחיידר ולקחת אותו תחת חסותו .

     כעבור כשלש שעות, נקרא היהודי אל הרבי, וכשהוא נרגש עד עמקי נשמתו נכנס אל חדר הרבי, ובדמעות של התרגשות הודה להרבי על מה שעשה עבורו וסידר לו את כל בעיותיו.  הרבי נהנה לראות את היהודי שמח, אך הרבי עצמו לא נרגע, ושאל את האיש "מה עוד אני יכול לעשות למענך?", היהודי השתומם לשאלתו של הרבי, ואמר בהכנעה גדולה שהוא מודה להרבי על מה שעשה עבורו, אך הרבי לא הרפה ואמר להיהודי: עד עתה גמלתי חסד עם גופך, ומה עם הנשמה? וכי בשביל נשמתך לא צריך לדאוג? – הנה מעניק אני לך בזה את כל העולם הבא שלי שנוצר ממצות גמילות חסדים זו שעסקתי בה למענך, שיהא בידך מן המוכן לאחר 120 שנה!...


 







י"ג חשון ה'תש"פ




    אברהם היה עמוד החסד. הוא לימד אותנו שכדי לדבוק בחסד, יש להפסיק להסתכל רק על עצמך, על הלְָך, אלא יש להסתכל על צרכי הזולת, תלך מה"לְָך" מהחשיבה האנוכית רק על עצמך, ורק אז תזכה להשלים את עצמך – "והיה תמים".

     אם לא אמר "אשרי" לפני שמו"ע יש אומרים: שאין חייב לאומרו אחר תפילתו (ערוה"ש שם).   

     "אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".


     בכוח יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו"

הבטלן (פרפראות וגימטריות, עלון 375)

 

     מסופר על איש צעיר ובטלן, שחיפש אחר דרכים קלות להשגת אוכל ללא מאמץ. יום אחד, בזמן חיפושיו אחר מזון,  ראה הבטלן עצים עם פירות עסיסיים ומפתים בתוך שטחו של מטע. הוא הסתכל סביב כדי לוודא שאיש לא שומר על העצים, ואז החליט לחטוף במהרה כמה שיותר מפירותיהם. ברגע שהחל הבטלן לטפס על אחד העצים, הבחין בו הבעלים של המטע, שהיה קשיש וחלש, והחל להתקדם לעברו באיטיות עם קילשון בידו כדי לסלק אותו. הבטלן הבחין באיש הקשיש ובקילשון החד שבידיו, לכן הוא קפץ מיד לאדמה ורץ להתחבא ביער הסמוך למקום.

 

     כעבור כמה זמן שבו הלך ביער עם בטן ריקה, ראה הבטלן שועל שגרר את עצמו על שתי רגליו הקדמיות. רגליו האחוריות של השועל היו שבורות, והבטלן שאל את עצמו "איך השועל הזה יכול להמשיך לחיות כך? הרי הוא צריך לצוד מזון כדי להישאר בחיים, ובנוסף, הוא לא יכול לברוח מפני טורפים אחרים!" לפתע הגיח זאב ענק מבין העצים עם חתיכת בשר בפיו. כל חיות היער ברחו מפניו, ארנבים, סנאים ושאר יצורים קטנטנים, אך השועל לא יכול היה לברוח. הבטלן שיקשק מפחד בעצמו והחל מיד לטפס על העץ הקרוב ביותר. כשהגיע לענף שעליו יכול היה לשבת,  ראה שהשועל אפילו לא מנסה לברוח, אלא ההפך, הוא גרר את עצמו לכיוון הזאב! מה שקרה אז הדהים את הבטלן –הזאב השאיר את חתיכת הבשר לפני השועל והלך לו. השועל החל לאכול בהנאה את חתיכת הבשר, ובאותו הרגע הבטלן הבין דבר שהפיח בו תקווה; "זהו סימן משמים!" הוא חשב, והרגיש שיד א-לוהים התערבה במקרה. אם דבר שכזה קרה אז הרי שלקב"ה יש תוכנית עבור כל יצור חי, כך שחייבת להיות תוכנית א-לוהית גם עבורו, ובקרוב מאוד יקרה לו נס דומה.

 

     הבטלן ירד מן העץ, התיישב לצד שביל שעבר בתוך היער וחיכה, כמו השועל המסכן, שמישהו יבוא ויאכיל אותו. הזמן עבר, והבטלן המשיך להסתכל ימינה ושמאלה להמשך השביל, מבלי לאבד תקווה. הוא ישב שם יומיים שלמים מבלי לאכול, עד שלבסוף החליט שהקב"ה אינו רחום כמו שחשב, אלא אכזרי משום ששכח ממנו לגמרי. עם בטן ריקה התחיל הבטלן ללכת לאורך השביל ללא מטרה וללא תקווה.

 

     כעבור מספר שעות פגש הבטלן איש זקן שנסע בכרכרה וביקש ממנו עזרה. האיש הזקן היה אדיב מאוד, וחלק איתו מזון ומים. הבטלן הודה לו ובזמן שאכלו יחדיו, הוא סיפר לו על המקרה שראה ביער. כשסיים את הסיפור, שאל הבטלן את האיש הזקן: "איך יכול להיות שא-לוהים מראה רחמים לשועל מסכן, אבל גורם לי לגווע ברעב במשך ימים שלמים באכזריות שאין כמותה?"  האיש הזקן חייך ואמר: "צדקת בכך שהא-ל הוא רחום, ושיש לו תוכנית עבור כולם. גם עבורך יש לא-ל תוכנית, אך לא הבנת נכון את הסימן שהוא שלח לך..." "למה אתה מתכוון?" שאל הבטלן את האיש הזקן, אשר השיב לו: "א-לוהים לא רצה שתהיה כמו השועל. הוא רצה שתהיה כמו הזאב! ·

 

     לכל אחד מאיתנו ה' נתן כוח מסוים, והוא מספק לנו שלל רמזים כדי שנדע כיצד להשתמש בו. אסור לנו לראות את עצמנו באור שלילי, אלא תמיד באור חיובי. אתה אינך שועל שאיבד את רגליו, אלא אדם שיש כוח במותניו, ולכן עליך לראות את עצמך כאדם חזק שביכולתו לעזור לאחרים, כולל לעצמך. אל תעשה את הבחירה הקלה בחיים– עשה את הבחירה הנכונה."

 

     לפתע הבין הבטלן שהאדם הזקן שאיתו דיבר וחלק עימו מזון הוא אותו קשיש שממנו הוא ברח יומיים לפני. בתחילה הרגיש רע, אך מיד ידע מה עליו לעשות; הוא התנצל והבין שאין ביכולתו של הקשיש לטפס על העצים שבחווה שלו עצמו על מנת לקטוף את פירותיהם, לכן הציע לו את שירותיו, בתמורה לאפשרות לאכול מפירות העצים. מאותו רגע ואילך, עזר הבטלן לחוואי הקשיש ונהנה מבטן מלאה מדי יום ביומו – הוא גילה כיצד ביכולתו לעזור לאחרים, וגם לעצמו...


 




י"ב חשון ה'תש"פ



 "אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (תוס' פסחים קז ד"ה בסמוך(.


     בדיעבד או בשעת הדחק אפשר להתפלל עד כרבע שעה לפני צאת הכוכבים עד כ 13 דקות לאחר שקיעת החמה (הגריש"א הובא בספר תפלה כהלכתה פרק ג מה') (שו"ע רלג א, משנ"ב שם ס"ק יד(.


     בזמן שהשעה דחוקה מתפללים תפילה מנחה קצרה, דהיינו החזן מתפלל שמו"ע בקול רם מיד לאחר קדיש עד אחר קדושה (שו"ע ערוה"ש רלב ו(.


     זהירות בתפילת מנחה: יש שכתבו הטעם לזהירות בתפילת מנחה לפי שהיא היתה התפילה הראשונה שאדם הראשון התפלל לאחר שנוצר (מדבר קדמות מע' תפילה בשם האר"י ז"ל(.


זכות השתיקה  (השגחה פרטית, עלון 25)

     השכנים שלנו, בבניין בני ברקי טיפוסי, ידעו שאנחנו עומדים לנסוע לחו"ל, להשתתף בשמחה משפחתית. בא השכן, דפק בדלת ביתנו, ושאלתו בפיו: "אולי לכבוד החתונה של בננו למזל טוב, תוכלו לתת לנו את הדירה לשבת אופרוף, השבת של העליה לתורה?" אמרתי שאחשוב, ועוד מעט אחזיר לו תשובה. מצד אחד רציתי לתת את הדירה. זו מצווה גדולה ועזרה של ממש, וגם בסופו של דבר ארוויח מכך, בחינת 'שמור לי ואשמור לך'. היום אני נותן לו את הדירה, ומחר, כשאני עושה שמחה, הוא נותן לי. מצד שני, והצד השני הזה היה חזק מאד - איננו עוזבים את הדירה רק למשך שבת אחת. אנו עוזבים לחו"ל למשך שבוע ימים, מתאמצים לצאת מבית מאורגן ומסודר במיוחד, כדי שיהיה לנו נעים לחזור. כשעוזבים בית למשך שבוע, רוצים לדעת שנחזור לבית בדיוק באותו מצב שעזבנו אותו. חשבתי, חשבנו, שקלנו את הצדדים ולבסוף החלטנו שהצד הראשון יגבר. אנחנו ניתן את הדירה, נזכה במצווה, ונרוויח גם יחסי שכנות משופרים.

     באותו שבוע פיזזו כולם. אנו רקדנו בחתונה בחו"ל, שכנינו ואורחיהם בחתונה בבני ברק, ואחרי שבוע עמוס חוויות חזרנו אל ביתנו עייפים אך מרוצים. רק פתחנו את דלת הבית וריח עז היכה באפנו. עמדנו משתוממים, מסתכלים זה על זה ולא יודעים מה לחשוב. הבית נראה מסודר להפליא. האורחים שהיו כאן השאירו את הדירה ממש כמו שקיבלו אותה, אבל הריח, הריח... מאיפה הוא? התשובה הגיעה מהמקרר. גל ריח נורא נדף ממנו ברגע שפתחנו אותו. התברר שהמקרר היה מנותק מחשמל במשך חמישה ימים. כל המאכלים התקלקלו ונרקבו, ואת כל הבשרים הקפואים הוצרכנו לזרוק. אמדתי את ההפסד בכארבע מאות שקלים. עם ההפסד התמודדתי איכשהו, שיהיה לכפרה, אבל הריח... הוא לא מיהר לעזוב את ביתנו. ניסינו כל מיני רעיונות להתמודדות עם התופעה. המפעלים למפיצי ריח התעשרו על חשבוננו, ועם כל זה החלטנו החלטה נחושה: לא מספרים לשכנים את מה שקרה. הם לא יודעים שהאורחים ניתקו לנו את המקרר בבלי דעת, ואנחנו לא נלך ונעכיר את מצב רוחם אחרי השמחה ששרתה במעונם.

