חוויית השבוע שלי, אמרי שפר

קיפח,פרנסתי,בעל מופת,מידות,חסידים,גוזר,הקב"ה,מקיים,הרופא,הרוקח , צדקה,חכמה,אמונה פשוטה,

אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ח

אמר הרה"ק ה"אמרי חיים" מויזניץ זי"ע על הפסוק (פרשת וירא) אולי יחסרון חמישים הצדיקים חמישה וגו', ויאמר לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה (יח, כח). "חמשה" אותיות שמחה , אברהם אבינו עליו השלום שאל את הקב"ה, אם יהיו חמישים צדיקים בעיר, אלא שתחסר להם מידת השמחה, התשחית, על כך השיב לו הקב"ה, על שמחה אינני מוותר, גם אם יהיו שם ארבעים צדיקים לא אשחית, אבל בתנאי שיהיו בהם " חמשה" שתהיה מידת השמחה .

הבריסקער רב ז"ל אמר שבפרשתנו כתוב בשידוכים ותרץ וירץ לרמז שכשמגיע הדקה הנכונה הכול רץ, וכך אומר החזון איש שבדורות האחרונים הקב"ה השאיר לנו מקום להרגיש בחוש את ההשגחה פרטית השאיר זאת בשידוכים .

'' ואברהם זקן בא בימים ו ה' ברך את אברהם בכל (כד, א)." "בימים " בגימטריא אמונה, וזהו בכל שיש לו הכול, כי יש לו אמונה.

כוחו של הדיבור אך עצום עוד יותר כוח השתיקה. אם כדי לדעת לדבר צריך ללמוד, כדי לשתוק על אחת כמה וכמה. מילה בסלע ושתיקה בתרי.

אמץ אברך [ אנשים מספרים על עצמם 7]

''אני תושב הרצליה פיתוח, מנהל חברה מצליחה מאד . החברה שבבעלותי - אותה הקים אבי, ושהפכה את משפחתנו לאמידה בכל קנה מידה - נקלעה לקשיים שאיימו על קיומה ועל עתידה הכלכלי של המשפחה. הדבר שכאב לי ביותר הוא, שמשמעות הדבר היא הוצאת אבי הקשיש מהבית המוגן בו הוא נמצא, לבית אבות סיעודי של המדינה. לא ישנתי לילות, ובוקר אחד כאשר ידעתי שהחרב מונפת עליי , קמתי מוקדם בבוקר, לקחתי את התפילין שאותן הנחתי רק במסיבת בר המצווה שלי ונסעתי לבני ברק להתפלל שחרית לא-לוקים. לא הייתי דתי, אבל הגעתי למקום שידעתי כי אין שום תקווה אחרת. שאלתי עובר אורח היכן אפשר להתפלל בשעה כזו? מיד הוא אמר: "באיצקוביץ", בו יש הרבה חדרים שבהם יש מניינים בזה אחר זה . הגעתי לשם, הנחתי תפילין והתחלתי להתפלל. לפתע החלו הדמעות לזלוג מעיני, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. לא התביישתי מאיש, אין לי כאן שום מכר.

תוך כדי תפילה שמתי לב שלידי ישב חרדי כבן 30 ,שבכה אף הוא בתפילתו , בכיו היה מאופק יותר, אך נראה שמשהו מציק לו, חשבתי לעצמי, שאולי אושיט לו עזרה ואז הקב"ה יעזור לי. בסוף התפילה ניגשתי אליו ושאלתיו בעדינות - תוך התנצלויות על חדירה לחייו הפרטיים - מה מעיק עליו, שכנעתי אותו לספר לי, בסופו של דבר הוא נעתר וסיפר כי נקלע שלא באשמתו למצב כספי קשה והוא חייב 46,800 ₪ ואין לו מושג מהיכן יחזיר ולכן הוא מתפלל לה' שישלח לו כסף להחזיר את החובות המעיקים עליו כל כך, היות והוא אברך כולל ורק אשתו עובדת. מבלי לחשוב, הוצאתי פנקס שיקים, מלאתי בו סכום של 50 אלף שקל ואמרתי לו: "תפדה את הצ'יק ותחזיר את החובות שלך, אבל יש לי 2 תנאים: אחד תרשום את המס' של המזכירה שלי, תתקשר אליה להצהיר שקיבלת ממני צ'יק - שלא אסתבך עם מס הכנסה יותר מכפי שאני מסובך, ושנית תתפלל עלי ללא הפסק במשך היום כדי שהחברה שלי תיחלץ מהמשבר אליו נקלעה". להפתעתי הוא אמר: "איני רוצה לעבוד עליך, איני מתפלל כול היום, אני לומד גמרא בכולל רוב היום, מתפלל 3 תפילות. יש לי עוד כולל בערב, שאולי אוכל לבטלו ובמקום זה לומר תהילים עליך, הסכום שאתה נותן לי מציל אותי, אבל לא אשקר לך שאני מתפלל כל היום, אני לומד". זה ריגש והפעים אותי, היושר שלו כבש אותי לגמרי, הייתי מספיק חכם להבין, שלימוד הגמרא של האדם הזה, שווה לי כמו תפילה, אולי אפילו יותר. ואמרתי: "עזוב, תמשיך את הלימוד שלך כרגיל, אבל תקדיש אותו בשבילי". לקחתי ממנו את המס' הטלפון בשביל להודיע לו מתי החברה עומדת על הרגליים והוא משתחרר מהמחויבות שלו. והלא יאמן קרה, באותו יום בצהריים קיבלתי שיחת טלפון מבחור בן 23 . 3 שנים קודם פנה אלי אביו ואמר לי: "יש לי בן גאון שממציא משהו במחשבים, בוא תשקיע בהמצאה שלו ותקבל אחוזים", שילמתי מיליון וחצי שקל ומאז לא שמעתי ממנו וגם לא התעניינתי, וכעת הם קיבלו הצעה מחברה בארצות הברית תמורת ההמצאה שלו, הוא מתקשר לעדכן בהתפתחויות, "אתה רואה,

החוויה היהודית

חמישים הצדיקים,אשחית,ארבעים וחמישה,אותיות שמחה,שידוכים,ההשגחה פרטית,ואברהם זקן,כוח הדיבור,כוח השתיקה,מילה בסלע,

אמרי שפר כ"ה חשון ה'תשע"ח

אם ייקח אדם צרור כספו וישליך אותם למצולות הנהר משתגע יקרא, ויותר משתגע יקרא מי שזורק זמנו למקום ריק . ) הרה"ק בעל ה"ישמח משה'' (

האדם האידיאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות.

האר"י הקדוש היה אומר: האדם היה רוקד משמחה, אם היה יודע כמה הייסורים מיטיבים עמו . שרה אמנו היתה צדקת, מאה ועשרים ושבע שנים ' כולם שוים לטובה '.

הגאון בעל ה"חזון איש" כותב, ש"את משא החיים של אדם יש שעובר את חייו בבכיות, יש עובר אותם חיים אבל בחיוך ובשמחה" ולכאורה "את הנגזר במילא לא תשנה", אז א"כ למה שלא תחיה עם שמחה .

ויברך א-לוקים את יום השביעי (ברכי נפשי [

הסיפור נסוב אודות דמותו של החקלאי שומר השבת והשמיטה, ר' יעקב חזיזא, המתגורר באחד המושבים בצפון הארץ. מושב זה, על 100 משפחותיו, מתפרנס מגידולים של פירות נשירים, לולים, ועוד. בעבר הלא-רחוק, היו החברים שומרי-הלכה, אך ברבות הימים, וככל שהצעירים גדלו, הלכה והתרחקה האוכלוסייה המקומית מ 'הדמות היהודית' שאפיינה את עדות המזרח. ר' יעקב חזיזא, ועמו כמה משפחות בודדות נוספות, נותרו כשושנה בין החוחים, והמשיכו לדבוק במסורת אבותיהם, מבלי לשנות מאומה.

מא91קים רבים ניהל חזיזא עם חברי המושב בכל מה שקשור לשמירת המצוות. בקונטרס 'ברכת השביעית' מובא, למשל, מאבקו בעניין שיווק פירות ערלה. חזיזא התחנן לפני חבריו , שיימנעו מכך, בהיותם חוטאים ומחטיאים את הרבים, אבל קולו נשמע כקול קורא במדבר. רק לאחר שפרסם ברבים את העובדה שהפירות הללו הם ערלה, ואנשים הפסיקו לקנות את הפירות, הועילו הדברים, וכיום אף אחד כבר לא מעז למכור פירות ערלה במושב ההוא. מאבק נוסף ניהל בעניין קטיף הפירות ושיווקם בשבת קודש. חזיזא, לא הסכים שיעשו זאת בשבת, ובהיותו חבר הוועד ובעל נכסים, לא הייתה לחבריו ברירה אלא להסכים עמו, וזכות הרבים הייתה תלויה בו . למרות שבאופן כללי לא התבצעו העבודות החקלאיות בשבת, אירע בשנה אחת שכמה מחברי המושב עמדו בפני ניסיון קשה. יעקב חזיזא ועמו שלושה חברים נוספים במושב, קיבלו חלקת אדמה לגידול חציר שישמש למאכל לפרות. החלקות היו צמודות, וכל 4 החקלאים עיבדו אותן בצוותא. החרישה, הזריעה והזיבול, הכל נעשה במשותף . כיוון שלחלקה זו של גידול החציר לא הייתה השקיה, היו החקלאים תלויים ועומדים בגשמים. דא-עקא, בשל מיעוט הגשמים בשנה ההיא, לא גדל החציר אלא מעט, והחקלאים ציפו לחסדי שמים. אבל הגשמים לא הגיעו, והנה מגיע הזמן שבו צריכים לקצור את מעט החציר שגדל. אנחנו מדברים על תקופה, שבה לא החזיק כל חקלאי טרקטור משלו , וכשהגיעה עונת הקציר היו החקלאים שוכרים טרקטור מהחקלאים העשירים. זה מה שעשו החקלאים במושב ההוא. ברם, הטרקטור הגיע אליהם ביום ששי, וכיוון שההשכרה הייתה רק ליום אחד, ומיד לאחריו היו צריכים להשיב את הטרקטור לבעליו, החליטו חבריו של חזיזא לעבוד עם הטרקטור בשבת, רח"ל. ר' יעקב חזיזא התנגד לכך בתוקף, והודיע שהוא בכל מקרה לא יקצור בשבת . שלושת החקלאים האחרים פתחו בצחוק רועם; 'אם לא נקצור עכשיו, נצטרך להמתין אחר כך עוד כמה שבועות, עד שיגיע שוב התור שלנו לשכור את הטרקטור, ועד אז הרי יתייבש כל הקציר, ולא יהיה מה לקצור בכלל '... אבל ר' יעקב באחד, ומי ישיבנו. אני לא מעז לחלל שבת , ובנוסף, אני מוחה נמרצות על חילול השבת שלכם .

שלוש החלקות נקצרו ביום שבת קודש, ירחם הא - לוקים. רק חלקתו של חזיזא נשארה כמות שהיא. ביום שני שלאחר אותה שבת, התייבש כמעט כל החציר, והחקלאים היו צריכים לאוספו ולעשותו חבילות-חבילות, כמקובל. בדיוק באותה שעה התקשרו השמים בעבים, וגשם החל לירד ארצה, ולהשקות את פני האדמה. כל החציר שנקצר - נרקב עד היסוד, ואילו החציר של חזיזא שלא נקצר, החל רק עכשיו לגדול ולגדול... וכשהגיעה שעתו של ר' יעקב לקצור , התברר שהכמות שאספו אצלו, מספיקה לא רק לרפתות שלו, אלא יש בידו למכרה גם לשלושת שותפיו שהפסידו את כל החציר שלהם, ונותרו ללא חציר! אחד הרווחים הגדולים שהיו לחזיזא כתוצאה מהמקרה המופלא הזה , התבטא גם בקידוש שם שמים שנגרם עקב כך. לאחר המאורע, שהתפרסם בכל האזור, השתנו פני המושב לחלוטין, כאשר החברים הבינו והודו בפה מלא, שיש מנהיג לבירה. בעקבות הנס, הצליח ר' יעקב להשפיע על חברים רבים לחזור למוטב, ולפקוד מחדש את בית הכנסת. הוא גם יסד שיעור תורני במקום, ועל ידי כך נרשם נס נוסף, והיה זה בעת שהמושבניקים שהו בשיעור... המושב שעליו אנחנו מדברים ממוקם ממש ליד הגבול עם לבנון. עירוני שיגיע למקום, יתפעל אמנם מהנוף עוצר-הנשימה, אבל לא יאמין שהוא נמצא במרחק של מטרים מן הגבול. כולם כאן במצב הכן, בכל שעות היממה. למרדפים ולקרבות הפנים-אל פנים כבר התרגלו מזמן. הם עובדים במטעים וצופים בקרבות הללו; חולבים את עיזיהם וההליקופטרים חגים מעל ראשיהם. עוקבים אחר כל תנועה חשודה בגבעות שממול . המושבניקים האלה, נולדו עם מטחי היריות הליליים . הג'יפים הצבאיים הם חלק מהתמונה, והקומנדקרים השועטים בחוצות המושב ובשבילים הסמוכים לגדר המערכת, הם חלק בלתי נפרד מהנוף. אחד האירועים הציבוריים הגדולים שנערך מדי שבוע במושב, היה ביום רביעי בלילה, כשרבים מחברי המושב נהגו להגיע באותו לילה אל המועדון שבפאתי הישוב. היה זה, תמיד, אחד הלילות העמוסים ביותר במושב. כל החברים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, היו עוזבים את בתיהם ובאים אל המועדון . גם המחבלים מן העבר השני של הגבול ידעו זאת, וזו בדיוק הייתה הסיבה שכאשר תכננו את אחד הפיגועים הגדולים באזור ההוא, הם קבעו זאת ליום רביעי בלילה. התוכנית השטנית הייתה להפגיז את המועדון, ולהפילו על יושביו , רח"ל. מה שלא ידעו המחבלים, שבדיוק בשבוע שבו היה הפיגוע אמור לצאת לפועל, הופסקה הפעילות במועדון, וכל החברים שנהגו לבלות את זמנם בדברים של הבל-וריק, החליטו להגיע לשיעור התורני שנוסד על ידי חזיזא, ונמסר בבית הכנסת, שבמרכז הישוב. "ישבנו בשיעור, וכל כך נהנינו מכל מילה עד ששכחנו מכל הסובב אותנו", סיפר לנו אחד התושבים. "לא יכולנו להאמין שעד השבוע שעבר בזבזנו את הזמן היקר על שטויות שכאלו, במועדון "! ולפתע נשמע פיצוץ עז שהרעיד את כל הסביבה. קול הנפץ היה כה אימתני, עד שגם המושב ההוא, שכל כך רגילים בפיצוצים שכאלו, נחרדו. רבים מחלונות הבתים במושב נשברו וניתצו לחלוטין. "תמיד אנחנו שומעים את הפיצוצים במרחק-מה מאתנו, אבל הפעם זה נשמע כל כך קרוב, עד שחששנו שהמחבלים ביצעו חדירה דרך גדר המערכת ונכנסו ממש אל תוך היישוב", מספר האיש. ובתוך זמן קצר יתברר שאכן כך היה. המחבלים אכן חדרו, וכיוון שהיו בטוחים, על פי המידע שבידם, שחברי המושב נמצאים במועדון, השליכו פצצה לכיוון המבנה, ונסוגו מיד אל מעבר לגבול. המועדון נחרב עד היסוד, אך כיוון שלא הייתה בו נפש חיה, לא נפגע איש מחברי המושב. ברור היה לכולם שהנס הגדול התרחש רק בגלל ההתחזקות הרוחנית שנרשמה במקום, ושהייתם של החברים בבית הכנסת. כילה הקב"ה את חמתו בעצים ובאבנים, ולא בבני אדם. הרי לך עובדה, המקיים את מצוות התורה לא ניזוק לעולם.

החוויה היהודית

צרור כספו,ישליך,מצולות,הנהר,משתגע,האדם האידיאלי,מעלות,נערות,בגרות, רוקד משמחה,משא החיים,

אמרי שפר כ"ד חשון ה'תשע"ח

'' אל תפחד להגיד את מה שאתה חושב, אבל תחכה כמה רגעים לפני שאתה עושה את זה "

בספר 'אבני שלמה' מסופר, כי המשגיח רבי שלמה ולבה זצ"ל לא נתן לבני הישיבה לצאת להלוויות של כמה מגדולי ישראל [מלבד של הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שאמר שמכיוון שהיה ממש רבו, אם כן הוא רבי של הישיבה וצריכים כולם ללכת [ ונימק זאת בכך שהוא קיבל מרבותיו כיצד לפתוח ישיבה , אבל כיצד לסגור ישיבה - לא קיבל .

בס' כסף הקדשים (חו"מ ס' ס"ו) כתב, שיש לדיין להקדים דין שלום בית לפני דיני ממונות וזכר לדבר: בנו ערים לטפכם ואח"כ גדרות לצאנכם, לפי שצער העדר שלום בית גדול מצער שבדיני ממונות .

העני בפתו היבשה מסוגל להיות בעל תאווה , כמו העשיר בסעודתו השמנה.

המוהל והשוורים (סיפורי צדיקים, עלון 280)

פעם נכנס אחד מחסידי הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע"א (יומא דהילולא כ"ה תשרי) אל הרבי. שמו היה ר' ברוך והוא היה סוחר שוורים. אמר ר' ברוך: "רבי, אני סוחר שוורים , ולאחרונה הוזל מאד שער השוורים, ולי יש שוורים רבים למכירה. מה אעשה? הרי צפוי לי הפסד גדול במכירתם . שהרבי ייתן לי עצה וברכה לבל אפסיד את כספי". שאל אותו הצדיק: "האם עוסק אתה לעיתים באיזו מצווה מיוחדת? השיב הסוחר: "אכן כן, אני מוהל". המשיך הרבי ושאל: "ומה אתה עושה אם לפעמים יורד חלילה הרבה דם מהנימול לאחר המילה? "ענה ר' ברוך: "יש לי תרופות כאלה וכאלה" ופירט באילו תרופות הוא משתמש. שמע רבי לוי יצחק את דבריו ואמר לו: "אני אתן לך עשב מסוים, ואם יקרה חלילה שיקשה לעצור את הדימום, שים את העשב במקום הפצע ובעזרת השם יתברך הכול יתרפא מיד". שאל הסוחר: "ומה אעשה בעניין עסקי השוורים?" השיבו הצדיק: "כבר אמרתי לך, כשיהיה דם רב מהנימול, תן שם את העשב וב"ה הכול יתרפא מיד ". הסוחר לא שאל יותר בעניין השוורים, כי האמין שאם הצדיק עונה לו כך בוודאי יש בדבריו גם תשובה לשאלת השוורים, למרות שלא הבין בדיוק מהי התשובה. הוא יצא מעם הצדיק ופנה לדרכו.

בדרך התעכב ויצא לו לנוח במלון קטן על אם הדרך, והנה נודע לו כי בנו של בעל המלון אינו מהול . שאלו הסוחר: "מדוע לא מלת את בנך?" השיבו בעל המלון: "כי בניי הקודמים מתו מחמת המילה משום דם רב שזב מהם שאי אפשר היה לעצרו". לפתע נזכר הסוחר בדברי רבו הקדוש רבי לוי יצחק, ואמר לבעל המלון : "כמה מוכן אתה לשלם לי על עצה בעניין זה?" ענה לו בעל המלון: "אילו הייתי יכול למול את בני ללא סכנה הייתי מוכן לשלם 400 רובל". אמר הסוחר " אני אמול אותו על אחריותי ואתן לך עירבון של 400 רובל שהמילה תעבור בשלום אי"ה. ואם יקרה לו דבר חלילה , אפסיד את כספי". בעל המלון הסכים אבל התנה תנאי עם סוחר השוורים - שזה האחרון יישאר בביתו ארבעה שבועות תמימים אחרי המילה, כדי לראות שהילד שלום לו ולא ניזוק מהמילה חלילה. הסוחר שהיה בטוח בברכת רבו ובעשב שנתן לו, נתרצה והסכים לתנאי. הסוחר מל את הילד ואכן דם רב זב ממנו ולא עצר. מיד הוציא הסוחר את העשב שנתן לו רבי לוי יצחק והניח על המקום ומיד פסק הדם וזה נתרפא מיד . בתוך הזמן שהתעכב במלון, עברו סוחרים והתעכבו אף הם בבית המלון, וסיפרו לסוחר שמחירי השוורים התייקרו. רצה הסוחר לנסוע ולמכור את שווריו, אבל בעל בית המלון לא הסכים שיסע שהרי התנו עמו שיישאר ארבעה שבועות תמימים. לאחר מספר ימים באו עוד אורחים ושמעו מהם ששער השוורים התייקר עוד יותר. כשעברו ארבעת השבועות נפרד הסוחר מבעל המלון ונסע לדרכו, ואחר כך מכר הסוחר את שווריו ברווח גדול מאד. וזאת בזכות קיום דברי רבו הצדיק.

החוויה היהודית

אל תפחד,להגיד,חושב,תחכה,המשגיח,הלוויות,גדולי ישראל,שלום בית,דיני ממונות,בעל תאווה,

אמרי שפר כ"ג חשון ה'תשע"ח

אנשים חושבים שליושבי בית המדרש יש עולם הבא, ולאנשי הרחוב יש עולם הזה. אבל המוסר מלמד אותנו, שלאנשי הרחוב אין גם עולם הזה, ויושבי בית המדרש אינם בטוחים כלל בעולם הבא שלהם...

בס' חסידים (סי' תקל) הביא שלפעמים מביא הקב"ה עניות לאדם כדי שיסכים לשידוך מסוים. שאילו היה עשיר לא היה מסכים לשידוך הזה, וזהו משאמרו במדרש (ויקרא פ"ח) הקב"ה מזווג זיווגים מגביה לזה ומשפיל לזה.

''הורים יראי שמים יזכו לבנים יראי שמים וגם מוכשרים, שיעסקו בתורה ובשקידה, ואילו הורים שאינם יראי שמים לא יזכו לכך, אפילו הם עצמם בעלי כישרונות מופלגים", אמר מרן זצוק"ל (כמובא בספר "אורחות הישיבה" עמוד ת"ט(.

הלב הוא מושבו של הרגש, כולנו מבינים ביטויים כמו: כואב לי הלב, עשה לי טוב על הלב, נשבר לי הלב, הסוד כאן שאם כל אחד ואחד מאיתנו יצליח להבין את הלב שלו, את הרגשות הפנימיים שלו, הוא יזכה להכיר את עצמו.

בהגיעך לירושלים, הזכר את שמי לברכה אצל הכותל המערבי (סיפורי צדיקים, עלון 280)

אל הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זיע"א נכנס אחד מצדיקי דורו וגילה את אזנו כי בכוונתו לנסוע לארץ ישראל. הקשיב רבי מאיר לדברים ושתק. אחרי כמה רגעים שאל הרבי "ומנין תיקח כסף לנסיעה?" השיב הצדיק כי בכוונתו לשהות בדרך אצל קרוביו ומכריו ולקבץ שם את דמי הנסיעה – ארבע מאות שקלי כסף. שוב שתק רבי מאיר ושקע בהרהורים, ואחר שאל: "וכלום לא כרוכה נסיעתך אל קרוביך בביטול תורה? מוטב כי תשב עמי באותו פרק זמן ותהגה בתורה, ואני אאסוף עבורך את הסכום הדרוש". חכך הצדיק בדעתו והחליט להיענות להצעתו של רבי מאיר. בינתיים קרא רבי מאיר מפרעמישלאן לשמשו להורה לו להכניס לחדרו את כל האנשים המבקשים להיכנס. החלו הבאים להיכנס,

ראשון היה יהודי עשיר, גביר בעמיו, הלה דרך כבר על סף חדרו של רבי מאיר, ולפתע הבחין כי בחדר שוהה יהודי נוסף – היה זה הצדיק שנענה להצעת רבי מאיר, נרתע אפוא הגביר לאחור ולא ידע את אשר יעשה – יכנס או צא, כך עמד לו נבוך מן הצד וחיכה. חלפו דקות מעטות, שבעיניו של הגביר נדמו כנצח, והנה פצה רבי מאיר את פיו ופנה אל הצדיק ששהה בחדרו: "ברצוני לספר לך מעשה נורא ישמע גם האיש הזה" – הוסיף בהפנותו פניו אל הגביר – "וילמד מוסר השכל ". וזה היה המעשה שסיפר רבי מאיר:

בעיר אחת התגורר עשיר מופלג , בעל נכסים רבים, ר' משה – זה היה שמו של העשיר – היה קמצן מופלג, אל ביתו של ר' משה מעולם לא הזמן איש להיכנס, מעולם לא בא אורח בצל קורתו, מעולם לא זכה איש לסעוד לחם על שולחנו, לעיתים, אמנם נזדמנו עניים לחצר ביתו, אך אל הבית פנימה לא הוכנסו. בעל הבית היה שולח אותם אל שכנו, אל ר' מתתיהו ירא הא-לקים וישר הדרך, "אצל שכני בוודאי תקבלו מזון ומקום ללון בו" היה אומר העשיר הקמצן לאותם עניים. ואכן, אמת דיבר, בבית ר' מתתיהו זכו העניים בקבלת פנים נלבבת, בעת הבית ואשתו נדיבי לב היו וקיבלו כל אדם, ויהי זה הדל והפשוט ביותר, בסבר פנים יפות. אותו ר' מתתיהו לא היה עשיר, רחוק היה מכך, אם כי בני משפחתו מעולם לא ידעו מחסור, אף כי אמצעיו לא היו רבים – תמיד היה ביתו פתוח לרווחה. אם סבורים אתם, כי אנשי עירם של ר' משה ור' מתתיהו הוקירו את ר' מתתיהו הודות למעשי החסד שלו, ולעומת זאת, זלזלו בר' משה הקמצן – טועים אתם! אמנם בני העיר העריכו את ר' מתתיהו טוב הלב ורב החסד, אך הבריות כבדו והוקירו גם את ר' משה העשיר הקמצן, הנה כי כן, דרך העולם היא לכבד את העשירים אף כשאין הללו ראויים לכך כלל ועיקר! כיון שכך, התעורר בשמים קטרוג גדול על ר' משה העשיר, וכך אמרו דרי מעלה זה לזה: "אמנם בעולם של מטה חולקים לו כבוק וקוראים לו 'רבי משה' וכל זאת בשל עשרו, אך אצלנו, בעולם של מעלה, נדון כל אדם על פי מעשיו והתנהגותו ולא על פי עשרו!" נמנו וגמרו ליטול ממנו את כל עשרו ולהעבירו לידי – הלא ניחשתם? – לידי ר' מתתיהו! והנה הגיע אליהו הנביא זכור לטוב ואמר: "אין דנים איש על פי השמועה בלבד, אלך ואראה אם אמנם מגיע לו, לעשיר ר' משה עונש שכזה!" הלך אליהו הנביא ודמותו כשל עני והגיע אל בית ר' משה ביום חורף קר ומושלג. לגופו לבש בלויי סחבות וגופו רעד מצנה כעלה ברוח. בא אל פתח הבית וביקש להיכנס, באותה שעה לא שעה העשיר בביתו, פנה אליהו הנביא המתחזה כעני, אל המשרת שפתח את הדלת ואמר לו: " הרשה נא לי להיכנס פנימה ולהתחמם אצל התנור". "לא אוכל", השיב המשרת, מהר וצא מכאן, עוד מעט יבוא בעל הבית – אדם רע וצר עין הוא, ואינו מוכן לעזור לאיש, וכשיראה כי אורח נכנס לביתו בהיעדרו – יגרש מכאן את שנינו אל הרחוב המושלג ". עודם מדברים ואל הבית נכנס ר' משה בכבודו ובעצמו, עיניו נפלו על העני העומד בחדר המבוא, ושאלה נזרקה מפיו: "מי האיש הזה? מה הוא מבקש?" ברוב מבוכה ופחד דבקה לשונו של המשרת לחכו, אך הנה פצה האורח את פיו ובלי להסס פנה אל בעל הבית ואמר: "האוכל לקבל כוס יין שרף להחיות את נפשי?" הבקשה עוררה את זעמו של בעל הבית. "גרש את האיש הזה מביתי!" צעק לעבר המשרת. והמשרת – צער רב מלא את לבו, אך בלית ברירה פנה למלא את פקודת אדוניו, הוא ניגש אל העני, הובילו החוצה וסגר אחריו את הדלת. מבעד לדלת נשמע קולו של העני, העומד בכפור, והוא בוכה, מפציר ומעורר רחמים, אך בעל הבית עשה עצמו כאילו הקול לא מגיע לאוזניו והמשיך בעיסוקיו הרגילים. כשנוכח אליהו הנביא זכור לטוב, עד היכן מגעת דרגתו הנמוכה של העשיר, כבש פניו בקרקע ובכה, על כי אדם מישראל מסוגל לנהוג כך! חזר ובא לפמליה של מעלה, והפעם לא היו בפיו מילים, הבינו דרי מעלה מתוך שתיקתו, כי גם אליהו הנביא מסכים עתה לביצוע גזר הדין, שנחרץ על ר' משה העשיר הקמצן. " ואז, כשכלו כל הקיצין", המשיך הצדיק רבי מאיר מפרעמישלאן את סיפורו, "קשה היה לו, למאיר, לשב במנוחה ולראות כיצד מוטל גזר דין כל כך קשה על אדם מישראל, יהודי שנלכד בחטאיו כזבוב שנתפס בקורי עכביש. לא יכלו איפה להבליג, קפץ ממקומו ואמר: רבותי! כלל גדול בידינו: אין עונשין, אלא אם כן מזהירים אני אהיה שליח בית דין של מעלה, ואלך להזהירו אזהרה אחרונה. והיה – אם יסכים העשיר ר' משה להעניק ארבע מאות שקלים של כסף ליהודי הצדיק הזה, הרוצה לעלות לארץ הקודש, ונוסף לכך יקבל על עצמו להיטיב את דרכו ולגמול חסד עם הבריות – ימשיך עשרו להיות בידיו, אך אם, חלילה וחס, ימשיך ר' משה בדרכו הרעה – גזר הדין יתקיים: כל רכושו יילקח ממנו, וכל ימי חייו יהיה סמוך אל שולחנם של אחרים. סיים הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן את דבריו, המתין קמעה ואחר כך אמר בפנותו אך היהודי העשיר שעמד בפתח החדר: "הרי ר' משה נמצא כאן, נשאל איפה את פיו". בטרם סיים את דבריו, בקע ועלה בחדר קול בכי, וכעבור רגע צנח הגביר ארצה, מתעלף. שעה ארוכה ניסו לעוררו מעלפונו, וכששבה אליו רוחו וחזרו אליו כוחותיו, ניגש האיש אל רבי מאיר ואמר: "כנים דברי רבנו, חטאתי, עוויתי ופשעתי, וכעת אני מקבל על עצמי לעזוב את דרכי הרעה ולהיטיב את מעשי, והלוא נאמר: 'מודה ועוזב ירוחם '!". ובדברו, הוציא הגביר מכיסו ארבע מאות שקלים ומסרם לידי האיש היושב בפינת החדר, אותו אדם צדיק שעליו אמר הרבי, כי ברצונו לעלות לארץ ישראל. "אנא!" ביקש הגביר, "בהגיעך לירושלים, הזכר את שמי לברכה אצל הכותל המערבי!" ובעזרת ה' זכה הצדיק לעלות עם בני ביתו לארץ ישראל, בלי שיבטל זמנו ותורתו על איסוף מעות לשם כך. והגביר ר' משה? – הוא שינה את דרכו מן הקצה אל הקצה. ביתו היה פתוח לרווחה ועניים היו בני ביתו. עד מהרה יצא שמו לתהילה בכל קהילות ישראל כבעל צדקה וכמכניס אורחים, ונכסיו הרבים היו לברכה לו ולאחרים.

