בס"ד

תהיה flexible: מה קריעת הים מלמדת על זיווג ופרנסה?

דרשה לשביעי של פסח

אישה בת 60 התלוננה לפני הרופא על כאבי ראש וסחרחורות. הרופא מדד לחץ דם ואמר: "אוקיי, הגעת לגיל, את מתחילה לפתח יתר לחץ דם". הוא הוציא כרטיס רפואי והחל למלא את הפרטים: "מאיזה צד משפחתי יש רקע של בעיות לחץ דם? מצד האבא שלך או מצד האימא?".

"זה מהצד של בעלי".

"לא הבנתי, איך ירשת יתר לחץ דם מהצד של בעלך?".

- "ד"ר, תכיר אותם ותבין...".

זה מטבע לשון מפורסם: "קשה זיווגם של ישראל כקריעת ים סוף". קשה להקים שידוך וליצור חיבור בין אישה ואישה כמו שהיה קשה לחולל את הפלא הגדול בהיסטוריה ולקרוע את ים סוף לשני חומות מימין ומשמאל. יסוד האמרה הוא בעמוד הראשון של מסכת סוטה: "אמר רבי יוחנן: אין מזווגים לאדם אישה אלא לפי מעשיו (צנועה לצדיק ורשעה לרשע) ... וקשים לזווגם כקריעת ים סוף". היינו שקשה למעלה, לפני הקב"ה, להתאים איש לאישה כמו שהיה קשה לפניו לקרוע הים.

אותו מאמר מובא בסוף מסכת פסחים (קיח) לגבי התחום השני בחשיבותו בחיים - השגת הפרנסה וצרכי המחיה: "אמר רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה: קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, דכתיב (תהלים קלו) 'נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו', וסמיך ליה 'לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו'". היינו שקשה לפני הקב"ה לתת לחם לכל בשר כפי שהיה קשה עבורו לקרוע הים.

והתמיהות צצות מכל כיוון: א. מה מטרת המאמר? לייאש?! לומר שחיפוש הזיווג והפרנסה הוא דרך קשה, מאכזבת, מלאת מהמורות שמעט אנשים מגיעים אליה באושר?!

ב. איך אפשר לומר ביטוי חמור כזה על הקב"ה? וכי משהו קשה לפני האין-סוף?! הרי האלוקים ברא את העולם כולו - שמש, ירח, גלקסיות, בעלי חיים וכל הטבע – בתוך שישה ימים ועוד פעל את זה באמצעות דיבור, אז האם קשה לו לחבר בין איש ואישה?!

ג. ובעיקר לא מובן למה סמל הקושי הוא קריעת ים סוף? למה לא קשה לעשות שידוך כמו בריאת העולם או כהורדת המן? ואדרבה, הרי אין שום דמיון בין זיווג לקריעת ים סוף והם הפכים גמורים? הקמת בית בישראל משמעותה חיבור בין אנשים, לקחת שני זרים, לשבור את מחיצת האגו שמפרידה ביניהם ולאחד אותם לכדי נשמה אחת, ואילו קריעת ים סוף, כשמה, הייתה ההיפך הגמור: לקחת מצב מאוחד ולקרוע אותו לשני חלקים נפרדים? כשמשה נטה מטהו על המים, הם נחצו לשניים ונעמדו כשני חומות רחוקות, נפרדות ומנוכרות?

מעניין שאנחנו לא הראשונים שתמהים על האמירה הזו. המדרש מספר על "מטרונא", גבירה נוכרייה חשובה, שלעגה לרעיון. מדרש רבה בתחילת ויקרא מציג שבע שאלות שהפנתה אותה מטרונא לרבי יוסי בן חלפתא, מגדולי התנאים אחרי החורבן, והשאלה הראשונה הייתה כזו:

אתם אומרים שהקב"ה ברא את העולם בשישה ימים, ובכן מהו עושה מאז ועד עכשיו, יותר מ-3000 שנה אחרי בריאת העולם? ענה לה רבי יוסי: "יושב ומזווג זיווגים, בתו של פלוני לפלוני, ממונו של פלוני לפלוני, ואם הדבר נשמע קל בעינייך, לפניו זה קשה כקריעת ים סוף". אותה מטרונה פרצה בצחוק: הגזמת! האם סידור הזיווג והפרנסה הם כה מסובכים שממלאים את כל זמנו של האלוקים?!

אני עושה את זה בקלות. היא לקחה אלף עבדים ואלף שפחות, הצמידה איש לאישה וציוותה אותם לחיות ביחד. למחרת חזרו אליה פצועים ושבורים, זה ידו שבורה וזה רגלו שבורה, וכל אחד נשבע שאינו מוכן לראות את רעהו. חזרה המטרונא לרבי יוסי והודתה: "יפה תורתכם נאה ומשובחת".

והתמיהה חוזרת: מהו מהות הקושי בחיבור איש ואישה ומציאת פרנסה? ומה הקשר לקריעת הים?