     בסייעתא דשמיא, גם לסבל של הריח נגזרה קצבה, וכעבור כמה חודשים (!) נעלמה התופעה. כעבור חצי שנה מאז, מתקשרים אלינו מארגון חסד שעורך הגרלה סינית, ארגון שפועל גדולות ונצורות, ומציעים לנו להשתתף בזכויות העצומות שנעשות על ידם. הציעו לי לקנות כרטיס הגרלה שנכנס לכל הפריטים המוצעים, וקניתי. לא כי חשבתי שאגריל משהו, אלא כי רציתי לזכות במצוות צדקה.


     אחרי שבועיים מתקשרים מארגון החסד. "כבר תרמנו", הזכרתי. "איננו מתקשרים להתרים", עונים לי, "עכשיו מבשרים לכם על הזכיה המאושרת. זכיתם בפריט 408 ,מקרר מדגם חדש בשווי אלפי שקלים!" נדהמתי. איני רגיל לזכות בהגרלות. אין לי מזל לעניין זה. אבל הפעם הזאת, ידעתי כי לא המזל שיחק כאן, אלא החלטתנו האיתנה לשמור על שתיקה, לקבל את הנזק שהוסב לנו מניתוק המקרר, ולא להעיב על השמחה של השכנים. זכות השתיקה עמדה לנו, מקרר כנגד מקרר, בהשגחה פרטית מופלאה.







י' חשון ה'תש"פ


 "ארבעה דברים קורעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה. ויש אומרים אף שינוי מקום". (ר"ה טז:(


     בטבעת קידושין אין יהלום. כי החתן הוא היהלום

     בסכסוך אף פעם א''א להאשים רק צד אחד, תמיד יש שתי אשמים האשה ו... השויגער.

     האדמו"ר הרב שלמה גולדמן מזוועיהל עוד הגדיל באומרו,  שעל כל פסיעה ופסיעה שהאדם עושה למען זולתו, חוסך הוא בכך אלף פסיעות עבור עצמו!.

     האדמו"ר מסלונים זיע"א, כותב בספרו "נתיבות שלום" כי על כל אחד מאיתנו למצוא את תיבת נח הפרטית שלו. וכך הוא כותב: "כאשר האדם מרגיש שפל וירוד,  העצה היא – 'עשה לך תיבה'. בכל אחד יש ניצוץ א-לוקי בתוכו, שממנו הוא מקבל כוחות עילאיים ויכול להתעלות,  וזוהי תיבת נח שלו, שמצילה אותו מן המבול. לכל אחד יש ענין אחד שעליו הוא שומר, גם בכל המצבים הגרועים ביותר, וממנו אינו נסוג, והפרט הזה הוא תיבת נח שמצילה אותו בתקופות הקשות ביותר".


     החתן מגיע לחופה ראשון ומחכה בסבלנות עד שהכלה מגיעה, וזה סימן לכל החיים שהבעל צריך לחכות לאשתו הרבה זמן עד שהיא תגמור להתארגן.


     הקב"ה רצה בשם "ישמעאל" – המרמז על "שמע א-ל", לרמז לנו שכדי להתגבר על הישמעאלים אין אנו יכולים להתגבר על ידי כוחי ועוצם ידי,  אלא רק על ידי תפילה וזעקה לקב"ה – שאז ישמע הא-ל את תפילתנו.


    זורקים סוכריות על החתן. לומר לו גם אם במשך החיים תקבל מכות, תזכור שזה מגיע מ'למעלה' ושזה סוכריות. אבל מה שמעצבן זה למה תמיד המכות מלמעלה מגיעות דרך העזרת נשים.

המחנך ['איש לרעהו']

 

     הסיפור שלי התחיל לפני כ-20 שנה.  שמי שמואל ואני בן 28 . הייתי אז בן עשר, ילד די רגיל ודומה לשאר הילדים, חוץ מדבר אחד: היה לי קשה לשבת על מקום אחד יותר מדי זמן... היום היו מצמידים לעובדה הזאת שלל אותיות באנגלית [וגם איזה כדור יומי או שניים...], אבל אז לא היה יותר מדי פרשנויות ולכן הכינוי שהוצמד לי היה פשוט וקליל: 'שמוליק קפיץ'. והאמת שלא התרעמתי על כך בכלל. ידעתי שזו האמת, ואפילו די התחברתי לדימוי.  ממשיך ומתאר 'שמוליק קפיץ' כיצד המחנכים הבינו אותו,  העמיסו עליו תורנויות, מטלות ועיסוקים שונים באמצעותם ננסך טעם ברוח התזזית שלו - עד שהגיע המחנך הרב'ה שושני... ממלא - מקום ששם אותו על הכוונת שלו... ביטל את כל תפקידיו וטען בתוקף: "אצלי כולם חייבים ללמוד..." , "מה יצא ממנו אם הוא לא מפעיל את המוח...", "אם לא תתחיל להפעיל את הראש שלך, כלום לא יצא ממך - כלום!" אבל גם תקופה זו הסתיימה. שמוליק המשיך לישיבה קטנה, לגדולה, לכולל, ובכולם שימש תמיד כעסקן והפעלתן שבחבורה. לימים התנדב במד"א שם עשה משמרות למכביר, נהנה מהדרמה, האקשן והחסד העצום.

 

     לילה אחד יצא למקרה, אודותיו הוא מספר: "הגענו לבית,  שכב שם אדם... ללא דופק וללא נשימה, והמצב שלו לא היה נראה טוב - בלשון המעטה... "מבקש נט"ן בדחיפות" - אני צועק לקשר תוך כדי פעולות ההחייאה. "אין הרבה סיכויים לבן אדם הזה" חולפת במוחי מחשבה. הנט"ן מגיע ועמו הציוד היותר מתקדם. הצוותים ואני מנסים כל מה שאפשר אך - מאומה. הבן אדם לא רוצה להתעורר... הצוות כבר די מיואש, מרים ידיים. אך אני משקיע את כל הכוחות שיש בי בלי לחשוב. הפרמדיק יאיר מניח את ידו על כתפי ובעיניו הוא מראה לי סימן של "חבל על הזמן, מקרה אבוד", אבל אני ממשיך בשלי.  האמת שהם כבר מכירים אותי היטב, וכבר אין להם כוח להסביר לי שוב ושוב כמה שאני 'נאיבי'... נו... שיהיה. אני ממשיך, עוד לחיצה ועוד לחיצה, ואז... אני פתאום חש שמשהו השתנה. בודק בזהירות וצועק כמו משוגע: "חזר לו הדופק!" צוות הנט"ן מעיף מבט וגם הם מבינים שאני צודק.  כולם 'מסתערים' עליו בשנית, מייצבים אותו איכשהו ו'טסים' איתו לבית החולים הקרוב יחד עם אשתו הדומעת.

 

     כעבור שבוע מתקשר אלי צעיר, מספר שהוא הנכד של החולה ומבקש להזמין את 'המלאך המושיע' לסעודת הודיה. אני מגיע למקום ופתאום אני מזהה שבעצם אותו חולה הוא... המחנך שושני! אני מבקש לשוחח עם 'בעל השמחה' ביחידות. אנחנו נכנסים לחדר, וכשהתיישבנו על הספה והדלת נסגרה, פרצתי בבכי בלתי נשלט. האמת שהתכוונתי רק לדבר, אך זה היה חזק ממני. אפילו אני לא הבנתי עד לרגע זה עד כמה עמוק דבריו פגעו בי, אז,  בזמנו... הרגשתי את ידיו מונחות על ראשי ואת מילותיו המרגיעות באזני. הוא היה נראה מאוד מופתע ולא מבין מה קרה לי.  לאחר שנרגעתי מעט הרמתי את עיני האדומות והתחלתי לספר לו מי אני. לקח לו כמה רגעים להיזכר. "אתה שמוליק?" הוא הצביע לעברי באצבע רועדת. ראיתי את ההבנה מחלחלת בראשו. ופניו חוורו כסיד. נבהלתי. כבר ראיתי את הפנים הללו חיוורות כך... אט אט הוא חזר לעצמו. ואז הגיע תורו לבכות...  לא החלפנו יותר ממילים ספורות, אבל נדמה היה לי כאילו שוחחנו שעות ארוכות בשיחת נפש מעמיקה. אבל לא היינו צריכים מילים. הדמעות סיפרו את הכל. את הפגיעה העמוקה, את התסכול והכאב, את ההשפעה הרעילה של התנהגותו בכיתה... וגם... וגם את החרטה. הוא חיבק אותי שוב ואני החזרתי לו בחיבוק של סליחה. אבן כבדה ירדה לי מהלב. חשתי הקלה גדולה. "ואני עוד אמרתי לך שכלום לא ייצא ממך" הוא לחש לי,  ובקולו נשמעה חרטה עמוקה. הוא ביקש את סליחתי שוב ושוב, ואני סלחתי לו בפה מלא.

 

     יצאנו מהחדר אל הסלון כשעיני שנינו נפוחות ואדומות. כולם זרקו לכיווננו מבטים תמהים. כשהוא הגיע למקומו, הושיב אותי לצידו והוא עצמו נשאר לעמוד.  תוך שניות השתררה דממה ובעיני כולם נראתה הציפייה לקבל הסבר מה קרה. הוא החל לשבח אותי על ההצלה המופלאה ובעיקר הדגיש את המאמצים הלא הגיוניים שהפעלתי להצלתו. הוא התמקד בנקודה העיקרית לדעתו:  שפעלתי כנגד כל הסיכויים - שלא הפעלתי את הראש אלא את הלב! ואז הוא סיפר לכולם מי אני והיכן נפגשנו לראשונה, הוא לא החסיר דבר וסיפר לכולם באילו כינויים הוא כינה אותי אז, מול הורי. מול כיתתי.  בשלב הזה כולם צרפו את דמעותיהם לנחל הדמעות שדבריו עוררו אצלי ואצלו. בקול מרוסק מדמעות הוא ביקש את סליחתי שוב לעיני כולם. אני לא הצלחתי לענות במילים . ורק הנהנתי לאות הסכמה. ואז הוא הכריז: "לפני עשרים שנה אמרתי לך שאין לך ראש, שאתה לא משתמש מספיק בשכל. ומה שהציל אותי עכשיו זהו בדיוק אותו חוסר מחשבה. אני חשבתי שזה חוסר שכל והיום אני מבין שזה פשוט לב ענק!!!". הוא חיבק אותי שוב ואני החזרתי לו חיבוק...  זהו סיפורי. לא קל היה לי לשבת ולכותבו... אתם כבר יודעים שאני לא טיפוס של לשבת ולכתוב. אך התאמצתי בשביל שתזכרו תמיד: יש ילדים עם מוח גדול! יש ילדים עם לב ענק! אלו ואלו בנים יקרים של השם יתברך, ולכל אחד מהם יש תפקיד בעולמו!!!


