|
בס"ד שתוק כך עלה במחשבה: לא חייבים למצוא הסברים דרשה מלב נשבר אחרי השרפה ששרף ה'
(הדרשה הזו נוספת לדרשה הרגילה לפרשת השבוע ששלחתי אתמול). הלב שבור ושתת דם למראות ולקולות הנספים, והנטייה הראשונה היא למצוא אשמים. איך המשטרה סגרה את המעבר הדחוס ולא נתנה לצאת מאירוע ההדלקה? מי המהנדסים שאישרו את הירידה במעבר הצר שיצר צוואר בקבוק שלא אפשר לאלפים להשתחרר בקצב נורמלי? הנטייה השנייה היא למצוא הסברים. איך אירע אסון כזה למרגלותיו של רשב"י? כיצד זכות העלייה על קבר התנא האלוקי לא הגנה על אלו שמסרו נפשם לכבוד יום שמחתו? ואז עוברים להסברים ידועים ונכונים בעיקרם על בקרובי אקדש, ונשמות וגלגולים וכו'. ככה אנחנו, כחלק מהצורך בשליטה כדי להגן על עצמנו מפחדי החיים, אנו חייבים למצוא סדר במה שקורה. כל הזמן לסמן אשמים ולמצוא צידוקים כדי לייצר אשליה של הגנה וביטחון מפני הבלתי צפוי. אבל עוד מוקדם לכל חשבונות הנפש. יבוא הזמן גם לזה. בשעות אלו כשהנפטרים נערמים וחלקם אפילו לא זוהו ובני המשפחות לא החלו לשבת שבעה – נדרשת דרך שלישית ושונה לחלוטין. זה המסר העוצמתי שקיבל משה רבנו מהקב"ה שוב ושוב לכל אורך חייו. יש דרך שהיא עמוקה ונשגבת יותר מההסברים והצידוקים. רק אוהבים אמיתיים מסוגלים לה: לשתוק, פשוט להרכין את הראש ולתת אמון בהנהגתו של הקב"ה.
ל"ג בעומר הוא יומו של רבי עקיבא, בו פסקו תלמידיו למות, והגמרא מספרת סיפור מדהים אודותיו – על התהפוכות המטלטלות ועוצמת התהיות האמוניות שנלוות אליהן (מנחות כט,א): "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב''ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש''ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש''ע הראהו לי. אמר לו: חזור לאחוריך. הלך וישב בסוף שמונה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד אמרו לו תלמידיו: רבי מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני. נתיישבה דעתו. "חזר ובא לפני הקב''ה. אמר לפניו: רבונו של עולם יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם הראיתני תורתו הראני שכרו. אמר לו חזור לאחוריך. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש''ע, זו תורה וזו שכרה?! אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני". הסיפור מביא לשיא את הסתירות המטלטלות של החיים. החלק הראשון מספר את המעלה העצומה של רבי עקיבא, שלא היה ולא יהיה כמותו. אפילו משה רבנו בכבודו ובעצמו - בעומדו בנקודת השיא של אדם ילוד אישה בין השרפים והמלאכים ברקיע העליון - אינו מגיע למעלה של רבי עקיבא. הוא נאלץ "לחזור לאחוריו" כדי לצפות ברבי עקיבא. הוי אומר שהוא נמצא במדרגה נמוכה מהתנא העצום. משה עלה לשמים לקבל תורה וראה את הקב"ה מחדד את התגים מעל אותיות ספר התורה. ישנן שבע אותיות – "שעטנז גץ", שיש תגים בראש האותיות כדי לייפות אותן והקב"ה חידד את התגים. משה לא הבין למה חשוב כעת לחדד את התגים והרי התורה לא ניתנה ואיש לא למד אפילו את האותיות עצמן? אמר הקב"ה שיחזור לאחוריו ויראה עבור מי הוא טורח. ראה משה בעיני רוחו את רבי עקיבא שיושב ודורש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג, ועושה זאת ברמת פיענוח ופיתוח אדירה כזו שמשה עצמו לא העלה בדעתו עד כמה מסרים כלולים בכל תג בתורה. ואז מגיע המהפך הנורא: משה שהוא מידת האמת המוחלטת שואל בצניעות: "יש לך אדם כזה אתה נותן תורה על ידי?!". ענה הקב"ה תשובה סתומה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". נו, משה מבקש לפחות להבין מתי יקבל רבי עקיבא את שכרו. אם רבי עקיבא לא זוכה לתת את התורה, בוודאי יגמול עמו הקב"ה חסד אחר ועצום ממנו. אבל לתדהמתו הוא מגלה שרבי עקיבא ייהרג במיתה נוראה בידי הרומאים. משה נחרד וזועק: "זו תורה וזו שכרה?!". ושוב משתיק אותו הקב"ה: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני". וכל לב רגיש חרד לכבודו של משה: א. מה זו הבלימה הנחרצת "שתוק!"? אם הקב"ה לא רוצה להסביר את עצמו – שיחריש, אבל למה סותם את פיו של משה בקריאה: "שתוק"? ב. מה הכוונה "עלה במחשבה לפני"? מה הקשר בין המחשבה לפנים? למה לא ענה בפשטות: "זה הדבר הנכון, כשתגדל תבין, מכוסים רזי עולם, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור?. ג. ולגופה של תשובה: למה הקב"ה חומק מלענות? הרי בוודאי יש הסבר לצורת המיתה הנוראה של רבי עקיבא, עניינים של גלגולים, קידוש ה' וכו', אז למה הקב"ה מתחמק ואינו מניח דעת משה? שמעתי רעיון מרטיט שחודר את הלב, ואולי יש לומר שיסודו הוא בדברים מפעימים ומפורסמים שכתב החתם סופר בפרשת כי תישא.
הקב"ה לא מתחמק, הוא עונה. הוא מלמד את דרכיו הנעלמות באוזני משה: "שתוק!", לעיתים צריך לשתוק. להרכין את הראש בדממה ובאמונה שלמה ולקבל את דרכיו של הקב"ה. אמונה היא לא הכוח לקבל תשובות, היא הדרך לחיות עם שאלות. אנו כל הזמן מחפשים הסברים, אבל לפעמים עלינו להודות שאיננו מבינים. ילד מתעקש להבין את אבא שלו, "תסביר לי למה אתה לא מרשה לי ללכת", אבל אינו מסוגל לכך, והרי הפער בינינו ובין הקב"ה הוא באין ערוך. אחרי פטירתם הנוראה של בני אהרן, משה אומר הסברים: "בקרובי אקדש"- הם גדולים ממני וממך, אבל אהרן שותק. "וידם אהרן". התורה מפליאה דווקא את שתיקתו של אהרן ולא את חוכמתו של משה. מיד אחרי האירוע מתייחד אתו הקב"ה ומצווה את פרשת שתויי יין ורש"י אומר: "קיבל שכר על השתיקה". מכאן שכוח השתיקה גדול יותר מכוח ההבנה. השתיקה מעידה על אמון. המילה "אמונה" היא מלשון "אמון" כי לא מחשבותי מחשבותיכם והדבר האפשרי היחיד הוא להשליך עצמנו עליו. ולמה לשתוק? כי "כך עלה במחשבה לפני", זה מה שעלה במחשבתי לעשות עכשיו – ואי אפשר להבין את ה"לפניו" של הקב"ה. אי אפשר להבין את ה' בהווה, את מה שמונח לפניו ולפנינו עכשיו. הדברים נאמרו כבר בתורה עצמה: ברגע הכי אינטימי וקרוב בין משה והקב"ה, ברגע ההתגלות הכי נעלה שמסופר בתורה, רגע אחרי המחילה על חטא העגל, משה מנצל את ההתקרבות הנדירה ומעתיר לבקשת חייו: "הראני נא את כבודך". אבל הקב"ה מסרב: "אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך ... [אבל] לא תוכל לראת את פני ... וראית את אחורי ופני לא ייראו". שוב עונה הקב"ה באותה מילה: "לא תוכל לראות פני", רק "וראית את אחורי". מבאר החתם סופר: ברגע השיא של חייו, משה מבקש לגלות את סוד הסודות ששבר כל כך הרבה יהודים והחריב את אמונתם: סוד הסבל. למה צדיק ורע לו? מדוע יהודים יקרים שמוסרים נפשם לעלות לציונו של רשב"י חוזרים בשקיות אטומות ומשאירים יתומים אומללים ושבורי לב? הקב"ה עונה: "וראית את אחורי ופני לא ייראו", אי אפשר להבין את "פני", בהווה, אלא רק "וראית את אחורי". אותי אפשר להבין רק לאחור, רק במבט לאחור. יחלפו השנים ויעבור הזמן ונזכה כבר בקרוב ממש לביאת המשיח ואז יתבהרו הסודות העליונים. על אברהם אבינו נאמר "וירא את המקום מרחוק", הוא הבין את דרכי המקום רק "מרחוק". רק ממרחק הזמן וממרחב הדעת. ועד הרגע הזה מהרה יגלה, נדרשת מאתנו "אמונה" של "אמון", כדרכם של אוהבים שבוטחים זה בזה ברגעים קשים וגם כשהדרך מעורפלת ומלאת מהמורות, כי הוא יודע דרכיו וכל נתיבותיו אמת. הרב אברהם שמואל בנימין סופר, ה"כתב סופר", היה אחד הרבנים הבולטים באירופה לפני כ-150 שנה. הוא נולד לאביו הרב משה סופר, ה"חתם סופר", ואילו אמו הייתה בתו של הגאון רבי עקיבא איגר, מענקי הדורות. וכמובן הוא עצמו היה תלמיד חכם עצום. פעם עלתה במוחו שאלה הלכתית ושאל את אביו. הוא ציפה לתשובה מהירה, אך האבא אמר שהוא צריך לחשוב. הבן היה בטוח שאביו יקרא לו אחרי שעה, אבל חלפו כמה ימים עד שאביו קרא לו ואז השיב תשובה פשוטה. היה ברור שלקח לו רגע אחד לחשוב עליה. הכתב סופר התפלא, אביו היה עונה שאלות מסובכות מכל אשכנז ועכשיו השתהה?!. אמר החתם סופר: "רציתי ללמד אותך לקח שהוא יותר חשוב מהשאלה הספציפית שהעלית: יהודי צריך ללמוד לחיות עם שאלה. לפעמים כשעולה שאלה, צריך להניח אותה בצד ולהתעצם עם החיים..." [הנה דוגמה לסוג של הסתכלות הפוכה ומפתיעה המלמדת עד כמה אין בידינו להבין דרכיו של מקום. לא שמישהו מסוגל ורוצה להסביר את המקרה הנורא שלנו, אבל זו רק דוגמה עד כמה מחשבתנו צרה. יהודי כתב מכתב קשה מאוד לרבי מליובאוויטש: הוא תרם ספר תורה וערך מסיבה מפוארת בביתו לסיום כתיבת האותיות. כשהבית היה מלא אנשים והרכב החגיגי ניגן בחוץ, אחת האורחות חשה רע ותוך כמה רגעים נפטרה ל"ע. האירוע התבטל והקהל התפזר המום כשספר התורה נשאר מיותם על השולחן. התורם נחרד ממה שקרה ופירש זאת כסימן רע שהאלוקים אינו רוצה את המתנה שלו. הוא שאל את הרבי למה זה קרה? ובביתו? ומה לעשות עם ספר התורה? הרבי ענה (ליקוטי שיחות לה עמוד 345): האמת היא הפוכה. אותה אישה הייתה אמורה למות, אבל במקום שההתקף יתרחש כשהיא בודדה בביתה, הקב"ה עשה חסד שההתקף יקרה בין יהודים, בסביבה שמחה, כשאנשים אוחזים בידיה ומעודדים אותה בדקותיה האחרונות. ואיזה חסד גדול מזה לעודד אדם ברגעיו האחרונים... אולי, הוסיף הרבי, כל מטרת הכנסת ספר התורה הייתה בכדי להנעים לאותה אישה את רגעי הליכתה מהעולם].
אי אפשר לסיים כאן. אצל יהודים יש כלל ברזל: אנחנו אומנים לנצל כל משבר לתוספת כוח. אסור לנו להיפרד בשתיקה אלא בעשייה. יהודי לא שאל "למה", אבל הוא שואל "מה". הוא לא שואל למה זה קרה? אבל כן שואל מה עלי לעשות בעקבות מה שקרה? אולי אפשר להציע לקבל על עצמנו להיזהר ולהוסיף באהבת ישראל ולימוד זכות אחד על השני, ולפחות עד חג השבועות שקיבלנו את התורה כאיש אחד בלב אחד. אנו נמצאים בתוך תקופה פוליטית סוערת, הבטן של כולנו מלאה ומתוחה, ואנו נגררים לעלוב, להשמיץ ולקטרג. בואו ננצל את הכאב הזה כדי לראות את היפה, האלוקי והטוב בכל אחד מאתנו. כך נהג רבי עקיבא בעצמו (ראו בארוכה בשיעור ששלחתי לפני כמה ימים): עוד ביום ל"ג בעומר עצמו, כשהעקומה רק התיישרה והתלמידים הפסיקו למות, הוא מיד קם וקיבץ תלמידים חדשים והשמיע באוזניהם את הלקח: התלמידים הקודמים עיניהם הייתה צרה זה בזה, אתם אל תהיה עיניכם צרה". בימים הללו לפני 65 שנים, חוותה קהילת חב"ד פיגוע טרור כנגד בניה ומקורביה. ביום ל' ניסן תשט"ז, ראש חודש אייר, פרצו מחבלי פידאיון שהגיעו ממצרים אל מתחם "בית הספר למלאכה" בכפר חב"ד ופתחו במטח יריות רצחני. התלמידים שהו באותה שעה בבית הכנסת והתפללו ערבית, והמחבלים ירו ישירות בראשם של המתפללים. התוצאה הייתה נוראה: טבח של המדריך ועוד חמישה נערים צעירים הי"ד. עד היום אפשר למצוא באולם בית הכנסת את הסידורים פתוחים בתפילת ערבית כשהם מנוקבים בכדורים ומוכתמים בדם. זאת הייתה מכת חרב ליישוב הקטן שתושביו – כולם עולים חדשים – עוד ליקקו את הפצעים של היטלר וסטאלין ימ"ש. בימים הראשונים אחרי האירוע לא הגיעו מברקי חיזוק מהרבי מליובאוויטש. אחר כך הסביר הרבי (ראו בהקדמה לאגרות קודש יג) כי נהג כמו אהרן הכהן: "וידום אהרן". ובלשונו: "נתעכב המענה כי קשה היה לכתוב לאחר המאורע". הכאב והזעזוע היו גדולים מדי בשביל להכיל אותם במילים. אבל החל מתום השבעה, החל הרבי לשגר מברקים ומכתבים שתוכנם אחד: לקבל החלטות חדשות, האסון הוא קריאה משמים להפוך את השבר לניצחון ולעשות הרבה יותר כדי להעצים את הכפר. הרבי ציין כי בפיגוע הטרור הראשון נגד העם היהודי, כאשר פרעה גזר להרוג את התינוקות בחדר הלידה ולהטביע את הזכרים ביאור, אומרת התורה משפט שעיצב את התגובה היהודית למשברים: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ". המשבר היה רגע מעצים של פריצה חדשה. אנו לא יודעים למה דברים קורים, אבל אנו יודעים מה לעשות אחריהם. המשבר הוא קריאה לעשייה חדשה. בלשונו: "התוצאות שמאורע זה מכריחן אין כל מקום לספק: וכמו שאירע לאבותינו על ידי המצריים אשר כל עניין של עינוי וגזירה תשובתו בצדו: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". כבר ביום ה"שלושים" לפיגוע, התכנסו ראשי המדינה בכפר חב"ד לחגיגת הנחת אבן פינה לאגף חדש בבית הספר: מגמת לימוד דפוס ובית הדפסה משוכלל שנקרא בשם "יד החמישה". במשך עשרות שנים יצאו מבית הדפוס הזה מיליוני סידורים, ספרי חבד בעברית, באנגלית ובכל השפות בהן מדברים יהודים – וזה היה המענה העוצמתי ביותר לסידורי התפילה שנוקבו בכדורי רשע, לאלו שהעלו בדעתם שהם יוכלו לגדוע את השירה היהודית. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתאמר לצרותינו די ונזכה לביאת המשיח ותחיית המתים בקרוב ממש והם היקרים בראשנו.
החינוך יצא לחופש: המסר המעצים להורה המיואש דרשה לפרשת אמור וערב תהלוכות ל"ג בעומר
אימא של רובי פרצה לבית הספר וביקשה לדבר עם המורה. "שמעתי שאתמול נתת סטירה לרובי שלי. אז תדע שלמרות שהוא מופרע, הוא רגיש ועדין והסטירה יכולה לגרום לו טראומה לכל החיים". "אז מה את רוצה שאעשה עם הילד שלך? איך אדביק אותו לכיסא?". - "יש לי רעיון", אמרה האימא, "תן סטירה לילד שיושב לידו ורובי כבר יבין את המסר..." פרשת השבוע, אמור, מתחילה בלשון תמוהה: "אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת אליהם". מדוע כתוב "אמור ואמרת" כשאין שום ציווי בין שתי האמירות? רש"י מביא דרשת חכמים (יבמות קיד): "אמור ואמרת – להזהיר גדולים על הקטנים". כלומר, צריך לומר את המצווה הזו לגדולים כדי שהם יאמרו אותה לקטנים. במקרה הזה רואה התורה צורך להדגיש כי המבוגרים חייבים לחנך את הקטנים. מדובר על המצווה הפותחת את פרשתנו: איסור טומאת כהן למת, והכוהנים המבוגרים צריכים לחנך את הילדים הקטנים, פרחי הכהונה, כי כוהן נשמר ונזהר לא להתקרב למת. מעניין שדרישה דומה מופיעה בסך הכול עוד פעמיים בכל התורה. למרות שאנו רגילים לשתף את הילדים בכל מעשה טוב, לעודד אותם להצטרף לבית הכנסת, לשתף אותם בתפילה ובעניית אמן, ללמד שמירת שבת וחגים וכו', אולם כל זה רק מצווה מדרבנן. אבל התורה עצמה לא מצווה את ההורים לחנך את הקטנים מתחת גיל בר מצווה לקיום מצוות – וזאת חוץ משלוש חריגות: אחת היא, כאמור, איסור טומאת כהן למת. ועוד שתיים שהובאו קודם לכן בספר ויקרא: לפני שלושה שבועות קראנו בפרשת שמיני איסור אכילת שקצים ורמשים זוחלים על הארץ, והתורה כופלת ואומרת "לא תאכלום כי שקץ הם". חז"ל לומדים בגמרא שם כי המילה "לא תאכלום" היא כמו "לא תאכילום", שהמבוגר צריך להיזהר לא להאכיל קטנים ברמשים, אף שהם מתחת גיל בר מצווה. וכן בשבוע שעבר קראנו בפרשת "אחרי" את איסור אכילת דם המכונס בבשר בעלי החיים, וגם שם כופלת התורה "כל נפש מכם לא תאכל דם", וחז"ל מסיקים שם כי גם הקטנים אסורים באכילת דם. וכמובן התמיהות צצות מכל כיוון: אף אחת מהמצוות הללו אינה מהחטאים 'הפופולריים' שאנשים נוטים להיכשל בהם. לא מדובר באיסורים מפתים כמו ממונות או עריות שהיצר מתאמץ להכשיל בהם ולכן אפשר להבין שהאבא צריך אזהרה כפולה להישמר בעצמו וגם לחנך את ילדיו להתמיד בהם. גם לא מדובר במצוות שגרתיות ודומיננטיות כמו שבת, צדקה או תפילין, שהחינוך היהודי מושתת עליהן. מה אפוא הסיבה שדווקא בשלוש המצוות ה'לא-מרכזיות' הללו – טומאה למת, אכילת שרצים ודם – רואה התורה צורך להדגיש את החובה להעביר אותן לדור הבא? הרבי מליובאוויטש עסק בכך יותר מפעם אחת (ראו לקוטי שיחות ב/679/680) ובמכתב מרתק שכתב לרב ד"ר לאו אליהו יונג, ממנהיגי היהדות האורתודוקסית בארצות הבית וממקימי מערכת הכשרות הגדולה בעולם, ה-OU, העניק הרבי דחיפה עוצמתית להורה ולמחנך. אילו לא נכתבו הדברים רק עבור ימי הבלבול הללו - בהם מערכת החינוך בכל העולם אינה מתפקדת וכל הורה חש ייאוש מהסיכוי להחזיר את ילדיו לסדר יום ומשמעת – והיה זה כדאי.
שלושה מצבים מביאים הורה לידי תסכול. בשלוש נסיבות עלול הורה להרים ידיים ממלאכת החינוך ולומר בייאוש: "את הילד הזה איבדתי, מוטב לא לצפות ממנו לכלום". האיום הראשון הוא אופי שלילי: יש ילד שגומר את הבריאות של ההורים. הוא מופרע, הוא מתעלל, הוא חצוף, הוא עקשן, הוא לא יכול לשבת במקום ועוד כיוצא באלה. פשוט אין עם מי לעבוד. האיום השני הוא תחביב שמשגע את העולם והילד מתמכר אליו. הראש של הילד לא יוצא מתוך הסמארטפון, המחשב או המסך, ואין עם מי לדבר. ההורה מנסה לשבת אתו אחרי הצהריים ולכתוב שיעורי בית – אבל הראש של הילד לא שם. החבר מחכה לשחק מולו על המסך ואין סיכוי לרכז אותו. האיום השלישי הוא ערכים רוחניים שהילד לא מתחבר אליהם. האבא מנסה לחנך את הילד להתפלל, ללמוד תורה ולשמור שבת, אבל גם האבא לא מבין עד הסוף למה זה חשוב, ובטח הילד סופר את הדקות שכל זה ייגמר כבר והוא יוכל לחזור לתקוע את הראש במסך. כך שלפעמים הילד קשה, לפעמים התקופה מאתגרת, ולעתים הנושא לא נכנס ללב. וכאן מעצימה התורה את האבא וממלאת אותו תקווה. התורה מתייחסת לכל שלוש המצבים הללו ומרימה את הראש של ההורים. היא אומרת שחינוך זאת השקעה לטווח ארוך. אתה מתאמץ היום ופתאום יום אחד תשים לב שהילד השתנה. חינוך זה לא כפסומט שמכניסים כרטיס ויוצא כסף מזומן, זה הרבה יותר דומה לתוכנית חיסכון שעכשיו מכניסים ויום אחד נהנים. לא צריכים להמציא את האמונה, לא צריכים לייבא אותה מבחוץ. כל ילד נולד עם נשמה אלוקית ולכן הוא חפץ בטבעו להיות בסדר. מעל ומעבר לכל המשחקים, אם נצליח לתפוס אתו רגע שיחה, נגלה ילד של הקב"ה שרוצה בדיוק את מה שההורים רוצים. הוא בסך הכול בשלב כזה בחיים שהוא מעדיף הישגים מיידיים ופשוטים, אבל כל מה שאנחנו מכניסים לו נכנס ללב ויום אחד ייתן פירות. ביחס לאיסור שקצים ורמשים אומרים חז"ל כי "נפשו של אדם קצה בהם". אדם נורמטיבי אמור לחוש גועל מאכילת בעלי חיים מלוכלכים ונמוכים שרוחשים על הארץ. ולכן האבא עלול לחוש ייאוש מלחנך את הילד להימנע מזה. הוא אומר לעצמו 'הילד הזה מטומטם. אם הוא נמשך להתנהגויות כל כך שפלות, זה אומר שהחומר שלו גרוע, שהאופי שלו הרוס ואיך אפשר לחנך אותו?" איסור דם, לעומת זאת, הוא הקצה ההפוך. חז"ל אמרו שבארץ מצרים "היו שטופים בדם". זה היה מאכל לאומי שאנשים היו מכורים אליו. ולכן האבא מתרץ לעצמו שבלתי אפשרי לחנך ילד להשתחרר ממשהו שהוא בקונצנזוס, מתוכנית טלוויזיה שכולם צופים בה ולא מפסיקים לדבר עליה. איסור טומאה למת הוא האתגר השלישי: כל נושא הטומאה הוא מופשט, ערטילאי, הוא המסתורין הגדול שנחשב ל"חוק החוקים" של התורה. אפילו שלמה המלך לא הצליח להבין איך המת מטמא ואיך הפרה האדומה מטהרת. ולכן האבא שוב מרגיש ייאוש לחבר את הילד למושגים כה רוחניים. וכאן מעניקה התורה תקווה בכל שלוש המצבים ואומרת: זה אפשרי. תאמינו בילדים שלכם, הם הרבה יותר מוצלחים ממה שאתם חושבים. אתם תעניקו להם את המסר ותראו שיום יבוא והוא ייכנס להם ללב. אפשר לחנך אפילו ילד עם אופי בעייתי שנמשך לתחומים מחוץ לתחום (אכילת שרצים), אפשר להוציא את הראש שלו מהמסך (אכילת דם), ואפשר לחנך אותו לערכים רוחניים (טומאת מת). האדמו"ר מקוצק פירש כך את הפסוק "והיו הדברים האלה על לבבך ושננתם לבניך": לכאורה למה נאמר "על לבבך"? הרי היה צריך להיאמר "והיום הדברים האלה בלבבך ושננתם"? איזו תועלת יש במסר שנמצא מעל הלב ולא בתוכו? אלא זו דרכו של חינוך: המחנך מניח מסרים על הלב ויום אחד הילד יתבגר וייזכר במה ששמע מאבא או אימא והלב שלו ייפתח. הנה סיפור: שנות הארבעים והחמישים בארצות הברית התאפיינו במשבר רוחני. יהודים רבים השיגו זינוק גשמי והתעשרו במהירות, אבל ההתערבות באמריקה תבעה מחיר רוחני והדור החדש היה אמריקאי לכל דבר ועניין. פעם נכנסו סבא ונכד לפגישת יחידות אצל הרבי. הסבא נראה כמו בשטעטל, עם זקן ופאות ארוכות, ואילו הנכד היה ילד אמריקאי שאהב ספורט וחלם לכבוש את העולם. זה היה ערב בר-המצווה של הנכד והסבא לקח אותו לקבל ברכה מהרבי שתלווה אותו כל החיים. אחרי שהרבי שוחח עם הסבא באידיש, הוא פנה אל הנכד באנגלית. ואז קרה דבר מוזר. הנכד ציפה לדרשת בר מצווה של רבנים, אולי וארט מפרשת השבוע או סיפור חסידי, אבל הרבי הביט בילד ושאל: איזה תחום ספורט הוא מחבב? – "בייסבול", ענה הילד בעיניים נוצצות. "האם אתה הולך לראות משחקי בייסבול של קבוצות אמתיות?", והילד השיב בוודאי. הרבי המשיך ושאל: "ומי הקבוצה שמנצחת במשחקים בדרך כלל?". הילד שמח ללמד את הרבי הלכות בייסבול ואמר בידענות: "ראביי, אין כללים בספורט, זה לא הולך ככה, מי שמשחק יותר טוב הוא מנצח". הרבי נעשה רציני ואמר: "אתה מתחיל את החיים, תיקח איתך את המסר שאמרת עכשיו. בתוך הלב שלך יש שני שחקנים: יצר טוב ויצר הרע ואתה כמו כדור באמצע. כל אחד מהם מנסה למשוך אותך אל הצד שלו. יהיו רגעים שהמאבק יהיה קשה ואתה תחוש ייאוש. אבל תזכור את המסר שאתה לימדת: אין כללים בספורט. מי שמתאמץ לשחק יותר טוב – הוא מנצח". היחידות הסתיימה והילד חזר לענייניו. חלפו שנים והוא נער בן 16. הכיתה זכתה בפרס היוקרתי של התיכון: להשתתף בתחרות "ליגת מכללות" בניו אורלינס והוא רץ הביתה לספר להוריו על הפרס. ההורים הביטו זה על זה ואז האבא אמר: "אתה לא נוסע. בסוף השבוע הזה יחול יום כיפור ואנו מקפידים ללכת בלילה הזה לבית הכנסת". הנער לא הבין מדוע יום כיפור חשוב יותר מיום אחר והוא הכריז כי הוא נוסע. הוויכוח החריף וכמו הורים ליברלים טובים הם החליטו להשאיר את ההחלטה בידיו. כלומר, להשלים עם זה שהוא נוסע. ביום חמישי, ערב לפני היציאה לטיול, הוא ישב אצל חבר וצפה במשחק בייסבול. המשחק היה צמוד ומותח ולבסוף ניצחה דווקא הקבוצה החלשה, זאת שהגיע למשחק כאנדרדוג. הפרשן קם והכריז בפני צופי הטלוויזיה: "חברים, ככה זה בספורט, אין כללים, מי שמשחק יותר טוב הוא מנצח". המלים היכו באוזן של הנער. הוא כבר שמע אותן פעם. לפתע צפו מול עיניו העיניים הטובות של הרבי שאומרות: "תזכור, החיים הם מאבק בין שני יצרים שמנסים לחטוף אותך, אבל מי שמשחק יותר טוב הוא מנצח". הוא וויתר על הטיול והצטרף להורים לתפילת יום הכיפורים בבית הכנסת.
