אם נשתדל להבטיח רק מה שאנו יכולים לעמוד בו ולקיימו, נזכה לסייעתא דשמיא שנספיק הרבה מעבר למתוכנן מלכתחילה.

     "הסכנה החמורה ביותר הניצבת בפני כל חברה היא כאשר היא סובלת מאובדן זיכרון קולקטיבי, אנחנו שוכחים איך התחלות קטנות הובילו לתוצאות איומות. )הרב לורד יונתן זקס)

    "זהו עיקר השלמות, שיתחיל לחיות בכל פעם. אפילו כשמגיע לימי הזקנה, יהיה בעיניו עדיין תינוק לגמרי, כאילו לא התחיל לחיות ולעבוד את השם כלל, ויתחיל לחיות בעבודתו יתברך בכל פעם מחדש. וכך הייתה שרה, כי כל מה שמזקין הצדיק, הוא עדיין תינוק בעיניו, ועל ידי זה מוסיף בעבודתו בכל פעם, וזוכה לחיים ארוכים באמת, כי אינו אובד שום יום מימי חייו." (רבי נחמן מברסלב)

     לפני שתהיה שופט, תהיה הנשפט, אולי אז תוכל, ולו במעט להבין את האחר, ותשנה את ההערכה שהערכתך אותו דקה לפני...

הוא קבור בבית החיים אחר לגמרי...  (נועם שיח)

     ביום ד' שבט העעל"ט היה יום היארצייט של אבי מורי ז"ל. והנה, מידי שנה בשנה יש איזו קבוצה של כמה אנשים שבאים ממאנסי לבית החיים שם טמון אבי ז"ל, לפקוד את קברו של הרה"ק מקאלוב זי"ע שגם מונח שם - לרגל יומא דהילולא שלו שחל ג"כ באותו יום, ויש הסכם בינינו, שכשבאים לשם, הם ניגשים גם אל קבר אבי, ושם אני אומר קדיש עם מנין, וגם בשנה זו סיכמתי אתם לבוא בשעה מסויימת כדי להיפגש על ציון אבי ז"ל.  והנה בעת שיצאו ממעונם, קיבלתי טלפון מהם, שבשנה זו באים רק חמש אנשים ולא יהיה להם מנין, והשנה, הבנים שלי שמגיעים ג"כ בדרך כלל לבית החיים, נבצר מהם להגיע בשעה הקבועה, וע"כ נשאתי עיני למרום והתפללתי ליושב מרום שיעזור לי שיהיה לי מנין ואוכל לומר קדיש.

     מבבואי לבית החיים, מיד התחלתי לחפש אולי יש שם עוד איזה אנשים, אבל במקום בית החיים ראיתי בית המתים כי לא היה שם נפש חיה - ולפתע, הנני שומע קול רכב מגיע,  וכשעצרו לידי, שאלו אותי "היכן היא החלקה של קהילת וויען, מקום מנוחת הגה"צ רבי יונתן שטייף זצ"ל אב"ד וויען?", אמרתי להם שהוא קבור בבית החיים אחר לגמרי, שזה כמרחק חצי שעה נסיעה מכאן. כששמעו את שאמרתי להם, הסתכלו עלי בתמהון ואמרו שהם באמצע לוויה של זקינם (הרה"ח הישיש ר' עזריאל חיים בלומנפלד ז"ל), והם הקדימו לנסוע לבית החיים לפני יציאת הארון, וזהו הכתובת אשר קבלו ששם צריכים להגיע, כי סבא שלהם הוא מיוצאי קהילת וויען, אך אני אמרתי להם שוב שהם טעו, כי החלקה של קהילת וויען הוא בבית החיים אחר לגמרי, והם נבהלו מאוד, והתחילו להתקשר ולברר מה לעשות, עד שאמרו להם שבאמת טעו והם צריכים לנסוע להבית החיים השני.  התאנח אחד מהם ואמר "רבוש"ע מה אני עושה כאן??", אמרתי לו "אני אגיד לך מה אתה עושה כאן - הנה היום יש לי יארצייט - ובתוך כמה דקות אמורים להגיע לפה קבוצה של חמש אנשים - והנני רואה שאתם ג"כ חמש אנשים - וכך אוכל להגיד קדיש עם מנין",  ואכן תוך כדי שאני מדבר עמם הגיעו הקבוצה עם החמש אנשים, ומיד ניגשנו למקום מנוחת אבי, ואמרנו תהלים, ואמרתי קדיש.  אח"כ הבעתי בהתרגשות את התפעלותי על ההשגחה הנפלאה, שמן השמים סיבבו אותם באמצע הלוויה של זקנם לטעות בדרכם ולהגיע לבית החיים אחר לגמרי, רחוק חצי שעה נסיעה מהמקום הנכון, כי הקב"ה רצה לזכות את אבי ז"ל עם מנין ביום היארצייט.

 אמרו חז"ל (אבות א', ג'() 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס' נכון שהעובד על מנת לקבל פרס יקבל את שכרו, אולם העובד את ה' ומקיים מצוות וחסדים לשם שמים, מתוך שמחה ואהבת ה', שכרו רב עד מאוד מלבד הקרן שקיימת לו לחיי העולם הבא.

     ביום קיץ חם נכנס למונית אדם שנשמר בכל כוחו מקורונה, הם נסעו כשעה עם חלונות סגורים ומזגן,  כל כמה דקות הנוסע מוציא אלכוג'ל ומורח את ידיו...  לפני שירד הוא אומר לנהג 'אני מבקש סליחה על הריח של האלכוג'ל' עונה לו הנהג 'זה בסדר, אני מהבוקר עם חום גבוה ולא מריח כלום '...

     בריאת העולם הייתה מעשה של צמצום: בורא העולם פינה מקום לעולם. בבריאת האדם הוא הצטמצם כדי לפנות מקום לחופש הבחירה של האדם. בעצם הצמצום הזה הוא נתן לנו אחריות; ורק על ידי יישומה אנחנו מגיעים למלוא מעמדנו כבני אדם. אלוהים הציל את נוח מהמבול, אך כדי שזה יקרה נדרש נוח לבנות תיבה. הוא נתן לעם ישראל את ארץ ישראל, אך כדי לקבל אותה עם ישראל צריך להילחם. אלוהים נותן לנו את הכוח לפעול, אבל את המעשה צריכים לעשות אנחנו. מה שמשנה את העולם, מה שמגשים את ייעודנו,  איננו מה שה' עושה לנו, אלא מה שאנו עושים בשבילו. (הרב לורד יונתן זקס)

הלקח החשוב ביותר מפרשתנו הוא אולי שהבטחות גדולות – ארץ, ילדים לאין ספור – מתממשות באמצעות התחלות קטנות. מנהיגים מתחילים בחזון גדול לעתיד, אבל הם גם יודעים שהמסע מכאן עד ליעד ארוך. זה מסע של צעד אחר צעד, מעשה אחר מעשה, יום אחר יום. אין בו קפיצת דרך, וגם לו הייתה לא הייתה בה תועלת, שכן דין הצלחות של קפיצת הדרך כדין אותו קיקיון של יונה הנביא: בן לילה יהיו ובן לילה יאבדו. אברהם קנה רק שדה קטן, והוליד רק בן אחד שימשיך את בריתו. אבל הוא לא התלונן על כך שלא קיבל את כל מה שהובטח לו, אלא הלך לעולמו שלֵו ושבע רצון. כי הוא התחיל. כי הוא השאיר לדורות העתיד תשתית שיוכלו לבנות על גביה. שינוי גדול הוא תמיד פרי עבודתם של כמה דורות. איש מאתנו לא יזכה לראות בחייו את מלוא הפירות של עמל דורנו. (הרב לורד יונתן זקס)

ואז כבו האורות (חני בנימינסון(

     רומא, איטליה, 28 בספטמבר 2003 ,15:3 לפנות בוקר בני הפעוט מתעורר ובוכה, הוא מצונן מאוד ומרגיש לא טוב. בעודי מחזיקה אותו ומנסה להרגיעו מתחיל לרדת גשם. כמה דקות לאחר מכן כבים האורות. לא, זה לא קצר חשמלי; האורות כבו ככל הנראה בגלל הגשם (זה קורה מדי פעם), כי פנסי הרחוב כבויים וגם מן הבניינים הסמוכים לא מגיע כל אור. תהא הסיבה אשר תהא, חשכה כבדה שוררת בכל, אני בקושי יכולה לראות משהו, אני מחזיקה את בני בזרועותיי אך לא יכולה לראות אותו. אני מתחילה להבין מה חשו המצרים בזמן מכת החושך.  בגלל החשכה, בני קורא "או, או" (אור, אור!) ובעלי מעז לפלס דרכו בחושך למטבח שם הוא מוצא נר ומדליק אותו באש שהשארנו בכיריים כדי שנוכל לבשל במהלך החג.

     כאשר בעלי מביא את הנר לחדרנו, כל החדר מוצף באור והפסוק "ויהי אור" מקבל משמעות חדשה.  בני נרגע ולבסוף נרדם. כשאני מערסלת אותו בזרועותיי, אני מביטה בנר ובאור שהוא מפיץ ומבחינה בהילה שלו וכיצד הלהבה הרוטטת הזו יכולה לייצר אור כה רב. לפני רגעים ספורים בלבד שררו בלבנו חשש ופחד, אך כעת הנר הביא שלום ושלווה. אני נזכרת באמרתם של חז"ל: "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". אילו רק כל אחד מאתנו היה מייצר קצת אור על ידי עשיית מעשה טוב, כל מעשה טוב שהוא, יכולנו להפיג הרבה מן החושך העוטף את עולמנו.  המחשבה האחרונה שלי לפני שאני נסחפת חזרה לעולם השינה היא שאני מאושרת שהאורות כבו בראש השנה. זה נותן לי את ההרגשה של שיבה לבראשית, ואני חושבת שכל כך מתאים שזה קרה דווקא ביום הזה.

     בבוקר 9:30 האורות עדיין לא נדלקו ואני מתחילה לדאוג לערמות הגפילטע פיש שהכנתי באהבה ואחסנתי בתא ההקפאה עבור החגים. איש הביטחון מגיע כדי לשמור על בית הכנסת הנמצא בתוך ביתנו ואומר לנו שהפסקת החשמל היא בכל רחבי איטליה. אני מופתעת והמומה, אבל איכשהו החדשות האלה לא מפריעות לי כל כך. אני חשה כאילו אני על כוכב לכת אחר, בממד אחר. בפעם הראשונה מזה זמן רב אני באמת מרגישה את ראש השנה. בלי כל טכנולוגיה, רק עם אורו הטבעי של א-לוקים שבו הוא מאיר את יומנו המואר והמעונן – כך אני מרגישה יותר מחוברת לא-לוקים משחשתי אי פעם.  אני דואגת שאנשים יחששו ממעשי טרור ולא יגיעו לבית הכנסת. תודה לא-ל, חששותיי מתבדים. בשעה 11:30 המקום הומה אדם. למעלה מ-50 גברים, נשים וילדים מכל גווני הקשת הגיעו כדי להתפלל בראש השנה בקהילה הצעירה שלנו. למרבה הפלא איש לא מדבר על הפסקת החשמל. איש לא מדבר בכלל. כולם ממוקדים בעבודת היום. אני חשה שכולם מרגישים כמוני – כאילו הם נמצאים על מישור אחר, המרוחק מענייני חולין ויומיום

 11:55 כשאנו מתכוננים לתקוע בשופר, האורות שבים ונדלקים.  התקיעה בשופר מסמלת, בין השאר, כי אנו מכתירים את הא-ל כמלך עלינו. בראש השנה א-לוקים בוחר לברוא מחדש את העולם ומעניק לו כוחות חיים מחודשים. בו בזמן, אנו בני האדם מציינים על ידי התקיעה בשופר שאנו מכירים בריבונותו של א-לוקים ומקבלים אותה . כאשר האורות שבו ונדלקו, מחשבותיי נדדו. כמה מפליא שהפסקת החשמל לא התרחשה בדיוק לפני חודש, בתקופת השרב הגדול שובר השיאים ששרר באיטליה. אילו הייתה מתרחשת אז, היה מתרחש נזק אדיר לבני אדם, לבעלי חיים, למזון... אבל א-לוקים שלח לנו את הפסקת החשמל בראש השנה, ביום ראשון גשום וקריר, כאשר רוב החנויות סגורות, ובכך הוגבל הנזק באופן דרמטי ורק שימש לנו תזכורת לדברים החשובים באמת.

     בתפילות ראש השנה אנו שוטחים את תחינתנו בפני הא-לוקים לבריאות, לעושר ולאושר על מנת שנהיה מסוגלים לשרתו ביתר שאת. ומה אנו מעניקים לו? ראש השנה הזה לימד אותי שהמתנה הגדולה ביותר שאנו יכולים לתת לו – ולעצמנו – היא מעשה הקטן אחד. טיפת אור קטנה שמתגברת על חושך גדול.

 

אין לקרוע שקיות שבהן ארוז אוכל אם בעת הקריעה נקרעת אותיות , משום איסור מחיקה , דאע''פ שהוא רק איסור דרבנן שאינו על מנת לכתוב, מ''מ הוא עכ''פ פסיק רישא באיסור דרבנן שאסור לרוב הפוסקים (מ''ב סי' ש ''מ סקי''ז וסקמ''א(.

     איסור מחיקה שייך גם בציור (מ''ב סי' ש''מ סקט''ז) כשיש בו משמעות , ולכן כשקורע אריזה יזהר שלא יקרע תוך ציור כגון ציור של דבר או אדם, לוגו של החברה , ברקוד וכדומה (פיה פתחה בחכמה פ''ה אות ה'(.

     אריזה של חטיף כגון ביסלי, במבה , ציפ'ס וכדומה, כשרוצה לאכול תכולתה מתוך האריזה אחר פתיחתה וממילא מעוניין שיישאר האריזה בשלימותה , אסור לפתחה כדרך הרגיל במקום ההדבקה, שהרי יש בפתיחתה והפרדת שני דברים המודבקים יחד משום קורע (אות ז' ( ובמעשה קריעה יש בו משום תיקון לא קלקול שהרי ממשיך להשתמש באריזה אחר מעשה הקריעה (אות ב' ) .

    בזמן הזה שדרך כל העולם לזרוק קופסת שימורים לאחר פתיחתן וע''פ רוב גם אין משאירים חלק מה אוכל שהיה בפנים אלא מרוקנים אותו לגמרי [וגם הסנדלר כבר אינו משתמש בהם לברגים ומסמרים.. וכבר אין מבשלים בהם ביצה. . ] מותר מעיקר הדין לפתחן בשבת כשמרוקנים תכולתן לגמרי מיד עם פתיחתן (כף החיים סי ' שי''ד אות ל ''ח, שו''ת מנחת יצחק שם וכתב שאף החזו''א יודה לזה (.

הסוד

     מסופר, שלפני עשרות שנים היה יהודי בארה"ב שחיפש עבודה. יום אחד הציעו לו לבוא לרעיון עבודה אצל בעל מפעל מסויים, והלה היה חושק מאוד להיכנס למפעל הזה לעבוד, כי שילמו שם מאוד יפה להעובדים, ולכן עשה כל טצדקי להתקבל להעבודה, ושמח מאוד ששיגרו אליו הזמנה לבוא לרעיון עבודה.  דא עקא, הרעיון התקיים בימי הספירה בהם אסור להתגלח , והלה גידל את שערות ראשו ואת שערות זקנו כפי שההלכה דורשת, וכל חבריו אמרו לו שלא יפה לבוא לרעיון עבודה כשמגודלים שער ומגדלים זקן, ולכן מחמת כורח המצב של פרנסה,  אין לך ברירה ואתה חייב לגלח את השערות ואת שערות זקנך.

     הלה התלבט מה לעשות, כשמצד אחד עומדת ההלכה שאין להסתפר בימים אלה, ומאידך רצונו להתקבל לעבודה מאוד חזק הוא, בלית ברירה נכנע ללחצים של חבריו, וגילח את שערותיו כדי להתקבל לעבודה.  כשנכנס לחדר המנהל, שאל אותו המנהל הגוי אם הוא יהודי,  ענה ואמר "כן", שאל אותו המנהל, "יודע אני מכמה חבירים שלי יהודים שאינם מגלחים בימים האלו את זקנם ואת שערותיהם, כי אלו הם ימי הספירה, כיצד יתכן שאתה כיהודי מיפר את ההלכה ואתה כן מסתפר?", היהודי נבהל מאוד מהשאלה הזאת, והתחיל לגמגם ולהשיב בהתנצלות "כי חשב שלא ירצו לקבל אותו אם הוא יבוא מגודל שערות וכו'", אך המנהל הגוי לא שת לבו לדבריו, ואמר לו בחומרא "שמע, במפעל שלנו מייצרים דברים מסויימים שהם מורכבים מחומרים שאיננו רוצים שכולם ידעו על כך, כדי שלא ישיגו את גבולנו ויתחילו לייצר את מה שאנו מייצרים, ולכן אנו שומרים מאוד חזק על סודות הייצור, ואין אנו מקבלים לעבודה רק אנשים נאמנים מאוד שיודעים לשמור את סוד הייצור בקרבם ולא יגלו לאחרים, כשביררתי עליך היה לי רושם שאכן אתה נאמן ומסור מאוד ובעל סוד ואפשר לסמוך עליך, כעת הנני רואה – אומר בעל המפעל הגוי – שכשאין רואים, אתה עושה מה שנוח לך,  אף שההלכה אינה מתרת להסתפר בימים אלו, אתה עושה דברים שמנוגדים לההלכה, והכל בעבור בצע כסף – כדי להתקבל לעבודה במפעל – רואה אני איפוא שאינך מסור ונאמן כמו שאמרו לי עליך,  ולכן אין ברצוני לקבל אותך לעבודה, כי חוששני בך שבעבור בצע כסף תגלה את כל הסודות של המפעל שלנו, וכלך לך לדרכך!

     הלה הלך לדרכו בבושת פנים, כאשר הוא למד היטב היטב על בשרו, שמהזהירות לשמור על ההלכה בכל זמן ומצב, לא די שלא מפסידים, אלא רק מרוויחים, ואדרבה, מכך שלא שמר על ההלכה,  הפסיד מזה מאוד מאוד ואיבד את נאמנותו גם בעיני הגוי...

  בן אדם! הקשב למה שאנשים לא אומרים לך...

     בתורה נאמר (בראשית א,ד): "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור": "ויאמר" זהו האדם, ורק אם יזעק "אלקים" וכמו שכתוב (תהלים יהי אור", יזכה ל"ויהי אור"- לב,י): "והבוטח בה'--חסד, יסובבנו": כל עת שהאדם עם ה' וה' עם האדם, לא יימצא דבר נבצר ממנו ויתקיים בו מאמר הנביא (ירמיהו יז,ז): "ברוך הגבר,  אשר יבטח בה' והיה ה', מבטחו": כי הבוטח בה' יבורך שיהא ה' מבטחו ויעשה את הטוב ביותר בעבורו (הטוב עבורו באמת, ולא הטוב כפי הבנת האדם, כי אין הכרח שרצון האדם הוא הטוב באמת עבורו).

     האחריות המוטלת על כתפיהם של הורים ומחנכים נוראה היא. עליהם לדעת ולשנן לעצמם תמיד, כי בידיהם נמצא המפתח לכל עתידו של הילד או התלמיד. במעשיהם, הנהגתם ודיבוריהם, הם משפיעים השפעה עצומה על נפשם הרכה של הילדים, ועלולים לקבוע את דרכם לכל ימי חייהם.

     המחר לא יוכל להגיע אף פעם, אם כל הזמן נשאר באתמול...

החיים והמוות [מתוך 'פרקי מחשבה']

     סיפר הגה"צ רבי עזריאל טאובר זצ"ל: פעם נשאתי דברים לפני קהל מאזינים שאינם דתיים, ונושא השיחה היה שיש שתי דרכים במצוות קידוש ה': למות למען ה', והקשה יותר מבחינות רבות - לחיות למענו. כדי להמחיש זאת סיפרתי על אחת הזוועות שנאלצו היהודים לעבור במחנות בימי השואה.

     טרבלינקה היתה, כידוע, אחד ממחנות הריכוז האכזריים ביותר, ובו נטבחו כ-800,000 יהודים תוך פחות משנה.  הגרמנים לא הסתפקו רק בהרג הגופני, הם רצו, להנמיך ולהשפיל את היהודים מבחינה רוחנית, עד עפר. אחת משיטותיהם הנלוזות להשגת מטרה זו, היתה, תליית הפרוכת של ארון הקודש בפתח תאי הגזים... הם רצו כי בשעה שיכנסו היהודים לתאי הגזים יראו את הכיתוב 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו' וברגעי חייהם האחרונים יגיעו לידי ניאוץ וחירוף, רח"ל.  אמנם, לאמיתו של דבר, גרם הדבר להשפעה הפוכה,  הרעיון השטני השיג תועלת רוחנית עצומה, כי כאשר היהודים - ואף המתבוללים ביותר, ראו לנגד עיניהם את הפרוכת עם הכיתוב 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו',  התעוררו רבים מהם מבחינה רוחנית, עד כדי כך שהם נכנסו לתאי הגזים בשירה ובריקודים! הם האמינו בפירושו הפשוט של הפסוק, והכירו בכך שהם אכן - נכנסים בשער המוביל אל ה'. זוהי אם כן דוגמא מופלאה ונשגבה של קידוש ה' באמצעות המוות.  אך ישנה דרך נוספת לקדש את שמו - כך אמרתי לקהל המאזינים - אשר מבחינות רבות היא קשה הרבה יותר:  קידוש ה' בחיים. ולדוגמה, אותו קידוש השם מופלא, שהראו אלו ששרדו ושיקמו את חייהם. הם השרידים שעלו מן השריפה הגדולה, וראו בעיניהם את החורבן הנורא, ובכל זאת ניגשו בתעצומות נפש לשיקום חייהם - עד כי היו מוכנים לבנות בית כנסת חדש ולתלות בו פרוכת שעליה רקומות המילים 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו'. קידוש ה' שכזה הוא, אולי, גדול יותר. היה זה אך אחד מן הסיפורים שסיפרתי באותה הרצאה, כדי להמחיש נקודה זו.

     כאשר סיימתי את דבריי, נגשה אלי אשה בעלת תשובה ואמרה לי: "רציתי שתדע שאבי שהוא חילוני, היה כאן הערב''. הבנתי כי יש לו שייכות עם הדברים שדברתי.  שאלתי אותה: "מדוע לא תציעי לו לגשת אלי?". היא נעלמה בתוך הקהל ועד מהרה שבה, ועמה צעד גם אביה. ראשו היה מורכן. לאחר רגע ארוך של דומיה, הוא אמר לי בקול נשבר: "כבוד הרב, אני הייתי בטרבלינקה וראיתי במו עיני את הפרוכת שעליה דיברת הערב ...". הוא הפסיק למשך כמה דקות, ואז, כשקולו עדיין חנוק מהתרגשות הוא הוסיף ואמר: "חיי ניצלו בנס. וזו בדיוק הסיבה שגרמה לי לכעוס כל כך. כעסתי על ה', מפני שהוא הציל אותי... שאלתי את עצמי מיליון פעם - 'מדוע נשארתי בחיים, מדוע היה עלי לעבור שבעת מדורי גיהנום, ואחר כך לחיות עם כל זה? מדוע ה' לא נתן לי למות יחד עם משפחתי ועם ידידיי? האם לא עברתי מספיק עינויים? האם עלי להמשיך ולהתענות בחיי- מוות?'... זהו הכאב איתו אני ממשיך לחיות. זוהי הסיבה שבגללה הייתי לאנטי-דתי.  במשך כל השנים הללו לא מצאתי תשובה לשאלה 'מדוע נשארתי בחיים? מדוע ארעו לי כל הניסים האלו אשר הביאו להישרדותי, האם היה זה רק כדי להכאיב לי?".  שאלתי אותו: "האם מצאת הערב מענה לשאלתך"?. הוא הנהן בראשו.  גרונו נחנק מדמעות, על כן המשכתי אני במקומו: 'אף כי חשבת שתוכל להילחם בה' על ידי הקמת משפחה חילונית,  בכל זאת מצאה בתך את דרכה חזרה. היא-היא זו הטווה בעצם אורח חייה פרוכת חדשה ורוקמת עליה בחוטי זהב את המילים: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו".  האב לא הצליח לעצור את דמעותיו ופרץ בבכי נרגש! לבסוף הוא וכל משפחתו חזרו בתשובה. 'ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך...'. 

ביחסינו לרחוקים משמירת תורה ומצוות יש לדעת לחלק בין שני עניינים: מחד גיסא יש להיזהר לא ללמוד ממעשיהם הרעים, לשמור על ריחוק שישמר אותנו מן הקלקול והכיעור,  ומאידך גיסא אין לזלזל בהם ובצלם הא-לוקים שבהם, אלא לקרבם בעבותות אהבה.

     דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד.... הכל בגזירת עליון".

     הנהגת הבורא עמנו מדוקדקת בתכלית הדקדוק ובשום אופן לא בטעות או במקרה, חלילה. הכול נעשה ביד מכוונת על כל פרט ופרט של המאורעות, הגדולים והקטנים, הרבים והמעטים, כל טיפה של צער ועגמת נפש, הכול מכוון ומדוד מידו של השם יתברך. ומי ייתן ונוכל בקרוב לקיים את רצונו יתברך מתוך מתיקות ושמחה, ללא צער ותקלה.

     "ואין א-ל עליון חפץ בתחתונים מלבד שיודה האדם ויודה לא-לוקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניך בריותיך אנחנו". (הרמב"ן)

הברית שלא הייתה

     אנחנו לא מודעים, עד כמה אנחנו עלולים לסבול בגלל הפגיעה בזולת. להלן סיפור מופלא המעובד מתוך 'השגחה פרטית' אותו סיפר הרה"ח ר' אריה קורלנסקי )משב"ק בחצר פיטסבורג באשדוד(.

     הסיפור התרחש כאשר השתתפתי בחתונה באולמי וגשל בבני ברק. הפלאפון שלי צלצל ובגלל רעש התזמורת נאלצתי לצאת החוצה לשוחח. כשחזרתי לאולם כבר ישב במקומי מישהו אחר ולכן חיפשתי מקום אחר לשבת.  בשולחן פגשתי חבר ממשפחת שור, שחותני וחותנו מיודדים מאוד ומתפללים באותו בית-כנסת סמוך לבני-ברק. מכיוון שתקופה ארוכה לא ראינו זה את זה, התעניינו זה אצל זה , מה התחדש בשנתיים האחרונות. " מה שלום דודך, המוהל, הרב קורלנסקי?" הוא שאל אותי ועוד לפני שעניתי הוא סיפר:

     "לפני כשבע שנים עשיתי שבת בבית חמי, והתפללתי בביה"כ שבו הוא מתפלל. נודע לי שלאחד המתפללים מצאו גידול בראש ל"ע. מדובר באדם כבן שישים. לקחתי את שמו להתפלל עליו, פלוני בן חוה לאה.  כעבור תקופה לא ארוכה שוב הגעתי לביה"כ, וראיתי את החולה. ראשו היה כפוף, זקנו נעלם, משקלו ירד לחצי , ובאופן כללי נראה הוא היה במצב עגום ביותר. עתה התחזקתי בתפילה ביתר שאת. ברכתי את פלוני ברפואה שלימה מעומק לבי ובכאב גדול. מראהו האומלל של האיש המשיך לעמוד מול עיניי. הכרתי אותו בזמנים טובים, יהודי נעים הליכות, שמח ושופע.

     לפני כעשרים שנה, נפגשנו בביה"כ בפורים. פלוני סיפר כיצד 'עבד' על חבר כבדיחה לפורים: "הרב קורלנסקי נעשה מוהל.  התקשרתי אליו, ואמרתי לו, שיש ברית בעיר אחרת ביום הפורים עצמו. אמרתי לו את שם המשפחה ושם ביה"כ, שבו הוא צריך להיות, והוא האמין לי!".  כשאני משחזר זאת, אני תופס שאם הרב קורלנסקי האמין לו, זאת אומרת, שביום הפורים עצמו נסע לערוך ברית לתינוק שלא נולד. יתכן כי יש כאן פגיעה נוראה ביהודי. מי יודע אם מעשה השפלה זה, שנעשה למוהל הטרי, אינו מקטרג על פלוני בן חוה לאה.

     כבר באותו שבוע עליתי לבית הרב קורלנסקי, המוהל. כאשר שם לב אלי, שאל, "מה רצונך?"- " באתי כדי שתתפלל על חולה", אמרתי, "ידיד שלי, פלוני, חולה במחלה קשה, והוא זקוק לרחמי שמיים מרובים" . המוהל הקשיב ברצינות ושאל, "מדוע באת לבקש דווקא ממני להתפלל עליו?"- "החולה עשה לכם פעם צחוק בפורים, וקרא לכם לברית מילה. אולי זה כאב לכם". היה לי קשה לעשות זאת מול יהודי מבוגר חשוב ותלמיד חכם, אך ידעתי, כי עלי למלא את שליחותי. בכאב עצור סיפר המוהל, מה שעבר עליו ביום פורים ה'תשל"ד. "בתענית אסתר קיבלתי ההזמנה לברית, ושמחתי מאוד. פורים חל אז ביום שישי. פלוני שקרא לי לברית אף הוסיף וביקש לעשות את הברית לפני קריאת מגילה, כדי שכאשר יקראו: ' ליְהּודים הייְתה אֹוָּרה וְשמחה וְשָּשן' )אסתר ח, טז( - זה ברית מילה, יהיה התינוק מהול.

