בס"ד

העתיד הוא עכשיו: מה יתרונות ההנהגה אחרי שבעים שנה?

דרשה לפרשת בא וי' שבט

בעוד שורות אלו נכתבות, עיני העולם נשואות לוושינגטון הבירה, שם מתרחש המעמד החגיגי של השבעת הנשיא הנבחר כמיטב המסורת האמריקאית. הנשיא המבוגר בתולדות ארצות הברית ייכנס לחדר הסגלגל ויתחיל עידן חדש משלו.

אבל מה שחשוב יותר הוא לא מה יקרה היום, אלא מה יתרחש מחר. הצופה האינטליגנטי צריך לבחון אלו חוקים יבחר הנשיא לקדם בימיו הראשונים בתפקיד, שכן מה שיקרה עכשיו הוא מה שיקרה בארבע שנים הבאות ויישאר כעיקר המורשת של הנשיא. ימי המנהיג הראשונים הם ימי החסד שלו, הם הצ'ק הפתוח שמעניק לו העם בתפילה להצלחתו, ולכן ממהר הנשיא לקבוע עובדות בשטח.

להבדיל, גם אצל מנהיג בישראל יש משמעות ליומו הראשון בתפקיד. מיד עם קבלת התוקף מהעם, הוא מציב את העקרונות החשובים לו וקובע את הכיוון בו תנוע ההנהגה בימיו. ועל רקע ההקדמה הזו צריך להבין את המימרה המפורסמת של נשיא הסנהדרין אחרי החורבן השני, רבי אלעזר בן עזריה, שבחר להציב אותה מיד ביומו הראשון בתפקידו והיא עומדת במרכז ה"הגדה של פסח".

פרשת "בא" אותה נקרא בשבת, היא פרשה עם ניחוח של אביב וחירות וכבר מריחים את ריח ה"חריין"... פרעה התמוטט מול היד החזקה, פתח את השערים לעם ישראל ומיליונים יצאו למדבר בדרך לקבלת התורה בהר סיני. אחרי תיאור הניסים עוברת התורה לשלב ה"זכירה" ההיסטורי ומצווה כמה מצוות שנועדו להנציח לדורות את נסי יציאת מצרים, כמו ליל הסדר, תפילין ופדיון בכור.

במרכז הזכירה בליל פסח קוראים את מימרת נשיא הסנהדרין, רבי אלעזר בן עזריה (מתוך משנה ברכות א,ה): "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר (דברים טז) 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' – 'ימי חייך' הימים, 'כל ימי חייך' הלילות, וחכמים אומרים: 'ימי חייך' העולם הזה, 'כל ימי חייך' להביא לימות המשיח".

רבי אלעזר פותח במילים מסתוריות: "הרי אני כבן שבעים שנה". בן שבעים או לא בן שבעים?. זה רמז קצר לסערה שליוותה את הכתרתו והייתה לאחת הדרמות הגדולות בימי חז"ל. נשיא הסנהדרין הקודם, רבן גמליאל דיבנה, הנהיג את נשיאותו בקפדנות ובתוקף והטיל את מרותו על גדולי החכמים. בצל החורבן הנורא והפילוג שפיזר את העם, רבן גמליאל חשש מהתפרקות מוסד ההנהגה ומכך ש"תיעשה התורה לתורות הרבה" ולכן נקט יד תקיפה כלפי החכמים שהפרו את דעת הרוב.

לאחר שפרצה מחלוקת נוספת בינו ובין רבי יהושע (אם תפילת ערבית חובה או רשות), תבע הנשיא מרבי יהושע להודות לדבריו מול התלמידים בבית המדרש. החכמים הזדעזעו לכבודו של רבי יהושע והחליטו להזיז את רבן גמליאל מתפקידו. נתנו עיניהם ברבי אלעזר בן עזריה, שבא ממשפחת אצולה, דור עשירי לעזרא הסופר והיה בעצמו חכם, עשיר ומיוחס.

רבי אלעזר ביקש להתייעץ עם אשתו. (כנראה שהיא תיאלץ לשלם את מחיר ההנהגה... או שהיא מכירה אותו הכי טוב ויודעת את התאמתו לתפקיד הנעלה...). היא הגיבה בפשטות: "מה? בן כמה אתה?". רבי אלעזר היה אז בחור בן 18 ומי ייקח אותו ברצינות בתקופה הסוערת הזו? כשידפוק על השולחן, מי יעבור לדום? ובכלל מתי רכש את ניסיון החיים שבא עם הגיל?

רבי אלעזר הלך לישון מתוך הבנה שאשתו צודקת וזה קצת מוקדם מדי. אבל בבוקר קרה נס. הוא קם מהשינה כמו איש קשיש. כשעמד מול המראה גילה שצמחו לו 18 שורות של זקן לבן. [כנראה מספיק לחשוב על הנהגה בעם ישראל כדי לקבל זקן לבן...]. זה היה סימן מדהים שהכיסא מחכה לו. את מה שהוא יודע בגיל שמונה עשרה - אחרים לא יידעו בגיל שמונים.

נשוב אל המשנה: רבי אלעזר אומר "הרי אני כבן שבעים שנה", הרי אני עומד לפניכם ביום כניסתי לתפקיד כמו גאון ותיק בן 70, כמו אדם שזכה להבעת אמון אדירה ופלאית מהשמים כאילו צברתי שבעים שנות ניסיון - ובכל זאת לא זכיתי לשכנע את חבריי. לא הצלחתי לנצל את המומנטום הכביר כדי לחוקק את התקנה שכה חשובה לי.

עד אותם ימים לא היו מזכירים יציאת מצרים בלילות. בקריאת שמע של ערבית היו קוראים שתי פרשיות ראשונות – "שמע ווהיה" – ולא היו מוסיפים פרשה שלישית של "ציצית". שכן עיקר פרשה זו מדברת במצוות ציצית שאינה נוהגת בלילה, שנאמר "וראיתם אותו" ולילה אינו זמן ראייה. אולם רבי אלעזר שאף לתקן גם בלילה קריאת פרשת ציצית, כדי להזכיר בסופה את "יציאת מצרים" ("אני ה"א אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים") וכך יזכירו את יציאת מצרים בלילות.

ואולם למרות המומנטום הכביר שליווה את התמנותו, החכמים לא השתכנעו וסירבו לגבות אותו. "עד שדרשה בן זומא", עד שמצא לכך בן זומא רמז בכתוב. נאמר "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" – והמילה "כל" המיותרת נועדה לרבות את הלילות.

אחר כך מוסיף רבי אלעזר ומצטט את דעת חכמים. הם הלכו יותר רחוק מבן זומא וסברו שאפילו בימות המשיח יזכירו את נס יציאת מצרים, כי המילה "כל (ימי חייך)" נועדה להביא לימות המשיח.

וכמובן, התמיהות צצות מאליהן: האם זאת הייתה הבעיה החמורה שעמדה על שולחנו של נשיא הסנהדרין ביום התמנותו?! האם רגע אחרי המרד כנגד הרומאים, כשירושלים עלתה בלהבות ובית המקדש חרב, בעיצומם של רציחת "עשרה הרוגי מלכות", התפרקות ההנהגה והדחת רבן גמליאל דיבנה – האם הנושא הבוער היה להזכיר יציאת מצרים בלילות?!

ההלכה הזו לא הייתה יכולה להמתין עוד שנה או שנתיים אחרי כניסתו לתפקיד?! במיוחד שרבי אלעזר חידש במשך חייו יסודות הלכתיים חשובים לא פחות, כמו (שבת קלב) "פיקוח נפש דוחה שבת" ועוד, ובכל זאת לא מיהר להכריז עליהם ביום התמנותו לנשיא?

גם לא ברורה ההקדמה "הרי אני כבן שבעים שנה": מדוע דימה עצמו לבן שבעים? הרי גם לבן שישים יכולות להיות שערות לבנות, כדברי חכמים "בן שישים לזקנה" ואין זקן אלא מי שקנה חכמה?

ולבסוף לא ברורה הסיבה שרבי אלעזר מוסיף ומצטט את דעת חכמים - שמזכירים יציאת מצרים בימות המשיח? מה זה נוגע לכאן? הרי רצונו הוא לחדש יציאת מצרים בלילות הגלות, ומה נוגעת הדעה שיזכירו אותה גם בימות המשיח? 

[באמת יש ממפרשי המשנה שסוברים שחכמים באו לחלוק על עצם דינו של בן זומא ולסבור שאין מזכירים יציאת מצרים בלילות אלא רק לימות המשיח. עכ"פ השאלה קשה לאותן דעות שחכמים באו להוסיף על בן זומא ולכן לא ברור למה הביאו את דעתם].

היה זה בשבת פרשת שמות תשנ"ב, כשהרבי מליובאוויטש חזר פרשנות מרטיטה לדברי רבי אלעזר ולמשמעות המספר "שבעים שנה".

בעומדנו בערב י' שבט תשפ"א, שבעים שנה למנהיגותו של הרבי, ומצד שני הסתירה שוברת הלב מול אתגרי התקופה, הקור החורפי בחוץ, סגר הקורונה שסוגר עלינו מסביב והבדידות מבפנים - דומה שהדברים נכתבו בדיוק עבור רגעים אלו ומשמשים כמצפן, קריאת כיוון ודחיפה עצומה לעשייה.

רבי אלעזר בן עזריה בא להפיח חיים בעצמות היבשות. מעמד ההכתרה ביבנה אסף יהודים דוויים וסחופים, שבורים ומיואשים. המעמד היה כאילו חגיגי, אבל הלב אמר ניתוק. מינוי נשיא חדש?! כשגדולי ישראל נרצחים במיתות משונות שלא ידע העולם?! התחדשות כשעוד רגע הכול נגמר?! האם יהיו יהודים בעולם עוד חמישים שנה?!

עמד והכריז רבי אלעזר במעמד התמנותו לנשיא ישראל: "מזכירים יציאת מצרים בלילות". אל תיבהלו מהלילה, אל תירתעו מהחושך, גם בשיא הקדרות והעלטה מזכירים "יציאת מצרים". ממשיכים לזכור כי כך בדיוק התרחשה יציאת מצרים: החושך מוליד את האור, במעמקי האפלה נולדת התקווה.

הנטייה הבסיסית היא לחשוב שהגאולה צומחת באור היום. כשהכל מסביב תומך בה היא מבצבצת ועולה. אבל רבי אליעזר מחדד שגאולתם של ישראל צומחת בחושך. דווקא באותם רגעים קודרים כשכל אחד מאבד את הערך העצמי שלו ושל מעשיו, כשקיום המצוות דורש עקשנות והתמדה שלמעלה מטעם ודעת – אז מצווה לזכור את יציאת מצרים.

[מנין למד זאת ? מאיפה ידע שהגאולה צומחת בלילה? אולי אפשר לציין כי כך ממש התרחשו הדברים ביציאת מצרים. כל דיני ליל הסדר הם תערובת מדהימה של דבר והיפוכו, גלות וגאולה. שבר והצלה.

ניקח כדוגמה את מצוות שתיית ארבע כוסות בליל פסח. מצד אחד, הכוסות נועדו להזכיר את ארבע הלשונות של הגאולה שסימלו את השלבים בדרך לשבירת פרעה ושותים אותן דרך חירות. מצד שני, מביא רבינו הזקן (סימן תעב סעיף כג) שמצווה לחזר אחר יין אדום בליל פסח, "לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט את בני ישראל".

אז מה קורה? איך שתיית כוס אחת יכולה לסמל הן את שבירת פרעה והן את שיא הכאב והתהומות – הדם שהיה פרעה שוחט את ישראל?

אותה סתירה קיימת לגבי החרוסת. מצד אחד נאמר בגמרא שהחרוסת היא "זכר לתפוח", זכר לאחד משיאי הנס במצרים: "שהיו יולדות את בניהם תחת עץ התפוח בלא עצב". ומצד שני החרוסת היא "זכר לטיט", זכר לעבודת הפרך בה שעבד פרעה את ישראל. איך תיתכן סתירה כזו בכפית אחת?

התשובה הכואבת היא (ראו עד"ז שיחת כ מנחם אב תשל"ט, שיחות קודש 560), שהגאולה נולדה בלילה. דווקא אותה אכזריות בלתי נתפסת זעזעה את העולמות העליונים והביאה את שוועתם של ישראל למעלה. דווקא הרגעים הנוראים שהיו נראים כמו הסוף – היו הרגעים של ההתחלה].

אבל רבי אלעזר לא הסתפק בזה, אלא הוסיף דברים יותר מדהימים: "וחכמים אומרים כל ימי חייך להביא לימות המשיח". לא רק שכל רגע קשור עם העבר, עם יציאת מצרים, אלא העבר וההווה הם מסלול אחד אל העתיד ומובילים לימות המשיח. חכמים מחדשים כי כל רגע ורגע – מואר או חשוך, קרוב או מרוחק – הוא צעד חזק יותר לקראת ביאת המשיח וסולל לו את הדרך.

למה החלטנו שהגאולה צומחת ברגעים של ההצלחה? שהטוב פורח ברגעים היפים? אולי ההיפך: גאולתם של ישראל נולדת ברגעי הנצח והעקשנות, כשכל עשייה מחייבת התעלות מעל האפשרי.

זה תפקידו של הנשיא: למצוא את העתיד בהווה. להבין את הגדלות של ההווה, את הפוטנציאל האדיר הטמון בו ולחבר אותו עם העתיד. המילה "נשיא" היא מלשון "התנשאות" והגבהה, כי נשיא מביט על הדברים מלמעלה וכך רואה את המסלול הארוך שממשיך מהם. הוא אינו מתחשב בתחושה המיידית של הייאוש, אלא צופה במבט למרחוק כיצד הלילה עצמו מוליך אל הגאולה.  

סיפור: גרשון בֶּר יעקובסון היה עיתונאי מטעם "ידיעות אחרונות" בניו יורק ועורכו הראשי של העיתון האידי-אמריקאי "אלגעמיינער ז'ורנאל". בנו, המרצה והסופר הרב סימון יעקובסון, מספר: "בתור איש תקשורת, אבי החזיק מסמך חשוב: תעודת עיתונאי שהתירה לו להיכנס לברית המועצות הקומוניסטית. עבור הרבי מליובאוויטש והמחתרת החבדי"ת שהתנהלה שם זה היה נכס יקר.

"בשנת 1971 אבי חזר מביקור בברית המועצות. הוא נשלח להבריח תשמישי קדושה עבור היהודים הכלואים שם. עם שובו לארצות הברית התבקש לסור לחדרו של הרבי. הפגישה נמשכה כל הלילה. אבי סיפר על הסבל שחווים היהודים 'מאחורי מסך הברזל' ופניו של הרבי נפלו. עם כל אנקדוטה וחוויה – רוחו של הרבי הפכה מיוסרת יותר. כאן סגרו מקווה, שם שלחו את השוחט לסיביר. כאן נותרו הילדים בלי אבא מפרנס ושם נותרה קהילה מיותמת ללא מנהיג.

"ואז, כשהסתיים הלילה הארוך, קרני שמש ראשונות הפציעו והאירו את משרדו של הרבי. הרבי קם מכיסאו, הסיט את הווילון, המבע הכאוב התחלף בחיוניות ואמר בטון קורן: אה, יום חדש הפציע...".

אולי יש לומר בכוונתו העמוקה של הרבי: בתוך החושך זורח אור. האור אינו התפתחות אחרת מהחושך, אלא המשך ישיר ללילה. כי זאת מהותו של מנהיג: היכולת לדחות את הייאוש, להישאר דבוק באמונה ולראות את הפוטנציאל החבוי בכל רגע. "מי שקשור למעלה לא נופל למטה" ומי שקשור למעלה לא נופל בייאוש. הוא יודע שאין רע יורד מלמעלה וזאת הדרך מההווה אל העתיד.

ואולם רבי אלעזר לא היה תמים. הוא ידע היכן הוא חי ועד כמה יהיה קשה להפוך את האווירה ולהתחיל עידן חדש בחיי ישראל. לכן הוסיף עוד שורה חזקה ומלאת ביטחון עצמי חיובי: "הרי אני כבן שבעים שנה!", כלומר, קיבלתי בצורה מופלאה את הכוחות להנהיג ברגעים הקשים הללו, משום שהמספר "שבעים" מסמל שלמות, את שלמות ההנהגה ואת שלמותו הרוחנית של המנהיג, את ההגעה שלו לשיא כוחו הרוחני, המנטלי והתפקודי.

האישיות האנושית מורכבת משבע מידות ולכן המספר "שבעים" מסמל את תיקונן של כל שבע קוי האופי ובכל עשר הבחינות המרכיבות אותן. המספר "שבעים" מסמל גם את הכוח החיובי לפעול מול "שבעים אומות העולם" ולכן קבלת הכוח מלמעלה הקשורה במספר "שבעים" העניקה לו את הכוח לעשות את מה שנראה היה בלתי אפשרי.

את הסיפור הבא שמעתי לפני שנים מבעל המעשה והוא סופר בצורה כה חיה שלא יוצאת מראשי: פרופסור ירמיהו ברנובר הוא מדען חשוב בתחום האנרגיה החילופית (הידרו-דינמיקה) וזוכה "אות מפעל חיים" על תרומתו בתחום התשתיות למדינת ישראל. הוא גדל בריגה ובמשך שנים ארוכות היה מסורב עליה לישראל, עד שהלחץ הבינלאומי שבר את השלטון והוא הורשה לצאת בשנת 1972.

פרופסור ברנובר סיפר: "בחג הפסח של שנת 1985 הייתי בביקור בניו יורק ונקראתי לפגישה עם הרבי מליובאוויטש. הרבי ביקש ליצור קשר עם האנשים שלי בברית המועצות ולמסור להם שתקופה חדשה בפתח וברית המועצות עומדת להיעלם. התקשיתי להאמין למשמע אוזני. שבועות ספורים קודם נבחר מיכאיל גורבצ'וב למזכיר המפלגה הקומוניסטית, לשליט הכל-יכול של המעצמה הסובייטית ומאמרי הפרשנות ב"ניו-יורק טיימס" קבעו נחרצות כי הוא יהיה נוקשה וקיצוני מקודמיו. ברית המועצות עומדת לחזור לימים החשוכים שלה.

דברי הרבי היו לפלא, אבל לא התווכחתי. מיד שהאיר היום ברוסיה ערכתי כמה שיחות טלפון לידידיי והתגובות שקיבלתי היו ספקניות כצפוי. אפילו חסידי חב"ד התקשו לקבל את דבריי. אחד מהם התבטא במרירות: "אשתי נלקחה אמש על ידי הק.ג.ב., בני נעדר מן הבית, ובשעה זו שאני מדבר עמך, חונה מכונית ק.ג.ב. סמוך לביתי, והיושבים בה מנסים לצותת לשיחת הטלפון הזו..."

אבל לא חלפה שנה וגורבצ'וב הכריז על מדיניות הגלסנוסט ("פתיחות") ופרסטרויקה ("בניה מחדש"), לאחר שהתיר למדינות מזרח אירופה לפרוש מדרך הקומוניזם. היו אלו הצעדים שבישרו את סופו המוחלט של המשטר הישן.

לימים, לאחר התפרקות ברית המועצות, הגיע מיכאיל גורבצ'וב לביקור בארץ ובין היתר ביקר באוניברסיטת באר-שבע. נשיא האוניברסיטה, מר אבישי ברוורמן, ביקש ממני להתלוות אליו – כאקדמאי וכדובר רוסית. סיפרתי לגורבצ'וב שישנו מנהיג יהודי בברוקלין הידוע כרבי מליובאוויטש, ולפני שבע שנים הוא ביקש ממני להודיע ליהודי רוסיה שבקרוב יתמוטט הקומוניזם ויוכלו לצאת.

גורבצ'וב לא היה מוכל לקבל את דבריי. הוא אמר שזה לא יתכן. כשעלה לשלטון לא היו לו תוכניות לשבור את הקומוניזם, ואדרבה, מהלכי ה"פרסטרויקה" וה"גלסנוסט" נועדו להיות רק הטעיה למראית עין כדי להשיג תמיכה כספית מארה"ב. רק עם הזמן תפסו המהלכים תאוצה ויצאו מכלל שליטה, עד שהתגלגלו לכך שהשערים נפתחו וניתן חופש דת והיתר עליה לישראל. כך שבאותה תקופה בה דיבר הרבי, אפילו גורבצוב לא ידע לאן פניו מועדות.

במאמרו הראשון שנאמר לפני שבעים שנה בדיוק, הכריז הרבי את ההצהרה הראשונה והמרכזית שלו: תפקיד דורנו הוא להשלים את התהליך שנמשך אלפי שנים ולהביא את העולם ליעד הסופי שלו, הגאולה. במשך השנים שחלפו חידד הרבי עוד ועוד את המסר, עד שבשנות תשנ"א-תשנ"ב הכריז שהעולם מוכן לגאולה. שהעולם בשל לקבל את פני משיח צדקנו.

הרבי ציין כמה סימנים מדהימים המעידים על כך, כמו רוח השלום ששורה על מנהיגי העולם ודוחה את המלחמה. מהפכות אדירות שמתרחשות בלי פליטת כדור, והאפשרויות שנפתחו בפני יהודים לעלות לארץ בהמוניהם.

מאז חלפו שלושים שנה ואולם התהליכים עליהם דיבר הרבי לא נעצרו, אלא רק התעצמו. הכבוד לעם ישראל הוכפל והושלש ואין כיום הגבלה דתית בשום מקום בעולם. רק לפני חודש התאספו מאות יהודים להדלקת נרות חנוכה למרגלות המגדל הגבוה בעולם, מגדל בורג' חליפה בדובאי... כיפות וכאפיות כיסו את הראשים זה לצד זה.

עם סיום כהונתו של הנשיא האמריקאי הידידותי ביותר, ראוי לציין את נוכחותם המרשימה של בתו וחתנו שייצגו חיים אורתודוקסיים בתוך הבית החזק בעולם. מתי הייתה כזו באלפי השנים האחרונות?

הכבוד לעם היהודי בולט אפילו במבצע החיסונים המרהיב שמנהלת ישראל, כשחברות התרופות הגדולות בעולם דואגות לבריאות העם היהודי – לפני שדואגות לבריאות הגרמנים והבריטים. החיסונים שמיוצרים בגרמניה, הגיעו לתל אביב לפני שחולקו בברלין...

הרבי הקדים את זמנו וראה את העתיד בתוך ההווה. עם הגיענו לשלמות ההנהגה של שבעים, לא נותר אלא לקבל את פני משיח צדקנו ולומר: "אנחנו מוכנים!".

קצרצר על פרשת השבוע "בא" 

"הזכות לבחור"

 לא, ממש לא. אין הכוונה לעסוק בזכות לבחור לכנסת. הכוונה היא לעסוק בבחירה החופשית שניתנה לכל אדם לעשות טוב או רע. האם באמת קיימת בחירה כזו? האם אין אנו לפעמים נאלצים כביכול לבחור, ובאמת אין זו בחירה שלנו? חכמינו ענו על שאלה זו באופן נחרץ: יש לאדם בחירה חופשית בכל מעשיו. אמנם הוא אינו בוחר לאלו הורים להיוולד, האם יהיה גבוה או נמוך, בלונדיני או חום כהה... אך לגבי מעשיו, בהחלט יש לו בחירה חופשית. הרמב”ם מנמק בחירה חופשית זאת שניתנה לאדם בכך שאם לא היתה לאדם בחירה חופשית, לא היתה התורה מבטיחה שכר טוב להולכים בדרך הישר ועונש להולכים בדרך השנייה. הרמב”ם כותב שאחריות זו היא מיסודות האמונה. תפיסה זו שונה מתפיסתם של בני תרבות ישמעאל, הדוגלים באמירה: “כולו מן אללה” (הכל משמיים). משמעותה של אמירה זו היא שאי אפשר לבוא לאדם בדרישות. האדם אינו מתאמץ לתקן את עצמו ואת עולמנו ולהפכו לעולם טוב יותר, שהרי “הכל משמיים” ואין מה לעשות... בפרשתנו מצטווה משה רבנו לשמש כשליח וללכת לפרעה מלך מצרים כדי לגאול את ישראל, אך אלוקים מודיע לו שהוא יכביד את לב פרעה וזה לא ישחרר את ישראל. נשאלת השאלה, מדוע ניטלה מפרעה הבחירה החופשית? אלא פירשו חכמים שלפרעה היתה בחירה חופשית בשלבים הראשונים, אך קשיות עורפו הקשתה עליו את כוח הבחירה ולכן סירב לשחרר את בני ישראל. למדנו אם כן, שלכל אדם יש בחירה חופשית, אך לפעמים הבחירה החופשית כבר אינה חופשית כל כך, מכיוון שהאדם מתרגל למציאות מסוימת והבחירה אצלו הופכת מכוח ההרגל לקשה מאוד, אך היא עדיין קיימת. המסקנה היא שלכולנו יש בחירה חופשית בכל מעשינו ואין הדבר תלוי אלא בנו.

יהודי, יהודייה, הגיע הזמן שלך לצאת לשליחות

דרשה לשבת "בא" וערב י' שבט

יהודי נכנס לסופרמרקט בקנדה ורואה ילד ניגש למדף ומוריד חבילת סוכריות גדולה. אימא שלו, שלא הייתה נראית יהודייה, נזפה בו: "ג'וני, תחזיר את זה מיד! זה לא כשר!".

היהודי הופתע, הוא ניגש לאשה ושאל: "סליחה גברת, את יהודייה?". - "לא", היא ענתה, "אבל השכנה היהודייה שלי אומרת את זה לילדים שלה וזה תמיד עובד לה..."

פרשת השבוע, פרשת בא, היא פרשה עם ריח של פסח, של מצה ו'חריין'. הפרשה מספרת על השחרור הגדול ממצרים ואחת המצוות המרכזיות בה היא הקרבת קרבן פסח בערב החג. כאן מציגה התורה דין חריג שאין כמותו בכל התורה: "דברו אל כל עדת ישראל ... וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית. ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות".