ואתחנן אל ה' בעת ההיא" – )ברכת דוד(.

     לפנינו סיפור מימינו אנו, על כוחה העצום של תפילה להצלחה בתורה, כפי שהובא בספר "התעלות":

     באחת מהישיבות הקטנות החשובות שבירושלים, ישב בחור בן טובים, שלא הצליח בתלמודו. מוחו היה סתום ושכלו קלוש ושום לימוד לא נקלט בראשו, אך רצונו היה עז ונחוש. הוא ניסה את כוחו שוב ושוב, אך ללא הצלחה. על אף היותו בחור ירא שמיים, נעים הליכות ובעל מידות טובות, לא עלה תלמודו בידו. אחד מהר"מים הטובים בישיבה נקשר עד מאוד בנפש הבחור, והשקיע בו רבות. מדי יום היה יושב עמו לאחר השיעור כדי לשנן את הגמרא עם התוספות והמפרשים, אך ללא הועיל... מגיד השיעור המסור היה אובד עצות; זוהי תופעה נדירה למדי, שכן על פי רוב מי שמשקיע ומתייגע בתלמודו הרי הוא מתעלה ומצליח, לכן החליט מגיד השיעור לנסוע עם הבחור אל רבי חיים קנייבסקי שליט"א, ולבקש עצה וברכה. בהגיעם אל הרב, פתח מגיד השיעור בדברי שבח על הבחור הניצב עמו, על תפילותיו והליכותיו ועל יראת שמיים שלו, וציין כי למרות כל זאת - אין תלמודו עולה בידו כלל. התחייך רבי חיים למשמע השאלה, ואמר: "כנראה צריך קצת יותר יגיעת התורה, שאין התורה נקנית אלא בעמל ויגיעה קשה!" מגיד השיעור אמר, כי יכול הוא להעיד מקרוב שיגיעה רבה יגע אותו בחור, ומנסה בכל כוחו, אך הראש חלש ואינו מצליח לקלוט ולהבין!. רבי חיים פנה אל הבחור, ושאלו ברוב חיבה: "האם הנך מתפלל ומבקש על הצלחת התורה?". "בוודאי!" - ענה הבחור - "תמיד בוכה אני ומבקש על כך, אבל, לצערי, עדיין לא נעניתי". - "תקבל על עצמך להתפלל תמיד תפילה בציבור, ושלא להפסיד תפילה בציבור גם אם תצטרך לזה מסירות נפש!" -  חתם רבי חיים את השיחה, ובירכם לשלום.

     חלפו ימים, הבחור סיים את לימודיו בישיבה קטנה, והתקבל לאחת הישיבות הטובות והגדולות ביותר, הודות ליראתו ונועם הליכותיו. והנה, לאחר מספר שנים הופיע הבחור בישיבה הקטנה בה למד בנערותו, ונכנס לביקור בחדרו של אותו מגיד שיעור, אשר היה קשור אליו כל כך. מגיד השיעור שמח לקראתו עד מאוד, והנה מניח הבחור לפניו על השולחן קונטרס נאה של חידושי תורה על מסכת יבמות. הרב עלעל מעט בקונטרס, ומצאו מלא וגדוש בחוכמה ובעמקות נפלאה. מלבד הבהירות וההסברה היפה בהצעת הדברים, ניכר היה כי המחבר ניחן בכוח חידוש נדיר, כתלמיד-חכם מופלג!. "מי הוא הרב המחבר"? שאל, "כנראה מדובר בתלמיד-חכם חשוב ביותר!". הבחור לא הבין את השאלה: "מה זאת אומרת מי חיברו? הרי אני כתבתי וערכתי את הקונטרס בסייעתא דשמיא מרובה, ובשביל כך באתי הנה אל מגיד-השיעור היקר, להגיש בפניו את פרי ביכוריי. לאחר ההשקעה הרבה שהשקיע בי להצלחתי, חשבתי כי בוודאי ישמח לראות בפרי עמלו!", הרב עמד נפעם, אינו מאמין למראה עיניו. "אתה הוא בעל המחבר?! הרי רק לפני שנים מספר, בהיותך כאן בישיבה קטנה, לא הבנת כמעט כלום! 'תוספות' אחד לא הצלחתי להכניס בראשך על בוריו, וכיצד התחולל שינוי אדיר כזה מקצה לקצה?". בחיוך צופן סוד סיפר הבחור לרב דברים כהווייתם:

     "בתחילת לימודיי בישיבה הגדולה לא הבנתי כמעט כלום, כהרגלי מימים ימימה. חבריי עולים ומתגדלים בתורתם מדי יום ביומו, ואילו אני תקוע במדרגת תורתי כמעט כשל ילד בחיידר. "לקראת סוף 'הזמן' יצאה הישיבה לנסיעה למקומות הקדושים בצפון. היה זה ביום ה' , ערב ראש חודש מוקדם, והבחורים חפצו להגיע לתפילת 'יום כיפור קטן' במירון ולשאר מקומות הקדושים בגליל. " הטיול נמשך עד שעה מאוחרת בלילה, וכשחזרתי לביתי בשכונת רמות בירושלים, הייתה השעה מאוחרת מאוד.  ישבתי עם הוריי ושוחחתי עמהם בניחותא על חוויות הנסיעה והיום, ולא שמתי לב כלל איך השעון מתקדם ומתקדם. לפתע תפסתי את עצמי בבהלה: עדיין לא התפללתי מעריב!. מחוגי השעון הראו על השעה 3.00 בלילה!. זכרתי היטב את הקבלה שקיבלתי על עצמי, ע"פ הוראת הגר"ח שליט"א, שלא לוותר על תפילה בציבור בשום  אופן, אבל לא ידעתי מה ניתן לעשות בשעה שכזו. בכל שכונת רמות, על כל בתי הכנסת הרבים שבה, לא ניתן למצוא מנין לתפילת מעריב בשעה זו!. בשעה זו, האפשרות היחידה למצוא מנין היא בביהכ"נ הגדול שבשכונת 'זכרון משה', במרכז העיר... אך כיצד מגיעים עתה ל'זכרון משה'? התחבורה הציבורית כבר מזמן אינה פועלת.... " החלטתי לעשות השתדלות בדבר. יצאתי מהבית והרחקתי לכת עד כביש רמות המרכזי (שדרות גולדה), בניסיון למצוא טרמפ, אך הכביש היה כמעט ריק. מכוניות בודדות שחלפו על פני שעטו ביעף ולא עצרו כלל. לאחר המתנה ממושכת בקור הירושלמי העז, החלטתי: אם בתוך עשר דקות מוצא אני דרך להגיע ל'זכרון משה' - הרי טוב, ואם לאו - הריני חוזר הביתה, ובלית ברירה אתפלל ביחידות, וההכרח לא יגונה...

     "כעבור שבע וחצי דקות בדיוק,  נעצרת לידי מכונית, ובתוכה יהודי שהכרתי משכונתנו. 'להיכן?' - הוא שואל אותי בחביבות - "'לזכרון משה!' - עניתי. "'טוב מאוד! גם פניי מועדות לתפילת מעריב ב'זכרון משה'!". משהגענו לביהכ"נ כבר המתינו שם 5 אנשים שעדיין לא התפללו, יושבים ומצפים למניין שיתאסף. לאחר הגיענו, עדיין חסרו שלושה למניין. חלק מהאנשים,  בראותם כי אין מניין, רצו ללכת לביתם, אך אני ביקשתי והתחננתי שימתינו עוד מעט, כיוון שמוכרח אני להתפלל בציבור!. בשעה שלוש בלילה ! היה, ב"ה, מנין שלם!. תיכף החלה תפילת ערבית. עבורי הייתה זו תפילה מיוחדת במינה. התפללתי ברגש ובכוונה רבה מילה במילה, אולם משהגעתי בתפילת שמו"ע לברכת 'אתה חונן',  נפתח ליבי בפתע פתאום. פרץ דמעות אדיר ניגר מעיניי ללא הפוגה! בכיתי ובכיתי שם בפינת ביהכ"נ. מעולם לא חוויתי חוויה שכזו, מעולם לא בכיתי בכי שכזה!, "עמדתי שם בפינתי בברכת 'אתה חונן' בלבד בערך כשלושת רבעי שעה, כשציבור המתפללים סיים זה מכבר את תפילתו והתפזרו איש לביתו. יצאתי מתפילה זו כאיש אחר לגמרי, והרגשתי כבריה חדשה!, "בהיות שהשעה הייתה כבר סמוכה לוותיקין ודרך חזרה לביתי עדיין לא הייתה לפני, החלטתי להישאר בביהכ"נ ולהמתין עד אור הבוקר. בינתיים שלפתי גמרא סנהדרין מן הארון, והחילותי ללמוד בה. והנה, להפתעתי העצומה החילותי פתאום קולט ומבין!, בבת-אחת נפתח לי הראש! חשתי בלימודי טעם מתוק וערב עד מאוד, כפי שמעולם לא הרגשתי. בפעם הראשונה בחיי קראתי את המילים ב'תוספות' והבנתי את עומק משמעותן!. בתפילת שחרית, משהגעתי לברכת 'אהבה רבה', נפתח ליבי כאולם: 'אבינו אב הרחמן, המרחם, רחם עלינו, ותן בליבנו בינה ל-ה-ב-י-ן ו-ל-ה-ש-כ-י-ל וכו' ו-ה-א-ר ע-י-נ-י-נ-ו ב-ת-ו-ר-ת-ך. ושוב,  כשהגעתי לברכת 'אתה חונן' גאה ליבי בבכי נורא. עמדתי בברכה זו זמן ארוך מאוד, עד שהבכיות של מעריב דאתמול לא היו אלא כמשל לעומת שחרית זו!. "לאחר תפילת שחרית חזרתי לביתי, סעדתי פת שחרית ונכנסתי תיכף לחדרי. הוצאתי את הגמרא והחילותי ללמוד בחשק רב והתלהבות עצומה ללא הפסק, עד כניסת השבת, אז יצאתי אל ביהכ"נ לקבלת שבת ותפילת ערבית של שבת. "לאחר התפילה חזרתי עם אבי לסעודת שבת קודש,  שהייתה מלאה שמחה ואושר עצום לכל בני המשפחה כולה. לאחר הסעודה פנה אלי אבי בבקשה, שהגיעה העת לפרוש למיטתי ולישון מעט, שזה כבר למעלה מיממה וחצי שלא נתתי תנומה לעפעפיי, "אמרתי: 'אלמד נא עוד מעט ואחר כך אלך לישון...' אך אותו 'מעט' נמשך כל אותו ליל שבת עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית... לא הייתי מסוגל לעזוב את תלמודי מרוב שקיקה.