     ביום הפורים התפללתי ותיקין. באוטובוסים, היטלטלתי לעיר המדוברת. שעה הלוך ושעה חזור, וכל זה עוד לפני ששמעתי מגילה. אני נכנס לביה"כ, מאחל מזל טוב, מחכה לראות תינוק. כולם צוחקים, מישהו מבין ש'עשו עלי קטע ', מחייכים ומאחלים פורים שמח. ביזיונות כאלו איני מאחל לאיש. כמה צער ועוגמת נפש. עד שחזרתי לעירי, כבר קראו את המגילה. באזור מגורי אין שטיבלך, ונאלצתי לקרוא את המגילה יחידי.  בכל פורים בבוקר אני נזכר בסיפור. מאז למדתי לקח ובכל ברית שמזמינים אותי, אני מברר את כל הפרטים מראש, אבל אז הייתי מוהל טרי, וקיבלתי את ההזמנה בלי לבדוק.  זהו, זה מה שהיה, ועד היום, כמעט ארבעים שנה אחר כך,  כואב לי מהפגיעה ההיא.  הקשבתי לדבריו בפה פעור. כאבתי את כאבו. פניתי אליו בהתרגשות: "הפוגע חולה מאוד, אי אפשר להכירו, והוא סובל יסורים נוראים. אולי כדאי לסלוח לו? לברכו ברפואה שלימה?".  המוהל ביקש שאמתין מספר דקות. לבסוף האירו עיניו והוא אמר מכל הלב: "הריני מוחל וסולח לפלוני בן חוה לאה , ושתהיה לו רפואה שלמה ויזכה לצאת מאפלה לאורה ויאריך ימים ושנים טובות. הרב שור", פנה אליי המוהל, "אני מבקש ממך שתודיע לפלוני בן חוה לאה, שאיני מקפיד עליו, וסולח לו בלב שלם!".  הרגשתי, כי זכיתי לקיים הבאת שלום בין אדם לחבירו, אבל אז לא ידעתי, כמה תועלת תבוא על ידי זה.

     שוב הזדמן לי להיות אצל חמי, ופניתי לבקר את ידידו החולה. איחלתי לו רפואה שלימה, וסיפרתי לו על שיחתי עם המוהל הוותיק.  החולה התרגש והודה לי מאוד. הוא סיפר, כי עשה חשבון נפש, וחשב במי פגע אבל את הסיפור הזה לא לקח בחשבון,  שכן עשה זאת מתוך ידידות, לשם משחק. "עכשיו, שביקשת מחילה מהמוהל, הצלת את חיי!" הוא בכה.  מאז, מיום ליום, מצבו השתפר. הוא הפסיק את הטיפולים,  והמראה שלו חזר לעצמו. בשנת ה'תשע"ט, שבע שנים אחרי המחילה הוא בריא כאחד האדם. חי כנגד כל התחזיות של הרופאים, שלדבריהם, היה צריך להיות כבר היארצייט השישי שלו. פגיעה אומללה, עונשה וכוחה של מחילה!

 אחד האתגרים החשובים בחיי הנישואין הוא למצוא את הדרך להתגבר על אי-הבנות ואי-הסכמות, וליצור דפוסי התנהלות תקינים לקבלת החלטות במצבים של חילוקי דעות. 

    "אינני יכול" הנו כסוי ומעטה ל"אינני רוצה", כי מי שרוצה באמת - הקב"ה מזמן לו את רצונו ומצליח בידו.

     בפסוק נאמר (ירמיהו ל"א, ב'): מרחוק ה' נראה לי. יש מפרשים את הכתוב, "מרחוק ה'" – "נראה לי", זה שחושב רק מעצמו ורואה רק את צרכיו, ולא את צרכיו של השני,  אזי סימן הוא ש"מרחוק ה'" – הוא עומד רחוק מהשי"ת, שכן אצל הקב"ה נאמר (עי' מס' שבת דף קל"ג ע"ב) "מה הוא רחום אף אתה תהא רחום", שמידתו של הקב"ה הוא להיטיב עם בריותיו, ואילו זה שחושב רק מעצמו ולא מהשני, סימן הוא שעומד רחוק מהשי"ת.

     בתוך כל אסון לאומי יש אסון פרטי, בתוך כל התמודדות ציבורית יש פרט ועוד פרט שמתמודד. בתוך שואה יש 6 מיליון יחידים, ובתוך העולם המתמודד עם נגיף הקורונה, ועוד התמודדויות קודמות ועתידיות, יש אותך בהתמודדות האישית שלך.

הטינה (האמנתי ואזמרה(

     סיפר הרב חיים הורביץ הי"ו, התקשרה אליו אישה קשישה לפני ראש השנה ואמרה לו כי יש לה בליבה טינה כבדה על מישהי והיא אינה מצליחה למצוא את הכוח לסלוח לה. לכן, היא פונה אליו שיאמר לה האם בכלל היא צריכה לסלוח ואם כן, שישיא לה עיצה איך למצוא את הכוח לסלוח.

     הרב הורביץ הסתקרן מאוד, מה כבר יכול לגרום לאישה כה מבוגרת לכזה כעס וחרון? מילא, אצל צעירים, שכל דבר שקורה להם מיד חשים שהרסו את חייהם, אבל זו כבר ראתה כמה דברים בחייה. ' שמע ותחליט בעצמך', היא עונה ומתחילה לספר. מסתבר שהיא אמנם מהלכת על רגליה אבל בקושי רב וזקוקה לעזרה, כמו כן עיניה כהו ומלבד צלי דמויות היא אינה רואה דבר וממילא אינה יכולה להלך לבדה, מלבד בשכונת מגוריה אותה היא מכירה.  לקראת חודש אלול עלה בלבה הרעיון לפקוד קברי צדיקים באירופה. היא פנתה לשכנתה והתייעצה איתה כיצד להוציא את המחשבה לפועל. השכנה רק שמעה וקפצה ממקומה: 'יש לי רעיון. בתי ממש מנדנדת לי שהיא שהיא רוצה לנסוע לקברי צדיקים באירופה ולנו אין אפשרות לממן לה את זה, בואי קחי אותה אתך ושתיכן תיהנו' . 'בשמחה', ענתה הזקנה. השכנה דיברה עם בתה בת ה-19 וזו קפצה משמחה לשמע הבשורה שהנה היא יכולה סוף סוף להגשים את חלומה ולנסוע. נקבע זמן, נרכשו כרטיסים, עולים למטוס ונוחתים בשדה התעופה, בעשר בבוקר, הבחורה לוקחת מונית, והן נוסעות יחד למלון. עד כאן הכל בסדר.

     במלון אומרת הצעירה לזקנה: יש לי כאן איזה חברה, אני רק קופצת אליה וחוזרת מיד'. 'בטח', אומרת הזקנה, 'מקסים'. רק מה, מסתבר שהקפיצה של אותה צעירה היתה של תשע שעות. ליבה של הזקנה יצא מדאגה, היא לא מבינה מה קרה לבחורה, אולי קרה לה משהו? אירופה? דאע"ש? כל כך דאגה ופחדה עד ששכחה שהיא רעבה. כך עברו השעות ולפתע היא חוזרת. 'אני מתנצלת, היא פשוט סחבה אותי לראות כמה נופים, לא שמתי לב שהזמן עבר...' לקח לה זמן רב להירגע. הבחורה הבטיחה לה שכזה דבר לא יחזור על עצמו ומחר היא צמודה אליה כל הזמן. הבטיחה. למחרת היא לוקחת אותה לקבר אחד, מאיצה בה לסיים תפילתה בחיפזון, מחזירה אותה למלון ושוב נעלמת עד הערב. כך עבר שבוע שלם. שמתוכו, כך מעידה הזקנה, 'היא היתה איתי אולי ארבע שעות,  חוץ משעות השינה שגם בהן לא בדיוק הקפידה להיות.  הזקנה החלה להרים טלפונים להקדים את הטיסה, ואכן, תמורת תשלום הגון הקדימו לה ביום. הן חזרו יחד, כל הדרך חזרה לא החליפה מילה אחת עם הצעירה שניצלה אותה, זנחה אותה, וכל כך פגעה בה. כשהגיעו לשדה התעופה סירבה הזקנה שהצעירה תיסע איתה. היא נתנה לה סכום כסף לחזור ואמרה לה: 'אני אסתדר בכוחות עצמי ואני לא רוצה לראות או לשמוע אותך לעולם . 'כעת תגיד לי הרב הורביץ, האם אני צריכה לסלוח לצעירה הזו, ואם כן איך, איך אני מצליחה למצוא כוח לעשות את זה . תסכימו איתי שאין הרבה מה לענות לזעם מוצדק כזה. מה כבר יש לומר. במה ניתן להרגיע?' מספר הרב הורביץ: יושב בשמים הכניס לפי מילים, ואני עונה לאותה אישה זקנה: ובכן זה המשל, כעת את בטח רוצה לדעת מה הנמשל... למעשה, מה שאת עברת זהו משל למה שהקב"ה עובר כביכול כל ימות השנה, כאשר יש רבים מבניו המתרחקים ממנו. בכל לילה, נערך משפט ובו מבטיחים הברואים לתקן את מעשיהם ולדבוק בבורא ובמצוותיו והוא משיב את נשמתם בחמלה ורבה אמונתו בהבטחותיהם, והנה יום חדש ושוב הם מאכזבים אותו, ואז מגיע לילה ושוב הם מבטיחים ועם בוקר שוב מתרחקים, לשעות,  לימים ולחודשים. ואני אומר לך, אומר הרב הורביץ לאותה אישה זקנה, שאם תמחלי לאותה בחורת חסרת אחריות שכך זנחה אותך, יהיה זה מליצות יושר לבורא העולם שימחל לכל אלה המתרחקים ממנו כל ימות השנה, ויתן להם שנה טובה וגמר חתימה טובה. היודעת את כמה זכויות יהיה לך בעד המחילה הזו. ואכן כך היה.

     ולנו, הסיפור הזה, נותן הזדמנות נפלאה לבחון את עצמנו. אנו מול הבורא, אנו מול הקרובים לנו. אנו מול הפחות קרובים לנו. אנו מול מעשי חסד, מול מצוקת האחר.  יונה הנביא הוא הדוגמא הקיצונית ביותר לנסיון התרחקות ואף בריחה מהבורא, ומסתבר, שככל שהאדם מרחיק לכת הוא מבין שאין ביכולתו לברוח. רק כשיונה נזרק למים הוא צועק, 'אפפוני מים עד נפש תהום יסובבני סוף חבוש לראשי', בהתעטף עלי נפשי את ה' זכרתי ותבוא אליך תפילתי אל היכל קדשך'. וגם מבטיח: 'ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה''. ככל שהאדם מכיר בכך שלא ניתן לברוח, הוא מונע עצמו ממצולות של כאב ויגון. 

האושר מספק כח ואנרגיית חיים.

     האות הראשונה מעשרת הדיברות היא א ("אנכי"); האות הראשונה של המשנה היא מ ("מאימתי"); והאות הראשונה של הגמרא היא ת ("תנא"); ויחד הן אותיות 'אמת'. זהו שנאמר (תהילים קיט) "ראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך" – "ראש דברך" של תורה שבכתב ושבעל-פה - "אמת", שהם "כל משפט צדקך". (עיטורי תורה)

     האותיות המרכיבות את המלה "סלע" הן, סמ"ך, למ"ד, עי"ן,  האותיות האמצעיות שלהן מצטרפות יחד לתיבת "מים". זהו שאמר הכתוב: והוצאת להם 'מים' מן 'הסלע' (רבי נח מינדס)

     "הללויה הללו אל בקדשו" (תהילים קנ), והטעם במזמור זה: לפי שיש "בו י ב פעם הללו, שהם כנגד י"ב חדשי השנה (אוצר התפילות דף תכ ז " בשם השל ).ה"

זאת נחמתי בעניי (מאורות דף היומי, גליון 1111)

     לפנינו מעשה מרגש ביותר שאירע עם תום מלחמת העולם השנייה.  היה זה בתום מלחמת העולם השנייה, סיפר קשיש שהיה אז בשנות העשרה לחייו. מוכים ושבורים נותרנו מספר בחורים צעירים, שכל עולמם חרב עליהם. ביום השחרור עדיין ספגנו מכות רצח והתעללויות נוראות מהנאצים ימ"ש, שלא שכחו להתאכזר אלינו גם כאשר ריח הנצחון של בעלות הברית ריחף באוויר. עודדנו את עצמנו, שהנה הנה עוד מעט תזרח השמש וישובו השמים להיות תכולים כשהיו.

     בוקר אחד הופיעו גייסות צבא ארצות הברית בשערי המחנה ובתרועות צהלה שחררו אותנו, הניצולים האחרונים ששרדו בתופת. איש מאיתנו לא פילל כמה קשה יהיה השחרור שכה כמהנו אליו. לאחר מספר ימי התאוששות, התארגנו לצאת ולחפש קרובים, מכרים, אולי אפילו אח קטן ששרד, או לפחות אחיין שהוטמן במנזר שכוח.  חיפשנו ממושכות אך ללא הועיל. לא פעם היינו נודדים עשרות קילומטרים בעקבות שמועה רופפת שהתגנבה לאוזנינו בדרך לא דרך, אבל מה שלא עשה השכל עשה הזמן ולליבותינו החלה לחלחל האמת המרה, כי נותרנו בודדים בעולם.  הרשעים הארורים עשו את מלאכתם ביסודיות ובדייקנות וכמעט שהשלימוה, ואנו, מתי המעט ששרדנו, אחד מעיר ושנים ממשפחה, לא נותר לנו אלא לבכות את מר גורלנו הנורא שנכפה עלינו בשנות עלומינו.

     מה אומר ומה אדבר, סיפר הקשיש כשעיניו דומעות, עצובים ונדכאים ישובים היינו האחד לצד רעהו, והעלינו זכרונות מן הימים שהיו ואינם  . קולו של הישיש הלך והתחזק, עת החל לספר על אותו יום מופלא, בו זרח בשמי חייהם כוכב חדש שהאיר את נשמתם באור יקרות. יום אחד,  הופיע בפנינו כמו יש מאין, רב! כן, רב בישראל!  הרב חזקיהו מישקובסקי זצ"ל. אתה יודע כמה זמן לא ראינו צורה יהודית ראויה לשמה? והנה עומד בפנינו תלמיד חכם, ובקול רחימאי שליטף את נשמותינו המיוסרות שאל: יקירי האהובים, האם למדתם כבר גמרא היום? מבטינו נזרקו זה אל זה ומפי כולנו נפלטה השאלה: מה? מי חולם בימים טרופים כאלו על דף גמרא? איפה יש גמרות? מי זוכר איך נראית צורתו של דף גמרא, ובידי מי מאיתנו הכח לפנות את המחשבות והרגשות שצרו על ליבנו ולהתרכז בסוגיית גמרא? אבל הרב לא הרפה, וכשאנחה עמוקה התפרצה מקירות ליבו הרחום, שב ואמר לנו: טיירע יינגעלאך - ילדים יקרים ואהובים - מבין אני לליבכם השבור. יודע אני כי מלאים אתם במחשבות נוגות על החורבן הנורא שהומט על יהדות אירופה ועל כל אחד מאיתנו, אך דעו לכם כי דרך אחת ויחידה יש לנו להציל את נפשותינו, לשבת וללמוד! התורה היא שתביא מזור לעצמותינו השבורות ולרוחנו הנכאה.

     משהוא בקול שלו, משחזר הישיש, שיכנע אותנו שאמת רבה טמונה בדבריו. כבר שנים ארוכות שלא למדנו, ודאי שלא דף גמרא, אבל הנחישות שנשזרה במילותיו וההבטחה לחיים טובים יותר שעלתה מדבריו, הכשירו את ליבותינו להעתר לבקשתו. קמנו, קבוצת נערים רזים חסרי-כל,  ורצינו ללמוד. איפה יש גמרות? שאלנו אותו, והוא הוביל אותנו אחריו כשהוא מטה אוזן קשובה לכל אחד מאיתנו, ובמילים חמות השתדל למלא את החסר לנו, את אבא ואמא, את האחים והאחיות,  את הסבא והסבתא, את הכל. ברגע אחד הוא נהיה הכל בשבילנו.

     הגענו איתו לצריף ישן ששרד מהפגזות התותחים והמטוסים. סביב שולחן רעוע ישבו בחורים נוספים כמונו, אותם קיבץ הרב במסירות נפש, תוך שהוא שם נפשו בכפו ולא חס על כוחותיו. נו, אמר הרב,  אפשר להתחיל ללמוד. על השולחן, מספר הקשיש, היו מונחות כמה גמרות בלויות, אחת מהן, אם אני לא טועה, היתה כרוכה בצידה האחד בלבד, כל השאר היו במקרה הטוב רבע או חצי מסכת, ורובן היו אוסף של מספר דפים ממסכת כלשהי. הבטנו בתמהון על הרב שאסף אותנו לכאן. הוא נעץ בנו את מבטו, וכשהשקט השתרר בחדר וכל העיניים העצובות הופנו לעברו, אמר לנו: אני הייתי רבה של קהילה מפוארת, קהילת קריניק שבליטא. דברים רבים ראיתי בימי חלדי, צרות, שמחות, אבל וששון,  ואני אומר לכם מנסיוני, שיהודי צריך לדעת, כי בכל מצב הגמרא מהווה מקור לשמחה ולאושר,  עלינו לפתוח דף גמרא וללמוד. אני יודע שאין פה אפילו שני עותקים של מסכת אחת, אפילו מסכת שלמה אין פה, לעיתים תתקלו בדף שלא נגמר כי הוא פשוט נקרע, אבל אנחנו צריכים ללמוד!

     התיישבתי ליד השולחן, מספר הישיש, לקחתי דף גמרא ממסכת חולין והתחלתי לקרוא. לא הצלחתי, פשוט לא הצלחתי. כשרק ניסיתי להבין את פירוש המילה הראשונה, צפה ועלתה מולי תמונה מחרידה ממאורע איום שחוויתי במחנה.  קמצתי את אגרופי, עצמתי את עיני וניסיתי פעם נוספת לקרוא את המילה הראשונה. גם הפעם לא הצלחתי. שמתי לב, שחלקו התחתון של דף הגמרא חרוך, ומחשבות קשות התרוצצו במוחי: מי יודע כמה יהודים קדושים נספו במדורה שכילתה את חלקו התחתון של הדף? יד רכה הונחה על כתפי. הרב מישקובסקי התיישב לידי, ובכה. בכיתי גם אני, בכה גם שכני לספסל, גם כל היושבים סביב השולחן בכו, ותוך דקות מעטות הפך החדר לקול יבבה גדולה שבקעה מלבבות שבורים.  דמעות רבות שנקוו על ריצפת הצריף חלחלו וזלגו מעיניים שיבשו מזמן, עיניים אשר לא פעם ראו את מלאך המוות, ותעל בכייתנו השמימה.  או אז קם הרב מישקובסקי ממקומו, ניגב את עיניו האדומות, וכשאושר נסוך על פניו אמר לנו:  אשריכם ישראל! מן המוות, מן השאול, מתקבצים ילדי ישראל הקדושים והטהורים להגות בתורת ה' . דעו יקירי, בתחילה תהיה משימתנו קשה מנשוא,  כפי שוודאי נוכחתם לדעת, אך מובטחנו מפי הגבורה כי לא תשכח מפי זרעו, זו משימת חיינו,  ממנה לא נזוז ימין ושמאל ויהי מה. אנו נחזיק האחד ביד רעהו, ויחד נעבור את כל נחשולי הים הגדול. סערות וסופות לא יוכלו לנו. יחד נצעד במשעול העולה בית א-ל.

     הישיש עצר קמעא בדבריו, כדי לתת מרגוע לנפשו הסוערת. ניכר היה עליו כי ברגעים אלו ממש הוא נמצא שם, בצריף הקטן המוקף במיליוני נכרים אנטישמיים, ואט אט אוסף הנער הרך את כוחותיו ויחד עם חבריו הנערים הוא מתאמץ לקרוא שוב את המילה הראשונה של מסכת חולין, והנה סוף סוף הוא הצליח להבין אותה. קרן אור החלה מבקעת את דרכה מבעד לאופל, ואחריה נצצו קרניים נוספות שהפכו יחד לאלומת אש התורה.  דע לך, אמר הישיש, רואה אתה את משפחתי הענפה ב"ה, ילדים נכדים, וגם נין אחד קטן, הכל בזכות אותו דף גמרא חרוך שלמדתי באותם ימים נוראים. מאז הכל היה אחרת, ממש כדברי דוד המלך "זאת נחמתי בעניי". מיום ליום ומשבוע לשבוע המשכנו ללמוד, כל אחד מסכת אחרת, הרי כמעט לא היו גמרות, עד שהגענו עד הלום, אל השיבה והנחת מבית יהודי שזכינו להקים על אדני התורה והיראה.

"אין לך אדם התלוי באחרים, יותר מזה הרודף אחר הכבוד" (ע"פ דברי ר' ישראל מסלאנט)

     אין מקדשים הלבנה בליל שבת ( "משנ ב תרו ס" ) ק יב והטעם: שמא יבוא לידי ריקוד ואע"פ שריקוד של מצווה התירו כמו בשמחת תורה הכא כיון דאפשר לדחות אחר השבת אין להקל (שער ציון תכו ס ק, יב)

     בראש מלא חששות אין די מקום עבור חלומות.

     הסיבה לכך שכל כך הרבה חפים מפשע נהרגו בשם ה"אלוהים" היא משום שבני האדם השתמשו ב"אלוהים" כתירוץ לעשות דברים שהיו גורמים להם, אחרת, רגשות אשמה. כמה פעמים אנחנו פוגעים בזולת "בשם הצדק" ועוד מאמינים שעשינו דבר נכון? אדם שנראה בעיני עצמו צדיק עלול להיות מסוכן מאוד.

זמני כניסת השבת (רפאל קלפהולץ)

     ההשגחה העליונה גלגלה לשולחני אנקדוטה מעניינת, עליה ניתן לומר "אל תמנע טוב מבעליו". סיפור קטן ובו אקט חינוכי נפלא, מאת נכדי גיבור הסיפור, העשוי לפרנס את עולם החינוך ולהיות לתועלת מרובה.

     היה זה באמריקה של פעם, בתקופה שבין שתי המלחמות. באותם ימים קשה היה מאוד לשמור את השבת קודש – פשוטו כמשמעו.  הדברים ידועים. יהודים היו מתקבלים לעבודה כלשהי, שם היה עליהם לעבוד ששה ימים, כולל יום השבת רח"ל ולשבות ביום ראשון, יום המנוחה הגויי. והיה, אם הם לא הופיעו לעבודה בשבת,  היה עליהם לחפש עבודה אחרת ביום שני הבא.  ואכן, לדאבון לב,  מעטים היו שהצליחו לשרוד את התקופה הקשה תוך כדי שמירת שבת. הללו סבלו חרפת רעב, הם ובני משפחתם,  נזרקים מעבודה לעבודה ונאלצים לחפש לעצמם משרה חדשה בכל יום שני במקום אחר.

     אחד מאותם יהודים של 'מסירות נפש' באותם ימים היה ר' אלימלך מושקוביץ ז"ל, (השבוע מלאו 61 שנים לפטירתו) שהיגר מהונגריה לאמריקה, מאחר שבחושיו המחודדים הוא הריח 'אש וגופרית' והחליט להימלט מאירופה האנטישמית. צעד שהציל את חייו וחיי משפחתו ברחמי שמים.  ר' מיילעך היה מאותם מתי מעט שהחליטו לשמור את השבת ויהי מה. מדי שבוע הוא חיפש אחר מקור פרנסה אחר, מאחר והוא 'הושלך' מהעבודה מפאת שמירת השבת. רעייתו מרת בלומא גיטל ע"ה, אף היא היתה לעזר כנגדו בחיי מסירות נפש אלו, וקיבלה הכל באהבה ובדומיה. אולם, דבר אחד העיק על ליבה.  הבן הגדול, חיים צבי (העשי, בכינויו האמריקני), שהיה ילד בגיל קרוב לבר מצוה,  הגיע כבר לגיל של הבנה ובגרות, והיה אפוא שותף לסבל המתמשך שהמשפחה חווה,  מדי שבוע בשבוע, בעקבות שמירת השבת קודש.  פחדה האם כי המצב עלול לפתח בליבו של העשי טינה כלשהי כנגד המתנה הטובה שניתנה לנו מבית גנזיו של הקב"ה ושבת שמה. שמא מוחו הרך של העשי אינו מסוגל לעבד את הנתונים, בצורה נכונה ובריאה,  ולהתגבר על התחושות הקשות. וחלילה הדבר עלול לפגוע בשדרתו הרוחנית לטווח הארוך.  חשבה האם הצדקת רבות והגתה רעיון נועז.

     בערב שבת אחר הצהרים, היא יצאה עם בנה אל השוק ההומה ב'איסט סייד' הסמוך לוויליאמסבורג – שכונת מגורם – תרה אחר ארגז מתכת של מוצרי חלב. הפכה את הארגז על פניו,  והעמידה את העשי שהיה נמוך קומה על גבי הארגז. כעת, בהיותו בגובה העיניים של באי השוק, התעטר הילד בתפקיד חדש. היה עליו לעמוד ולהכריז בקול רם את זמני כניסת השבת והדלקת הנרות לכל מאן דבעי. וכך נשנה הדבר בכל ערב שבת.  פעולה זו שהנער יעשה למען כבוד השבת, סברה האם, תחלחל היטב בנפשו ותחרוש בה חריש של 'קדושת נועם השבת'... הרעיון המקורי הניב פירות. העשי צמח לנער ירא שמים, תלמיד חכם ומרביץ תורה לנחת הוריו ומוריו. ועתה, לנו לא נותר אלא להעתיק את בסיס הרעיון לדורנו אנו, אצל צאצאינו וחניכנו היקרים, בהצלחה וברוב נחת.

 אברהם הוא בלי ספק האדם המשפיע ביותר בהיסטוריה. כיום רואים עצמם כממשיכי דרכו 2.3 מיליארד נוצרים, 1.8 מיליארד מוסלמים ועוד 14 מיליון יהודים – למעלה ממחצית האנושות. אבל אברהם לא משל בשום אימפריה, לא פיקד על שום צבא גדול, לא עשה שום נס ואפילו לא נשא דברי נבואה. הוא הדוגמה העילאית בכל ימי היות
האדם על האדמה להשפעה בלי כוח.  

     אחד הדברים שעוצר אותנו בחיים זה הפחד מתחושת הכישלון שאחרי ולאו דווקא הכישלון עצמו. אותה תחושה של חרטה על העבר, געגועים למה שהיה לפני הכישלון ועוד. למעשה הפחד שלנו בהווה, הוא מהעתיד בו נתחרט על העבר. כמה מטורף שזה נשמע,

     אחד מחוקריה הדגולים של המנהיגות, וורן בֶּניס, כותב: "בהגיענו לגיל בשלות, העולם כבר עיצב אותנו במידה רבה מכפי שאנו משערים. משפחתנו, חברינו, החברה בכלל – כל אלה כבר אמרו לנו, במילים ובהדגמות, איך להיות. מתי מתחילים אנשים להיעשות מנהיגים? ברגע שהם מחליטים בעצמם איך להיות".

     אחת הסיבות לכך שיהודים נעשו מנהיגים כמעט בכל זירה של מפעלות האנושות, מעל ומעבר לשיעורם המספרי, היא נכונותם להיות שונים. לאורך אלפי שנים היהודים הם דוגמה נדירה לקבוצה המסרבת להיטמע בתרבות השלטת או לאמץ את הדת השלטת.

זמני כניסת השבת (רפאל קלפהולץ)

 

     ההשגחה העליונה גלגלה לשולחני אנקדוטה מעניינת, עליה ניתן לומר "אל תמנע טוב מבעליו". סיפור קטן ובו אקט חינוכי נפלא, מאת נכדי גיבור הסיפור, העשוי לפרנס את עולם החינוך ולהיות לתועלת מרובה.

     היה זה באמריקה של פעם, בתקופה שבין שתי המלחמות. באותם ימים קשה היה מאוד לשמור את השבת קודש – פשוטו כמשמעו.  הדברים ידועים. יהודים היו מתקבלים לעבודה כלשהי, שם היה עליהם לעבוד ששה ימים, כולל יום השבת רח"ל ולשבות ביום ראשון, יום המנוחה הגויי. והיה, אם הם לא הופיעו לעבודה בשבת,  היה עליהם לחפש עבודה אחרת ביום שני הבא.  ואכן, לדאבון לב,  מעטים היו שהצליחו לשרוד את התקופה הקשה תוך כדי שמירת שבת. הללו סבלו חרפת רעב, הם ובני משפחתם,  נזרקים מעבודה לעבודה ונאלצים לחפש לעצמם משרה חדשה בכל יום שני במקום אחר.

     אחד מאותם יהודים של 'מסירות נפש' באותם ימים היה ר' אלימלך מושקוביץ ז"ל, (השבוע מלאו 61 שנים לפטירתו) שהיגר מהונגריה לאמריקה, מאחר שבחושיו המחודדים הוא הריח 'אש וגופרית' והחליט להימלט מאירופה האנטישמית. צעד שהציל את חייו וחיי משפחתו ברחמי שמים.  ר' מיילעך היה מאותם מתי מעט שהחליטו לשמור את השבת ויהי מה. מדי שבוע הוא חיפש אחר מקור פרנסה אחר, מאחר והוא 'הושלך' מהעבודה מפאת שמירת השבת. רעייתו מרת בלומא גיטל ע"ה, אף היא היתה לעזר כנגדו בחיי מסירות נפש אלו, וקיבלה הכל באהבה ובדומיה. אולם, דבר אחד העיק על ליבה.  הבן הגדול, חיים צבי (העשי, בכינויו האמריקני), שהיה ילד בגיל קרוב לבר מצוה,  הגיע כבר לגיל של הבנה ובגרות, והיה אפוא שותף לסבל המתמשך שהמשפחה חווה,  מדי שבוע בשבוע, בעקבות שמירת השבת קודש.  פחדה האם כי המצב עלול לפתח בליבו של העשי טינה כלשהי כנגד המתנה הטובה שניתנה לנו מבית גנזיו של הקב"ה ושבת שמה. שמא מוחו הרך של העשי אינו מסוגל לעבד את הנתונים, בצורה נכונה ובריאה,  ולהתגבר על התחושות הקשות. וחלילה הדבר עלול לפגוע בשדרתו הרוחנית לטווח הארוך.  חשבה האם הצדקת רבות והגתה רעיון נועז.