החוויה היהודית

בית המדרש,אנשי הרחוב,עולם הזה,מזווג זיווגים,מגביה,משפיל,יראי שמים,מוכשרים,עסקו בתורה,טוב הלב,נשבר הלב,

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ח

אומנות התבונה היא לדעת ממה להתעלם

אחד מחסידיו של רבי ישראל פרלוב, 'הינוקא מסטולין', נכנס אליו כדי לשאלו בעניין הצעת שידוך שקיבל בעבור בנו. אמר לו הרבי: "אומר לך איך צריך לבחון הצעת שידוך. כשמהללים את הכלה ואומרים עליה שהיא מיוחסת, יש לרשום אפס. כשאומרים שהיא יפת תואר, יש להוסיף עוד אפס. כשמוסיפים שהיא חכמה, מוסיפים עוד אפס. וכך בכל מעלה ומעלה. "אחרי כל זאת, כשאומרים על הכלה שיש לה לב טוב והיא בעלת מידות טובות, רושמים מצד שמאל את הספרה אחת, ואז כל האפסים יוצרים מספר גדול. ואולם אם אין לנערה לב טוב ואין היא בעלת מידות טובות, הרי יש לרשום שוב אפס, ונשארים רק אפסים".

אמר הגאון רבי יהודה עדס שליט"א : כשמרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל נפטר, שמעתי מכמה אנשים שאמרו , נו הרי הוא היה זקן למעלה מתשעים, וכי אדם יחיה לעולם. חשבתי ע"ז משל נפלא, משל לאדם זקן עשיר שאמר לנכדים שלו, בכל שנה שאני אחיה אתן לכל נכד עשרת אלפים דולר. אכן, בשנה השנייה אכפיל את הסכום ונתן עשרים אלף דולר, ובשנה השלישית אכפיל את הסכום של השנה הקודמת ונתן ארבעים אלף דולר. וכן על זה הדרך בכל שנה אכפיל את הסכום של השנה הקודמת, עד שהגיע לסכומים אדירים, אחרי שתים עשרה שנה הוא נפטר, וכולם התאספו והתחילו לבכות בכי גדול, שאלו אותם, למה אתם בוכים, הלא הוא היה זקן , השיבו הבנים, הרי אדרבה בכל שנה שהוא הזקין קבלנו יותר כסף .

הגה"ק מקאז'יגלוב זי"ע מביא את דברי הרה"ק ה'חידושי הרים' זי"ע בפרשתן, שלכן עשה הקב"ה נסים לאליעזר עבד אברהם, בדרכו לשידוכי יצחק אבינו שקפצה לו הארץ, וכיו"ב. לרמז לדורות עולם שכל שידוך ושידוך שבא =9Cידי גמר והתקשרות, הוא בדרך נס ופלא מידי שמים.

״ואברהם זקן בא בימים וה׳ ברך את אברהם בכֹל״ (בראשית כד,א). הקב״ה בירך את אברהם במידה של ״כל״, שיחיה בשלום עם כל באי עולם. (אור לישרים)

ותכל להשקותו ותאמר. מסביר הספורנו שרבקה המתינה מלדבר עד שיכלה לשתות, כמו שאמרו חז"ל (תענית ה:) אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה .

הטיפשות חולפת עם הזמן, החכמה מבזיקה לרגע, רק הבינאנית שלטת רוב הזמן.

יש צדיקים שעיקר דאגתם לעצמם, למצוות ולמעשים הטובים שלהם, שהם עצמם יהיו שלמים עם ה׳ יתברך; אבל לא זו דרכו של הצדיק האמיתי, והיא דרכו של אברהם אבינו שנתברך במידה של ״בכֹל״, שדאגתו הייתה לא רק לעצמו אלא לכול, לכלל. (רבי לוי-יצחק מברדיצ׳ב)

חסד עם סוכה [ע"פ מרוה לצמא [

עלינו לארץ מארגנטינה, שם השארנו את ההורים משני הצדדים, ולמרות ההתמודדות והניסיון היה ברור לנו שאנו נשארים. לא ידענו את השפה, אך לאט-לאט רכשנו אותה . שמחנו שהבנות נכנסו למוסדות לימוד מצוינים, רכשו חברות טובות והצוות החינוכי משבח אותן. אבל ביום אחד נגדע כל האושר, בעלי נהרג בתאונת דרכים, בבת אחת הפכתי לאלמנה ו-7 בנותיי ליתומות. אין לתאר את ההלם , הצער והכאב. אנשים טובים, מכרים וידידים עטפו אותנו בחום ובדאגה, ההורים הגיעו לארץ וביקשו בכל לשון של בקשה שנחזור, אבל אני סירבתי לשמוע על כך. ידעתי שאברהם, היה רוצה שנשאר לגור כאן, בארץ. רציתי את החינוך שבה, האווירה, הקדושה של הארץ, הקרבנו הרבה ואני לא הסכמתי לפרק את מפעל החיים שלנו ברגע. ידעתי כי זכותו תמשיך ללוות אותנו ולהעתיר בעדנו.

אנשים טובים נחלצו לעזרתנו, מדי חודש נכנס לבנק סכום צנוע שהספיק לכלכל אותנו, אבל את בור הגעגועים אי אפשר היה לכסות. שבוע לפני ראש השנה, הניח מישהו מעטפה בתיבת הדואר שלנו, היו שם תלושים לרכישת מזון, מוצרי חשמל וביגוד, היה נעים לדעת שמישהו חושב עלינו . משפחה ממכרנו, הזמינה אותנו לסעודות החג, חשתי הקלה גדולה. אחרי יום כיפור נפלה עצבות גדולה על בנותיי, בתי בת ה-10 אמרה: "הקרשים של אבא בוכים"... שכנות מסורות התעניינו האם אנחנו מסודרים מבחינת הזמנות לסעודות החג, ענינו תשובה חיובית. פה ושם אכן הזמינו אותנו, אבל הייתה חסרה לנו הסוכה שלנו. יום אחרי יום כיפור ניסו שתי בנותיי הגדולות להוציא את הקרשים, אבל מהר מאד הן התייאשו, הקרשים היו כבדים. עודדתי אותן שברוך השם אנחנו לא לבד, הקדוש ברוך הוא איתנו והוא דואג לנו לשליחים טובים ולכן מן הראוי שנודה ונשמח. כל אחת פנתה לענייניה רק הקטנה בת ה-4 מחתה ואמרה: "זה בכלל לא סוכות כשאין סוכה בבית, זה ממש מצחיק ואני מתביישת מהגננת, אני גם אקרע את הקישוט שהבאתי מהגן, מי צריך קישוט"? השבתי לה, שנתלה את הקישוט בשמחה ובששון אצל קרובי המשפחה, אבל זה לא ניחם אותה.

בשעה 9 בערב דפק על דלת ביתנו הרב ג. שכן בשנות ה-60 לחייו "רציתי רק לשאול... אם אכפת לכם שאבנה את הסוכה שלכם, סיימתי כל כך מהר את הבניה של הסוכה שלנו יחד עם הנכדים הגדולים שלי, אז אולי נוכל לבנות גם לכם"? אמר בעדינות. לשוני נאלמה דום, לא יכולתי לענות , כשבנותיי הקטנות שמעו את השאלה, הן פרצו בצהלות של שמחה, הייתי צריכה להסב את ראשי לבל תתגלנה הדמעות שהחלו לזלוג, תודה לך ה' שאתה משמח את היתומות שלי הרהרתי בליבי. הרב ג. הסיק מיד את המסקנה והם ירדו למקלט, הם עבדו עד מאוחר והקימו את הסוכה, הם גם ביקשו, שנשאיר להם את כל הקישוטים. כשהבנות קמו בבוקר, הן התלבשו ורצו למטה, שמעתי את צהלותיהן, בת ה-4 הייתה מאושרת ביותר והיא שאלה בתמימות: "בטח הרב ג. הוא אליהו הנביא, נכון אימא"? בצהרים דפק אחד הבנים של הרב ג. ויחד עם ילדיו, הוא הוריד שולחן וכסאות לסוכה, הם הניחו גם שולחן קטן בצד, כדי שיהיה לנו נוח להניח עליו דברים חיוניים שנצטרך. בערב החג, הוזמנו לסוכה של קרובי משפחה ושם סעדנו. אבל כשחזרנו, נכנסנו לסוכה שלנו. בבוקר שתינו קפה ועוגה בסוכה, הבנות קראו ספר בסוכה כפי שהיו נוהגות לעשות והבת הקטנה אמרה : " אני מרגישה כאילו אבא כאן".

בשעת הצהרים, הבנות החליטו להישאר בסוכה ואני עליתי לנוח, התעוררתי לקול יללות סירנה שנעצרה ליד הבית שלנו. רצתי לוודא שהבנות בסדר, לא פשוט היה לגלות שמורידים במהירות את הרב ג . באלונקה, אחריה רצה אשתו. היא סיפרה לי בחרדה, כי בעלה לקה בהתקף לב וכי הם בדרך לבית חולים. תפסתי את ידה ואמרתי לה: "כמו ששימחתם את ליבי ואת לב הבנות, כך גם הקב"ה ישמח וירפא את הלב של הרב ג.", היא השיבה אמן ועלתה לאמבולנס. במוצאי החג, היא חזרה וחיוך על פניה, היא דפקה ישירות על דלת ביתי: "באנו לומר לך תודה על הברכה שלך, הגענו לבית חולים, הוא היה במצב קשה מאד, אמרו לנו תתחילו להיפרד ממנו ואז פתאום החל המצב להשתפר בהדרגה, הרופאים השתוממו ואמרו שזה נס גדול, אנו מודים לך על הברכה שלך, ברור שהתרחש כאן משהו ניסי", לחצתי את ידה ואמרתי בדמעות: "ואני אומרת תודה על מה שעשיתם עבורנו, כדי לשמח אותנו, זו תודה תמורת תודה"!

לאחר חצי שנה התחתנתי, לבנותיי היה אבא חדש שהגיע לביתנו ואיתו 5 ילדים. בסוכות הבא, עזרו כולם לבנות את הסוכה בשמחה , בערב סוכות ירדה אשתו של הרב ג. לביתנו ובידה מגש של עוגות, "אנחנו עורכים סעודת הודיה בחג, רצינו לשתף גם אותך... אנחנו מרגישים בחוש את נס ההצלה בזכותכם ". המחווה ריגשה אותנו מאד, ובזכותה למדנו שכל חסד שאדם עושה לזולת, ראשית כל הוא עושה חסד לעצמו. מאז בכל ערב חג סוכות, אנו מקבלים עוגה לסוכה, זו עבורנו תזכורת לשמח אחרים ולשמוח בעצמנו.

טוב או רע (באורך מישור, גיליון 20)

מסופר על כפר של אנשים פשוטים שהיה גר בו זקן הכפר שהיה אדם חכם מאוד . יום אחד נעלם הסוס של זקן הכפר. כשבאו לנחמו , שאל אותם הזקן "מדוע באתם לנחמני"? "כי קרה לך דבר רע " ענו לו. הזקן התבונן בהם, והשיב בקול מדוד "מי אמר שזה רע?" איש לא השיבו . אחרי יומיים, הסוס חזר עם עוד שני סוסי פרא. כולם אמרו " הזקן צדק, יצא מזה דבר טוב". "מי אמר שזה טוב?" חזר הזקן ושאל אותם. שוב לא ענו לו . לאחר כמה ימים, החליט הבן של הזקן לנסות לאלף את אחד מסוסי הפרא, ונפל מהסוס ושבר את רגלו. "הזקן צדק, הנה יצא מזה דבר רע" אמרו האנשים. "מי אמר שזה רע?" חזר זקן הכפר על שאלתו הנושנה. וגם הפעם - לא ענו לו . לאחר כמה ימים פרצה מלחמה, כל צעירי הכפר נלקחו לצבא ואת בן הזקן לא לקחו כי היה פצוע. הפלוגה שבה היו צעירי הכפר נתקלה במארב והרבה מהצעירים מתו או נפגעו . הפעם אף אחד כבר לא אמר אם זה טוב או רע, כולם הבינו שאי אפשר לדעת .

נמצאנו למדים שאדם שלא תלוי בדברים אחרים - הוא זה שיכול לשמוח . כמובן שכל זה תלוי בקשר של האדם לקב"ה. ככול שהאדם יודע שכל מה שקורה לו תלוי ובא ישירות מהקב"ה, והרי הוא יתברך הטוב האבסולוטי שיש, ומדרך הטוב להיטיב, ברור שיקבל את כל מה שקורה לו בשמחה . הרי אדם לא יודע מה טוב בשבילו, ומה שברור, שהקב"ה כן יודע מה טוב לאדם, וכמו אותו יהודי שפתחנו בו את המאמר , הא-לוקים שלנו חי וקיים תמיד "כי בו ישמח ליבנו ". זה השורש והיסוד של חג הסוכות . להתרגל לשמוח בלי קשר למה שיש לאדם בעולם הזה, ולדעת שאדרבה, ככל שיש לאדם פחות, יותר מתרגל לבטוח בקב"ה ואז ברור שהעזרה תבוא . כמו שדרשו דורשי רשומות, "מאין" - כשאדם מרגיש שאין לו כלום, "יבוא עזרי" - אז בטוח שתהיה לאדם סייעתא דשמיא . ולכן סוכות הוא הזמן שיושבים בצילא דמהימנותא, ו"סוכה " בגימטריה "אמן" (אמונה). וגם גימטריה של שם הוי"ה ואדנות ביחד (הוי"ה זה מידת הרחמים, אדנות זה מידת הדין). השלמות של הביטחון בחי העולמים ! נתחזק כולנו ביסוד חשוב זה ואז נוכל לשיר אי"ה בשמחת תורה ביתר כוח וביתר עוז "אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-לוקיו ". חג שמח !!

החוויה היהודית

אומנות התבונה,להתעלם,שידוך,מהללים,כלה,מיוחסת,קנה,וושט,סכנה,הצדיק האמיתי,

אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ח

החיים הם התרחשות רצופה של ניסיונות ומאורעות ואין כלל מקום למושג 'לדרוך במקום'.

"ויברך הגמלים" - ברכת הגומל, מי חייב בה? "מחוץ לעיר" - הולכי מדבריות. "אל באר המים" - יורדי הים. "לעת ערב" - מי שהיה חולה (כמו שאומרים חז"ל 'עד שלא שקעה שמשו')."לעת צאת" - מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. ואימתי מברכים ברכה זו? - "השאבת", ראשי תיבות: הברכה שמברכים אחרי ברכת תורה. (הרב משה סרצ'וק בשם חכם יצחק אסא, מחכמי סוריה)

ימי הולדת טובים לבריאות. ככל שאתה חוגג יותר מהם אתי חי זמן רב יותר.

כדי שבני זוג יתאימו זה לזו - אין צורך שיהיו דומים זה לזו, ההיפך הוא הנכון , עליהם להשלים זה את זו ולהיפך . הצירוף של שניהם - הוא זה שייצור את השלמות הנכספת .

ויקבור אותו בגיא" [וזאת הברכה – לד, ו] . (והערב נא) .

סח הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: סיפור נורא שמעתי מפי אדם גדול שהתגורר בבתי ברוידא.

כבחור, הוא היה תושב סטוצ'ין, ובימי מלחמת העולם הראשונה, הרוסים גייסו אותו לצבא במלחמתם נגד הגרמנים. הם שלחו אותו יחד עם קבוצת בחורים לחזית, לא הרחק מהעיירה. בימים ההם, החיילים היו מתחפרים בתעלות. ראשי החיילים מציצים מעל הקרקע מכוסים בשקי חול, ומבין השקים - יורים ברובים או במכונות ירייה. אותו בחור עמד בתעלה, ולידו חייל יהודי נוסף, יהודי בשנות הארבעים לחייו. כדורי מוות עפו מכל צד. אלפי כדורי אויב שרקו ללא הרף, ול"ע שכנו זה, בן הארבעים, נפגע מהאש ונפל . כאשר נפל שדוד, התחנן אל הבחור שיביאו לקבר ישראל. הבחור הבטיח לו ברגשי קודש שידאג לקבורתו. לאחר כרבע שעה החייל נפטר. חלפו שעות ארוכות, והקרב המשיך. הבחור החל לחשוש להבטחתו, הוא הרהר לעצמו אם הייתה שעת הפוגה, עוד הייתה לי אפשרות להביאו לבית העלמין בסטוצ'ין, הקרוב יחסית, אבל ההפוגה רחוקה, התותחים יורים, מה אעשה?', הרהר נוגות . ברגע מסוים, בסערת הקרב וסכנת המוות, אזר עוז בנפשו השבורה, ובא לכלל החלטה נחושה: הבטחתי ליהודי, אקיים את דבריי - אביאהו לקבר ישראל - ויהי מה ! מכיוון שהיה בחור גיבור בגופו, קם והתרומם על רגליו, נטל את הנפטר, ובבת אחת הגביהו על כתפיו. הרים את רגליו ויצא מהתעלה - אל תחת כיפת השמים למול אור השמש - בעיצומו של הקרב: החל לרוץ לכיוון העיירה, והנפטר על כתפיו .

אותו יהודי סיפר לי, כי בדרכו אף חלף בין מחנות של קוזקים. מי שלא מכיר את המושג, לא יכול להכיר את גודל הסכנה של פגישה איתם. אך משום מה הם לא ראו אותו, וכך צעד עם הנפטר - כרואה ואינו נראה - 'עוסק במצווה '! הוא צעד כך בזריזות וברצף - שלושה קילומטרים, במסירות נפש, עד הכניסה לעיר, שם פגש את אחד מאנשי 'חברה קדישא ', ומסר לו את הנפטר לידיו. כשסיים מצוותו, תיכף ומיד שב לדרכו, רץ בחזרה את כל הדרך, וגם עתה לא ראו אותו, עד שב"ה הגיע ונכנס לחפירה. שב למקומו כאילו לא התרחש דבר. (הקצינים הרוסיים שפקדו עליו לא העזו להסתובב בין החיים והמתים , רק בלילה עברו בין החיילים וחילקו מעט מזון, לכן לא הבחינו בהעדרו ). בסופו של דבר, הרוסים השליטים על סטוצ'ין נוצחו. העיירה נכבשה על ידי הגרמנים. הבחור הצדיק,קיבל אישור לשוב לעיירה .

חלפו ימים מועטים, הגרמנים חיפשו אחריו, וגייסו אותו לשירותם. לאיזה תפקיד? - שומר בהמות. כיוון שהם ידעו שבשעת מלחמה בהמות הינן מצרך יקר (לאכילה), הזהירו אותו בשעת קבלת התפקיד: "אם בהמה אחת תחסר, דמך בראשך "! הבחור החל בתפקידו החדש בכל כוחו. 'ביום אכלני חורב וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני '. ויהי היום, בוקר אחד ברעותו ברחבי השדות הענקיים בקרבת העיר, הוא נקלע שנית לעסק עם ענייני מתים: באופק נשמע קול ירייה, והצליח הבחור להבחין מרחוק איך חייל נופל תחתיו. הוא לא ראה אדם נוסף בקרבת מקום, לכן הבין כי החייל יצא לשדה - ואיבד את עצמו לדעת. באותו רגע קם והחל לרוץ לעברו לנסות להציל את חייו. הבהמות לא היו במחשבותיו אלא הצלתו של האיש. כאשר הגיע אליו, הבחין שהוא עדיין נושם וחי. פשט את כותנתו, קרע אותה והחל במלאכת חבישה (וסתימת עורקים) כדי להשאירו בחיים. אך לא עלה בידו, לאחר כמה דקות החייל מת.

בעודו מתעסק בניסיונות הצלה אחרונים הגיעו חיילים , חיילי הצבא. הם ראו על הקרקע חייל הרוג, ולידו חייל נוסף. מיהרו להקיף אותם, וכפתו את הבחור הצדיק, תוך הבנה מוחלטת - שהוא זה שיירה למוות בחייל ההרוג... לקחו אותו לכלא צבאי. כעבור שעות בודדות, הביאו אותו לבית משפט צבאי, ובשיפוט מהיר גזרו דינו למוות. לפני גזר הדין, נתנו לו זכות דיבור הגנה. כמובן שהוא התחנן על נפשו כי אדרבא 'רק ביקשתי להצילו ! איני מכירו, ומעולם לא הייתה לי מריבה עמו. רק ראיתי מישהו נופל וחשתי להצלתו'. תחנוניו היו כקול קורא במדבר, כי לעומתו , התובע מטעם הצבא הניח על שולחן בית המשפט ראיות רבות, לכאורה, שהוא כן הרג אותו, (כך ממש סיפר לי). אתם יודעים כי ' עורך דין' יכול לעשות מיום לילה ומלילה יום... בקיצור, פסקו עליו דין מוות . העונש נועד למחרת בשעה שתים-עשרה, אז יעמידוהו לפני כיתת חיילים להריגה. כך מתנהלים העניינים בשעת מלחמה, רח"ל.

לעשרים וארבע שעות שנותרו, הטילו אותו כשק עצמות לצינוק. שלא נדע מה זה צינוק, אוי, אוי, אין אפשרות לשבת ולא כל שאר הצרכים, עינויים נוראים, ללא אפשרות מינימאלית להירדם. אך גם ללא הצינוק, לא עלה בדעתו לישון, שעות בודדות לפני הוצאתו להורג. באמצע הלילה, לפתע הוא עמד משתומם, כי נראה לו, בהקיץ או בנמנום, היהודי מהסיפור הקודם - אותו חייל שהוא הביאו לקבר ישראל לפני כחודשיים. 'למה אתה נפחד כל כך?' שאלו האיש, 'אל תפחד, אל תחשוש, כי בזכות שטרחת והבאת אותי לקבר ישראל - תינצל. אפילו אם תעמוד בשערי מוות, לא יהרגוך'. הוא נעלם. האם זה דמיון או לא, לא היה לו זמן רב וכוח לחשוב. כך ראה ושמע, ודיו בכך.

לקראת השעה שתים-עשרה הוציאו אותו, סחבו אותו מהצינוק. סגרו את עיניו במטפחת , והובילוהו כברת דרך, לעבר שדה פתוחה הסמוכה לסטוצ'ין. העמידוהו ליד קיר, מול כיתת חיילים. כאשר מחוגי השעון הצביעו שתים- עשרה בדיוק, הקצין צעק: "אחד". שתק שנייה וצרח: "שתים". עוד לא הספיק להכריז "שלוש", ומרחוק הגיח ובא חייל דוהר על סוס בצעקות רמות כשהוא מנופף במטפחת שבידו: "תעמדו. תמתינו!!" המתינו לבואו חצי דקה, וכאשר התקרב נפנף בידו בפיסת נייר, באומרו: "לפני שעה קלה כאשר קברנו את החייל ההוא, מצאנו בכיסו מכתב פרידה מבני משפחתו , בו כותב שמאבד את נפשו לדעת. הנה הנייר". כמובן שהסירו את המטפחת מעל פניו, והניחוהו לנפשו . ובאופק, אי שם ממול כיתת היורים בפאתי סטוצ'ין, כאילו התחלף קול הירי הרצחני בקול העם היהודי, קולם הנצחי של בחורי ישראל שומרי מצוות במסירות נפש...

החוויה היהודית

הולכי מדבריות,יורדי הים,שהיה חולה,חבוש בבית האסורים,ברכת תורה,ימי הולדת,טובים לבריאות,השלמות הנכספת ,

אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ח

אדם משקיע את רוב זמנו ומרצו בעולם הזה, ושוכח שימי שנותינו בהם הוא רק 70 שנה שביחס לעולם הנצח זה כמה דקות בודדות... במה אם כן כדאי להשקיע?!.. שלא נגיע לאחר 120 שנה ונהיה ללעג וקלס לאור השקעתנו בפרוזדור והזנחה פושעת בטרקלין... הבה נשקיע במקום נכון. נרגיש גרים כאן וממילא נקבל מעמד תושב בעוה"ב...

האדם נברא בעולם בצורה כזו שהוא חייב להזדקק לאנשים מסביב, אבל הוא חייב גם לתרום. אהבה אמיתית, היא כזו שיש בה נתינה. כשאדם נותן מכל הלב הוא מקבל חזרה, ובדרך כלל הרבה יותר. ומי שמנסה להתחמק מנתינה, להישאר תמיד על תקן של מקבל, עלול למצוא את עצמו חסר דבר.

החיים על כדור הארץ אולי יקרים, אך הם כוללים טיול סביב השמש כל שנה ללא תמורה.

הציפיות שלכם מאחרים הן מקור לתסכול. גם אם הנמכת ציפיות נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, זכרו שהמפתח אליה טמון במידת הנתינה שנוח לכם אתה. אם תתנו מהלב ובמידה שתבחרו, לא תחושו מתוסכלים מכך שלא תוגמלתם בהתאם.

השמחה בגיא צלמות ('מקדשי השם' של הרב מייזליש)

היה זה בימים הנוראים עלי אדמות, כשעשן שחור היתמר מעל אירופה, מעלה למרומים מיליוני יהודים הנטבחים על קידוש השם. בתוככי מחנות הריכוז וההשמדה, רוכזו רבבות יהודים שלא כולם ידעו כי הם המועמדים הבאים למסור נפשם על קדושת השם, ובינתיים - השתדלו לחיות על קדושת השם, כששמירה על צלם יהודי נדרשה למסירות נפש של ממש...

בין השוהים באחד ממחנות הריכוז, נמנו גם שניים שזכו להינצל מגיא ההריגה, יהודים מורמים מעם שהפכו אחר כך לרבנים נודעים. רבי צבי הירש מייזליש זצ"ל - לימים רב קהילת 'שארית ישראל' בשיקאגו, ורבי דוד איזראעל זצ"ל, לימים רב בקאראקאס שבוונצואלה. וזכה הרב איזראעל למה שלא זכו אחרים, להיות השומר המופקד על חלוקת מנות הלחם במחנה הצוענים הסמוך, שם רוכזו אלפי גויים צוענים שגם בהם השתעבדו והתעללו הנאצים הארורים.

הגיעו הימים שבין כסה לעשור, והרב מייזליש - שגוו נכפף וקומתו השתוחחה מהתעללויות הרשעים, אך נפשו היהודית התעלתה בגבורה עילאית, היה עסוק בדאגה אחת ויחידה: כיצד יוכל לזכות לשבת בסוכה, כיצד יצליח לקיים מצות סוכה בתוך תנאי המחנה הקשים. בשעות הפנאי הבודדות, לעת ערב עם סיום העבודה, הסתכן בנפשו ויצא אל מבואות המחנה, תר בעיניו אחרי מקום מתאים וציוד מינימאלי... חלפו עברו מספר ימים, ובעיצומן של שעות העבודה הצליח הרב מייזליש להסב את תשומת לבו של הרב איזראעל, וביקש להסתודד עמו. לא בנקל עלה הדבר בידיהם תחת עיני הנאצים הבוחנות, אך לבסוף הרב מייזליש גחן לעבר הרב איזראעל ולחש: " הרי אתה מופקד על חלוקת הלחם לצוענים, ומדי יום - מסתבר שנותרת לך מנה אחת או שתיים... בשבוע הבא יחול חג הסוכות, הסתכנתי בנפשי ובניתי לי סוכה כשרה למהדרין, ואני חפץ בכל לבי לאכול בה כזית פת כהלכה. אם יש את נפשך לסייעני, אני מבקש כי בשבוע הבא תשמור לי מנת לחם נוספת, כדי שאוכל לקדש על 'לחם משנה' בסוכה..." - ביקש הרב מייזליש. בן שיחו פקח למולו עיניים נדהמות: "סוכה כשרה? כאן? במחנה? איך זה יתכן?!" הרב מייזליש חייך כצופן סוד, ולחוש בסיפוק אין קץ: "הסתובבתי בירכתי המחנה, ומצאתי מקום בו נזרקו דרגשים ושברי דרגשים, ממש מאחורי הצריפים. סידרתי כמה דרגשים בצורת שלוש דפנות בגובה מספק, ושברתי כמה קורות שהפכו לסכך כשר - בו סוככתי את סוכתי הקטנה... עכשיו יש לי סוכה, אני צריך לחם משנה - לאכול בתוכה!" " סוכה כשרה כאן במחנה, זה אומר שגם אני אזכה לישב בה. פשוט, לא?", נצצו עיניו של הרב איזראעל, אך הרב מייזליש סירב בתחילה, והסביר כי הוא מוכן ליטול על אחריותו את סיכונו האישי, אך לא לסכן יהודי אחר. "אם ניתפס שם בסוכה, מי כמוך יודע מה יהיה גורלנו..." - אמר הרב מייזליש בחרדה... אך הרב איזראעל לא נכנע, ואמר: "הלא אתה מבקש ממני לזכות במנת לחם כפולה, כדי לקיים מצות סוכה כהלכתה, וגם אני מבקש ממך את אותו הדבר... אני מספק לך את הלחם הדרוש, ואתה מספק לי את ידיעת הזהב, היכן ניתן לזכות לשבת בסוכה בתוככי גיא הצלמוות בו אנו חיים" כשראה הרב מייזליש כי אין ברירה, נענה וגילה היכן ממוקמת הסוכה, כיצד נכנסים אליה בזחילה בין הדרגשים הישנים, עד שמגיעים למקום בו גובהה עולה על י' טפחים, ובדיוק שם - מלמעלה, מסוככות הדפנות בסכך כשר שצלו מרובה מחמתו. הם סיכמו להיפגש שוב בליל החג, כשעד אז - על הרב איזראעל למלא את חלקו, ולהשיג מנת לחם כפולה ל 'לחם משנה...'

