בס"ד

חתונה בלי כלה: איזה ראש השנה זה בלי שופר?

דרשה ליום א' דראש השנה שחל בשבת

הרב אירח בשבת את השכן שלא שמר מצוות. בליל שבת עשו קידוש על יין, באמצע הסעודה הרימו כוס יין ל'לחיים' ובסופה בירכו ברכת המזון על כוס יין. לאחר הסעודה יצאו לסעודת 'שלום זכר' ושתו בירה, למחרת שתו ויסקי בקידוש ולקינוח אחרי הצ'ונלט שתו יין אדום משובח.

אחרי ההבדלה שהייתה שוב על היין, התעניין הרב "איך התרשמת מהשבת שלי?". -"תראה", השיב האורח, למה אסור להדליק חשמל בשבת עוד לא הבנתי, אבל למה אתה לא נוהג - הבנתי היטב..."

תחשבו שאתם מגיעים לחתונה מפוארת, 1000 איש התאספו בגן האירועים הנוצץ בשלל אורות ואירוע החופה יוצא לדרך. הרב ממתין על הבימה, התזמורת פוצחת במנגינת כליזמר, החתן חנוט בפרפר מטפס את המדרגות – ומתייצב שם לבדו. אין כלה. היא החליטה ברגע האחרון להיעדר מהאירוע, וכדי לא לאכזב את האורחים שכבר קנו חליפות, הוחלט לקיים את החגיגה בלעדיה...

גם היום הראשון של ראש השנה, נדמה השנה כמו חתונה בלי כלה: המצווה שמאפיינת את החג שפותח את השנה החדשה היא השופר. "ובחודש השביעי באחד לחודש ... יום תרועה יהיה לכם". ראש השנה הוא "יום תרועה", יום שמריעים ונושפים את הקול העתיק שמבטא את געגוע הנפש לה'.

אולם לפני 1500 שנה, קם אחד מגדולי החכמים בבבל, "רבה בר נחמני" או בכינויו המקוצר: "רבה", שכיהן במשך 22 שנה כראש ישיבת פומפדיתא בבבל - אחד המוקדים המרכזיים בהם נכתב התלמוד, והכריע את "גזירה דרבה", הפסיקה ששינתה את החגים.

אם ראש השנה, סוכות או פורים חלים בשבת – מבטלים את מצוות היום ולא תוקעים בשופר, לא נוטלים לולב ולא קוראים מגילה. שכן יש לחשוש שאדם שאינו בקי בהלכות המצווה, ישכח שהחג חל בשבת וייקח את השופר אל הרב – וזה מעשה אסור, שכן אסור לטלטל חפץ ברשות הרבים בשבת.

[להעיר שרבה הקדים את זמנו וצפה את מה שיודע היום המדע אודות חקר השכחה. כולנו מכירים את הבעיה של ה'זיכרון האוטומטי'. נניח שאנו רגילים לנסוע מדי בוקר לעבודה ויום אחד תבקש האישה לעשות שינוי ולקחת במקומה את הילד לגן ואחר כך להמשיך לעבודה. סביר (במיוחד אם מדובר בגבר...) שנגיע לחניה של המשרד ואז נגלה את הילד חגור מאחור... זה יהיה 'אוי וויי, הייתי אמור להביא אותו לגן עד שמונה וחצי... אני אצטרך לישון הלילה על ספסל מחוץ לבית...'

הסיבה לכך היא הזיכרון האוטומטי. הזיכרון פועל על שתי מערכות: זיכרון אוטומטי שמבצע פעולות קבועות מתוך הרגל בלי מחשבה, ועוד מערכת של "זיכרון מתוכנן" בו מתכננים פעולות מיוחדות שמתרחשות רק ביום הזה. בין שתי המערכות הללו - כוחו של הזיכרון האוטומטי חזק הרבה יותר ומשכיח בקלות את הפעולות המתוכננות.

להבדיל, בענייננו: היות שרגילים לצאת בחול עם השופר, וראש השנה עצמו חל ברוב השנים בימי חול שבהם מותר לטלטל השופר, לכן עלולים לשכוח את הקביעות החריגה שראש השנה חל בשבת].

וכאן עולה השאלה הגדולה איך זה ייתכן? איזה ראש השנה בלי התקיעה המעוררת? כיצד אפשר לבטל את המצווה שיהודים מקפידים לבוא לבית הכנסת רק בשבילה – בגלל כמה בטלנים שאולי ישכחו? האם מישהו מדמיין פסח בלי מצה או יום כיפור בלי צום?!

בכל הדורות עסקו אדמור"י חב"ד בשאלה זו ויש קו נפלא שעובר בכל מה שנכתב בנושא כבר 250 שנה (ליקוטי תורה ראש השנה נז,א, מכתב כללי מהרבי מליובאוויטש חי אלול תשמ"ט):

אנו לא מבטלים את השופר, אלא תוקעים בדרך נהדרת אחרת. את מה שעושה קול השופר – פועלת השבת מעצם מהותה ובדרך לא פחות מרשימה. נכון, התרגלנו לשבת, כמו כל אירוע שגרתי שמתרחש כל שבוע מחדש התעטפה השבת באבק ונראית 'משעממת' לעומת קול השופר שמרטיט את הלב, אבל האמת היא הפוכה: רבה בר נחמני פותח את העיניים לשבת ומחדד את המהפכה העצומה שמחולל היום השביעי בכל שבוע מחדש.

בשנת 2013 התרגשה הקהילה העסקית בישראל. המשקיע האמריקאי האגדי, וורן באפט, הוציא לדרך את העיסקה הגדולה בישראל עד אז. חברת האחזקות של באפט, "ברקשייר האתוואיי", קנתה בארבעה מיליארד דולר את חברת "ישקר", שמייצרת כלי חיתוך מתקדמים לשבבי מתכת.

אולם לצד הכבוד על ההכרה בפיתוח הישראלי, עלתה הטענה כי המשקיעים הזרים יוציאו את החברה מהארץ ויפגעו בפרנסה המקומית. במאמץ להרגיע את החששות, הזמין באפט קבוצת עיתונאים מהארץ לפגישה עם חברי הדירקטוריון שלו במטה החברה באומהה, נברסקה. אחד העיתונאים הכלכליים, עופר פטרסבורג, נמנה על אותה משלחת ויצא לו לנהל שיחה קרובה עם ביל גייטס, יו"ר מייקרוסופט לשעבר, שמכהן גם כחבר דירקטוריון אצל באפט.

הם החלו לפטפט על כסף ועל מה גייטס יכול לקנות עם עשרות המיליארדים שלו, הם השתחצנו על הערים והשלמות שיכולות להפוך להיות חלק מרכושו, אבל אז גייטס השתתק והפתיע עם משפט סתום: "אני יכול לקנות כל שאחפוץ בעולם, חוץ מדבר אחד: שבת של יהודי".

פטרסבורג הלך לברר במה מדובר וזה הסיפור מתוך הטוויטר שלו (https://twitter.com/oferpetersburg/status/829593385799397376): קיווי ברנהרד, יהודי שומר מצוות המתגורר בדרום אפריקה, הוא מרצה בכיר בתחום הכלכלה המודרנית. לאחר שכתב רב-מכר בינלאומי בו מלמד כיצד להעתיק "תכונות של נמרים" לעולם העסקי, הוא הוזמן להרצות בפני פורומים בינלאומיים.

פעם קיבל הזמנה מבכיר בחברת מיקרוסופט להרצאה בפני בכירי החברה. ברנהרד פתח יומן והתברר שמועד ההרצאה חל בשבת. הוא סירב. הבכיר במיקרוסופט היה בטוח שזה עניין של כסף והציע להכפיל את התשלום, אבל לשווא. ברנהרד אמר שהשבת חשובה לו יותר מהפרסום העולמי כמי שהופיע בפני ביל גייטס. אבל ההרצאה עניינה את החברה והם דחו את פתיחת הכנס ליום חול כדי לשמוע אותו. חלפו שנים מאז, אבל ביל גייטס לא היה מסוגל להשתחרר מרגע ההשראה הזה, שיש אנשים שזכו למשהו שהוא יותר גדול מכסף.

מהי בעצם תקיעת שופר? רבי סעדיה גאון מביא עשרה טעמים מאחורי התקיעה והראשון ביניהם הוא הכתרת המלך: השופר מבטא את ההתמסרות שלנו לריבון, למלך, לאלוקים שעומד מעל. הקול של השופר מבטא את ההכרה כי מעל ומעבר לכל המציאות, ישנו מלך שאנו מחויבים לחוקיו.

מי שהביא את הדימוי היפה ביותר למשמעות השופר, היה ההוגה החשוב בדור הקודם, הרב יוסף דב סולובייציק, ראש ישיבת יצחק אלחנן בניו יורק. הרב סיפר: "נשאתי דרשות רבות בחיי על מעלת השופר, אבל אף אחת לא הייתה מדויקת כמו זו שאמר המלמד שלי, בהיותי ילד בן 6 בעיירה החבדי"ת, חאסלאוויטש, ברוסיה הלבנה. בערב ראש השנה היה המלמד נרגש, הוא אמר לנו: קינדערלאך, אתם יודעים מה יקרה מחר? הקב"ה יישב על כיסא הכבוד בשמים והמוני מלאכים יתאספו סביבו כדי להלביש עליו את כתר המלך. אבל לא, לא המלאכים ילבישו את הכתר, אלא יענקל הנפח וברל הקצב ודוד שואב המים, אנחנו נהיה אלה שנכתיר אותו לריבון העולמים".

הרב סולובייציק נולד בדור שלפני המהפכה הקומוניסטית והכיר מהי עוצמה של מלוכה תחת הקיסרות הצארית האדירה, אבל גם בדורנו, מאורע של הכתרת מלך מרתק את הלבבות. רגע השיא בצפייה בטלוויזיה עד אז, נרשם בשני ביוני 1953, כאשר עשרים מיליון איש התיישבו מול מסכי ה-BBC האנגלי לצפות בארכיבישוף מקנטרברי מניח את הכתר על ראשה של המלכה אליזבת השנייה.

להבדיל, קול השופר העולה לשמים מסמל את ההתמסרות למלך העולם, ואולם האמת היא שאנו עושים זאת מדי שבת. עד כמה שהתרגלנו לשבת, אבל נעצור רגע ונחשוב: איזה אדם נורמלי מוכן לסגור את העסק למשך שביעית מהחיים? איזה סוחר מוכן לוותר על רווחים עצומים בגלל ציווי ה'? כל שמירת שבת היא תקיעת שופר, כל הימנעות ממלאכה מכתירה את הקב"ה בכל העולמות.

ולמען האמת, במבט מעמיק יותר, השבת עושה את זה חזק יותר מהשופר. משום שבעוד שתקיעת השופר נותרת בתוך כותלי בית הכנסת, ההתמסרות של השבת מביאה את האמונה אל החיים עצמם, אל המקומות בהם מתנהלים החיים האמיתיים – במגדלים של מייקרוסופט.

רבנו הזקן התבטא פעם באוזני החסידים כי "את מה שפועלים עם השופר, אפשר לפעול עם הקוגל של שבת". אמרו החסידים: "אם כך, למה תוקעים בשופר, נאכל קוגל?!". -"בדיוק כך", ענה רבנו, "כשראש השנה חל בשבת, אוכלים קוגל ולא תוקעים בשופר...".

סיפור מפעים: זה היה יום ראשון במשרדו של הרב שבתי סלבטיצקי באנטוורפן. כרגיל זה יום רגוע המוקדש לענייני המשרד. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. בפתח ניצב אדם עם עיניים דומעות. הרב נבהל. זה היה האדם האחרון שהיה אפשר לצפות ממנו לגילויי חולשה. אנטוורפן מוכרת כעיר היהלומים של אירופה, יש בה רחוב ארוך בשם פליסנקא שהוא מלא דוכנים לממכר תכשיטים יוקרתיים. האדם שעמד בפתח, בחור בשם איתן, נמנה על הסוחרים החזקים שם.

איתן אמר שהוא זקוק ל"תיקון", הוא עבר עבירה והלב שלו מיוסר. לפני כמה חודשים החליט לשמור שבת. הילדים גדלו והוא גילה שאין ביניהם קשר. הוא מכור לעסק והם גדלו בלעדיו. ביחד עם אשתו החליט לסגור את העסק ביום שישי בצהריים ולהיות כל השבת בבית. בכל יום שישי בארבע בצהריים הוא מכניס את המגירות עם התכשיטים לרכב ונוסע הביתה. החברים לא האמינו שאיתן יוותר על יום עסקים, אבל הוא הוכיח את העקשנות שלו.

אולם כבר חודשים מקנן בו מתח מיום השבת האחרון של השנה האזרחית. הימים הכי טובים של העסק הם ימי השנה האחרונים, עת חלים ימי אידיהם. ואם חלים הימים הללו בסוף השבוע – המחזור העסקי הוא כפול ומכופל. המקומיים מוציאים אלפי יורו לקנות תכשיטים לנשותיהם והסוחרים חוגגים. והנה רצה הקב"ה שדווקא בשנה הזו, סוף השנה האזרחית חל בשבת.

חודשיים קודם החלו חבריו להזמין מעצבים ולקשט את הדוכנים, והוא מחק את היום מהתודעה. הגיע יום שישי, ה-30 בדצמבר, והוא סגר כרגיל את הדוכן בארבע בצהריים ונסע הביתה. הוא עשה מאמצים אדירים לשכוח מהשוק ולהתרכז בקדושת השבת.

סעודת הלילה הסתיימה ובני הבית פרשו לישון, אבל הוא לא היה מסוגל להירדם. המחשבות נשאו אותו אל הרחוב, אל הבית השני שלו. בעיני רוחו ראה את מכוניות המרצדס שועטות אל הרחוב ואלפי היורו עוברים מיד ליד. הוא ראה את זה מול העיניים. כל הלילה התהפך מצד לצד ובבוקר, כשהגיע השעה ללכת לבית הכנסת, איבד שליטה ורגליו נשאו אותו אל הפליסנקא.

הוא עמד מרחוק וראה את השכנים פותחים את ה-31 לחודש והדוכן שלו סגור ביום הכי טוב בשנה. מכוניות היוקרה החלו לחצות את הרחוב והוא לא האמין שהוא עומד מהצד. בכוח ניתק את עצמו מהמחשבות, חזר הביתה במהירות, על השולחן עמדה כוס הקידוש. הוא ניגש אל המקפיא, הוציא בקבוק וויסקי, מילא את הכוס על גדותיה, בירך שהכל ושתה בלגימה אחת. תוך כמה דקות התמוטט ונרדם והתעורר בשלוש לפנות בוקר. סוף השנה האזרחית עבר.

כעת ישב במשרדו של הרב וביקש "תיקון" על השבת שהייתה לו. על המחשבות, על הקידוש המבולבל ועל השינה הארוכה. הוא הרים את עיניו וראה את הרב שבתי דומע. "איתן, אני נולדתי בירושלים, אני שומר שבת מהיום שנולדתי, אבל לא הייתה לי שבת יפה כמו שלך..."

לשבת יש יתרון נוסף על השופר: היא לא רק מעבירה את הקדושה אל הרחוב, אלא הרבה יותר: מביאה את הקדושה אל המקום החשוב והמכריע ביותר: הבית שלנו.

אנו נמצאים בראש השנה, אבל הרשו לי להזכיר הלכה מעניינת הנוגעת דווקא לחנוכה: כשם שהשבת קודמת לתקיעת השופר, כך השבת קודמת לעוד מצווה חשובה. הגמרא קובעת (שבת כג,ב) והרמב"ם פוסק (סוף הלכות חנוכה): "נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו".

הסיטואציה כזו: זו שבת חנוכה ובכל בית יהודי מדליקים נרות חנוכה ונרות שבת. אבל מה יעשה עני מרוד שנותרה לו פרוטה אחרונה עבור קניית נר אחד? האם מוטב לקנות נר שבת או נר חנוכה?

ההיגיון אומר שנר חנוכה קודם. שבת חנוכה היא נדירה, אחת בשנה. זה או עכשיו או כבר לא השנה, ואילו נרות שבת ידלקו בכל השבתות הבאות. מה גם שנרות החנוכה מזכירים את אחד מרגעי ההשראה החשובים בתולדות עמנו: גבורת החשמונאים שהקריבו את חייהם, מעטים נגד רבים.

ובכל זאת, ההלכה היא הפוכה: השבת קודמת לחנוכה. והשאלה הגדולה היא מדוע? במה שבת חשובה יותר? אחרי הכול, נרות שבת נועדו לשם "שלום בית", כדי להנעים את הסעודה המשפחתית, וכיום אחרי המצאת החשמל, אפשר לאכול גם בלי נרות?

הרבי (ליקוטי שיחות ג/813, שיחת י' שבת תשל"ד) מוצא כאן רעיון נפלא: קודם מאירים את הבית, אחר כך מאירים את החוץ. נר חנוכה מודלק על פתח ביתו מבחוץ, הוא מסמל את התפקיד היהודי להאיר את העולם כולו, להיות אור ומצפן של אמונה ומוסר לכל באי עולם. ואילו נר שבת מסמל את ההתמסרות לבית, הוא מרגיע את המתחים של השבוע, מרכז את המשפחה ובונה את המצע עליו צומחים החיים היהודיים.

נר שבת הוא הסוד לגידול ילדים בריאים בנפשם. כאשר משפחה יושבת יחד פעם בשבוע, בלי טלפונים ובלי טלוויזיה, כל אחד סביב השולחן מקבל את ההרגשה שהוא אחד ויחיד. כל ילד מספר מה עבר עליו השבוע, בני המשפחה האחרים מקשיבים ומגוננים עליו, ההורים עוברים על דפי הקשר שהביאו הילדים והנכדים מבית הספר – והתא המשפחתי מתלכד לישות אחת. ולכן "נר ביתו" קודם, כי אי אפשר להאיר את החוץ לפני שמאירים את הפנים.

את הסיפור הבא שמעתי מדודי הרב נחמן יוסף טווערסקי: משפחה בשכונת קראון הייטס בברוקלין חוותה משבר. הבן הבכור, נער בן 18, הסתכסך עם ההורים ועזב את הבית. הוא שכר דירה במנהטן ופעם בחודש היה מרים טלפון לעדכן שהוא בחיים. האימא השבורה לא נרדמה בלילות. היא לא ידעה אם הוא אוכל, ישן, ומי החברים שהוא מסתובב עימם בלילה.

היא נכנסה ליחידות אל הרבי מליובאוויטש ושפכה את מר ליבה. להפתעתה הורה לה הרבי: "תשקיעי בשולחן שבת". היא לא הבינה איך זה יעזור לילד שלא בא הביתה, אבל היא לא שאלה שאלות. ביום ראשון בבוקר היא שאלה כל אחד מהילדים מהו הכי אוהב לאכול? זה אמר גלידה, זה ביקש עוגת שוקולד, וההוא שניצל וציפס.

בליל שבת שבו מבית הכנסת וקיבל אותם שולחן מדהים. מפות, מפיות וכל טוב. ליד הכיסא של כל ילד המתינה המנה האישית שהוא הזמין ופתק קטן: "אוהבת אותך, אימא". ההורים היו רגועים, אימא לא צעקה כשנשפך הגביע על המפה, אבא לא נרדם על השולחן, הוא לקח את דפי הקשר שהביאו הילדים מבית הספר וגילה כי כל אחד מהם לומד בכיתה אחרת... הוא שאל, התעניין, ואווירה של גן עדן שררה מסביב. בשבוע הבא שוב חזר הנס: אימא ביררה מראש מה כל ילד רוצה לאכול, אבא סבלני וערני ליד השולחן, וכך הפך ליל שבת לחוויה רומנטית שממתינים לה כל השבוע. 

אחרי שבועיים התקשר הנער הביתה. אחיו הרים את הטלפון וסיפר בהתרגשות: "אל תשאל, קרה נס, אבא ואימא התחילו לאהוב אותנו... שולחן שבת הוא כמו חתונה". הנער לא האמין, הוא זכר בית אחר לגמרי, אבל האמת היא שלא היה לו קל לישון לבד במרתף מלוכלך במנהטן. הוא החליט לבוא הביתה רק לסעודת שבת אחת, אחריה בא לעוד אחת, ולעוד אחת, עד שחזר הביתה...

חברים, אני יודע מה אתם חושבים עכשיו: רבים מכם מביטים בי ושואלים את עצמם: האם הרב שלנו התנתק מהמציאות?! האם הקורונה בלבלה אותו?! וכי הרב אינו יודע שאנו לא שומרים שבת כמותו, ואולי נמשיך מכאן, מבית הכנסת, לעבודה?!

זאת חשיבה צודקת, אולם קראתי סיפור ששינה את המבט שלי: הרב חיים גוטניק שימש שנים רבות כרב הצבא האוסטרלי ובאופן לא רשמי פעל כרבה של אוסטרליה. הוא היה נואם דגול שהופיע בפני קהלים מגוונים, אבל פעם התלונן בפני הרבי אודות תחושה קשה שמציקה לו: הוא נואם במקומות רבים, הוא דרש אלפי דרשות בחייו, אך מציפה אותו תחושה שהעבודה שלו חסרת תכלית. היא אינה מייצרת תוצאה. אנשים מתפעלים ואומרים: "איזה רב מדהים" אך חוזרים הביתה ושוכחים.

הרבי ענה כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב וכשאתה תדבר בכנות ובהתלהבות, הדברים יפעלו פעולתם. ואז הרבי הוסיף נקודה רבת משמעות: אם ברצונך לראות תוצאה מוחשית שתוכל להיווכח בה בעיניך, תשלב בסוף כל דרשה הוראה מעשית לפעולה. ואפילו אם זאת תהיה רק הוראה מינימאלית ביחס לערכים הגדולים עליהם דברת.

הרב גוטניק חזר לאוסטרליה ובשבת הבאה התקיים אירוע חשוב בבית הכנסת. האולם היה מלא במאות אנשים, רובם כאלו שאינם פוקדים את המקום והרב גוטניק דיבר בפאתוס על מעלת השבת. בסוף הדרשה אמר כך: "אתם בטח תוהים מה תוכלו לקחת מהשיחה, הרי רבים מכם אינם שומרים שבת. ברצוני להציע רעיון שגם הקרדיולוג שלכם יסכים עמו: אל תכניסו סיגריה לפה בשבת. גם אם בחרתם ללכת למשרד בשבת, אך לפחות עשו זאת בלי סיגריה בפה".

בשבת הבאה, באמצע התפילה, נכנס אדם לבית הכנסת. זה היה אדם מבוגר ששרד את השואה ובעקבות הכאב שעבר, נטש את דרך התורה והמצוות. אפילו ביום הכיפורים לא תמיד הופיע להתפלל, אך השבוע הוא הופיע. הוא המשיך ונכח גם בשבתות הבאות, עד שהרב גוטניק ניגש ואמר: "נהדר לפגוש אותך, אך אני תוהה מה גרם לך להתחיל לפקוד בקביעות את בית הכנסת?"

"הייתי כאן באותה שבת בה דיברת על המנוחה ביום השביעי והצגת את הבקשה לא לעשן בשבת. זה מצא חן בעיני. בשבת אחריה הלכתי אל המשרד לעבוד ובכדי לנקות את הראש, הדבר הראשון שעשיתי היה לשלוח את היד לעבר חפיסת הסיגריות. ואז אמרתי: רגע, הרב ביקש טובה אישית: לא לעשן בשבת. אז לא עישנתי. השפתיים החלו להציק לי ואז אמרתי: רגע, אתה לא מעשן כי שבת היום ואתה יושב במשרד?! החלטתי ללכת לבית הכנסת. האווירה הייתה חברית והחלטתי לבוא גם בשבת אחריה, ומי יודע, אולי יום אחד אתחיל לעשות קידוש אחרי שאחזור מבית הכנסת..."

רבותי, כל מעשה הוא משמעותי. ראש השנה, היום שפותח את השנה החדשה, הוא הזדמנות לקבל החלטה קטנה אחת לגבי שבת: לקיים סעודת שבת עם המשפחה, לבוא לתפילה אחת לבית הכנסת או להפסיק לעשן... אנחנו נוסיף את ההחלטה האחת שלנו והקב"ה יחתום את כולנו לשנה טובה ומתוקה, שנת גאולה וישועה כפשוטה ממש.

למענך אלוקים: למה בעצם מגיעה לך שנה מושלמת?

דרשה לראש השנה 2

שני קבצנים מוסלמים יושבים בתחנת הרכבת בלונדון ופושטים יד. אצל הראשון כולם זורקים כסף, אבל על השני אף אחד לא מסתכל.

"מה הסוד שלך?", הוא זועם על הראשון.

-"פשוט מאוד, אתה כתבת על השלט שלך: יש לי אישה ושלושה ילדים לפרנס. זה לא מעניין. אני כתבתי: חסרים לי עשר לירה שטרלינג כדי לחזור לפקיסטן..."

בעשרת ימי התשובה מראש השנה עד יום הכיפורים, נוסיף סדרת בקשות לזכות בשנה טובה ומבורכת שבה יתגשמו כל משאלות ליבנו ברצון. הבקשה הראשונה בסדרה היא: "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים למענך אלוקים חיים!".

וכאן צדות את העין המילים האחרונות: "למענך אלוקים חיים". ריבונו של עולם, אל תעשה את זה בשבילנו, תעשה את זה בשבילך. תחזיק אותנו בחיים כדי שלך יהיה טוב.

שמעתם?! ראיתם איך הגלגל התהפך?! לא אנחנו עומדים היום למשפט, אלא כביכול הקב"ה עומד למשפט. פתאום דוחפים אותו לתוך העניין ואומרים 'תעשה את זה בשבילך'.

ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה על החוצפה: איך הקב"ה נתחב פנימה? למה הוא צריך להשאיר אותנו כאן? הרי אם אנחנו לא נהיה חלילה הוא ימצא אחרים שיהיו? נתאר אדם שנתבע למשפט וכשמגיע שלב העדות שלו, אינו מתייחס להאשמות נגדו ורק פונה לשופט ואומר: "תזכה אותי בשבילך, כדאי שאצא זכאי בשביל השם הטוב שלך...". נאשם חצוף כזה היה נזרק מכל המדרגות.

הדבר המעניין הוא שהנוסח הזה אינו מופיע רק בתפילת שמונה עשרה, אלא חוזר על עצמו לכל אורך התפילות. שוב ושוב מפעילים את אותה טקטיקה ומערבבים את הקב"ה בתוך הדין והמשפט שלנו. למשל בסוף תפילת אבינו מלכנו: "עשה למענך אם לא למעננו". וכך בסוף סדר הסליחות אומרים תפילה שלמה לפי סדר הא-ב: "עשה למען אמיתך, עשה למען בריתך, עשה למען גדלך ותפארתך". מדהים, רק עליו אנו חושבים.. רק לו אנו דואגים... מה הולך כאן?

נניח רגע בצד את השאלה ונעלה אחת נוספת ומרתקת אפילו יותר. לא מדובר בסתם שאלה אלא בתמיהה עצומה שהטרידה את חשובי המפרשים לאורך הדורות: הדיאלוג המשונה בין עלי לחנה.

בבוקרו של יום א' דראש השנה, נקרא את המפטיר הראשון של השנה אודות התפנית הדרמטית בחייה של חנה. חנה הייתה נשואה לאלקנה עשר שנים ולא זכתה ללדת ילדים. בכאבה העצום היא החליטה לנקוט בכלי בו בחרה שרה אמנו ולהכניס אישה נוספת הביתה ואולי זה יביא לה את המזל. אבל כמו שקורה לפעמים, הניסוי מצליח יותר מדי ופנינה יולדת עשרה ילדים – וחנה לא מצליחה להרות אפילו פעם אחת.

ואם בכך לא די, פנינה התעלמה לחלוטין מרגשותיה של חנה וסחטה אותה. היא הייתה שבה מקניות עם שקיות מלאות ומראה לחנה את היבול: "מה את אומרת על המכנסיים? הם יהיו טובות למענדי שלי?! ואיך הקלמר הזה? רבקי כל כך תהנה להתחיל אתו כיתה א'...".

19 וחצי שנים אחרי נישואיה חנה מחליטה לקחת את גורלה בידיה. היא נעמדת במשכן שילה להתפלל והתפילה הנרגשת שלה נענית. היא זוכה ללדת את שמואל הנביא ששקול בצדקותו כמשה ואהרן, כפי שאומר המזמור: "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו".

וכאן בתוך המפטיר הכל כך כואב ומרגש הזה, יש כמה משפטים שנראים תלושים לחלוטין. הם הורסים את הדרמה ולא ברור מה מקומם ומה מטרתם. ברגע הכי רציני בסיפור, כשחנה עומדת במשכן עם עיניים עצומות ושופכת את הלב – מתברר שמישהו מביט בה. זה עלי, הכוהן הגדול, האיש שעומד בראש הבית.

עלי רוטן כלפיה בהאשמה מזעזעת: "ויחשבה עלי לשיכורה, ויאמר אליה עד מתי תשכרין? הסירי יינך מעלייך". הוא אומר לה 'צאי מכאן אלכוהוליסטית שכמותך'... והקורא לא מבין מאיפה זה נפל: האם ככה מדברים לאדם שטרח ובא מקצה הארץ להתפלל?! האם ככה פונים לאישה?! האם ככה מדברים לאישה שבורת לב שהחיים אכזבו אותה?! ומה שיותר מדהים הוא התגובה של חנה. במקום להידהם מההאשמה המופרכת היא עונה לו ברצינות גמורה: "לא אדני, אישה קשת רוח אנכי, ויין ושכר לא שתיתי, ואשפך את נפשי לפני ה'". למרות שאני נראית כמו שיכורה, זה ממש לא זה.

ואי אפשר בלי להבין את העניין: וכי חנה האומללה נכנסה למשכן שילה עם בקבוק ויסקי?! בגדיה הריחו אלכוהול?! היא עמדה לפני ארון הברית כשהיא מתנדנדת בחוסר יציבות?!

באחת השיחות המרכזיות שאמר וכתב הרבי מליובאוויטש לקראת ראש השנה (לקוטי שיחות יט ראש השנה), העניק משמעות מעוררת השראה לדיאלוג בין עלי לחנה. כאן נמצא סוד הבקשה. כאן מלמד אותנו הקב"ה מה צריך לעמוד בראש כשמתייצבים לתפילות ראש השנה לבקש שנה מאושרת.

הרבה אנשים חיים, מעט אנשים מצדיקים את החיים. הרבה אנשים מבקשים שנה טובה, אבל מעט אנשים שואלים את עצמם בשביל מה בעצם לקבל שנה טובה? מי צריך אותי? למה חשוב שאהיה כאן עוד שנה? ומה יקרה אם זאת תהיה חלילה האחרונה?

יהודי עומד לפני הקב"ה בראש השנה והוא מוסיף להבטיח עוד כמה מילים: "למענך אלוקים חיים"!. ריבונו של עולם, תן לי שנה טובה ואני מבטיח להצדיק את המתנה שקיבלתי. אני מבין את המשמעות של החיים, אני מבין את משמעות המתנה שקיבלתי ממך ואני מבטיח לעשות בה את השימוש הנכון.

"למענך אלוקים חיים" - זה לא גלגול האחריות לשמים, ההיפך הגמור: זאת תביעה עצמית ועמוקה שלנו מעצמנו. אנחנו מבטיחים להתבגר ולהבין שהחיים הם לא רק זכות, הם אחריות, הם פיקדון שניתן לנו כדי לעשות בו את השימוש הנכון.

ואז התפילה מקבלת, כי כשיהודי מבטיח לנצל את המשאבים שקיבל, הקב"ה נותן לו עוד מהם. תשמעו סיפור, זה כנראה אחד המעשים המטורפים שמישהו שמע פעם, אבל מדובר באדם מכובד שחי עמנו לאורך ימים ושנים טובות, לסיפור הזה ישנם כמה וכמה עדים צלולים בדעתם ובשבוע שעבר הוא פורסם בפעם הראשונה (בנימין ליפקין, שבועון כפר חב"ד 1825):

הרב מנחם והבה הוא חסיד חב"ד צעיר ותלמיד חכם וידען שעומד בראש כולל בירושלים. הוא היה אז בן 25 שנים, אבא טרי לשני תינוקות. הוא חש כאב באוזן שהחריף מיום ליום ושמיעתו הלכה ונחלשה. הוא ניסה להדחיק את המחשבה על מה שמתפתח אצלו בגוף, אבל הכאב היה חזק ממנו. בדיקה ראשונה אצל רופא אף/אוזן/גרון, ריצה לבית הרפואה בילינסון לבדיקת MRI מוח, ואז הבוקר הנורא שאחרי הבדיקה: רופא נוירוכירורג בכיר התיישב לידו על המיטה ואמר דברים כהווייתם: יש לך גידול בגזע המוח. הוא אמנם לא ממאיר, הוא שפיר, אבל הוא בתוך גזע המוח". – "מה הגודל של הגידול? גדול? קטן?". – "הוא לא גדול ולא קטן, ענה הרופא, הוא ענק!. הבעיה היא שהוא מקנן בתוך המוח ובמקום כזה, ובגודל כזה, הקרנות לא יעבדו".

הרב אלימלך פירר המליץ על רופא בכיר בבית הרפואה הדסה כמומחה יחיד בארץ שמסוגל להתמודד עם גידול בהיקף כזה. גם הרופא הזה לא טייח את המצב. הוא נתן לאבא הצעיר להבין שגורלו נגזר. "יש לך בראש מפלצת שאוכלת לך את המוח, מי שיאמר לך שהוא יכול להוציא את הגידול בלי להותיר רושם, משקר במצח נחושה. הגידול הזה יושב על שורה של עצבים וכדי להוציא אותו, צריך לקחת בדרך גם כמה מהעצבים הללו שכל אחד הוא מרכז פיקוד של יכולות בגוף. פגיעה קטנה תיקח את השמיעה, אחרת את הראייה...". כל מילה נוספת סחררה את דעתו של והבה.

בשלב הזה נכנס לתמונה רבה המוערך של בני ברק, הגאון הרב משה לנדא ז"ל. הוא נוקב בשמו של רופא בקליפורניה בתור האדם היחיד בעולם שאולי יכול להתמודד עם הבעיה. הרב לנדא נוטל על עצמו את גיוס הסכום האדיר לצורך ההטסה והפעילות הרפואית: 130,000$.

בר"ח אייר מושכב הרב והבה על מיטת הניתוחים, אבל כשעה אחרי תחילת הניתוח, הרופא יוצא אל האב שעומד בחוץ ומעדכן כי מדובר במצב חריג ומסובך והניתוח יארך הרבה יותר משש השעות וחצי שתוכננו מראש. הרופא הוסיף בארשת מוטרדת כי הגידול קרוב מאוד לעצב הנשימה וזאת כמעט משימה בלתי אפשרית לדלג על פגיעה בו.

והלא יאומן קרה. אינני רופא ואינני יודע להגדיר את המינוחים המקצועיים, אבל המנתח הצליח לבקוע דרך העצבים ולהוציא את הגידול בשלמותו בלי להותיר ממנו זכר ובלי להשאיר עקבות. יומיים אחרי הניתוח ירד הרב והבה מהמיטה והחל ללכת על הליכון, ואחרי ארבעה חודשים של פעילות פיזיותרפיה בלתי נלאית ובכוח רצון אדיר, הוא שב ללכת. הרושם הכואב היחידי שנותר מהסיפור הוא איבוד השמיעה באוזן שבה הכול החל, אבל החיים עצמם נמשכים כסדרם באופן נסי.

אבל להצלה הפלאית היה עוד מרכיב: יממה לפני הניתוח והוא כבר בארצות הברית, הרב והבה פותח את מסעו באוהל הקדוש של הרבי. בעומדו שם מצלצל הטלפון ועל הקו, הרב האישי שלו, הרב יעקב שוויכא מראשי ישיבת תומכי תמימים המרכזית. הרב אמר: "מנחם, עליך לקבל החלטה מעשית משמעותית שבגללה הקב"ה ירצה להשאיר אותך בחיים. עליך להיכנס אל האוהל עם בשורה עמה יעמוד הרבי לפני כיסא הכבוד ויעתיר עליך לנס רפואי. כבר חיברת ספר אחד ועשית את זה היטב, אבל הספר ההוא יועד לתלמידי חכמים, עליך להחליט לכתוב ספר שישמש את כלל ישראל".

בתוך מוחו של הרב והבה יושב גידול ענק, חייו עומדים על בלימה, והרב שלו דורש ממנו לפרוץ לכיוון ההפוך ולהתחייב לעשות דברים שלא עשה מעולם. הוא נזכר כי שנה וחצי קודם פנה אליו מוציא לאור נמרץ, הרב אליהו וילהלם, והציע לו לעמוד בראש פרויקט של ליקוט ועריכה מחדש של מנהגי חב"ד בכל מעגלי החיים והשנה. הרעיון לא התקדם בזמנו משיקולי תקציב וכעת הרב והבה אמר לרבו: "אולי זאת תהיה ההחלטה שלי, לקחת את הפרויקט עם כל תקציב שהוא".

קשה להאמין, אבל על צג הטלפון בניו יורק מופיעה באותו רגע שיחה ממתינה מקרית מלאכי, מאותו מוציא לאור, הרב אליהו וילהלם. הוא התקשר לרב והבה בשביל עניין אחר לחלוטין, אבל הרב והבה הזכיר לו נשכחות והתחייב לקחת על עצמו את הובלת הפרויקט בכל סכום שהרב וילהלם ימצא לנכון.

ההצלה שהתרחשה למחרת בחדר הניתוח בקליפורניה מקבלת כעת גוון אחר לחלוטין. ואם אתם שואלים, החלק הראשון של הספר יצא לאור בחודשים האחרונים אחרי עמל של שנים – כולן כזכור אחרי החזרה המחודשת לחיים – והחלק הבא מתוכנן להיות עב כרס מהנוכחי.

כעת נשוב אל הדיאלוג בין עלי וחנה: עלי מתבונן בחנה שעומדת ונושאת תפילה לילדים וזה לא מוצא חן בעיניו. היא נראית לו עסוקה מדי בעצמה ובצרכים שלה. לפי חלק מהמפרשים, אותו יום בו עמדה חנה להתפלל במשכן שילה היה בדיוק בראש השנה (ולכן אנו קוראים את המפטיר הזה בראש השנה), ועלי סבר שחנה מצמצמת את המשמעות הגדולה של היום הקדוש רק עבור הצרכים האישיים שלה. בראש השנה אדם אמור להתרומם מעל הפרספקטיבה האנוכית שלו ולחשוב על טובת העולם בכלל ולבקש את המלכתו של הקב"ה על היקום.

הביטוי בו נקט כלפיה היה: "שיכורה", כי השיכור הוא התפרצות של אגו. הוא מטען של רגשות שהן כל כולן ביטוי של מה שבוער בו. השיכור אינו רואה אף אחד חוץ מהרגשות שלוהטים בתוכו. הוא בוכה, הוא רוקד, הוא מתגלגל על השולחן, הוא פוגע באנשים, ובעיקר משחרר את עצמו.