ישנו רעיון נהדר בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא, בנו של היהודי הקדוש מפשיסחא ורבו של האדמו"ר רבי מנחם מענדל מקוצק, ומעניין שאותו רעיון ממש מביא הרבי מליובאוויטש בכל הנוגע להיבט הרוחני שבין האדם לקונו (ליקוטי שיחות ג/885-6, וראו גם אגרות קודש ח עמוד רעו). 

הקושי ביצירת שידוך ומציאת פרנסה הוא להשתחרר מהציפיות המוקדמות. להקשיב להזדמנויות החדשות שמייצרים החיים ולזרום איתם. הקב"ה יוצר מפגשים ומזמן הזדמנויות, אבל האדם לא נותן להם צ'אנס כי הוא תקוע בחלומות ישנים.

כל אדם מגיע לשלב השידוכים עם תוכנית מגובשת איך ייראה החצי השני שלו. הוא יהיה חכם, גבוה, עשיר, ספונטאני, חביב וירא שמים. ואז מגיעים לשלב המעשי ונוצרת בעיה קטנה: אין אדם כזה. לא קיים. הוא עדיין לא נברא. ה' עושה הכול להקים השידוך. הוא מפגיש בין האיש והאישה ומפעיל את כל האמצעים לגרום להם לרצות זה את זו, אבל זה נתקע. בגלל הציפיות. בגלל הקושי לוותר על החלומות. שכן בכל אדם יש חיסרון שהופך אותו ללא מושלם: אם הוא חכם - הוא לא עשיר, אם הוא עשיר - הוא לא נאה, אם הוא חכם ועשיר ונאה - הוא צריך לשפר את הערכים שלו...

שדכן פגש רווק מבוגר ושאלו מדוע אינו מתחתן? הבחור ענה שלא מצא את האישה המתאימה לו. "מה אתה מחפש?", הוא אמר: "לא משהו מיוחד, רק שתהיה חכמה, נאה, עשירה, טובת לב, ממשפחה טובה ויראת שמים".

"בחייך, עם רשימה כזו אני עושה שישה שידוכים..." או: "עם כמה נשים אתה רוצה להתחתן?".

כולם רוצים לאהוב, אבל כל אחד מתעקש לעשות את זה בתנאים שלו. איש לא מוכן להתגמש.

באותה גישה אנו באים לשלב חיפוש הפרנסה: במשך שנים בנינו תיאוריה אודות התחום המקצועי בו נעסוק ונתעשר, ואולם לעתים המציאות משתבשת ואנו נופלים למקומות שלא חשבנו להיות בהם – והאדם נתקע בתוך סבך הציפיות שלו. הקב"ה מצידו עושה הכול כדי לזמן לו פרנסה בכל מקום בו הוא נמצא, הקב"ה שולח הצעות עבודה, אבל האיש מסרב לקחת. כאן השכר נמוך מדי, כאן התחום לא מוכר, כאן התחום והשכר טובים אבל החברים בעבודה אינם הסגנון שלו... הוא לא מצליח להנות ממה שנפל לידיו, משום שזה מחייב אותו לחשב מסלול מחדש.

העיר ס.לואיס בארה"ב ממוקמת סמוך לחיבור הנהרות המיסיסיפי והמיזורי. פעם ישב מתמיד אחד בביתו בצפון ס.לואיס ולמד תורה. לפתע פרץ שיטפון אדיר והנהרות עלו על גדותיהם. כולם ברחו מאימת המים ורק המתמיד נשאר ללמוד תורה. המים כבר הגיעו לחלון ולפתע עצרה סירת הצלה והנהג צעק: "כבוד הרב, בוא אציל אותך!". הוא ענה: "אין צורך, אלוקים יציל אותי" והמשיך ללמוד. 

המים המשיכו לטפס וחדרו לתוך הבית. סירת משטרה עצרה והשוטרים צעקו: "כבוד הרב, אנחנו נציל אותך"!. "אין צורך, אלוקים יציל אותי" והוא נעץ בחזרה את עיניו בגמרא.

המים הגיעו למותניים ולא נותרה ברירה. הוא עלה עם הגמרא על הגג וראה הליקופטר הצלה חג מלמעלה. הטייס הנמיך: "אני אזרוק חבל, תקשור אותו סביב המותן ואסחוב אותך". ההוא ענה: "אלוקים יציל אותי".

תוך כמה דקות הוא טבע במים... משעלה למעלה והתייצב בפני הבורא, הוא פנה בזעקה: "למה? הרי כל כך האמנתי בך! למה לא הצלת אותי?". -"מה עוד יכולתי לעשות", ענה אלוקים בתוגה, "שלחתי לך 2 סירות הצלה והליקופטר, מה עוד יכולתי"?

וזה בדיוק היה הקושי בקריעת ים סוף: המדרש מספר כי ברגעים המלחיצים על הים, כשמיליוני אנשים שמעו את סוסי פרעה מתקרבים מאחוריהם והים פרוס לפניהם, פרץ וויכוח מה עליהם לעשות, ואולם הצעד הנכון היה גישה חמישית שאיש לא העלה בדעתו. המסלול שתכנן הקב"ה בדרך להר סיני חייב אותם להשתחרר מהצפיות המוקדמות ולקפוץ למים! - לזרום עם המסלול שזימנה ההשגחה העליונה ולהתקדם להר סיני.