בערב החג לא ניכרה כל תכונה מיוחדת במחנה, וכמו כל יD7ם - עבדו בו במרץ מבוקר ועד ערב. כששקעה החמה והפועלים היהודים הכפופים שוחררו לדרגשיהם לשנת הלילה, המתינו שני יהודים בשני קצוות המחנה לשלושה כוכבים ראשונים... הם קיפצו מהדרגשים בשקט, אך בלב פועם בהתלהבות. שתי דמויות שחורות וקטנות, נראו נמלטות מבין בלוקי השינה אל החצר האחורית, זהירות מלעורר כל רחש. השומרים הנאצים המפטרלים היו שקועים בארוחת הערב הדשנה, ושני הרבנים עברו מפתח בלוק אחד לרעהו - בדרכם לירכתי המחנה... הם טיפסו בין הדרגשים הישנים, וזחלו מתחתיהם. אצבעותיהם ספגו קוצים ומכות יבשות, אך הם לא חשו בכך כלל. לפתע לחש הרב מייזליש: "זהו כאן ", והרב איזראעל נשא עיניו למעלה וראה שאכן, יש כאן את הגובה הדרוש, יש שלושה קירות, והכוכבים נראים רק מבין הסדקים - - - בקושי רב הצליח למנוע מפיו לזעוק בשמחה, בקושי עצר את רגליו מלפצוח בריקוד. ליל התקדש חג, והם כאן, שני יהודים, בעמק הבכא, זוכים להיות בצל הסוכה, בצילא דקודשא בריך הוא! מתוך החשיכה, נראו רק עיניהם, נוצצות בחדווה, דלוקות בהתלהבות. ליבם רטט מהתרגשות, עיניהם נחילי דמעות אושר ושמחה. בקול שקט אך המאושר בעולם, אחזו שניהם את שתי מנות הלחם ובירכו: "אשר בחר בנו מכל עם, ורוממנו מכל לשון... ותיתן לנו... בא-ה-ב-ה את יום חג הסוכות הזה..." בקול רוטט ובלבבות רועדים, נישא הקידוש המיוחד אל שערי שמים, עובר בין הסכך לבין הכוכבים המנצנצים. "שהחיינו וקיימנו והגיענו..." בירכו בהתלהבות, "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה" - שאגו באלם קול, בהתרגשות שלא ניתן לתאר... איש לא ראה אותם, איש לא הבחין בהם. לא במהלך הקידוש המרגש, וגם לא ברגעי הזהב בהם זכו לאכול כזית פת בסוכה.

ובספר 'מקדשי השם' של הרב מייזליש בעמוד ל', מסופר הסיפור במלואו עם עדות אישית מרגשת, שמעולם לא היה להם טעם מתוק בישיבה בסוכה כמו בסוכה החשוכה והצפופה ההיא, בין הדרגשים, מתוך סכנה ומסירות נפש. רק ממרום השקיפו עליהם פמליא של מעלה, וראו את מסירות נפשם של שני יהודים נטולי תנאים, לקיים את מצות סוכה ! כי גם בתוך התנאים הקשים ביותר, מצות סוכה משמחת, מרוממת. בתוך תנאי מחנות העבודה וההשמדה, יכול יהודי לומר בלב שלם 'זמן שמחתנו' - כי זו השמחה האמתית והנכונה, השמחה על שזכינו לישב בצילו של אב אהוב, השמחה על שזכינו להתקרב אליו ולעשות את מצוותיו. זו השמחה האמיתית והמרוממת, שמחנה השמדה ונאצים אכזריים מתגמדים למולה, אינם יכולים לה ! אשרינו שאנו זוכים לקיים את מצות סוכה בסוכות מוארות, בחלק מהמקרים - רחבות ידיים, ובכל המקרים מלאות אור, טעונות שמחה, רוויות התרגשות נלהבת. הבה נשמח בחג המשמח הזה בשמחה האמתית - בהבנה כי אנו זוכים לשבת בצלו של אבא שבשמים, ומול זכות כזו - כל קושי שבעולם הוא עראי וזמני, אינו מעיב על שמחתנו השלימה! כמה עלינו לשמוח ולהוקיר כל רגע של ישיבה בסוכה, של כוס מים בסוכה, של שינה בסוכה. נכון, לפעמים זה לא הכי נוח, אבל זה הכי מרומם והכי כדאי בעולם - לישון, לאכול ולשהות בצילו של אבא שבשמים! בהיותנו בסוכה, אנו זוכים לארח את האושפיזין הקדושים, מתעלים לדרגות גבוהות ונאצלות של שהות בצל השכינה, וישיבה בצוותא עם האושפיזין. אלו דרגות שקשה להגיע אליהן בימי שגרה - ולכן נפעל להתאים את ישיבתנו בסוכה לישיבה מרוממת ורוחנית, כראוי למי שיושב בטרקלינו של המלך, ומארח את נכבדי ושועי עולם... ונתפלל, נזעק מקירות ליבנו: 'הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת', ואז נזכה בצוותא 'לישב בסוכת עורו של לווייתן', מתוך שמחה ואושר!

החוויה היהודית

דקות בודדות,ללעג וקלס,פרוזדור,הזנחה פושעת, בטרקלין,אהבה אמיתית,נתינה,כדור הארץ,

אמרי שפר י"ח חשון ה'תשע"ח

אחרי כל הניסיונות לא מצא הקב"ה במה לשבח את אאע"ה אלא בזה שהוא יצווה את בניו אחריו, להורות כי המגדל את בניו בדרך התורה והיראה, חביב לפני הקב"ה יותר מכל הניסיונות והמסירות נפש על קידוש ה' (הרה"צ רבי שלמה חנוך מראדומסק הי"ד (

אמרו חז"ל יצר הרע דומה לזבוב, כמו שזבוב מטריד אותך אבל בעצם הוא לא שווה כלום, כך היצר הרע מטריד אותך בכל מיני דברים אבל הוא כלום.

אם תוכנית א' לא עבדה אל תילחץ, יש עוד 21 אותיות באלפבית.

הרה"ק ר' דוד מטאלנא זי"ע אמר שלכן הביאו ג' לשונות של חרדל, כדי להראות שאפילו יש לך מה לומר תתאפק תחרדל זאת ג' פעמים .

ואמת ה' לעולם" ) הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מתוך הגדה של פסח "חישוקי חמד'')

הצליח הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל לעשות מה שלא זכו גדולי תורה אחרים, בהעמדתה על תילה של הישיבה המעטירה בלייקווד , על רבבות בני התורה שלמדו בה מאז הקמתה, גם בתוך כור הכסף וחיי העושר של אמריקה . הרבה כתרים נקשרו לאישיותו של האי גברא רבא, מקים עולה של תורה, כדי להסביר את העילות להצלחתו הגדולה. אני רוצה לספר כאן סיפור אחד , המלמד, לדעתי, על אחת מן הסיבות הללו :

כאשר שמה של הישיבה יצא כבר בכל רחבי העולם היהודי, והמוני בני תורה התדפקו על דלתותיה , ואי אפשר היה להכיל את התלמידים המרובים בבניינים הקיימים, הוכרחה ההנהלה להקים בנין נוסף . עלות ההקמה נאמדה בסך של כמאה אלף דולרים , שהיה סך עתק בימים ההם לפני יובל שנים, ולשם כך התקיים ' דינר' מפואר, אליו הגיעו גדולי הנדבנים היהודים בארצות הברית . בראש השולחן ישב, כמובן, ראש הישיבה, הגר"א קוטלר, וחברי ההנהלה, שהסבירו בנאומיהם את החשיבות המרובה שתהיה לבניין החדש בתקומתה של ישיבת לייקווד בפרט, ויהדות באמריקה בכלל . לפתע קמו שני גבירים גדולים, והודיעו על מוכנותם לתרום סך של שבעים וחמישה אלף דולרים, וזאת בתנאי אחד, שגביר נוסף הנמצא באולם, ונקבו בשמו, יתרום גם הוא סך של חמשת אלפים דולר להקמת הבניין. ויהי כשמוע הגביר ההוא את הדברים יוצאים מפיהם של שני עמיתיו, כעס וקצף מאוד, וחמתו בערה בו : " באיזו זכות אתם מרגישים עצמכם כבעלים על הכיס שלי ?" – שאל ברתחה, "וכי זו היא הצורה שבה מנסים להוציא ממני כסף , ולהכריחני לתרום ?"

המשתתפים יצאו להפסקה קצרה, והנהלת הישיבה התכנסה לדון בעניין. הכול היו תמימי דעים שלא בכל יום ניתן להשיג תרומה בסדר גודל של שבעים וחמישה אלף דולר, ולכן יש לעשות הכול , ולנקוט בכל האמצעים על מנת לממש את התנאי של שני הגבירים , בעניין תרומתו של הגביר השלישי . ההצעה שהתגבשה דברה על כך שיש לבוא בדברים עם הגביר השלישי, ולומר לו שאין הוא צריך לתרום את חמשת אלפים הדולרים מכיסו הוא, אלא יאסוף את הכסף מחבריו ומעמיתיו , וכיון שהגמרא אומרת שגדול המעשה מן העושה, לכן יהיה זה נחשב כאילו הוא עצמו תרם את הכסף, ובכך יתקיים התנאי של שני הגבירים .

שמע רבי אהרון את הדברים והביע את סירובו המוחלט לביצוע העסקה בדרך זו. הוא פנה אל חברי ההנהלה ואמר להם: "תורה בונים רק עם אמת. כל מה שחורג ולו בסטייה קלה מן האמת , לא מתאים לדרכה של תורה, וממילא דרך זו לא תצלח!", ראש הישיבה הוסיף שאם שני הגבירים דרשו שעמיתם יתרום חמשת אלפים דולר, אם כן הוא צריך להוציא את הכסף מכיסו הוא. אי אפשר להערים עליהם, ולעשות זאת בדרך הנ"ל, שהלה ישכנע את חבריו לתרום .

לאחר ההוראה של ר' אהרון, לא יצאה התוכנית לפועל והגבירים לא תרמו את הסכומים האמורים. אבל, מי שחושב שהבניין לא הוקם, מוזמן לערוך סיור בקומפלקס הענק של ישיבת לייקווד , ולראות את כל הבניינים המפוארים עומדים שם על תילם ... הבניינים הללו הוקמו עם האמת של רבי אהרון קוטלר ! עם אמת כזו בונים את ישיבת לייקווד וזוכים להצלחות שכאלו !

החוויה היהודית

הניסיונות,המגדל,בניו,בדרך,התורה,היראה,חביב,יצר הרע,זבוב,תילחץ,לשונות,חרדל,

אמרי שפר י"ז חשון ה'תשע"ח

גילה לנו הבעל שם טוב זי"ע בפרשו את הפסוק 'במה יזכה נער את אורחו', באופן מקורי: אם רוצה אדם לזכות בילדים טובים, הדבר תלוי במצות הכנסת אורחים שלו... ואם כל שאיפתנו בחיים היא לזכות לילדים טובים ולרוות מהם נחת יהודית, ואם אנו עורכים סגולות ותפילות שונות למען תקוותנו ומטרתנו זו - הנה לנו סגולה נפלאה ומיוחדת - פשוט להכניס אורחים! כך נהג אברהם אבינו, וכך נוהגים אנו. אלו הן פניו היפות של העם היהודי!

הכנסת אורחים היא דרך אצילית במיוחד לעשות חסד, גם כשזה בא כאילו על חשבוננו, שוחק את הפרטיות, נוטל נתח מהחופשיות, או דורש מאמץ בתוככי הקן המשפחתי. כי נכון, הבית הוא המקום הפרטי, המרחב האישי, השטח הסטרילי שלנו, אבל גם הוא מוקדש לחסד, להכנסת אורחים! הרב שך: "תדע לך, אם לומדים תורה ולא עושים חסד, התורה לא שווה כלום, ולמה לו חיים!"

כל דבר שקיים כרגע בחייכם עומד לקראת שינוי שיגיע בשלב כזה או אחר. התבוננו על החיים שלכם ותודו לה' על הבריאות, המשפחה החברים וכל דבר טוב שקיים בהם מכיוון שאין דבר שנמשך לנצח.

.הללו את ה' כל גויים" (לקראת שבת מלכתא)

בואו נשמע מהן השגותיו של גוי בתפילה... שמעתי על קבוצת בני ישיבה, שבתקופת הקומוניזם ברוסיה התאספו לתפילה בהסתר, סמוך לנהר הוולגה. הם קיוו שאף אחד לא יגלה אותם בתפילתם, ולכן עמדו בתפילה בשעת בוקר מוקדמת מאוד, אבל רצה השי"ת וקצין רוסי בכיר שהתגורר בסביבה, השכים אף הוא בשעה זו, ותפס אותם 'על חם '. הבחורים שעמדו בתפילה בערגה מופלאה, נבהלו מאוד למראה הקצין החמוש מכף רגלו ועד קודקודו. איש הצבא שאל מי הממונה על הקבוצה,ואחד הבחורים המבוגרים מיהר להתייצב בפניו ולהציג עצמו כממונה. "האם אינך יודע שהמשטר שלנו אוסר עליכם להתפלל? כיצד זה שהנכם מעיזים להפר את ההוראות?" – צעק הקצין, ושלף את אקדחו. הבחור הבין שבדרך הטבע המצב אבוד, ומן הסתם בעוד דקה הוא יהיה כבר במרומים, והחליט להתל בקצין: "מה, לא שמעת?" – הוא פונה בתמיהה אל הקצין; "אנחנו מתפללים לא-לוקים שמימיו של נהר הוולגה, יהפכו לוודקה, כדי שיהיה לכם הרבה מה לשתות כל הימים, ולא תצטרכו לבזבז כסף על קניית וודקה בחנות" - - - שמע הקצין כך, ומראה פניו השתנה מן הקצה אל הקצה. "אם כך הם פני הדברים", אמר, "אני עצמי אשמור עליכם בתפילתכם, ואשלח לכאן פלוגה שלמה של חיילים שתשמור אף היא עליכם... אלו הן השגותיו של גוי בתפילה, שהוולגה ייהפך לוודקה...

החוויה היהודית

הבעל שם טוב,ילדים טובים,נחת יהודית,עורכים,סגולות,תפילות,סגולה נפלאה,להכניס אורחים,דרך אצילית,לעשות חסד,הבריאות,המשפחה,החברים,

אמרי שפר ט"ז חשון ה'תשע"ח

אם אתם תמיד מגלמים את הקורבן, אל תתפלאו אם הוא יהפוך לתפקיד הקבוע שלכם.

החיים אינם הוגנים בשום צורה וצדק הוא כוכב במערכת השמש ולא מציאות חיים, ובכל זאת אינכם צריכים לתת לעבר שלכם לקבוע לכם את העתיד.

אם החיים פגעו בכם ונהגו בכם בחוסר הגינות, התאבלו לזמן מוגבל אם צריך, אך אל תאמצו את המסכנות כזהות.

הניסיון למצוא חן בעיני אחרים הוא הרסני ומשעבד. עשו את הדברים שלכם בתשוקה, צניעות וכנות ולא מתוך רצון שיחבבו אתכם. תחושת הריצוי היא פעמים רבות ממכרת והופכת להיות מניע עיקרי בחיים שעלול למנוע מכם להיות מי שאתם באמת.

הפסיקו להזניח את עצמכם. אין שום דבר אנוכי באהבה עצמית ולמעשה היא המפתח לאהבה שתעבירו הלאה, פשוט מפני שההיגיון אומר שאינכם יכולים להעניק לאחר את מה שלא קיים ברשותם.

לך אזבח זבח תודה"(לקראת שבת מלכתא)

הגאון רבי מרדכי שולמן זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, עזב את אירופה זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כדי לאסוף כסף עבור ישיבת סלבודקה שבליטא, כשהחלו התותחים לרעום, היה ראש הישיבה באמריקה, ולא היה ספק בידו לשוב לאשתו ולילדיו. במשך כל שנות המלחמה לא ידע הגר"מ שולמן מה עלה בגורל אשתו וילדיו, למרות הייסורים הנוראים הכרוכים באי ידיעה שכזו, המשיך האיש הגדול הזה בסדר יומו הרגיל, הרביץ תורה באמריקה, והמשיך גם באיסוף הכסף. והנה כשהגיעה המלחמה לקצה, ערך ראש הישיבה ברור, והשמועה שהגיעה לאוזניו הייתה טובה עד מאוד. אשתו וילדיו נותרו בחיים. מה היה עושה כל אדם בעת שכזו? עולה על המטוס הראשון בדרכו לאירופה, כדי להתראות עם בני משפחתו הקרובים ביותר, לא כן ? אבל ראש הישיבה לא עשה כך. "אני חייב קרבן תודה להשי"ת על שהשאירני בחיים, משום שרוב רובם של הרבנים שנותרו באירופה עלו על המוקד, ומי שנשאר – לא מצא את אשתו, ובוודאי לא את ילדיו. לכן, אמר, אני מקריב בהתאפקות זו את קרבני שלי לה', וממשיך מיד בבניית הישיבה ". היה זה בחודש חשון. רק עשרה חודשים לאחר מכן, בחודש אלול, נפגש הגר"מ שולמן על בני משפחתו. מסירות נפש שאין כדוגמתה.

החוויה היהודית

מגלמים,קורבן,החיים,הוגנים,צורה,צדק,כוכב,מערכת השמש,חוסר הגינות,הרסני,משעבד, תשוקה,צניעות,כנות,

אמרי שפר י"ד חשון ה'תשע"ח

''איש אינו יודע מה הוא יכול לעשות עד שהוא מנסה'' (פובליליוס סירוס)
''אל לכם לתכנן את העתיד על בסיס העבר'' (אדמונד ברק)
''אם אתם באמת רוצים לעשות משהו, אתם תמצאו דרך לכך'' (אמפר הרד)
אם יאמר לך אדם חכמה בגויים תאמין תורה בגויים אל תאמין. מה ההבדל מדוע חכמה כן ותורה לא, וכי אין הגויים מתעמקים מספיק, וכי לא הגיעו לחקור אפסי ארץ, והלא אף אל הלבנה הגיעו, לא פעם ולא פעמיים, ומדוע לתורה לא הגיעו.יש לומר, שהגויים מחפשים בכל החכמה דבר אחד מילוי הרצונות, ולזה הגיעו רחוק מאד, לא יאומן כי יסופר החכמה האנושית, אולם תורה זה עניין הפוך לגמרי, תורה זו הוראה של מה ד' א-לוקיך שואל מעמך. לא מה אני רוצה להשיג, כי אם מה נדרש ממני. את זה הגויים לא מחפשים כלל.
אמרו חז"ל תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. שכמעט בלתי אפשרי להשיג את הכול ברגע ואז הכול מתפספס בין הידיים. מצד שני הם לימדו אותנו בפרקי אבות שלא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו רשאים להתבטל ממנה. לא מצפים מאתנו שנגיע לאותה נקודה רחוקה, אבל מצפים מאתנו לעשות את הצעד הראשון לכיוונה.
אנחנו לא יכולים לדחות את החיים עד שנהיה מוכנים להם (חוזה אי גאסט)
בארץ ישראל יש אקסיומה כזו: גשם הוא מענה לתפילה. בארץ ישראל (בניגוד לאירופה ולכל מקום בעולם) הגשם הוא לא תופעת טבע אלא סימן שה׳ נענה לתפילות שלנו.
חולה בנפש יותר קשה מחולה בגוף.
המחלץ ובן הטייס (תודתנו למספר הסיפור, ר' טוביה ורטהיים, בית שמש)
המודעה הקטנה בעיתון היהודי-אמריקני ג'ואיש פרס לכדה את עיניו של הילד טוביה ורטהיים. הוא היה אז בן שתים-עשרה. בהיותו בן שנה התייתם מאביו, ואמו העבירה אותו למשפחת אומנה בלידס שבארצות-הברית, כפר שרוב תושביו נוצרים אדוקים.
דווקא האב המאמץ, על אף היותו נוצרי קתולי, חשב כי ראוי שהילד יהיה מודע לזהותו היהודית. הוא אף לימד אותו תנ"ך והיה מסיע אותו לשיעור שבועי בתורה. רק שנים לאחר פטירתו יגלה טוביה שלמעשה אמו של אביו המאמץ הייתה יהודייה, והוא בעצם היה יהודי.
בכפר הייתה קהילה של יהודים מבוגרים. בחג הסוכות היה טוביה אוכל אצלם בסוכה ולן בה.
כשגדל קצת התחיל לבקר אחת לשבוע בבית הכנסת, והשתדל לשמור מצוות ככל יכולתו. הוא ידע מהי סוכה, אך על ארבעת המינים לא שמע. לכן הופתע לגלות בעיתון היהודי מודעה של תנועת חב"ד המציעה לשגר לכל המעוניין ערכה של ארבעת המינים תמורת סכום סמלי. לטוביה לא היה כסף. הוא שיגר גלויה ואליה הידק שטר של דולר אחד. "לא ציפיתי ליותר מדיי", הוא מחייך.
כעבור זמן קצר הגיעה אליו חבילה בדואר. בתוכה מצא את ארבעת המינים לחג הסוכות. לא היה מאושר ממנו. הוא למד כיצד מקיימים את המצווה בעזרת ההנחיות שבחוברת ההדרכה שצורפה למשלוח. ארבעת המינים האלה לא משו מידו כל ימי החג.
מאז, בכל שנה, לקראת חודש תשרי קיבל טוביה חבילה, ובה ארבעת המינים. גם לפני חג הפסח נחתה בכפר המרוחק אריזת מצות שמורות.
השנים חלפו. טוביה התגייס לצבא האמריקני. אלה היו ימי מלחמת וייטנאם. המסגרת הצבאית בבסיס הצבאי בצפון קרוליינה אִתגרה את אורח חייו הדתי, אך הוא היה נחוש לשמור מצוות. הוא ביקש מסמל הדת ליצור קשר עם חב"ד, ובעקבות זאת קיבל מצות, ארבעת המינים, מזון כשר ותשמישי קדושה, כמו ציצית, שכדי ללובשה היה זקוק לאישור מיוחד. הוא גם קיבל אישור לגדל זקן.
בתום הכשרתו שובץ טוביה ביחידת עילית שהתמחתה בחילוץ שבויים. לקראת סוף המלחמה הוטלה על מחלקתו משימה לחלץ שבויים שנפלו בשבי בווייטנאם, בטרם יועברו לידי הרוסים.
הוא וחבריו עברו תלאות רבות באזור שורץ אויבים. "נכנסנו עשרים וחמישה ויצאנו חמישה", הוא אומר בעצב. הם הצליחו לחלץ שני שבויים, אחד מהם היה טייס בחיל הים האמריקני, תת-אלוף קנון באד שמו, שהוחזק שלוש שנים בשבי אכזרי.
הטייס היה שבור ורצוץ, ולא הצליח ללכת. טוביה נאלץ לשאת אותו על גבו. שישים ימים הלכו בנתיב בריחה עקלקל, מתוך מאמץ להתחמק מכנופיות פשע. כל אותו זמן הקפיד על מזון כשר, ציצית לגופו והנחת תפילין בכל יום. בסוף המסע הגיעו לבנגקוק. טוביה הביא את הפצוע לשגרירות ארה"ב והמשיך בחייו.
כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים חש טוביה כמיהה גדולה להצטרף לאחיו ולהגן על הארץ. את חג הסוכות בילה בהמתנה לחידוש הטיסות לארץ, ובינתיים הקים סוכה באוניברסיטה שבה למד. שם הכיר את פולה, רעייתו לעתיד, והם החליטו להתחתן תחילה. כעבור שנה עלו ארצה והקימו משפחה גדולה.
שנים רבות התגוררו בירושלים. כשילדיהם בגרו ועברו להתגורר בבית שמש. טוביה נוהג להתפלל בבית הכנסת 'כלל ישראל'.
יום אחד אמר לו בנו כי קיבל הזמנה לבוא להתוועדות חסידית שהתקיימה בשבת בבית כנסת חב"ד שבשכונת רמת בית שמש א. טוביה נענה ובא עמו אחרי התפילה להתוועדות.
במהלך ההתוועדות פנה אליו רב בית הכנסת והתעניין אם הייתה לו היכרות מוקדמת עם חסידות חב"ד. טוביה נזכר במשלוחי ארבעת המינים וחלק עם הקהל את סיפורו האישי.
כשסיים את דבריו קם אחד המשתתפים ממקומו וביקש לדבר. ארשת פניו העידה כי הוא נרגש מאוד. טוביה הביט בתווי פניו, שהיו 'לא-יהודיים' במובהק, אך חזותו שומרת המצוות לא הניחה מקום לספק. התברר שהאיש אינו מתגורר בעיר אלא מתארח בה. "אמור לי", פנה אל טוביה, "האם הצופן הצבאי שלך היה כך וכך?".
טוביה הנדהם אישר. "מניין לך זאת?", תהה.
"אביו של חברי, שיושב לצדי", החווה בידו על יהודי שישב לידו ודמעות בעיניו, "הוא הטייס שהצלת. חברי נרגש מכדי לדבר. שנינו חשים שהמפגש הזה בלתי-נתפס".
האיש לגם מעט מים והמשיך: "גדלנו כשכנים בארה"ב. פעמים רבות שמעתי מחברי כי חייל יהודי דתי הציל את חייו של אביו בווייטנאם, במסירות נפש עצומה, ונשא אותו על גבו במשך חודשיים תמימים. ההקרבה הזאת של החייל היהודי עוררה את סקרנותנו ועוררה בנו רצון לתהות על מהותו של העם היהודי וערכיו. בסופו של דבר החלטנו להתגייר. בזכותך עלינו לארץ והנה אנו נפגשים!".
להשתתף בצער(הגאון הגדול ר' שלמה זלמן אויערבאך זיע"א)
בנו של הגאון הגדול ר' ברוך פרנקל [שחיבר ספר ברוך טעם"] השתדך עם בתו של אחד מעשירי העיר. באותה תקופה חלה "שואב המים" המקומי ור' ברוך פרנקל הצטער מאד מצערו של "שואב המים" עד שמרוב צער נמנע מלאכול.
כשהגיעו הורי הכלה לביקור בביתו של ר' ברוך הבחינו הם בצער הגדול השורה על פניו, המחותנת חשבה לרגע שאולי ר' ברוך אינו חש בטוב ושאלה אותו על כך, ומיד ענה הוא לה: "ברוך ה' מצב בריאותי בסדר גמור, אלא שמודאג וכאוב אני מאד ממצב בריאותו של "שואב המים".
המחותנת נדהמה מתשובתו של הרב ושאלה אותו:"מה רבנו עושה לעצמו? אמנם צריך להתפלל לרפואתו של "שואב המים", אך מדוע להצטער כל כך ממצבו? על מה ולמה"?
כששמע זאת ר' ברוך נחרד הוא מאד מדבריה והרעים עליה בקולו ואמר:"אין רחמנות בליבך? הרי זו אכזריות לומר כך! חושש אני מאד להשתדך עם אכזרים"!! וביטל את השידוך.

החוויה היהודית

העתיד,העבר,חכמה בגויים,תורה בגויים,אפסי ארץ,תורה,הוראה,תפסת מרובה,פרקי אבות, חולה בנפש,חולה בגוף,

אמרי שפר י"ג חשון ה'תשע"ח

אמרו חכמים במסכת דרך ארץ (ד"א זוטא ח'), שאורח המטריח את בעל הבית מגונה. וישנו פתגם האומר: "ביום הראשון האורח כאור זורח, ביום השני לבני הבית לטורח, ביום השלישי סורח, וביום הרביעי, אם הוא פיקח, כצבי הוא בורח".

אמרו לנו חז"ל כי "לא איברי לילא אלא לגירסא". זוהי אכן המטרה העיקרית והאמתית של שעות הלילה השלוות והרגועות - ללימוד, למעשים טובים ולעבודת הבורא.

בסוף התפילה אנחנו אומרים: "יהי רצון מלפניך ה' א-לוקינו וא-לוקי אבותינו שתבנה ביהמ"ק ב"ב, ותן חלקנו בתורתך". למה מבקשים רק על חלקם של יצחק ויעקב, מה עם חסד...? כוח החסד של אברהם הוא כל כך עצום, עד שחז"ל ידעו שאפילו בדור האחרון והעלוב שלנו, על חסד לא צריך לבקש.. תמיד יהיה!

בספר "בית אברהם" פירש האדמו"ר ?=9Eסלונים זצ"ל בדרך רמז את הפסוק "ויתאפק, ויאמר שימו לחם" כך: כאשר יהודי מתאפק מלמלא תאוותו, אומר הקב"ה "שימו לחם", כלומר, תנו לו כל טוב, ושיהיה לו פרנסה בשפע, בה יקנה ענייני אכילה וכלל צורכי האדם.

הסוכות שנבנו על הספינה (סיפורי צדיקים, עלון 258)

סיפור זה קרה לפני 102 שנים. ערב חג הסוכות תרע"ו, מושל מחוז קייב שבאוקריינה באותם ימים היה הגנרל דרנטלן, שהיה ממוצא גרמני ושונא-ישראל. לכבוד חג הסוכות הקרב ובא, חיפש הגנרל דרך להציק ליהודים המתגוררים במחוזו. הוא ידע כי בחג הסוכות היהודים נוהגים לשבת ולסעוד בסוכות שהקימו בחצרות בתיהם. לאחר מחשבה ממושכת והתייעצות עם חבר מרעיו הגה רעיון מרושע. כשבוע לפני החג פרסם הגנרל פקודה גורפת האוסרת להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז. הנימוק הרשמי לכך היה - חשש מדליקות. ללשון הפקודה צורף איום ב"עונשים חמורים" שיינקטו כנגד מפיריה. איכרי הסביבה אף נצטוו, בצו נפרד, שלא להכניס עצים וסכך לקייב בעת הקרובה העיר קייב הייתה כמרקחה. הנשמע כדבר הזה?! לבטל מעם-. ישראל את מצוות סוכה?! עוד באותו היום התארגנה משלחת שתדלנים נכבדה, שבה אחד מעשירי הקהילה, אחד העסקנים ועורך-דין מכובד ומוכשר. השלושה ביקשו פגישה דחופה עם מושל המחוז. אולם הגנרל דרנטלן, שניחש את מטרת הפגישה הדחופה, סירב לקבלם ודחה אותם בקש. ההתמרמרות הייתה גדולה. הדעה הרווחת הייתה שאסור להיכנע לגזרה זו. אך גם להפר אותה אי-אפשר. סוכות אי-אפשר להקים בחדרי-חדרים ולהסתירן מעין רואים. שוטרי העיר הגבירו את פיקוחם, וכל פעולה שנחשדה בעיניהם כהכנה להקמת סוכות, סיכלוה מיד.
עשירי קייב ונכבדיה היהודים התאספו לטכס עצה. לפתע הבריק רעיון מקורי במוחו של אחד המשתתפים, מנהל חברת הספנות המקומית. "הרבה אוניות שטות על נהר הדנייפר", אמר. "על סיפונה של אחת האניות נקים סוכה גדולה, ותושבי העיר יוזמנו לסעוד בה את סעודותיהם!". עורך-הדין חיווה את דע??ו כי בהתחכמות זו לא יהיה משום הפרה של פקודת המושל, שכן הוא אסר להקים סוכות על אדמת קייב והמחוז, אך לא על המים. ההבדל בין שתי הפעולות אף הגיוני ומנומק היטב, שכן סיבת האיסור - החשש מהתפרצות דליקות – איננה קיימת על המים. משתתפי האספה התלהבו מהרעיון והחליטו לשמור עליו בסוד גמור, כדי שלא ידלוף ויגיע לאוזני הגנרל, אשר בוודאי יעשה הכול להכשילו. יומיים לפני החג הוכשר מקום על אחת האניות, והוקמו שתי סוכות ענקיות. סוכה אחת הוקמה על סיפון המחלקה הראשונה, והיא נועדה לעשירי העיר. סוכה נוספת הוקמה על סיפון המחלקה השנייה, לכל שאר תושבי העיר הסוכות הוקמו בהידור רב וברוב פאר. צוות האנייה הכשיר את המטבח, והוכן מזון בשפע לכל האורחים הצפויים להגיע. מנהל חברת הספנות הודיע כי הסעודות יוגשו חינם אין-כסף לכל מי שיבוא לקיים את מצוות החג.
התחכמותם של יהודי קייב נשמרה בסוד עד ערב החג ממש. או-אז נפוצה השמועה על הסוכות השטות, שהוקמו על אחת האניות. יהודי העיר הוזמנו בהמוניהם לבוא בערב אל הנהר ולקיים את מצוות הישיבה בסוכה. שעות אחדות לפני החג גילו שוטרי קייב את האונייה עם הסוכות שעליה. השוטרים שפשפו את עיניהם בתדהמה והיו חסרי- אונים. ההוראות שבידיהם לא נגעו לנעשה על מי הדנייפר. גם לא הייתה להם כל עילה להורות על פירוק הסוכות, שהרי שום סכנת דליקה לא נשקפה מהן. מפקד המשטרה אץ-רץ אל המושל ודיווח לו על ההתפתחות המפתיעה, שאיש מהם לא חזה אותה מראש. הגנרל דרנטלן התקשה להאמין למשמע אוזניו, וביקש לראות במו-עיניו את הסוכות שהוקמו על הנהר. הערב ירד והמוני יהודי קייב החלו לזרום לעבר נהר הדנייפר, כדי לקיים את המצווה ולחוג את החג כדת וכדין. בתוך הסוכות נערכו הסעודות בשמחה יתרה. לפתע עבר הקול בשתי הסוכות – "דרנטלן בא". הגנרל לא ידע את נפשו מרוב חימה. הוא איים לשלוח את הנוכחים לערבות סיביר. באותו רגע התרומם רב העיר מלוא קומתו וביקש את רשות הדיבור. "אדוני הגנרל, המושל הנכבד!", פתח הרב ואמר. "יהיה ברור לו, כי אין דבר המסוגל להעביר את היהודים על דתם. בכל העולם כולו לא נמצא הכוח לעקור מליבנו את מצוות התורה שקיבלנו מבורא העולם לפני אלפי שנים. תורתנו הקדושה מורה לנו לשבת בסוכה, ועל-אף היותנו בגלות קרוב לאלפיים שנה, לא נטשנו ולא ניטוש את הוראותיה". המושל שמע את דברי הרב בתשומת-לב. בגמר דבריו הנרגשים הושיט המושל את ידו ולחץ את ידו של הרב. לאחר מכן עזב את המקום, ועמו כל השוטרים שנלוו אליו.
אותו חג סוכות נחוג על-ידי יהודי קייב בשמחה יתרה. הם חגגו את חג-הסוכות וחגגו גם את ניצחונם המתוק על מי שביקשו לעקור מהם את המצווה ונכשלו כישלון חרוץ. מאותו יום נהפך ליבו של המושל לטובה והוא חדל מלהציק ליהודים. גם גזרות אחרות שהטיל עליהם בעבר, ביטל.