חנה הבינה את הביקורת של עלי והיא עונה: "לא אדוני, ואשפוך את נפשי לפני ה'". אינני מבקשת עבור עצמי, אני מבקשת עבור הקב"ה, 'למענך אלוקים חיים'. אני בסך הכול אישה שמתחננת למלא את השליחות שהקב"ה הועיד עבורה. אני לא מבקשת כסף ולא מבקשת בית על החוף, אני מבקשת למצות את הפוטנציאל שלי כאימא שיולדת ילדים ומגדלת דור נוסף של יהודים.

ותפילה כזו מתקבלת, כשאדם עושה שותפות עם הקב"ה ומתחייב להפיק תועלת מקסימלית מהמשאבים שיקבל – זאת עסקה בדרך לאישור. היא טובה לשני הצדדים.

כך אמר רבינו הזקן ליהודי עשיר שעבר משבר וירד מנכסיו: "אתה מחויב לעבוד את ה', וה' צריך להעניק לך פרנסה. תעשה אתה את המוטל עליך והקב"ה יעשה את המוטל עליו".

נסיים בסיפור נוסף: הרב שבתי סלבטיצקי, שליח חב"ד באנטוורפן, קיבל בחום את חברו הרב אליהו פרידמן, שהגיע לעיר למסע גיוס כספים עבור הישיבה בצפת. השניים נכנסו למשרדו של איש העסקים אשר נוסבוים והציגו בפניו את התפתחותה של הישיבה והצורך במימון אחזקת התלמידים. נוסבוים הבטיח להעניק לישיבה תרומה משמעותית, וביקש לספר להם סיפור:

לפני שנים עמדתי בפני צומת דרכים עסקית. נודע לי על עסקת ענק של סחורה שמוצעת למכירה במכרז פומבי בשווייץ. ידעתי שזו הזדמנות בשבילי לגדול ולהצליח, אבל גם הסיכון היה משמעותי. מחירה של הסחורה עלול היה לצנוח, ובתרחיש כזה הייתי מאבד את כל רכושי.

כתבתי לרבי מכתב והצגתי את ההתלבטות שלי. הרבי השיב לי כך: "שמור בצד עשרים אחוזים מסך כל הרווח הצפוי לך בעסקה, ותתכוון לתת את הסכום לצדקה. במקביל, גש למכרז וקנה את הסחורה. השם יעזור והציפיות שלך יתממשו".

נסעתי לשווייץ, השתתפתי במכרז וזכיתי. התוכנית שלי הייתה להמתין פרק זמן מסוים עד שערך הסחורה יעלה ואז אמכור אותה ברווח נאה. בינתיים נסעתי לחופשה. כשחזרתי, הופתעתי לראות שהמחיר של הסחורה לא עלה אלא עמד במקום. המשכתי להמתין, ואז המסכים נצבעו באדום. המחיר התחיל לרדת בגרף חד. חמישה אחוזים, ועוד שלושה אחוזים... כבר לא חשבתי על רווח אלא רק למנוע הפסד כבד.

איש עסקים לא יודע חכמות. ישבתי וכתבתי לרבי מכתב חריף ובו הצגתי את התלונה כלפיו, ההבטחה לא התקיימה. הקדשתי המון כסף לצדקה על חשבון הרווח הצפוי ומתברר שההשקעה יורדת לטמיון. עברו כמה ימים וקיבלתי מכתב נחרץ מהרבי: "התורה מבטיחה שמי שנותן מכספו לצדקה מרוויח, זה לא יכול לאכזב, ולכן אל תתרגש מירידת הערך של הסחורה. התאזר בסבלנות".

אחרי תקופה המחיר חזר והתאזן, ואני חשבתי למכור מיד כדי לחתוך הפסדים. אבל כששאלתי את הרבי, הוא הפתיע אותי שוב: "שמור על הסחורה". ואכן, הזמן עבר והמחיר עלה פי כמה ואני הרווחתי הרבה יותר ממה שציפיתי בתחילה.

"הנס כאן הוא לא העלייה של מחיר הסחורה", סיים נוסבוים, "כך דרכו של השוק, פעם עולה ופעם יורד, מה שהפתיע היה הביטחון של הרבי שמצדקה לא מפסידים, הנחרצות שלו שכיהודי מבטיח לעשות שימוש טוב בכסף – זה חייב לעבוד ולהצליח...".

בס"ד

ממשלת אחדות: ארבע קושיות מהותיות לחגי תשרי

שבועיים לפני הבחירות לכנסת נכנס אדם למשרד הפנים וביקש להנפיק לו דרכון, כי הוא יורד מהארץ. "למה לרדת מהארץ"? שאל הפקיד.

"משתי סיבות: האחת – אני לא מוכן לחיות תחת שלטון הליכוד שמפלג את העם, מכשיל את הכלכלה ולא נותן מענה לירי מעזה".

"רגע", התערב הפקיד, "בעוד שבועיים יתקיימו בחירות, הליכוד יוחלף ובמקומו תעלה כחול לבן".  -"נכון", התפרץ האיש, "וזאת הסיבה השנייה בגללה אני רוצה לרדת מהארץ..."

אנו נפרדים משנה קשה בה התקיימו בארץ שלוש! מערכות בחירות (לעיריות, ועוד פעמיים לכנסת). כל אחד מהסבבים העמיק את הקרע בתוכנו עד כדי תיעוב ושנאת חנם. המילה "מפלגה" היא מלשון "פילוג" משום שהמערכת הפוליטית משחירה את היריב ומעצימה את השונה בין קבוצה לקבוצה.

ומה שחיוני היום הוא לחזור לשפיות ולעשות את ההיפך: להזכיר לעצמנו שאיננו רשאים להיפרד האחד מהשני. שעם ישראל שונה מכל העמים בכך שהוא בנוי כגוף אחד ואם איבר אחד חסר ח"ו -  הגוף כולו נכה. מה שננסה לעשות בשיעור היום הוא להבין עד כמה עמוק הקשר בין כלל ישראל? ואיך מצליחים לזכור את המשותף למרות הוויכוחים הנוקבים?

אנחנו נחקור את נושא האחדות דרך ארבע קושיות לחודש תשרי. נעלה ארבע שאלות מרתקות העומדות במרכזו של חודש החגים: א. למה ראש השנה נמשך יומיים בכל העולם וגם בארץ ישראל? ב. למה אומרים וידוי "אשמנו" ו"על חטא" בלשון רבים? מה באים לציין ארבעת המינים שלכאורה אין להם שום קשר לנושא החג? ומה תכליתו של החג הנוסף - שמיני עצרת - בסוף תקופת החגים?

השאלה הראשונה נוגעת לחג הראשון: למה ראש השנה נמשך יומיים וגם בארץ ישראל?

התורה היא אחת בכל העולם, אבל ישנם כמה הבדלים בין הארץ וחוצה לה. אחד הפערים הבולטים הוא נושא "יום טוב שני של גלויות". בעוד שבני ארץ ישראל חוגגים יום טוב אחד, בני חוץ לארץ חוגגים יום טוב שני. הפער הזה יוצר לפעמים פער ביום שלמחרת החג הראשון כשיתכן שישראלי יניח תפילין ויתפלל תפילת חול (ואפילו ייסע ברכב או יאכל חמץ למחרת הפסח לדעות שונות, ואכמ"ל) ואילו החוצניק יקיים בקדושה את מצוות היום טוב.

אמנם ישנם שני חגים בהם עם ישראל הופך להיות עם אחד וכולנו חוגגים בצורה זהה: בשני ימי הדין. ביום הכיפורים בני חו"ל הופכים להיות ישראלים וחוגגים יום אחד, ואילו בראש השנה בני ארץ ישראל טסים לחו"ל וחוגגים יומיים. ובעוד שלגבי יום הכיפורים הדבר מובן מאליו, שהרי לא יתכן להתענות את התענית החמורה במשך יומיים, אבל לגבי ראש השנה הדבר מפתיע ביותר.

מעניין לציין כי ישנו כבר מקור קדום המעיד כי בארץ ישראל חוגגים את ראש השנה יומיים:

1. נחמיה ח: ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי ... ויאמר נחמיה ... לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדנינו: וביום השני נאספו ראשי האבות ... אל עזרא הספר ולהשכיל אל דברי התורה.

אנו חוזרים 2500 שנה אחורה אל הימים של "שיבת ציון". העולים ארצה היו חבורה רעועה של "דלת העם". הגמרא מכנה אותם בתור "עשרה יוחסים", אנשים חסרי משפחה שאיש לא ידע מאיפה באו. כאן הכירו נשים גויות וילדו ילדים והמצב הרוחני היה בשפל. בראש השנה אספו עזרא ונחמיה את העם לבית המקדש, הוציאו ספר תורה וקראו פרשיות כמנהג המלך במעמד הקהל. אחרי שהעם התעורר בבכי של תשובה, נחמיה אמר כי אל להם להתאבל אלא "אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאדונינו". הנביא ממשיך כי "ביום השני" הם נאספו שוב לבית המקדש לשמוע על מצוות ההכנות לסוכות. מכאן כי כבר בימיהם היה נהוג יומיים ראש השנה בארץ ישראל.

והתמיהה גדולה: איך בני ארץ ישראל 'יורדים במדרגה' ומצטרפים לבני חו"ל? מה יום מיומיים?

ההסבר ההלכתי ידוע: הכול נובע מספק מתי חל ראש חודש תשרי. היום שמתחיל חודש הוא מועד שאינו קבוע ויכול לחול באחד משני ימים: הוא יכול לחול ביום השלושים של החודש הקודם ויכול גם לחול רק למחרת, ביום השלושים ואחד. הדבר נובע מהזמן בו חל "מולד" הלבנה – היום בו הירח מתחיל את הסיבוב החדש וחוזר להיראות לאחר שקטן ונעלם בחצי השני של החודש. אם המולד התרחש ביום השלושים, יום זה הוא ראש חודש ואם חל למחרת - ראש חודש יחול ביום ההוא.

וכמובן היום בו חל ראש חודש משליך ישירות על יום החג. אם ראש חודש חל למשל ביום ראשון בשבוע, חג הפסח וסוכות שהם בט"ו בחודש יחולו אף הם ביום ראשון, ואולם אם ראש החודש חל רק למחרת, החגים יחולו אף הם יום יותר מאוחר.

כדי להתגבר על הבעיה היו הסנהדרין משגרים שליחים לכל מושבות ישראל בארץ ובעולם לבשר מתי חל ראש חודש כדי שיידעו מתי לקיים את החג. אנו מדברים על 3000 שנה אחורה, כשאין דואר ואין וואטספ לצלם את מולד הלבנה בשידור חי והכול צריך לעבור באופן פיזי. ואכן באותם מקומות שהיו השלוחים מספיקים להגיע עד ט"ו בחודש ולעדכן את התאריך, היו יודעים מתי לקיים חג ומקיימים אותו יום אחד, אבל במקומות הרחוקים בחוץ לארץ שהשלוחים לא היו מספיקים להגיע אליהם עד ט"ו בחודש (וכל שכן עד ו' בחודש סיון לחג השבועות), היו מקיימים יומיים חג מספק.

אולם בראש השנה הייתה הבעיה כפולה ומכופלת ואף בתוך ארץ ישראל עצמה. שכן ראש השנה חל בראש חודש תשרי עצמו, ובחג אסור לצאת מחוץ לתחום, וכך נוצר מצב שאפילו ביישובים הסמוכים לירושלים לא היו יודעים אם החג חל היום או מחר, וכל שכן שלא ידעו במקומות הרחוקים. ולכן גם בארץ ישראל היו מוכרחים לחגוג את החג במשך יומיים.

ואף שכל הבעיה הייתה בעבר, כשהיו מקדשים ראש חודש לפי מולד הלבנה, ואילו היום קובעים ראש חודש בצורה מסודרת וקבועה לפי הלוח ואין כל ספקות מתי הוא א' בתשרי, בכל זאת אנו מקיימים את מנהג אבותינו וממשיכים לשמור כפי שהם שמרו יום או יומיים. עד כאן ההסבר ההלכתי.

שולחן ערוך רבינו הזקן סימן תר: בני גולה עושים המועדות שני ימים משום שצריכין לקיים מנהג אבותיהם, שהיו עושים שני ימים בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה ... ולא היו בני גולה יודעין יום שהוקבע בו החודש בירושלים והיו עושין שני ימים מספק. אבל בני ארץ ישראל הקרובים לירושלים היו עושין המועדות יום אחד לפי שהבית דין שבירושלים היו שולחים שלוחים להודיע יום שנקבע בו החודש. וזה הטעם לא שייך אלא בשאר מועדות חוץ מראש השנה, אבל בראש השנה אף בני ארץ ישראל צריכים לקיים מנהג אבותיהם שהיו עושין שני ימים ... שבראש השנה שהוא יו"ט אין השלוחים יכולים לצאת.

מעבר לטעם ההלכתי, כל רעיון בתורה נלמד בארבעה רבדי פרד"ס, ואנו רוצים להציג גישה נוספת ומרוממת אודות הסיבה הפנימית לכך שבראש השנה כולנו מתאחדים לקיים את החג באופן זהה. 

השאלה השנייה נוגעת לחג השני, יום הכיפורים: למה אומרים וידוי בלשון רבים?

מרכזו של יום הכפרה הוא אמירת ווידוי ובקשת מחילה על העוונות, וכאן עולות שתי תמיהות עצומות: א. כיצד יתכן שכל ישראל אומרים אותו הווידוי? כיצד יהודי ממוצע יכול להכות על החזה ולהעיד על עצמו ביום הדין מילים איומות כמו "על חטא שחטאנו לפניך בגילוי עריות ... בנשך ובמרבית ... בשבועת שווא ... ועל חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק?". וכי מישהו עבר עבירה במזיד, בעדים ובהתראה, שחייבים עליה סקילה ושריפה ח"ו?!

ב. עוד לא מובן למה הווידוי מנוסח בלשון רבים: "אשמנו, בגדנו ... על חטא שחטאנו לפניך?". בשם מי אתה מדבר? בשם הקרמלין?! האיחוד האירופי?! נתאר לעצמנו אדם שעומד בפני קצין חוקר ואומר: "גנבנו, גזלנו...". מה זה גנבנו? מי עוד היה איתך במקום הפשע? הרי התנאי הראשון לכפרה הוא לקיחת אחריות ולא לטשטש אחריות דרך חלוקתה עם אחרים. כך נוהג ילד שרוצה להתחמק מעונש ואומר למורה "היינו שם הרבה ילדים...". למה אפוא מנוסח הווידוי בלשון רבים ולא יחיד?

הנה שתי התמיהות כפי שהעלה אותן האר"י הקדוש: שער הכוונות דרוש חזרת העמידה דרוש ה: צריך האדם לומר כל פרטי הווידוי כולם, אשמנו בגדנו וכו', אע"פ שיודע בעצמו שאין כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר? ... וכן תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי בלשון רבים? כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי?

שאלה שלישית בנוגע לחג השלישי, סוכות: למה נבחרו דווקא ארבע המינים הללו?

הנושא של ארבעת המינים הוא אחת הפליאות הגדולות בין המצוות: מה פתאום מביאים את המינים הללו? מה באים לציין דרכם? בכל חג מקיימים מצווה הקשורה לנושא החג – מצה לזכר יציאת מצרים, נר חנוכה לזכר נס פך השמן, אבל מה פתאום ארבע המינים? איך קשורים לנושא החג – תזכורת לענני הכבוד שהקיפו אותנו ארבעים שנה במדבר?

וגם אם רוצים מסיבה כלשהי להביא משהו מן הצומח (אולי לכבוד חג האסיף) למה דווקא אלו ששום דבר לא מחבר ביניהם? למה לא נביא חיטה מהתבואה או פרי משבעת המינים כמו בביכורים?

אכן המדרש אומר שזאת אחת השאלות שנפלאה מדעתו של גדול החכמים, שלמה המלך:

ויקרא רבה ל: אחר שכתוב בשלמה 'החכמה והמדע נתון לך' ... עלה לו תימה על ארבע מינים הללו, שנאמר 'שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים' – אלו ארבעה מינים שביקש לעמוד עליהם.

הרמב"ם מיישב בפשטות כי ארבע המינים מציינים את נס היציאה מהמדבר וההגעה לארץ פורחת, והמינים הללו מסמלים את המובחר שבין גידולי האדמה: האתרוג הוא המשובח בפירות, ההדס הוא הריחני בשיחים, הלולב הוא היפה בין גידולי העלים והערבה המשובחת בין העשב.

מורה נבוכים ג,מג: והנראה לי בארבעת מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות - אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנָאֶה שבפירות האדמה, והטוב שבריחו, והיפה שבעלין, והטוב שבעשבים - ערבי נחל.

ואולם כאמור אנו מבקשים את הטעם הפנימי שיחבר אותנו עם כלל השאלות האחרות שהוזכרו.

השאלה הרביעית נוגעת לחג הרביעי, שמיני עצרת: למה עוד חג בחודש החגים?

חג שמיני עצרת הוא תעלומה מוחלטת: בסוף חודש החגים נולד פתאום חג נוסף, חג בפני עצמו שאינו המשך מחג הסוכות (ולכן בארץ אין יושבים בסוכה, רק בחוץ לארץ משום ספק שמא הוא שביעי דסוכות), והתורה לא מסבירה אפילו במילה אחת מה תכליתו של החג?

במדבר כט,לה: ביום השמיני עצרת תהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו – משנה סוכה ז,א: חג בפני עצמו הוא [ולא המשך מסוכות]. רש"י במדבר שם: 'עצרת תהיה' - עצורים בעשיית מלאכה.

לא 'זכר ליציאת מצרים', לא 'כי ביום יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם', רק 'עצור בעשיית מלאכה'. והתמיהה פשוטה: למה? האם לא היו מספיק ימי ביטול מלאכה בחודש תשרי?!

תורת החסידות מעמידה את כל חודש תשרי על בסיס אחד וכך כל החגים מעוררי השראה משותפת.

ב. נפתח עם סיפור: לפני 108 שנים, בערב פסח תרע"א (1911) פרצה אחת מעלילות הדם החמורות בעת המודרנית. ילדים ששיחקו בשדה בפרבר סמוך לקייב מצאו גופת ילד נוצרי בן 12 ועליה סימני אלימות. המשטרה מצאה את הרוצח: צעיר יהודי בן 26 בשם מענדל בייליס, פועל בבית חרושת ללבנים ששכן סמוך לאותו מקום. מדליק הפנסים ברחוב העיד כי ראה את בייליס רודף אחרי הילד.

זאת הייתה עלילה נוראה: השלטונות ידעו את זהות הרוצחת - אישה נוצרייה שעסקה בגניבה וחששה כי הנער נחשף לסודות הפליליים שלה – אבל נוח היה להאשים את היהודי ברצח, משום שבאותם ימים העלה ה"דומא" (הפרלמנט) במוסקבה הצעה לרכז את היהודים בתוך תחום מושב מוגדר וההאשמה הציתה את התבערה הנדרשת. עכשיו נותר למצוא את המניע של בייליס. זה היה ערב פסח והכל היה ברור: בייליס התכוון לערבב את דם הנוצרי במצות.

במשך שלוש שנים התכוונה התביעה למשפט ושאפה להפוך אותו למשפט ראווה כנגד כל יהודי רוסיה. מנגד, גדולי ישראל בראשות האדמו"ר הרש"ב, נחלצו לעזרתו של בייליס וגייסו את הפרקליט היהודי המפורסם אוסקר גרוזנברג, לעמוד בראש צוות ההגנה.

העד הראשי מטעם התביעה היה כומר קתולי מטשקנט, שהוצג כמומחה ליהדות והיה אמור להוכיח כי ישנה מצווה יהודית לערב דם במצות. באחד הדיונים שלף הכומר מקור מסעיר שהדהים את צוות ההגנה היהודי. הכומר ציטט מדברי הגמרא (בבא מציעא קיד,ב): "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – מכאן שהיהודים אינם רואים בגויים בני אדם וברור שמותר לרצוח גוי סתם כך.

הפרקליט התקשה להשיב וביקש לעצור את הדיונים כדי לקיים התייעצות. הוא קיבל הסבר מבריק מאת הרב מאיר שפירא מלובלין: למין האדם ישנם כמה כינויים, כמו אדם, גבר ואיש, ואולם בעוד שהכינויים האחרים משתנים בין יחיד לרבים (איש-אנשים, גבר-גברים), "אדם" הוא כינוי זהה שמתאר גם יחיד וגם רבים. ולכן עם ישראל קרוי "אדם", משום שעם ישראל הוא היחיד בעולם שאצלו היחיד והרבים הם זהים. אין הבדל בין הפרט לכלל והרבים לא מתנתקים לעולם אפילו מאדם בודד.

"הנה", הרעים הפרקליט המזהיר בקולו: "יהודי בודד נאשם ברצח, אבל כל יהדות רוסיה מעורבת במאמצים להגן עליו. רבנים, עשירים, עסקנים, כולם נאבקים על חפותו של חשוד ברצח. יתירה מכך, חידד הפרקליט: גם הגויים רואים אותנו כדבוקה אחת. כאשר יהודי רוצח, מה טוענת התביעה? עם ישראל רצח... לא אומרים 'מענדל בייליס רצח' אלא היהודים רצחו... כאשר תופסים יהודי בגניבה, העיתונות כותבת 'עם של גנבים, כולם צריכים להיות מגורשים מהמדינה...'

מהותו של חודש תשרי נמצאת בפסוק הפותח את פרשת השבוע, הפרשה שנקראת לעולם לפני ראש השנה ומהווה את כרטיס הכניסה לחודש השביעי:

2. דברים כט: אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם, כול איש ישראל: טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך: מחוטב עציך עד שואב מימיך.

ימים לפני מותו מכנס משה את כל עם ישראל לאירוע דרמטי שלא היה כמותו בכל ארבעים השנים במדבר. בשום מקום – אפילו לא ביציאת מצרים ולא במתן תורה - לא מדגישה התורה במידה כזו שכ-ו-ל-ם הגיעו. מ"ראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך". היו שם גברים ונשים, אדונים ועבדים, אשכנזים וספרדים, חסידים וליטאים, צדיקים ורשעים. כולם התייצבו.

המטרה הייתה לחולל מהפכה שלא קרתה עוד בתולדות העמים: ברית ערבות הדדית. משה מחבר את כל עם ישראל לכלל אחד וקובע שכולנו קהילה גלובלית אחת. ההגדרה של "ערב" הוא מי שאחראי לחובות רעהו, ראובן לווה כסף ושמעון נוטל אחריות להחזיר אותם, וכך 'כל ישראל יהיו ערבים זה לזה', וכל אחד מאתנו ערב למען הכלל ואחראי לכל יהודי בעולם באשר הוא.

תנחומא: אתם נצבים היום כולכם - בנוהג שבעולם אדם נוטל אגודה של קנים האם יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטל אחת אחת אפילו תינוק משברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כולם אגודה אחת, שנאמר (ירמיהו נ,ד) 'בעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו'.

הרעיון לא נשאר כסיסמא יפה, אלא מהווה בנין אב לחובות הלכתיות חיוביות ושליליות. במובן החיובי: כל יהודי יכול לקדש ולברך עבור יהודים אחרים, ואף שהוא כבר קיים המצווה בעצמו. משום שהוא עדיין חייב במה שהם חייבים. החובה המוטלת עליהם היא גם שלו.

שולחן ערוך רבנו הזקן קסז,כג: אף מי שאינו מחויב בדבר מפני שכבר יצא ידי חובתו יכול לברך למי שעדיין לא יצא ... לפי שבמצוות שהן חובה, כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוא נקרא מחויב בדבר.

לאידך, כשיהודי חוטא ואדם אחר היה יכול למחות בו ולא מחה או להשפיע עליו להוסיף בקיום המצוות ולא עשה זאת – גם האחר נענש ח"ו כאילו הוא עצמו חטא[1]. כך אירע תקופה קצרה אחרי שנכנסו אל הארץ ועכן מעל בחרם על יריחו ועשרות אנשים זרים נפלו ומתו.

ויקרא כו,לז: 'וכשלו איש באחיו' – סנהדרין כז,ב: איש בעוון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה.

וזאת הייתה כמובן מהפכה עצומה על מה שהיה מקובל עד אז: עד מתן תורה הכרנו סדר של התנתקות מאלו שחוטאים. כאשר לוט הציק לרועי אברהם, החליטו על הפרדות בהסכמה. כשישמעאל ועשו חטאו, הם הלכו לארץ אחרת, ואילו מאותה הברית כולנו הופכים להיות גוף אחד.

מה המטרה בצעד מהפכני כזה? הסיבה הפשוטה היא כפי שהובא במדרש לעיל: זאת ברית הגנה. אנחנו עם קטן ונרדף והכוח היחיד שלנו הוא העובדה ש'כולנו מענדל בייליס'. שיהודי מרגיש דאגה ואחריות לכל אחד מאחיו. 'אם אין אנחנו לנו - מי לנו'? וכך במובן הרוחני: מוטלים עלינו חובות כה גדולות שאיש אחד אינו יכול לעמוד בהן לבדו וזאת האחריות של הכלל לעורר זה את זה.

אבל מבחינה פנימית, רעיון האחדות הוא הרבה יותר עמוק: המילה 'ערבות' היא (לא רק מלשון אחריות אלא) מלשון 'עירוב' ו'מעורבות', שכן נשמות ישראל שזורות וכרוכות אחת בשנייה. כל נשמות ישראל השתלשלו מנשמת אדם הראשון והן עשויות כגוף אחד גדול. נשמה אחת השתלשלה מראשו, נשמה אחרת מידיו ונשמה שלישית מרגליו, וכך בין כל הנשמות עוברים נימים נסתרים של העברה וזרימה שמשלימים האחת את השנייה. הדבר דומה לגוף האדם בו עצבים של הראש נמצאים ברגל ועצבים של הרגל נמצאים בראש, וכך נשמות ישראל כרוכות בעצם מהותן זו בזו.

בכך מובן בעומק מה שחטא של אדם אחד מעיק על הכלל, משום שכך עובדת מערכת העצבים: עצב חולה ברגל הוא חולשה של הראש. הוא גורר בסופו של דבר צרות בצד השני של הגוף.

דרך מצוותיך מצוות אהבת ישראל: אדם הראשון היה כללות כל הנשמות ... מהם נתלים בראשו ומהם נתלים בזרועו ... ולכן הוא הגורם עניין ההתכללות אחרי יציאתם כל אחד בפני עצמו ... כמו בגוף אחד שהגם שהוא בהתחלקות ציור איברים, ראש ורגליים ידיים וציפורניים, כל אחד כלול מזולתו, שביד יש חיות מעין הרגל על ידי הוורידים שנמשכו בו וכנודע שמרפאים איבר אחד על ידי הקזה בחברו מצד עירוב הדמים ... וכך הנפש לא נפרדה ויש לה כאב עצום ברוחניותה מכאב העין.

עד היכן מגיעים הדברים? הנה סיפור מופלא על עומק החיבור בין נשמות ישראל (גיליון הסיפור שלי 204, ג'עם): ר' אהרן דנדרוביץ' הוא מורה בלונדון, אנגליה. בהיותו ילד בן חמש, אביו חלה ועמד בפני סכנת חיים. הדאגה הייתה גדולה אבל בדרך מפתיעה כלשהי האבא החלים וחי עוד ארבעים שנה. אחרי שחלפו השנים והוא נפטר, בא לנחם אותם ידיד אישי של אביהם בשם ר' ישראל רודזינסקי.

הוא סיפר דבר מרטיט: "עברתי ביחד עם אבא שלכם את מחנות ההשמדה הנאציים ונוצרה בינינו ידידות עמוקה שהייתה שמורה רק לאלו שעברו את התופת. כשאביכם חלה לפני ארבעים שנה, הרופאים הציעו לנתחו, אבל הביעו חשש כי המוח עלול להיפגע ולהפוך להיות "צמח". אביכם התלבט קשות והתייעץ אתי מה נכון לעשות. החלטנו לשלוח מכתבים לעשרים ושלושה גדולי ישראל ולקבל את עצתם. אלו היו הימים הקשים אחרי המלחמה, העולם היה יגע ולאיש לא הייתה אנרגיה להתעסק בצרות של אחרים, לא קיבלנו תשובות מאף אחד חוץ מכתובת אחת: 770 איסטערן פארקווי ברוקלין.

הרבי מליובאוויטש הציע שהחולה יתחיל ללמוד את שיעורי החת"ת היומיים הנהוגים בקרב חסידי חב"ד, שיעורי חומש, תהלים ותניא, וזה יועיל לו לרפואה והצלה. "אבל אביכם היה במצב קשה שלא הניח לו ללמוד שום דבר. התקשרתי בעצמי למשרדו של הרבי ואמרתי כי החולה אינו מסוגל לקבל התחייבות כזו. הרבי השיב כי אחד מבני משפחתו יכול ללמוד עבורו. אני הסברתי כי אביכם איבד את כל משפחתו בשואה ואין סביבו בן משפחה מבוגר.

"'אם כך המצב, נאמר לי בשם הרבי, אפשר שחבר ילמד עבורו את שיעורי החת"ת'. אף שאינני חסיד חב"ד, סיים רבי ישראל רודזינסקי את סיפורו, קיבלתי על עצמי להיות החבר שילמד עבור בריאותו של אביכם. מאז, כבר ארבעים שנה רצופות, לא פספסתי יום אחד שלא קיימתי את ההוראה ללמוד חת"ת, ואכן המשך הסיפור היה ששישה שבועות אחר כך, אביכם החל להראות סימני שיפור, עד שהצורך בניתוח התייתר והוא שוחרר לביתו. הוא חי כאמור עוד ארבעים שנה".

הנה כי כן: יהודי אחד לומד תורה ויהודי אחר מבריא!. גוף אחד כבר אמרנו!.

כעת נשוב אל ארבע הקושיות של חודש תשרי ונבין את כולן: מובא בספר הזוהר (ראו היום יום כה אלול) כי בכל פעם שנאמר בתנ"ך המילה "היום", הכוונה היא ליום הגדול, יום הדין והמשפט. ככה זה בתחילת ספר איוב: "ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם" – והכוונה היא ליום הדין והמשפט, כשמלאכי הרקיע מתאספים לפני ה' לסנגר או חלילה להיפך.

ולפי זה הפסוק "אתם נצבים היום" שנקרא לפני ראש השנה מלמד כי כך מתרחשים הדברים בימי תשרי בכל שנה: אנחנו מתייצבים לפני הקב"ה ביחד ולא לבד. בחודש תשרי אנחנו מחדשים את שני עקרונות הבסיס עליהם עומד עמנו: אנחנו שבים אל הקב"ה, אבל גם שבים אליו ביחד ככלל אחד. אנחנו מרפאים את עצמנו, אבל גם את המחויבות איש לרעהו.

וזה מה שעומד בבסיס כל השאלות האמורות: 1. ראש השנה נחגג יומיים בארץ ישראל כי אל היום הזה כולנו באים יחד. לא יתכן שבחוץ לארץ יהודים יתחננו לשנה מבורכת ואילו בארץ כבר ישובו לעבודה. כשאחיך עומד למשפט – גם אתה עומד למשפט וההכרעה עליו תקפה גם לגביך. באותה מידה יום הכיפורים נחגג בכל העולם בתוך 24 שעות במקביל.

3. ליקוטי שיחות יט/286: בנוגע לכך שראש השנה נחגג יומיים ... בכך מודגש העניין של '(אתם נצבים היום) כולכם': בעוד שבכל הימים טובים ישנו חילוק בין יהודי ארץ ישראל לחו"ל, בראש השנה כולם חוגגים יומיים וגם בארץ ישראל.

ב. שאלנו למה הווידוי נתקן בלשון רבים? ומדוע כולם מכים על החזה בחטאים נוראיים שאיש לא העלה בדעתו לעבור עליהם? התשובה מובנת מאליה: כולנו ערבים זה לזה ואנו נושאים באחריות משותפת על הכישלונות של כולנו. יהודי אינו יכול לומר 'מה אכפת לי ממנו', זה בוודאי אכפת לך.

שער הכוונות שם: מלבד מה שנענש על חטאיו, הוא נענש על חברו מטעם הערבות, כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים. אם כן ראוי שיתוודה בלשון רבים כדי שיתוודה גם על חברו. ואף שיש עבירות שלא חטא, אפשר שחברו חטא בהם וצריך להתוודות בלשון רבים.

3. הרעיון המדרשי בבסיס ארבעת המינים ידוע ומפורסם: המדרש אומר כי ארבע המינים מסמלים את ארבע הטיפוסים המרכיבים את עמנו: האתרוג מסמל את אלו שיש בהם גם תורה וגם מצוות, הלולב מסמל את אלו שנהנים להחכים בתורה אבל אין בהם מצוות, ההדס מסמל את אלו שיש בהם מצוות אבל לא תורה, והערבה מסמלת את אלו שריקים מכל. ואיגוד ארבע המינים יחד מחדד את המסר שאיננו יכולים להיפרד, שאנו מוכרחים את כולם.

4. ולבסוף, הרעיון המרגש והיפה מכל לטעמו של שמיני עצרת:

רש"י ויקרא כג,לו: עצרת הוא - עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן בניו לסעודה וכיון שהגיע זמנן להפטר אמר: בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם.

הרבי דקדק פעמים רבות בלשון "קשה עלי פרידתכם" ולא 'פרידתנו'. יהודים אינם נפרדים לעולם מהקב"ה אבל הם עלולים להיפרד אחד מהשני. ימי תשרי נגמרים וחוזרים לעבודה ולתחרות ולוויכוחים, ולכן חולל הקב"ה חג נוסף שכל מטרתו להיום עוד יום יחד. בכך ביאר הרבי פעמים רבות מה שחג שמיני עצרת נחוג באמצעות ריקודים עם ספרי התורה ברגליים, והרי בספרי תורה אמורים ללמוד עם הראש ולא לרקוד עם הרגליים? אלא שהריקוד מבטא את החיבור המשותף שלמעלה מהלימוד. בדרך הלימוד ישנן רמות ופערים, אבל כשרוקדים במעגל כולם שווים.

מה זה אומר בתכל'ס? הנה נקודה נפלאה (תורת מנחם כז/182): מנהג ישראל לפנות זה לזה אחרי תפילת ערבית בליל א' דראש השנה ולברך איש את רעהו: "לשנה טובה תכתב ותחתם". רבנו הזקן מדגיש זאת בגוף מחזור התפילה: "נוהגים לומר לחברו לשנה טובה תכתב ותחתם".

ולכאורה זה פלא: למה לא מובא בסידור לאחל בכל ליל שבת "שבת שלום" או "חג שמח"? אלא הדין והמשפט הוא לא רק מה עשית עם עצמך, אלא כמה יהודים הבאת אתך. כמה הועלת ליהודי אחר. ולכן דווקא בליל ראש השנה מתעסקים בלעשות טובה ליהודי אחר ולאחל לו שנה טובה.

כך בין כל ההכנות לחג ראוי לחשוב על הזולת: האם יש מישהו שמחפש איפה להתארח בחג? האם יש משפחה שמתקשה לשלם את הוצאות החג? אולי יש מישהו שפגענו בו במשך השנה והוא כאוב בגללנו חלילה? זאת הדרך הטובה ביותר להתכונן לחודש תשרי ולזכות לשנה טובה ומבורכת, שנת בשורות טובות, שנת גאולה וישועה כפשוטה ממש.

נסיים בסיפור חביב: היה לי דוד זקן, בעל מסירות נפש וכו' הרה"ח משה סלונים ע"ה. במשך שנים רבות הוא ניהל את "רשת אוהלי יוסף יצחק", שריכזה את מפעל בתי הספר וגני הילדים של חב"ד בארץ. הוא נהג לארח בביתו בראש השנה, מפקחים או מורים במשרד החינוך שלא היו שומרי תורה ומצוות, כדי שיחוו ראש השנה חסידי בכפר חב"ד.

בכל שנה מחדש, כשהיה יוצא עם האורחים לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת הגדול בכפר, "בית מנחם", היה חש נקיפות מצפון. סביבו נשארו חסידים להתפלל באריכות, זה העמיק במאמר חסידות, זה הזיל דמעה וזה ניגן ניגון חסידי מעורר נפש. הוא חש תמיד צער על כך שהוא מתפלל בזריזות וממהר לעזוב את בית הכנסת עם אורחיו בלילה הראשון של השנה.

שנה אחת החליט שאינו מזמין אורחים והוא נשאר בבית הכנסת. הוא סידר לאורחיו בתים אחרים בכפר ואחרי התפילה פתח מאמר חסידות והחל ללמוד בדבקות. בית הכנסת התרוקן והוא חש התעלות נפש. לפתע ראה בזווית העין בני זוג צעירים עומדים בכניסה לבית הכנסת ומציצים פנימה בסקרנות. הוא ניגש להתעניין בהם והתברר שהם אינם שומרי תורה ומצוות ובדיוק עברו עם הרכב בכביש 44, בין רמלה לתל אביב, בכניסה לכפר חב"ד והאישה אמרה לבעלה "מעניין איך נראה ראש השנה בכפר חב"ד"?...

כמובן, הוא סגר את הספר והזמין אותם לסעוד בביתו בראש השנה... הוא הבין שחשוב להתפלל באריכות, אך לא פחות חשוב לבוא "כולכם לפני ה' אלוקיכם".

בס"ד

מהפך הלוח: איך חודש תשרי הפך לראש השנה?  מבוסס על ספר המאמרים מלוקט תשרי/רטו

בני זוג היו מתקוטטים לעתים קרובות. הם היו פוגעים, לועגים ומעליבים זה את זו. פעם בעיצומה של מריבה קולנית הפטיר הבעל בתסכול: "תגידי לי, בלוויה שלי את תבכי בכלל?!".

"כן", ענתה האישה, "אני בוכה משטויות..."

בשבת הקרובה נברך את חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. האווירה ברחוב תשתנה והלב היהודי יחוש בדל של געגוע והתכנסות שקטה לתוך עצמו. בני עדות ספרד יתקבצו אל בתי הכנסיות באשמורת הבוקר ויזעקו בקול גדול "אדון הסליחות חטאנו לפניך", והאמת היא שבשנה הזו ההתעוררות של אלול תקיף גם את בני עדות אשכנז, משום שחודש אוגוסט על חופשותיו ובילויו מסתיים עוד בימי אב, וכך חודש אלול מיומו הראשון מכניס אותנו אל אווירת ימי התשובה.

וכאן עולה שאלה מהדהדת שמעוררת מחשבה עמוקה. יהיה אולי מי שיראה בה התרסה, אבל הכוונה איננה להתריס אלא לפתוח חלון אל עומק משמעות הסליחות. פס הקול שמלווה את נוסח הסליחות בכל קהילות ישראל הוא המשפטים המייסרים: "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, מה נדבר ומה נצטדק ומה נאמר לפניך, לא בחסד ולא במעשים באנו לפניך, כדלים וכרשים דפקנו דלתיך".