     בשחרית של שבת הלכתי עם אבי לביהכ"נ לתפילה ולאחריה לסעודת שבת מלאה זמירות בשמחה עצומה. לאחר הסעודה כבר ראה אבי שאני מותש וחלוש, והכריח אותי ללכת מיד לישון כדי צרכי...". "מאותו היום נפתחו לי שערי אורה, שערי תורה, נעשיתי מתמיד גדול, בעל הבנה עמוקה וסברה ישרה בכל דבר, וזכיתי, בסייעתא דשמיא מופלאה, להתעלות עצומה בכתרה של תורה!"






ט' חשון ה'תש"פ

 אמר רבי יצחק איזיק מזידיטשוב: צו החיים הוא: תן וקח. כך נברא העולם, שכל אדם יהיה משפיע ומקבל. ומי שאין בו שניהם כאחד, הריהו אילן סרק...


    האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).


      "התורה אומרת 'וילך למסעיו' – נדמה לאדם שהוא הולך למסעיו , לצרכיו האישיים, אך האמת היא שמוליכים אותו מן השמיים לצורכי שליחותו בעולם" (הבעש"ט)


     ״וילך אברם כאשר דיבר אליו ה׳״ (בראשית יב,ד). אף שנאמר לו לך-לך, "להנאתך ולטובתך", הכתוב מעיד על אברהם שלא הלך אלא מפני ציווי ה׳. (רבי אברהם מסוכוצ׳וב)

חוזר בתשובה (בית זכריה, עלון 227)

     נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה, בחתונה מצומצמת מאוד. מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים. וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.  למדתי בכולל רגיל, כדי להיות חלק מהציבור החרדי. שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה. איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה. ואז התברר לי שאין לי למי. ההורים של רעייתי ושלי לא דיברו אתנו וכך כל בני המשפחה.  חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.  היו לי חברים לכולל. לא חברים שלי ממש. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, החלטתי להתקשר לחברותא שלי ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת ". השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק. ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.  ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אמרו מזל טוב וחלקם הלכו עוד לפני הקידוש. אלה שנשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי, וכך נגמר הקידוש.

     כעבור שנה וחצי נולד בני. גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר. ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו. ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי. חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית. עשינו בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

     קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו . בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו מאד. לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה. אני חייב לציין שקיבלו אותם בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו . וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?  

     ערב אחד, צלצול בדלת. בדלת עמד אברך צעיר. "שלום", אמרתי. "שלום, אפשר להיכנס"? "בבקשה", אמרתי.  הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"? "אני אמור לזהות"? "כן, אני אחיך הקטן". "מומי"? "כן, אני מומי". מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו. " לפני כמה זמן חזרת בתשובה"? "שלוש שנים"."אז למה לא יצרת קשר"? "לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא". "למה שלא אהיה מעוניין"? "כי ניתקת כל קשר עם המשפחה". "נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון". "אני לא יודע" . "ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר". "מעניין למה איתי לא ניתקו"."באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר". "לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר" . "אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי.  אין שום דרך אחרת להסביר זאת. "אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"? "ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים, אתה לא מבין מה עברתי". "אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"? "אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה" . "אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"? לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו. "רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע לרצות ולפייס אותם"? "על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע" ? "לא. לא עשית משהו רע, אבל..." "אבל מה" ? "הם חשבו שעשית משהו רע". "זו בעיה שלהם. לא"? "כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..." "כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."? "הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"? "ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת" ? "נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה". "אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי. "ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים, מהמשפחה, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד" . הם חתכו והפקירו אותי. " מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי.  שכחתי לספר לך, התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ואבא שהלך אחריה ושומר שבת תפילין וכשרות". העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

     שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.  לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי. מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.  ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.  בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.  והתוצאה החשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור. כגודל הפחדים שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם.  כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.


     ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי. עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת. במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות . 








ח' חשון ה'תש"פ




אדם עסוק לא בהכרח מקדם את עצמו למקום כלשהוא.


       אם איננו משתנים, איננו גדלים, למעשה איננו חיים.


       גם כשהעתיד נראה כמו מבוי סתום, תמיד יש דרך אחרת.

      גם עם פועלים לפי החוקים, ההצלחה לא תמיד מובטחת.    

חוזר בתשובה (בית זכריה, עלון 227)

     נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה, בחתונה מצומצמת מאוד. מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים. וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.  למדתי בכולל רגיל, כדי להיות חלק מהציבור החרדי. שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה. איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה. ואז התברר לי שאין לי למי. ההורים של רעייתי ושלי לא דיברו אתנו וכך כל בני המשפחה.  חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.  היו לי חברים לכולל. לא חברים שלי ממש. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, החלטתי להתקשר לחברותא שלי ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת ". השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק. ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.  ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אמרו מזל טוב וחלקם הלכו עוד לפני הקידוש. אלה שנשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי, וכך נגמר הקידוש.

     כעבור שנה וחצי נולד בני. גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר. ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו. ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי. חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית. עשינו בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

     קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו . בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו מאד. לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה. אני חייב לציין שקיבלו אותם בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו . וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?  

     ערב אחד, צלצול בדלת. בדלת עמד אברך צעיר. "שלום", אמרתי. "שלום, אפשר להיכנס"? "בבקשה", אמרתי.  הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"? "אני אמור לזהות"? "כן, אני אחיך הקטן". "מומי"? "כן, אני מומי". מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו. " לפני כמה זמן חזרת בתשובה"? "שלוש שנים"."אז למה לא יצרת קשר"? "לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא". "למה שלא אהיה מעוניין"? "כי ניתקת כל קשר עם המשפחה". "נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון". "אני לא יודע" . "ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר". "מעניין למה איתי לא ניתקו"."באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר". "לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר" . "אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי.  אין שום דרך אחרת להסביר זאת. "אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"? "ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים, אתה לא מבין מה עברתי". "אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"? "אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה" . "אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"? לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו. "רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע לרצות ולפייס אותם"? "על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע" ? "לא. לא עשית משהו רע, אבל..." "אבל מה" ? "הם חשבו שעשית משהו רע". "זו בעיה שלהם. לא"? "כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..." "כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."? "הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"? "ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת" ? "נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה". "אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי. "ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים, מהמשפחה, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד" . הם חתכו והפקירו אותי. " מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי.  שכחתי לספר לך, התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ואבא שהלך אחריה ושומר שבת תפילין וכשרות". העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

     שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.  לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי. מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.  ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.  בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.  והתוצאה החשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור. כגודל הפחדים שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם.  כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.


     ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי. עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת. במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות . 






ז' חשון ה'תש"פ




אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא החלטה שיש משהוא אחר שחשוב הרבה יותר מהפחד.

     בכל פעם שהצרות שלך מטרידות אותך, אמור תודה על כל הצרות שאין לך.


     בלתי ניתן לערוך ברית ללא כריתה. כלומר, לא ניתן לכרות ברית בין בני זוג, שני חברים, מפלגות ומדינות, בלי שכל אחד מהצדדים ”כורת“ וחותך משהו מהאגו שלו. אם כל צד מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לוותר על עקרונותיו – הדרך לשלום רחוקה מתמיד. ברית אמתית יכולה להתקיים רק כאשר כל אחד מביע נכונות לצאת מאזור הנוחות בו הוא היה עד היום, ולוותר על דברים שהיה רגיל אליהם. זו משמעות צמד המילים ”כריתת ברית“. ברית אמתית יכולה להיעשות רק כאשר כל צד ”כורת“ משהו מעצמו. זו גם הברית בין הבורא לעם ישראל. העם היהודי נקרא ”יהודי“ על שמו של יהודה, בנו של יעקב אבינו. אמו – לאה - קראה לו כך ואמרה: ”הַפַעַם אֹודֶה אֶת ה‘, עַל כֵן קָרְאָה שְמֹו יְהּודָה“. מהותו של עם ישראל היא ההודאה וההודיה לבורא עולם. כשאדם מודה למי שהיטיב עמו, הוא במובן מסוים ”כורת ברית“. מדוע? משום שטבע האדם מקשה עליו להודות, שהרי כשאדם מודה למישהו ואומר לו ”תודה“, הוא בעצם מצהיר חד-משמעית שהוא היה מוגבל בנושא מסוים והוזקק לעזרה. כשאדם פועל נגד טבעו והוא ”מודה“, הוא בעצם ”כורת“ חלק מעצמו, מוריד מהאגו של עצמו. (הגר“א בביאורו לספר יצירה)

    ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.

הדור יורד? (קו החסד)

     הם 10 תלמידי ישיבות שכל אחד לומד בישיבה קטנה אחרת, ועולים באלול הקרוב לשיעור ג ישיבה קטנה. הם למדו ביחד בתלמוד תורה, "דרכי חיים" באופקים, והחליטו להיפגש ביום רביעי כ"ח תמוז תשע"ט, למפגש בכותל המערבי לרבע שעה, ולאחר מכן לעשות קארטינג, (רכבי מרוץ).

     כאשר יורדים קבוצת הבחורים את המדריגות לכיוון עמדות השמירה של הכותל המערבי, מבחין אחד הבחורים אלעזר כהן, שיושבת אישה חרדית מבוגרת וממררת בבכי. הוא ניגש אל האישה, ושואל אותה מה קרה? האישה עונה:"איבדתי את הארנק שלי בגאולה, היה שם כסף, תעודת זהות, כרטיסי אשראי, והרבה מסמכים חשובים".

     תלמיד הישיבה אלעזר כהן, אומר לה: אל תדאגי, תלכילשתות כוס מים, אנחנו כאן עשרה בחורים וניסע לגאולה לחפש לך את הארנק". כך מספר כהן בשקט ובנינוחות בשיחה עם הרב יונתן שטנצל מקו המשניות והחסד "אמר אביי".

     כל הבחורים שרק הגיעו עכשיו לכותל, מחליטים לעשות חסד עם האישה, ועולים על קו 1 ונוסעים לגאולה. הם מתחלקים לקבוצות, ונכנסים מחנות לחנות, מחפשים בלוחות המודעות, עברנו חנות אחרי חנות, וככה בסייעתא דשמייא, לאחר כעשרים דקות, אחד מהחנויות אומר, הייתה אישה מבוגרת ששכחה את הארנק שלה, מסרנו את הסימנים של הארנק, שמסרה לנו האישה וקיבלנו את הארנק.