החוויה היהודית

דרך ארץ,אורח,מטריח,בעל הבית,אור זורח,הבית,לטורח,סורח, פיקח,צבי,בורח,

אמרי שפר י"א חשון ה'תשע"ח

בארץ ישראל קיימים שני ימים, שנהר הירדן מחבר ביניהם. ים הכינרת שנמצא בגליל, וים המלח שנמצא בדרום הארץ. כיוון שים המלח הוא המקום הנמוך ביותר בכדור הארץ (396 מטרים מתחת לפני הים), מים רבים זורמים לתוכו, אך אפילו טיפה אחת אינה יוצאת ממנו. חוסר היכולת שלו לתת מעצמו, העניקה לו את השם "ים המוות". העיר סדום ממוקמת לידו... באופן כלשהו העיר כבר הייתה הרוסה עוד לפני שהקב"ה הוריד אש וגופרית מן השמים. משום שכל חברה המוקיעה את חובת הנתינה לזולת, נמצאת כבר על הדרך הבטוחה לקראת ההרס העצמי שלה.

המילה "להביא" גזורה מהשורש של המילה "אהבה". הנתינה מובילה אותנו לאהוב את הזולת. כאשר אני נותן לך, אני משקיע בך חלק מעצמי, ובכך הופך אותך ליותר יקר עבורי וקרוב ללבי. זוהי הסיבה שהורים אוהבים את ילדיהם יותר מכל דבר אחר; הילדים הם ההשקעה הגדולה ביותר שלהם.

וכתב ה"יערות דבש" בספרו: לא שייך שלא להיכשל בדאורייתא ומדרבנן מבלי לדעת הלכות שבת על בורים.

״ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ (דברים יא,יט). התורה הטילה את החובה על האבות, שילמדום את בניהם ויחנכום לתורה, לא רק ״בשבתך בביתך״, אלא גם ״ובלכתך בדרך״ – שגם ״בלכתך בדרך״, בצאתם מביתם, יתנהגו על-פי החינוך שחינכת אותם. (חת"ם סופר)

ארבעה דברים צריכים חיזוק'' (לקראת שבת מלכתא)

ארבעה דברים צריכים חיזוק: תורה תפילה, מעשים טובים ודרך ארץ", והדבר דורש הסבר, וכי התורה צריכה חיזוק?! הרי על קבלת התורה כתוב בחז"ל את הפסוק "ד' עוז לעמו יתן", התורה נקראת 'עוז וחוזק', תפילה גם היא נקראת בלשון חז"ל בברכות "דברים העומדים ברומו של עולם", הרי אין לנו דברים חזקים יותר מתורה ותפילה, ומהו לשון חז"ל תורה ותפילה צריכים חיזוק, היה לו לומר שהאדם צריך חיזוק ולא התורה והתפילה?! ולבאר זאת נספר מעשה שאירע עם כ"ק האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל, כשישב פעם למשא ומתן עם אברך אחד, ותוך הדברים אמר לו אותו אברך- "אני מבטיח שמהיום אעשה כל מה שאני יכול"... ענה לו הרבי ואמר – "הזהר בלשונך, אתה אומר שתעשה כל מה שאתה יכול , וכי יודע אתה מה מסוגל אתה לעשות?! יש לך בכלל שמץ של מושג עד כמה כוחותיך עצומים?!", ואז הוסיף ואמר: "אספר לך,

בצעירותי בהיותי אב"ד של ק"ק קלויזנבורג, הייתה לי שם ישיבה. כשאמרתי שיעור כללי בפני כל תלמידי הישיבה, היית זקוק לשיעור לכעשרה ספרים. בימים ההם הדפיסו את הספרים על נייר כבד מאוד, ואף גודלם היה גדול מאוד, כך שכל ספר שקל היטב. אני הבנתי שלקחת עמי עשרה ספרים מארון הספרים לסטנדר אין בי את הכוחות. על כן לפני השיעור הייתי נותן את רשימת הספרים לבחור, והוא הכין לי אותם על הסטנדר. " לאחר שנים בשנות המלחמה כשהייתי במחנות הריכוז אצל הגרמנים ימ"ש, היו מניחים עלי אבנים וחפצים במשקל של שלושים וארבעים ק"ג, והייתי מטפס איתם לבניינים גבוהים, וכך במשך למעלה משתים עשרה שעות ביממה, ואז גיליתי אלו כוחות עצומים יש לי. שנים קודם לכן הבנתי שאת הגמרא והרשב"א אינני יכול לסחוב, האם באמת לא יכולתי לסוחבם?! לכן תזהר כשאתה אומר שתעשה כל שביכולתך, כי אין לך כלל השגה מהו גבול יכולתך". לפיכך, מה שהקשינו בביאור חז"ל שארבעה דברים צריכים חיזוק, והרי האדם הוא זה שצריך חיזוק, אלא שאין הדבר כך, האדם אינו צריך חיזוק, הוא חזק מאוד ויכולתו אדירה, והראיה לכך שבדברים שהוא חפץ להשיגם רואים את תגובותיו ויכולותיו שאין להן גבול, ומדוע לתורה ותפילה אין הדברים כך? אומרים לנו חז"ל כיון שדברים אלו צריכים חיזוק אצל האדם, כלומר אילו היה יודע האדם כמה עוצמה הוא מחזיק בידו על ידי רגע של לימוד תורה, כמה השפעה הוא מוריד לעולם בכל תפילה שהוא מתפלל ומתקשר לקונו, כמה עולמות נבנים מעיסוקו במצוות, כמה שכר וברכה הוא משרה על עצמו ועל בני משפחתו והעולם כולו, אז לא היה קשה לקום לתפילה ולהתחבר אליה כראוי.

החוויה היהודית

נהר הירדן,ים הכינרת,גליל,ים המלח,ים המוות,סדום,אש וגופרית,אהבה,להביא, השקעה,בשבתך,בביתך,בלכתך,חינוך,

אמרי שפר י' חשון ה'תשע"ח

בעיר אחת הרחיבו את צידו המזרחי של בית הכנסת, ולפתע מצאו את עצמם "יושבי המזרח" רחוקים מארון הקודש. מאחר שנכבדי הקהילה רכשו מקומות בקיר המזרחי ולא בלב בית הכנסת, הם תבעו את הפרנסים לדין. לתדהמתם פסק הרב, כי הצדק עם הפרנסים, וכראיה לדבריו הוא ציין את האות "יוד" שניטלה משרי והתווספה לו להושע. בעקבות זאת הפכה האות "הא", שהייתה בראש שמו של הושע בן נון, לאות השנייה. מדוע לא התרעמה על כך האות "הא"? התשובה היא: את נותרת במקומך כפי שהיית - מה שהוסיפו לפניך, אין זה עניינך כלל... ("מעיינה של תורה", בשם שמועות טובות).

האות "יוד" בשמה של שרי לא הייתה מנוקדת. אולם, בן נון כאשר הוסיפו אותה לשמו של הושע, היא זכתה לתוספת של שתי נקודות זו מתחת לזו, המציינות את ניקוד ה"שוא". מהיכן ניטלו נקודות אלו? זהו פשר ניקוד ה"חיריק" במלה "בן נון" תחת ניקוד ה"סגול" שהיה ראוי לה. מה"סגול" ניטלו שתי נקודות שהועברו לאות "יוד" שנוספה להושע, ונותר לו ה"חיריק בלבד"... ("קהלת משה").

הנתינה היא היסוד של כל מערכת יחסים בעולם. כאשר שני אנשים מתרכזים בנתינה הדדית, מערכת היחסים ביניהם זורמת בשני כיוונים - מקשרת, מחברת ומגבשת את הקשר ביניהם. לעומת זאת, כאשר ישנה התמקדות ב"לקיחה" זה מזה, הדינאמיקה פועלת בכיוונים מנוגדים - תופעה שיוצרת מתח, לחץ וריחוק בין השניים.

התורה רוצה ללמדנו שאל לו לאדם להסתתר בביתו וליהנות מהשפע שיש לו - ולחכות שהעניים יבואו עד אליו ויתחננו שיעזור להם, אלא עליו לחזר אחר העניים והמסכנים ולהושיט להם יד תומכת, ולמסור נפש על העניין וגם כשקשה וכואב.

אין עוד מלבדו (אגישמקע ווארט, גליון 423)

מעשה בהרה"ק רבי הלל מפאריטש זי"ע, מגדולי בני היכלא של הרה"ק אדמו"ר האמצעי מליובאוויטש זי"ע, שישב עם קבוצת חסידים בביהמ"ד בליובאוויטש ואכלו בהתעלות את הסעודה המפסקת בערב יום הכיפורים. עודם מקיימים את מצוות היום באכילה ושתייה כשמאמרי חסידות עמוקים נוטפים משפתותיהם, ודלת ביהמ"ד נפתחת בבהילות, יהודי נכנס מבוהל כולו, דמעתו על לחיו ושח לחסידים על חתן יתום ומסכן שהתארס עם כלה יתומה, והפריץ העירוני שבה אותו והשליכו אל בור כלאו מחמת חוב כלשהו, בהודיעו שאם עד צאת הכוכבים לא יניחו בכף ידיו 300 רובל כסף, סכום עצום לכל הדעות, יוציאנו מידית להורג, רח"ל

רבי הלל עזב את הסעודה נסער ויצא בהול לקבץ מעות בבתי יהודי העיירה. לא קשה לשער מה כבר יכול היה לצמוח מיהודים קשי יום - כל השתדלותו לא הניבה יותר ממספר רובלים בודדים. רבי הלל לא התמהמה ובצעד הרואי חש אל בית המרזח המקומי, שם, ידע רבי הלל, יושבים דרך קבע מספר יהודים מתבוללים ועשירים. מי יודע, אולי מהם תצמח הצלת הנפשות. המתבוללים, כראותם אותו וכשומעם את בקשתו, פרצו בצחוק גס. אחד מהם הצביע על בקבוק יי"ש חזק במיוחד שניצב על השולחן, והציע עסקה: "אם תשתה את הבקבוק כולו עד הטיפה האחרונה, הרי לך מאה רובל כסף". רבי הלל ניסה לדבר על ליבם לבל יבקשוהו לעשות כזאת בשעה זו של ערב יום הכיפורים כשהחמה תלויה כבר בראשי האילנות, אולם ליבם היה אטום ולא נותרה ברירה בידיו אלא לשתות את הבקבוק על כל תכולתו. כשכילה, שולשלו לידיו מאה רובל טבין ותקילין. כעת היה זה תורו של המתבולל השני להצביע על בקבוק אחר, חריף עוד יותר מקודמו ולהציע תמורת שתייתו הכמעט בלתי אפשרית, מאה רובלים נוספים. רבי הלל כבר חש ברע וכל כולו דאב מהשתייה הראשונית, אבל לא, הוא לא יחשוב על עצמו ועל מסוגלותו כשהחתן המסכן משווע מאחורי סורג ובריח. בכוחות לא לו הוא לגם את הבקבוק השני וקיבל לידיו הרוטטות מאה רובלים נוספים. בסיבוב השלישי שוב הוצע לו לשתות בקבוק חריף ביותר תמורת מאה רובלים נוספים, ובמסירות נפש, כשמוחו מעורפל וראשו מיוסר, הוא שתה את הבקבוק השלישי עד תום. מבית המרזח הוא יצא מתנדנד וכאוב כשעיניו בקושי מזהות את הדרך לבית הפריץ, אך ליבו הטהור מלא באושר עילאי ענוג. הוא הגיע ברגעי דמדומי החמה לבית הפריץ ושחרר את החתן המסכן.

בקושי רב הוא שירך את רגליו לבית-הכנסת, שם נפל על אחד הספסלים ושקע בשינה מעורפלת. הרבי והחסידים כבר סיימו את התפילה המרוממת ורובם נשארו בבית- הכנסת ללימוד ולאמירת תהלים למשך הליל הקדוש כולו. לפתע ננער רבי הלל משנתו, קם ביראה נוראה מהספסל עליו שכב ומיד ניגש אל ארון קודש כשעיניו שטופות דמע ופניו בוערות כלפידים. באחת הסיט את הפרוכת הצידה, פתח את הדלת וקרא מנהמת לב ובזעקה אדירה: "אתה הוראת לדעת, כי ה' הוא הא-לוקים, איד עוד מלבדו" - - -

הקהל כולו עמד והשתומם, מלבד הרבי הקדוש שמיהר להי סביר: דעו לכם שכל חודש אלול ותשובתו, ראש השנה ושופרו, עשרת ימי תשובה ותיקוניהם, יום הכיפורים וסליחתו, חג סוכות על לולבו וסוכתו - הכול אינם אלא אמצעי להגיע לשמחת-תורה ולהתרומם אל הרגע הזה, שעה שכל הרקיעים נפתחים בפני איש הישראלי והוא רואה בעיני בשר כי רק ה' הוא הא-לוקים - אתה הוראת לדעת כי ה' הוא הא-לוקים, אין עוד מלבדו - - - האדמו"ר האמצעי סיים ואמר: רבי הלל בשכרותו שהגיעה מתוך מסירות נפש עצומה, זכה כבר הלילה, ליל יום הכיפורים, להגיע למדרגה זו של הכרת א-לוקים נשגבה... להגיע לפסגה!

החוויה היהודית

בית הכנסת,יושבי המזרח,ארון הקודש,הושע בן נון,התרעמה,הנתינה,היסוד,מערכת יחסים,התמקדות,להסתתר,ליהנות,יד תומכת,

אמרי שפר ט' חשון ה'תשע"ח

אפשר להמריא לגובה ולהישאר נמוך, תלוי איזה אויר נושמים.

בספר "סגולת ישראל" מובא מספר "עובר אורח" שישנה סגולה לצאת לדרך עם ההושענא של ההושענות של "הושענא רבא", או שלפחות יידע בבירור באיזה מקום נמצאת "ההושענא" שלו, ובשעת הסכנה יאמר: " אני והוא הושיעה נא".

המהר"ל אומר כמו נס זה בלתי טבעי כך גם לעמוד בניסיון זה בלתי טבעי.

ושמתי את זרעך כעפר הארץ )יג, טז(. מובא בבראשית רבה מה עפר הארץ מסוף העולם עד סופו, כך בניך יהיו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. ומה עפר מכלה את כל המתכות והוא קיים לעול עפר הארץ ם, כך ישראל, כל אומות העולם בטלים וישראל קיימים לעולם.

הלב נשאר

''רבי, עזור לי!" היה זה בליל יום כיפור. בעיירה ברדיטשוב בית הכנסת כבר מלא מפה לפה, מחכים לרבי לוי יצחק שיגיע כדי שיתחילו בתפילת 'כל נדרי'. הרב יושב בחדרו, מרגיש שעדיין איננו מסוגל לקבל את היום הקדוש, כשלפתע נכנסת אישה בוכייה לחדר: " רבנו, בעלי עזב את הבית, נשארתי לבד עם הילדים, לא יכולה יותר. תעזור לי!" " מה קרה?", שואל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, "למה הוא הלך פתאום?" " בעלי אומר שאני שחורה", אומרת האישה בדמעות. והיא מסבירה. "אני עובדת קשה, מנקה תנורים מבוקר עד ליל, חוזרת מפויחת לבית, ובעלי אומר שאני שחורה.." . רבי לוי יצחק שואל, "ומה את עונה לו כשהוא אומר לך שאת שחורה?" " אני אומרת לו שזה רק לכלוך! שזה רק חיצוני, שבתוך הלב לא השתנה כלום ". וליבו של סנגורן של ישראל רועד. רבי לוי יצחק מרגיע ומעודד אותה, לא עוזב את החדר עד שהאישה רגועה והוא מבטיח לה שיעשה הכול להחזיר את בעלה הביתה. וכשהיא יוצאת, נוטל הרב את כובעו וממהר לבית הכנסת.

פתאום הדלת נפתחת לרווחה, הרב נכנס וניגש לארון הקודש, פותח את דלתותיו ובוכה. " רבונו של עולם, אנחנו שחורים, אז מה? אתה לא רואה שזה רק לכלוך, שזה רק חיצוני ובתוך הלב לא השתנה כלום? אנא ה', גם אם חטאנו והתלכלכנו עדיין בפנים הלב בוער ורוצה לעובדך, עדיין אנחנו זכים ומתגעגעים, בבקשה אבאל'ה, תסלח לילדים שלך, תנקה אותם מהלכלוך ותיתן להם שנה טובה".

החוויה היהודית

להמריא,גובה,נמוך,סגולה,הושענא רבא,הושיעה נא,עפר הארץ,מפוזרים,מתכות,

אמרי שפר ז' חשון ה'תשע"ח

בקריאת "אחד" של שמע חושב האדם להמליך את הקב"ה על כל העולמות, ושוכח להמליך על עצמו...

דגירתה של התרנגולת על ביציה , כדוגמא להשקעה בחינוך הילדים .

הגר"י צדקה התנגד באופן עקרוני לכך שיעמוד רכב לרשותו, והיה מזכיר בבת צחוק, כי המלך המשיח עתיד לבוא על חמור "וכי אנחנו זקוקים ליותר ממנו?"

הרה"ק הבית אהרן זי"ע היה אומר מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו, אם אתה אומר על הכול כי "מאת ד' הייתה זאת" אז היא נפלאת בעינינו תראה נפלאות.

המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר, איפה שיש עננים שחורים שנראה לך שחור תדע שמשם יצא ההשפעות מים.

ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב (יג, ב) לשם מה היה לאברהם צורך בכול כך הרבה כסף וזהב? אלא שבסמוך נאמר "וילך למסעיו וגו' ויקרא שם אברם בשם ה'". אברהם אבינו ידע שכדי שהדברים שלו יהיו מקובלים ונשמעים, כדאי לו להיות קודם גביר...

" ולאברם הטיב בעבורה" דהיינו כל הטוב של אברהם אבינו ע"ה היה בעבור אשתו ק"ו בן בנו של ק"ו אנחנו כמה חייבים לכבד ולהוקיר את האישה ואין צורך לומר שלא לפגוע בה או לכעוס עליה, שבסך הכול אנו מריעים בזה לעצמנו וכמו שאמר הקב"ה: לא מצאתי כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

זקנה היא כמו חשבון בנק, אתה מושך בחייך המאוחרים את כל ההפקדות שעשית במהלך הדרך אליה."

הניצוץ היהודי שלעולם לא כבה (פניני בית הלוי, עלון 451)

אתם יודעים היכן ממוקמת קנו? בדקו במפה של ניגריה במערב אפריקה. היה זה בסתיו 1963 . אך מי באקלים הלוהט, על גבול מדבר סהרה, יודע להבדיל בין הסתיו והאביב? רק העופות הדורסניים העטים ממעל, ויורדים אל חצרות הבתים כדי לחפש איזו חתיכת בשר זנוחה. העננים כיסו על השמש, והחול ממדבר סהרה מקשה על הראות. היה זה בשעות הצהריים המוקדמות בעיירה המוסלמית הקטנה הזו ואז לפתע נזכרתי . א-לוקים אדירים! הערב יום-כיפור! מה, למען השם, אני עושה בעיירה הנידחת הזו? מדוע לא דחיתי את הנסיעה בעוד שבוע, כדי שאוכל למכור את הצמיגים האלה? פשוט פרח מזיכרוני. וכך אני יושב, בפונדק העתיק מימי הבריטים, בוהה בכנפי המאוורר המסתובבים וחושב על מחילה וסליחה... קמתי, ניגשתי אל משרדו של מנהל הפונדק האנגלי. "מר ווקר, תוכל אולי לומר לי האם ישנם יהודים המתגוררים בקנו ? "יהודים" ? "כן, אדוני. יהודים". " ובכן... תן לי לחשוב. מר רוקח הוא יהודי, אך הוא לא חפץ שידעו על כך. אבל מר סידקי הוא יהודי. משום מה, החנות שלו סגורה היום" . "היכן מתגורר סידקי "? "מעל החנות שלו" . "תוכל לומר לי היכן ממוקמת החנות" ? "כמובן, אדוני. לך ברחוב המרכזי ותמצא את הבית בפינה השנייה, לימינך. זהו הבית היחיד ברחוב אשר לו שתי קומות. לא תוכל לפספס אותו". התחלתי לצעוד, הרחוב היה מלא חול. בקושי יכולתי לראות את פני האנשים ברחוב, אך סוף כל סוף הגעתי אל הבית. החנות הייתה סגורה ומסוגרת, הכול היה חשוך ושקט. התחלתי לנקוש על החלון באגרופי ולפתע נפתח החלון בקומה הראשונה. " מי שם"? שאל האדם מלמעלה. " שלום עליכם" אמרתי. " עליכם השלום, ברוך הבא. אנא עלה במדרגות בצדו האחורי של הבניין. כולם מחכים לך". מחכים לי? לא הבנתי. מעולם לא פגשתי את האיש הזה. בכלל לא ידעתי שיש יהודים בקנו. מדוע הוא אמר זאת? אט-אט טיפסתי במעלה המדרגות, וכשפתחתי את הדלת מצאתי 9 יהודים, טליתות על כתפיהם, שקידמו אותי בברכת "ברוך הבא". כעת הבנתי מדוע הם חיכו לי. אני הייתי היהודי העשירי. העשירי למניין.

להריח טבק (סיפורי צדיקים, עלון 250)

מסופר על הגה"ק החיד"א זיע"א, שהיה רגיל להריח טבק, בכל עת ובכל זמן קופסת אבק הטבק לא זזה מידו כל היום וגם בלילה, היה ננער משנתו משעה לשעה, נוטל את ידיו ומריח מן הטבק וחוזר לישון. פעם בהיותו בדרך מסעיו כשד"ר שליח דרבנן מארץ הקודש בצרפת, שבת שבתו בביתו של אחד הגבירים, ולן אצל גביר שני כי כך היה המנהג, שהיו קונים בתרומה גדולה לטובת ארץ ישראל את הזכות שהשליח השד"ר יסעד או ילון אצל מישהו, ושנים זכו בו, אותה שבת אחד לסעודה ואחד ללינה. הימים מות החורף היו, שלגים ורוחות עזים השתוללו וסערו בחוץ. וכשניעור הרב כדרכו באמצע הלילה לשאוף טבק, חיפש וחיפש ולא מצא את קופסתו. בתוך כך נזכר כי שכח והשאיר קופסתו במקום הסעודה בבית הגביר השני. מיד התלבש בזריזות והלך למקום שסעד שם ודפק בשער. ירדו בני הבית לראות מי הדופק ונתחלחלו חיל ורעדה בראותם כי מרן החיד"א בכבודו ובעצמו בא באמצע הלילה ובמזג אויר כזה. הרב הרגיעם באמרו שרק שכח משהו באולם הסעודה, נכנס ונטל את קופסת הטבק, ומיהר וחזר לבית מלונו.

משהגיע לאכסניה שלו ושכב על משכבו נתן לעצמו דין וחשבון, מה עשה, בשביל קופסת טבק העיר משנתם את בני ביתו של הגביר, ואף את משרתי הבית שבודאי היו עייפים ויגעים מעבודתם במשך היום ומתוקה שנת העובד. מיד נתמלא כל לבו חרטה וצער גדול על המעשה אשר עשה, הניח את קופסת הטבק הצדה ושוב לא נגע בה והדיר עצמו מן הריח, וכל הלילה נדדה שנתו מעיניו בשל רגשי נוחם ומוסר כליות. למחרת בשבת בבקר ציוה הרב להכריז בעיר שידרוש בבית הכנסת הגדול אחרי קריאת התורה וכל בני העיר יתאספו לשם.

כשסיימו קריאת התורה, עלה הרב על הבימה ובקול ספוג דמעות סיפר לקהל כל אותו מעשה שהיה לו עם קופסת הטבק. והמשיך ואמר רבותי גם מקודם ידעתי גם ידעתי מיעוט ערכי הדל אדם מועט לעולם, אך מתוך מכשול הטבק שקרה לי נוכחתי כי חדל אישים הנני, שלא יכולתי למשול בעצמי ולשלוט על רצוני אפילו שעה קלה. רבותי במטותא מכם אם יש את נפשכם לחלק כבוד לארץ הקודש, אינני רשאי למנוע, אבל לי לשמי עיניכם הרואות כי אינני כדאי וראוי לכבוד. הריני מבקש סליחה ומחילה, סיים מרן החיד"א מכל העובדים בבתי שני הגבירים ומבעלי הבתים, שהעזתי בהם פנים להפריע מנוחתם. ולשם תשובת המשקל הנני נודר בזה נדר גדול לא-לקי ישראל, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל הקדוש הזה, שמהיום והלאה לא אוסיף לשאוף טבק כל עיקר מעתה ועד עולם. וה' הטוב יכפר בעדי. בשמעם את הדברים האלה געו כל העם בבכייה. ואמרו שמעולם לא נשמעה דרשה שתעורר להרהורי תשובה בכל הלבבות כדרשה זו שדרש מרן החיד"א באותה השבת.

החוויה היהודית

בקריאת "אחד",חושב,האדם,להמליך,הקב"ה,העולמות, שוכח,דגירת,התרנגולת, חינוך הילדים,המשיח,חמור,נפלאות,שמים,עבים,מכין,ארץ,מטר,

אמרי שפר ו' חשון ה'תשע"ח

יש לדעת שכל אדם שמזמינים אותו להיות נוכח בברית מילה, הוא חייב ללכת ולהיות נוכח, וכל זאת כאשר יהודי שם לו הזמנה בידו. אנשים שמגיעים לברית מילה מתוקף הזמנת הורי הילד, בעת שהם נוכחים בברית, הם זוכים שכל עוונותיהם נמחלים להם באותו זמן.

הניצוץ היהודי (פניני בית הלוי, עלון 451)

יהודים רבים מאוד גלו לסיביר בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה, רבים מהם מברית המועצות (לשעבר(. אחד המיוחדים שביניהם היה ר' מנדל פוטרפאס, חסיד חב"ד ששהה שם במחנה המעצר, (ומי שהיה לימים המשפיע החב"די המפורסם (, ומה שהעסיק אותו כמובן, הן ביום יום ובפרט בתקופת החגים, היה הצורך והרצון לשמור תו"מ, גם ביערות השלג שם בסיביר, ובכלל זה שמירה על התפילות מדי יום ובחגים . ובַפְרַט הזה היה קיים קושי מיוחד בימים הנוראים, משום שאם בימים רגילים, זכרו האסירים היהודים את התפלה בע"פ בדרך כלל, אבל בימים הנוראים שבהם מרבים בתפילות ובפיוטים קשה היה לזכור את כל נוסח התפלה. וכך נותרו קומץ יהודים במחנה בימים הנוראים ללא טלית, מחזור, מנין ושופר, וניסו לדלות מזיכרונם קטעים מן התפלות והפיוטים, עד שבסופו של דבר הם הצליחו איכשהו לשחזר – לפחות חלק מן התפילות. ה"פלוס" – אם אפשר לכנות זאת כך – במצב כזה הוא, שכל קטע בתפילה מקבל משמעות חדשה ואחרת, מעמיקים ומתבוננים יותר בכל קטע, משום שאם סוף סוף הצלחתי להיזכר בו- אני מייקר אותו , וככל דבר שבא לאדם במאמץ ובקושי, שבאופן טבעי הוא מייקר אותו ביותר.