כמה שהדברים רלוונטיים לתקופה המאתגרת הזו: כמדומה שמאז מתן תורה לא היה מצב כזה בכל העולם כולו ביחד: כבר חודשיים הילדים בבית ובמדינות רבות זה הולך להימשך עד הראשון בספטמבר. המסגרת הרוחנית התרופפה ואין בית כנסת ומניין מסודר. הילדים ערים בלילות וישנים בימים וההורים חשים ייאוש להכניס סדר בתוך הכאוס. וזה בדיוק המסר של התורה: תמיד אפשר לחנך. כמובן, אי אפשר להקפיד עכשיו על סדר יום מלא, אבל מוכרחים לקבוע גבולות ולהחליט על סדר יום כלשהו שהילדים עומדים בו. שעה, שעתיים או שלוש של לימודים בכל יום, תפילות וברכת המזון וכו'. ואדרבה, גם הטירוף הזה ייגמר ואז נגלה כי דווקא התקופה הזו הייתה הכי תורמת ומועילה לחינוך שלהם. עוצמתו של החינוך הביתי והבלתי פורמלי - זה שנעשה מתוך בחירה עצמית – עולה פי כמה על החינוך הבית ספרי ויוצר קשר של נצח. אלברט איינשטיין אמר: "חינוך הוא מה שיישאר בראש של הילד אחרי שישכח כל מה שלמד בבית הספר...". ועכשיו זה בדיוק הזמן לתת לו בצורה בלתי פורמלית את כל מה שלא מקבל בבית הספר. וכתמריץ להצליח עוד יותר, השבוע יחגגו ילדי ישראל את תהלוכות ל"ג בעומר. דרך הזום, דרך המרפסת, ומחלונות הבתים נחגוג בשמחתו של רשב"י ונפנים בצורה חווייתית את המסרים הנצחיים של רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי שיוליכו את כולנו יחד עד הגאולה האמיתית בקרוב ממש.
-- בס"ד פרדשת "אמור"
במשך כמה שנים, גרתי בקומה רביעית בבנין דירות. כשהייתי חוזר מדי שבת מבית הכנסת, מצאתי את עצמי מטפס 4 קומות ברגל. ואם היתה זאת שבת חגיגית במיוחד, שבה אשתי והילדים הצטרפו להליכה לתפילה, הטיפוס אל-על כלל גם סחיבת עגלה ותינוק לגובה ארבע קומות. שכן נחמד שהציע לי עזרה, עצר אותי עם שאלה מפתיעה: "נכון כתוב בתורה 'וביום השביעי שבת וינפש' - אז למה אתה מתאמץ לטפס במדרגות ולא עולה במעלית? זו לא יותר מנוחה?! זאת שאלה מעניינת, אך למען האמת היא פותחת פתח לשאלות דומות: למה אסור לנפנף על המנגל בשבת אם זה מה שנותן תחושה של חופש? מדוע אסור לשמוע מוזיקה אם היא מה שמעניק שלוה? ובכלל, למה הכל אסור בשבת[1]? האם לא די בכך שאין הולכים לעבודה כדי לקיים מצות המנוחה?! עלינו לברר, איפוא, את ההגדרה היסודית של השבת ולהבין את היעד של היום המיוחד הזה.
א. פרשת "אמור", שאותה נקרא השבוע, מכונה בפי חז"ל בשם "פרשת המועדות". הפרשה הזו מציגה את "לוח השנה" של חגי מועדי ישראל. התורה פותחת עם מצות השבת, ממשיכה עם חג הפסח, ימי העומר וחג השבועות, ואחריהם באים מועדי החודש השביעי – ראש השנה, כיפור וסוכות. מפני חשיבותה של הפרשה, אנו קוראים אותה גם השבוע וגם בפסח ובסוכות. 1. מגילה לא,א: תנו רבנן: ב[יום ראשון דחול המועד פסח, ובחו"ל ביום טוב שני ד]פסח, קוראים בפרשת מועדות ... יום טוב הראשון של חג [הסוכות], קוראים בפרשת מועדות שבתורת כהנים. ויקרא כג: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: מועדי יהוה אשר תקראו אתם מקראי קדש, אלה הם מועדי: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש: אלה מועדי יהוה מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם: בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח ליהוה. אולם הפרשה אינה מציגה רק רשימה של מועדי ישראל, אלא מצווה בדבר חשוב ובסיסי: לקבוע ולסדר את לוח השנה. כלומר, לקדש את ראשי החדשים כדי שנדע את התאריך שבו חלים החגים. 2. רש"י כג,ד: אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם – מדבר בקידוש החודש. נרחיב מעט: כדי לקיים שיגרת חיים, בני אדם זקוקים ללוח שנה. לוח מסודר שיקבע מסגרת זמן בת חודש ובת שנה. הצורך בכך הוא ברור: נניח שאנשים רוצים לקבוע ביניהם פגישה בעוד תקופת זמן, עליהם לקבוע מסגרת זמן ברורה שבה ייפגשו (ולא יצטרכו לומר 'עוד 200 ימים'). הדרך שבה מסדרים את לוח החדשים על פי התורה הוא, לפי סיבוב הירח. הירח מסתובב סביב כדור הארץ והסיבוב שלו נמשך בערך 29 וחצי יום. במהלך הסיבוב הוא נולד, גדל לעינינו, מגיע לגודל מלא ואז שוב קטן עד שנעלם. וכאן מצווה התורה, לקבוע את חלוקת החדשים לפי הסיבוב הזה וכל חודש מתחיל עם מולד הירח ונגמר בהיעלמותו המוחלטת. אמנם המצוה הזאת מציבה בפנינו אתגר. שכן לפעמים הירח 'נולד' (מתגלה לעינינו) בליל שלשים, ולפעמים רק בליל שלשים ואחד (משום הזווית שלו מול השמש), וזה משליך על ראש חודש. אם הירח מופיע בליל שלשים – יום זה ראש חדש, ואם בליל שלשים ואחד - ראש חודש יהיה ביום הבא. וכמובן, אי אפשר להגזים בחשיבותה של הבדיקה הזאת, כיון שהיא משליכה באופן ישיר על קביעת המועדים. אם ראש חודש חל היום, הרי חג הפסח למשל יחול בעוד ארבעה עשר יום, אך אם ראש חודש חל רק מחר – החג יידחה ביום אחד. וכאן מעניקה התורה לבית דין את הכח, להמתין לעדים שיבואו ויעידו על מופע הירח החדש, ולקבוע את היום שבו חל ר"ח והיום שבו יחולו החגים. הנה מדרש נפלא, המבטא במלים חדות את העוצמה שהעניקה התורה לישראל בפרשה הזאת: תנחומא פרשת בא: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אורלוגין [שעון], כיון שעמד בנו על פרקו, אמר המלך: בני, עד עכשיו אורלוגין זה היה בידי, מעכשיו הוא מסור בידך. כך הקב"ה היה מקדש חדשים ומעבר שנים, וכיון שעמדו ישראל וקיבלו תורה, אמר להם: עד עכשיו חשבונם של שנים וחדשים, ימים ושעות היו בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים לכם, וזהו שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש. כח הפסיקה של הסנהדרין הגיע לשיא בסיפור המפורסם הבא (משנה ראש השנה ב,ח): פעם הגיעו שני עדים והעידו כי ראו את הירח מופיע בליל שלשים. רבן גמליאל שעמד בראש הסנהדרין קיבל את עדותם והכריז כי היום ראש חודש. אולם חכם אחר בשם רבי דוסא בן הרכינס פקפק בעדותם וסבר כי הם עדי שקר שנשלחו בידי הצדוקים לבלבל את בית הדין. רבי יהושע הצטרף אליו והכריז על ביטול ראש החודש עליו הכריז רבן גמליאל. הדרמה התעצמה, משום שזה היה בדיוק ר"ח תשרי והוויכוח מתי חל ר"ח, השליך על מועדו של יום כיפור. שני התנאים היו אמורים לציין את יום כיפור בימים שונים. רבן גמליאל החליט להשליט מנהיגות וגזר על רבי יהושע להופיע אצלו במקלו ובנעלו ביום כיפור שיחול לפי חשבונו. כך יפגין את הסכמתו לעמדת הרוב. רבי יהושע התייעץ עם רבי עקיבא, וזה הצביע על הפסוק שקראנו כאן: "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" – כמו "אתם", ואפילו אם טעיתם. רבי יהושע נכנע וצעד ליבנה. עד כאן בענין החגים, אבל כאן עולה שאלה פשוטה ומתבקשת: נקרא שוב את הפסוקים מהפרשה שהובאו לעיל פסוק 1: התורה פותחת עם הכותרת "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש" – אבל ממשיכה עם יום השבת: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש" ורק אחריה מתחילה למנות את החגים. וכאן מתבקשת השאלה, איך נכנסה השבת אל הפרשה הזאת? הרי שבת נקבעה על ידי ה' באופן קבוע ביום השביעי, ואין לכך קשר עם מעשה בית דין הקובעים את לוח השנה התאריכי המשתנה מחודש לחודש? כך מקשה רש"י: 3. רש"י פסוק ג: מה ענין שבת אצל מועדות? בכך, אגב, רומז רש"י לאחד ההבדלים הידועים בין שבת לחג. התפילות והברכות ביום השבת מסיימות בתואר "מקדש השבת", ואילו התפילות והברכות בחגים מסתיימות בתואר "מקדש ישראל והזמנים". מסבירה הגמרא: פסחים קיז,א: אמר רבא: מצאתי את זקני פומבדיתא שישבו ואמרו בשבת - בין בתפילה בין בקידוש 'מקדש השבת' וביום טוב - בין בתפילה בין בקידוש - 'מקדש ישראל והזמנים'... והטעם: שבת, שהיא קבועה וקיימת [על ידי ה'] - 'מקדש השבת', ואילו יום טוב - שישראל קובעים אותו, שהם מעברים חודשים וקובעים את השנים - 'מקדש ישראל והזמנים'. מה איפוא הקשר בין שבת למועדים? רש"י מתרץ את השאלה בכך, שהתורה הכניסה כאן את השבת, כדי ללמוד מהחומרא שלה על המועדות. אדם עלול להתייחס בכבוד אל השבת שהתקדשה על ידי ה', אך לזלזל במועדים שהתקדשו על ידי ישראל, לכן התורה פותחת את פרשת המועדות עם השבת, כדי לומר שהמועדות דומים לשבת ומי שמחלל אותם כאילו חילל את השבת. רש"י: מה ענין שבת אצל מועדות? שכל המחלל את המועדות, מעלים עליו כאילו חילל את השבתות. עכ"פ הדברים האלו של רש"י, פותחים צוהר להיבט ייחודי של השבת. אנו רגילים לדבר על הייחודיות של השבת ביחס לימים רגילים, אבל כאן רומזת התורה שהשבת יותר חמורה אפילו מיום טוב. אכן, חומרת השבת לגבי היום טוב בולטת בכמה ענינים נוספים. דיון: איזה הבדלים יש בין שבת ליום טוב? שבת לעומת יום טוב: 1. שבת התקדשה על ידי ה', ואילו הימים טובים מתקדשים על ידי ישראל. 2. בשבת נצטווינו גם ב"שביתה" וגם ב"מנוחה", כמו שנאמר: "וביום השביעי שבת לה' אלקיך ... וינח ביום השביעי", ואילו ביום טוב מצוה רק בשביתה ממלאכה ולא הוזכרה "מנוחה". 3. בשבת אסור לעשות כל מלאכה, ואילו ביום טוב מותר להכין אוכל לסעודות החג, כמו שנאמר (שמות יב,טז): "כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". ועוד הבדל חביב – אבל משמעותי: 4. במוצאי שבת מריחים בשמים, "כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת, בשביל הנשמה היתרה שהלכה. לפיכך מיישבים ומשמחים אותה בריח טוב" (שו"ע רבינו ריש סימן רצז), ואילו במוצאי יום טוב אין מריחים בבשמים. כמובן, ברור שלא מדובר בארבעה הבדלים נפרדים, אלא כולם נובעים ומשתלשלים זה מזה: שבת היא יום חמור בהיותו מקודש על ידי ה', ולכן נצטווינו בו אף במנוחה ולא רק בשביתה. בדיוק מהסיבה הזאת אסור לעשות בו כל מלאכה כולל אוכל נפש. וכתוצאה מכך, אנו נזקקים להריח בבשמים במוצאי שבת, משום שהנפש דואבת להיפרד מההתעלות הזו. יום טוב, לעומת זאת, אין קדושתו חמורה כ"כ, בהיותו מקודש על ידי ישראל. ולכן נצטווינו בו רק בשביתה ולא במנוחה, וכן הותרה בו הכנת אוכל נפש. וגם בדיוק מהסיבה הזאת, אין זקוקים לבשמים בעת יציאת החג. כיון שגם בשעת החג, לא התעלינו לאותה תחושה נפלאה של השבת. וכל זה מעצים ומחזק את התמיהה שבה פתחנו: מהו היעד של יום השבת? מה רוצים להשיג עם חובת המנוחה המוחלטת הזאת, שאיננה קיימת אפילו ביום טוב?
ב. למען האמת, אם נקדיש עוד רגע של מחשבה למהותו של יום השבת, נשים לב שהוא תמוה מיסודו. השאלה איננה רק על המנוחה שלנו, אלא על יסוד הענין – על המנוחה של ה': בשביל מה ה' צריך לנוח? הוא בוודאי לא 'התעייף' במשך שש ימי הבריאה והרי הוא "הנותן ליעף כח"? נעקוב אחרי הלשונות של התורה אודות מנוחת ה' ביום השביעי, ונראה עד כמה הם צריכים ביאור: 4. במעשה בראשית: "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה". זה בהחלט ניסוח מובן וברור, שה' הפסיק לעשות דברים חדשים. במתן תורה נאמר יותר מכך: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ... וינח ביום השביעי". וזו כבר לשון תמוהה: למה ה' צריך לנוח? ואילו בפרשת כי תשא, נאמרה לשון הרבה יותר תמוהה: כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש!. רש"י: כתרגומו ונח, וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה[2]. וכל אחד תמה, איך יתכן שהאין סוף היה צריך "לצאת לנופש"? רש"י מתרץ בכמה מקומות כי אלו רק לשונות "לשבר את האוזן", כדי ללמד אותנו מהי חובתנו: רש"י: מי שכתוב בו 'לא יעף ולא יגע' ... הכתיב מנוחה לעצמו?! לשבר האוזן מה שיכולה לשמוע. אולם אנו מעדיפים להציג ביאור על פי קבלה וחסידות, שיאפשר להבין את הדברים כפשוטם.
ג. השר משה מונטיפיורי היה עשיר מופלג. את עיקר עושרו עשה בתור מתווך (ברוקר) בבורסה של לונדון. באותה עת הוגבל מספר הסוכנים היהודים בבורסה האנגלית לשנים עשר ומונטיפיורי היה בין המאושרים הללו. הוא היה קונה ומוכר מניות ואגרות חוב עבור הלורדים באנגליה והתעשר מאוד. אמנם היה לו חוק שעליו הקפיד היטב. בערבי שבתות היה סוגר את המשרד וכל אילי הבורסה של לונדון ידעו כי הוא לא ניתן להשגה עד מוצאי שבת. פעם ישב עם אשתו בסעודת ליל שבת ושר וניגן זמירות בהתעלות הנפש, פתאום נשמעה דפיקה בדלת. שליח נכנס ואמר כי לורד עתיר נכסים מבקש שמונטיפיורי יכנס אליו עבור עיסקת ענק. מונטיפיורי השיב כי הוא נמצא בעולם של קודש ואינו יכול להתפנות לענינים של מסחר. אחרי שעה השליח חזר ומסר מכתב סגור מאת הלורד עצמו. לאחר שמונטיפיורי סירב לפתוח את המכתב, השליח פתח וקרא כי הלורד מתרה בו שאם העסק הגדול יימסר לברוקר אחר, הוא מנתק מכאן והלאה את כל קשריו עימו. מונטיפיורי השיב במלים הבאות: "אני מעריך את האמון שרוחש לי הלורד, אך אמונתי מצווה אותי לעזוב את עניני החול למשך 24 שעות. במשך היממה הזאת, אני שוקע בעולם אחר, של קדושה ושל רוח ולא אעשה שקר בנפשי בעבור כסף". ביום ראשון בבוקר, השליח נקש שוב בדלת משפחת השר וביקש ממונטיפיורי להצטרף אליו לביתו של הלורד. האיש קיבל אותו בפנים מאירות וביקש להודות לו על שלא חילל את השבת. "באמת לא היתה לי כל הצעת מסחר עבורך, אלא שהתערבתי עם אחד הלורדים מבני בריתי אם תהיה מוכן למעול באמונתך בעבור כסף. אני מודה לך כי עמדת בדיבורך ובזכותך ניצחתי בהתערבות". חיי השבוע הם חיים של ה"עולם הזה". אנו שוקעים במרדף אובססיבי אחרי נכסים וטובעים בתוך מים עמוקים של חומר. הצורך לסחור ולהרוויח הופך אותנו ל'עבדים מודרניים' ומשכיח את צלם האלוקים הייחודי שבנו, כמו גם את בני המשפחה הממתינה לנו בבית. גם בהיבט הרחב, במשך ימי השבוע, יהודי מקבל על עצמו את חוקי העולם ונראה לרגע כמו כולם. הוא מעורבב עם האומות ומשחק לפי הכללים הגלובליים. וזאת בדיוק המטרה של השבת: לשלוף אותנו מעולם החומר. לפרוק את עול העצבנות והמרדף אחרי מקח וממכר ולחדש את חיי הרוח. השבת מזכירה את ההבדל בינינו ובין העמים והיא זאת שהחזיקה את השרידות היהודית לכל אורך הדורות, כשלא נטמענו בין האומות. התוועדויות הרבי מלובביץ תשי"ג א/279: ביום השבת, האדם הוא בבחינת 'אורח' [בעולם הזה], וע"י שביום השבת נמצאים במעמד ומצב של אורח, פועלת ההתעלות הזו על ימות החול, שגם בהם יהיה שבתדיקע'ר, והיינו שגם בשעה שעוסק בעניניו הגשמיים, לא יהיה שקוע בהם לגמרי. משל חסידי מספר על שני אחים שגדלו ברוסיה, וכשהחלו הפרעות, הגדול נסע לאמריקה והצעיר נשאר ברוסיה. זה שנשאר ברוסיה, נותר עם הצרות וזה שנסע לאמריקה התעשר. כשהגיע זמנו של הצעיר לחתן את בנותיו, הוא קנה כרטיס הפלגה לאמריקה מתוך תקוה כי אחיו העשיר יסייע לו. הוא שהה שם שבועיים, אך אחיו היה עסוק כל כולו במסחר ולא התפנה לתת לו את היחס הראוי. הגיע הרגע שבו היה צריך לחזור הביתה, הוא נכנס לחדר העבודה של האח העשיר והביט בו ממושכות. העשיר תמה על המבט הזה והאח הצעיר הסביר: בגן החיות יש בעל חיים, שנהנה לחיות בתוך בוץ ולכלוך. הוא טמון בתוך הסרחון עד האף, אך מצערת אותו העובדה שהוא אינו יכול לדחוס גם את האף פנימה"... כדי שלא נשקע בבוץ החומרי עם האף, קיבלנו את יום השבת, שמזכיר להרים את הראש מעל המים. אכן, כדי שזה יקרה, מתרחש בשבת נס, דבר לא טבעי לחלוטין. כך מגדיר זאת רש"י בחמש מלים: רש"י שמות לא,טו: שבת שבתון – מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי. ועוד במקום אחר, שם כ,ט: כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה. ביום השבת יהודי חש כאילו יש לו הכל. הוא מתרחק מהתאווה לכח ועוצמה וצועד לאט יותר הביתה. כך כתב האדמו"ר האמצעי (תורת חיים שמות תרב,א): העיד מן גדולי חכמי הרופאים שבליל שבת ויומו, יש שינוי גדול בדופק יד הישראל [וזה] מחמת הארת אור העונג העצמי דיחידה שבנפש. הרעיון הזה נכון עבורנו, אך הוא נכון במידה מסוימת גם לגבי אלקים!. במהלך ששת ימי המעשה, ה' צמצם את עצמו להתעסק בפרטי הפרטים של העולם הזה. ה' צמצם כביכול את החכמה העליונה האין סופית למושגים של עולם העשיה עד לפרטים הקטנים שלו, והתרחק כביכול ממקור החכמה האין סופית. וזאת בדיוק הסיבה שה' יצא "לנוח" ביום השבת, הכוונה היא לכך, שהתעלה מההתעסקות בפרטים ושב אל מקור החכמה. אל 'הדמיון' האין סופי, הרצון והתענוג האלוקיים. לקוטי תורה ח"ב סו,ג: לשון שביתה שנאמר אצל הקב"ה, כי בו שבת, הוא עד"מ כאדם השובת ונח ממלאכתו אשר עשה, שבשעת מעשה היה שכלו ומחשבתו מלובשים במעשה ההיא ואח"כ כששובת, חוזר שכלו ומחשבתו למקורן ... וכך עד"ז בשבת עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה לבחינת המחשבה ... ולכן 'שבת' אותיות 'תשב' ... דהיינו חזרת הדברים למקורם ושרשם. לפי היסוד הזה, אפשר להבין היטב את כל ההבדלים שהוזכרו קודם בין שבת ליום טוב: היות שהשבת היא יום עילאי של ה', שבו התעלה לחלוטין מהתעסקות עם עניני העולם, לכן ניתן גם לנו הכח הבלתי טבעי - להתרחק מעניני העולם ולחוש מנוחה גמורה "כאילו כל מלאכתך עשויה". וכיון שכך, הנפש דואבת ביציאת השבת וצריכה להתחזק מהבשמים. יום טוב, לעומת זאת, הוא בעל הארה רוחנית נמוכה יותר, בהיותו מתקדש על ידינו, ולכן לא ניתן בו הכח המופלא והלא טבעי הזה לחוש ריחוק מוחלט מעניני העולם. וכיון שכך, הנפש אינה חשה את אותו 'חבטת נפילה' במוצאי החג ואינה זקוקה להשיב עצמה בבשמים. עיבוד מלקוטי שיחות חל"א 195 ואילך: המנוחה דיום השבת היא כזו שהאדם משתנה לגמרי במצב נפשו למצב של "מרגוע", ולא רק שביתה מטורח המלאכה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאם האדם ישבות ממלאכתו ביום אחר, המנוחה לא תפעול בו כזה שינוי גברא של מנוחת מרגוע ורק ביום השבת שניתן לבני ישראל כיום מנוחתו של הקב"ה, נתקדש ונעשה באדם שינוי מימי החול. וזאת הסיבה שביום טוב 'אין נשמה יתירה כלל' (לשון רבינו בשו"ע תצא,א) כי חידוש זה שבשבת, לא נתפרש כל כך ביו"ט. וזה הטעם שאין מריחים בבשמים במוצאי יו"ט כי אין בו איבוד הנשמה היתירה. הבעש"ט נקלע פעם עם תלמידיו לעיירה קטנה בשבת, ואמר להם כי הוא עצמו אינו יודע מדוע נמשך העירה, אך הוא חש משיכה לתמימותם של התושבים הפשוטים כאן. במוצאי שבת, הוא נכנס עם תלמידיו לבית הכנסת להתפלל, אך המקום היה ריק. לאט לאט החלו האנשים להתאסף והם הסבירו כי יש להם מנהג לשבת יחד בסעודה לקראת צאת השבת. הבעש"ט קרא את זה שאצלו התקיימה הסעודה וביקש להבין את טעמה. אותו יהודי השיב בתמימות כי פעם עבר בעיירה מגיד, ונשא שיחה על כך, שבשבת מאירה אצל כל יהודי נשמה יתירה והיא עוזבת אותו במוצאי שבת. "נזכרתי אז", אמר היהודי התמים, "כי לפני שאבא שלי מת, אמרו לי לאסוף מנין יהודים בעת יציאת הנשמה כדי שהנשמה תצא בין יהודים. ולכן חשבתי כי מן הראוי שגם בעת יציאת הנשמה היתירה במוצאי שבת, נשהה כולנו יחד ונלווה אותה בסיפור, אימרה וניגון"... לפי היסוד הזה, מובנים היטב האיסורים הרבים של שבת. השאיפה היא, להרחיק אותנו מכל ענין של עשיה גשמית. כך נוכל להיות בטוחים שהאדם יזנח את המרדף אחרי הגשם ויתעלה לעולם של רוח. באותה מידה יש לומר, שזהו טעם האיסור של הפעילות החשמלית והאלקטרונית, גם זו שעשויה להקל את החיים, כמו מעלית. שכן המכשירים האלקטרוניים הם הממריצים של החיים. אלו הדוחפים אותנו לטבורו של העולם הזה. אחרי שהאדם עולה במעלית, הוא גם מרים טלפון לחבר שיבוא לסעוד איתו בשבת (כדי שלא יצטרך לטרוח וללכת אליו ברגל) ומכאן הדרך סלולה לבדוק באייפון מה חדש – והלכה לה השבת. שוב נשקע באותה רדיפה וחוסר שקט. ואם הדברים נשמעים מוגזמים למישהו, נעשה דבר חריג ונצטט קטע שכתב עיתונאי ישראלי שאינו שומר תורה ומצוות לע"ע, ובו מתאר בכשרון רב את כשלון השבת ה'חילונית', זו שגם שובתת וגם עושה מלאכות קלות המקילות את החיים (ועיינו שם באורך...)