חז"ל מגדירים את הדין הייחודי באמצעות שלוש מילים: "הפסח נאכל בחבורה". קרבן הפסח הוא קרבן קבוצתי. את הקורבן הזה אי אפשר לאכול לבד, אלא חייבים להקים קבוצה ולהימנות מראש יחד על אכילת הקורבן. כמה ימים לפני החג, ראש המשפחה צריך לתכנן איזה משקל כבש הוא הולך לקנות. אם משקל כבש ממוצע הוא מאה קילו, מובן שנדרשים הרבה מאוד אנשים להיות שותפים כדי לאכול את כל בשר הקורבן ולא להשאיר ממנו כלום אחרי ליל החג. בעל הבית סופר את מספר הנפשות אצלו בבית, ובהנחה שהם אינם מספיקים להשתלט על כל הבשר - עליו להזמין את השכנים להימנות מראש על הקורבן שלו ואחר כך לאכול את הפסח בחבורה.

מעניין שזאת המצווה היחידה בתורה הקשורה בשכנים. הפסוק הזה הוא כמעט הפעם היחידה שהמילה "שכן" מוזכרת בתורה (מלבד הציווי שקראנו בפרשת שמות: "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה"). כך שקרבן הפסח מכריח את האדם לעשות משהו שהוא לא רגיל בו ופשוט לגלות את השכנים שלו. עליו לצאת מהדירה, להקיש על דלת השכנים ולומר: "ערב חג שמח, אני מתארגן לקראת החג ואשמח לדעת האם כבר התמניתם על קרבן של מישהו? במידה ולא, אשמח לרשום כמה נפשות אתם בבית והנכם מוזמנים להיות האורחים שלי בליל הסדר". כך ליל הסדר היה חתיכת "חגיגת מימונה" שכל הבניין ישב ואכל יחד בלובי הבניין או למטה בגינה...

ואולם, עד כמה שאכילת הפסח היא נחמדה מבחינת יחסי משפחה ושכנים, הדין הייחודי הזה מסבך את הגדרת הקורבן מבחינה הלכתית. הגמרא (פסחים סו) מספרת על דיון הלכתי בנושא שהסעיר את ההנהגה הרוחנית בעם ישראל והביא בסופו של דבר להחלפת ההנהגה שעמדה בראש הסנהדרין.

כמאה שנים לפני חורבן הבית השני, לפני כ-2100 שנים בערך, חל פעם חג הפסח בשבת, והחכמים לא זכרו האם שוחטים קרבן פסח בשבת? הספק הוא פשוט: האם קרבן פסח מוגדר כקרבן יחיד או קרבן ציבור? כלל הקורבנות נחלקים לשני סוגים: קרבן יחיד שאדם מביא באופן אישי – כהתנדבות (עולה ושלמים) או כהודאה על נס (תודה) או ככפרה על חטא (חטאת ואשם). בנוסף, היו מקריבים קורבן קולקטיבי בשם הציבור, כמו קורבנות התמיד בבוקר ובערב, קורבנות המוסף בשבת וחג ועוד.

ההבדל בין סוגי הקרבנות הוא שקרבן היחיד אינו דוחה שבת, שכן שחיטתו והפשטת איבריו אינה מותרת בשבת, ואילו קרבן הציבור דוחה שבת ולכן התמידים והמוספים קרבים כרגיל בשבת וחג.

וכאן עלתה השאלה איך להגדיר את קרבן הפסח? מצד אחד הוא מוקרב על ידי היחיד. הוא קרבן של כל אדם בפני עצמו, בניגוד לקרבן ציבור שמוקרב קולקטיבית עבור כלל ישראל. מצד שני, הפסח מוקרב על ידי כל העם וצורת הקרבתו היא בשיתוף ובחבורה, ולכן אפשר לראות בו קרבן ציבור, וזאת בניגוד לקרבן יחיד שרק אנשים יחידים בעם ישראל מביאים אותו. כמובן, ההשלכה המעשית המיידית הייתה האם שחיטת והקרבת הפסח דוחה שבת?

בראש הסנהדרין עמדה משפחה חשובה בשם "בני בתירא" והם לא הצליחו להכריע. לפתע ניגש אדם אלמוני, חוטב עצים עני שעלה מבבל ונאבק למצוא כמה פרוטות כדי לזכות להיכנס לבית מדרשם של שמעיה ואבטליון. קראו לו: "הלל". הלל התייצב בפני בני בתירא והכריז שקרבן הפסח הוא בגדר קרבן ציבור, שהרי הוא קרב על ידי כל עם ישראל, ולכן חשיבותו גדולה וחיונית כמו קרבן הציבור. הלל תמך את דבריו באמצעות גזירה שווה: בקרבן פסח נאמר "במועדו" וכן בקרבן התמיד נאמר "במועדו", ומכאן שאת קרבן הפסח מקריבים במועדו – בחול ובשבת – בדיוק כמו קרבן התמיד.

בני בתירא נדהמו. הם ירדו מהכיסא והזמינו את הלל לעלות עליו. הם מינו את חוטב העצים העני לראש ההנהגה הרוחנית וכך זרחה שמשו של "הלל הזקן". מי שהקים אחר כך את הישיבה הגדולה של "בית הלל" וכל זרעו המשיך ועמד בראש ההנהגה אחריו, עד תקופת רבי יהודה הנשיא.

נמצא בשורה התחתונה שקרבן פסח הוא מעשה נדיר באופיו שקשה לעמוד על טיבו. הרמב"ם מיטיב להגדיר זאת בהקדמתו למשנה סדר קדשים (קאפח עמוד ז): "קרבן יחיד כעין קרבן ציבור".

והשאלה מתבקשת: מה זה "יחיד כעין ציבור"? למה נוצרה ההכלאה הזו? ומה משמעות העניין שהקב"ה מחייב לאכול קרבן יחיד בצוותא עם השכנים? ממה נפשך: אם זה קרבן יחיד שכל אחד אמור להקריב, למה לאוכלו עם השכנים? ואם זה קרבן ציבור, שיקריבו קרבן אחד בשם כל ישראל?

וגם לא ברור: למה כאן? למה לא הצטווינו לאכול ביחד את הסעודה המפסקת בערב יום כיפור?

במכתב כללי שכתב הרבי מליובאוויטש לפני 41 שנים, בערב פסח תשלט (אגרות מלך ב/קסה) העלה נקודה מיוחדת במינה. אין מתאימה ממנה כדי לאפיין את קו המחשבה המהפכני שהנחיל הרבי.

מצוות הפסח מלמדת שממצרים לא יוצאים לבד, את גאולת מצרים לא חוגגים יחידי, כי אם אתה מרוכז בעצמך – לא יצאת ממצרים. אם אתה מעמיד את עצמך לפני הזולת, אם אינך מצליח להרגיש קשר ואכפתיות לאנשים אחרים, לבני המשפחה או לשכנים – אין אדם כבול ומוגבל יותר.

המשמעות הפנימית של יציאת מצרים היא, שהאדם מפתח גישה חדשה לחיים: הוא מפסיק לבחון את המציאות דרך העינית החומרית והאנוכית, ומביט בעין חדשה על מה שקורה סביבו: הוא מהרהר בכוח העליון המנהל את הטבע ומסוגל להוציא עם שלם מהמדינה המסוגרת בעולם, ומבין שכולנו התגלויות של אותו הכוח.

כך לימד הלל הזקן עצמו בהזדמנות אחרת: הגמרא מספרת כי פעם הגיע גוי לשמאי וביקש "למדני את כל התורה על רגל אחת". שמאי סילק אותו מפניו. הגוי לא התייאש וחצה את הכביש אל הישיבה של הלל. הוא ביקש אותה הבקשה והלל ענה: "מה דסני עלך לחברך לא תעביד – זה כל התורה והשאר הוא פירוש האמרה הזו".

מה הייתה כוונת הלל? איך הדאגה לזולת מייצגת את "כל התורה"? איך היא קשורה למאות מצוות שבין אדם למקום כמו שעטנז ובשר בחלב? ההסבר החסידי גורס שכל מצוות התורה נועדו בסופו של דבר לאותה מטרה: לעורר מודעות לכוח האלוקי שמנהל את הבריאה, והמבט הזה מעורר להרגשת אחדות עם כל אדם וכל יהודי.

חסידים אומרים: המילה "אהבה" היא בגימטרייה 13 ופעמיים "אהבה" הן בגימטרייה 26 – כמנין שם הוי'. שכן היכולת של שני אנשים להתגבר על המחיצות ולהגיע לחיבור של אהבה היא ביטוי מושלם לאחדות האלוקים שפועמת בהם ובעולם.

[יהיה מי שירצה להזכיר כי השבוע קיבלנו המחשה עוצמתית נוספת, ולא בפעם הראשונה, לאחדות המדהימה שעוברת בנימים נסתרים דרך הנשמות היהודיות. מדינה שלמה עוקבת בחרדה אחרי גורלה של הצעירה נעמה יששכר. מיותר לציין כי הגברת לא נמנית על ל"ו הצדיקים הנסתרים, היא לא נתפסה ברוסיה עם ספר תהלים בכיס או נרות שבת בתיק. לכולנו הייתה מלוא ההצדקה להתנער ממנה ולהגיד 'זאת הבעיה שלה ושתניח לנו לחיות בשקט', ובכל זאת כאן מנצנץ האור היהודי למרחוק ומדינה שלמה סופרת את הדקות לשובה הביתה].

השבוע נציין את יום י' בשבט, שמציין כמה אירועים היסטוריים בחסידות חב"ד. האירוע הראשון הוא פטירתה של הרבנית רבקה, רעייתו של האדמו"ר המהר"ש, הרביעי לבית חב"ד. הרבנית רבקה הייתה דעתנית, ידענית דגולה ואשת חסד עצומה. מסופר כי בעלה, המהר"ש, סבל מאוד משיעול טורדני והחסידים השיגו מרקחת פירות מסוכרת שהייתה מועילה לסוג המחלה הזו. המרקחת עלתה כסף רב והחסידים עשו כל מאמץ לדאוג לבריאות הרבי.

פעם נכנס יהודי וסיפר בבכיות כי אשתו חלתה במחלה דומה ואין לו כסף לקנות עבורה מרקחת פירות. הרבנית נחרדה, היא לקחה את הקופסה שנרכשה עבור הרבי ומסרה לאותו יהודי. חסיד שנכח שם נדהם מהחוצפה של אותו אדם, הוא רדף אחריו לביתו ושמע מאחורי הדלת כי בני משפחתו מתגלגלים מצחוק. מתברר שאותו אדם חמד את המרקחת המתוקה ורימה את הרבנית בסיפור שלא היה.

היהודי נכנס פנימה ונזף באותו אדם בחומרה, ואחר כך חזר אל הרבנית והתלונן שהיא נדיבה ונחמדה מדי. הרבנית הגיבה: "ברוך ה', אני כל כך שמחה לשמוע שאותה אישה בריאה, לקחתי כל כך ללב את הסיפור אודותיה..."

בהמשך לאותו יסוד, הציע הרבי בהזדמנות אחרת הסבר מבריק, "בדרך הצחות", למאמר מפורסם של הלל הזקן (ליקוטי שיחות יח/114). המשנה בפרקי אבות אומרת: "אם אין לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". כלומר, אם אני לא אדאג לעצמי – מי ידאג לי, אבל כשאני נשאר לעצמי – מה אני שווה.

מה מתכוון הלל לומר? ולמה דווקא הוא הרגיש צורך להעביר את המסר הזה?

הלל התכוון לתמצת במשפט הזה את סיפור חייו, את הקפיצה המדהימה שהפכה איש אלמוני מבבל לנשיא הסנהדרין לדורי דורות: "אם אין אני לי מי לי" - אילו לא הייתי קם ומתגבר על הבושה ואומר בפני בני בתירא את הפסק ההלכתי שקרבן פסח דוחה שבת – "מי לי"? מי היה עושה זאת עבורי?

אבל "כשאני לעצמי" – אילו לא הייתי חלק מהציבור ומחדש שקרבן פסח הוא קרבן ציבור – "מה אני"? מה היה שווה הפסק שלי? הרי הקרבן לא היה דוחה שבת ולא הייתי מועיל דבר. השלמות של יהודי היא כזו, שמצד אחד הוא מתקדם בעצמו, אבל ביחד עם זה, הוא מתכנס להיות חלק מהציבור.

יום י' שבט שנציין ביום רביעי, נושא השנה חשיבות כפולה ומכופלת: יובל שבעים שנה לעלייתו של הרבי מליבאוויטש על כס נשיאות חב"ד. קשה למצוא את המילים לבטא את גודל המהפכה שהתחוללה החל מיום זה. היטיב לתאר זאת הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) שכתב בעבר כך: "הרבי שינה את הכיוון אליו נעה ההיסטוריה היהודית. אילו היו אומרים ליהודי אחרי השואה כי הבן שלו יהיה יותר ירא שמים ממנו, שהדור הבא יהיה יותר דתי מהדור הקודם, היה אותו אדם מגיב בחוסר אמון. המשבר אחרי השואה היה כה עמוק, שהתחושה הכללית הייתה שהדת סיימה את תפקידה. זה עניין של שנה או עשר שנים, עד שהיהדות תהפוך לעבר רחוק. כאן בדיוק התנוצצה דמותו הענקית של הרבי שפרץ בביטחון רב והכריז כי 'הבן שאינו יודע לשאול' יהיה יותר מוצלח מהבן 'החכם'. הביטחון של הרבי המריץ את חסידיו לצאת לשליחות בכל העולם, בעקבותיו קמו תנועות התשובה והקירוב השונות, והיום אנו רואים את התוצאות".

זה כמובן נכון, ואולם המסר של הרבי הוא יותר גדול. אמנם הרבי שלח שלוחים, אבל השלוחים הם רק השראה לכל יהודי בפני עצמו. מה שהרבי עשה יותר מכל ומה שמילא את זמנו בפועל, הוא האדם היחיד והפרטי, אני, את ואתה. במשך שעות בכל יום היה הרבי עומד על רגליו או כותב מכתבי תשובה לאנשים פרטיים בכל פינה בעולם ובהם ממריץ אותם לדבר אחד:

היה שליח! היי שליחה!. אל תסתפק בקיום המצוות של עצמך, אלא היה שופר של הקב"ה. תעביר את מה שהנך יודע הלאה ותשתף אחרים במסר. את הילדים במשפחה, את השכנים ואת החברים לעבודה. תראה בעצמך שליח שנשלח למקום הספציפי בו הוא נמצא כדי לחולל שינוי בסביבתו.

בואו נקבל החלטה לקראת י' שבט: כל אחד ואחת יחשוב על אדם אחד שהוא יכול לעורר אותו למעשה מצווה אחד. נרים טלפון לחבר או בן משפחה ונעורר אותו להניח תפילין לכבוד י' שבט או להדליק נרות שבת לכבוד היום הגדול הזה. זאת תהיה הבעת התודה שלנו לקב"ה על ענק הענקים שנשלח לדור היתום שלנו ומאיר את דרכנו עד רגע הגאולה בקרוב ממש.

נסיים בסיפור מתוק (חב"ד אורג): בעיר מילוואקי בוויסקונסין, במערב התיכון של אמריקה, גר יהודי בודד, בן 50, שעובד כרואה חשבון. לא היו לו חברים והוא התגורר לבדו, בעוד הדגים הטרופיים באקווריום משמשים לו לחברה. כשנשמע הצלצול בדלת הוא ידע שזה שליח של פדקס שמביא חבילה. הוא פתח את הדלת וקופסת קרטון נפלה לרגליו. החיוך מילא את פניו והוא אמר תודה לרב ישראל שמוטקין, שליח חב"ד בוויסקונסין שלא שכח אותו. זאת הייתה קופסת "מצה שמורה" לפסח.

למחרת, באותה שעה, שוב נשמעה הצלצול ושוב נפלה קופסת קרטון לרגליו. הוא גילה שוב שארוזה בה מצה שמורה מבית חב"ד. "זאת מתנה מוגזמת, הוא חשב לעצמו, כנראה יש לחב"ד יותר כסף ממה שחשבתי", סיכם לעצמו כמו רואה חשבון. חלף יום ושוב יצא האיש העצוב לבדוק דואר, ונכון, קופסא נוספת של מצה חיכתה שם. הוא הבין שהמחשב של חב"ד הדפיס בטעות כמה מדבקות עם השם שלו, והוא הצטער שזה לא קרה למחשב של רשות המיסים ששולח החזרי מס...

קופסה אחת הוא התכוון לשמור לעצמו כשילך לליל הסדר בבית אביו, ואחרי מחשבה החליט לעשות עם השתיים האחרות את מה שעשה הרב שמוטקין. הוא נתן אותן לעובד ועובדת יהודיים במשרד. 

ליל-הסדר בבית אביו היה מדכא. אשתו של אביו, אימו החורגת, הייתה חולה מאוד ואולם כשהוא הוציא את המצה עיניה אורו. "אני רוצה להודות לך מאוד, כל יום בחיים עולה לי בייסורים, אבל אתה הפכת אם היום הזה לשונה מכל האחרים".

כאשר חזר רואה החשבון למשרד אחרי החג, פנה אליו העובד שקיבל ממנו את המצה ואמר: "עשית לנו את הסדר. אשתי לא התכוונה להקדיש משמעות ללילה הזה, אבל המצה העתיקה הזכירה לה את בית הוריה ואת העבר ששכחה שהוא קיים. היא ביקשה ממני להוציא את ההגדה המאובקת מהארון ולספר לילדים את סיפור יציאת מצרים". כשהוא התקדם לכיוון פינת הקפה, יצאה לכיוונו העובדת שקיבלה את המצה. היא סיפרה כי בעלה אינו יהודי ובכל שנה הם נוסעים עם הבת שלהם לבית הוריה לאכול ארוחה לכבוד פסח. לא עורכים שם 'סדר' ממש, משום שבעלה לא מעוניין... אבל כשהבת פתחה את קופסת המצות ונתנה לכל אחד חתיכה ואף קראה בקול את מכתבו של הרב שהיה מצורף לחבילה, הבעל הביט בעיניה הנוצצות של הילדה ואמר: 'היא ממש נהנית מהטקס הזה' והוא הסכים לשלוח אותה לבית ספר יהודי בימי ראשון, דבר שעד אותו רגע היה רעיון מופרך.

רואה החשבון העלה חיוך ראשון מזה תקופה ארוכה וחשב: "הרב שמוטקין יודע מהו עושה..."

 פרשת בא 

אחי, מה פירוש המילה "ולטוטפות"?

מבוסס על ליקוטי שיחות ט/55,59

יהודי סיים את תפילת שמונה עשרה בבית הכנסת והנה ניגש אליו הרב ולוחץ לו את היד בברכת "שלום עליכם". התפלא היהודי על הלחיצה, הוא היה כאן כל הזמן ולא הגיע משום מקום. הסביר לו הרב: "הבטתי בפניך בעת התפילה וראיתי שעם הברכה הראשונה הפלגת במחשבות על המסחר שלך. בברכה הראשונה היית בוורשה וקנית סחורה, בברכה העשירית, היית בקייב למכור את הסחורה ובסוף התפילה, התעוררת ושבת אלינו. לחצתי לך אפוא את היד בברכת שלום עליכם"...

אחד המשפטים שיהודי אומר הכי הרבה פעמים בחייו הוא: "וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך". אנו אומרים זאת לאורך החיים בסביבות מאתיים אלף פעם! (לפחות שש פעמים בכל יום, בפרשת "שמע ישראל" ובפרשת "והיה אם שמוע", בשחרית, ערבית וקריאת שמע על המיטה - כפול 365 יום בשנה כפול מאה שנות חיים). וכאן מעניין לעצור ולבחון את עצמנו, האם אנו לוקחים אחריות על מה שמוציאים מהפה:

מה פירוש המילה "(והיו) לטוטפות (בין עיניך)"? מה ה' מצווה אותנו בכך?

פרשת השבוע מסמלת את המעבר הדרמטי מהחוויה אל הזיכרון. בפרשיות הקודמות חווינו באופן פעיל את הניסים הגדולים והעצומים של יציאת מצרים, כעת אנו יוצאים אל המדבר הגדול וכל שנותר הוא להביט אחורה ולהיזכר במה שהיה. התורה מצווה להניח בכל בוקר תפילין על הראש ועל היד ולהניח בתוכן פרשיות קלף המספרות את סיפור הנס של יציאת מצרים וכך נזכור ולא נשכח את הניסים והמוראות ההם.

ובעוד שאפשר להבין את החלק הראשון של הפסוק: "וקשרתם לאות על ידך", איננו מבינים כלל את המשך הציווי: "והיו לטוטפות בין עיניך"? מה אמורים לעשות בעקבות המצווה הזו?

רש"י מביא פירוש מקורי ולא שגרתי בעליל: התורה חורגת ממנהגה לדבר לשון הקודש ונוקטת בשתי מילים משתי שפות זרות המדוברות במדינות רחוקות כלשהן. המילה "טט" בשפת מדינת "כתפי" היא שתיים, והמילה "פת" בשפת מדינת "אפריקי" היא שתיים. החיבור המסתורי של שתי המלים הללו בתוך המילה "טוטפות", רומז כי התפילין של ראש צריכות לכלול שתיים ועוד שתיים – וביחד ארבע.

ובנוגע למהות הארבע הללו, רש"י מציג שינוי מעניין: בפרשתנו הוא כותב, שמדובר בארבעה בתים בתפילין של ראש. שכן התפילין הללו בנויות בצורה כזו, שיש בהן ארבעה תאים נפרדים ומחולקים. (ניתן להבחין בכך במבט על הבית מבחוץ, שהוא סדוק לאורכו לארבעה חלקים). בפרשת ואתחנן, לעומת זאת, בפרשת "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", רש"י מפרש אחרת: הכוונה היא להנחת ארבע פרשיות קלף בתוך ארבעת התאים: פרשת קדש ווהיה כי יביאך שנאמרו בפרשתנו, וכן פרשת שמע ישראל ופרשת והיה אם שמוע שנאמרו שם בפרשת ואתחנן.

וכאן מעניין להבין: א. מדוע בוחרת התורה לעזוב את לשון הקודש וליצור צרוף סתום משתי מילים בשפות זרות ומרוחקות? ב. מדוע משנה רש"י בדבריו וכאן מפרש שהמילה "טוטפות" רומזת לארבעה תאים ושם מפרש שהיא רומזת לארבע פרשיות?

בבורסת היהלומים ברמת גן, נשכח תיק עם יהלומים יקרים. התיק היה כבד ויוקרתי והיה ברור שנמצאת בתוכו סחורה במאות אלפי דולרים. השומר של הבניין לא הצליח למצוא את המאבד והכריז במערכת הכריזה כי מי שהשאיר תיק עם סחורה בלובי, מוזמן לאוספו אצל השומר.

תוך רגע הופיעו במקום שלושה יהלומנים וכל אחד טען בלהט: "כולה שלי". היה ברור ששניים מהם גנבים – אך כיצד יידע מיהם? עלה רעיון במוחו: על גבי התיק, היה קבוע מנעול עם קוד מספרים. השומר נתן להם את התיק ואמר שמי שיודע את הקוד לפתוח אותו, ייקח את התיק הביתה...

ה' ידע כי במהלך הדורות, תהפוך התורה להיות "ספר הספרים" הפופולארי ביותר על האנושות. כל עמי העולם ולהבדיל כל המגזרים והפלגים בעם ישראל, ירצו חלק בתורה שלו. היוונים יהיו הראשונים שיבקשו לתרגם אותה לשפתם ואחריהם יצטרפו כל עמי העולם. אבל לפופולאריות יש מחיר וכל מגזר ועם יטען כי הוא המוסמך ביותר לפרש את התורה. לכן השאיר ה' במכוון, פסוקים מסוימים בתורה כשהם סתומים ולא ברורים, ובכך הוא מזמין את עמי העולם (או את הקבוצות השונות בעם ישראל) לראות אם הם יודעים לפרש אותם.

במבחן המסורת, יכולים לעמוד רק חז"ל. אלו שקיבלו את פרשנות התורה שבעל פה כפי שעברה מדור לדור, עד משה רבנו בעצמו ושמעו ממנו את המשמעות לכל אות בתורה. (מתוך לדעת להאמין, הרב יחזקאל סופר).

כעת אנו שבים ושואלים, מדוע רש"י מציג פירוש לא נהיר למילה "טוטפות" ופעם מפרש שהכוונה היא לארבעה תאים ופעם לארבע פרשיות?

כשהשאלה היא פשוטה, התשובה חייבת להיות עוד יותר פשוטה. כזו שמספיקה מחשבה של רגע כדי להבין אותה, עד שרש"י אינו צריך להתייחס לכך במפורש, אלא יכול לסמוך על הלומד שיגיע להבנת העניין בכוחות עצמו.

הרבי מליובאוויטש מצביע על עובדה פשוטה: ארבע פרשיות התפילין, ניתנו לנו בשתי תקופות שונות. פרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך", ניתנו לנו השבוע, מיד אחרי יציאת מצרים. הן מדברות על ניסי יציאת מצרים וניתנו מיד לאחריה. ואילו פרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע", ניתנו רק בספר דברים, בסוף הארבעים שנה במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ.

לכן רש"י אינו יכול לפרש כאן כי המילה "טוטפות" מצווה על הנחת ארבע פרשיות בתפילין. שהרי כעת ניתנו לישראל רק שתי פרשיות ועוד שתיים יינתנו להם לאחר ארבעים שנה. רש"י מפרש אפוא כי הכוונה היא להכנת התשתית עבור ארבע הפרשיות. כאן אנו מצווים להכין ארבעה תאים – ובתוכן הוכנסו בינתיים רק שתי פרשיות של "קדש" ו"והיה כי יביאך", ואילו בסוף הארבעים שנה, ניתנו להם עוד שתי פרשיות ואז הציווי "והיו לטוטפות" קיבל משמעות חדשה: להכניס ארבע פרשיות בתוך ארבע התאים המוכנים לכך מזה ארבעים שנה.