תוך כדי שחזור קטעי התפילה והפיוטים הגיע ר' מנדל לפיוט הידוע: וכל מאמינים, [פיוט מפורסם שבקהילות האשכנזים נהגו לאומרו בר"ה וביוהכ"פ], מתרפק הוא בנוסטלגיה על העבר, והוא חוזר שוב ושוב על המלים שבהם הוא נזכר, במנגינה המיוחדת, ותוך שימת לב למשמעות הדברים וכנ"ל . ואז, תוך כדי הניגון נפל בלבו לרגע הרהור מסוים – האומנם - הוא אומר לעצמו? האם כל אותם בולשביקים, יבסקים, קומוניסטים , ואתאיסטים שמקיפים אותי כאן במחנה יום יום, -שבחלקם הגדול היו לצערנו בני אברהם יצחק ויעקב שדימו בנפשם שהנה הולכים הם "לתקן עולם במלכות הקומוניזם" -ה' ירחם- , האם גם הם מאמינים? וכל מאמינים, האומנם? האם כל אותם אלו שאני סובל מהם קשות מדי יום, אלה שרומסים ברגל גאווה את כל הקדוש והיקר לעם ישראל, אלה שבזים לכל דבר שבקדושה, אלה שטוענים שהדת אינה אלא "אופיום" להמונים - חלילה - האם הם מאמינים "שהוא ואין בלתו", "שהוא כל יכול", "שהוא מלך עולם" (מתוך הפיוט "וכל מאמינים "(??? ר' מנדל כחסיד וכמאמין לא הניח להרהור זה לקנות שביתה בלבו והוא מיד דחה אותו על הסף, "אם במחזור כתוב וכל מאמינים, הרי שהאמת היא כך, ולמרות שבעיני בשר הדברים נראים אולי אחרת, עדיין בוודאי כולם מאמינים". ובכל זאת ניקרה המחשבה בלבו, וכל מאמינים? בו בזמן שהוא רואה לנגד עיניו את ההיפך הגמור.

וכך חלפו עברו להם מספר ימים, עד שבאחד הלילות שאחרי יום כיפור שוכב ר' מנדל על דרגשו בבקתת האסירים – דרגשו היה הדרגש התחתון שיצא מן הקיר -ובשעה מאוחרת בלילה הוא שם לב שברנש מסוים ששכב על דרגש עליון, מביט בו במבט נוקב. הוא החל לפחד, ובהחלט הייתה לו סיבה טובה לחשוש, משום שבמקום הזה חיי אדם לא היו שווים הרבה ומעשי רצח בין האסירים היו דבר שבשגרה, ר' מנדל הרהר בלבו שהברנש עצום הממדים הזה יכול למולל בשתי ידיו "פרעוש" כמוהו..... פניו המגושמים היו כפני שודד ורוצח, ואז לפתע ירד הברנש ממשכבו והחל להתקדם לכיוונו. ר' מנדל התמלא פחד וחרדה, את אשר הוא יגור ממנו בא לו, הוא היה בטוח שהנה עוד מעט קיצו בא חלילה. ואז שואל אותו הברנש בקול מחוספס: אתה יהודי? ור' מנדל משיב בלחש: כן, לתדהמתו עונה לו הברנש: "גם אני". ר' מנדל כמעט נפל ממיטתו מרוב התרגשות, המלים נעתקו מפיו, ולאחר אתנחתא קלה אומר לו הברנש בהתרגשות – "אתה יודע, אני צמתי ביום כיפור"!..... לא ידעתי מתי יום כיפור ואף לא חשבתי על זה כמובן, אבל כשעבדתי בקבוצה בה אני מוצב ראיתי כמה אסירים יהודים שקיבלו רשות לטייל בחצר במשך רבע שעה תחת שמירה כבידה כשראשיהם כפופים כלפי מטה וידיהם שלובות מאחור, ולמרות הסיכון הגדול שמעתי את אחד מהם לוחש לחברו: מחר יום הכיפורים... וכששמעתי זאת נזכרתי ביום הקדוש, והחלטתי שדווקא כאן במחנה המעצר אני אצום ביום הכיפורים, ולצורך העניין עשיתי את עצמי כחולה ולא הלכתי לעבודה, אף אחד לא חשד בי משום שאני לא נראה כלל כיהודי, וכך צמתי ושכבת?? כל היום על הדרגש.

פחדו של ר' מנדל הפך לפליאה, אבל הוא השתומם עוד יותר להמשך הדברים: " רציתי להתפלל" הוא מספר אבל לא ידעתי אף תפלה, ממש כלום. אימצתי את זכרוני ולפתע נזכרתי באחת התפלות שסבתא שלי לימדה אותי לומר כאשר אני קם בבוקר – תפלה בת שתים-עשרה מלים: מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, וכך שכבתי כל היום במיטתי וחזרתי אלפי פעמים על "מודה אני", דווקא כאן שמרתי יום כיפור כיהודי. ר' מנדל שמע את הסיפור, ואז נעלם אחרון ספיקותיו: אם גם הטיפוס הזה שכל מראהו מעיד על ריחוק גמור מאמונה – מאמין ומתעורר, על כורחך אתה רואה שאכן: וכל מאמינים.

החוויה היהודית

נוכח,ברית מילה,הזמנה,הורי הילד,עוונות,נמחלים,סיביר,מלחמת העולם השנייה,

אמרי שפר ה' חשון ה'תשע"ח

אומר 'בעל הרוקח': "אין הזכות כמזכה הרבים" - אפילו אדם פשוט ביותר, כיוון שהוא מזכה הרבים, מעלתו עצומה בשמיים - אין מצווה אדירה יותר מזו.

אין בהוראה קיצורי דרך! שיעור טוב מכינים! איך אומרים: 'דברים היוצאים מן הלב - נכנסים ללב, דברים היוצאים ממכונת הצילום - נכנסים לגניזה או לפח זבל...'.

האדם נמצא היכן שמחשבותיו משוטטות. אם הוא נמצא בבית הכנסת ומחשבותיו הם על עסקיו ושדותיו הרי שהוא נמצא בשדה ואם נמצא במקום עבודתו ומחשבותיו על דברים שבקדושה, או שחושב על בית רבו הרי שהוא בעצם נמצא במקום קדוש (הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין)

ואת בריתי אקים. אקי"ם ר"ת אשר קידש ידיד מבטן, והוא מהברכה שמברכין בברית מילה.

החלום של השוחט ) .להגיד(

באחד הספרים שיצאו לאור בירושלים עיר הקודש מספרים בני המחבר על אביהם עובדה, מעשה שהיה.

אבא, היה ירא שמים מאד. ושימש כשוחט בעיירה. ויהי היום בוקר אחד , ותפעם רוחו, סיפר לבני הבית על חלום נורא שחלם: חלמתי כי סיימתי את חיי, והנה אני מגיע למשפט לפני בית דין של מעלה. במקום ניצב מלאך חבלה וטענתו בפיו, כי הוא נברא מעבירה שעשיתי. וכי אין לוותר עליה - עבירה! ומה היא ?. בערב שבת קודש בעודי עוסק בהכנות לשבת, באה אלי אלמנה ובקשתה בפיה: "עדיין לא בישלתי לשבת, רק עכשיו השגתי עוף אחד, אבקש שתבוא לשחטו". השבתי לה כי הסתיים זמן השחיטה, כמו כן אני טרוד לקראת שבת, עדיין לא הלכתי לבית המרחץ וכו', לכן אין לי אפשרות לשחוט לה! )כמי שאומר, השבת תאכלו מאכלי חלב( לא שחטתי. מעבירה זו נברא מלאך דין קשה. והוא תבע שיענישו אותי. פסקו בבית דין: כיבוס וטיהור בגיהינום שלושים יום, או לחזור לעולם הזה ושם לתקן את העבירה. ביקשתי לסבול גיהינום העיקר לא לשוב לעולם. הובילו אותי לגיהינום וככל שהתקרבתי הרגשתי חום רב ונורא עד שלא הייתי מסוגל לעמוד בו - צער רב. בקשתי בתחנונים לשוב לבית הדין ולבחור בברירה השנייה. אני בחלומי מתחנן למלאך. המלאך מיאן. התחננתי עוד, עד שנאות להשיבני לפני בית דין של מעלה . אמרתי לפני בית הדין כי אני חוזר בי, ובוחר לרדת לעולם הזה. הסכימו איתי. אבל, יצאה הוראה להעניש את המלאך, מדוע? כיון שלא מילא את שליחותו כהוגן, "מי הרשה לך להשיבו?!, השבת אותו ללא ציווי". הענישו אותו במכת שוט אש - פולסא דנורא. הזדעזעתי מאד מהעונש שביקשו להעניש אותו ותוך כדי הפחד וזעזוע של מכת אש צולבת, התעוררתי. ע"כ החלום . ותפעם רוחו.

הוא התיישב לבדוק את ימי חייו עד הנה, ולא נזכר במקרה שהיה לו עם אלמנה, )אך 'איני זוכר' לא ראיה. כיון שבהחלט יכול להיות ששכח, אולי הפטיר פעם ברחוב תשובה מתחמקת לאלמנה, המשיך לדרכו ואפילו לא מודע לצער שגרם לה, מניין שיזכור( ישב שוב וניסה בכל זאת, להעלות על דף את פירוט כל חייו כשוחט, לא מצא בעצמו שום פגם בתפקידו כשוחט, )כי אכן היה ירא שמים( חישב לעצמו שבועות וחודשים לאחור והגיע למסקנה כי תמיד התייחס כראוי לבקשות אנשים יהיה מי שיהיה וקל וחומר לאלמנות. בצר לו נכנס לרב העיר. הרב שמע את כל הפרטים והרגיע את רוחו: " אם אכן לא קרה לך כדבר הזה מה לך כי תדאג?!" כיון שרוחו עדיין לא שבה אליו הלך לדפוק על פתחי חכמים וצדיקים. הכל אמרו לו כי אם אינו זוכר מעשה כזה, מסתבר שמדובר בחלום של דברים בטלים. ברבות הימים, אט אט רוחו שבה אליו, הוא נרגע, ודבר החלום החל להישכח מתודעתו.

חלפו שנים רבות - כעשרים שנה. והחלום נשכח כליל . ויהיה ערב שבת קודש אחד. בדרכו למקווה. הלכה למולו אלמנה ובידיה עוף "אין לי עוף לשבת בבקשה תשחט לי את העוף הזה". "סיימתי את כל השחיטות, בשעות הבוקר המוקדמות, עכשיו ממש אין לי זמן", השיב בהתנצלות רבתי, "אני טרוד מאד" והמשיך בדרכו, והתיק בידו - לטבול במקווה לכבוד שבת . הוא שב מהמקווה הכין את שאר עניני הבית, השבת התקרבה. הוא יצא לבית הכנסת לאמירת שיר השירים וקבלת שבת, כדרכו, בדביקות. התפלל מעריב ושב לביתו, שורר 'שלום עליכם מלאכי השרת'. התיישב ליד השולחן למזוג יין. ולפתע... ולפתע ניתר ממקומו בצווחה: "הוי! הוי! אוי! אוי! וי!". הוא נזכר בחלום. הבהלה שאחזה אותו הייתה איומה, אהה! אהה! גנח ופרס את ידיו בחרדה , וי, וי, ונפל מתעלף. העירו אותו. הוא אזר כוחות וביקש לבני ביתו: "מהרו לשלוח לאלמנה פלונית, מגש עם דגים, מגש עם בשר, כפי יכולתנו!, אחריהם הלך גם הוא לפייס את האלמנה. היא מחלה לו בלב שלם, וגם אכלה מהמטעמים ששלחו לה. רוחו שבה אליו. שב לביתו קידש על היין בקול אדיר של התרגשות: "יום השישי ויכולו השמים והארץ!" דמעות של שמחה וקדושת שבת התערבבו יחד ונפלו לתוך הגביע. אח"כ סעד את סעודתו. בירך ברכת המזון בשמחה ובהודאה לה'. והלך לישון. בבוקר לא ניעור. הוא השיב את נשמתו לבוראו. עם תיקון מעשהו. בהלווייתו שהתקיימה במוצאי שבת, הילכה השמועה הנ"ל בין המלווים. ובספר שיצא לאור לעילוי נשמתו, הסכימו בניו לספר את המעשה כצורתו. עלינו להתחזק עלינו לדעת. כי יש דין ויש דיין. אין מעשה שנאבד. כי על כל מעשה יביא הא-לוקים במשפט, אם טוב ואם רע. את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. ונזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה אמן.

החוויה היהודית

מזכה הרבים,קיצורי דרך,נכנסים ללב,מכונת צילום,נכנסים לגניזה,לפח זבל, שוטטות,בית הכנסת,דברים שבקדושה,ברית מילה,

אמרי שפר ד' חשון ה'תשע"ח

אצל הגר כתוב שאמר לה המלאך שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה. מה בא הכתוב להוסיף "תחת ידיה", והרי די במה שכתוב שובי אל גברתך והתעני, רק הכוונה שאמר לה המלאך אם נגזר לאדם סבל לא יעזור שום דבר ואיפה שרק יברח יקבל אותם, זה שאמר המלאך להגר שובי אל גברתך והתעני תחת ידיה, כדאי ויותר טוב לך שתסבלי תחת ידיה של שרה ממה שתסבלי במקום אחר.

בחזרתו פרע הקפותיו, כשלומד אדם פעם ראשונה יש לו קושיות ולא מבין, וכשחוזר נתברר לו יותר, זה שמרמז בחזרותיו כשחוזר עוד הפעם פורע הקפותיו מתורץ לו הקושיות.

ה' הגביה את אברהם למעלה מהכוכבים, (רש''י) רמז לו כמו שאתה למעלה מדרך הטבע שאתה תוליד בנים לעת זקנה, כך יהיו זרעך חיים שלא כדרך הטבע, כפי שאנו רואים היום.

חיים ויטאל זצ''ל תלמידו הגדול של האר''י הקדוש כותב כי מידותיו של האדם נמדדות כפי יחסו של אשתו. אדם שעוסק בצרכי ציבור ובביתו נוהג בכעס ובהקפדה איננו איש חסד. אדם נמדד כאיש חסד קודם כל ביחס שלו אל אשתו ובני ביתו. החסד מתחיל בבית.

המגיד דורש לאוזניים אטומות (להגיד(

המגיד מקולמאיי רבי הלל זצ"ל, נסע ברכבת וראה חייל יהודי שמוציא מתיקו כריך (סנדויץ) ומתחיל לנגוס ובתוכו בשר לבן רח"ל )על פניו הכיר כי הוא יהודי), המגיד ניגש ושאל: "מה אתה אוכל?". " כן, כן, אני אוכל מה שאתה רואה...". " אתה יהודי?". " כן, נכון". "יהודי אוכל דבר אחר?!" תמה. "כן". המגיד החל לומר לו מוסר, לדרוש דרשה, הסביר לו מה זה עבירה בכלל ? ומה חומרתן של מאכלות אסורות. דיבר ודיבר. דרשה ארוכה. ובעודו דורש החייל לועס ולועס... המגיד המשיך בדבריו כיד ה' הטובה עליו שפך את ליבו. ההוא סיים סנדוויץ אחד והוציא כריך שני, והמגיד המשיך לדבר על ליבו... לפתע החייל הפסיק מלעיסתו ושאל: "תגיד לי אתה שפוי?". " למה לא?!". "אתה רואה כי אני אוכל וממשיך ואיני שת ליבי לכל המוסר שאתה אומר מה אתה ממשיך לדבר, וכי אינך מבין שדבריך לא יועיל מאומה, מדוע אתה ממשיך?!". " אני אדבר ואמשיך. ואם אתה שואל מה התועלת, רצוני לומר לך משהו . אתה עכשיו חייל צעיר עם כל ה כוח והעוצמה, אתה חושב כי כל העולם שלך אך לא תמיד אדם נשאר הגיבור הכי גדול, מגיעים זמנים שלא הולך כל כך טוב, כל בן אדם יש לו זמנים שונים, ובפרט לעת הזקנה הכוחות אוזלים ויכול להיות כי אז ה כוחי ועוצם ידי ירד קצת, הדיבורים של עכשיו יעלו בזיכרון, כי הנה ישב על ידי יהודי ונדנד לי: מה זו מצווה, מהי עבירה, ואז יועיל לך משהו. ואפילו אם כל החיים ממש יהודי חי לו כפורק עול אבל בשעת מיתה שכבר וי וי, אולי תיזכר משהו ויעלה בליבך הרהור תשובה, גם כדאי לי!...". כללו של דבר, אדם לא יכול לדעת כלל, מה יועילו הפעולות שלו, ולהיכן יגיעו מעשיו. על קרח ודתן ואבירם לא השפיע, אבל השפיע על אחרים להצילם מדינה של גיהינום, ויש בכך הרבה עובדות מידי דור ודור. נמצינו עוד מחז"ל כי מעשה טוב שלהם, כבישת היצר, ממשיך ועושה בשבילם הלאה שאח"כ יצליחו להרהר בתשובה.

לפני תקיעת שופר אנו אומרים בהתעוררות "למנצח לבני קרח מזמור", מה אנחנו בדיוק אומרים? בפשטות מטרת האמירה היא "מלכויות!" אך יכול להיות שיש סיבה ורמז נוסף לעורר את הלבבות. בני קרח, אוי בני קרח!, מתי זכו לתשובה? רגע לפני האחרון!. אדם יכול לתפוס את עצמו גם ברגע האחרון. אומרים לך לפני תקיעות שופר, ברגע אחרון, תפוס את עצמך. ספרי חיים וספרי מתים פתוחים, תיזכר נא בבני קרח ותתפוס את הרגעים הללו להרהר בתשובה שלימה. וה' יעזרנו לשוב לפניו באמת

החוויה היהודית

שובי, גברתך,התעני,המלאך,הגר,קושיות,בנים,זקנה,כעס,הקפדה,איש חסד, אברהם,הכוכבים,

אמרי שפר ג' חשון ה'תשע"ח

בעיקר צריכים לחנך שממון בגימטרייה סולם, כפי שרימז בעל הטורים. סולם המעלה והמוריד. באמצעות הכסף ניתן לטפס ולעלות לשמי רום. אך כאשר הכסף נעשה מטרה, יש סכנה לרדת עמו לבאר שחת. ילד הרואה את השמחה שיש להורים בעת פיזור כסף למצוות, צדקות, הוצאת בניהם לת"ת, לומדים לא לטבוע במטבע.

דברי חז"ל בשלהי קידושין "לא העשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות – אלא הכול לפי זכותו". הקב"ה זן ומפרנס את ביריותיו, והשתדלותנו היא חלק מסוים ממערך הפרנסה. את האמונות הללו יש להנחיל לבנים, להמחיש בפעולות, ולא רק בדיבור.

ידוע החידוש ש"ריב" הוא זכר שאינו מוליד ו"מריבה" היא נקבה שמולידה ולכן אומר הפסוק "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט..." ולכן אומר אברהם ללוט "אל נא תהי מריבה ביני ובינך..." בוא נעצור את העניין כשזה עדיין "ריב", כדי שלא יהפוך ל"מריבה" שתצא משליטה (השל"ה)

ידוע שאדם שלומד תורה קונה לעצמו חכמה ותבונה וממילא הוא יודע להבליג ולוותר. כמו כן, ההבדל בין "ריב" ל"מריבה" הן האותיות "מה" וזהו שנאמר "דעת קנית – מה חסרת" כלומר אם תלמד תורה ותקנה דעת אזה "מה" חסרת, לא תהפוך את ה"ריב" ל"מריבה". אבל אם "דעת חסרת" - אין לך תורה אז "מה קנית" אתה עלול להפוך כל "ריב" קטן ל"מריבה" קשה.

החתן שנעלם (אור דניאל)

מעשה בנערה שהגיעה לפרקה, והכירה בחור. לא היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות, אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, היא ריהטה אותה, ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה מכספה – ואכן, נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה – מובן שהיא זו ששילמה עבור החתונה המפוארת והתזמורת המובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה, והחלו את חייהם. עם שחר ביקשה האישה מבעלה: "הבה נאכל ארוחת בוקר ביחד. רד נא למכולת והבא כמה מצרכים". ללא אומר ודברים נעתר הבעל לבקשתה וירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון – ו... נעלם. עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה ירד, והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו, אולי נחטף, אולי איבד את הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים ולשווא. עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה. עברו חודש וחודשיים, ולא היה ממנו אות חיים. לא מכתב, לא צלצול טלפון. רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון... כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה.

בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה... ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח – וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח, לבוש באותם בגדים – כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו – זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות: "שלום, יקירתי, הבאתי לך זר פרחים יפה ומיוחד. ממש התרגשתי ונפעמתי כשנכנסתי לדירה. אני ממש שמח לפגוש אותך". והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה, האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח, תמתח קו על העבר ותניח לו לפתוח דף חדש ? "את חיוורת" – אמר לה. "למה את שותקת? את נראית מתוחה... את צריכה לשמוח שהגעתי וחזרתי... לכבודך!". היא החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות, לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון. גם הפעם כאשתקד... לא שב. הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכימה עם בדידותה. בהגיע יום השנה השני לנישואין אף לא פתחה את האלבום. אבל... הפעמון צילצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן. לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות התנצלות... " שלום, יקירתי, כבר שנה שלמה לא ראיתיך. אני חש התרגשות יתירה לאחר זמן כה רב שלא נפגשנו". כמדומה שהנמשל מובן מאליו. אבל קשה להתאפק מלצטט את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה, בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. "מה אתה רוצה?" – שאלה בקול קר כקרח. "הבאתי לך פרחים" – אמר – "ואני מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות רבות, את מבינה ..." "א...נ...י מ...ב...י...נ...ה!"... טריקת דלת נשמעה בחוזקה ומהחלון עוד השמיעה כמה מילים בוטות: "שלא תעיז להגיע לכאן פעם נוספת!!! אני לא צריכה את זר הפרחים שהבאת..." ובזעף השליכה את הזר מהחלון .

אך הקב"ה א-ל רחום וחנון. הוא מקבל את כל אלה שבאים אליו פעם א-ח-ת בשנה, ולא עוד יש כאלה שמגיעים רק לתפילת נעילה, לסיום החתימה ומיד לאחר תקיעת השופר הם ממהרים להסתלק. אם נביט בהם נראה שאין באמתחתם טיפת בושה על שהעיזו להגיע רק בדקות האחרונות, ממש לפני סגירת הגיליון של הדין, אמנם ודאי שמצבם מעורר דאגה אך עם כל זאת גם במעט הזה הקב"ה משאיר להם פתח לתשובה... על כן ביום הכיפורים, אנו כולנו שבים בתשובה, מתחרטים על עוונותינו ופשעינו אך באים לעורר בעיקר את אלה הנחשבים "תיירים" בביהכ"נ, שבע"ה יקבלו עליהם השנה הזאת להתחזק ולהיות כאחד המתפללים הקבועים, ודווקא רגעים נעלים אלה יכולים להוות עבורם מחילת עוונות באם תהיה קבלה לעתיד ל... תשובה.

החוויה היהודית

ממון,סולם,לטפס,לעלות,סכנה,לרדת,באר,שחת,לטבוע,מטבע,עשירות,עניות, מריבה,

אמרי שפר ב' חשון ה'תשע"ח

אברהם אבינו היה מצטיין בהכנסת אורחים, ותמיד היה מטכס עצות מה אפשר לעשות עוד למען האורח, אמר לו הקב"ה "לך לך מארצך" צא אברהם לדרך, ותיהפך אתה בעצמך לעובר אורח נודד וגולה, אז תדע ותרגיש היטב מה חסר לאורח ומה אפשר עוד להיטיב עמו.

בספר ׳אוצר אפרים׳ עמד על נקדה מעניינת המתגלה בעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם אבינו. הניסיון הראשון שלו היה: ״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״. הניסיון האחרון היה עקדת יצחק, וגם שם נאמר: ״לך לך אל ארץ המוריה״. מה משתף בין שני הניסיונות הללו? ב״לך לך״ הראשון ציווה הקב״ה לוותר על העבר שלו, וב״לך לך״ האחרון ציווה לוותר על העתיד שלו, לשחוט את בנו ממשיך דרכו. ובשני הניסיונות עמד אברהם אבינו.

המילים, ״לך לך״ מורים כי על האדם להיות תמיד במצב של הליכה ועליה בתורה יראת שמים ומעשים טובים ולא במצב של עמידה ודריכה במקום כמו שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', כי כל עמידה במקום סופה ירידה.

'ואעשך לגוי גדול' – סופי תיבות: כלי. שהוא ראשי תיבות – כוהנים, לויים, ישראל. בכך רמז ה' יתברך לאברהם כי עתיד לצאת ממנו עם ישראל המחולק לכוהנים, לויים וישראל ואשר עתיד לקבל את התורה שהיא 'כלי חמדה' – ורק אם ישמרו עם ישראל את התורה אזי יזכו להיות גוי גדול, גדול ברוחניות ובקרבתו לה' יתברך.

הַתקֵּן עַצמָך בַפרֹוזדֹור-כדֵּי שֶתִכָּנֵּס לַטרַקלִין (ובחרת בחיים(

מעשה ביהודי מאזור המרכז שהנכד שלו היה אמור לעשות בר מצווה, אלא שזה היה בארצות הברית אבל הסבא לא התעצל והזמין כרטיס טיסה והתכונן לחצות את האוקיינוס. כשהגיע לשדה התעופה הביא איתו מזוודה ועלה איתה למטוס אלא כשהוא בא להניח את המזוודה במטען מעל המושבים התברר שהמזוודה גדולה מדי והיא לא נכנסת, אז הוא הניח את המזוודה במעבר.. אלא שהדייל עבר בדיוק ואמר לו להכניס את המזוודה למטען ואמר לו הסבא שהמזוודה גדולה מדי והמטען קטן מדי... ואכן גם הדייל לא הצליח להניח את המזוודה במטען, אך אמר לסבא תדע לך שתצטרך להניח את המזוודה עליך כי זה מקום למעבר עם העגלות של האוכל והשתייה ואסור שתהיה פה מזוודה. בלית ברירה הוא הניח את המזוודה עליו, והרגיש סבל נורא ובפרט שזו לא טיסה קצרה אלא זה יותר מעשר שעות, ורק לחשוב שיישב עם המזוודה עליו כל כך הרבה זמן הוא נכנס לדיכאון, מה עושים? במעבר אי אפשר! במטען-לא נכנסת! הוא החליט לקום ולטייל קצת במטוס העיקר שלא ירגיש את הכובד של המזוודה עליו וכך הוא הולך וחוזר...

והנה לפתע בצד של המטוס הוא רואה מדרגות והוא עלה את המדרגות והנה וילון והוא הזיז את הוילון ונתגלה מול עיניו סלון מפואר עם ספות מיוחדות והוא קפץ על המציאה והתיישב לו באחת הספות כשכולו מתרווח מעונג... אבל העונג לא נמשך יותר מדקות ספורות, כי נכנס הדייל וצועק עליו מה אתה עושה פה, זה מחלקה מיוחדת והמחיר כאן הוא הרבה יותר יקר, אמר לו הסבא כמה צריך להוסיף אני מוסיף, אני רוצה לשבת פה זה נוח מאוד, יש לי עוד תשע שעות טיסה אני לא יכול לשבת כשהמזוודה עלי, אבל הדייל אמר לו, אדון סבא את זה היית צריך לחשוב למטה לפני שעלית למטוס ועכשיו זה מאוחר מדי! הסבא שמע את הדברים וכמעט שזלגו מעיניו דמעות אבל לא על זה שהוא צריך לחזור למזוודה, אלא על המוסר שהוא שמע מהדייל...

הוא פנה לדייל ואמר לו: 'היה שווה לי כל הטיסה הארוכה הזו עם המזוודה רק בשביל לשמוע את מה שאמרת לי'. הדייל הסתכל עליו במבט תימהוני. הסבא המשיך: 'דע לך למטה זה 'העולם הזה' ולמעלה זה 'העולם הבא'... והאדם יעלה אחרי 120 שנה לשמיים והוא יציג את התורה והמצוות שהוא עשה ויתנו לו מחלקה לפי מה שהוא הכין לעצמו, ויכול להיות מאוד שהמחלקה לא תמצא חן בעיניו ויהיה צפוף וחם ואולי גם יהיה עליו איזה מזוודה כבדה כי לא יהיה מקום במטען והוא ילך לחפש מחלקה אחרת והוא ימצא מחלקות עם הרבה יותר אוכל ומיזוג וספות יקרות והוא יבקש לשבת ולנוח... אבל יבוא המלאך ויגיד לו החוצה זה לא המחלקה שלך ואז הוא יאמר למלאך אני מוכן לשלם כמה מצוות שאתה רוצה אני ואעשה מה שתאמר לי, אני אקיים, רק תן לי לשבת פה אבל המלאך יגיד לו את זה היית צריך לעשות למטה 'בעולם הזה', עכשיו זה מאוחר מדי... 'אתה לימדת אותי מוסר נוראי', אמר הסבא לדייל, 'אני מהיום אתחזק יותר בעבודת ה'.. לפתע הסבא רואה שלדייל ירדו דמעות מעיניו.

מוסר השכל: וזה האדם צריך להרגיש בעולם הזה שגם אם החיים כאן לא בדיוק כפי המתוכנן ויש פקקים באמצע החיים, יש לזכור, אנו בדרך אל הטרקלין שזה 'העולם הבא' וטובה שעה אחת של קורת רוח והנאה 'בעולם הבא' מכל התענוגים של 'העולם הזה'.

החוויה היהודית

אברהם אבינו,מצטיין,הכנסת אורחים,מטכס,נודד,גולה,לך לך מארצך,הניסיון, עמידה,דריכה,יראת שמים,מעשים טובים,

אמרי שפר כ"ט חשון ה'תשע"ז

אדם יכול לאכול כדי לאכול, ואדם יכול לאכול את אותו אוכל ובאותה מסעדה אבל עם ידיעה שהוא אוכל בשביל להתקיים והוא מתקיים כדי לעשות דברים טובים וכדי לאסוף מטבעות של נצח, עם כזו גישה גם האוכל מצטרף לשירת רגעי חייו...

''האמיצים אולי לא יחיו לנצח – אבל הזהירים לא חיים בכלל'' ( ריצ'רד ברנסון)

ידועה המשנה במסכת אבות (פרק ג', א') "דע לפני מי אתה עומד, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". על פניו ישנה כפילות לשון – "דין וחשבון" ... הגר"א מבאר שאין כאן כפילות אל שני דברים שונים - יש דין ויש חשבון. הדין נעשה על המעשה עצמו, במידה ואדם עשה מעשה לא טוב – יש דין על כך. אבל בנוסף לדין יש היבט נוסף – חשבון. חשבון פירושו – עושים לך חשבון על אותם דקות יקרות שהיה אפשר ליצוק לתוכם תוכן חיובי, היה אפשר לנצל את הזמן למעשים נצחיים...