     בערב שבת אחר הצהרים, היא יצאה עם בנה אל השוק ההומה ב'איסט סייד' הסמוך לוויליאמסבורג – שכונת מגורם – תרה אחר ארגז מתכת של מוצרי חלב. הפכה את הארגז על פניו,  והעמידה את העשי שהיה נמוך קומה על גבי הארגז. כעת, בהיותו בגובה העיניים של באי השוק, התעטר הילד בתפקיד חדש. היה עליו לעמוד ולהכריז בקול רם את זמני כניסת השבת והדלקת הנרות לכל מאן דבעי. וכך נשנה הדבר בכל ערב שבת.  פעולה זו שהנער יעשה למען כבוד השבת, סברה האם, תחלחל היטב בנפשו ותחרוש בה חריש של 'קדושת נועם השבת'... הרעיון המקורי הניב פירות. העשי צמח לנער ירא שמים, תלמיד חכם ומרביץ תורה לנחת הוריו ומוריו. ועתה, לנו לא נותר אלא להעתיק את בסיס הרעיון לדורנו אנו, אצל צאצאינו וחניכנו היקרים, בהצלחה וברוב נחת.

אברהם עולה רמ"ח כנגד רמ"ח אברים של אדם. מידת גדלותו של האדם נמדדת באיכות וכמות שלטונו על עצמו ואבריו, מי ששולט שלטון מוחלט ושלם על כל רמ"ח אבריו אפילו על האברים שאינם ברשותו של אדם, זהו גדלותו של האדם לפי השקפת התורה, ואגדלה שמך הכוונה לשלוט שלטון מוחלט על רמ"ח אברים. )הגה"צ רבי שרגא גרוסברד(

     המנהיגים הם המוליכים. אין פירוש הדבר ששום דבר אינו מוליך אותם. אבל מה שמוליך אותם שונה ממה שמוליך את רוב האנשים. המנהיגים אינם פועלים מתוך קונפורמיות. הם אינם עושים מה שאחרים עושים רק מפני שאחרים עושים כך. הם הולכים אחרי קול פנימי, הם נענים לִקריאה. הם רואים לא את מה שישנו, אלא את מה שעשוי להיות. הם חושבים מחוץ לקופסה. הם צועדים לְשיר לֶכֶת אחר.

     טעות היא לחשוב על אלילים במונחים של מראה חיצוני – פסלים, צלמיות, איקונות. הללו שייכים בעיקר לעולם העתיק, ואנו רחקנו משם. הדרך הנכונה לחשוב על אלילים היא להתבונן במה שהם מייצגים. הם מסמלים כוח. כאלה היו האל רע למצרים הקדמונים, הבעל לכנענים, כמוש למואבים, זאוס ליוונים – וכאלה הם הטילים והפצצות למחבלים ולמדינות פורעות חוק בימינו. אלילים    

     כתוב בפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו", הסוף תלוי בראשיתו,  אם מתייצב על הדרך הטובה, זה טוב, אחרת יכול לעבור כל הזמן , בלי שום תועלת. ומעשים בכל יום שיש אנשים שמבזבזים את כל החיים. אבל אם זה מראשיתו,  בהתחלה הוא יודע מה קורה , עושה חשבון... אז הוא יכול לנצל את הזמן!

האויפרוף (גליון אפיריון מאת אב"ד סאנטוב)

     ברצוני לספר עובדא נפלאה שסיפר לי הרה"ח ר' שמואל אונגאר הי"ו מגדולי העסקנים בלייקווד - שבדידי' הוי עובדא - וכך סיפר:

     לפני זמן לא רב, זכה שבנו ני"ו נכנס בברית האירוסין למז"ט ובשעטו"מ. מיד אחר האירוסין הזמין אולם לשבת אויפרוף העומד להיות בש"ק פרשת נח הבעל"ט. כמה ימים אחר כך הוא מקבל טלפון מאחד שמבקש ממנו טובה, היות וגם הוא עושה שמחה בשבת פרשת נח, והוא דר כאן באזור, וחמיו נמצא ל"ע בכסא גלגלים, ומאוד יקל עליו אם יכול לקבל את האולם הזה לשבת נח, על כן הוא שואל ממנו אם שייך לוותר על האולם, והוא יקבל את האולם במקומו לש"ק פרשת נח. מספר ר' שמואל,  שבתחילה רצה להשתמט ממנו,  ואמר לו שהוא צריך להתיישב בנידון. בבואו לביתו התחיל לברר אם יש עוד אולם, ומצא אולם אחר פנוי לשבת הזאת,  אבל האולם נמצא במרחק רב מביתו, וגם במקום שאין העירוב מגיע, על כן לא שייך לטלטל דברים מביתו לאולם, וזה יהיה טרחה גדולה לו ולכל האורחים , ולכן - אומר ר' שמואל - חשבתי לעצמי, הלא זה שמחה שלי,  למה אני צריך להקשות עלי ועל כל הסובבים אותי, אין אני צריך לוותר!...

     כדרכם של יהודים טובי לב, הדבר לא נתן לו מנוח, מצד אחד הוא רוצה לעזור להיהודי,  ומצד שני הוא אינו רוצה להטריח את האורחים שלו ולהקשות על בעלי השמחה, וכעבור זמן,  התחיל לחשוב שוב, אולי אני כן צריך לוותר, הלא יתאמץ האיש מאוד עם חמיו שיושב בכסא גלגלים לקחתו עד האולם שנמצא במרחק רב מביתו, ובפרט שאין העירוב מגיע לשם, והאולם הזה שנמצא בסמוך לביתו מאוד יקל עליו, אז אולי אני כן צריך לוותר,  אך בכל זאת החליט שהוא אינו רץ אחר האיש הזה, ברם אם יתקשר אליו לבקש ממנו שוב שיוותר לו, אז יוותר לו את האולם.  כשעבר זמן מה, והלה לא התקשר, החליט שלכבוד השמחה יעשה משהו לפנים משורת הדין, והוא הולך להתקשר להלה להודיע לו שהוא מוותר לו בחפץ לב על האולם לשבת נח.

     ממחשבה למעשה, הוא התקשר להלה והודיע לו שהוא התיישב בדעתו והחליט שהוא נותן לו את האולם לשבת נח. הלה שמעבר לטלפון שמע את דברי ר' שמואל, ואמר לו שזה בסדר והוא אינו צריך את האולם, אך ר' שמואל התעקש והתחיל להרגיע אותו שזה בחפץ לב ואין לו מה לדאוג, ויכול לקחת את האולם בתשואת חן, ואז אמר לו הלה שמעבר לקו "אומר לך את האמת, דחיתי את החתונה, ולכן אין לי צורך להאולם בשבת נח".  שאל אותו ר' שמואל "מתי אתה מחתן?", אמר לו האיש באיזה יום הוא מחתן, אח"כ שאל אותו הלה "ומתי אתה מחתן?",  אמר לו ר' שמואל את התאריך של החתונה. כששמע הלה את דברי ר' שמואל, אמר לו "חושבני שיש לך טעות, לפי התאריך שאמרת לי, נמצא שבשבת נח זה לא האויפרוף רק שבת שבע ברכות, ושבת אויפרוף זה שבת בראשית". ר' שמואל השתומם מאוד לשמע הדברים, ומיד תפס את עצמו שאכן הלה צודק,  והתבלבל מאוד "מנין לי כזה טעות לחשוב שהשבת אויפרוף זה בשבת נח?", עד שנתחוור לו פשר טעותו, לפי שלפני תקופה זכה לחתן את בתו, ובהיותו המחותן מצד הכלה היה צריך לארגן אולם לשבת שבע ברכות, שהוא השבת שאחר החתונה, ולכן גם כאן הזמין את האולם לשבת שאחר החתונה בלי להתבונן , אך הטעות שלו היתה שעכשיו הוא המחותן מצד החתן, והוא צריך להזמין את האולם לשבת אויפרוף, שזה פרשת בראשית,  ולא לשבת שבע ברכות, שזה פרשת נח.

     אומר ר' שמואל, שהשתומם מאד, שרק על ידי שהחליט להתקשר להלה להודיע לו שהוא מוותר לו על האולם, רק כך נודע לו על הטעות, ואילו לא היה מודיע לו שהוא מוותר לו, לא היה נודע לו כלל על טעותו, וכשהיה נודע לו הטעות בסמוך להשמחה, כבר יהיה זה מאוחר, וספק גדול אם היה יכול למצוא אז אולם אפילו במרחק רב מביתו...  והוסיף ר' שמואל, שתיכף לאחר שנודע לו על הטעות,  התחיל לברר אם יש אולם פנוי לשבת בראשית, וזכה למצוא אולם מאוד מוצלח שיותר קרוב לביתו מאשר האולם שהזמין מקודם לכבוד פרשת נח... 

     אמרו צדיקים כי בימי 'עקבתא דמשיחא' יהיה חינוך הבנים קשה כמו ניסיונות אברהם אבינו. אברהם התנסה בכבשן האש, ואילו אנו מתנסים באש המחלוקת.

    "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר (דניאל ו יא) "וכוין פתחין לה בעילתא נגד ירושלם" (ברכות לד, ב(.

     כיון שבית הכנסת נקרא מקדש מועט ומצאנו בבניין בית המקדש שכתב הרמב"ן (פרשת קורח) דבעוון שלא בנו בית המקדש ונתאחר הזמן לבנותו הוא סיבה לבוא המגיפה , כן יש ח"ו עונש מגיפה כשאין תובעים בנין בתי כנסיות שהם במקום בית המקדש (ספר החיים להגר"ח פאלג'י סימן  מה שהעיד שכך היה בעירו שהפסיק המגפה כשנבנו בתי הכנסת בעירו איזמיר(

     "כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפילה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בית הכנסת" (רמב"ם הלכות תפלה פרק יא(.

"הכל בגלל השרוכים"

"שלום הרב", הקול מעבר לקו היה אחוז התרגשות, "מדבר סֶם, הגעתי עם המשפחה לביקור באזור ואני רוצה לקפוץ להגיד לך שלום ולהראות לך משהו". 

ר' בנימין קימט את מצחו במבוכה. הוא לא מכיר את השם הזה. בטח לא את הסֶם הזה...

הדובר מעבר לקו ניסה להזכיר: "לימדת אותי לפני בר המצווה". 

בבת אחת חזר ר' בנימין לשנתיים-שלוש אחרי חתונתו, עת חיפש מקור הכנסה נוסף עם שליחות יהודית. הוא לימד עשרות נערי בר מצווה כיצד להניח תפילין, כיצד לברך ברכות התורה ואף העניק לחלקם ידע בסיסי ביהדות. ידע שלא נחשפו אליו בשום מסגרת אחרת. 

עכשיו לך תזכור מיהו הנער סם מלפני כשני עשורים. 

אחרי רבע שעה - דפיקות בדלת. אברך משי עם רעייתו ושלושת ילדיו עומדים בפתח. ר' בנימין הנבוך הפך סקרן. לאחר מספר פרטי מידע שהוחלפו הוא נזכר. ונאחז הלם. "איך הפכת מילד שגדל בבית כמעט רפורמי לאברך העמל בתורה ברוב שעות היום?"

"הכל בגלל השרוכים", הסביר סם - ר' שמואל - בחיוך. 

לפליאתו של ר' בנימין, הוא הסביר: "לפני שלמדתי טכנית כיצד מניחים תפילין, הסברת לי שלכל מעשה בחייו של יהודי יש משמעות. כדוגמה נקטת בקשירת השרוכים. קודם נועלים נעל ימין, לאחר מכן נעל שמאל, קושרים את נעל שמאל ולאחר מכן את נעל ימין. 

"הדבר מצא חן בעיניי, הגם שלא הבנתי בכלל את משמעותו. מאותו יום נעלתי נעליים כהלכה.

"את התפילין הפסקתי להניח יום אחרי בר המצווה", מספר ר' שמואל, "אבל על קשירת הנעליים לא ויתרתי. שנים חלפו, הוריי עברו מספר דירות במספר מדינות, ויום אחד תפסתי שאני עדיין נוהג במנהג של קשירת הנעליים לפי ההלכה בלי להבין את משמעותו. הרמתי טלפון לרב המקומי והתחלתי להשתתף בשיעורי יהדות. 

"בהמשך נכנסתי לישיבה והפכתי לבעל תשובה. היום הגענו לבקר פה באזור ורציתי לספר לך שהכל בזכות השרוכים"...

בספר 'אמת ליעקב', לרה"ק רבי יעקב יצחק שפירא מבלענדוב, דייק רעיון נפלא: כשהתורה כותבת שאם נצא למלחמה - רק נצא - ה' ייתן בידינו את היצר הרע, היא גם כתבה איפה מתחילים: "בידך". 

אנשים בריאים - גם אלו שאבותיהם לא נהגו לאכול בידיים - משתמשים בידיים שלהם לצורך האכילה. אוחזים במזלג ובסכין, מרימים את הכוס לשתות ממנה, ויש מאכלים שאוכלים בידיים עצמן גם אם ניחנתם בנימוסים בריטיים מופלגים. 

ענייני האכילה, מסביר הרה"ק מבלענדוב, הם דברים שנראים לנו פעוטים. בכלל לא קשורים לעבודת השם. אבל אם ננסה להיאחז בהם, לתקן אותם, לנהוג בהם בצורה יותר יהודית - הלכתית ומעודנת - נגלה שהמלחמה כולה השתפרה פלאים. 

• • •

ואם אנחנו לא אכלנים גדולים? 

"בידך" זה לא רק אוכל. אלו המונים פרטים קטנים שנראים לנו לא קשורים - עם שרוך או בלעדיו - במאומה לעבודת השם. אבל מהם כדאי להתחיל. 

דווקא לכן מדייקת התורה "ושבית שביו". כשהיצר הרע מנסה להידחף לך לחיים - אומר ה'חתם סופר' - הוא עושה את זה בפעימות קטנות. כמעט בלתי מורגשות. למה? כי הוא יודע שככה מנצחים. 

אתה רוצה לנצח אותו? "ושבית שביו", תשבה אותו בדיוק באותה טכניקה. תתחיל בפרטים הקטנים. אל תנסה לקטוף את הירח ולטפס על סולמות גבוהים כדי להתעלות. הסוד טמון במה שנמצא 'בידיים' שלך. 

במשך החיים, רוב בני האדם נאלצים לעמוד בפני טרגדיות ואסונות קשים מכל סוג שהוא. מאורעות קשים אלה מעמידים כל אחד ואחד בפני משימות חיים ואתגרים משמעותיים, כאשר ישנה נטייה טבעית לרצות לברוח מהמציאות הקשה ו'לעצום עיניים' מול הכאב. אולם, הגדלות האנושית הינה להשקיע בזמנים אלה כל מאמץ על מנת לשקם, לבנות מחדש, להמשיך הלאה, ולהתקדם עוד ועוד.

    כולנו יודעים שהיהדות מחייבת אחריות קולקטיבית ("כל ישראל ערבין זה בזה"). אך הנה אנו למדים אולי מסיפור נוח שגם האנושיות מחייבת אחריות קולקטיבית. לא רק בני ישראל ערבין זה בזה. להיות אדם פירושו להיות ערֵב לבני האדם האחרים – והדבר אינו תלוי באמונתנו או בהשתייכותנו הדתית. כך, בכל אופן, טען הרמב"ם, אף כי הרמב"ן חלק עליו.

     כל אחד מאיתנו רוצה לבנות תיבה –  החיים הטובים ביותר שאפשר עבור עצמנו ובני משפחותינו. ובכל זאת, באותו זמן אנחנו מחויבים להשתמש בכוח התיבות, המילים, כדי להגיע אל הזולת ולהשפיע עליהם. לנח ניתנו 120 שנה להקים את התיבה שלו. כך גם לנו ניתנות 120 שנים – משך חיים מלאים – לעשות את אותו הדבר

    ממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת. ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.

חילוץ והבטחה (על-פי 'חב"ד. אורג')

בעיצומה של תקופת הקורונה מחליט צעיר ישראלי ירושלמי, עמית מנדל, לצאת להרפתקת שיט סביב העולם.

בזמן שהמדינות החלו סוגרות את שעריהן, בניסיון להתגונן מפני המגיפה המתפשטת, יצא עמית לדרכו. הוא לא היה מודע להיסטריה הגוברת והולכת בעולם, ולתוצאות שהיא צופנת בעבורו.

המסע שלו התחיל במערב הודו. באמצעות טרמפים ימיים מזדמנים הצליח להגיע לאי ס' לוסיה שבקריביים. יש בו הרי געש, גנים בוטניים, יערות גשם ועוד אתרי תיירות פופולריים. עמית נהנה מטיול באחד האזורים היפים בתבל. נופי הבראשית לא השביעו אותו, והוא תכנן את היעד הבא: האי מרטיניק, גם הוא בים הקריבי.

אלא ששם התחיל הטיול להסתבך. עמית פגש ימאי איטלקי, וזה הבטיח לו שיביא אותו לקובה. השניים יצאו לדרך. רק בעתיד יגלה עמית ששגה בבחירת שותפו למסע.

בהיותם בלב ים פרצה סערה עזה. מזג האוויר התקדר, רוחות חזקות יצרו גלים גבוהים והסירה טולטלה אנה ואנה. השייט האיטלקי לא הצליח להשתלט על הסירה.

ימים קשים עברו על השניים, אך בסופו של דבר היו מאושרים לגלות את אורות הנמל הנוצצים של קובה. הם היו מלאי שמחה על ששרדו את תלאות המסע הימי, וכבר ייחלו לרגע שבו יניחו את כף רגלם על אדמה מוצקה.

אלא שאז התחוור להם כי שלטונות קובה נעלו את שערי הכניסה למדינה. משמר החופים סירב בתוקף לבקשתם לעגון בנמל. כל תחנוניהם עלו בתוהו. יש מגיפה, אין כניסה.

השניים נותרו אובדי עצות. באין ברירה סובבו את חרטום הסירה וחזרו אל הים הגדול. הם החליטו להתדפק על שעריה של הרפובליקה הדומיניקנית. אבל גם כאן ציפתה להם אכזבה מרה: חיילים חמושים שהוצבו לאורך קו החוף כיוונו לעברם את רוביהם והניסו אותם בחזרה אל הים.

תשובות שליליות קיבלו גם מסנטו דומינגו ומג'מייקה.

עמית ושותפו האיטלקי נותרו בלב ים, על סירה קטנה שלא יועדה למסעות מפרכים כאלה, ואף החלה נשחקת וסובלת מליקויים. בעיקר הטרידה את השניים מצוקת המזון, שהחריפה והלכה. מלאי המזון והשתייה שלקחו עימם אזל במהירות, וכאשר ביקשו עזרה ממשמר החופים של הרפובליקה הדומיניקנית, נענו לתדהמתם בסירוב.

השניים לא ידעו את נפשם. הם במרחק קצר מחוף מבטחים, אבל עזובים לגורלם במכוּון. במקום שתישמע זעקתם וגורמי ההצלה יחלצו אותם, השלטונות עוצמים עין ומפקירים אותם לרעב ולחסדי הים הסוער.

ומדוע? הסיבה שנמסרה להם הייתה: "אין לכם כסף לשלם". לרוע מזלם, כרטיסי האשראי שלהם חדלו מלפעול.

הרעב גבר. השניים היו תשושים וחסרי אונים. עמית גילה תושייה: הוא קפץ למים הקרים ושחה לאי קטן שלחופו עגנו בהיחבא. על אדמת האי הזה מצא מטעי בננות שופעים, ושפע של עצי קוקוס ומנגו. הוא אסף פירות ככל יכולתו, ובהם השיבו השניים את נפשם. הוא אף בנה על האי רפסודה מאולתרת, והשניים שטו עליה הלוך וחזור כדי לחדש את מלאי הפירות שקיימו אותם.

הזמן חלף בעצלתיים. השניים המתינו בסירה להתפתחויות כלשהן, ובינתיים הקדישו את זמנם הרב למחשבות. במוחו של עמית הבזיק פתאום רעיון יצירתי: בית חב"ד! איך לא חשב על זה עד עתה? הוא יפנה אל המשטרה המקומית ויבקשה לאתר את בית חב"ד בג'מייקה, כדי שאנשיו יסייעו לאזרח הישראלי האבוד!

כאן חל סוף-סוף מפנה. המשטרה המקומית יצרה קשר עם הרב יעקב רסקין, ששהה באותה עת בניו-יורק, והיה מנוע מלחזור לג'מייקה בשל הקורונה. כששמע על המקרה לא היסס והפעיל את קשריו בג'מייקה. ראשית, ביקש שידאגו לאספקת מזון שוטפת לישראלי ולחברו הכלואים בסירה.

בינתיים התקרב חג הפסח. הוריו הדאוגים של עמית ניסו להפעיל את שגריר ישראל בג'מייקה, אך ידיו של זה היו קצרות מלהושיע. באותה עת הידרדר מצבם הנפשי של עמית וחברו האיטלקי. הוריו הבינו כי עליהם לחלצם קודם שיהיה מאוחר מדיי. הם התחננו לפני הרב רסקין שימצא פתרון לסבך.

הרב רסקין הבין את חומרת המצב, והכניס לתמונה מכר עורך דין, וזה החל לפעול בכלים משפטיים כדי לשכנע את רשויות ג'מייקה לקלוט את צמד השייטים. בסופו של דבר נשאו המאמצים פרי. השניים הורשו לרדת מהסירה ולהיכנס לבידוד, עד שיתברר כי אינם נושאים את נגיף הקורונה ויוכלו להגיע ארצה דרך ניו-יורק.

סוף-סוף יכלו המעורבים בפרשה לנשום לרווחה.

כאשר טיסתם נחתה בניו-יורק החליט עמית לצאת מנמל התעופה ולפגוש את הרב רסקין, כדי להודות לו פנים אל פנים על פועלו למענו, אחרי חודש וחצי של שהייה בסירה בלב ים. כאשר נפגשו השניים, הציע לו הרב רסקין להניח תפילין לאות תודה לקב"ה על ההצלה.

עמית נענה בהתרגשות, ואף הצהיר כי מעתה יקפיד להניח תפילין בכל יום כדי לגמול תודה לבורא, כלשונו.

אמנות התבונה היא לדעת ממה להתעלם     

     אמר לי יהודי חכם: נכון, כל יהודי הוא קודש, גם אם הוא עטוף
בזוהמה, אבל בדיוק לכן אנו אומרים 'המבדיל בין קדש לקודש', צריך להבדיל את עצמנו, קדושי ישראל, גם מיהודים קדושים
שהזוהמה מלפפת אותם  

     אנחנו אחראים כלפי החברה שאנחנו חלק ממנה. לא מספיק להיות אדם טוב. חובתנו גם לעודד אחרים להיות טובים.

     כשדברים רעים קורים בחברה, כאשר שוררים בה שחיתות, אלימות ועוול, חובתנו למחות אפילו אם אין צפויה לכך השפעה. למה? כי כך דורשת היושרה המוסרית שלנו. שתיקתנו עלולה להתפרש כהסכמה. ומלבד זאת, לעולם איננו יכולים להיות בטוחים שאיש לא יקשיב. הסבירות שיקשיבו נמוכה, אבל האפשרות קיימת. המוסר דורש מאתנו להתעלם מההסתברות ולהתמקד באפשר ות. אולי מישהו יכרה אוזן וישנה את דרכיו. וה"אולי" הזה מספיק.

הרדיו והקנאי (שיח סוד)

     מספרים, שבאחת משכונות ירושלים, בה מתגוררים כידוע בצפיפות גדולה אחד ליד השני, וכל אחד יכול לשמוע מה שמדברים בביתו של השני, היתה אלמנה אחת שההתגוררה בגפה , והיתה לה רדיו (טראנזיסטאר) שבעדו שמעה את החדשות וקצת מיוזיק, והיה שם שכן אחד שכל אימת שהיה שומע את הרדיו, היה צועק על האלמנה שתכבה את הרדיו שאסור לשמוע רדיו, וזו עבירה גדולה והיא מכשילה את הרבים וכו' וכו', ושכן אחר לעומתו צעק ואמר שאסור לצעוק ולבייש אלמנה, "מה אתה רוצה ממנה ? הלא היא מתגוררת בגפה ללא ילדים בביתה! ומה היא שומעת שם, קצת ניגונים וקצת חדשות !... 

     והנה, בערב שבת אחת, בעת שהאלמנה הזאת שטפה וניקתה את הבית לכבוד שבת, הדלת היתה פתוחה והרדיו עבד, והשכן הזה הרגיש שהוא לא סובל את זה, והוא המתין שהאלמנה תגמור לנקות את הבית, ואז לקח הלה דלי מלא מים מלוכלכים, ושפך בחמת זעם לתוך הבית של האלמנה ... השכן השני שראה את מעשיו החמורים התחיל לצעוק עליו "איך אתה מעיז לעשות כך ולצער אלמנה!!" והמשיך לומר לו , שאין ספק שהקב"ה אינו רוצה שיעשה כך ושהקב"ה אינו מרוצה ממעשיו, וכמובן שהשני לא נשאר חייב, וענה לו שאין ספק שהקב"ה כן רוצה שיקנאו למען כבוד שמו יתברך ... כשלא הגיעו לעמק השוה, החליטו שניהם לשאול את פי גאב"ד ירושלים הגאון האדיר רבי יוסף צבי דושינסקיא זצ"ל.  הקנאי הזה שמח מאד, שכן הרב היה קנאי גדול, והיה בטוח שהרב יצדיק את דרכיו, ובפרט שהרב דושינסקיא לחם כנגד הרדיו. 

     נכנסו שניהם אל הרב, והשכן השני התחיל לספר על הראשון איך שהוא מצער את האלמנה בגלל הרדיו, וסיפר מה שהוא עשה לה בערב שבת לאחר שמיחה בה על הרדיו, ששפך דלי מלא מים מלוכלכלים לביתה . מיד כשהרב שמע את הסיפור, קם ממקומו כשפניו מאדימים והתחיל לצעוק על ה"קנאי": רשע מרושע, צא מביתי! רשע מרושע, צא מביתי! ולא נחה דעתו עד שלקח את מקלו, והתחיל לרדוף אחר האיש הזה עד שעזב את ביתו ...

 ביצירת האדם, שם נאמר "וַּיִיצֶר" בשני יו"דין, ביצירת שאר הברואים, נאמר בה "וַּיִצֶר" ביו"ד אחת, וביארו: "שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא,  אחד יצר טוב ואחד יצר רע". האדם בנוי גם מיצר הרע , והוא חלק בלתי נפרד ממנו.  היצר הרע אורב לאדם כל חייו ומנסה בכל כוחו להפילו.  כדי לנצחו יש להתאזר בעוז ובתעצומות. ישנו כח אחד ויחיד, שרק באמצעותו אפשר לנצח את יצר הרע: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב(.  בכח התורה אפשר לנצח את היצר הרע! אדם שיש בו יראת שמים ומדות טובות, והוא מתאמץ ללמוד את התורה הקדושה - יוכל בסייעתא דשמיא לנצח את יצרו!

     דורשי רשומות: אסמכהו על הפסוק (שמות א א) "ואלה שמות בני ישראל" ר"ת ואדם אשר לומד הסדר שנים מקרא ואחד תרגום,  בקול נעים ישיר, יחיה שנים רבות ארוכים לעולם (בעל הטורים שמות א א ד"ה ואלה, , עיין כף החיים פלאג'י כז מדוע נרמז בפסוק זה(.    

     הגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל היה אומר, כי כל אחד נולד בְבִיּצָה כלשהי, והקב"ה אומר לו: 'בבקשה, תעבד את הּבִיצָה שלך'. אדם פיקח שם את מגמתו בביצתו, איך לעבד אותה, לסלק ממנה את כל הזוהמה ולהפריח את שממתה.  לעומת זאת אדם סכל מסתכל על חלקתו של רעהו וקורא בקנאה: "איך הוא הצליח כל כך? למה הוא כן ואני לא?"  וכך הוא נשאר קירח מכאן ומכאן. 

     פתגם עממי אומר: תקשיב טוב לפחדים שלך, הם מלמדים איפה חשוב לך להצליח. עלינו להקשיב טוב למאבק הנצחי שלנו, להתבונן באותו נושא שלא מצליחים להגיע בו להישגים חד משמעיים, ולהבין איפה נמצאת השליחות בעולם שבה אסור לנו לותר

     באי רצון שאל בעל המכולת את האישה 'האם יש לך רשימת קניות?' 'כן אדוני', ענתה האישה. 'אוקיי', אמר החנווני. 'הניחי את רשימת המצרכים על המשקל. כמה שתשקול הרשימה, ישקלו המצרכים שאתן לך'. האישה היססה לרגע, הרכינה את ראשה, הוציאה פיסת נייר מתוך ארנקה ושירבטָה בה משהו. היא הניחה בזהירות את הנייר על המשקל, כשראשה עדיין מורכן. עיני החנווני והלקוח נפקחו בתדהמה. המשקל נָטָה כלפי מטה ונשאר כך. החנווני, תוך כדי התבוננות במשקל, אמר לאישה, 'אני לא מאמין'. הלקוח חייך בזמן שהחנווני החל להניח מצרכים על צידו השני של המשקל. המשקל לא התאזן ולכן הוא המשיך להעמיס מצרכים עד שהמשקל לא הכיל יותר. בעל המכולת עמד שם בהרגשת בחילה.  בסופו של דבר נטל את פיסת הנייר מהמשקל והביט בה בתדהמה. זו לא הייתה רשימת קניות. זו היתה תפילָה: " ריבונו של עולם, אתה יודע למה אני זקוקה. אני משאירה זאת בידיך". החנווני נתן לאישה את המצרכים שאסף לה ועמד בדממה. זמן מה אחר כך גילה החנווני כי המשקל היה שָבּור.....    