והספק שעולה הוא כזה: האומנם מצבנו כה גרוע?! על מה ולמה "בושת הפנים?". כמובן שהשנה לא הייתה מושלמת וישנם דברים שיכולנו לעשות טוב יותר, אבל איש אינו מושלם ובני האדם אינם רובוטים שמבצעים משימות ללא תקלות. בסך הכול אנו מכירים זה את זה הרבה זמן, אנו נפגשים בשיעור כבר שנים ואפשר לומר שמצבנו הרוחני סביר. מי שטורח לצאת מהבית ולהשתתף בשיעור תורה מדי שבוע הוא אדם שתובע מעצמו יותר מהממוצע, הוא משתדל להתקדם ביראת שמים ולהיות מוסרי עד הקצה - אז על מה הכלימה? למה אנו משפילים את עינינו בעומדנו לפניו בלילות?

ובקיצור: במה בדיוק צריך לעסוק חשבון הנפש של אלול?

אנו רוצים לברר את השאלה הזו באמצעות דיון מעמיק באחת הסוגיות היסודיות במבנה לוח השנה בכלל והימים הנוראים בפרט. בצורה פלאית, תמוהה ולא ברורה, אירעה מהפכה במבנה לוח השנה היהודי ובעוד שהתורה מדגישה שוב ושוב שלוח השנה מתחיל בחודש ניסן ואילו תשרי חל באמצע השנה, לפתע הכול התהפך וראש השנה מתרחש בתשרי ואילו ניסן חל באמצע השנה.

התמיהה הזו מתעוררת בכל שבוע, אבל במיוחד בפרשת השבוע שלנו, פרשת ראה, הפרשה שנקראת תמיד בסמוך לראש חודש אלול. פרשת ראה עוסקת בדיני בית המקדש והעיר ירושלים. אנו מצווים בה להקריב קרבנות בירושלים בלבד ולא בבמות, להעלות את פירות המעשר לירושלים, וחלקה האחרון של הפרשה מפרט את העלייה לירושלים בשלוש הרגלים של השנה.

הסדר בו מציגה התורה את הרגלים הוא כדרכה: מניסן לתשרי. התורה מתחילה עם הציווי "שמור את חודש האביב בו יצאנו ממצרים", הוי אומר שהחודש הפותח את החגים הוא חודש האביב ואחר כך מציגה את החגים לפי הסדר הזה: פסח, שבועות וסוכות.

1. דברים טז: שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים ... ועשית חג שבעות לה' אלוקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוקיך ... חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך ... שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם.

יתירה מכך: לא מדובר רק בהצגה סתמית של החגים, אלא המשנה לומדת מכאן משמעויות הלכתיות לפיהן השנה מתחילה בפועל בניסן ואילו תשרי הוא רק החודש השביעי באמצע השנה.

משנה ראש השנה א,א: ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים – פירוש הרמב"ם: 'למלכים' - למלכי ישראל וזאת התועלת לעניין השטרות, שכיון שיכנס יום אחד מניסן נחשוב לו שנה יתירה על מניינם. 'ולרגלים' - הרגל בזה החדש הוא ראשון לרגלים והתועלת בזה כי מה שנאמר 'לא תאחר לשלמו' אינו עובר עד שיעברו ג' רגלים ור' שמעון אומר וחג המצות תחילה.

חודש ניסן הוא קודם כל "ראש השנה למלכים": באותם ימים היו כותבים בשטרות "בשנה כך וכך למלך ישראל", ושנת מלך חדשה הייתה מתחילה בראש חודש ניסן. הוי אומר שאם המלך התמנה בחודש אדר, בראש חודש ניסן שאחריו היו מתקדמים שנה וכותבים "בשנה שניה למלך פלוני".

חודש ניסן הוא גם "ראש השנה לרגלים": יהודי שנודר קרבן נדבה לבית המקדש, חייב להביאו בתוך שלושה רגלים כדי לא לעבור על "לא יאחר לשלמו". וכאן מלמדת המשנה שחשבון שלוש הרגלים (לא מתחיל מהרגל הראשון אחרי הנדר אלא) מהרגל הראשון בשנה והיינו חג המצות. ולכן מי שנדר אחרי פסח, יש לו חמישה רגלים להביא נדבתו (שבועות וסוכות ועוד שלושה רגלים מפסח הבא).

עד כאן הכול ברור, אבל פתאום ממשיכה המשנה עם מהפכה בקביעה העיקרית של ראש השנה:

באחד בתשרי ראש השנה לשנים [לתחילת שנה חדשה] – פירוש הרמב"ם: למניין היצירה [השנים לבריאת העולם, שביום א' תשרי מתחילה שנה]. גמרא ח,א: למאי הלכתא? ... לימי הדין ... דכתיב (תהלים פא) 'תקעו בחודש שופר בַּכֵּסֶה ליום חגנו" - איזה חג שהחודש מתכסה בו? זה ראש השנה [שחל בתחילת החודש שהירח מכוסה] וכתיב (בהמשך) 'כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב'.

המשנה מציגה מהפכה של ממש ביחס לשני העניינים העיקריים בראש השנה: התחלת ספירת שנה חדשה ליצירה וכן ימי הדין השנתיים (שהם כשלעצמם סיבה להתחיל שנה חדשה[1]). והשאלה עצומה: מה מוביל את חז"ל להפוך את מה שמלמדת התורה שוב ושוב?

זאת תמיהה עצומה משום שבראש השנה עצמו - א' תשרי – נקרא את המפטיר בתורה "בחודש השביעי באחד לחודש", היינו שא' תשרי הוא אמצע השנה ולא ראשיתה. אז איך התחולל המהפך?

דרשת הרמב"ן לראש השנה: יש לפרש מה שאומר 'בחדש השביעי' ... היאך זה החודש השביעי? והלא כל ישראל קוראים אותו ראש השנה? [אולם] הכתוב עצמו מורה שזה החודש הוא ראשון לשנה, שנאמר (שמות כז,טו) 'וחג האסיף בצאת השנה', כלומר, חודש שיצאה השנה והשנייה מתחלת.

הרמב"ן מוכיח תחילה מפסוק מפורש כי האמת היא שכבר בימי התורה הייתה ספירת נוספת, שבה השנה התחילה מתשרי. כמו שנאמר "וחג האסיף בצאת השנה", היינו שתשרי הוא החודש בו יצאה שנה אחת והתחילה שנה חדשה. ובביאור ההבדל בין הספירות – זו שמתחילה בתשרי וזו שמתחילה בניסן – מבאר הרמב"ן במקום אחר:

רמב"ן בראשית ח,ה: ודע כי אחרי שהסכימו שבתשרי נברא העולם, כמו שתקנו בו 'זה היום תחלת מעשיך'... יהיה ראש השנים מתשרי ... [ואולם] צוה הקב"ה למנות בחדשים מנין אחר, שנאמר 'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה' ... ועדיין בשנים החשבון מתשרי.

כלומר: בוודאי שחשבון השנים הוא מתשרי, ורק לגבי ספירת החודשים ציוותה תורה שנספור את החודשים מניסן. היינו שנספור כל חודש וחודש לחודש ניסן (במקום לקרוא להם בשמות כמנהגנו[2]): חודש אייר יהיה החודש הראשון, סיון יהיה החודש השני וכן הלאה.

וכמובן שהנושא כולו צריך ביאור: מה משמעות שתי הספירות? אם ישנה מעלה לספור את החודשים מניסן, וכך ספירת החגים בתורה היא מניסן, למה ספירת השנים וימי הדין היא פתאום מתשרי?

ב. האמת היא שהשאלה הרבה יותר גדולה: לא מדובר רק בשינויים בזמן – בחודש כזה או בחודש אחר – אלא במהפכה מחשבתית ותפיסתית. הסיבה שהתורה מצווה לספור את החודשים מניסן היא אינה דבר סתמי, אלא נועדה לשנות את המחשבה ולהעביר מסר יסודי במבט על החיים.

המפרשים מביאים נקודה מרתקת: ספירת השנים הקדומה, של אומות העולם מאז הבריאה, הייתה מתשרי. זאת בהתאם לשנה החקלאית, שמתחילה מהזריעה בתשרי וממשיכה לקציר בקיץ. וכאן באה התורה במצווה הראשונה שניתנה לישראל כעם ויצרה מהפכה בזמן. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה". אתם אמורים לצאת מהכלל ולספור דווקא מניסן.

2. מלכים א ח,ב: בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי – תרגום יונתן בן עוזיאל: בירח שהגדולים הקדמונים [האיתנים] היו קוראים לו הירח הראשון ואצלנו הוא השביעי. וכך במכילתא (בא א,ח) 'החדש הזה לכם' - ולא מנה בו אדם הראשון [אלא מנה מתשרי].

המטרה בשינוי הזמן הייתה כדי לשנות את המחשבה. עמים רבים שעשו מהפכות, שינו גם את מבנה לוח השנה, משום שמי ששולט בזמן – שולט במחשבה. הכוונה בכך היא לזכור את המסר החשוב מכל: הגורל היהודי תלוי בנס ולא בטבע. הקיום שלנו אינו תלוי באותן סיבות שמחזיקות את כלל העמים, אנו שונים מהם. הקיום שלנו אינו שואב את כוחו מעוצמה צבאית או מהצלחה כלכלית, אלא מקיום רצון ה' שבא לידי ביטוי בכוח הנס. ולכן השנה מתחילה בניסן – מלשון נס, יציאת מצרים, ולא מתשרי שמסמל את העשייה הטבעית בחרישה וקצירה.

רמבן שמות יב,ב: מתחילה לא היו שמות חודשים אצלנו [רק מספרים לחודש ניסן], והסיבה בזה כי מתחילה היה מניינם זכר ליציאת מצרים [והתורה רצתה שנזכור כל השנה את יסוד הנס].

הנה סיפור עצום כדוגמה ליסוד הנס: בשנת תשמ"ט (1989) נבקעו סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי שהפריד במשך שבעים שנה בין מדינות ברית המועצות לעולם המערבי. שלטון הנשיא גורבאצ'וב הזמין משלחת רבנים מהארץ לבקר במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים הנכבדים היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו. המארחים לקחו את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". בכל שנות הרדיפה היה המקום בבחינת 'אי גבורה', התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות לנשמות היהודיות שלא היו מוכנות להפסיד לשלטון הרשע.

את פני משלחת הרבנים קיבלו כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום לאורך השנים. הרב לאו הביט מסביב והבחין כי על עמוד התפילה כתוב פסוק שונה מהרגיל: "אנא ה' מלטה נפשי" מתוך תפילת ההלל. הרב לאו התפלא, הוא הכיר את המנהג לכתוב "דע לפני מי אתה עומד", "שוויתי ה' לנגדי תמיד", "ממעמקים קראתיך ה'", והנה פסוק אחר: "אנא ה' מלטה נפשי". הזקנים - שחלקם עוד זכרו את הימים שלפני מהפכת 1917 - הסבירו כי אבותיהם התכוונו לשאת תפילה, כי אף אם הגוף יישלח למחנה עבודה, יישרף או יירה באקדח, הנפש היהודית לא תכבה.

חלפו כמה חודשים וקבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים' העלתה את המקום באש. כך חרב שריד אחרון לימי אור וגבורה. חלפו עוד כמה שנים והרב לאו בשבתו כרב ראשי לישראל, קיבל הזמנה משלוחי חב"ד בראשות הרב לאזאר להשתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש על גחלי המקום הישן. הרב לאו כאב את החורבן מהמקום אותו זכר מביקורו הקודם, אבל רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ קטן, אוד מוצל מאש: עמוד התפילה של החזן ועליו הכיתוב: 'אנה ה' מלטה נפשי'.

ואם כן השאלה קשה שבעתיים: במה יותר טוב תשרי מניסן? כיצד מסיטים את תשומת הלב מהמסר המהדהד של ניסן ומעמידים את תחילת השנה וימי הדין דווקא בתשרי?

ד. הסיבה הפשוטה לכך[3] שראש השנה נקבע ל-א' תשרי הוא משום ימי הדין שנקבעו בימים אלו, וישנה חשיבות עליונה לקבוע את ימי הדין דווקא בחודש תשרי.

התפישה היהודית אומרת ש"מגלגלים זכות ליום זכאי". הוי אומר שיום מסוים הוא לא רק תאריך, יום ושעה, אלא התרחשות חוזרת של אותם תהליכים שהתרחשו בו בפעם הראשונה. הזמן הוא לא רק תזכורת למה שהיה, אלא מועד שמעורר שוב את המזל והאירועים שהתרחשו באותו היום.

ולכן ישנו יתרון לקבוע את ימי הדין דווקא בתשרי, משום שבאופן מסורתי היו אלו ימים של התעוררות חסד ורחמים מצד הקב"ה. ראשית, משה רבנו עלה לשמים בראש חודש אלול לבקש רחמים על חטא העגל ואחרי ארבעים יום, בעשירי בתשרי, נכמרו רחמיו של הקב"ה לתפילתו ואמר "סלחתי כדברך".

ואולם עוד קודם לכן היה א' תשרי יום מהפכני של התעוררות רחמים. הגמרא מביאה מחלוקת מתי נברא העולם – בניסן או בתשרי, ולפי דעת רבי אליעזר שהעולם נברא בתשרי, נמצא שהליך הבריאה התחיל בכ"ה אלול ויום בריאת האדם היה ב-א' תשרי, ובדיוק ביום זה חטא בעץ הדעת ונשפט לפני הקב"ה אבל יצא בחסד ורחמים. קודם הזהיר אותו הקב"ה "ביום אכלך ממנו מות תמות", אבל בפועל כשנכנס לדין, התעורר הקב"ה באהבה למעשה ידיו ודחה את עונשו ב-930 שנה[4].

ולכן רואה התורה מעלה לקבוע את ימי הדין דווקא בתשרי, כדי לעורר שוב את אותם רחמים עליונים. ויש לומר בפשטות שכיון שימי הדין נקבעו לימים אלו, סברא שבהם גם מתחילה השנה, שהרי ספירת מלאי בסוף השנה מסמלת את התחלת המחזור החדש של המסחר.

3. ר"ן ראש השנה ג,א: יש לשאול למה נידון בראש השנה יותר מימים אחרים? ... אלא ביום זה נברא אדם הראשון ... ובשעה עשירית סרח .. ובשעה שתים עשרה יצא מן הדין ברחמים. אמר הקב"ה: זה סימן לבניך שעתידים לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאים ברחמים ... ומיהו אכתי תמיהא לי: תינח לרבי אליעזר אבל לרבי יהושע דאמר שבניסן נברא העולם [ואדם הראשון חטא בניסן] למה נדון בתשרי? ... אלא לפי שנתרצה הקב"ה למשה ביום הכיפורים ... לפיכך גזר ה' שיהא נידון בראש השנה ... ובינונים גזר דין שלהם אינו נחתם עד יום הכיפורים שהוא יום סליחה וכפרה.

עד כאן הסבר אחד מדברי הראשונים, ואולם תורת החסידות מעמיקה בעניין ומציגה משנה רחבה ומאירת עיניים אודות ההבדל התהומי בין ניסן ותשרי והמשמעות העצומה שלו לחיינו.

ה. נפתח עם סיפור יפה (שיחת השבוע 1694): יצחק אייזנבך היה ילד ירושלמי פעלתן. תמיד היה מגיש יד עוזרת בבית הכנסת הירושלמי של האדמו"ר מצ'רנוביל בו התפלל ומסייע בארגון הסעודות והקידושים. פעם הוא יצא בשבת אחרי הצהריים להתפלל בכותל המערבי, ומשם התכוון להמשיך למנחה וסעודה שלישית בבית המדרש צ'רנוביל.

הוא רץ דרך שוק העיר העתיקה ולפתע נעצר. עיניו לכדו מטבע זהב נוצץ המוטל בצד הדרך. פיו נפער בתדהמה; כבן למשפחה עניה ידע רק עוני ומחסור והאוצר המונח לרגליו הצית את דמיונו. אבל שבת היום. במוחו הבזיק רעיון: הוא ידרוך על המטבע בנעלו עד מוצאי השבת וכששלושה כוכבים יזהרו בשמים, ייקח את המטבע. נותרו כארבע שעות עד צאת השבת אבל ההמתנה לא הרתיעה אותו.

דקות ארוכות ניצב הילד ברחוב ההומה, עד שהעמידה הממושכת עוררה את חשדנותו של נער ערבי. הנער דחף אותו בחוזקה ונעלם מעבר לבניין עם המטבע היקר. מושפל ומוכה הלם נותר יצחק עומד במקומו. בראש מורכן קם, ניער את האבק מבגדיו והסתלק מהמקום בבושת פנים. הוא סב על עקבותיו ושירך את דרכו בחזרה לבית המדרש של האדמו"ר רבי נחום מצ'רנוביל.

במקום להתנדב כדרכו לארגון הסעודה השלישית, הצטנף בפינת בית הכנסת אכול רגשות תסכול. בעינו החדה הבחין הרבי בהתנהגותו החריגה של הילד ודרש בשלומו. בקול בוכים שיתף יצחק בפרטי המעשה. הצדיק אמר לו: "אחר צאת השבת גש בבקשה אל ביתי". אחרי תפילת ערבית התלווה יצחק אל הרבי, הוא פנה אל השולחן בביתו, פתח מגירה והוציא מתוכה מטבע זהב. "הרי לך מטבע", מסר הרבי את המטבע ליצחק, "אבל אני מעניק לך אותו בתנאי אחד: שתיתן לי את שכר המצווה שקיימת היום. זכית לקדש שם שמים בהימנעותך מלחלל את השבת ואני רוצה את שכר המצווה הזה".

הילד נקרע בתוכו. אגרופו שכבר חפן את המטבע הנוצץ נפתח ונסגר, אבל ברגע של אומץ נפלה ההכרעה. הוא הניח בחזרה את המטבע על שולחנו של הרבי ואמר: "אם המצווה שווה כל-כך הרבה, אינני מעוניין למכור אותה!". המטבע שב אל הרבי ונהרה התפשטה על פניו. דבר המעשה נחקק בזיכרונו של ר' יצחק אייזנבך והוא נהג לחלוק תמיד את המסר עם ילדיו ונכדיו: "שום מעשה טוב שזכיתי לעשות בחיי, לא הטמיע בי את ערכה של המצווה כמו אותו וויתור על המטבע".

לוח השנה היהודי בנוי בצורה די משונה: החגים מרוכזים בתוך שתי תקופות של פסח וחגי תשרי, ואילו רוב רובה של השנה הם ימי חול אפרוריים שמכבים לנו את הנשמה. ניקח כדוגמה את הימים שנמצאים בהם עכשיו: מצד אחד הלב מזכיר שחודש אלול בפתח, מצד שני אלו ימים של השכמה לעבודה אחרי החופש הארוך, ובכלל למי יש כוח לקום לסליחות אחרי כל החופש של אוגוסט.

למה הקב"ה לא יצר יותר ימים של התעוררות רוחנית כמו ראש השנה ויום הכיפורים? מדוע חודש אלול עצמו אינו בא אחרי סטרטר ומזניק עוצמתי כמו ימי היראה של תשרי?

החסידות מוצאת כאן יסוד מרכזי בעבודת ה': "עבודה בכוח עצמו". השאיפה העמוקה העומדת בבסיס היהדות היא לא רק שנמלא פקודות, לא רק שנציית למה שה' מבקש, אלא הרבה יותר מכך: שנעשה את זה בגלל עצמנו. מכוח ההנעה העצמי. שלא נהיה מקבלים, אלא משפיעים.

וזה ההבדל התהומי בין ניסן לתשרי: ימי ניסן אלו ימים מאירים של קרבה רוחנית. השמש המאירה באביב מסמלת את החיבוק האלוקי לנבראים. בכל השנה אין ימים של גילויי פלאות כמו יציאת מצרים ומתן תורה שאחריו. היד האלוקית לעגה למערכות הטבע וממלכת מצרים קרסה כמו מגדל קלפים. בעומדם על שפת ים סוף ראו בני ישראל את השכינה כמו יחזקאל הנביא על נהר כבר, וכחלוף חמישים יום התרוממו למדרגת המלאכים כששמעו את הקול האלוקי מכריז "אנוכי ה' אלוקיך".

ימי תשרי, לעומתם, הם ההיפך הגמור, רוחות הסתיו הקרירות מסמלות את הקדרות שנוחתת על הנפש. חודש תשרי מגיע אחרי חודש אלול בו כל אחד צריך לאסוף את עצמו בבוקר מהמיטה. אף אחד לא מעיר אותך לסליחות ובמקום לשבת ליד שולחן חגיגי בליל הסדר, אתה מנהל מלחמה על תיקון הכישלונות שלך.

וכאן מגיעה ההפתעה: דווקא ימי תשרי הם התחלת השנה. משום שיותר ממה שהקב"ה רוצה עשיה – הוא רוצה שזאת תהיה עשיה בכוח עצמו. שלא תעשה בגללו אלא בגללך. אילו השנה היהודית הייתה מתחילה בניסן, היינו מתרגלים לחיות על ריגושים. היינו ממתינים כל השנה לחיבוק שיאסוף אותנו, אבל הקב"ה לא ברא עולם של חיבוקים, הוא ברא עולם של עבודה. חיים בהם כל אחד אוסף את השברים וסוחט את כוחות הנאמנות שהוא לא ידע שנותרו בו.

החשיבות של "עבודה בכוח עצמו" היא כפולה: א. ברמה הטקטית: אנחנו משתנים רק כשאנחנו משפיעים, אבל אנחנו לא משתנים כשאנו מקבלים. ניזכר מה קרה בחודש ניסן: חודש וחצי אחרי יציאת מצרים הם נפלו בחטא העגל. כי ילד שעושה בגלל ההורים – ימרוד בהם ברגע שהוא יכול. הגילויים הנפלאים לא באו מהם. הם לא ביקשו לראות את השכינה ולא יזמו את מתן תורה. חיברו אותם לכבלים של התגלות אלוקית והם נסחפו באור האהבה שהאיר אליהם. והמחיר היה בלתי נמנע.

ב. ברמה המהותית: המטרה של הבריאה היא לחולל יצירה חדשה של היפוך התחתון ורק העשייה מכוח ההנעה העצמי היא בעלת ערך. היא ראויה לציון ותשומת לב.

כעת נבין דבר גדול: הגמרא מביאה מחלוקת גדולה מי גדול יותר – הצדיק או בעל התשובה? מי יקר יותר לפני הקב"ה: זה שחייו זכים וטהורים או זה שחייו הוכתמו בכיעור ויום אחד הוא תיקן את דרכיו ושב בתשובה שלמה? רבי יוחנן אומר את הדבר המתבקש: הצדיק גדול יותר. הצדיק הוא זה שתפילתו ומצוותיו מחוללות רעש בכל העולמות העליונים. את מה שהצדיק משיג בתפילת מנחה פשוטה, בעל התשובה לא ישיג גם בתפילת נעילה של יום הכיפורים.

רבי אבהו, לעומתו, מפתיע עם המשפט המפורסם: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שנאמר 'שלום שלום לרחוק ולקרוב'". הוי אומר שה' מקדים שלום למי שהתרחק ושב לפני זה שהיה כאן תמיד. וידוע שהרמב"ם (תשובה ז,ד) פוסק כמו הדעה הזו.

וכמובן השאלה על חוסר הצדק צועקת כפי שמעלה המהרש"א שם: במה חטא הצדיק? הרי החטא היחיד של הצדיק הוא העובדה שלא חטא מעולם? שכל רגע מחייו היה אפוף שלמות וטהרה – וכיצד הוא יכול להיות שווה פחות מזה שנכשל ואכזב והכתים את נפשו בגסות?[5]

4. ברכות לד,ב: כל הנביאים לא התנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים 'עין לא ראתה אלוקים זולתך'. ופליגא דר' אבהו דא"ר אבהו מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין, שנאמר (ישעיהו נה,טז) 'שלום שלום לרחוק ולקרוב' - לרחוק ברישא והדר לקרוב.

מהרש"א שם: דבר זה רחוק מהשכל שיהיה לבעלי תשובה מעלה יתירה על הצדיקים הגמורים?

תורת החסידות רואה זאת כך: הקב"ה אינו שוקל את המעשים במשקל של איכות, אלא במשקל של שייכות. הכלל הקובע את ערך המעשים הוא לא משקל הנקיות שלהם, אלא מידת הקשר אל האדם העובד. בעוד שהצדיק ממקסם את יכולותיו, הוא סוף-סוף משכפל את מה שקיבל מלמעלה. הוא קיבל כישורים והוא ממצה אותם. בעל התשובה, לעומתו, מחולל פלא של יצירה. אחרי ימים של חטא ולילות של בלבול, הוא קם ואוסף את השברים וסוחט את תמצית נפשו. בעל התשובה אמנם לא עושה הרבה ביחס לצדיק, אבל מה שהוא עושה – הוא שלו, והוא רב ערך. 

ספר המאמרים מלוקט תשרי-חשון ריז: נתינת לוחות הראשונות [בסיון] הייתה מצד למעלה, 'וירד ה' על הר סיני' ... ועד"ז בישראל עצמם, שהגילוי דמתן תורה היה בדרך התעוררות מלמעלה מצד גילוי הנשמה. משא"כ נתינת לוחות האחרונות הייתה מכוח התעוררות מלמטה, דעבודת התשובה דבני ישראל על חטא העגל הייתה התעוררות מצידם שעוררה והמשיכה את מתן הלוחות האחרונות. וזהו מה שנתינת הלוחות האחרונות הייתה בחודש תשרי (ביום הכיפורים), כי חודש תשרי בא על ידי העבודה באלול שפועלת זיכוך ועליה במטה מצד עצמו. וזהו דלוחות הראשונות הם עבודת הצדיקים שהיא בבחינת אור ישר, מלמעלה למטה, משא"כ לוחות האחרונות הם עבודת בעלי התשובה שפועלת עניין חדש, שגם המטה גופא מזדכך ומתעלה.

לפי ההדגשה הזו במהותו של חודש תשרי – כמייצג את ההתעוררות שבאה מלמטה – מבוארות נקודות נפלאות רבות. הנה כמה מהן:

א. ידוע שימי ראש השנה אינם יכולים לחול בימים ראשון, רביעי ושישי, כמו הכלל המפורסם: "לא אדו ראש". וזה כמובן פלא, שהרי ראש השנה הראשון בבריאת העולם, יום ברוא האדם, היה ביום שישי? תהליך הבריאה החל ביום ראשון, כ"ה אלול, וביום שישי, א' בתשרי, נברא האדם, ומדוע אם כן ראש השנה אינו יכול לחול שוב באותו יום בו חל לראשונה?

הרבי מליובאוויטש השיב כך (מובא באוצרות המועדים תשרי/170): ימים ראשון, רביעי, ושישי מייצגים את שלוש הספירות הקשורות עם מידת החסד האלוקית - חסד, נצח ויסוד, אלו שלושה ביטויים של מידת הנתינה של הקב"ה וקשורים עם קו הימין בספירות האלוקיות. ואכן בריאת העולם הראשונית הייתה שפע נשפך מצד החסד האלוקי, ואולם מאז נוצר מימד חדש לחגי תשרי: אלו חגים שבאים אחרי ההתעוררות מלמטה בחודש אלול, ולכן אינם שייכים לימי החסד והנתינה מלמעלה.

ב. רעיון מתוק ונפלא: פרשת מקץ מספרת על החלומות שהובילו את פרעה, כיצד ראה שבע פרות שמנות עולות מן היאור ואחריהן עולות שבע פרות רזות ואוכלות את השמנות. פרעה קם מבוהל מהחלום ולא נרגע עד ששלף את יוסף מהבור ושמע את הפתרון כי החלום מסמל שבע שנות שובע ואחר כך יבואו שבע שנות רעב נוראות שישכיחו את השובע שהיה פעם.

ואז יוסף עושה עוד משהו - שמתמיה את המפרשים לאורך הדורות: הוא לא מסתפק בפירוש החלום, אלא מוסיף הוראה לפעולה: "ועתה יראה פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים". וזאת כמעט חוצפה: איפה ראה בחלום קריאה לפעולה? כיצד הוא עומד לפני מלך ומרשה לעצמו להוסיף דברים מליבו? אולי החלום נועד רק להעביר מסר מלמעלה על העומד לקרות וזהו זה?

הנה רעיון גדול: הגמרא אומרת שהחלום של פרעה היה בליל ראש השנה (ולכן יוסף יצא מבית האסורים בראש השנה), ויוסף ידע שראש השנה הוא זמן של עבודת האדם, ימים בהם אנחנו מחוללים את השינוי בעולמות העליונים. ומכאן הוא הסיק כי החלום קורא לבני האדם לעשות משהו, והמסקנה הייתה למנות פקיד מתאים שימנע את האסון המתקרב. 

אחרי ההקדמה הזו אפשר לשוב אל השאלה בה פתחנו: סליחות על מה? על מה נבקש סליחה בחודש אלול לאחר שהשנה הייתה בסך הכול סבירה?

התשובה ברורה (ראו קרוב לזה בתורת מנחם תשמה ה/2947 ואילך): אנו מבקשים סליחה שהתעייפנו. סליחה שהפסקנו להפתיע ועברנו להסתפק בצפוי ובמובן מאליו. כשהיינו צעירים מרדנו בכל מוסכמה ותבענו את הבלתי אפשרי. בחורי ישיבות צעירים חותרים נגד הזרם ולוחמים נגד החומריות הטבעית. הם ערים לילות, מוותרים לעתים על ארוחות ערב והכול במגמה לגבור על החומר, אבל ככל שאנו מתבגרים, אנו מתעניינים יותר ביציבות וכסף ופחות ביצירה ובנייה.

זאת בדיוק המטרה של בקשת הסליחה באלול: להיזכר שהעיקר אינו נמצא במעשים, אלא במידת החידוש והיצירה שבהם. במידת העקשנות שהם תובעים מאתנו. ולכן ימי הסליחות הם הקריאה לעשות משהו אחד בלתי צפוי, לקבל איזו החלטה טובה שהיא מעבר לאזור הנוחות שלנו. זאת תהיה פריצת הדרך מצידנו שתסלול את הפריצה לגאולה השלמה עוד בשנה הזו.

הנה יישום מעשי: ספר המאמרים תרח"ץ/כד: חסידים הם המתנהגים לפנים משורת הדין והנהגתם היא לשבור גם ההרגלים הטובים המיוסדים על דיני התורה ולהיות עבודתם בעליה מדרגה לדרגה ולכן בכל ראש השנה צריכים לקבל תוספת הנהגה ביראת שמים ובמידה טובה.

ביום א' באלול מתחילים לתקוע בשופר, שופר פירוש שפרו מעשיכם.  שופר ר"ת ש'ורש פ'ורה ר'אש ו'לענה. פירוש להוציא את הרע. וע"י שופר אין פגע רע, שבזכות השופר לא יהיו עוד צרות. עוד ר"ת שופר ש'טן ו'אין פ'גע ר'ע.

     בימי הדין הבאים עלינו לטובה הן נעמוד ונבקש שנה טובה ומבורכת, ונשאל בשמים באיזו זכות? ואנו נשיב "בהקפה", בזכות זה שאנו מבטיחים להתנהג טוב מכאן ולהבא. בשמים יבדקו ויראו שלא מגיע לנו אשראי, שהרי אמרנו כך לפני שנה ולפני שנתיים, ואז מה נענה?! אין לנו ברירה אלא להתחיל לבנות יחסי אמון, להראות את רצינות כוונתנו. נקבל על עצמינו דברים קטנים שאנו יכולים לעמוד בהם. וכך לכשיראו את רצינות כוונתנו ודאי יכתבו ויחתמו גזר דיננו לטובה גם "בהקפה". לשנה טובה תכתבו ותחתמו.

     בספר אדמו"רי בעלזא מתואר השבת מברכים אצל הרה"ק ר' אהרן מבעלזא זי"ע: שבת מברכין של "חודש אלול", הייתה תדיר שבת מיוחדת במינה, והייתה נסוכה כבר באווירה העילאית של ימי הרחמים והרצון המשמשים ובאים, אשר אפפה את ביתו נאוה קודש של רבנו הקדוש זיע"א. על אף שעבודת קדשו של מרן הייתה כידוע בהצנע ובהסתר מעיני כל, עם זאת בשעה ששמעו את המילים "ראש חודש אלול" יוצא מפורש מפי קדשו, היה ניכר בעליל החיל ורעדה של יום הדין, ואימה ופחד נפלו על כל הנוכחים. 

     בשמחת תורה תרמ"ח, כשכיבדו את האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער) מליובאוויטש בספר התורה הראשון של ההקפה הראשונה, ביקש הרבי מחסיד, שהיה סוכן סחורות, לספר על שיטת עבודתו. אמר החסיד: הסוכן לוקח בהקפה (באשראי) סחורה מהעיר הגדולה ומחלק אותה גם כן בהקפה לסוחרים הקטנים. כשהם משלמים בעד הסחורה שלקחו בפעם הקודמת, הוא נותן להם בהקפה סחורה חדשה. נענה הרבי ואמר: "זהו עניין ה'הקפות'. אחרי ש'משלמים' בעבודה של חודש אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת בית השואבה ושמיני עצרת – אפשר ללכת ל'הקפות' – לקחת ב'הקפה'"...

     בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב,   ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' בדורות אחרונים. (אמרי יוסף(

     הגאון הצדיק רבי ישראל אליהו וינטרוב זצ”ל: “שתי גישות לאלול יש”, כותב הרב וינטרוב. “ יש מי ששש ושמח לקראת ימים אלו ויש מי שהם מעיקים עליו.  תחושת המועקה היא סימן שמקוננת אצלו תחושה של שרירות בלב. כי הוא מרגיש שהוא נכנס לבית האסורים. אלו ששמחים מרגישים שהגיעו לגן עדן התחתון, ימים בהם אפשר לצאת מהרפש, נכנסים למרחץ ולא רק שוטפים את הרפש אלא נותנים בשמים יוצאים עם ריחות טובים. אלו ימי ניקוי”.

     המילים: ואני אתנהלה לאיטי לרגל הם ראשי תיבות ״אלול״, ורמז לנו בזאת כך: אתחיל בחודש אלול לשוב בתשובה לאט לאט, לגודל המלאכה אשר לפני, כי בבת אחת לא אוכל לתקן כל מה שפגמתי, ולא אוכל לבנות בפעם אחת כל מה שהרסתי, אלא אני זקוק למשך זמן, כל חודש אלול, כדי לעשות בו הכנות לראש השנה ויום הכיפורים. ולפי דבריו, מי שאינו שם לב להזדמנות שיש לו לתקן את מעשיו בחודש אלול, ובא בפתע פתאום לעשות תשובה בראש השנה וביום הכיפורים ללא שום הכנה, ח״ו אין כמעט תקווה שתשובתו תתקבל.

     המשפיע הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מעורר הרבה על ענין התשובה בחודש אלול, והוא מזכיר תמיד את מנהגם של הספרדים שכבר מתחילת חודש אלול הם התחילו להשכים קום לאמירת הסליחות  . ובהקשר לכך, ציין את מה ששמע בשם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל שאמר: "הם ]הספרדים[ כבר משכימים לסליחות, אנו עדיין לא משכימים לסליחות אבל לכל הפחות שנקום לתפילה...

     העולם נוהג לשוב בתשובה בימי הסליחות. אנשי מעשה מקדימים לשוב בחודש אלול. ואני אומר שיש להתחיל בתשובה מיד אחרי תפילת נעילה ביום הכיפורים. (רבי ישראל מסלנט)

     הרה״ק מהרי״ד מבעלזא זי״ע ששאל פעם בימי אלול את אחד משמשיו באיזה זמן הוא מתעורר לתשובה? ענה לו השמש: ב״מן המיצר״! (פסוקים שאומרים לפני התקיעות בר״ה). נענה הרבי ואמר: ״או ויי! במן המיצר זה כבר מאוחר..." החסידים פירשו את כוונת הרבי בתרתי משמע: בפשט פשוט, שהתשובה צריכה להתחיל מוקדם בחודש אלול, ולא לחכות לרגע האחרון ב״מן המיצר״... ובפשט עמוק יותר: שיהודי צריך לשוב בעת שהוא נמצא ברווחה, ולא ח״ו להתעכב עד שיהיה בעת צרה ח״ו - במן המיצר.

     הרב שמחה כהן שליט"א המשיל משל לאדם שלא יכל להתרחץ. ככל שהימים נוקפים, יותר ויותר אנשים סולדים ממנו, נמנעים מלהתקרב אליו, ומתרחקים ממנו יותר ויותר. הוא מרגיש נורא ואיום.

ביום בו מתאפשר לו להתרחץ, הוא עובד קשה בלי לרחם על עצמו, רוחץ משפשף וממרק את כל גופו היטב, עד שמסתלק ממנו לגמרי הריח הרע ויוכלו בני אדם לשהות במחיצתו.

כך גם החטא, מלכלך ומטנף ומטמא את הנפש. ברגע שמגיע חודש אלול וניתנת לאדם האפשרות למרק ולנקות ולטהר את נשמתו, הוא עושה זאת במרץ ובשמחה ומנצל את הימים הללו למירוק המקסימלי. זו צריכה להיות הגישה הנכונה לחודש אלול, ימי הרחמים!

     וכבר המליצו ואמרו על כך, שהמילה 'אלול', מכילה את המילים 'לא' ו'לו', ללמדנו שאם תהיה 'לא', כלומר שלא תאחז מעצמך יותר מדי, אזי תהיה שייך 'לו', להשי"ת. וכמה שתהיה יותר 'לא',תהיה יותר שייך 'לו'.

'     ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה' נזעק בעוד כשבועיים. אך בל נשכח שעבודת היום לא מתחילה עם התקדש ליל ראש השנה או יום כיפור, כי אם מעתה. כל ארבעים הימים שבין ר"ח אלול ועד מוצאי יום הקדוש, הינם חטיבה אחת של ימי רצון שעלינו לנצלם.

"     חז"ל אמרו: 'אין אדם חוטא ולא לו'. המילים 'לא לו' יוצרות את המילה 'אלול' . כשבא חודש אלול 'אין אדם חוטא', והוא מתנקה מפגמיו" )בעל 'אהבת ישראל' מוויז'ניץ(

     הרה"ק הרדצ"ש מלעלוב זי"ע סיפר על זקנו הרבי ר' משה מלעלוב זיע"א: החל משבת מברכין חודש אלול ראו בביתו פחד ימי הדין והתרגשות ימים נוראים, כל כך עד שכל בני הבית והמשרתים היו מפייסים ומרצים האחד לחברו כמו בערב יוה"כ (קובץ בית דוד).