     בסייעתא דשמייא, הגיע ישר אוטובוס קו 1 חזרנו לכותל, מצאנו את האישה שלא הפסיקה להודות ולברך אותנו. ואנחנו התחלנו למהר להתפלל בכותל כי אנחנו באיחור של חצי שעה, , וליסוע לכיוון הקראטינג, מישהו מציע לנו טרמפ לכיוון תלפיות עם רכב מסחרי שהוא הגיע".


     הרב שטנצל שהתרגש מאוד מהסיפור סיכם: רק בגלל הסיפור הזה, המשיח חייב לבוא, שיתבטל תשעה באב, זה פשוט לא להאמין, אומרים שהדור יורד,איזה דור נפלא שמוכנים ללכת בשביל אישה אנונימית איזה סיפור מחזק, אשריכם!







ו' חשון ה'תש"פ




אמרו חז"ל: "מות וחיים ביד הלשון". שכן תיבת "בגללך", בגימטרייה: "פה". כלומר, בגלל הפה יזכה האדם לחיים, וכך גם אמר אברהם לשרה שעיקר חיותו תלוי עתה באופן דיבורה: "וחיתה נפשי בגללך". 


     אנשים אוהבים לשמוע ולקבל דווקא מאדם שיש לו אלפי זהב וכסף... לא בכדי אמרו: "בעל המאה הוא העל הדעה" זה שהוא "בעל המעה" - סוג מטבע שהיה נפוץ בתקופתם "הוא בעל הדעה" זהו האדם שהחברה מחזיקה ממנו לחכם... וכולם מכופפים עצמם לדעתו...

       בזמני לחץ, תמיד אפשר לצוף - רק להחזיק את הראש מעל המים.


    זכרו: את התיבה בנה אדם חסר ניסיון לחלוטין, את הטיטניק בנו מקצוענים.

האגדה על מרק הכפתורים

קבצן אחד נדד בדרכים. בלילה הוא הגיע לעיירה. היה לו קר, הוא היה עייף ומאד מאד רעב. נקש על הדלתות, אבל אף אחד לא פתח לו, לא הכניס אותו להתחמם ליד התנור, לא הציע לו מיטה לשים את הראש ולא נתן לו פרוסת לחם לאכול.

עד שעלה לו רעיון כזה של חכמת נוודים. הוא הכריז שיש לו מתכון סודי ל"מרק כפתורים". ? האנשים הסתקרנו, ורצו מאד לראות את הקסם: איך אפשר לעשות מרק מכפתורים.

"אני צריך רק סיר גדול, אש ומים", אמר הקבצן. הוא תלש כפתור מהמעיל המרופט שלו, וזרק אותו לתוך הסיר המבעבע. בחש, טעם, רחרח, ופסק: "חסר משהו". האנשים כל כך רצו לראות את התוצאה ולטעום מהמרק, שכולם התנדבו להביא את המצרכים החסרים. וככה כל אחד רץ הביתה והביא משהו לסיר הגדול: תפוחי אדמה, בצל, עוף, תבלינים – עד שהמרק היה מוכן...

הקבצן אכל מרק חם והלך לישון שבע, ואנחנו קיבלנו שיעור לחיים: לפעמים חסר לנו רק הכפתור הקטן שישכנע אותנו שאנחנו יכולים. יש לנו את כל הכוחות להיות יהודים טובים, ללכת לשיעור תורה קבוע, להקפיד במיוחד על מצווה שמדברת אלינו, לתת צדקה ולעזור לאחרים.


מה חסר לנו? כפתור קטן שיגרום לנו לבשל את המרק? – ראש השנה שעומד בפתח הוא הכפתור. אם נתבשל בו טוב ונשתדל, נוכל לשבוע מהמרק הזה כל השנה.











ה' חשון ה'תש"פ


 אם נח היה גורם לכך ששני אנשים היו שבים בתשובה – היה מציל את העולם מן המבול. שכן נח ואשתו, שלושת בניו ונשותיהם היו שמונה צדיקים, ואם היו עוד שניים, כבר אמר הקב"ה לאברהם "לא אַשְחִית בַעֲבּור העֲשָרה". )בראשית יח(


     אנשים לצערנו לא אוהבים לתת מחמאות. הרבה יותר קל להעניק ביקורת מאשר לומר מילה טובה,  וכולנו משחררים בקלות חיצים קטלניים של רעל בעוד שמתקשים להוציא מהפה מילת שבח. אנו לומדים כאן על כוחה האינסופי של מילה טובה היא יכולה לבנות אדם עד שיציל עולם שלם. 


     בעלי המוסר מפרשים את הפסוק: "צהר תעשה לתיבה" על המחסום שהאדם צריך לשים ללשונו המוציאה מילים - תיבות מהפה.  מובא בשם המגיד ממעזריטש הדורש לפי מידות התיבה: 300 אמה אורך = ש. 50 אמה רוחבה = נ. 30 אמה קומתה = ל.  ראשי תיבות ל.ש.נ = לשון, ומהלשון יוצאת "תיבה" = מילה


     הדרך לייצר אנשים גדולים היא דרך מילים מהפכנית חובקת עולם כמו אברהם ומשה? התורה מאמינה בכוחן של מילים לגדל אנשים. המחמאות לא נועדו לכבד את המוחמא,  אלא לשכנע אותו בכוחותיו. להציף את הכוחות הטובים הגנוזים בו. לפי התפיסה היהודית,  מילים לא נאמרות בעקבות מציאות, אלא יוצרות מציאות. הן נבואה המגשימה את עצמה. בני אדם מגדירים את עצמם לפי הציפיות של אחרים מהם,  וככל שמזכירים יותר את המעלות כך נחשף האדם ליכולות הללו ומתאמץ להביא אותן לידי מימוש.

הוֵּה דָן כָל הָאדָם לַכף זכּות III (פניני עין חמד, גליון 755)

     עד כמה עלינו לדון כל אדם לכף זכות - לא נוכל לתאר ולשער. לעיתים רבות אף כאשר רואים אנו - אם נחקור ונדרוש היטב, יתכן מאוד, שנגלה, כי ראייתנו הייתה מוטעית. על כן, עלינו להיזהר עד מאוד, לבל נשפוט את הזולת בטרם נבדוק, נחקור ונדרוש את הדברים לעומקם,  כפי שאירע גם בסיפור המופלא שלפנינו, שסופר על ידי הרב מיכאל צורן הי"ו אותו שמע מפי נכדו של בעל המעשה,  ר' יעקב הלפרין המפורסם:

     היה זה בימי קום המדינה, סבי, ר' יעקב הלפרין, הגיע אז עם בני משפחתו ארצה מאוסטריה והתגורר בבני ברק. עם הגיעו ארצה, חיפש שידוך הגון וראוי לבתו היקרה. לא עבר זמן רב, והוא מקבל הצעת שידוך עבור בתו ממשפחה יוצאת גרמניה, שזה עתה עלו בני-המשפחה ארצה והם מתגוררים בירושלים.  הרב הלפרין נסע לירושלים על מנת לתהות על קנקנה של המשפחה ולבדוק את טיב החתן. הוא נכנס לבית, התיישב עם אבי המשפחה, שוחח עימו ארוכות, ואף ראה את החתן ודיבר עמו קמעא. לאחר שסיים את הביקור, הודה למשפחה ועשה את דרכו בחזרה לבני ברק.

     לפני שחזר לביתו, הוא נכנס פנימה אל הקודש אל ביתו של מרן ה'חזון איש', אשר היה רבו המובהק ואיתו התייעץ בכל פרט. "נו, איך היה הבירור על המשפחה?", שאלו מיד מרן ה'חזון איש', אשר ידע על השידוך. " זה לא מתאים כלל", השיב הרב הלפרין, "איני מסכים בשום פנים ואופן, שבתי תשתדך עם משפחה שכזו". שמע זאת הצדיק ושאל: "ומהן הסיבות לכך?".  פתח הרב הלפרין וסיפר: "שלוש סיבות גדולות וחשובות גרמו לי לרדת מההצעה הזו, ואלו הן: הסיבה הראשונה-  בפתח הבית אין להם מזוזה בכלל. וכי יהודי ירא ה' אינו מניח מזוזה בפתח ביתו?!".  הסיבה השניה- הרי שנמצאים אנו בימי ספירת העומר אשר כידוע אין מסתפרים ומתגלחים בהם, וכאשר נכנסתי פנימה אל הבית, ראיתי את כל בני הבית, כולם מגולחים ומסודרים כבימים רגילים. האם בית זה יקרא בית של יראי ה'?!. והסיבה האחרונה - הם החזיקו בביתם קופת צדקה התומכת בגופים המתנגדים לתורה ומצוותיה, ולכן אין ספק, שלבית כזה לא יקרא בית של תורה, ואין הוא מתאים כלל לרוחנו.

     " ה'חזון איש' שמע את הדברים והניד ראשו בביטול לטענות.  ב'רוח קודשו' הוא ראה את הדברים אחרת. "לדעתי, יכול אתה להשתדך עם משפחה זו. ואם תשאל הרי ראיתי בהם שלושה דברים, שאינם מתאימים לרוחנו, אומר לך מה דעתי: " לגבי המזוזה – אין לי ספק, כי המזוזה בפתח ביתם נפלה זה עתה, אלא שהם לא הספיקו לקבוע אותה מחדש לפני שהגעת, אך כיהודים מקפידים הם כל השנה, שתהיה מזוזה כשרה ומהודרת בפתח ביתם". "בעניין הדבר שראית אותם מגולחים בימים אלו של ספירת העומר – בטוחני, שזה כיוון שארץ מוצאם הוא מגרמניה, שם המשיכו יהודים רבים להתגלח בימים אלו, מפני החשש לאיבה ושנאה מהגרמנים, ולכן רצו להיראות כמותם - ובלבד שלא לעורר את שנאתם. אך אין לי ספק, שהבחור המדובר, ישנֶה ממנהגם ויפסיק להתגלח בימי העומר. " ובדבר האחרון ממנו חששת, והוא החזקת קופת צדקה של גוף ממשלתי המתנגד לתורה – לדעתי, תורמים הם לאותו גוף ממשלתי מתוך תמימות ורצון לעזור לבניית הארץ, אך הם אינם מכירים בהשקפתו הגרועה של אותו ארגון, לכן אינני חושש, שדעותיהם אינן טובות, ובוודאי שהבחור עצמו בעל השקפה טובה", חתם הרב את דבריו.