היו שם ארבע כיתות, שסימלו את ארבע הגישות שמלוות את עם ישראל עד היום הזה: מין גרסה מוקדמת של 'הכנסת...'. קבוצה אחת אמרה: "נקפוץ לים". אלו הפרפקציוניסטים ומחפשי השלמות, גיבורי 'מצדה', שאמרו הכול או כלום. מוטב להתאבד בדרך מכובדת מאשר לחזור להיות עבדים במצרים. קבוצה שנייה צעקה: "נשוב למצרים". זאת הכיתה ההפוכה של המובסים שאמרו בין כך ניפול בידיו של פרעה ומוטב להניף דגל לבן. קבוצה שלישית אמרה: "נעשה מלחמה כנגדם". אלו הנחושים והאמיצים שקראו להתייצב מול פרעה ולהיאבק באומץ עד טיפת הדם האחרונה, וגם אם נפסיד, לפחות פרעה ילמד שדם יהודי אינו הפקר. והייתה הקבוצה האחרונה של יראי השמים, שאמרה זה הזמן להתפלל. עלינו להניח לנשק וללכת לבית הכנסת.

ואז קרה הדבר המפתיע. ה' ענה למשה: "דבר אל בני ישראל וייסעו". כלומר, אף אחת מהגישות לא צודקת ותמורתן עליכם לצעוד במסלול שההשגחה העליונה כיוונה אתכם. במקום להיצמד לגישה בה אתם רגילים לפתור בעיות, עליכם להתבונן במסלול אליו הבאתי אתכם ולהמשיך קדימה.

לא שחררתי אתכם ממצרים כדי שתתאבדו בים, לא שחררתי אתכם ממצרים כדי שתחזרו לשם, לא שחררתי אתכם ממצרים כדי שתילחמו בפרעה, ואפילו לא שחררתי אתכם כדי שתעמדו ותתפללו. יצאתם משם כדי להתקדם לכיוון הר סיני, ועליכם להמשיך באותו המסלול ולהתקדם קדימה. ואם ההתקדמות היא דרך הים – אז תיכנסו לתוך המים עם ראש מורם ותחצו אותו קדימה.

האתגר בקריעת הים היה להשתחרר מהדעות הקדומות ולהתבונן בהזדמנויות שההשגחה העליונה מציבה ולזרום איתן קדימה. במקום להתעקש – להתגמש.

אנקדוטה מיוחדת במינה (https://col.org.il/news/122767): הרב משה פלר הוא השליח הראשי במדינת מינסוטה בארצות הברית. הוא עשה והצליח וקירב אלפי יהודים לאביהם שבשמים. לפני שיצא לשליחות הוא נכנס ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, וביקש עצות להצלחה.

הרבי ענה באידיש מעורבת באנגלית, שהוא אינו יכול לתת לו הוראה ספציפית, אלא רק: "דו זאלסט זיין flexible!". "תהיה גמיש!". הרב פלר מפרש זאת כך: הרבי לא התכוון להורות לו להתכופף בענייני הלכה ח"ו, אלא שיהיה פתוח לגישות עבודה שונות. אם ניסית דרך מסוימת והיא לא הצליחה – אל תתעקש, תהיה משוחרר לפעול בגישה אחרת...".

עד כאן דיברנו על ההיבט שבין אדם לחברו, אבל הרבי מליובאוויטש מפיק מכך הוראה חשובה בעניינים שבין אדם למקום (לקו"ש שם).

הרבה פעמים שואל אדם מה הקב"ה רוצה ממנו? הרי יש כל כך הרבה מה לעשות בעולם הרוחני – ללמוד תורה ולתת צדקה, להתפלל ולעסוק בעסקנות ציבורית. ובכן מה הכי חשוב?

התשובה מדהימה: הקב"ה רוצה את מה שמצריך אותך להתגמש, שלא מתחשק לך לתת. הוא רוצה שתלך אל מעבר לעצמך ותתן את מה שלא בא לך בטבעיות. נשים לב מה קרה בים סוף: היו שם ארבע גישות! ארבעה קטבים קיצוניים שמשקפים את כל גישות החשיבה בעם ישראל - מהפרפקציוניסטים עד המובסים, מתאבי הקרבות עד החסידים שמתפללים כמה שעות בכל יום – ואף אחד לא צדק!. איש לא כיוון לרצון ה'. כי כל אחד רצה לתת את מה שהוא, את מה שהוא אוהב לתת בטבעו, אבל הקב"ה יותר גדול ממך וחושב בגדול ולכן רוצה הרבה יותר מזה: את החידוש, את הפריצה, את הבלתי צפוי, את ההתעלות מעל עצמך שגורמת לך להעניק את מה שאינך שש להעניק. לקבל ממך מתנה כזו שדורשת לצאת מחוץ לקופסה ולעשות משהו מופרך כמו לקפוץ לים.