יסוד החינוך הוא ללמוד וללמד לא להסתכל בצלחות של אחרים. הבית שלי הוא הנעים ביותר. היום טוב לי ביותר, ואני שמח ומאושר במה שיש לי. לא לומר ולהזכיר בערגה את העבר, כי פעם היה יותר טוב וכו'. וכן לא לדבר ולטוות חלומות לעתיד וורוד שאולי יגיע כמו: כשיהיה כסף נחליף את הרהיטים וכו'. יהודי צריך ללמוד לראות את ההווה, להיות מאושר איתו. והיסוד העיקרי לחינוך של "עין טובה" זהו יסוד האמונה. (האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל)

לא כל מה שנוצץ... (סיפורים מהחיים 2)

ניסיתי את מזלי בכל מיני עבודות אולם לא ראיתי הצלחה במעשה ידי. יום אחד הציע לי ידיד להיכנס לעסקי יהלומים ודאג לי לאשראי של סחורה שאמכור ודווקא בתחום זה די הצלחתי. אחרי שנתיים וחצי שהסתובבתי בבורסה קונה ומוכר הצלחתי לקבל המלצות ולהיכנס כחבר בה. שכרתי משרד עם הרבה חששות והתחלתי לעבוד כסוחר מן המניין. לאחר שבועיים נקראתי לאחד הסוחרים הגדולים בעולם היהלומים, הייתי באמצע פגישה עסקית אולם אם נקראתי אליו זה שווה הפסד עסקה גדולה, התנצלתי בפני האנשים ועליתי למשרדו. הוא אמר לי: "אני צריך שתעבוד בשבילי". "ודאי, מה שתרצה"-השבתי . "בתור התחלה, תסגור את המשרד שלך ותבוא לעבוד כאן". הסמקתי כולי "אבל...אני בדיוק פתחתי ו...", "כמה אתה חושב שתרוויח לחודש במשרד החדש?" שאל ואני השבתי משתדל לדייק. "אין בעיה" אמר והוציא פנקס המחאות ורשם סכום כפול פי שלוש ממה שאמרתי "זו המשכורת החודשית שלך אצלי, מתי אתה סוגר את המשרד?", "מצדי עכשיו" השבתי. "אין בעיה, מחר ב- 8:00 בבוקר אתה כאן, ובדרך החוצה תכנס למזכירה שתסדר לך את המשכורת".

התחלתי לעבוד אצלו כשאני מנהל עסקאות במיליונים ועשרות מיליונים עם ראשי מדינות במיוחד עם אלה שאינם נבחרים בבחירות דמוקרטיות ובכל רגע עלולים לעשות להם מה שהם עשו לקודמם... התחלתי לקפוץ ממדינה למדינה במטוס הפרטי של הבוס או במטוסים אחרים וכך נזרקתי לתקופה מטורפת של פגישות עם אנשים מוזרים כשאיני שוכח להצטייד במזון כשר שאינו בנמצא במקומות שכאלו. באחת המדינות הכרתי כפר אחד בו עברנו בשיירה, בשל סיבה לא צפויה השיירה עצרה ואני בניגוד להוראות הביטחון טיילתי קצת בין הבקתות לראות את העוני המחפיר של התושבים. לפתע ראיתי אם בוכה ובידיה ילד רעב, אבי הילד עמד לידה ושניהם נראו חסרי אונים, רצתי לג'יפ והוצאתי משם תיק ובו אוכל רב ותרופות, הבאתי להם את התיק וגם הושטתי שטר של 100 דולר שהוא שווה ערך למשכורת שנתית באותו מקום. הם עטו עלי וגם כל שכניהם, שהבחינו בכך אנשי ההבטחה הם בקושי חילצו אותי מהמוני האדם שהקיפו אותי, המאבטחים צעקו עלי שסיכנתי את עצמי תוך שאנו מתרחקים מהכפר במהירות, "אתה יודע כמה אנשים יש כאן?" שאל אחד מהם, "עשרת אלפים?" אמרתי לו, "תחשוב יותר בכוון של מליון" השיב.

בכל פעם שהגעתי לאותה מדינה עברתי דרך הכפר ההוא ואף שרציתי לראות מה עלה בגורל הילד לא העזתי לעשות כן. ואז הגיעה תקופה שבה הייתה הפיכה והשליט הקודם הודח, והחל תוהו ובוהו במדינה. לא סחרנו אתם זמן מה אך למסחר חיים משלו והגיעו בקשות מצד מנהיגים שנבוא לסחור אתם תוך הבטחה לביטחון והגנה מלאים. הבוס שלח אותי לשם באומרו שמדוברו בעסקה של 30 מליון דולר, טסתי וצבא שלם של חיילים חיכה לי, הם ליוו אותי כאילו הייתי אוצר של 30 מליון דולר. הגענו למחנה שמור ומאובטח כמו בונקר בתוך בונקר עד שהגענו למעין ארמון מפואר, במרכז אחד האולמות ישב השליט בכסא מלכים עם מדרגות מזהב שהזכיר לי את כיסא אחשורוש רק שזה לא היה בהודו אלא בכוש. ליד הכיסא הייתה ערימה ענקית של יהלומים , קיבלתי פיק ברכיים, השליט סימן לי להתקרב. החיילים סביבו כיוונו אלי את הנשק, מתח עמד באוויר, כאילו אני מתכוון לקחת את היהלומים ולברוח. לקחתי את הזכוכית מגדלת, נטלתי בידי יהלום ששוויו כמאה אלף דולר ולאחר שנייה הבנתי שהוא לא שווה אפילו דולר, זו הייתה זכוכית, לקחתי עוד יהלום ועוד אחד ולא היה לי ספק, אבל מה אני עושה ? לא העזתי להביט בו, "איך זה? טוב, אה?" אמר באנגלית רצוצה, חייכתי במבוכה ואישרתי בניד ראש. עוה"ד שאל- "נו, אז חותמים?", "אני צריך לדבר עם הבוס שלי" אמרתי, "תתקשר עכשיו" הורה השליט. ידעתי שלא אוכל לספר לו את אמת והחלטתי להתקשר לקו שבו לא יענה. ואז עלה בי רעיון, התקשרתי למשרד הישן והריק שלי, מובן שהטלפון צלצל ואיש לא ענה. אמרתי לשליט שהבוס אינו עונה אך אשיג אותו בשעה הקרובה, הוא ביקש שאנסה שוב אך איש לא ענה. הוא הורה לתת לי חדר במתחם עם עורך הדין הנוכל, בשלב מסוים עשיתי את עצמי כביכול משיג אותו טלפונית אך דיברתי לעצמי: "מה אתה אומר, אתה רוצה שאעביר להם את הכסף? איפה זה? בסדר, בסדר" אמרתי לעו"ד שאני צריך לצאת להביא את הכסף הוא אמר שילווה אותי, וכך יצאתי איתו בליווי משמר מהמתחם, בחוץ הצלחתי להתרחק כדי לבצע שיחה בלי שישמעו, סיפרתי לבוס בקצרה מה קרה, הוא היה תכליתי ואמר לי לומר להם לאן אני צריך להגיע וכי הוא מארגן לי כוח חילוץ וכל שעלי לעשות זה למשוך את הזמן, אמרתי לעו"ד את שם המקום והם החלו לנסוע, הבוס הורה לי לברוח ברגע שתהיה לי הזדמנות, לפתע עברנו ליד מקום מוכר, באותו הכפר שבו הייתי בעבר. האטתי את מהירות הנסיעה ונתתי לכולם לעבור, כשהייתי אחרון המתנתי לעיקול מסוים וחתכתי לתוך הכפר, עורך הדין החל לצעוק עלי, אמרתי לו כי היהלומים מזכוכית והכול תרמית, כתגובה הוא צרח עלי שאני רמאי ומסכן את שניהם, שהגענו לכפר ירדתי מהג'יפ ונטלתי את מפתחותיו שלא יוכל לרדוף אחרי, רצתי כאחוז טירוף וחיפשתי את הבית שלהם, הגעתי לבית השכנים אמרתי להם שאם יחביאו אותי הם יקבלו הרבה כסף. הם הובילו אותי לבית המשפחה שזיהו אותי כשהאב מחבק אותי ומראה לי את התינוק, אמרתי להם לאן אני צריך להגיע והבטחתי שירוויחו רבות מכך. הם גילו תושייה ונתנו לי מיד סמרטוטים ללבוש וצבעו את פני בשחור ואח"כ הוא יצא עימי רגלית למחוז חפצי, הלכנו שעות רבות עד שהגענו למקום יישוב משם לקחתי אוטובוס לעיר עליה סיכמתי עם הבוס.

הענקתי למצילי 500 דולר שהתעקש ללוות אותי עד ליעד, שם המתין לי מסוק שלקח אותי לשדה התעופה ומשם הביתה. מלבד ההודיה לבורא עולם הרגשתי היטב על עצמותי את מאמר הפסוק - "שלח לחמך על פני המים" ותובנה נוספת לא פחות חשובה: "לא כל הנוצץ - יהלום הוא".

החוויה היהודית

לאכול,מסעדה,להתקיים,מטבעות,אמיצים,זהירים,דין וחשבון,כפילות לשון, ללמוד וללמד,שמח ומאושר,לטוות חלומות,

אמרי שפר כ"ח חשון ה'תשע"ז

''אין טעם בחיפוש מקום בו יהיה לך טוב, יש טעם בללמוד את הטוב בכל מקום.''

" בחיי האדם ישנם כמה תקופות. תקופת הילדות, הנערות, הבגרות והזקנה. אדם משיל מעליו את נערותו ומביא את בגרותו תחתיה. הדבר רצוי וכדאי, אך לא מושלם. המושלם הוא כאשר יביא האדם על עצמו את בגרותו כשהיא איננה מחליפה את נערותו, אלא באה ומשלימה את מעלת נערותו, שהרי גם לנערות ישנן מעלות שנמצאות רק בה... האדם האידאלי משאיר בקרבו את כל מעלות הנערות ומוסיף על עצמו את הבגרות. (הרב ברוך מרדכי אזרחי, בספרו "ברכת מרדכי" על התורה)

" ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו, יז, כז)

'זה לא באמת משנה כמה כסף יש לך אלא כמה כסף אנשים חושבים שיש לך...'.

ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני" [כב, יא]. יש קונה עולמו בשעה אחת. (אור דניאל, המודיע)

אין ספק, שמצווה מסוג זה של עקידת בן אינה מן הדברים הקלים והפשוטים. זו לא עוד מצוה. ואכן אברהם אבינו הולך לקיים מצווה זו ללא התלבטות וללא שהיות. ומכאן נלמד עד כמה האדם לעתים רבות צריך לקבל החלטה גם כשהיא קשה, גם כשהיא כואבת או אפילו לא נראית לו הגיונית – יש לקיים את המצווה כיוון שהבורא ציווה! ומיותר לציין, כי באמירת "הנני" – המראה מסירות נפש – באה התשובה "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" – זה מראה על יראת א-לוקים. אנו עומדים כל רגע ורגע בניסיון. האדם צריך לקבל ברגעים מסוימים החלטות קשות. לא אחת מנסה היצה"ר לפתותנו על מנת שנסטה מדרך הישר אך עלינו לדעת אם הזדמנה לאדם מצווה ועשה אותה קנה עולמו. כמו שמובא בדוגמא שלפנינו, מעשה מופלא המובא מפי בעליו:

אני מתגורר בניו יורק רבתי וברוך ה' אני מבורך במשפחה גדולה ומפוארת, עם נחת מכל הצדדים, נכדים ונינים, וגם פרנסה לא חסרה כלל. ואני גם זוכה להחזיק את כל יוצאי חלצי על שולחני ולאפשר להם להמצא בעולמה של תורה. ובין לבין גם לעסוק במה שיהודי צריך לעסוק בו יומם ולילה. אם היו שואלים אותי לפני שלושים וחמש שנה, איך אני רואה את עצמי בגילי הנוכחי, סביר להניח שלא הייתי מעז להעלות על דל שפתי את תיאורה של המציאות כפי שהתרחשה. באותן שנים עבדתי קשה לפרנסתי ובסיעתא דשמיא הצלחתי להפיק ממנה כדי מחיה בסיסית. היה לי עסק קטן בשותפות עם ידיד קרוב, חבר מהישיבה, עד שהחלטנו ליזום משהו לפרנסתנו. התחלנו בקטן, בשעות הערב, ואט-אט התפתחנו והפכנו לעסק פעיל ומכניס. שתי משפחות התפרנסו ממנו, בכבוד, אם כי לא בהרווחה מופלגת.

כמה שנים לאחר שהקמנו את העסק שלנו, הכרנו יהודי מבוגר, גלמוד ועשיר, שבבעלותו היה עסק לייבוא מוצרים שאנו עסקנו בשיווקם. נרקמו בינינו קשרי מסחר, שהתפתחו לקשרי ידידות, שנתיים- שלוש לאחר שהכרנו, הוא כבר היה בן-בית אצלנו. בתחילה היה בן- בית בבית העסק ולאחר תקופה התנהל כבן- בית גם בבתי המגורים שלנו. התארח בשבתות ובמועדים, הביא מתנות לילדים ו... הביא את עצמו לחיינו הפרטיים. כאמור, הוא היה גלמוד, מעולם לא הקים בית בישראל ולמיטב ידיעתי לא היו לו קרובי משפחה. כולם עלו בעשן המשרפות והוא הקים עצמו מעפר. כמובן שלא יכולנו לסרב לו כשהזמין את עצמו להגיע, אך עד מהרה התברר, כי הוא רוצה שלא נסרב לו בכל דבר. והייתה לו דעה בכל דבר. לא היה לי קל ולמעשה זה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. המעורבות הפכה להיות דווקאית. ואז, ביום מן הימים, הוא הגזים. ההרגשה הייתה איומה החלטתי: 'עד כאן'! ניגשתי אליו ואמרתי בטון שאינו משתמע לשתי פנים: "ידידי היקר, אתה יודע שאני מאד מכבד ואפילו אוהב אותך. לא רק אני, אלא כל המשפחה. אבל את ההתנהגות שלך אני לא אוהב וכמעט אפשר להגיד שאינני סובל. כשאורח מתמיד, או אפילו בן משפחה קרוב, אומר דעות ועצות למארחיו, זה מעניק להם תחושה מאד לא נעימה. זו כבר תחושה בלתי נסבלת. לכן, מהיום והלאה, אני גוזר עליך בכוח היותי בעל הבית בביתי, שתימנע מלהתערב לנו בניהול הבית. נמשיך לארח אותך בכל עת, בכבוד ובחיבה. כי אתה באמת איש יקר ונשוא פנים ואנחנו רואים זכות עצומה להיות במחיצתך, אבל, אירוח כן, התערבות, בשום אופן לא!". הוא היה המום. מימיו, כך נראה, לא העז אדם לערער אחר זכותו להתערב בחייהם של אחרים. הוא כמעט איבד את לשונו. כעת, הוא כבר קם ממקומו והטיח בי: "על דיבורים שכאלו אין מחילה. אינני רוצה יותר להכירך. אצל השותף שלך הרבה יותר נעים". הוא קם ופסע לעבר הדלת ולפני יציאתו הכריז: "מהיום, אל תדרוך אצלי בבית העסק. הכל דרך השותף שלך". בימים הבאים המשיכו להתנהל עסקינו המשותפים דרך ידידי, שזכה כעת להרעפת תשומת לב כפולה.

תקופה חלפה. משהו כמו שנה. הרחק מידיעתם של אנשים נקטתי בכמה פעולות של פיוס. בניסיון להרגיעו ולהסביר לו כי לרגע לא התכוונתי לפגוע בו, אלא להגן עלי, על ביתי ומשפחתי ועל שלוותי. בתחילה הוא לא אבה לשמוע, אך עם הזמן התרכך ושיחת הפיוס הסתיימה בלחיצת יד איתנה. רק לאחר כמה שעות, בשעת ערב מאוחרת, התקשר לביתי ואמר: "תמסרו לו שאומנם השלמנו ואני גם מוכן לבוא לביתכם להתארח ובעזרת ה' אשמור על עצמי לפי כל הכללים, אבל, כפי שאמרתי ואני לא חוזר בי, בבית העסק שלי שלא ידרוך". מילה זו מילה. כפי שביקש, לא דרכתי יותר בבית העסק שלו. וכפי שהבטיח, הוא שב להתארח. וגם שמר על הכללים. ועדיין, ענן של אי נעימות העיב על יחסינו. עד שבאחת הפעמים שביקר אצלנו בבית, לא התאפקתי ובצאתו ללכת אמרתי לו: "אפילו שעבר כבר המון זמן, אני מרגיש צורך לבקש ממך שוב 'סליחה' על מה שהיה. אני רוצה להיות בטוח שזה מאחורינו". גם הוא לא התאפק והשיב: "מאחורינו – מאחורינו. רק שתדע שבצוואה שלי כתבתי את כל רכושי לשותף שלך. לא לעסק המשותף. לשותף. ליתר דיוק, מאה דולר רשמתי על שמך.

הייתי כל כך המום, כי מעולם לא חשבתי עליו במונחים של 'צוואה'. ידעתי שיש לו כסף וגם הנחתי שהרבה, אבל לא העליתי בדעתי שליחסי הקרבה בינינו יש תעריף של תשלום לאחר המוות, הרגשתי שאני עושה עימו 'חסד של אמת' ללא ציפייה לתשלום גמול. והאמת, שככל שחלפו הימים הבאים והרהרנו בדבר, אני ובני ביתי, הגענו למסקנה שזה גם לא מפריע לנו. נכון שכסף בשפע עשוי להיות דבר מבורך, אבל רק כסף שמגיע לידינו ביושר ובעמל כפיים. לאחר כמה שנים נפרדתי משותפי ופניתי לאפיק אחר. ובעצה אחת עם השותף שלי החלטתי למכור לו את חלקי בעסק. באותה עת, כבר היינו מאוגדים בשותפות הרבה יותר עמוקה: "שלוש שנים קודם לכן השתדכנו פעמיים. בני ובתי הקימו את ביתם עם בתו ובנו. כבר היו לנו שלושה נכדים משותפים, תאומים מתוקים מבני ובתו ותינוק חמוד מבתי ובנו. כדרכו של עולם וכטבעם של אנשים, אנחנו התבגרנו והוא הזקין. אנו הפכנו בשלים יותר, בעוד הוא הולך ונובל. ביקוריו הפכו תכופים יותר ויותר והתאמצנו לדאוג לכל מחסורו. לא רק תכופים הפכו ביקוריו, אלא גם ארוכים יותר. כשהגיע אלינו לשבת, היינו מקדימים להביאו לביתנו בצהרי יום חמישי ולהמשיך לארחו עד בוקרו של יום שני. כשנחלשה בריאותו, נטלתי על עצמי לדרוש עמו ברופאים, בהתמסרות מתמדת שתבעה ממני גם כוחות מאומצים וגם לא מעט כסף. ואז יום אחד, קרא לי ואמר: "... זאנוול יקירי, אני ממש מתחרט על כך שלא התאפקתי וגיליתי לך בשעתו על ה'צוואה'. כתיבת הצוואה הייתה בתקופה שבה הייתי שרוי בכעס גדול עליך. מאז ועד היום, הספקתי להתחרט על זה בכל לבי וכבר לפני שנתיים כתבתי צוואה חדשה, שאף היא מופקדת אצל עורך דין פלוני, שאותו אתם מכירים היטב מהעסק ובצוואה החדשה ביטלתי את הקודמת וכתבתי את כל נכסי שווה בשווה לך ולשותפך. ועתה, הנה לא ידעתי יום מותי, אבל אינני רוצה שתהא עלי כעס או התמרמרות לאחר פטירתי עם פתיחת הצוואה". למרות חולשתו, הוא קם מהכסא וניגש לתיקו האישי הקטן, פשפש בין התרופות והמסמכים ששכנו שם דרך קבע והביא לי צילום מהצוואה. כמובן שהודיתי לו ברגש והמשכתי לשבת לצדו עד שביקש ללכת לישון. את הצילום הלז, דחקתי באחת המגירות שבשולחן העבודה שלי ושבתי לעיסוקי. זה היה פחות משבועיים לפני שהלך לעולמו. הוא הלך לעולמו בשקט ובשלווה. בראשון בשבת, לאחר שבת נינוחה ונעימה, הוא לא הקיץ משנתו. אמנם זה כמה שבועות שהיה חלש מאד ומיעט לצאת מביתנו, שם קבענו את מקום מגוריו לנוכח חולשתו הגדולה. לא רציתי לשמוע משכניו שהוא השיב נשמתו לבוראה בלי שאיש היה עמו ולכן הצעתי לו שעד שיבריא ויתחזק יתארח אצלנו. בסופו של דבר, היינו עמו בבית כשנפטר. ערכנו לו הלוויה מכובדת, במהלכה הודעתי שבכל ימי ה'שבעה' יתקיימו מנייני תפילות בביתי. מפאת כבודו של הנפטר העדפתי שהתפילות תתקיימנה בביתי ולא בביתו, כי הבנתי שהרבה יותר נעים ומכובד לבוא לבית מתוחזק כדבעי, מלהתקבץ לתפילה בביתו של גלמוד בן תשעים.

באחד הימים הגיע עורך הדין של הנפטר ואחרי התפילה ישבנו ביחד ושוחחנו, אני ושותפי- מחותני עם עורך הדין, שמצדו הזמין אותנו לסור למשרדו כדי לקרוא את הצוואה בה מוזכרים שנינו. בו ברגע הבחנתי בקריצת העין שקרץ שותפי לשעבר לעבר עורך הדין. בהמשך אגלה, כי הקשר שקשרו היה עמוק מקריצת עין. שבועות אחדים חלפו וביום מן הימים נקלעתי למזכירות בית המשפט במחוז מגורי, לשם סרתי כדי לעיין בתיק משפטי שהיה קשור לעסקי. בעודי ממתין שהמזכירה תתפנה, קלטתי בזווית עיני, כי בערימת התיקים הטריה המונחת על העגלה הסמוכה, ניצב בראש הערימה תיק עליו כתוב: 'בקשה למימוש צוואה של נפטר פלוני'. דמי כמעט קפא בעורקי. פי התייבש באחת. אם לא מזגי הבוטח והיציב, יתכן והייתי מתעלף. תפסתי שליטה על עצמי והמתנתי שניה לשאלה הצפויה: "מה תבקש? אדוני". בנימה הכי טבעית השבתי, כי הנני מבקש לצלם ולעיין בשני תיקים. האחד הוא תיק פלוני הנוגע לעניין עסקי הקשור אלי והשני הוא בדיוק התיק הניצב כאן בראש הרשימה. בחשדנות טבעית שאלה מזכירת בית המשפט, מדוע חושק אני בתיק זה. השבתי, כי אני רשום כמוטב בצוואה זו ותוך כדי דיבור הוצאתי את רשיון הנהיגה שלי והצגתיו. המזכירה השוותה בין השמות ונענתה לבקשתי וצילמה את תוכן שני התיקים. דחפתי את הדפים לכיס חליפתי, ונחפזתי לצאת מהבנין ולהגיע לרכבי. הרחקתי בנסיעה של כמה דקות, לרחוב צדדי ושקט ושם הוצאתי מכיסי את הדפים. לבית המשפט הוגשה בקשה למימוש צוואה נפטר פלוני, על ידי עורך דינו והצוואה המוגשת אינה החדשה, אלא הישנה מלפני כמה שנים. אחזתי בידי צוואה שיש לי בה מאה דולר בערכי ממון וכששה מיליון דולר לשותפי. בחישוב מהיר הבנתי, השותף המחותן שלי לא מעלה בדעתו שידידנו הקשיש גילה לי על הצוואה השניה. הוא קשר קשר עם עורך הדין, כנראה שתמורת עמלה שמנה במיוחד ושניהם עשו יד אחת לנשלני מחלקי בצוואה המעודכנת. הם הגישו לבית המשפט את הצוואה הראשונה, בהנחה שבית המשפט יתן לה תוקף חוקי ויעביר את מלוא הנכסים לרשותו של החבר- השותף-המחותן, לבד ממאה דולרים ש'יעשירו' את חשבוני.

אינני יודע בבירור כמה זמן המשכתי לשבת ברכב, מחשבות סערו בקרבי. כשהתעשתתי, כנראה לאחר שעתיים-שלוש, גזרתי על עצמי שליטה והתאמצתי להתגבר על סערת הרגשות ולחשוב בשיקול דעת. יצאתי בדרכי לכיוון הבית, כשתוך כדי נסיעה אני מקבל החלטות אישיות נוקבות: הראשונה, בשלב זה אינני מספר לאיש בעולם על התגלית המסעירה. השנית, אינני מקבל החלטה לבד. את ההחלטה אקבל עם איש מורם מעם, מישהו שאפשר להגיד עליו 'לית דין בר נש'. וההחלטה השלישית: אני נוטל זמן של שלושה ימים ולא עושה מאומה בנידון מפני שבמוצאי היום השלישי תוכננה לי טיסה לארץ ישראל, שם נועדתי להשתתף בשמחת נישואין של אחד מבני משפחתי הקרובה. בעודי במטוס, בדרכי מניו יורק לארץ ישראל, נפלה בלבי מחשבה: 'אלך להתייעץ עם הרב ואזנר'. הוא לא הכרני. לא למדתי במוסדותיו ומעולם לא הייתי בביתו. אבל לבי אמר לי, כי אם מבקש אני 'רב הדומה למלאך', עלי להשים פעמי לביתו של פוסק הדור. נסעתי לבני ברק, אך במקום לנסוע ישר לבית האכסניה שלי כדי להתארגן לחתונה, הקדמתי ונסעתי לשאול באורים ותומים. בדלת שנפתחה לנקישתי ניצבה הרבנית הצדקנית ע"ה וכששמעה שהגעתי מחוץ לארץ וברצוני להתייעץ עם הרב, נכנסה פנימה ושבה לאחר רגע: "הרב אמר שתוכל להיכנס". הוא הקשיב בדריכות ערנית וחשתי שהוא לא רק מאזין לכל מילה אלא שהוא קולט כל ניע. הרב הגדול אחז בשתיקה, עצם את עיניו ולאחר אנחה קלה פסק: "הסיפור ברור. יש לך תביעה חזקה על השותף שלך. גש ותבע אותו לדין תורה."

ידעתי היטב מה משמעותו של דין תורה שכזה. הוא הודגם בדמיוני באותן שעות שהתבודדתי ברכבי. הסיפור שיובא בפני בית הדין יפרוש כנפיים ויחולל גלים, בשכונה ובבתי כנסיותיה, בקהילה העסקית שעד לפני כמה שנים גם אני הייתי חלק ממנה ועל כולנה: בביתנו פנימה, הלוא מחותנים אנו, מכאן ועד מאה עשרים וגם בעלמא דאתי, ילדינו ונכדינו חולקים יחדיו את ההווה והעתיד. גם אם נניח שהוא יבהל ומיד ישוב בו, תוך שהוא דואג שאבטל את תביעתי בבית הדין: גם במצב 'אופטימלי' שכזה, תוקם חומת פלדה בינינו. איך נרקוד יחד בשמחות צאצאינו? איך ניפגש בברית הבאה?... ואז נשמע קולו של הגאון הצדיק: ביכולתך ללכת לדין תורה. אבל שתדע: על ויתור משלם הקב"ה כאן בעולם הזה. יצאתי והלכתי. בחתונה רקדתי כפי שלא רקדתי בחתונות רבות. משהו בתוכי התרונן. מלאך בדמות אדם סלל לי דרך. ידעתי שזו החלטה לא קלה. אבל ידעתי שהיא החלטה הכי נכונה שאני מסוגל וצריך לקבל. לאחר ארבעה ימים, כששבתי לביתי שבניו יורק, הדבר הראשון שעשיתי היה לגשת למגירה ההיא, בה היה מונח צילום הצוואה המעודכנת. הוצאתי את הדף וניגשתי עמו למטבח כדי לקלותו בלהבה שהצתתי בכיריים. בתוך פחות מדקה איבדתי מן העולם את המסמך המשפטי הכי מבוסס שיכולתי להגיש בדין תורה. ובעוד הנייר הלבן הופך לאפר שחור. "זהו, זה מאחרי", לחשתי לעצמי ומאותה לחישה גזרתי על עצמי שתיקה.

חלפו כבר למעלה מעשרים שנה מאותו סיפור. אם הייתי מקבל את אותם שלושה מיליון דולר, אינני יודע כמה כסף הם היו הופכים להיות. בפועל, אני בעל הון של פי עשר ויותר. לרגע לא היה לי ספק, גם לפני שהתחילה ברכה בלתי שיגרתית לשרות בעסקי, כי פסק ההלכה שקיבלתי בקיתונו של פוסק הדור מהדהד בעולמות העליונים ומקבע את אחיזתם של צינורות שפע אדירים משפע בריכה העליונה היישר לחיי. אני ומחותני – ממשיכים לקיים מערכת יחסים קרובה וידידותית, להתפלל באותו בית כנסת, להתעדכן איש מרעהו על חייו ועסקיו, לשמוח בשמחות משותפות ומדי שנה בשנה ביום היארצייט של אותו אדם, שנינו מביאים 'תיקון' לבית הכנסת ומתאמים ביחד את השעה בה נעלה עם מנין לקברו. הוא מגיע עם רכב השרד שלו ואני עם רכב היוקרה שלי. הרי שנינו יודעים שהוא עשה את הונו מירושתו של אדם זה ורק אני יודע שגם אני עשיתי את הוני מירושה זו. אם היה מעלה בדעתו, אפילו ברמיזא בעלמא, שאני יודע על ה'תרגיל' שעשה לי והדרך בה גזל ממני ירושה שנרשמה על שמי – כל מה שתיארתי כאן לא היה מתרחש. לא מיניה ולא מקצתיה.

לפני כמה שנים, שנתיים או שלוש לפני הסתלקותו של הרב ואזנר זצוק"ל, יצאתי לנופש של כשבועיים באוסטריה. באחד הימים פגשתי מכר שנפש גם הוא באותו בית מלון והלה סח באוזני, כי במרחק של פחות מ-100 ק"מ מזלצבורג נמצאת עיירת קיט קסומה בשם 'הינטרגלם' ושוהים בה כמה צדיקים שמצאו בה מקום מתאים למנוחה. בין השמות שאמר כמסיח לפי תומו, אמר ידידי, כי גם הרב ואזנר נמצא שם וכי הוא מתכונן לנסוע לשם למחרת היום כדי לבקרו. "בוא עמי אליו, אציג אותך בפניו והוא יאציל לך ברכתו", הסכמתי. כחמש עשרה שנה חלפו מאז אותה פעם יחידה שפקדתי את ביתו. לא היה לי ספק שהוא לא זוכר אותי. אינני בטוח כלל שאמרתי את שמי באותה שיחה וגם אם כן – מה ערכו של אזכור בודד, בתוך שיחה, אחת מני רבבות-רבבות שככל הנראה התנהלו בחדרו במרוצת השנים. הגענו ל'הינטרגלם' בשעת מנחה ונכנסנו לבית הכנסת שבקומת הקרקע בבית המלון המקומי. ידידי ניגש מיד ליטול 'שלום' מרבו המובהק ולקראת סיום התפילה רמז לי שאתקרב אף אני כדי שיציגני ויבקש בשבילי ברכה, "זהו...זאנוול.... מניו יורק", פתח ואמר ואני נזכרתי. בברכיים הכושלות. גם כעת פקו ברכי, כאשר מאורם של ישראל נשא את עיניו ונתן בי מבט נוקב. "אני מכירו", הגיב קצרות והורה באצבעו שאתקרב אליו. התכופפתי לעברו והוא רכן במקומו לעבר אוזני ואמר בלחישה: "נו, מה אתה אומר על ותרנות משלמים בעולם הזה?!?!"

החוויה היהודית

חיפוש,מקום,טוב,הילדות,הנערות,הבגרות,הזקנה,מעלות,יום השבת,ארמונות ירשלם,כסף,

אמרי שפר כ"ז חשון ה'תשע"ז

אל תחלום את החלום תחייה אותו !

הבעל צריך לדעת כשם שהוא נהנה מלימוד גמרא או להבדיל מניהול עסק, כך אשתו נהנית מהסדר והניקיון בבית או מהתבשילים שהכינה וזהו דף הגמרא שלה ...