תורת ישראל מורכבת מארבעה רבדים של פרד"ס: פשט, רמז, דרוש וסוד. כל פסוק בתורה, טומן בתוכו היבטים מכל חלקי התורה וכך ובוודאי מצווה חשובה כמו מצוות התפילין. מוסבר בספרי פנימיות התורה כי ארבע הפרשיות של התפילין, רומזות לעבודת שעבוד המוח והלב והצורך לשלב את כל הכוחות והחושים לעבודת ה'. שתי פרשיות הם כנגד חכמה ובינה ושתיים כנגד חסד וגבורה.

הדור הראשון שיצא ממצרים, ראה בעיניו את הניסים והנפלאות וחווה אותם בעוצמה. לכן הספיקו להם שתי פרשיות כנגד חכמה ובינה ואהבת הלב כבר הופיעה מעצמה. ראיית הניסים חוללה בהם שינוי עמוק, עד שהספיק לדעת מהם ולהתלהב בעוצמה של קדושה. הדור הבא, לעומת זאת, זה שנולד אחרי ארבעים שנות המדבר ונכנס לארץ, כבר לא ראה את הניסים. הוא רק "שמע" עליהם מאבותיו. כמו שאומר להם משה: "שמע ישראל", תקשיב, תחשוב, תפנים ותיישם. ולכן הדור הזה נזקק לארבע פרשיות: שתיים כנגד המוח ועוד שתיים כנגד הלב.

אצל בני הדור השני, האהבה לה' כבר אינה באה מאליה. הם היו צריכים לעבוד עליה באופן שיטתי כדי להתעורר ולהתחזק בה. ולכן הצטוו להוסיף עוד שתי פרשיות תפילין, כנגד החובה להביא את הערכים הגדולים מהמוח אל הלב.

ביום שני השבוע, נציין את יום ' בשבט, יום הסתלקותו של כ"ק האדמו"ר הקודם מליובאוויטש, חמיו של הרבי ואת עלייתו של הרבי עצמו לכס נשיאות חב"ד.

האדמו"ר הקודם, התמודד עם אחת התקופות הנוראות ביותר בהיסטוריה של עם ישראל, מול דור כזה שלא "ראה" את גדלות ה' ובקושי "שמע" על כך. מול החושך והרוע הקומוניסטי, הרבי נאבק במסירות נפש ממש כדי לזעוק "שמע ישראל" באוזניהם של אלו שבקושי היו מסוגלים לשמוע.

בפרספקטיבה של מאה שנה, מאמציו של הרבי לא היו לשווא. מסירות הנפש שלו הציתה את הגחלת בליבם של יהודים רבים והיום אנו רואים את התוצאות בדמותם של אלפי המקורבים של השלוחים במדינה ההיא ועשרות אלפי בעלי התשובה שעלו ארצה מחבר המדינות.

כך סיפר פעמים רבות, הרב הראשי לישראל ורבה של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו: "באחד מלילות השבת של שנת תשכ"ה, השתתפתי בסימפוזיון בנושאי דת ומדינה במועדון "המדורה" בתל אביב, מקום שכינס את בכירי מפא"י דאז. מנחה הערב היה חבר הכנסת משה ארם מאחדות העבודה ובין הדוברים היה יצחק גרינבוים, מי שהיה שר הפנים הראשון בממשלות ישראל.

השיחה נסובה אל המצב הקשה של יהודי ברית המועצות, אלו שמסך עבה של ברזל הפריד בינם ובין כל העולם ויצחק גרינבוים הפתיע ואמר: "אם יום יבוא ויתרומם מסך הברזל וברית המועצות תהיה פתוחה לביקור תושבי מדינת ישראל, אם נמצא שם יהודי אחד שמכריז בגאווה 'עברי אני' – זה יקרה בזכותו של אדם היושב בברוקלין".

ואנו נוסיף: "אדם אחד היושב בברוקלין, שהיה חתנו של אדם שמסר את חייו ואת נפשו עבור יהודי ברית המועצות".

בס"ד

איך עונים על זלזול הבנים: מה העבודה הזאת לכם?-מבוסס על לקו"ש חט"ז/114 ואילך

הכומר פגש את הגבאי של בית הכנסת והביע זלזול במצוות התורה. "אצלנו יש בסך הכול מצוות בודדות ואילו אתם מטריחים את האנשים במצוות וגזירות רבות שאין בהם טעם והיגיון". - "אתה טועה", השיב הגבאי בשלווה, "תבוא בשבת לבית הכנסת ואסביר לך את המשמעות של כל אחת מהמצוות".

בדיוק בשמונה בבוקר התייצב הכומר בפתח בית הכנסת והמתין להסברים. הוא ראה את האנשים נוטלים את הידיים וביקש להבין את משמעות המצווה. "אנו מטהרים את עצמנו כהכנה לעמידה לפני ה' בתפילה". אחר כך התעטפו המתפללים בטלית והגבאי הסביר כי אנו מזכירים לעצמנו את תרי"ג המצוות. אחרי התפילה הארוכה, הוציאו ספר תורה מהארון והכומר העייף ביקש להבין למה זה טוב. הגבאי הסביר בסבלנות כי כעת אנו שומעים את דברי ה' ונזכרים מה עלינו לעשות.

אחרי שהסתיימה הקריאה, עלה הרב על הבמה כדי לשאת את הדרשה השבועית. הוא הוציא שעון יד מוזהב והניח מולו. "מה משמעות הנחת השעון", ביקש הכומר לדעת. - "אה, זה חסר משמעות לחלוטין. אין לכך כל משמעות"...

אנשים רבים שואלים, בשביל מה לקיים מצוות? מה נותנות המצוות לאדם בימינו? החיים של אדם דתי הם מלאי חובות ומשימות והשאלה המתבקשת היא, מי צריך את זה? או מה מפסידים כשלא מקיימים מצוות?

השאלה הזו לא התחדשה בימינו, אלא מיד עם נתינת התורה. אנו פותחים השבוע את החלק ה'עיקרי' בתורה, זה המצווה את תרי"ג המצוות והתורה עצמה מעלה מיד את השאלה המתבקשת:

1. שמות יב,כו: והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?

ירושלמי פסחים א,ד: מה העבודה הזאת שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה?

מעניין לשים לב לדבר מדהים. השאלה מוצגת בלשון רבים: "כי יאמרו אליכם בניכם"!. בעוד ששאלת הבן החכם בספר דברים מוצגת רק בלשון יחיד: "והיה כי ישאלך בנך". אלא שזעקת "מה העבודה הזאת" היא פליאה של רבים. המוני ילדים אינם מבינים את הטורח שמטריחים עליהם ההורים בכל שנה. ולכן חובה עלינו לחפש את ההסבר המשכנע והחודר אל הלב: מה נותן קיום המצוות?

כמובן, התשובה המפורסמת שמעניקה ההגדה של פסח, אינה מספקת כשלעצמה:

הגדה של פסח: אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: אילו היית שם – לא היית נגאל.

מה התשובה לשאלה הקשה? בהתקפה נגדית? 'ההתקפה היא נשקו של החלש' ואינה יכולה להוות גורם משכנע. מה אפוא התשובה לשאלת ה"בנים": מה נותן קיום המצוות לאדם בימינו?

אנו רוצים להתבונן בשאלה הגדולה הזאת, דרך שתי המצוות הראשונות שקיימו ישראל בתור "עם"[1]. כדי לזכות להיגאל מהשעבוד הנורא במצרים, ה' תבע מהם להקדים ולקיים תחילה שתי מצוות:

שמות יב: דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשר לחדש הזה וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית ... והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.

המכילתא מרחיב כי מצות הפסח הייתה אחת מתוך שתי מצוות שהתחייבו בהן בטרם יצאו ממצרים:

מכילתא: היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי אומר הנביא יחזקאל (טז): 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' – הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר שם: 'ואת ערום ועריה'. נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה (שמלו עצמם באותו הלילה שיצאו ממצרים, רש"י), שנאמר: 'ואראה אותך מתבוססת בדמייך' – בשני דמים.

הדרשה של רבי מתיא בן חרש מבוססת על משל מרגש בספר יחזקאל. הנביא מספר שם על תינוקת עזובה, שהוריה השליכו אותה בשדה מיד אחרי לידתה. הם אפילו לא רחצו אותה מדם הלידה, אלא זרקו אותה מלוכלכת. עבר שם אדם ושמע את בכייה, ליטף אותה ואמר: עוד יבואו לך ימים יפים. חלפו שנים, היא צמחה ובגרה ועדיין הייתה מוטלת אסופית בשדה, אדומה מדם הלידה. עבר שם שוב אותו אדם וראה אותה מתבוססת בדמה, אסף אותה אל ביתו, רחץ אותה ונשאה לאישה.

לדעת רבי מתיא בן חרש, זהו משל נוקב על המצב של ישראל במצרים: הם היו מוטלים על אדמת השדות, מותשים מרוב עבודת פרך. ה' עבר שם וראה את מצבם הנורא, אך דרש מהם תחילה לתת "שני דמים" – דם פסח ודם מילה. וכאשר ראה אותם מתבוססים בשני הדמים הללו, התמלא אליהם באהבה, אסף אותם מאדמת השדה ונשא אותם לעם הסגולה שלו.

ללא ספק זו דרשה נהדרת, אולם היא מעוררת שתי שאלות קשות: א. למה בכלל נדרש מהם לתרום את שני "הדמים" הללו בכדי לזכות לצאת ממצרים? האם לא הגיע להם לצאת כבר?!

ב. מה משמעות שתי המצוות? למה לא הספיקה מצווה אחת או לחילופין – שתים עשרה?

וכיון שאלו הן המצוות הראשונות שקיימו ישראל בתור "עם", סביר להניח כי הן אינן רק מצוות פרטיות ונקודתיות, אלא מעבירות את המסר הגדול של ה' מאחורי כל עולם המצוות.

א. פרשת "בא" היא במובן מסוים, ההתחלה של התורה. הפרשיות עד עכשיו היו בעיקר הקדמה וחימום מנועים לקראת הדבר האמיתי. כך פתח רש"י את פירושו בבראשית א פסוק א: 'אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא בהחודש הזה לכם'. שכן, התורה היא ספר החוקים של ה' ונועדה להעביר את רשימת הדרישות שלו מבני האדם - והרשימה הזו מתחילה בפרשת השבוע.

פרשת בא מטילה שפע של עשרים מצוות. התורה מציגה כאן כמה מצוות שהן מהמרכזיות ביותר ביהדות, כמו "ברית מילה", "הנחת תפילין" ועוד, אבל אין ספק שעיקר הפרשה עוסק ב"קרבן פסח".

שבועיים לפני יציאת מצרים, בראש חודש ניסן, ה' בישר למשה ואהרן שזהו זה. פרעה עומד להישבר ולשחרר אותם. אמנם לפני שהנס הגדול הזה יקרה, עליהם להקדים ולהביא קרבן פסח. כאן פותחת התורה בפרק ארוך המציג מצווה בעלת פרטים רבים ומסועפים. מעניין להעיר כי כמה מהדרישות באותו הפסח, היו ייחודיות לאותה שנה של ערב יציאת מצרים ולא חזרו על עצמן ב'פסחים' הבאים.

2. משנה פסחים ט,ה: מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מ'בעשור', וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ... ונאכל בחפזון בלילה אחד ואילו פסח דורות נוהג כל שבעה.

הדרישה הראשונה הייתה לקחת שה (כבש) ביום עשירי לחודש ניסן ולהחזיק אותו בבית. אחרי ארבעה ימים של חיים משותפים עם הכבש, היה עליהם לשחוט אותו בין הערביים ולמרוח את הדם שלו על המשקופים. בהמשך הלילה, בשעת חצות, היה עליהם לאכול את הבשר בחיפזון.

בנוסף, היו עוד דרישות מעניינות בהכנת הקרבן:

שמות יב,ט: אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש על ראשו על כרעיו.

היה אסור לבשל את הבשר במים, אלא רק לצלות אותו באש. בנוסף, היה אסור לחתוך את הכבש לחתיכות קטנות, אלא לצלות אותו על השפוד כשהוא שלם (אחרי השחיטה), על ראשו ועל קרבו.

כמובן, כל הדרישות הללו צריכות עיון: למה להחזיק את הכבש ארבעה ימים בבית? למה למרוח את הדם על המשקופים? וכי ה' צריך 'הוראות דרך' איפה גר יהודי ואיפה גוי?! ולמה לצלות אותו על האש ולא לבשל במים? ומדוע לעשות זאת כשהוא שלם?!

אולם זה עוד לא הכול. רבי מתיא בן חרש טוען כאמור, שזאת הייתה רק מצווה אחת מתוך שתיים. בנוסף, הם הצטוו למול את עצמם באותו לילה של יציאת מצרים. נחשוב על זה: מיליוני גברים וילדים, מלו את עצמם בחיפזון באמצע הלילה, רגע לפני שיצאו אל הדרך הארוכה במדבר.

המדרש מוסיף סיפור מעניין איך זה בדיוק התבצע? מה גרם למיליוני אנשים למול את עצמם רגע לפני היציאה לדרך הארוכה? "כיון שעשה משה את הפסח שלו, גזר ה' לארבע רוחות העולם הנושבות בגן עדן והלכו ונדבקו באותו הפסח ... והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה ואמרו לו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך, שהיו עייפים מן הריח. אמר ה': אם אין אתם נימולים, אין אתם אוכלין ... מיד נתנו עצמן ומלו".

ואף שהפרשנות של רבי מתיא בן חרש - לפיה הם מלו עצמם באותו הלילה - לא מובאת במפורש בתורה. שכן הפעם הראשונה שבה מצווה התורה למול היא דווקא אחרי יציאת מצרים (פסוק מג). אחרי שהם כבר הגיעו ל"סוכות" והשאירו את ההיסטוריה המצרית מאחוריהם. בכל זאת, רבי מתיא בן חרש טוען כי למעשה, המצווה הזו נאמרה כבר לפני יציאת מצרים וקיימו אותה רגע לפני היציאה משם.

המקור שלו הוא, כאמור, בלשון הנביא יחזקאל: "מתבוססת בדמייך" – לשון רבים, פסח ומילה:

שמות רבה יט: נתנו עצמם ומלו והתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ונושקו ומברכו, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך [ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי] - חיי בדם פסח, חיי בדם מילה.

וכאן אנו שבים ושואלים: מה הייתה המטרה מאחורי תרומת הדם הכפולה הזו – דם פסח ודם מילה?

ב. בפשטות, מצות קרבן פסח נועדה להיות המכה האחת עשרה. זאת הייתה אמורה להיות המכה הקשה ביותר שנחתה על ראש המצרים.

האומה המצרית עבדה את הכבש. הם האמינו בכוחו של הטלה להשפיע ברכה לאדמה והיו נמנעים בכל תוקף מלשחוט אותו ולאכול את בשרו. בחודש ניסן, אז הוא זמן "מזל טלה" והאדמה צריכה ברכה מיוחדת בראשית האביב – היו עורכים לכבודו טקסי פולחן חגיגיים.

(דוגמא לכך בימינו, ניתן למצוא אצל בני האומה ההינדית בהודו, המאמינים ב'פרה קדושה' ומחשיבים את הפרה ואת השור לקדושים ולכן אינם שוחטים אותם ואוכלים מבשרם).

לפי זה, מסבירים המפרשים את כל חלקי מצות הפסח. המעשה הזה נועד להכות את המצרים בעצב הרגיש ביותר. ה' ציווה לקחת את הכבש כמה ימים לפני פסח כדי לבזות אותו במשך ימים רצופים ואחר כך לשחוט אותו ולהפגין את העובדה שאין בו כל כוח.

3. זהר פרשת בא: כבש לקרבן פסח למה? אלא שיראתם של המצרים היה כבש. אמר הקב"ה: מבעשור לחודש קחו יראתם של המצרים ויהיה אסור ונתפס במאסר שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי תוציאוהו לדין ותתאספו עליו. ובשעה שהמצרים שמעו קול יראתם שנאסר במאסר ישראל ואין יכולים להצילו - היו בוכים ... וזה קשה להם מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה.

ברוח זו, מבוארים היטב גם יתר חלקי המצווה. הם הצטוו לצלות את הכבש ולא לבשלו במים. כיון שכך התפשט ריחו בכל מצרים והמצרים הרגישו היטב מה עובר על האליל שלהם...

חזקוני יב,ח: צלי אש – שיהא ריחו נודף בחוטמם של מצרים וידעו שהם אוכלים את יראתם.

זה בדיוק היה העיקרון מאחורי הדרישה לאכול אותו שלם – על ראשו ועל קרבו. כיון שכך יראו המצרים על גבי הגריל את האליל שלהם נשרף ולא יוכלו לחשוב שמדובר בחלקים של בשר אחר.

עקדת יצחק: וציווה לאכול אותו כדמותו וצלמו [שלם] ראשו על כרעיו וקרבו.

אולם, דומה כי ההסבר הזה אינו מספיק: איננו מבינים מדוע היה זה תפקידם של ישראל להכות את המצרים במכה האחת עשרה? כשם שה' נתן עשר מכות, היה עליו לתת גם את המכה האחרונה?

וגם ביחס למצווה השנייה – מצות מילה - איננו מבינים: מדוע היה זה כה חשוב למול את עצמם רגע לפני היציאה לדרך הארוכה?

אנו שבים, אם כן, אל נקודת ההתחלה ושואלים: "מה העבודה הזאת לכם"? מה המטרה מאחורי שתי המצוות הראשונות שקיימו ישראל כ"עם"? ובאופן יותר רחב, מה המטרה מאחורי המצוות בכלל?

ג. ברצוני לפתוח עם משל אישי, ששמעתי ברגע מאוד פרטי, אבל הוא נושא משמעות עצומה.

בכ"ג טבת בשנה שעברה, התבשרתי בפתאומיות על הפטירה של אבי. זה היה רגע נורא עבורי מתוך הקשר הקרוב שהיה לי עימו, אך אחרי ההלם הראשוני, התווספה עוד דאגה: כיצד אסתדר עם החובה לגשת חזן במשך י"א חודש? יוצא לי להסתובב די הרבה בארץ (ובעולם) ולא בכל מקום אני יכול לגשת שליח ציבור. זה נתפס בהחלט כמו עול כבד שהולך לשבש את החיים.

שאלתי בחרדה את אחד מבני-הדודים שלי, שהיה באבלות כמה שנים לפניי ומסתובב בחו"ל עבור ענייני כשרות, איך צלח את השנה הזו? הוא השיב תשובה מהממת, ששינתה את המבט לחלוטין:

דע לך שקשה להתחיל את הקדיש, אבל יותר קשה לסיים אותו. כאשר מתקרבת סוף השנה ואתה מבין שעומד להיפסק החבל הממשי האחרון שקישר אותך עם אביך – זהו רגע יותר קשה...

דומני כי זהו משל מצוין אודות התפיסה החסידית על המצוות: כל יהודי רוצה קשר עם הקב"ה. בתוך הלב מקננת בנו נשמה אלוקית שעורגת לקשר עמוק עם האלוקים, אך כיצד אפשר ליצור חיבור אל האין סוף? איך אדם קטן כמונו יכול לתפוס מקום אצל מלך המלכים ואדון האדונים?

וכשם שאנו רוצים בכך, גם ה' כמה לכך. ה' קשור עימנו באופן מאוד עמוק. הוא ברא כל אחד מאיתנו באופן אישי. השקיע מחשבה ביצירה הייחודית של כל אחד עם האופי האישי והמראה הייחודי שלו, ולכן גם הוא כמה לקשר קרוב עם בני האדם. אך כיצד יכול להתרחש חיבור בלתי אפשרי כזה?

למה הדבר דומה[2]? נתאר לעצמנו אדם שזכה להיות שכן של איינשטיין. הוא רואה את איינשטיין יושב בחצר המשותפת שלהם וחושב מחשבות גדולות על תורת הקוואנטים, והוא נמשך אל הגדולה ורוצה להחליף איתו מילה. אבל איך ייגש אליו? מה יאמר לו? לגבי אותו מדען דגול, הוא לא ממש קיים.

אינשטיין יצא עם חבר לקמפינג. הם פתחו אוהל, פרשו שמיכה על הדשא ונרדמו. באמצע הלילה, מעיר החבר את איינשטיין ושואל מה אתה רואה למעלה? איינשטיין מביט אל הרקיע ואומר: מימין זאת קבוצת הכוכבים שנקראת 'הדובה הגדולה', משמאל זאת העגלה הגדולה...

-          "אלברט, אתה מטומטם. אם אתה רואה את השמים, זה אומר שגנבו לנו את האוהל"...

וכיון שישנו פער כזה בין בני האדם, איך איש פשוט יכול ליצור קשר עם הגדולה? וככל שהדברים אמורים בין בני האדם - שסוף סוף הם שניהם בני אדם - כל שכן שהתמיהה העצומה הזאת עולה בין בורא לנברא: איך אדם חומרי יכול ליצור קשר עם האין סוף? איך אדם יכול לקפוץ יותר מהראש שלו? במה זה שונה משולחן שינסה ליצור קשר עם הנגר שהרכיב אותו?

הדרך היחידה לכך, היא על ידי שהוא משרת אותו. נתאר לעצמנו כי יום אחד איינשטיין קורא לשכנו ומבקש ממנו עזרה. "אני זקוק לשלוח מכתב בדואר ואיני יודע איך עושים זאת. אנא עשה עבורי את הטובה". כך הם מתיידדים בהדרגה והופכים להיות שכנים קרובים.

באותה מידה, לגבי הקשר עם האין סוף: הדרך היחידה ליצור עימו חיבור, היא כאשר מקיימים את רצונו. כל פעם שיהודי עושה את רצון ה' ומקיים מצווה, הנברא והבורא הופכים להיות ישות אחת. אור השכינה מקיף את האדם וסוכך על נפשו.

לפי הפרשנות הזו, המילה "מצווה" מקבלת משמעות חדשה לחלוטין, אין זו רק "מצווה" מלשון "ציווי ופקודה", אלא מלשון "צוותא וחיבור". המצוות הן האמצעי לעמוד ב"צוותא" עם מלך מלכי המלכים.

4. היום יום ח חשוון: מצווה לשון צוותא וחיבור והעושה מצווה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, מצווה הציווי. וזהו "שכר מצווה - מצווה": מה שנתחבר עם עצמות אין סוף מצווה הציווי - זה שכרו.

ואם זאת היא משמעות המצווה, הרי גם היחס אליה אמור להיות שונה לחלוטין. האדם אמור לשיש ולרקוד על ההזדמנות הבלתי רגילה שניתנה לו, לפרוץ את כל גבולות הטבע ולהיות אחד עם האין סוף[3].

כך משתפך רבנו הזקן בשפה רגשית ולא שגרתית כאשר מדבר על ההזדמנות האדירה של המצוות:

תניא פמ"ו: אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה לאיש הדיוט ושפל אנשים ... ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו ... ומתייחד עמו שם בייחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק  ... על אחת כמה וכמה שתתעורר האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך ... והנה ככל החיזיון הזה וגדול יותר מאוד ... עשה לנו אלקנו ... כי הניח הקב"ה העליונים והתחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו ... וקירבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי ... היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, וגם בבחינת חיבוק הוא קיום המצוות ברמ"ח איברים.

איפה בא לידי ביטוי, קשר החיבוק העצמתי בין היהודי לקב"ה? איפה רואים את השינוי העצום שמחוללת המצווה בעולמו של היהודי?

אחד הביטויים לכך הוא, שיהודי מתעלה מעל כל ההגבלות של הטבע. כאשר יהודי זוכה לקיים מצווה, הגוף שלו נעשה כלי לאור ה' והוא הופך להיות אין סופי בעצמו.

נפתח עם דוגמא מעולמו של היהודי היחיד, הבודד: ידוע הסיפור על אותו חייט פשוט בעירו של הבעש"ט שהיה מברך אנשים והברכות שלו התקיימו. ראשי הקהילה נבהלו וחששו כי הוא עוסק בקבלת מעשית או בכשפים וקיבלו החלטה להכות ולהחרים אותו. אך הבעש"ט ביקש לשוחח איתו קודם והוא סיפר כי קיים במסירות נפש מצוות הכנסת חתן וכלה ומאז כל ברכותיו מתקיימות.

אותו רעיון - ובמידה בולטת ומובהקת עוד יותר – קיים ביחס לישראל כ"עם". למרות כל אלו שקמו עלינו להרגנו, למרות כל הפרעונים במשך ההיסטוריה שאמרו 'פן ירבה', המציאות היא 'כן ירבה וכן יפרוץ'. לא יכול להיות לכך הסבר אחר מלבד העובדה שעם ישראל התעלה לדרגת האין סוף.

אלו היו הימים הנוראים של המהפכה הקומוניסטית. בכל לילה פרצו מלאכי חבלה של הג.פ.או לתוך הבתים ושלפו אנשים שלא חזרו יותר. באחד הלילות בחודש סיוון תרפ"ז (1927) הם פרצו לדירתו של הרבי הקודם והובילו אותו לחקירה. אך זה ממש לא היה אמור להיגמר רק בחקירה. לאורך כל הלילה, שמע הרבי יריות ממרתף הכלא והבין שהם מחסלים אנשים ללא דין וללא דברים.

באחת החקירות, שלף החוקר אקדח וכיוון אל ראשו של הרבי במטרה להכריח אותו לענות על השאלות. הרבי הביט בו ואמר: האקדח שלך מפחיד את מי שיש לו הרבה אלילים ועולם אחד. לא את מי שיש לו אלוקים אחד ושני עולמות.