     חודש אלול, הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א שאל פעם את אחד מחסידיו הנה הגיע חדש אלול וצריך אדם לפשפש במעשיו, האם אתה עושה כן, ענה לו החסיד העולם אומר אלול בא ואלול חולף ובעל הבית לעולם עומד, א"ל הרה"ק ואנו אומרים בעל הבית בא ובעל הבית חולף ואלול לעולם עומד. (הרה"ק רבי דוד מטאלנא זיע"א)

     חתימה לחיים - מספר הפסוקים בשלשת הפרשות: ניצבים, וילך והאזינו מחולק באופן הבא:  בפרשת וילך ישנם 30 פסוקים. בפרשת ניצבים ישנם 40 פסוקים. ובפרשת האזינו, ישנם 52 פסוקים.  במסכת ראש השנה (דף טז.) כתוב : "צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה , בינוניים תלויים ועומדין מראש השנה ועד יום הכיפורים . זכו - נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה".  הצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, בראש השנה, אבל - ב 30 יום שבין ראש חודש אלול לראש השנה, הם כבר חזרו בתשובה. להם מספיק 30 יום, אז הם רמוזים בפרשת וילך, ששם יש 30 פסוקים.  ואילו הבינוניים תלויים ועומדים עד יום כיפור. הם צריכים 40 יום, אז הם נחתמים רק ביום כיפור, לכן הם רמוזים בפרשת ניצבים שבה יש בדיוק 40 פסוקים.  אולם, ישנם כאלה שצריכים עד הושענא רבה. עד הרגע האחרון, הם עדיין לא מתעוררים, לכן הם רמוזים בפרשת האזינו שבה יש בדיוק 52 פסוקים. (אמונת עיתך)

     יִּרְאָה: ארבעה זמנים נרמזו בתיבת 'יִּרְאָה'-אלוּל, רֹאש השָנה, יֹום הכּפּוִּרים, הוֹשעְנָא רבָּה. כנגדם אמר הקב"ה: 'מה ה' אלֹהיך שאֵלָ מעמך כִּי אִּם לְיּרְאָה'. לומר לאדם 'תתעורר בזמנים אלו לשוב בתשובה'. (אביר יעקב(

     כידוע "ראה" זה ר"ת: "ראה אלול הגיע " . ולכן צריך לשים "שופטים ושוטרים" כדי לבדוק את מעשינו (צריך האדם למשמש ולפשפש במעשיו) ולזכור תמיד את "כי תצא" כלומר את שעת היציאה מהעולם הזה שעלינו להגיע לשמים , שזה בבחינת "כי תבוא" ושם כידוע "אתם נצבים ," שצריך לעמוד למשפט לפני הקב"ה על כל המעשים. ולכן עלינו לקיים את "וילך ," שצריך ללכת ולעשות חשבון נפש על כל הפעולות והמעשים וכך נגיע למעלת " האזינו" כלומר , שנשמע ונאזין מידי יום לשיעורי תורה , עד שבסוף נגיע ל"זאת הברכה ," שתשרה הברכה במעשה ידינו בזכות קבלת "עול התורה והמצוות!"

     מעשה באחד מרבותינו שהלך בדרך וראה איכר נכרי חורש בשדה ומכינה לקראת זריעת הסתיו. הבן היה עצל וחרש ברפיון. קרא אליו אביו ואמר לו: "חרוש במרץ, בני! מי שמתרשל במלאכתו בחודש זה - מפסיד את כל תבואת השנה!". נרעש הרב ואמר לתלמידיו: "הבנתם את אשר אמר? כל השנה כולה תלויה בגזר הדין של ראש השנה, וגזר הדין יינתן לפי טיב הכנתנו בחודש אלול - חודש הרחמים והסליחות! מי שמתרשל בחודש זה - יפסיד את כל השנה הבאה, חלילה!".

     נזכור כי אלו"ל ראשי תיבות ומָל ה' א-לקיך אֶת לְבָבָך וְאֶת לְבַב זַרעֶָך. לבבך קודם! בכך נזכה לעוד 'כפולות' שבפרשתנו כִּי בָרְֵּך  יְבָרֶכְָך... רַק אִּם שָמוֹעַּ תִּשְמַּע בקוֹל ה' אלקיך.

     עומדים אנו עתה בתקופת "הימים הנוראים". אומרים רבותינו, שאילו היינו יכולים לראות בעיני הבשר שלנו כמה אור וקדושה, וכמה שערי שמים פתוחים לפנינו, לא היינו מפסידים אף רגע בימים אלו! בימים אלו יכול האדם להשיג מעלות נשגבות ברוחניות, להעפיל ולעלות למדרגות גבוהות. בימים אלו זוכה האדם לסיעתא דשמיא גדולה בעבודת ה'. אולם היצר הרע, שאף הוא מכיר בסגולתם המיוחדת של הימים הללו, איננו שוקט על שמריו. בכל כוחו הוא מנסה להסיח את דעתנו בתרגילי הסחה שונים: שגרה עמוסה, טרדות היום יום, עבודה ועוד ועוד. אך עלינו לאזור כוח ולהתאמץ בכל כוחנו. נשתדל לתפוס את הימים הללו בידיים ולמלא את נשמתנו באוצרות רוחניים.

     'ראה' ר"ת רבותי אלול הגיע ובחודש הזה 'אנוכי' דהיינו כל אחד קובע ע"פ מעשיו האם הוא יזכה בראש השנה לשנה של ברכה או להיפך חלילה.

     ראה ר"ת ראה אלול הגיע. אלול ראש השנה.

     רבנו האר"י ז"ל כתב (בשער הפסוקים) על הפסוק העוסק בבריחת הרוצח לעיר מקלט (שמות כ"א(: "והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה", שיש בו ר"ת "אלול" , לרמוז כי חודש אלול ניתן לעזיבת החטא, ותשובה, ושב ורפא לו. וכן אמר על הפסוק: "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך", ר"ת "אלול", לרמוז על הבא ליטהר, מסייעין אותו. ונזכור שצדקה ותפילה ותשובה, מעבירין את רוע הגזירה. ויהי רצון שנזכה לגאולה השלימה בביאת גואל צדק בב"א.

הזמנה למשפט.

     נוסח ההזמנה שלפנינו, המופנה בזאת לכל אחד ואחד מאתנו, יסייע לנו בוודאי לחוש ולהרגיש לקראת מה אנו הולכים (מובא בספר לקח טוב):

     א' לחודש אלול אל כל איש ישראל , הנך נקרא בזה להתייצב למשפט, אשר יערך בימים אי ובי בתשרי בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.  אתה מואשם באי שמירת חלק ניכר מסעיפי ארבעת חלקי השולחן ערוך, לדוגמא הננו מביאים כאן כמה מהתביעות העיקריות:

א. ביטול תורה.

ב. חטאי הלשון, כלשון הרע, ליצנות, שקר ועוד.

ג. עניינים שבין אדם לחברו, כהלבנת פנים, פגיעה בחבר ועוד.

ד. זלזול בממונם של אחרים.

     צפוי עיון מחודש בחלק שלך בעולם הבא, בין שאר העונשים האפשריים:

א. עונש מיתה ח''ו.

ב. מחלות וייסורים.

ג. עוני, צער וגלות.

     עליך להופיע לפני השופט באופן אישי, ללא כל יועצים ומלווים. יצוין,  כי חומר התביעה הוכן בדקדוק רב, לאחר מעקב ממושך אחרי מעשיך ביום ובלילה. ומכיוון שאין לפקפק באמיתות העובדות, אין כלל מקום לוויכוחים או להתנצחויות, אי לכך הנך נתבע על ידי מידת הדין להודות באשמה, כדי שלא להגדיל את חומרת האשמה.  

     לבקשת הסנגוריה [מידת הרחמים] ניתנה לך ארכה של שלושים יום,  כדי לאפשר לך לעיין בגיליון האישום ולהכין כתב הגנה. פסק הדין יינתן בו ביום, ובמידת הצורך תינתן לך ארכה נוספת של עשרה ימים.

     הערה: מתוך התחשבות במעמדך המיוחד כנתין בתחום שיפוטו של שופט כל הארץ, מוענקת לך אפשרות יוצאת מהכלל להביא לכך שינהגו עמך לפנים משורת הדין. אם תענה על הדרישות תוכל להמתיק את דינך או לבטלו כליל, ואף להפנותו לטובתך!

     עליך לפנות בהקדם ללמוד הלכות תשובה ברמב''ם או לרבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה לשם קבלת פרטים והנחיות.

בברכה ובהצלחה על החתום - בית דין של מעלה

https://www.youtube.com/watch?v=wczQYWoLArY

ראש השנה

חודש אלול - ימי היערכות • (הרב בנימין בוימל)     

     עבירות, עבירות ושוב עבירות... חשבון הנפש; בדיקה; פשפוש במעשים ותיקון העוונות – זוהי המשמעות הפשוטה של חודש אלול, לפתוח את הפצעים, לנקות את המוגלה ולהוציא את המורסה.

     מתורתו של מורי ורבי האדמו"ר מסלונים זצ"ל למדתי על פן נוסף של חודש זה שאין רגילים לעסוק בו. זהו חודש של 'היערכות' לקראת השנה החדשה שבפתח, העולם החדש שנברא. ונסביר:

     זה לא מכבר נפתחה לה שנת הלימודים בבתי הספר. מה דעתנו על מנהל ש'נופל' אל יומה הראשון של שנה"ל ללא שהוא יתכונן אליה? הוא אינו נערך מראש. עסוק הוא בשנה שחלפה, רוצה הוא לנקות שולחן, לסיים חשבונות. 'יהיה בסדר'! הוא אומר לעצמו.

     ביום הראשון של הלימודים עומד הוא במרכז ביה"ס, מסביבו מאות ילדים ועשרות הורים, כולם צועקים, ממטירים שאלות מכל עבר. 30 ילדי כיתה א' בכיים, מחפשים את עצמם ואת מקומם, הוריהם מבועתים. מהומה רבתי נוצרת, אנשי הצוות גם הם אינם טומנים ידם בצלחת: - 'אפוא כיתה ג''? - "אפוא הבן שלי לומד"? - "כבוד המנהל" – נשמע קולו הסמכותי של אחד המורים – "באיזה כיתה אני מלמד השנה"? - "באיזה מתחשק לך? אולי כיתה ו'"? - "אה! כבר יש שם מישהו, אז תיכנס ל-ב"! - "איזה ספר לומדים השנה בעברית"? - "מה דעתך על ספר זה? בעצם, למה לא הספר ההוא"? - "חסר לי שולחן"! - "ולי חסר ארון"! - "ולי – כיתה! פשוט אין לי לאן להיכנס עם תלמידי וללמד"! - "אוי ויי, איך לא חשבתי על זה"??? אכן, איך לא חשב על זה?? נֶעבא'ך...

     יום כזה של תחילת שנה אינו טומן בחובו תקווה גדולה לשנה מוצלחת במיוחד. הוא גם ייצרב בליבות התלמידים כיום שחור משחור, יום של צעקות ובכיות, בוקה ומבלוקה. כמה חבל!!!

     לו חשב, היה מכין את עצמו לקראת השנה החדשה כבר מפסח. בונה את תכנית הלימודים בכל הכיתות, מכין את מצבת התלמידים והמורים ברשימות מסודרות, מוודא שהכיתות ערוכות לקלוט את התלמידים שלא חסר כיסא, שולחן, לוח, ארון או פח אשפה. על דלת כל כיתה הייתה מחכה רשימה מסודרת של התלמידים הלומדים בכיתה זו, ושלט של 'ברוכים הבאים' היה מזמין את התלמידים וההורים לבוא בשערי ביה"ס, לובי ביה"ס בוודאי היה מקושט בזר של בלונים צבעוניים. קרוב יותר לתחילת שנה"ל היה מקיים עם צוות החינוך 'ימי היערכות' בהם היו דן עמם בשינויים הנדרשים לקראת השנה החדשה, הוא היה מגדיר לצוות המורים את מטרותיו וציפיותיו משנה זו. הוֹ אז, היה יומה הראשון של שנה"ל צבוע בצבעים עזים של אופטימיות ותקווה, היה זה יום חגם של התלמידים, ההורים והמורים.

     לימדנו רבינו האריז"ל שראש השנה אינו רק בבחינת 'זיכרון ליום ראשון' – זכר לתחילת העולם ולבריאת אדם הראשון ביום זה, אלא שבכל שנה העולם מתחדש בפועל ממש. הוי אומר: כשברא הקב"ה את עולמו, לא נתן בו זכות קיום כי אם לשנה אחת. ובכל שנה ושנה מחדש הוא את עולמו ומעניק לו עוד שנת חיים. כל יום הוא שער כניסה עבור איש יהודי. שבוע, חודש, אלו שערים של התחדשות. אך השער הגדול מכולם בחייו של איש יהודי הוא שער הכניסה שנפתח פעם בשנה לעולם חדש שנברא מבראשית. זוהי הזדמנות פז שמעניק לנו הבורא להתחלה מחודשת.

     צא ולמד כיצד פירש בעל "תולדות יעקב יוסף" את מאמר חז"ל: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים וכו"' בתחילתו של העולם החדש פותחים בפניו של כל אחד מישראל שלושה ספרים כדי שירשום את עצמו מחדש בספר שיבחר. צדיקים גמורים רושמים עצמם לאלתר בספר החיים הרוחניים, חיי עבודת ה'. רשעים בספר חיי החומר וסיפוק התאוות חלילה – ספר המתים. והבינונים, אלו הנבוכים בין יצרם ליוצרם, מכירים את קונם ופוחדים מיצרם מהאשם, אלו תלויים ועומדים עד אשר יאזרו חיל לקבוע בנפשם את תשובתם. (על אלו המליץ מורי ורבי את הפסוק "אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי" – עומד לו יהודי מבוהל בין שני ההרים, מסתכל הוא מצד אחד על הר העבירות שעבר – "יצר הרע נדמה לו כהר" והוא מתייאש. ומצד שני מתבונן הוא על "הר ה'" – ההר של עבודת ה' נראה לו קשה עד מאוד להעפלה. עומד הוא נבוך בין שניהם, והוא זועק: 'מאין יבוא עזרי'?! והתשובה באה: "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" – לא נאמר "אשר עשה שמים וארץ" כי אם "עושה" – בכל יום, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". הבורא מנחמו: יהודי יקר שלי, בראתי לך מנגנון של התחדשות תמידית כדי שתוכל תמיד להתחיל מחדש.)

     ה׳מזמור׳ הראשון שנוסיף בתפילות ראש השנה, מיד אחר ערבית מתאר את בריאת העולם: "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה. כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה". כלומר: הארץ ומלואה כולה - לה', העולם שנברא זה עתה ברגעים אלו עם כל החומר והגשמיות שבו, נברא למטרה אחת בלבד: לעבוד בו את ה'. זוהי המטרה לשמה נכנסים אנו עתה בשערה של השנה החדשה. ומיד מזדקרת השאלה הנוקבת: "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"? מי הוא אשר יזכה להעפיל ולטפס במעלה ההר – הר ה'? מי הוא אשר ימליך על עצמו ביום זה את הקדוש ברוך הוא על כל איבר ואיבר מגופו? והתשובה: "נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא וכו'". מי שהכין עצמו להיות 'נקי כפיים ובר לבב', שידיו נקיות מעבירות, כלי המעשה טהורים, ליבו טהור וקדוש, נקי הוא ממעשים רעים ומידות רעות, איש זה יוכל לעלות ולהעפיל בשנה החדשה אל פסגת ההר – הר ה'.

     זהו בדיוק תפקידו של חודש אלול – להכין את עצמנו בעמדנו אל מול שער גדול זה בו נכנסים אנו אל שנת חיים חדשה, לקיים היערכות רבתי איך פותחים אנו שנה זו ברגל ימין, איך נרשום עצמנו בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.

על דעת "המקום ו" על דעת הקהל, אנו מתירים לקבל את החזנים הללו להתפלל.

     מאבק איתנים לביטול מקהלת הילדים לתפילת ר"ה בבית הכנסת הגדול בריסק .

     הקדמה קצרה: כדי להבין את הסיפור, עלינו להקדים ולתת הסבר למעמד הגבאים של אז, בלא זה יראה הסיפור תלוש מהעולם, ופנטזיה שלא תעלה אף במוחו המטורף של הסופר המדומיין ביותר (בלי לתת פירוט, והבינו היטב . כיום כשאנו באים לתאר את מעמד הגבאים בבית הכנסת שלנו, אם נרצה לומר לאי מי... אתה יודע ר' פלוני הוא גבאי בית הכנסת , און סאיז 'א מוירעדיגע שטעלע ו( זו היא משרה מדהימה) נשב ונגחך לעצמנו, עוד משרה מופלאה, והלא עבדות היא למקום ותו לא,  וכי איזה תפקיד של כבוד יש בזה ? מה זה בכלל "גבאי" יהודי שדואג לרווחת בית הכנסת, הוא דואג לסדר מי ישלח לתפילה זו, ומי לתפילה אחרת עליו, להחזיק ראש על כל היארצייטים, ולארגן את חלוקת העליות, מפעם לפעם מארגן לכנסים יפים ומביא מרצים ומגידים, אבל בסך הכול תפקידו של הגבאי הוא די שולי (בלי לפגוע במעמדם הנכבד, איש איש על מחנהו ועל דגלו, ודו"ק היטב בדבר.) ולכן אם ננסה לדמיין לעצמנו כי ישנו גבאי שיעמיד עצמו בחזית מול רב בית הכנסת ולא כ"ש רב הקהילה (ומי מדבר על רב העיר) נוכל לומר לעצמנו, רח"ל האם נטרפה עליו דעתו? מה הוא עושה? לאיזה פלונטר הוא מכניס את עצמו? גם אם נצייר מצב בו כל גבאי בית הכנסת עשו יד אחת נגד רב העיר או רב הקהילה, גם אז לא נהיה בגדר נביאים אם נאמר... כבוד מלכים לא ינחלו. לא היינו מאחלים לעצמנו את הסוף המר של אותם גבאים שיעמידו עצמם בחזית אחת.... כדי לבחון את כושר עמידתו של הרב מולם.

     ברם "בימים ההם אין מלך בישראל" אבל גבאים יש ויש!!! באותם ימים היו הגבאים מעין "מלכים קטנים" היה להם כוח עמידה מופלא מול הקהילה, גם יחד! איש אינו מעז לצאת חוצץ מול עדת הגבאים שהיו מעין "פריצים ה" כוח שהיה בידיהם היה משכר, וכשרוח הקדימה נשב ברקע כאשר אנשי המזרחי והרוויזיוניסטים, (כשבראשיהם עומדים גבאים כבערל בגין ודומיו) הם המייצגים, או אז יש מקום רחב להעלות על הדעת, כי מרן הגרי"ז שהיה אז רב עיר צעיר ייכנע להם, אפילו שכבר ידוע היה להם כי הוא איש העומד ללא חת , הפעם ייכנע לגחמותיהם. וכי תהיה לו ברירה?? עליו לדעת ולהכיר בכוח האדיר שבידיהם, בו יכולים הם לחרוץ גורלות לשבט או לחסד, עליו א"כ להכיר את מקומו, וכעת היה להם שעת מבחן לראות מעמדו של מי חשוב יותר .

 ***

     התכנסות חשאית בבית הגבאי בערל בגין

     שנה לאחר מיכן עם התקרב ראש השנה , כינס בערל בגין אסיפת גבאים דחופה בביתו, כדי לארגן את בית הכנסת לקראת החג. כשהגיעו הגבאים לביתו ביקש לספר להם על רעיון מהפכני שמתבשל זה כבר במוחו, אין זה סוד שקופת בית הכנסת לאחרונה שרויה בגרעון חמור. נטל המיסים המוטל על יהודי בריסק גדול בלאו הכי, ולפיכך אין הם ששים להעלות את מס החבר ואת מחירי העליות ויתר הכיבודים, הציבור יתמרמר מאד אם יגבירו את העול. לפיכך נמצאת לאחרונה הקופה הציבורית בגרעון מצטבר שמקשה על ניהול בית הכנסת. הלכך עלה במוחו רעיון מהפכני איך לפתרון את הבעיה, וגם-בקריצה רבת משמעות-לשדרג את בית הכנסת ולהתאימו בהתאם לרוח הזמן כפי שהם כל כך חושקים בו. הבה נשמע את הרעיון שיש לך? הסתקרנו החברים הנאמנים לו. ובכן... לאחרונה ביקרתי בקהילות הגדולות שבלודז' וורשה, וצפיתי בתפילות הנעימות שמתנהלות שם בבתי הכנסת הגדולים, יש להם חזנים גדולים מאד שמלווים במקהלה מיוחדת של מבוגרים וילדים גם יחד, זה שילוב מדהים של קולות טנור בס וסופרן, בתור מבין אני אומר לכם שאנשים מהופנטים על זה, הקהל נוהר בהמוניו לבתי הכנסת לשמוע אותם והגבאים מתעשרים. כיום ישנם ברחבי אירופה ואמריקה בעלי תפילה אדירים: יוסאלע רוזנבלאט משה קוסוביצקי בערלה חגיז פנחס סגל (פינטשיק) זאוויל קווארטין שמואל הרשמאן ועוד, לכל אחד מהם יש קאפעלע (מקהלה) מדהימה, והתפילה יפה נוצצת וחגיגית, השילוב של חזן ומקהלה מכניס המון צבע וטעם לתפילה, זה מושך מתפללים רבים שכלל לא נראים בבית הכנסת משך השנה כולה וכיסיהם משופעים ממון נו, ... אז ההכנסות גדלות. יש בדעתי לשכנע חזן משכמו ומעלה שיבוא להתפלל לפני העמוד, נארגן לו מקהלה יפה שתלווה אותו , אז תהיה לנו בקרוב תפילה מעניינת שתכניס לנו כסף רב, מה דעתכם? שואל בערל בגין האיש המושך בחוטים ועל פי יישק כל דבר. יש לכם מושג לאילו הכנסות נגיע אם נבנה לעצמנו כזו מקהלה ? חבריו לא התלהבו כלל מהתכנית, הם זכרו היטב את המפלה הצורבת שהייתה להם שנה שעברה, הם לא יכלו אז לדמיין שאדם כה צעיר וחסר ניסיון יכופף אותם ויעמידם במקום, הוא אגוז קשה לפיצוח ולא מתחשק להם לעמוד מולו שוב. הטענות נשמעו בהתאם. גבאי בשם יצחק צוזמיר (שם בדוי) העלה חשש, בערל אתה לא חושב שזה לא מהפך גדול מידי? מי יודע אם לא נאבד את מעמדנו ? נסתרה בינתך? שואל בערל, האם ניתן לאנשי החושך להכתיב לנו את חיינו? אם מראש נוותר על כל תכנית יפה העיר תשקע בחושך הפנאטיות והיא תחזור לאחור 100 שנים או יותר.

     גבאי נוסף בשם יע'נקל לודמיר (שם בדוי) השמיע את קולו ברמה. בערל אולי שכחת כי רב וועלוויל הפנאטי החשוך יוכל בנקל לתקוע מקלות בגלגלים, הוא הרי יושב במזרח קרוב למקהלה, הוא לא יוכל לסבול את זה, מתאים לו להרוס לנו את כל החגיגה, מה נעשה אם הוא יתחיל אתנו שוב במערכה? האם אתה רוצה להסתבך אתו כמו בשנה שעברה? זכור לך איזה קש אכלת בביתו? הוא כמעט שם אותך ב"קונע" (צינוק הקהילה) בשביל מה אתה צריך לטלטל את כל הקהילה שלנו שוב במערכה חזיתית איתו? אל תדאגו, מרגיע בערל כשהוא עוטה חיוך רחב, אין סיבה שהוא יתקע לנו גלגלים, תגידו לי סיבה אחת מה האיסור כאן? תסתכלו כמה בתי כנסת בריכוזים הגדולים מנהלים תפילה עם מקהלה, וכי מישהו העמיד אותם במקום? האם באנו להזיז את הבימה לפנים? או חלילה להעמיד עוגב בבית הכנסת כדרך הרפורמים? האם אנו מקימים מקהלה שתהיה מעורבת חלילה? מה סך הכל באנו לעשות? לשלב מקהלת ילדים צעירים בלוויית מבוגרים, הם יוסיפו המון צבע לתפילה עם קטעים מעניינים מאד .

     יש לי בשבילכם הפתעה...אני מתכונן להביא את אחד החזנים של ווארשה, הדבר כעת בסוד, הוא יכניס המון קטעים מעניינים חדשים מהרפרטואר העשיר של עולם החזנות, אתם עוד תשמעו עוד את "כבקרת הרועה עדרו" בליווי מדהים של המקהלה, ואם התכנית תלך בסדר בראש השנה, עוד יהיה לנו אי"ה אפילו את "וטיהר רבי ישמעאל עצמו" מפי זאוועל בכבודו בעצמו "איך זאג אייך" (על הבטחתי) קורץ להם בשובבות, אתם תתנו לי יד אחת במערכה שתתחולל אם ינסה הרב לעצור את העסק, ובעזרת ה' כשנצליח, שמו של בית הכנסת שלנו יצא לשם ולתהילה. אנו נצליח למכור הרבה באלעטין (הזמנות) למופע המוצלח שיהיה, מעתה לא עוד איזו תפילה עגמומית ומשעמעמת, בו דואגים רק לסחוט כמה דמעות תנין מהזקנות שלנו בווייבער שוהל (עזרת הנשים), עלינו לראות שיהיה לתפילה של החג צורה ומראה וההכנסות בהתאם, א ריכטיגע טענה (טענה נכונה) נהם גבאי אחר בשם משה בייניש (שם בדוי) אי אפשר לתת לר' וועוועל לעשות מה שהוא רוצה, עלינו להשליט את דעתנו בבית הכנסת עוד בתחילת כהונתו, כדי שידע את מקומו .

     וכך ישבו הגבאים ודנו בכובד ראש, לקבל את ההצעה או לא. הרי צודק בערל בדבריו, הנה בקהילות יהודיות כוורשא לודז ועוד שידועות כקהילות שאינן רפורמיות ישנם כבר בעלי תפילה מדהימים, ויש להם כאר וקאפעלע (נגנים ומלווים במקהלה ו) התפילה נראית מאד חגיגית ואיש מהרבנים לא קם למחות, למה שכאן יפריעו? ואם זה מכניס רווחים נאים וגם נותן צבע לתפילה ורוח חדשנות. האם כל זה אינו כדאי? על דעת "המקום'' ועל דעת הקהל , אנו מתירים לקבל את החזנים הללו להתפלל ולא כעבריינים .בהצהרה זו ננעלה הישיבה החשאית לקראת החג.

     ההחלטה נשמרה בסוד אדיר (משל נידון בקבינט הביטחוני בקריה בת"א ואכמ''ל ) אלא שלאוזניו המחודדות של הרב יש יותר מראדאר (משהו שדומה שיש רק לנביאים) ובטרם התקדש החג הגיעה הידיעה בסודי סודות לרב... עומדת להיות מקהלת ילדים מלווה בכמה מבוגרים, הם יעשו טריבונה (במה) מיוחדת לכך, וילוו קטעים נבחרים מתוך התפילה, דבר שלא היה מאז יוסד בית הכנסת המרכזי, ובכלל בבריסק .

הרב מחליט לא לוותר !

     השאלה שניצבה בפני מרן הייתה, האם יש לעשות מזה עניין. ... מרן החליט, למרות שהלכתית אין בזה פגיעה ביסודות ההלכתיים, אי אפשר להציב מקום מפורש בשו"ע בו כתוב שהדבר אסור בתכלית. מכל מקום יש בזה סטייה ברורה "מקדמת דנא" לא כך נהגו אבותינו מאז ומתמיד. מעולם לא עשו את תפילות הימים הנוראים למשהו קהילתי מטרת התפילות, לתאר לברואים את המלכת בורא העולם על עם ישראל ועל כל העולם כולו ובעת שכל הבריות זוחלות ורועדות מפניו, ומי יעמוד לפניו בדין, וכי מי יצדק לפניו בשעה שהמלך בכבודו ובעצמו יושב על כס המשפט, בשעות אלו עומד החזן לפני העמוד כעין "כהן גדול " הוא שליח הציבור שיוליך את תפילות הציבור אל כס המרומים, ומה עומד באותה שעה בראש הגבאים? איך עושים קונצרט טוב מהתפילה !? תחת להכניס את כל הרגש בתפילה, לבכות ולמרר בעת "נתנה תוקף קדושת היום" כשרואים איך נפתחים הספרים, ספרי חיים ומתים, ואוי מי יזכה ביום הדין? יש לרעוד כל יום הדין מאימת דינו, מי לא פוחד באותו יום, וכי אבא מרן הגר"ח עצמו לא רעד ונפחד כל יום הדין, האם יזכה בדין ?וכשבא אי מי וטען לו לפניו כי מה יש לו לדאוג, הרי הוא לא גרוע מבינוני ויכול לעשות מצוה אחת ולהטות עצמו ואת כל העולם לחיים? באותם רגעים זעק רבי חיים, מניין לך שאני בינוני? אם יודע הייתי שאני מן "הבינונים'' הרי הייתי רץ בכל בריסק ומנשק את האנשים מרוב שמחה (מפי הרב ר' זאב רוזנגרטן ששמע זאת ממרן הגאון רבי חיים עוזר זי''ע בשנת תר''צ בעת שהיה במונטרי בשוויץ).

     וכי יש בר"ה מקום לקאפעלעס בשעה שיש להרבות בתפילות ובתחנונים לפני הבורא? עדיף שישבו ויאמרו כמה קאפיטלאך תהילים לעורר זכויות על עצמם ועל עם ישראל, מה להם עם עוד כמה באלעטין (כרטיסים) שימכרו לכבוד הקונצרט הקהילתי, שיהפוך את אולם בית הכנסת למקום כינוסים קהילתיים גרידא, כך מכניסים את רוח הרפורמה בדלת האחורית. ואם אכן כך, אין מקום לעשות שינויים מצורת התפילה, כפי שהיה עד עתה, כך זה יערך עד לביאת גוא''צ.

     לימים סיפר מרן כאן... לא עמד בפני שום שיקול הלכתי האוסר את קיומה של צורת התפילה הזו, אלא שהבנתי כי מה שעומד מאחורי החלטת הגבאים היא לא הדאגה לתפילה... אין להם כוונה להכניס התעוררות גדולה יותר בקרב המתפללים, רצונם הוא אחד... לנסות להחדיר ממנהגי העת החדשה של המודרניים בסדרי התפילה, מתוך רצון לחקות את בתי הכנסת המתקדמים, ולזאת לא יכולתי להסכים ויהי מה !

     המערכה מתנהלת בעוז

     כשהגיע הרב בליל ראש השנה לתפילה בבית הכנסת הבחין בטריבונה שהוקמה בחזית בית הכנסת סמוך למקום החזן, והיא מאוישת בחברי מקהלה גברים וילדים שתפסו את מקומם שם מתחילת התפילה, הרב החליט כי אין לפנות לגבאים הסוררים " 'אן עבירה אויפ דער צייט (חבל על הזמן) הם לא יצייתו לו ויהי מה, עדיף לפנות לחברי המקהלה עצמם ולבקשם לרדת. הוא ניגש אליהם והודיעם בחדות "אתם מתבקשים לרדת מהמקום, לא תשירו כאן!" המקהלה שהייתה מורכבת מפשוטי עמך, אנשים צייתנים שלא היה להם דבר כנגד הרב נשמעו תיכף, גם הילדים החמודים שניחנו בקול ערב מאד, לא היו סרבנים, הם צייתו לרב וירדו בסדר מופתי מהבמה, למרות הצער הרב שהיה להם אחרי כל ההכנות.... לרב אין מסרבים, כך הבינו כולם. אלא שעדת הגבאים עזי הפנים הגיעה מנגד , הם נעמדו תיכף והודיעו חד משמעית לחברי המקהלה. כאן אנו בעלי המקום ולא הרב, עליכם לציית רק לנו!!! כששמעו חברי המקהלה נבוכו, מה עושים? אך כשראו את פניהם המאיימות של הגבאים, חזרו לגלריה המיוחדת, וכך אוישה הגלריה מחדש.הרב לא נואש, הוא קם ממקומו אליהם והודיעם בצורה חד משמעית: כרב המקום אני מודיע לכם, כי עליכם לרדת מהמקום!! והמחזה חוזר, חברי המקהלה יורדים מהבמה והולכים למקומות הישנים, והנה לא עובר רגע ומולם נעמדים הגבאים חסרי הרסן, הם לא נבהלים מהרב ומקשים עורפם מולו, סך הכל הוא צעיר מכולם וגם רב חדש, ובעזות מצח הם מודיעים למקהלה: אין לכם לקבל פקודה רק מאתנו, ועל כן עליכם לשוב אל מקומותיכם !

     וכך התנהל הדבר בריטואל סידרתי, הרב מפקד, חברי הקהילה נבהלים ויורדים, ומיד אחרי כן מגיעה עדת הגבאים ומשמיעה את דברה בעזות הללו מפחדים ושוב חוזרים למקומותיהם.

     המצב הפך להיות בלתי נסבל, ניכר היה בעליל כי הגבאים החליטו להראות לציבור מיהו כאן בעל הבית. לבושת הקהל לא היה איש שיקום וימחה על כבוד הרב שחולל בפרהסיא ביום הקדוש והנורא .

     מחשבה קשה עברה בראשו של מרן הרב (כך סיפר לימים לבניו מפי מו''ר הגרמ''ד שליט"א) מה עוד אני יכול לעשות שלא עשיתי? כמה פעמים עלי לעשות זאת שוב ושוב? אחר מיכן גמרה בלבו ההחלטה: כל עוד בידי הדבר, עלי לשוב על זה שוב ושוב. עלי לעשות כל עוד זה בגדרי יכולתי. ולא מטעמי רווח והפסד, אלא כי כך הדין! כל עוד הדבר ניתן בידי ובגדרי יכולותיי עלי למנוע זאת, בלי שום נפקמ"נ לגבי העתיד!!! וכשאפסו כוחותיו, גמר בלבו, זו היא הפעם האחרונה בה אני יכול, כל כוחותיי אזלו ממני, מעבר לזה אין זה יותר בגדרי חובת ההשתדלות, עשיתי כמה שיכולתי. וכששפתיו כמעט זבות דם ולבו נמס בקרבו מרוב חולשה, עולה הוא בכוחות על אנושיים וגוער באנשים ובילדים עד שהאחרון שבהם ירד מהגלריה .

     עדת הגבאים מגיחה שוב ובעזות מצח ניגשים ומפקדים על הילדים, עליכם לשמוע לקולנו בלבד!!! באותו רגע נפתחו חלונות עזרת הנשים וראשי נשים הציצו מתוכו, ביניהן נשות....הגבאים ! ס' עגענוג צו זיין אזוי פיהל קעגנדיג צום רב (מספיק ודי לרוח הנגד שלכם) אין גבול לעזות המצח שלכם, צעקו במקהלה מתוך "עזרת הנשים ."וכאשר קול באשה ערווה... התגלתה ערוות הגבאים הרשעים בפרהסיא, ולא ע''י אחרות אלא ע''י נשותיהם, ואם נשותיהם שונאות יותר מהם כמאמר חז''ל, ואפילו הכי... הגיע השכל הישר למוחות המתפללים , הם נעמדו במקהלה... אין צורך כבר במקהלות לתקוע לרב מקלות.

     וכך אמר לימים מרן הרב לבנו מו''ר ....מה שלא השגתי בכוחות עצמי השיגו הנשים בצעקותיהן. בעקבות המעשה פסק מרן להתפלל בבית הכנסת המרכזי, פרט לימים נוראים, את יתר התפילות עשה בביתו, כשהוא בעצמו הבעל קורא, בימי שני וחמישי ומנחה בשבת.

וקול השופר חזק מאוד (עלינו לשבח, שמות. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א )

     מעשה שהיה בראש השנה באחד מבתי המלון בירושלים, שהבעל-תוקע שהוזמן על ידי מנהל המלון להוציא את המתפללים ידי חובתם, לא הצליח להוציא ולו תקיעה אחת. איש זה היה אמן ומנוסה במלאכת התקיעה, אבל משום-מה הפעם לא עלתה בידו כלל.

     דפק מנהל המלון על הבימה, ושאל האם יש כאן אדם אחר היודע לתקוע. והנה הצביע אחד המתפללים על עצמו כמי שמוכן להוציא את הקהל ידי חובה. נתנו לו את השופר, ולמרבה הפלא הצליח השני לתקוע את כל 100 הקולות.

     הסיפור לא הסתיים בכך. במוצאי ראש השנה מגיע הבעל-תוקע הראשון, שלא הצליח במלאכתו, ומבקש את מלוא הכסף שהובטח לו. מנהל המלון פוקח זוג עיניים תמהות, כאומר 'הנטרפה עליך דעתך?! כיצד הנך מעז לדרוש כסף, הרי לא השמעת לנו ולו תקיעה אחת'?

     אבל תשובתו של האיש הייתה מזומנת לו בפיו. הרי גם אם הייתי תוקע כראוי, השכר שלי לא היה על התקיעות עצמן, שהרי על כך נאמר ב'נדרים' 'מה אני בחינם אף אתם נמי בחינם', אלא על הטרחה שעשיתי עד שבאתי לכאן, דהיינו ההכנות לתקיעות, טרחת-הדרך וכו'. ועל כך יש מאות עדים שיעידו שמדי יום עשיתי הכנות לתקיעות עד אחרי חצות לילה...

     התוקע הלזה בא אליי לאחר החג, ושאלני האם אוכל להסביר לו 'מדוע לא יצאו התקיעות'? ואני החזרתי לו בשאלה: אולי תואיל נא לומר לי על איזה מחיר 'סגרת' עם מנהל המלון בדבר התקיעות?

     וכפי ששיערתי כך היה. האיש דרש סכום גבוה ומפולפל מאוד של דולרים. 'באו הדולרים ונכנסו בתוך השופר וסתמוהו', אמרתי לו.

ויהי קול השופר (עלינו לשבח, שמות. הרב יצחק זילברשטיין שליט''א )

     הגאון רבי חיים ברלין זצ''ל, בנו של הנצי''ב, היה רבה של מוסקבה בעת שניתכו על העיר, ועל האזור כולו, גזירות קשות נגד היהודים, ששיאן התבטא בהודעה הממשלתית שעל כל היהודים לעזוב את העיר בתוך תקופת-זמן קצרה. רק לבעלי מלאכה מיוחדים שנצרכו על ידי הממשלה, הותר להמשיך ולהתגורר במוסקבה, וגם זאת לפסק-זמן קצר בלבד.

     המרא דאתרא ידע שעליו להישאר במקום עד שאחרון היהודים ייצא את מוסקבה, כפי שרב-חובל אינו נוטש את אנייתו הטובעת בלב-ים עד שאחרון הנוסעים והמלחים יורד אל ספינת ההצלה. מיותר יהיה לומר שכל פעולה של דבר-שבקדושה הייתה כרוכה אז במסירות נפש אמתית. והנה, מגיע חודש אלול והיהודים שנותרו בעיר ביקשו לתקוע בשופר. ברם, כשהוציאו את השופר ממקומו, נחרדו לראות שהשטן שלח שם את ידו, והשופר נסדק לכל אורכו ונפסל. היה זה השופר היחידי בעיר, וכיוון שלא הייתה כל אפשרות להביא שופר אחר מחוץ למוסקבה, הצטער הגר''ח ברלין צער רב, בחששו שתהיה זו הפעם הראשונה בחייו שלא ישמע קול שופר בראש השנה.