הגאון רבי אליהו לופיאן מצאו פעם, כשהוא משחק ביום שישי עם נכדיו במשך זמן לא מבוטל... התברר, כי בתו עסקה בהכנת צרכי השבת במטבח, והוא גמל אתה חסד ושחק עם ילדיה למען לא יפריעו לה במלאכתה...

הגמרא מלמדת (תענית כד) "כלה שעיניה יפות – כל גופה אין צריך בדיקה". שואל בעל ה'כלי יקר' וכי אין מכוערות בעלות עיניים יפות? ועוד, מאימתי עסקו חז"ל בעיון חיצוני וגופני של הכלות, הרי שקר החן והבל היופי! אלא, הגמרא מדברת במידות. באופי ואל ביופי! כלה המוכיחה עין טובה ומידת נתינה לזולת, אין צורך להמשיך ולבדוק את יתר ענייניה! בוודאי שכל היתר במצוין. על כן עשה אליעזר את הסימן בבקשת שתיה.

הצלה משמים (מתוך 'שלום לעם')

עלינו להבין ולדעת, שכל מה שקורה בעולם ואף הדבר הקטן ביותר - הינו בהשגחה מופלאה של הבורא. לעיתים רבות אין אנו מבינים על מה ולמה עלינו לעבור ניסיון זה או אחר. אולם עלינו להתחזק באמונה וביטחון כדי שנפנים שהבורא הוא המשגיח על כל בריותיו.

להלן סיפור הצלה מופלא בו ניתן לראות את יד ההשגחה. ומעשה שהיה - כך היה: בעיירה קטנה שבפולין התגוררה משפחה יהודית קטנה – אב, אם ושני ילדים תאומים זהים בשם בנימין ויוסף. השנים היו דומים במראם, עד שקשה היה להבחין ביניהם. למרבה המבוכה, אפילו ההורים, לא זיהו תמיד בתחילה, מי הוא בנימין ומי הוא יוסף – כה דומים היו השניים. באחד הימים נקשה על דלת ביתם שכנתם , שעסקה בתפירה, והביאה לאם מתנה: שני צמידים מחומר דמוי פלסטיק, על האחד היו רקומים בחוטי תפירה ססגוניים אלומות חיטים, ועל השני זאב. האלומות, אמרה השכנה, מסמלות את שבטו של יוסף, והזאב את בנימין. "תענדי לילדים את הצמידים על הידיים, וכך לעולם לא תתבלבלי ביניהם יותר . " האם הודתה לשכנה הנחמדה וענדה את הצמידים על ידי הילדים. חודשים חלפו, וגם שנים, וכולם יכלו להבחין בקלות מי הוא בנימין ומי הוא זאב, אך הצמידים עדיין נותרו על ידם. הם בחרו שלא להסיר אותם, שכן הרגישו שהצמידים הפשוטים הללו אותם ענדו מילדות, מהווים חלק מאישיותם.

כשהיו הילדים בני 16 פרצה מלחמת העולם השנייה וצבאותיו של הרודן הנאצי כבשו מדינה אחר מדינה באירופה , כשהם דואגים להשמיד את היהודים בכל שטח שנכבש. גם העיירה הקטנה של שני האחים נכבשה על ידי הנאצים, ובני המשפחה כמו כל בני הקהילה, נשלחו למחנות ההשמדה והוצאו להורג הי"ד. האחים נשלחו למחנות עבודה שונים, והצליחו לשרוד בקושי את המלחמה האיומה. שש שנים מאוחר יותר, הסתיימה המלחמה, ויוסף, בחור צעיר כבן 22 מצא את עצמו ללא משפחה, ללא קרוב וללא גואל. ככל שניסה לברר מה עלה בגורל בני משפחתו, הוריו ואחיו, הבין כי הם נספו בתוך שש מיליון קרבנות השואה. הוא עלה לארץ, התגורר במושב בדרום הארץ, והקים משפחה קטנה. חלפו 50 שנים נוספות, ויוסף איבד את אשתו שנכנעה למחלה קשה ל"ע. ילדיו כבר נישאו, והוא התגורר בגפו בביתו הקטן שבקצה המושב. הוא עבד בקיבוץ, התפלל בבית הכנסת המקומי, ומעת לעת היה נוסע למרכז הארץ לבקר את נכדיו.

הפקיד בחנות הצ'יינינג – המקום בו ניתן להמיר כסף זר בכסף ישראלי ולהפך, הביט בעצבנות בגבר הלבוש בהידור , שביקש ממנו להמיר אלפיים דולר לשקלים ישראלים. האיש , שקלט שהפקיד לא מפסיק להתבונן בו , שאל אותו: 'סליחה, משהו מוזר בי?!' הפקיד, מיהר להסיט את ראשו, ומלמל 'סליחה' חטופה. בעוד הוא פורט את הכסף, מבטו המשיך לנדוד לעבר שעונו של האיש. הלה הוריד את שעונו ואמר: 'אתה רוצה לראות את השעון מקרוב? זה שעון סווטש עשוי מטיטניום'. 'השעון לא מעניין אותי', ענה הפקיד, 'אלא הצמיד המוזר שיש לך על היד, הפלסטיק הזה עם החוטים הרקומים, מה הסיפור שלו? ' ' אה, זה צמיד שאני עונד מאז שאני ילד...' ענה האיש. הוא סיפר לפקיד על ילדותו, על המלחמה שעבר, ועל חייו בלונדון, והוסיף, כי למרות מראהו המיושן של הצמיד, הוא אינו מוריד אותו מידו לעולם, 'זאת המזכרת אחרונה שיש לי מאחי ומהורי', אמר. הפקיד משך בכתפיו ואמר: 'מעניין, בקיבוץ , שבו מתגוררים הוריי יש אדם מבוגר, בשם יוסף, העונד צמיד דומה לזה. ייתכן , שהוא מאותה עיירה שממנה הגעת?' האיש הנרגש שהציג את עצמו כ'בנימין', חשב שאזניו לא שמעו טוב, 'אמרת יוסף?' שאל, 'אולי זה אחי האבוד? אני מבקש ממך לקחת אותי ברגע זה לקיבוץ '. 'הקיבוץ נמצא בדרום הארץ', ענה הפקיד, 'מרחק של שעתיים נסיעה', אלא שבנימין לא היה מוכן לשמוע. הוא דרש מהצעיר לסגור את החנות, והבטיח , כי ישלם לו על יום עבודה מלא. השניים עלו על מונית וביקשו ממנו לנסוע לקיבוץ בדרום.

מיד כשהגיעו אל הקיבוץ, מיהר הצעיר לקרא להוריו שהתגוררו במקום, ואלו הזמינו גם את השכן, שהיה רופא במקצועו, שמא יינזקו האחים מההתרגשות הגדולה. הקבוצה הקטנה פסעה לעבר קצה המושב , שם התגורר האח, ונקשו על דלת ביתו. כל תשובה לא נשמעה. שקט שרר בבית. 'ייתכן שהוא נסע', אמר הפקיד הצעיר, אך אביו השיב כי פגש אותו שעתיים קודם לכן בבית הכנסת, ולא נראה היה שהוא מתכונן לנסיעה. גם מכוניתו של יוסף חנתה סמוך לבית, והסירה כל ספק לעובדת הימצאותו במקום. דאגה החלה לעלות בלבם , והם ניסו להאזין בדממה מאחורי הדלת. כעבור שניות אחדות נשמעו קולות גרירה, מתוך הבית הקולות התגברו, ונדמה , היה שמשהו קורה בתוך הסלון. הם החליטו לא לחכות רגע נוסף, והחלו לבעוט בדלת בכל כוחם. כעבור דקה נפרצה הדלת והקבוצה שעטה פנימה. המחזה שנגלה לפניהם היה נראה כלקוח מעולם הדמיון. יוסף שכב כפות על הרצפה. 'הם ברחו הרגע אל מאחורי החצר!', צעק יוסף, ואז הוא קלט את הגבר האמריקאי שהתלווה לשכניו. הוא מלמל 'בנימין' ואיבד את הכרתו. רק כעבור שעות ארוכות של התאוששות בבית הרפואה, כשאחיו לצדו, התבררה התמונה. שני מחבלים, הגיעו דרך מנהרה משטח עזה, סמוך לביתו של יוסף שבקצה המושב. הם פרצו לביתו ותכננו לחטוף אותו ולהבריח אותו לעזה ולדרוש תמורתו את שחרור חבריהם המחבלים. באותה שעה בדיוק הופיעה בדלת הקבוצה הקטנה, והמחבלים , שהבינו כי לא יצליחו להימלט בזמן עם שללם, מיהרו לעזוב את הכול ולהימלט. המחבלים לא אותרו, אך המנהרה כמו מנהרות נוספות באזור נאטמה לחלוטין. יוסף הרוויח ברגע הגורלי לא רק את חייו, אלא גם את אחיו...

החוויה היהודית

תחלום,החלום,לימוד גמרא,ניהול עסק,סדר,ניקיון,בבית,תבשילים, משחק,

הגאון, רבי ,אליהו לופיאן,כלה,עיניה יפות,

אמרי שפר כ"ו חשון ה'תשע"ז

הרה"ק רבי דוד מלעלוב זי"ע היה זהיר מאוד במצות הכנסת אורחים , ומנהג כשר היה לו להרבי לנהוג כמנהג האורחים . והיה כאשר האורח היה מרבה באכילה , היה גם הרבי מרבה באכילתו , ואם האורח היה מרבה לשתות , היה הרבי גם הוא מרבה בשתייתו , והכל כדי שהאורחים ירגישו בנוח ו 'היימיש ' ולא כזרים .

טעם הדבר שהכנסת אורחים הוא באמת גדולה מקבלת פני השכינה , שמעתי , לפי שפני השכינה די לקבל פעם אחת בחודש , וכמו שאומרים בברכת קידוש לבנה" אלמלא לא זכו ישראל לקבל פני אביהם שבשמים פעם אחת בחודש דיים" , אבל הכנסת אורחים מצוותה בכל עת ובכל שעה , ולא די רק פעם אחת בחודש...

ידוע שהגה"ק בעל" חפץ חיים "זי"ע , כשהיה לו אורחים לסעודות שבת קודש , מיד היה ממהר ומקדש , ולא אמר תחילה "שלום עליכם" , והיה מתבטא במתק לשונו : המלאכים יכולים להמתין , אבל האורחים הם אינם יכולים להמתין ...

יש שתי פרשיות שמדובר בהם ממיתה ובכל זאת נקראת הפרשה בלשון חיים, פרשת חיי שרה, שמדובר ממיתת שרה ואברהם, ופרשת ויחי, שמדובר בה ממיתת יעקב ויוסף ונקראת ויחי, כי צדיקים גם במיתתם נקראים חיים.

"גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב) (מורשת אבות).

שמעתי מעשה מחריד ומזעזע מתלמיד חכם גדול שהיה עד לדבר זה שאירע ליהודי אחד, מיוצאי גרמניה, בעת ביקורו של רבי אלחנן ווסרמן בארה"ב, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

במהלך ביקורו בארה"ב הגיע רבי אלחנן להרבה ערים וקהילות יהודיות, בהן פעל לטובת ישיבת ברנוביץ. ביקורו השאיר רושם רב, ומלבד מה שנפגש עם אנשים כדי שיסייעו להחזקת התורה בישיבתו, באו אליו גם הרבה יהודים לבקש עצה ותושייה בפתרון בעיותיהם, שכן ידוע ומקובל היה כגאון בתורה וכאיש צדיק וקדוש. בין אלה שבאו אליו לשאול בעצתו, היה גם אותו יהודי מיוצאי גרמניה, ושאלתו הייתה, הואיל ויש לו בן שכבר הגיע לגיל חמש עשרה, והגיע השעה ללמדו אומנות, שהרי אמרו חז"ל במשנה (אבות ב,) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", הוא בא לשאול, או, בעצם לא כל כך לשאול, אלא לומר מה בדעתו לעשות, ולבקש את הסכמתו של ר' אלחנן.

רבי אלחנן ידע היטב שבא מגרמניה, וצריכים לדבר אתו ברכות ובגמישות, על כן פתח ואמר לו: אתה בוודאי צודק, אין ספק שטוב תורה עם דרך ארץ, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, הכל באמת נכון, ברם, מה דעתך על העניין של הכנסת הבן לבריתו של אברהם אבינו ע"ה, זו מצוה? בוודאי שזו מצוה גדולה להכניס בן בבריתו של אברהם אבינו, מה השאלה? הן אמרו חז"ל "גדולה מילה שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (נדרים לב), והלא כל כלל ישראל עומד על יסוד של בריתו של אברהם אבינו, הרי אתה בעצמך, קיימת את המצווה הזו בבן שלך. ואולם מה הדין אם קרה, חלילה, מתו אחיו מחמת מילה, הלא אז אסור למול, אמנם יש מחלוקת בגמרא אם מתו שנים או שלושה, על כל פנים אם התברר שישנה חזקה כזו – אסור למול, זוהי ההלכה, וכל כך למה? כי כבר מתו אחיו מחמת מילה, הרי שאפילו במצווה כה גדולה וכה חשובה, אם מלו אחיו מפני שמלו אותם, אסור למול את זה שנולד, עכשיו, ואם אביו כן ימול אותו – הוא יעבור עבירה, שכן כיצד יכול אדם למול את בנו כשהוא מסכן בזה את חייו?

אם כן, המשיך ואמר רבי אלחנן לאותו יהודי, הלא לא תאמר שמצוות מילה פחותה וקלה מעניין זה של לימוד אומנות ומלאכה לבן, והיום אנו חיים בדור ובמצב של "מתו אחיו מחמת מלאכה"! כאשר שולחים ילד ללמוד אומנות, הוא עלול להתקלקל, והנזק שנגרם דומה לפחות לעניין של "מתו אחיו מחמת מילה" והלא ראינו בימים אלה, שזוהי תופעה שכיחה שבנים מתקלקלים כשהם יוצאים מחוץ לכותלי התורה!...

כך אמר לו רבי אלחנן...היהודי אמנם שמע מרבי אלחנן מה שהוא אומר, אבל לא קיים, והלך ושלח את בנו ללמד אומנות וכמה אומלל היה ממה שקרה לבן שלו, שלא הוציא את שנתו, כי באמצע השנה שבה הוציא אותו מהישיבה, חלה הן לפתע ונפטר, הייתה כאן בחינת "גזירה שיצאה מלפני השליט", היינו מה שאמר לו ר' אלחנן שכמו שיש "מתו אחיו מחמת מילה", כך יש עניין של "מתו אחיו מחמת מלאכה", ונתקיים כן ביהודי הזה, רחמנא ליצלן.

החוויה היהודית

הכנסת אורחים,אורח,מרבה באכילה,מרבה לשתות,'היימיש ',פני השכינה,קידוש לבנה, חפץ חיים,שלום עליכם,

אמרי שפר כ"ד חשון ה'תשע"ז

אם התעוררתם הבוקר עם יותר בריאות מאשר חולי, אתם מבורכים יותר ממיליון אנשים שלא ישרדו את השבוע.

בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה, ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.

הכי קל להתחתן!!! השאלה הגדולה מה קורה ביום שאחרי...

המשגיח רבי שלמה וולבה זללה"ה לא נתן לבני הישיבה לצאת להלוויות של גדולי ישראל [מלבד של הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, שאמר שמכיון שהיה ממש רבו, אם כן הוא רבי של הישיבה וצריכים כולם ללכת] ונימק זאת בכך שהוא קיבל מרבותיו כיצד לפתוח ישיבה, אבל כיצד לסגור ישיבה - לא קיבל. "וע"כ אינני מסוגל לסגור את הישיבה"! פעם אחרי כמה הלווית של גדולים, להם לא הרשה המשגיח ז"ל לנסוע, הייתה תסיסה גדולה בישיבה. המשגיח אמר עליהם הספד, ואח"כ התייחס לתלונות על ההלוויות וזעק: "בחיים שלהם הייתם אצלם? פתאום בהלוויות שלהם אתם רוצים להיות - הייתם הולכים אצלם לשמשם בחייהם"! (אבני שלמה(

" וירץ העבד לקראתה" (כד, יז( פירש רש"י: לפי שראה שהמים עלו לקראתה. וקשה, אחרי שראה ניסים כאלה, שהמים עולים לקראתה, עדיין היה צריך לבודקה אם היא גומלת חסדים? אלא, עדיפה מידה אחת טובה ממאה מופתים.

" ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל" )כד, סד( שואלים העולם: ומדוע נפלה? והתירוץ בדרך צחות: היא הרי הייתה חכמה גדולה. היא ידעה שאברהם אבינו תיקן תפילה בעולם. תפילת שחרית. את תפילת מנחה הרי תיקן יצחק רק באותו זמן שהיא הגיעה. ראתה רבקה שהשידוך שלה מתפלל בשדה לפנות ערב, נפלה מרוב צער מן הגמל: "רק כעת הוא מתפלל שחרית?!"... אמר לה אליעזר: אל תדאגי "הוא אדוני", גם הוא כעת מתקן תפילה חדשה ואין סיבה לדאגה...

חתן בא קודם נשואיו אל הרה"ק רבי יעקב מפשעווארסק זיע"א (יומא דהילולא כ"ז מרחשון) אמר לו הרבי: אלמדך סגולה לשלום בית. לקחו למטבח ואמר לו: כשהנך קם בבוקר ואתה שותה כוס קפה לפני התפילה, אל תחזיר את הכוס והכפית לכיור, אלא רחוץ ושטוף אותם, ואם אף אחד לא שם לב, קח את המגבת ונגב אותם והחזרם לארון, נקי כמו שהיה, וזהו סגולה לשלום בית.

ביטחון והשעון (מורשת אבות(

השעה הייתה אז כבר קרוב לשתיים אחר חצות לילה, כאשר הגר"ח מוולוזי'ן עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ר' חיים קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה, אולם כל תשובה לא הגיעה. בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמניין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד. לפיכך שב ר' חיים מענייני השעה לחיי עולם שהיה עסוק בהם, ומשאלת השעון עבר לסוגית הביטחון. תלמידים יקרים, אמר, נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמתי, אם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'. עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל ר' חיים.

יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז' מספר האיש נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא. סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים, אך נכונה לי הפתעה, בהגיע תורי, התברר שטעה הרופא והחלפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל הצבא. בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים רבים. חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי בקשתי, אפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפיקדון.

ר' חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב. הרהר החייל רגע ואמר: רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים, החייל לא ציפה להסכמה מר' חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. ר' חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך לא הצליח להשיגו. אז סיים ר' חיים את שיחתו: הלוא שמעתם דברי מקודם, כי אילו זכינו, והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה' שעמד במבחן.

הקבלן וההסכם

מעשה שהיה וסופר ע''י רבי יעקב אדלשטיין שליט''א - אדם שהצליח ונהיה עשיר גדול ולבסוף נשאר בעירום ובחוסר כל. היה קבלן גדול שבנה אלפי דירות ברמת גן, ושמעתי שסופו היה שגר בדירת מרתף שכורה בעוני ובחוסר כל! אפילו דירה לא נשארה לו... וכך היה המעשה:

לפני ארבעים שנה נסעתי מבני ברק לרמת השרון, ונסעתי קודם באוטובוס מס' 54 עד משטרת רמת גן, ומשם ברגל דרך רחוב רש"י לרח' אבא הלל, שם נוסע קו 531 לרמת השרון. באוטובוס קו 54 ישב לידי האברך הרב גליקסמן שהיה חברי בישיבה והיה מתרים עבור כולל חזון איש, וסיפר לי שפעם בחודש הוא נוסע לרמת גן לקבל תרומה מיהודי שהגיע אחרי השואה כפליט חסר כל לארץ, ועסק לפרנסתו בקושי ובדוחק בתור פועל שיפוצים, אחרי תקופה כשציפה ללידת בנו בכורו, הסתיים ההריון בהפלה, וכך היה, אחר כך שוב, עד שהרופאים החליטו שאסור לאשתו ללדת ילדים, כי זה מסוכן לחייה. כשחזר לעבודה סיפר לשותפו את הבשורה הרעה. השותף היה דתי ושאל אותו: שמעת על החזון איש? אולי כדאי שתבקש ממנו ברכה. שמע האיש בקולו ונסע לחזון איש וסיפר לו את מצבו וברכו. אחרי כמה זמן התחיל הריון חדש והרופאים הזהירוהו שחייב להפסיקו מייד, אחרת – תמות אשתו. נסע האיש לחזון איש ובקשו שיברכהו שיעבור ההריון בשלום. שאל אותו החזון איש, אמור לי, כשאתה קוצץ ציפורניים, אתה זורקם בבית על הרצפה? ענה האיש: חס וחלילה, אמא שלי לימדה אותי שציפורניים זורקים לשירותים. שאלו שוב: מהרווחים שלך בעבודה אתה נותן מעשר? ענה האיש שכלל אינו יודע מה זה... אמר לו החזון איש: אתה תתחייב לתת מעשר, ואני מברך אותך שבעזרת ה' הכל יהיה בסדר, ותבוא להזמין אותי לברית. האיש נדהם, מי אומר שזה בן, אולי זה בת. אולם החזון איש בשלו – הזמן אותי לברית.

כשיצא האיש מהחזון איש נזכר שמחר הוא אמור לקבל סכום גדול עבור עבודה שביצע בעבר, והיות שלא היו לו עדיין רהיטים בבית, חשב שיקנה בכסף הזה את החסר, חזר לבית החזו"א ואמר לו שרוצה להתחיל לתת מעשר, אך רק לאחר התשלום הנוכחי כדי שיוכל לקנות רהיטים. אמר לו החזו"א: כבר ביום הראשון הגיע אליך יצר הרע? אם היצר הרע מפריע – סימן שאתה חייב להתחיל מיד עכשיו! אתה רוצה שיהיה לך ילד, אם כן, מהמשכורת של מחר תיתן מעשר. ומאז נשלחה ברכה בעסקיו, ובמקום להיות פועל פשוט בשיפוצים, הוא גדל ובנה מאות בניינים ברמת גן, וסיפר לחבירו שהמעשר שמחלק כל חודש הוא כ300 לירות, ובאותה תקופה משכורת ממוצעת הייתה 50 לירות לחודש! ופירט לו שנותן כך וכך לתלמוד תורה פה ולישיבה שם וכו'. שאל אותו החבר; ולכולל של החזון איש אתה נותן תרומה? ענה האיש: לא, החזון איש לא ביקש. אמר לו החבר שהחזון איש אף פעם לא מבקש, אבל הכול בזכותו והתינוק חי, וכי לא מגיע לכולל שלו משהו? עשה האיש חשבון והודיע ש30 לירות כל חודש ייתן לכולל חזון איש. את כל זה סיפר לי אותו אברך, שנסע באותו יום לקחת את התרומה החודשית.

אחרי שנה וחצי אשתו הייתה בהריון פעם נוספת, והרופא הודיע לה שיש לה בדם משהו שגורם שהתינוק לא יוכל לחיות, הלך האיש לחזון איש פעם נוספת, שאלו החזון איש: אתה מקפיד לתת מעשר? ענה האיש: כן! אמר החזון איש, אם כן, יהיה בסדר! וכך נולדו ליהודי הזה שני ילדים. אחרי כעשר שנים התעניינתי מה נשמע עם האיש, ואמרו לי שהיצר הרע התגבר עליו בסופו של דבר 'וישמן ישורון ויבעט' והפסיק לתרום את תרומתו, וסוף המעשה היה שהסתבכו עסקיו עם הבנקים, ונאלץ למכור את כל מה שהיה לו, והוא עצמו גר בדירת מרתף שכורה. וזו דוגמא לאדם שאנשים שהכירוהו בעבר, רוחם סוערת עליהם: איך נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.

החוויה היהודית

בריאות,חולי,בת ק' כבת כ',תודה,צרה,קפיטל,מתינות,נגינה,להתחתן,ישיבה,עבד,

אמרי שפר כ"ג חשון ה'תשע"ז

אמרו לו לרבי אברהם יצחק הכהן קוק: מי צריך את הבאים לארץ ישראל לעת זקנתם, כדי להיקבר באדמתה? השיב: מאחוזת קבר שקנה אברהם, צמח היישוב בארץ ישראל.

אנשים יודעים ש"מוות ביד הלשון" מילה אחת של ניבול פה, כידוע, יכולה להסב לאומרה ולשומעה צרות צרורות, כמו כן תיבה של שקר ומשפט של לשון הרע יכולים להרוג אנשים, זה ידוע. אבל שוכחים כי גם חיים ביד הלשון... אגוט ווארט - מילה טובה. ושניהם גם יחד - השקאת גמלים או מילה טובה - אינם דווקא בחוץ, ברחובה של עיר אלא בבית פנימה. (רבי הירש קופשיץ זצ"ל)

הנה כרגיל, מייחסים את האנשים לשנים, בשנה זו נולד וכו'... . אבל אצל הגדולים אשר בארץ מייחסים את השנים לאנשים, שאותן השנים נתעלו על ידי זה שחיו ופעלו בהן אותם הגדולים ונעשו לציוני דרך בהיסטוריה. וזה שני חיי שרה. (דברי שאול(

התורה מספרת לנו פרטים ופרטי פרטים על המשא-ומתן הארוך בין אברהם לעפרון, ועל סכום הכסף האגדי ששולם עבור השדה והמערה. ללמדנו, שכאשר מדובר על רכישת מקרקעין בארץ ישראל, אין להימנע ממאמצים וממשא-ומתן מייגע ואין גם לחסוך בכסף כדי להביא את הרכישה לגמר מוצלח. התורה באה ללמדנו, כי בשעה שנצטרך אנחנו לגאול את אדמת ארצנו הקדושה מידי זרים, נדע גם אנו לא לעמוד על המקח ונצטרך גם כן לשלם בכסף מלא בעבור כל שעל אדמה. )רבי שמואל מוהליבר(

היתר העגונה ['שר וגדול']

ידועה התמסרותו של מרן הראש"ל הרב עובדיה יוסף זצ"ל להיתר העגונות, בכל מאות השאלות שהופנו אליו במהלך השנים. הסיפור הבא, אחד מני רבים, ילמדנו על מסירותו לדבר מכאיב זה:

זמן קצר לאחר נישואי הזוג למשפחת מזרחי, נודע לאשה, שבעלה הוא איש לא הגון. החיים עמו הפכו לסיוט מתמשך. הוא אטם אזנו ולא שמע שום הערה על התנהגותו הגסה... האישה, פנתה לבית הדין והגישה בקשה לפתיחת הליך גירושין. אדון מזרחי קיבל את ההזמנה בשוויון נפש. הוא הגיע לדיון, והספיק לדיינים הצצה חטופה בכדי להבחין שניכרים דברי האמת בדבריה. לאחר כמה דקות האזנה, התפרץ מפיו פרץ אדיר של חירופים וגידופים, שאין האוזן סבלתם. הדיינים היו המומים. לאחר שעיינו עוד בדבר, פסקו למרבה הצער, שעל כרחו של מזבח, יצטרך לשפוך עליו דמעות (גיטין צ), וכופין את הבעל לתת גט. הם הודיעו בשפה ברורה לבעל הקשוח את החלטתם. הוא הביט בהם בעיניים מלאות בוז. הם לא יכתיבו לו מה לעשות, הרבנים האלה, ויצא בטריקת דלת מבית הדין. בדיון הבא, הם הודיעו לו, שעליו לשחרר את זוגתו כדין, ואם הוא יסרב לפסק, הוא נקרא עבריין.

הוא כמובן לעג להם בבוז. המשטרה ובית המשפט, הגדירו אותו עבריין. הוא לא התרגש, ובטח לא התרגש מכל אותם הרבנים - הוא אפילו לא הניד עפעף. וכעבור ימים אחדים, 'התנדף' הלה מביתו, התגורר לבדו ונעלם כלא היה. הוא לא השיב לצלצולי הטלפונים, ולא פתח נענה לשלוחי בית הדין ולשוטרים. מעקב קצר העלה, שהוא אינו גר בבית. המשטרה פתחה בחקירה, שלאחר מאמצים מרובים העלתה, שהוא הצליח להמריא למקום בלתי נודע. לא נלאה אתכם בחיפושים, אבל לאחר הרבה עמל ויזע, הצליחה הגברת מזרחי לעלות על מקום הימצאו. היא חישבה את צעדיה בזהירות ובתבונה, אך... הוא שוב נעלם. המידע אמר שהוא נהרג באסון כלשהו, אולי בתאונה בנסיעה מרוחקת... אך המידע היה מעורפל. היא לא ידעה מה לעשות.

לאחר שהצליחה להשיג את תיק המסמכים המעיד על פטירת בעלה, פנתה לביתו של רב העיר תל אביב יפו דאז, מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. בריכוז הקשיב לבכייה, וקיבל לידו את תיק המסמכים כשהוא מבטיח לעיין בדבר היטב. היה זה באחד הלילות. השעון הורה על שלוש לפנות בוקר, כשעל דלת ביתה של משפחת מזרחי נשמעו נקישות עדינות. התעוררה האישה בבהלת-מה. " מי שם"? שאלה בחשש, "עובדיה יוסף". "מי"? היא לא האמינה למשמע אוזניה, אבל הקול, אותו הספיקה להכיר, חזר ונשנה "עובדיה יוסף". מיהרה היא לפתוח את הדלת, המומה לראות את מרן הרב עייף, מותש אך מאושר. " מתנצל על השעה", אמר לה, "הנה התיק שלך. יש בתוכו את התשובה ההלכתית. ואת מותרת לכל אדם"... מיד עזב מרן את ביתה, לשוב לביתו. עוד מעט יאיר השחר ויום עמוס מחכה לו.

לימים, סיפר אחד מרבני תל אביב: "מהלך הייתי ברחובה של עיר בליל חורף, היה זה סמוך לשלוש לפנות בוקר, והנה אני מבחין בדמות רבנית, העושה דרכה במרוצה לכיווני. הרב סימן לי לחכות לו. רק משהתקרב, הבחנתי לתדהמתי כי זהו רבה של העיר רבנו עובדיה יוסף, ששאל כשהוא מתנשף, "יאמר לי מר, היאך מגיעים לרחוב פלוני"? הורתי לו את הדרך, אבל התפלאתי לשם מה נחוץ לו להגיע לשם כעת. "אתה רואה את זה"? הראה לי את התיק שבידו, "זהו תיק של עגונה מסכנה. כעת הגעתי למסקנה שאפשר להתירה, והעליתי את ההיתר על כתב. לא רציתי לעכב אותה - אפילו לרגע - בקבלת הבשורה המשמחת, יאמר נא, כלום יכולתי ללכת לישון, כשהיא ככה מצטערת ומחכה לתשובתי"? והוא הוסיף בחיוך: "היא ודאי תשמח ולא תקפיד על השעה המאוחרת"...