 "אחד מבני החבורה שחלה, תדאג כל החבורה" (גמרא)

    אין צריך לקרוא את התרגום בטעמים, והטעם: על פי הקבלה (מקור חיים אות יט הביא בשם האר"י), ויש הנהגים: לקרוא עם טעמים.

    אע"פ שאדם שומע כל התורה כולה כל שבת בציבור חייב לקרות לעצמו בכל שבוע פרשה אותו השבוע שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שאין בהם תרגום צריך לקרוא ג' פעמים )ברכות ח, א, שו"ע רפה א(.

     אע"פ שקריאת התורה במעומד וכן השומעים יש מחמירים שיעמדו מ"מ שנים מקרא ואחד תרגום אפשר לקרוא בישיבה אף לכתחילה (פמ"ג תרת מש"ז א(.

הרבי צופה בלוליין (יקותיאל יהודה גנזל)

     יום אחד הגיע לעיר קראסנא להטוטן נכרי שידע את המלאכה.  הוא קשר חבל עבה וארוך־ארוך אל שני גזעי עצים. כל גזע –  מעברו האחר של הנהר. החבל נמתח אפוא מעל מי הנהר שעבר באמצע העיר, שוצף וקוצף, בגובה רב. אנשי העיר הגיעו בקבוצות, עמדו על גדות הנהר והביטו בהשתאות בפעלולן העושה את הבלתי ייאמן.  הוא היה מטפס על החבל בצדו האחד והולך על גבי החבל , תוך שהוא שומר על שיווי משקלו בזהירות, באומנות ובמיומנות , עד שהגיע לגדת הנהר האחרת. מבלי ליפול ולמעוד.  לו היה מועד – היה מסתכן בסכנת מוות.  אחרי כל סיבוב כזה שארך דקות ארוכות. דקות בהן נשימתם של הצופים נעתקה מפיהם ושבה ונעתקה ושבה ונעתקה. הוא היה יורד לסיבוב בין ההמון, כובעו ההפוך אחוז בידיו, וכולם זורקים מטבעות כסף לתוך הכובע, כתשלום על הפעלול המסוכן והמרתק.

     השמועה על הפעלולן עשתה לה כנפיים וחדרה גם לביתו של הרה"ק רבי חיים מקראסנא זי"ע, איש הא-לוקים שהתגורר בעיר והאיר מקיטונו הצר, לא רק על יושבי העיר כולם, אלא על העולם כולו. רבי חיים היה סגור ומסוגר, כמעט ולא יצא מפתח הבית, זו הסיבה שכולם התפלאו לראות את הצדיק צועד ברחובות העיר,  מועיד פניו לעבר הנהר העמוס בשתי גדותיו בצופים סקרנים עוצרי נשימה.

      דקות ארוכות עמד הצדיק ונשא עיניו אל הלוליין, הוא עקב אחריו, ראהו מטפס על קצה החבל ומשקיע את כל כוחותיו בייצוב שיווי המשקל. הוא בדק אחריו בעיניים בולשות כאשר הילך על גבי החבל, צעד אחר צעד, בזהירות ובמיקוד, עד שהשיג את מטרתו פעם נוספת – הוא הגיע לגדה השניה וירד לסיבוב הפרנסה.

     ראה רבי חיים, הסתובב ושב לביתו.  מלוויו לא הבינו מה ראה הרבי לצאת ולראות במעשיו של הפעלולן הערל.  רבי חיים הבין לפליאתם והסביר להם: "רציתי לראות איך עובדת מלאכתו של הפעלולן וראיתי שאכן כפי שחשבתי, הוא הרי עושה את מהשהוא עושה, במטרה להתפרנס. לפרנסתו הוא מוכן לסכן את חייו ולעבור שוב ושוב מעל הנהר השוצף. אולם כדי להצליח לעבור על החוט, הרי ברגע שכף רגלו דורכת על החבל, הוא מנתק את מחשבותיו מכל מה שיש בעולם, שוכח שיש לו אשה וילדים לפרנס, הוא ממקד את כל מוחו וחושיו למטרה אחת בלבד – לראות איך הוא שומר על שיווי משקלו עד שיגיע לקצהו השני של החבל. וזה לימוד לכל אחד. נכון, יוצאים לעבוד על הפרנסה ועל הכלכלה, אבל צריכים לדעת שגם כשכבר עוסקים עבור הפרנסה, אסור לרגע אחד להוריד את המיקוד מהבורא ומהאמונה שהוא זן ומפרנס לכל".

אם יהיו לך שתי ברירות, להכנס למחלוקת, או לרוץ אל הכביש כשממולך משאית דוהרת על מאה קמ"ש - עדיף יהיה שתקפוץ לכביש מאשר שתיכנס למחלוקת!!  למשאית יש ברקסים, היא יכולה לעצור, אבל מחלוקת – הורגת !!! )מעט מן האור - ספינקא(

     אם לא עת האסף המקנה, אם טרם הגיעה שעת הגאולה, הרי, לכל הפחות, השקו הצאן ולכו רעו, תן לישראל, צאן קדשים, פרנסה, אל יתהלכו רעבים וצמאים בחשכה הזאת... (רבי מאיר מפרמישלן זצ"ל)

     "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" )שיר השירים ב, ט(  כשהאדם עומד להיכשל חלילה, נדמה לו פתאום כאילו מישהו מסתכל עליו.... זה הוא הבורא ית"ש ששולח לו 'סיבה' להיתלות בה ולהינצל מהחטא... ". ) מעט מן האור - ספינקא

     הסיבה שלסעודה השלישית בשבת קודש קוראים "שלש סעודות" הואיל ושתי הסעודות הראשונות בשבת אוכל האדם כשהוא רעב ויתכן שהוא מתכוין להנאת עצמו, אבל הסעודה השלישית אוכל הוא בהיותו שבע, ומוכיח בזה שאוכלו,  שהוא לשם שמים, וכוונתו בכל שלש הסעודות לשם שמים לכבוד שבת ולכן זה נקרא שלש סעודות שכולל את כל הסעודות.

בגד של תשובה (על-פי 'בעלי תשובה')

חייט פשוט היה משולם, בן העיר אפטה שבפולין. פרנסתו הייתה דחוקה, ובקושי רב הצליח להביא לחם לביתו. בני משפחתו   התקיימו בצמצום ובמחסור תמידיים.

מצבו הכלכלי הרעוע העיק עליו. הוא חיפש אפיקים שירחיבו את מטה לחמו, אך כל מאמציו כשלו והנחילו לו מפח נפש.

כאשר לא היה יכול לשאת עוד את חרפת העוני, נשאוהו רגליו אל הצדיק שהתגורר בעירו, הלוא הוא ה'אוהב ישראל' מאפטה. הרבי הביט בו ברחמים, בירכו בחום והרעיף עליו דברי עידוד ונחמה.

דברי הברכה והעידוד הרימו מעט את רוחו השפופה של משולם, אך כאשר חלפו הימים ולא נראה שום שינוי, נזקק למנה נוספת של דברי חיזוק. שוב קיבלו הרבי במאור פנים, וגם הפעם לא חסך ממנו דברי עידוד ונחמה, שאוששו את משולם החייט.

נוהג זה נהפך להרגל שגרתי. משולם נתלה בתמיכה שהעניק לו הרבי כטובע הנאחז בקש. לעיתים תכופות פקד את מעון הצדיק, הרכין את ראשו בהכנעה, והתמלא תקווה וביטחון בבורא כי מצבו ישתפר וכי ישועת ה' תבוא כהרף עין.

יום אחד כאשר נכנס אל בית הרבי ניכר היה כי משולם אחר בא לכאן. אין זה אותו אדם מדוכדך ומיואש. הליכתו הנמרצת והחיוך שעל פניו העידו כי דבר מה השתנה.

ואכן, מצב רוחו של משולם היה מרומם מאוד. הוא בישר לרבי בשמחה כי לאחר מכירת הכפר הסמוך לידי בעל אחוזה אחר, נפתח לו חלון לפרנסה ברווח. בעל האחוזה החדש החליט להזמין אצל משולם את כל הבגדים הדרושים לו ולבני משפחתו.

הוא סיפר לרבי כי ההזמנות החלו לזרום, וגם התשלומים בהתאם. בחסדי שמיים הוא כבר רואה רווחים נאים על עבודתו. "כשם ששיתפתי את הרבי בצערי, אני שמח לבשר על ההטבה הגדולה שה' זימן לי", אמר בקול מתרונן.

חלפו כמה ימים ומשולם התייצב שוב בפתח חדרו של הרבי. עדכון חשוב היה בפיו לבשר לרבי: "יש שמועות שהלקוח החדש שלי הוא בעצם יהודי שהמיר את דתו".

פני הרבי הרצינו. "אבקשך לחקור את העניין לאשורו ולהודיע לי את תוצאות בדיקתך", ביקש.

ואכן, לאחר בירור יסודי התברר כי הדברים נכונים. הוא היה יהודי שפרק עול, נטש את מורשת אבותיו ואף המיר את דתו כדי להיטמע בין גויי הסביבה. האיש עשה חיל בעסקיו, עד שקנה את האחוזה הגדולה.

משולם החייט סר לבית הרבי וסיפר לו על מה שהעלה בחקירותיו. הרבי הקשיב והורה לו הוראה חד-משמעית: "היזהר שלא לתפור בעבורו בגד שיש בו שעטנז!".

החייט שמר את הדברים בליבו. ואכן, לא חלפו ימים רבים ומבית בעל האחוזה נשלח אליו אריג כדי שיתפור ממנו בגד נאה לבעל הבית. משולם בא במבוכה. דברי הרבי הדהדו במוחו, אך החשש הגדול מפני אובדן מקור פרנסתו לא נתן לו מנוח. מאחר שלא ידע כיצד לנהוג, הניח את האריג בצד ולא התחיל במלאכת התפירה. הבד היקר היה מוטל כאבן שאין לה הופכין, בזמן שמשולם התחבט קשות מה לעשות.

עברו ימים אחדים ובעל האחוזה בא לבדוק את התקדמות העבודה. משולם שבא במצוקה התעלם משאלתו. האיש התמלא כעס עליו. "אני מבין שלא התקדמת במלאכה. אם כן, היה עליך להודיע לי על כך ולא לעכבני לשווא!", נזף בו.

החייט החל להצטדק ולהתנצל שהדבר איננו באשמתו אלא הרבי מאפטה הוא שמונע ממנו לתפור בעבור יהודי בגד העשוי מבד שיש בו שעטנז.

זעמו של האדון גבר. הוא יצא מבית החייט ופנה אל ביתו של ה'אוהב ישראל', לדרוש הסבר כיצד הרבי מהין להתערב בענייניו ולאסור על משולם החייט לתפור בעבורו בגד כאוות נפשו.

הרבי הביט בו בנחת, עד שסיים להרצות את שטף טענותיו, ואז השיב לו: "חכמינו זיכרונם לברכה אמרו כי ישראל – אף-על-פי שחטא ישראל הוא. לכאורה, מה החידוש בכך? וכי יעלה על הדעת לחשוב אחרת? האם כתוב במקום כלשהו שיהודי מומר חדל מלהיות יהודי?

"אלא שחז"ל ביקשו לחדד את מעלתם של בני ישראל. דבריהם מכוּונים לאדם כמוך, יהודי שנטש את יהדותו והמירהּ בדת אחרת. אתה רוצה לנתק כל קשר עם א-לוקיך ועם עמך, וסבור אתה שתצליח לעשות כן. חז"ל מבהירים אפוא שטעות בידך. עובדת היותך יהודי אינה ניתנת לשינוי. אי-אפשר לאבדה או להשתחרר ממנה, שכן היהדות היא מהותך ואינך יכול להחליף את מהותך.

"עכשיו מן הסתם תבין מדוע הוריתי למשולם להימנע מלתפור לך בגד שעטנז. אם חז"ל מגדירים אותך 'ישראל', משמע שאתה חייב בכל המצוות, ובכלל זה איסור שעטנז. כיצד אאפשר לחייט יהודי להכשיל אותך בעוון שעטנז?!".

כשסיים הרבי את דבריו נותרו פניו של בעל האחוזה חתומות. ניכר היה כי הדברים חלחלו לליבו. בלי אומר ודברים יצא מבית הרבי ושב לביתו. לא חלפו ימים רבים, והאיש חזר לבית הרבי מאפטה – הפעם כדי שיורה לו דרך לתשובה שלמה.

  אם במילא כבר עשה ה' נס שהמעט יחזיק את המרובה, מדוע הטריח הקב"ה את נח לבנות תיבה כה גדולה?  ומתרץ בלשונו הזהב: "עשו אותה גדולה כדי למעט בנס, כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות כל אשר ביד האדם לעשות והשאר יהיה בידי שמיים."  (הרמב"ן)

     אני מאמין כי האתגר של זמננו הוא לפתוח חלונות שהעולם יאיר לנו בעדם את הבנתנו בתורה – והתורה תאיר לנו את דרכנו בעולם. (הרב לורד יונתן זקס)

     אצל נֹחַ התקלה והאסון הגיעו דרך היין - אך האמת היא שזה לא קשור רק לשתיית יין, אלא כל מי שנמשך אחרי הנאות ותאוות - הרי הוא מאבד על ידי כך את עולמו, משום שהתאווה מתגברת עליו וטורדת אותו גם מהעולם הזה וגם מהעולם הבא (רבינו בחיי בראשית ט' כ').

     מי שאוהב את בריותיו של הקב"ה, מי שמתפעם מנשגבות יצירתם, מי שרואה בכל בריה את אביו שבשמים, מתמלא אהבה ותעצומות נפש עד אין תכלית, הוא לא נם, הוא לא נח, כדי למלא את רצונם".

בגיא צלמות II (הרב משה גרילק שליט"א)

     היינו ארבעה ילדים קטנים שנעקרנו ממש מזרועות הורינו. אני, אחותי חוה הצעירה ממני בשנה (בת חמש, אתם מבינים?!) ועוד אח ואחות נחמה ונחום ברונר,  ילדי מכרים של הוריי שהסתתרו אתם בכפר צרפתי נידח, כשהם מנסים לברוח מפני הגרמנים ומשתפי הפעולה הז'נדרמים של שלטון וישי, הנאמן לנאצים,

     ההורים שלנו, אף שברחו מבלגיה אל האזורים הכפריים של צרפת, התגלו בסופו של דבר על ידי שליחי השטן. "כפי שסיפרו לי שנים רבות לאחר מכן, הם החליטו לנסות להציל לפחות את הילדים מן הגורל האכזר הצפוי להם.  כך נמצאה הצרפתייה, אשר תמורת תשלום הגון הסכימה להסתכן ולהבריח את הילדים, כלומר אותי ואת שלושת הילדים שהיו נתונים ל'פיקודי', לשווייץ. הוטל עליי להיות 'המבוגר האחראי', הילד הצעיר המוביל את הילדים למדינה ששמרה היטב על ניטרליותה ולא נקלעה למערבולת המלחמה האיומה.

     קיבלתי לידי פתק, שבו רשומים היו שמות מכרים של הורינו שבשווייץ וכתובות מגוריהם, כך שאם יזכנו הקב"ה ונצליח לגנוב את הגבול ולהגיע אל מקום מבטחים, יהיה עליי (נא לזכור: בן שש!) למצוא דרך להודיע לידידים השווייצריים של הוריי,  שילדי מכיריהם הגיעו. " בינתיים, בדרך מחתרתית כלשהי, כך למדתי אחרי שנים רבות, הצליחו הוריי להודיע למכרינו היהודים השווייצריים, שהילדים בדרך ואנו אמורים להגיע, אם כמובן לא ניתפס חלילה בידי הגרמנים בעת חציית הגבול. "

     אני לא זוכר כיצד הגענו אל אזור הגבול שבין צרפת לשווייץ. דומני שנסענו ברכבת בחברת האישה הצרפתייה. אני כן זוכר כיצד צעדנו על כביש שבהמשכו הזדקר מחסום, מחסום שלידו ניצב ביתן של עמדת שמירה, ובסמוך אליו התגודדו מספר שוטרים חמושים. אני זוכר שהבנתי, ששם, מן העבר השני של המחסום,  נמצאת שווייץ שאליה אנחנו חייבים להגיע. גם הבנתי במוחי הקטן, שאנחנו לא יכולים פשוט לחצות את המחסום ואם אולי דמיינתי שאנו נעבור דרך המחסום,  הרי שהשוטר שניצב לפתע מולנו ונשקו דרוך, דרש מאתנו בקול מאיים להתרחק מסביבות המחסום ובכלל להסתלק מן המקום. כנראה קלט מהי כוונתה של הצרפתייה, שמצאה לה מקום לטייל עם ארבעה ילדים קטנים, בדיוק ליד הגבול.  אני זוכר שהאישה הצרפתייה השיבה לו בניחותא: "אנחנו סתם מטיילים באזור",  ואז הובילה אותנו אל היער שהיה צמוד לכביש, הז'נדרם הפסיק, למזלנו, להתעניין בנו, ואנו חדרנו אל היער אשר בתוכו עובר הגבול שבין צרפת לשווייץ, בין מדינת הדיכוי והמרדף לארץ החופש והשלווה.

     מתישהו התרחש רגע שבו היינו לבד בלי המלווה שלנו, אני זוכר את הפחד הנורא שאפף אותי פתאום. עצי היער היתמרו אל על ונראו גבוהים ביותר. קרני השמש , אם היא בכלל זרחה באותו יום, לא חדרו מבעד לצמרות העצים, כך שפילסנו את דרכנו בחשכה. הלכנו והלכנו, ארבעה ילדים קטנים, בינות לעצים , איננו יודעים מה מחכה לנו בסופו של השביל. "היינו לבד כל כך. אולי בכינו, אולי לא. אני זוכר שחלפנו על פני נחל קטן והמשכנו ללכת. כמה זמן? איני יודע.  ואז אני זוכר שהגענו לאיזושהי פרשת דרכים קטנה. השביל שצעדנו עליו התפצל לשניים. עמדנו שם ארבעה ילדים קטנים וחיכינו. למה חיכינו? איני יודע. אני סבור שהיה קשה לנו להחליט אם להמשיך בשביל השמאלי או שמא לנטות אל עבר השביל הימני. " העצירה, ההיסוס והתהייה, כפי שהתברר לנו לאחר מכן, היו גורליים... כי לפתע פתאום הופיע מאי שם חייל וקרא לנו בגרמנית: "בואו הנה!" הבטתי כה וכה ופחד מצמית תקף אותי. כששמעתי את השפה הגרמנית, חששתי שאולי החייל העומד מולי הוא חייל גרמני. הילדים שתחת חסותי שלחו לעברי מבט מבוהל ותוהה. מיד דאגתי להיפטר מן הפתק שהיה טמון בכיסי ובו רשומים היו השמות והכתובות שלמכרינו שבציריך. עד כמה שזכור לי, מזיכרוני הילדותי, בלעתי את הפתק,  העלמתי אותו מהכיס, כפי שהדריכו אותי לעשות במקרה של תפיסה בידי הגרמנים.  החייל התקרב אלינו והורה לנו ללכת בעקבותיו. כלום הייתה לנו ברירה? ברכנו פקו, רגלינו כשלו, וכך צעדנו אחריו. לא הרחק עמד רכב צבאי קטן. בלא אומר ודברים הוא דחף אותנו לתוכו והפלגנו בנסיעה. אני זוכר שישבתי מכונס בתוך עצמי אחוז פחדים. הילדים הקטנים הצטנפו לצדי. האם בכיתי? אולי. כמה זמן נסע הרכב? שוב, לא יודע להשיב. לבסוף הגענו לביתן קטן, ומיד כשהוציא אותנו החייל מן הרכב, הוא דחף אותנו אל רצפת הביתן. "תורידו את הראש!" ציווה. לא הרחק משם, הבחנתי בפטרול גרמני הצועד לו לאטו, והחייל שאסף אותנו לא רצה שהוא יראה אותנו. בזיכרון מעורפל, כמדומני שהוא הסביר למי שהיה בביתן, כנראה קצין, שהוא ראה ילדים הצועדים בשביל השני, היכן שנעצרנו והתלבטנו לאן להמשיך, וזמן קצר לאחר מכן שמע יריות העולות מכיוון השביל... באותו רגע נעתקה נשימתי. או אז בדיוק התברר לי לשמחתי, שאנחנו נתונים בידיו של חייל שווייצרי. אילו הייתי מחליט שנצעד בשביל השני, היינו נופלים היישר לידיהם של הגרמנים.

     ושוב אנו נוסעים והפעם מגיעים אל מחנה גדול,  החייל שהביא אותנו עמו, הושיב אותנו ליד שולחן כלשהו, שעמד קרוב מאוד למטבח, ונעלם . הצטנפנו מלאי פחד, שומרים על שקט, לא מעזים לפצות את הפה.  עבר זמן מה. הריחות שיצאו מן המטבח עוררו את בלוטות הרעב שהיה חזק. ואז, לפתע ניגש אלינו חייל שווייצרי, הוא שאל אותנו בצרפתית מי אנחנו.  ענינו לו שבאנו לכאן מצרפת, ואז הוא שאל: " אכלתם?" השבנו בשלילה. זכור לי כיצד הוא מיד נכנס למטבח, ולא עבר זמן רב עד שקיבלנו, כל אחד מאתנו, צלחת מרק הזכורה אצלי עד היום לטובה.  ושוב, יסלחו לי קוראיי, אני זוכר מעט מאוד מאותו מחנה. אני זוכר שהכניסו אותנו אל צריף ארוך שהיו בו אנשים רבים, מבוגרים עם ילדים. לא היו מיטות בצריף, כי אם קש היה מפוזר על הרצפה ועליו ישנו בלילה. אותנו, הילדים שמקרוב באו, גירשו תושבי הצריף בזעף, עד שמצאנו איזו פינה לישון בה בקצה הצריף. לימים למדתי ללמד זכות על האנשים הללו,  שלא גילו טיפת רחמים עלינו, ילדים צעירים ובודדים. הם היו בעצמם פליטי חרב כמונו, מרי נפש, שבדיוק באותם הימים גם הם הצליחו להבריח את הגבול.

     ולמחרת אנו בציריך בבית יפה, ואנשים מכובדים עומדים מסביבנו, מחייכים ומדברים אלינו בחביבות. איך הגענו לכאן? מי הם האנשים החביבים הללו? אין לי מושג ובמשך שנים לא היה לי מושג. באותה שעה עמדנו נבוכים, והנה אחת מהנשים מספרת לנו שמפרידים בינינו. כל אחד מאתנו הולך למשפחה אחרת, המאמצת אותנו. כבר לא נהיה ביחד, ואנחנו לא מכירים את האנשים הללו. מה שהחזיק אותנו קצת בחיים מרגע הבריחה, היה העובדה שהיינו כל הזמן ביחד. ופתאום שוב עלינו להיות לבד, בעיר זרה, בלי הורים, אצל אנשים שאנו כלל לא מכירים. שום סצנה לא עזרה לנו כמובן. נפרדנו זה מזה בעל כורחנו.  עד היום, יותר מפעם, אני חושב על השגחה העליונה המיוחדת שסוככה עליי בתקופה שבה הושמדו כמיליון וחצי ילדים יהודים לאחר שנות סבל וייסורים. השאלה למה אני דווקא זכיתי להינצל, מציקה לי למעשה עד היום... אבל עובדה אחת חסרה לי בתיעוד הזה, איך נודע להם על קיומנו? הרי את הפתק, עם שמותיהם וכתובותיהם של ידידי ההורים, הרי השמדתי במו פי!

     הסוד התגלה לי לאחר שלושים שנה. כאשר שהיתי בציריך במסגרת מסע הרצאות באירופה, התקשרתי לרבנית רוזנגרטן, אחת משלוש המשפחות שנמנו עם מכרי הורינו, ושאלתי אותה לפשר התעלומה הזאת והיא סיפרה לי את הסיפור הבא: "הם היו מודעים לכך שהילדים של משפחות גרילק וברונר אמורים להגיע לשווייץ. על כן הרבו לבדוק ברשימות הפליטים שהצליחו להסתנן למדינה זו והשלטונות נהגו לפרסמן. אבל למרבה הצער והדאגה, אנו לא הופענו בהן. בלבם עלתה המחשבה המפחידה, שייתכן שנתפסנו בידי הגרמנים וגורלנו נחרץ. אולי היינו, חלילה וחס, הילדים הירויים ההם,  בשביל השמאלי... והנה, באחד מימי שישי, היא נסעה לבקר חולה המאושפז בבית חולים בלוזאן, אחת מערי שווייץ.  כאשר צעדה במסדרון בית החולים, היא הבחינה בפתחו של אחד החדרים בילד קטן המדבר בקול בצרפתית ופונה אל מישהו שנמצא בתוך החדר. תוך כדי שהיא חולפת במסדרון, היא שמעה אותו אומר בצער: "אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע מתי נכנסת השבת". גברת רוזנגרטן הבינה שמדובר בילד יהודי, נעצרה ושאלה אותו: "מי אתה?" והילד השיב לה: "מוריס (משה בצרפתית) גרילק". לרגע עמדה כהלומת רעם והתרגשה ביותר, ומיד צלצלה לציריך בשמחה ובישרה: "מצאנו את הילדים!"  

     איך הגענו לבית החולים? אחותי חוה שתחי' חלתה במחנה ולא רצתה בשום אופן להתפנות לבית החולים בלעדיי. הטראומה של הבדידות רדפה אותנו, ולכן הנהלת המחנה התרצתה ושלחה אותי עמה לבית החולים. ואני, שנס משמים, 'בדיוק' שמירת שבת הטרידה את מנוחתי, ואף חלקתי בקול רם את דאגתי עם אחותי השוכבת בחדר, העליתי את השאלה בקול רם.  אישה יהודייה מסוימת, והיא דווקא, מזדמנת במקרה (מה?! 'במקרה'?!) ללוזאן ונקלעת למסדרון המחלקה ב-ד-י-ו-ק ברגע שאני משמיע את דאגתי הדתית על השבת הקרבה. וכל השאר היסטוריה.

     אבל למה באירועים רבים כל כך מתפרצת המועקה הזאת של הבדידות ועולה ממסתרי הנפש? מה יש בה, בתמונת היער העבות, שהיא חוזרת על עצמה ? מדוע היא מטרידה אותי ורודפת אחריי? בל נגזים,  אין זה כזיכרונות הקשים והמרים של היהודים אשר סבלו בגטאות ובמחנות המוות. אבל בכל זאת, מה הרדיפה הזאת?  ואולי, היא הנותנת. אולי לא רדיפה יש כאן, כי אם גם זה מחסדי הבורא יתברך עליי, שבכל פעם כאשר תמונת היער מרצדת בתודעתי, עליי פשוט לקום להודות לו, על שליווה אותי ביער ושמר עליי שלא ללכת בשביל השמאלי אל מלכודת המוות; על כי החייל השווייצי הורה לנו להרכין את הראש לבל יבחינו בנו הגרמנים שצעדו בסמוך; על שהשווייצים הצילו ארבעה ילדים יהודים; ועל שהבורא הביא את אחותי לבית חולים ונכפה עליי להיות אתה, כדי שאכריז על השבת בדיוק כאשר הרבנית רוזנגרטן תעבור לידינו. ואולי, ובגלל זה אני מפרסם את התיעוד הזה, כדי להודות שוב להשגחה העליונה שהיטיבה עמי ומיטיבה עמי ללא הרף. לא אולי – ודאי!".

אין אדם נקרא 'אדם' אלא בזכות אשתו; ורק שניהם כאחד קרויים 'אדם' (יבמות ס"ג.). התפקיד הוא רב מכוחו של אחד, ויש צורך לחלקו לשניים. משום כך נתווספה האשה אל האיש, למען ימלאו בשלמות את ייעוד האדם. ואשה זו תהא 'עזר כנגדו'. ואילו היה העזר נוצר בדמות איש, היו מוטלות עליו כל חובות האיש  ,ואף הוא היה זקוק ל'עזר'. משום כך נוצר העזר כאשה; האשה עומדת בצד האיש, לא עמו ולא תחתיו; היא פועלת 'כנגדו ', בשורה אחת ובנקודה אחרת. כל אחד יפעל בתחום המיוחד לו, וכך ישלימו זה את זו. (רש"ר הירש)

     אמר ר' יהושע בן לוי לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומיות שבלב שנאמר )קהלת ג( "והאלוקים עשה שיראו מלפניו", מבאר המרש"א משום שהרעם הוא דבר מחריד ביותר ואין ידוע בו תועלת לעולם משום הכי קאמר שלא נבראו אלא לפשט והינו להחריד הלבבות שיחזרו בתשובה )מהרש"א ברכות נט, א(.

     בירך על ברק ורעם נפטרו בברכות כל הברקים והרעמים באותו היום )שו"ע רכז ב(.

     במָקום ש"אין איש" – הָיָה משה. הוא קם ועשה. וזה מה שהופך אותו למנהיג. מנהיג הוא מי שלוקח אחריות. המנהיגות נולדת כשאנחנו נעשים מסבילים לפעילים, כשאיננו מחכים שמישהו אחר יקום ויפעל, מפני שאולי אין מי שיפעל, לפחות לא כאן, לא עכשיו. כשדברים רעים קורים, יש המעלימים עין. יש המחכים שאחרים יפעלו. יש המאשימים אחרים מדוע לא פעלו. יש שפשוט מתלוננים. אבל ישנם גם אנשים שאומרים, "אם משהו אינו כשורה, אנסה לתקן אותו". אלה הם המנהיגים. אלה הם האנשים המחוללים תמורה בימי חייהם. אלה הם האנשים העושים את עולמנו לעולם טוב יותר. (הרב לורד יונתן זקס)

מוכר הגלידות (האמנתי ואזמרה(

     גיא רווה, חי את הרגע, באחד משלבי חייו טס לארה"ב. משדה התעופה נסע למנהטן, חפש עבודה. הציעו לו לעסוק במכירת גלידה. לנהוג ברכב הצבעוני מגן שעשועים אחד למשנהו, להשמיע את המנגינה ולשרת את הילדים הצוהלים המכתרים את הרכב.