     נעצור לרגע ונחשוב: מה עושה גאון וצדיק כמותו במצב שכזה?! הרי לכאורה נמנע ממנו לשמוע קול שופר, ומה יש עוד לעשות? אבל מי שליבו חפץ לעשות רצון בוראו, אינו יושב בחיבוק ידיים! הוא מנסה כל העת לראות במה אפשר לרצות את השם יתברך, ולהשלים את החסר. נכון, את קול השופר – מונעים  ממני; אבל להישאר ער בליל ראש השנה וללמוד הלכות שופר – אני יכול ויכול!--- נשאר הגר''ח ברלין בליל ראש השנה בבית המדרש ולא הלך לביתו לישון, ושינן כל הלכות שופר בשלחן ערוך.

     עם שחר, יצא רבה של מוסקבה מבית המדרש בדרכו לתפילת 'הנץ', ולנגד עיניו מתגלה מחזה מופלא. בקצה הרחוב עומדת עגלת-שחת, ומקום מושבו של העגלון מקושט בקישוטים שונים, וביניהם כלים שונים שמשכו את ליבו של הרב. הוא מתקרב מעט אל העגלה, ונדהם לראות שאחד הכלים התלויים מעל העגלון הוא... שופר. כן, שופר ממש... ניגש הגר''ח אל העגלון ושואל אותו מנין לך שופר זה. השאלה גרמה לבהלה אצל העגלון הגוי, שמיהר להשיב 'יסלח לי כבוד הרב, לא ידעתי שהשופר הזה הוא שלך'... רב העיר ממשיך לתחקר את העגלון ומתעניין האם השופר נעשה בידי יהודי, ועד מהרה מתברר שאמנם כן!

     תחביב מיוחד היה לו לעגלון זה, והוא, איסוף חצוצרות ושופרות, וכל דבר המריע... גם את עגלתו היה נוהג לקשט בכלי-תרועה אלו. שופר זה, כך סיפר, היה שייך לבית הכנסת סמוך לביתו, והוא נתן בו את עיניו משכבר השנים, וכשהתרוקנה עתה כל הקהילה מבתיה, בעקבות הגירוש, וגם בית הכנסת ננטש ונעזב על ידי מתפלליו, התגנב בחשאי לבית הכנסת וגנב את השופר. בראותו עתה את הגר''ח ברלין המתעניין כל כך בשופר זה, היה הגוי בטוח שמדובר ברב בית הכנסת ממנו גנב את השופר, ולכן מיהר להשיב את הגניבה כדי שלא ידווח על כך למשטרה... שמחתו של הגר''ח ברלין על שיהא בידו לקיים בעוד זמן קצר את מצוות השופר – פרצה עתה את כל הגבולות. שופר זה נמסר לידיו של רבי אריה לוין זצ''ל, אשר השתמש בו פעמים רבות.

     מוסר-ההשכל העיקרי שיש לנו ללמוד מסיפור זה הוא שגם כאשר האדם נמצא במצב כזה שלכאורה כלו כל הקיצין, ואין יותר מה לעשות, צריך הוא להמשיך במאמציו לקיים את רצון השם יתברך, וכאשר יראה הקב''ה שהוא מצדו עשה את כל מה שניתן לעשות, ייכנס גם הוא יתברך לתמונה, ויסייע בית האדם למלא את שאיפתו הטהורה. היה זה לכל הדעות נס של ממש. כדי לזכות בנס שכזה, צריך להוכיח להקב''ה שרצוננו לעשות את המצווה הוא כל כך גדול שאין אנו יכולים לישון באותו לילה... ובמלים אחרות: אם באותו לילה היה הולך הגר''ח ברלין לישון, כבכל לילה, לא בטוח כלל וכלל שהנס המופלא הזה היה מתרחש עימו...

מתכון לעוגת שנה טובה

     לכבוד ראש השנה, רצינו לתת לכם מתכון עוגה לשנה טובה.

     מתכון לעוגת שנה טובה (12 מנות)

     אופן ההכנה :

     נוטלים 12 חודשים, מנקים היטב מקטנוניות, מרירות, קמצנות וחרדות. מחלקים כל חודש ל 29-30 יום, כדי שיספיק לכל השנה. מערבבים בכלי גדול:

3 כוסות עבודה,

2 כוסות מצב-רוח טוב והומור,

3 כפות גדולות אופטימיות

1 כף סבלנות

קומץ טקט.

קורט הבנה והערכה הדדית.

שופכים על כל התערובת הרבה שמחה,

וממסים בחום של אהבה.

לקישוט, מוסיפים למאפה זר של תשומת לב,

ומגישים יום-יום עם מצב-רוח מרומם.

ושתהיה לכולנו שנה טובה.

אשרינו שזכינו

     כמה מאושרים אנו ושמחים עד מאוד כי יש לנו בורא עולם, זכינו שאנו עבדיו, את הבורא אנו יכולים לעבוד וצריכים לעבוד בכל מצב כשקל ונוח וכשקשה ומעיק, כשאנו שמחים ומאושרים כמו כשאנו עצובים ובוכים, ביום בלילה, בחול ובמועד, אין זמן ואין מצב בו אין אפשרות ואין חיוב לעבוד את ה'. יהודי עובד את ה' סביב כל שעות היממה, יש הלכות מסודרות לכל צעד ושעל. הלכות כיצד הולכים לישון, איך ישנים, איך קמים, איך אוכלים, ואיך מנהלים עסקים, כלשון הפסוק 'בכל דרכך דעהו' כנפסק בשו"ע (או"ח סי' רל"א). בכל רגע ובכל מצב יש לנו תפקיד וייעוד מוגדר.

     אוי לו למלך שעבודתו מוגדרת ומוגבלת, ווי להם לעבדי המלך שאפשר לעובדו רק בצורה כזאת, ורק בזמן מסוים, זהו מלך מוגבל, מלך מסכן... עובדי האלילים היו עובדים כל אל בסגנון מיוחד משלו. את ה'בעל פעור' עבדו בסגנון אחד, לעומת העבודה של 'זורק אבן למרקוליס' והיה גם את המולך שהיו צריכים להקריב דווקא את הילדים, כל אליל הייתה עבורו הגבלות והגדרות משלו.

     אבל מלך עליון, מלך הכול יכול וכוללם יחד, אינו מוגבל ואינו מגביל, בכל מקום ובכל מצב יכולים לעובדו. וידיעה זו ממלאת את החיים בתוכן אין סופי, כי כשיודעים שאין מצבים של בדיעבד, של אין ברירה, אלא כל מצב הוא לכתחילה שלכתחילה, ואת אותו בורא עולם אנו עובדים כשטוב לנו כמו כשקשה לנו, אזי החיים חטיבה אחת של עבודת ה'.

     יש כאלו שהיו רוצים לתכנן את חייהם ולעבוד את ה' דווקא בצורות מסוימת ובתנאים מסוימים... זוהו הגבלה בגדלותו של המלך, וגם אינה מסמלת עבדות שלמה ותמימה, וזה מה שציותה עלינו התורה תמים תהיה עם ה' אלוקיך, בכל עת בכל מצב ובכל אופן.

כדי שתמליכוני עליכם.

     בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על העולם ועל עצמינו, כדברי חז"ל - 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם' (ר"ה, ט"ז.)... אנו מצהירים על היותנו עבדים להקב"ה 'אם כבנים, אם כעבדים' עבד אינו בוחר במה לעבוד את אדונו, עבד מהותו ביטול, עבד 'לית ליה מגרמיא כלום' - (אין לו משלו כלום) ובשל כך מוכן הוא לכל תפקיד ולכל שליחות שיטיל עליו אדונו.. כך הוא יהודי הממליך את הקב"ה למלכו ואת עצמו לעבדו, הוא מצהיר בזאת על נכונותו לשמש את הבורא בכל מצב שירצה הבורא. מי שבוחר במה ואיך לעבוד את ה' אינו עובד אלא את עצמו... הוא לא התבטל כלל, והדברים הללו חשובים ויסודיים. כשאין ידיעה בסיסית הזאת אין המלכה ואין עבדות, ויכול יהודי לעמוד על רגליו ולהצהיר בתפילה "מלוך על כל העולם כולו...וידע כל פעול...ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך", מוכן הוא להמליך את הקב"ה על כל העולם, על כל היצורים מאריות עד נמלים, ורק על עצמו הוא לא מוכן להמליך את ה'. כל מה שקשור לחיים האישיים שלו הוא רוצה להחליט לבד. זו איננה מלכות.

התרנגולת? לא!

     זה מזכיר סיפור ששמעתי מהרב עזריאל טואבר שליט"א. סיפור על סטודנט שלמד באחת האוניברסיטאות במוסקבה בתקופת הקומוניזם, באחת ההרצאות כשדיברו בשבחה של השיטה הקומוניסטית שדגלה שהכול שייך לאומה, אין עשירים אין עניים כולם שווים.. התלהב המרצה ושאל את אחד הסטודנטים 'נגיד שהייתה לך חנות, מה היית עושה אתה ברווחים?' 'אני' ענה הסטודנט –' הייתי נותן חצי לרוסיה ורק חצי הייתי משאיר לעצמי'. 'ואם הייתה לך פרה' המשיך המרצה ושאל: 'הייתי נותן חצי מתנובת הפרה לרוסיה וחצי משאיר לעצמי' – השיב הסטודנט. ואם הייתה לך תרנגולת, מה היית עושה אתה?' המשיך המרצה ושאל. 'תרגולת?. .שאל הסטודנט- ' אותה הייתי משאיר לעצמי! '....

     למה? שאלו כולם, אתה מוכן להתחלק ברווחי החנות ובתנובת הפרה ורק על תרנגולת מסכנה אתה לא מוכן לוותר?!..ענה להם הסטודנט בפשטות: 'תבינו חברים, תרנגולת יש לי באמת...

     קל להמליך את הקב"ה על כולם, על כל העולם על כל הסובב, החוכמה היא להמליך אותה על מה שיש לנו, ועליה לוותר ולהקריב, מהנוחות שלנו, מההרגל שלנו הנעשה טבע, ולעשות רצון ה' בשלמות.

קבלת רצון ה'

     בחיים יש הרבה מצבים שאולי אם אנחנו היינו מתכננים את חיינו היינו מוותרים עליהם. מצבים של קושיים כלכליים, התמודדות עם ילד לא קל, או אפילו ההתמודדויות שגרתיות כמו תינוק שלא מפסיק לבכות, או בגד שהתלכלך עוד בדרך לחתונה, ניסיונות שקשה לנו איתם, כשזוכרים שאנחנו עבדי ה', אנחנו מתייצבים לכל קריאה ולכל אתגר, ואם זה קרה לנו אז כנראה ה' רוצה שכעת נעבוד אותו במצב הזה דווקא. אם הוא נתן לנו את הילד הזה כנראה שזה הייעוד לעבוד אותו ע"י שנחנך ונגדל אותו דווקא... אם אלו הם התנאים הכלכליים כנראה שזה התפקיד כרגע. ולהיפך כשזה לא נוח רואים בזה יותר מלכות..

     ואיך הם מילות השיר המפורסם? 'ה', הוא מלכנו ולו אנחנו עבדים, בדרך התורה נלך באש ובמים, בדרך התורה נלך נקדש שם שמים'.... כשיהודי מרכין את ראשו ומקבל עליו את האתגר שהבורא שלח עליו בכך הוא ממליך את ה' עליו. כן נזכה אנו ובנינו, בשלמות ובתמימות, באין מחסור כל.

ובכן תן פחדך

     הבקשה הראשונה, שאנו מבקשים מהקב"ה בכל פעם שאנו עומדים לפניו בימים הנוראים, פותחת במלים אלה: "ובכן תן פחדך ה' א-להינו על כל מעשיך". אולי אין אנו מודעים לכך "שבכל מעשיך" הרי כלולים גם אנחנו בעצמנו... ואם כן, אולי צריך לחשוב מעט, לפני שאומרים זאת: הלא "פחד" מצטייר אצלנו תמיד כדבר שלילי, לא רצוי, כגורם למתח נפשי, ומה ראינו לבקש דבר כזה? 

     אולי הסיפור הבא יעזור לנו להבין זאת. א. החליט להירשם לקורס גמילה למעשנים. אחרי ששני קרובי משפחה מתו כתוצאה מעישון, דרשה אשתו ממנו להפסיק את העישון, אבל ההרגל היה חזק יותר ממנו. כשנרשם לקורס, הוא היה יותר מספקני. "אחי וגיסי מתו מעישון, וזה לא הזיז לי. מה תוכלו לעשות יותר מזה"?

     למחרת, הגיע א. לשיעור הראשון. הראו להם צילומי רנטגן של ריאות מעשנים: ריאות מצומקות, מלאי פיח, בליווי הסברים מפורטים. אחרי הצהרים, ביקרו במחלקה בבית חולים, והראו להם חולים בשלבי מחלה שונים, כולם מעשנים. שוב לוו בהסברה מתאימה. בשיעור הבא, קיבלו מידע על מחלות הלב, בעזרת תוכנית אור-קולית מיוחדת. גם כאן שולב ביקור בבית חולים. בתום השיעור, נאמר להם לחזור בעוד שבוע.

     יומיים תמימים לא נגע א. בסיגריה. ויהי ביום השלישי, אמר לעצמו: בוא ונתפשר על סיגריה אחת בבוקר ואחת אחר הצהרים. כשחזר למכון הגמילה בתום שבעה ימים, שאלו אותו: האם אתה עדיין מעשן. ענה, כן? החזקתי מעמד כמה ימים, אחר כך עישנתי, מעט והיום כמעט מלא! "אין דבר, חכה!" אמרו לו.

     הפעם, הייתה הפתעה. המדריך חילק סיגריות לכל המשתתפים. הם הוזמנו להיכנס בחדר חשוך, וכל אחד מהם התיישב לפני מסך קטן. "הדליקו את המסך", הם נצטווו. על המסך הופיע צילום צבעוני של הריאות. "זהו צילום של הריאות - שלכם!" הודיע המדריך. "עכשיו, תואילו להצית סיגריה, ותתחילו לעשן." על המסך נראתה עננת העשן, שמילאה את הריאות בכל שאיפה. ולאחר, מכן כשנגמרה הסיגריה, באה המנה האחרונה: צילום מוגדל של הריאות, שבו הם נראו מלאות בנקודות שחורות. "אלה הם השאריות, שהשאירה הסיגריה." הסביר המדריך. עכשיו, הדליק את האור, והתבונן במשתתפים. שקט מוחלט שרר באולם, ההלם היה מושלם. "עכשיו, נוכל להתחיל בגמילה", הודיע המדריך בסיפוק.

     כיצד זה קורה, שאנחנו חוטאים, מתחרטים, ושוב חוטאים? האם החרטה לא הייתה כנה? התשובה היא, החרטה הייתה חרטה אמתית - אבל שטחית. היא לא חדרה אל הלב. גם מותם של בני המשפחה מעישון, גרמה ללא ספק להתעוררות ולהחלטה להפסיק את העישון, אלא שההחלטה הייתה מן השפה ולחוץ. בשעה שמתגבר הדחף לעשן, ניתן לנטרל אותה. מה זעזע את המעשנים האלה? נתנו להם להרגיש את תוצאות מעשיהם - על עורם ובשרם. הם קיבלו תמונה בשידור חי, ובכל עת שייטלו סיגריה ביד, תעלה תמונה זו לנגד עיניהם. מעתה, כל שאיפת עשן תגרום להם לייסורי נפש. הם לא יצטרכו להילחם - הסיגריה הפכה בעיניהם לדבר מאוס.

     אילו יכולנו לראות את התפלה שאנו מתפללים בציור מוחשי - גוף ללא נשמה, מלאה מומים - שוב לא היינו זקוקים למאמץ מיוחד כדי להתפלל כראוי. אילו ראינו את החורבן וההרס שמחוללים בשמים השעות שאנו מבלים לריק, לא היינו מבזבזים אפילו דקה ביום. ואילו היינו מרגישים, איך שבכל הסתכלות בדבר אסור מתפשט הארס הרוחני בכל גופנו, לא היינו מעיזים להרים את מבטנו בלכתנו ברחוב. אלא מאי? לדאבוננו, עוד לא הומצא המכשיר הנפלא הזה.

     גם רבנו יונה, כשמלמד אותנו את דרך החרטה, הלך בדרך זו : "ויתחרט על מעשיו הרעים, ויאמר בלבו: מה עשיתי, איך לא היה פחד א-להים לנגד עיני...? לא חמלתי על גופי, ולא חסה עיני עליו... ולא זכרתי יום המוות, אשר לא ישאיר לפני נשמתי כי אם גויתי ואדמתי ".

     זוהי עבודת התשובה: להמחיש לעצמו את תוצאות מעשיו, עד שיהיה "פחד א-להים לנגד עיניו "! פעם אחת בשנה, ניתנת לנו הזדמנות לעבור את החוויה הזאת: להרגיש את ה"פחד א-להים כנגד עיניו"... בימים הנוראים, כשאנו עומדים בתפלה לפני הבורא עולם. אם נשכיל לשאוב לתוכנו את ההרגשה הזאת, לאגור אותה בלבנו כדי שנוכל לעשות בה שימוש במשך כל השנה, אזי ניצלנו את הימים האלה, אזי הם ישפיעו עלינו גם בשאר ימות השנה.

לכן מבקשים אנו מהקב''ה: "ובכן תן פחדך", תעניק לנו את המתנה הנפלאה הזאת, תן לנו להרגיש את הפחד, כדי שלא נצטרך להילחם עם היצר. "ויעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם "!

אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו' ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו (להורות נתן)

     יש לדקדק מה הלשון "נדברו", מדוע לא אמר 'אז ידברו' איש אל רעהו, ויש ליישב עפ"י מה שפירש רבי שמעלקא מסעליש זצ"ל כי יש היושב בדד ולומד תורה, ועולה בדעתו קושיא חמורה, ואין לו פתרון ליישבה, ובמקום אחר בעולם יושב יהודי אחר ולומד תורה באותו סוגיא עצמה, ועולה על דעתו לחדש סברא נפלאה שעל פיה יתיישב לנכון אותה קושיא, נמצא שכל אחד מהם אין תורתו שלמה כי לראשון חסר התירוץ, ולשני אין את הקושיא בכדי ליישבה, וכאשר עולה תורת שניהם למרום, הקב"ה מחברם ועושה מהם תורה שלמה, וכותבו בספר זיכרון לפניו, וכל אחד מקבל שכר כתורה שלמה, ובזה נתיישב היטיב למה כתוב אז "נדברו" ולא "ידברו", כי לא ראו איש את רעהו, אבל נדברו כל אחד לעצמו, 'ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון' ושם נהיה תורה שלמה, ונזכרים שניהם לטובה.

הקב"ה ועם ישראל (הרב יעקב חן)

     פירש רבי יעקב גלינסקי: כאשר אדם נזקק לרופא, חוקר ומחפש מיהו הרופא הטוב ביותר, המומחה מכולם, שולחים אותו לכתובות שונות לראות ולבדוק המלצות וכו'. אך כאשר נזקק הוא לנסוע באוטובוס או עולה הוא על מטוס אין הוא מברר מי הטייס? מיהם צוות המטוס כמה טיסות ביצעו, והאם בהצלחה? אלא שאלתו היחידה היא באיזה חברת תעופה כדאי לטוס, ולכל היותר היכן יהיה מקום מושבו. מדוע? מה השוני?

     והתשובה כל כך פשוטה, הרופא, אם יחשוב על עצמו בלבד ולא על המטופל הרי במקרה הגרוע הוא ישלח אותו לעולם שכולו טוב. ואז? הרופא יישאר בחדר הניתוח בעוד החולה בעולם העליון. אבל הטייס, אם ידאג לעצמו בלבד, ידאג בהכרח גם לנוסעיו, כי אם חלילה אינו דרייבער טוב, הוא גם פוגע בעצמו לבד מנוסעיו.

     וזה כביכול מצבנו שאנו קשורים עם הקב"ה בקשר של אבא ובניו, ישראל וקב"ה חד הוא, וזהו מה שדרשו "אני לדודי ודודי לי" כי נסמכים אנו על רבש"ע כי דואג הוא לנו בבחינת שדואג הוא לעצמו.

עצות למצוות שמיעת קול שופר

     מי ששומע תקיעת שופר בראש השנה מאיש כשר, שהוא ירא וחרד באמת, אינו צריך בוודאי לדאוג ולפחד במשך השנה כiלה מפני רעמים. היינו שצריך לבטח בהשם יתברך, שבזכות מצות תקיעת שופר ששמע מירא שמים אמתי, השם יתברך ישמרהו שלא יינזק במשך השנה כלה מן הרעמים.

     וכפי המבאר בלקוטי מוהר"ן חלק שני (סימן ח') בתורה "תקעו תוכחה", ששופר מרמז על למוד הדעת מצדיק האמת, נלמד מכאן שכאשר שומע את למוד הדעת מצדיק ומירא שמים אמתי, ומתגבר לקים כפי הבאור בלמוד הנ"ל, צריך לבטח שהשם יתברך ישמרהו מכל מיני נזק ומכל מיני ייסורים, כפי המבאר למעלה, לעניין שופר (עצות המבוארות - ראש השנה, א). ..על ידי מצות תקיעת שופר בראש השנה ביראת שמים כראוי, זוכים לחידוש המח. הינו שזוכה לחדש השכל שהוא הנשמה, בחיות חדשה ליראת השם ולקיום התורה, וזוכים להמשיך שכל חדש מאור הפנים.

     גם צריך לעסוק תמיד בלמוד הדעת מצדיק האמת ויראת השם כראוי, שלמוד זה מרמז גם כן על תקיעת שופר, כמבאר בסעיף א', ולהתחזק בקיום, כמבאר בלמוד הנזכר למעלה. ועל ידי זה יתעורר בוודאי לשמע תקיעת שופר בראש השנה ביראת שמים כראוי, ויזכה לכל התיקונים ולכל הטובות שנעשים על ידי תקיעת שופר בראש השנה באמת כראוי .

כח התפילה בראש השנה !

     בגמרא ( בבא מציעא ) אומר ומסביר רש"י במילים נחרצות מהו כח התפילה שיש לכל יהודי בראש השנה: הגמרא אומרת שם , שאם אחד חכר שדה מחברו ומשלם לו סכום קצוב לשנה. וקרה מכת מדינה ונשתדפו כל השדות , וכן נשתדפה השדה הזאת שחכר , אז הדין הוא , שיכול השוכר להוריד למשכיר מדמי השכירות. אבל ממשיכה הגמ' ומסבירה : אם רק השדה שלו נשתדפה, אז הדין הוא, שיכול המשכיר לומר לשוכר: מזלך הרע גרם זאת, והעובדה היא , שלשאר העולם לא אירע כלום בשדות, ולכן הדין הוא , שאין השוכר יכול להוריד למשכיר מדמי השכירות .

     אבל אם הבעה"ב אמר לו בתחילה : אני משכירך השדה אך ורק לזרוע כאן חיטים, והלך השוכר וזרע שעורים, וקרה מכת מדינה ונשתדפו כל השדות, וגם שדהו, ההלכה שאסור לשוכר להוריד מדמי החכירות, כי יכול המשכיר לטעון לו, אני אמרתי לך לזרוע חיטים, ואם היית זורע חיטים זה לא היה קורה. כי אני ביקשתי בראש השנה שהשדה שלי של חיטים יצליח. ואילו זרעת חיטים היה מתקיים בי הפסוק "ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נטע אור ( " איוב כב. . )כח ומסביר רש"י שם: מה שתבקש מן היוצר יעשה, ואני לא ביקשתי מן השמים בתחילת השנה שיצליחני בשעורים אלא בחיטים ! ממילא יש כאן קביעה של רש"י הק' וכך גם נפסק להלכה בחושן משפט , שמה שמתפללים בראש השנה מתקיים. והדברים צריכים דיוק, דלכאורה צריכים להבין, על מי מדברים כאן, על צדיק, עובד ה'? !לא מדברים כאן על איש שדה, כפרי פשוט, אבל זה הכח של ראש השנה, שגם איש פשוט, יחיד , יכול להגיע ה"בר לכח הזה שיתקבלו תפילותיו!...

     מסופר על הרב מבריסק זי"ע , שהיה יושב ואומר תהילים בכל השעות הפנויות בראש השנה. שאלוהו תלמידיו "מדוע הרב לא לומד ?" ענה ואמר: הרי אמרנו בסליחות "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", והפשט הוא, כי בראש השנה כל אחד דומה למי שפשט את הרגל, דנים אותו על שנה חדשה, אין לו שום דבר אצלו, שום דבר לא נשאר לו מהשנה שעברה, בראש השנה צריכים לחדש את הפספורט, את הבריאות, הפרנסה, את הנחת מהילדים, וביום כזה אסור לבטל דקה, ולכן בחרתי לומר תהילים, כי בלימוד אני צריך להפסיק מידי פעם בכדי לקום ולהוציא ספר, ודבר זה לוקח לי זמן והרי בראש השנה כל שנייה חשובה כנצח, לכן בחרתי לומר תהילים ברצף, ללא הפוגה כלשהי!

מים רטובים מדמעות (הרב גד שכטמן)

     בלכתנו לומר תשליך חייבים להבין איך זה פועל, שהרי בלתי אפשרי שנחטא לאורך ימות השנה וברגע אחד ניפטר בקלות מחבילת העוונות | הבה נצלול למימי הנהר אליו אנו משליכים את החטאים ונדלה משם דליים גדושים ברכות ושפע לשנה טובה ומתוקה

     מנהג ישראל תורה הוא, שביום ראש השנה יוצאים לשפת הים, נהר, מעיין, באר מים או אפילו ליד גיגית מים, לומר "תשליך". ה"תשליך" הוא מאמר מהזוהר הקדוש ולאחר אמירתו אנו משליכים את העוונות שצברנו בשקדנות רבה במהלך השנה למים, מנערים את הכיסים כהמחשה מעשית לזריקת העוונות הווירטואלית היישר למים. סמך למנהג זה הובא בספרים על שם הכתוב: "ותשליך במצולות ים כל חטאותם", זהו גם המקור לשם "תשליך".

     וכאן הבן שואל: הייתכן?! קורה שאדם שוגג וחוטא, לעיתים אף מדובר במצב שאדם יודע שמעשה מסוים הוא אסור ובכל זאת יצרו גובר עליו, וגם זה נורמאלי. היצר הוא מלאך העשוי מאש ואנו בשר-ודם. אך מכאן ועד להשלכה של העוונות שעשינו בקלי-קלות שכזאת: יציאה למקווה מים, אמירת טקסט בארמית, ניעור הכיסים מהעוונות - הדרך ארוכה...

     היכן התשובה? היכן החרטה האמתית והכנה והוכחה לרצוננו לעשות תשובה? שלא לדבר על כך שפעולה זו אינה כרוכה כמעט בהשקעה מצדנו.

     איך הדברים פועלים, מה מסתתר מאחורי המנהג?

     ובכן, על מנת להבין לעומק יותר את המסר העומד מאחורי ה"תשליך", אנו נזקקים לפלא המופלא המכונה "מכונת הזמן". אותה מכונה דמיונית שלא קיימת, אבל רבות קראנו ושמענו על פלאיה, תשרת אותנו בטיסה מהירה [שגם היא כמובן לא תיקח לנו כסף וזמן] על מנת לחזור לתקופת חורבן בית המקדש הראשון, שם נתבונן יחד במחזה מדהים: על מנת שנבין באיזה מצב מצויים היו היהודים שגלו כעת מארצם, חייבים אנו לסקור במהירות את שעבר עליהם בשנים האחרונות: עם ישראל חטאו לה' בעברם על רצונו, הנביאים באותה תקופה הזהירו רבות שעתיד להתרחש אסון טראגי באם לא יחזרו בתשובה, אך כאז כן היום - איש אינו מעוניין לשמוע נבואות זעם. היהודים המשיכו בשלהם, או לכל הפחות לא ממש התאמצו לשוב בתשובה שלמה, והנבואות התגשמו, אחת לאחת. לאחר מצור אכזרי על ירושלים, בו סבלו בני ירושלים מרעב וצמא, ממצב נפשי נמוך וקרבנות עצומים בנפש, עולה בידי נבוכדנצר מלך בבל לכבוש את ירושלים ולהחריב את בית המקדש, או אז יוצאים עם ישראל לגלות בבל. גם ב"צעדת המוות" הלזו לא נחים היהודים לרגע. במדרש מובאים תיאורים מסמרי שיער על קבוצות שמסרו את נפשם על קידוש ה' לאורך כל הדרך לאחר שסירבו להישמע לבקשות שוביהם לעבור על רצון ה', ואז מגיעים היהודים לבבל.

     עד שיקימו להם "מחנה פליטים" זמני, מקום בו יוכלו להניח את ראשם עד שיתרגלו להשתקעות בבבל, מגיע נבוכדנצר ללווים ששירתו בבית המקדש ובקשה בפיו: "שירו לנו משיר ציון". הלווים בעוז רוח ותעצומות נפש בלתי רגילות, עושים מעשה מפעים: הם כורתים את בהונות ידיהם בשיניהם, מה שמונע מהם לנגן על ה'נבל', כלי הנגינה המרגש שליווה את שירי המקדש, ומראים את ידיהם לנבוכדנצר באמרם: "איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר?!"... בנקודה זו, היינו מצפים שלא תהיה נפש חיה בעולם שתהיה במצב גרוע יותר משל עם ישראל, אולם להפתעתנו הרבה את מזמור קל"ז שבתהלים, שממנו ציטטנו בשורות הקודמות, פותח דוד המלך כך: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון".

     לפני שנסביר את כוונתו, נתאר לעצמנו חתונה של חבר טוב בה השתתפנו. האם יהיה נכון מבחינה דקדוקית לומר "בחתונתו של חברי הטוב שמחתי מאוד, וגם הוא שמח"? בוודאי שלא. כי מסתבר ששמחנו, הרגשנו שותפים לשמחתו של החבר ורצינו בטובתו. אך לעולם לא ייתכן ששמחתנו אנו, תהיה גדולה יותר משמחתו של החתן עצמו, של בעל השמחה! באמרנו "גם" פירושו: אני הייתי המרכז, המוקד, והחבר - החתן - התלווה לשמחתי. והנה, עם ישראל שסוף סוף מקבל הזדמנות למנוחה ארעית לאחר שנים של מצור, שכול, אבדן היקר מכל - בית המקדש, גם על גדות נהרות בבל נדרש למחזה מצמרר של לווים קטועי בהונות זבי דם, ואז מגיע תיאורו של דוד המלך שקובע שסבלם של ישראל ובכיים בשל המצב היה רק משני בחשיבותו לסבלו של מישהו אחר, מרכזי יותר, שבכה בשל החורבן. שם ישבנו "גם" בכינו בזכרנו את ציון...

     מיהו אותו מסתורי שבית המקדש הסב לו צער כה רב? ואיך ייתכן שבכיו גובר על בכייתם של ישראל???

     על מנת לפתור תעלומה זו, נא להדק חגורות. אנחנו ממריאים שוב במכונת הזמן אלפי שנים אחורה, אל הנקודה בה נברא העולם. ביום השני לבריאה כותבת התורה: "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע", דהיינו, עד אותו זמן היה רצף של מים מהתהום התחתונה עד כיסא הכבוד, בורא העולם הבדיל באמצעות חמצן, אוויר, בין המים אשר מעל הרקיע למים שמתחת לרקיע. בנקודה זו, מתאר המדרש, החלו המים התחתונים לבכות מרה. וכך אמרו המים לקב"ה: מדוע זכו המים העליונים שמעל הרקיע להיות קרובים אליך בעוד אנו נשארנו מרוחקים ממך? כל עוד שהיינו חטיבה אחת, הכול היה בסדר גמור, אבל ברגע שהופרדנו לשתי יחידות שונות - אנו נקראים מרוחקים יותר. רצוננו להתקרב אליך כמו המים העליונים!

     בורא העולם שמע את טענתם והעניק להם פיצוי: פעם בשנה, בחג הסוכות, יינסכו בבית המקדש שלושה לוגין [=מידת כמות] מים על גבי המזבח. אך היה זה פיצוי מועט מדי והוא נתן מענה רק למים המתוקים, המים המלוחים נשארו רחוקים. אי לכך ציווה הקב"ה: "על כל קרבנך תקריב מלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך". בכך היה מענה הן למים המלוחים והן למים המתוקים. ו"קרבן" הוא מלשון התקרבות לה', כך באו המים התחתונים על סיפוקם וחדלו מבכייתם.

     כל זה היה מצוין עד לרגע בו נחרב בית המקדש הראשון, ברגע זה, התחדשה בכייתם של המים התחתונים ביתר שאת, שהרי שוב התרחקו הם מבורא העולם... בכי נורא ומטלטל זה של המים, בא לידי ביטוי בדבריו של דוד המלך שתיאר את צערם של בני ישראל השבורים והרצוצים רק כבכי שני בחשיבותו לדמעותיהם של המים התחתונים שבכו על ריחוקם מהשם יתברך. "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו", המים בכו וגם אנחנו... למה? "בזכרנו את ציון" שנחרבה, וכעת אנו רחוקים מבורא העולם!

     בחזרה להווה: ביום ראש השנה אנו רוצים להמליך את בורא העולם עלינו ועל כל הבריאה. בכדי להראות רצינות, חובה עלינו להוכיח שלאחר שנתרחקנו ממנו בעוונותינו ומעשינו הלא טובים - אנו רוצים להתקרב שוב. בדיוק מסיבה זו אנו הולכים אל המים, כן כן, אותם מים שבכו על ריחוקם מהקדושה, קיבלו פיצוי, ושוב פרצו בבכי ברגע שהפיצוי נעלם - הם אלו שיכולים לאלפנו בינה איך צריכים לשאוף להיות קרובים למלך העולם! במעשה זה של הליכה ביום ראש השנה, יום ההמלכה הגדול, למקור מים שיזכיר לנו כמה צריכים אנו לרצות להיות קרובים יותר לה', יש מסר גדול כלפי מעלה: אנחנו לא מדברים באוויר. אנחנו באמת רוצים להשתנות. מיד כשאנו עומדים לקראת סיום היום הראשון של המלכת ה', אנו צועדים בסך למורים הטובים בהיסטוריה שהוכיחו את רצונם העז להיות קרובים לבורא עולם כדי ללמוד מהם. זוהי תשובה חזקה שבכוחה לקרוע את כל המחיצות והמסכים המבדילים בינינו לבין ה' יתברך. בסופה אנו מנערים את כיסינו ו"משליכים" את העוונות, כי ודאי לנו שתשובה כזו היא רצויה ומקובלת לפני ה'!

     וזהו המסר הראשון...

     אקט נוסף יש בהליכה אל המים שנלמד מדבריו של האדמו"ר רבי שלום רוקח מבעלזא זצ"ל, שכך שאל: בנביא כתוב שלעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, יהיה העולם במצב רוחני נעלה מאוד המתואר כך: "ומלאה הארץ דעה את ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". כאן יש להבין: המים והים - דבר אחד הם או שני דברים? איך המים יכולים לכסות את הים כשהים הוא המים?! מה הפירוש "כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"? דבר נוסף שכדאי לעמוד עליו בהזדמנות זו, רש"י, פרשן המקרא הגדול שכתב פירוש גם לתלמוד, כותב בביאורו למסכת סוכה שלוש מילים שטעונות הסבר: "והים גבוה מאוד". ככל הידוע לי, וכנראה לכל בני האדם בתבל, הים הוא המקום הנמוך ביותר בעולם מלבד ים המלח. איך כתב רש"י, שלא נחשד בחוסר ידע מדעי כלל וכלל והיה בקי גדול בחכמת הטבע, שהים הוא "גבוה מאוד"? שאלה אחת מתורצת בחברתה על פי ביאור המילים "כמים לים מכסים" בלשון הקודש, והנה דבריו של רבי דוד קמחי - הרד"ק: "מקום המים יקרא ים, המים ממלאים אותו המקום עד שמכסים אותו שלא ייראה קרקע הים". לאחר שהבנו איך המים מכסים את מקום התכנסות המים שבלשון הקודש נקרא "ים", נבין את דברי רש"י בתלמוד שהובאו לעיל: "והים גבוה מאוד", כשרש"י בעצם מתייחס לקרקעית הים המוכרת לנו והיא אכן עמוקה ['גבוה' משמש גם כ'עמוק'] מאוד.

     כשנדבר עם ידידים, חברים ובני משפחה אודות הצורך בעשיית תשובה שלמה וחרטה על המעשים הלא טובים שעשינו, ניתקל לא פעם במשפט: "אין לי צורך להשקיע כי אין לי צורך בשינוי. מה רע במה שיש לי כעת? 3 תפילות ביום, כיפה על הראש, לא גונב, לא רוצח, ובאופן כללי אני בן אדם טוב"... מסתיים לו המשפט בארשת ניצחון. אולם, ברגע שבו ננסה לשאול את בן שיחנו על מצבו הכלכלי, תמיד נשמע שרצונו שואף ליותר: "לא יזיק אם הייתי מקבל תוספת במשכורת, לשדרג את הרכב למשהו יוקרתי יותר, לצאת לחו"ל פעמיים בשנה, ואיזו השקעה כספית שתניב רווחים שמנים בעוד 30 שנה כשאהיה בפנסיה". נדיר עד כמעט בלתי אפשרי לשמוע מי שיאמר ברצינות: "יש לי קורת גג, בריאות סבירה, פרוסת לחם עם מרגרינה וכוס חלב - ליותר מזה אינני זקוק"...  מה ההבדל? למה כשזה נוגע לאיכות החיים הגשמית תמיד רוצים יותר, ואילו ברמה הרוחנית מסתפקים במועט?

     מסביר האדמו"ר רבי שלום רוקח: לעתיד לבוא אכן ייראו כל בני האדם מבחינה חיצונית כשווים זה לזה, כשם שפני הים נראים מלמעלה בגובה אחיד. אך כפי שהמים מכסים על הקרקע הנקראת "ים" והים - לפי דברי רש"י - "גבוה מאוד", אין גבול לעומק ולמסתורין השוכנים במעמקי האוקיינוס, בדיוק באותו אופן יהיה הבדל בפנימיות ליבם של היהודים בזמן ביאת המשיח. למרות שכולם ייראו שווים, כל אחד יקבל את שכרו לפי מה שהשקיע ועבד בחייו.

     כשאנו רוצים להשליך את עוונותינו אנו הולכים דווקא אל המים, שכן הם מסמלים עבורנו את שני הקצוות: יש כאלה שישמחו להשתעשע במים הרדודים, להכניס את כפות הרגליים וקצת להירטב בברכיים. לעומתם יש את אלו שתמיד ישאפו ליותר, ישחו לעומקו של הים, יצטיידו במכליי חמצן וחליפת צלילה וישייטו להם בהנאה בין דגי הים והאלמוגים במקצועיות רבה.