הרבי ענה לו כך[4]: אין שום דמיון בינינו. היום אתה כאן ומחר אתה מתנדף מעל דפי ההיסטוריה. ואילו אני קשור עם האין סוף ושרוי למעלה מכל ההגבלות הטבעיות. [המציאות מוכיחה שהרבי צדק. לנין וסטאלין נמצאים בוויקיפדיה, ואילו השלוחים של הרבי פועלים בכל פינה ברחבי ברית המועצות].

ד. כעת נשוב אל רבי מתיא בן חרש והמשל של יחזקאל הנביא: אותו אדם עבר בשדה וראה את אותה נערה עזובה ולכלוכית כשהיא ערום ועריה. הוא תהה לעצמו, האם אפשר בכלל לשקם אותה? האם אפשר לגאול אדם כזה מהייסורים שלו? כאשר ראה אותה מתבוססת בדמה, ריחם עליה ואסף אותה אל ביתו.

באותה מידה, ה' עבר מעל השדות במצרים וראה את עם ישראל מוטלים שם לאנחות. הם היו נחותים ומושפלים גם מבחינה רוחנית, "גוי בקרב גוי", לאחר שנטמעו במשך מאתיים שנה בתוך התרבות המצרית. ה' שאל אפוא, איך אפשר לגאול אותם? איך אפשר להוציא את מצרים מישראל ולא רק את ישראל ממצרים? והרי הם "ערום ועריה"?

אמר להם ה', תקיימו את המצוות וכך תתעלו מעל ההגבלות של הטבע. אתם תשתחררו מכל ההנחות של מצרים ותגבשו תפישה מרוממת על החיים. וכדי להתחיל את התהליך, ה' נתן להם שתי מצוות. לא אחת, אלא שתיים.

מצווה אחת נועדה כדי להתחבר עם ה', באופן חיובי, והמצווה השנייה נועדה כדי להתנתק מכל הרפש מסביב, באופן שלילי.

מצות מילה נועדה לחקוק בגופנו סמל קבוע אודות הקשר שלנו אליו, כמו אישה העונדת על אצבעה טבעת נישואין ומפגינה בכך את עובדת היותה קשורה לאיש. ואילו מצות קרבן הפסח, נועדה לשחרר אותם מאמונת ההבל של המזל ולהקנות בהם את התודעה כי הגורל תלוי רק ב'בעל המזל', בכוחו של האין סוף.

לקו"ש חט"ז/117: אצל היהודים באותה תקופה היה חיסרון כפול. א. היה חסר להם ב'עשה טוב', בקיום המצוות ובמילא לא היה להם עם מה ללכת למתן תורה. ב. היה חסר להם ב'סור מרע', משום שהם היו דבוקים בקליפת מצרים, ערות הארץ, ולא היה שייך 'לגאול' אותם משם, כלומר, להוציא מהם את הרע שדבק בהם. לפיכך נתן להם ה' שתי מצוות: דם המילה נועד להכניס אותם באופן חיובי בברית עם הקב"ה ואילו דם הפסח נועד לבטל את היותם 'שטופים באלילים', חלק מאמונת ההבל של העבודה זרה המצרית. ועל ידי שהם שחטו את הפסח, ועוד לאחר שהחזיקו אותו כמה ימים בביתם[5], נעקרה מהם אותה אמונה זרה.

כעת, אפשר להבין היטב את תשובת ההגדה של פסח לשאלת הבן הרשע: "אילו היית שם לא היית נגאל". כלומר, בלי לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, אי אפשר להיגאל. אם רצוננו להיות מרוממים מכל הלשונות ומשוחררים מכל כבלי הטבע – יש לכך רק דרך אחת: לקבל את ה"עבודה הזאת לכם".

תורת מנחם תשכ"ד ב/291: המענה לטענת הבן הרשע הוא, 'אילו היה שם לא היה נגאל'. כלומר, אם רוצים להיגאל ממצרים הוא דווקא על ידי קבלת עול, 'עבדי הם'. אבל בעבודה מצד השגה והבנה לבד, יש מקום להישאר בקליפת מצרים.

בס"ד

מסיבת ירח: המשמעות הכבירה של המצווה הראשונה-מבוסס על לקו"ש כו/59 ואילך

פריץ העיירה נקלע לקשיים כספיים וכמו תמיד, הכתובת הברורה היו היהודים. הוא ציווה את תושביו היהודיים להאריך את שעות העבודה עד עשר בלילה ולהעביר לו יותר מיסים. הנתינים המסכנים ארגנו משלחת אל השליט והתלוננו כי הם עובדים מעבר לכוחות ואינם יכולים לקחת עוד משימות.

הפריץ הקשיב בתשומת לב והכריז כי הוא יבדוק עד כמה החיים שלהם קשים. באחד ממוצאי השבת, הוא הופיע בגטו ובדיוק היה זה מוצאי השבת הראשונה של החודש. כולם עמדו מחוץ לבית הכנסת וקידשו את הלבנה. הפריץ ביקש להבין את הנושא והם סיפרו כי בבריאת העולם, היה הירח גדול כמו השמש ואנו מבקשים כי תבוא הגאולה והוא יחזור אל הגודל הטבעי שלו.

"אם אלו הדאגות שלכם, כנראה שיש לכם זמן פנוי ואתם מסוגלים לקחת עוד עבודה"...

השבוע, מתחיל החלק העיקרי של התורה. רש"י פתח את פירושו בפרשת בראשית באמירה, שבעיקרו של דבר, התורה הייתה צריכה להתחיל השבוע, בפרק י"ב בפרשת בא, כאשר מתחילים לקבל את תרי"ג מצוות התורה.

1. רש"י בראשית א,א: אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא במצוות החודש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. (שפתי חכמים: אבל מילה וגיד הנשה שנאמרו בפרשת לך לך ווישלח, לא נצטוו בהם אלא יחידים ואינם נחשבים מכלל מצוותיה).

כאן מעניין לבחון, מהי המצווה הראשונה אותה בוחר הקב"ה להעניק לאנושות:

שמות יב: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמור: החודש הזה לכם ראש חודשים.       ספר המצוות לרמב"ם, עשה קנג: ציוונו יתברך לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים.

מצווה ליצור לוח שנה יהודי ייחודי המבוסס על מולד הירח. ואנו תוהים ותמהים: מה יש במצווה הזו? איך הפך עניין טכני-מתמטי כקביעת לוח שנה, למצווה הראשונה בתורה? איזו משמעות עמוקה יש בה שהופכת אותה לפתיחה ומבוא אל הקשר הנשגב בין האלוקים והאדם?

אפשר להבין אילו המצווה הראשונה הייתה האמונה באלוקים או אולי שביתת השבת המבטאת את האמונה בבריאה או מצוות מילה או פריה ורביה וכיוצא באלו, אך כיצד מצווה צדדית לכאורה קיבלה את מעמד הבכורה? זאת שאלה מעניינת, משום שהרמב"ם פותח את מניין המצוות שלו – לא במצוות קידוש החודש, אלא – באותה מצווה שבה פותח ה' את עשרת הדברות: האמונה בה'. הרמב"ם גם ממשיך את מניין המצוות שלו עם שאר מצוות היסוד, כמו אחדות ה', אהבתו ויראתו, ואילו מצוות החודש נדחית אצלו למצווה קנ"ג! (כמובא בציטוט הקודם).

מנין המצוות להרמב"ם: מצווה ראשונה ממצוות עשה, לידע שיש שם אלוה, שנאמר: אנוכי ה' אלוקיך. מצווה שנייה: לייחדו [להאמין שהוא אחד], שנאמר: ה' אלוקינו ה' אחד. מצווה שלישית: לאהבו, שנאמר: ואהבת את ה'. מצווה רביעית: ליראה ממנו, שנאמר: את ה' אלוקיך תירא.

נראה מכל זה כי אף שסדר המצוות ההלכתי צריך להיות כדברי הרמב"ם, אך סדר לימוד המצוות, הוא דווקא כמו שמסדרת התורה. לפני שמתחילים ללמוד את התורה בפועל, עלינו לשים לב אל כמה כללים חיוניים הקודמים ללימוד והם עוברים בצורה מושלמת דרך מצוות קידוש החודש[1].

אנו רוצים להציג שתי זוויות מרתקות אודות המצווה הבכורה: אחת נוגעת למעמדה של התורה שבעל פה והשנייה לתפיסת הזמן ביהדות ובחיים.

א. אנו עומדים סמוך מאוד ליציאת מצרים. זמן קצר לפני היציאה משם, ה' קורא למשה ואהרן ומדריך אותם על העומד לקרות בקרוב: מכת בכורות תופיע בחצות הלילה ותשבור את פרעה באופן סופי. ה' ממשיך ומציג את הדרישות מעם ישראל כחלק מהפיכתנו לעמו של האלוקים.

המצווה הראשונה היא כאמור: "החודש הזה לכם ראש חודשים". על פניו, הפירוש הפשוט של  המצווה הוא קל וברור: לעשות את החודש של יציאת מצרים – ניסן - לראש וראשון לחודשי השנה[2].

2. יב,ב: החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה. רש"י: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, על חודש ניסן אמר לו: זה יהיה ראש לסדר מנין החודשים, שיהא אייר קרוי שני וסיוון שלישי.

בכל זאת, חז"ל לא הסתפקו בפירוש הפשוט הזה, משום שהפסוק מעורר שתי שאלות יסודיות: א. מהו בכלל פירוש המילה העברי "חודש"? מהיכן באה המילה הזו? כיצד היא קשורה ליחידת זמן?

ב. גם לא מובן כפל לשון הפסוק: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה"?

הכרח לומר כי הפסוק בא לומד דבר הרבה יותר גדול, שבשעתו היה מהפכה בתפיסת הזמן: המילה "חודש" היא מלשון 'התחדשות' והתורה רומזת למולד הירח, שהוא קטן, נעלם ומתחדש מדי 29.5 יום. הוי אומר שעלינו לעשות את התחדשות הירח לראש חודשים. החודשים אמורים להתחיל ולהיגמר עם כיסוי והתחדשות הירח.

ביאור המזרחי על רש"י: אמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש ... ולכן נאמר 'ראש חודשים' בלשון רבים ... שכך יהיה נחשב לך לראש בכל החודשים.

משכיל לדוד: אם כל הפסוק הוא כפשוטו [לעשות את ניסן לראש חודשים], הרי כתוב אחר כך 'ראשון הוא לכם לחודשי השנה? אלא ודאי המילים הראשונות 'החודש הזה לכם ראש חודשים' באו לדרשה [שיש לעשות את התחדשות הירח לראש חודש].

נוסיף הסבר: החיים בעולם מצריכים לקבוע מסגרת זמן מסודרת של חודש ושנה. זה חשוב למשל עבור המערכת העסקית, שצריכה לקבוע מסגרת זמן שבה מתנהל המחזור העסקי. זה חשוב כמובן עבור קביעת חגים ומועדים שתלויים ביום מסוים בשנה ועוד. אך כיצד עושים את זה? איך מחליטים כמה זמן יימשך חודש וכמה שנה?

התפיסה ההיסטורית של העמים לפני מתן תורה, הייתה על דרך הלוח הלועזי של היום: בהתאם לסיבוב השמש השנתי: סיבוב השמש נמשך 365 יום ולכן קבעו כי שנה נמשכת 365 יום. הלוח הזה הוא יציב וקבוע ומתאים היטב לתכנון שנתי חקלאי. השמש יוצרת את עונות השנה ולכן קל לדעת מתי הן יחולו ולתכנן את השנה (אביב באפריל-יוני, קיץ ביולי-ספטמבר, סתיו באוקטובר וכו').

כאן באה התורה עם המילה הבודדת "חודש" ויוצרת מהפכה: מחזור החודשים ייקבע על פי סיבוב הירח. הוי אומר שחודש מתחיל עם ההתגלות המחודשת של הירח ושנה היא שנים עשר חודשי ירח. וכיון שסיבוב ירח נמשך בערך 29.5 יום, שנת ירח היא 354 ימים (וקטנה משנת שמש ב-11 יום[3]).

יצוין כי גם באנגלית, חודש נקרא month, מלשון moon – ירח. שכן כל המושג חודש, נובע מהירח, ואילו השמש מקיימת רק מסלול שנתי ללא משמעות חודשית. [לשיטת העמים שהשנה היא שמשית, חילקו באופן שרירותי את השנה ל-12 חלקים, משום שיש בערך 12 סיבובי ירח בשנת שמש].

למען האמת, המסר של התורה הוא עוד יותר גדול: המצווה היא לא רק להסתמך על מולד הירח, אלא לקדש את החודש מדי חודש. כלומר, לא לקיים תהליך אוטומטי, שבו החודש מתחיל בהתאם לחשבונות צפויים של מולד הירח, אלא ליצור ראש חודש. להביט אל הירח מדי חודש, לזהות את ההתגלות המחודשת שלו ולהכריז על "ראש חודש".

ואכן ידוע כי בזמן שהסנהדרין הייתה תקיפה בירושלים וביבנה, נערך טקס חשוב מדי חודש, בו המתינו בבית דין להופעת עדים שיעידו על ההתגלות המחודשת של הירח ובעקבות העדות, היו מכריזים על ראש חודש. העדות הזו הייתה בעלת חשיבות ראשונה במעלה, כדי לדעת מתי יחולו החגים והמועדים באותו החודש[4].

וכאן אנו שבים ושואלים: מהי המשמעות יוצאת הדופן של כל הדיון הטכני הזה? איך הפך נושא צדדי כקביעת לוח שנה למצווה הראשונה בתורה?

אגב, יצוין כי גם האויבים שלנו, ידעו לזהות את עוצמתה של המצווה: כאשר גזרו היוונים את גזרות השמד בתקופה שקדמה למלחמת החשמונאים ונס חנוכה, הם העמידו בראש סדר העדיפויות את המלחמה במעמד קידוש החודש.

מגילת אנטיוכוס: ויאמר לשריו: הלא ידעתם כי יש עם היהודים אשר בירושלים בינינו, לאלהינו אינם מקריבים ודתנו אינם עושים ... ומייחלים ליום שברון המלכים והשלטונים ואומרים מתי ימלוך עלינו מלכנו ... בואו ונעלה עליהם ונבטל מהם הברית אשר כורת להם: שבת, ראש חודש ומילה.

והשאלה מתבקשת: מה מונח בתוך המצווה הראשונה בתורה?

ב. זו הייתה שבת קפואה ברוסיה, ופתאום נשמעו זעקות מאחד הבתים: אישה כרעה ללדת. ילדיה רצו לבית העגלון לקחת אותה לבית המיילדת, אך העגלון סירב בטענה כי אינו יכול לצאת בלי לשמן את גלגלי העגלה. הילדים נחפזו אל הרב וזה התיר את המלאכה משום פיקוח נפש.

אך העגלון המשיך להתעקש. הוא אמר שאינו יכול לצאת ביום קר כזה בלי לטלטל בקבוק וודקה להתחמם. הרב התיר לו גם את הטלטול הזה ובלבד שייצא כבר לדרך. העגלון זיהה הזדמנות ואמר שאינו מוכן לרכב לאורך זמן, בלי להצית מקטרת ולחמם את הפנים. הרב המבוהל התיר לו גם את המקטרת ובלבד שהאישה הזועקת תזכה לראות כבר מיילדת.

יצא העגלון מבית הרב ונאנח: "תראו כמה הרבנים יכולים להקל את החיים כשהם רוצים"...

הבה נעצור רגע את הדיון ונחשוב רגע: אנחנו יושבים בבית כנסת, אבל בתורה לא כתוב לבנות בית כנסת. אנחנו יושבים עם כיפה על הראש או כיסוי ראש לנשים, אך בתורה לא כתוב לכסות את הראש. אחרי השיעור, נקיים תפילת מנחה או ערבית, אך בתורה לא כתוב להתפלל אל ה' מדי יום. גם רוב פרטי המצוות לא כתובים בתורה: אנחנו מניחים תפילין על הראש, אך איפה כתוב בתורה להניח תפילין שחורות, מרובעות, עשויות מעור בהמה וכתובות בתוכן פרשיות על קלף בדיו שחורה? למעשה, רוב היהדות המעשית שלנו, לא מפורטת בתורה.

איך כל זה נולד? ההסבר (ברגל אחת הוא), שמשה העביר לישראל שתי תורות: אחת בכתב ואחת בעל פה. בכתב הוא העביר רק את ראשי הפרקים ובעל פה, הוא העביר להם את פירוט הדינים וההלכות של המצווה. הפרשנות וההסברים הללו עברו בעל פה מדור לדור והם מכונים תושב"ע.

אומר כאן האבן עזרא, שזאת הסיבה שמצוות קידוש החודש היא הראשונה בתורה. היא מעבירה באופן עוצמתי את ההוכחה המוחלטת לקיומה של התושבע"פ ולהעברת המסורת מדור לדור.

אם נקרא את פסוק "החודש" כשלעצמו, ללא הפרשנות של חז"ל, אי אפשר להבין אף מילה אחת ממנו. א. "החודש הזה ראש חודשים" - באיזה חודש בכלל מדובר? ב. מה פירוש תיבת "חודש"? ג. איך חוגגים את ראש חודש? איך מזהים את מולד הלבנה ועוד? התורה כותבת כל כך מעט מילים במצווה הזו, שמוכרחים לומר כי הייתה מצורפת לכך 'חוברת' של הסברים בעל פה. אחרת, אף מחוקק אחראי בעולם, לא היה מגיש חוק כל כך סתום.

המצווה הראשונה בתורה, מעניקה עם ראשית הלימוד את הכלל החשוב ביותר: חפשו את ההוראות המצורפות. התורה ניתנה בתוספת פרשנות בעל פה ועלינו למצוא אותה אצל גדולי החכמים.

3. אבן עזרא יב,א: והנה משה לא פירש לנו בתורה איך נקבע השנים והחדשים ואם לא נמצא אביב מה נעשה. ויש לתמוה מזה תמה גדולה: איך פירש דיני כל נגעי המצורע שהוא נוגע לאדם אחד ולא יעמוד בכל זמן והניח דבר המועדים שכל ישראל חייבים לשמרה בכל זמן? ויש כרת על חמץ בפסח ועל אכילת יוה"כ?! וזה לאות כי סמך על קריאת בית דין בכל דור ודור.

באופן מעמיק יותר, בשפתה של החסידות: המצווה הזו אינה רומזת רק על מאגרי ידע שנמצאים אצל החכמים, אלא גם על גודל העוצמה הרוחנית שניתנה להם. המצווה הזו מלמדת יותר מכל את הכוחות שניתנו לחז"ל, להשפיע על ההתנהלות הטבעית והרוחנית.

קביעת חג ומועד, פירושה קביעת הימים בהם יתגלה הקב"ה בעולם. כאשר קובעים, למשל, שיום הכיפורים יחול ביום רביעי, פירוש הדברים הוא, שאנו קובעים לקב"ה! מתי יישב על כסא דין וידון את באי עולם. נמצא שהדבר הראשון שעושה התורה מיד בתחילת מתן המצוות, הוא להכריז על השותפים של אלוקים, אלו שמעצבים איתו יחד את השראת השכינה בעולם.

הנה מדרש חשוב, שמתאר זאת עם דימוי מושלם ובמילים נפלאות:

שמות רבה טו,ב: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולם, אימתי אתה עושה את המועדות? ... אמר להם: אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרים ומעברים את השנה. שנאמר ... אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם. אמר הקב"ה לישראל: לשעבר היה בידי, שנאמר: "עשה ירח למועדים", אבל מכאן ואילך הרי מסורה בידכם.

בקרב קהל מתאים, ראוי להוסיף את דברי הרבי בשם הירושלמי המובאים בשיחה, כי הכרזת בית דין על עיבור השנה, מסוגלת להחזיר את בתולי ילדה בת שלוש, כפי שנאמר "לאל גומר עלי".

הנה סיפור חזק בנושא: יהודי בעירו של הרמ"א בקרקוב, סבל ממחלת ריאות חמורה. הוא ביקש ברכה מהרמ"א והגאון ייעץ לו לעלות לארץ ולגור בצפת. הוא עלה ארצה ובאמת חי עוד כמה שנים. לתומו חשב כי הרמ"א התכוון לכך, שהאוויר הזך של צפת ירפא אותו, אך כאשר פגש שוב את הרמ"א, שמע ממנו הסבר מפעים:

המחלה שהופיעה אצלך, יכולה להופיע גם אצל בעלי חיים, ויש מחלוקת ביני ובין הבית יוסף, כמה זמן יכולה בהמה לחיות עם מחלה כזו. (במידה שאינה יכולה לחיות עימה שנה שלמה, היא נחשבת "טריפה"). אני פוסק לחומרה, שהיא אינה יכולה לחיות עימה שנה ואילו הבית יוסף מקל. כל עוד גרת אצלי בעיר, אני המרא דאתרא ופסק הדין בשמים, הוא כדעתי. ולכן לא יכולת לחיות במצבך יותר משנה. בארץ ישראל ובייחוד בעיר צפת, המרא דאתרא הוא מרן הבית יוסף ולכן ייעצתי לך לנסוע לשם, כדי לקבוע לגביך את הכרעת הבית יוסף...

עד כאן הסבר אחד לקדימותה של מצוות החודש, וכעת הסבר בעל משמעות מופלאה מתורת הרבי.

ג. ג'רי גראפסטיין היה חבר בסנאט של ממשלת קנדה מטעם מחוז אונטריו. הוא זכה לכהונה ארוכה וכיהן כסנטור במשך יותר מעשרים וחמש שנה. פעם ביקר ביחידות אצל הרבי וסיפר כי יש לו ספקות ולבטים לגבי עצמו. הוא תוהה מה הספיק לעשות בחייו ואיזה מורשת הוא מותיר אחריו.

הרבי דפק על השולחן ושאל, אם הוא יודע באיזה גיל משה רבנו פתח את חיי המנהיגות שלו? זה היה בגיל שמונים! אחר כך משה ניהל את עם ישראל עוד ארבעים שנה ארוכות ושינה לנצח את פני העולם. "אתה", אמר הרבי לסנטור, "עוד לא הגעת לגיל הזה ויכול לעשות דברים גדולים"...

הגורם הראשוני ביותר בחיים הוא הזמן. כל החלטה ומעשה בחיים, מושפעת ובאה מתוך תפיסת הזמן. ברמה הבריאה: הדבר הראשון שנוצר בעולם, הוא מרחב הזמן וכל דבר שנוצר אחריו נבחן בשאלה, האם היית כאן קודם?

כך גם ברמה האישית: כשאנו קמים בבוקר, המחשבה הראשונה היא, איזה יום היום? אם זה יום חול, יש לו תפיסה אחת, אם זה יום שבת או חג, יש לו תפיסה אחרת. אחר כך אנו שואלים את עצמנו מה השעה עכשיו? אם בוקר, ישנה רשימת משימות אחת ואם ערב, הדבר גורר רשימת משימות אחרות. בשלבים יותר מאוחרים של החיים, אנו שואלים את עצמנו בני כמה אנחנו? אם אנחנו צעירים, אנו מתייחסים אל החיים בצורה אחת ואם התבגרנו, נראה את החיים ואת ההחלטות שלנו בצורה אחרת.

בכך מובן היטב ובפשטות גמורה, מדוע המצווה הראשונה בתורה, היא לקדש את החודש. שכן, הצעד הראשון בכל דבר מבחינה כרונולוגית הוא קידוש הזמן. ראשית, עלינו לקדש את הימים ולהפוך אותם לראש חודש, חגים ומועדים. ואחרי שמקדשים את הימים ומתייחסים בצורה אחרת אל הזמן, הדבר משפיע באופן מיידי על כל מעשינו כולם.

עד כאן הרעיון מהשיחה עצמה, אך יש להוסיף ולהעמיק בכך על פי יסודות עיקריים בתורת הרבי שהובאו בריבוי מקומות: היהדות מחזיקה בתפיסת זמן ייחודית: הזמן הוא סך משימות חיינו. אורך החיים שקיבלנו מאלוקים, הוא סך המשימות שמוטל עלינו בעולם. אדם אינו יכול לנוח לעולם על זרי הדפנה ולומר עשיתי מספיק ועכשיו הילדים ימשיכו לעשות במקומי, משום שכל רגע של חיים הוא קריאה למשימה נוספת, שצריכה להיות טובה יותר מהעשייה הקודמת.

בספר הזוהר מובא דימוי נפלא: נאמר על אברהם אבינו שהיה "זקן בא בימים". מהי הכפילות של "בא בימים" על "זקן"? מובא בספר הזוהר דימוי מעניין: ימי חיינו הם כעין "לבושים" המכסים את הנשמה ותפקיד האדם בעולם הוא ללבוש כל אחד מהלבושים הללו ולהעניק לו משמעות נעלית.

כאשר יהודי מקדש את היום ועושה בו מצווה, הוא בעצם מזכך את הלבוש של אותו היום ומאיר בו אור נעלה. אברהם אבינו זכה להגיע לעולם הבא כשהוא "בא בימים". כלומר, הוא הביא איתו את כל לבושי הימים שלו כשהם מתוקנים ומזוככים ומילאו את ייעודם.

וזה המסר שאיתו בוחרת התורה לפתוח את מתן המצוות: ראשית כל, עלינו ליצור נקודת מוצא נכונה ולהבין את המשמעות הבסיסית של החיים. עלינו להתייחס אל הזמן אחרת ולהבין שכל רגע הוא קריאה למשימה חדשה. אחרי התפיסה הזו, העשייה מוכרחת להיראות אחרת.

כשהיה האדמו"ר הקודם, רבי יוסף יצחק שניאורסון, ילד צעיר, הוא נהג להיבחן משניות אצל אביו. האבא הייתה מעניק לו דמי כיס ביד רחבה והילד היה קונה עימם חפצים שונים. פעם הצטבר אצלו סכום כסף והתלבט מה לקנות איתו: ספרי קודש או שעון כיס?