[3]: יאיר ניצני, ישראל היום: אני מגיע לסוף השבוע גמור מעייפות ... חולם על יום שבת, שבת במובן היהודי שלה, כזו שתאפשר לי לנוח, לנמנם על יד התנור, לשוחח על ענייני דיומא עם הבנות, לאכול המון ובעיקר לא לעשות כלום. אלא שככל שעוברות השנים אני מבין שלגבר החילוני החדש, עדיפים ימי אמצע השבוע על סוף השבוע. סוף השבוע הפך בשנים האחרונות למאסר עולם עם עבודת פרך. חושב שתוכל לנוח אחרי ארוחת ערב? הצחקתני. אחרי שסיימת לעזור בפינוי השולחן, פינוי המדיח, ופינוי עצמך לספה מתוך תקווה להתרסק שם, הפתעה! עליך להתלבש ולהוביל בני נוער למועדונים או להשקיע בחיים החברתיים שלך ולנסוע למפגש חברים. בשבת בבוקר אתה רוצה לישון קצת, אבל אותם הילדים שביום רגיל לא רוצים לקום ב 8:00 לבית ספר, יקפצו עליך מלאים אנרגיה כבר ב7:00. אתה יכול לבחור: או שתיזום משהו לעשות איתם או שיכריחו אותך לעשות איתם משהו. אם התפללת חזק ויורד גשם, יש סיכוי שתישארו בבית, אבל אל תתלהב יותר מדי. הבית דורש את שלו וזה אומר תליית תמונות, סידור ארונות, הרכבת מנורות, ניקוי מרזבים ובישולים. וזהו, מוצאי שבת הגיע חיש מהר ואתה תשוש ועייף, מוכן לעוד שבוע של עבודה. אבל יש גברים שאצלם זה אחרת. לא מזמן הלכתי ברחוב בשבת וראיתי משפחה דתית חביבה יוצאת אחרי תפילה מבית הכנסת. האבא צעד לו מהורהר בראש ואחריו האישה והילדים. מיד הבנתי שיש פה סוג של סטארט אפ. הבחנתי שהוא מכונס במחשבותיו ואף אחד לא מעז להפריע לו. אולי התנגנו לו בראש זמירות של שבת, אולי התפלפל עם עצמו בפרשת השבוע, בכל מקרה הוא נראה מאוד רגוע ואני גם ידעתי למה. הרי אין סיכוי שהטלפון יצלצל או מישהו מהילדים יבקש להסיע אותו לחבר בפתח תקוה או אשתו תבקש ממנו לתלות וילון ... אין טלוויזיה, אין חדשות, אין פייסבוק ואין מיילים מאיזה בוס בקליפורניה, שהחליט שזה הזמן לחשוב איך לייעל את המערכת. [1] מאחורי הספר "שמירת שבת כהלכתה": כשפרצה המלחמה, משפחת נויבירט הצליחה לברוח מברלין לאמסטרדם. הם מצאו עליית גג נטושה בעיר והתחבאו בה במשך 3 שנים. יותר מאלף ימים, שבהם לא העזו לצאת מהבית או לגשת לחלון. היה להם רק ספר תהלים, מסכת כתובות, וספר משנה ברורה על הלכות שבת. באחד הימים, אבי המשפחה חלה ונזקק לתרופה. אנשי המחתרת ההולנדית עשו איתם חסד והבריחו להם את התרופה. זה היה ביום השבת והאבא טעם את התרופה, וכיון שהיתה מרה במיוחד, הוא החליט לא לקלקל את שמחת השבת וליטול אותה מחר. למחרת, התברר להם שקרתה טעות נוראה: הסם הזה היה רעל עכברים, ואילו היה בולע אותו, היה מת בייסורים קשים... אחרי תלאות רבות, הם עלו לארץ עם אוניות המעפילים, והיה זה אך טבעי שהבן, יהושע, יקדיש את חייו לכתיבה ברורה של הלכות שבת. [2] העשרה נאה – גדרי השבת בתפילות השבת: ההבדל הזה בגדרי השבת (שבמעשה בראשית נאמר רק שביתה ואילו אחרי מתן תורה נאמר גם מנוחה) בא לידי ביטוי בתפילות השבת. בתפילת ליל שבת אומרים את נוסח ויכולו דמעשה בראשית, שבו מוזכר רק שביתה, ואילו בשחרית שבת מדברים על השבת שניתנה למשה בלוחות, ושם מזכירים ש"ביום השביעי שבת וינפש". ואכן הטור בסימן רצב מבאר, שתפילת ליל שבת מכוונת כנגד השבת דמעשה בראשית ואילו תפילת שחרית כנגד השבת דמתן תורה ותפילת מנחה כנגד השבת דלעתיד לבוא שתהיה "מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלמה". בס"ד פרשת השבוע "אמור" מה מניע אותי: השאלה החשובה ביותר על עצמנו מבוסס על לקו"ש ח"א/265 ואילך יהודי סיים תפילת שמונה עשרה בבית הכנסת ולפתע ניגש אליו הרב ולחץ לו את היד בברכת "שלום עליכם". היהודי התפלא, הוא הרי היה כאן כל הזמן ומדוע נותנים לו ברוכים הבאים? "תראה", אמר הרב, "הבטתי בפניך כשהתחלת שמונה עשרה וראיתי כי אתה מפליג במחשבות שלך לקייב לקנות עצים. באמצע שמונה עשרה כבר היית בוורשה למכור את העצים, וכשסיימת את התפילה ופסעת שלוש פסיעות אחורה, שבת העירה. הנה לך ברכת 'שלום עליכם'[1]... יש תפילות שזכו במזל משמים. אנשים אומרים אותן בהתלהבות רבה, למרות שלא ממש ברור מה מרגש בהן. כזאת היא מצות ספירת העומר. אפשר לשמוע את הקהל מברך את הברכה ביחד ואומר בהתרגשות את ה"היום", אבל רגע, רבותיי, הבה נעצור ונשאל, מה עושים כאן בדיוק? למה כל כך מרגש לדעת כמה זמן עבר מאז הקרבת העומר בבית המקדש? וכי מישהו ספר כמה ימים חלפו מאז הקרבת קרבן פסח?! או מוסף ראש חודש?! כמובן, כולם יודעים לצטט את דברי ספר החינוך, שאנו סופרים את ימי הקרבה למתן תורה: 1. ספר החינוך שו: לפי שכל עקרן של ישראל אינו אלא התורה ... והיא העיקר והסבה שנגאלו ממצרים ... מפני כן נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ... שימנה מתי יבוא העת הנכסף שיצא לחרות. אבל ההסבר המפורסם הזה רק מסבך את העניין, כפי שמקשה הספר החינוך בעצמו: א. למה סופרים אחורה, לעומר, הרי היה עלינו לספור קדימה, כמה ימים נשארו עד מתן תורה? כמו ילד שסופר כמה ימים נשארו עד הטיול השנתי ולא כמה ימים חלפו מאז הכריז המנהל על הטיול? ובכלל, למה סופרים מיום הקרבת העומר, בט"ז ניסן ולא מיום יציאת מצרים עצמה, ט"ו ניסן? [צריך להבין זה] שאנו מונים לעומר, כלומר, כך וכך ימים עברו ואין מונים כמה ימים יש לזמן ההוא? ועוד תשאל אם כן, למה מתחילים אותו ממחרת השבת ולא מיום ראשון של פסח[2]? שאלה נוספת: ישנם יהודים שלא מתקרבים ללימודי קבלה. הם מעדיפים להתעסק בדברים שהם מבינים בהם ולא בנושאים מופשטים. אולם כשמגיעה ספירת העומר, רוב קהילות ישראל מצטרפות לסדרת לימודי קבלה בת 49 ימים. כל ערב אנחנו מבקשים מה' שנזכה לתקן את מה שפגמנו בספירות האלוקיות ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות. והשאלה המתבקשת מצד כל אדם שלוקח אחריות על מה שהוא מוציא מהפה, היא מתי פגמתי את "גבורה שבתפארת"? ואיך על ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות? שער הכוונות [רבי חיים ויטאל] פו,א: טוב לאדם לכוון במ"ט ימים אלו, לתקן כל אשר חטא בכל הז' ספירות, והמשל בזה, בהיותו בשבוע הראשון יכוון לתקן את אשר חטא ופגם בספירת החסד וכו'. עוד שאלה מרתקת שנוגעת להלכה למעשה: ספירת העומר היא המצווה היחידה בתורה, שבנויה כמו בלוק. זהו רצף אחד של ספירה שנמשך ארבעים ותשעה ימים. מי שנזכר מאוחר להצטרף למעגל הסופרים או שכח לספור לילה אחד, פגם את הספירה ואינו יכול להמשיך בימים הבאים בברכה. זה כמובן שינוי דרמטי על כל מצוות ישראל. הכלל המקובל במצוות הוא, שכל יום הוא יום חדש. ישנם חסידי חב"ד היכולים לספר על כך שהם הניחו תפילין עם יהודי בן 90 שלא הניח אותם מעולם ועדיין הוא מברך את ברכת המצווה כרגיל. [יתירה מכך: אם החבדני"ק הוא מקצוען אמיתי, הוא יוסיף וישאל את הישיש אם הוא בכור ועשה כבר פדיון הבן... ויסמוך לזה ברית, בר מצווה וחתונה יהודית...]. מדוע אפוא יצאה מצוות ספירת העומר מן הכלל ובה חייבים להיות בעניינים בלי איחורים ופספוסים? כך מקשה התוס' בפליאה גדולה: תוספות מנחות סו,א ד"ה זכר למקדש: עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר, שוב אינו סופר, משום שצריך 'תמימות'. ותימה גדולה הוא ולא יתכן. ברור גם במבט שטחי, כי ספירת העומר נושאת בקרבה משמעות עמוקה הרבה מעבר לספירת הימים. זה הזמן בו אנו מביטים לתוך עצמנו, נוגעים בעצבים העמוקים ביותר של נפשנו ומנסים להעריך באופן כנה ואמיתי מהו סדר העדיפויות של חיינו. הבה נצא למסע גילוי ותיקון עצמי. א. פרשת "אמור", מכונה בפי חז"ל בשם "פרשת המועדות", שכן היא מציגה בסדר מסודר את כל מועדי ישראל, החל מיום השבת, פסח, ספירת העומר, שבועות והימים הנוראים. מפני חשיבותה הרבה אנו קוראים אותה גם בפסח ובסוכות. במרכז הפרשה עומדת מצות "ספירת העומר" ולמעשה, התורה מציגה אותה כחלק ממשולש של מצוות. ספירת העומר היא גורם מקשר ומתווך בין מצווה אחת לפניה ומצווה שנייה אחריה. אלו הם הימים של תחילת האביב בארץ ישראל והתבואה הולכת ומבשילה בשדות. אחרי חודשים של עמל ויזע, החקלאים כמהים לרדת לשדות ולהתחיל לקצור, וכאן מצווה התורה את המצווה הראשונה בסדרה: "הקרבת העומר". בטרם נהנה מהתבואה החדשה, יש להביא את הקציר הראשון לבית המקדש ורק אחר כך נהנים מן ה"חדש". היות שהתבואה המבשילה ראשונה היא השעורה, לכן הקרבן בא מן השעורים. הכמות אותה קוצרים ומביאים היא במשקל "עומר" (בין 1.6 ל-2.4 קילו לפי הדעות השונות) ומכאן השם "עומר". 2. ויקרא כב: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נתן לכם, וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה'. באותו יום שבו מקריבים את העומר, ט"ז בניסן, מתחילים לספור את הימים והשבועות, לאחר ספירה רציפה של ארבעים ותשעה ימים, שבע שבתות תמימות, חוגגים את חג השבועות. כאן חלה מצווה חקלאית נוספת: להביא קרבן שני הלחם מהחיטים החדשות, שבינתיים גם הן בשלו בשדה. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה... תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה', ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים. אם כן, היסוד הראשון אותו עלינו לדעת לגבי ספירת העומר הוא, שסופרים את ימי הקציר שבין קציר השעורה לחיטה. הספירה מתחילה עם קציר השעורה ומסתיימת עם קציר והבאת החיטה לביהמ"ק. באופן מעניין, השעורה והחיטה מייצגים שני עולמות שונים. השעורה היא מאכל בהמה בעוד שהחיטה היא מאכל אדם. כך שספירת העומר מייצגת את העלייה וההתקדמות מהבשלת השעורה הנחותה והבהמית עד הבשלת החיטה המשובחת והאנושית. כמובן, כאן מנסים המפרשים להבין כבר אלפי שנים את טעם הספירה הזו. מה כל כך חשוב לספור את ימי הקציר שבין השעורה לחיטה, בין מאכל הבהמה למאכל האדם? לפני שנלך אל הטעם הפנימי, שהוא באמת משנה חיים, נזכיר שני הסברים מעניינים בפשטותם: האבודרהם גורס כי ספירת העומר היא תפילה חקלאית. זאת בקשה מה' שימי הקציר יעברו בשלום. צריך לזכור כי העולם חי והתקיים בעבר מהשבועות הספורים הללו של קציר החיטה והשעורה. לכן נושאים תפילה לה', שלא יחולו בימים הללו חמסינים או רוחות עזות המחסלות את היבול. אבודרהם רמא: מפני שהעולם בצער מפסח עד שבועות על התבואות ועל האילנות שיצליחו ... לפיכך ציווה הקב"ה לספור ימים אלו כדי שנזכור צער העולם ולשוב אליו בלבב שלם ולהתחנן לפניו לרחם עלינו ועל הבריות ועל הארץ, שיהיו התבואות כתיקונן שהם סיבת חיינו, שאם אין קמח אין תורה. עוד טעם נאה מובא שם: מפני שכל אחד מישראל היה עסוק בקציר שלו והיו מפוזרים כל אחד בגורנו. צווה למנות [את כל תקופת הקציר] כדי שלא ישכחו זמן עליתם לרגל. נוסיף על דבריו הערה חשובה המובאת במנהגי טירנא. העלייה לרגל באותם ימים הייתה אתגר ענק בפני החקלאי. זה עתה הוא שב מהעלייה לרגל בפסח והדרך ארכה לו ימים רבים, והנה הוא צריך לצאת שוב לירושלים לקראת חג השבועות ושוב ילך בדרך ימים רבים – והכול על חשבון ימי הקציר!. לכן ציוותה התורה ספירה מיוחדת מדי יום, כדי לזכור היטב את השעון היהודי המתקתק. אלו הסברים נאים, אבל כמובן שאין הם מיישבים את כל שאר השאלות ששאלנו, ובכלל משהו גדול נותר חסר בלב: איך כל זה קשור להכנות הרוחניות למתן תורה? איך ספירת הימים החקלאיים קשורה למאמץ תיקון ספירות הנפש? ומדוע דווקא המצווה הזו בנויה כמו בלוק אחד רצוף? ב. הבה נערוך הפוגה קצרה לטובת דיון פלפולי מעניין. הזכרנו את דעת "בעל הלכות גדולות", לפיה מצוות ספירת העומר היא מצווה אחת ארוכה ולכן מי שפספס ערב אחד, פספס חלק עיקרי במצווה. מספרים על יהודי שחלה במחלה קשה בערב פסח. הרופאים אמרו לו כי ימיו ספורים וספק גדול אם ישרוד את הפסח. האיש ההמום פנה לרב וביקש בבכיות עצה שאולי תושיע אותו. הרב אמר לו שיברך בכוונה גדולה את ספירת העומר בלילה הראשון, וכיון שכל הספירה היא מצווה אחת ארוכה, לכן הקב"ה יהיה 'חייב' להאריך את ימיו ולאפשר לו להשלים את כל הספירה... אמנם המפרשים מקשים שאלות רבות על הדעה הזו: לפי זה, אדם שמכיר את עצמו ויודע שהוא יפספס חלק מהימים בהמשך, אינו יכול לברך ביום הראשון. כי ברור שמצוותו תהיה חסרה בהמשך הדרך[3]? או אדם שנכנס לניתוח קשה ל"ע ויודע שיהיה מורדם ומונשם ויפספס בוודאי ספירה אחת, אולי הוא אינו יכול לברך ביום הראשון כי מצוותו לא תבוא לידי שלימות? ובקיצור, אולי נכון לברך על העומר רק בלילה האחרון? כאן ביאר הרבי כמה פעמים נקודה פשוטה: בוודאי לכולי עלמא כל לילה הוא מצווה בפני עצמה ולכן אפשר בתחילת הספירה לברך בלב שקט. טענת הבה"ג היא, כי מי ששכח לילה אחד, יש לו בעיה מתמטית. הוא אינו יכול להכריז "היום תשעה ימים לעומר", כיון שאין אצלו תשעה ימים במאגר. הוא הרי שכח לספור יום אחד ואם כן יש לו רק שמונה ימים ולא תשעה. 3. ליקוטי שיחות א/270: באמת ימי הספירה הינם מ"ט מצוות נפרדות, אך המצווה היא [שכל אדם יספור לעצמו] בלילה הראשון את הספירה הראשונה ובלילה השני את הספירה השנייה וכן הלאה ... אבל אם החסיר את הספירה בלילה השני, שוב אינו יכול לומר בשלישי 'היום שלשה ימים', שהרי אין לו שלישי בלי שהיה קודם שני. נמצא שחיסרון הספירה הוא רק בימים שאחרי החיסרון ולא שלפניו. נשוב אל מרכז העניין וננסה לעמוד על פנימיות רעיון הספירה: למה בכלל סופרים את ימי הקציר? מה התהליך העובר עלינו בין קציר השעורה לקציר החיטה? ומה תפקיד ה"ספירות" בכל העניין? ג. לפני[4] 35 שנה, בשנת 1981, הגיע שליח צעיר לווינה, בירת אוסטריה. הרב יעקב בידרמן החל לפעול עם הקהילה היהודית במקום ולקראת חודשי תשרי, ערך מגבית בין יהודי העיר. להפתעתו הרבה, הוא קיבל מעטפה מאחד היהודים המפורסמים בעולם, שלא היה לרב בידרמן כל קשר איתו. היה שם צ'ק צנוע מאת הפסיכותרפיסט פרופסור ויקטור פרנקל. חלפו 15 שנים ולמשרד של הרב בידרמן, נכנסה אישה מבוגרת מקומית. היא הגדירה את עצמה כשליחה הראשונה של הרבי בווינה. היא סיפרה כי בשנת 1959 ביקרה אצל הרבי ביחידות והרבי ביקש ממנה למסור דרישת שלום לפרופסור פרנקל ולומר לו שיהיה חזק וימשיך בעבודתו בנחישות. כאשר שבה לווינה, הלכה לבית החולים בו עבד פרנקל ושם אמרו לה כי בשבועות האחרונים הוא לא הופיע בעבודה. היא צעדה אליו הביתה והתפלאה למצוא אותו בפנים נפולות. התברר כי הוא שרוי במשבר מקצועי, משום שעמיתיו מזלזלים בגישה הרפואית אותה פיתח והוא חסר חשק להמשיך הלאה. אמנם המילים של הרבי הגיעו אליו בדיוק בזמן והחיו את נפשו. יצוין כי תקופה אחר כך, הוא פרסם את ספרו המפורסם 'האדם מחפש משמעות' שנמכר מאז במיליוני עותקים. פרנקל פיתח את גישתו הייחודית בין תאי הגזים באושוויץ. כדי לשמור על שפיות דעתו, הוא נהג לערוך תצפיות על האסירים האחרים כאילו הם משתתפים בניסוי אצלו. הוא הבחין בתופעה מרתקת שהדהימה אותו: היו אנשים שנשאו כוחות להמשיך להיאבק ולשרוד והיו כאלו שאיבדו את הכוח. הוא ניסה להבין את הסוד: מה נותן את הכוח לשרוד? מה מבחין בין החזק ובין הנואש? התגלית שלו הייתה מילה אחת: מניע (או בשפתו המדויקת: משמעות). אנשים שהייתה להם סיבה לחיות בשבילה – נאבקו ושרדו ואילו אנשים שאיבדו את הטעם לחיות, כשלו. מתוך כך הוא החל לייצר עבור אנשים משמעות לחיים. היה שם מדען שרצה להתאבד, ופרנקל עורר אותו לכך שהעבודות המדעיות שלו זקוקות להשלמה ולכן חשוב לו לשרוד. אצל אדם אחר הוא עורר את המניע לשרוד בכך שיש לו בן בחוץ לארץ שזקוק לו. וכן הלאה. הוא סיכם את השיטה שלו במשפט אחד מהמם: אם יש לאדם למה למענו יחיה, הוא יוכל לשרוד כל איך!. [יצוין כי הרבי כותב בשנת תשכ"ט: "גיליתי עניין מיוחד במשנתו של ד"ר פרנקל"]. אם נביט רגע לתוך עצמנו, נשים לב שאנו פועלים מתוך מניע מסוים. מעל ומעבר לכל המעשים הקטנים, ישנו מניע בסיסי שהוא דוחף אותנו לקום בבוקר ולהילחם עוד יום. אצל אדם אחד, המניע הוא אגו של כבוד, אצל השני הוא אגו של כוח, אצל השלישי, האהבה למשפחה, ויש מי שהמניע שלו הוא לעשות את רצון ה' בעולם. וכאן מגיעה העבודה של ספירת העומר: בימים אלו אנו מתחילים את הצמיחה הרוחנית שלנו. לא רק צמיחת השעורה בשדות, אלא הצמיחה של כל אחד ואחת מאיתנו לאחר שיצאנו ממצרים בואכה החתונה הגדולה עם הקב"ה במתן תורה. והשלב הראשון בצמיחה פנימית הוא הבירור מה מניע אותנו? מהי השאיפה העומדת בבסיס חיינו? מה אנו מחפשים להשיג עם כל המעשים שלנו? ובעוד שבעשרת ימי תשובה, אנו בוחנים את מעשינו בפועל, חשבון הנפש של ספירת העומר הוא הרבה מעבר לכך. מה אנו רוצים לעשות? לא רק מה אנו עושים בפועל, אלא למה אנו עושים אותו? למשל, יתכן אדם שהוא רב גדול ומלמד דברי תורה, אבל באמת מה שמעניין אותו זה הפרסום העצמי על ידי הלימוד. לכן אם אדם ייגש אליו אחרי השיעור וישאל שאלה, הוא לא יענה לו בצורה מכובדת. או אדם שנותן צדקה לעני, אבל יעשה זאת בצורה גסה הפוגעת בעני. שכן המניע הכללי שלו בחיים הוא אגואיסטי ועצמי, שלא רואה את הזולת. לעומתם, ישנו אדם ערכי, שחי בצורה זולתנית והוא מרגיש את הזולת ואת המצוקות או השמחות שלו. הנגיד שמואל ראהר סיפר פעם על הסיפור שבנה את חייו, על משפט אחד קצר שהראה לו את העולם האצילי בו אנו יכולים לחיות. בתקופת המלחמה, ההורים שלו השאירו אותו אצל יהודי בעיר באזל שישמור עליו והם עצמם ברחו מהעיר. הילד הצעיר נכנס לבית המארחים בחשש ובבושה, אך המארח הזמין אותו אל השולחן ואמר כך לילדיו: שמואל הופך להיות היום אחד הילדים במשפחתנו, וכיון שהוא הגדול בין הילדים, לכן המקום שלו יהיה הראשון, לידי... וכשם שההתלבטות הזו קיימת בדברים שבין אדם לחברו, היא קיימת בדברים שבין אדם למקום: יש אדם שמקיים מצוות כל ימיו, אבל הנושא לא באמת מעניין אותו. אפשר לראות זה בכך שעל דבר מצווה הוא ישקיע את המינימום הכספי האפשרי, בעוד שעל הנאה חומרית הוא ישים את מיטב כספו. ההבדל בין ההתנהגויות הללו, מוכר בלשון הקבלה כהבדל בין "בהמה" ובין "אדם". בהמה היא לא דבר רע, אבל היא יכולה להיות מרוכזת רק בשני דברים: בעצמה ובהנאות שלה. כך ברא אותה ה', באופן כזה שהיא הולכת על ארבע עם ראש כלפי האדמה ולכן פשוט לא רואה את העולם סביבה. האדם, לעומת זאת, הוא הנברא היחיד שצועד על שתיים, וכך הוא מסוגל לראות את העולם החברתי סביבו וכן את השמים מעליו. בכך הוא קיבל את הכוח להתעלות מעל עצמו ולהתמסר אל אנשים אחרים בגלל הצרכים שלהם עצמם וכן להתמסר אל הצו העליון. וזהו בדיוק התהליך של ספירת העומר: אנו יוצאים ממצרים כאשר המניע הטבעי שלנו הוא בהמי. הנטיות שלנו הן אגואיסטיות ואנו תרים בתשוקה אחרי הנאות חומריות. תהליך הספירה הארוך הוא הטמעת ההכרה שיש עולם חברתי מסביב הזקוק לנו והקב"ה ממתין מלמעלה שנעשה את רצונו. הנה יסוד העניין בדברי ספר הזוהר, הרואה את ספירת שבע השבתות כמו ספירת האישה שבעה ימים לשם התנקות מהטומאה שאחזה בה, לקראת החיבור הגדול עם בעלה בעת החתונה: 4. זוהר אמור קסב: ישראל כשהיו במצרים היו ברשות אחר והיו אחוזים בטומאה כאישה שיושבת בימי טומאה שלה. אחר שנימולו נכנסו בחלק הקדוש ... כאישה אחר שנפסקו ממנה דמי טומאה שלה ... ושם (בנדה) כתוב וספרה לה שבעת ימים, וכך כאן שבע שבתות (שהן ז' ספירות). וכל זה כדי לזכות בו (בחג השבועות ולקבל התורה), כמו אישה בליל טהרתה להשתמש בבעלה. והקשר המפורט לקרבן השעורים והחיטים, מבואר בהרחבה בכתבי רבותינו: תוכן מלקוטי שיחות א/267: קרבן העומר בא מן השעורים שהוא מאכל בהמה, בעוד שקרבן שני הלחם בחג השבועות בא מן החיטים, שהם מאכל אדם. לכן קרבן העומר מסמל את הקרבת נפש הבהמית שהיא הרצונות הטבעיים והחומריים של האדם, ואילו הקרבת שני הלחם מן החיטים בחג השבועות מסמלת את העלאת ותיקון הנפש הבהמית לאחר העבודה של ימי הספירה. ד. כדי[5] לוודא שהשינוי אותו אנו עוברים, הוא אכן יסודי ויורד עד פרטי הנפש, אנו מתמקדים מדי שבוע בתיקון "מידה" אחת בנפשנו. ה"מידות" הן מעגל הרגשות של האדם, וכל שבוע אנו מתמקדים בתיקון תנועה רגשית אחת ומכוונים אותה אל הכיוון הנכון. הקבלה טוענת שמעגל התגובות הרגשיות מורכב משבע תנועות בסיסיות. שתי התגובות הראשיות הן: "חסד" ו"גבורה", ובעברית: קירוב או ריחוק. אפשר לשים לב שכל המחשבות, הדיבורים והמעשים במהלך החיים, שייכים בעיקרם לאחת משתי קבוצות: קירוב או ריחוק. או שאנו שואפים להשיג משהו מתוך הערכה ואהבה או שאנו שואפים להתרחק ממשהו מתוך יראה או קפידה. בין שתי התכונות הללו, יש תכונה מאזנת בשם "תפארת". ובעברית: השפעה תכליתית. לעיתים אדם נוטה מצד מידת הגבורה שלא להשפיע למישהו, אך הוא מבין בשכלו כי יש סיבה תכליתית להשפיע לו, כגון שאם לא ישפיע, המצב יהיה יותר גרוע. מהסיבה הזו, ה"תפארת" נקראת מלשון "פאר" ו"יופי", משום שזו תכונה מפוארת המעידה על איזון נפשי ושליטה עצמית.בתור חיזוק והעצמה של המידות הללו, נועדו הספירות "נצח" ו"הוד". שתי הספירות הללו הן חיזוק ותמיכה למידות הראשונות ונועדו לכך שנתאמץ כנגד הקשיים ונפעל את החסד או הגבורה. ה"נצח" היא מידת העקשנות שגורמת לנסות שוב ושוב, ואילו ה"הוד" היא מידת הביטול והקבלת עול, שגורמת לקבוע בנחרצות: 'זה מה שצריך לעשות וכך נעשה' תוך התגברות על הקשיים. אחרי שהאדם גיבש את התנועה הרצויה – חסד, גבורה או תפארת, וגם מצא בעצמו את הנחרצות לעשות זאת – מתוך נצח או הוד, הוא זקוק לעוד כוח מהותי: "יסוד", ובעברית: כוח ההתקשרות. עליו למצוא את היכולת להתחבר עם הזולת בפנימיות ולהבין את צרכיו. המידה האחרונה, "מלכות", היא מידת הביצוע והבאת הרגשות לידי מימוש במעשה, דיבור ומחשבה. כאן נכנסת העבודה של ספירת העומר: במהלך החיים אנו פוגמים בדרך הטבע את כל אחת מהמידות. פעם פגמנו את מידת ה"חסד" והענקנו לזולת אהבה אגואיסטית, שנשענת על הרצון שלנו להשפיע. פעם אחרת פגמנו את מידת הגבורה וכעסנו על אדם אחר מתוך ישות עצמית. ופעם שלישית פגמנו את מידת ה"נצח" והתעקשנו על השגת דברים חומריים שאינם חשובים.העבודה של ספירת העומר היא לשנות את כיוון המידות ולהרגיל את עצמנו לנהל נכון את כל אחת מהתנועות הרגשיות הללו. למשל, בשבוע הראשון אנו מטפלים בספירת ה"חסד" ומרגילים את עצמנו לעשות חסד אצילי, שלא לשם רווח עצמי. דוגמא לכך היא המסופר על החסיד רב"צ שם טוב שהלך ברחוב בברית המועצות וראה שוטר עוצר חסיד אחר בלא ניירות מתאימים. אותו חסיד היה צפוי להיענש בעונש חמור והרב"צ שם טוב החליט להסתכן עבורו. הוא ניגש אל השוטר והחל לחבק ולנשק אותו ולומר 'כמה זמן לא נפגשנו ומה מעשיך היום וכו''... השוטר המבולבל ניסה להבין מיהו ומהו, ובינתיים אותו חסיד הצליח לחמוק מהמקום. כשהשוטר הבין את התרגיל שעשו לו, תפס את הרב שם טוב ואמר כי הוא ייעצר במקום אותו חסיד. הרב שם טוב תחב כמה רובלים לכיסו ופנה אליו בהיגיון, איזה פנים יהיו לך בתחנת המשטרה אם תספר שהיהודי עבד עליך ושחרר את חברו הפושע. מוטב לך לוותר. השוטר השתכנע ועזב אותו. בשבוע השני אנו מתקנים את מידת הגבורה ומלמדים את עצמנו לחנך בלי לפגוע, להקפיד בלי להשפיל. דוגמה לכך היא הסיפור הידוע על הרבי הרש"ב שאמר לאימו: "רבי אמיתי נאנח לפני שהוא מציע תיקון"... בשבוע החמישי אנו מרגילים את עצמנו להתעקש על השגת הישג רוחני, כמו הגעה לשיעור תורה בזמן. וכן הלאה. לשלמות העניין, ראוי להעיר בקצרה כי ישנה התכללות בין המידות וכל מידה נתמכת בסגולותיה של חברותיה. למשל, "גבורה שבחסד" פירושה, שמידת החסד מסתייעת בכוח השנאה כדי להשיג את מטרותיה, וכך אדם שאוהב את ה' (חסד), הוא שונא את מי שמתנגד לקדושה (גבורה שבחסד). הנה קטע מתוך אריכות דבריו של רבנו ועיי"ש באריכות הביאור: תורת מנחם תשי"א ח"ב עמוד 65: ענין ספירת העומר הוא בירור המידות ואין מספיק על זה הבירור בכללות אלא הבירור בכל מדה כפי שהיא כלולה משאר המידות ... ויובן זה למשל ממידת החסד: ענין מידת החסד בקליפה היא, אהבתו לדברים גשמיים, ועניין חסד שבחסד הוא שאהבתו לדברים גשמיים היא בתשוקה גלויה לגשמיות. וגבורה שבחסד היא שמצד תשוקתו לדברים גשמיים, הוא שונא את המנגד לזה. ותפארת שבחסד הוא שנוסף לזה שהוא נמשך לעניינים גשמיים, עוד זאת הוא מתפאר ומתגאה בזה. וזה לעומת זה עשה אלוקים: עניין מידת החסד בקדושה היא אהבת ה', וחסד שבחסד הוא שאוהב את אוהבי ה', ועניין גבורה שבחסד הוא מה שמצד אהבתו לה' הוא שונא את מנגדי ה', ותפארת שבחסד הוא כאשר רואה אדם לומד תורה בהתלהבות, הוא מתפאר על היופי שבתורה ומצוות.לפי המהלך הזה, אפשר לבאר בעומק את השאלה האחרונה: מדוע סובר בה"ג שספירת העומר היא בלוק אחד רצוף ואי אפשר לפספס יום אחד. שכן תהליך הספירה הוא תיקון מדוקדק של פרטי הנפש ולכן צריך להיות בעניינים כל יום. פספוס של יום אחד הוא הותרת פינה בנפש שאינה מוכנה כיאות לנישואין הגדולים עם הקב"ה במתן תורה.