     זכור יהודי יקר, לא משתלם לבקש על שנה טובה רדודה מבחינה רוחנית, כי ה"ים גבוה" מאוד, ובורא עולם לא מוגבל באפשרויות או במזומנים! תבקש כל מה שאתה צריך מבחינה גשמית כפי שהים יכול לספק שפע נוזלים לכל העולם, ובעיקר: תשאף להשיג כמה שיותר מבחינה רוחנית!

     תזכור מה שאמר נפוליון בשעתו לפקודיו: "חייל ששואף להיות גנרל, יהיה מפקד מצטיין. אולם מי שישאף להיות מפקד בלבד - גם חייל פשוט לא יהיה"...

סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו (תהילים לד' טו') (הרב יעקב חן)

     החת"ס בדרשתו קודם ר"ה שאל. מדוע אנשים משפרים את מעשיהם ומשתדלים במעשים טובים בימים אלו, אך בכל זאת לאחר הימים הנוראים נשארים באותו מצב וללא שינוי מהותי? ואמר כי בני האדם מקבלים עליהם ומשתדלים מאוד לעשות טוב, אבל בַסור מרע פחות משקיעים וזוהי העבודה האמתית והקשה יותר מלעשות טוב. תחילת העבודה היא לסור מן הרע ואז יישאר בידינו העשה טוב.

     והוסיף כי במכירת יוסף כתוב "וישוב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו" ופרש"י עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו, הנה רואים כי קודם לעשיית טוב צריך לעקור את הרע ולסור ממנו ולכן הלך ראובן ועשה תשובה קודם שהלך להציל את יוסף.

ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מַלך (תפילת ראש השנה) (הרב יעקב חן)

     הקשה הגר"ח וואלזין זצ"ל על הפסוק "ד' מֵלך ד' מַלך ד' ימלוך לעולם ועד" כי לכאורה לפי הסדר אמור להיות קודם ד' מַלך שהוא לשון עבר ואח"כ לשון ד' מֵלך שהוא הווה, ומדוע נכתב שלא כסדר, לשון עבר קודם ההווה ?

     וביאר כי אמנם בעבר קודם חטא אדם הראשון וכן בזמן שעמדו ישראל על הר סיני ופסקה זוהמתן ניכר כבוד מלכותו וראו כולם כי ד' מֵלך ומכוון כל מעשיהם ומושל עליהם בכל רגע. אך אנו בעניות הדור אין מלכותו של הקב"ה נראית עלינו (וכמש"כ גלה כבוד מלכותך), ואע"פ שאנו מתפללים "ומלכותו בכל משלה" זוהי בקשה שיהיו מעשינו מכוונים לידיעתנו, ולכן כיום אנו במצב של ד' מֵלך בעבר כי אין מלכותו מוחשית. וזהו שאנו מתפללים על העתיד - ד' ימלוך לעולם ועד, שתבוא הגאולה ואז נראה כולנו את מלכותו.

     (הערת העורך: בנוסח אשכנז בתפילה אומרים ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' א-לקי ישראל מֵלך, אמנם בנוסח עדות המזרח אומרים מַלך ולכאורה לפירוש הרב מוולאזין צריך לומר בלשון הווה? ואולי אפשר לומר כי בני אשכנז נתכוונו לשם עצם שהקב"ה הוא מלך מלכי המלכים לבדו, אבל בני ספרד לשם תואר נתכוונו והיינו לתאר פעולתו שהוא מולך בפועל ואף לשון "ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלקי ישראל מַלך" מתאימה. ועדיין צריך ביאור)

חזרה מפלאה (רה"ג ר' יצחק זילברשטיין)

     להלן סיפור מופלא, המעובד מתוך הספר "ברכי נפשי" על אחד האישים המכובדים בארצנו שסיפר לרה"ג ר' יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת "רמת אלחנן" בבני- ברק, דבר מופלא , שהתרחש בארצות הברית, ואפשר ללמוד מכך שהקב"ה אינו שוכח מאף יהודי, יהיה מי שיהיה, וגם אם מדובר באדם שהתרחק מאוד משמירת מצוות, עדיין לא סר חינו מאלוקיו, והוא משגר לו שליחים שונים , שיחזירו אותו בתשובה שלמה.

      היה זה באמצע הקיץ של שנת ה'תשע"א - נסעתי לאמריקה, לצורך עיסוקיי, ועיקר חנייתי הייתה בעיר מיאמי השוכנת כידוע לחוף הים. בעיר זו, מספר האיש, מתגורר בן-דוד שלי, שלא ראיתיו מזה שנים רבות, ובהיותי שם התעורר אצלי החשק לפגשו. למרות שידעתי, שהקרוב שלי התרחק ל"ע מהקב"ה, רציתי להיפגש עימו ולהתוודע למצבו פנים- -אל פנים. התקשרתי אליו ושאלתי האם הוא מעוניין שאבוא לביתו, והוא ניאות לכך בחפץ לב. והנה, מיד בהיכנסי למעונו המפואר, הבחנתי במזוזה מהודרת הניצבת בפתח, דבר שלא היה אצלו לפני שנים רבות. כשנכנסתי לחדר הסלון , נתקלו עיניי בפמוטות-שבת, בסידורים ובחומשים, בספרי קודש ובעוד 'פריטים יהודיים' עליהם תהיתי לראותם אצלו... גם ממראה-פניו של בן-הדוד אפשר היה לראות, על אתר, שחל אצלו שיניו מהותי בהנהגת-החיים. הניצוץ היהודי ניבט ממנו בגלוי. הוא הבין לפליאתי, וכדי לחסוך ממני את השאלה, החל לספר מה עבר עליו. כידוע לך, אמר הבן-הדוד, מעודי לא נכנסתי לבית הכנסת כלשהו, ולמרות שממש מול ביתי יש בית-כנסת וקהילה מפוארת של יהודים אורתודוקסים, רגליי לא דרכו שם מעולם. עד ל...ראש השנה האחרון.

     ביום ראש השנה ישבתי בביתי, וצפיתי באפס-מעשה במרחבי הים הגדול הנראים מול הווילה שלי. לפתע, והיה זה בשעות אחר הצהריים, ראיתי קבוצה גדולה של אנשים יוצא מבית הכנסת, והולכים לכיוון הים... לא ידעתי , מה פשר היציאה הזו, וכמובן שעד הרגע ההוא לא ידעתי כלל שיש דבר כזה שקוראים לו 'תשליך'. המראה המפליא של נחיל- היהודים הדתיים הצועד לעבר הים, משך אותי משום-מה, ובהחלטה של רגע אמרתי לעצמי , שגם אם אינני נכנס לבית הכנסת, אבל מותר לי ללכת אחרי האנשים הללו, לכיוון הים... והלכתי. והנה אני נמצא בתוך היהודים האוחזים בידיהם סידורים ומתפללים. מאן-דהוא ניגש אליי ומוסר לי סידור ומצביע על הקטעים הנאמרים. גם אני, שכל כך הרבה התרחקתי מא-לוקיי, הבנתי שמדובר במנהג שבו משליכים היהודים את חטאיהם לים, ומבקשים סליחה מהקב"ה.

     הדבר הזה ריגש אותי, והתחלתי גם אני להתוודות על חטאיי... ואז אני מרגיש לפתע דפיקה חזקה על גבי. הסתובבתי, ולנגד עיניי עומד יהודי מכובד, הדור-פנים, השואל אותי בהארת-פנים מיוחדת במינה, 'תגיד לי יהודי, תקיעת שופר כבר שמעת היום'? כשהשבתי לו בשלילה, הוציא מכיס בגדו, שופר קטן, ותקע בו כמה תקיעות. מיותר יהיה לציין , שלאחר ההתרגשות הראשונה שאחזה בי מעצם המעמד של ה'תשליך', התקיעות הללו חדרו כבר אל תוך ליבי. התוקע ההוא לא היה מוכר לי מהאזור, שבו התגוררתי. כשסיים לתקוע פנה אליי ואמר, 'קוראים לי משה כץ ', והלך לדרכו.

     חזרתי לביתי, וכולי נפעם, ושיתפתי את אשתי בחוויות שהיו לי ב'תשליך', ובמיוחד בעת שהיהודי ההוא בא ותקע בפניי את התקיעות. 'איך קראו לבעל-התוקע'? - התעניינה אשתו. 'הוא אמר שקוראים לו משה כץ', השיב הבעל. כששמעה זאת האישה, צנחה על הארץ והתעלפה. כשהתעוררה מעלפונה, ביקשה מבעלה, שיאמר לה כיצד היה נראה היהודי ההוא שתקע בשופר, וכשהבעל תיאר את צורתו וקלסתר-פניו, התעלפה האישה שוב.

     'הרי זה היה אבא שלי שנרצח בשואה', צרחה באוזני בעלה בקול לא-לה. 'זה אבא שלי שלא הכרת מעודך!'. בני הזוג הללו נישאו לאחר השואה, והבעל לא הכיר מעולם את חמיו, וכיוון שהאישה שינתה את שם משפחתה, לא זכר, ששמה הקודם היה 'כץ'. 'זה היה אבא שלי, שהיה הבעל-התוקע בבית הכנסת שלנו, וכנראה שהוא התגלה אלינו ותקע לך בשופר, כדי לרמוז לנו על חובתנו להתקרב אל הא-לוקים , שכל כך התרחקנו ממנו', אמרה האישה.

     ואכן, מאותו רגע השתנו החיים שלנו מן הקצה אל הקצה, סיפר לי בן-הדוד, "וזו הסיבה, שאתה רואה כאן את כל השינויים שחלו בביתי. אני התחלתי כמובן לפקוד את בית הכנסת, והפכתי לאחד ממתפלליו הקבועים". הקב"ה שלח לי שליח מיוחד כדי שאחזור בתשובה שלימה, סיים את סיפרו.

     כשהביא את הסיפור המופלא הגר"י זילברשטיין שליט"א בפני גיסו מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי שליט"א, אמר 'יש דברים כאלה בחז"ל', יתכן בהחלט שהיה זה גילוי מיוחד מן השמים לבני הזוג כדי שיפשפשו במעשיהם. ברם, הוסיף בפני גיסו ואמר שצריך לציין שהסיעתא דשמיא מלעילא באה רק לאחר שהיהודי החליט להתקרב, ונקט מצדו במעשה מסוים על מנת לחזור בו ממעשיו הרעים. בכך שהחליט ללכת אחרי היהודים לכיוון הים, זכה והושפע עליו שפע רב מן שמיא.

אולר ההצלה (תודתנו לבעל-המעשה, ר' אהרון-דוד ארליך מבני-ברק)

      בפרוץ מלחמת-העולם השנייה התגוררה משפחתי בעיר קרוסנו שבגליציה. בסמוך שכן שדה-תעופה ולכן סבלנו מהפצצות כבדות החל מיומה הראשון של המלחמה. בעיר השתררה אנדרלמוסיה מוחלטת. פחד ואימה שלטו בכול. עקב כך החליטה משפחתנו לנטוש את העיר ולנוע מזרחה.

     הדרכים והכבישים היו מלאים המוני פליטים. ההתקדמות הייתה איטית וכבדה. כשהגענו לעיירה דינוב (עיירתו של בעל ה'בני יששכר'), עצרנו כדי לנוח מעט. אבל הגרמנים היו חזקים וזריזים מחיילי הצבא הפולני, וחסמו במהרה את הדרך. נאלצנו אפוא להישאר בדינוב.

     בינתיים הגיעו לדינוב מאות פליטים יהודים נוספים, שכמונו נתקעו בדרך. זה היה סמוך לראש-השנה, ולמרות הפחד והאימה ששררו בעיירה מוצפת הפליטים הנרדפים, נעשו הכנות לקראת ימי-הדין. תושבי העיירה הפגינו מידה מופלאה של הכנסת-אורחים, בקבלם את המוני הפליטים לבתיהם בסבר פנים יפות.

     כשהגיע יום א' של ראש-השנה התאספנו כולנו בבית-הכנסת הגדול בעיירה. חרדת יום-הדין לא חסרה בליבו של איש... והנה, באמצע התפילה פלשו הגרמנים לתוך בית-הכנסת, וחוללו מהומה רבתי. הם נעלו את הדלתות והתייצבו מולנו בתוך בית- הכנסת, כשרוביהם מכוונים אלינו. כעבור רגע הופיע קצין גרמני, שלא הסתיר את הנאתו ממראה המוני היהודים המבוהלים. אולם במפתיע ציווה על יתר החיילים לעזוב את בית-הכנסת.

     בינתיים הוקמה בעיירה מפקדה של הגרמנים. משלחת נבחרת סיכנה עצמה בפנייה ישירה אל המפקדים, לקבלת אישור לקיום תפילות יום המחר - ב' של ראש-השנה. למרבה ההפתעה האישור ניתן והתפילות נערכו כסדרן. בסופן התפזר כל הקהל לבתים לסעודת חג.

     בעיצומה של הסעודה בבית מארחינו התפרצה אל הבית בחורה יהודייה וזעקה: "חוטפים יהודים מהבתים". עוד היא זועקת, וקבוצת חיילים פרצה לביתנו ובצעקות ובמכות האיצו בנו לצאת מהבית אל כיכר הרחוב. שם כבר עמדו מאות יהודים גלויי-ראש, קרועי בגדים וזבי דם.

     הקצין הגיע וציווה על כולנו לרוקן את כיסינו. מכיוון שהיה חג, היו הכיסים ריקים, חוץ מעשרים ושניים אולרים אישיים שאחדים נשאו בכיסיהם תמיד, בהנחה שכלי כזה עשוי לסייע במצבים שונים. אני הייתי אחד מהם. הקצין ציווה על אחד הבחורים לאסוף את כל האולרים ולהביאם אליו. משם הובלנו אל בית-ספר סמוך. שם ננעלנו בצפיפות למשך שעות ארוכות, מבלי שנדע את הצפוי לנו. פתאום נכנסו כמה מהגרמנים פנימה והחלו להציק לנו בשאלות שונות וקנטרניות. אחר-כך הרים אחד מהם את ידו, ספר עשרה מתוכנו וציווה עליהם לצאת החוצה. כך חזר ונשנה המחזה: הגרמנים נכנסים, מציקים בשאלות, בוחרים עשרה ושולחים אותם החוצה. את גורלם של הנשלחים יכולנו רק לשער...

     כשמרבית האנשים כבר נשלחו החוצה ובתוך בית-הספר נותרה קבוצה מצומצמת, הפתיע הגרמני: "כל מי שהיה ברשותו אולר, ירים את ידו". מובן שהאינסטינקט הראשוני היה להימנע מלהרים את היד. לידי עמד שוחט מהעיירה קרוסנו, עבר קלגסבלד הי"ד, שאף היה קרוב-משפחתי. במבט-עין שאלתי אותו: "נו? מה אתה מציע לעשות?". הוא חשב רגע ואז אותת לי להרים את ידי. מלבדי היה רק אדם נוסף שהעז להרים את ידו. הגרמני הורה לנו לצאת החוצה. הוא בא אחרינו ו...שילח אותנו הביתה. מובן שרצנו כל עוד נפשנו בנו והסתתרנו במקום המסתור הראשון שמצאנו.

     למחרת נודעה לנו האמת המרה: כל מאות היהודים שהיו בתוך בית-הספר הובלו ליער הסמוך, יברוב שמו, ונורו שם למוות. הדבר נודע מפי נער כבן שש-עשרה, שבעת שהגרמנים ירו בכולם עשה את עצמו כמי שכדור פגע בו והפיל עצמו אל תוך חבורת המומתים. בשעת לילה נחלץ מבין הגופות, נס על נפשו ואז פגש אותנו. ואם לא די בכך, הרי הגרמנים ימ"ש העלו לאחר מכן את בית-הכנסת באש, בהשליכם אל תוך הלהבות שני יהודים חיים.

     אני נתפסתי אחרי-כן ונשלחתי לפלשוב, ומשם לצאנסטחוב, לבוכנוולד ולבסוף לטרזנשטאט, משם שוחררתי בסוף המלחמה. בכל פעם שאני מעלה בזיכרוני את פרטי המאורע הזה, ובמיוחד בהתקרב ראש-השנה, נעשה בשרי חידודין-חידודין. עם זאת עולה במוחי מחשבה נוספת: "נו", אני שואל את עצמי, "לכאורה ניצלת בזכות אולר קטן שנמצא בכיסך! הייתכן?! היש היגיון בדבר?!". אז אני משיב לעצמי: "אכן כך הדבר - כשהקב"ה חפץ להציל מישהו ולהשאירו בחיים, גם אולר קטנטן יכול להיות 'עילה' להצלתו"...

     כמי שחזה זאת מבשרו יכולני להעיד לפניכם, כי גם בתוך גיא-הצלמוות הנורא הזה, ראיתי פעמים רבות את ידה הארוכה של ההשגחה העליונה ואת דרכי פעולתה המופלאות.

תקיעת הניצחון (תודה לבנו, ר' אריק קרמר)

     פייביש קרמר היה בן עשר כאשר כאבי אוזניים עזים תקפו אותו. הכאבים גברו והלכו והרופאים לא מצאו להם מזור. הרופאים המליצו על תרופות חזקות יותר – ללא הועיל.

     משפחתו של פייביש התגוררה בעיר שאץ שברומניה. אביו של פייביש החליט שזה הזמן לשלוח את הילד אל הרבי, ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ. למרבה השמחה באותה עת בא הרבי לבקר בעיירה הסמוכה, ופייביש נשלח לבדו, בעגלת נוסעים, אל הרבי.

     זה היה בשנת תרצ"ב. פייביש בא מצויד בפתקת בקשה מאביו, כדי לקבל את ברכת הצדיק. בליבו חשש כיצד יעמוד לבדו מול הרבי ומניין ישאב עוז לפצות את פיו. בלילה לן אצל קרובי משפחה, ולמחרת יצא לבית הכנסת להתפלל שחרית במחיצת הרבי.

     בית הכנסת היה מלא מפה אל פה בחסידים ובאורחים. כולם רצו את קרבת הרבי, והצפיפות הגדולה הקשתה על פייביש לגשת אל הרבי. בסוף התפילה זיהה פתאום הזדמנות להסתנן אל חדרו של הרבי בשעה שהצדיק נכנס להחליף את תפילין של רש"י בתפילין של רבנו תם. ליבו הלם בפראות. עכשיו עמד לבדו מול הרבי בחדרו. הצדיק פנה אל הילד בחיוך מרגיע. "למה אתה בוכה?", שאל ברוֹך. פייביש הושיט ברעד את הפתקה והצליח ללחוש: "כואבות לי האוזניים". הניח הרבי את שתי ידיו על אוזניו של פייביש ובירכו: "מעתה – לעולם לא תבכה!". כעבור רגע הוסיף ושאל: "מה שמך, יקירי?". "פייביש", ענה הילד. "הקשב לי, פייביש", הרצינו פניו של הרבי, "שמי ישראל בן ציפורה הגר, ראשי התיבות של מילות הפסוק ' י ענך ה ' ב יום צ רה'. בכל פעם שתחוש כאב או תהיה בצרה – תאמר 'ישראל בן ציפורה הגר, יענך ה' ביום צרה' – והכול יסתדר". פייביש הנהן בראשו בהתרגשות ומיהר להיפרד מן הרבי. הוא שב לביתו וכאב האוזניים חלף כלא היה.

     חלפו השנים. עבים שחורים התקדרו מעל שמי אירופה. השואה האיומה התנהלה במלוא עוצמתה. פייביש נלקח למחנה כפייה סמוך לעיר מוגילב. ייסורים רבים עברו עליו בגיהינום הנאצי, אך תמיד הייתה סגולתו של הרבי לנגד עיניו והגנה עליו. לא אחת היה שרוי בסכנת חיים מידית וניצל בדרך נס.

     יום אחד התרחש אחד הניסים הבולטים שחווה. אחד ממפקדי המחנה היה קצין ושמו קרייטשמר. משום מה 'זכה' פייביש להתחבב על חיית האדם זו, ומדי פעם בפעם היה מטיל עליו משימות אישיות. באותו יום הורה לו קרייטשמר לזמֵן אליו יהודי פלוני, כדי שהלה יטפל בניקוז בור הביוב העמוק של המחנה. היהודי נדרש לרדת לתחתית הבור, שהיה מלא רפש טובעני, ולנקז את תכולתו לבור סמוך. קרייטשמר עצמו פיקח על המלאכה. היהודי ירד לעומק הבור באמצעות סולם נייד, ואחז בו לבל ישקע. כשהחל במלאכתו, הורה הנאצי לפייביש בחיוך שטני: "משוך את הסולם". פייביש נחרד. משמעות הדבר הייתה מוות ודאי של היהודי האומלל בבור הביוב. באין ברירה משך את הסולם. היהודי החל לשקוע לאִטו. לפתע באו שליחים מן המפקדה וזימנו בבהילות את קרייטשמר. פייביש ניצל את ההזדמנות ומיהר להחזיר את הסולם. היהודי, שכבר היה באפיסת כוחות, ניצל.

     כעבור זמן ראה קרייטשמר את היהודי מתהלך במחנה, והבין מיד כיצד נחלץ מבור המוות. בו-במקום ירה ביהודי, וכעת התפנה לטפל בפייביש. בפיק ברכיים הובל פייביש אל הנאצי, וזה הביט בו בעיניים מזרות אימה. "כרע על ברכיך", פקד ושלף שוב את אקדחו. פייביש הבין שבא קיצו. הוא כרע על ברכיו אך העמיד לנגד עיניו את דמותו של ה'אהבת ישראל', מברכו ומבטחו שלעולם לא יבכה עוד.

     הנאצי החליט להתעלל בטרפו ולשחק עמו ברולטה רוסית. הוא טען את אקדחו בכדור יחיד, גלגל את התוף באקראי, וסחט את ההדק בכוונו את הקנה לעבר ראשו של פייביש. לחיצה ראשונה – לא-כלום. לחיצה שנייה – כקודמתה. גם בפעם השלישית ובפעם הרביעית לא נפלט כדור. "פייביש!", קרא הנאצי המשועשע, "אלוקים אוהב אותך! אתה משוחרר". פייביש ידע עוד תלאות רבות, אולם יד ההשגחה הצילה אותו. הוא נמלט מן המחנה, זכה לעלות ארצה והקים דור ישרים. "מאז ברכתו של הרבי", גילה לבני משפחתו, "מעולם לא פחדתי!".

    עשרות שנים שימש תוקע בחודש אלול ובמוצאי יום הכיפורים בבית הכנסת 'ישורון' בירושלים. לפני שלוש שנים כבר הגיע לגיל שיבה ונחלש מאוד. בנו ניסה להניעו מכוונתו לתקוע בשופר במוצאי יום הכיפורים. פייביש ציווה על בנו לתמוך בו בדרכו לבימה. בקושי רב טיפס במדרגות, הצמיד את השופר לשפתיו, ותקע בו במלוא כוחו. קול התקיעה נישא ברמה. זו הייתה תקיעה ממושכת, רמה ואיתנה. פייביש תקע עד שאזל האוויר בריאותיו. כשסיים, הסב את פניו לעבר בנו. עיניו ברקו באור חדש. "זה הניצחון שלי על הגרמנים!", אמר בהתרגשות. כעבור חודשיים השיב את נשמתו לבוראו, זקן ושבע ימים.

הסימנים לשנה טובה (הרב שלמה הלוי שליט"א)

שנהיה לראש ולא לזנב

     נפסק בשולחן ערוך כי בליל ראש השנה אוכלים ראש כבש ואם אין בידו יאכל ראש דג ויאמר "יהי רצון...שנהיה לראש ולא לזנב". מה פירוש הבקשה הזאת שנהיה לראש?

     הצדיק רבי אליעזר מדז'יקוב שאל: האם לא מצאנו לנו זמן אחר לחפש שררה חוץ מבלילה הקדוש הזה?! אלא, תירץ הרבי: ודאי אין המדובר כאן בשררה חלילה או ברצון להתגדל בעיני הבריות, אלא הכוונה שנזכה להתגדל בתורה ובמידות ולעשות את רצונו של ה' יתברך במקסימום האפשרי. ואנו מבקשים שנהיה "לראש" הם ראשי התיבות: לעשות רצון אבינו שבשמים. בשעה זו בעיצומו של יום הדין אנו מכריזים: אבינו מלכנו כל חפצינו הוא לעשות רצונך!...

שירבו זכויותינו כרימון

     פעם אחת בליל ראש השנה התארחו בחורים מישיבת ראדין בביתו של רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים", פנה החפץ חיים אל הבחורים ושאל: נוהגים אנו לבקש: "יהי רצון...שירבו זכויותינו כרימון", ולכאורה, הרי אמרו חז"ל בגמרא מסכת ברכות (דף נז): שאפילן ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרימון ואם כן מה פשר בקשה זו "שירבו", והרי רבים הם?! אלא, תירץ החפץ חיים: יש חילוק בין "זכויות" ל"מצוות". כאשר יהודי יושב בשיעור ושומע דברי תורה, נמצא שבשעה זו מלבד שכר תלמוד תורה שבידו, עוד נוספים לו מצוות רבות משום שבזמן הלימוד לא דיבר לשון הרע ורכילות! לעומת זאת, סיים הרב: "זכויות" הוא עניין אחר ומעלה אחרת לגמרי... על מעלה זו ניתן לבקש: "שירבו זכויותינו כרימון! כי אכן במצוות אפילו ריקנים שבישראל מלאים!...

שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה

     שאל פעם הצדיק רבי שלמה מלונטשיץ – אנו מבקשים מאת הקב"ה שתהיה השנה גם "מתוקה" וכי לא די בכך שהיא "טובה"?! השיב הצדיק במתק שפתיו: היהודי מחויב לומר על כל המוצאות אותו "גם זו לטובה", ואפילו על דבר רע הקורה חלילה לאדם עליו להאמין כי הוא מאת הקב"ה והכול לטובה ואין רע יורד מלמעלה (וגם אם נראה הדבר כן הרי שבהמשך יתברר הדבר כטוב...). על כן, סיים הגאון: אנו מתפללים ומבקשים מאת ה' שלא תהיה זו רק שנה "טובה" אלא גם "מתוקה" דהיינו שנה טובה שנרגיש את הטוב ויערב לנו מתיקותו...

שנה טובה ומתוקה. בריאות ושפע לכל בית ישראל

מי ברא את מי (הרב אליעזר אייזיקוביץ)

     "מי ברא את מי" - יש אמרה חריפה של הרבי מקוצק שאמר: "היכן נמצא האלוקים? היכן שאתה נותן לו להיכנס".

     אני מבין את דברי הרבי כמתייחסים לאופי הדיאלקטי של האמונה היהודית בא-לוקים: א-לוקים הוא מציאות אונטולוגית כמו קוואזר או קווארק, אבל הנוכחות שלו בחייך (ובעולם כולו) תלויה במידה שבה אתה בוחר להכניס אותו לתמונה. בסופו של דבר העולם התודעתי שבו אנחנו חיים הוא במידה רבה (אולי מידה מכרעת) תוצר המרחב הסובייקטיבי שאנחנו יוצרים. אפילו המשמעות של אלמנטים אוביקטיביים-לכאורה שמקורם בעולם החיצוני כמו חיסון נגד שפעת או הודעה על חריגה ממסגרת האשראי של הבנק תלויה במידה רבה בפילטר הפנימי שלנו, במשמעות שהעולם הפנימי שלנו מעניק להם. אם בחרת להכניס את א-לוקים לעולם הפנימי הזה - הוא יהיה חלק ממנו. אם לא תכניס את א-לוקים פנימה - הוא יישאר מחוץ לתמונה האישית שלך ולא משנה מה בדיוק אירע בפיקו-שניה הראשונה של המפץ הגדול.

     אפשר לכך התכוונו חז"ל כשהכתירו את האדם כ"שותף במעשה בראשית" (ביטוי החוזר ונשנה רבות בספרות חז"ל). הווה אומר, האדם אינו דייר פאסיבי בעולם שתפקידו מסתכם בתשלום דמי שכירות וועד בית, אלא שותף מלא ביצירת העולם. שוכר שאינו משלם דמי שכירות אין הדבר פוגע במציאותו של הבית. אולם שותף הוא מרכיב קריטי בהצלחת הפרויקט. יכול להיות לך רעיון מבריק נגד נגיף האבולה, אבל אם אין לך משקיע שיממן את הפיתוח או אם אין לך קליינטים שיכולים לשלם עבור המוצר (מה שקורה בד"כ באפריקה) - לא תגיע רחוק. בעצם, לא תגיע בכלל. משהו מעין זה קורה גם ביחסי א-לוקים-אדם.

     ואיך קשור כל זה לראש השנה?

     על פי תפיסת היהדות ראש השנה הוא היום שבו האדם "ממליך את הקדוש ברוך הוא", היינו שבו מכניסים אותו לעולם הפנימי שלנו והופכים אותו לחלק רלוונטי ממערך השיקולים שלנו. קיומו האוביקטיבי של א-לוקים אינו תלוי בנו (כמו שקיומה האובייקטיבי של גלקסיית אנדרומדה אינו תלוי בנו). אבל לקיום האובייקטיבי הזה אין כל משמעות אם איננו הופכים אותה לחלק מהעולם הפנימי שלנו. כהגדרת הגאון מוילנה: בראש השנה העבודה היא להפוך את א-לוקים מ"מושל" (מושג אבסטרקטי) ל"מלך" (גורם שיש לנו יחס פנימי דיאלקטי אתו).

     אז שתי התשובות נכונות. א-לוקים יוצר את האדם ובמידה מסוימת גם האדם "יוצר" את א-לוקים, או ליתר דיוק הוא יוצר מה הוא א-לוקים בשבילו - סתם אבסטרקציה פילוסופית מופשטת או גורם אימננטי המשפיע על היעדים, ההשקפות והשאיפות שלנו בחיים.  

תשובה (מנורת זהב)

תשובה הינם ראשי תיבות של חמישה פסוקים:

ת' - "תמים תהיה עם ... אלוקיך".

ש' - "שויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח).

ו' - "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח)

ב' - "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו)

ה' - "הצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה ו, ח).

סדר אכילת ה'סימנים'. (הרה"ק רבי ייב"י, המגיד מאוסטרהא זי"ע)

     "יהא אדם רגיל לאכול בראש השנה רוביא דהיינו תלתן, כרתי, סלקא, תמרי, קרא. וכשיאכל רוביא יאמר: יהי רצון שירבו זכויותינו; כרתי –יכרתו שונאינו; סלקא – יסתלקו אויבינו; תמרי – יתמו שונאינו; קרא –יקרא גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו" (שו"ע או"ח תקפג, א).

     ולכאורה היאך "ירבו זכויותינו" באכילת ה'סימן' ובאמירת ה'יהי רצון' בעלמא, הלא כדי שבאמת ירבו זכויותינו עלינו להרבות במצוות ומעשים טובים. ועוד יש להבין לשונות ה'יהי רצון', שאנו הולכים מן הכבד אל הקל – תחילה אנו אומרים "יכרתו שונאינו", אחר כך "יסתלקו" גרידא, ולבסוף "יתמו". ועוד, מדוע פותחים בבקשה "שירבו זכויותינו" ולאחר שאנו מתפללים על שונאינו חותמים בבקשה ש"יקרא גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו".

     ונראה דאמרו חז"ל (יומא פו:): העושה תשובה מאהבה – 'זדונות' נעשין 'זכויות', והעושה תשובה מיראה – 'זדונות' נעשין 'שגגות'. והנה, שנינו (אבות ד, יא): העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד. מעשי האדם משאירים את רישומם בעולם, מכל מצוה נברא סניגור לאדם ומכל חטא ומעשה עבירה נברא קטגור.

     ומובא בספרים שכשיש קטרוג על ישראל למעלה, אזי שונאי ישראל למטה מתחזקים ומצרים לישראל. וכשישראל שבים מאהבה – אשר אז הזדונות נעשים זכויות נכרתים – המקטרגים לגמרי, וממילא מסתלקים השונאים למטה. והנה, אמרו חז"ל (ברכות לג:): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שיראת שמים תלויה אך ורק בידי האדם. ומכל מקום מצינו שהבא לטהר מסייעים אותו (יומא לח:), היינו, שהאדם זוכה לסייעתא דשמיא אף ברוחניות. ועל כן, בראש השנה, שבו אנו מבקשים על כל צרכינו, ברוחניות ובגשמיות, אומרים אנו "יהי רצון" שנזכה לסיוע מן השמים לעשות תשובה, ושתהיה תשובתנו שלמה לפניו – מאהבה. וזהו שאנו מבקשים: "שירבו זכויותינו" – על ידי שנזכה לעשות תשובה מאהבה; וממילא "יכרתו שונאינו" – המקטרגים למעלה; וממילא – "יסתלקו אויבינו" –למטה.

     זאת ועוד, על ידי תשובה שלימה ניתן לתקן אף דברים שקלקלנו ועיוותנו בגלגולים קודמים (כמובא בזוה"ק פר' בלק). וכנגד זה אנו מוסיפים לבקש: יתמו שונאינו" – מה שנעשה בעבר על ידינו. ולאחר כל זאת מובטחים אנו ש"יקרא גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו".

אתה חונן לאדם דעת... מדהים! סקר בחירות וכו' (למען אחיי 658)

     כותב המאמר נדהם לראות את הכותרת בדיוק כמוך - אתה הקורא, מה? כנראה זה טעות שורבב כאן משפט שתחילתו לא קשור לסופו! לאחר מספר רגעים התדהמה חלפה מדובר אכן במשפט ברור זה קרה בשבוע האחרון נכנס יהודי לבית הכנסת כולו אומר כבוד לבוש באצטלה מכובדת, וכנראה היה קשה לו לגשת לארון הספרים לשלוף סידור (ואולי נדון אותו לכף זכות שלא מצא בארון הסידורים את הנוסח שבו הוא רגיל להתפלל) והנה לא פחות ולא יותר הוא הוציא מכיסו מכשיר מהודר (אינני יודע בדיוק איזה סוג א-י-פ-ו-ן, או ס-מ-ר-ט-פ-ו-ן, או נ-ח-ש אחר, ולא זה משנה כרגע לנושא שלנו) והחל להתפלל מהסידור החדש, כאשר הוא מתחיל כמובן מתחילת התפילה אמירת קרבנות, אשרי יושבי ביתך ונעמד לתפילת עמידה, וכאן מתחילה החגיגה הבחור הצעיר שעמד לידו קצת התבלבל, מה זה סידור בתוך האייפון והוא הציץ מידי פעם לראות איך אותו דמות מכובדת מתפלל, ואז הוא קולט את המלל הזה כדלהלן: "אתה חונן לאדם דעת, מדהים סקר בחירות מפלגות הימין וכו' "מה זה סידור מסוג חדש, אולי נוסח אחיד שהוא לא מכיר אולי סידור של קונסרבטיביים או סוג דומה להם, את המשך התפילה הבחור הצעיר בקושי הצליח לסיים והיות והוא בתחילת דרכו לכיוון היהדות "תורה וללמוד אני צריך" הוא ניגש בדחילו ורחימו לאחר אמירת עלינו לשבח, לכבוד הרב האייפון שליט"א, ושאל אותו בעדינות, תראה הוא אומר עמדתי לידך בתפילת העמידה, ובלי כוונה הצצתי לסידור החדש שלך ועיני קלטה את המשפט הזה "אתה חונן לאדם דעת, מדהים סקר בחירות וכו', מה זה הנוסח היפה הזה או החדש הזה, הרב בחיוך מאוזן לאוזן חמוד שלי! הוא אומר, תראה המכשיר שלי הוא בין המתקדמים הגדולים, הוא חכם גדול הוא מתוחכם, אני פותח בו את הסידור ומתפלל, אבל אם ישנם הודעות חשובות הן קופצות באמצע ומופיעות לי על הצג, אני קורא אותם מפנים וממשיך הלאה בתפילת העמידה, את השאלה הבאה הבחור החביב כבר לא הפנה לרב האייפון הוא הפנה אלי לכותב המאמר, מה אתה אומר הוא שואל על כזה מכשיר חכם, אני חושב הוא אומר שגם אני ארכוש כזה מכשיר, גם עוה"ב גם עוה"ז מה רע, אם הרב מסתדר עם זה יפה גם אני ייהנה ממכשיר חכם.

     ההלם הראשון חלף לאחר כמה רגעים, השבתי לו תלמידי היקר! תבין אני לא יודע מי הרב וגם זה לא מעניין אותי, שלא יבלבל אותך שום בגד יפה ומכובד או איזה אצטלה דרבנן, תתמקד באמת, אני חייב להבין אתה פותח את תפילת העמידה "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", אפוא התהללותך, וכי תהילה כזו יכולה להתקבל, תבין אני אומר, באתה חונן קפץ לו סקר בחירות, בסלח לנו יקפוץ לו, על מסעדה שנותנת לקראת הראש השנה החדשה על מגוון מוצריה 20% הנחה, בברך עלינו כבר ידע מה שער הדולר והלי"ש, ובעלינו לשבח הוא כבר כותב לברוקר שלו שירכוש לו את המניות ששגשגו במהלך היום, וכ"ז בתוך בית הכנסת באמצע התפילה, ליד אנשים תוספות יוקר לחילול ה', תבין כך זה כל היום שלו הוא רגע אחד לא רגוע, בשעת הדחק הוא גם לומד מהמכשיר הזה וכל ההודעות והחדשות הכול נכנס בתוך הלימוד, הזאת נעמי??? ואתה עוד רוצה לקנות כזה מכשיר ולהידמות לרב, תשמע זה מזכיר לי את אותו יהודי נחמד שיום אחד נכנס לחנות אופטיקה בבני ברק ומבקש לקנות מסגרת עם זכוכיות, בעל החנות מקבל אותו יפה ואומר לו תצטרך להמתין רבע שעה לבדיקת המספר שלך ע"י האופטמטריסט, תשמע הוא אומר למוכר אין צורך בבדיקה, אני רוצה מספר 13 בעין ימין ומספר 10.5בעין שמאל, תגיד אתה בטוח שזה המספר שלך, את האמת אומר הקונה לא יודע אבל זה המספר של מורי ורבי הרב שך זצוק"ל אני רוצה את אותו מספר בדיוק! האם נראה לך שכל דמות כזו היא מודל לחיקוי, אדרבה זה אולי מודל להתנתקות לדעת איך לא לנהוג, עומדים אנו ערב יום הדין, וצועקים מפחד מי יחיה ומי... מי בקיצו ומי... מי יעשר ומי.... סלח לנו מחל לנו כפר לנו וכו' עשרה ימים בתשובה, האם גם החלפנו את בגדים הצועים היום כבר לא צריך להילחם בתופעה, היא כבר ברורה, היא חצתה גבולות היא הרסה עולמות, המכשירים האלו ודומיהם חסלו את ממסד החינוך, פגעו בשלום בית של אלפי בתים, הביאה ציבור גדול יקר וחשוב, לעבור על הג' עבירות חמורות, להיכן עוד רוצים להגיע, רגע לפני שאתה נכנס ליום הדין נשל את הטומאה מעל ידיך וקבל החלטה, פלאפון לצורך חיוני בלבד, תפלה – כמו שצריך, לימוד – כמו שצריך, עבודה – נקוה כמו שצריך, ותזכה לשנה טובה ומתוקה, בתקווה שהדברים אכן יפלו על אוזניים כרויות

"בראש השנה יכתבון" (מאוצרנו הישן)

     לפני חלון ביתו של הבעל שם טוב עבר פעם שואב המים העירוני חייקל, קרא לו הבעש"ט ושאל, מה שלומך חייקל? נאנח חייקל ואמר: אוי רבי, רע ומר, לא עליכם, סוחבים את דליי המים הכבדים על המדרגות הגבוהות, ופרנסה מזה אין. למחרת בראותו את חייקל עובר לפני חלון ביתו עיכב אותו הבעש"ט עוד פעם, ושאלו: ובכן מה שלומך חייקל ומה מעשיך? מה יש לעשות, משיב חייקל, תודה להשם יתברך על היש והקיים, כפי שהרבי רואה אותי, הריני כבר יהודי בא בימים ואף על פי כן השבח לאל עליון, יש לי עוד כח לסחוב ולשאת את דליי המים הכבדים על המדרגות הגבוהות, וברוך השם איכשהו מתפרנסים מזה.