הוא החליט בסופו של דבר, לקנות שעון. משום שאם ישים לב אל הזמן החולף, יבוא ללמוד פי כמה.

4. ליקוטי שיחות כו/62: מצוות קידוש החודש היא ראשונה גם בעניינה ובמדרגתה: אף שגדר העולם הגשמי, הוא היותו מורכב מזמן ומקום, אבל בסדר הקדימה מגיע הזמן לפני המקום. משום שכל התהוות היא שינוי בעבר שקודם ההתהוות. זאת אומרת שהמציאות הראשונה בעולם – שממנה מושפעים כל הנמצאים – היא זמן. הדברים מובנים בפשטות בעולמו של האדם, שקודם מגיע הזמן, יום מסוים, ואחרי זה כל פעולותיו ביום וחפצי העולם.

ולכן קידוש החודש היא מצווה ראשונה, משום שתחילה פועלים קדושה במימד הזמן, שהוא התחלת המציאות ואחרי זה באים מעשי האדם שמביאים את הקדושה אל מרחב המקום.

תורת מנחם תשיב א/267: נאמר 'ואברהם זקן בא בימים' ומבואר בזוהר על הפסוק, דבא בימים פירושו בא בימים שלמים, שהם הלבושים דתורה ומצוות. משום שהימים הם בחינת לבושים להלביש את נשמת האדם והם הם לבושי התורה ומצוות שעל ידם ממשיך עליו אחדותו ית'. 

ברור לגמרי כי תפיסה כזו על הזמן, משנה את המשמעות של כל רגע חולף. נעיר בקצרה כי לפי זה, ביאר הרבי (לקו"ש ה/24 ואילך) שאלה גדולה בפשטות הפסוקים. דרכו של כל יהודי היא להיזהר בכניסת שבת ולהוסיף מעט זמן מחול על הקודש. ואילו לגבי הקב"ה נאמר במפורש: "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" ורש"י מבאר כי ה' עבד עד אלפית השנייה האחרונה, עד שנראה היה כאילו נכנס לתוך השבת כחוט השערה.

והתמיהה מתבקשת: מה היה הצורך לעבוד עד השנייה האחרונה? האם חמשה וחצי ימים של בריאת העולם הגדול הזה לא הספיקה?! אלא התורה מבקשת ללמד אותנו משמעות של רגע בחיים. כל רגע הוא קריאה למשימה חדשה ואם אלוקים היה יכול לתת עוד מכת פטיש – הוא לא וויתר עליה.

מספרים על רב שהתקשר לגביר העיירה והזמין אותו להצטרף לשיעור תורה. הגביר הצטדק ש"הוא מאוד רוצה לעשות את זה ותמיד הוא חולם ללמוד, אך מה יעשה ואין לו זמן". אמר לו הרב: "אני חשבתי שיש לך הכול, אבל אם אין לך זמן לדברים החשובים בחיים – מה כן יש לך"?

עצה מעשית אחת בקצרה: הרבי דיבר כמה פעמים כי התפיסה הזו של הזמן, מביאה להצלחה גדולה בזמן. הסוד להצלחה בזמן הוא ריכוז מלא ברגע הזה. כאשר עוסקים בדבר מסוים, עלינו לחשוב שהיום הזה הוא כביכול היום היחיד בחיינו והמשימה הזו היא היחידה בעולם ואין זולתה שום דבר אחר. כך המשאבים הפנימיים מנוצלים כולם עבור הצלחת המשימה ואיננו מאבדים אנרגיה בגלל לחצים אחרים המרחפים ברקע.

כמובן, תפיסה כזו יכולה לבוא רק מתוך תחושה עמוקה שכל יום הוא לבוש חשוב בפני עצמו ולכן אין טעם להפסיד את הלבוש של היום בגלל הלבוש של מחר.

ונסיים בדברים המובאים בחסידות כי "ישראל מונים ללבנה", משום שישראל עוסקים בעבודת התיקון והתשובה, כמו הלבנה שהיא מתמעטת ומתחדשת, וזה הכלי הבטוח לביאת משיח במהרה בימינו, שבא להשלים את עבודת התשובה ולאתבה צדיקייא בתיובתא.

פרשת בא

ליקט וערך : שמואל אייזיקוביץ

התבוננות חוסכת סבל רב (הרב שלמה הלוי)

     פרשת בא בגימטרייה 2,ב + 1,א= 3 שלש מכות אחרונות שה' מביא על פרעה. ננסה לחשוב. פרעה סבל ממכות קשות בשל סירובו לשחרר את בני ישראל , מדוע סבל כל כך ! ?

     הדבר יובן על פי משל של המגיד מדובנא : מלך ביקש מהטבח שלו להכין עבורו דג, משניגש המלך לאכול חש מיד בריח שעלה מין הדג, ריח המבשר שהוא אינו ראוי למאכל. המלך כעס על הטבח והחליט להענישו בשל כך. המלך שאהב אותו נתן לו ברירה בין שלושה עונשים, או שיאכל את מה שבישל, או שיקבל מאה מלקות, או שישלם מאה זהובים. הטבח היה קמצן ושכל לא היה לו, חשב לעצמו, שכדאי לו לאכול את הדג ולפטור עצמו מהעונש. לאחר שנתנו לו לאכול את צלחת הדג הסרוח, ואכל מחצית, וחש ברע ורצה להקיא, התחרט ובקש לנסות לקבל המאה מלקות. כי לשלם, כלל לא עלה על דעתו, שהרי קמצן היה. החלו להלקותו כדבעי. וכאשר הגיעו לארבעים - חמשים מלקות, ראה שלא יוכל להחזיק עוד מעמד, אזי צעק 'הצילו' אני מוכן כבר לשלם את המאה זהובים יצא אם כן - שבסופו של דבר הוא שילם את כל שלושת העונשים, גם אכל את הדג, גם לקה את הארבעים ולבסוף שילם מאה זהובים. אולם, אילו היה לו מעט שכל בתחילה, היה משלם את הזהובים מיד ולא היה צריך לעבור את כל הצרות.

     הנמשל: פרעה גם קיבל מכות, גם שילח את בני ישראל וגם טבעו הוא וחילו בים ... אילו היה במכה הראשונה מבין שה' הוא הא-לוקים לא היה צריך לעבור ייסורים שלבסוף לא הועילו לו מלשלח את בני ישראל ...

     הוא הדין גם לגבינו לצערי גם הרבה אנשים סובלים מאוד עד שהם מגיעים להכרה מה ה' רוצה מהם... כפי שמבאר השפתי צדיק זצ"ל וזה לשונו " : דהיינו, שהאדם שמקבל את העונש, יתייסר תיכף על ידי זה, ומיד יעשה תשובה. ממילא, לא יצטרכו להענישו בכמה וכמה עונשים, עד שיבין ויעשה תשובה ."'וכו

     הבה נחלץ את עצמינו וננסה בכל מכה שנקבל , לחשוב לרגע: "מה ה' רוצה ממני !"? וממילא זו תהיה האחרונה...

                                                                                    שבת שלום ומבורך

א-לקים בשמים, ואתה על הארץ (אשר לורבר)

     החפץ חיים זצ"ל סיפר סיפור, שכולו מוסר השכל: בעיירה אחת היה איזבושציק, מעין מוכתר ושתדלן אצל הרשות. בקושי הסתדר עם סידור התפילה, על חומש אין מה לדבר. כשפקד את בית הכנסת בשבת, אמר לשמש: "בשבוע הבא יש לי יאהרצייט. יום זיכרון לאבי. ראה נא להסדיר לי מפטיר ותפילת מוסף, ועליה ביום שלישי הבא!". ענה השמש: "המפטיר והמוסף, שלך. אבל עליה לתורה, אין ביום שלישי...". גאתה חמתו של האיזבושציק: "שכחת עם מי אתה מדבר, שמש! יעקיל אומר שתהיה עליה לתורה, תהיה עליה לתורה!"... משך השמש בכתפיו, פנה והלך.

     זועם ופגוע פנה יעקיל האיזבושציק לשכנו: "זוכר אני שקראו בתורה ביום חול!" אמר. אישר הלה: "אכן, בימי שני וחמישי קוראים בתורה". "וביום שלישי?" שאל. "אין קריאה", צדק השמש. "אף פעם לא?" התעקש יעקיל. "לעתים נדירות", הבהיר השכן. "כשחל יום צום"... "ומתי חל יום צום?" חקר יעקיל. "בעשרה בטבת, י"ז בתמוז"... אמר השכן. "או כשיש צרה, לא עלינו, והרב גוזר צום. בימי סכנה או מגפה, או גזירה רעה"... אורו עיני יעקיל. בבוקר יום ראשון מיהר לבית המרזח, וקנה בקבוק וודקה משובח, רבע רובל מחירו. עלה לתחנת המשטרה, והניח את הבקבוק לפני השוטר המשועמם, ידידו. מזג שתי כוסות ברוחב יד, השוטר שתה בקורת רוח ויעקיל הפטיר: "יודע אתה שהעיירה שלנו היא, למעשה, מחוץ לתחום המושב של היהודים"... "למי זה אכפת"... הפטיר השוטר, ולגם. לגם יעקיל לעומתו, ואמר: "מה פירוש למי זה אכפת, תבוא ביקורת מפטרבורג, ובמי ינזפו, הלא בך!". "מי יבוא, מי ינזוף", ביטל השוטר את החששות, "אינם יודעים שכפר זה קיים, לבדוק יבואו?!"... "יבואו ויבואו", קבע יעקיל, "ובך ינזפו!". הוודקה עלתה למוחו של השוטר, וערפלה את שיפוטו: "ומה אעשה, אפוא", שאל. "יום ראשון היום", הזכירו יעקיל, "לך לכיכר העיירה ותכריז, שעד יום ראשון הבא חייבים כל היהודים לעקור מן המקום, שאם לא כן יגורשו בשוטים! ואל תסכים לדבר עם איש מן היהודים, מלבדי!". "כדברך אעשה", הבטיח השוטר, ורוקן את שארית כוסו.

     לא עברה שעה ארוכה, והעיירה רעשה וגעשה. חנוונים סגרו את חנויותיהם, רוכלים הגיפו דוכניהם. הכל התכנסו לבית הרב לטכס עצה, שיגרו שליח ליעקיל השתדלן, והשליח חזר בידיים ריקות: יעקיל שוכב במיטתו, מאז חזר ממטה המשטרה חשך עליו עולמו. כמעט אחזו השבץ, אינו יכול לבוא. החליטו, שאם אין יעקיל יכול לבוא לאסיפה תבוא האסיפה אצל יעקיל. קם הרב, קמו הפרנסים, קמו אחריהם כולם, ופנו לביתו של השתדלן. התיישב הרב ליד מיטתו, התיישבו הפרנסים סביבו, והכל עמדו סביבם ביראת כבוד. ויעקיל פתח וסיפר כיצד נקרא למטה המשטרה, כיצד נמסר לו דבר הגזירה הנוראה. ולא, הוא לא קיבל את הדברים בשלווה, פתח והזכיר לאותו ערל את כל הטובות שקיבל ממנו, בכה לפניו, התחנן, תלש שערות ראשו, וללא הועיל. פרס בפניו את חולצתו, אמר: "ירה בי, ולא אראה ברעה אשר תמצא את עמי!" אבל הערל בשלו, קשוח כצור חלמיש. אמר: "פקודה היא מגבוה. משר הפלך, ואולי אף מפטרבורג. אין בידו להועיל". שבור ורצוץ שבתי לביתי, הקיץ הקץ על קהילתנו המפוארת, סיים בבכי.

     שמעו נדהמים. הרב התעשת ראשון: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים", הזכיר. חייבים לעשות דבר מה. "אין אפשרות", פסק יעקיל. "מוכרחים", אמר הרב. נאנח יעקיל. ראשית לכל, יש לברר מהיכן הגיעה הגזירה. אם מפטרבורג, אין סיכוי לשנותה. אם משר הפלך, שונה הדבר. ידיד לו בחלונות הגבוהים, מקורב לשר הפלך. אם יקבל איזו מתת, אולי יוכל לפעול מה. אבל עיניהם הרואות, אין בו כח אף לקום ממיטתו. "קווי השם יחליפו כח", ציטטו באזניו. חייב הוא להתחזק, קהילה שלמה תלויה בו, נושאת אליו עין, תתפלל להצלחתו. לא עת רפיון עתה, עת לעשות! אין ברירה. יביאו חמישים רובלים, ודמי נסיעה. "חמישים רובלים", נבעתו. והעיירה כה עניה! כאן זה כסף רב, הסכים אבל בעיר הפלך אין זה אלא כסף קטן, בפחות מזה לא יפעל דבר. אבל אם חפצים הם שיסע, יש למהר. אין פנאי.

     מיהרו וערכו מגבית בזק. שקלו על ידיו חמישים רובלים, הוסיפו דמי נסיעה. בערבו של יום חזר, שם פעמיו היישר לבית הרב. בשורה אחת טובה בפיו, והשנייה רעה. הבשורה הטובה: לא מפטרבורג יצאה הגזירה. ידו של יועץ שר הפלך בדבר. אכן ניתן לבטל ולהעביר את רוע הגזירה. והבשורה הרעה: זה יעלה חמש מאות רובלים. "חמש מאות", נבעת הרב. האיזבושציק משך בכתפיו, ידידו ייקח מעט לעצמו, ייתן את הרוב למזכיר השר, ודמי לא יחרץ לכמה מסביב... ולבסוף, אין בטחון שכל זה יעזור... "מה עושים?", מלמל הרב. "דבר ראשון, אוספים את הכסף. הנה אני תורם חמישים. ודבר שני, גוזרים תענית ציבור למחר". "למחר אי אפשר", אמר הרב, וגם יעקיל כבר בירר וידע. "יש לקבל תענית מבעוד יום. רק ליום שלישי אפשר". "יהיה ליום שלישי", הסכים יעקיל "בינתיים אסע, ואראה מה ניתן לפעול".

     הכלל, נמסרו לידיו ארבע מאות וחמישים רובלים, שארית כספם של עניי העיירה המרודים. קם ונסע, ותפילותיהם מלוות אותו. בערבו של יום חזר, בישר שכל האמצעים הופעלו, אך אין לדעת באיזו מידה הצליחו. רק מחר ידעו, ביום התענית. ולמחרת, כמובן השתתף בתפילה, גם עלה לתורה. לאחר התפילה נטל בקבוק וודקה בידו ועלה למטה המשטרה, ועיני הכל צופיות בו ומייחלות להצלחתו. הפעם שתה השוטר לבדו, יעקיל שרוי בצום, יום זיכרון הוא לו. וגם תענית ציבור, כזכור. יחד עם השוטר יצא, ועיני שניהם זורחות. השוטר בישר שהגזירה בטלה, ויעקיל היה לגיבור היום... בבוז סקר יעקיל את השמש הזקן, שסירב לתת לו עליה ביום שלישי. יעקיל החליט, אז יעקיל השיג. ומה גרם השמש בסכלותו? שלושה ימי צער ואבל, יום תענית, והפסד של חמש מאות רובלים...ומוסר השכל:

אם איזבושציק נבער יכול להשיג כל רצונו, אם ברצון ואם בדרכי עקיפין וכורח. כיצד יחשוב אדם זעיר שיעלה בידו להפר רצון הבורא הכל יכול! כלום לא שילם פרעה עשרת מונים יותר מאותם בני עיירה!

ואנו, כולנו, כיצד יעלה בדעתנו שנוכל אנו להפר עצת בוראנו?!

משמעות החופש (אלירם אלגרבלי)

     בפרשתנו מסתיימת מסכת התלאות שעוברים בני ישראל במצרים. הקב"ה, בנחישות אין קץ, מתיש את פרעה ואת עבדיו ומביאם לידי מאיסה בתרבות הפטרונות ובשלטון על עם זר. מלך מצרים מקבל דרישה מה' לשלח את עמו, ולהסיר מעליהם את אות העבדות. אבל אין זאת הבקשה היחידה שמשה מבקש. "Let my people go" זה רק החלק הראשון בבקשתו של משה. החלק המהותי נמצא בהמשך הדברים של משה. "שלח את עמי, ויעבדוני" ישנן שתי בקשות: 1. שלח את עמי. 2. ויעבדוני. מניין נובע הצורך המהותי לשזור את שתי הבקשות זו בזו? האם מן ההכרח להטיל את שתי הדרישות באחת? וכי לא די בבקשה לבטל את עומס השעבוד בלבד?

     גלוי לעין כי אין שילוח העם מסתכם בהפיכתם לחופשיים בלבד. החופש הוא לשחרור מצד אחד, אך פעמים רבות הוא עלול להפוך לרפיון חושים במקרה הטוב, ופריקת עול הרסנית במקרה הרע. לפיכך בכל פעם שמשה מבקש לשחרר את עם ישראל, הוא מיד מכריז את משמעותה של מטרה זו עבודת ה'. וכך, כאשר בני ישראל משתחררים, מיד מטיל ה' עליהם מרות ומכניסם למסגרת דתית-רוחנית חדשה. הוא מבקש מפרעה לשלח את העם ע"מ שיוכלו להתפנות לעבודת ה' ולקיום מצוותיו. אין ה' חפץ בהמון של שיכורי חופש והלומי חירות הבורחים כעדר הנמלט משיני הזאב, כי אם במתן של תחושת דרור מתונה הכרוכה בציות למצוות ה'. המשימה הגדולה היא לא בהנסת העם והברחתם מארץ מצרים, אלא בהקניית ביסוס ותוכן לאותה קבוצת העבדים היוצאת זה עתה מסבלה ושעבודה. אפילו זמן להתארגנות, הסתדרות, בחירת מנהיג וקביעת דרך לא ניתן להם. על משה מוטלת המשימה הכבדה לבצר את אמונת העם, תוך שימוש באמצעים זהירים, וכשהוא מגדיר לפרעה את מטרת היציאה ממצרים "ויעבדוני" הוא בעצם הופך את כל השחרור למשהו נשגב ומשמעותי יותר; משה רוצה להצהיר בפני פרעה כי איננו פעיל זכויות אדם, אלא שליח ה' ומבשר הגאולה הרוחנית. וכך נוטע משה בלב האומה את ההכרה כי קיום המצוות הוא תנאי הכרחי ליציאה הגונה מארץ של טומאה. ולכן, בציווי הראשון, מיד אחרי מכת בכורות נמסר: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח! בלי להתמהמה או להתעכב, כשהעם עוד מתנשף ומתנשם אחרי כל האותות והמופתים - מייסדים חוקה ומצווה. משה מבין: הדקות הללו של יציאה לחירות הן רגעים שלא יחזרו עוד. ההיסטוריה התחילה שם. משה נוטע שורשים, בדיוק בעיתוי ובזמן הנדרשים.

     גם הדרשנים מכירים במעלתה של המסגרת הרוחנית. אדם, קל וחומר עבד, זקוק למצוות שיתנו לו מקום ומסגרת. עם ישראל היה מוכרח להיכנס מיד לעול מצוות, כדי לא להגיע למצב של קריסה לאומית מוראלית. עליו למתן את תחושת החופש בנתינת ביטוי למאוויי נפשו הרוחניים. ואכן, כפי הנלמד, הביטוי האמתי של החופש הוא היכולת ליצור קשר עם מצוות ה'.

פרפראות (רפאל פת)

פרק י' פסוק א'

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ"

"בא" (אל פרעה) ראשי תיבות: בא איתי, אומר הקב"ה למשה, כי איתך אני תמיד.

"למען שתי אתת", ראשי תיבות: למצרים מכות עוד נתן (הקב"ה). בפרק י"א פסוק ו' כתוב: "וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף".

וכן עוד ראשי תיבות למען, לשלוש מכות עוד נותר. עוד: למלך עקש מתעלל (ב)נתיניו (עמו)

פרק י' פסוק ג'

"וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי"

"עמי ויעבדוני" - סופי אותיות שם ה'. הקב"ה בחר בעם ישראל מכל העמים שיעבדו אותו, אחד מהדרכים לעבוד את ה', זו עבודה שבלב- תפילה.

פרק י' פסוק ד'

"כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ"

"מביא מחר"= 301 בגימטרייא אש= 301. האש מסמלת אבדן מהיר, והארבה מסמל הרס מהיר.

ארבה בגבלך= 265 בגימטרייא הרס= 265.

"מביא" (מחר)= 53 בגימטרייא גן= 53. רמוז כאן שכל הצומח בגן: עצים, שיחים, צמחים וכו' יושמדו ע"י הארבה.

פרק י' פסוק י"ט

"וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם"

ארבה אחד בכל גבול= 314 בגימטרייא שדי= 314.

רק הקב"ה יכול מאלפי אלפים של ארבה, שלא ישאר ארבה אחד בכל גבול מצרים.

פרק י"א פסוק ז'

"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ"

יחרץ= 308 בגימטרייא שח (דיבר)= 308. דיבור הכלב, נביחות, לכל בנ"י לא נבח כלב בפיו.

יחרץ כלב לשונו- אותיות חלש. (אות שניה) כידוע, הכלבים עזי פנים, אבל בפני בנ"י נפלה עליהם חולשה (שתיקה).

פרק י"ב פסוק ז'

"וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם"

שתי המזוזת- ראשי תיבות שה. רמוז כאן שדמו של השה נתנו על שתי המזוזות.

שה- ראשי תיבות: שחטו השה. בפרק י"ב פסוק כ': "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל".

פרק י"ב פסוק מ"ג

"זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ"

נכר= 270 בגימטרייא רע= 270. יהודי משומד הוא רע בעיני הקב"ה ולכן אסור לו לאכול מקורבן הפסח.

"לא יאכל בו"- סופי אותיות ולא. בן נכר לא אוכל מקרבן הפסח.

פה רע, פה סח

     אחד התיקונים הגדולים בכל סיפור מצרים הוא המעבר מפרעה - פה רע, לפסח - פה סח - הפה המדבר דיבורים טובים (ס"ח בגימטרייה = חיים). הרבה אנשים משגיחים כל כך על מה שנכנס אל תוך פיהם, אבל מה עם מה שיוצא? חשוב להיות במודעות על הדיבור, האם אני במודעות של פרעה - פה רע, או במודעות של פסח - פה טוב? כדברי הרב שיינברגר שליט"א, מספיק שדברים נאמרים בחלל העולם, כבר יש להם השפעה. גם אם אמרנו דבר רע בחדרי חדרים, הוא נקלט בעולם, הוא משפיע על המציאות. כמו בפתרון חלום, נאמר שמוטב לא לספר חלומות, כי ברגע שמספרים אותם נותנים להם גושפנקא (חותם) ומעבירים אותם מעולם המחשבה לעולם הדיבור - הוצאה לפועל. כך גם הוצאת הדיבור מהפה היא חותם שעושה את רושמו עמוק במציאות העולם שלנו.

תאמין, זה יגיע! (גד שכטמן)

     “מה השעה?!”, תהתה אשתו של רפי כשכולה מנומנמת. “עכשיו אחת בלילה”, השיב רפי שחזר ממקום בילוי ולא רצה שאשתו תדע שהשעה שלוש לפנות בוקר. לפתע צלצל שעון הקוקיה וקרא בקול: “קוקו, קוקו, קוקו”. “שמענו אותך”, התרגז רפי לעבר השעון, “לא צריך לחזור על זה שעכשיו השעה 01:00 בלילה שלוש פעמים”...

***

מיד עם תחילת הפרשה אנו נתקלים בקושיה חמורה. הקב”ה מצווה את משה רבינו ללכת לדבר עם פרעה שישלח את בני ישראל, באותה נשימה הוא מבשר לו “כי אני הכבדתי את לבו”, והוא לא ישלח אתכם. אם כן, לשם מה נשלח משה אל פרעה להפציר בו שישחרר את בני ישראל אם הקב”ה מונע ממנו זאת? “למען שיתי אותותי אלה בקרבו”, בכדי שהקב”ה יעניש את פרעה על מעשיו הרעים. אבל - מדגיש רבינו חיים בן עטר, ה”אור החיים” הקדוש - המטרה עמוקה יותר: “ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך... וידעתם כי אני ה’”. על ידי שכל אב יעביר ויספר לבניו ולנכדיו, את סיפור יציאת מצרים, בעיקר בליל הסדר - נגיע לאמונה מוחשית בבורא העולם. תחדור ללבנו ההכרה בעוצמתו ובשליטתו בכל איתני הטבע. וזו הייתה המטרה העיקרית בעשר המכות, “וידעתם כי אני ה’”. אמנם, זאת יש לדעת, בדרך כלל כשנכתבות בתורה המילים “אני ה’”, מטרתן היא בכדי לחזק את האמונה בשכר ועונש, שהקב”ה נאמן לשלם שכר טוב לעושי רצונו, וכן גם להעניש את עוברי רצונו ולהיפרע מהם.

     בנקודה זו אני חש חובה לשתף אתכם בסיפור מרגש ששמעתי: השיפוץ שעבר בית הכנסת במיליוני שקלים שיווה לו מראה מכובד ביותר, והגבאים החליטו באותה הזדמנות לבדוק את כל ספרי התורה. הזמינו אברך סופר סת”ם שיבדוק את מצבם, והסופר הודיע שכולם כשרים למעט ספר אחד פסול, אבל ניתן גם ניתן לתקנו. המחיר: חמשת אלפים דולר. רוב הגבאים הסכימו למחיר, אבל הגבאי הראשי נעמד על רגליו האחוריות, הוא מוכן להקצות לבדיקה רק חמש מאות דולר בלבד. הגבאים הבינו שלא ניתן לדרוש מהאברך לעבוד בחינם, ואם אין כסף - אין תיקון.

     האברך חזר לביתו, אך לבו נקפו: ספר תורה שלא יהיה בשימוש, לא חבל? החליט לזכות את חברו, אף הוא סופר סת”ם, במצווה ושניהם לקחו על עצמם לתקנו בעשירית המחיר. משנסתיימה המלאכה לקחו שניהם את הספר להגהה ממוחשבת מחוץ לעיר מגוריהם, כשחזרו לביתם נעצרו ליד בית קברות נוצרי בכדי להתרענן מהנהיגה ולעשות צרכיהם במקום שקט.