     הרב יעקב הלפרין עמד מן הצד ותמה: "האומנם!?... וכי ייתכן, כי שלושת הדברים התמוהים האלו, שראיתי בביתם,  נעשו מסיבות כאלו, או שמא זוהי כף זכות מיוחדת של רבינו הגדול ה'חזון איש '?!". אך כיוון שדברי מורו ורבו היו מקובלים עליו כאלף עדים, הוא החליט לשוב אל המשפחה בירושלים על מנת לברר, שאכן הדברים היו כך.  הרב הלפרין הגיע שוב לבית המשפחה, ולמרות חוסר הנעימות שבדבר, פנה אל אבי המשפחה ושאל אותו את שלושת השאלות שהפריעו לו: "מחילה מכבודכם, אולם יש לי שלוש שאלות לשאול אתכם - מדוע אין מזוזה בכניסה? מדוע אתם מגולחים? ומדוע מחזיקים אתם קופת צדקה של ארגון נוגד תורה?"...  לתדהמתו הרבה, 'חכם עדיף מנביא' – ענה אבי המשפחה בבושה וענווה מילה אחר מילה כדברי ה'חזון איש': "המזוזה נשמטה ממש היום ועדיין לא הספקנו להחזירה... הגילוח הוא, מפני שכך נהגנו בגרמניה מאימת הגרמנים, והקופת צדקה נעשית מתוך רצון לתרומה לארץ בתמימות רבה".  נדהם ר' יעקב לגלות, כמה הסתכלותו היתה שטחית,  וה'כף זכות' אכן אמיתית ומיד באותו ערב נסגר השידוך לבתו.







ג' חשון ה'תש"פ





אברהם אבינו בא ללמדנו יסוד ביחסי איש לרעהו, להיות טוב לכולם אך לא עם כולם. כאשר זה נוגע לענייני חינוך ויהדות: "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה", חסד ואהבת הבריות לא סותר לקנאות בחינוך ויהדות, ולפירוד. 


     אברהם היה בן 58 שנה כשמת נח, אומרים פתגם שאברהם בן נ"ח כשמת נח.


       "אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח" (' ט') בבעה"ט מביא רמז "האלקים התהלך נח" ס"ת 'חכם', וי"ל הכוונה בזה כי כדי ללכת בדרך הישר והטוב ולעבוד את השי"ת צריכים להיות חכם בכדי לדעת איך לנצח את היצ"ר. )מקור ברוך(


     בגמרא נאמר, שהעומד בלילה על גג, מרוב פחדו אינו עשוי להגיע לידי הרהורים אסורים. ברוח הדברים כותב ה"בית הלוי" בספרו ("בית הלוי" על התורה, יתרו), כי טבע הוא באדם שיראה ופחד מעבירים תאוות וחמדות. לא יוכל האדם לתרץ עצמו לפני הקב"ה כי היצר הרע התגבר עליו; שאילו היתה בו מעט יראת שמים, לא היה מתאוה כלל!... " מה ה' שואל מעמך? כי אם ליראה" (דברים).  במעט יראה - כבר היית משיג הכל.


     בליל ז' במר חשון בערבית מתחילים לבקש על הגשמים ואומרים 'ברך עלינו' (למנהג אשכנז מוסיפים 'ותן טל ומטר'). ונסיים בתפילה: משיב הרוח ומוריד הגשם, ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה. חורף בריא.

   האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זיע"א אמר פעם על סבו,  ה"שפת אמת" זיע"א שהוא זכה לאריכות ימים, שאלו אותו איך אפשר לומר כן, והלא הוא הסתלק מן העולם בהיותו בן חמישים ושמונה בלבד, השיב ה"אמרי אמת" לא אמרתי שהוא זכה לאריכות "שנים" אלא לאריכות "ימים". ימיו היו מלאים וארוכים.


האדמו"ר בעל 'מקור ברוך' מסֶרֶט-ויז'ניץ הנהיג את עדתו בנועם אך בתקיפות, ולא היסס לעמוד בפרץ ולתבוע מתושבי העיר לתקן את דרכיהם. היו שהתרעמו על דרכו זו. באחת מדרשותיו אמר הצדיק: "אני דומה לחנות של מראות. אדם מלוכלך ומטונף העובר ליד חנות כזאת ומביט בדמות הנשקפת לעיניו מן המראות, האם יכעס על בעל החנות שהמראות שלו מציגות אדם מלוכלך? "אף אני בבחינת מראה שמציגה לכל אחד ואחת את דמותו, ובידו לתקן את עצמו".

     האדמו"ר מאוסטרובצה זצ"ל היה אצל הרב ממזריטש והשמיע באוזניו פלפול חריף כדרכו. אמר הרב ממזריטש הרבי הוא גברא רבה. אמר הרבי: כשרוצה הגמרא להוכיח גדולתם ומעלתם של חכמים היא מביאה את הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שחז"ל דרשו שהכוונה לשלושים ותשעה. ולכאורה, מדוע לא מביאים ראיה לכך מפסוק שנאמר לפני כן (ויקרא כג, טז): "תספרו חמישים יום", שגם בו דרשו חז"ל שהכוונה רק לארבעים ותשעה יום? מכאן ראיה שהיכולת לומר פלפול אינה מוכיחה כי אתה אדם גדול. מי שיכול להפחית מכה אחת מיהודי – זה אדם גדול! .

 כעס ש... (בית זכריה, עלון 226)

     אני בחורה בת 20 , בעיצומה של עונת השידוכים. לאחרונה היו לי התלבטויות רבות, וכמה הצעות "נתקעו  ". החלטתי ללכת לכותל המערבי, להתפלל ולשפוך את ליבי. ולאחר מכן הלכתי לכיוון התחנה של קו 2 . היו שם אנשים רבים. ככל שהתקרבתי לתחנה, הבנתי שאיאלץ לחכות זמן רב. אוטובוס עבר והתמלא, ועוד אחד ועוד אחד, ואני לא נדחפתי, אך השתדלתי לשמור על תורי.  הגיע אוטובוס נוסף, וחשבתי שאוכל לעלות אליו. האוטובוס היה עמוס, ובכל זאת הוא התמלא, ואני שאלתי את עצמי: אצליח לעלות, או לא? ברגע האחרון, כשהצלחתי להניח את רגלי על המדרגה, הגיעה בחורה ונדחפה מהצד. "סליחה", אמרתי לה, "אם לא אכפת לך, אנשים מחכים כאן כבר הרבה זמן". היא ענתה לי: " גם אני מחכה כבר חצי שעה". "מעניין שלא ראיתי אותך", אמרתי. היא לא ענתה. באותו רגע התעורר בי רצון עז לדחוף אותה ולעלות בעצמי, אך מצד שני חשבתי לעצמי כי לא אשליך את החינוך שלי בגלל כעס של רגע. המשכתי לשמור על תווי פנים לא כועסים, אם כי עדיין ניסיתי לשמור את מקומי במדרגות. היא הצליחה להיכנס לפני, ומיד פנתה לאחור וסימנה לי שאכנס גם אני. ניסיתי, אך הנהג סגר את הדלת. היא ביקשה: " רגע, יש כאן מישהי", הנהג לא פתח לה את הדלת. נרתעתי לאחור, והבחורה אותתה לי בידיה: "מצטערת".  זה הכעיס אותי עוד יותר. שיגרתי אליה מבט זועם וסיננתי כמה מילים שלא התאים לי להשמיע, ולולי הכעס הרב לא הייתי אומרת אותן לעולם. הכעס העביר אותי על דעתי, ואני לחשתי: "הלוואי שלא תגיעי...".

     מרוב תסכול עליתי על מכונית של "חאפר" שעבר שם. נסענו במסלול הרגיל, ואז, קרוב למלון נובוטל, שמענו את הפיצוץ. הוא היה קרוב מאוד. הנהג אמר: "זה פיגוע ". תוך חצי דקה התחלנו לשמוע ולראות את האמבולנסים הרבים. נוצר פקק תנועה גדול, והנהג הוריד אותנו.  רצנו לכיוון מקום הפיגוע, אך אי-אפשר היה להתקרב, משום שכוחות הביטחון סגרו את כל האזור.  מהמקום שבו עמדתי, יכולתי לראות את האוטובוס שבו הייתי אמורה לנסוע – האוטובוס שכבר כמעט הייתי בתוכו, ונהגו סגר את הדלת. הייתי אחוזת הלם. הבנתי שניצלתי ממוות. הדבר הבא שעלה במחשבתי מה עם הבחורה. מה קרה לה? שמעתי את הזעקות ואת הרעש העצום, וידעתי שייתכן שהבחורה הזו מוטלת שם... ואז נזכרתי במילים האיומות שהוצאתי מפי...  הייתי המומה ומבולבלת. לא הצלחתי לחשוב על דבר מלבד הבחורה הזו.

     הורי היו נפחדים. הם חיבקו אותי כאילו חזרתי מעולם האמת. "הרי גם את", הם אמרו, "היית צריכה לנסוע בקו 2 ." התעדכנתי בחדשות. העליתי בדמיוני את הבחורה. שנאתי את עצמי על הכעס עליה, וגם נזכרתי שהיא בסך הכול ניסתה לעזור לי להיכנס לאוטובוס. זכרתי את יחסי הציני כלפיה ובעיקר את הקללה ההיא, והרגשתי שאני אשמה בכל מה שקרה. אדם אומר דברים רבים ואינו חושב מה יקרה בעוד רגע. לפעמים הדיבורים הללו הופכים למשמעותיים.

     למחרת קראתי בעיתון. שכמה נערות נהרגו, אך לא הופיעו תמונות ושמות.  לאחר כמה ימים התפרסמו שמות הנערות שנהרגו, אך לא היו תמונות, ואני התחלתי לברר בבני ברק איך נראו הבחורות, ומה ששמעתי – לא סיפק אותי. ייתכן שזו היא, וייתכן שלא. לא אמרתי מילה לאיש. בתוכי הייתה תחושה נוראה. פחדתי לספר מה שקרה. לא רציתי שבמשך כל חיי יהיה מישהו שיאשים אותי, אפילו בליבו ובלי מילים, שאני אשמה במות אותה נערה, שבעיני כבר התאימה להספדים שנאמרו.  

     הורי שמו לב שמשהו אצלי אינו כשורה, וכמובן קישרו זאת לפיגוע. הם חשבו שאולי נתקפתי בהלם, והציעו לי לפנות לעזרה. לא ישנתי בלילות. הייתי מדמיינת את פניה העדינות כשסימנה לי להיכנס, ואחר כך כשפנתה לנהג ושלחה לעברי מבט מתנצל, וזכרתי שבתמורה קיבלה מבט זועם וסינון של "הלוואי ש...". האם היא קראה את המילים משפתי? האם הבחינה בכעס האיום? דמיינתי אותה מסתכלת עלי מלמעלה ואומרת: "הכול בגללך"..