     אותה שעה פנה הבעש"ט אל תלמידיו, ואמר, תמיד הייתה מטרידה אותי הסתירה בין שני מאמרים, במקום אחד אומרים חז"ל "אדם נידון בראש השנה", ובמקום אחר "אדם נידון בכל יום" (ראש השנה ט"ז) והנה בא חייקל שואב המים ויישב לי את הסתירה הזאת כפי שאתם רואים, הרי זה אותו חייקל עצמו, אותם דליי מים כבדים עצמם, אותן מדרגות גבוהות עצמן, אף על פי כן היה חייקל אתמול ממורמר והתאונן על מצבו הקשה, ואילו היום הוא שמח ומרוצה.

     וזה הוא הפשט של שני מאמרים הללו, לעולם באמת אדם נידון בראש השנה, ואז מזונותיו של אדם קצובין לו, אז קובעים שיהא חייקל מתפרנס כל השנה משאיבת מים, אבל אם יהיה חייקל מרוצה מאומנותו או לא, על כך אדם נידון בכל יום, בכל יום ויום קובעים בשמים למעלה איך יהא חייקל מרגיש עצמו באותו יום, מרוצה או אינו מרוצה חלילה.

הטוב ומטיב לרעים ולטובים (סיפורי צדיקים, עלון 126)

     הרה"ק רבי נחום מטשערנוביל זיע"א בעל ה"מאור עינים" (יומא דהילולא י"א מרחשון), בנוסף לגדלותו בתורה וצדקותו הגדולה, הצטין להפליא במעשי צדקה והחסד שלו, נדיבות לב מיוחדת במינה הייתה לו כלפי אנשים פשוטים, אליהם היה מתייחס בחמלה רבה וברחמים גדולים, ושמח תמיד לעזרם ולסעדם.

     מסופר שפעם אחת בא יהודי עני ומדוכה מליטא לשפוך לפניו את מר שיחו, סיפר העני כי בתו הגיעה כבר לפרקה, ואין לו במה להשיאה כי הוא עני מאוד ואין לו אף לכלכלת ביתו ליום יום. כששמע זאת רבי נחום שמח לעזור לאותו עני, ונתן לו חמישים אדומים (סכום גדול) שהיו בידיו, ונתן לו גם את לבוש המשי שלו. עני זה היה אוהב להשתכר, וכשבא לידו סכום כסף כזה, מיהר לבית המזיגה, שתה והשתכר. כשראו זאת מקורביו של רבי נחום, לקחו מידו את המעות שנותרו, וכן את בגד המשי והביאום אל רבם, כשבפיהם תלונות על מעשי השיכור ההוא, כעס עליהם רבי נחום ואמר להם בקול מר: "שמעתי כרוז בעולמות עליונים אשר נחום מטשערנוביל אוחז במידותיו של הקב"ה "הטוב והמטיב לרעים ולטובים". ואתם במעשיכם רוצים לשלול ממני דבר זה?" מהרו והחזירו לאיש את המעות ואת הבגד, וכן עשו.

עצה ליום הדין

     בספר ’נתיבות המשפט‘ מובא עצה לעמוד בדין, דהנה מובא בגמרא (פ“ק דסנהדרין) אחד מפסולי העדות הוא ”שונא“. ומגדירה הגמ‘ מי נקרא שונא – כל שלא דיבר עם חברו מחמת איבה ג‘ ימים. אם כן, יראה האדם להסתכסך עם היצר הרע במשך ג‘ ימים לפני ראש השנה, ובל ישמע בקולו, ובכך יהיה היצר הרע שונא שלו, שעליו נאמר שהוא פסול לעדות, ובהגיע יום הדין, לא יוכל להעיד ולהשטין כנגד האדם על מעשיו הרעים.

לנצל כל דקה

     מסופר על הרב מבריסק שהיה יושב ואומר תהילים בכל השעות הפנויות בראש השנה. שאלוהו תלמידיו ”מדוע הרב לא לומד?“ ענה ואמר: הרי אמרנו בסליחות ”כדלים וכרשים דפקנו דלתיך“, והפשט הוא, כי בראש השנה כל אחד דומה למי שפשט את הרגל, דנים אותו על שנה חדשה, אין לו שום דבר אצלו, שום דבר לא נשאר לו מהשנה שעברה, בראש השנה צריכים לחדש את הפספורט , את הבריאות, הפרנסה, את הנחת מהילדים, וביום כזה אסור לבטל דקה, ולכן בחרתי לומר תהילים, כי בלימוד אני צריך להפסיק מידי פעם בכדי לקום ולהוציא ספר, ודבר זה לוקח לי זמן, והרי בראש השנה כל שנייה חשובה כנצח, לכן בחרתי לומר תהילים ברצף, ללא הפוגה כלשהי.

פיקוח נפש דוחה יום טוב

     פעם אחת אמר הרה“ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זיע“א בראש השנה: ריבונו של עולם , אם תכתוב את עמך ישראל בספרן של צדיקים הרי טוב, אין כאן חילול יום טוב, שפיקוח נפש דוחה אפילו את השבת החמורה יותר. ואם אין כן בדעתך חס ושלום, אומר אני לוי יצחק – הרב מבארדיטשוב, שאסור לך על פי התורה לכתוב ביום טוב.

אבינו מלכנו חטאנו לפניך (טעמי מנהגים בשם הארי הקדוש זי“ע)

     אומרים ”אבינו“ בלשון רבים ולא ”חטאתי“ בלשון יחיד, משום שכל ישראל גוף אחד, וכל אחד הוא אור פרטי, וזהו ערבות שאנחנו ערבים זה לזה אם יחטאו, כי כשעשה חברו עבירה, אע“פ שבו אין אותו עוון, הריהו כאילו עשהו בעצמו. משל לאדם הקודח בתוך הספינה תחתיו, וצעקו עליו בני הספינה, מה אתה עושה, הרי יכנסו המים דרך הנקב ותטבע הספינה, והשיב להם, מה לכם בזה, והלא תחתי אני קודח, והשיבו לו, אם יכנסו המים תחתיך גם אנחנו נטבע. כן כאן בעניין הערבות, כל מי שעשה חטא הוי כאילו שנים עשו אותו חטא, ולכן כתוב ”חטאנו“ לשון רבים.

חדש עלינו שנה טובה ומתוקה (הקה“ק רבי שלמה לייב מלנטשע זי“ע)

     שנה טובה בלבד אינו מספיק, שאפילו על דבר רע חייבים אנו לומר ”גם זו לטובה“, ומשום כך אנו מתפללים שתהא השנה גם ”מתוקה“ שנה טובה באמת.

עורך דין בעולם השקר

     מספרים על עורך דין פיקח מאוד, שהיה בקי בכל החוקים והסעיפים של ענייני המשפט. פעם אחת בא אצלו רוצח, שנשפט למאסר עולם, וביקשו שיערער עבורו בבית המשפט העליון. אמר לו העו"ד, האם לא רצחת? השיבו הרוצח, תעיין בכל המסמכים הנמצאים בתיק, ותראה מה הנך יכול לעשות.  עיין העו"ד בתיקו של הרוצח,  ראה את ההאשמות והעדויות, והסכים לקחת על עצמו את התיק, כמובן תמורת סכום כסף עתק.

     לאחר זמן כשהגיע עת המשפט, דיבר העו"ד לטובתו של הרוצח, וטען שמצא סתירה בין העדויות, ועוד ערעורים על תהליך המשפט הקודם. השופטים ישבו כשלוש שעות בדומיה והקשיבו לדבריו. כשנוכחו לראות שהדיון מתארך, פנו לעו"ד ושאלוהו, האם יש לו עוד מה לטעון, והוא השיב שעדיין לא דיבר חצי מדבריו. החליטו השופטים להכריז על  הפסקה,  ויצאו  לשתות  משהו,  ובאולם  בית  המשפט  נותרו העו"ד  והרוצח לבדם. ניצל העו"ד הזדמנות זו ושאל את הרוצח, האם דברתי טוב לפני השופטים? אמר לו הרוצח, כל כך דברת טוב, עד שאפילו שכנעת אותי שלא רצחתי...  

     כן, כן. זה יכול לקרות רק כאן בעולם הזה – עולם השקר. אך בעולם הבא אין אפשרות לשקר! אמר הקב"ה: "אם יסתר איש במסתרים, ואני לא אראנו נאום ה?!" וכן אמרו חז"ל: דע מה למעלה ממך: עין רואה, ואוזן שמעת, וכל מעשיך בספר נכתבים! אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך.

פרשת העקידה ("חיים שיש בהם" בשם "תורה לדעת")

     מצינו בפרשת העקידה שאמר לו הקב"ה לאברהם (בראשית כב יב): "אל תשלח ידך אל הנער"... מביא רש"י בשם המדרש: אמר לו אברהם אפרש לפניך את שיחתי, אתמול אמרת לי "כי ביצחק יקרא לך זרע" וחזרת ואמרת "קח נא את בנך" עכשיו אתה אומר לי "אל תשלח ידך אל הנער?" תמה הגאון מבריסק, רבי חיים הלוי זצ"ל, מדוע המתין אברהם אבינו לפרש את שיחתו עד האמירה השלישית "אל תשלח ידך אל הנער"? למה לא ניקרה במוחו שאלה זו מיד בשעה שציווה הקדוש ברוך הוא "קח נא את בנך" - אתמול אמרת "כי ביצחק יקרא לך זרע"?

     בבואו להסביר את העניין סיפר רבי חיים: מעשה בחסיד אחד ששאלני מדוע מפלפלים ה"מתנגדים" תמיד בקושיות?! על מיהם מקשים, על הקדוש ברוך הוא? מכיוון שבתורה כתוב כך שיהיה כך; מה לכם ולקושיות? הצדיקו רבי חיים במידת מה, אלא שיש צורך להציב גבולות, אמר, איפה מותר להקשות ואיפה אסור. מהו הגבול? שנינו בברייתא דרבי ישמעאל: שני כתובים המכחישים זה את זה, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. כל זמן שלא מצינו "כתוב שלישי" המכריע, אסור להקשות על שני הכתובים הנראים כסותרים למה כאן אמרה התורה כך, ובמקום אחר כך, גזירה היא ואין לך רשות להרהר. אולם כאשר מצינו כתוב שלישי, באופן זה נתנה לנו תורה רשות לחקור ולדרוש על אותם שני כתובים המכחישים זה את זה. קושיא כזו היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן והיא גופה - תורה!

     מעתה, תתיישב קושייתנו הנזכרת, כאשר שמע אברהם אבינו שני כתובים המכחישים זה את זה אתמול שמע "כי ביצחק יקרא לך זרע", והיום שמע "קח נא את בנך", לא שאל ולא הקשה מאומה, כי בכגון דא אין קושיות! חוקה היא מחוקי ה'! כעת ששמע כתוב שלישי "אל תשלח ידך אל הנער", הבין שניתנה לו רשות לדרוש - ולחקור ולברר את הכרעת הפסוקים הציוויים.

     ואכן מה הייתה הכרעה זו? אמר לו הקב"ה לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה כשאמרתי לך "קח" לא אמרתי לך שחטהו, אלא - העלהו, אסקתיה אחתיה (העליתו הורידו) - -

זכרנו לחיים... למענך אלקים חיים.

     מה פשר הלשון למענך א-לקים חיים? אלא כך דרך העולם, היה הרה"ק רבי יחזקאל מקוזמיר זי"ע מבאר: אדם שנקלע לקשיים ועסקיו על סף התמוטטות, אזי הנושים מסייעים בידו, מזרימים לו כספים, אשראי, וכל זאת למענם ולטובתם, כי אם יתמוטט כליל ויוכרז כפושט רגל אין להם כל סיכוי לקבל אי פעם את כספם, אף אתה עשה כן, אבא רחימאי, זכרנו לחיים, תשפיע עלינו עוד חיים וחסד, ותן לנו הזדמנות נוספת וארכה להתאושש ולהוכיח את עצמנו, למענך, כדי שנוכל להשיב לך את החובות על רוב החסד שהשפעת עלינו מאז ועד הלום.

ואני תפילתי לך ה'

שפתי צדיק ידעון רצון

     רבותינו ז"ל תקנו בעשרת ימי תשובה להוסיף בתפילה כמה בקשות, ואלו הן:  "זכרנו לחיים...", כתבנו בספר חיים", "וכתוב לחיים טובים...". "ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך ישראל לחיים טובים ולשלום".

     רבנו מאיר מרוטנבורג (שחי לפני כשש מאות וחמישים שנה) מבאר למה תקנו חז"ל ארבע בקשות, הלוא היה מספיק לתקן את הבקשה האחרונה שבה כלולים כל הבקשות וההטבות? אלא משל למה הדבר דומה?

     סוחר יהלומים אחד היה צריך לנסוע לצורך עבודתו לחוץ לארץ, והיה לו בן קטן פיקח שרצה להצטרף עמו. אמר לו אביו: לא תוכל להצטרף אלי, אולם אם אשמע מאימא שהתנהגת יפה, אביא לך שעון זהב במתנה. שמח הבן על ההבטחה ונפרד מאביו לשלום. אכן בימים הראשונים התנהג הבן למופת, אך לאחר זמן קצר חזר לסורו והיה מפריע לאמו, לא מכין שעורי בית, לא אוכל בזמן  וכו'. כשחזר האב מחו"ל היה הבן עדיין בבית הספר, וספרה האם לאב על התנהגותו של הילד. אמר האב, בוודאי שלא יקבל הילד את השעון. והנה כשהגיע הבן, היה האב באמצע סעודתו והחל לספר את כל מסעותיו היכן בקר והיכן טייל, והאם מקשיבה, נהנית ומתפעלת.

     תוך כדי הדברים אמר הבן לאביו: אבא, האם זוכר אתה שלפני נסיעתך הבטחת לי שתביא לי שעון זהב? יודע אני שבוודאי לא מגיע לי לקבלו, אך אני רוצה לבקש ממך רק לראות את השעון, כי  מעולם לא ראיתי שעון  זהב. הסתכל האב על אשתו, חייך והראה לבן את השעון. אמר הבן: אבא, כמה יפה השעון. אני רוצה למדוד אותו לראות אם הוא מתאים לי. הסכים האב גם לזאת, והילד ענד את השעון על ידו. כראות הבן כי טוב לב אביו, אזר אומץ ואמר: אבי היקר, קנית שעון כל כך יפה, והוא ממש ממש מתאים לי, בדיוק בשבילי. אנא ממך, תן לי אותו במתנה. חייך האב ונתן לו. ובוודאי, אם מתחלה היה הבן מבקש מאביו את השעון, פשוט שלא היה נותן לו. אך ידע הבן לפייס את אביו לאט לאט, בתחילה בקש מאביו רק להראות לו, ולבסוף בקש גם שייתן לו. 

     זה שאומר דוד המלך ע"ה בספר התהלים: "הראנו ה' חסדך, וישעך תתן לנו". תחילה ביקש "הראנו" אבל אחר כך הוסיף "תתן לנו". ולפי זה מובנת השאלה אודות ההוספות בתפילה, שעם ישראל יודעים לפייס את בוראם. בתחילה אין אנו מעיזים לבקש הרבה, כי יודעים אנו שלא מגיע לנו כלום. מבקשים  אנו: "זכרנו לחיים", ריבונו של עולם רק 'תזכור' אותנו לחיים. לאחר מכן מוסיפים 'כתבנו' בספר חיים, אחר שכבר זכרת אותנו לחיים, תכתוב זאת. ואחר שכבר כתבת, אנו אומרים: ריבונו של עולם, מה שווים חיים לבד, אם אינם חיים טובים, לכך מבקשים וכתוב 'לחיים טובים'. ועל זה מודים אנו ומברכים 'הטוב שמך ולך נאה להודות', תודה רבה שכתבתנו לחיים טובים, כי אנו בטוחים שבורא עולם שומע ומקבל תפילת עמו ישראל. ולבסוף אנו אוזרים אומץ ומבקשים: ריבון העולמים, ברחמיך המרובים כבר כתבתנו לחיים טובים, אנא ממך תוסיף עוד כמה מילים, תגמור את השורה: "ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה וישועה ונחמה וגזרות טובות, נזכר ונכתב לפניך אנחנו וכל עמך ישראל לחיים טובים ולשלום!" 

כחה של תפילה

     מספר הרב מנחם שטיין שליט"א: "אני מכיר אברך מפתח תקווה, בשם דניאל אשר סובל (ל"ע ) 12 שנה מכאבי גב תחתון נוראיים ביותר! אצל כל הרופאים הוא היה, הוא אפילו נשלח למומחים באמריקה, ולאף אחד אין שמץ מושג מה הבעיה ומהיכן זה נובע. 12 שנה של סבל נורא! רק לסבר את האוזן - הוא לא מסוגל לשבת יותר מרבע שעה בכיסא. כשהוא מתיישב מתחילים לו לחצים בגב , שמתגברים עד חוט השדרה הצווארי, ואז הוא חייב לשכב במיטה.

     במשך 6 שנים שלמות שהוא לוקח וולטארנים כתרופות וזריקות! אין לו ברירה, זה תוקף אותו , והוא לא מצליח ללמוד גמרא עם יוני, בנו הקטן בן ה 12. אחרי רבע שעה הוא זועק מכאבים ונשכב במטה. "הוא לא מצליח להיות סימפטי לאשתו בגלל הכאבים! הוא לא מצליח ללמוד כרגיל בכולל בפתח תקווה ". ממשיך הרב שטיין שליט"א: "ניגשתי אליו ושאלתי אותו: 'האם אתה מאמין שבראש השנה הקב"ה בורא כל אדם מחדש? האם אתה באמת מאמין , שהאדם לא ממשיך לחיות כרגיל, אלא שבראש השנה הוא נוצר מחדש? והבאתי כדוגמא את שרה אימנו, שזכתה להיפקד בגיל תשעים שנה! ". המשכתי לומר לדניאל: "אתה יודע, שאם לא ראית את חברך שאתה אוהב מאוד שנה שלימה אתה צריך לברך עליו 'ברוך אתה... מחיה המתים?!'. אבל תגיד לי רגע, מי מת? מתי הוא מת, שצריך לברך זאת? עונה החפץ חיים בשם המהרש"א: מברכים מחיה המתים מכיוון שעבר עליו ראש השנה ויום כיפור הוא נברא מחדש בראש השנה!

      "זו לא סוללה שממשיכה משנה שעברה! ", המשכתי ואמרתי לו: "דניאל , הבורא הוא כל יכול. בקלות יכול לתת לך בראש השנה גב חדש גם לאחר 12 שנה. תתבודד עם הבורא! תתחנן! אם תאמין בכך שבראש השנה הקב"ה בורא את האדם מחדש, וזה לא המשך משנה שעברה תקבל גב חדש! אבל תכין תצהירים משפטיים. תגיד לא-לוקים: "אבא! אולי לי לא מגיע גב בריא, אבל הילד שלי יוני, אין לו אבא שילמד אתו גמרא. הוא בוכה למה אבא שלו מפסיק ללמוד אתו כל 10 דקות?!. "תוסיף עוד טענות כבדות משקל " - הרי לאשתי מגיע בעל עם פרצוף מחייך ולא חמוץ!" . תכין תצהירים על דף ותוסיף את זה למחזור שלך בראש השנה. תעבוד, תילחם!". המשכתי לומר לו: "תראה פה את בית המדרש, בראש השנה יהיה עמוס לחלוטין. כשיגיעו לקריאת התורה בראש השנה, מה יקראו? אתה יודע? על אישה זקנה שנפקדה, שרה, תגיד לי למה מדברים על זה בראש השנה? אני מצפה, שבראש השנה יקראו בתורה על עניינו של היום, על משפט! שהרי כולנו עומדים לפני הכרעה, מה יהיה אתנו בשנה הבאה. מדוע מדברים על אישה שנפקדה... אחרי כמה דקות יוציאו ספר הפטרות ויקראו על עוד אישה שנפקדה, חנה! מה זה קשור למילוני יהודים בראש השנה שנמצאים בדין?

     אלא צריך לדעת את המסר של רבותינו אותו הם מבקשים שנפנים - רוצים הם ללמד את הציבור, שזו הזדמנות חייהם! שיש בכוח התפילה לשנות את הכול! שבזכות אותה תפילה של חנה זכתה היא לשמואל הנביא! היא ניצלה ראש השנה אחד. כמו שאומרת הגמרא: "ג' נשים נפקדו בראש השנה: שרה, רחל, חנה". אומר רש"י: "נפקדו בתפילה". הן נלחמו על ההזדמנות שיש בראש השנה להיברא מחדש! ולכן משדרים לכל הציבור בקריאת התורה: 'עכשיו אתה נברא מחדש! אתה רוצה כישרון? ילדים? זיווג? בריאות? תתפלל! תתחנן! עכשיו מייצרים הכול מחדש!".

     דניאל קלט את המסר, הלך לישיבה בראש השנה, קיבל על עצמו תענית דיבור: רק תורה ותפילה, סעודה ושינה והוא נלחם 48 שעות. הרי כל שעה בראש השנה זה כשבוע וחצי של השנה! יומיים שקובעים את כל השנה! דניאל כל כך בכה, כל כך ביקש בראש השנה! המחזור שלו היה מלא דפים שהוסיף לשכנע את בורא העולם: " ריבונו של עולם! אני לא מבקש בשביל עצמי גב בריא, יוני שלי בן 12 לפני בר-מצווה אין מי שילמד אתו גמרא, תוך 10 דקות אבא שלו מתמוטט ונופל על המיטה. אשתי - אין לה בעל. רק עצבים וחוסר סבלנות תעשה למענה! תן לי גב חדש למענך!". הוא נלחם באמת ובכנות!. עבר יום כיפור, סוכות ושמחת תורה... התחיל חודש חשוון והוא בא לבקש את הוולטרנים שלו לשלושת החודשים הקרובים. אך שהבורא רוצה והגיע הקץ לחושך, אז הוא לא צריך שום דוקטורים להבאת הישועה. דניאל מגיע, והנה יושב ממלא מקומו של הרופא שלו. היה זה בחור צעיר בן 29, רופא מתחיל שסיים לא מכבר את לימודי הרפואה. הוא פונה אליו בבקשה: "אני צריך וולטרן לשלושה חודשים. שים חלק טיפות, חלק זריקות ".

     הרופא הצעיר נדהם: "מה? יותר מידי וולטרן הורס את הגוף". דניאל הבין , שהרופא התמים חדש במקצוע, שהרי הוא כבר 6 שנים לוקח פה קבוע, אך הרופא התעקש: "אולי תעשה אולטרא-סאונד על הכליות. לפעמים הכליות מקרינות כאב על כל הגב ". דניאל גיחך, הרי הוא היה אצל כל הרופאים המומחים, ואפילו באמריקה שלא גילו מה זה, ורופא זה, שעדיין אין לו ניסיון, רוצה להצליח במקום שאחרים נכשלו?! אך הרופא הצעיר התעקש וקבע לו תור. הלך דניאל ועשה אולטרא סאונד במקום, שכב על הבטן, והרופא המקומי נבהל: %22 מהכליה שלך סתומה, ומצב זה עושה כאבים עזים בגב!!! דניאל שומע זאת ורץ לרופא הבכיר, שרואה את הבדיקות, ונבוך כולו: "אני ממש מתנצל, על זה לא חשבנו כל השנים! ". זה לא הרופאים! זה הבורא, שסתם לרופאים בכל העולם את הראש 12 שנה, כי, כנראה, הוא לא היה ראוי לישועה. 12 שנות סבל! עד היום,

     בתאריך ד' חשוון, הוא עושה מסיבת הודיה לבורא עולם בביתו. כי בראש השנה ובעשרת ימי תשובה אפשר לזעוק! ולשכנע את בורא העולם: תן לי בריאות, כדי שאוכל להתפלל וללמוד... תן לי שמחה כדי שאוכל לקיים מצוותיך בשמחה וכדי לשמח את אשתי וילדיי.

אכל מטעמים ושתו ממתקים... כי קדוש היום. (הגה"ק רבי שלמה קלוגר זי"ע)

     מה טעם קבעו את ראש השנה ליום שמחה, שאוכלים ושותים ושמחים בו, והלא יום זה הוא יום דין שכל באי עולם נפקדים בו אם לחיים ואם למוות ח"ו. הנה, יש לתמוה מפני מה נקבע יום הדין לתחילת השנה, הלא היה ראוי לקבעו ליום האחרון בשנה, כ"ט באלול. כדרך כל אדם שיש לו בעלי חוב, כשמגיע סוף השנה הוא עורך סיכום וחשבון כולל של חובותיו, וגובה אותם מבעלי חובו, וזאת כדי שלא ייגררו החובות משנה לשנה.

     כדבר הזה מצינו בתורה לעניין מעשרות (דברים יד, כח): "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך" לא נצטווינו –לעשותו בתחילת השנה הרביעית אלא בסוף השנה השלישית. ואם כן, אף כאן, היה מן הראוי שהשי"ת יגבה את חובותינו אליו בסוף השנה, ולמה המתין עד לתחילת השנה החדשה. אלא משל למה הדבר דומה – לסוחר עשיר שהיה בקשרי מסחר עם סוחרים עניים, וכיון שלבו היה נדיב ורחום נהג לספק להם את הסחורות בהקפה. במשך כל חודשי השנה היה שקוע וטרוד במסחרו ולא היה לו פנאי לבוא חשבון עם אותם סוחרים עניים ולחשב את סיכום חובותיהם. רק כשהגיע זמן מכירת הסחורה החדשה ובאו לפניו אותם סוחרים כדי לרכוש ממנה, אז גם הגיע הזמן לבוא חשבון על חובות העבר. כאשר מישהו מן הסוחרים ניסה לחמוק מן העניין ולבקש ממנו לדחות את החוב, אמר לו הסוחר העשיר: לטובתכם אני עושה כן, כי אם אוסיף להקיף את חובכם ולדחות את מועד פירעונו, יצטברו ויתפחו החובות עוד ועוד עד שלא יהיה בידכם לפורעם ותהיו בכלל "לווה רשע ולא ישלם", ואז איאלץ להפסיק לסחור עמכם, ויצא שכרכם בהפסדכם. לכן מוטב שלפני שאספק לכם סחורה חדשה, אעמוד על כך שקודם תפרעו את חובכם, כי עתה עדיין אתם יכולים לעמוד בזה, וכך אוכל להמשיך לסחור עמכם גם בעתיד.

     אם השי"ת היה מצווה אותנו על המצוות לכבודו ולמענו, אזי היה פורע את חובותיו בסוף שנה, כדרך מלך בשר ודם. אך השי"ת ציוונו על התורה ועל המצוות – לא לכבודו ולמענו אלא למעננו ולטובתנו, וכמו שנאמר (דברים ל, כ) "כי הוא חייך". והנה, בראש השנה, יום הרת עולם, הקב"ה בא לחדש את עולמו ולחלק "אפסניא' וחיים לכל באי עולם, וכיון שבא להקיף מחדש, על כן מדקדק אם פרעו החוב הישן. ולטובתן של הבריות עושה כן, כי בלאו הכי ישתרגו החובות על צווארם עד שיהיו כבדים מנשוא ולא יהא בידם לפורעם. נמצא , כי מזה שקבע הקב"ה מועד יום הדין לתחילת השנה ולא לסופה, מכך גופא מוכח שהשי"ת אינו מכוון לכבודו אלא רק למעננו ולטובתנו. וממילא גם מוכח מכאן שדרכו של השי"ת להמשיך לנהוג עמנו 'בנדיבות' ולהקיף מחדש גם בשנה שבפתח, שאם לא כן מה פשר העניין לעיין בדיננו בתחילת השנה. אלא על כורחך, השי"ת נוהג עמנו כאותו סוחר נדיב ורחום, שלפני שבא להקיף מחדש, מעיין בחוב הישן. לפי"ז יבואר הכתוב -(תהלים לג, ג ד): "הטיבו נגן בתרועה כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה". ולכאורה, הלא 'תרועה' מורה על הדין ומדוע אפוא "הטיבו נגן". אלא יש לומר, שאף שהתרועה מורה על הדין, מכל מקום "הטיבו נגן בתרועה" – על הדין גופא יש לנו לשמוח, כי מכך שמועדו נקבע לתחילת השנה ולא לסופה מוכח "כי ישר דבר ה'" – אין בו נפתול ח"ו, שמוכח כי "כל מעשהו באמונה" – והוא מקיף עמנו גם להבא.

     ומעתה מבואר מדוע נקבע ראש השנה ליום שמחה. אמנם יום זה הוא יום הדין, אך, כאמור, מכך גופא שיום הדין נקבע לראש השנה למדים אנו על גודל טובו וחסדו ית' עמנו, שנוהג להקיף עמנו ואינו גובה חובנו אליו לאלתר.

תקעו בחודש שופר (סיפורי חסידים)

     דרכו בקודש של הסבא משפולי הייתה להסתתר בראש השנה לפני התקיעות מכל אדם ולהיות סגור בחדרו, פעם אחת היה אצלו בימים הנוראים איש אחד מאנשי רייסין, והתגנב בלאט להביט מתוך הסדק לראות מה עושה הצדיק שם לפני התקיעות, והנה ראה האיש כי הסבא נפל בפישוט ידיים ורגליים על הארץ, בכה והתחנן ואמר 'ריבונו של עולם מה אתה רוצה מעמך ישראל, באמונה, כי לולי ראיתי בעיני מצוות ומעשים טובים שבני ישראל מקיימים, לא הייתי מאמין שיוכלו בגלות המר והנמהר הזה לקיים אפילו מצווה אחת, ובייחוד בעולם החשוך הזה, אשר השטן מרקד ביניהם, והתאוות כולם לנגד עיניהם, ואת הגיהינום ציירת ב'ראשית חכמה', אילו היית עושה להיפך, הגיהינום לנגד עיניהם, והתאוות מצויות באיזה ספר, אף יהודי לא היה עושה ח"ו שום דבר רע, אח"כ קם והעביר ידיו על עיניו, נתלהב מאוד ונכנס לבית הכנסת והתחיל להקריא את התקיעות.

תקעו בחודש שופר וגו'. (יערות דבש)

     רבים תמהו מדוע העלימה התורה את מהותו של ראש השנה ואמרה סתם כי הוא "יום תרועה" גרידא. לכאורה היה מקום לציין ולומר במפורש, כי ביום זה יושב א-לקים על כס המשפט. אלא יש לומר, כי התורה העלימה את עניינו של ראש השנה לטובתם של ישראל.

     בפרקי דר"א (פ"ט) מבאר את הסיבה מדוע ברח יונה מפני ה' וביקש לכבוש נבואתו על נינווה מפני שחשש שאף הגויים יעשו תשובה, ואז היה הקב"ה "שולח את רוגזו על ישראל". מעין זה יש לומר, כי אם היה כתוב בתורה שראש השנה הוא יום הדין לכל השנה, היו אף הגויים חוזרים בתשובה ובכך היה קטרוג גדול על כלל ישראל, שהרי רוב אומות העולם מאמינים בתורה שבכתב ומודים כי מפי השי"ת נאמרה. לפיכך העלים השי"ת בתורה הקדושה את מהותו של ראש השנה וגילה זאת רק לעמו ישראל בתורה שבעל פה.- על כך אמר דוד המלך (תהלים קמז, יט): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל" , הקב"ה גילה לעמו ישראל את היום בו עשה את משפטיו, אך "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" (שם פס' כ), העלים מאומות העולם את היום המיועד למשפט. ועל כך מהללים ומשבחים אנו את השי"ת, אשר הגדיל חסדו עלינו – "הללויה". זו כוונת הפסוק: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", טעם התקיעה והחג מכוסה הוא התורה, כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב" רק לעם ישראל נתגלה טעם החוק, כדי שלא ידעו הגויים אימתי יום הדין והמשפט ולא יהיה קטרוג על כלל ישראל.

תקיעת שופר בכלא הסובייטי (ברינה יקצורו, גליון 221)

     בשבת, י"ח בסיון, שנת תר"ץ, קיבלתי מכתב רשמי משטרה חשאית (אוגפו - OGPU( שעליי להתייצב אצלם ביום ראשון בשעה 11:00. משם,  הייתה קצרה הדרך למאסר. מיום שנאסרתי לא היו בידי טלית ותפילין, גם הסידור וספר התהלים נלקחו ממנו, כך שהיה עלי להתפלל בעל פה, למרות שלא כל התפילות היו שגורות על פי אך לא היה את מי לשאול. לקראת הימים הנוראים, נוספה לי דאגה: כיצד אתפלל ללא מחזור? בין האסירים,  היה יהודי ממוסקבה, ששימש כחזן בבית הכנסת שלו בראש השנה וביום הכיפורים. כך שרוב התפילות היו שגורות על פיו, ובזמננו הפנוי, היה מכתיב לי את התפילה.

     בערב ראש השנה נקראתי: "רפאל כהן! רד למטה" ירדתי בליווי חייל מבלי להבין לשם מה קוראים לי והנה ראיתי את אבא. פגישתנו התקיימה בחדר שבו עמד שולחן ולידו ישב פקיד. כשהאסיר עומד מצד אחד של השולחן והמבקר עומד מצידו השני. בשעה ששוחחתי עם אבי, נכנסה אישה לחדר ופתחה בשיחה עם הפקיד. אבי ניצל את ההזדמנות ושאל את הפקיד: "אולי תרשה לבני להתקרב אלי"? הפקיד שהיה עסוק בשיחה הרשה לי לעבור לצד השני ובלבד שלא נפריע לו. כעבור שעה אמר לנו הפקיד: "די", אבי שאלו: האם מותר לי למסור לבני מעט מצרכים חיוניים, בגדים ומעט מזון"? הפקיד השיב: "צריך לראות מה יש שם", "בבקשה הבט" אמר אבא ופתח את המזוודה בהראותו לפקיד גופיות אחדות, עוגה... הלה לא טרח להתקרב ולבדוק את תוכן המזוודה ביסודיות אלא הסתפק בראיה חפוזה מרחוק ואמר לו: "טוב, קח זאת". ונפרדתי מאבי.  כשהתאוששתי מהתרגשות הפגישה פתחתי את המזוודה,  לעיני ניגלו הפתעות גדולות: טלית ותפילין! סידור! תהלים! מחזור לימים הנוראים! ואחרון חביב - שופר.  למחרת חל ראש השנה, ניגשתי לחברי וסיפרתי לו: "יש לי שופר, אתקע בו"! הוא נבהל מאוד: "השתגעת"? "תקיעה אחת בלבד"! אמרתי. חששתי שאם אתקע את כל התקיעות, ישמעוני ויטלו ממני את השופר וגם את הטלית והתפילין.  חברי נזעק מפחד: "אסור לך לעשות זאת, זו סכנת נפשות". אך כשראה שלא יזיזני מהחלטתי, ברח לפינה והתחבא. נטלתי את השופר, תחבתי את קצהו לבין שפתי והשמעתי תקיעה רמה וממושכת. הרגשתי פורקן לנפשי, הכול עבר בשלום והחבאתי את השופר.  למחרת, ביום השני של ראש השנה, לא הסתפקתי בתקיעה אחת, לא היה אכפת לי אם ייקחו את השופר,  תקעתי תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה פעם אחת, וברוך השם גם ביום זה עברו התקיעות בשלום, תקיעות שופר בליבו של הכלא הסובייטי.

ראש השנה בניכר (ר' רועי סאלם שליט''א)

     צדיק נסתר ופלאי היה רבי יחיאל אשכנזי, מי שלימים היה לחתנו של הבעל שם-טוב בעלה של הצדקת אדל, ואביהם של רבי ברוך ממז'יבוז', רבי אפרים מסדילקוב ופייגא - אמו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב .

     מסופר, כי בעודו צעיר לימים, מסר אביו בידו וביד אחיו סכום כסף ואמר להם: "סעו לכם להיכן שתחפצו, ובעוד חמש שנים תשובו אלי ואראה מה יצא מכם".

     יצא רבי יחיאל לדרכו, ובמהלך נדודיו התוודע לבעש"ט ולתורתו הקדושה, והבעש"ט אף לקחו לחתן. כשהגיע המועד שהיה עליו לשוב אל אביו, היה זה בשלהי הקיץ. רבי יחיאל, שהשתוקק לשהות במחיצת חמיו הבעש''ט בימים הנוראים, ביקש ממנו שיברכהו שלא תארע תקלה בדרכו ויחזור לפני ראש השנה. ברם הבעש"ט לא ענה מאומה. גם כשכפל את בקשתו, נותר הבעש"ט בשתיקתו . הבין רבי יחיאל אפוא כי גלוי לפני רבו וחותנו שלא תתקיים בקשתו. אי לכך, הצטייד בשופר כשר בנסיעתו.

      לאחר פגישה מופלאה שהייתה לו עם אביו ואחיו, במהלכה התוודעו לדרכו החדשה ואף למדו מפיו את דרכי החסידות, פנה רבי יחיאל אל הנמל ועלה על אנייה העושה דרכה אל מחוז חפצו. היה זה בחודש אלול, הים שהיה בתחילה נינוח, שינה לפתע בקיצוניות את מראהו, רוח עזה החלה לנשב וגלים אדירים התנשאו אל על ובתוככי הספינה בהלה עצומה, הנוסעים אחזו בייאוש בדפנות וזעקו ובכו במר לבם ואילו רבי יחיאל התכנס בחדרו והתפלל מעומק ליבו לבל תצלול האוניה לתהומות.

     מספר שבועות נמשכה הסערה, אך לגודל הנס, לא ארע לאוניה דבר. כששככה הסערה, הבחינו הנוסעים ברצועת יבשה באופק. ניווט הקברניט את האונייה לשם ועגן סמוך לחוף.