     בפתח בית הקברות עמד שוטר, ביקש לראות תעודות זהות ורשם את פרטיהם, משהושבו להם התעודות “חתכו” השניים בזריזות את בית הקברות בדרכם לפינה נסתרת מאחוריו. תוך כמה דקות ניצבו בחזרה ליד רכבם, נטלו ידיהם ובירכו “אשר יצר”. המעשה כמעט השתכח מליבם, לולי שחודש לאחר אותו אירוע קיבלו שניהם צווי זימון לבית משפט, התאריך נשא בערך את אותו יום בו לקח השוטר מהם את תעודות הזהות. לאחר שנלאו שניהם להבין על מה ולמה הם נקראים, החליטו שאין להם ברירה כי אם להתייצב לדיון במועד שנקבע.

     בבית המשפט ציפתה להם הפתעה: עשיר מופלג שמת בלי ילדים כתב צוואה בה הוא מורה לחלק את כל רכושו, שנאמד במיליוני דולרים, בצורה שווה ל... כל מי שיבוא להלווייתו. כמובן, שאסור לספר לאיש על סעיף זה בחלוקת הצוואה, כי אז המשחק יהיה מכור ולא יבואו לכבוד המת, כי אם לכבוד הירוק הירוק הזה. שני האברכים שנכנסו בפתח בית הקברות, נקלעו בדיוק לשעת הלווייתו של העשיר, והשוטר כתב את פרטיהם על מנת להעניק להם מאוחר יותר את חלקם בצוואה. הסכום אותו קיבל כל אחד מן האברכים היה שישים ושניים אלף דולר!!!

***

     למרות שאנו יודעים שהעולם מונהג בצורה של שכר ועונש, עלינו לשנן לעצמנו שוב ושוב את העובדה שאין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, ומי שמוכן להקריב מעט מעצמו למען כבוד שמים, לעולם לא יפסיד מזה.

     לעתים השכר ניתן בצורה גשמית ובולטת לעין, אך יש פעמים רבות שהשכר מוענק בצורות שונות, כילדים טובים, בריאות איתנה, פרנסה ברווח ואין מי שיקשר בין המצווה שנעשתה לבין השכר המוענק.

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה (י א) (בעל הטורים)

     בפרשה זו אנו מוצאים שלושה מכות שנחת ה' על מצרים. אומר נכדי האהוב, בשם הבעל הטורים, שמשמה של הפרשה עולה בגימטרייה עובדה זו. הרי ב' וא' הם שלושה כנגד שלושת המכות. ישנם האומרים שהמכות שנמצאים בפרשה גם נרמזים בשם הפרשה. ב' – מכת בכורות, א' -  מכת ארבה. והיכן מכת חושך שגם היא נמצאת בפרשה? אלא שבחושך לא רואים.

"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה..." (י, א) (ר' מ"מ מקוצק)

     "לך אל פרעה" אין כתיב כאן אלא "בא אל פרעה" כי מן הקב"ה אין הולכים, אי אפשר להתרחק ממנו, הוא נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו. לכן אמר כאן "בא" כלומר: בא אתי, הנני אתך בכל אשר תלך.

כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו (י א) (עוד יוסף חי)

     המפרשים שאלו מדוע השם יתברך הכביד את לב פרעה בכל פעם להרבות בנסים, והרי די היה שייתן לו מכה אחת זמן מרובה, עד שילאה ולא יוכל לסבול אותו, ובעל כרחו יצטרך לשלוח את ישראל?

     והעניין יתבאר על פי משל: אדם אחד היה הולך במדבר ומצא מציאה בסך עשרת אלפים דינר זהב בבת אחת, ושמח על כך שמחה גדולה. חברו גם הוא היה הולך במדבר ומצא מציאה של אלף זהובים, ושמח שמחה גדולה, והלך עוד ומצא שוב אלף ושוב שמח שמחה גדולה, וכן הלאה שבכל כמה זמן מצא אלף, עד שכאשר הגיע לביתו היה בידו עשרת אלפים דינרים זהב, כי מצא עשר פעמים מציאה של אלף דינרים בכל פעם ופעם.

     יוצא מכאן שאף על פי שביד שניהם יש סכום שווה של עשרת אלפים דינרים, מכל מקום הטובה של השני יותר גדולה, כי הראשון שמח רק שמחה אחת, אבל השני שמח עשר שמחות.

     וכן הדבר לגבי מצרים, אם היה השם יתברך נותן להם רק מכה אחת במשך זמן מרובה, היה פרעה משלחם תיכף, וישראל היו שמחים רק שמחה אחת, אבל עתה שעשה להם עשרה נסים על ידי שהביא על מצרים עשר מכות שמחו ישראל עשר שמחות... (הערת המלקט: אפשר אולי גם להוסיף, כתוב כל המכות אשר שמתי... לא עשים עליך. כל מה שהם יקבלו יותר, אנחנו נקבל פחות.)

"כי אני הכבדתי את ליבו למען שיתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים"

     קושיא: האם זה מן הצדק להתעלל במצרים כדי שיהיה לנו מה לספר לבנינו אחרינו?

     משל למה הדבר דומה: עשיר גדול שכר מינקת שתניק את בנו יחידו. לאחר 3 חודשים חלה הילד במחלה ממארת בקיבתו, לאחר טיפולים ממושכים הרופאים נואשו. עד שנמצא רופא מומחה שאמר שיש בידו תרופה אך היא מרה מאוד, והילד לא ישתה אותה לבדו, אלא אם המינקת תשתה ודרך החלב שלה הוא יקבל את התרופה. אך המינקת התנגדה בטענה: "וכי אני ילדתי אותו?! אני נתתי לו חלב, לא באתי כדי לשתות תרופות?!"

     בתביעה לביהמ"ש לא ניתן היה לחייב את המינקת.

     מה עשה העשיר, שכר עורך דין טוב וטען בביהמ"ש: "והלא הילד הזה עד היום שתה מהחלב של המינקת, אם כך המינקת הזו היא שגרמה למחלה, לכן חייבת היא לשתות את התרופה, כי אשמת המחלה בראשה. היא הביאה אותה והיא צריכה להסיר את המחלה, והכריחו אותה לשתות.

     נמשל: פרעה וכל מצרים הסיתו ופיתו את בני  ישראל ולכן  בדין הוא שיקבלו 10 מכות שידעו ויבינו שה' הוא הא-לוקים ואין עוד מלבדו. מצרים גרמו להסיתם ולהדיחם מאחרי ה'- צריכים הם לקבל מכות נוראות כדי לעלות ארוכה ומרפא לעם ישראל....

ולמען תספר באזני בנך ובן בנך (י,ב) (הרב יעקב שטולמן)

     ה"חתם סופר" (תורת משה, דברים כח, יא) מביא את דברי הרמב"ם באגרתו לבנו רבי אברהם: 'אשרי מי שחתם ימיו במהרה', כלומר, שלכל אדם נקצבו עניינים אותם צריך הוא לתקן בעולם הזה, ואם סיים לתקנם – השלים את ימיו, ואשרי מי שזכה במהרה להשלים את כל תפקידיו בעולם. הוסיף ה"חתם סופר", שאדם שיש לו בנים לחנכם או שרבים צריכים לו, יכול להאריך ימים אף לאחר שהשלים את תיקונו בעולם, ורמז לכך מן הכתוב (שם): 'והותרך ה' לטובה בפרי בטנך', שבזכות צאצאיך תזכה שיותירך ה' בעולם אף לאחר שהשלמת תיקונך.

     בספר 'פרדס יוסף' הביא רמז נוסף לדברי ה"חתם סופר", מכך שנאמר כאן 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך', ובדומה לזה נאמר בחמש דברים (יא, ט): 'ולמען תאריכו ימים על האדמה', מכאן שאם עוסק אתה ב'ולמען תספר' – בחנוך בניך לתורה, תזכה ל'ולמען תאריכו ימים' – אף לאחר שהשלמת תיקונך בעולם.

באזני בנך ובן בנך (י ב) (יחיאל מיכל מונדרוביץ')

     בשם אחד מגדולי זמננו שליט"א שמעתי לפרש את הנאמר בפרשתנו וְהִגַדְתָ לְבִנְָך בַיוֹם הַהּוא לֵאמֹר, בַעֲבּור זֶה עָשָה ה' לִי בְצֵאתִי מִמִצְרָיִם, בעבור ההגדה לבנים וחינוכם הוציאני ה' ממצרים. בכך מתקיימת ההבטחה הא-לוקית וְלָקַחְתִי אֶתְכֶם לִי לְעָם. עַם הוא שיש בו המשכיות, יש מסורת המועברת מאב לבן, והלאה לדורות הבאים. כפי שהגדיר הרב מפוניבז' זצ"ל 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער – עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם!

     והנה, כל בן שונה מאחיו, וכאופי הבן כך אופן החינוך. מחובתנו לזהות בכל אחד מהבנים והתלמידים את הדרך המיוחדת לחינוכם, ובאיזו גישה נמצא מסילות לליבו. זהו תמצית כוונת שלמה המלך באומרו חֲנְֹך לַנַעַר עַל פִי דַרְכוֹ . אילולא החינוך הייחודי והאישי, שהוא על פי דרכו של כל בן ובן, לא יתקיים הסיפא, המטרה הנכספת, גַם כִי יַזְקִין לא יָסּור מִמֶנָה. (טעמו וראו בהקדמה הנאדרת בקודש של ספר חובת התלמידים) בסדר ליל פסח, עת הנחלת גודל מעשי ה' ומצוקי אמונתנו, מתייחסת ה'הגדה' לארבעת הבנים. התורה חוזרת ארבע פעמים על צִוּויָּה לספר לבנים על ניסי יציאת מצרים. בעל ההגדה דורש שלא חזרה גרידא יש כאן, כי אם ארבעה ציּוּויים - כנגד ארבעה הבנים. כל אחד מזוהה על פי סגנון שאלתו, ולכל בן תשובה ייעודית. לא הרי זה כהרי זה, אין תשובה אחידה ולא שפה אחת לכלום. חינוך דורש 'יחידנות'. במיוחד כלפי הבן הרשע, עליו נאמר 'אילו היה שם לא היה נגאל'. כבר פירשו צדיקי הדורות, שאמנם אילו היה שם במצרים, לפני מתן התורה, לא היה נגאל. אך ב"ה הוא איננו שם! הוא עמנו כאן. התורה שקיבלנו בסיני נותנת לנו כלים כיצד ללמדו, היאך לקרבו לתורה בחינוך אומנותי. אז במצרים היה נפלט, היום לא!

     והנה נקודה מעניינית, למדרש ולמעשה. בפרשתנו, פרשת בא, פוגשים רק שלשה מבין ארבעת הבנים. הבן הרשע (פרק יב פסוק כו), השאינו יודע לשאול (יג ח), והתם (יג יד). וזאת, כי בפרשתנו עומדים עדיין במעבר הראשוני בין עבדות לבין חרות. טרם קיבלו תורה. עוד לא זכינו לבן חכם. עדיין שקועים במ"ט שערי טומאה. בשלב זה של ההתפתחות מחנכים לעיקרי האמונה והדת. עם הבנים הללו מדברים ברמה בסיסית וראשונית, מספרים שה' הוא המוציא ממצרים, וההוצאה היא למען קיום מצוותיו, ויש לעשות זכר לניסים. אנו עדיין בניצנים הראשונים של תובנה א-לוקית, ויש לחנכם על פי דרכם, הדרך בה עומדים כעת. רק ב'משנה תורה', בפרשת ואתחנן, מופיעה שאלתו המושכלת של הבן החכם (דברים ו כ). התורה מלמדת שיש להשיב לו ברמה גבוהה, כפום שיעורא דיליה. הנה, רק לאחר ארבעים שנות תורה, זכינו לבן החכם.

     אשרי מי שגדל בתורה וראוי לשמוע אודות 'עדות חוקים ומשפטים'. גם החכם ביותר היה בראשית דרכו 'שאינו יודע לשאול'! את ה"חצי עבד וחצי בן חורין" השקוע במצריו וקשייו יש ללמד בפשטות ובְרַכּות. חַפֵש ומְצָא את מצבו העכשווי של כל בן ובן. מְצָא את חוזקותיו למען ישמשו לך כלי עזר. לא את כישוריך בלבד תפעיל, אלא את כישוריו שלו. כאשר תתכופף לעברו, תדבר עמו בגובה עיניו שלו בשיח מלב אל לב, ישתוקק הוא בתורו להתרומם לעברך, לשרבב את קומתו ולנסוק לרמתך. בכך נקיים את רצון ה', כי כנגד כל הארבעה בנים דברה תורה, בעבור זה הוציאני ה' ממצרים!

עד מתי מאנת לענת מפני (י,ג) (הרב צ. מנדלסון)

     אלו היינו מביאים את פרעה למשפט בפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג – על מה היו מרשיעים אותו?

     הוא היה מואשם ברצח עם, בהתעללות באסירים פוליטיים, בשלילת חרויות של אזרחים, ובזריקת תינוקות רכים ליאור. ובמה 'מואשם' פרעה בפסוק? – "עד מתי מאנת לענות מפני". האשמה האמתית, שגורמת לכל העולות והפשעים הנוראים, היא: "מאנת!" – סרובו של פרעה להכניע לבו בפני הקב"ה, ולשמוע בקולו. דברים אלו, נאמרו על ידי רבי אהרן לייב שטיינמן, והובאו מפיו על ידי מקורבו, רבי יצחק לוונשטין ז"ל. והוסיף עוד הרב שטיינמן ואמר: התוכחה הזו, של "עד מתי מאנת", נאמרה לא רק לפרעה הרשע. היא נאמרת לכל אדם ואדם, אף בימינו. אבי אבות כל המחלות, והבסיס לכל החטאים, הוא "עד מתי מאנת" – שאדם אינו מכניע את לבו, אינו משעבד את לבו לבורא. יש באדם גאווה, הגורמת לו ללכת בשרירות לבו. אף בעת שבאות עליו צרות ומצוקות, חלילה, אין הוא נותן דעתו לכך שמהקב"ה באו, לעוררו לתקן דרכיו.

     אם חולפים חודש חשון וגם כסלו, אף טבת מגיע, וגשם אין – על מה מצטער האדם? על דלדול מי התהום, על הקו האדום החדש של הכנרת, על יוקר הירקות ועל מס בצורת. אם תמשך הבצורת – מוטרד האדם – עלולה להיות בעיה רצינית באמת של מחסור במים. האם הוא מצטער, אותו אדם, על כך שהבצורת היא תוצאה של "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים"?! האם הוא מצטער על כך שהרע דרכיו?! האם הוא מכניע לבו ומטיב מעשיו?

     הקב"ה מדבר אתנו כל הזמן, שולח לנו רמזים דקים ועבים. לכל אחד יש 'תיק' אישי שלו, הדברים שהוא צריך לתקן. הקב"ה אומר לכל אחד: "עד מתי מאנת?" ואם האדם אינו מכניע לבבו, ואינו מיטיב מעשיו, ממשיכות לנחות עליו מכות, כפי שארע לפרעה. ובכל זאת, כפי שרואות עינינו, אנשים ממשיכים למאן. כי הגאווה מפריעה לאדם להיכנע, והמידות הרעות והתאוות מפריעות לעזוב את החטא ולדבוק במצוות. ומה הפתרון?

     יש ללמד את התורה, ובמקביל להתפלל: "והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו". בעת שלומדים את התורה, ומבינים איזו זכות גדולה היא קבלתה – אזי משפיעה התורה גם על מידותיו של האדם, מבטלת את הגאווה ומעדנת את היצרים. כאשר מגיע האדם לזאת, הוא שומע בקול ה' מאהבה, דבק בו והולך בדרכיו. שוב אין לו צורך ברמזים בצורת צרות וקשיים, וה' מצליח דרכו.

ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך ואבות אבתיך מיום היותם על האדמה עד היום הזה (י,ו)

     ויש לדקדק, שאת המלים "אשר לא ראו אבתיך", היה לו לומר למעלה – "הנני מביא ארבה בגבולך אשר לא ראו אבותיך". מהי אפוא כוונת הכתוב "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך... אשר לא ראו אבתיך"? מה בדיוק הם לא ראו?

     הרב צבי הירש פרבר, בספרו "כרם הצבי", באר זאת על דרך צחות: דרך העולם, שכאשר מתמנה מלך חדש, ראשית הוא קובע פגישות עם אצילי העם ורוזני הארץ בבתיהם ובבתי המשפט והמועצה, כדי להכיר את אלו שהם בעלי ההשפעה, מנהיגי הקבוצות השונות ועשירי המדינה. אך זה ברור כי לא יכנס לבתי דלת העם שבשכונות הפחים, כי בעל גאווה הוא, והכניסה לבתי העניים תחשב עבורו פחיתות גדולה לכבודו הרם.

     אמר, אפוא, משה רבנו לפרעה, כי הארבה שעתיד לבוא עליו ועל עמו יתנהג בענווה ושפלות, ולא ידלג על שום בית, מהגדול שבגדולים עד הפחות שבפחותים. את כולם יכבד בביקוריו. "ומלאו בתיך ובתי כל עבדיך ובתי כל מצרים אשר לא ראו אבתיך", אפילו אותם בתים אשר לא ראו את פניך ופני אבותיך ואבות אבותיך, מלכי מצרים הנכבדים והגאוותנים – גם בהם יכנס הארבה...

אשר לֹּא ראו אבתיך (י,ו)

     מעשה באברך שחלה במחלה אנושה ר"ל והרופאים אמרו נואש לחיו החליט האיש לנסוע אל הגה"ק ה"חזון איש" זיע"א ולהתברך מפיו, הדרך מעירו אל הגאון הייתה ארוכה למדי והאמצעים היו ממנו והלאה, אולם כל אשר לאיש ייתן בעד נפשו, ומשום כך עשה האברך מאמצים למעלה מכוחותיו עד שהצליח לגיס את הסכום הדרוש לנסיעה הארוכה, כשהגיע לבית החזון איש שאלו הגאון האם יש לו הורים? לתשובת האיש כי ברוך ה' זכה והוריו מתגוררים בסמוך לו, המשיך החזון איש להתעניין במה הם מתפרנסים? בדחיקות רבה, ענה האיש, נענה החזון איש ואמר בוא וראה חשבונות של בני אדם, חולה אנוש סובל טלטולי דרך קשים, מוציא הוצאות מרובות כדי להתברך מפי אדם, ספק יעזרו ספק לא, הקב"ה הבטיח בתורתו "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען יטב לך" הבטחה מפורשת, אמור נא לי סיים החזון איש, מתי הוצאת על הוריך ולו מחצית הסכום שעלתה לך נסיעה זו? נכנסו הדברים אל לבו של האברך והחליט להתמסר למצות כיבוד הוריו מחלתו נעלמה והוא עוד זכה להאריך ימים.

בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך, כי חג ה' לנו (י,ט) (גד שכטמן)

     מטרת המצוות היא להביא את האדם ליראת ואהבת ה', ולקשר עמוק בין האדם לבוראו. אם כן, מדוע לא נסתפק רק באהבת ה' לבדה, לשם מה נצרכים אנו למצוות חיצוניות?

     למספרה נכנס ילדון לבוש בלויים, הספר לוחש ללקוח: "תראה איזה ילד טיפש". לקח הספר שטר של 20 שקלים ביד אחת, ובשנייה מטבע של 5 שקלים. "במה אתה בוחר"? הילד נטל את המטבע ויצא בריצה. "אמרתי לך", התמוגג הספר, "טיפש! כל יום אותו סיפור".

     לאחר התספורת יצא הלקוח, הילד ישב מולו על הספסל עם ארטיק. "ילד, למה אתה לוקח את המטבע ולא את השטר"? חייך הילד: "ביום שאבחר בשטר, המשחק ייגמר"...

***

לאחר המכות הרבות שספג פרעה מה' יתברך ועדיין עומד הוא במריו, מגיע משה ומתרה בפרעה ובעבדיו: "אם חשבתם שאחרי הארבה עדיין יש לכם מה לאכול, משום שהחיטה והכוסמת לא לקו בברד – טעות בידכם. כעת תבוא מכת הארבה ותשמיד כל מה שנשאר".

      עבדי פרעה כבר מבינים, שאם פרעה לא יתרגש מידי בגלל שיש לו אוצרות של מזון, הרי שהם כעת בסכנת הכחדה ממשית. רעב זו מיתה נוראה. הם פונים לפרעה ומפצירים בו: "למה אתה עקשן, כל מצרים בדרך לאבדון מוחלט. תעשה טובה, תשלח את ה'נזק' הזה ממצרים ונמשיך לחיות בשקט".

     פרעה עונה כסוחר ממולח: "מי ומי ההולכים"? משה משיב: "בנערינו ובזקנינו – נלך, בבנינו ובבנותינו – נלך, כי חג ה' לנו". וכאן צריך להבין: מדוע הוזכרה המילה "נלך" פעמיים? כשנדקדק בתשובתו של משה רבנו נחכים לא מעט.

     כל דרדק יודע לצטט שישנה מצוות: "והדרת פני זקן", מי שלא למד זאת בחומש - מכיר את המשפט מהמדבקה שעל חלונות האוטובוס... אז איך ייתכן שמשה מקדים לפרעה – נערים ואחר כך זקנים?

     מסביר רבי אהרן רוקח זצ"ל שלפרעה הייתה שאלה: "אמרתם שרצונכם ללכת לזבוח לה', נכון? הילדים אינם יודעים כיצד עובדים את ה'. יישארו אפוא הילדים במצרים (תעודת ביטוח שתחזרו), ואתם לכו לעבוד את ה' כמו שדיברתם". לכן חקר פרעה: "מי ומי ההולכים". תשובתו של משה הייתה חד משמעית: אתה חושב שרק המבוגרים עובדים את ה', אך טעות בידך. אם אין גדיים – אין תיישים. ביהדות עיקר החינוך הוא כשהילד עוד קטן, הוא רואה שאבא מקפיד על שמירת המצוות, שאבא לא פוגע בזולת, שאימא שומרת על פיה ולשונה – יש לו דוגמה חיה ומוחשית, הוא חווה את עבודת ה' בצורה תקינה. בשל כך הקדים משה את הנערים לזקנים, שהרי כל עיקר החינוך הוא דווקא לצעירים שבהם, יראו הנערים כיצד עובדים המבוגרים את ה' וילמדו בבוא יומם כיצד לנהוג. ולא זו בלבד, אלא גם "בבנינו ובבנותינו" – הקטנים, שאינם מבינים ויודעים מה פשרה של עבודה זו, "נלך" – אף הם יקלטו מושגים ותיטמע בליבם אהבת ויראת ה'.

     מטרת המצוות היא להביא את האדם ליראת ואהבת ה', ולקשר עמוק בין האדם לבוראו. אם כן, מדוע לא נסתפק רק באהבת ה' לבדה, לשם מה נצרכים אנו למצוות חיצוניות? והתשובה פשוטה וגאונית: אם יאהב האדם את בוראו בכל ליבו, אך לא ייתן לכך ביטוי חיצוני, מניין ידע הילד – דור ההמשך איך לעבוד את ה'? לשם כך הוצרכנו גם למצוות שיש לקיימן בפועל, כשבת ותפילין, ואז יוכל הדור הצעיר להבין איך מתקרבים לאהבת ה' באמצעות קיום המצוות ולימוד התורה.

     לפי זה, הוא ממשיך להסביר בצורה נפלאה את הפסוק בחומש דברים: "הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנסתרות – יראת ואהבת ה', לה' אלוקינו – הוא היחיד שיכול לבחון לב ולחקור כליות האם עשינו זאת כיאות. והנגלות – המצוות שאנו מקיימים בפועל, לנו ולבנינו – זה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה להטמיע את עבודת ה' בילדים. שיקיימו את כל דברי התורה, במעשה ובמחשבה. ובתנאי שעבודת ה' אינה לעול עלינו. אלא כמו שאמר משה לפרעה: "כי חג ה' לנו". כשחוגגים, מביאים גם את הפעוטות שאינם מבינים דבר.

***

     הכלל הראשון בחינוך הוא: כמה שאתה חושב שהילד יודע, תכפיל זאת פי שנים לפחות. מי שחושב שהילד אינו מרגיש וחש בנעשה מסביב – טועה ובגדול. גם הספר חשב שהילד טיפש, אבל כנראה שהילדים חכמים יותר.

     גם למי שעדיין לא נמצא בשלב שאמור הוא לגדל את ילדיו, בכל אחד מאתנו ישנו ה"ילד הקטן" שעדיין לא הספיק לגדול עם מבנה הגוף והאישיות. ככל שנחדיר ל'אני' הפנימי שבנו, שעבודת ה' זהו חג עבורנו, היצר הרע – הילד הקטן, ישתף פעולה בצורה טובה יותר.

לכו נא הגברים (י,יא)

     בספר "לקוטי מהר"ם שיק" מביא בשם האדמו"ר רבי שר שלום מבעלז זצ"ל, שהיה מדקדק מדוע שינו החרטומים ופרעה בלשונם, וכל אחד הגדיר את ההולכים בצורה אחרת: החרטומים אמרו – "אנשים", פרעה אמר – "גברים", בעוד שמשה רבנו בקש "שלח עמי"?

     ופרש, שהחרטומים באו לפרעה והציעו: הבה ונכנס עמהם למשא ומתן. לא נשחרר את כל העם, רק את ה'דתיים', שומרי השבת שביניהם – אותם נשחרר. דבר זה מרומז בלשונם "שלח את האנשים". לשון יחיד של "אנשים הוא "אנש", אשר עולה בגימטרייה שלש מאות חמשים ואחת. וכיון שמיעוט רבים שנים, כשנאמר "אנשים" הכוונה פעמיים "אנש", והיינו שבע מאות ושתים. המלה "שבת" אף היא בגימטרייה שבע מאות ושתים, רמז לכך שישחרר את שומרי השבת בלבד.