     שבוע חלף. יום שלישי הגיע. החלטתי לנסוע לכותל, להתפלל ולבקש מחילה מאותה נערה שקיללתי. ניגשתי עד אבני הכותל ובכיתי כפי שלא בכיתי מעולם. ביקשתי מחילה מהנערה ומבורא עולם, כי אולי בגלל הקללה שלי קרה הכול. הקול ההגיוני שבי אמר לי, שאם נגזר משהו – המילים שלי אינן משנות. מצד שני למדתי פעם, שיש עת רצון שבה כל הברכות והקללות מתקיימות, ואולי בדיוק באותו רגע הייתה עת רצון, ואילו הייתי מברכת – היה הכול נמנע... קשה לי לתאר את המשקל שרבץ על ליבי. את הכול פרקתי מול אבני הכותל.

     לאחר מכן פסעתי שוב אל התחנה. כל צעד הזכיר לי את הפצעים הטריים מהשבוע הקודם.  עמדתי בשקט בתחנה. הבטחתי לעצמי שלא להידחף וודאי שלא להגיע לעימות. התקרבתי אל האוטובוס,  העפתי מבט לאחור, ולפתע ראיתי אותה. היא עמדה בצד התחנה ואמרה בכוונה את מילות התהילים. עזבתי את התור לאוטובוס ורצתי אליה, אחזתי בה ושאלתי: "את זוכרת אותי?". מבטה היה מופתע לחלוטין. "אני לא מאמינה", היא אמרה, "את בריאה ושלמה?". "את שואלת עלי?" אמרתי, "אני שאלתי אותה השאלה עליך" . "אני לא מאמינה", היא מלמלה, "פחדתי שקרה לך משהו. במשך כל השבוע חייתי בפחדים, שאולי את אחת מ... אל תשאלי איזה שבוע עבר עלי".

     היא נראתה שמחה כל כך. בעצם, ממש כמו שנראיתי אני. שאלתי אותה: "למה פחדת שקרה לי משהו? הרי את עלית לאוטובוס וראית במו עינייך שנשארתי בחוץ". "רגע", היא נעצה בי עיניים תוהות, "האוטובוס שאני נסעתי בו הוא האוטובוס שנפגע?!".  לא הבנתי את השאלה שלה. "נסי להיזכר", אמרתי בציניות, "אם האוטובוס שנסעת בו התפוצץ או לא. יכול להיות שהוא התפוצץ ופשוט שכחת את זה. זה יכול לקרות לכל אחד... אבל אני, שנסעתי אחרי האוטובוס ב'חאפר' - ראיתי שכן, אז אני מזכירה לך". היא אמרה: "טוב, נוצרה כאן אי-הבנה. עלי להסביר.

     אני ירדתי מהאוטובוס אחרי תחנה אחת, משום ששכחתי את ספר התהילים שלי בכותל. חזרתי ברגל, ולאחר מכן,  כשחזרתי עם אחד האוטובוסים הבאים, שמעתי שהיה פיגוע בקו 2 ומיד חשבתי עלייך. חשבתי שמפני שהקדמתי אותך, נאלצת לעלות לאוטובוס הבא, ולפי החישוב שלי – הוא זה שהתפוצץ. " כבר שבוע שלם אני לא ישנה ולא אוכלת בגלל הסיפור הזה. היום, בתום שבעה ימים, הגעתי לכותל כדי להתפלל..." היא עצרה מדיבורה משום שעמדה לומר משהו לא נעים: "...לעילוי נשמתך"." אם כן, ניצלת בנס בזכות ספר התהילים ששכחת, ואפילו לא ידעת זאת", אמרתי.

     לפתע נקלטו במוחה הדברים. "אני לא מאמינה", אמרה, "ניצלתי. פשוט כך. אני לא מאמינה", חזרה ואמרה.  סיפרתי לה איך עבר עלי השבוע האחרון, ואיך האשמתי את עצמי בכל מה שקרה בגלל דיבור מיותר. ישבנו ושוחחנו כשעתיים, ובסיום השיחה החלטנו שאנחנו חייבות לפרסם את הסיפור הזה, שלדעתנו יש בו מסר חשוב עד מאוד: אנחנו חיים את החיים, ואיננו מבינים שלכל אמירה או מעשה יש משמעות הרת גורל. הבחורה עלתה לפני והצילה אותי מהפיצוץ, משום שלי, בניגוד אליה, לא אבד שום ספר תהילים. היא כעסה על עצמה ועל הזיכרון הלקוי שלה, שבגללו נאלצה לכתת רגליה בחזרה לכותל, ולא חשבה שאבדן ספר התהילים הציל אותה ממוות. הקב"ה מסובב את העולם, ואנו אפילו לא מעלים על דעתנו איך פועלים הדברים.


     הדבר העיקרי שצריך ללמוד מכך הוא חשיבותו של הדיבור. "ברית כרותה לשפתיים". כמה פעמים אנחנו משמיעים "ברכות" ו"איחולים" בלי להרהר על אודות משמעותם, ואיננו חושבים מה יקרה אם חלילה הם יתגשמו?!    

מה יעזור לך הקב"ה? (הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א)

 

     סיפר לי תלמיד חכם ירושלמי: כאשר ביקרתי במנצ'סטר, פגשתי שם בבית הכנסת יהודי קשיש שאמר 'קדיש' בהתלהבות מיוחדת במינה, עד כדי כך שהדבר הפליא אותי, והבנתי שיש דברים בגו. שאלתי על כך כמה מן המתפללים, והם אמרו לי שהדבר נמשך כבר שנים ארוכות, וכל פעם הזקן הזה אומר את הקדיש בהתלהבות עצומה, אבל אף אחד מן המתפללים לא ידע להסביר לי על מי הוא אומר קדיש , ומה סיבת ההתלהבות הנדירה שלו. החלטתי, מספר התלמיד חכם, לגשת אל הקשיש ולשאול אותו לפשר העניין.

 

     התשובה שקיבלתי, היתה אותנטית, וקיפלה מאחריה סיפור על אמונה יהודית טהורה בבורא כל העולמות. רצה ה' יתברך, סיפר הקשיש, שהתגלגל בתקופת השואה למחנות המוות הקשים ביותר. המראות שראינו סביבנו היו נוראים, ואי אפשר לתארם לבני הדור הצעיר של ימינו. הכל רעדו וחששו מהרגע הבא, וממש לא ידענו מה הוא יצפון בחובו, הרגע ההוא.  אני אישית זכיתי להתחזק בתוקפה זו בבטחון בה' יתברך. החל למן הרגע הראשון שהגעתי למחנות, ידעתי שאם לא אתחזק בבטחון ובאמונה, רע ומר יהיה גורלי,  ולקחתי את עצמי בידיי. כל הזמן היו שגורות על פי המילים 'ישועת השם כהרף עין', עד כדי כך שחברי לא קראו לי בשמי, אלא הכתירוני בשם 'ישועת השם'....  והנה, כששהיתי באחד ממחנות המוות, הגיע היום המר והנמהר שבו הובילו את כולנו אל תאי הגאזים. כיון שהיינו מהקבוצות היותר מאוחרות, ידענו כבר מה מתכוננים לעשות לנו, והבנו שבעוד מספר דקות לא נהיה כבר בזה העולם.  הובילו את כולנו אל תא סגור, שהיה סמוך לתאי הגאזים וזוכרני, כמו היום, את קלסתרו הנורא של השומר הנאצי ימח שמו שעמד בפתח התא, ושהופקד על שמירתנו, כדי שאף אחד לא יהין לברוח.  עיניו הפיקו שטנה ורוע, והוא המתין כבר בקוצר רוח לפקודה להוביל אותנו הישר אל תאי המוות. באותן דקות של אימה, הקיש אחד מחברי על גבי, ושאל: 'נו, מה יש לך לומר עכשיו?' כאומר, מה יעזור לך עתה הבטחון בקדוש ברוך הוא? למרות הכל, התחזקתי כדרכי באמונה, והשבתי לחבר ההוא בקול רם: 'ישועת השם כהרף עין', ואף ציטטתי בפניו את מאמר חז"ל שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים.

 

     אך סיימתי לצטט את דברי רבותינו, והנה נופל לפתע דף נייר קטן מכיסו של השומר הנאצי. הנייר התעופף קמעה ברוח, אל מחוץ לתא שבו שהינו. השומר, ברוב גאוותו ורשעותו, פקד עלי להרים את המסמך ולהביאו אליו. כנראה שרצה להשפיל אותנו יותר ויותר, לפני המוות. נאלצתי למלא את בקשתו, וכיוון שכאמור הנייר התעופף אל מחוץ לתא, עזבתי אף אנכי את התא, ויצאתי מהמקום בו שהו חברי, על מנת להרים את הניר, כשעיניו של השומר הנאצי נעוצות בי כל העת, שלא אנסה להימלט.  והנה, באותן שניות ספורות שבהן שהיתי מחוץ לתא, נסגרה דלת התא באופן אוטומטי. היתה זו מן הסתם 'פקודה חשמלית' לדלת, שניתנה מהפיקוד הנאצי, כדי שהשומר יכניס את כל היהודים האומללים אל תאי המוות הסמוכים.  השומר עוד ניסה למשוך אותי אל תוך התא, אבל לא הצליח, כי הדלת נסגרה ואי אפשר היה כבר לפותחה. אני מיהרתי לנוס על נפשי, ונמלטתי ליער הסמוך. עד לרגע זה, מסיים הקשיש את סיפורו, מהדהדת באוזני קריאתם של כמה מחברי שזעקו לעברי: 'אל תשכח אותנו! אמור עלינו קדיש!' והלכו למסור את נפשם על קידוש השם.  על היהודים הללו אני אומר קדיש מזה עשרות שנים, כל פעם בהתלהבות מחודשת.  יקום השם את דמם.

 


והנה למדנו שוב ושוב על השגחתו הבלתי מוגבלת של השם יתברך, שכאשר הוא רוצה להציל את מי שבוטח בו, הוא בסך הכל מפיל מסמך כלשהו מכיסו של הגרמני הארור, ועל ידי כך נגרמת הצלתי הפלאית של בוטח. מופלא למתבונן.











ב' חשון ה'תש"פ




בדורות הקודמים נדרשו יהודים לעמוד בניסיונות של עוני, מחסור, מחלות וגזרות קשות. בדור שלנו נדרש היהודי להתמודד עם מתק השפתיים של המדע, עם הרציונאליות ועם חוסר הרצון להיתפס לא מתקדם, לא מעודכן".