אם אדם רוצה לדעת מה המשימה שלו בעולם – שיקשיב לקשיים שלו, שיקשיב ליצר הרע. ככל שהיצר מפריע יותר – ככה זה חשוב יותר. בניגוד גמור למחשבה המקובלת שאם זה קשה – סימן שמותר לוותר, המסר של הארבע כיתות הוא הפוך: אם היצר מתעקש לשלול את הגישה הזו – סימן שהיא בדיוק מה שהקב"ה רוצה.

באותה דרך מבאר רבינו הזקן (תורה אור תולדות יט,סע"ב) סיפור קשה מאוד להבנה בגמרא (עבודה זרה יח): זה היה בימי השקיעה של ירושלים, בימים הקשים שאחרי חורבן הבית השני. אלפי חיילי הלגיון הרומאי הסתובבו בכל פינה וחיפשו את אלו המעזים להפר את גזרות השמד. אלו שנתפסו בידם הומתו במיתות אכזריות.

התנא רבי חנינא בן תרדיון נכנס באותם ימים לבקר את רבו החולה, רבי יוסי בן קיסמא. רבי יוסי אמר לרבי חנינא כי שמע עליו 'לשון הרע'. שמעתי שאתה ממשיך ללמוד תורה בסתר והדבר מהווה סכנת נפשות. הם יתפסו אותך ויהרגוך באכזריות (כפי שבאמת קרה לבסוף...). רבי חנינא התנצל שהוא לא מסוגל להפסיק ללמוד תורה, ואז שאל את רבי יוסי האם בבואו למעלה הוא יזכה להיכנס לגן עדן? רבי יוסי ביקש לשמוע ממנו איזה מעשה טוב שעשה, וכך יידע אם הוא ראוי להיכנס לעולם הבא.

רבי חנינא סיפר כי פעם ישב בערב פורים עם ארנק הכסף שלו, ומצא שטר כסף מונח והתלבט אם הוא שייך לארנק הפרטי או לארנק הצדקה שלו (רבי חנינא היה גבאי צדקה). ואולם הוא החמיר עם עצמו ותרם את כל הכסף לצדקה. רבי יוסי התפעל והכריז כי המעשה הטוב יביא אותו בוודאי לגן עדן.

וכמובן, הסיפור תמוה מאין כמותו: עומד יהודי ענק כמו רבי חנינא בן תרדיון, אדם שמסר נפשו כדי ללמוד תורה בסתר ואחר כך נענש במיתה אכזרית שלא הייתה כדוגמתה כאחד מעשרה הרוגי מלכות. ועדיין כל זה לא מביא אותו לגן עדן, אלא רבו מבקש לשמוע איזה מעשה שאולי מזכה אותו לכרטיס כניסה לעולם הבא.

ואז קורה דבר עוד יותר תמוה: רבי חנינא נזכר בסיפור קטן ושולי, שפעם הוא תרם מאה שקל לצדקה, וזה הוציא את רבי יוסי מהכלים והוא הכריז שרבי חנינא בוודאי בדרך לגן עדן.

מה העניין? מה הקריטריון להיכנס לעולם הבא?

מסביר רבנו הזקן: יהודי זוכה להיכנס לגן עדן כשהוא פעם אחת עושה משהו לשם שמים. רק בתור התמסרות מוחלטת לקב"ה. הוא לא עושה את זה מצד טבעו, הוא אפילו לא חושב שזה הדבר הנכון ביותר לעשותו, אבל הוא מבטל את כל ישותו ועושה מה שצריך לשם שמים. וזה מה שבא רבי יוסי לבדוק אצל תלמידו: האם פעם אחת יצא מגדרו וצעד בתוך מסלול שאינו הרגיל והטבעי שלו.

העובדה שרבי חנינא למד תורה במסירות נפש - עדיין אינה מעידה שהוא דבוק בקב"ה. יתכן שהוא אוהב ללמוד ולא מוצא טעם בחיים בלי חוויה אינטלקטואלית. הוא עושה את זה בשביל עצמו, לא פחות מאשר בשביל השכינה. אבל כשהוא סיפר את הסיפור על הצדקה הוא הציף רגע של מסירות אמיתית. שכן אנשים שמסורים ללימוד בהתמדה הם בדרך כלל טיפוסים "מרה שחורה" שסגורים בתוך עצמם ואינם נהנים לפתוח את הכיס. הם לא אוהבים לחיות בעצמם וגם לא נהנים להחיות אחרים. ואולם כאשר רבי חנינא המתמיד והסגפן הלך ופיזר צדקה בהרחבה, הוא הוכיח כי הוא מסור לקב"ה בדרכים שהקב"ה קבע להתמסר אליו. לא מתוך מה שהוא אוהב, לא מתוך מה שנראה לו הכי חשוב, אלא מתוך מה שהקב"ה קובע את הדרך. זאת יצירה אמיתית והיא תכלית האדם בעולם.

 אחד הדברים הטובים של הקורונה, לראשונה לא נזרקו במאה שערים ביצים על השוטרים.

     אפילו אם יש מצב שהבריאות והפרנסה הולכות להיות אתגר לא פשוט, נשב לשולחן הסדר ונדע ש"היא שעמדה לאבותינו ולנו" – שרק האמונה בא-לוקים החזיקה אותנו תמיד, והיא תחזיק אותנו גם עכשיו. שאת החירות שלנו לא נמצא בחופשות בחו"ל ובבתי מלון או על החוף בסיני, אלא דווקא בבית: במסורת שעוברת מדור לדור ועכשיו תורנו להעביר אותה הלאה.