     אמר להם פרעה: לא ולא! לא אשחרר את כל שומרי השבת מקרב היהודים, רק את "הגברים". "גבר" בגימטרייה מאתים וחמש. "גברים" [פעמים "גבר"] – ארבע מאות ועשר, שזו גם הגימטרייה של "קדוש". רק הקדושים מביניהם ילכו ולא כל שומרי השבת. אבל משה רבנו אמר: "שלח עמי" שהוא מלשון עוממין, כמו שמצינו בגמרא "גחלים עוממות" – גחלים שכמעט כבו לגמרי. אף את היהודים הריקים ממצוות, אלה שכבר בקשי זוכרים שהם יהודים, והם כגחלים עוממות – גם הם ילכו אתנו לעבוד את ה'.

     "בנערינו ובזקנינו נלך כי חג ה' לנו". עד כאן דברי האדמו"ר מבעלז זצ"ל, ונראה שבדבריו טמון רעיון עמוק יותר: פרעה הוא בעצם היצר הרע, כמו שכתב הרמב"ם, והיצר הרע יודע היטב את עבודתו. הוא בא ואומר: אין צורך לשחרר את כל אלו השומרים שבת. מספיק שנשלח את הרבנים שלהם, את גדולי הדור והמנהיגים הרוחניים של עם ישראל, ואז כולם יהפכו להיות אחרת, הכל יהיה בסדר...

ויסר מעלי רק את המות הזה (י יז) (הרה''ג ר' שבתי יודלביץ)

     יש להבין מדוע דווקא במכת הארבה אומר פרעה ויסר מעלי את ''המות'', שנראה מדבריו שמכה זו חמורה ומכאיבה יותר משאר המכות?

     ויש לומר, שהנה בעל הטורים כתב על הפסוק ''וינח בכל גבול מצרים'', שלומדים משם שהארבה נח בשבת, כיוון שגם בשבת כתוב: ''וינח ביום השביעי''.

     ולפי הנ''ל יש לומר, שאת כל המכות יכל פרעה לסבול, אבל ''מכת חרדים'' שנחים ביום שבת, את זה לא יכל פרעה לסבול מחמת רשעותו...

וַיהפך ה' רוח ים חָזק מאד וִּישא את האְרבה וִּיתָקעהו ימה סוף לֹּא נשאר אְרבה אחד בכל גבול מצָריִּם (י,יט) (אוצרות התורה - שמות דף עב).

     רוח רגילה הביאה למצרים, ומדוע לשאת אותם צריך "רוח חָזָק מְאֹּד"? אלא, הארבה היה לו נחת רוח גדול להתנקם מאויבי ה' ועמו, ועל כן בבואו לא הוצרך רוח חזק דבא בשמחה וברצון, אבל בסילוקו הוצרך רוח חזק כדי לשאתם בעל כרחם שלא בטובתם, דמיאנו לצאת.

     כתב בספר "כרם דל" רמז לזה "ורוח הַקִּדים נָשָׂא אֶת הָאַּרְבֶּה", ר"ת: 'הנאה', לומר לך כיון שהיה הנאה לארבה לבוא על מצרים היה די ברוח רגילה כדי להביאם, אבל בהוציאם היה צריך רוח חזקה. ("אהל יצחק")

     מכאן ילמד האדם קל וחומר בעצמו אם הארבה שלא נברא כדי לקיים מצוות כך, האדם שתכלית ביאתו לעולם היא לעשות רצון בוראו, כמה קשה צריך להיות לו כאשר צריך לצאת מבית הכנסת ומבית המדרש. ויעשה מבחן לעצמו מתי הוא צריך את ה"רוח חָזָק מְאֹּד" - לשאת אותו, האם בכניסה לבית מדרש או ביציאה?..

לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים (י כג) (חידושי הרי''ם)

     מעיר כאן בעל ''חידושי הרי''ם'': החושך הגרוע ביותר, הוא כאשר איש אינו רוצה לראות את אחיו בצערו ולהושיט לו עזרה. ברם. התוצאה היא, שכאשר אדם מתעלם מדחקו של חברו אין הוא עצמו יכול למוש ממקומו – ''ולא קמו איש מתחתיו''...

לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג גם טפכם ילך עמכם (י כד) (תורת הפרשה, שמות)

     יש לפרש בדרך רמז, כי הנה כאשר האדם מתפלל לפני השם יתברך, צריך הוא להסיר את טרדות הפרנסה ממחשבתו, וזה שאמר הכתוב: ''לכו עבדו את ה'' – כאשר האדם מתפלל לפני השם יתברך (אין עבודה אלא תפלה), צריך הוא לקיים: ''רק צאנכם ובקרכם יוצג'' – כלומר שיציג במקומם את הצאן והבקר, היינו את הממון ואת טרדות הפרנסה, ולא יחשוב עליהם בזמן התפילה, וממשיך הכתוב: ''גם טפכם ילך עמכם'' – רשאי האדם לקחת עמו את הטף, דהיינו רשאי להתפלל עליהם לפני השם יתברך, ורק יסיר מחשבתו מטרדות הפרנסה...

ולא אבה לשלחם (י כז) (משלחן גבוה)

     מסופר על הגאון רבי אהרצ'יק בקשט זצ''ל, שכאשר ישב על כס הרבנות של לומז'ה, נהגו תלמידי הישיבה של לומז'ה להיכנס אליו מידי ליל שבת לשמיעת שיחה מוסרית. פעם אחת בשעה שנכנסו לביתו בשבת פרשת בא, ראוהו מתהלך בחדר הלוך וחזור, ומדבר אל עצמו... מה חשב פרעה שעה שראה את הנסים הגדולים במו עינו? תמה בפליאה.

     לפתע עמד מלכת, פנה אל הבחורים ופשט: הוא לא חשב מאומה! רק בהעדר מחשבה יכול אדם לעבור נסים גלויים, מבלי שישפיעו עליו אפילו משהו...

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (יא,ב) (הרב ראובן שמעוני)

רש"י : אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ועבדום וענו אתם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם.

     מפני מה דאג הקב"ה מטענתו של אברהם על שהבטיח לבניו רכוש, ולא מעצם ההבטחה שנתנה לישראל, שיש לקיים אותה?

     המגיד מדובנא מסביר, בשם הגאון מוילנא, שעיקר הבטחתו של הקב"ה הייתה על ביזת הים, שהייתה גדולה יותר מביזת מצרים, אולם אברהם בקש שהם יקבלו משהו, מועט וסמלי, כבר ביציאתם ממצרים.

     משל למה הדבר דומה? בחופשה עבד ילד אצל הירקן השכונתי, ובתמורה לכך נתן לו הירקן צ'ק דחוי על סך אלף שקלים. אביו של הילד פנה אל הירקן ואמר לו: "שלמת לו היטב, אבל אנא ממך, תן לו בטובך גם שטר של עשרים שקלים ביד, על מנת שיצליח למשש את הכסף ולראות אותו במו עיניו, שכן אין הוא מבין מהי משמעותו של צ'ק דחוי".

     לפי פרוש זה מסביר הרב דב דיסקין, ראש ישיבת "אורחות תורה", מדוע הקב"ה אמר לישראל לשאול מן המצרים ולא הורה להם לקחת, ומפני מה היה עליהם לומר למצרים שמדובר בשלשה ימים בלבד ולא במתנת עולם, על אף שמצבם של המצרים היה בכי רע, עד שגם אלו היהודים עומדים ומבקשים את רכושם, הם היו נותנים להם, ובלבד שכבר ילכו? אלא, שמאחר שהבטחת הקב"ה מוסבת הייתה על ביזת הים, וכל ענינה של ביזת מצרים היה רק על מנת שבני ישראל יצאו עם 'משהו' בידם – הרי שביזת מצרים הייתה באמת רק הלוואה למספר ימים, עד לבואם של ישראל לים סוף ולביזת הים, שם יקבלו באמת את מה שמגיע להם, אלא, שבשביעי של פסח, לאחר ביזת הים, כבר טבעו המצרים, ובני ישראל לא יכולים היו להחזיר את ההלוואה, וכך נותר הרכוש בידיהם...

     הרב שמעון קמינצקי מסביר את הענין באופן אחר ואומר, כי מבואר בחז"ל, שכל ענין לקיחת שרי לבית פרעה, והוראתו של אברהם (בראשית יב, יג) "אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך" לא נועדה לשם קבלת טובות הנאה מפרעה, שהלא אברהם שונא מתנות היה, וכבר אמר למלך סדום (שם יד, כג) "אם מחוט ועד שרוך נעל", אלא שקבע הקב"ה בבריאה כי מעשה אבות סימן לבנים, ולקיחתה של שרה מסמלת את גלות ישראל במצרים, ונתינת המתנות מסמלת את הרכוש הגדול שבו יצאו ישראל. ביזת מצרים נועדה, אפוא, כדי שלא יאמר אברהם שב"ועבדום וענו אתם" קיים הקב"ה מעשה אבות סימן לבנים, ואלו בעניין "ואחרי כן יצאו ברכש גדול" לא קיים בהם מעשה אבות סימן לבנים...

וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (יא ב) (אוצר חיים)

     יש להבין, לשם מה היו צריכים לשאול כלי כסף וכלי זהב, והרי מביזת הים עתידים היו לקבל רכוש גדול? אלא – אומר בעל ''מאור השמש'' – אילו לא השאילו להם המצרים כלים ובגדים, יתכן שלא היו ממהרים המצרים לרדוף אחרי בני ישראל. נמצא שזו הייתה סיבה לביזת הים...

     הצדיק רבי משה מללוב היה אומר: שלפיכך צווה ה' שישאלו מאת המצרים כלי כסף וכלי זהב, בכדי שיפחדו ישראל ללכת חזרה למצרים, מפני הבעלי חובות...

בזכות נשים צדקניות (והגדת–שמות, הגה''צ רבי יעקב גלינסקי זצ''ל)

     ''בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים''. מה פשר הדבר. רגילים לומר, שעם ישראל היה מעתד להיות משעבד ארבע מאות שנה, וזעק מתוקף השעבוד ונכמרו רחמי שמים. אבל איך אפשר לגאלם כעבר מאתים ועשר שנים בלבד, כחלף חצי הזמן? אמרו הנשים הצדקניות: ריבונו של עולם, תגאל אותם כעת, ואנו מתחייבות להשלים להם את שעבודם...

     אבל היה קשה לי על באור זה, שזה לאו דווקא ''נשים צדקניות''. וסתם נשים, אינם נוטלות חלק בשעבוד בעליהם?

     עד ששמעתי את הספור ברבי ישעיה'לה מושקט מפראגא זצ''ל, בעל ''ראשי בשמים''. הוא התברך באשה, ככתוב. ''שקר החן והבל היופי, אישה יראת ה' היא תתהלל'': בבקר שב מבית הכנסת, ואשתו באמצע תפלת שחרית. בצהרים שב מותש מהשיעור שמסר לתלמידו, ואשתו טרם סימה את מכסת פרקי תהלים היומית. ו''פרק שירה'', ותחנות, לפני שפנתה לפעילויות החסד.

     נענה ואמר: ''עתה מובנים לי דברי רש''י הקדוש על הפסוק: 'לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו', זכה – עזר, לא זכה – כנגדו. והינו, שאם זכה עוזרתו: הוא מתפלל, והיא מכינה ארוחת בוקר. הוא מוסר שיעור לבני הישיבה, והיא מכינה ארוחת צהרים. הוא יושב בבית דין ודן דיני תורה והיא מסדרת את הבית ומכינה ארוחת ערב. אבל אם לא זכה, הריי הי כנגדו, דהיינו מולו וכמותו. הוא מתפלל, והיא מתפללת. הוא מוסר שיעור, והיא אומרת תהלים ומעמדות. הוא דן דיני תורה והיא אומרת פרק שירה'' –

     אבל איננו מתאוננים. שהרי בזכותן יצאנו ממצרים...

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא,ז) (מר רפאל ירקוני)

     מעשה שהיה בתלמיד חכם, הפעיל באחת האגודות העוסקות בקירוב רחוקים, שבימי מלחמת 'עופרת יצוקה' נסע אל העיר אשקלון, כדי לקרב ולחזק את רוחם של התושבים. לפתע, בעודו נוהג במכוניתו, נשמעה האזעקה. בהלה גדולה הייתה במקום, והתלמיד חכם סטה במהירות לצידי הכביש, כדי לעצור ולצאת לעבר מרחב מוגן, ופתאום קפץ לכביש כלב (שכנראה אף הוא היה מבועת) אל תחת גלגלי הרכב ונדרס. מיודענו מיהר לצאת מהרכב ולהסתתר, והנה לאחר מספר דקות, כששב אל מכוניתו, ראה מהומה גדולה במקום. היו אלו בעלי הכלב, שביכו את מותו, וחיפשו אחר הנהג הדורס. התלמיד חכם ניגש אליהם והביע את צערו הרב ו'תנחומיו', "האמינו לי, אינני אשם, הפגיעה בכלב הייתה בלתי נמנעת. הוא פשוט נכנס אל מתחת לגלגלים. אך אשלם לכם את כל שוויו, ואף אפצה אתכם על עגמת הנפש..."

     האנשים, שהיו רחוקים מאד משמירת תורה ומצוות, היו המומים. הם לא העלו על דעתם לפגוש באדם חרדי כה נחמד ו'חברמן'. על הכסף הם וויתרו, ועד מהרה התפתחה שיחה נעימה בין הצדדים, ובסופה, קבעו להיפגש וללמוד תורה בבית המשפחה. לא היה זה מפגש חד פעמי. התלמיד חכם המשיך להגיע אל המקום אחת לשבועיים, ולמסור שיעור תורה לציבור הגדול שהצטופף בבית משפחת הכלב. האנשים הביעו את שמחתם הגדולה על שזכו להיכנס בשערי היהדות... והנה, לאחר מספר חודשים, פנו בני הבית, שעדיין היו רק בתחילת דרכם בתשובה, אל התלמיד חכם והודיעוהו: "החלטנו להפוך את המרתף הגדול שבביתנו ל'מדרשה ליהדות', אליה יובאו מרצים חשובים, ויקרבו את בני השכונה ליהדות. נשמח אם תגיע אלינו מדי שבוע ותמסור לנו דברי חכמה...". התלמיד חכם השיב בחיוב, אך כאן הגיעה הודעה נוספת מבני הבית: "החלטנו כי שמה של 'המדרשה' יהיה 'זיכרון איגור'!...", "מי זה איגור?", תמה התלמיד חכם. השיבו בני המשפחה: "איגור הוא זה שממנו הכל התחיל - הכלב האהוב שלנו... אנו רוצים להנציח את זכרו בהקמת בית המדרש על שמו". רק בדבר אחד הסתפקו, וביקשו לשמוע את חוות דעתו של התלמיד חכם: "נשמח אם כבוד הרב יעזור לנו להחליט, אם לחרוט בשלט ההנצחה שהכלב מת בתאונת דרכים, או שמא לציין שהוא נספה במלחמה...". התלמיד חכם החליט שלא להגיב בינתיים, וניגש אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א ושאל: "האם מותר לי להסכים לדרישתם של בני המשפחה, לקרוא למקום על שם הכלב ובלבד שימשיכו ללמוד ולהתקרב, או שמא זהו ביזיון הקודש, שמקום תורה ותפילה ייקרא על שם כלב..."?

     להלן תשובת מו"ר שליט"א: מצינו במקומות רבים שציינו חז"ל למעלות מסוימות בכלב, וציינו לשבח את מעשיו, כדלהלן: מסופר בירושלמי במסכת תרומות (דף מ"ד ע"ב): מעשה באדם שהזמין רב חשוב, והושיב אותו בראש השולחן ליד... כלב. אמר לו הרב ההוא, 'האם הבאתני לכאן כדי לבזותני לעיני הבריות? מדוע הושַבת אותי ליד כלב?', השיב לו בעל הבית, 'כלב זה עשה עמי חסד עצום, בעת ששבאי אחד נכנס לעיר, וביקש לגזול ממני את אשתי, נשך הכלב את השבאי, ועל ידי כך ניצלה אשתי. ולכך אני משלם לו כעת את שכרו ומכבדו בכבוד גדול'...

     עוד מובא בירושלמי (שם ע"א): מעשה היה ברועים שחלבו חלב מהפרה, וכשיצאו לרגע, בא נחש וטעם מהחלב ונתן בו את ארסו. הרועים לא ידעו מזה, וכשחזרו ורצו לשתות מהחלב, התחיל הכלב לנבוח בכל מיני צורות, ורצונו היה לרמוז להם שלא ישתו מכלי זה. האנשים לא הבינו את רמזיו, ועמדו לשתות חרף נביחותיו. מה עשה הכלב? קפץ ושתה בעצמו מן החלב, וכעבור מספר רגעים מת. התברר כי היה מוכן הכלב לשתות את הארס ולמסור את נפשו, ובלבד שלא ימותו בעליו. ויעויין במהרש"א (בסנהדרין דף צ"ז.), שכתב כי ה'כלב' נקרא כך על שם ש'כולו-לב' והוא נאמן לאדוניו. ומצאנו עוד מעלה בכלב בכך שלא נבח במצרים, ככתוב בפרשתנו (שמות י"א, ז') וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, ולפיכך אמרה תורה בטריפה (שמות כ"ב, ל') לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתו. ולכן, נראה שאם רצון המשפחה הוא להתקרב ליהדות, אין זה כל כך נורא אם יקראו למדרשה על שם הכלב, על מנת להמשיך ולהשיב את לב בני המקום לצור מחצבתם, לבלתי ידח ממנו נדח, ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו (יא,ז) (מנחם יעקובזון)

     האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שוים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון.

     ורק כך זוכים לשפע ברכה והצלחה. אחי, ר' טוביה לוונשטיין ז"ל, יסד ועמד שנים בראש ארגון החסד "קו לחיים". בעת שישבנו 'שבעה' עליו, ספר אחד מעמיתיו בארגון, ר' מרדכי פלדשטיין, שפעם האדמו"ר מסלונים נזקק לכמה ימי מנוחה. באו הגבאים ושאלו אם אפשר להשתמש עבורו בהוסטל של "קו לחיים". רצו שהאדמו"ר ישהה שם במשך היום, בלי שאף אחד ידע מכך, כדי שלא יטרידוהו [רק בצהרים היו באים אברכים להתפלל עמו תפלת מנחה], ובלילה היה שב לביתו. שאלו את הרב פלדשטיין האם לדעתו טוביה יסכים, והוא אמר: "מסתבר שכן". – "וכמה זה יעלה?" – "מאומה. אינכם צריכים לשלם". בסוף השהות שם בקש האדמו"ר מסלונים לשוחח עם טוביה. בתחילה הוא נסה להתחמק כי הבין שהרבי מבקש לשלם על שהותו שם, אך הרבי עמד על בקשתו לשוחח עמו ובלית ברירה הגיע אליו.

     בהיכנסו לחדר ראה טוביה שהרבי מחזיק בידו סכום כסף. מיד החלו לדבר בדברי תורה, וטוביה 'משך' את הזמן עד שהגיע זמן מנחה. לפני שנגשו להתפלל אמר לו הרבי: "תזכיר לי אחר כך שאני צריך לדבר אתך על משהו..." בסוף מנחה טוביה ברח. שאל אותו הרב פלדשטיין: "מדוע ברחת? הרי ראית שהוא מחזיק כסף בידו?" אמר לו טוביה: "כי אתה הרי אמרת לו שלא ניקח ממנו כסף עבור השהות כאן, ומה שאומרים – צריכים לקיים!"

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא ז) (בריסק)

     בעיר בריסק פרצה יום אחד מחלוקת בציבור וכנהוג נתגבשו שני הצדדים ונלחמו זה בזה, בא רבי יושה בר, רבה של העיר ופנה אל מספר בעלי בתים בעלי השפעה וביקש מהם שיבואו בדברים עם שני הצדדים וישימו קץ למחלוקת שהתלקחה והלכה. אולם הללו טענו שאין הם רוצים להתערב בדבר והם מעדיפים להישאר ניטרליים. אמר להם רבי יושה בר בהקפדה בדרך ניטראלית, זו הדרך שבו נקטו כלבי מצרים שכן אומרים חכמינו, כלבים בוכים מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר. ומכיוון שבמצרים נמצאו אז גם מלאך המוות שבא להכות בבכורים וגם אליהו הנביא שבא לגאול את בני ישראל, לא ידעו הכלבים מה לעשות. לפיכך ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'', החליטו להישאר ניטרליים שלא לפצות פה ולא להתערב.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא ז) (המגיד מדובנה)

     המגיד מדובנה נזדמן פעם לאחת הקהילות הרפורמיות בגרמניה, פנו אליו ראשי הקהל ואמרו לו, שמענו שאתה ממשיל משלים גדול ויש את נפשנו לשמוע ממשליך. אולם עליך לזכור כי אנחנו בני אשכנז מתקדמים, סולדים מהדרשות המסורתיות המתובלים בפסוקים לרוב, אנו מתנים איפוא תנאי שתשמיע לנו משלים רצופים בלי שום פסוק. השיב המגיד ואמר, אמשול לכם משל למה הדבר דומה. למלמד דרדקי שיצא עם תלמידיו לטייל ביער מחוץ לעיר, תוך כדי הליכה אמר המלמד לתלמידיו, אם יתנפלו עליכם כלבים בדרך, אל תיבהלו מהם אלא אמרו מיד את הפסוק ''ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו'' ושוב לא תהיה להם שליטה עליכם. עודנו מדבר, וסיעה של כלבים הגיחה לעומתם מתוך חורשה סמוכה, המלמד נשא מיד רגליו ונמלט על נפשו והתלמידים בעקבותיו. כשהגיעו למקום מבטחים שאלו התלמידים את רבם, מדוע ברח ולא אמר את הפסוק. השיב להם המלמד, מה אעשה והכלבים אינם נותנים לומר פסוק.

ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (יא ז) (תורת הפרשה, שמות)

     מעשה בשני סוחרים נודעים, שבאו אצל רבי מאיר מפרמישלן ובקשו ממנו שיעניק להם סגולה מיוחדת להצלחה בעסק גדול של שותפות, שנכנסו בו לא מכבר.

     נטל רבי מאיר מעל השולחן פיסת נייר קטנה ורשם בצידה האחד את האותיות ''א-ב'', ובצד השני רשם את האותיות ''ג-ד''. ובעד הסוחרים משתוממים למראה עיניהם, הושיט להם הצדיק את פיסת הנייר הזעירה ואמר: שימרו נא היטב על הכתוב בפתק זה! לדעתי, אין לכם סגולה בדוקה ומנוסה להצלחה במסחר, יותר מן הכתוב כאן.

     הסוחרים לא העזו לשאול את הרבי לפשר האותיות הרשומות בפתק שהושיט להם, אולם הביעו את מבוכתם במראה פניהם. כאן הפתיעם רבי מאיר במתן הסבר לאותיות שרשם על הנייר שבידיהם: בצד אחד של הפתק רשמתי את האותיות ''א-ב'' ופירושן: אל''ף – אמונה, בי''ת – ברכה. ובצד השני של הפתק רשמתי את האותיות ''ג-ד'', ופירושן: גימ''ל – גניבה, דל''ת דלות, והרי פשר הדברים שלפניכם: אם תישאו  ותתנו באמונה ויושר, תשרה הברכה במעשי ידיכם ובכל אשר תפנו תצליחו. ואם חלילה תתפתו למעשי גניבה ומרמה – סופכם יהא דלות ודלדול...

... ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל...“ (פרק י“ב‘ פסוק ו‘) (מעין השבוע)

     מעשה בבחור חרדי משוויץ שביקש ללמוד תורה. נסע לליטא והתעלה בישיבת מיר המפורסמת. כשסיים את חוק לימודיו, עמד לשוב לבית הוריו. חשב לעצמו: בדרכי אסור לעיירה ראדין ואקבל ברכתו של זקן צדיקי הדור, רבינו ה”חפץ חיים“ זצ“ל. היה זה בעיצומו של החורף המושלג. הרכבת הגיעה בשעת חצות לתחנת בסטון הסמוכה לראדין. שני אנשים ירדו ממנה לצינת הכפור המקפיאה: הסוחר עם צרורותיו ואדם בעל הדרת פנים שהתנדב לעזור לו לשאתן.

     עגלון הגיח מן העלטה והציע להם נסיעה במזחלת לעיירה, מרחק שלושה קילומטרים, במרחבי השלג. עצמותיהם קפאו מקור, והשלג ירד כמרבד של נוצות. בשיניים נוקשות שאל את בן לווייתו לשמו. ”צבי לוינזון“, ענה הלה. הבחור נדהם: היה זה חותנו הגדול של החפץ חיים, הגאון והצדיק, ראש ישיבת ראדין! הוא סיפר שהגיע לקבל את ברכת הצדיק הנערץ, וראש הישיבה נענה ואמר: ”כשנגיע לראדין תהיה השעה שלוש בלילה. הכל נמים את שנתם. עלה עימי לביתי והיה נא אורחי, ומחר תכנס אל חותני“. בהכרת תודה קיבל את ההזמנה. ראש הישיבה הציע לו את מיטתו, והוא התכסה בשמיכה החמה. אט אט הפשיר מן הצינה. לפתע נזכר שטרם התפלל ערבית! אמר לעצמו: אתחמם מעט, ואקום להתפלל. אך תשוש היה ועייף, שמורות עיניו דבקו זו בזו, והוא שקוע בשינה עמוקה... בבוקר נמחה הכל מזיכרונו. קם רענן, נטל ידיו ועלה לישיבה להתפלל שחרית. בבית ראש הישיבה המתינה לו ארוחה משביעה, והוא הוציא מכיסו את רשימת השאלות אותן התעתד לשאול את החפץ חיים. עשה דרכו בשלג העמוק ונכנס לבית החפץ חיים.