[1] עד"ז: "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר". כאשר גוי רוצה להגיע לקייב, הוא צריך רכב או סוסים ואילו ליהודי מספיק להזכיר את שם אלוקינו – לקחת סידור ליד – והנה הוא מפליג לקייב... [2] הסבר פשוט: על השאלה הראשונה עונה ספך החינוך, כי לא רוצים להראות שנשארו עוד ימים רבים עד מתן תורה. ועל השאלה השנייה כותב כי יום יציאת מצרים עצמו מוקדש לזיכרון הנס ולא להכנות למתן תורה. אמנם לקמן נבאר הדברים בעומק יותר לפי הגישה הפנימית. [3] באמת המשנ"ב כותב בסימן תפט,ב, שנשים לא מברכות על ספירת העומר, כי (אינן מתפללות מעריב בבית הכנסת ו)בוודאי ישכחו לספור באחד הימים. ראו להרחבה בנושא באתר 'עולמות' ערך 'תמימות בספה"ע'. [4] http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1775759/jewish/-.htm. [5] נעזרתי רבות להבנת העניין בספר 'לדעת את המידות', מאת הרה"ח זלמן גופין, בעריכת הרה"ת שמעון גופין. זה הזמן לצמוח: מדריך להתעלות רוחנית בימי הספירה מבוסס על לקו"ש א/265 ואילך
שניים מגדולי האדמורי"ם בפולין, האוהב ישראל מאפטא והצדיק רבי נפתלי מרופשיץ, נפגשו פעם באכסנייה. פנה האוהב ישראל אל ידידו בחיוך ושאל: "מה דעתכם על ההלצה, על הבדיחה, שהייתה בתפילת מנחה של ערב יום הכיפורים?" ושני הצדיקים פרצו בצחוק גדול. הגבאי שנכח שם נדהם. מי מתבדח בתפילת המנחה של היום הקדוש בשנה, זו שכבר אומרים בה את נוסח הווידוי הארוך של יום הכיפורים? הסביר לו רבי נפתלי: "בשנה הקודמת היו כמה אסונות עם נשים יהודיות שמתו בשעת לידתן והותירו משפחות שבורות ואומללות. בערב יום הכיפורים עלה יהודי פשוט לעמוד שליח ציבור והוא בקושי ידע לקרוא. כשהגיע לברכת "מברך השנים" התרגש מאוד, הוא היה בטוח שהתפילה הזו נתקנה בדיוק על הכאב הגדול של הקהילה. הוא קרא בתמימותו "מברך הנשים" במקום "מברך השנים". הוא פרץ בבכי גדול וקרא בזעקה: "וברך נשותינו כנשים הטובות לפניך" וחתם: "ברוך אתה ה' מברך הנשים". תפילתו התמימה זעזעה את הרקיעים העליונים והתבטלה הגזירה (סיפורי חסידים, זוין, יום הכיפורים). תפילה זה עניין רציני וכל מילה בה יכולה לשנות גורלות, והיום נקדיש את השיעור לתפילה-מצווה עונתית שהיא הדומיננטית ביותר בשנה. לאורך השנה ישנן כמה תפילות עונתיות כמו הלל, שלוש רגלים וכיוצא בזה, ואולם מעל כולם עומדת תפילת- מצוות ספירת העומר שנמשכת 49 ימים ומקיפה את כל חודש אייר שנכנסים אליו השבוע. בהשגחה פרטית, דיני המצווה הזו מובאים בפרשת "אמור" שנקראת תמיד בתוך ימי הספירה וכך זה "פעמיים כי טוב" לדון בעניין. קשה למצוא עוד מצווה כל כך תמוהה ומעלה שאלות, אפילו ברמת הפשט ממש, כמו מצוות ספירת העומר. זאת מצווה חביבה וכולנו משתדלים להיות ערניים במשך כל 49 הימים ולדבוק בה, אך כשעוצרים רגע לחשוב, התמיהות צצות מכל צד ופינה. 1. ויקרא כג: 1. דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן: והניף את העמר לפני ה' לרצנכם ממחרת השבת יניפנו הכהן ... 2. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה: עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום. 3. והקרבתם מנחה חדשה לה': ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'. אלו הם הימים של תחילת הקיץ בארץ ישראל. החורף הארוך נגמר והשדות מתחילים להצמיח יבול. התוצרת שמבשילה ראשונה בשדות היא החיטה והשעורה, והחקלאים שואפים לקצור ולמכור. וכאן מצווה התורה שלוש מצוות: א. הקרבת העומר: לקצור מהשעורים החדשות כמות מסוימת שנקראת "עומר", וביום טז ניסן, למחרת החג הראשון של פסח, להניף אותם לפני ה' בבית המקדש. ב. ספירת העומר: מיום ההקרבה לספור את הימים במשך שבעה שבועות, שהם 49 ימים. ג. הקרבת שני הלחם: ביום החמישים לספירה חוגגים את "חג השבועות" ובו מקריבים שני הלחם מהחיטה החדשה שצמחה בשדה. וכמובן, כל סידרת המצוות הזו צריכה הסבר: א. למה לספור את הימים שחלפו מהקרבת העומר עד ההקרבה השנייה בחג השבועות? וכי איננו יודעים לחשב שבעה שבועות בין החגים?! וכי סופרים את הימים בין סוכות לחנוכה ובין חנוכה לפורים?! לכל אחד יש לוח שנה בבית ויודע מתי לחגוג. כמובן, כולם רוצים לצעוק שהספירה היא ציפייה וגעגוע לקראת מתן תורה שנחגוג בחג השבועות[1]. ספר החינוך מצוה שו: לספור תשעה וארבעים יום מיום הבאת העומר שהוא ששה עשר בניסן ... לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה ... והיא העיקר והסיבה שנגאלו ממצרים ... ומפני כן נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד שימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות אבל זה לא פותר את הבעיה אלא רק מסבך אותה: למה סופרים אחורה, לעומר, ולא קדימה, למתן תורה? הרי כל אחד שמתגעגע וכוסף למועד מסוים - כמו ילדים לפני טיול, נערים לפני סיום התיכון או חתן וכלה שסופרים "טבלת ייאוש" לקראת החתונה - סופרים קדימה ולא אחורה? הם מונים כמה ימים נשארו עד החתונה וכל יום תולשים דף מהיומן להראות שהתקרבנו ביום אחד אל היעד? ספר החינוך עצמו מרגיש בקושי בפירושו ואולם הוא עונה תירוץ די קשה להבנה: וזהו שאנו מונין לעומר, כלומר כך וכך ימים עברו מן המנין ואין אנו מונין כך וכך ימים יש לנו לזמן? כי לא נרצה להזכיר בתחילת חשבוננו ריבוי הימים שיש לנו להגיע לקרבן שתי הלחם של עצרת. למען האמת, השאלה גדולה הרבה יותר: הרי חג השבועות נמשך אחרי ספירת העומר ולא להיפך? כלומר, חג השבועות הוא החג היחיד בשנה שאין לו תאריך, אלא חוגגים אותו בגמר החמישים יום מספירת העומר. ולכן ידוע שבתקופה שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה, החג היה יכול לחול בחמישי בסיון (אם ראש חודש סיון היה יומיים), בשישי בסיון (כמו בזמננו, שראש חודש אייר יומיים וראש חודש סיון הוא יום אחד) או בשביעי בסיון (אם ראש חודש אייר יום אחד). ולכן התמיהה כפולה ומכופלת: נראה ברור כי חג השבועות הוא תוצאה מספירת העומר ולא הספירה היא הכנה אליו. והשאלה מתחזקת: מה משמעותה של הספירה לעומר? שיבולי הלקט הערוגה השמינית רלו: במדרש אגדה מקשה: למה תלה הכתוב יום חג שבועות בספירה, מה שאין כן בכל המועדות [שתלויים ביום מיוחד בחודש]? ב. עוד שאלה גדולה: התורה מצווה להביא תחילה קרבן מהשעורים החדשות ובתום הספירה מביאים קרבן מהחיטים החדשות. וזה תמוה מאוד: הרי השעורה נחשבת למין דגן נחות שמשמש בעיקר כמזון לבעלי חיים, קמח השעורה מרכיב עיסת לחם קשה ונחשב לקמח עניים, ודווקא החיטה היא מאכל אדם איכותי, ואם כן היה ראוי להתחיל עם הקרבת החיטה המכובדת יותר? בפרט שהקרבן היחיד בין כל סוגי הקרבנות שבא מהשעורים הוא "מנחת קנאות", שהיא המנחה שמביאה אישה "סוטה" שחשודה בעוון הנורא ביותר של בגידה בבעלה. היא מביאה מנחה מהשעורים ואחר כך נבדקת במי המים המרים. ואולם שם נאמר טעם מתאים: "היא חשודה במעשה בהמה ולכן מביאה קרבן שהוא מאכל בהמה". אך מה פתאום מחויבים כל ישראל להביא קרבן כזה? משנה סוטה פרק ב: כל המנחות באות מן החטין וזו [מנחת סוטה] באה מן השעורין, ומנחת העומר ... מן השעורין. אמר רבן גמליאל: כשם שמעשיה [של הסוטה] מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה. ליקוטי שיחות א/266: למה קרבן העומר שונה מכל הקרבנות ובא מהשעורים? ומילא לגבי מנחת סוטה אומרת המשנה טעם מיוחד – שמעשיה מעשה בהמה – אבל מה לגבי מנחת העומר?
ב. עוד שאלה גדולה עולה במבנה הספירה והיא קשורה במיוחד לקביעות השנתית שלנו: בשנה הזו, תשע"ט, קל יותר לזכור כיצד סופרים מדי ערב: השנה התחלנו לספור במוצאי שבת ולכן הספירה צמודה לימי השבוע: בליל יום ראשון מתחילים שבוע חדש, בליל יום שני סופרים את היום השני בשבוע, עד שבליל שבת חותמים את השבוע. הדבר המעניין הוא שזאת לא רק עצה פרקטית, אלא כך מוצגת המצווה בתורה. בציטוט הראשון שקראנו לעיל נאמר שלוש פעמים להקריב את העומר ולספור "ממחרת השבת", כלומר, בליל יום ראשון. וכאן עולה השאלה, למה המצווה הזו תלויה ביום שהוא למחרת השבת? במיוחד שההדגשה הזו גרמה לבלבול ולאחת המחלוקות הכי חמורות כנגד חכמי ישראל: חז"ל קיבלו במסורת מפי משה רבינו כי פירוש המילים "ממחרת השבת" הוא לאו דווקא וזה רק דוגמה לאחד מימי השבוע בו יכול לחול פסח[2]. ולכן הלכה למעשה מתחילים לספור למחרת חג הפסח ובכל יום מימי השבוע בו יחול החג. 2. כוזרי מאמר שלישי מא: מה שהכתוב מזכיר את היום הראשון בשבוע, ממחרת השבת, אינו אלא למשל, כאילו היה אומר אם ההתחלה באחד בשבת תגיעו לסוף ספירתכם באחד בשבת. ואולם חברי הכַתות בתקופת בית שני, הצדוקים והבייתוסים, שלא האמינו בדברי חז"ל, התעקשו לקיים את הקרבת וספירת העומר כפשוטו, למחרת השבת והיו מתחילים את הספירה במוצאי השבת הראשונה לאחר חג הפסח. והבעיה היא, שעל פניו, הצדק אתם. הם נאמנים לפשטות דברי התורה. רמב"ם תמידים ומוספים ז: כל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול .... כיון שחשכה אומר הקוצר לכל העומדים שם: בא השמש? אומרין לו הין. בא השמש? אומרים לו הין. בא השמש? אומרין לו הין. מגל זה? אומרין לו הין. מגל זה? אומרין לו הין. מגל זה? אומרין לו הין ... וכל כך למה? מפני אלו הטועים שיצאו מכלל ישראל בבית שני ואומרין שזה שנאמר ממחרת השבת הוא שבת בראשית [שבת חול המועד פסח]. ואולם מפי השמועה למדו שאינה שבת אלא יום טוב ... ובאמת חז"ל נזקקו לאריכות רבה במנחות סה כדי להביא כמה הוכחות שהצדק איתם. הגמרא מספרת כי קבעו "יום חג" ביום בו הצליחו לנצח את הבייתוסים בוויכוח ולהשתיק את טענתם. הכול מאותה הסיבה שהפשט עמד במקרה הזה לטובתם. והשאלה הפשוטה היא למה נכנסנו לזה מראש? מדוע תחמה התורה את המצווה ב"מחרת השבת"? נסכם אפוא את שלוש השאלות שנזעקות ברמת הפשט: א. למה בכלל סופרים ימים מהעומר? ולמה סופרים אחורה ולא קדימה? ב. מדוע מתחילים עם קרבן שמסמל מעשה בהמה? ג. מה משמעות ההדגשה שהספירה מתחילה "ממחרת השבת"? אנו רוצים לפתוח עם תירוץ פשוט שמובא (בסגנון דומה) אצל מפרשים רבים, ואחר כך לעבור אל התפיסה החסידית שהיא בבחינת עולם שלם שמקיף את מצוות הספירה מכל עבריה.
ב. בעיירה צאנז בפולין היה חסיד עני שמסר נפשו על הכנסת אורחים. בקושי היה אוכל לילדיו, אך ביתו היה פתוח בפני כל עני ונצרך וכולם ידעו שאפשר להיכנס ולקבל צלחת מרק. השמועה הגיעה לאזנו של האדמו"ר הדברי חיים מצאנז והוא בירך אותו בעשירות גדולה וכך יוכל לארח פי כמה. אותו חסיד עשה כמה עסקאות טובות והפך לבעל נכסים אדיר, ואולם עם העושר הגיעה התאווה ולאט לאט הוא נטש את מקצוע הכנסת האורחים. היה חבל לו לעמוד חצי יום במטבח ותמורת זאת הוא מינה משרת שיקבל אורחים. ואולם אותו משרת עשה את העבודה לצאת ידי חובה, בלי שום חשק וכבוד לאורחים, הוא היה גוער בעניים שיסיימו כבר לאכול, משפיל את מי ששפך מעט מרק בחפזונו, עד שבהדרגה פסקו לחלוטין האומללים לדרוך בביתו. הגיעה השמועה לביתו של הרבי מצאנז והוא הצטער על החסיד הדגול שלו. הלך הרבי לביתו של החסיד, ניגש אל החלון ושאלו מהו רואה? החסיד תיאר את האנשים העוברים מולו ברחוב. אחר כך הלך הרבי אל המראה ושאל מהו רואה עכשיו? החסיד אמר: את עצמי. שאל הרבי מה ההבדל בין החלון למראה? שניהם עשויים זכוכית ומדוע החלון משקף את החוץ ואילו המראה את המביט בה? הרבי המשיך וענה: כי המראה היא זכוכית מצופה כסף והכסף חוסם את האדם לראות רק את עצמו. אחד האתגרים הגדולים בחיים הוא ההצלחה: להגשים יעדים ועדיין להישאר בנאדם וכל שכן בנאדם מאמין. כל עוד נמצא האדם למטה, הוא מרגיש חלש ולכן פונה לקב"ה בתפילה, ואולם כשהוא מתחיל להצליח, הוא מתחיל להאמין בעצמו ולהחליף את האלוקים. נאמר זאת כך: העוני שובר את האדם, ואולם העושר מקלקל את האדם. וזה הרעיון שעומד מאחורי מצוות העומר: היא שיעור בצניעות והדרך לקדש את ההצלחה. להגיע סוף-סוף אל הקצירה ועדיין לזכור מאיפה באנו, מי נתן לנו את הכישורים, את האדמה וכיוון אותנו אל כל ההשגחות הפרטיות להן זכינו. לכן מיד בתחילת הקציר מניפים את העומר כאות תודה לה', ואחר כך ממשיכים לספור את הימים עד שבועות, שכן קציר התבואה נמשך בדרך כלל עד תקופת שבועות. ברוח זו מבאר האלשיך גם את השאלה השנייה שהובאה לעיל: מדוע מתחילים להניף שעורים ואחר כך מביאים חיטים? משום שהשעורים מבשילים ראשונות בשדה והחיטים מאוחר יותר, ולכן מתחילים להודות לה' מיד עם קציר השעורים הראשון וממשיכים עם הקציר השני בסוף התקופה. 3. אלשיך: לפי שאין דבר מחולל ומרים לב האדם ומחטיאו כשפע רוב טוב... וכל זה יפעל לבלתי הביט אל האלוקים אשר נתנו, כי ישכחו ויאמרו: כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ההוא. על כן אבינו שבשמים... אהבנו ומלמדנו מוסר השכל כי מעת החל חרמש בקמת השעורים, שהיא ראשית כל תבואת הארץ, טרם רום לבבנו בראותנו רוב תבואות בבית ובשדה, בא ה' ללמדם דעת כי לה' הארץ ומלואה... כי כח האדם אַיִן, כי הכל הבל! ברוח העיקרון הזה, ראיתי פעם הסבר לאחת הקושיות הידועות והמפורסמות בליל הסדר: נוסח ההגדה מתחיל בהזמנת האורחים לסעודת החג: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח". זה יפה, אבל יש בעיה: היינו צריכים לומר את זה ברחוב, איפה שנמצאים העניים, ולא בתוך הבית מאחורי דלתות סגורות ונעולות... אחת התשובות אומרת שהכוונה היא עבור בעל הבית עצמו והעניים שיושבים סביב השולחן להתארח. אנחנו מפצירים בהם להרגיש בנוח, משום שכולנו נמצאים כאן רק בזכות החסדים של הקב"ה. רק לא מזמן כולנו אכלנו "לחם עוני" במצרים ואילו לא הוציאנו הקב"ה משם, אנו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ולכן הם לגמרי שווי ערך אלינו. זה כמובן רעיון יפה, אבל הוא מנתק אותנו לגמרי מהתקופה הרוחנית המיוחדת בה נמצאים – יציאת מצרים מצד אחד ומתן תורה מצד שני. ולכן מוטב למצוא רעיון שמחבר את החבל בשני קצותיו ומוצא קשר עמוק בין העומר ובין יציאת מצרים ומתן תורה.
ג. זה סיפור יהודי ישן: רבי יהונתן אייבשיץ היה אחד ההוגים הבולטים לאורך הדורות. הוא כיהן שנים ארוכות כרבה של פראג וחיבר עשרות ספרים תורניים. פקחותו האדירה הייתה מפורסמת מחוץ לגבולות העיירה והוא ניהל עימותים רבים עם ראשי הדתות. פעם קרא לו ההגמון של פראג וביקש לשמוע את דעתו בסוגיה חשובה. מה חזק יותר: הטבע או השכל? האם השכל יכול לשנות את האופי המולד או האופי המולד חזק מכל דבר אחר? רבי יהונתן אמר מיד כי הטבע חזק יותר. ההגמון הפנה את השאלה אל הכומר הנוצרי, וזה קבע להיפך: אין כל ספק כי השכל חזק יותר מהאופי. ההגמון הכריז שלכל אחד מהצדדים ניתן חודש ימים להוכיח את צדקתו. רבי יהונתן שב לספריו וללימודיו ושכח מהוויכוח המתקרב. הנושא לא היה מספיק מעניין כמו הסוגיות התורניות שהטרידו אותו. אך הכומר לא שכח. זאת הייתה הזדמנות עבורו לנפץ את ההערכה לרב היהודי. חלף חודש והפעמון צלצל בבית הרב. המרכבה של ההגמון המתינה בחוץ לקחת אותו אל הארמון. "אוי ווי", קרא הרב, "שכחתי לגמרי". על השולחן עמדה קופסת טבק, רבי יהונתן סגר אותה בחופזה והכניסה לכיסו. הוא לא ראה שבתוך הקופסה ישב עכבר קטן ונסגר בתוכה. האליטה האינטלקטואלית של פראג המתינה בחצרו של ההגמון. רבי יהונתן התיישב בשורה הראשונה והמתין לבאות. הכומר נתן שריקה ולעיני הקהל נגלה מחזה מדהים. דלת האולם נפתחה וממנה נכנס חתול צועד על שתי רגליו האחוריות, על צווארו היה ענוד סרט פפיון שחור, ובשתי רגליו הקדמיות אחז מגש עם בקבוק יין וכוסות. שריקת התפעלות נשמעה מצד לצד של האולם. תראו את כוחו של השכל, כיצד הוא מסוגל לאלף את הטבע ולהפוך חתול רחוב למלצר מיומן. החתול התקדם בזהירות אל השורה הראשונה והגיש כוס לכומר, להגמון ולרב. רבי יהונתן נעשה מתוח, הוא התאמץ לחשוב כיצד להגיב, וכדרכו של יהודי לחוץ הוא שלף את קופסת הטבק מהכיס ופתח אותה. בתוך שנייה קפץ ממנה העכבר הקטן והחל לרוץ על השולחן. ברגע שראה החתול את העכבר, הוא שכח את כל מה שלימדו אותו, פרח לו מהראש שהוא כעת מלצר מכובד, הוא העיף את המגש עם הכוסות ומיהר לרדוף אחרי העכבר. רבי יהונתן לא היה צריך להוסיף עוד מילה. המציאות הוכיחה עד כמה עצמתי כוחו של הטבע. מה ההבדל הבסיסי בין הבהמה והאדם? מה יתרונו של נזר הבריאה על בעלי החיים? השכל שלו? הקוגניציה? זה לא מדויק, גם לבעלי החיים יש רמה מסוימת של מנת משכל והיום יודעים, למשל, שקופים יכולים ליצור תרגילי הטעיה והסוואה לכוונות האמתיות שלהם. ההבדל ברמת המשכל בין החי והאדם הוא כמותי ולא איכותי. מה שעושה באמת את האדם לתכלית הבריאה הוא השליטה במידות. האדם הוא היצור היחיד בטבע שמסוגל להגיב בצורה מושכלת. לשלוט בדחפים ולדחות סיפוקים. הוא יכול לבעור בתאווה או בכעס אבל יכול בבחירה חופשית לומר: "לא"!. הוא יכול להיות מוצף בעצלות אבל לומר לעצמו: "כן". אני אקום מהספה ואעשה את זה. אדם רע יכול להפוך להיות טוב, כופר יכול להפוך להיות מאמין, ורגזן יכול להפוך להיות סבלן. הבהמה, לעומת זאת, היא עבד של האינסטינקטים שלה. יש בעלי חיים טובי לב (דולפינים וכלבי נחייה) ויש בעלי חיים אכזריים עד השמים – אבל כולם אינם מתרוממים מעבר לעצמם. מה שהם – זה מה שיש. חסידים אומרים זאת כך: בעלי החיים הולכים על ארבע, עם הראש באדמה, ולכן הם מעולם לא הרימו את הראש לשמים, האדם הוא היצור היחיד שהולך זקוף ומסוגל להכיר במציאות שמעל לו. כשאנחנו יוצאים ממצרים ואנחנו בתחילת עבודתנו הרוחנית, כולנו בבחינת בהמה. זאת נקודת המוצא. אנחנו אגואיסטיים, נהנתניים ועבדים של הטבע. אנחנו לא מתארים לעצמנו שאפשר גם אחרת. וכאן מתחיל המסע הגדול מחג הפסח למתן תורה – מהשעורים אל החיטים – מהבהמה אל האדם. לזכור שאנחנו לא בהמות ולהרים ראש אל השמים. העובדה שאנחנו רוצים משהו – לא אומרת שאנחנו חייבים לעשות אותו, וכך להיפך: העובדה שאנו מתעצלים לעשות משהו – לא אומרת שאנו לא נעשה אותו. והאמת היא שאין ברירה, זאת תכליתנו כאדם: אחרת, בשביל מה נבראנו בעלי בחירה חופשית? בעבור מה נוצרנו זקופים? 4. חגיגה טז,א: ששה דברים נאמרו בבני אדם - שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבהמה: יש להם דעת כמלאכי השרת, מהלכים בקומה זקופה כמלאכי השרת ומספרים בלשון הקודש כמלאכי השרת. שלשה כבהמה: אוכלים ושותים כבהמה, פרים ורבים כבהמה ומוציאים רעי כבהמה האם זה אפשרי? זה נשמע קל על הנייר, אבל האם אפשר לומר לא לפרץ של תאווה? אומר הרבי נקודה גדולה: לכן מדגישה התורה שההקרבה והספירה מתחילים "ממחרת השבת". השבת מסמלת את ההיקף השלם של הטבע, כל דבר טבעי מורכב כידוע משבעה חלקים (שבעה ימים, שבע שנות שמיטה וכו'), ואולם היהודי מושרש ב"מחרת השבת!", האו גבוה יותר מההיקף הטבעי, ולכן יבכולתו לעשות דברים שהם לגמרי לא צפויים. אפילו לומר לא לעכבר שקופץ מולו ומעלה לו את הסעיף... קראתי פעם דבר מרתק: אם השתתפתם במופע קרקס, ראיתם פילים ענקיים ששוקלים כמה טונות אך קשורים לשרשראות קטנות ברגליים וצועדים לפי ההוראות של המאמן. אך מדוע הם מובסים כל כך? למה הפילים אינם מעיפים את השרשראות לכל הרוחות עם הרגליים הענקיות שלהם? ההסבר מדהים ועצוב: כשהם היו קטנים וצעירים, כבלו אותם בשרשראות הקטנות הללו אל חתיכת עץ תקועה באדמה, הם ניסו שוב ושוב להשתחרר ולא הצליחו, ומאז הם הפסיקו לנסות. הם הובסו. הם וויתרו על החרות שלהם. הם פיתחו גישה נואשת האומרת שהם נולדו להיות כבולים. ואף שבתור פילים בוגרים הם יכולים לתלוש את השרשראות – אך ההווה מנוצח בידי העבר. ולכן מדגישה התורה שהיהודי מושרש "ממחרת השבת": כדי שלא נפסיק לנסות ולהרים את הראש לשמים, כדי שנהיה בטוחים שאנחנו יכולים לפרוץ אפילו את הגבולות של עצמנו.
ד. כאן מוסיפה החסידות נקודה עמוקה ותהומית: הרעיון העז של ספירת העומר הוא, שאת העבודה הזו צריך לעשות לבד, בעצמנו, בלי לצפות לנסים. ככתוב "וספרתם לכם". בחג הפסח האיר עלינו אור גדול מלמעלה, הקב"ה הכניס אותנו לטראנס רוחני אדיר של שבירת המחיצות והוציא אותנו ממצרים, אבל נסים שוברים את הטבע – אבל לא משנים אותו, נסים שוברים את הטבע, אבל לא את טבע האדם. שום דבר לא באמת השתנה באנשים היוצאים ממצרים. הם יצאו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מהם. המדרש אומר את המשפט המפורסם: "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים". לאורך מאתיים שנה הם צברו תאוות, ריחות, טעמים, הגיונות, זכרונות – והנפש לא הולכת לשומקום. לא כל כך מהר משתחררים מזה. הם נשארו אנשים נמוכים שנהנים מגלידה טובה ומשאר סיפוקי הגוף (גילוי עריות), הם נותרו אנוכיים שמחפשים לעמוד במרכז (עבודה זרה) ואף מוכנים בגלל זה להרוג את הזולת (שפיכות דמים). ספירת העומר היא המעבר מהאלוקים לאדם, זה גיל ההתבגרות שלנו. אחרי שהאלוקים עשה נסים, עכשיו כל אחד צריך לעשות נסים בעצמו. חודש ניסן היה חודש מרומם בלי תחנון, חודש סיון יהיה שוב חודש כזה בלי תחנון בחציו הראשון, אבל בתווך יש את חודש אייר המשמים והוא הדבר האמתי: לפני שמגיעים למתן תורה בו הקב"ה ימשיך לחולל נסים, עוברים תקופת ביניים בה הכוח עובר לאדם. אלו הימים שכל אחד צריך לשבת עם עצמו ולבחון את החסד, את הגבורה וכל מידות הנפש שלו, האם הן מוקדשות לקב"ה או לתאוות העולם. ליקוטי שיחות א/266: נאמר בשיר השירים 'משכני אחריך נרוצה', שהיהודי מבקש מהקב"ה שימשוך אותו אליו, ואחר כך 'נרוצה', היהודי ירוץ אחרי הקב"ה בלי שימשכו אותו. ועוד צריך לשים לב שבהתחלה נאמר 'משכני' לשון יחיד, ואחר כך נאמר 'נרוצה' לשון רבים. ויש לבאר שהפסוק נאמר על תקופת ספירת העומר: ביציאת מצרים היו בני ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה, 'ואת ערום ועריה', אלא רק נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה ומשך אותם משם. ואולם כיון שהגילוי הגיע מלמעלה הוא נגע רק בנפשם האלוקית, אבל הם עצמם לא היו כלים לגילוי כזה ולא פעל בהם בפנימיותם. ולכן נאמר 'משכני' בלשון יחיד, כיון שהייתה זו משיכה רק לנפשם האלוקית ולא בנפשם הבהמית. ואולם התכלית היא שהגילוי דנפש האלוקית יסחוף גם את הנפש הבהמית, שהרי האלוקית אינה צריכה תיקון ולא ירדה לעולם הזה אלא בשביל לתקן הבהמית. ולכן נאמר 'נרוצה' לשון רבים, שהעבודה לא תהיה רק מצד הנפש האלוקית אלא גם מצד הבהמית. וזהו שהקרבת העומר הייתה מהשעורים, מאכל בהמה, משום שתכלית הספירה היא לברר נפש הבהמית.