     "הדרך היחידה של ילדים להתבונן במציאות – היא דרך הוריהם. לא רק בימי הקורונה, אלא בכלל במעגל החיים, במשבר כלכלי-משפחתי, בעת נפילת טילים וכדומה. הורים שמשדרים ביטחון – ילדיהם יהיו חסינים יותר. הורים שמשדרים פחד ומשתמשים בביטויים של חרדה והיסוס – ילדיהם יעברו תקופה קשה. המסקנה ברורה: תעבירו את הימים האלה בכיף, וזה מה שהילדים יזכרו. הרבו בביטוים בסגנון 'יהיה בסדר בעזרת השם'. יותר חיזוק, יותר אמונה".

    הימים האחרונים של פסח, כמו הימים האחרונים של סוכות, תוכנם מלא שמחה. ההבדל הוא, שבימים האחרונים של סוכות שמחים בתורה, ובימים האחרונים של פסח שמחים באמונה –   ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״. (רבי נחמן מברסלב)

     ״הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה״ (האר״י). מי שבוטחים בו שלא יחטא כל השנה מסייעים לו מן השמיים שלא ייכשל במשהו חמץ. (רבי מנחם-מענדל מקוצק)

       "הַתחילו להעריך יותר את החיים. אמרו תודה על מה שקיבלתם. אֶהֱבו את מה שנתנו לכם. הודו לקב"ה, להורים, למורים, לחברים. התבוננו יותר בחיים ולִמדו להודות".   

     חומרי חיטוי על בסיס אלכוהול נועדו לשימוש חיצוני, והם נפסלו מאכילה ולכן מותר להשתמש בהם בפסח.  

     ״ימי חייך, הימים. כל ימי חייך, להביא הלילות״ (הגדה של פסח). ״ימי חייך, הימים״ – שהימים יהיו ימים חיים. ״כל ימי חייך, הלילות״ – להביא את החיות גם למצבי הלילה והחושך. (הרבי מליובאוויטש)

המקשיבים (הרב רפאל ברלזון,(

     סיפר הגאון רבי יהודה גרטנר שליט"א, מלפנים רבה הראשי של קראקס, ונצואלה.  בימי בחרותי למדתי בישיבת חברון בירושלים, שם זכיתי לקבוע חברותא עם תלמיד בן גדולים, נין ונכד למרביצי תורה מפורסמים, עדין נפש ואציל רוח. במרוצת הזמן הלך הקשר בינינו והתפתח, ואז למדתי לדעת שידידי מסובך עם בעיה בחייו האישיים, בהיותו עדין נפש העיק עליו העניין קשות אך הוא לא ידע כיצד לפתור את המצוקה . אינני יודע מנין הכיר הבחור את אבי, אך באחד הימים הוא פנה אלי וביקש להתארח בבית הורי בשבת. נעניתי לבקשתו בשמחה, וכאשר הגענו הביתה הוא קשר עד מהרה שיחה אישית עם אבי, שהתנהלה במרפסת הבית.  לאחר השבת חזרנו לשגרת הלימודים בישיבה, כאשר אין לי קצה של מושג על מה הם שוחחו, למרות שזה בהחלט עניין אותי.  אבל בדבר אחד הבחנתי בבירור, מאז אותה שבת הבחור השתנה כליל לטובה... תמיד הייתי סקרן לדעת איזו עצה חכמה יעץ לו אבי, אך כמובן לא שאלתי.

     שנים הלכו וחלפו, אני מוניתי לרב קהילה ואילו הוא הפך לאחד מגדולי ראשי הישיבות בתפוצות. בהזדמנות ביקרתי בישיבתו המפוארת, והוא הזמין אותי להישאר שם לשבת. היה זה אולי תשלום עבור אותה שבת שהזמנתי אותו לבית הורי בארץ ישראל. במהלך סעודת השבת שאל אותי לפתע המארח: "אתה זוכר שהתארחתי אצלכם בשבת?" והוא מיד המשיך ושאל: "אתה זוכר ששוחחתי עם אביך אודות ספקות שאכלו את ליבי?" נענעתי בראשי לאות הסכמה, וחיכיתי שתעלומה בת עשרות שנים תיפתר. המארח המשיך: "שוחחתי עם אביך אודות הספיקות שהתרוצצו בקרבי, אבל דע לך שהוא לא יעץ לי כלום!"  התפלאתי. איך נפתרה הבעיה בלי עצה חכמה? והוא הסביר: " כאשר סיימתי לדבר ואביך התחיל לברך אותי, נצנץ בראשי הפתרון. באותו רגע החלטתי מה לעשות, וכך נהגתי. וכפי שעיניך רואות, ד' הצליח דרכי".

     הרב גרטנר סיים את הסיפור והוסיף: התברכנו ב'נואמים' רבים, אך בהרבה פחות 'מקשיבים'. אילו ידענו להקשיב כיאות, היו נמנעות מעמנו הרבה בעיות ומחלוקות.