     אותו יום היה ערב ראש השנה. רבי יחיאל הבין כי הסערה לא הייתה אלא שליח להביאו הנה, למען יעשה כאן את היום הקדוש. הוא ירד מהאוניה ושאל את המקומיים לאן הגיע. השיבו לו כי לעיר הבירה, מקום מושב המלך. לשאלתו: האם יש כאן יהודים, ענו כי אין בעיר אפילו יהודי אחד.

     רבי יחיאל התעצב אל לבו על שיאלץ לשהות ביום הדין בין נכרים, אולם קיבל זאת באהבה ובאמונה שמאת ה' הייתה זאת. על חוף הים מצא צריף עזוב, הוא אירגן בו את חפציו וירד לטבול בים ולטהר עצמו לכבוד היום הקדוש.

     למחרת היום כשקירב את שופרו לפיו והחל משמיע את התקיעות, התאספו רבים מאנשי המקום והביטו בו בתימהון. באותה שעה, יצא גם המלך לטייל סמוך לים ולפתע הבחין בהתגודדות רבתי סביב הצריף. שלח אחד ממלוויו כדי לברר את סיבת ההתקהלות. חזר הלה וסיפר למלך, כי איש מוזר עומד שם, צועק ובוכה ותוקע בקרן . המלך, שהיה אדם מלומד ומשכיל, הבין מיד כי אין זה אדם חסר דעה. הוא פקד על משרתו: "לך וצווה על האנשים לבל יפריעו לאדם זה, שכנראה איש א-לוקים הוא העומד בתפילה לפני א-לוקיו".

     לאחר שההמון התפזר, קרא המלך לרבי יחיאל ושאלו: "מניין אתה וכיצד הגעת לכאן'' ?סיפר לו רבי יחיאל את השתלשלות הדברים. התפעל המלך מן האיש אשר לפניו והציע לו לבוא עמו ולבקר בארמונו. "לא אוכל לעשות זאת טרם רדת הלילה", השיבו רבי יחיאל והבטיח לבקרו בצאת החג.

     כשנפגשו לאחר מכן, אמר לו המלך: "מצאת חן בעיני. ספר לי מעט על עמך ודתך". שח לו רבי יחיאל על העם הנבחר ותורת האמת, והמלך יצא מגדרו וביקש ממנו: "חפץ אני מאד שתחזור לכאן עם עוד שלש מאות יהודים, ותחיו כאן בטוב ובנעימים ". תשובתו למלך הייתה: "איש פשוט אני ואין ביכולתו להשפיע על אנשים לעזוב את ארצם ולבוא לכאן, ומלבד זאת אם היה חפץ הא-לוקים בכך הי- ה מביא לכאן יהודים כשהם קשורים בשלשלות, ואם לא באו הנה, אין זאת אלא שאין רצון הבורא שיהודים ידורו כאן". קיבל המלך את תשובתו של רבי יחיאל ונפרד ממנו באהבה ובכבוד רב .

     לא חלף זמן רב ורבי יחיאל מצא ספינה שלקחה אותו למחוז חפצו. כשהגיע למז'יבוז' קיבל חותנו הבעש''ט את פניו באהבה וחדווה, וכה אמר לו: "ידוע תדע כי, במקום שהיית בו, היו ניצוצות קדושים מאד. לולא באת והעלית אותם בכוח תפילותיך - היו נאלצים בני ישראל חלילה לגלות לשים בכבלי ברזל. אך בזכותך כבר לא ידורו שם יהודים יותר עד ביאת המשיח"!

זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. (בית אהרון)

     זכרתי לך: נעוריך עת הבחרות והזריזות בעבודת השי"ת. אהבת - כלולותיך הוא באמצע חיי האדם שאז הוא בשלימות, כמשמעות - כליל - "כלולותיך אך עיקר אני זוכר לך: לכתך אחרי היא בחינת אחוריים, כשאין הארת פנים, והליכת האדם היא בבחינת "במדבר בארץ לא זרועה", ועם כל זאת חיזק את עצמו ללכת אחריו יתברך. זה יקר וחביב לפני השי"ת יותר מכל.

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. (חידושי הרי"ם)

     רגילים הבריות להרבות בבכי בעת שאומרים זאת בתפילת הימים הנוראים ולכאורה, מה מקום יש לבכות על כך, הלא האדם לקדמותו הוא חוזר. ברם, אמנם האדם יסודו מעפר, אבל ניתן לו הכוח להעלות ולרומם את העפר למעלה, אך אדם מכזיב ובמקום להעלות את העפר חוזר לעפרו. ועל כך באמת ראוי לבכות.

תשובה ותפילה וצדקה וכו'. (תולדות יעקב יוסף)

     איתא בספר חסד לאברהם (מעיין ד' נהר מ') שהקשה איך יתכן שאדם שעשה עבירות כל ימיו ולבסוף נתחרט, תתקבל תשובתו, ותירץ כי ע"י שמתחרט על העבירות גורם צער גדול להסטרא אחרא, ומזה הצער שמצטערת הסט"א יש להקב"ה נחת רוח, ובזכות זה מגיע לו כפרה על העוונות, ע"כ.

אם ישוב מיד תקבלו (ומתוק האור)

     בנוהג שבעולם, כאשר סוחר מביא אתו סחורה לשוק, ממשמשים בה הקונים, ובודקים אותה בשבע עיניים, שכן איש אינו רוצה להשקיע את כספו בסחורה עם פגמים. במה דברים אמורים בכל ימות השנה, אך כאשר מדובר בסחורה בעונתה שהכול קופצים עליה, גם אם יש בה פגם קל מצליחה היא להימכר.

     אמר רבי יצחק מווארקי זצ"ל (הובא בספר מקראי קודש) שהתשובה כמוה כסחורה. אם אדם עושה תשובה במשך השנה, עליה להיות נקייה ושלמה כדי שתתקבל בשמים. אך בעשרת ימי תשובה, זו ה"עונה" לעשיית תשובה, ועל כן אין מדקדקים בה כל כך, אלא גם אם יש בזה חסרון כלשהו היא מתקבלת! וכבר כתב המבי"ט בספרו "בית אלוקים": "תועלת תשובת יום הכיפורים גם כי לא תהיה כל כך שלמה". והוסיף ודרש רבי יצחק: זהו שאומרים ב"ונתנה תוקף" "אם ישוב מיד תקבלו". אם אדם שב בימים אלו שהם זמני תשובה, אזי "מיד תקבלו" תשובתו נחטפת מן הידיים כסחורה מבוקשת, ומתקבלת – ללא דרישות וחקירות רבות...

אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלימה לפניך. אבינו מלכנו שלח רפואה שלימה לחולי עמך.

     מספרים שפעם אחת נפגשו האדמו"ר רבי יואל מסטמאר זצ"ל עם הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל, שאל הגר"מ זצ"ל את האדמו"ר מסטמאר, כבודו הנו רבי וכאשר מזכירים חולה לפניך ואתה מברכו בברכת רפואה שלימה, מה הכוונה בזה שמזכיר "שלימה" והלא מספיק לברכו ברפואה בלבד. והשיב לו האדמו"ר מסטמאר זצ"ל, כבודו הנו רב, וא"כ יסביר לי מה הכוונה בזה שאנו אומרים תשובה שלימה, והלא סגיב תשובה בלבד. והשיב לו הגר"מ זצ"ל שתשובה שלימה הכוונה כמו שכתב הרמב"ם שהתשובה היא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב בזה החטא לעולם, וא"כ לא רק תשובה על מה שתהיה אלא "תשובה שלימה" שלא ישוב לזה החטא. אמר לו האדמו"ר מסטמאר זצ"ל א"כ זה הפירוש רפואה שלימה, שלא רק שיתרפא ממחלתו אלא שלא ישוב לזה החולי לעולם.

 באין מליץ יושר מול מגיד פשע (קדושת לוי)

     מול מגיד פשע אדם אף על פי שחטא, אולם הוא מכיר בחטאו בשפלותיו ואפסותו, ומבקש מלפני הקב"ה שימחלו לו, זו גופא מליץ יושר בעדו. זהו שאמר: "באין" במידה שאדם מחזיק עצמו ל"אין", לנכנע ומאופס, דבר זה עצמו הופך לו ל"מליץ יושר" "מול" לשון הכרתה שעי"ז נכרתים מגידי פשע המשטינים על האדם ר"ל ונשאר רק מליץ יושר.

תשליך

     מעשה הידוע שהלך הרה"ק רבי נפתלי מראפשיץ אחר רבו הרה"ק רבי אלימלך מליז'ענסק לנהר לאמירת תשליך, ולאחר שניער הרה"ק רבי אלימלך את שולי בגדו כנהוג התכופף הרה"ק מראפשיץ אל שפת הנהר באומרו שברצונו להגביה את העבירות, שכן העבירות של רבו הם מצוות כלפיו, ומזה רואים שהתשובה שייכת לכל אחד לפי מצבו ועניינו. אולם מלבד העניין הפרטי, עכ"ז על כל אחד להתאחד בתוך כלל ישראל, על דרך שנאמר (מלכים ב' ד, יג) 'בתוך עמי אנכי יושבת', ואו אז נשלמת תשובתו. הנני העני ממעש (ספרן של צדיקים)

     בעיר הסמוכה לפרעמישלאן היה דר איש עשיר ותקיף, שרצה להיות שליח ציבור בבית הכנסת, ולעבור לפני התיבה בימים הנוראים, בני העיר לא הייתה דעתם נוחה מכך, אבל התייראו לעמוד כנגדו, נמלכו בני העיר ושלחו שליחים להרה"ק ר' מאיר מפרעמישלאן זצוק"ל לשאול בעצתו כדת מה לעשות, השיב להם הצדיק שהיות ודרכם של בעלי התפילות מהערים הסמוכות לבוא להתברך מפיו קודם ראש השנה, מסתמא יבוא גם הוא, ואז יראה מה לעשות, ואכן בערב ראש השנה כשהגיע ה'בעל תפילה' העשיר, אמר לו הצדיק הסכת ושמע, ישנם ג' סוגי תפילות, יש 'תפלה למשה' אמנם משה רבנו היה כבד פה אך היה רבן של ישראל ואב הנביאים, וזו כנגד הצדיק המתפלל, יש עוד סוג תפלה, והוא 'תפלה לדוד' אשר דוד המלך היה נעים זמירות ישראל, כן יש חזן שתהילתו בגרונו ויודע נגן הוא וע"כ ראוי לגשת כש"צ, ויש עוד תפלה והוא 'תפלה לעני' הוא לא צדיק ולא בעל מנגן, אבל יש לו לב נשבר וכך עולה תפלתו למרום, והנה אתה המשיך הצדיק, אינך לא צדיק וגם אינך בעל מנגן, נשאר איפה רק שתהיה עני וכך יעלו תפילותיך, נבהל העשיר מדברי הצדיק והבטיח לו שלא יתפלל לפני העמוד, רק שלא ייקח ממנו את העשירות.

טַעֲמּו ורְאּו, כִּי-טֹוב ה'

     ראובן יצא לטיול בעיירה ונתקל בחברו החוואי. פנה אליו החוואי בבקשה לעזרה. אמר החוואי: קשה לי להחזיק את החווה, לכן החלטתי למכור את שטח האדמה שברשותי. במה אוכל לעזור? שאל ראובן. ענה לו החוואי, כישורי הכתיבה שלי אינם גבוהים במיוחד, תוכל לכתוב לי בבקשה מודעה על מכירת החווה, בכדי שאפרסם אותה בעיתון? ברצון, אמר ראובן. לאחר כמה ימים שלח ראובן נוסח המודעה לחוואי וזה פורסם בעיתון: למכירה, שטח אדמה פורייה, חצוי בזרימת מימיו התכולים של נחל מבעבע, עם עצים מניבים פירות בשפע. בית המשפחה שבשטח הנרחב שטוף אור לכל אורך היום. עציי נוי עם פרחים יפיפיים וריחות בשמים משכרים, מציעים צל של רוגע ושלווה. לאחר זמן מה מפרסום המודעה, התהלך ראובן בעיירה ונתקל בחוואי פעם נוספת. לאחר שיחת חולין קצרה, שאל ראובן, האם הצליח למכור את השטח? ענה לו החוואי, שיניתי את דעתי והחלטתי לשמור את החווה לעצמי. התפלא ראובן ושאל בדאגה וכי מדוע? האם המודעה שכתבתי עבורך לא הביאה קונים? החוואי החל להסמיק ואמר: לאחר שפרסמתי את המודעה, פנו אליי אנשים רבים. אך כל קונה שפנה אליי בהתלהבות, גרם לי לחזור ולקרוא שוב את המודעה, ולאחר שקראתי אותה מספר פעמים הבנתי שהחווה שלי היא אוצר, ואיני יכול לוותר עליה.

     הנמשל: לפעמים איננו מבינים מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו, ומה יפה מאד ירושתנו. אנו רודפים אחר אשליות של אוצרות כוזבים, אנו מוותרים על מורשתנו, מקלים בכבוד השבת, שומטים את מה שאנו מקבלים חינם אין כָּסֶף. הדרך בה עלינו להתמודד עם חולשותינו וכישלונותינו היא, לנסות ולבדוק, לחפש ולמצוא את השורש. הקב"ה לא מצפה מאתנו להיות מושלמים כמו המלאכים, כאלה יש לו מספיק. הקב"ה מצפה: והיה ובמקרה יחטא, ישוב אליו בתשובה שלמה. צריך לעשות שינוי, אבל שינוי הוא דבר מאד לא קל. יש כאלה שלא אוהבים שינויים, למעשן קשה להפסיק לעשן, לשמן קשה לעשות דיאטה, אבל מהרגע שמתחילים עם זה, זה נעשה קל יותר. כולנו הופענו בעולם כילדים תמימים, פשוטים, טהורים. גדלנו, התבגרנו, החיים הלכו והסתבכו, ואנחנו נהיינו מחוספסים, מסובכים ואטומים. ראש השנה בא להחזיר אותנו אל נקודת הראשית, לעורר בתוכנו את הבסיס, הטהור, הנקי, הפשוט שנמצא עמוק בתוכנו. הוא לא נעלם, רק התכסה בהרבה שכבות של אבק, ציניות וייאוש. וביום הזה, קולו הצלול של השופר מנער אותם בעוצמה ומחזיר אותנו אל ההתחלה, אל עצמנו, אל הא-לוקים.

מן המיצר קראת י- ה עני במרחב י- ה

     בית-המדרש רחב-הידיים שבעירה צאנז היה מלא וגדוש בהמוני יהודים, שראשיהם היו נשואים אל הבימה המוגבהת אשר בתוך. מכל ערי הסביבה ויישוביה נהרו לכאן החסידים, כדי לעשות את יום-הדין בצלו של הרה"ק רבי חים מצאנז. תפילת ערבית של ליל ראש-השנה וכמוה תפילת השחרית בבוקר החג עברו על קהלה חסידים מתוך הרגשה עילאית של התרוממות רוח ונפש. הם חשו בכל מאודם כאילו הצדיק נושא אותם בזרועותיו הבטוחות ומעבירם בבטחה את כל שלבי הדין והחשבון.

לקראת זמן תקיעת השופר, גברו המתח וההתרגשות והגיעו לשיאם. במרכז בית-המדרש ניצב הצדיק. קומתו שחוחה, כמי שנושא את משא העולם על כתפיו, טליתו מופשלת מעל פניו. הכול ממתינים באימה ובדריכות לקראת ניע הראש הקל המוכר של הרבי, אשר יהיה כעין אישור לתוקע להתחיל באמירת הפסוקים הקודמים לתקיעות. כל הגה לא נשמע באולם ורק נשימותיהם הכבדות של האנשים, עקב הצפיפות והדוחק, נשמעות פה ושם. לפתע בוקעת אנחה כבדה מתחת לטליתו של הרבי. רעד חולף בגוי החסידים. לאחריה באות עוד אנחות, שנשמעות כבוקעות ועולות ממעמקי נפשו הטהורה. איש אינו מפר את השתיקה. אולם בעיני החסידים ניתן לקרוא בבירור את תחושת הזעזוע והרתת. מה מביא את הרבי להיאנח כל-כך? שמא גזירה קשה מרחפת, חלילה, מעל ראש הקהילה? אולי תקופה לא-קלה ממשמשת ובאה?. ואז בא הרגע המיוחל. הרבי מרים את ראשו ומתגלה לקהל בכל הדרת-פניו. התוקע כבר עומד מוכן לפתוח באמירת "מן המיצר". אולם לפתע קם הרבי ויורד מהבימה ופוסע לעבר פתח בית-המדרש.

     מבוכה מעורבת בבהלה אופת את הכול. הרבי יוצא החוצה ופונה אל ביתו. שעה ממושכת ניצבו הכול כמסומרים למקומותיהם. מעולם לא קרה כדבר הזה. לבסוף, כשהתאוששו מעט כמה מראשי הקהל, הוחלט לשגר אל הרבי משלחת נכבדה של זקני החסידים כדי לעמוד על פשר הדבר. בחיל וברעדה נקשו נציגי הקהל על דלת חדרו של הרבי. כשפתחו את הדלת, הופתעו למצוא את הרבי יושב סמוך לשולחנו, ושלפניו פתוחה מסכת ראש-השנה. פניו קורנות מתמיד. עיניו מפיקות את מבטן החמים והטוב, אבל דוק של עצב מעיב עליו. החסידים, שציפו אולי לראות את הרבי יושב ואומר תהילים בכיות רמות לביטול "הגזירה", הופתעו למצאו יושב רגוע ונינוח מול הגמרא. הרבי לא הניח להם זמן רב לתהיות, וניגש מיד לעניין: "אתמול, סמוך להתקדש החג, נכנס אלי אחד החסידים שהגיע לכאן לראש-השנה. פניו נראו אומללות מאוד והוא שפך לפני את ליבו. גל של מצוקות אופף אותו. יש לו שתי בנות שהגיעו לפרקן, ואין לו במה להשיאן. הוא עצמו חלה לאחרונה במחלה קשה וכך נשבר מטה- לחמו, שממנו חי בדוחק עד עתה. "שאלתי אותו", ממשיך הרבי, "בכמה כסף מדובר, והוא פירט באוזני את כל צורכי החתונה ובכללם את הנדוניה, שהסתכמו לסכום גדול באמת. כששאלתיו אם ניסה להיעזר באנשי-שלומנו, השיב לי בעצב, כי אכן ניסה, אולם התשובה שקיבל הייתה שהקופה ריקה, המצב הכללי קשה, וטענות דומות. בלב נשבר ביקש ממני, כי בתפילות ראש-השנה אעתיר לפני הקב"ה שיוציאו ממצוקתו".

     על פניהם של חברי המשלחת ניכרה תדהמה. מצד אחד נגולה אבן כבדה מליבם כשהתברר שאין מדובר חלילה בגזירה כללית. מצד שני, נבוכו מגילוי הסיבה להתנהגותו של הרבי. הרבי הביט בעיניהם והמשיך: "מצוקתו של החסיד לא נתנה לי מנוח בתפילת ערבית אמש. גם היום, בתפילת שחרית, עלתה לנגד עיני דמותו המתחננת. כשהגעתי לתקיעות, שאלתי את עצמי כיצד אני יכול לומר לפני הבורא כי מקבל אני אותו עלי כמלך, בשעה שבבית-המדרש הזה עומד יהודי שבור ורצוץ. החלטתי אפוא, כי לא אגש לתקיעות השופר עד אשר פרנסי הקהל יקבלו עליהם לפתור את מצוקתו של אותו חסיד". והרבי הוסיף: "רוצה אנוכי לקבל מפיכם פירוט מלא ומפורש של סכומי ההתחייבות שכל אחד ואחד מקבל עליו".

     החסידים פרשו לחדר סמוך, וכעבור שעה קלה שבו והתייצבו לפני הרבי. הרבי תבע לדעת מי ייתן וכמה, וכשהחשבון הכללי הגיע לסכום הדרוש במלואו, נחה הבעה של שביעות-רצון על פניו. כעבור שעה קלה שב הרבי אל מקומו בבית-המדרש. אנחת רוחה פרצה מליבות החסידים, שפרטי המאורעות שהתרחשו מאחורי הקלעים טרם הגיעו לאוזניהם. הפעם לא נזק הרבי להכנות יתרות, אלא תכף ומיד סימן לתוקע וזה פתח מיד באמירת הפסוקים: "מן המיצר קראתי. עני במרחב"

התקיעות שהכריעו (שיחת השבוע 1445)

     זה קרה לפני יותר ממאתיים שנה, בקיץ שנת תקע"ב. המצביא המהולל נפוליון בונפרטה, שהשיג ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, פתח בפלישה הגדולה לרוסיה. מולו נערכו כוחותיו של הצאר הרוסי, אלכסנדר הראשון. המלחמה הצבאית ייצגה גם מאבק בין תפיסות עולם מנוגדות. כמה שנים קודם לכן התחוללה בצרפת 'המהפכה הצרפתית', שבה הופל השלטון המלוכני והוחלף בשלטון שדגל בחופש ובחירות לכול. לעומתה, רוסיה הייתה נתונה לשלטונו העריץ של הצאר.

     המלחמה העקובה מדם טלטלה את חייהם של מיליונים רבים, ובהם כמובן המוני יהודים. אולם היא הייתה רבת-משמעות במיוחד ליהודי רוסיה, שהיו נתיניו של הצאר. זה הצר את צעדיהם, הגביל את מגוריהם לתחומים מסוימים והרע להם בדרכים רבות. לעומתו, נפוליון היה סמל הנאורות והתקווה, והביא בכנפיו בשורה של רווחה גשמית גדולה ליהודים. אין פלא שיהודים רבים רצו בניצחונו. גם בקרב צדיקי החסידות היו לנפוליון תומכים. בראשם עמד רבי מנדלי מרימנוב, שלא חסך בתפילות ובמעשים רוחניים בשאיפה להביא לידי ניצחונו של נפוליון, וניהל מאבק רוחני ב'שר' השמימי של רוסיה. "אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו - צפה לרגליו של משיח", ציטטו הכול את דברי הגמרא. לצידו גייס רבי מנדלי עוד שלושה מגדולי הצדיקים באותה עת – ה'חוזה' מלובלין, המגיד מקוז'ניץ ורבי שלמה מקרלין.

     בצד השני של המתרס התייצב למערכה אדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. הוא סבר כי הזכויות שנפוליון מבטיח נושאות בחובן סכנה רוחנית גדולה. בצרפת נשבה באותה עת רוח ההשכלה ופריקת העול, וניצחון צרפתי היה עלול להמיט שואה רוחנית על העם היהודי. את חששותיו אלה העלה אדמו"ר הזקן במכתב לחסדו, ר' משה מייזליש. הוא כתב שכבר בראש השנה של שנת תקע"ב "הראו לי, אם ינצח בונפרטה ירבה העושר ויורם קרן ישראל, אבל יתפרדו ויתרחקו ליבם של ישראל מאביהם שבשמים; ואם ינצח אדוננו אלכסנדר, אם כי ירבה העוני ויושפל קרן ישראל, אבל יתקשרו ויתחברו וייעקדו ליבם של ישראל לאביהם שבשמים". הרבי מוסיף במכתבו משפט סתום: "וזה לך האות שבקרב הימים יוקח מחמד עיניכם". על נפוליון הוא כותב שהאיש "תולה הכול בכוחו וגבורתו, בעוצם החכמה בהנהגת ההילוך וסדר בענייני המלחמה ובעוצם הצלחתו, ואשר בגאונותו ובגובה ליבו מתלוצץ באמונת ה'... ומסלק ההשגחה והאמונה וביטחון     בא-לוהים... שאם תגבר יד צרפת תרבה האפיקורסות בישראל... ולא יישאר אחד ביהדותו".

     כך, במקביל למערכה בין הצבאות התחולל 'קרב' שמימי, כאשר משני צדי המתרס עומדים צדיקים קדושי עליון, שהייתה ביניהם אהבה גדולה, אך עתה החזיקו בעמָדות מנוגדות. ככל שהעמיקה המלחמה אל תוך אדמת רוסיה גבר המתח: מי ינצח? הדריכות בין חסידי כל הצדיקים גברה לקראת ראש השנה של שנת תקע"ג. הכול ידעו שביום הקדוש הזה, שבו "על המדינות בו ייאמר", תיפול ההכרעה. שעת השיא עצמה הייתה שעת תקיעת השופר, ברגעים הנעלים של הכתרת הקב"ה מחדש למלך על העולם. גם הצדיקים נערכו לקראת הרגעים הגורליים של ראש השנה. הם העמיקו בכוונות קבליות ובייחודים עליונים, כיאה ל'יודעי תרועה', הבקיאים ברזי המלאכה הקדושה של התקיעה בשופר. מן העבר האחד התייצב רבי שלמה מקרלין ומן העבר השני רבי שניאור-זלמן מלאדי. השניים גם ידעו כי הראשון משניהם שיתקע בשופר בראש השנה יטה את הכף לטובתו. ואכן, רבי שלמה מקרלין השכים קום והחל להתפלל בשעה מוקדמת מאוד ובמהירות גדולה, כדי להספיק לתקוע בשופר לפני רבי שניאור-זלמן מלאדי. אולם למרות כל מאמציו, כשהגיע ל'תקיעות' נפלו פניו ואמר: "איי... ה'ליטאי' (כך כונה רבי שניאור-זלמן בקרב תלמידי המגיד ממזריטש, על מוצאו מליטא) כבר הקדימנו!".

     ומה אירע? עם הנץ החמה קרא אליו רבי שניאור-זלמן את בנו, רבי דובער (לימים אדמו"ר האמצעי), וציווה עליו ועל חבורה מן החסידים להתלוות אליו לטבילה. מיד לאחר מכן החל רבי שניאור-זלמן לקרוא בדבקות ובהתרגשות את פסוקי "למנצח, לבני קורח מזמור"... בירך ותקע בשופר! רק לאחר מכן ניגש להתפלל את תפילות יום הדין.

     ראש השנה חלף. הסתיו העמיק, והחורף הרוסי הקפוא כיסה את הארץ במלוא עוצמתו. זה הביא עמו את מפלתו של נפוליון, שחייליו לא היו ערוכים למזג אוויר קשה כל-כך. באותו חורף הובס נפוליון ונאלץ לסגת בחזרה לצרפת, באבדו את רוב אנשיו. מפלתו ברוסיה קעקעה את תדמיתו הבלתי-מנוצחת, והביאה בסופו של דבר לידי תבוסתו הסופית.

     אך ה'ניצחון' היה כרוך במחיר כבד. נפוליון ראה ברבי שניאור-זלמן מלאדי אוייב ורדף אותו. הרבי נאלץ לברוח מלאדי, ובמהלך הנדודים חלה ונסתלק. או-אז הבינו החסידים את שכתב ברוח קודשו: "וזה לך האות, שבקרב הימים יוקח מחמד עיניכם"...

מה הקשר בין ראש השנה למים? 10 עובדות על מנהג 'תשליך

1. 'תשליך' הוא מנהג יהודי, אשר נהוג לקיימו בראש השנה. המנהג כולל עריכת תפילה על יד מקור מים, ומקורו במאה ה-15 באשכנז.

2. את מנהג ה'תשליך' מקיימים ביום הראשון של ראש השנה, אחר הצהריים. הולכים לשפת הים או הנהר, עדיף למקום שיש בו דגים, ומתפללים שם תפילה מיוחדת ששמה תשליך. תוכנה של התפילה הוא בקשה מאת הבורא שישליך את העבירות אל מצולות הים, כמו שנאמר בפסוק: "ותשליך במצולות ים כל חטאותם".

    בקרב חלק מעדות הספרדים מכנים את התפילה "ותשליך" ולא "תשליך", ואכן כך הניסוח בפסוק: "ותשליך".

3. בעת אמירת "ותשליך במצולות ים כל חטאתם" מקובל לנער את שולי הבגד או את הכיסים, כסמל להתנערות מן החטא וכביטוי לרצון להתחיל מעתה בחיים ישרים וטהורים יותר.

4. במקומות שבהם לא היו מקווי מים קרובים, נהגו להכין בור מים מיוחד בחצר בית הכנסת לאמירת תפילת תשליך. במקומות אחרים נהוג לעלות למקום גבוה שממנו צופים על המים, או במקרה הצורך להסתפק בפתיחת ברז המים בכיור בית הכנסת ולומר על מים אלו את התפילה.

5. במקרה שהיום הראשון של ראש השנה חל בשבת נהוג בקהילות האשכנזיות וחלק קטן מן הספרדיות לדחות את אמירת ה'תשליך' ליום השני של ראש השנה, בשל החשש שיטלטלו את מחזורי התפילה אל מחוץ לתחום העירוב. ברוב הקהילות הספרדיות נהוג לומר תפילה זו אפילו בשבת. חלק מהקהילות החסידיות נוהג לקיים את המנהג בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.

6. למנהג ה"תשליך" מספר טעמים. האחד - זכר לעקדת יצחק. מובא במדרש, שבעת שאברהם הלך להקריב את בנו, ניסה השטן להכשילו ובין השאר "נעשה כמו נהר לעכב אותו מן העקדה".

7. טעם נוסף למנהג שהתפילה נאמרת במקום מים הוא על מנת להמתיק את הדין של ראש השנה באמצעות חסד, כיוון שבקבלה מים מסמלים חסד.

8. טעם נוסף למנהג, הוא רמז לכך שביום זה אנו ממליכים את ה' עלינו, ובעבר נהגו להמליך מלכים ליד מעיין מים.

9. חכמי הסוד (תורת הקבלה) מצאו במנהג ה"תשליך" טעמים רבים נוספים. מכאן התפילה הארוכה להרב אזולאי שאומרים בסדר "תשליך" הספרדים וה"חסידים".

10. הסיבה שהולכים דווקא למקום בו ישנם דגים היא משום שבני ישראל נמשלו לדגים - כמו שהדגים נשפטים על ידי הדייג ורשתו, כך נשפטים בני ישראל בראש השנה על ידי בורא העולם. כמו כן, דגים מהווים סימן ברכה ש'אין עין הרע שולטת בהם' 'ושיפרו וירבו כדגים'. סיבה נוספת היא על מנת שנזכור שאנו משולים לדגים הנאחזים במצודה, מצודת המשפט לחיים ולמוות, ומתוך כך נהרהר בתשובה.

ירחם השי"ת על כל כלל ישראל בכל מקום שהם בכל מקומות מושבותיהם בכל אתר ואתר, בכלליות ובפרטיות ברוחניות ובגשמיות, הרי נמצאים אנו זה עידן ועידנים בגלות ארוכה וקשה כל כך, וכבר קשה כח הסבל, ומבקשים שכבר יבוא שנה חדשה שייוושעו בה כל בני ישראל, ויעזור השי"ת שהקללות יתהפכו לברכות, וכל בני ישראל יתברכו בשנה טובה ומתוקה ותהא השנה הבא שנת גאולה וישועה, ויתקיים בנו, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, וניגאל במהרה גאולת עולמית בב"א.                                       מאחל המלקט: שמואל אייזיקוביץ

חוויית השבוע שלי

http://h-y.xwx.co.il/  \

שיפה ושונה תהא השנה המתחילה

ושוב הגענו לעונה

מיד מתחילה לה  עוד שנה

וכולנו שרים בשיר ומנגינה

שתהיה שנה זו  'יפה ושונה'

וקצת קשה לי לכאורה

אולי תגישו לי עזרה

הרי זו שוב אותה שגרה

בדיוק כמו השנה שעברה?

כיצד ניתן להתגבר

ולא להתיאש או להישבר?

נתבונן בבקשה בארגז הכלים

ונראה כיצד אנו יכולים

אם רוצים לחדור לקיר עמוק

אפשר בפטיש ומסמר לדפוק

אך לפעמים אתה נכשל

ולא הצלחת לתקוע כלל

למרות הרבה מכות פטיש

הקיר אטום – נשאר אדיש

אז במקום להיות כועס ונרגז

נחזור שוב אל הארגז

הפעם ניקח את המקדחה

ובקלות נגיע להצלחה!

לתנועה הסיבובית יש כח אדיר

אפשר לחדור כמעט כל קיר

בשימוש בתנועה של הברגה

כל פעם מתקדמים בדרגה

וכשחוזרים על אותו דבר שוב ושוב

מעמיקים יותר בכל סיבוב

דווקא בחזרה המעגלית

ניתן בקלות להגיע לתכלית

(כדי להתרומם ולעלות למעלה

אפשר להשתמש בספירלה)

אומנם תמיד יש סכנה

ששום דבר לא השתנה

לכן אדם חייב להתבונן

ולקראת החזרה היטב להתכונן

צריך להסתכל מקרוב

ועל מה שעושים לעקוב

סיבוב על ריק אינו עוזר

גם כשאתה שוב ושוב חוזר

יהיה זה סתם פספוס

אם הבורג לא תפוס!

נפלאות לשון הקודש

נתבונן היטב בשורש

לשורש ש.נ.ה  משמעות כפולה

טמונה כאן עצה גדולה!

שָנה במובן של חזרה

ושִינה במשמעות של שבירת שגרה

(יש תמיד גם סכנה

לא לשקוע בשֵינה!)

כל חזרה על אותם דברים

צריכה להביא  מקומות אחרים

יש לחזרה ערך עצום

זו התקדמות ולא צמצום!

גם כשמרגישים  צורך לשבור שגרה

אסור לשכוח את הדרך חזרה

אפשר לשנות את המסלול

אך לא להתברבר ולשקוע בבלבול!

בקריאת ההפטרה בראש השנה

תמיד שמים לב לחנה

רציתי לתת הדגשה שונה

ולהתבונן דווקא על אלקנה

מידי שנה הוא שוב עולה למשכן

"מימים ימימה" באותו הזמן

אך בדרך אחרת היתה העלייה

הוא לא חזר במדויק על מה שהיה

יש אותו יעד ושגרה קבועה

אך הדרך  שונתה בשנה הבאה

בכל מקום בו  הוא עבר

לאנשי המקום הוא חבר

והצליח להביא באופן מתוכנן

את כל ישראל אל המשכן!

אפשר לשנות דרך בה צועדים

ועדיין להגיע לאותם יעדים

גם להתחדשות יש ערך

כך אלקנה מורה לנו דרך!

יהי רצון שנדע לשלב

ובתוך השגרה גם להתלהב

שנדע מעצמנו תמיד לדרוש

השינוי מתחיל בראש!

נתפלל לבורא להרבה הצלחה

הרבה עשיה ושפע ברכה!

"רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, 

עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות,

 יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים,

הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה,

ולהיעשות בסיס לצמח ד',

עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו,

 אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד,                                    

אליהו הנביא עם משיח בן דוד."

הרהורים ומחשבות –
בין בנים לאבות

בין בנים ובין הורים,

תמיד יש פערים,

גם במשפחות הכי טובות,

יש ויכוחים (לפעמים אפילו מריבות).

גם כשאת ההורים מאוד אוהבים,

קורה שלפעמים גם קצת רבים.

לעיתים זה משהו אישי,

מישהו נפגע על רקע רגשי.

אך הרבה פעמים המריבות קורות,

פשוט בגלל פער הדורות.

יש תמיד הבדל בין צעירים,

לדור הקודם – המבוגרים

יש שינויים באידיאולוגיה,

פער גדול בטכנולוגיה.

יש פערים גדולים ב 'שפה',

יש רקע שונה של תקופה.

קיים הבדל בצורת החשיבה,

פער במהירות התגובה.

יחס למה שקורה בסביבה,

התייחסות שונה למחויבות וחובה.

יש לפעמים ויכוחים על לימודים,

על אידיאלים ועל יעדים.

שינויים בלבוש ובהופעה,

פתיחות  לשינוי והשפעה.

הילדים לא תמיד עומדים בציפיות,

(נשאיר אותן רק לכריות..)

המבוגרים מפחדים מסכנות,

זה לא כל כך מפחיד בנים ובנות...

לבוגרים יש יותר מתינות,

צעירים פועלים יותר בעצבנות.

הצעיר פועל ברוח סערה,

כוחות עצומים עוצמה וגבורה.

המבוגר יודע להיות בשליטה,

לא במהירות לקבל החלטה.

הנוער פועל עם פחות שיקול דעת,

המבוגר לפעמים בצורה מקובעת.

הצעיר רוצה פשוט 'לזרום',

להורה חשוב לכוון ולתרום.

לבוגר יש כבר ניסיון חיים עשיר,

הוא יודע יותר מהבן הצעיר,

ולכן הוא תמיד חייב להעיר...

האב  רוצה שהבן מניסיונו ילמד,

אך הילד רוצה ללמוד לבד .

הוא רוצה להתנסות וגם ליפול,

רק כך הוא יכול לגדול.

(וכאן עולה שאלת השאלות:

עד כמה? מה הגבולות?)

מבטו של הצעיר לפעמים צר,

הוא חושב רק לטווח קצר.

המבוגרים, בדרך כלל מסוגלים,

לראות גם לרחוק ועוד שיקולים.

לכל דור יש יתרונות,

אך לצידם יש גם חסרונות.

הפער יכול להביא ל 'קרירות'

יחסים עכורים ואפילו התנכרות

אך אם יודעים לפתח את הכלים,

יש הרבה יתרונות דווקא בהבדלים!

(תזכור שגם אתה לא נולדת 'איש'...

אולי תהיה יותר גמיש...

אימא, גם את לא נולדת אישה,

לזכור את זה תמיד, חשובה הגישה)

צריך לדעת 'לתפוס את הראש',

ולא לנסות רק לשנות ולדרוש.

הנביא מלאכי מבשר לנו בשורה:

אליהו יבוא לפני יום ה' הנורא,

תפקידו לחבר בנים לאבות,

להשיב את הלבבות.

זה פועל בשני הכיוונים,

גם האבות ישובו לבנים .

השלמות לא נמצאת בשום צד,

אף אחד לא יצליח לבד.

רק על ידי שילוב ההפכים,

שני הצדדים באמת מרוויחים

הנוער את 'הדרת השיבה' צריך,

והמבוגר את רוח הצעיר להעריך.

(כמובן שצריך זה פועל בשני הכיוונים,

גם האבות ישובו לבנים .

השלמות לא נמצאת בשום צד,

אף אחד לא יצליח לבד.

רק על ידי שילוב ההפכים,

יש להתבונן היטב על הדברים ,

איך אפשר לצמצם פערים,

צריך לדעת לפתח הכלה,

לבוא עם פתיחות ורצון לקבלה.

רק אם ביחד נפעל בחכמה,

נוכל להוסיף עוד קומה!

חשוב לפעול בהרבה סבלנות,

הקשבה אמיתית ונכונות.

נזכור את דברי הנביא מלאכי,

החיבור חיוני וממש הכרחי.

אם נבין את הצורך בשיתוף פעולה,

ביחד נוכל להביא גאולה!

בעומדנו בימי התשובה

נעמול על חיבור בין דורות וקרבה

להשיב את הלב נפעל ונשתדל,

לחבר לבבות לעבודת האל.

על פי הרב קוק ,אורות הקודש