     בוקר אחד החליט לפקוד מקום חדש. היה זה מתחם השעשועים פרטי, גדוש בילדים ובני נוער. אפשר למכור בו בלי סוף. נסע וחנה, והנה הגיע פקח: המכירות כאן רק ברישיון ובזכיון, השטח פרטי. אתה מתבקש לעזוב'. ענה כישראלי: 'עוד רגע'. המכירה בעיצומה, אי אפשר לאכזב ילדים רה רבים. אבל שם לא הבינו חכמות והזעיקו משטרה. גיא שכח שתוקף אשרת השהיה שלו פג זה מכבר. הגיעה ניידת והשוטרים דרשו מסמכים, 'זה בסדר', השיב, 'אני יוצא מיד'. אבל כבר היה מאוחר מדי. העלהו לניידת ולקחוהו לבית המעצר, הלבישוהו בבגדי אסיר, והקצו לו כלוב ברזל, מטר וחצי על מטר וחצי. מימינו,  משמאלו ומולו כלובים זהים, מאוישים בעלי ראשים חומים ולבנים, ובעיקר שחורים. נותנים עוגה בבוקר, וכריך עם אומצת חזיר בצהרים. אני חזיר לא אוכל', אמר לעצמו. וזרק לפח. 'מה אתה עושה?' הרעים מולו כושי ענק. 'תוציא את האומצה ותביא לי!' 'עזוב אותו', אמר חברו, הוא יהודי! גם הם מבינים שיהודי אינו נוגע בחזיר. ומה הלאה? איש אינו יודע, לא מסתכלים עליך, אתה לא מעניין אף אחד, מי יודע מתי, יקראו לך.

     באותה השעה נפתח מעיין הדמעות: א-לוקים אם אני יוצא מכאן ומגיע לארץ, הדבר הראשון שאני עושה, עוד לפני שאני מגיע הביתה, אני קונה תפילין ומניח אותן כל החיים'. הדלת נפתחה בנקישה חדה. 'בוא', ציוה השוטר. לפתע התעוררה המערכת לחיים, והגלגלים סבבו במרוצה. מבית המעצר נלקח לכלא מהגרים, ושם, בניגוד לכל התחזיות, החזירו לו את דרכנו וזימנוהו, למשפט בעוד חודש. כמה נפלא היה לראות שוב את אור השמש, לחוש את משב הרוח ולשמוע את ציוץ הציפורים בחוץ. הלך סחרחר,  מבוסם מהדרור.

     במשפט, נדרש להתחייב לעזוב מידית את ארצות הברית, ובזאת שוחרר. קיים את הבטחותיו לרשויות ולבוראו. עלה על מטוס והגיע ארצה. מיד בהגיעו קנה זוג תפילין. הניח אותן מדי יום, לכך התחייב.  בארץ פתח עסק להובלות. הובלות קטנות עשה ברכבו. ערב אחד יצא למועדון. שתה מעט, ולא במידה שתפריע לנהיגה, כך חשב. השוטר שעצר אותו, לא היה משוכנע בכך. ביקש לערוך לו בדיקת אלכוהול,  וגיא ידע מדוע הוא מסרב. השוטר החרים את הרישיון וזימן אותו למשפט.  גיא היה זקוק לרכב, זו פרנסתו, ההובלות. המשיך לתווך מהבית, אבל קורקע, רותק לביתו. היה לו זמן פנוי למכביר, העביר אותו בצפיה בהרצאות. אחת מהן נחרטה במוחו, המרצה היה נחוש והחלטי . וכך הוא התבטא: אם יש לך בעיה, הסר דאגה מלבך. השלך על ה' יהבך, כולם אומרים שה' יעזור,  שא-לוקים גדול. אבל יש בדיקה פשוטה כדי לברר האם הביטחון שלך בה' הוא אמיתי. האם אתה נושא את המשא על שכמך או שאכן השלכת אותו מעל צווארך ומסרת אותו לבורא.

     הרעיון מצא חן בעיניו, החליט ליישמו. הוזמן לשימוע בבית המשפט. החברים יעצו לו שיקח עורך דין,  אך הוא חשב אחרת: מי שיש לו בעיה זקוק לעורך דין, אבל הוא את הבעיה פרק מעליו, העביר את המשא לבורא עולם. בא לשימוע, שמע והודה. הפקיד תמה: 'איפה עורך דין הדין שלך? הוא ודאי לא היה מניח לך להודות בנהיגה בשיכרות'. אמר: למה לי עורך דין? אני מודה'. 'טוב', אמר הפקיד, וקבע תור למשפט. יידע אותו בתוצאות הודאתו: העונש יכול להגיע לחמש שנות פסילה ויותר, לצד שנה וחצי מאסר בתוספת קנס. מאיים למדי.  גיא היה אמור להיות מודאג, אבל ידע שהאירוע הוא מבחן לבטחון אמיתי בבורא. איך אמר שם המרצה? אם אתה יודע שההגה בידיים טובות, אתה יכול לנמנם עד לתחנה הסופית .

     בתאריך הנקוב התייצב בבית המשפט. הגיע לדלפק. 'שלום', אמר לפקידה שישבה מאחורי הדלפק, יש לי היום משפט, באיזה אולם? 'מה השם'?' שאלה, הקלידה וחיפשה, 'אין משפט', דיווחה. 'אתה לא רשום', 'אז תחזירו לי את הרישיון'. 'זה לא בסמכותי, תגיש בקשה למשטרה'. בעורך דין טוב בחר, בורא העולם לצידו. הגיש בקשה למשטרה, ובינתיים הוא מרותק לביתו, ממשיך לצפות בהרצאות, שמע רעיון שמצא חן בעיניו: זוהי מעין חלוקת עבודה. ה' מקבל על עצמו להושיע, והתפקיד שלך הוא להודות לו על הישועה. איך מודים? במעשים! החליט ללבוש ציצית.  כעבור שלשה חודשים מתקשרים מהמשטרה, ומזמנים אותו למשפט. שוב יעצו לו שיקח עורך דין. אבל הוא נותר שליו ושאנן, למה לו להחליף את עורך דינו? בורא עולם הוא העורך דין שלי והוא יסדר את הענין. התייצב, והתובעת דרשה את העונש המרבי: גם נהג בשיכרות וגם סירב לבדיקה. 'היכן עורך דינך?  תהתה השופטת. 'למה לי עורך דין', 'ענה', 'אני מודה, מתחרט ומצטער'. השופטת הביטה בציציות שנראו על בגדיו. 'אני רואה שאתה חוזר בתשובה', אמרה. 'כן', אישר. ' אני מאחלת לך הצלחה בדרך החדשה. דע. נהיגה בשכרות אסורה גם על פי התורה, אני מחזירה לך את הרישיון, וקוצבת לך חודשיים מאסר על תנאי'. זה חריג, פחות מהמינימום הקצוב בחוק'.

     יצא מסוחרר. לה' הישועה!' בלי ספק ה' מילא את חלקו. ומה אתי? במה אודה לו? השופטת אמרה שאני חוזר בתשובה, ולכן זיכתה אותי. אולי זה מה שעלי לעשות? נרשם לסמינר 'ערכים'. כיום הוא לומד בישיבת 'פתחי עולם' בירושלים. הנדודים פסקו. 

אברהם הוליד את יצחק״ (בראשית כה,יט). אמרו חז"ל: ״איזהו חכם, הרואה את הנולד״. מן הנולד, הבן, אפשר להכיר את האב. (רבי בונם מפרשיסחה)

     אדם שמבקשים לשאול ממנו ספר או מכשיר, והוא אינו רוצה להשאילו – הוא רשאי לומר שאין לו הספר או החפץ המבוקש.

     בספרי חסידות מובא כרמז על הנאמר בתהילים: ”אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה“ שביום הולדתו של האדם, יכול הוא לבקש מהקב“ה את בקשותיו והקב“ה ממלא את משאלותיו לטובה.

     ככל שתלמדו לחיות עם פחות, כך יהיו לכם יותר דברים בחייכם.

האסיר שהשתחרר (צבי סופר,(

     את המעשה הזה שמענו מאחד מראשי הישיבות בבני ברק,  שסיפר כדלהלן: במשך שנים רבות היה לו קשר עם יהודי מסוים שנהג להגיע להתפלל בישיבה. יום אחד סיפר לו אותו יהודי כי הוא הסתבך בהעלמת מס ונידון על כך לתקופת מאסר ממושכת. הוא משאיר בבית אישה וילדים, ועל כן ביקש מראש הישיבה שיעזור לרעייתו וילדיו בתקופת מאסרו.  בהמשך הוא גם סיפר לראש הישיבה, כי מדי ערב הוא מתפלל תפילה קצרה ומבקש מהקב"ה שיגלה לו בשל מה נענש כל כך.

      יום אחד במהלך שהותו בכלא התגלגל לידיו עלון בית-  כנסת ובו סיפור על רבינו ה'חפץ חיים' זצ"ל: בראדין הייתה אישה אלמנה ועניה שלא היה בידיה לשלם שכר דירה. לאחר התראות חוזרות ונשנות הגיע בעל הדירה בלילה חורפי ומושלג ופשוט הסיר את קורת הגג מבית האלמנה. אמר ה'חפץ חיים': שנים רבות לקח עד שנוכחתי בעונש שהתגלגל משמים על אותו אדם. למרות שחלף זמן רב והיה נראה כי מאומה לא קורה, ידעתי גם ידעתי כי על צער אלמנה הקב"ה משלם כאן בעולם הזה. וגם אם עובר דור שלם וכולם שוכחים,  הקב"ה לא שוכח ולא סולח.

     האסיר קורא את הסיפור, ובבת אחת נופלת בו ההכרה...! הוא נזכר איך שנים רבות קודם לכן הוציא הוא בעצמו אישה אלמנה מדירת מגורים שהוא היה ממונה על השכרתה, זאת לאחר שלא שילמה את שכר הדירה. הוא נזכר בדמעותיה כאשר בסך הכל ביקשה להתחשב בה עוד מספר ימים, והוא סירב והוציאה לרחוב על כל מטלטליה . מספר ראש הישיבה: האסיר חיפש מיד את המספר והתקשר אליה מהכלא, אך האלמנה סירבה לשמוע לו. "למה שאסלח לך? האם יש לך מושג איזה צער גרמת לי?!" הוא שכנע אותה שהוא היה אז צעיר ולא הבין את המשמעות, אבל היא התעקשה לא לסלוח, ואמרה שאם תסלח זה יהיה מן השפה ולחוץ. ואז הוא התחיל לבכות וסיפר לה שהוא מדבר מהכלא ומבקש רחמים ממנה. כל זה היה בערב ראש השנה, והיא נשברה ומחלה לו בפה מלא.

     את ההמשך מספר ראש הישיבה: "הטלפון אליה היה ביום רביעי בשבוע פרשת ניצבים. למחרת ביום חמישי בבוקר קורא מנהל הכלא לאותו אסיר ואומר לו: 'יש צפיפות נוראה, והחלטנו להפחית לכל אסיר חמשה חדשים, אבל לך נותרו שנה וחמישה חדשים, אז החלטנו להוריד לך שליש נוסף. אתה משוחרר הרגע!'... כל זה יום אחד בלבד לאחר אותה סליחה של האלמנה, ועוד באותו ערב הוא כבר היה בביתו...!

 אמר דוד (תהילים קיט) "כל היום היא שיחתי", היה לו לומר "בכל יום", אלא שרומז על היום המיוחד, הוא השבת, שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא "עונג" שנאמר (ישעיה נח) "וקראת לשבת עונג", כלומר עונג הנפש. כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש, ונפשם השכלית תתעדן עידון שכלי.  

     אם אנו מעוניינות שיהיה לנו ולבנותינו חלק ונחלה בעולם הרוח היהודי, וקשר אקטיבי עם התורה, שולחן השבת הוא המקום הבטוח והנכון לקדם מטרות אלה.

    "אם רוצים אתם, אב עברי ואם עבריה, לגדל את בנכם ליהודי נאמן לה' ולעמו הביאו אותו אל השבת. תנו בידו את ספר ה' ויקרא בו ויראה שגם הוא גם אתם ״בנים אתם לה' אלוקיכם״; יקרא בו ויראה שהשבת הוא המחנך והמדריך שלו ושלכם ) ” הרש"ר הירש(

     "בסעודת ליל שבת דרכן של בני אדם להאריך על השולחן שלוש וארבע שעות… ומאריכין על השולחן שתים ושלוש שעות עד שיברכו ברכת המזון… ואצלנו בביתנו מנהג שלנו… דנמצא בכל משך שתיים ושלוש שעות שאנו יושבים על השולחן….".  (רבינו יוסף חיים בספרו 'בן איש חי' ) קיומו של זמן משפחתי זה משמעותי, אם כן, בבית היהודי, הן אצל פשוטי העם והן אצל גדוליו – כולם נוהגים להאריך בישיבה משפחתית משותפת ליד שולחן השבת.

אין ייאוש בעולם כלל II (קובי לוי(

     מנחם קונדיטון המכונה קונדי, בעל מוסך היוקרה "קונדי בע"מ", חשב שהוא עוד רגע מתעלף. רק זה היה חסר לו, ממש רק זה. הוא – שיהיה בריא – עמוס עבודה עד השמיים, הקליינטים מורטים את נוצותיו, אשתו מקטרת על היעדרויותיו התכופות, ורק זה היה חסר לו עכשיו, קונדי נשם עמוק, התיישב על הכיסא הסמוך חרש באצבע יד ימינו המיובלת את קרחתו הרחבה והנוצצת והרגיש שהוא הולך ושוקע לתוך מבוכה, שאין לו כלים להתמודד איתה.

     רגע, סבלנות, מה בדיוק היה חסר או לא חסר לאדון קונדי ? לאדון קונדיטון המוסכניק האמיד, יש רק בן אחד, והוא אוהב אותו. אהבת-נפש. קונדי הביט בכיפה הלבנה הסרוגה, הענקית של – בנו יחידו מחמד נפשו – צביקי, בציציות המשתלשלות, ברגליו הרוקדות,  והמשיך ללחוש "רק זה היה חסר לי". "אבא תהיה מאושר. אני חוזר בתשובה, אני עם בורא עולם ועוד תירווה ממני נחת, חייך אבא חייך, המוסך זה לא כל העולם, יש אבא בשמים, יש תורה, יש רבי נחמן...".  צביקי אחז בידיו של אביו וניסה להרימו ולרקוד עמו ריקוד ברסלב עליז בסיגנון "בך רבנו נגילה, בך רבנו נשמחה". אבל קונדי חש שרגליו כבדות, ראשו מסוחרר, "צביקי חוזר בתשובה". " אני ברוך השם בריא, חזק ושמח ומצווה גדולה להיות בשמחה, תשמח בי אבא". צביקי פתח את שקית הניילון הכתומה שאחז בידו והציץ פנימה. "מה יש בשקית?" שאל קונדי שהספיק להתאושש מן ההלם של הבוקר. "שני סנדוויצ'ים ועוד כמה ניירות..." השיב הבן. צביקי קונדיטון בן ה- 21 נטל לעצמו משימה להפיץ את תורת רבנו. חוברות, ספרים, סטיקרים, הכל כדי שיהודים יהיו בשמחה, שיאמינו שאין יאוש בעולם. וכך נפתחה לה חזית מרתקת בין האב לבן.

     "תראה צביקי" אמר לו קונדי "אני ואמא שלך עברנו ב"ה את המשבר של החזרה בתשובה שלך, אתה בננו היחיד,  אני אוהב אותך ומכבד אותך, אבל עשה טובה תפסיק להדביק לי סטיקרים עם סיסמאות על הג׳יפ שלי , ולא על המכוניות של הקליינטים במוסך, זה מכעיס את הקליינטים". צביקי לא בדיוק שמע, ולפחות פעם פעמיים בשבוע היה בא למוסך של אביו ומדביק. הוא מדביק וקונדי מוציא. השימשה האחורית של הג׳יפ המשפחתי היתה עמוסה בסטיקרים ססגוניים המפכים המון תקווה, אהבה ואמונה. צביקי מדביק, קונדי מוריד. זה הפך לנורמה שכבר הפסיקו לכעוס עליה.

     השעה שש ושלושים בבוקר באחד מימי החול, בעוד המיחם מרתיח את המים לכוס הקפה של הבוקר, עקר קונדי בחמת זעם שישה סטיקרים חדשים שהדביק צביקי על השימשה האחורית של הג׳יפ. "הוא עולה לי על העצבים לפעמים" מלמל קונדי.  בשעה 7:30 עלה קונדי על הג׳יפ, ופניו מועדות למוסך. בכניסה לאזור התעשייה השתרך פקק ארוך.  המון ציפצופים, אוטובוסים, ילדים עם תיקים על הכתפיים, פקק מעיק. קונדי האזין ליומן הבוקר, כשרגלו מחליפה לחיצות, פעם ברקס, פעם גז. מאחוריו נסעה מרצדס כסופה המשדרת יוקרה. רק בשעה 8:00 השתחרר הפקק וקונדי האיץ את הג׳יפ לכיוון המוסך, ימינה שמאלה ושוב ימינה. המרצדס הכסופה עדיין מאחוריו. קונדי החנה את הג׳יפ מול המוסך, והמרצדס עצרה לצידו. גבר לבוש בחליפה מהודרת ירד מן המרצדס וניגש לקונדי התמה. אדוני, אמר הגבר "אתה הצלת את חיי, ממש כך, אתה לא תאמין אבל בזכותך אני חי. אין לך מושג מה עשית בשבילי...". קונדי הביט בסקרנות מהולה ברחמנות בעיניו של האיש הצעיר, "אני מקווה שהטיפוס הזה הוא נורמלי.

     מבולבלים אנוכי...?" הרהר בעל המוסך. "איננו מכירים אדוני" "לא זכור לי מעולם שהצלתי חייו של מישהו. לא הייתי חייל קרבי, ולא מתנדב במד"א.  בוקר טוב לך ויום מוצלח". האיש הצעיר הלבוש בהידור נעמד מול קונדי ואמר "שמי אורן גינצבורג, איש עסקים, לפני כשנה ביצעתי כמה מהלכים כלכליים לא אחראיים, שלא כאן המקום לפרט. אתמול הודיעו לי מבנק אוף אמריקה שהם מעקלים את נכסי וחשבונותי. ה-כ-ל ה-ל-ך. המרצדס שאתה רואה גם היא מעוקלת. מחר היא נלקחת ממני. אני לפניך, שבר כלי. עבר עלי לילה שחור משחור. הבוקר החלטתי לסיים... איבדתי את טעם החיים , עשרות אנשים איבדו פרנסתם בגללי... והייתי בדרך לעשות צעד חד-  צדדי כדי לעזוב לעולם – שכנראה – כולו טוב, עקב ייאוש נורא וחוסר אונים. התנעתי את המרצדס כדי להגיע לצוקי הים לדרכי האחרונה. והנה פקק. ואתה מולי. ואני מביט בשימשה האחורית של הג׳יפ שלך ושם מודבק לו סטיקר ענק, באותיות צהובות על רקע שחור 'ה' איתך, עמך ואצלך, ייאוש לא קיים בעולם כלל. הכל יתהפך לטובה'. כמעט 40 דקות המילים הללו מרצדות לי מול העיניים. אני חוזר וקורא, פעם אחר פעם. ולפתע חשתי שמחה פנימית, בטחון עצמי, רצון לחיות, שאיפה לשנות את המצב. יש א-לוקים,  הוא איתי, הוא יושיע אותי, איך כתוב בסטיקר שלך, הכל יתהפך לטובה". ושוב מבוכה.

     קונדי לחץ את ידו של גינצבורג ואמר לו "ידידי, אני מאמין שתצא מהמצב. איך כתוב פה... אין ייאוש, אז יאללה רוץ לעסק שלך תלחם מול הבנקים, אתה צעיר, החיים לפניך". "תודה, תודה לך על הכל" והם לחצו ידיים ונפרדו בחביבות. קונדי ניצב מאחורי הג׳יפ הלבן שלו והרהר "הרי אני תלשתי בבוקר שישה סטיקרים,  את כל מה שהודבק, והנה צביקי תלה סטיקר נוסף מבלי שארגיש. קונדי התחיל לקרוא את הסטיקר "ה' איתך עמך ואצלך, ייאוש לא קיים בעולם כלל, הכל יתהפך לטובה". ואז חלפה מחשבה נפלאה במוחו של מנחם קונדיטון המוסכניק "אני לא מאמין, ממש לא מאמין, סטיקר אחד קטן שתלוי בקושי שעה על השימשה האחורית של הג'יפ שלי הכניס שמחת - חיים ועידוד ליהודי מיואש – בין חיים למוות – והחזיר לו את הצבע לפנים. מי יודע איזה אור מכניסה התורה ללב של הבן-אדם, הרי צביקי שלי דומה ללפיד של אור ואהבה".

     לפתע צלצל הפלאפון. על הקו צביקי. "אבא אני הכי אוהב אותך בעולם. אתה האיש הכי קדוש שלי, אני מבקש סליחה, בבוקר הורדת את כל הסטיקרים אבל בלי שהרגשת הדבקתי סטיקר נוסף לפני שיצאת. אבא אל תכעס, אני בסך הכל רוצה שגם הג'יפ שלנו יפרסם שאין ייאוש בעולם כלל,  להסביר לאנשים שיש אבא בשמים שאוהב ודואג להם. אתה לא כועס אבא נכון ?". קונדי הינהן בראשו והפטיר בחיבה "כועס? אף פעם לא כעסתי". חלפה שנה וחצי. שעת בוקר, מרצדס כחולה גולשת באיטיות לכיוון המוסך של קונדי. השימשה ודלתותיה עמוסים סטיקרים מאירי עיניים. הג'יפ של קונדי הוא צעצוע קטן, לעומת הסטיקרים של המרצדס המודבקים מכל הצדדים. אורן גינצבורג איש העסקים נכנס פנימה. קונדי מביט בו בעין בוחנת. "אנחנו מכירים, נכון?". "כן" משיב גינצבורג "אני מהסטיקר, רציתי לשמח אותך, מאותו בוקר של הסטיקר, נכנסה בי מוטיבציה אדירה. הפכתי עולמות,  הכנסתי שותפים, קיבלתי אשראים, החזרתי חובות, וברוך השם, הגלגל העיסקי התהפך לטובה" . "אני מאושר" אמר קונדי "זו סיבה לשתות לחיים". הוא הוציא כיפה קטנה מכיסו, שלף בקבוק ויסקי עם שתי כוסות ומזג לגינצבורג. "הבן שלי אמר שצריך לברך 'שהכל נהיה בדברו' על ויסקי, רגע אתן לך כיפה אדון גינצבורג". "לא צריך קונדי, הכיפה שלי כבר שנה וחצי על הראש, מאז המפגש שלי עם הסטיקר שלך". "זה הסטיקר של צביקי הבן שלי, הוא אחראי על ההדבקות". השניים ברכו ולגמו מן הוויסקי.

     לפתע – כרוח סערה – נכנס צביקי למשרד ואמר: "אבא, אתה לא תאמין, בחיים לא ראיתי מכונית מודבקת עם סטיקרים כל כך יפה, מכל הצדדים. חתיכת אוטו שיכול להחזיר בתשובה את כל כביש החוף... באמת כל הכבוד." קונדי וגינצבורג פרצו בצחוק. "אני חזרתי לחיים, וחזרתי בתשובה בזכות הסטיקר שלך" סיפר גינצבורג. "אתה רואה אבא" שמח צביקי "הנה קיבלת איתות מבורא עולם, מה יכול לעשות סטיקר קטן בעיקר כשהוא על הג'יפ הקדוש שלך".

"אין תקווה שלא מעורב בה פחד, ואין פחד שאין בה תקווה"    

     הנה האותיות שבתיבת "ממון" הן היחידות שהחלק הנגלה שבהן שוה לנסתר שבהן – מ-ם, מ-ם, ו-ו, נ-ן, ואפשר שדבר זה מרמז על דברי חז"ל "מי שיש לו מנה – רוצה מאתים, מי שיש לו מאתים רוצה ארבע מאות" (קהלת רבה א, יג(.  והיינו, ככל שממונו של האדם מתרבה בידו - כך הוא רוצה ומשתוקק לעוד ועוד ממון. וכמו בתיבת "ממון" – ככל שיש לו לאדם ממון "נגלה", כך הוא חש שחסר לו – כאותו ערך שיש לו!

     "כל אדם מעדיף לתת פקודות,  מאשר לציית להם"

     כשיצחק יצא לשדה כדי לתקן את תפילת מנחה. עד כה לא התפללו תפילת מנחה, אלא שחרית בלבד, באשמורת הבוקר.  כאשר ראתה רבקה את יצחק מתפלל לעת ערב, תמהה ושאלה את אליעזר: מיהו אדם זה שעומד ומתפלל בשעה כזאת?  אמר לה אליעזר: "זה יצחק, המיועד להתחתן איתך" . מיד נבהלה רבקה ונפלה מעל הגמל באמרה: "אינני מוכנה שהבעל של יתפלל בשעה כזאת! אני רוצה בעל צדיק, שקם באשמורת הבוקר"...

הסוד של אבא" )גיליון 'בפיקודך דרשתי' שופטים תשע"ט(

     חמישים שנה חלפו מזמן שהוברחנו יחד עם כל משפחתי,  מטריפולי בירת לוב – לטורקיה, ומשם לארץ ישראל . מהבריחה עצמה איני זוכר הרבה, רך בשנים הייתי, אך הבנתי שהיה זה מבצע נועז ומסוכן שבחסדי שמים הצליח על הצד הטוב ביותר. אלא שהורי היקרים ז"ל נאלצו להותיר אחריהם את כל רכושם בלוב, ועלו לארץ הקודש ללא פרוטה אחת. עניים מרודים ממש!

     קיבלנו דירה קטנה במקום שנקרא 'רמת פנקס' (כיום שכונה באור יהודה). רהיטים לא היו לנו, מלבד כמה ארגזי תפוזים ששימשו ככיסאות וגם כארון אחסון... וזוג מיטות ברזל מחלידות. לא היה קל בכלל, אך היינו מאושרים: נמצאים אנו בארץ הקודש משאת נפשו של כל יהודי! למחרת בואנו, הלך אבא ז"ל ללשכת משרד העבודה כדי להתעניין על עבודה כלשהי בה יוכל לפרנס את בני הבית הרעבים ללחם. אבא חזר כעבור מספר שעות, וסיפר באושר על עבודה שקיבל במפעל צבאי הנמצא בלוד.  המרחק מרמת פנקס ללוד אינו גדול במיוחד, אך אבא נאלץ לנסוע מדי יום, בשעה שאינה בוקר ואינה לילה, נסיעה ארוכה ומתישה באוטובוס ישן ומקרטע, במסלול מאסף שעבר על פני תחנות רבות, עד שהגיע לכביש האחורי של העיר לוד, שם היה יורד ומבוסס את דרכו בשבילי עפר,  בגשם המרטיבו עד לשד עצמותיו, או בקיץ כשהחמה קופחת על ראשו, ובמשך שעה (!) הלך והלך, עד שהגיע עייף ומותש לשערי המפעל. במפעל עבד בעבודה פיזית ומתישה - עד שעת אחר הצהרים מאוחרת, ואו אז נאלץ ללכת ולבוסס בחולות שעה ארוכה, עד שהגיע לפאתי העיר לוד, והמתין לאוטובוס במשך זמן רב, ושב לביתנו בשעת ערב מאוחרת מאד.  

     אבא הגיע בשעה כה מאוחרת - שכולם כבר ישנו! במשך מספר שנים ראינו את אבא רק בשבתות ובחגים! אך בשבת לא ניתן היה להכיר באבא את היהודי עמל הכפיים - שאינו רואה מנוחה במהלך השבוע. אבא ז"ל היה מנהל ביד רמה את שולחן השבת, שר ואומר דברי תורה מתוקים מדבש,  מספר סיפורים, ומתענג על לימוד בצוותא עם כל אחד מהילדים. מעולם לא שמענו את אבא מדבר בשבת בדברים שאינם מעניין קדושת השבת.

     באחד מהימים שמענו מאמא ע"ה על עול הפרנסה של אבינו,  והצטערנו לשמוע שהאדם היקר הזה, שבטריפולי היה סוחר מצליח - כאן נאלץ לבוסס דרכו שעות בחול, ולעבוד עבודה לא קלה כלל! לא פעם שאלנו את אבא בשבת, איך הוא מצליח להתמיד בעבודתו, חרף הקשיים, ובפרט כיצד הוא שורד את ההליכה בחול הרטוב או הלוהט, שעתיים כל יום?  אך אבא חייך ואמר שיש לו סוד שעוזר לו להחזיק מעמד...  אך שבת היום לה' ולא כדאי לדבר מענייני עבודה...  