מה זה אומר למעשה? דברנו בשנים הקודמות על כך שכל מסע מתחיל בצעד אחד. לא נוכל בספירת העומר לתקן את כל 49 חלקי האישיות, אבל כן נוכל לקחת נקודה אחת, תוספת אחת, שתאיר את יתר חלקי העבודה. זאת פקודת היום, זאת המשימה המונחת לפתחנו בימים הגדולים הללו. נסיים בסיפור עוצמתי שסיפר הרבי מליובאוויטש, והוא מובא כאן בתוספת פרטים שמובאים בספרו של נשוא הסיפור (פרופסור גרין עמוד 222): מדינת מיניסוטה בארצות הברית נחשבת לאחד המעוזים המשכילים והליברליים ביבשת. בשנות השישים הגיע לשם שליח נמרץ בשם הרב משה פלר וניסה להחיות את החיים היהודיים במדינה. הוא נתקל בקשיים רבים וכולם מלמלו שם אחד. "פרופסור וולוול גרין". הוא המאסטר כאן, אם תצליח להגיע אליו, ייפלו בפניך המחיצות. וולוול גרין היה מדען בעל שם בתחום האפידמיולוגיה, חקר המחלות והחיידקים, ונבחר לכהן בצוות המצומצם של נאס"א שחקר אם יש חיים על המאדים. פעלער ניסה להשיג את גרין, אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא עבד במתקן צבאי מסווג ואיש לא היה יכול להגיע אליו. סוף-סוף נוצר ביניהם קשר טלפוני וגרין הציע תרומה של 36 דולר. אך השליח הצעיר התעקש שהוא רוצה פגישה. משהו בהתלהבות של השליח שבה את לבו של גרין והוא הזמין אותו לפגישה קצרה באותו מתקן. הפגישה החלה בשעת אחר צהריים מאוחרת והיא נכשלה מיד. הם התקוטטו על כל נושא אפשרי, גרין הטיח בשליח שהוא לבוש כמו 'קברן', כולו בגדים שחורים, ואם הוא רוצה להצליח באמריקה, עליו לעבור לחולצה צהובה ולקצר את הזקן. פעלער ניסה להציג את דעתו, אבל זה היה שיח אבוד. בינתיים השמש ירדה ואז קרה דבר בלתי צפוי. השליח הצעיר ביקש את סליחתו של גרין, קם ממקומו, נעמד בפינה, חגר את האבנט והתפלל מנחה. גרין הביט בו בעיניים קרועות, "הלו, אתה עומד אצלי במשרד, באחד המתקנים הסודיים בארצות הברית ואתה גונב את הזמן שלי?!". כשהוא סיים, גרין התקשה להוציא מילה מרוב כעס. פעלער התנצל: "פרופסור, אתה יודע כמה הפגישה הזו חשובה לי, כמה חיכיתי והתכוננתי לה, אבל מה שעשיתי עכשיו, חשוב לי אפילו יותר". הם נפרדו אפילו בלי לחיצת יד מנומסת. חלפו כמה ימים, גרין לא היה יכול להירגע ממה שעבר עליו, עד שהוא הבין שלראשונה בחייו הוא פגש יצור בעל משמעות. הוא ואשתו היו חברים באותה תקופה במועדון של קריאת סיפורים יהודיים, והם קראו על היהודים בפרעות ת"ח ות"ט שקפצו לאש ומסרו את הנפש כדי שלא להמיר את דתם. הוא פנה לאשתו ואמר לה כך: "את זוכרת שקראנו את הסיפור ואמרנו לעצמנו כי היום אין יהודים כאלו שמוכנים להפסיד דולר בשביל האמונה. ובכן, פגשתי בחור ששייך לחבר'ה ההם. הוא מוכן לקפוץ לאש. עובדה, הוא נעמד אצלי במשרד והתפלל מנחה...
[1] משל מדרשי נפלא מספר על מלך שרכב בדרך ומצא אדם מושלך בבור הכלא. אמר לו המלך: אני אעלה אותך מהבור ולאחר זמן פלוני אתן לך את בתי לאישה. בתחילה התקשה האיש להאמין: וכי המלך יוציא אסיר כמוני מהכלא, ועוד יתן לו את בתו לאישה?! ואולם כך בדיוק עשה המלך: הוציאו מהבור והלבישו בגדים נאים. כשראה האיש כך - שהמלך קיים מקצת דבריו - התחיל למנות מיד כמה זמן נותר למה שקבע המלך לתת לו בתו, כי אמר לעצמו: כשם שקיים המלך הבטחה ראשונה, יקיים גם הבטחה שנייה. כך היו ישראל במצרים כמו בבור והקב"ה הבטיח לתת התורה שהיא בתו. וכיון שקיים מקצת דבריו והוציאם ממצרים, התחילו מיד למנות כמה ימים נשארו עד החתונה עם בת המלך. [2] האבן עזרא כותב רעיון מבריק: הוא עושה חשבון שחג הפסח הראשון בשנה שאחרי יציאת מצרים חל ביום השבת, ולכן התורה נוקטת בדוגמה של "ממחרת השבת", כיון שפרקטית, זה מה שהיה באותה שנה וכך בני ישראל הבינו יותר טוב על מה מדברים. החשבון כזה: המשכן הוקם בר"ח ניסן באותה שנה, ובאותו יום ערכו את לחם הפנים. והנה את לחם הפנים אפשר לערוך רק ביום השבת, ומכך מוכח שאותו ר"ח ניסן היה בשבת. וכיון שכן, ברור שחג הפסח חל אף הוא בשבת. זה תירוץ יפה, אבל אינו פותר את הבעיה: א. זאת לא סיבה מספקת לתחום את המצווה בכל שנה מחדש ביום הזה. ב. הרי באותה שנה לא הקריבו וספרו עומר, אלא רק לאחר שנכנסו לארץ והייתה להם חקלאות. ולכן הדין הזה לא היה רלוונטי עבורם ולא הייתה סיבה להגדיר אותו באותו יום בשבוע בו חל באותה שנה. אמור פרשה של תחומים (הרב שלמה הלוי שליט"א) פרשת אמור פותחת בדיני כהונה ההגבלות והחובות של הכוהנים ממשיכה בדיני המועדות ומסיימת בבן תערובת שקילל את ה׳. מה הקשר בין שלשת המקרים הללו?! כדי לענות על שאלה זו נקדים סיפור שמביאה הגמרא (שבת לא ע״א): מעשה בנכרי אחד שהיה עובר ליד בית המדרש ושמע קול שהיה אומר: ״ואלה הבגדים אשר יעשו - חושן ואפוד״. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול. בא גוי לפני הלל ושמאי וביקש הנכרי שיגיירו אותו על מנת שישימו אותו לכהן גדול ויזכה בכבוד ובבגדי ההדר שלובש הכהן. שמאי כמובן מסרב לגיירו ודוחף אותו באמת הבניין שבידו, הלל לעומת זאת אפילו במקרה הזה מגיירו. לאחר הגיור שולח אותו הלל ללמוד את הפסוקים והסוגיות הקשורים במעמד הלויים והכוהנים. כאשר מגיע הנכרי למילים ״והזר הקרב יומת״ הוא שואל את הלל: ״מקרא זה על מי נאמר?״; הלל משיב לו: ״אפילו על דוד מלך ישראל״, שהרי הזר האמור הוא כל מי שאינו בן שבט לוי. מבין הגר שאם כך נאמר אפילו על דוד הרי שקל וחומר שהוא, שזה עתה נכנס לעם היהודי, לא ראוי לעסוק במלאכת הקודש ומתוך מקום של הבנה וקבלה מוותר על דרישתו להפוך לכהן גדול ואומר להלל ״ענוותן הלל, ינוחו לך ברכות על ראשך שהקרבתני תחת כנפי השכינה״. כאן נשאלת השאלה איזו יומרה הייתה לו לבקש לעצמו להיות הכהן הגדול? והלל מה ראה להסכים לבקשתו?! אלא מתרצים חז״ל שאכן אותו גוי היה בעל יכולות מנהיגויות המתאימות לכהן לתפקיד בו חשק. אבל יש גבול ברור: ״והזר הקרב יומת״ כפי שראינו אצל עוזיהו שבקש להקטיר קטורת והיה הוא מלך אך לא מזרע כהונה וה׳ זעף עליו וצרעת פרחה במצחו... אין אפשרות לפרוץ את התחום שקבעה התורה! וכאן נעוץ הקשר בין שלשת המקרים בפרשה. נקודת הכשל של המגדף הייתה באי-ידיעה ברורה של הגבולות והתחומים שקבעה התורה. מגיע אדם שאיננו משבט דן וכשהם לא מקבלים אותו הוא מתעצבן, מקלל את ה׳ ונושא חטאו. כמו כן לגביי המועדות, לכל חג המצוות והמנהגים שלו אין לא ניתן לערבב האחד בחברו... מסופר על הגאון הרגוצ׳ובר שהביט בשעונו סמוך לצאת שבת והתעמק דקה ארוכה ולפתע צעק: ״זהו!״ לפליאת תלמידיו השיב: ״מי שהדליק אור עד לפני דקה חילל שבת! ומי שמדליק מעתה לא עבר עבירה כלל״... הבה נשמור על התחומים לבלתי יפרצו... אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם (כא,א) (טובי נוימן) רש"י: אמור... ואמרת... להזהיר גדולים על הקטנים רבי אלימלך מליזנסק הסביר את מאמר רש"י:
"אין שארו אלא אשתו".( כא א-ב ( (מאחורי הפרגוד)
סיפר מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן, מעשה אותו סיפר לו מרן הרב מפוניבז' : הרב מפוניבז' בימי שבתו על כסא הרבנות נמנע מלערוך גיטין והצליח בזה. כאשר באו לפניו זוגות להתגרש , שכנע אותם והשיג שלום בית , חוץ מפעם אחת. הבעל נשכב על הרצפה זעק והתעקש כי לא יזוז מכאן עד שיהיה גט, משום שאינו מסוגל יותר לחיות עם אשתו. גם המראה החיצוני שלה... לא יועילו כל השכנועים ואין סיכוי שהוא ישלים עם המצב. בחוסר ברירה הרב סידר להם גט .
חלפה חצי שנה והבעל בא להתלונן: 'הרב מה עשית לי ! ? מדוע לא מנעת ממני בחכמתך להתגרש '...הרב מפוניבז' תמה, שאל אותו 'מה נשתנה , מה קרה ששינית את דעתך , ובכלל, הרי אמרת שאשתך מכוערת ' !? האיש השיב: ' עתה ראיתי את אשתי לשעבר , הבחנתי כי טעיתי , היא אינה מכוערת כמו שחשבתי , וכואב לי מאד מדוע התעקשתי להתגרש '...
ומה באמת הטעם שבזמנו היה לו כל כך גרוע? אחת הסיבות , שכאשר הם היו בריב תמידי היא הייתה שבורה וללא שמחת חיים ואכן פניה הוריקו מצער ועוגמת נפש , אבל כאשר נפרדו , חזרה לה שמחת חיים טבעית " - לב שמח יטיב פנים -" שמחה ונחת רוח משנים את המראה לטובה! "
"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף" (כא, ט( (סיפורים נפלאים)
את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו, שאומרים עליו, ארור שזו ילד, ארור שזו גידל (רש"י בסנהדרין נב(. ארבע מיתות נמסרו לבית הדין סקילה, שריפה, הרג וחנק. לכאורה על עבירה זהה שעברו שני בני אדם העונש היה צריך להיות זהה אם כן, מדוע בת ישראל שזינתה דינה חנק ואילו בת כהן שזינתה דינה שריפה? כך שואל ומשיב הגר"י ניימן זצ"ל בספרו "דרכי מוסר" הגמרא )סנהדרין נב) מתרצת את אביה היא מחללת חיללה וביזתה את כבודו.
יסוד גדול וחשוב לימדה אותנו תורתנו הקדושה. אינו דומה הדיוט העובר עבירה לאדם הנושא כתר על ראשו. בת כהן המחללת את כבוד אביה אינה מחללת רק את כבודו, אלא היא ביזתה גם את כתר הכהונה. מכאן מתבקשת לה המסקנה בן תורה שאינו מתנהג כראוי לו, הרי שהוא מחלל ומבזה את כתר התורה אותו הוא נושא על ראשו. על כן גם עונשו גדול יותר. בן תורה חלה עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת, עיניים רבות נשואות אליו. וכאשר ח"ו אינו מתנהג כבן תורה, הרי שהכתר אותו הוא נושא אינו ראוי לו וכגודל מעלתו כן יכבד עוונו.
ה"חתם סופר" ראה קשר הדוק בין ההקפדה על התייחסות האדם לכל דבר שבקדושה לבין יראת שמים הטבועה בו. ועל כן הקפיד מאוד על בחור שסבר שקרשי הסוכה הם בסך הכל עץ שאפשר אפילו לדרוך עליו.
מעשה שבאו שני בחורים להתקבל לישיבתו המהוללה של ה"חתם סופר" אחד מהבחורים היה ידוע כעילוי מבריק בשכלו ואילו השני היה בחור מצוין אך לא הגיע לדרגתו של חברו. הבחורים הגיעו מיד לאחר חג הסוכות על מנת להתקבל לזמן החורף. החת"ס בחן את שניהם ולתדהמת כולם קיבל דווקא את הבחור הפחות מעולה בחכמתו. הדבר, כאמור, עורר את פליאתם של כמה מהבחורים שהכירו היטב את מעלת הבחור שנדחה ולכן הם נכנסו לשאול את החת"ס לסיבת הדבר בטענה, ‘‘תורה היא וללמוד הם צריכים".. .
שעה שהגיעו הבחורים לשערי הישיבה עמד החת"ס והשקיף מהחלון. והנה ראה שבהגיעם לערימת סכך של אחת הסוכות שזה עתה הורדה, דורך הבחור העילוי על הסכך ומפלס לו דרך ואילו חברו הקיף את הסכך מבלי לדרוך עליו. "זה היה בשבילי הכל", סיים החת"ס לספר לתלמידיו "בחור שדורך על סכך קדוש מי יודע על מה הוא עתיד לדרוך בעתיד !" אמרו חז"ל תלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה ממנו ואכן לימים נשמע בעיר שאותו בחור יצא לתרבות רעה, ונתן דוגמא אישית רעה לבריות וחילל שם שמים ברבים.
והכהן הגדול מאחיו וכ ' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא (כא יא- י .) (פנינים, הרב יוסף ברגר)
מהו הסיבה שלכהן גדול אסור להיטמאות כלל ואפילו לשבעה הקרובים, בשונה מכהן הדיוט? אלא מובא בשם צדיקים שהסיבה לכך היא: כי לצדיק וגדול הדור אין להראות קרבה ואהבה לאחד ממשפחתו יותר ממה שמקרב ואוהב לשאר יהודי, והכהן הגדול הוא ראש של כלל ישראל!...
אמר הכותב: אכן , כך מסופר על רבן של ישראל הרה"ק רבי אלימלך מליעז'נסק ע"זי שעוד בימי חורפו, חקק לעצמו כלל גדול באהבת ישראל וקבלה גמורה קיבל על עצמו, שיהיה כל יהודי בעולם שווה בעיניו כאילו היה זה הוא בעצמו, ושלא יחוש בנפשו שום הבדל, אפילו דק מן הדק, בין אהבת בניו שלו לבין אהבת שאר בני ישראל. את המשימה הקשה הזו שם לו רבי אלימלך למטרה, ומוכן היה לכתת את עצמו עד אשר דק לעפר, כדי להשיגה .
בימים ההם היה מעשה, בעת אשר שב פעם רבי אלימלך לעירו אחרי מסע ארוך של גלות ונדודים שערך על פני הארץ, אחרי עידן ועידנים שלא ראה את ביתו ואת משפחתו ולא שמע מאומה מן הנעשה והנשמע בין כותלי מעונו. בהגיעו אל שערי העיר, חלפה על פניו עגלת-צב רתומה לסוסים מהירים, אשר יצאה את העיר בנסיעה חפוזה. מבלי משים, הגיעו לאוזניו של רבי אלימלך כמה תיבות מן השיחה שניהלו שני עסקנים מבני מתא אשר ישבו על העגלה. וכה אמרו זה לזה : "...עלם רך וטוב הוא לאזר ל' , נשמה טובה... מצווה לעשות כל מאמץ כדי להציל את חייו... אסור לחסוך בהוצאות... מי יתן, וייאות הפרופסור לבוא לראותו..."
רבי אלימלך כמו קפא על עומדו, לבו החלו להלום בחוזקה וזיעה קרה שטפה את כל גופו ': לאזר ל' –' הלא בנו יקירו הוא, אלעזר! מי יודע מה אירע לו? מדוע צריכים להציל את חייו? ירחם ה'!... עד מהרה נעלמה העגלה מנגד עיניו, ולא נותר אל מי לפנות ולברר את פשר הדברים ששמע. היטיב רבי אלימלך את תרמילו על כתפו והחיש צעדיו אל עבר ביתו, כשלבו הולם בקרבו מרוב דאגה. בהמשך הדרך, פגש מספר יהודים מבני העיר אשר עמדו ושוחחו אף הם על אודות מצבו האנוש של לאזר ל' . כאשר התקרב אליהם שמע, כי מדובר בלאזר'ל אחר, בנו של יחזקאל הבלן. הדאגה העמוקה שקיננה בקרבו עד כה, רפתה קימעה, כחוט השערה .
תיכף ומיד, תפס רבי אלימלך את ראשו בשתי ידיו והחל נוהם אל עצמו במרירות נוראה : "אוי, מיילך, מיילך! לשם מה נדדת וכיתתת את רגליך בגלות?! וכי איזה תועלת השגת בכך?! מה ערך יש לכל עבודתך וסיגופיך, אם חש אתה עדיין הבדל בין לאזר'ל שלך ללאזר'ל של יחזקאל הבלן?!"... ולא נכנס רבי אלימלך לביתו, כי אם סב מיד על עקביו, פנה לאחור וחזר לערוך תקופת גלות נוספת ..
"וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (כב,יא) (תורת הפרשה)
יש לפרש על פי דברי רבותינו בתלמוד, "כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו" (סנהדרין צט:): וממילא יזכה לאחר אריכות ימים ושנים, ליהנות מתורתו ומצוותיו של אותו תלמיד. וזהו שאומר הכתוב: "וכהן כי יקנה נפש" - תלמיד חכם שקונה נפש, היינו שעושה נפשות לתורה וקונה אותם לעצמו ומכניסם תחת כנפי השכינה, הרי הם "קנין כספו" - נחשבים הם שלו ממש כאילו קנה אותם בכסף, ואזי "הוא יאכל בו" – לאחר אריכות ימים, יזכה אותו תלמיד חכם לאכול וליהנות ביום שכולו טוב וביום שכולו ארוך. ממצוותיו של אותו תלמיד,
"ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם" (כב,לא) (תורת הפרשה)
כתב ה"ישמח ישראל": טעם שהכתוב כפל הדברים "ושמרתם ועשיתם", לרמוז לדברי רבותינו (אבות ד,ב): "שכר מצוה – מצוה", דהיינו מי שעושה מצוה, הקדוש ברוך הוא מזמין לו שיעשה מצוה אחרת, כדי לקבל עוד שכר בעולם הבא. וזהו שאומר הכתוב. – "ושמרתם מצוותי" – אם אתם משמרים לעשות את מצוותי, אזי "ועשיתם אותם" תזכו לעשות עוד מצוות אחרות, ואני ה' נאמן ליתן שכר .
ונקדשתי בתוך בני ישראל (כ"ב ל"ב) (סיפורי צדיקים גליון ל''ז) הרה"ק רבי משה ליב מסאסוב זיע"א, היה רגיל לומר בוא וראה כמה יקר כל אדם מישראל, שכן תשעה גאוני עולם בעלי תריסין אי אתה יכול לעשות מהם "מניין" לתפילה, לקדיש ולקדושה,ולברכו, ואילו עשרה יהודים עמי הארצות פשוטים, מצטרפים ל"מניין" לכל דבר שבקדושה. ונקדשתי בתוך בני ישראל (כ"ב ל"ב) (סיפורי צדיקים גליון ל''ז) מסופר: כאשר ביקש ניקולאי הצאר הרוסי להפריע לבני ישראל לקיים את דתם, ולגזור עליהם גזירות ה"השכלה", נסעו לפטרבורג הבירה גדולי התורה ברוסיה ובראשם הרה"ק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש "הצמח צדק" זיע"א והגה"ק רבי יצחק מוואלוז'ין זיע"א כדי להעביר את רוע הגזירה. כשהגיעו לפטרבורג השמיע שמה ה"צמח צדק" דברים קשים בתקיפות יתירה, עד כי התרו בו ראשי המלוכה שייענש על כך, אבל הרבי לא נרתע. שאל אותו רבי יצחק מוואלוז'ין איך יהין מר להכניס עצמו בסכנה? והרי יאבד בזה את חלקו לעולם הבא. השיב לו הרבי, אם לא יהיה לכלל ישראל עולם הזה, מה צורך לי בעולם הבא של הקב"ה, ועוד, התורה אומרת "ונקדשתי" וקידוש השם אין לו שיעור. "לעני ולגר תעזוב אותם" מסופר על הרב דוד הלוי סגל הידוע בכינויו הט"ז (היה אחד מגדול הפוסקים האשכנזים) שהחליט לעשות תיקון לעם ישראל וגזר על עצמו גלות. הוא הסתובב בערים ובכפרים שאף אחד לא יכיר אותו וחי מפרוטות לפרנסתו. והנה יום אחד, פגש אותו אחד מתלמידיו שהתגלגל גם הוא לאותו הישוב. התלמיד קרא לו בהתלהבות: "רבי ומורי!" השתיק אותו הט"ז מיד וביקש שלא יחשוף את זהותו ברבים... והנה באותו הישוב חיפשו "מנקר" (תפקידו לאחר השחיטה להוציא את גיד הנשה והחלב מן הבהמה שנשחטה) הוא ניגש והציע את עצמו לעבודה. הוא התקבל והדבר אפשר לו להמשיך וללמוד תורה במקביל, בשאר שעות היום. בנוסף שמח על כך שלא נאלץ לחשוף ברבים את זהותו ובכך יבוא עם ישראל לתיקונו. לא פעם שהשוחטים היו מלבטים לגבי הבהמה השחוטה האם היא כשרה או טרפה הם פנו לרב הקהילה ומכיוון שלא היה בקיא מספיק בהלכות שחיטה העדיף ללכת ל"חומרה". לא פעם התמרמרו השוחטים עקב האובדן וההפסד שנגרם להם מכך. פעם אחת עלה ספק לגבי בהמה הביאו השוחטים את הבהמה לט"ז ושאלו דעתו לגבי הספק והוא התיר על פי רמב"ם מפורש ופסק: שהבהמה כשרה למהדרין. שמחו השוחטים ומאז החליטו כי בכל ספק שיעלה, הוא יפסוק להם. יום אחד התברר לרב הקהילה שהשוחטים שזמן רב שלא הביאו בהמות בפניו, נעזרים בתלמיד חכם והוא פוסק להם. כנהוג בכל מקרה של פגיעה בכבודו של הרב היה הפוגע מנודה ומוחרם למען ייראו ויראו. הט"ז נענש והוכנס לבידוד במשך שלושה ימים (רביעי עד שישי). שמח הט"ז על הגזירה שנגזרה עליו ועל הביזיון שספג הרי זה תכלית התיקון שקיבל על עצמו... והנה הגיעה ילדה ענייה עם עוף בידה אל הרב שיפסוק לגביו. הסתכל הרב ופסק לה- "תגידי לאימא שהעוף טרף!". הילדה פרצה בבכי היא חיכתה שבועיים שאמה תבשל עוף בערב שבת וחלמה לטעום ממנו... לקחה הילדה כשהיא ממררת בבכי. ובדרך הבחינה בחדר שבו יושב "המנקר המנודה" עליו שמעה מהילדים בשכונה. היא נכנסה פנימה לראותו כשדמעות בפניה, שם לב הט"ז לעוני שבבגדיה ולעוף שבידה, לקח את העוף הסתכל עליו, פנה לילדה ואמר לה: "לכי לרב ואמרי לו שיעיין בספר "טורי זהב" שם ימצא שהעוף כשר. הילדה רצה עם העוף אל הרב ואמרה לו את שאמר לה "המנקר" הרב בדק, הבין שטעה ופסק: "העוף כשר למהדרין!". איך שהילדה יצאה הבין הרב כי "המנודה הינו תלמיד חכם והלך לבקש ממנו סליחה ומחילה. לא נותרה לט"ז ברירה והוא סיפר כי הוא הט"ז בעצמו ובכבודו. לשאלת תלמידו מדוע חשף את זהותו וביטל את תכניתו לעשיית תיקון לכלל ישראל? השיב הט"ז: הגעתי למסקנה כי לא שווה כל עבודת השם בהסתר וצנעה מול דמעותיה של ילדה קטנה.... מן הסיפור הזה ניתן לראות מה היה מוכן הט"ז להקריב מכלל עם ישראל רק כדי למנוע דמעותיה של ילדה קטנה שלא באשמתו... קיום מצווה לשם שמים (וקראת לשבת עונג) התורה מצווה בפרשתנו: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" מחבב היה רבי הגאון אליהו מווילנא מצווה זו של ארבעת המינים מדי שנה באים היו לביתו סוחרי ווילנא ומביאים לפניו ממבחר אתרוגיהם והגאון היה בוחר בעבורו את זה הנראה לו היפה ביותר. פעם אחת הביא אחד הסוחרים לפני הגאון אתרוג מהודר ביופיו. שמח הגאון באתרוג וביקש לשלם עבורו את מלא מחירו. "איני מבקש ממון עבור האתרוג" - אמר הסוחר - "מבקש אני את שכר מצוות ארבעת המינים שיקיים רבינו בחג זה"... "מסכים אני לתנאי זה" - השיב הגאון - "אני אקח את האתרוג ולך יהיה שכר המצווה שאקיים באתרוג זה". באותה שנה ראו באי ביתו כי הגאון שמח שמחה גדולה יתירה באתרוגו המהודר. לתמיהתם הסכים הגאון לבאר: כל ימי משתוקק אני לקיים את מאמר חז"ל: "הוו שמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" אדם צריך לעבוד את ה' ללא קבלת כל שכר על מעשיו אולם תמיד יש לאדם את שכר המצווה שקיים... השנה באה הזדמנות לידי שמקיים אני מצווה ואין אני מקבל את שכרה. אשרי שזכית לכך! על כך שמח אני שמחה גדולה!... "פרי עץ הדר" (הרב ברונשטיין שליט''א) סיפור על רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זצ"ל : עני מרוד היה רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב והפרנסה לא הייתה מצויה בביתו. שנה אחת בערב חג הסוכות לא נמצא בידו כסף לקניית אתרוג. מה עשה? תפילין מהודרות היה לו בביתו ירושה מאביו הגדול המגיד מדרוהוביץ מכר רבי יחיאל את התפילין ובכסף שקיבל תמורתן קנה אתרוג מהודר. שמח וטוב לב חזר רבי יחיאל מיכל לביתו. "מדוע אתה כל כך שמח"? שאלה אשתו "והרי בבית אין פת לחם"?!. ראי נא - הראה לה רבי יחיאל מיכל את האתרוג המהודר - "בגלל האתרוג הנפלא שזימן לי ה' אני כה שמח". "ומנין לקחת כסף לקנות אתרוג כה נאה"? שאלה אשתו. מכרתי את התפילין שירשתי מאבי ובכסף רכשתי את האתרוג. מה???- שאלה אשתו - מכרת את התפילין??? בשביל אתרוג??? בתנועה מהירה חטפה אשתו את האתרוג נשכה בכעסה את הפיטם וזרקה את האתרוג על הארץ. התבונן רבי יחיאל מיכל באתרוג הפסול המתגולל על הארץ...