     הצדיק נשא את עיניו הקורנות, המאירות, ובטרם פצה הבחור את פיו נד בראשו ואמר: ”זכורני שלפני עשרות בשנים, בימי השפע, בתקופת הצאר, לא הייתה אגורת נחושת נחשבת, באשר היו מטבעות זהב וכסף לרוב. אנשים זלזלו בפרוטת הנחושת, כאשר נפלה ארצה אף לא גחנו להרימה... אך עתה חיים אנו בתקופת רעב ומחסור. ובתקופה כזו, גם לאגורת נחושת יש ערך. פרוטה לפרוטה מצטרפת לקניית כיכר לחם! אם נראה פרוטת נחושת ברחוב, נגחן להרימה“... תמה הבחור להעלאת זיכרונות זו. והחפץ חיים המשיך ואמר, כדובר לעצמו: ”פעם, בעבר, היו לומדים רבים ועובדי ה‘, גאונים וצדיקים. זוכר אני את הדור, ספוג היה בתורה ובתפילה, מלא במצוות וגדוש במעשים טובים. בעשירות כה גדולה ובשפע כה רב, ייתכן ולא היה אסון בכך אם מישהו נרדם לפני תפילת ערבית והפסיד קריאת שמע ותפילה. אבל עתה בדור יתום זה, דור כה עני בתורה ובתפילה - גם לתפילת ערבית אחת יש חשיבות רבה“...

     פיו של הבחור נפער בתדהמה. רוח הקודש דיברה מפיו של הצדיק! המשיך הצדיק ואמר: ”כשהיו ישראל במצרים, לא היו בידם מצוות להיגאל בזכותן. נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצוות, פסח ומילה. נשאלת השאלה: הן שקועים במ“ט שערי טומאה, האם די בשתי מצוות כדי להיגאל מעבדות לחירות עולם?!“ ”והתשובה: אדרבה, דווקא משום כך! בדור כה ירוד מאירה וזוהרת כל מצוה! כל מצוה קלה בדורנו מזכה ומרוממת את האדם כמצוות עצומות בדורות קודמים!“ נרעש הבחור ונפרד מהחפץ חיים בלא לשאול מאומה - דיו במה שראה ושמע!...

כל בן נכר לא יאכל בו. (יב מג) (פרדס יוסף)

     גוי ומשומד לא נותנין לו קרבן פסח. ושואלים למה אנו אומרים בכל נדרי אנו מתירים להתפלל עם העבריינים, ובקרבן פסח לא משתתפים עמהם, ומתרצים כי ביום כיפור שגם העבריינים באים לצום, בוודאי צריכים לצרף אותם, אבל כשבא לאכול צליית קרבן פסח אי אפשר לצרף אותו.

תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם (יב, מט). (אוצר חיים)

     כשהיו חיכוכים בין פלגי היהדות החרדית התבטא פעם מרן הגר"ח זצ"ל ואמר, הרי הדברים ק"ו ומה לישראל ולגר צריכה להיות רק "תורה אחת", ישראל בינם לבין עצמם, ועל אחת כמה וכמה יהודים חרדים בינם לבין עצמם, בוודאי ובוודאי שצריכה להיות להם רק תורה אחת.

ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ותהי צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין בו מת (יב ל) (תורת הפרשה, שמות)

     אומר רש''י, ויקם פרעה – ממיטתו. מה רצה רש''י להשמיענו?

     ויש לומר, שרצה רש''י ללמדנו את גודל רשעותו של פרעה, שלאחר שראה שכל דבריו של משה רבינו נתקיימו, וספג עד עתה מכות רבות ועצומות, ועתה בא משה ומתרה בו: ''ומת כל בכור בארץ מצרים'', עם כל זה פרעה לא שם לבו לדברים אלו, והלך לישון במיטתו כרגיל כמידי לילה בלילה, ללא פחד ומורא...

ותהי צעָקה גדלה במצָרִּים (יב ל)

     מה זאת "צעקה גדולה"? וכי יש צעקה קטנה או גדולה? כך ביאר בטוב טעם מרן הגאון רבינו עובדיה יוסף זצ"ל: בא הכתוב ללמדנו שהיו הרבה צעקות במצרים. וזאת יש לנו ללמוד מדברי הכתוב: "ומת כל בְּכור" (יא,ה) - וכפי שדרשו חז"ל שאפילו בכור לאב גם הוא מת. ומכיוון שהמצריות היו מזנות תחת בעליהן ויולדות מרווקים, נמצא שאותו ולד הוא בכור לאביו. אם כן ממילא הרבה בכורים היו בכל בית וכולם מתו. ומכיוון שבמכת בכורות הבינו בעליהן שאותם ילדים שמתו הם לא בניהם, אלא בני אחרים - או אז התפתח מריבות ''ותהי צעָקה גדלה במצָרִּים" - ללמד שהיה ריבוי ביניהם של צעקות בקשר להתנהגות האישה המצרית. לא רק צעקה אחת על מות הבנים, אלא עוד צעקות על הנשים שלא היו נאמנות לבעליהן.

עיון בלקחי מצרים

יציאת מצרים מכת בכורות וקריעת ים סוף

     נצטווינו לקרוא בכל יום פעמיים קריאת שמע בה מוזכרת יציאת מצרים ועפ"י התלמוד הירושלמי גם מכת בכורות וקריעת ים סוף (ברכות פ"א, פ"ו) וכך אנו מזכירים בעזרת אבותינו=ברכת הגאולה ובערבית ראו בנים...

     הסבא מקלם מביא משל למה הדבר דומה: יש סוג מזון שמספיקה לאדם, כמות קטנה ממנו כמו - תבלינים וסוגי ויטמינים. ולעומתם יש סוגי מזון הנצרכים יום יום לאדם - חלבונים ופחמימות...

     כן הוא הנמשל: יש מצוות שהם פעם בשנה - ר"ה ויוה"כ – שופר. ויש מצוות שזקוקים להם שבוע = פסח וסוכות. ויש אחת לשבוע – שבת. ויש שהם כארוחת בוקר וערב ונצרכות לאדם יום יום כגון הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע.

     נתאר לעצמנו אדם שהולך לקבל ברכה מרב שיהיה לו ילדים והרב מבקש ממנו לקרוא בכל יום פרק תהילים במשך שנה ויהיה לו בן האם יעלה על הדעת שזה לא יקרה?! ואם משה רבנו יאמר לו?! ואם הקב"ה יאמר זאת?!.. בוודאי שזה יתקיים. אם כן שאלה: מדוע ר"ה ויוה"כ משפיעים עלינו מאד ובחג סוכות ופסח האדם מרגיש התעלות רוחנית ואת צאת השבת כל אחד מרגיש בהבדלה... אך כשהאדם מזכיר יציאת מצרים בקריאת שמע, האם מרגיש הוא שהתעלה?! ואם המשלנו את המצוות לאוכל הרי אחרי ארוחת בוקר וערב האדם מרגיש שבע ולאחר הזכרת יציאת מצרים - מאומה?

     ונשאל: הייתכן שסגולתו של הקב"ה לא פועלת?!

     תשובה: לא יתכן! אך למה נרמה את עצמנו הרי זה לא משפיע עלינו במאומה?!

     תרוץ יובן על פי משל: לאחד צרוד שבא לרופא ואיננו יכול לדבר. הרופא רושם תרופות לגרון ומבקש לחזור אליו לאחר שלושה ימים לביקורת ומסביר: לקחת כל שעה מחר תרגיש הקלה, מחרתיים שיפור ובעוד 3 ימים תבוא. ביום השלישי מגיע כשעדיין אינו יכול לדבר מאומה. הרופא מתפלא ושואל לקחת את כל הכדורים? והוא משיב בקושי בלעתי את כולם כל שעה...  לבלוע?! מזדעזע הרופא כדורים לגרון צריך למצוץ!!!...

     כן הוא הנמשל: זוהי התשובה אנו "בולעים" את הזכרת יציאת מצרים לכן אינה פועלת את פעולתה.. עלינו לעיין בה ולהבין את לקחי האמונה ואז נושפע...

קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא (יג ב) (הרבי מאפטא זצ''ל)

     הרבי מאפטא, ''האוהב ישראל'' הגדול זצ''ל, היה מספר על רבי אליעזר (אביו של הבעל שם טוב) שהיה מכניס אורחים מכל הסוגים ולא היה מבחין בין צדיק לרשע, אמר שיש רמז לכך מפסוק בתורה. שהנה הכתיב אומר: ''קדש לי כל בכור פטר רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא''.

     וכך הוא ביאר את הפסוק: ''קדש לי'' – אם אדם מישראל רוצה באמת להתקדש לפני השם יתברך, עליו להיות ענוותן ושפל ברך, ולדעת כי ''כל בכור'' – כל אחד מישראל הוא גדול ממנו וצדיק ממנו, ולא ילך לחפש חטאים במעשי אחרים. ''פטר כל'' – פתח כל דבר וראשיתו, יסודו ועיקרו הוא ''רחם בבני ישראל'' – לרחם על כל איש ישראל יהיה מי שיהיה. ואולם ''באדם ובבהמה'' – להבדיל בין יהודי ויהודי, לומר שפלוני יש לו צורת אדם, ואלמוני נמשל כבהמה, ''לי הוא'' – זה שייך רק לי – ה', שאני יודע מעשי בני אדם ומחשבותיהם. אבל בשר ודם אסור לו להבדיל בין איש לרעהו, ועליו לרחם על כל בני ישראל, ולאהוב אותם במידה שווה ובלי הבדל כל שהוא...

והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים (יג,טז) (הרב יוסף זילברפרב)

     מצות תפילין שכרה גדול מאד, וכמובא ב"משנה ברורה" בשם הטור "שכל המניחם מאריך ימים בעולם הזה, שנאמר ה' עליהם יחיו, כלומר, אותם שנושאים שם ה' עליהם בתפילין – יחיו, ומובטח שהוא בן עולם הבא, ואין אש של גיהינום שולט בו, וכל עוונותיו נמחלים לו", וכן מובא ב"קיצור שולחן ערוך": "כל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין ... מאריך ימים ומובטח שהוא בן עולם הבא".

     מסופר על הרה"ק רבי שלום מבעלזא זצ"ל שבא אליו כנהוג נער בר מצוה שיניח לו תפילין. אחר הנחת התפילין אמר לו הרבי שיזהר שלא לדבר שיחת חולין בעת שהתפילין על ראשו. לאחר כמה שנים בא אותו נער שהתבגר ועמד לפני נישואיו, לבקש ברכת הצדיק לרגל הנישואין. שאלו הרבי האם קיימת את ההבטחה שלא לדבר בתפילין? לא ענה הבחור מאומה. משחזר ושאלו מספר פעמים ולא ענה, הבין הצדיק שהבחור החתן לא קיים את ההבטחה. אמר לו הרבי: אם כן הבטח לי שלא תדבר דברים בטלים עם הטלית! הושיט לו הצדיק את ידו, והחתן קיבל על עצמו בנתינת יד שלא לדבר בעת שהוא עטוף בטליתו, וכך אכן נהג כל ימיו. כשנפטר מהעולם, קברו אותו עם הטלית, כמנהג חוץ לארץ שקוברים עם הטלית, וכאשר הגיע לעולם העליון, מצבו לא היה כל כך טוב ... כאשר נשאל על מעשיו, לא ענה והראה בתנועות שהוא אינו מדבר כשהוא עטוף בטלית, ונעשה רעש גדול בשמים, עד שהוברר מה שאמר לו המוהר"ש זצ"ל, והוחלט שאם אכן קיים הבטחתו ולא דיבר דברים בטלים כשהוא מעוטף בטלית, ומצאו שאכן קיים הבטחתו, וכך דחף עצמו ישר לגן עדן ...

     מסופר על בעל ה"שאגת אריה" זצ"ל שהיה רב בוולוז'ין ונסע פעם בכרכרה לעיר אחרת והיה יושב תחת אהל העגלה מעוטר בטלית ותפילין, ולמד שם, וגם העגלון היה לבוש בתפילין והתפלל. כשהגיעו ליד היער, יצאו מתוך היער חמשה גזלנים וביקשו מהעגלון את הכסף שהיה ברשותם? השאגת אריה לא שמע ולא ראה אותם עד שהתחיל העגלון לצעוק: רבי, אוי נא לנו, כי בסכנה גדולה אנחנו. הביט עליהם הגאון וברחו מפחד לתוך היער. כששאלו העגלון למה ברחו, ענה הרב: לא מפני הכח הגופני שלי ברחו, אלא מפני עוזו של תפילין שבראשי ברחו, כנאמר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך', אלו תפילין שבראש, ולכן, כשראו את אור קדושת התפילין שלי ברחו. אמר לו העגלון: הלא גם אני הייתי לבוש התפילין על ראשי, ולא יראו? ענה הגאון: חז"ל אמרו "תפילין שבראש" ולא "על הראש", אצלך היו התפילין רק על הראש, כמצות אנשים מלומדה, וקדושת מצות התפילין צריכה להיות בפנימיות הראש, האדם צריך להניח את התפילין כדין ובכוונה של מצוה, ולכן לא יראו הגזלנים ממך ...

     בענידת התפילין כראוי הופכים היהודי והתפילין להיות כמין ישות אחת ששם שמים נקרא עליה ועל ידי כך יכול הוא להטיל יראה על אויבי ה', וכשם שמהדרים במצות תפילין שייכתבו בידי סופר ירא שמים ומומחה, לא פחות מכך צריכים להדר במחויבות שלא להסיח דעת מהתפילין, ולא לנהוג בהם קלות ראש.

"והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך" [יג, טז]. (והערב נא)

     להלן שאלה מעניינת שנשלחה אל מו"ר הגאון יצחק זילברשטיין שליט"א מאת יהודים מהעיר אמסטרדם שבהולנד: עקב התפשטות תופעת האנטישמיות במקומנו, מצד גורמים מוסלמים עוינים, החליטה המשטרה המקומית, לנקוט בשיטה חדשנית על מנת למגר את התופעה הנוראה שמסכנת את חיי היהודים: שוטרים ובלשים הולנדיים מתחפשים ליהודים חסידים, ועם הלבוש החסידי מסיירים בפאתי העיר ובבתי הכנסיות, באופן שהמחבלים אינם מבחינים כלל כי מדובר בשוטרים, וכך מצליחים השוטרים ללכוד את התוקפים בערמה.

     אחד השוטרים ההולנדיים, משכים ומעריב לאחרונה באופן קבוע אל בית הכנסת שלנו. הוא נראה כחסיד שורשי, ומשך כל התפילה אוחז בידו את הסידור (הפוך), מתנענע ושפתותיו רוחשות... והנה, ניגש אלינו השוטר ואמר: "אני רואה שאתם מניחים על ראשכם בכל בוקר 'ריבועים שחורים' שמחוברות להם רצועות. ראו נא, על מנת שהמשימה תצליח, אנו מוכרחים להיות זהים ממש, ראוי שתתנו לי גם ריבוע שחור ואניחהו על ראשי..."

     מכיוון שהובהר לנו, כי לבישת התפילין של השוטר הנוכרי, אינה צורך נחוץ כל כך של פיקוח נפש, אלא רק בגדר 'עדיפות לכתחילה', אם כן ברצוננו לדעת, האם מותר לנו למסור לנוכרי את התפילין, או שמא יש להימנע מכך?

     השיב מו"ר שליט"א: כתב הרמב"ם (הלכות מלכים פ"י ה"י): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשותה כהלכתה...", וכתב הרדב"ז על דבריו: "ומכל מקום במצוות שצריכים קדושה וטהרה, כגון תפילין ספר-תורה ומזוזה, אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן". לאור דברי הרדב"ז, נראה שאין מקום להקל ולתן לנוכרי תפילין, כאשר אין בכך צורך חיוני של פיקוח נפש. התפילין הם "פאר" מיוחד דווקא לעם היהודי ("כי שם ה' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש), ולכן אין לעטר נוכרי בפאר זה. והצעתנו היא, למסור לנוכרי בתים ריקים שלא נעשו לשם קדושת תפילין, ובזה תהיה תחפושתו מושלמת! ובנוגע ללבישת הציצית של השוטרים הנוכרים, אמנם שנינו בשולחן ערוך, שאין מוכרים ומפקידים טלית מצויצת לנוכרי, שמא יתלווה עם ישראל בדרך (מחמת שיטעה הישראלי לחשוב כי מדובר ביהודי), ויהרגנו הנוכרי. מכל מקום, הרי אנשי המשטרה דנן, אינם חשודים על שפיכות דמים, ואדרבה, כל מעשיהם נעשים על מנת ללכוד עושי עוולה, ולכן ניתן להתיר (בנסיבות הקיימות) למסור להם את הציציות.

החיפזון למצווה הוא מדד, על מנת להבין את חשיבות הזריזות למצווה, נביא סיפור שסיפר הרב פינחס קזיוף שליט"א:

     לא פעם אנו דוחים מצווה שבא לידנו, לא רק שאיבדנו אותה אלא הרסנו את מה שקיים. משל למה הדבר דומה: לקמצן אחד, שהחליט לקנות חליפה חדשה לאחר עשרים וחמש שנות נישואין. למחשבה החיובית הזו נדרשה חשיבה רבת שנים... כדרכה של זו, התקבלה ההחלטה רק בערב החג בשעה שהחנויות לקראת סגירה. המוכר היה קצר רוח, הוא אומנם מצא חליפה תואמת ללקוח, אך המכנס היה ארוך ונדרשה מקפלת של 5 ס"מ. מכיוון והחייט כבר הלך לביתו, נאלץ ידידנו לעשות זאת בכוחות עצמו.

     כשהוא מאושר על הרכישה ניגש לרעייתו וביקש ממנה: "קניתי חליפה אנא גזרי 5 ס"מ קפלי 5 ס"מ ותתפרי..." האישה מצאה את שעת הכושר להזכיר נשכחות: "אתה לא מתבייש?! עד שכבר קנית יא-קמצן לא יכולת לשלם עוד 20 ₪ ושיעשו לך מכפלת?! יש לי לסדר את הבית!" בצר לו, פנה האיש אל ביתו בת החמש-עשרה שזה עתה סיימה קורס תפירה. אך גם זו כאימה, החלה מיללת: "אבא וכי אינך רואה שיש לי מבחנים ובגרויות?! לא מצאת זמן?!..." כשהוא המום מתושבותיהן של רעייתו וביתו, ניגש בלית ברירה לחמתו. מאז שנפטר בעלה לפני כשלוש עשרה שנה היא גרה אצלו וסועדת על שולחנו. גם היא כצאצאיה בחרה להפר שתיקה: "עד מתי אשתוק?! כל הביבי-סיטר אני עושה לכם. את מטלות הבית אתם דוחפים רק לי מה חשבת לעצמך?!"...

     כשהוא מיואש ומצר על החליפה שקנה, שם את החליפה בארון והלך לישון. אשתו סיימה את הניקיונות בשעה 12 בלילה ובשעה של חשבון נפש אמרה לעצמה: "איזו אישה רעה אני מה בסך הכול ביקש בעלי לאחר 20 שנה? מכפלת?!... אעשה לו הפתעה!..." קמה מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה 5 ס"מ קיפלה 5 ס"מ ותפרה. תחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את בעלה.... כך חשבה.

     הבת שלו חזרה בשעה 2 בלילה וגם היא בשעה של חשבון נפש אמרה לעצמה: "איזו ילדה רעה אני. מה בסך הכול ביקש אבא ממני? ועוד לאחר שהשקיע בי ונותן לי כל מה שביקשתי ממנו? מכפלת?!... אעשה לו הפתעה!..." קמה מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה 5 ס"מ קיפלה 5 ס"מ ותפרה. בתחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את אבא... כך חשבה.

     בשעה 4 לפנות בוקר קמה חמתו לשתות כדור. ובשעה של חשבון נפש אמרה לעצמה: "איזו חמה רעה אני מה בסך הכול ביקש חתני היקר שמארח אותי בביתו? מכפלת?!... אעשה לו הפתעה!..." קמה מיד הוציאה את המכנסים מהארון גזרה 5 ס"מ קיפלה 5 ס"מ ותפרה. בתחושה טובה עלתה על יצועה, מחר היא תשמח את .... כך חשבה..... מסכן אפילו מכנס ברמודה לא נותר לו...

     מכאן נלמד: מצווה שבאה לידנו אם לא נקיימה מיד, לא רק שנאבד אותה אלא גם נחבל בה... זריזות למצווה היא מדד לאהבה. אם יהודי מתאמץ להזדרז הרי הוא מגלה חיבה למי שציווה עליו... עם ישראל משתבח במצה כי היא המוכיחה את אהבתנו לבורא עולם..

 וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל (יח,א)

     מה הייתה טעותו של פרעה?

     לפני כמאתיים שנה, נקראו תושבי עיר הבירה וינה לראות בפלא הגדול, בנסיעת הבכורה של הרכבת. מרכבה הנוסעת ללא סוסים! נקהלו באי העיר והתגודדו ליד מפלצת הברזל האימתנית. היה שם יהודי אחד, ריאלי ומפוכח. הוא טען באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע: "אין דבר כזה, מתעתעים כאן בקהל! מעולם לא נסעה מרכבה בלא סוסים! מה עוד מרכבה כבדה כל כך, כולה ברזל ופלדה. והיא עוד מתיימרת למשוך אחריה שורה של קרונות!" אמרו לו: "זוהי המצאה חדשה, אחא, הכל מדברים בה!". והוא בשלו: "ראה תראו, הרכבת לא תמוש ממקומה!"

     הקטר הוסק, ותימרות עשן עלו מן הארובה. והאיש נחרץ בדעתו: "הצגה, ותו לא. התנור בביתי מעלה עשן מזה שנים, ואינו זז בסנטימטר אחד!". הקטר צופר צפירה חדה. והאיש צוחק: "צפצפה אינה תחליף לסוס. היא לא תזוז!". הרכבת נרעדה, והגלגלים החלו לנוע, באיטיות. "אמרתי לכם", אומר האיש, "הניסיון נכשל! תראו באיזו איטיות, חצי סיבוב וזהו!" הרכבת נכנסה לתאוצה, ובשקשוק גלגלים פתחה בדהרה. ספק האיש כפיים: "היא לא תיעצר לעולם!!!" קרא בחרדה...

     הסיפור ממחיש לנו תכונה יסודית מאד, המקננת בנו: כיצד כל דבר עכשווי, נראה בעינינו קבוע ונצחי! כשברית המועצות הייתה מעצמת על, היא נראתה כענק אימתני, הקיים לעד. קרסה, וכבר ספדו לה ומחקוה מן התודעה. כשלא ירדו גשמים, החליטו שהמדבר מתפשט, ויש לייבא מים מטורקיה. כשירדו גשמים, החליטו שהמבול הגיע...

     זוהי גדלותם של החכמים, חכמי התורה, שעליהם נאמר "איזהו חכם הרואה את הנולד": הם אינם דנים לפי הרגע, אינם נסחפים בהתרגשות החולפת, ומבטם מקיף יותר ורחב יותר. אשרי השומע לקולם! דבר דומה קרה גם במכות מצרים. הכל תמהים, מדוע פרעה הקשה את לבו, כיצד יכול היה להתעקש לנוכח המכות? את התשובה השמיע לנו האלשיך הקדוש זצ"ל: הגיעה, למשל, מכת ערוב. חיות הג'ונגל פשטו על ערים, ועשו שמות בבקר ובצאן. המכה עברה, פרעה סקר את הנזקים ונאנח לרווחה: לא נורא, עוד נותרו המוני עדרי צאן! אין זאת חשב אלא שאלוהי מצרים הצליחו למתן את המכה... ואז הגיע מכת הדבר, וחלפה. פרעה סקר את הנזק, ונשם לרווחה: אמנם המון בקר וצאן מתו! אבל עוד נותרו רבים בהם לא נגעה המכה לרעה. לא נורא... ואז ניחתה מכת הברד, והמיתה את כל הבקר שהיה בשדה. ופרעה נרגע: לא נורא, עוד נשארו הבקר והצאן שבמכלאות...

     מה הייתה הטעות של פרעה? טעות אווילית, וכה אנושית: הוא דן כל מכה לגופה, כשלעצמה, וערך סיכום לפני הזמן... אבל היה מי שידע כיצד להתבונן. מי שידע שאין להסתכל על חצי דבר, היה זה יתרו. ועליו נאמר: "וישמע יתרו את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו". הוא התבונן במבט כולל, והבין! הוא הבין, שהקדוש ברוך הוא הותיר פליטה במכת ערוב, כדי שיהיה לדבר במה לפגוע ומה לכלות. והדבר הותיר פליטה, כדי שיהיה לברד במה להכות. ובמכת ברד הורה משה רבינו שיכניסו את בעלי החיים הביתה, ופרעה חשב שהדבר לטובתו. ולמעשה, מה היה? על ידי כך היו לפרעה סוסים כדי לרדוף אחרי בני ישראל ועל ידם טבעו הוא וחילו בים סוף... לסיכום: כל דבר שנראה כשלעצמו לטובת פרעה ועמו, היה למעשה שלב במכתם וברעתם!

     ומהו הלקח עבורנו? לדעת, שהקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם במבט מרחיק ראות, בסדרה של שלבים שלא יובנו אלא בסופם! אנו, המתבוננים בחלקי הדברים, בתהליך התהוותם, עומדים ותוהים. רק החכמים הרואים את הנולד במבט של התורה, אשר גילתה בשירת "האזינו" את כל מהלך הדורות עד לגאולה. רק הם מבינים את פשר המאורעות, ורואים איך כל מאורע הוא שלב במכלול שיביא את הגאולה!