     היה זה ביום חם וקייצי במיוחד, אמא עמדה במטבחון הצר,  סחטה תפוזים, והכינה עוגת שוקולד יפה ומרשימה. עוגה היתה דבר נדיר אצלנו גם בשבתות - מחמת העניות הגדולה,  גם מיץ תפוזים לא היה דבר ששותים בשגרה בכל יום. אמא הודיעה שהיום יש הפתעה! ולכך הולכים לישון מאוחר...  בדריכות רבה המתנו להפתעה, עד שבשעת ערב מאוחרת נפתחה הדלת - אבא עמד בפתח. מעולם לא ראינו את אבא בשעה שחזר ממסעות עבודתו. הוא היה נראה כשבר כלי ממש, עייף מאד, בגדיו רטובים מזיעה, ונעליו מלאים בעפר דרכים. אך פניו קורנות מאושר!  אבא רחץ פניו וידיו, והתיישב בכבדות, ואמר כשקולו רועד מהתרגשות: "ילדי היקרים, שאלתם אותי מה פשר הצלחתי לשרוד בעבודה כה קשה ומתישה, ובפרט כיצד אפשר ללכת כל יום שעתיים בחום ובקור? כעת הגיע העת לגלות את הסוד !" עמדנו מביטים במתח רב באבא, והוא המשיך: "כל יום בדרך לעבודה אני משנן עמודי גמרא בעל פה מסדר נזיקין, עד שאני מגיע לשערי המפעל! האמינו לי שאני כלל לא מרגיש את הדרך הקשה, במוחי חולפות להם הוויות אביי ורבא - והם אשר מוליכות את רגלי! וכך גם בדרך חזור, מילותיה המתוקות של הגמרא אשר רוחש פי, מגרשות ומשכיחות את העייפות, וכשאני יורד מהאוטובוס בשעה מאוחרת בסמוך לבית, אני חש כביכול התעוררתי מחלום מתוק! " ילדים יקרים, בואו תחגגו איתי, היום זכיתי בחסד השם,  לסיים בעל פה את שלושת הבבות: בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא. מזל טוב! התכבדו מהמטעמים לכבודה של תורה!"

     עוד שנים רבות המשיך אבא ז"ל לעבוד במפעל, ולהשתדל לפרנס את המשפחה, ומפעם לפעם זכינו להישאר ערים בשעת ליל מאוחרת ולחגוג עם אבא עוד סיום מסכת בעל פה! אבא ז"ל הלך לבית עולמו בשיבה טובה, ואין זה פלא שזכה לראות דורות ישרים של תלמידי חכמים, המצטיינים בחשקת וידיעת התורה! 

אישה היא מן עניין שכזה, שכל כמה שתתעמק בו, עדיין תמצא חידושים על גבי חידושים.

      א-לוקים נותן את החיטה אבל אינו אופה את הלחם (פתגם אוסטרי)

     א-לוקים נותן תולעת לכל ציפור, אך הוא אינו זורק אותה לקן (פתגם שוודי)

     דע מה שאתה אומר, אך אל תאמר כל מה שאתה יודע (פתגם הולנדי)

"ואהבת לרעך כמוך"

     בעל תשובה אחד, שזה כמה שנים הוא עולה ומתעלה במעלות התורה והיראה, סיפר דבר נפלא ביותר, על השתלשלות הדברים שגרמו לו להתקרב לדרך התורה והיראה, וכך סיפר הבעל תשובה:

     אני גדלתי כגוי גמור, להורים גויים בסביבה גויית, ולא ידעתי כל השנים ממשהו אחר. לאחר שגדלתי והייתי לאיש, התחלתי לעבוד במסעדה אחת של גויים. יום אחד ניגש אלי בעל הבית ואמר לי, שהוא נוסע לכמה ימים לחופש, והוא נתן לי את המפתחות של המסעדה, והורה לי שבכל לילה לאחר שהקונים האחרונים עוזבים את המקום, יהיה תפקידי לנקות את כל המסעדה, ולזרוק לפח הזבל שבחוץ את כל האוכל שנשאר, וכך אתנהג עד שובו.

ביום הראשון, כשראיתי שנשאר הרבה אוכל, חשבתי לעצמי,  שממש חבל שאנשים לא יהנו מהאוכל, ולא היה לי לב לזרוק את האוכל לזבל, על כן, החלטתי לחלק את האוכל שנשאר לאותם הנצרכים לו.  והנה באותה רחוב, ממול המסעדה, היה "מושב זקנים" של גויים, ובערבו של יום לקחתי את כל האוכל, ונכנסתי ל"מושב זקנים", והתחלתי לחלק את האוכל להזקנים הגויים שהיו שם,  וכמובן שכולם נהנו מאוד להתעדן עם מאכלים מיוחדים של מסעדה יוקרתית.  אמנם היה שם גוי אחד, שהוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקבל את האוכל ממני, וביום הראשון חשבתי אולי זה מקרה, אמנם כאשר הדבר חזר ונשנה כמה ימים, שהלה התעקש לא לקבל ממני את האוכל, שאלתי אותו למה הוא לא אוכל, והלא כולם אוכלים והוא לא צריך להתבייש, וכמו כן נשאר הרבה אוכל, וזה ממש חבל שהוא לא אוכל את זה, במקום שזה ילך לפח הזבל . והנה אז אמר לי הגוי דבר אחד שזעזע אותי נוראות, הגוי אמר לי "אני לא רוצה ליהנות ממך בגלל שאתה יהודי!" כששמעתי את דבריו, לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, ואמרתי לו "האם אתה נורמאלי?? האם אני יהודי?? מי כמוני יודע שנולדתי להורים גויים,  והם גידלו אותי כל השנים, ואני גוי גמור!! למה אתה אומר לי שטויות כאלו שאני יהודי?" אך הגוי התעקש ואמר לי "שמע היטב,  מחשבה כזאת, שיהיה לך "עקסטערע געפיל", לחוס על האוכל שנשאר, ולחלק את זה לאנשים, ולא לזרוק את זה לפח – זה שייך רק ליהודי ולא לגוי! – אשר על כן – אינני רוצה ליהנות ממך!"...  מספר הבעל תשובה "כששמעתי את דבריו, חלחלה אחזתני, והתחלתי לחשוב, אולי יש איזה ממשות בדבריו "... והמשיך הבעל תשובה לספר: "התקשרתי מיד לאבי, ושאלתי אותו על מוצאי, אולי אני יהודי"... אך אבי אמר לי, שלא אשגע אותו בשגיונותיי, ואפסיק להפריע לו עם דברים שאין להם שום הגיון ושכל. אך לאחר שנקפו ועברו הימים, החלטתי שאני לא שותק, והתחלתי שוב לשגע את אבי בתוקף ולשאול אותו על מוצאי, ולאחר ששמעתי את אבי מתחיל לגמגם קצת, לחצתי עליו ביותר, עד שיום אחד נשבר אבי והודה לי שאכן כן – "אתה יהודי!" –  אמר לי – "כי אמך היא יהודיה, ואם אמך גם כן יהודיה, ובכן – אומר לי אבי – אתה יהודי גמור!"...

     השתוממתי מאוד מאוד, ועתה הוברר לי מנין הגיעה לי כזה מחשבה של "אהבת חינם" לרחם על אנשים אחרים, כי אכן היטב הגדיר הגוי הזקן הזה, כי רק יהודי מסוגל לרחם על אנשים אחרים בחינם אין כסף – להיות לו ה"עקסטערע געפיל" – ומאז התחלתי להתקרב לצור מחצבתי, ולאחר תקופה זכיתי לשוב בתשובה, והיום הנני ב"ה יהודי כשר המקפיד על קלה כבחמורה     ...

     נמצינו למדים מזה דבר נפלא, שאפילו גוי מבין שעיקר הנקודה של יהודי הוא לאהוב מישהו אחר – אהבת חינם – בלי שום חשבונות! – וזהו כל מציאותו של יהודי! – להיות לו ה"עקסטערע געפיל" לזולתו, ו"זיך רעכענען מיט יענעם" – ואכן איתא בחז"ל (ב"ר כ"ד, ז'), שאמר רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שעיקר הנקודה של התורה והיהדות היא האהבה לשני, וכן אומרים מדי יום ביומו – "לעולם יהא אדם" – ואח"כ "ירא שמים"...

אף פעם לא תהיה כליל השלמות. תמיד יהיה מקום לשיפורים, והאדם שיוכל לתרום הכי הרבה למאמציך להשתפר הוא אתה.

     "בעל טוב צריך להיות חירש. אישה טובה צריחה להיות עיוורת"

     "יש אגוזים מרעישים ויש אגוזים מלאים"   (פתגם עיראקי)  

     "כשנולדת, אתה בכית והעולם שמח. דאג לכך שכשתמות אתה תשמח והעולם יבכה"

הכנסת אורחים ['פניני פרשת השבוע']

 

     אל ביתו של המגיד הנודע הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל,  נכנס ביום מן הימים מקורבו, רבי אברהם טובולסקי, והביט בתמיהה במחזה המעניין. בצדו האחד של שולחן הסלון יושב רבי שלום, הוגה בתורה ושקוע בעומקה של סוגיא , ומעברו השני של השולחן, יושב יהודי עממי, וקורא פרקי תהלים בקול רם ובטון צורם במיוחד...  התפלא רבי אברהם לפשר המחזה, אך לא שאל דבר.  כשנשנה הדבר במשך כמה ימים, פנה אל היהודי הזר וביקש להבין מה מעשיו כאן, מדוע הוא יושב בסלון ביתו של רבי שלום וקורא תהלים בקול כה גדול... השיב הלה בגאווה גלויה: ''אני מחלק עיתונים, ומדי בוקר,  בשעה שבע וחצי, אני כבר אחרי העבודה. חששתי שיהיה לי משעמם... הגיע רבי שלום, וביקש ממני לבוא לאכול ארוחת בוקר במחיצתו ולשבת לצדו לקרוא תהלים, כדי להנעים את האוירה בביתו, ובתמורה לשירות שאני מעניק לו - הוא משלם לי טבין ותקילין, אף שאני עושה לו הנחה...". " הלא תבין כי בלעדיי, היה קשה לו לרבי שלום להעביר את הבוקר במחיצת ספריו בלבד. בזכותי נעים לו בביתו שלו!' -  סיים בטון בוטח ומאושר...

 

     לפעמים יש אורחים, מסוגים שונים ומגוונים... לא תמיד קל לארח, לא תמיד קל להעניק ליהודי אחר נתח מהבית, חלק משעות העבודה... אבל הסיפור הזה, המופיע בספר 'קול חוצב', מלמדנו עד כמה כדאי וחשוב לארח גם אורחים מסוגים שונים, ועוד יותר חשוב - להעניק לאורחינו את התחושה הטובה והנעימה כי הם מנעימים את זמננו. כך נכניס אורחים בצורה מושלמת, ונזכה בברכה המתלווה לאורחים, במידה מושלמת ומלאה! 

  "ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא" )כ"ג ט"ו(. רש"י: בין שני אוהבים כמונו. ולכאורה ממתי היו אברהם ועפרון אוהבים? אלא שנינו אוהבים משהו, אני אוהב כסף לכן אין ארבע מאות שקל כסף שווה אצלי כלום כי "אוהב כסף לא ישבע כסף" )קהלת ה' ט'(. ואתה אוהב מצוות הרי לא ישווה בעיניך כל הון בעד קיום מצוה, וא"כ "ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא". (אמרי חיים(

     באבות דרבי נתן )פ"ג( שנינו 'יפה דבר אחד בצער - ממאה שלא בצער'. כאשר מי הבאר לא עלו לרבקה הרי זה לטובתה. היא זכתה לעשות חסד מתוך יגיעה.

     בני חת. בפרשה מוזכרים בני חת עשר פעמים, אמר ר' אלעזר כמה דיו נשפך וכמה קולמוסין משתברים כדי לכתוב 10 פעמים בני חת. אלא להורות לנו שכל המברר מקחו של צדיק כאילו קיים את עשרת הדברות.

    האדמו"ר מרופשיץ זצ"ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו אותה הניח לפני רגע..

מויתורים לא מפסידים לעולם

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך 'ווי העמודים' ויש בו כדי ללמדנו כי מויתורים לא מפסידים לעולם, ולהלן הסיפור מפי בעל המעשה:

     במוצאי חג השבועות מכונת הכביסה שלי הפסיקה לעבוד.  הזמנתי טכנאי, כדי שיבדוק מתוך תקווה שיתקן את המכונה במחיר סביר.  לאחר בדיקה שנמשכה מספר דקות, הוא 'בישר' לי,  שהמכונה הפסיקה לעבוד לתמיד! ואי אפשר לתקן אותה. על ה'בשורה' הזו, הוא לקח דמי ביקור בסך מאה שקלים.

     כסף למכונה חדשה לא היה לי, וכמובן, כעת הייתי צריך להתחיל לחשוב, מניין אני מגייס את הכסף, שכן אי אפשר להסתדר כמובן בבית עם עוללים קטנים ללא מכונת כביסה, שכן מטבע הדברים ישנה כביסה רבה,  מדי יום . למרות העובדה כי ניתן לרכוש מכונת כביסה בעלות לא גבוהה יחסית - הרי שזה נכון למי שיש לו את הכסף.  אולם לאברך כמוני, שנאבק על כל שקל ושקל 'לגמור את החודש' כפשוטו, הרי שמכונת כביסה זה מחיר, שאי אפשר לעמוד בו כמעט.

     בכולל בו אני לומד יש הסעה קבועה, שמחזירה את האברכים לביתם, אבל יש אברכים, שיש להם רכבים פרטיים, ומי שממהר לביתו נוסע עימם.  אחד האברכים הוא דייקן מאוד, והוא יוצא עם רכבו בדיוק לאחר סיום הכולל. ישנם מספר אברכים שממהרים מסיבותיהם שלהם להגיע לביתם בהקדם האפשרי, כגון שיש להם קביעות וכיו"ב, ולכן הם מעדיפים לחזור עימו לביתם . גם אני נמנה בין האנשים הקבועים הנוסעים עימו, מכיוון שאני צריך להגיע הביתה, לעזור לאשתי לטפל בילדים,  אחרי יום שלם שהיא לבדה כשהיא מתמודדת עם הילדים,  על כל מה שמשתמע מכך.

     ביום שלישי ניגש אלי אברך ואומר לי: "אני היום מאוד ממהר, ואני רוצה לנסוע עם האברך שנוסע הראשון, אולי תוותר לי על מקומך?"- הסכמתי וקבעתי לנסוע עם האברך, שנוסע מאוחר יותר.  בדרך אני מקבל טלפון מאשתי, כשהיא אומרת לי ובצדק : "בעלי היקר, כבר שלושה ימים, שאין לנו מכונת כביסה!  ערימות הכביסה גובהות והולכות, ועוד מעט אי אפשר להיכנס לחדר מרוב כביסה!". ואז היא מוסיפה את המשפט המתבקש הבא: "אני ממש מבקשת ממך, מיד כשאתה מגיע לבני ברק, עוד לפני שאתה מגיע הביתה, תלך לקנות מכונת כביסה, ותחזור הביתה עם מכונה. אני חייבת מכונה!".

     אני מבין שאין מנוס והיא צודקת במאת האחוזים. אני שואל את האברכים קצת בצחוק: "אולי מישהו יודע, איך קונים מכונת כביסה בלי כסף?".  התחלתי להתייעץ עימם ברצינות מה עושים, ואיזה סוג מכונה כדאי לקנות, וכמובן את 'שאלת השאלות': "איך משיגים את הכסף הדרוש לרכישת מכונה?" האם הם מכירים גמ"ח, שניתן ללוות ממנו או שיש להם רעיונות נוספים וכיו"ב.  והנה האברך שנוהג, שואל אותי: "אמור נא לי, בשביל מה אתה צריך לקנות מכונת כביסה?". התפלאתי על השאלה והסברתי לו כי לצערי הרב מכונת הכביסה שלי 'שבקה חיים',  וגם שילמתי מאה שקלים לטכנאי, כדי שהוא יוודא, כי אכן המכונה 'לא תחזור לחיים'. ואז אמר לי הנהג: "אני מתכוון בשביל מה אתה צריך לקנות. אני מכרתי כעת את הדירה של חמותי, ויש שם מכונת כביסה והיא במצב מצוין! אתה יכול לנסוע לשם בזה הרגע ולקחת אותה!".  כמובן ששמחתי מאוד לשמוע בשורה נפלאה זו ונסעתי מיד לשם. במקביל, הזמנתי את גיסי הי"ו, שעוזר לי רבות, לבוא לעזרתי בהובלת המכונה לביתי.  חזרתי לביתי בדיוק כפי בקשת אשתי, עם מכונת כביסה במצב מצוין, שניתן להשתמש בה מייד. אכן 'מוויתור לא מפסידים לעולם!'.  אבל ברגע שכבר חשבתי שגמרנו עם עניין המכונה, אני רואה שוב כי כשהקב"ה משלם, הוא משלם עד הסוף עם כל ההידורים .

     גיסי, שמודע למצבי הכלכלי הדחוק, מפעם לפעם, כשיש לו כסף מעשר, הוא נותן לי, לפעמים נותן לי שלוש-מאות שקלים, לפעמים אפילו ארבע מאות שקלים, אבל פחות ממאתיים שקלים - מעולם לא נתן לי.  הפעם לאחר שגיסי עזר לי להביא את המכונה, הוא מוציא מכיסו מאה שקלים ונותן לי, מאוד התפלאתי, "מה קרה היום?!". אבל גיסי אינו מרבה לדבר . לפתע הבנתי: "הרי ויתרתי והקב"ה שלח לי מכונה חדשה , והוא גם שלח לי יחד עם זה את הפיצוי על הכסף, שהוצאתי לטכנאי ללא תועלת, ברוך משלם שכר טוב".

    אם אתם לא אוהבים משהו, תשנו אותו. אם אתם לא יכולים לשנות, תשנו את הגישה.

     בספרות המשנה והתלמוד מופיע הביטוי 'מידת סדום'. הכוונה להתנהגות שאמנם יש בה צדק תיאורטי, אבל השימוש המעשי בה גורם עוול לזולת.

     האדמו"ר מקוצק אמר: צדיק הוא זה שאינו מרמה את חברו, וחסיד הוא זה שאינו מרמה גם את עצמו, בפרט בנושאים של יראת שמים, שנאמר: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך" - אל תרמה את עצמך שהנך ירא שמים!

     הזמנת אורח לכוס קפה אינה כלולה בהגדרות מצווה הכנסת אורחים, אף שלפעמים יש בה משום גמילות חסדים.

ונתן לך רחמים ['פרי עמלנו']

     לרחם על אחר ולוותר לחבר – לא תמיד קל כ"כ, אבל דברי חז"ל ברור מללו 'כל המרחם – מרחמים עליו, ושאינו מרחם –  אין מרחמים עליו', ומי אינו זקוק לרחמי ?

     כותב הרב מנחם מן: ישנו סיפור מפורסם המסתובב ברחובות קריה על הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, שהשאיר אברך לבדו בלב המדבר על מנת שיצעק ויתחנן לה' לאחר שביקש ממנו ברכה להיפקד בזרע של קיימא.  כטבעם של סיפורים המושמעים מפה לאוזן, גם בסיפור הזה השתרבבו טעויות ואי דיוקים כיד הדמיון הטובה על האנשים. וגם אני, כסופר המעתיק את הבל פיהם של האנשים ברחובות, חטאתי בחטא זה של העברת הסיפור בחוסר דיוק משווע.

     לפני כחודשיים, זימן לי ה' פגישה מפתיעה עם האברך היקר שעמו התרחש כל הסיפור. כשהתוודעתי לשמו ולעצם היותו נשוא הסיפור המדובר, הראיתי לו את מה שכתבתי אז, והוא פשוט סירב לקרוא. "עזוב", הוא אמר, "כל מה שכתוב, לא נכון. תן לי לספר לך עכשיו את הסיפור האמיתי מכלי ראשון".  למרות ההתרגשות הגדולה, לא שכחתי את מכשיר ההקלטה, והנחתי אותו לצידו. הוא דווקא ביקש להחזיקו בידו, וכך כשהוא מדבר לתוך מכשיר ההקלטה, הוא סיפר לי את הסיפור הנדיר, כפי שתקראו פה, מכלי ראשון.

     הקהילה באופקים, בזמן הנהגתו של הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, הייתה קהילה יוצאת דופן. היא הייתה דומה בדמיון מוחלט לאותם הקהילות של פעם, בליטא ובוורשה, בתוניס ובמרוקו, שם ידע רב הקהילה באופן מדויק ביותר מה קורה עם כל אחד ואחד מבני הקהילה, ואנשי הקהילה עצמם היו כמובן משתפים את הרב בכל לבטיהם ובכל צרותיהם. כך גם הייתה אופקים של פעם, בזמן הנהגתו של המרא דאתרא זצ"ל. מיודעינו האברך ר' שלמה זלמן פרוש,  היה אז באמצע יגון מתמשך - כבר שבע שנים שמצפים הוא ורעייתו שתחי' לפרי בטן, ואין ישועות, לא בדרך הטבע ולא בדרך נס. בצר לו, הוא מגיע באמצע לילה אחד לביתו של רב הקהילה, ומתנה את צרתו. הרב - שליווה את האברך המיוסר בכל השנים והיה משתדל לקנות לו את מצוות 'פתיחת ההיכל' מעת לעת, כפי שסבר תמיד כי מצווה זו של 'פתיחת ההיכל' כוחה גדול לפקוד עקרות [כדאי לדעת!], הביט בעיניו של ר' שלמה זלמן ושאלו ברוך: "לצעוק אל ה' , כבר צעקת?"  האברך השיב שלא, עדיין לא. להתפלל – התפלל, לבכות – בכה, אבל לצעוק עדיין לא צעק" . "אם כך, רד למטה", הורהו הרב, "והמתן ליד רכבי".  להזכירך, השעה הייתה לאחר חצות הלילה. ברכב, סיפר הרב, כי לפני שנים היו באופקים אברכים המשתייכים לקהילת חסידי ברסלב, ומהם הוא למד את תורת ה'צעקה'. " תפילה אינה מושלמת", אמר הרב, "כשאין בה את החלק של הצעקה".  לאחר כברת דרך הגיעו השניים למדבר שמם. "אם תצעק כאן, ישמעו אותך באופקים?" שאל הרב בחיוך.  האברך הביט סביב, בחן את האופק והסכים, שום צעקה לא תשמע מכאן עד לאופקים...  בשלב זה הדגים הרב פינקוס לאברך כיצד לצעוק, הוא הניח את שתי ידיו על אוזניו וצעק: "טאטע" בקול רם. - "ככה בדיוק תצעק ותתחנן", הורהו הרב, ועזב ברכבו את השטח.

     ר' שלמה זלמן המיוסר, נשאר לבדו במדבר וזעק מעמקי נשמתו. את כל יגונו וצערו הוציא באותם צעקות רמות לבורא העולם. לאחר כמחצית השעה, חזר הרב, אסף אל רכבו את האברך הדומע, והודיע לו כי אם הוא רוצה להודות לו על הנסיעה, עליו לבקש ממנו עוד פעם כשירצה,  שייקחהו למקום זה לצעוק...  זהו רק חלקו הראשון של הסיפור, שהתרחש בחודש אב.

     חודשיים לאחר מכן, בראש השנה, ביקש ר' שלמה זלמן,  שטרם נפקד בפרי בטן, לקנות את הפטרת חנה, המסוגלת לפקידת עקרות. יחד עמו נאבק על המכירה חברו הטוב,  שגם הוא המתין וציפה שנים רבות לילדים. בבימה יושב, אחוז בשרעפי קודש, הגר"ש פינקוס זצ"ל, ומביט בעיניים דומעות באברכים המוציאים את ממונם על הסגולה היקרה , כשהוא יודע עד כמה אין הפרוטה מצויה בכיסם. בדריכות של ממש הוא עוקב אחר תהליך המכירה, כשכל אחד מהאברכים מוסיף עוד מאה שקלים שאין לו, עבור קניית זכות עליית מפטיר. משגדל המחיר, ועקף את רף ה-1500 שקלים, קפץ לפתע הרב פינקוס ממקומו, דפק בחזקה על הבימה וצעק: "עד כאן", תפסיקו מיד את ההתמקחות", ואז בלהט האימה והקדושה שהיו בבית הכנסת הודיע: "מי שצריך להיפקד, יפקד השנה!".  וכך היה.

     באותה השנה נפקדו שני האברכים במתנת שמים.  האברך שהתמקח עם ר' שלמה זלמן, וזכה לבסוף בעליה,  נפקד בתאומים... ומשפחת פרוש נפקדה בשלישיה... פלאי פלאים.  כשסיים ר' שלמה זלמן את הסיפור, אמר לי כי האברך שזכה לבסוף בעלייה ניגש אליו בטרוניה: "איך ייתכן שדווקא אני שזכיתי לבסוף בעליה, נפקדתי רק בתאומים. ואילו אתה, שלא עלית למפטיר, נפקדת בשלישיה?".  עניתי לו, השיב הרב פרוש, כי אני וויתרתי. וכוחו של המוותר, כך מתברר, גדול יותר מכוחו של העוסק בסגולה בפועל... מסתבר א"כ שה'צעקה' היא זו שהכריעה לבסוף את הכף . אך אני איני יודע איזו זעקה השפיעה יותר, זו של האברך בלב המדבר בחודש אב, או זעקתו קורעת הלב של הרב פינקוס זצ"ל בראש השנה על הבימה... 

 אם "לך" שווה 50, הרי פעמיים – "לך לך" – עולה 100. הקב"ה רומז לאברהם כי לאחר ההליכה אל הארץ צפויים לו עוד 100 שנות חיים: אברהם היה אז בן 75, ונפטר לאחר מאה שנים (בגיל 175).

      אמם של הרבנים הגאונים ממשפחת קופשיץ,  וחמותו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, באה להתב־רך ממרן ה'חזון איש': "יברכני נא שילדיי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד', ביקשה האם במילים ספורות את שאיפת חייה.  אמר לה מרן החזון איש: "שיבינו את הלימוד הרי־ני יכול לברכך. אך החשק תלוי באמא, אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק..."

     ביום השמיני עצרת תהיה לכם. איתא ב"ליקוטי אמרי חיים": חז"ל אמרו (מס' סוטה דף ה' ע"א), שת"ח מותר שיהיה לו שמינית שבשמינית גאוה. וזהו "השמיני" – אפילו במדת הגאוה המותרת, "עצרת תהיה לכם" – גם בה תהיו עצורים, לא להשתמש בה יותר מדי...

     בכל הדורות ראו על פני גדולי וצדיקי הדור שחן נסוך על פניהם הקדושים, כל הנהגתם הייתה במידת הענווה והשפלות והפשטות, ונתקיים בהם הפסוק (משלי ג', ל"ד): ולענוים יתן חן.

למה אני ("ופריו מתוק" – דברים)

באחת המשפחות בישראל בא סבם לבקר והיה נוכח במחזה שמאוד לא מצא חן בעיניו. היה זה כאשר האימא בקשה מאחד הילדים להוריד את הפח, וזה הגיב: "למה דווקא אני?" גם כאשר קראה לשני ולשלישי, נשמעו תגובות דומות. הרביעי כבר היה מתוחכם יותר, וביקש מאמו להטיל גורל בין הילדים. הסבא שהצטער לשמוע את תגובות נכדיו לנוכח בקשת אמם, קרא לכל הילדים, הפשיל לעיניהם את שרוול חולצתו, ואמר להם: אתם רואים כאן את המספר הזה שצרוב כאן על היד שלי? כולכם יודעים שזה הסימן שהייתי באושוויץ. עכשיו אני רוצה לספר לכם סיפור, ותשמעו טוב את כל הפרטים –

כשהנאצים ימ"ש כבשו את הכפר שלנו, הם החליטו לא להמתין עם הסלקציה עד להגעה לאושוויץ, אלא לבצע אותה כבר בכפר. יחד איתם הגיעו גם שתי רכבות, אחת חנתה בצד ימין והשניה בצד שמאל. כל היהודים תושבי הכפר הובלו אל מקום חנייתן של הרכבות, ותנועת ידו של המפקד הנאצי הורתה לכל יהודי לאיזו רכבת עליו להיכנס, הימנית או השמאלית, כשהיהודים האומללים שהופנו לכל אחת מהרכבות לא היו מודעים ליעד אליו הם מובלים. כשהגענו אמי ואבי וכל הילדים אל מול אותו נאצי, עשה הארור הזה סימן לאבי לצד ימין, ולאמי ולכל הילדים סימן לפנות שמאלה.

זה לא הזמן לתאר את מה שעבר עלינו בהיפרדנו מאבינו היקר, את הבכיות והיללות, שעדיין מצלצלות באוזניי, במיוחד לאור העובדה שהיינו משפחה מלוכדת מאוד. כשהיינו כבר בתוך רכבת המוות, פתחה אמי את החבילה שלקחה אתה מהבית עם מעט הדברים שהיה מותר להוציא, והבחינה לפתע שהתפילין של אבא נמצאות בחבילה. בגלל המהירות והחופזה שבה נפרדנו שכח אבא לקחת את התפילין, ועתה הוא לא יוכל להניחם. אימא חשבה לרגע מה לעשות, ואח"כ פנתה אלי ואמרה: "כיון ששתי הרכבות עדיין עומדות במקומן, אנא ממך, רוץ אל הרכבת השנייה, מסור לאבא את התפילין וחזור אל הרכבת שלנו".

אינני יודע כיצד היה לי אומץ לעשות זאת, כיון שהייתה בכך סכנה גדולה. החיילים הנאצים עמדו בין הרכבות, וכל מי שהסתובב שם היכוהו עד מוות. בכל זאת, החלטתי לשמוע בקול אמי. בחסדי שמים מרובים, בניסי ניסים, רצתי לעבר הרכבת השנייה, עם התפילין הקדושות בידיי, בסמוך לעמלקים הרשעים וכלביהם האימתניים, וכאילו הייתי בלתי נראה. בס"ד הצלחתי לעלות לרכבת הימנית שהייתה דחוסה ביהודים רבים, והתחלתי לחפש את אבי. לקח לי קצת זמן עד שמצאתי אותו, ומה שקרה באותם רגעים קבע את גורל חיי.

ברגע שמסרתי לו את התפילין ועמדתי לחזור אל הרכבת שבה היו אמי ויתר הילדים, לפתע נסגרו דלתות הרכבת... הרכבת החלה לזוז ממקומה בעוד אני עומד בה לצד אבי, ואילו אמי ואחי נמצאים ברכבת השנייה שגם היא פתחה בנסיעה... ומה קרה לבסוף? – התברר שכל מי שהופנה לרכבת הימנית – נשלח לעבודה, והרכבת השמאלית הכילה את המובלים למוות! מהרכבת של אמי, אחי ואחיותיי, שבה הייתי בתחילה, לא נותר אף אחד בחיים. ואילו אני, שהזדרזתי לשמוע בקול אמי, ועברתי לרכבת השנייה, ניצלתי.