וכן חשב בליבו: תפילין כבר אין לי וגם אתרוג אין לי מה רוצה היצר הרע ממני? שאכעס? לא ולא! לא אסכים שיכשיל אותי במידת הכעס... באותו לילה נגלה לרבי יחיאל מיכל אביו בחלומו ואמר לו: "דע לך בני שכאשר מכרת את התפילין המהודרות כדי לקנות אתרוג עשה מעשה זה רעש גדול בשמיים. אולם כאשר כבשת את כעסך עורר הדבר רעש רב יותר"... מעומר שעורים לעומר חיטים – מפסח לשבועות (הרב יוסף זילברפרב שליט''א) בימים אלה בהם ארובות השמים נפתחים, מורידים הם שפע של קדושה וטהרה, וצריך לנצל את הזמן היקר להיטהר ולהתקדש לקראת היום הגדול של "מתן תורה". "וספרתם לכם" – לכם, לעצמכם. כל אחד צריך לספור ספירת העומר לעצמו – כפי מה שהוא, "אחד היה אברהם", עיקר התקרבותו של אברהם אבינו לבורא עולם הייתה כיון שחשב תמיד שהוא רק אחד בעולם ולא הסתכל על שום מונע ומעכב, ולכן נאמר "לכם" – כל אחד והספירה שלו בחיים, מה שנכון ומתאים בשבילו, לא תמיד מתאים ונכון בשבילי. "המתנה". בחיים יש "המתן", לא תמיד אפשר לקבל הכול מיד. כדי לקבל מתנות מהקדוש ברוך הוא צריך להכין כלים, וכלים מכינים על ידי כיסופים והשתוקקות והרבה תפילות, ורק כך מגיעים לדבקות בה'. יעקב אבינו חיכה 7 שנים ללאה ועבד 7 שנים לרחל כי הוא ידע כמה צריך לעבוד כדי להיות ראוי להקים בית של תורה וקדושה, בית שממנו עתיד לקום עם שלם. סופרים 49 ימים וביום ה – 50 מקבלים את התורה – אומרים לנו "המתן". "אהבת ישראל". ידוע שלכל יהודי יש אות בספר התורה, ואם נפסול יהודי אחד בלבד, נפסיד אות אחת ואז הספר כולו יהיה פסול ח"ו, ואיך נוכל לקבל כך את התורה בכך השבועות?! השמחה הכי גדולה היא שמחה של "בין אדם לחברו", כשאדם מחפש את הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד, הוא מתקרב אל הבורא והוא נמצא כל הזמן בתוך "הטוב". "תקוה והתחזקות". רבי עקיבא התחיל ללמוד בגיל 40 ובגיל 64 התחיל שוב לאחר שאלפי תלמידיו מתו והוא נשאר עם חמשה תלמידים בלבד. להתחיל מחדש – אף פעם לא מאוחר מדי. גם באופן הספירה יש חיזוק. היה הגיוני לספור הפוך – ביום הראשון 49 ימים והולכים ופוחתים כך שביום האחרון היינו סופרים רק יום אחד שנותר עד קבלת התורה, אך עלינו לראות את ה"יש" ולא את ה"אין" – לראות מה עשינו ולא מה שנשאר לעשות. המספר הולך וגדל מעיד על ההשתוקקות שלנו שהולכת וגדלה כמו בהדלקת נרות חנוכה. "היום יום". היום הוא יום וחובה לנצלו עד תום ואין רשות לדחות את היום ליום שלמחרת. אדם נוטה לדחות עבודת ה' מהיום למחר כיון שמדמה לעצמו שהיום הנוכחי אינו מסוגל לעבודת הבורא מרוב עיכוביו, טרדותיו שיש לו בזה היום, וכך עלול הוא לאבד חלילה ימים רבים ויקרים. מצות ספירת העומר מחדדת את הידיעה שכל יום ויום מנוי וספור הוא וצריך למלא בו את חובת היום, לחדור את המחיצה ולהגיע אל הטוב – "היום הזה אנכי מצווך", "אשר אנכי מצווך היום", "היום אם בקולו תשמעו". כל אלו מרמזין לו לאדם שמול עיניו ומחשבתו צריך להיות מיוצג רק "אותו היום", זה היום שעומד בו בדוקא ולא יום המחרת. "ספירת העומר של החיים". כל חיינו הם ספירת העומר – מעומר שעורים – מאכל בהמה לעומר חיטים – מאכל אדם, עבודת חיים שאינה נגמרת, עבודה של זיכוך והתקדשות. העולם הזה הוא פרוזדור שמוליך לטרקלין, אוי לאדם שאינו מכיר את הטרקלין ואינו יודע מה עושים במסדרון וכל חייו עוברים עליו בשיממון, גם אם מיום אחד של הספירה ליום הבא הכל נעלם, הרי אותם רגעים את שבהם זכינו להרגיש את הזיכוך נחשבים ונזקפים לזכותנו לנצח נצחים. "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו". כשעומדים באחדות ובאהבת חברים זו בחינה של קבלת התורה, ודיינו רק לעמוד לפני הר סיני כאיש אחד בלב אחד, וממילא כבר נזכה לקבל את התורה בשלימות. וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם (כב,ט) (אברהם לוי) מי שמחובר ל... הולך על כל הקופה! למה אתה מחובר? על פסוק זה כותב המדרש: רבי מאיר אומר... אף המצוות... אנו חייבים להישמר בהם, שנאמר 'ושמרו את משמרתי', עשו משמרת למשמרתי. פירוש: הוסיפו על מצוות התורה עוד סייגים וגבולות, כדי שבאמצעותם יִשַׁמְרוּ המצוות והסייגים הכתובים בתורה (מכילתא). משום כך הוסיפו לנו חכמנו ז"ל הרבה מצוות והנהגות אשר הם בבחינת "גַדֵר נוסף", ובזכות זה יש לאדם היהודי הגנה נוספת. משום שגם אם חלילה הוא יכשל וייפול, אזי הוא ייפול "בגדר ובתוספת" - אך לא יכשל בדבר האסור מהתורה. משל לאדם שגר בסביבה שמצויות בה חיות טורפות והסכנה שם רבה. אדם זה לא מסתפק בגדר אחת שתחצוץ בינו לבין החיות המסוכנות, אלא הוא מקיף את עצמו בגדר נוספת. כדי שאם חלילה הוא יתבלבל ויעבור גדר אחת, עדין הוא יהיה מוגן על ידי הגדר השנייה. הנמשל: האדם מוקף בסכנות רוחניות רבות, והוא עלול בקלות לעשות פעולה הגורמת לנשמה נזק והרס ומוות רוחני. משום כך בורא עולם נתן לאדם מצוות וסייגים המשמשים עבורנו "תמרורי דרך", ובאמצעותן הוא יודע מהי פעולה נכונה הגורמת לבורא נחת רוח, ומהי פעולה הפועלת את ההפך. אך מחמת שעדין העסק רגיש - שהרי יתכן ויצר הרע יַטְעֵה את האדם ויבלבל לו את התמרורים ויכשיל אותו בדבר עבירה, משום כך באו חכמנו ז"ל והוסיפו לנו עוד מצוות וסייגים - המהווים עבורנו מערכת תמרורים נוספת, ועל ידי זה ההגנה הרוחנית שלנו מתחזקת. משום שגם אם האדם יכשל במערכת התמרורים שמקיפה אותו (מצוות דרבנן), עדין הוא יהיה מוגן על ידי מערכת תמרורים נוספת (מצוות התורה), וממילא לא יגיע לנשמתו הרס ונזק ומוות רוחני. ואם יבוא אדם ויטען: מי אמר שבורא עולם מחבב את "כל" המצוות שהוסיפו לנו גדולי ישראל? אולי יש בחלק ממצוותיהם גוזמה או דבר שאין להם בסיס וטעם בשכל הגשמי - ומדוע שלא אפקפק על דבריהם ואצעד לפי שִׁכְלִי הבהיר הסובר אחרת? התשובה לאותו יהודי נמצאת בגמרא (ע"ז לה.) שכותבת כך: אמרה כנסת ישראל [השכינה הקדושה] לפני הקדוש ברוך הוא. ריבונו של עולם! עַרֵבִים עלי דברי דודיך, יותר מיינה של תורה. פירוש: אומרת השכינה הקדושה, אהובים עלי התקנות והגזרות שחכמי ישראל חוקקו וציוו ברוחב דעתם, יותר מהמצוות שהבורא בעצמו חקק בתורה (ר' עובדיה מברטנורא ע"ז ב' ה'). וגם אם יש מצוות דרבנן שלא נראים לאדם - אין לו רשות להרהר על דבריהם, בדיוק כמו שאין לו רשות להרהר אחר אף מצווה מהתורה. משום שכך גזר בורא עולם על האדם היהודי, שהוא חייב לכופף את דעתו לדעת חכמי ישראל, בין אם הוא מבין את דבריהם, ובין אם הוא חושב אחרת מהם (תורה תמימה הערות שיה"ש פרק א הערה כ). זו הסיבה למסירות נפשו של העם היהודי במשך אלפי שנים על כל מצווה ותקנה והנהגה שציוו חכמנו - מבלי לסטות מדבריהם ימין ושמאל, כפי שראינו בתקופת השואה שיהודים אגרו במסירות נפש את מנת המרגרינה שקיבלו - ואף החליפו את חתיכת הלחם וקליפות התפוחי אדמה שהגישו להם - בעד עוד חתיכת מרגרינה, כדי שיהיה להם אפשרות בחנוכה להדליק בשמן של המרגרינה חנוכייה מאולתרת, ולקיים את מצוות חכמנו ז"ל כהלכתה. וכאן המקום לציין נקודה מאוד מעניינת: "כל אדם מהדר ומחזר אחר השלמות באותו דבר שהוא מחובר אליו", בין בגשמיות - ובין ברוחניות. ואם יש דבר שהאדם אינו מחזר בו אחר השלמות, סימן שחסר לו את ההערצה והחיבור המושלם לאותו דבר. רוצים דוגמאות מחיי היום יום? יש אדם שמחובר אל רכבו בכל לבבו ונפשו ומאודו. הוא משקיע ברכב מהונו ואונו, הוא מקלח אותו בכל הזדמנות עם סבון ווקס ומלביש לו עניבה ומפזר בתוכו בושם ומקשט את הרכב בנורות led וכל מיני בובות ועציצים וקשקושים, הוא מתקין ברכב כיסא משוכלל לא פחות מהכיסא של שלמה המלך - וכן מערכת סטריאו מסועפת שלא מביישת אף אולם שמחות בעוצמת הדציבלים שהיא מסוגלת להפיק, בנוסף לכל זה ידידנו מקפיד לחנוֹת את הרכב בחניה המוגנת במצלמה במעגל סגור - ולכבוד כל ציוץ הבוקע מהחלון הוא מזנק החוצה ובודק אם הכול בסדר עם הבן שלו, סליחה! עם הרכב שלו. יש אנשים שמחוברים למערכות סטריאו (אודיופילים). הם משקיעים את כל נשמתם ונשימתם בנושא זה ובודקים כל הזמן בחרדת קודש את איכות הצליל וניקיונו - שחלילה לא ייפגם מחמת שינויים אקוסטיים או שחיקה של הציוד... הם קונים מגברים אגדיים עם חיבורי Balanced ושולחים אותם לחדר ניתוח פרטי (מעבדה מיוחדת) ומחליפים במכשיר את הקבַלים (Capacitors) או המנורה (שפופרת) - בהתאם לטעם והגוון שמתחבר יותר לאוזנם... אנשים אלו מקפידים שלא לשנות את הריהוט והשטיחים שבחדר כדי לא לגרום שינוי בזרימת הצליל והתהודה האקוסטית, ולמרות הכול נפשם לעולם לא שקטה וכל הזמן הם מחפשים לשדרג את המערכת המושלמת כדי להשיג עוד איזה רמה של איכות והם עסוקים בכך תדיר, ואל דאגה! יש להם תורה שלימה וטריליון אופציות להתעסק בהם כל הזמן. סוגי כבלים, רמת סיכוך, סוג המַחְבָּר שמולחם לכבל, הציפוי שלו, תוספת בטריות על הכבל, מייצבי ומסנני מתח להשקטת רחש החשמל (Power line Conditioner), חיבור בשיטת Bi-amp אוFull-range, מיקום הרמקולים וכיוון הזווית שלהם וכו'. יש אנשים שמחוברים למחשב... לביזנס... לאופנה... לאוכל... לכבוד... זה ממש החיים שלהם, והם הולכים בנושא הזה על כל הקופה, ומי שלא נוהג כמותם, יש לכך רק סיבה אחת: כנראה שהאדם הזה לא מחובר "עד הסוף" לאותו נושא גשמי כמותם. אך אם הוא היה מחובר לאותו נושא בשלמות והנושא הזה היה יקר וחשוב בעיניו, גם הוא לא היה מתפשר ולא מוותר על אף "הידור" באותו תחום. להבדיל בין הקודש ובין החול, הנקודה הזו שייכת גם בעבודת ה'! אדם שמחובר בכל נפשו למִצוות - ולמי שציווה עליהם, המצוות יקרות בעיניו והוא מתאמץ לקיים בהם כל הידור, ואין הוא מזניח מהם אף פירור. ולא רק שהוא לא רואה בכך עול, הוא גם רווה מזה נחת. ניקח לדוגמא את מצוות תפילין. יש יהודים המשקיעים במצווה זו כוחות עצומים וכספים מרובים וממתינים תקופה ארוכה עד שהם זוכים להגשים את חלומם הקדוש ולקבל לידיהם את התפילין עם ההידורים שהם מבקשים, ואלו שמתאמצים על תפילין עם חומרות האר"י - הפרויקט שלהם כפול. (צריך לכתוב קודם את התפילין של ראש ולהכניס לבית ולצבוע - ורק אחרי זה לכתוב של יד... להקפיד שהתפילין של רש"י יהיו גדולים מעט משל ר"ת... צריך למצוא בתים קטנים וסופר שכותב קטן ויפה, וכמו כן הסופר אמור להיות עם ידע נוסף ועליו להקפיד על עוד הלכות ועניינים בכתיבה ובצורת האותיות וכו'). אך, למרות כל הטרחה והיגיעה הארוכה, כאשר אותם יהודים קדושים זוכים סוף סוף לקבל את התפילין מהסופר ולהניח אותן, לא רק שהם לא מייללים על הטרחה שעברה עליהם, הם גם קורנים מאושר ומתמוגגים מנחת של קדושה בכל רגע שהם אוחזים בתפילין, והם חשים אל התפילין חיבה - לא פחות מהחיבה שחש האדם לבנו! אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו, ואשרי האדם המחובר לבוראו ברמה גבוהה כזו. לא רק שהוא לא מחפש את המינימום, אלא הוא עוד מחזר אחר המושלם והמהודר ביותר בעבודת ה' - תוך כדי התבטלות מלאה לתורה ולמצוותיה ולהנהגות וההידורים שהוסיפו לנו חכמי ישראל מבלי להשמיט אף פרט מדבריהם, ואין ספק שישולם לו על כך שכר מלא בעולם האמת, כפי שאנו אומרים בכל יום בתפילה בברכת ברוך שאמר "ברוך משלם שכר טוב ליראיו". פירוש: לא רק על קיום המצווה האדם מקבל שכר בעולם הבא, אלא גם על גודל יראת השמים שיש לאדם והרגש שהוא מפתח בעבודת ה', גם על זה הבורא משלם. ולא סתם "שכר", אלא "שכר טוב", שכר מיוחד השמור אך ורק למי שבמדרגה הזו, יהי חלקנו מחלקם. בטרם נמשיך, נצהיר: כל יהודי שעובד את ה' - ה' מחבב אותו אפילו אם הוא עושה שגיאות ועבודת ה' שלו רעועה קטועה ודלה וחסרה ולא מושלמת, וכפי שנאמר "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" (שיה"ש ב' ד') ודרשו חכמנו "ודילוגו עלי אהבה" (שיה"ש רבה פרשה ב'), שאפילו עם כל הדילוגים והחיסורים של האדם בעבודת ה' - עבודתו אהובה ורצויה, כיוון שכוונתו של האדם לטובה (עיין תורה תמימה הערות שיה"ש פרק ב הערה נו). התופעה מצויה בעיקר אצל אותם יהודים יקרים המתקרבים אל התורה והמצוות והם בתחילת דרכם, שפעמים מחמת חוסר ידיעה שיש להם במצוות הם מחסירים בעבודת ה' או שעושים אותה שלא כהוגן, כמו כן פעמים שהם עושים רק חלק מהמצוות מחמת שהם לא מצליחים להתמודד בבת אחת עם המעבר החד בסגנון החיים - והם עושים זאת בהדרגה. למרות כל זאת, כיון שכוונתם של אותם יהודים לטובה, בורא עולם מחבב אותם עד מאוד ושמח בהם "ואוהב את עבודתם הקדושה" והם יקבלו שכר מלא על "הלב הרחב שהשקיעו" למען ה', גם בקטגוריה של "ברוך משלם שכר טוב ליראיו", ירבו כמותם בישראל... ולא עליהם מכוונים הדברים הבאים, לא באופן ישיר ולא באופן עקיף. עד כאן ההקדמה, כעת נחזור להמשך המאמר. מצד שני, יש אנשים שנוהגים בדיוק ההפך. לא רק שהם לא מחפשים את ההידור והשלמות בעבודת ה', אלא גם מהבסיס הם חותכים ומצנזרים ומשמיטים את כל מה שלא מובן להם בשכלם הגשמי. את מה שלא נראה להם הם מתעלמים ממנו במצח נחושה - ולדעתם אין טעם לקיימו. אנשים אלו בטוחים בעצמם ובשכרם בעולם הבא, והם אינם יודעים שעליהם נאמר "מומר לדבר אחד הרי הוא מומר לכל התורה כולה" (חולין ה' ע"א) ואכמ"ל, אלא גם בלי "המעלה" הזו, הם עתידים לגלות בעולם העליון "הפתעה" לא נעימה. מדוע? התשובה נמצאת בגמרא שאומרת כך: לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה, ומכריז: "מי שעסק בתורה, יבוא ויטול שכרו"... מיד מתקבצים ובאים מלכות רומי... אומר להם הקדוש ברוך הוא: בזכות מה מגיע לכם שכר, וכי עסקתם בתורה? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, ייסדנו שווקים, עשינו מרחצאות... והכל לא עשינו אלא לכבוד עם ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: שוטים שבעולם! כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם... אחרי מלכות רומי באה מלכות פרס ומבקשת שכר... אומר להם הקדוש ברוך הוא: בזכות מה מגיע לכם שכר, וכי עסקתם בתורה? אומרים לפניו: ריבונו של עולם, עשינו גשרים וכבשנו כְּרַכִים ונלחמנו עם האויבים... והכול לא עשינו אלא בשביל עם ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אומר להם הקדוש ברוך הוא: כל מה שעשיתם - לצורך עצמכם עשיתם... וכך אומר ה' לכל אומה ואומה ודוחה את כולם מלקבל שכר, ונותן שכר רק לעם ישראל (ע"ז ב ע"ב). עד כאן הגמרא המפורסמת, ועליה שואלים רבותינו שאלה: מה איכפת לבורא עולם אם הגויים פיתחו את העולם בשביל עצמם - או בשביל עם ישראל? סוף סוף הגויים מיצו את תפקידם ושליחותם בעולם ופיתחו וקידמו בו את ענייני הגשמיות - ועל ידי זה התאפשר לעם ישראל לעסוק בתורה. האם זה לא מספיק כדי לזכות את הגויים בניקוד גבוה ולתת להם בגין כך שכר מושלם? ועונים חכמנו את התשובה הבאה, תשובה שהיא יסוד חשוב וחשבון עמוק ונוקב שחייב כל יהודי לדעת: בעולם הבא בורא עולם לא משלם שכר על "המעשים", אלא על "הכוונה שמסתתרת מתחת למעשים". ומחמת שאומות העולם לא התכוונו במעשיהם לְמַמֵש את שליחותם וייעודם בעולם ולעשות את רצון ה' - אלא כל מעשיהם נבעו מחמת קידום אישי ונוחות וסיבות חיצוניות, לכן אין על מה לתת להם שכר. ואת החשבון הסודי הזה יצר הרע מסתיר מהאדם היהודי! יצר הרע לא מוכן שהאדם יבצע 'כל מצוה' שמופיעה בתורה או בדברי רבותינו, הוא משכנע את האדם לקיים רק את המצוות שהוא מבין את הטעם וההיגיון שבהם - ומבקש ממנו להתעלם מכל השאר, והוא לא מגלה לאדם שעל ידי זה הוא מנטרל את עצמו מכל השכר בעולם הבא, מחמת שמתברר שכל מעשיו היו מונעים "משיכלו הגשמי" - ולא "מציווי הבורא". לא חבל? מחמת החשבון הזה צריך האדם לשדר לעצמו כל הזמן - שכל מצוה שהוא עושה, בין אם הוא מבין את טעמה ובין אם לא, הוא מתכוין בעשיית המצוה לעשות נחת רוח לה' ולקיים את רצונו ופקודתו התורנית, והוא כלל לא עושה את הפעולה בגלל הבנתו השכלית שכך צריך לנהוג. לדוגמא: הוא לא גונב ומרמה בעבודה, לא בגלל שהשכל שלו סובר שזה לא מוסרי, אלא מחמת שכך ציווה הבורא בתורה. הוא מכבד את אביו ואמו - לא בגלל שלא נעים לו מהם אחרי כל ההשקעה שהשקיעו בו, אלא מחמת שהבורא חייב אותו לכבדם. כך צריך לחשוב לפני עשיית כל מצווה. נ.ב. נפסק בהלכה (שו"ע או"ח ס' ד') שמצוות צריכות כוונה לפני עשייתן - ויש דעות שזה גם במצוות דרבנן, ומטעם זה נהגו הרבה צדיקים לומר לפני כל מצווה שעושים "הריני בא לקיים מצווה פלונית כדי לעשות נחת רוח לבורא..." כדי לגלות דעת ולהראות בשטח שהמעשה שהם עושים נובע מחמת הרצון לקיים את המצווה ולא מפני ההיגיון והשכל הגשמי המחייב לעשות כך. (עיין כף החיים - סופר, סימן ס סעיף ד אות י - י"א. וכל המחלוקת זה על נוסח "לשם יחוד" מחמת שלא כל אדם מבינו, ואכמ"ל)].מי שמאמץ את הגישה הזו ומבין את צורת החשיבה הזו, יצר הרע לעולם לא יוכל להזיז ולהסיט אותו בעבודת ה', והוא לא יוותר על אף מצוה - גם אם הוא לא יזכה להבין את עומק ההיגיון שבה. שהרי הוא רגיל לעשות את המצוות מחמת שה' אמר, ולא בגלל שהוא מבין. מה דעתכם לאמץ את הגישה הזו ולהתחיל לחשוב כך לפני עשיית כל מצווה? לפחות פעם ביום? וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו (כב', כט'( (מתוק מדבש, גיליון 28. הרב ברוך בוקרה שליט"א) במושב "שורש" ישנו בית הארחה ידוע ומפורסם, יום אחד היה חסר יהודי אחד למניין לתפילת מנחה, יצא משגיח הכשרות המקומי וראה יהודי שמסתובב, פנה אליו וביקש 'אולי תוכל להשלים לנו מניין' 'מה זה מניין'? 'מניין זה עשרה אנשים יהודים שמתכנסים ורק אז אפשר לומר קדיש וקדושה' 'אין בעיה, בשמחה' נכנס היהודי, קיבל כיפה וישב, לאחר כמה דקות הגיע יהודי נוסף ונכנס, פנה המארגן ליהודי הראשון ואמר שהוא מבחינתו משוחרר אם הוא ממהר, ואכן היהודי קם והלך. חלפו מספר שנים, והנה לילה אחד חולם אותו משגיח חלום, ובחלום הוא רואה את אותו יהודי כשכולו קורן מאושר 'אתה זוכר אותי'? 'אני היהודי שאז הגעתי להשלים לכם מניין, אתה לא יודע כמה שכר ונחת אני מקבל רק על זה שהסכמתי להשלים לכם מניין, יש לי בקשה אחת ממך: תראה, אני עשיתי המון עבירות בחיים שלי, וכאן בעולם האמת אני מאוד סובל מכך, אבל בזכות אותה מצווה שזיכית אותי נתנו לי רשות להתגלות אליך ולבקש ממך, יש לי בן יחיד, לך אליו ותנסה לדבר על ליבו שיקרא קדיש לעילוי נשמתי, זה יכול מאוד לעזור לי...' 'איך אדע מי זה? היכן הוא גר? ובכלל איך הוא יאמין לי? נתן המנוח ליהודי בחלום את הכתובת וצייד אותו בפרט אישי שלא היה ידוע לאיש. ואכן, המשגיח קם בבוקר כולו נפעם מעוצמת החלום, והחליט ללכת ולזכות את הנפטר, חיפש ומצא את הכתובת, ניגש לבן וסיפר לו על ההתגלות של אביו אליו, בתחילה הבן היה מאוד ספקן ולא האמין, אך לאחר ששמע על הפרט האישי שרק הוא ואביו ידעו אותו, הבין כי אמת הדבר ואכן קיבל עצמו והחל לפקוד את בית הכנסת, להתפלל ולומר קדיש. לימים התגלה הנפטר שוב למשגיח והודה לו על ההשתדלות שעשה עבורו. וזהו 'לרצונכם תזבחו' תראו כמה שכר מגיע ליהודי רק על רצון להשלים מניין. ואם כן, מהו שכרו של זה שמתפלל בדבקות ובהתמדה שלוש פעמים ביום? מהו השכר של זה שקובע עיתים לתורה? של אותה אשה שמקבלת על עצמה צניעות או ברכות בכוונה? אין לנו הבנה כלל. ”ונקדשתי בתוך בני ישראל“ (כב, לב( (סוף מעשה במחשבה תחילה, גליון 76) באחד הימים נסע הגאון רבי פנחס אפשטיין זצ“ל, ראב“ד ה“עדה החרדית“, לביקורת פתע במפעל ממתקים. טרם צאתו מהמקום ניגש אליו יהודי פשוט ממוצא רומני, בעל בית תמים, ולידו בתו וחתנו. ”רבי קדוש“, הפציר הפועל ברבי פנחס, ”בתי וחתני נשואים שנים מספר ולא זכו לזש“ק. יאציל להם הרבי ברכתו“. שאל הרב את הבת: את שומרת מצוות? ”כן רבי“, השתנקה בבכי. ”אם ייוולד לכם בן“, הוסיף הרב אפשטיין לשאול, ”האם תתנו לי סנדקאות?“ ”בוודאי רבי“, ענו האשה ובעלה ואביה כאחד.בירכם הראב“ד בבן זכר לתקופת השנה והלך לו. לאחר מספר חודשים באו לבשר לו שברכתו עשתה פרי והאשה עומדת בפני לידה. נענה הראב“ד למקורבו שליווהו למפעל ואמר לו: לפני שתלך לפרסם לכולם ש“מופת“ נעשה פה, דע לך! כשחזרתי לביתי ערכתי חשבון נפש: מפני מה פנה אלי דווקא הפועל? משום שהיה בטוח שצדיק אני. ועתה, שווה בנפשך שברכתי לא הייתה עוזרת, הרי היה כאן חילול ה‘... מיד בשובי לביתי נטלתי ספר תהלים והרטבתיו בדמעות רבות שייוושעו בני הזוג, וב“ה שנתקבלו התפילות ורק קידוש ה‘ יש כאן... "לא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" )כב, לב( (אהבת חיים) בערב יום הכיפורים ישנו מנהג לעשות כפרות כדי שנתעורר ונפחד לקראת היום הגדול והנורא. ברגע שרואים שהתרנגול עובר ארבע מתות בית דין סקילה, שריפה, הרג וחנק. וע"י כך נתעורר בתשובה על כל העברות ובמיוחד על עברות מחיבות מיתה כי יום כיפור הוא יום של יראה ופחד. מעשה נורא על עניין ארבע מיתות בית דין פעם אחת היה ליצן אחד ותמיד היה מתלוצץ ומצחק את הבריות ומזה היה מתפרנס. במוצאי שבת ט"ו התרנ"ו לבריאת העולם קרא עשיר אחד ספרדי לליצן לבוא אליו לביתו כדי לבלות הזמן בצחוק ובשמחה, וילך אליו, ויושב אותו העשיר ליד השולחן יחד עם כל בני ביתו, והתחיל להשתכר ולהצחיק אותם, והנה לקח חתיכת דג מטוגנת והתחיל לאכול אותה, ובתוך הדג הייתה עצם אחת וכאשר אכל את חתיכת הדג עמד העצם בגרונו ונחנק ומת. העשיר ובני ביתו פחדו לגלות על ידי מה מת הליצן הזה מכיוון שחששו שמא יעלילו עליהם ויאמרו הרגוהו, מה עשו? לידם בקומה השנייה היה גר רופא, לקחו את המת על שכמם בזמן חצות לילה והעמידוהו ליד דלתו של הרופא ודפקו על הדלת וברחו ועזבו את המת נשען ליד-הדלת. וכאשר פתח הרופא את הדלת וראה אותו חשב שהוא חי ושאל אותו מה הוא רוצה? ומפני שהיה חושך נכשל רגלו של הרופא ברגלו של המת ונתגלגל שניהם מהמדרגות למטה, מקול החבטה שהייתה, יצאו אשתו ובניו של הרופא לראות מה קרה וראו שהליצן מת והרופא חשב שעל ידו מת ומרוב הפחד לקחו על שכמו אל השוק והעמידו בקרן זווית אחת נשען על הכותל וברח, וממול אותו מקום היו עובדים יחד חייט אחד עם משרתו, ויצא המשרת לחוץ והנה רואה הוא לפניו בן אדם עומד בקרן-זווית וחשב שזה גנב נכנס חזרה אל החנות לקח משם מגהץ חם וצעק עליו שיסתלק ומשלא ענה לו זרק עליו את המגהץ, וייפול הליצן ארצה. ויאמר החיט למשרתו מה עשית הרגת נפש אחת מישראל, תכף לקחו את ההרוג והוליכו אותו מעט יותר למטה מהחנות והעמידוהו ליד כותל אחר וברחו על נפשם טרם שיבואו שומרי הלילה. והנה עבר שם שיכור אחד שהיה ידוע כשיכור המועד של כל העיר והיה בידו בקבוק מלא שכר, והשיכור חשב שזה חי צעק עליו ואמר לו גנב מה אתה רוצה כאן לך מפה, וחזר ואמר לו כדברים האלה פעם פעמים וראה שהוא לא זז משם זרק את הבקבוק על ראשו, באותו רגע עברו שם שומרי הלילה וראו איך שזרק עליו את הבקבוק. חשבו שהוא הרג אותו ותיכף אסרו את השיכור ואחר שבוע ימים יצא משפטו לתליה, חוק הממשלה היה באותו הזמן לפרסם במודעות שביום פלוני מוציאים להורג את פלוני באשמה פלונית. העשיר הנזכר עבר ברחוב וראה את המודעה תכף הלך לביתו ואמר לאשתו, את הרגת את הנפש ולא השיכור ואסור שבגללך יישפך דם נקי מישראל ולא יהיה לך חלק לעולם הבא, ולכן יותר טוב שתמסרי את עצמך על האמת ומיתתך תהיה כפרתך, ואם לא תמסרי את עצמך אני אמסור אותך. והנה שמעו השכנים ובאו אמרו לה גם כן כדברים האלה שאסור שבגללך ייהרג עוד נפש מישראל, וגם הרופא ראה את המודע הזו תכף שלח וקרא לאשתו ובניו ואמר להם אתם יודעים שאני הרגתי אותו, ולא השיכור ואפילו שהרגתי אותו שלא בכוונה סוף סוף אני שגרמתי למיתתו ולכן אני מוכרח למסור את עצמי ולאחר מותי יהיה לי חלק בא-לוקי ישראל . והנה נעשתה מהומה גדולה בבית הרופא כי בני ביתו לא רצו לתת לו ללכת למסור את עצמו, ובינתיים נעשו צעקות עד שנשמע הדבר לממשלה ולקחו את הרופא. וכאשר ראה החייט את הפרסום של הממשלה קרא למשרתו ואמר לו: הקדוש ברוך הוא ואני יודעים שאתה הרגת אותו על ידי המגהץ החם שנתת בו ואם היה בית דין קיים היית חייב מיתה על ידי משפט-הסנהדרין ולכן עליך למסור עצמך ועל ידי כך מיתתך תהיה כפרתך ולא תגרום מיתת אחרים ויישארו בניו של זה יתומים ואשתו אלמנה. בקיצור נאספו כולם במשפט הגדול וכולם הודו על האמת. האישה אמרה שנהרג על ידה בחניקה, והרופא אמר שנהרג על ידו על ידי גלגול שנתגלגלו והינו סקילה, ומשרת החייט אומר שנהרג על ידו על ידי שריפה והשיכור צעק ואמר שהוא הרג אותו על ידי הבקבוק ושבר את ראשו וכאשר ראו בבית המשפט הגדול את המעשה המשונה והפלא הזה הבינו שאף אחד לא הרג אותו אלא על ידי עוונותיו נעשו לו כל הדברים האלה ופטרו את כולם. למדים אנו מכאן שאף על פי שחרב בית המקדש וארבע מיתות בית דין בטלו, דין ארבע מיתות בידי שמים לא בטל. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה' (כב, לב-לג) (יקיר שרביט) המצווה התשיעית בספר המצוות לרמב"ם היא: "הציווי שנצטווינו על קדוש השם: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). ועניין מצווה זו, שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים. ושלא נירַא בכך מהֵזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע לו. אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט! ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה." (רמב"ם שם)
ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא לה' בכל מושבותיכם (כג,ג) בנקאי השבת אמרו עליו על ר' שמואל שטראוס זצ"ל שיהודי שמח וטוב לב היה, כי שמחה גדולה ונהרה אמתית לא ראו על פניו מעולם, כפי שראו באותה שבת מיוחדת לפני שנים רבות. ירא אלוקים מרבים היה ר' שמואל שכל חייו התאמץ לקיים את רצון קונו ולהרבות במצוות ובמעשים טובים. "חצר שטרויס" המפורסמת שבירושלים, נתרמה על ידו, כולל המבנים שבתוכה, לבקשתו של גאון המוסר רבי ישראל סלנט זצוק"ל. רבים שמעו על חצר זו, אך לא רבים יודעים, כי היום היא מכונה "מוסררה", לאחר שהערבים שכבשו את האזור כינוהו כך על שם בעלי המוסר שהתגוררו בו. כיצד נתרמה "חצר שטרויס", ומנין היה לר' שמואל שטראוס ממון כה רב? על כך שמענו מהמחנך הוותיק הרה"ג ר' משה טורק שליט"א נכדו של מורינו רבי יעקב רוזנהיים ז"ל שהיה חתנו של ר' שמואל. ר' שמואל התגורר בעיר קרלסרוה שבגרמניה. לפרנסתו עסק ר' שמואל בניהול בנק קטן שהקים עבורו חמיו העשיר לאחר נישואיו. במושגי אותם הזמנים, כדי לנהל בנק קטן היה צורך בשלושה דברים. רישיון מן הממשלה. קבלות רשמיות וחליפה בעלת שני כיסים לכל הפחות, כדי לשכן בהם את כספי הפיקדונות. ואכן, ר' שמואל ניהל את חליפתו ביד רמה. אנשים רבים סמכו עליו והפקידו בידיו את כל חסכונותיהם, והוא פרנס את משפחתו ברווח. בוקר אחד, יום שישי היה זה, לבש ר' שמואל את בגדי השבת לרגל שמחת ברית מילה שערך אחד מקרוביו, ולאחר ברית המילה עסק ר' שמואל בעסקיו במשך מספר שעות. עם לילה, בליל שבת קודש, ר' שמואל סיים את תפילת ליל שבת והחל לצעוד אל ביתו, כאשר לפתע הבחין כי כיס מעילו תפוח. לתדהמתו הרבה התברר לו, כי כל כספי הפיקדונות שהופקדו בידיו, הצרורים בחבל ובשקיק בד, נמצאים בכיס מעילו. בו ברגע, עצר ר' שמואל מהילוכו. עיניו רשפו, ליבו הלם ורקותיו פעמו בחוזקה. כל חייו עמדו על כף המאזניים. השלכת שקיק הבד, כמוה כהשלכת כל עתידו לנהר גועש. הוא כבר צפה בדמיונו את המוני הלקוחות – איכרים, סוחרים זעירים, אנשים שחסכו מפת לחמם כדי לרכוש תפילין לבנם יקירם, כולם עומדים בפתח ביתו וזועקים חמס. זעקות "גזלן", "גנב" ו"פושע" החלו להישמע במהרה, ותוך דקות מספר רוקן ההמון הזועם את תכולת ביתו, השליך אותו ואת משפחתו מדירתם ועשה בה שמות. אחוז בשרעפיו עמד ר' שמואל בטבורה של העיר, בפינת קרן רחוב הומה. הוא החליט את החלטת חייו, לעשות רצונו יתברך במסירות נפש. ידיו לא רעדו, בטנו לא צבתה, לבו פעם בקצב סדיר ורגוע, וארשת פניו שלווה הייתה, כאילו לוגם הוא כעת כוס חמין בהפסקת הצהריים, ר' שמואל ניער מעליו את מעילו, וצפה באדישות בצרור הכסף שנשמט מכיסו. ר' שמואל המשיך בהילוכו לעבר ביתו, ולא פנה להביט אף לא פעם אחת לעבר האוצר שברגע זה הופקר לגורלו. לבטח, לא יחלפו מספר דקות, וחייו של איזה גוי קרסלאוי ישתנו מן הקצה אל הקצה. נרות השבת ריצדו כתמיד, כאשר ר' שמואל נכנס אל ביתו כששמחה עצומה אופפת את כולו. חיוך רחב נמתח על פניו, ולאחר שאיחל לבני משפחתו "אגוטן שבת" לבבי, פצח ר' שמואל בשירת "שלום עליכם" שהדהדה על פני כל הרחוב. אותה שבת לא ויתר ר' שמואל על זמר או מנגינה יפה כל שהיא שעלו בזיכרונו. גולש היה ר' שמואל מ"חסדי ה' כי לא תמנו" ומזמר "אמת אתה הוא ראשון", משם המשיך לשורר "בגלל אבות תושיע בנים", חזר ל"חסדי ה'", סיים ב"קה ריבון עלם" וקינח במארש עליז. בני ביתו לא ידעו מאומה על שאירע ברחוב, אך מי הוא זה שרואה את ר' שמואל עליז ושמח ואינו מצטרף? וכך חלפה לה השבת על משפחת שטראוס בטוב ובנעימים. שלושה כוכבים קרלסואויים נצצו במרומים כאשר ר' שמואל אחז בהתרגשות את גביע הכסף, ובעוד טיפות יין זולגות במורד כף ידו הבדיל ר' שמואל בקול רם "המבדיל... בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה"..., כשבלבו הוא הודה לאלוקי ישראל על שנסך בו את תעצומות הנפש לבצע את רצונו לשמור על קדושת שבת המלכה, בלא כל חשבון. הנוכחים סיימו לנגב את אצבעותיהם טבולות היין בכיסי מכנסיהם, כסגולה לעשירות, ור' שמואל סימן להם לשבת על מקומותיהם, והחל לספר להם את אשר אירע עמו בליל שבת. רגשות פחד ושמחה, צער והתרגשות, שימשו בערבוביה ליד שולחן השבת הגדול, שספג באותן שעות דמעות רותחות ודמעות גיל שניגרו מעיני בני המשפחה. ר' שמואל חיזק את ליבם בדברי מוסר ומאמרי חז"ל, כי הכול מאתו יתברך, ואל להם לדאוג, כי הוא הזן והמפרנס לכל, ואנו עשינו את רצונו. ר' שמואל סיים את דבריו והנוכחים שתקו. איש איש התכנס בהרהוריו פנימה, וכל אחד ניסה לגרש ממחשבותיו את השאלה המרה כיצד יראו "החיים שאחרי". האחד שיקע את ראשו בין ברכיו, השני השעין את סנטרו על השולחן ובהה באורלוגין התלוי על הקיר מולו, האחר ישב זקוף על כסאו, כאילו קפא מרגע ששמע את ההודעה הקשה. הכול קפצו באחת ממקומם, כאשר כסאו של ר' שמואל חרק בעוצמה על ריצפת החדר. בני הבית הביטו באביהם, שנחפז ללבוש את מעילו העליון ועמד לצאת מפתח הבית תוך שהוא אומר: "עלינו מוטל להשתדל. אני הולך לבדוק מה קרה עם הכסף!" בני הבית נותרו במקומם, עצובים על שאירע, ודואגים לאביהם שעתיד להתאכזב מרה, כאשר יגלה כי צרור השטרות איננו. ואילו ר' שמואל, יצא שאננות את מפתן ביתו, כשרוח השמחה ששרתה עליו במהלך השבת, מלווה אותו לדרכו. היה זה בשעת לילה מאוחרת. דמותו התמירה של ר' שמואל נראתה היטב על רקע האורות הצהובים שבקעו מחלונות הבתים. דמות של איש אמיץ, אדם ישר והגון, המאמין והבוטח בא-לוקיו בלא סייגים. ר' שמואל הלך והתקרב אל המקום בו הוא שמט את מעילו, והנה, בדיוק באותה פינה, בקרן הרחוב ההומה, היה מונח ה.... צרור, אכן. במשך שבת שלימה איש לא נגע בכספו של ר' שמואל! נס! ומופת! ר' שמואל נשא את פניו למרומים, הודה לבורא העולם על שהעניק לו את הכוחות הדרושים לעמוד בניסיון כה גדול, ועל שהציב שמירה על כספו שהיה מונח במשך כל השבת ברחובה של עיר, ובעודו קורא בהתרגשות מזמורי הודיה מספר התהילים, התכופף ר' שמואל במלא הדרו, השיב את הצרור אל הבנק – לכיס מעילו, וחזר בעליצות לביתו. אין צורך לתאר את השמחה העצומה שהשתררה בבית משפחת שטראוס, כאשר אבי המשפחה נכנס אל הבית, כשכיס מעילו תפוח ועל פניו החיוך הנצחי. הרב משה טורק שליט"א ששמע את המעשה מחמותו, שהייתה בתו הבכורה של ר' יעקב רוזנהיים, מסיים את דבר המעשה, כשהוא מפטיר ואומר: "ומה קרה אחר כך?" למחרת עבר באזור שר האוצר של המחוז ששמע כי יהודי ישר ונאמן מנהל בנק באזור זה, ובו במקום הוא החליט שכל כספי אוצר המדינה יופקדו בבנק של ר' שמואל שטראוס! למה? כי כך רצה השי"ת לגמול לו על מסירות נפשו. הפעם כבר היה ר' שמואל זקוק למספר מעילים בעלי כיסים עמוקים ורחבים. עד מהרה נפוצה השמועה כי מושל המחוז הביע את נאמנותו ב"בנק שטראוס", ותוך שנים מספר היה ר' שמואל לעשיר מופלג ומפורסם. מכספים אלו, תרם ר' שמואל את "חצר שטרויס" המפורסמת בה התגוררו צדיקים מופלגים וגאוני ארץ, בהם, הגאון ר' איצל'ה בלאזר והגאון נפתלי אמסטרדם זצוק"ל. "אני חושב", מסיים הרה"ג ר' משה טורק שליט"א, "שעל מעשה זה, אין צורך להוסיף מילים ומוסר השכל, המעשה הזה מדבר בעד עצמו". אכן. וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות תהיינה וגו' (כג,טו) ספירת העומר הנה אדם המברך בכל יום, ויום אחד שכח ולא הזכיר יממה שלימה, שוב אינו רשאי לברך, אלא עליו לספור יום יום הספירה בלא ברכה. והטעם לכך, כי לפי דעות בראשונים, כל הספירה היא אחת. ולעומתם יש הסוברים שכל יום היא מצווה בפני עצמה, ולדבריהם השוכח יום אחד שלם יוכל להמשיך ביתר הימים לספור ובברכה. רק מאחר שיש בידינו כלל "ספק ברכות להקל" לכך נקבעה ההלכה כאמור. ע' סימן תפ"ט. ולכן יש לשאול כיצד רשאי כל אדם לברך, הלא שמא ישכח יום אחד ונמצא שכל ברכותיו לבטלה, וכבר עמדו על פתגמא דנא האחרונים. ואולם, הלא יש "ספק ספיקא": שמא לא ישכח ואם תמצי לומר שישכח, שמא כל יום מצווה בפני עצמה ולכך יוכל לברך. וגם עוד י"ל שאע"פ שכל הימים מצוה אחת משום דכתיב "תמימות תהיינה", אכן הברכה "אינה לבטלה" היות ובשעה שבירך, הייתה כהוגן. ויש להביא דוגמא לזה מאדם אשר טעה ובשבת התחיל בברכה של חול אתה חונן וכו', שגומר את הברכה. ויש פוסקים שסוברים שאינו ברכה לבטלה. וטעמם כנראה, שכיון שחז"ל "קבעו" שאדם זה צריך לגמור הברכה (ברכות דף כא.). לפיכך אינו ברכה לבטלה. אכן יש להעיר דמצינו שאמרו בגמרא (נדרים י.) מנין שלא יאמר אדם "לה' עולה", "לה' מנחה" וכו'. ת"ל "קרבן לה'". ע"ש. ולכאורה החשש שמא ימות ולא יספיק לגמור הדיבור ונמצא הוציא שם שמים לבטלה. וא"כ קשה גם בספירת העומר, שמא יברך ופתאום ימות, ונמצא מברך לבטלה. אכן מפירוש רש"י (שם) נראה דאין חשש למיתה, אלא החשש, שמא לא יגמור דבריו. וע' גיטין (כח:) ולפי"ז י"ל דזה אין לחשוש בעניין ברכה, כי כיון שמתחיל לברך ודאי יגמור. וע' בתוספות כתובות (דף עב.) וע' שו"ת הרדב"ז (ח"ד סימן כז). אולם השל"ה ביאר דהחשש שמא ימות ח"ו (והעירו עליו). ולדבריו י"ל דכיון שאדם בא לברך את יוצרו, א"כ הבא להיטהר מסייעין אותו, כל שכן שאין חשש שיטול ה' נשמתו, ולכן מתורץ מה שהקשו כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן ולא חיישינן על שום דבר ח"ו. ושו"ר באורך בשדי חמד (ח"א עמוד 446 סימן נו). וע"ע תורה תמימה (ויקרא א. אות ס) וה' יברך את כולנו בחיים טובים וארוכים לשלום אמן. וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה (כג, טו) (פנינים, הרב יוסף ברגר) לאחר ברכת ספירת העומר נוהגים לומר את התפילה "ועל ידי זה ישפע שפע רב בכל העולמות", ולכאורה למה דווקא לאחר מצוות ספירת העומר אנו אומרים תפילה זו ולא לאחר שום מצווה אחרת ? ביאור נפלא שמעתי מאת "כ ק מרן אדמו"ר ממישקולץ שליט"א על כך: דהנה מובא בחז"ל (חולין קה:) "כל מילי דצייר וחתום, כייל ומני, לית לן רשותא למישקל מיניה". - כלומר, כל דבר שצרור, חתום, מדוד או ספור, אז אין רשות למזיקים לקחת ממנו . על כן כשאנו סופרים את 'ספירת העומר', אז אין רשות למזיקים לשלוט ולקחת מההשפעות שיורדים עלינו על ידי הספירה, מטעם 'דבר הספור'. לכן אנו אומרים דווקא לאחר הספירה, 'ועל ידי זה ישפע שפע רב', כי אז ההשפעות יישארו אצלנו...
עשן הפרסום (הרב יחזקאל שובקס) לוטסון - זה שם הכפר אשר שוכנת בדרום מערב אלסקה. החיים במקום, בו מתגוררים כשלושת אלפים איש, הם כמעט בלתי אפשריים לאדם מן היישוב. במהלך החורף ישנם כמה חודשים שהשמש אינה נראית לעין. גם כאשר השמש עולה קצת מעל האופק, קרניה מוסתרות על ידי צוק גבוה שהכפר חוסה למרגלותיו. בשאר השעות שורר חושך מוחלט. לאחר מכן כאשר הקיץ מגיע ישנם כמה חודשים שבהם השמש אינה שוקעת כמעט ואז יש אור כמעט בכל שעות היום. אפס, שגם באותה תקופה בחלק גדול מן היום השמש מסתתרת מאחורי הצוק הגבוה. מזג האוויר בכפר נע בין ארבעים מתחת לאפס בחורף לבין חמישים מעלות חום בקיץ. במהלך החורף אשר נמשך כשמונה חודשים שוכן הכפר תחת מעטה של שלג סמיך בגובה רב. בכפר עצמו אין שום מקור פרנסה. האזור אינו מתאים לחקלאות עקב מזג האוויר, וגם אין באזור מקורות דיג או מרבצי טבע. ובכל זאת מה מושך שלושת אלפים איש להתגורר במקום, וממה הם מתפרנסים ? במרחק של עשרה קילומטרים מהם שוכן הר הגעש הידוע - "אוגוסטין". כאשר הוא מתפרץ, עמוד העשן לעתים מגיע עד לגובה שבו טסים המטוסים. המחזה המרהיב והמרתק של הר געש מתפרץ לבה מתפרצת וסלעים נזרקים אל על, מושך עשרות אלפי תיירים מכל האזור, ומכאן התפתחה תעשיית תיירות אשר מעסיקה ומכלכלת את כל תושבי המקום . בדרך כלל התפרצויות הר הגעש "אוגוסטין" לא היו באות במפתיע. כבר כמה שבועות לפני ההתפרצות היה מתחיל ההר לעשֵׁן. מרחוק זה היה נראה כמו מקטרת ענקית אשר מוציאה עשן. העשן היה נע לאטו עם הרוח הדרומית שבאה מן הים, ומגיע עד לאנקוֹרג ' - העיר הגדולה ביותר באלסקה ובעלת רבע מליון תושבים, אשר שוכנת במרחק של כשלוש מאות קילומטרים משם. בדרך אף עברה על פני כל הערים והעיירות, וכולם היו שותפים להתפרצות הקרבה והולכת . וכך החלה הסתערות המונים על הצימרים ובתי הארחה הפזורים לרוב בלוטסון. המקדימים היו מגיעים מיד בהופיע סימני העשן הראשונים. הם העדיפו נופש ארוך בן שבועיים, העיקר להיות בטוחים שבעת ההתפרצות הם יהיו נוכחים במקום המתאים ביותר לצפות במחזה המרהיב ויוצא הדופן. לעומתם, אנשי העסקים עדיין היו טרודים בעיסוקיהם, אך ככל שעברו הימים והעשן היה הולך ומתגבר, גם הם לא יכלו לשבת מן הצד. בימים האחרונים החלו אף הם לחפש מקומות אירוח פנויים, וכך נוצר לחץ אשר הזניק את מחירי הדירות לשחקים. לפני תשע שנים קרה משהו, אשר שיבש את תכניותיהם של תושבי לוטסון. ההר התחיל לעשן כדרכו, וזה היה דווקא סימן מבשר טובות. אלא שבניגוד לכל השנים, הפעם הגיעה רוח צפונית והניעה את העשן לכיוון הים. כמה ימים עברו ובאנקוֹרג ' וסביבתה אינם יודעים כלום על ההתפרצות הקרבה ובאה. התושבים בכפר ישבו והמתינו להזמנות שיבואו, אך אלו בוששו מלהגיע. כמה תושבים תפסו יוזמה והתקשרו בעצמם למכרים מאנקורג' בכדי ליידע אותם על העשן המיתמר ועולה, אך למרבה הפלא אנשים הגיבו באדישות. זה היה טבעי למדי, כי הרי אינה דומה שמיעה לראיה. תושבי אנקורג' היו רגילים לראות את העשן מתפזר מעל העיר ולהתחיל לספור את הימים, כעת הם ניזונים אך ורק משיחות טלפון, וזה אינו משכנע כלל. בשביל תושבי הכפר, הייתה זאת גזירת רעב ממש. הרי זו פרנסתם היחידה וממנה הם מכלכלים את עצמם במשך כמה שנים. לאחר שבוע, שבהם המשיכה הרוח הצפונית לנוע דרומה , התאספו חברי המועצה לישיבת חירום שלא מן המניין. לאחר הצעות שעלו וירדו נפלה ההחלטה. למחרת צלצלו הטלפונים במערכות העיתונים הגדולים באלסקה כולה. זו הייתה פניה ממזכירות הכפר אשר ביקשו לשלוח ולפרסם בעיתון תמונות עדכניות מן העשן ההולך ומיתמר. מתחת לתמונה אף הוסיפו באותיות גדולות. "בעוד עשרה ימים זה קורה" .למחרת שוב התפרסמו תמונות עדכניות חדשות, ומתחת היה רשום: "בעוד תשעה ימים זה קורה" . התעמולה הזאת עבדה היטב, וכצפוי החלו ההזמנות לזרום . הוצאות הפרסום היו גדולות, אך ההכרח לא יגונה. כשוך ההתפרצות, התקשר עורך אחד העיתונים למזכירות הכפר. " יש לי שאלה" - אמר. " הפעם היה ממש מוצלח אצלכם. הפרסומות בעיתונות הביאה לכם אורחים רבים, מדוע לא עשיתם את זה כל השנים ?" הוא לא סתם שאל, אלא בעיקר התכוון להמליץ כיצד לנהוג לקראת ההתפרצות הבאה. התשובה הייתה מתבקשת: " כל השנים, היה העשן עושה לנו את עבודת הפרסום בצורה הכי טובה בעולם. הפעם כאשר לא היה עשן נזקקנו להרבה תעמולה שעלתה לנו הרבה כסף". ידועים דברי ספר החינוך על מצוות ספירת העומר אשר מופיעה בפרשתנו: " משרשי המצווה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל... נצטווינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המניין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא". יש מקום לשאול שתי שאלות: א' - מדוע צריך מצווה מיוחדת לספור את העומר, הרי מרוב כיסופים כל אחד היה סופר לעצמו לבד כעבד ישאף צל? ב' - מדוע מצות ספירת העומר לא ניתנה לדור המדבר ? התשובה פשוטה: דור המדבר היו חיים את הכיסופים לקראת מתן תורה בעצמם, הם הרי הרגישו את הציפייה הזאת בנפשם, ולכן לא היו זקוקים למצווה מיוחדת, כי הם ספרו מעצמם כמו עבד ישאף צל. לאחר מכן, כאשר ישראל נכנסו למדבר, כבר לא הרגישו בנפשם את הציפייה הגדולה, ולכן נדרשו למצווה מיוחדת בכדי לעורר בהם את הציפייה והכמיהה. ובכך מדויקים דברי החינוך: "להראות בנפשנו החפץ הגדול". "דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש" [כג, כד]. (נצוצות) אי אפשר לקפוץ בבת אחת! במלחמת יום הכיפורים היו אבדות רבות בנפש, החיילים היו מדוכאים ונכאי רוח והמפקדים ניסו בכל דרך להעלות את המורל. באחד הימים הוזמן מרן המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל להרצות בפני החיילים בבסיס רפידים אשר בקצה חצי האי סיני. כיוון שמביתו שבירושלים ועד קצה חצי האי סיני מפרידה דרך ארוכה ומייגעת, הוא התבקש להגיע לנמל התעופה בשדה דוב, ומשם נלקח במטוס תובלה, שהביא אספקה לחיילים, עד בסיס רפידים, גם חזר באותה הדרך. הטיסה עברה במהירות והכול היה נראה תקין עד שהחל המטוס להיכנס לאזור הקרבות בחצי האי סיני. לפתע הבחין הגר"ש וולבה לחרדתו שהמטוס טס בטיסת גחון במהירות ובגובה נמוך מאוד, וכמעט נושק לגבעות. גבעות המדבר טסו מול עיניו, והוא נאחז חלחלה: סטייה קטנה של המטוס והוא מתרסק אל גבעות החול השוממות. הוא ניגש במהירות לתא הטייס ושאל: מדוע הנמכת טוס? אתה לא רואה שאנו בסכנה? הסביר לו הטייס: כשאנו באזורי הקרבות אנו בשטח הקליטה של מכ"ם האויב. המכ"ם מנסה לאתר גורמים חשודים ולפגוע בהם. אם יאתר האויב את המטוס התובלה שלנו הוא עלול לשלוח טילים כדי להפיל אותנו, ואז ניכנס למרדף מיותר ומייגע. אני מעדיף לרדת מתחת לגובה המכ"ם כדי שהוא לא יגלה אותי כלל ולמנוע את העימות. כששמע הרב וולבה את תשובת הטייס, הקיש את התקרית מיד למאורעות החיים וחשב לעצמו: מדהים! והלא גם נפש האדם פועלת באותה הדרך. השינוי מתחיל בטיסה נמוכה, סמוך לגובה הארץ ומתחת למכ"ם של היצר הרע. היצר הרע לא ייתן לנו בשום דרך שבעולם לערוך מהפך בבת אחת. אם נקבל עלינו לא לכעוס כלל, היצר יזמן לנו תיכף ומיד משהו שיוציא אותנו מן הכלים, הוא יביט בנו בלגלוג וישאל: הלא אתה רצת בעקבותיי ארבעים שנה – נראה לך שתצליח לשנות את המסלול? וזהו ההבדל בין חכם לפיקח. פיקח מכניס את עצמו לבעיות, ואחר כך מחפש דרכים כדי להיחלץ מהן, פעם בהצלחה ופעם בכישלון. חכם אינו נכנס מראש לטווח הקרבות. אם ייכנס אדם לחדר כושר וינסה להרים משקולת של מאה חמישים ק"ג הוא יחטוף מיד פריצת דיסק. רק באמצעות תכנית איטית, וצעדים קטנים בליווי מדריך, יתרחש המהפך לאט לאט. גם בעניינים הקשורים לנשמה עלינו לכלכל את צעדינו בקצב איטי, ורק באופן הזה נוכל להשיג שינוי אמתי ולהתעלות מתהומות החטא אל פסגת הקדושה והטהרה. מעשה באדם שחלף ברחוב ועיניו צדו מודעה תמימה, "דרושים פועלים לעבודה על פיגומים". מיד החיש את פעמיו אל אתר העבודה, ומרחוק כבר ראה שלד גבוה, עצום ממדים, עטור בפיגומים מכל עבריו, ופועלים מטפסים, עולים ויורדים בו. מנהל העבודה הושיט לעברו יד מאובקת וסיבר את אוזניו, כי על שעת עבודה בפיגום התחתון משתכרים 18 גרוש, ותמורת שעת עבודה בפיגום