כוחה הנורא של השבת . (גיליון 'טוב לחסות בה' בא תש"פ).

      "שמע לעצתי, אמרתי לאותו יהודי. אם אתה באמת אוהב את השבת ורוצה לענג אותה – תישאר בתור עם כל המוצרים ותצפה לישועה. אם תאמין בה' ותרצה את עונג השבת באמת – בוודאי הקב"ה יתן לך" .

     סיפר מגיד המישרים הרה"ג ר' חיים זאיד שליט"א, מעשה מדהים שאירע עמו לאחרונה.

     ערכתי קניות בצרכנית 'יש חסד' ונעמדתי בתור לקופה לתשלום. מאחוריי נעמד יהודי יקר עם עגלה ודפק לי על הגב. "כבוד הרב, האם אפשר לשאול שאלה?" – בבקשה,  עניתי. " אינני נוהג להשתמש בויזה או בצ'קים,  ואני מחזיק באמתחתי רק מזומנים. והנה כעת עשיתי קניות של כיבוד ומיני מתיקה לשבת ב-200 ש"ח כפי הסכום שהיה לי באמתחתי. אלא שממש כעת, בעודי ממתין לתור בקופה, אשתי מצלצלת אליי ואומרת – 'יעקב תשמע, תשאיר 100 ש"ח בצד ותעשה את הקניות של הפינוקים רק במאה ש"ח הנותרים'. " למה? שאלתי. "' כעת ניגש ועד הבית ואמר לי שהוא כבר מחכה זמן רב ל-100 ש"ח של ועד הבית,  ואמר שאם לא ניתן זאת היום – זה גזל! אנא ממך, תקנה לכבוד שבת רק במאה ש"ח ואת השאר נעביר לוועד' ". כעת שואל אותי היהודי: "מה לעשות,  הרב זאיד? – האם להוריד את המוצרים לכבוד שבת קודש לטובת ועד הבית, או להשתמש בכל הסכום לכבוד השבת ולדחות את התשלום לוועד הבית למועד מאוחר יותר ?". שמעתי את דבריו ואמרתי לו: בוודאי שאתה חייב לשלם מיד לוועד הבית – הרי זה גזל גמור. אך שמע לי, אם אתה באמת אוהב את השבת הקדושה ומעריך אותה, ובאמת רצונך לענג אותה ולשמוח בה, תישאר בתור עם כל המוצרים ותצפה לישועת ה'. במידה ולא תזכה לישועה – תוריד חצי מהמוצרים,  אך אם תאמין בה' ותרצה את עונג השבת באמת – בוודאי ה' יתן לך ותיוושע".  אורו עיניו משמחה והוא אמר לי: " אתה בטוח, הרב?". השבת מבטיחה זאת, לא אני – השבתי לו. כך סיימנו את השיחה, והוא חזר לתור מתוך שמחה עצומה ואמונה בה' כי זכות שבת קודש תביא לו ישועות.

     בינתיים, רואה אותי עוד יהודי וניגש אליי. "כבוד הרב, יש לי שאלה בהלכה". כן, בבקשה, מקווה שאצליח לענות... ואז הוא החל לספר: "הסתובבתי כעת כאן בסופר ומ־ צאתי כרטיס של 'יש' המוטען ב-100 ₪ , כשאיני יודע של מי הוא – מה עליי לעשות?". התלהבתי מהעניין ואמרתי לו: כמובן שתנסה לעשות השבת אבידה. תיגש אל הקופה הראשית ותבקש שיכריזו שם שלמי שאבד הכרטיס שיגש אליך.

    אותו בחור הלך לקופה הראשית, שם הכריזו כמה פעמים על הכרטיס האבוד, אך אף אחד לא בא לדרוש זאת. הוא חזר אלי שוב ושאל אותי מה לעשות.  ע"פ ההלכה, השבתי לו, כיוון שאין לדבר סימנים ואף ניסית להכריז – הרי אלו שלך. אבל אם אתה רוצה לשמוע לי ולעשות בזה חסד עצום – מאחוריי עומד בתור יהודי יקר שחסרים לו 100 ש"ח לקניות לשבת. אם תשמע לי, תשמח אותו ותתן לו את זה, בלא שידע ששלחתי אותך, ובוודאי תעשה בכך דבר גדול . "בשמחה כבוד הרב, תודה על העצה" , הוא השיב. הוא ניגש אל היהודי מאחוריי ואמר לו בטבעיות: "תשמע ידידי, מצאתי פה כרטיס של מאה שקלים ואני לא יודע של מי הוא, אולי תיקח אותו בשבילך?!".  אותו יהודי מאחוריי שהמתין לישועת ה', קפץ משמחה: "באמת?!... ואווו, תודה רבה לך! שה' יברך אותך!". הוא לקח את הכרטיס וקנה את כל המוצרים ב-100 ש"ח כשהוא מותיר מאה שקלים לתשלום החוב לוועד הבית.