הסבא פנה לנכדיו, ואמר להם: "עכשיו תחשבו מה היה קורה אילו הייתי אומר לאמי: 'אימא, למה דווקא אני?... אולי תשלחי את התפילין לאבא עם ילד אחר?...' הרי ברור שאם הייתי אומר כך, לא היינו כאן היום... רק מפני ששמעתי לבקשתה של אמי ועשיתי את רצונה באופן מידי, חל עלי השפע הטוב של המצווה, והתקיים בי: "כי הם חיינו ואורך ימינו". כך גם אתם נכדי החביבים, אל תסרבו אף פעם לאימא ולדבריה; אם היא מבקשת להוריד את הפח או כל בקשה אחרת, אל תתווכחו ותטענו "למה אני?", אלא תשיבו מיד "הנני!".

בשבת, ראשית, הבעל בוצע לעצמו שיעור 'כזית'. אחר כך פורס שיעור 'כביצה' לאשתו, כדי לכבדה. אחר כך בוצע ונותן לשאר המסובים. (שם, שער הכוונות) זו הכוונה בנאמר במזמור "אתקינו סעודתא" - "למבצע על ריפתא כזיתא וכביעתא". ("גדולת מרדכי"(

    האדמו''ר מפינסק קרלין היה אומר לרמי''ם ''עליכם להתייחס אל התלמיד לא כמו בן אלא כמו נכד, כי על בן לפעמים כועסים אך מנכדים שואבים רק נחת רוח ומעודדים אותם תמיד במילה טובה''.

     האדמו“ר מרופשיץ זצ“ל אמר פעם: לעתיד לבוא ישב המשיח באולם גדול ויבקש מכל אחד להניח את צרור צרותיו ועושרו. לאחר מכן יכניס כל אחד לפי תורו ויאפשר לו לקחת איזו חבילה שהוא בוחר, ולאחר שכל אחד סוקר את החולי והעשירות המצויים לפניו, בוחר הוא את הישן והמוכר – את החבילה שלו - אותה הניח לפני רגע... מכאן שאין להתקנא באדם אחר ובוודאי שאין לנו לחמוד את של חברנו שהרי אינו שלנו.

     האדמו"ר מקאליב שליט"א ( 91 ,)  זצ"ל ניצול המחנות, מתנגד, לנוסחה שנקראת "יום השואה". לדידו, כל השנה צריכה להיות בסימן "יום השואה". "עם כל תום תפילה קיבלנו על עצמנו לומר 'שמע ישראל' לזכר אחינו ששת מיליון נספי השואה הי"ד.

ברכת ה"חזון איש"

     ידידינו הרה"צ המשפיע רבי אלימלך בידרמן שליט"א סיפר סיפור נורא, וכך סיפר:

     היה יהודי בירושלים מחשובי התלמידי חכמים שבה הרה"ג רבי חיים יעקב קלפהולץ זצ"ל בעמח"ס "עקבי חיים". פעם אחת כשהגיע אחד מילדיו לפרקו ולא היה בידו די מעות, החליט לנסוע לאמריקא לאסוף כסף לצורך נישואיו.  טרם יצא לדרכו, נסע להגה"ק ה"חזון איש" זצ"ל לבקש ממנו ברכה. שאלו ה"חזון איש": היכן אתה נוסע? אמר לו לאמריקא. שאל אותו ה"חזון איש": לאמריקא? מי נתן לך העצה לנסוע לשם? אמר לו רבי חיים יעקב: כך עלה בדעתי. אמר לו ה"חזון איש": אם כן – סע – וה' יעזרך שתצליח בדרכך.

     כשהגיע רבי חיים יעקב לנמל בחיפה כדי להפליג לאמריקא, פגש שם בר' מנחם פרוש ז"ל. שאלו ר' מנחם: לאן פניך מועדות. אמר לו לאמריקא. שאל אותו ר' מנחם: לאמריקא? מה יש לך לחפש שם? אמר לו רבי חיים יעקב שנוסע שם לאסוף כסף לצורך נישואי ילדו. צחק הימנו ר' מנחם ואמר לו: חבל על נסיעתך, אתה לא תצליח לעשות שם אפילו דמים מועטים, ובפרט שגם מצב הכלכלי באמריקא אינו בכי טוב.  אבל משאמר לו רבי חיים יעקב שה"חזון איש" בירך אותו – ואמר לו שהוא יכול לנסוע, אמר לו ר' מנחם: אם ה"חזון איש" אמר – זה משהו אחר – אז סע והצלח!...

     כשהגיע רבי חיים יעקב לאמריקא נכנס מיד לוויליאמסבורג – לביהמ"ד סאטמאר – והחל ללמוד בהתמדה רבה. יום אחד הבחין בו הגה"ק מסאטמאר זי"ע, ותיכף ניגש אליו והחל לתהות על קנקנו, ומצאו מלא וגדוש בחריפות ובקיאות – ומשכך – כל יום אם לפני התפילה או לאחריה – בכל הזדמנות שנקרתה להרבי מסאטמאר, הלך לדבר עם רבי חיים יעקב.

     כעבור כמה שבועות הבין הרבי שזה לא דבר של מה בכך, והחל לשאול את רבי חיים יעקב: למה אתה יושב כאן. אמר לו רבי חיים יעקב שנסע לאמריקא לאסוף כסף לצורך נישואי ילדו... מיד הבין הרבי במה מדובר, ואמר לו: אתה אל תלך לאסוף כסף, אתה עשוי לשבת וללמוד ולא לאסוף כסף... וכבר באותו יום הזמין הרבי את כל עשירי קהילתו שיבואו לביתו לאסיפה דחופה.

     בשעה היעודה נתקבצו הנגידים בבית הרבי מסאטמאר – והרבי תיאר בפניהם את מצבו של רבי חיים יעקב – ושהוא אינו בר הכי ללכת ולאסוף כסף, כל עצמו אינו עשוי אלא לשבת וללמוד בהתמדה – ובפרט שמדובר באחד מגדולי תורה שבירושלים. ואכן – מיד נפתחו שם הלבבות – ובידי הרבי נתקבצה באותו יום סכום הגון שהספיקה לרבי חיים יעקב להשיא שלשה מצאצאיו, ועוד נשאר בידו די והותר...

     רואים מזה מידת האמונה והבטחון, שעל ידי שהיה לו אמונה ובטחון בדברי ה"חזון איש" זצ"ל – ולא התפעל משום דבר – עזרו הקב"ה למעלה מדרך הטבע ועלה בידו סכום מעות בהרחבה גדולה.  ובעצם היו שם שתי ניסים – תחילה – שכל עשירי הקהילה נתקבצו ובאו אל הרבי אפילו שידעו שהרבי הולך לבקש מהם כסף, אף אחד לא חשב שהרבי רוצה לתת להם כסף... ושנית, שאכן נפתחו לבבם ונתנו סכומים הגונים בעין יפה...

     לימים סיפר רבי חיים יעקב שהוא יכול לגלות סוד – שאחרי שהיה אצל ה"חזון איש", נכנס גם למרן הגאב"ד מטשעבין זי"ע לבקש הימנו ברכה. ומששמע שמתעתד רבי חיים יעקב לנסוע לאמריקא, אמר לו:  אתה בטלן! – חבל על נסיעתך – לא תצא כלום מנסיעתך לשם. אמנם מששמע שה"חזון איש" בירכו שיסע ויצליח, אמר לו: אם כן – תיסע לשם – אמנם אל תלך לאסוף כסף, אתה תשב בביהמ"ד ותלמד , והקב"ה יהא בעזרך...

בהעלות המנחה בערב שבת קודש, הוא עת מסוכן למחלוקת בין איש לאשתו, והרבה טורח הסטרא אחרא לחרחר ריב.  והאיש הירא יכוף את יצרו, ולא יעורר שום מחלוקת והקפדה, ואדרבה יבקש שלום. (בספר 'כף החיים' לרבנו חיים פלאג'י זצ"ל (סי' כ"ז אות ל"ה)

     בעל ה"קהילות יעקב" זצוק"ל רשם כמה עצות נפלאות בחינוך הילדים, המתאימות מאוד לדורנו אנו: א. יד רכה ובדרך נועם. ב. ללמוד מוסר עם הילדים כל יום כעשר דקות. ג. להחדיר בהם שאין העולם הפקר. יש שכר ועונש. ד. לא להתייאש, למרות הקושי בחינוך. ה. לחיות ולהרגיש את התלמידים. אם התלמיד מתרשל, לחקור אצל התלמיד סיבת הדבר, וזה מביא לקשר ואהבה עם התלמידים, וברור שזה שייך גם לגבי הורים ותלמידים.

האדמו"ר מספינקא הגיע פעם לאיזה מקום, החסידים באו והביאו לו פתקים עם שמות לברכה וישועה. וכנהוג, לכל פתק מצרפים כסף פדיון. לאחר שעה ארוכה של 'קבלת קהל' נאסף סכום די יפה של כסף אצל האדמו"ר. ואז ישבו כולם לסעודה משותפת עם האדמו"ר.  בסוף הסעודה האדמו"ר כובד בזימון והוא ברך ברכת המזון בקול רם. כאשר הגיע למילים: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלואתם.." חייך אחד החסידים וחשב בליבו: "לאחר שהאדמו"ר קיבל קהל כמה שעות וצבר כמה אלפי שקלים, עכשיו הוא נזכר לבקש לא להצטרך "לידי מתנת בשר ודם...".  כשסיים האדמו"ר את ברכת המזון קרא לחסיד ואמר לו: "אתה יודע למה חסידים מביאים כסף לאדמו"ר יחד עם הפתק?? הם בעצם באים אלי ואומרים: "ראה, יש לי בעיה עם הפרנסה, עם הבריאות, או כל דבר אחר". הם נותנים לי כסף כדי שאתפלל לה' שיושיע אותם. והנה, אם ה' נותן להם את הישועה הרי שהיה כאן מסחר הגון: הם שילמו, אני נתתי את השירות והכל הסתדר.. אולם, אם ה' לא יעזור להם יוצא שהכסף שלהם אצלי בתור מתנה, או הלואה עד שתגיע הישועה.. ועל זה אני מבקש: "ה' אל תצריכני לידי מתנות בשר ודם.. ולא לידי הלואתם" אל תתן שהכסף שלהם יהיה אצלי בתור מתנה או הלואה – אלא תעזור להם ותושיע אותם מצרתם מיד!!".  

      יהודי, באיזו דרגה שיהיה, ובאיזה גובה שיהיה, לא יתכן שלא ישמע את קולו של יהודי בוכה... אף אם יהא הוא קטן ככל שיהיה, ונמוך ככל שיהיה... ולא יתכן שלא יפסיק הוא מעיסוקו, יהא נעלה ככל שיהיה. וירד כמה שיידרש לרדת, כדי לעזור בכל יכולתו להשקיט את בכיו" !!! )ה"צמח צדק" מליובאוויטש זצ"ל(

הגמ"ח של הגה"ק מסאטמאר זי"ע

     בגיליון "טיב הקהילה" (פ' מסעי תשע"ט) מובא מה שסיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מעיה"ק ירושלים סיפור נורא, ששמע מאדם נאמן המתגורר בניו יורק רבתי – שאצלו היה הסיפור, וכך סיפר:

     המספר היה באותה תקופה מוקף בחבילי טרדין, אשתו הייתה חולנית במחלה קשה והרופאים נלאו למצוא תרופה למכתה, ובעקבות מצבה לווה כספים רבים וחובותיו השתרגו עד למעלה ראש, ואם לא די בזאת, הרי כתוצאה מהתרוצצותו בבתי החולים, הזניח אחד הילדים שלו את לימודיו, וירד וירד עד שהוכרחו לזרוק אותו מן החיידר רח"ל. היהודי אפוף הצרות רח"ל נכנס אצל מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע,  והחל לבכות בכי תמרורים על רוב צרותיו, באומרו שהוא עומד כבר על סף יאוש, ואין הוא יודע במה לטפל קודם, אם באשתו החולנית, או בחובותיו הרבים המאיימים להטריף את דעתו, או בסידור הילד בתלמוד תורה, ובכלל אינו יודע לסדר כלל את כל צרותיו ובעיותיו.  הרבי שמע בכובד ראש את סבלו של האיש, התחיל לנחמו לעודדו ולחזקו, והורה לו להמתין בחדר צדדי כדי שיוכל להתיישב במה ואיך לעזור לו. היהודי יצא מחדרו של הרבי, ונכנס להמתין בחדר שהורה לו הרבי, נטל ספר תהלים והתחיל לומר תהלים בכוונה ובדמעות שליש. והנה לפתע נכנס אליו אחד מגדולי עסקני הרפואה המפורסמים בניו יורק ואמר לו שהוא רוצה לקבל את כל התיק הרפואי של אשתו,  ולהביא את הרופאים הטובים ביותר לטפל בה. לא חלפה שעה קלה,  והנה נכנס אחד מגדולי העשירים בניו יורק ואמר לו שהוא רוצה לקבל רשימה מפורטת של כל החובות שלו, וכששמע את הסכום, הוציא על אתר פנקס טשעקים ורשם לו טשעק גדול שכיסה את כל החובות שלו,  כשמן הצד הוא הוסיף לו כהנה וכהנה שיהיה לו לאותה תקופה בכבוד.  לא עבר זמן רב, והנה נכנס אחד מחשובי המלמדים באותו חיידר שלמד הבן שנזרק ממנה, והבטיח להחזירו לחיידר ולקחת אותו תחת חסותו .

     כעבור כשלש שעות, נקרא היהודי אל הרבי, וכשהוא נרגש עד עמקי נשמתו נכנס אל חדר הרבי, ובדמעות של התרגשות הודה להרבי על מה שעשה עבורו וסידר לו את כל בעיותיו.  הרבי נהנה לראות את היהודי שמח, אך הרבי עצמו לא נרגע, ושאל את האיש "מה עוד אני יכול לעשות למענך?", היהודי השתומם לשאלתו של הרבי, ואמר בהכנעה גדולה שהוא מודה להרבי על מה שעשה עבורו, אך הרבי לא הרפה ואמר להיהודי: עד עתה גמלתי חסד עם גופך, ומה עם הנשמה? וכי בשביל נשמתך לא צריך לדאוג? – הנה מעניק אני לך בזה את כל העולם הבא שלי שנוצר ממצות גמילות חסדים זו שעסקתי בה למענך, שיהא בידך מן המוכן לאחר 120 שנה!...

    אברהם היה עמוד החסד. הוא לימד אותנו שכדי לדבוק בחסד, יש להפסיק להסתכל רק על עצמך, על הלְָך, אלא יש להסתכל על צרכי הזולת, תלך מה"לְָך" מהחשיבה האנוכית רק על עצמך, ורק אז תזכה להשלים את עצמך – "והיה תמים".

     "אשל בבאר שבע" דרשו חז"ל כנוטריקון של "אכילה, שתייה לוויה".

     בכוח יש תבונה שאינה נופלת מהתבונה של אי השימוש בו"

הבטלן (פרפראות וגימטריות, עלון 375)

     מסופר על איש צעיר ובטלן, שחיפש אחר דרכים קלות להשגת אוכל ללא מאמץ. יום אחד, בזמן חיפושיו אחר מזון,  ראה הבטלן עצים עם פירות עסיסיים ומפתים בתוך שטחו של מטע. הוא הסתכל סביב כדי לוודא שאיש לא שומר על העצים, ואז החליט לחטוף במהרה כמה שיותר מפירותיהם. ברגע שהחל הבטלן לטפס על אחד העצים, הבחין בו הבעלים של המטע, שהיה קשיש וחלש, והחל להתקדם לעברו באיטיות עם קילשון בידו כדי לסלק אותו. הבטלן הבחין באיש הקשיש ובקילשון החד שבידיו, לכן הוא קפץ מיד לאדמה ורץ להתחבא ביער הסמוך למקום.

     כעבור כמה זמן שבו הלך ביער עם בטן ריקה, ראה הבטלן שועל שגרר את עצמו על שתי רגליו הקדמיות. רגליו האחוריות של השועל היו שבורות, והבטלן שאל את עצמו "איך השועל הזה יכול להמשיך לחיות כך? הרי הוא צריך לצוד מזון כדי להישאר בחיים, ובנוסף, הוא לא יכול לברוח מפני טורפים אחרים!" לפתע הגיח זאב ענק מבין העצים עם חתיכת בשר בפיו. כל חיות היער ברחו מפניו, ארנבים, סנאים ושאר יצורים קטנטנים, אך השועל לא יכול היה לברוח. הבטלן שיקשק מפחד בעצמו והחל מיד לטפס על העץ הקרוב ביותר. כשהגיע לענף שעליו יכול היה לשבת,  ראה שהשועל אפילו לא מנסה לברוח, אלא ההפך, הוא גרר את עצמו לכיוון הזאב! מה שקרה אז הדהים את הבטלן –הזאב השאיר את חתיכת הבשר לפני השועל והלך לו. השועל החל לאכול בהנאה את חתיכת הבשר, ובאותו הרגע הבטלן הבין דבר שהפיח בו תקווה; "זהו סימן משמים!" הוא חשב, והרגיש שיד א-לוהים התערבה במקרה. אם דבר שכזה קרה אז הרי שלקב"ה יש תוכנית עבור כל יצור חי, כך שחייבת להיות תוכנית א-לוהית גם עבורו, ובקרוב מאוד יקרה לו נס דומה.

     הבטלן ירד מן העץ, התיישב לצד שביל שעבר בתוך היער וחיכה, כמו השועל המסכן, שמישהו יבוא ויאכיל אותו. הזמן עבר, והבטלן המשיך להסתכל ימינה ושמאלה להמשך השביל, מבלי לאבד תקווה. הוא ישב שם יומיים שלמים מבלי לאכול, עד שלבסוף החליט שהקב"ה אינו רחום כמו שחשב, אלא אכזרי משום ששכח ממנו לגמרי. עם בטן ריקה התחיל הבטלן ללכת לאורך השביל ללא מטרה וללא תקווה.

     כעבור מספר שעות פגש הבטלן איש זקן שנסע בכרכרה וביקש ממנו עזרה. האיש הזקן היה אדיב מאוד, וחלק איתו מזון ומים. הבטלן הודה לו ובזמן שאכלו יחדיו, הוא סיפר לו על המקרה שראה ביער. כשסיים את הסיפור, שאל הבטלן את האיש הזקן: "איך יכול להיות שא-לוהים מראה רחמים לשועל מסכן, אבל גורם לי לגווע ברעב במשך ימים שלמים באכזריות שאין כמותה?"  האיש הזקן חייך ואמר: "צדקת בכך שהא-ל הוא רחום, ושיש לו תוכנית עבור כולם. גם עבורך יש לא-ל תוכנית, אך לא הבנת נכון את הסימן שהוא שלח לך..." "למה אתה מתכוון?" שאל הבטלן את האיש הזקן, אשר השיב לו: "א-לוהים לא רצה שתהיה כמו השועל. הוא רצה שתהיה כמו הזאב! ·

     לכל אחד מאיתנו ה' נתן כוח מסוים, והוא מספק לנו שלל רמזים כדי שנדע כיצד להשתמש בו. אסור לנו לראות את עצמנו באור שלילי, אלא תמיד באור חיובי. אתה אינך שועל שאיבד את רגליו, אלא אדם שיש כוח במותניו, ולכן עליך לראות את עצמך כאדם חזק שביכולתו לעזור לאחרים, כולל לעצמך. אל תעשה את הבחירה הקלה בחיים– עשה את הבחירה הנכונה."

     לפתע הבין הבטלן שהאדם הזקן שאיתו דיבר וחלק עימו מזון הוא אותו קשיש שממנו הוא ברח יומיים לפני. בתחילה הרגיש רע, אך מיד ידע מה עליו לעשות; הוא התנצל והבין שאין ביכולתו של הקשיש לטפס על העצים שבחווה שלו עצמו על מנת לקטוף את פירותיהם, לכן הציע לו את שירותיו, בתמורה לאפשרות לאכול מפירות העצים. מאותו רגע ואילך, עזר הבטלן לחוואי הקשיש ונהנה מבטן מלאה מדי יום ביומו – הוא גילה כיצד ביכולתו לעזור לאחרים, וגם לעצמו...

 "אמר רבי חלבו לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (תוס' פסחים קז ד"ה בסמוך(.

     בדיעבד או בשעת הדחק אפשר להתפלל עד כרבע שעה לפני צאת הכוכבים עד כ 13 דקות לאחר שקיעת החמה (הגריש"א הובא בספר תפלה כהלכתה פרק ג מה') (שו"ע רלג א, משנ"ב שם ס"ק יד(.

     בזמן שהשעה דחוקה מתפללים תפילה מנחה קצרה, דהיינו החזן מתפלל שמו"ע בקול רם מיד לאחר קדיש עד אחר קדושה (שו"ע ערוה"ש רלב ו(.

     זהירות בתפילת מנחה: יש שכתבו הטעם לזהירות בתפילת מנחה לפי שהיא היתה התפילה הראשונה שאדם הראשון התפלל לאחר שנוצר (מדבר קדמות מע' תפילה בשם האר"י ז"ל(.

זכות השתיקה  (השגחה פרטית, עלון 25)

     השכנים שלנו, בבניין בני ברקי טיפוסי, ידעו שאנחנו עומדים לנסוע לחו"ל, להשתתף בשמחה משפחתית. בא השכן, דפק בדלת ביתנו, ושאלתו בפיו: "אולי לכבוד החתונה של בננו למזל טוב, תוכלו לתת לנו את הדירה לשבת אופרוף, השבת של העליה לתורה?" אמרתי שאחשוב, ועוד מעט אחזיר לו תשובה. מצד אחד רציתי לתת את הדירה. זו מצווה גדולה ועזרה של ממש, וגם בסופו של דבר ארוויח מכך, בחינת 'שמור לי ואשמור לך'. היום אני נותן לו את הדירה, ומחר, כשאני עושה שמחה, הוא נותן לי. מצד שני, והצד השני הזה היה חזק מאד - איננו עוזבים את הדירה רק למשך שבת אחת. אנו עוזבים לחו"ל למשך שבוע ימים, מתאמצים לצאת מבית מאורגן ומסודר במיוחד, כדי שיהיה לנו נעים לחזור. כשעוזבים בית למשך שבוע, רוצים לדעת שנחזור לבית בדיוק באותו מצב שעזבנו אותו. חשבתי, חשבנו, שקלנו את הצדדים ולבסוף החלטנו שהצד הראשון יגבר. אנחנו ניתן את הדירה, נזכה במצווה, ונרוויח גם יחסי שכנות משופרים.

     באותו שבוע פיזזו כולם. אנו רקדנו בחתונה בחו"ל, שכנינו ואורחיהם בחתונה בבני ברק, ואחרי שבוע עמוס חוויות חזרנו אל ביתנו עייפים אך מרוצים. רק פתחנו את דלת הבית וריח עז היכה באפנו. עמדנו משתוממים, מסתכלים זה על זה ולא יודעים מה לחשוב. הבית נראה מסודר להפליא. האורחים שהיו כאן השאירו את הדירה ממש כמו שקיבלו אותה, אבל הריח, הריח... מאיפה הוא? התשובה הגיעה מהמקרר. גל ריח נורא נדף ממנו ברגע שפתחנו אותו. התברר שהמקרר היה מנותק מחשמל במשך חמישה ימים. כל המאכלים התקלקלו ונרקבו, ואת כל הבשרים הקפואים הוצרכנו לזרוק. אמדתי את ההפסד בכארבע מאות שקלים. עם ההפסד התמודדתי איכשהו, שיהיה לכפרה, אבל הריח... הוא לא מיהר לעזוב את ביתנו. ניסינו כל מיני רעיונות להתמודדות עם התופעה. המפעלים למפיצי ריח התעשרו על חשבוננו, ועם כל זה החלטנו החלטה נחושה: לא מספרים לשכנים את מה שקרה. הם לא יודעים שהאורחים ניתקו לנו את המקרר בבלי דעת, ואנחנו לא נלך ונעכיר את מצב רוחם אחרי השמחה ששרתה במעונם.

     בסייעתא דשמיא, גם לסבל של הריח נגזרה קצבה, וכעבור כמה חודשים (!) נעלמה התופעה. כעבור חצי שנה מאז, מתקשרים אלינו מארגון חסד שעורך הגרלה סינית, ארגון שפועל גדולות ונצורות, ומציעים לנו להשתתף בזכויות העצומות שנעשות על ידם. הציעו לי לקנות כרטיס הגרלה שנכנס לכל הפריטים המוצעים, וקניתי. לא כי חשבתי שאגריל משהו, אלא כי רציתי לזכות במצוות צדקה.

     אחרי שבועיים מתקשרים מארגון החסד. "כבר תרמנו", הזכרתי. "איננו מתקשרים להתרים", עונים לי, "עכשיו מבשרים לכם על הזכיה המאושרת. זכיתם בפריט 408 ,מקרר מדגם חדש בשווי אלפי שקלים!" נדהמתי. איני רגיל לזכות בהגרלות. אין לי מזל לעניין זה. אבל הפעם הזאת, ידעתי כי לא המזל שיחק כאן, אלא החלטתנו האיתנה לשמור על שתיקה, לקבל את הנזק שהוסב לנו מניתוק המקרר, ולא להעיב על השמחה של השכנים. זכות השתיקה עמדה לנו, מקרר כנגד מקרר, בהשגחה פרטית מופלאה.

 אמר רבי יצחק איזיק מזידיטשוב: צו החיים הוא: תן וקח. כך נברא העולם, שכל אדם יהיה משפיע ומקבל. ומי שאין בו שניהם כאחד, הריהו אילן סרק...

    האדמו''ר ה''בית ישראל'' מגור היה אומר בדרך צחות: מנין שאסור לעבור ברמזור אדום? שנאמר: ''ויאמר אליו אדום לא תעבור בי'' (במדבר כ יח).

      "התורה אומרת 'וילך למסעיו' – נדמה לאדם שהוא הולך למסעיו , לצרכיו האישיים, אך האמת היא שמוליכים אותו מן השמיים לצורכי שליחותו בעולם" (הבעש"ט)

     ״וילך אברם כאשר דיבר אליו ה׳״ (בראשית יב,ד). אף שנאמר לו לך-לך, "להנאתך ולטובתך", הכתוב מעיד על אברהם שלא הלך אלא מפני ציווי ה׳. (רבי אברהם מסוכוצ׳וב)

חוזר בתשובה (בית זכריה, עלון 227)

     נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה, בחתונה מצומצמת מאוד. מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים. וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.  למדתי בכולל רגיל, כדי להיות חלק מהציבור החרדי. שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה. איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה. ואז התברר לי שאין לי למי. ההורים של רעייתי ושלי לא דיברו אתנו וכך כל בני המשפחה.  חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.  היו לי חברים לכולל. לא חברים שלי ממש. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, החלטתי להתקשר לחברותא שלי ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת ". השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק. ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.  ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אמרו מזל טוב וחלקם הלכו עוד לפני הקידוש. אלה שנשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי, וכך נגמר הקידוש.

     כעבור שנה וחצי נולד בני. גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר. ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו. ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי. חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית. עשינו בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

     קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו . בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו מאד. לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה. אני חייב לציין שקיבלו אותם בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו . וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?  

     ערב אחד, צלצול בדלת. בדלת עמד אברך צעיר. "שלום", אמרתי. "שלום, אפשר להיכנס"? "בבקשה", אמרתי.  הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"? "אני אמור לזהות"? "כן, אני אחיך הקטן". "מומי"? "כן, אני מומי". מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו. " לפני כמה זמן חזרת בתשובה"? "שלוש שנים"."אז למה לא יצרת קשר"? "לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא". "למה שלא אהיה מעוניין"? "כי ניתקת כל קשר עם המשפחה". "נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון". "אני לא יודע" . "ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר". "מעניין למה איתי לא ניתקו"."באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר". "לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר" . "אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי.  אין שום דרך אחרת להסביר זאת. "אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"? "ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים, אתה לא מבין מה עברתי". "אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"? "אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה" . "אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"? לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו. "רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע לרצות ולפייס אותם"? "על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע" ? "לא. לא עשית משהו רע, אבל..." "אבל מה" ? "הם חשבו שעשית משהו רע". "זו בעיה שלהם. לא"? "כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..." "כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."? "הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"? "ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת" ? "נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה". "אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי. "ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים, מהמשפחה, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד" . הם חתכו והפקירו אותי. " מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי.  שכחתי לספר לך, התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ואבא שהלך אחריה ושומר שבת תפילין וכשרות". העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

     שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.  לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי. מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.  ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.  בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.  והתוצאה החשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור. כגודל הפחדים שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם.  כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.

     ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי. עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת. במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות . 

אדם עסוק לא בהכרח מקדם את עצמו למקום כלשהוא.

       אם איננו משתנים, איננו גדלים, למעשה איננו חיים.

       גם כשהעתיד נראה כמו מבוי סתום, תמיד יש דרך אחרת.

      גם עם פועלים לפי החוקים, ההצלחה לא תמיד מובטחת.    