החוויה היהודית

ארץ ישראל,אחוזת קבר,מוות ביד הלשון,השקאת גמלים,חיי שרה,ארצנו הקדושה,עגונה,

אמרי שפר כ"ב חשון ה'תשע"ז

אדם רווק רוצה להתחתן, והנשוי רוצה להיפרד, או לפחות לזכות מדי פעם באיזה חופשה מחיי הנישואין... זה שאין לו פרי בטן משתוקק כל כך לילדים, ואלו שבורכו בילדים רק מחכים ליום שאלו יפרשו כנפיים על מנת שיוכלו לשוב ולזכות שוב בשקט ובשלווה. אלו שעובדים מקנאים באלו שכרגע נמצאים בחופשה, ואלו שבחופשה לעתים רק כמהים לחזור לשגרה ולעבודה... מה שיש הוא מה שיש כרגע, והוא הטוב ביותר שהא-ל רצה שיהיה לנו עכשיו!א ם אנחנו יכולים לחיות את הפילוסופיה הפשוטה הזו, חיינו משתנים לחלוטין, כיוון שאנו באותו רגע מפסיקים להשוות עצמנו לאחרים ומפסיקים לחיות בעבר או בעתיד. 1. אנו מתמקדים ביש. 2. אנו מתמקדים בעצמנו. 3. אנו מתמקדים בטוב.

דרשו רומזי רמזים 'איש 'ר"ת אדם ימים שעות , כל חשיבותו של האדם הוא כיצד מנצל את שעותיו וימיו לעבודת השי"ת , וכמו שפי '"ואבוא היום אל העין "שצריכים להיות מבעלי חשבון הנפש להביא את היום לפני העין , לראות כיצד עבר עליו היום , (אמרי חיים.) מתוך ''מאור שרגא''

ויקטור פרנקל בספרו האלמותי "האדם מחפש משמעות" טוען כי אדם שחי ללא תחושת משמעות וייעוד חייו אינם חיים. אך המשמעות והייעוד לא בהכרח נמצאים בעשייה גשמית, גלובלית, פוליטית או חברתית. המשמעות יכולה להיות לגמרי פרטית ופנימית שלנו עם עצמנו; המשמעות קיימת קודם כל בתוכי! כל האוצרות שנולדתי עמם או שפיתחתי והתאמנתי וסיגלתי ורכשתי במשך השנים. לעיתים אעניק אותם לעצמי ולעיתים אעניק אותם לזולת, אך הידיעה, ההכרה הברורה שאני לא נבוב וחלול ככלי ריק, אלא כלי מלא ועשיר כבר מעניקה משמעות לחיי. דמיינו לעצמכם אדם שיודע שיש בתוכו מערה מלאה אוצרות? איך לא יהיה שמח? איך לא ירצה יום יום לחזור אל תוך המערה ולהשתמש שוב ושוב בכל המתנות הנמצאות בה, ליהנות ממנה, לשמוח שהיא קיימת, להעניק לעצמו את החמלה, הנדיבות, התקשורת, השלווה, הנתינה היכולת ללמוד וכל שאר היכולות שהא-ל העניק לו? לפני שאנו מעניקים את כל המתנות הללו לאחרים, עלינו להכיר בהם, לראות את המשמעות הרבה שיש בהם עבורנו, לשמוח בהם ואז נוכל להעניק מהם לעצמנו ולסובבינו ולחיות את חיינו בכל רגע מתוך תחושת משמעות ושמחה.

"וישקול אברהם לעפרֹן את הכסף... ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר( "כ"ג ט"ז .) שאלו לרבי לייב משפאלי: מדוע שונא מר את העשירים הלהוטים אחרי הכסף , ואין הוא שונא את העניים הלהוטים אף הם אחרי הכסף ?השיב : העני מבקש כסף כדי לחיות , הרי למעשה מבקש הוא חיים , העשיר מבקש לחיות בשביל כספו , הרי שלמעשה מבקש הוא כסף. (חסידים מספרים) מתוך (מאור שרגא)

ברית חובקת עולם

זה קרה במוסקווה בשנת תשנ"ה. מורה בבית ספר יהודי סיפרה לילדים, בשיעור על פרשת לך-לך, על הנימול הראשון, אברהם אבינו. התלמידים, שנולדו בתוך שנות הדיכוי הקומוניסטי, הביטו זה בזה במבוכה. "אף אחד מאיתנו לא עבר ברית מילה", שבר אחד התלמידים את השתיקה.

"קיבלתי טלפון על הכיתה הזאת ומיד התגייסנו למשימה", מספר המוהל הרב ישי דהן . "אחרי בירור יהדות שעשינו על כל תלמיד מלנו את כל הילדים. אי-אפשר לתאר את התחושות. בעקבות הכיתה הזאת נימולו עוד תלמידים רבים מכיתות אחרות. זה היה המסע הראשון שלי לבריתות סביב העולם".

מילה בסיביר

קרוב לחצי יובל שנים משמש הרב דהן (53) מוהל, בארגון הבריתות 'ברית יוסף-יצחק'. בשגרת יומו הוא עוזר של הרב ראובן אלבז , ראש ישיבת 'אור החיים' בירושלים. "היינו בכל מדינות ברית-המועצות לשעבר, בסין, ביפן, בהודו, בתימן, בנפאל, בבוליוויה", הוא אומר.

הוא נזכר בנסיעה לסיביר, שאליה הוגלו אלפי יהודים בימים הקשים ההם, ומקצתם השתקעו שם. "מלנו שם יהודים מהבוקר ועד השקיעה. לרוב הנימולים לא היה שמץ של מושג על היהדות, אבל אחרי הברית ביקשו בדמעות להירשם לשיעורי תורה".

וייקרא שמו

הרב דהן מתמחה בבריתות לילדים ולמבוגרים. "בבריתות האלה תפקידי לא מסתיים במילה עצמה ובקריאת הברכה", הוא מציין. "אני מלווה ומסביר, מדריך ומרגיע. לנימולים המבוגרים יש מסירות נפש ממש. אני עושה הכול כדי שהאווירה תהיה טובה ומרגיעה".

הבריתות למבוגרים מספקות רגעים בלתי-שגרתיים: "פעם אחת מלתי אב ובנו. בברית של האב הוא ביקש שבנו יהיה הסנדק... וכך הסנדק-הבן אמר 'קיים את אבי-מורי' במקום את 'הילד הזה'... עולם הפוך".

ברית בהימליה

ברית שלא ישכח התקיימה בהרי ההימליה. "לזוג ישראלי, שקבע את מושבו בשטחי הטבע, נולד בן", משחזר הרב דהן. "טיפסתי עד לנקודה שבה שהו במסע שארך ארבע-עשרה שעות". הברית המורכבת ביותר שחווה הייתה באזרבייג'ן. "עברנו דרך מפרכת. לקחו לנו את הציוד. הרגשנו שרודפים אותנו. התחושה הייתה כמו אברהם אבינו בעקֵדה, שכל המכשולים שבעולם התייצבו כנגדו".

הפניות לבריתות מגיעות מכל רחבי העולם. "בעבר קיבלנו פניות בעיקר מהסוכנות היהודית, וכיום משלוחי חב"ד", הוא אומר. "יש גם פניות מעובדי משרד החוץ. הרב ירון עמית, מנהל 'ברית יוסף-יצחק', קבע מדיניות שאין פנייה המושבת ריקם. העבודה שלהם היא קידוש השם עצום".

אחד הסיפורים שנחקקו בזיכרונו אירע כמה שנים אחרי אסון צ'רנוביל: "קיבלנו פנייה מתושב באר-שבע, שהיה חייל בעת האסון ונשלח לאזור הכור הגרעיני. הוא סבל מבעיות רפואיות קשות, וכמעט כל יום הובהל באמבולנס לחדר מיון. כשרצה לקיים ברית מילה, היו חששות רבים. לבסוף קיבלנו את האישור הנדרש וביצענו את הברית. ופתאום הוא נהפך לאדם חדש. מערכות גופו כאילו התאזנו. מאז חי כאחד האדם, בלי סבל. זה פלא פלאים!".

החוויה היהודית

אדם, רווק,להתחתן,נשוי,להיפרד,פרי בטן,לפרוש כנפיים,לזכות, בשקט,בשלווה, פילוסופיה,

אמרי שפר כ"א חשון ה'תשע"ז

אדם חייב לדעת, אם חס ושלום נגזרה עליו גזירה, הוא יכול וצריך להתמודד אתה. צדיק וישר הוא, ברוך גוזר ומקיים.

גַּם לִגְמַלֶּיך אֶשְׁאָב (כד, יט.) - נראה לרמז בזה גודל מעלת המחזיקים ידי תלמידי חכמים, הם תמכי אורייתא אף שאין בהם תורה אף על פי כן, גם הם ראויים לשכר טוב ולהשפעות טובות. וזה הפירוש גם לגמליך, הם הגומלין חסדים. אשאב להשפיע להם כל טוב וחסדים רבים. (תפארת שלמה)

הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א: "נכון שלתמוך בלומדי תורה זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא מספיק. עליכם למצוא פנאי ביום ולעסוק בתורה בעצמכם"

המהות של עם ישראל זה כוח הבחירה. לעמוד מול הטוב ומול הרע ואז להחליט לבחור בחיים. וזה הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות לאדם. לעשות טוב מכוח רצונו האישי. ולא מתוך כפייה של גורם אחר.

בזכות הכנסת ספר תורה (פניני בית לוי, גליון 407)

אדי מינץ התעורר לאטו, ידו נשלחה מאליה אל מפסק השעון שעדיין לא צלצל, תוך כדי נזכר... אין פגישת עסקים היום, אין שיחות טלפון ואפילו לא טיול מאורגן המחייב לעמוד בלוח הזמנים, אלא סתם חופשת רווקים ללא התחייבות בארץ ישראל. בעצם, חשב לעצמו, מה גרם לאותה דחיפה פתאומית לטוס לישראל, ולעלות לירושלים? נזכר באזהרתו של אחד מידידיו שאמר לו: ”ירושלים אינה עוד עיר יפה בעולם, אלא משהו אחר שקשה להגדיר נמצא בה בריכוז גבוה “. כן, כך דיברה סבתא הזקנה והקטנה שנפטרה לעולמה בעודו ילד, ומאז שהלכה לה, נסתם הגולל על העולם הישן שעבר עליו הכלח כדברי הוריו. היא גם התרימה הרבה את אבא לטובת ירושלים. מוזר שאף פעם לא סרב לה. מפזמת הייתה לעומתו בקול עליז: שלח לחמך על פני המים לירושלים, אל היושבים אצל שער השמים.

קשר מיוחד היה לו עם סבתא, ברית של סוד ושתיקה שלא ידע מה פישרה, אבל הייתה. והנה הוא כאן וגם זיכרונה נתבהר וחוזר, אכן מוזר. הוא הציץ בשעון, עדיין השעה מוקדמת לארוחת הבוקר. מחלון חדרו בקומה השישית, נשקפה היא וחיוך דק נפרס אליו באלפי גוונים מעל בתי האבן עטורי גגות אדומים. הוא לבש בזריזות את בגדי הספורט, החליק למטה במעלית ויצא בצעד קל מן המלון. שלושתם חברו עליו כאחד, כחול השמים הדהים את עיניו, משב צונן הטיח בושמו בנחיריו והשקט כה באוזניו. מה קורה כאן? שאל את עצמו, הלא אין זו עיר רפאים. אך משראה אותם פוסעים במתינות ומנידים בראשם לעברו בחיוך, הצטלצלה המילה ”שבת“ בחלל האוויר והבין. סקרנות משונה התעוררה בו לראות מה מסתתר מאחורי השקט, מה הם עושים בבית הכנסת, די והותר כנסיות ראה בחייו, אולי הגיעה השעה לראות גם בית כנסת יהודי בפעולה.

אדי עצר לפני הבניין בו נבלעו האנשים. עכשיו הצטער על תלבושת הספורט, גם כיסוי ראש לא היה לו, היסוס התגנב ללבו וכבר חשב לסגת ממחשבותיו, כאשר הבחין בדלת הקטנה הפתוחה אל גרם מעלות בצד הבניין. בדחף פתאום התגנב פנימה, אשקיף עליהם מאחורי הקלעים, מעזרת הנשים. למזלו הייתה העזרה ריקה מאדם, וכך יכול היה לעקוב אחר המתרחש מתחתיו באין מפריע. האמת שקצת התאכזב. קשה היה לו להגדיר מה הדבר שציפה לו, האם יופי מופלא, מנגינה ערבה, גילוי רוחני נשגב או שמא השתפכות נפש נרגשת? על כל פנים, אני לא קונה את זה, אמר לעצמו. בעצם גם לא ניסו למכור לך דבר, הודה. אכן, משנפתח הארון וספר התורה הובל אל הבימה, נשתתק אדי מינץ במקומו, עיניו עקבו אחר גליל הקלף העבה שנפרס על השולחן ממש מתחתיו, יכול היה לראות בברור את ציור האותיות המרובעות אשר כמו קפצו לנגד עיניו. קול הקורא בתורה נשמע באוזניו, כל היתר נשכח, רק יופי מופלא מנגינה ערבה, מעמקי מסתורין רחוקים, גילוי רוחני נשגב, אכן נפשו נרגשת הייתה עד מאוד משתפכת בדמעות. ” שלושת אלפי שנה שאנו קוראים בה מדי שבת בשבתו. זה קשר אשר לא במהרה אפשר לנתקו ואליו נקשרתי גם אני “. כך ניסה להסביר אדי גם להוריו המודאגים את פשר הליכתו הקבועה מדי שבת לשמוע את קריאת התורה בבית כנסת אורתודוקסי שבקליבלנד.

''תראה בן“, אמר לו מיסטר מינץ, ”כל זמן שהיית נוסע לבית הכנסת במכוניתך וחוזר, אני יכול להבין איך שהוא, אבל עכשיו שאתה הולך ברגל שעה וחצי הלוך ושעה וחצי חזור, אינני יכול להבין את השיגעון ועוד במעמדך“ . ”אתה צודק אבא, גם אני לא מבין מדוע אינני יכול לוותר על בזכות הכנסת ספר תורה כך אבל בנפשי הדבר, כך אני חש“ . ”מצד שני לא אוכל לפגוע ברגשותיהם של אנשי בית הכנסת אשר מקבלים אותי כאחד מהם. מלבד זאת, היום אני מתחיל להבין שאינני יכול להיות קשור לתורה כתינוק מגודל מבלי לדעת טעמו של דבר. לכן החלטתי לעבור לגור סמוך לבית הכנסת, ללמוד את העסק ברצינות על מנת להצטרף לקהילה בעיר כיהודי מן המניין “. זה היה יותר מידי לבעל אחוזת מינץ המפורסמת ולאשתו האצילה, שניהם מראשי המי ומה בחברת בעלי המאה בקליבלנד. אמו צנחה ברפיון איברים ואילו אביו הביט בבנו יחידו, נפנה לפתע לאשתו ואמר: ”הסבתא ניצחה“, ולא הוסיף עוד. ” כן“, אמר אדי בניסיון להמתיק את ”הבשורה המרה“, ”לא יזיק גם לכם להיות סבתא וסבא בקרוב, זה צעד מתבקש מיהודי מתחדש כמוני עכשיו''.

כעבור שנה נזדמנו אנשי קהילת קליבלנד לירושלים. כמובן שלא נמנעו מלסור אל רבם הזקן שעלה מזה כמה שנים להשתקע בעיר הקודש. הרב שדאג לשמור על קשר חם ורצוף עם בני קהילתו לשעבר, התעניין גם הפעם בכל הנעשה בה. בין השאר סיפרו לו גם על חבר הקהילה החדש אדי מינץ, ועל דרכו המוזרה ליהדות שעברה מקליבלנד לירושלים וחזרה דרך קריאת התורה. ” מכל סיפורי ההשגחה המלווים את השבים למקורם“, שחו המבקרים לרב, ”עדיין לא שמענו שהתורה בעצמה קראה ליהודי לשוב מבלי שהבין בה מילה. הלא אתה, כבור הרב, הכרת היטב משפחות רחוקות, איך אפשר להסביר תופעה משונה זו?“ נענה הרב שהיה נרגש בעליל לעומתם ואמר: ”לא נביא ולא בן נביא אנוכי לגלות נסתרות ההשגחה. אבל אספר לכם מעשה שקרה לפני ארבעים שנה בקליבלנד:

יום אחד התברר שספר התורה נפסל לקריאה ונידון לגניזה. לרכישת ספר חדש לא היה די כסף, אי לכך זימנתי אלי מספר גבאי צדקה על מנת להטות שכם יחדיו למגבית מצווה זו. ראשונה לכולם נלחצה לעזרתנו גבאית צדקה מבוגרת מסוג הנשים של הדור הישן, אישה נלהבת לכל דבר שבקדושה. הסברתי לה את מעלת זיכוי הרבים שיש כאן ודחיפות הדבר וביקשתי ממנה שתיטול אף היא חלק בגיוס התרומות. שאלתה הראשונה הייתה מהו הסכום הנדרש לקניית ספר. למשמע הסכום הנכבד, הרצינו פניה, אחר הרהור אמרה: ”כבוד הרב, האם יורשה לי לתרום את הסכום כולו?“ ”אכן זו שאלה רצינית שאת צריכה לשקול בזהירות“, השבתי, מופתע לא מעט. ” כבוד הרב, אל תבין אותי לא נכון“, אמרה, ”לא לחסכונותיי אני חוששת, שהרי זו להם ההשקעה הבטוחה ביותר, רק שאולי אין זו דרך ארץ לחטוף מצווה חשובה כל כך כולה לעצמי“. ”נו“, אמרתי בחיוך, ”אם כך את סוברת ודאי יש לך סיבה חשובה לחרוג הפעם מטבעך“. ”אכן“, השיבה הצדקנית הזקנה, ”תקווה ובקשה גדולה יש לי בעניין זה“. ”ומהי?“ התעניינתי לדעת. ” רצוני לבקש שבזמן חנוכת הספר, עת יקראו בו בציבור בפעם הראשונה יעוררו רחמים על נכדי הקטן המאושפז מאז לידתו בבית החולים, יתברך בזכות התורה לרפואה שלימה ויוכל להיכנס בבריתו של אברהם אבינו במהרה“.

ואכן, בקשתה נענתה במלואה, בשבת הראשונה שקראנו בספר התורה המהודר, נתברך התינוק, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לבריתו של אברהם אבינו ונקרא שמו בישראל – אדי בן יעקב מינץ. שבת שנייה, לאחר ארבעים שנה, הגיע אדי חביבנו זה לירושלים, לבית הכנסת הסמוך למלונו אשר לא במקרה הוא בית הכנס של יוצאי קליבלנד, ובוודאי לא במקרה הציץ בזמן קריאת התורה בספר שתרמה סבתו עליה השלום, זה הספר שעלה עמנו לארץ ישראל לפני כמה שנים, ממנו שמע את מה שראוי לנפש יהודי לשמוע והשלים את מעגל הברכה, שהרי כך אנו מברכים את התינוק בבריתו: שכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים“, סיים הרב את דבריו.

אדי עצמו קיים את אשר הבטיח להשתדל בו, ולקראת סוף השנה הכניס את בנו הראשון בבריתו של אברהם אבינו לשמחת הסבא והסבתא מינץ.

החוויה היהודית

אדם, חייב לדעת,חס ושלום ,גזירה,להתמודד, צדיק וישר, גוזר ומקיים,תלמידי חכמים,שכר טוב,בחירה,

אמרי שפר כ' חשון ה'תשע"ז

אמרו חז"ל: העוה"ז הוא פרוזדור בפני העולם הבא, אם האדם מבין שהוא גר (=זמני) בעולם הזה, הרי הוא תושב לעולם הבא - מובטח לו חיי נצח. אך אם חלילה אדם מרגיש תושב בעוה"ז הרי לעוה"ב הוא גר ... יוצא אם כן שההנאה כאן היא על חשבון העולם הבא...

החת"ם סופר היה לוקח לו שנים רבות לסיים את לימוד כל הכרכים של הגמרא, מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם, לאחר שסיים את המשימה הזו, הוא ערך חגיגה גדולה עם חבריו ובני משפחתו. פעם אחת, הוא הכריז על רצונו לערוך חגיגה נוספת, רק חודשים ספורים לאחר החגיגה הקודמת שארגן. חבריו שאלו אותו: "אבל אין סיכוי שהצלחת לסיים עוד סבב של כל כרכי הגמרא בזמן כל כך קצר! חשבנו שיש לך עוד כמה שנים עד שתגיע החגיגה הבאה!". תשובתו של החת"ם סופר הייתה: "בפעם הקודמת שלמדתי את הגמרא, פתחתי אותה רק בזמנים הקבועים לכך, בשעות ובימים שהייתי רגיל לשבת ולהעמיק בסוגיות הסבוכות. הפעם, החלטתי ללמוד את הגמרא בכל פעם שנתקלתי בחמש דקות פנויות שהיו לי - בין אם זה היה בדיוק כשעמדתי בתור, או כשחיכיתי שיתחיל איזה אירוע מסוים, או אפילו במהלך הנסיעות הרבות שלי. בדרך זו, חמש דקות בכל פעם, הצלחתי להכניס שנים רבות של לימוד תורה בזמן קצר מאד!".

''ואל הַּבקָּר רָּץ אַּבְּרָּהָּם ַּוִּיקח בן בקָּר ַּרך וָּטוֹב"(בראשית יח', ז'( וברש"י: 'כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל'. ומדוע דווקא בחרדל? לפי שמצינו שאמר להם אברהם "הישענו תחת העץ" (בפסוק ד') שהיה לו סימן בעץ אם האורחים הם הגונים ורק את אותם שהיו הגונים היה מקרבם. והנה ג' מידות יש באנשים שנוכל לחשבם כאנשים הגונים: שיהיו אוהבי עניים, ומסתפקים במועט, וליבם חרד לדבר ה'. וכל ג' דברים הללו מרומזים באותיות 'בחרדל': בחר דל – שבוחר בעני הנקרא דל. חדל רב – שאינו תאב לרכוש רב אלא מסתפק במועט. חרד לב – שליבו חרד לדבר ה'. לכך בא לרמז שהאכילן בחרדל המרמז שהיו אנשים כשרים. )הגר"א(

" והנה איל אחר נאחז בסבך"; כי האותיות שאחרי הסב"ך באותיות א' ב' הם אותיות עג"ל, לרמז שמלבד האיל הזה יש עוד איל אחר שעתידים לחטוא בו. )ר' שמשון מאוסטרופולי(

"ולאברם היטיב בעבורה" [יב, טז]. (והערב נא).

שאול נשאל מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מאת גבאי צדקה: שלחתי למשפחה במצוקה תמיכה כספית מכובדת. הבעל התנגד בתוקף לקבלה, לדעתו, ראוי לו להילחץ, ולהתחזק בביטחון בה' יתברך, ולא להזדקק למתנת בשר ודם. הבעל נוהג לצטט את דרשת רבותינו (כתובות ס"ז:): "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו - בעתם לא נאמר, אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו". וכן את דברי המדרש (ויקרא רבה ט"ו): "אין לך כל נימא ונימא שלא ברא לה הקב"ה גומא בפני עצמה, כדי שלא תהא אחת מהן נהנית מחברתה..." ועוד כהנה וכהנה. אמנם, היות ויודע אני את מצבם הדחוק של המשפחה, התחכמתי ושלחתי לאשתו את הכסף בסתר. היא הייתה מוכנה לקבל, למען תת טרף לביתה, אך ניקר הספק בליבה - האם רשאית לעשות זאת, מאחר וקיימות ב' סיבות שאינה יכולה לקבל את התרומה: א) בשטר התנאים שבין החתן לכלה נאמר: 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', ואם כן איך תקבל ממון בהעלם מבעלה? ב) מאחר והבעל רוצה לעבוד את ה' יתברך בכך שנמנע מלהזדקק לבריות, אם כן אולי אין זה מהראוי, שהאישה תמרה את פיו ותנהג להיפך מרצונו? ועתה נפש האישה בשאלתה: האם מותר לי לקבל את התמיכה הכספית ללא ידיעת בעלי?

השיב מורינו הרב שליט"א: נראה שמותר לאשה לקבל את הצדקה מהסיבות דלהלן: א. מה שנאמר 'ולא יעלימו זה מזו וזו מזה', הכוונה היא, כאשר הבעל רוצה את הממון לעצמו, והאישה רוצה את הממון לעצמה, באופן זה אסור לכל צד להעלים משכנגדו, ולקפח את זכויותיו, והעושה כך עובר על איסור גניבה. מה שאין כן בענייננו, שהבעל אינו חפץ בתמיכה ואינו רוצה בה, והאישה רוצה להביא לו ולילדיו תמיכה, ולהיטיב עמו, באופן זה אין כאן כל סרך גניבה, ואין בו איסור העלמה זו מזה, אלא אדרבה היא מביאה לביתה פרנסה . ויעויין בשולחן ערוך (יור"ד סימן רנ"ג ס"ט) שכתב: "עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימים ונותנים לו לשם מתנה או לשם הלוואה". ב. אישה המקבלת צדקה ללא ידיעת בעלה, אינה פוגעת ולא פוגמת בעבודת ה' של בעלה, והוא יקבל שכר על בטחונו בה' יתברך ועל היותו שונא מתנות, ויחיה ויאריך ימים. ומאידך, מותר לה לקבל את הצדקה למען פרנס ילדיה הקטנים. ותדע האישה, שיותר ממה שבעל הבית נותן לעני, נותן העני לבעל הבית, והיה מעשה הצדקה שלום. במה דברים אמורים? בתנאי שבאמת המשפחה זקוקה לצדקה, וכן בתנאי שלא ייוודע הדבר לבעלה, כי ברגע שיגיע הדבר לאוזניו, בל לה להמרות את פיו ולגרום לריב ומדון.

החוויה היהודית

פרוזדור,חיי נצח,גמרא,כרכים,משימה,נסיעות,לשונות בחרדל,אורחים,הגונים,

אמרי שפר י"ט חשון ה'תשע"ז

הלימוד והתפלה קשורים זה בזה, עמל הלימוד עוזר לאור התפילה, והתפילה עוזרת את הלימוד. תפלה בבחינת קבע מרחיקה את הלימוד והלימוד בעצלתיים מונע תפלה. (מרן החזו"א זצוק"ל)

הרה"ק מקוצק זיע"א תמה בקול: שמא יודעים הנכם לשם מה נברא האדם בשתי עיניים? – האחת בשביל לראות חיסרון עצמו. השני בכדי ראות את מעלת האחר.

הרב מפוניבז' זצ"ל שלח בזמנו את הגאון ר' שרגא גרוסברד זצ"ל לשאול לחזו"א, האם בכדי שיתרבו ספסלי ביהמ"ד ולמנוע מבני הישוב החדש מללכת לישיבות תיכוניות, אולי כדאי להכניס לימודי חול. החזו"א השיב בשלילה, והוסיף: "סי וועט זיך שיין אזוי שלעפן ביז משיח וועט קומען". [זה כבר ימשך כך עד שהמשיח יבוא]. (הגאון ר' מרדכי מן זצ"ל)

הרב שך זצוק"ל זי"ע עמד פעם בהספד ואמר שהחטאים שלנו הם לא טבעיים, ולכן גם העונשים שמביאים עלינו הם עונשים לא טבעיים, איפה היה דור עם כאלה עונשים רחמנא ליצלן, אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, כאלו חוליים משונים, כאלו מיתות משונות

"ויתן לו מעשר מכל" [יד, כ]. (ברכי נפשי).

סיפר לנו הרב נטע-שלמה זילבער, ממונסי שבארה"ב, סיפור מופלא של השגחה פרטית, עד שלאחר ששומעים את הדברים לא צריך להתאמץ הרבה כדי להסיק ש 'יש דין ויש דיין'.

הרב זילבער מוסר שיעורים לפני קבוצה של יהודים חרדיים במונסי, ואחד מהם סיפר לו שנתקל לאחרונה בתופעות משונות שלא אירעו לו מעולם. ראשית, סיפר היהודי, הממשלה עיכבה ללא כל סיבה כמה תשלומים שהייתה צריכה להעביר אליי. מדובר בתשלומים שאין כל עוררין על זכותי לקבלם, ומצד שני אין למשרדי הממשלה כל תביעה נגדי בעניין כלשהו, כך שלא צריך להיות להם שום תירוץ מדוע הם אינם מעבירים את הכסף. כל האנשים שסיפרתי להם על העיכוב המוזר, התפלאו אף הם ואמרו שאין הם מבינים מה קורה כאן . כשניסיתי לערב בנושא את פקידי הממשל, בדקו הם את העניין במחשב, ואישרו שאכן הממשלה צריכה לשלם את הכסף, ואין הם מבינים את פשר העיכוב. אבל הכסף לא הגיע. דבר מוזר נוסף קרה לי, שהגם שיש לי רכב חדש, ושום בעיה לא צריכה להתעורר בו, אני נתקל חדשות לבקרים בבעיות שונות ומשונות, וגם אנשי המוסך אומרים בצורה ברורה שאין להם הסבר לתקלות אלו, עד שאחד מהם אמר ש'מישהו הטיל עין הרע ברכב שלך '... התופעות לא פסקו, והאיש סיפר להרב זילבער שיותר מההפסד הכספי והמכאיב לו ופוגע בכיסו, הוא מרגיש שתובעים אותו מן השמים בדבר מסוים, והיה רוצה לדעת על מה ולמה. הקלקולים ברכב, האיחורים בתשלומים הממשלתיים, וכל יתר התופעות, נחתו עליו כולם באותו זמן, ולכן ברור לו שיש כאן מסר מן השמים. כשהרב זילבער שאל אותו מה בעניין המעשר- כספים שלו, התברר שאכן לפני שנה בדיוק הפסיק להפריש מעשר, מאחר והוא בעל- חוב גדול, ועובד מאוד קשה למחייתו, ועדיין אין לו דירה משלו, ויתירה מכך – בתקופה זו הוא צריך גם לשדך כמה מילדיו שהגיעו לפרקם.

הוא חישב ומצא במדויק שכל הבעיות והקלקולים החלו לצוץ מיד לאחר שהפסיק להפריש את המעשר. האיש מספר שישב עם עצמו ועשה חשבון בעניין ההפסדים שהיו לו, והתברר שאלה הגיעו לסך של 7500 דולרים. והנה, המשכורת שלו היא 1500 דולר בשבוע, 'ובחישוב פשוט שעשיתי, נוכחתי לדעת שלאחר שלא הפרשתי מעשר במשך כל השנה האחרונה, הרי שחובי למעשר מסתכם בדיוק בסכום זהה, דהיינו שהמשכורת השנתית הגיעה ל-75,000דולר (1,500 כפול 50 שבועות), ועשירית מזה היא- 7,500 דולר. זה היה החוב שלי למעשר, וזה בדיוק היה הסכום שהפסדתי מהנזקים שאירעו לי. מיד לאחר שנוכח לדעת בגילוי המדהים, הפריש למפרע את הסכום הנ"ל לצדקה, וקיבל על עצמו לחדש מכאן ולהבא את נתינת המעשר. וראה זה פלא; מיד לאחר מכן, הכניסה הממשלה לחשבונו את כל חובותיה, וגם הבעיות שהיו ברכב פסקו לחלוטין.

החוויה היהודית