     הוא יצא מהסופר צוהל ושמח, מתקשה להאמין לישועה הגדולה ואמר לי: "הרב זאיד, אתה לא תאמין מה קרה לי. זה סיפור השגחה פרטית מופלאה. האמנתי במה שאמרת, עמדתי בתור והתחלתי לשנן ללא הרף כי השבת היא מקור הברכה, והרי אמרו חז"ל כי 'כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת וימים טובים ושליחת בניו לתלמוד תורה – שאם הוסיף, מוסיפין לו'. שיננתי שמה שאני קונה לשבת זה לא ממה שיש לי, אלא זה מאוצר של מתנת חינם שה' נותן למי שמענג את השבת, אשר היא מקורן של כל הברכות והשפע הגשמי והרוחני – ואז לפתע ניגש אליי אותו אדם ומגיש לי כרטיס טעון בסכום שהיה חסר לי בדיוק. איזו השגחה פרטית! חבל שלא ראית את זה. אתה חייב לספר את זה בהרצאות שלך!"... ואני חייכתי בהתלהבות ועשיתי עצמי כמי שאינו יודע כלל מכל הענין. אך דבר אחד ידעתי, כי לא ממני באה לו הישועה, אלא מכוח אמונתו בקדושת השבת ובמעלתה,  אשר היא זו ששילמה לו. כי 'כל המענג את השבת – נותנין לו נחלה בלא מיצרים'

הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח (נקרא גם אגדה של פסח בפי יהודי תימן) היא קובץ מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, שנוצר כדי לאומרו בליל הסדר - הלילה הראשון של חג הפסח מסביב לסעודת החג, לקיים את מצוות "והגדת לבנך" וסיפור יציאת מצרים. הקובץ נקרא "הגדה" על פי לשון הפסוק "והגדת לבנך".

ההגדה גם מאגדת את שאר מצוות ליל הסדר - כגון קידוש ושתית ארבע כוסות יין, אכילת מצה, מרור, כרפס, חרוסת ואפיקומן כזכר לקרבן פסח. נוהל עריכת הסדר מופיע במשנה, במסכת פסחים, פרק עשירי .

ההגדה נפתחת ב"סדר ההגדה" - רשימת המעשים שעושים בליל הסדר כתובים בצורת סימנים לזכירה בחרוזים. לסימנים הולחנו בקהילות היהודיות מנגינות. הנפוץ מביניהם הוא הסדר הבא

• קַדֵּשׁ: קידוש לכבוד יום טוב.
• וּרְחַץ: נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס. ליל הסדר הוא ההזדמנות היחידה שבה נהוג ליטול ידיים לפני אכילת ירק, נוטלים ידיים מבלי לברך.
• כַּרְפַּס: אכילת ירק טבול במלח.
• יַחַץ: חציית אחת משלוש מצות המונחות על השולחן, והחבאת אחד מהחצאים כאפיקומן.
• מגִּיד: החלק העיקרי של ליל הסדר, בו קוראים שלל מדרשים על סיפור יציאת מצרים.
• רַחְצָה: נטילת ידיים לפני אכילת המצה.
• מוֹצִיא מַצָּה: קיום מצוות אכילת מצה.
• מָרוֹר: קיום מצוות אכילת מרור.
• כּוֹרֵךְ: אכילת מצה, מרור וחרוסת כרוכים יחד, כזכר למנהגו של הלל בימי בית המקדש.
• שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ: סעודת החג.
• צָפוּן: אכילת האפיקומן.
• בָּרֵךְ: ברכת המזון.
• הַלֵּל: אמירת תפילת ההלל.
• נִרְצָה: סיום הסדר ושירת פיוטים שונים.

יש המקפידים לקרוא בפה כל סימן במקומו, מתוך אמונה שיש בכך סודות עמוקים.

קדש (כוס ראשונה)

נוהגים לקדש על יין אדום. לפני השתייה אומרים את נוסח הקידוש המתאים לפסח ושותים את הכוס הראשונה מארבע הכוסות. כל המשתתפים בסדר אוחזים בידיהם את הכוס הראשונה, מגיד הסדר מברך שלוש ברכות: ברכת בורא פרי הגפן, ברכת קידוש היום וברכת שהחיינו. אם חל ליל הסדר במוצאי שבת, אומרים קידוש בסדר יקנה"ז הכולל גם הבדלה. בסיום הקידוש מתיישבים המסובים ושותים בהסבה לצד שמאל. יש לשתות בפעם אחת כ-86 סמ"ק ("רוב רביעית הלוג").

בשונה משבתות וחגים אחרים, בליל הסדר נהוג שכל אחד ואחת כולל הילדים והילדות מקדש על כוס יין או מיץ ענבים אישי ושותה אותו.

ורחץ

לפני אכילת הכרפס נוטלים ידיים. עדיין אין מדובר בנטילת ידיים שלפני הסעודה - זו תהיה ב"רחצה". בכמה מקהילות אשכנז נוהגים שרק עורך  הסדר נוטל ידיו.

המנהג הנפוץ הוא שנוטלים ידיים ולא מברכים ברכת "על נטילת ידיים". אך יהודי תימן הנוהגים כשיטת הרמב"ם נוהגים לברך.