חוזר בתשובה (בית זכריה, עלון 227)

     נולדתי כחילוני לכל דבר. למדתי בתיכון, שרתתי בצבא, ובערך בגיל 25 חזרתי בתשובה לאחר שהשתתפתי בסמינר של 'ערכים'. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי עם בעלת תשובה, בחתונה מצומצמת מאוד. מכיוון שהמשפחות שלנו משני הצדדים התנגדו בכל תוקף לצעד שעשינו, הם פשוט ניתקו אתנו קשר. אני חייב להודות שזה לא היה פשוט בכלל, אך משמצאנו את האמת ידענו שלא נוכל לעזבה לעולמים. וכאן אני מגיע להתמודדות הגדולה שלנו.  למדתי בכולל רגיל, כדי להיות חלק מהציבור החרדי. שלוש שנים לאחר נישואינו נולדה בתנו הבכורה. איך עזבתי את בית החולים לאחר הלידה. אב צעיר ומאושר. רציתי להתקשר למישהו לספר את הבשורה הנפלאה. ואז התברר לי שאין לי למי. ההורים של רעייתי ושלי לא דיברו אתנו וכך כל בני המשפחה.  חשבתי שזה לא נורא. נספר לחברים. ואז התברר לי שאין לנו חברים. עם החברים של פעם ניתקנו כל קשר ועם החברים של היום... זהו, שפתאום קלטתי, שאין לנו דבר כזה, חברים של היום.  היו לי חברים לכולל. לא חברים שלי ממש. למדתי איתם בחברותות והתווכחתי איתם בלימוד, החלטתי להתקשר לחברותא שלי ואמרתי לו, שנולדה לי בת. הוא הגיב ב"מזל טוב מזל טוב, הרבה נחת ". השתרר שקט. רציתי לומר לו שאני נרגש מאוד, אבל קלטתי שזה ממש לא לעניין. הוא היה אברך רציני מאוד ולא נראה לי, שיתעניין בהתרגשות שלי. הוא שאל אותי אם הכל עבר בסדר, ואני אמרתי לו שכן. ושוב אמר "מזל טוב מזל טוב", וניתק. ואני נשארתי לבדי בעולם, מבלי יכולת לחלוק את האושר שלי עם איש. אפילו לא עם רעייתי שהייתה בבית החולים.  ביום שלמחרת, קראתי שם לילדה בעלייה לתורה. כולם אמרו "מזל טוב מזל טוב", ואף אחד לא הכיר אותי. כמה שבתות לאחר מכן עשיתי קידוש בבית הכנסת, אמרו מזל טוב וחלקם הלכו עוד לפני הקידוש. אלה שנשארו, עשו קידוש ואכלו קצת. אף לא אחד דיבר איתי, וכך נגמר הקידוש.

     כעבור שנה וחצי נולד בני. גם כאן לא היה לי למי בדיוק לספר, ומכיוון שעברתי כולל, גם לחברותא החדש שלי לא הרגשתי בנוח לספר, כי לא ממש תפסנו קשר. ביום שישי סיפרתי לאחד מהשכנים שלנו שנולד לי בן, והוא הגיב כצפוי ב"מזל טוב מזל טוב" ושאל איפה ה"שלום זכר". מסתבר ששכחתי מהדבר הזה. הוא שלח אותי לאיזה גמ"ח של ארבעס, ואני עשיתי קניות על אף שידעתי בתוך תוכי, שאין סיכוי שיגיעו. ביקשתי שיכריזו בבית הכנסת על השלום זכר. זו הייתה שבת קייצית. סעודת השבת מסתיימת מאוחר. הגיעו חמישה אנשים לשלום זכר של הבן שלי. חרדה גדולה מילאה אותי בנושא הברית. עשינו בבית הכנסת מיד לאחר התפילה. הזמנו רב חשוב להיות סנדק והצלחנו שיהיו יותר ממניין בברית ובסעודה. לא קיבלנו שום מתנות. מה שכן, ארגון חסד מהשכונה שלח אוכל לשבת ונערה שתסייע לרעייתי. מעולם לא שכחנו זאת.

     קשה לי לתאר את התמודדותנו. נולדו לנו שבעה ילדים ואיכשהו הפכנו למשפחה, וזה הפיג את הבדידות, ואני חייב לציין שזה הציל אותנו מהשממון שהיינו בו . בנושא קבלת הילדים לת"תים, לא ארחיב את הדיבור. חששנו מאד. לא היה אפילו מי שידבר בעדנו, אני גייסתי את האברכים בכולל, והם נחלצו לעזרה. אני חייב לציין שקיבלו אותם בלי פרוטקציה, רק על סמך עדות האברכים והתרשמות המנהל מהבית שבנינו . וכאן אני מגיע לעיקר סיפורי. הכוונה לבר המצווה של הבן הבכור שלי. מאד פחדתי מהרגע הזה. תאר לעצמך אדם שצריך לפחד משמחה כזו גדולה. ייגעתי את מוחי, מה אני עושה שלילד שלי תהיה בר מצווה יפה ושמחה? מה אני עושה? למי אני פונה?  

     ערב אחד, צלצול בדלת. בדלת עמד אברך צעיר. "שלום", אמרתי. "שלום, אפשר להיכנס"? "בבקשה", אמרתי.  הוא התיישב בסלון ומיד שאל: "אתה מזהה אותי"? "אני אמור לזהות"? "כן, אני אחיך הקטן". "מומי"? "כן, אני מומי". מומי היה בן עשר כאשר חזרתי בתשובה. מאז נותק הקשר עם משפחתי, ולא פלא שלא הצלחתי לזהותו. " לפני כמה זמן חזרת בתשובה"? "שלוש שנים"."אז למה לא יצרת קשר"? "לא חשבתי שאתה מעוניין, האמת שגם כעת בקושי העזתי לבוא". "למה שלא אהיה מעוניין"? "כי ניתקת כל קשר עם המשפחה". "נו, באמת", אמרתי. "אתה יודע שזה לא נכון". "אני לא יודע" . "ברגע שחזרתי בתשובה הם ניתקו איתי כל קשר". "מעניין למה איתי לא ניתקו"."באמת מעניין", אמרתי. "אולי הם לא רצו לחזור על הכאב שהיה איתי, והחליטו לשמור אתך על קשר". "לא, דני", הוא אמר. "זה לא שהם שומרים על קשר קלוש. הם ממש בקשר יום–יומי, עוזרים ותומכים ואוהבים ומכבדים. אני מתפלא על מה שאתה אומר" . "אבל זו האמת", אמרתי וחשתי כאב גדול, על תחילת ההבנה שלא זו בלבד שניתקו איתי קשר, פשוט הפלו אותי.  אין שום דרך אחרת להסביר זאת. "אני לא מבין", שמעתי עצמי אומר מתוך כאבי, "אבא ואמא פשוט נתנו לך לחזור בתשובה, ולא אמרו מילה"? "ברור שלא", אמר אחי. "הם נלחמו בי בצורה שלא תיאמן. אני חושב שהם פעלו בצורה הרבה יותר נחרצת ממך ואפילו היו רגעים של איומים, אתה לא מבין מה עברתי". "אז איך הם בסוף הסכימו לחזרה שלך בתשובה"? "אני לא יודע איך", אמר. "אבל זה פשוט קרה" . "אז זהו, שאצלי זה פשוט לא קרה. כעת הבנת את ההבדל"? לאחי לא היה מה לענות, ואני עוד הייתי בסוג של הלם וכאב, לפיכך שתקנו. "רגע אחד", אומר פתאום אחי, "מה עשית כדי לשכנע לרצות ולפייס אותם"? "על מה היה לי לפייס אותם"? שאלתי "עשיתי להם משהו רע" ? "לא. לא עשית משהו רע, אבל..." "אבל מה" ? "הם חשבו שעשית משהו רע". "זו בעיה שלהם. לא"? "כמו שאני רואה זו הבעיה שלך. לא שלהם..." "כן, אבל הם לא יכלו להבין שזו זכותי לחזור בתשובה..."? "הם יכלו, אבל הם לא השתמשו ביכולת הזו שלהם, ואתה זה שהיית צריך לפייס אותם. הם ההורים שלך. אתה רוצה להגיד לי שלא עשית כלום כדי לפייס אותם"? "ממש לא", אמרתי. "הייתי פגוע מהיחס שלהם, הם שנתנו לי בילדותי לעשות כל דבר אסור, פתאום כשהפכתי לחרדי, החליטו להילחם נגדי? אתה היית נוהג אחרת" ? "נהגתי אחרת", אמר אחי. "שנה שלמה ירדתי על ברכיי וניסיתי לרצות אותם. הבטחתי שהם לא יפסידו מזה ורק ירוויחו. עשיתי את כל מה שיכולתי, ורק לאחר שנה התפייסנו והם השלימו עם זה". "אני לא מבין איך היית מסוגל", אמרתי. "ואני לא מבין איך אתה היית מסוגל להיפרד מההורים, מהמשפחה, מהאחים שלך וממני בגלל ענייני כבוד" . הם חתכו והפקירו אותי. " מה שתגיד", אמר אחי, ושנינו ידענו שהוא צודק. "בתכל'ס אני חי איתם בשלום, הם תומכים כספית בי וברעייתי.  שכחתי לספר לך, התחתנתי לפני שנתיים ויש לי ילד. ותתפלא, גם אבא ואמא התחזקו בדת. זה התחיל מאמא שנראית ממש חרדית. ואבא שהלך אחריה ושומר שבת תפילין וכשרות". העולם התהפך עלי. לא האמנתי שאני שומע את מה ששמעתי.

     שוחחנו עוד ועוד. התברר שאחי מעורב עם כל הקהילה החרדית. בברית של בנו השתתפו כמאתיים אברכים ורבנים. חלקם חוזרים בתשובה וחלקם חרדים מלידה. שנינו עשינו אותו התהליך ואיפה אני ואיפה הוא.  לא אאריך בדברים, קבענו לשמור על קשר והתחלנו להיפגש בקביעות. בתחילה היה קשה לי להודות באמת, אך בזכות האישיות שלו נפקחו עיניי. מסתבר שאני זה שנתקעתי לכל אורך הדרך, גם בניתוק מהמשפחה וגם בחיבור לחברה החרדית והוא פשוט זרם לכל אורך הדרך. גם לא ניתק את יחסי המשפחה ואפילו סחב את המשפחה אחריו וגם התחבר ללא קושי לחברה החדשה.  ככל שהיה קשה לי להודות בזה, זה דווקא הרגיע את כל המרמור הגדול שהיה בי. וככל שהבנתי שהאישיות שלי נוקשה יותר ומתקשה להתמודד עם שינויים ביחסים בין–אישיים, כך הצד הפגוע שלי התרפא יותר ויותר.  בעזרת אחי הקטן מצאנו דרך להתפייס עם המשפחה. הילדים שלי זכו להכיר את סבא וסבתא (בעקבות העבודה היפה שעשה אחי). נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות.  והתוצאה החשובה הייתה, חגיגת בר–המצווה של בני הבכור. כגודל הפחדים שלי, כך גודל השמחה שהייתה שם.  כל משפחתי הייתה שם וכל אלה שלא ידעתי שהם חבריי.

     ישבתי שם על שולחן הכבוד, לימיני אבי שיחי', לשמאלי רב חשוב ביותר, ומשני הצדדים רבנים ואנשי חינוך. ראיתי את פניו של בני קורנות מאושר, חשתי מכובד ושייך לחברה שבה אני חי כל כך הרבה זמן. הרגשתי שמחה שכמותה לא הרגשתי מעולם וידעתי, שהגיע קץ הבדידות שכפיתי על עצמי... בעצם מאז ילדותי. עשרים שנה לאחר ששבתי בתשובה – ידעתי אמנם מאוחר – שכעת זו תשובה שלמה ומושלמת. במקביל עשיתי כמה צעדים בעצת אחי שגרמו לי להבין, שאני מוקף בחברים רק שאישיותי לא נתנה להם להתחבר אלי. עבודה קשה עשיתי במשך השנה ההיא, אך היו לה תוצאות . 

אומץ הוא לא היעדר פחד, אלא החלטה שיש משהוא אחר שחשוב הרבה יותר מהפחד.

     בכל פעם שהצרות שלך מטרידות אותך, אמור תודה על כל הצרות שאין לך.

     בלתי ניתן לערוך ברית ללא כריתה. כלומר, לא ניתן לכרות ברית בין בני זוג, שני חברים, מפלגות ומדינות, בלי שכל אחד מהצדדים ”כורת“ וחותך משהו מהאגו שלו. אם כל צד מתבצר בעמדתו ואינו מוכן לוותר על עקרונותיו – הדרך לשלום רחוקה מתמיד. ברית אמתית יכולה להתקיים רק כאשר כל אחד מביע נכונות לצאת מאזור הנוחות בו הוא היה עד היום, ולוותר על דברים שהיה רגיל אליהם. זו משמעות צמד המילים ”כריתת ברית“. ברית אמתית יכולה להיעשות רק כאשר כל צד ”כורת“ משהו מעצמו. זו גם הברית בין הבורא לעם ישראל. העם היהודי נקרא ”יהודי“ על שמו של יהודה, בנו של יעקב אבינו. אמו – לאה - קראה לו כך ואמרה: ”הַפַעַם אֹודֶה אֶת ה‘, עַל כֵן קָרְאָה שְמֹו יְהּודָה“. מהותו של עם ישראל היא ההודאה וההודיה לבורא עולם. כשאדם מודה למי שהיטיב עמו, הוא במובן מסוים ”כורת ברית“. מדוע? משום שטבע האדם מקשה עליו להודות, שהרי כשאדם מודה למישהו ואומר לו ”תודה“, הוא בעצם מצהיר חד-משמעית שהוא היה מוגבל בנושא מסוים והוזקק לעזרה. כשאדם פועל נגד טבעו והוא ”מודה“, הוא בעצם ”כורת“ חלק מעצמו, מוריד מהאגו של עצמו. (הגר“א בביאורו לספר יצירה)

    ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.

הדור יורד? (קו החסד)

     הם 10 תלמידי ישיבות שכל אחד לומד בישיבה קטנה אחרת, ועולים באלול הקרוב לשיעור ג ישיבה קטנה. הם למדו ביחד בתלמוד תורה, "דרכי חיים" באופקים, והחליטו להיפגש ביום רביעי כ"ח תמוז תשע"ט, למפגש בכותל המערבי לרבע שעה, ולאחר מכן לעשות קארטינג, (רכבי מרוץ).

     כאשר יורדים קבוצת הבחורים את המדריגות לכיוון עמדות השמירה של הכותל המערבי, מבחין אחד הבחורים אלעזר כהן, שיושבת אישה חרדית מבוגרת וממררת בבכי. הוא ניגש אל האישה, ושואל אותה מה קרה? האישה עונה:"איבדתי את הארנק שלי בגאולה, היה שם כסף, תעודת זהות, כרטיסי אשראי, והרבה מסמכים חשובים".

     תלמיד הישיבה אלעזר כהן, אומר לה: אל תדאגי, תלכילשתות כוס מים, אנחנו כאן עשרה בחורים וניסע לגאולה לחפש לך את הארנק". כך מספר כהן בשקט ובנינוחות בשיחה עם הרב יונתן שטנצל מקו המשניות והחסד "אמר אביי".

     כל הבחורים שרק הגיעו עכשיו לכותל, מחליטים לעשות חסד עם האישה, ועולים על קו 1 ונוסעים לגאולה. הם מתחלקים לקבוצות, ונכנסים מחנות לחנות, מחפשים בלוחות המודעות, עברנו חנות אחרי חנות, וככה בסייעתא דשמייא, לאחר כעשרים דקות, אחד מהחנויות אומר, הייתה אישה מבוגרת ששכחה את הארנק שלה, מסרנו את הסימנים של הארנק, שמסרה לנו האישה וקיבלנו את הארנק.

     בסייעתא דשמייא, הגיע ישר אוטובוס קו 1 חזרנו לכותל, מצאנו את האישה שלא הפסיקה להודות ולברך אותנו. ואנחנו התחלנו למהר להתפלל בכותל כי אנחנו באיחור של חצי שעה, , וליסוע לכיוון הקראטינג, מישהו מציע לנו טרמפ לכיוון תלפיות עם רכב מסחרי שהוא הגיע".

     הרב שטנצל שהתרגש מאוד מהסיפור סיכם: רק בגלל הסיפור הזה, המשיח חייב לבוא, שיתבטל תשעה באב, זה פשוט לא להאמין, אומרים שהדור יורד,איזה דור נפלא שמוכנים ללכת בשביל אישה אנונימית איזה סיפור מחזק, אשריכם!

אמרו חז"ל: "מות וחיים ביד הלשון". שכן תיבת "בגללך", בגימטרייה: "פה". כלומר, בגלל הפה יזכה האדם לחיים, וכך גם אמר אברהם לשרה שעיקר חיותו תלוי עתה באופן דיבורה: "וחיתה נפשי בגללך". 

     אנשים אוהבים לשמוע ולקבל דווקא מאדם שיש לו אלפי זהב וכסף... לא בכדי אמרו: "בעל המאה הוא העל הדעה" זה שהוא "בעל המעה" - סוג מטבע שהיה נפוץ בתקופתם "הוא בעל הדעה" זהו האדם שהחברה מחזיקה ממנו לחכם... וכולם מכופפים עצמם לדעתו...

       בזמני לחץ, תמיד אפשר לצוף - רק להחזיק את הראש מעל המים.

    זכרו: את התיבה בנה אדם חסר ניסיון לחלוטין, את הטיטניק בנו מקצוענים.

האגדה על מרק הכפתורים

קבצן אחד נדד בדרכים. בלילה הוא הגיע לעיירה. היה לו קר, הוא היה עייף ומאד מאד רעב. נקש על הדלתות, אבל אף אחד לא פתח לו, לא הכניס אותו להתחמם ליד התנור, לא הציע לו מיטה לשים את הראש ולא נתן לו פרוסת לחם לאכול.

עד שעלה לו רעיון כזה של חכמת נוודים. הוא הכריז שיש לו מתכון סודי ל"מרק כפתורים". ? האנשים הסתקרנו, ורצו מאד לראות את הקסם: איך אפשר לעשות מרק מכפתורים.

"אני צריך רק סיר גדול, אש ומים", אמר הקבצן. הוא תלש כפתור מהמעיל המרופט שלו, וזרק אותו לתוך הסיר המבעבע. בחש, טעם, רחרח, ופסק: "חסר משהו". האנשים כל כך רצו לראות את התוצאה ולטעום מהמרק, שכולם התנדבו להביא את המצרכים החסרים. וככה כל אחד רץ הביתה והביא משהו לסיר הגדול: תפוחי אדמה, בצל, עוף, תבלינים – עד שהמרק היה מוכן...

הקבצן אכל מרק חם והלך לישון שבע, ואנחנו קיבלנו שיעור לחיים: לפעמים חסר לנו רק הכפתור הקטן שישכנע אותנו שאנחנו יכולים. יש לנו את כל הכוחות להיות יהודים טובים, ללכת לשיעור תורה קבוע, להקפיד במיוחד על מצווה שמדברת אלינו, לתת צדקה ולעזור לאחרים.

מה חסר לנו? כפתור קטן שיגרום לנו לבשל את המרק? – ראש השנה שעומד בפתח הוא הכפתור. אם נתבשל בו טוב ונשתדל, נוכל לשבוע מהמרק הזה כל השנה.

ב' חשון ה'תש"פ




בדורות הקודמים נדרשו יהודים לעמוד בניסיונות של עוני, מחסור, מחלות וגזרות קשות. בדור שלנו נדרש היהודי להתמודד עם מתק השפתיים של המדע, עם הרציונאליות ועם חוסר הרצון להיתפס לא מתקדם, לא מעודכן".

          בעוד שהגוי מאמין שהקב"ה הוא זה שברא את העולם,       הרי שכבר אמר דוד המלך עליו השלום: "רם על כל גויים השם". הגויים טוענים ש"על השמיים כסאו" – השם הוא רם ונישא ואינו מנהל את העולם בכל רגע ורגע. ואילו היהודים – להבדיל אלף אלפי הבדלות – אומרים "ומלכותו בכל משלה.

בשביל להתחיל שנה טובה, די במעשה אחד טוב.  מהפכה גדולה עושים בצעד אחד. אדם חכם הוא זה שיודע להתקדם בהדרגה ולא לשבש את המערכת כולה בתמורות קיצונית. חז"ל קראו לזה: "קביעות". מעשה טוב אחד אבל קבוע, יכול לשנות את החיים מהקצה אל הקצה.

"גישה נהדרת הופכת למצב רוח נהדר, שהופך ליום נהדר, שהופך לשנה נהדרת, שהופכת לחיים נהדרים" 

ה"קצות" האחרון  (מאורות הדף היומי, גליון 1055)

     אחד הסיפורים הממחישים יותר מכל את הרדידות הרוחנית הנוראה ששררה בארצות הברית של אמריקה לפני עשרות שנים, מתמקד באותו יהודי שהיגר לארצות הברית והתארח אצל קרוביו. ביום הראשון לשהותו, הוצע לו כוס קפה מהביל, והוא , כדרכו בנדודיו, שאל: החלב שבקפה, חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם?. חלב עכו"ם, השיב בעל הבית ובלא טרוניה השיב את הכוס למטבח. רצונו של אדם - כבודו.

     למחרת שב בעל הבית והגיש בפניו כוס קפה. זרחו פניו של האורח, בוודאי טרח המארח להשיג עבורו חלב ישראל, אך מתוך זהירות שאל: החלב שבקפה,  חלב ישראל הוא או חלב עכו"ם? חלב עכו"ם השיב בעל הבית בניחותא. תמה האורח: וכי אינך זוכר שאמש... זוכר, גם זוכר, קטעו בעל הבית, אבל כבר שהית יום תמים באמריקה, והייתי בטוח שתיאות לשתות חלב עכו"ם...

     באותה תקופה נהרו יהודים רבים, שבעי תלאות ונדודים, מלחמות ופוגרומים, אל ארץ החלומות,  ארץ החופש, ושכרון החירות הכה בחושיהם וסימא את עיניהם, עד שכמעט אי אפשר היה לזהות בהם כי יהודים המה.  באווירה שכזו הילכו לתומם שני אנשים בחוצות ניו יורק. מכל עבר התנשאה אמריקה הגדולה, שהיתה נתונה בצילם של בנייני ענק שדקרו את צחור השמים פסעו השניים, הגאון רבי אליהו מאיר בלוך זצ"ל,  ותלמידו הצעיר הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל.  בליבו של רבי אליהו מאיר התרוצצו הרהורים ומחשבות: כאן, בעין החמריות, במוקד הגשמיות,  תקום ישיבה! עשנה של ישיבת טלז מיתמר בשמי אירופה הדוויה, ועל אפרה ועל חרבותיה קום תקום ישיבה ביבשת אמריקה.

     עודו מהרהר הגיעו השניים למחוז חפצם, חנות ספרי קודש. יהודי חביב בעל פנים עגלגלות קידם את פניהם בלבביות, ומשראה רבנים הדורי פנים לפניו, החל להשיח בפניהם בפנים קודרות על המצב הרוחני העגום שבו שרויה יהדות אמריקה, ומבלי משים חיווה בצער רב את דעתו המלומדת,  כי חלף-עבר לו עידן הישיבות, המהוות בית גידול לבני תורה. כאן אין תורה!!!  לבסוף נזכר כי הוא משמש גם כמוכר ספרים. -  במה אוכל לסייע? -  חפצנו לקנות ספר "קצות החושן ". המוכר נדרש לאמץ את זכרונו תוך כדי דפיקות קצובות על השולחן, 'קצות, קצות, קצות', ולבסוף ננער ממקומו, התקדם אל קצה החנות כשהוא גורר אחריו סולם עץ גדול, הציבו, העפיל עליו למרומי החנות, ולאחר מספר דקות של פשפוש ומשמוש , שב מאובק כשבידיו ספר מאובק עוד יותר.  הוא התייצב מול הקונים, אך לא מסר את הספר לידיהם. הוא עצם את עיניו, לפת את ה"קצות" בשתי ידיו, הצמידו אל ליבו ודמעות זלגו על לחייו.  הוא הביט חליפות בספר ובשני הקונים, התיישב על כסאו, פתח את ה"קצות", סגרו, ונעמד שנית.  ניכר היה עליו כי הוא מתרגש מאד.

     אנשים יקרים, אמר להם בקול שנוק. אני שותף כעת לאירוע בעל חשיבות היסטורית. אנו, במו ידינו,  מנידים את כנפי ההיסטוריה, יוצרים את המשק.  הרגע הזה לא ישוב עוד לעולם. זוהי הפעם האחרונה שספר "קצות החושן" נמכר ברחבי ארצות הברית של אמריקה!!! זהו ה"קצות" האחרון בכל היבשת.  אין ולא יהיו יותר ספרים כאלו, אין ולא יהיו אנשים הזקוקים לספרים שכאלו. אתם, איפוא, מבצעים ברגע זה פעולה שיש בה משום נקודת ציון הסטורית בחיי האומה היהודית. שמרו על הספר כעל אוצר! אל תמירוהו באחר! זהו ה"קצות" האחרון!  רבי אליהו מאיר שתק כמסכים, נטל את הספר המאובק שאיי דמעות נקוו על כריכתו, פסע שתי פסיעות לאחור ויצא מן החנות, כשרבי מרדכי , כואב על השתיקה, נשרך אחריו . - היו ברוכים, ליוה אותם מבטו של המוכר, כאדם שנפרד מיקיריו לנצח.

     רבי מרדכי לא היה מסוגל להתאפק: -  מדוע לא הגיב כבודו לדברים הללו? מדוע לא מחה במוכר על מחשבות היאוש שלו? שאל בכאב.  רבי אליהו מאיר עצר, הביט ברבי מרדכי, ואמר לו:  יקירי, הלה צודק! לא תהיינה ישיבות באמריקה!  יותר לא יימכרו ספרי "קצות החושן" בארצות הברית. הכל אבוד. כך השכל מחייב. איני יכול לסתור את דבריו. אולם, עליך לדעת כי טועה הוא טעות מרה. תורה אינה נבנית עם שכל ועם הגיון,  תורה אינה מוקמת בדרכים טבעיות, אין לשקול חשבונות מתמטיים וסטטיסטיים בעת טוויית הרעיונות על הקמת התורה. לימוד התורה קם והופך למציאות בכל מקום שבו נוטעים וזורעים,  בקרקע דשנה ופוריה כבארץ חרבה ושוממה!

    סוף דבר, טלז קמה וגם נהייתה, כמו גם ישיבות מפוארות נוספות, ספרי "קצות" בלים ברחבי היבשת וחדשים תופסים את מקומם, ועולם התורה באמריקה הפך למציאות מובנת מאליה עיצומו של מאמץ איתנים למגר את האוייב הגרמני, להשמיד את גייסותיו ולשחרר עמים מעולו. הדבר ברור וגם פשוט. לא נברא העולם כי אם בשביל התורה, חז"ל חוזרים ושונים זאת במקומות רבים.  האם אין זה מתקבל על הדעת שהקב"ה יסייע ללומדי התורה גם שלא בדרך הטבע?  האם קשה לקבל שיהודי שמחליט לקבוע עיתים לתורה, יזכה לסייעתא דשמיא?  האם זו טעות לומר, כי המסקנה המתבקשת היא,  כי גם אם הזמנים לחוצים והשעה קשה, יש לקבוע עיתים לתורה?

".

אדם הנאנח מעבר למה שמתאים לכאביו - עובר על שמץ של אסור שקר... ) רבי פנחס מקוריץ(

     אדם שעושה השתדלות – הקב"ה עושה לו נס. לא אחת הקב"ה מביא עלינו ניסיונות כדי להשפיע עלינו ברכה וישועה.

    אמרו חז"ל בגמרא במסכת פסחים (ג,א): "לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה תיבות ולא הוציא דבר מגונה מפיו", שנאמר: "ומן הבהמה אשר איננה טהורה" – חז"ל מלמדים אותנו ממה שכתוב בפסוק: " מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה " ולא כתוב: "ומן הבהמה הטמאה", שאין לדבר דיבור שאינו הגון.    

     חז"ל אומרים שנח לא הוכיח מספיק את אנשי דורו. וזה רמוז במילים: "תמים היה בדורותיו". כלומר, אנשי דורו אמרו עליו שהוא צדיק תמים, ומדוע? מפני שאת הא-לוקים התהלך נח. ישב לו בפינתו ולא הוכיח אותם.

המתפלל על חברו (השגחה פרטית, עלון 24)

     שמי דוד, ואני מבני ברק. בשנת תשס"ז סיפר לי חברי את השתלשלות הדברים הבאים.

     אתמול בבוקר, לפני שהגעתי ליהיו לרצון, נזכרתי שעלי להודיע משהו ולא הודעתי. מהו הדבר? לפני תקופה פגשתי את ראובן.  גלגלנו שיחה בינינו, והנה התברר שהבנים שלנו לומדים באותה ישיבה. שניהם כבר בחורים שהגיעו לפרקם, וזקוקים לשידוך הגון. אמרנו: הבה נקיים את דברי חז"ל "כל המתפלל על חברו , והוא צריך לאותו הדבר, הוא נענה תחילה". נתפלל זה על זה ונראה ישועה.

     החלפנו בינינו את שמות הבנים, ומאז, בכל תפילת שמונה עשרה,  אחרי "יהיו לרצון", אני מזכיר את שם בנו של ראובן בתפילה לזיווג הגון. אתמול אירסתי את בני בשעה טובה ומוצלחת, ועדיין לא הודעתי על כך לראובן. רציתי להתקשר אליו, אך מספר הטלפון שלו אבד לי.  החלטתי כי אני מוכרח לספר לו על השמחה במעוני, כדי שידע כי אין צורך להתפלל עוד על עניין זה, וחיפשתי רעיון איך להשיג אותו. התקשרתי לבני בישיבה, וביקשתי ממנו שימצא את בנו של ראובן, ויבקש ממנו להעביר את ההודעה כי הוא התארס.  בני המסור חיפש את בנו של ראובן בין הבחורים, אך כעבור זמן מה חזר אלי ואמר שאינו מוצא אותו.

     למחרת, כאשר אני פוקח את עיני בבוקר, אני רואה בסמוך למיטתי פתק, ובו רשום בכתב ידה של נוות ביתי, כי בני המאורס התקשר מהישיבה להודיע שהסיבה שבגללה לא הצליח למצוא את בנו של ראובן, היתה... כי באותה עת הוא השתתף בתנאים של עצמו! האבות התפללו, זה על בנו של זה, והנה, שניהם התארסו יום אחר יום.

     מי כד' אלוקינו בכל קוראנו אליו!