          בעוד שהגוי מאמין שהקב"ה הוא זה שברא את העולם,       הרי שכבר אמר דוד המלך עליו השלום: "רם על כל גויים השם". הגויים טוענים ש"על השמיים כסאו" – השם הוא רם ונישא ואינו מנהל את העולם בכל רגע ורגע. ואילו היהודים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – אומרים "ומלכותו בכל משלה.

בשביל להתחיל שנה טובה, די במעשה אחד טוב.  מהפכה גדולה עושים בצעד אחד. אדם חכם הוא זה שיודע להתקדם בהדרגה ולא לשבש את המערכת כולה בתמורות קיצונית. חז"ל קראו לזה: "קביעות". מעשה טוב אחד אבל קבוע, יכול לשנות את החיים מהקצה אל הקצה.

"גישה נהדרת הופכת למצב רוח נהדר, שהופך ליום נהדר, שהופך לשנה נהדרת, שהופכת לחיים נהדרים

ה"קצות" האחרון  (מאורות הדף היומי, גליון 1055)

     אחד הסיפורים הממחישים יותר מכל את הרדידות הרוחנית הנוראה ששררה בארצות הברית של אמריקה לפני עשרות שנים, מתמקד באותו יהודי שהיגר לארצות הברית והתארח אצל קרוביו. ביום הראשון לשהותו, הוצע לו כוס קפה מהביל, והוא , כדרכו בנדודיו, שאל: החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?. חלב עכו"ם, השיב בעל הבית ובלא טרוניה השיב את הכוס למטבח. רצונו של אדם - כבודו.

     למחרת שב בעל הבית והגיש בפניו כוס קפה. זרחו פניו של האורח, בוודאי טרח המארח להשיג עבורו חלב ישראל, אך מתוך זהירות שאל: החלב שבקפה,  חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם? חלב עכו"ם השיב בעל הבית בניחותא. תמה האורח: וכי אינך זוכר שאמש... זוכר, גם זוכר, קטעו בעל הבית, אבל כבר שהית יום תמים באמריקה, והייתי בטוח שתיאות לשתות חלב עכו"ם...

     באותה תקופה נהרו יהודים רבים, שבעי תלאות ונדודים, מלחמות ופוגרומים, אל ארץ החלומות,  ארץ החופש, ושכרון החירות הכה בחושיהם וסימא את עיניהם, עד שכמעט אי אפשר היה לזהות בהם כי יהודים המה.  באווירה שכזו הילכו לתומם שני אנשים בחוצות ניו יורק. מכל עבר התנשאה אמריקה הגדולה, שהיתה נתונה בצילם של בנייני ענק שדקרו את צחור השמים פסעו השניים, הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל,  ותלמידו הצעיר הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל.  בליבו של רבי אליהו מאיר התרוצצו הרהורים ומחשבות: כאן, בעין החמריות, במוקד הגשמיות,  תקום ישיבה! עשנה של ישיבת טלז מיתמר בשמי אירופה הדוויה, ועל אפרה ועל חרבותיה קום תקום ישיבה ביבשת אמריקה.

     עודו מהרהר הגיעו השניים למחוז חפצם, חנות ספרי קודש. יהודי חביב בעל פנים עגלגלות קידם את פניהם בלבביות, ומשראה רבנים הדורי פנים לפניו, החל להשיח בפניהם בפנים קודרות על המצב הרוחני העגום שבו שרויה יהדות אמריקה, ומבלי משים חיווה בצער רב את דעתו המלומדת,  כי חלף-עבר לו עידן הישיבות, המהוות בית גידול לבני תורה. כאן אין תורה!!!  לבסוף נזכר כי הוא משמש גם כמוכר ספרים. -  במה אוכל לסייע? -  חפצנו לקנות ספר "קצות החושן ". המוכר נדרש לאמץ את זכרונו תוך כדי דפיקות קצובות על השולחן, 'קצות, קצות, קצות', ולבסוף ננער ממקומו, התקדם אל קצה החנות כשהוא גורר אחריו סולם עץ גדול, הציבו, העפיל עליו למרומי החנות, ולאחר מספר דקות של פשפוש ומשמוש , שב מאובק כשבידיו ספר מאובק עוד יותר.  הוא התייצב מול הקונים, אך לא מסר את הספר לידיהם. הוא עצם את עיניו, לפת את ה"קצות" בשתי ידיו, הצמידו אל ליבו ודמעות זלגו על לחייו.  הוא הביט חליפות בספר ובשני הקונים, התיישב על כסאו, פתח את ה"קצות", סגרו, ונעמד שנית.  ניכר היה עליו כי הוא מתרגש מאד.

     אנשים יקרים, אמר להם בקול שנוק. אני שותף כעת לאירוע בעל חשיבות היסטורית. אנו, במו ידינו,  מנידים את כנפי ההיסטוריה, יוצרים את המשק.  הרגע הזה לא ישוב עוד לעולם. זוהי הפעם האחרונה שספר "קצות החושן" נמכר ברחבי ארצות הברית של אמריקה!!! זהו ה"קצות" האחרון בכל היבשת.  אין ולא יהיו יותר ספרים כאלו, אין ולא יהיו אנשים הזקוקים לספרים שכאלו. אתם, איפוא, מבצעים ברגע זה פעולה שיש בה משום נקודת ציון הסטורית בחיי האומה היהודית. שמרו על הספר כעל אוצר! אל תמירוהו באחר! זהו ה"קצות" האחרון!  רבי אליהו מאיר שתק כמסכים, נטל את הספר המאובק שאיי דמעות נקוו על כריכתו, פסע שתי פסיעות לאחור ויצא מן החנות, כשרבי מרדכי , כואב על השתיקה, נשרך אחריו . - היו ברוכים, ליוה אותם מבטו של המוכר, כאדם שנפרד מיקיריו לנצח.

     רבי מרדכי לא היה מסוגל להתאפק: -  מדוע לא הגיב כבודו לדברים הללו? מדוע לא מחה במוכר על מחשבות היאוש שלו? שאל בכאב.  רבי אליהו מאיר עצר, הביט ברבי מרדכי, ואמר לו:  יקירי, הלה צודק! לא תהיינה ישיבות באמריקה!  יותר לא יימכרו ספרי "קצות החושן" בארצות הברית. הכל אבוד. כך השכל מחייב. איני יכול לסתור את דבריו. אולם, עליך לדעת כי טועה הוא טעות מרה. תורה אינה נבנית עם שכל ועם הגיון,  תורה אינה מוקמת בדרכים טבעיות, אין לשקול חשבונות מתמטיים וסטטיסטיים בעת טוויית הרעיונות על הקמת התורה. לימוד התורה קם והופך למציאות בכל מקום שבו נוטעים וזורעים,  בקרקע דשנה ופוריה כבארץ חרבה ושוממה!


    סוף דבר, טלז קמה וגם נהייתה, כמו גם ישיבות מפוארות נוספות, ספרי "קצות" בלים ברחבי היבשת וחדשים תופסים את מקומם, ועולם התורה באמריקה הפך למציאות מובנת מאליה עיצומו של מאמץ איתנים למגר את האוייב הגרמני, להשמיד את גייסותיו ולשחרר עמים מעולו. הדבר ברור וגם פשוט. לא נברא העולם כי אם בשביל התורה, חז"ל חוזרים ושונים זאת במקומות רבים.  האם אין זה מתקבל על הדעת שהקב"ה יסייע ללומדי התורה גם שלא בדרך הטבע?  האם קשה לקבל שיהודי שמחליט לקבוע עיתים לתורה, יזכה לסייעתא דשמיא?  האם זו טעות לומר, כי המסקנה המתבקשת היא,  כי גם אם הזמנים לחוצים והשעה קשה, יש לקבוע עיתים לתורה?




".










א' חשון ה'תש"פ


אדם הנאנח מעבר למה שמתאים לכאביו - עובר על שמץ של אסור שקר... ) רבי פנחס מקוריץ(

     אדם שעושה השתדלות – הקב"ה עושה לו נס. לא אחת הקב"ה מביא עלינו ניסיונות כדי להשפיע עלינו ברכה וישועה.

    אמרו חז"ל בגמרא במסכת פסחים (ג,א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה תיבות ולא הוציא דבר מגונה מפיו", שנאמר: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – חז"ל מלמדים אותנו ממה שכתוב בפסוק: " מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה " ולא כתוב: "ומן הבהמה הטמאה", שאין לדבר דיבור שאינו הגון.    

     חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת הא-לוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם.

המתפלל על חברו (השגחה פרטית, עלון 24)

     שמי דוד, ואני מבני ברק. בשנת תשס"ז סיפר לי חברי את השתלשלות הדברים הבאים.

     אתמול בבוקר, לפני שהגעתי ליהיו לרצון, נזכרתי שעלי להודיע משהו ולא הודעתי. מהו הדבר? לפני תקופה פגשתי את ראובן.  גלגלנו שיחה בינינו, והנה התברר שהבנים שלנו לומדים באותה ישיבה. שניהם כבר בחורים שהגיעו לפרקם, וזקוקים לשידוך הגון. אמרנו: הבה נקיים את דברי חז"ל "כל המתפלל על חברו , והוא צריך לאותו הדבר, הוא נענה תחילה". נתפלל זה על זה ונראה ישועה.

     החלפנו בינינו את שמות הבנים, ומאז, בכל תפילת שמונה עשרה,  אחרי "יהיו לרצון", אני מזכיר את שם בנו של ראובן בתפילה לזיווג הגון. אתמול אירסתי את בני בשעה טובה ומוצלחת, ועדיין לא הודעתי על כך לראובן. רציתי להתקשר אליו, אך מספר הטלפון שלו אבד לי.  החלטתי כי אני מוכרח לספר לו על השמחה במעוני, כדי שידע כי אין צורך להתפלל עוד על עניין זה, וחיפשתי רעיון איך להשיג אותו. התקשרתי לבני בישיבה, וביקשתי ממנו שימצא את בנו של ראובן, ויבקש ממנו להעביר את ההודעה כי הוא התארס.  בני המסור חיפש את בנו של ראובן בין הבחורים, אך כעבור זמן מה חזר אלי ואמר שאינו מוצא אותו.

     למחרת, כאשר אני פוקח את עיני בבוקר, אני רואה בסמוך למיטתי פתק, ובו רשום בכתב ידה של נוות ביתי, כי בני המאורס התקשר מהישיבה להודיע שהסיבה שבגללה לא הצליח למצוא את בנו של ראובן, היתה... כי באותה עת הוא השתתף בתנאים של עצמו! האבות התפללו, זה על בנו של זה, והנה, שניהם התארסו יום אחר יום.


     מי כד' אלוקינו בכל קוראנו אליו!




עלון "חוויית השבוע" חוויה משפחתית סביב שולחן השבת.
2all - בניית אתרי אינטרנט