העליון השכר הוא 200 גרוש, סכום גדול מאוד. "אני על העליון", השיב נחרצות. אץ לביתו, לבש את מחצלות בגדי העבודה וטיפס במרץ; פיגום אחר פיגום, כשבראשו חולפים: חישובים שונים ומגוונים, מה יעשה בשלהי היום עם אלפיים הגרושים שיפלו בחלקו, לאחר עשר שעות עבודה. הוא הגיע למעלה. הביט למטה. ו... צעקותיו הגיעו עדי אוזניו חבושות האטמים של מנהל העבודה. ממרום נראו בתי העיר כקוביות קטנות, ביניהם זוחלות נמלים: בצבעים שונים. עננים לבנים נראו כמתנגשים בו עוד רגע קט, וציפורים טסו סמוך אליו וכמעט ניקרו את עיניו. סחרחורת תקפה אותו, הבניין נדמה עליו כסובב על צירו, ועוד רגע קט היה כושל ומועד, אלמלא אחזו בו שני פועלים חסונים, ייצבוהו על כתפם והורידוהו אחר כבוד מטה מטה. מנהל העבודה המנוסה, הצליח להרגיעו, וכעבור עשרים דקות לא רטטו אלא רגליו. מים, דבש וסוכר, כהמלצת הפועלים, הוערו אל גרונו ברצף, עדי חלפה סחרחורת הגבהים. "הגד נא לי", פנה אל מנהל העבודה במר ייאושו, "איך הם מסוגלים למשהו שאני איני מסוגל לעשותו? כלום מוכשרים הם ממני אמיצים יותר? תבונתי פחותה משלהם? רגלי כושלות ושלהם חסונות? מה זה ועל מה זה!". "לאט לך ידידי", השיבו מנהל העבודה. "כולם כמוך, ואתה כמו כולם. רק הקצב. מי ביקש ממך לעלות למעלה? אה?! תתחיל למטה, בקומה הראשונה. תתרגל. תמשיך הלאה. בסוף תמצא את עצמך מטייל על הפיגום העליון, כמו ליד ערוגות פרחים". זה הסוד. כן היה אבי המנוח חוזר ושונה לנו. אל תפחדו לקבוע עיתים לתורה. מפחיד?! קביעות! כל החיים! תתחילו עם יום אחד. תתרגלו. תיהנו. תטעמו מצוף התורה. תמשיכו ותעלו. תעלו ותעלו. ולמעלה כבר תגיעו לבד. זה הסוד בעבודת ה' לעשות מה שאתה יכול, וכך לאט לאט תתקדם, לעולם לא יבקשו ממך בשמים מה שאתה לא יכול, יתבעו אותך רק כפי היכולות שלך, באותו עת ובאותו מצב. ועניתם את נפשותיכם (כג, כד) (עולמו של אבא, עמ' קעז) שח פעם רב אחד: למה בני יהודים דתיים, נשארים דתיים, ובני יהודים מסורתיים נעשים רבים לחילונים גמורים ולא נשארים מסורתיים כהוריהם ? איהו מותיב ליה ואיהו מפרק ליה: משום שיהודים חרדים שומרים את כל מצוות התורה, וביניהם גם את המצוות המשמחות את הלב, לעומת זאת, היהודים המסורתיים שומרים בדרך כלל: יאהרצייט, יום כפור, הזכרת נשמות, קדיש על קברי אבות וכיוצא בזה, לכן חושב הבן כי כל אמונת ישראל מורכבת רק מדברים עצובים שאין הם שמחה, על כן נמאס עליו רח"ל. אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון (כג,לט) (האדמו"ר מטולנא שליט"א) כוחה של מצווה פסולה סיפר האדמו"ר מטולנא שליט"א שבא אליו יהודי בעל תשובה להתייעץ עמו על איזה נושא, תוך הדברים סיפר היהודי סיפור מופלא על כוחה של מצווה פסולה לקרב יהודי לאביו שבשמים. וכה היה המעשה: סבו הזה היה גר באחת ממדינות ארצות הברית, הוא היה יהודי רחוק משמירת תורה ומצוות, אבל מצווה אחת הוא קיים במסירות נפש וזו מצוות סוכה, איך הוא קיים את המצווה? היה לו צריף בחצר ביתו כל שנה כשהיה מגיע חג הסוכות, היה היהודי דנן מסתגר שבע ימים בצריף יומם ולילה. לפני פטירתו מן העולם השאיר צוואה אצל עורך דין ובצוואה הוא כתב שמי שישמור את מצוותו לגור בצריף במשך שבוע ימים יומם ולילה הוא ירש את נכסיו, הבנים והנכדים היו בטוחים שהשתבשה דעתו של האב עליו בימים האחרונים, ולא היו מוכנים להתחייב להסתגר שבע ימים כל שנה באיזה צריף, בפרט שידוע להם שלא היה לו פרוטה חוץ מביתו, והבית עצמו לא היה שווה הרבה ע"כ הם לא היו מוכנים להתחייב. רק נכד אחד אמר לעצמו מה, אף אחד לא רוצה לקיים את רצונו של סבא, אני מקבל על עצמי לקיים את רצונו ולהסתגר שבע ימים בצריף, הוא בא לעורך הדין והצהיר על התחייבותו לקיים את רצונו האחרון של הסבא, העורך דין התקשר לבנים ולנכדים האחרים אולי יש מהם עוד מישהו שמעוניין לקיים את הצוואה של הסבא, וגם לו מגיע חלק בירושה, אבל אף אחד לא נענה לאתגר, כולם מחלו על חלקם אם ישנו, לנכד שמוכן להתחייב לקיים את רצונו של הסבא. הנכד קיבל את הצוואה והמסמכים הנלווים אליה המורים על רכושו של הסבא, והתברר לנכד שהסבא השאיר הון עתק, בתים ונכסים וחשבונות בנקים מלאים דולרים, הנכד התעשר בין לילה, כדי לא לגרום קנאה במשפחה הוא לא סיפר לאף אחד על כך. והחליט לקיים את צוואת סבו במסירות נפש, על אף שלא ידע מה המשמעות של זה. הגיע חג הסוכות הנכד הסתגר שבע ימים בצריף, בלי לדעת על מה ולמה, רק כי כך הסבא רצה, במשך השבוע הזה הוא הרהר רבות על ההסתגרות התמוהה הזו, עד שהגיע למסקנה שהסבא לא היה טיפש בוודאי יש בזה איזה עניין דתי, ע"כ החליט שלאחר השבוע הוא ילך לברר על המשמעות של הישיבה בצריף במשך שבע ימים, הוא יצא מהצריף והחל לחפש באזור איזה רב שיסביר לו את פשר הנושא. הוא חיפש וחיפש, עד שמצא איזה רב שגר במרחק רב מאוד, הוא התקשר לרב וקבע עמו פגישה, הוא נסע לרב וסיפר לו את סיפור חייו ועל הצוואה של הסבא, ועל קבלתו להמשיך את מנהגו של הסבא, ושאלה האם ידוע לרב מה המשמעות של מגורים בצריף במשך שבוע? הרב הבין שהוא מדבר על מצוות סוכה, אמנם לא חייבים להיות סגורים בצריף עשרים וארבע שעות במשך שבוע ימים רצוף, אבל בוודאי כוונתו למצווה הזו, הוא החל לתחקר את הבן על הסוכה האם היא כשרה, אבל היות והוא היה רחוק מאוד מהיהדות הוא לא הבין על מה הרב מדבר, עד שהוא אמר לרב, אולי הרב יכול לבקר ולראות במו עיניו במה מדובר? הרב הסכים. הרב קם ונסע יחד עמו, במשך כמה שעות עד שהגיעו לביתו של הסבא, הוא החנה את הרכב בחניה והזמין את הרב להתלוות אליו, הם הלכו בחצר עד שהגיעו לצריף, הנכד אמר, כבוד הרב הנה הצריף שגרתי בו שבוע ימים, הרב הסתכל ולא מאמין, זה היה צריף פשוט מפלסטיק ומתכת, לא היה זכר לסכך, לא היה זכר לסוכה, הרב נעמד המום ולא מאמין יהודי רחוק כ"כ מוסר את נפשו לקיים מצוות סוכה, אבל אין מצווה ואין סוכה, הוא הרגיש מאוד רע בשביל היהודי הרחוק שרוצה בכל מאודו לקיים את רצונו של הסבא, אבל זה לא זה. הרב התיישב והחל להסביר לו על קצה המזלג את יחודו של העם היהודי, על מעמד הר סיני, ועל קבלת התורה, ועל כך שעל כולנו לקיים את רצון ה' כמו שכתוב בתורה הקדושה, והסוכה הזו היא לא בדיוק מה שה' ציווה רק בערך, עליו לשפץ אותה. הנכד החל לשאול שאלות למה זה לא טוב, ואיפה זה כתוב, אני רוצה לראות. אמר לו הרב, אתה יודע מה אולי תצטרף לשיעורי תורה ותתחיל ללמוד את התורה הקדושה ואז תבין הכל. הוא הסכים בלב שלם, אחרי הכל הוא רצה להבין בשביל מה הוא סובל שבוע ימים לגור באיזה צריף, ומה היה כוונתו של הסבא, ומה המשמעות של כל הנושא. הוא החל לבוא לשיעורי תורה והחל להתקרב אט אט, עד שבמשך הזמן הוא חזר בתשובה שלימה נישא והקים משפחה יהודית לתפארת הכל בזכות קיום מצווה פסולה לכל הדעות אבל במסירות נפש... ללמדך כמה גדול כוחה של מצווה... אפילו פסולה למהדרין... לחולל מהפך בליבו של יהודי להתקרב לאבא שבשמים...
"שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קודש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת הוא כל מלאכת עבודה לא תעשו" [כג, לו]. (נצוצות) ריקוד הנצח. גידי כץ היה מאותם טייסי קרב שהשתיקה היא כלי הנשק הייחודי שלהם. השקט שלו היה אומר כל מה שצריך לומר, בלי להוציא מילה אחת. אמן השתיקה. מפקד הטייסת היה משבח אותו כמעט בכל סיטואציה, ומציע לחבריו הטייסים ללמוד ממנו כיצד נעים בשחקים כמו נשר דומם ומסתורי, שעט על מטרות האויב, מחסלם בהפצצה מדויקת וחוזר הדור ונישא לנמל הבית. "גידי נולד להיות טייס", היה אומר מפקד החיל, "בעוד 20 שנה, השתקן הזה יתפוש את מקומי כמפקד החיל". האמת ניתנת להיאמר שהמחמאות הללו היו עוברות מעל אוזניו של גידי כץ, והן לא עשו עליו רושם כלל וכלל. הוא די סלד מן ההערצה וההילה שסביבו, והעביר את זמנו הפנוי בקריאת ספרי הרפתקאות. שם היה משתדל למצוא דמויות הראויות להזדהות עמן, ואלו היו בדרך כלל דמויות של אישים מורמים מעם, שידעו לעשות מהפכות בכח הכריזמה שלהם. כשהרב הפיקודי שאול דרור הודיע לאנשי הטייסת שמתוכננת נסיעה למחנות ההשמדה בפולין, ניצת בגידי כץ יצר סקרנות שנולד כניצוץ, אך החל לבעור בלבו כאור הכבשן. הוא קרא ספרים רבים על השואה, אך מעולם לא נגע מקרוב באותה היסטוריה שרופת איברים ורוויה בדם יהודים. אמו של גידי, הייתה בת לניצולי שואה. סבתו היא ניצולת שואה שאיבדה את הוריה בתופת הנוראה ועלתה ארצה כנערה צעירה ויתומה. שתקן בן שתקנים היה גידי כץ. בבית שלו לא דיברו על השואה, וגם סבתא מעולם לא רמזה, ואפילו לא רמז דק, על 'חוויותיה' כילדה קטנה בתוך הטירוף הנאצי המבעבע. הטייס כץ נרשם ראשון למסע, ובסך הכל יצאו 400 חיילים מחיל האוויר לכיוון פולין המדממת, שענני השנאה והשכול עדיין מקננים בה, וממטירים מעת לעת גשמים של אנטישמיות הדוקה, בבחינת עשו שונא ליעקב. הוא נצמד לרב הצבאי שאול דרור וגמע ממנו כל מילה בצימאון אדיר. הם חלפו ממחנה למחנה, הביטו בעיניים מבוהלות משהו בערימות של צמות, נעליים ושעונים, ונחרדו מאומנות הרצח הקר שנחשפה לעיניהם. גידי היה צמוד למצלמה קטנה ובה תיעד את המסע. ביום שבת, 400 חיילי חיל האוויר ללא יוצא מן הכלל ירדו מבית המלון והלכו בטורים ארוכים לכיוון בית הכנסת הגדול בוורשה. הוא אחז בידו סידור ועלעל בו, המילים היו זרות לו, הקדיש לא פרט עדיין על מיתרי לבו. גידי כץ היה מסוגר מתמיד, כל השבת הוא שתק כמו דג. כשהם נכנסו למחנה המוות שטוטקוף, האחרון בסדרת הביקורים, חש גידי מן בעירה פנימית לא מוסברת, אי שקט הדריך את מנוחתו. כאשר הרב שאול דרור תקע בשופר בשער המחנה, הוא נטש את הקבוצה והחל לנוע במהירות בין הסככות האפורות והמתישות. ריח גופרית עצוב רפרף בחלל. רגליו סחבו אותו לכיוון הגז. הוא הציץ פנימה וגופו החל לרעוד. הוא יצא החוצה, הביט בקרמטוריום הנורא והרגיש לפתע דחף עז לרקוד... כן, לרקוד... בתוך כיסו היה מונח ספר תהילים קטן שהעניק לו הרב הצבאי, הוא אחז אותו בין כפות ידיו והחל לקפוץ... מניף רגלים, נוחת, מכופף גופו... הייתה חסרה רק להקת כליזמרים שתלווה אותו... גידי כץ, השתקן הסדרתי, החל לזמזם מזמור יהודי שלמד בתור ילד – 'שישו ושמחו בשמחת תורה... ותנו כבוד לתורה'. "כנראה דעתי נטרפה עלי" חשב, "אני רוקד עם ספר תהילים, ומזמזם מזמור יהודי מול המרחצאות והמשרפות, שמי שנכנס אליהן חי, יצא פגר. מזל שלא רואים אותי...". גידי חש לפתע דחף עצום להרים פלאפון לאימא. "אימא, אני נמצא כרגע במחנה שטוטקוף, אל תשאלי למה ואיך, אבל רקדתי מול מרחצאות הגז עם ספר תהילים". היא שתקה דקה ארוכה ואמרה: "טלפן לסבתא, ספר לה איפה אתה נמצא...". "סבתא, אנחנו אף פעם לא דיברנו על השואה, אבל אני רוצה לספר לך דבר לא יאומן שקורה לי. אני נמצא עכשיו במחנה שטוטקוף, אוחז בידי ספר תהילים קטן ושר ורוקד... כמו יהודי מן השטייטל...". "אני לא יודע למה," המשיך גידי ואמר, "אבל בוער בי דחף עצום לרקוד"... "גדעון נכדי היקר... אני ניצולת מחנה שטוטקוף. עברו עלי שם ארבע שנות גיהינום. שם איבדתי את אבא שלי ושתי אחיותיי. האם אתה נמצא ליד הקרמטוריום?" "כן סבתא". אחרי שתיקה מהוססת אמרה סבתא: "גדעון, אתה מספר לי שאתה שר ורוקד ולא מבין למה? אז אספר לך... הייתי ילדה בת שמונה כשהחיות הנאציות גררו את אבא ועמו עוד תשעה יהודים, כדי שיוציאו גופות מתאי הגזים ויכניסו אותן לקרמטוריום... הצצתי מבין חרכי הסככה הסמוכה, שמספרה 121...". "כן סבתא, אני רואה את הסככה". "אבא וחבריו, יהודים מזוקנים, צנומים, שלדי אדם, עם כובעי מצחייה על ראשם, סחבו גופות והוכו נמרצות בשוטים. כך שעות ארוכות, עד שהשמש שקעה. מיד כשיצאו הכוכבים, ובעת שהשומרים הנאצים נעמדו בסמוך לעשן... קרא אבא בקול רם: "יהודים, שמחת תורה היום, עלינו לרקוד עם התורה הקדושה". אבא שלף מכיסו דף מספר תהילים, כולם פרצו במעגל סוער בניגון אידישאי 'שישו ושמחו בשמחה תורה'. היהודים הצנומים הללו, עלובי החיים, נדמו לי אז כמלאכי עליון. רוקדים ומזמרים מול מלאך המוות. וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אבא שלי... והוא שמח והוא רקד... אבל זה נגמר רע, גידי. הנאצים ירו בהם והם הוכנסו כמו כולם למשרפות, ואתה יודע גידי, אתה קרוי על שמו... גדעון. אתה כנראה רקדת בדיוק באותה פיסת אדמה שסבא רבא שלך עליו השלום רקד. אתה נכדי החביב ממשיך לרקוד את הריקוד של סבא. עליך להמשיך את מורשתו"... סיימה הסבתא בדמעות. סבתא מחתה דמעותיה מעבר לקו, וגידי כץ השתקן והקשוח עצם את עיניו, נשען על כותל סמוך ושמע כעין שירת מלאכים מאחורי הפרגוד, את אותו מנין יהודים קדושים בשטוטקוף שרים: 'שישו ושמחו בשמחת תורה', הוא רקד במקום שסבא הגדול שלו רקד ואחר כך מת כיהודי קדוש וטהור. גידי נצמד לדפנות הקרמטוריום ולחש: "סבא, סבא, אני הולך להמריא מן המקום שהם הנחיתו אותך". העיניים שלו הפכו לחות. "אני עוזב את הטייסת והולך לטוס את הטיסה המשמעותית של חיי. הטיסה אל עמי ואל עברי". "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כתב בספר בחינוך: יש מצווה לקדש את השם, כלומר שנמסור עצמנו למות על קיום מצוות הדת. ושורש מצווה זו ידוע, כי האדם נברא רק כדי לעבוד את בוראו, ומי שאינו מוסר גופו על עבודת אדוניו, איננו עבד טוב, קל וחומר מי שלא מוסר עצמו על מצוות מלך מלכי המלכים. והנה מצווה יקרה זו לא מתאפשרת בכל זמן ובכל עת, מפני שלא תמיד מותר למות על קידוש השם, אולם יש אפשרות לכל אחד מאיתנו לקיים מצווה עצומה זו גם בלי למות, וזאת על ידי שיאמר קדיש וקדושה בכוונה גדולה, כמו שנאמר בזוהר הקדוש: כשאומרים קדיש וקדושה מקיימים מצוות עשה של "נקדשתי בתוך בני ישראל". אמרו רבותנו ז"ל: כל העונה "אמן יהא שמיה רבא" בכל כוחו, קורעין לו גזר דינו ופותחים לו שערי גן עדן! ומסביר המהר"ל שהקדיש מבטל לא רק גזרה רעה שבאה על האדם מחמת חטאיו, אלא ניתן גם לשנות גזרות שנגזרו עליו מיום היוולדו, כגון שנגזר עליו להיות עני כל חייו – גם את זה אפשר לשנות לטובה. רואים אנו כי בידנו נמצא המפתח לפתוח את כל שערי שמיים כדי שיתקבלו תפילותינו, ואין צורך לפנות ל'פועלי ישועות' למיניהם , אלא להתחזק באמירת 'יהא שמיה רבא' בכוונה, ועל ידי זה תצמח הישועה. ואמר על כך החפץ חיים משל: מעשה בכפרי שהוצרך להגיע אל העיר הגדולה באופן דחוף. יעצה לו אשתו עצה נבונה, שיסע ברכבת ויגיע ליעדו במהירות המרבית. יצא הכפרי עם שחר לעבר הרציף וכולו נרגש, הן עבורו זו הפעם הראשונה שהוא נוסע ברכבת... היש מאושר ממנו? בלב פועם, ניגש הכפרי לקופאי ומרוב התרגשות לא הבין את משמעות השאלה שנשאל – לאיזו מחלקה אתה מעוניין להצטרף? אולם לבסוף קנה את הכרטיס היקר ביותר, והקופאי הגיש לו כרטיס מכובד המזכה אותו למחלקה ראשונה, הטובה ביותר. שמח וטוב לב עלה הכפרי לרכבת כשהוא תר אחר מקום ישיבה פנוי, ובמקום לשבת במחלקה ראשונה, מצא מקום במחלקה שלישית, והתיישב. והנה רואה הוא את שכנו היושב לצדו מחזיק כרטיס שונה מהכרטיס שבידו. השכן, אשר גם הוא לא היה בקי בענייני הרכבת, העיר לכפרי שמוטב לו ללכת מכאן, בטרם יבוא הכרטיסן ויסלק אותו, מפני שהכרטיס שלו מזויף... נבהל הכפרי ומיד התכופף ונכנס מתחת לכיסא, כדי להתחבא, והנה הכרטיסן נתקל בכפרי ומשך אותו בזעם... "היכן כרטיסך?!" שאל בכעס, והכפרי הוציא את כרטיסו. כשראה זאת הכרטיסן אמר לו: שוטה שבעולם, בידך כרטיס למחלקה ראשונה, ובמקום זה אתה מצטופף למרמס רגליהם של אנשי המחלקה השלישית... גם לנו יש כרטיס למחלקה הראשונה, שעל ידו נפתחים שערי ג"ע! ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת. פשט המילה תֵחֵל מבואר ברש"י ובאבן עזרא מלשון חולין שנתחללה ע"י שזינתה, אולם ישנם מפרשים (אמרי שפר ואבי עזר ועוד) שמסבירים שהיא מלשון התחלה, משמיענו הכתוב כאן שהסיבה שאת אביה היא מחללת היא בגלל שמיד בתחילת ההתדרדרות לא שם ליבו לראותו ולעצור ביד המשחית מלהשחית את נפש בתו וע"ז אומרים לו ארור שזה יולדה ארור שזה גדלה ... יום העצמאות... יש דבר כזה? מי כאן בכלל עצמאי? היום בחברה המערבית מחנכים, או יותר נכון מכריחים לא להיות עצמאי, אין לך ביטוי, אין לך דעה, אין לך אישיות! בחברה שלנו, לא אתה חושב ולא אתה קובע, אלא אתה מושפע מהתקשורת, אתה מושפע מדעת הקהל, מהסביבה שלך אין לך באמת בחירה אמתית שהיא שלך. וכבר שמעתי פעם ממו"ר ר' משה שפירא שליט"א: תגיד לי מה הדעה שלך בכל נושא שתבחר, ואני כבר אגיד לך באיזה עיתון קראת את זה...מה שאתה חושב זה מה שקראת בעיתון, מה שאתה לובש זה מה שהחברים שלך רוצים שתלבש, כי השאלה הראשונה שעוברת לך בראש כשאתה קונה בגדים היא: מה יגידו? אתה תמיד נמצא תחת מכבש דעת הקהל, ובנוסף לכך גורמים לך להיות עבד... כן עבד! כל כמה זמן אתה מחליף את המכונית? יש כאלו שמחליפים כל שנה... קראתם טוב – כל שנה! ולמה? המכונית כבר לא טובה...? מה התפקיד של המכונית? להביא אותך ממקום למקום. והרי המכונית הזו יש לה בדרך הטבע לפחות עוד 20 שנה על הכביש, שבה היא תמלא את תפקידה – להביא את האדם הנוסע בה ליעדו. אז למה להחליף...?כי איך אני אראה בעיני החברה, אני בעל סטטוס – אני לא יכול לנסוע ברכב של שנה שעברה. טוב, בנוגע לזה שאתה משוגע, אין לי בעיה – אנחנו בעד חופש ההשתטות! אבל מאיפה הכסף...? כל שנה להוסיף 50,000 שקלים, בטרייד אין?! זה טירוף! אתה בטח עובד כמו חמור, לפחות 12 שעות ביום, ולמה? כי מה יגידו! אמרתי לך – אתה עבד! אמר פעם אחד האדמו"רים: אם אני זה אני כי אתה זה אתה, ואתה זה אתה כי אני זה אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני זה אני, ואתה זה אתה, אז אתה זה אתה ואני זה אני. איך יודעים שדג חי? כשהוא שוחה נגד הזרם! לצערנו, הנגעים החולים של החברה המערבית, פשו לכל עבר, כל אחד נגוע – חייבים לעשות חשבון נפש עצמאותי! הדג מסריח מהראש ( גד שכטמן)
” מה תוכל לספר לי על הנהגה טובה שחונכת אליה בבית?“, שאלה המורה את עופר. עופר - הילד הכי שובב בכיתה נתפס שוב מתנהג באלימות והמורה ניסתה לבדוק איזה חינוך ניתן בביתו. ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'". (ויקרא פרק כ"ג פסוקים טו' – טז'(. (הרב יוסף זילברפרב) הסברים רבים נאמרו בטעם "ספירת העומר". באגדה אמרו: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", אמרו לו ישראל: משה רבינו אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים שיש לספור ספירת העומר ממחרת יום ראשון של פסח ועד לחג השבועות – חג מתן תורה.
חמישה טעמים: למה מדליקים מדורות בל"ג בעומר?
א. כל המדורות הם בבחינת נר נשמה לר' שמעון בר יוחאי זיע"א
ב. כשנפטר רשב"י היה הבית מוקף אש רוחנית.
ג. ל"ג בעומר הוא היום החמישי בשבוע החמישי לעומר ובמזמור 'הבו לה' בני אלים' ישנם שבעה קולות: קול ה' על המים... והקול החמישי הוא 'קול ה' חוצב להבות אש' (טעמי המנהגים).
ד. מנהגי האבלות עד ל"ג בעומר מזכירים לנו לנהוג כבוד זה בזה. אבל מה יזכיר לנו לנהוג כבוד גם לאחר ל"ג בעומר? התשובה היא המדורות, שהרי 'נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים' ומי דרש זאת? רבי שמעון בר יוחאי)ברכות מג' ע"ב) ('חוק וזמן דיין' בשם ה'אור מופלא'(
ה. את הטעם החמישי הילדים בדורנו הוסיפו, והוא הטעם של תפוחי האדמה שמכניסים למדורות...
האם יום ל"ג לעומר הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי ?
" ומקובל בפי כל כי יום ל"ג לעומר הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, אולם הגאון שואל ומשיב תמה על כך, שאם יום זה הוא יום פטירת רבי שמעון, לא היה לנו לשמוח כלל ביום זה, כי מה שמחה יש בפטירת הצדיקים? אולם בשו"ת שם אריה כתב שהטעם שעושים שמחה ביום זה, הוא מפני שנודע מה שאמרו בגמרא במסכת שבת (לג:( שגזרה מלכות הרשעה גזר דין מות על רבי שמעון בר יוחאי, ונעשה לו נס שנחבא במערה וניצל מחרב רעה של מלכות הרשעים, ועל כן יש לנו לעשות שמחה ביום בו יצא מן העולם כדרך כל הארץ, להודות לה' על הנס שנעשה לו .
ולעצם הדבר מה שאמרנו שביום ל"ג לעומר נפטר רבי שמעון בר יוחאי, כתב רבינו מרן החיד"א, כי באמת אין הדבר נכון שרבי שמעון נפטר בל"ג לעומר, וטעות היא ביד מי שאומר כן, והוכיח כן ממה שהמהר"ש ויטאל האריך הרבה מאד בעניין סוד ימי העומר ויום ל"ג לעומר, ולא בא בפיו שיום זה הוא יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי. ועל כן כתב שאפשר כי עיקר השמחה ביום זה היא על כך שבאותו היום התחיל רבי עקיבא ללמד את חמשת תלמידיו שהחיו את העולם בהפיצם תורה בכל מקום, וממעיין זה אנו יונקים עד עצם היום הזה. וכן הגאון פרי חדש כתב, כי עיקר השמחה ביום ל"ג לעומר היא על אותם התלמידים של רבי עקיבא שנשארו חיים והם הפיצו תורה לכל העולם, ומכיוון שמיום זה נשארו אלו התלמידים לפליטה, לכן עושים שמחה גדולה ."
וכנראה לא נדע עד בוא הגואל את כל התשובות.
"עין תחת עין שן תחת שן" (כד, יט-כ( (קול אליהו)
עין תחת עין (בבא קמא פד.( דברי רבותינו שפירשו שהכוונה לממון מרומזת בפסוק שלפנינו, שהיה לו לכתוב "עין בעד עין" . ולמה כתב "עין תחת עין"? אלא שבא לרמז שהעונש על פגיעה בעין הוא "תחת עין" מה שבא אחרי אותיות המילה "עין", אחרי האות ע' באה פ', אחרי האות י' באה אות כ' ואחרי האות נ' באה האות ס'. שלוש אותיות אלו מצטרפות למילה "כסף" – רמז לדבר שהפוגע בעין חברו משלם את ערך העין.
|
| |||||