נטילת הידיים היא בהתאם להלכה הקובעת כי אכילת מאכל טבול במשקה, שלא בתוך סעודה (כלומר לפני שנטלו ידיים לסעודה) דורשת נטילת ידיים. ניתן להתייחס להרטבת המאכל על ידי המשקה כפעולה להעברת טומאה. נטילת הידיים מבטלת את העברת הטומאה למאכל.

כרפס

הכרפס הוא ירק הנכלל בקערת ליל הסדר, ומוטבל ונאכל בליל הסדר. "כרפס" הוא השם העברי לסלרי. ברם, על פי דין התלמוד ניתן לאכול כל ירק שהוא ויש נוהגים לאכול במקומו תפוח אדמה מבושל, צנון או כל ירק אחר. עם זאת, היו שכתבו שיש לאכול דווקא כרפס - סלרי, על שם הנוטריקון של "פרך ס", לרמז על שישים ריבוא בני ישראל שיצאו משעבוד הפרך של המצרים.

המנהג הנפוץ הוא לטבול את ה"כרפס" בחומץ או במי מלח ומנהג נפוץ פחות הוא לטובלו בחרוסת. מקור המנהג כנראה במתאבנים שהוגשו לפני הסעודה העיקרית.

לוקחים חתיכה קטנה של ירק, פחות מ"כזית", מברכים את ברכת "בורא פרי האדמה" ואוכלים. בברכה מכוונים גם על אכילת המרור בהמשך

יחץ

בוצעים את המצה האמצעית מבין שלוש המצות לשניים. מחצית אחת מחביאים לשימוש כאפיקומן שייאכל בסיום הארוחה, ואת המחצית השנייה מציגים למשתתפי הסדר בשלב זה. לפי מנהג יהודי תימן בוצעים את המצה רק לאחר מכן לפני סדר מוציא מצה.

לאחר מכן מוזגים את כוס היין השנייה - מהלך שאמור להפתיע ולעורר שאלות, שכן לאחר כוס הקידוש ולפני הארוחה, אין נוהגים לשתות עוד. זהו הפתיח למצוות המגיד, שעיקרה הוא קושיות הילדים  ותשובות עליהם.

מגיד

עיקרו של סדר הפסח הוא סיפורו של סיפור יציאת מצרים כאירוע מכונן של האומה הישראלית - וכן כסמל ליהודים בגולה לשעבוד עתידי ולבניין  מחודש של המקדש. סיפור יציאת מצרים - כיציאה מעבדות לחירות מסופר בארבע דרכים:

הא לחמא עניא

כמבוא לחלק המגיד, מזמינים בארמית את כל המעוניין להשתתף בסדר. מצביעים על המצות ואומרים:

"הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.

כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי וְיֵיכוֹל, כָּל דִּצְרִיךְ יֵיתֵי וְיִפְסַח.

הָשַׁתָּא הָכָא – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל.

הָשַׁתָּא עַבְדֵּי – לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין."

מדוע "הא לחמא" נאמר בארמית? זוהי תוספת מאוחרת שנוספה בגלות בבל, ואנו פותחים את ההגדה בשפה שתהיה מובנת גם לילדים, וגם כמובן לאורחים המזדמנים. הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'. רבי נטוראי גאון כותב שכך היה מנהג בבל, שלא היו סוגרים דלתותיהם, אלא מזמינים שכנים עניים לבוא לביתם לאכול יחד. עתה אנו מקדימים ומחלקים לעניים כספים לפני פסח, והם נקראים קמחא דפסחא (ירושלמי בבא בתרא א ד).

יתר על כן, בטרם החורבן, בהיות הבית בנוי, אוכלים את הסעודה אך ורק "בני החבורה" ש"נמנו" על הקורבן קודם שחיטתו. ואת הסעודה עורכים במקום סגור. כלומר, את העניים היה צריך להזמין שעות רבות קודם סעודת החג וממילא נוסח ההזמנה היה שונה, אישי ולא אחיד.

ההגד הראשון: ארבע קושיות ומעשה שהיה בבני ברק

את החלק הראשון של סיפור יציאת מצרים פותח צעיר מבאי הסדר המדקלם, שר או קורא את ארבע הקושיות - ארבע שאלות (יש נוהגים שכל אחד  ואחת מהילדים והילדות קורא בתורו את כל השאלות ויש נוהגים שכל הילדים שואלים אותן במשותף). התשובה להן היא המשך ההגדה - סיפור יציאת מצרים הבא לאחר קטע זה. מטרת שאלת הקושיות היא לעניין את הילדים במוזרויות של הסדר, שמטרתן לגרום לילדים להבין שליל הסדר הוא אירוע מיוחד ולא עוד ארוחה חגיגית. מטרת הסדר היא "לספר ביציאת מצרים" כלומר לתאר ולחוות את שחרור בני ישראל ממצרים. הילד שואל על ארבעה מאפיינים של החג. זוהי שאלה אחת שלה ארבעה סעיפים.

הילד שואל: "מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת" ומתייחס לארבעה מאפיינים:

1.   המצות: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים חָמֵץ וּמַצָּה; הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה".

2.   המרור: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִים שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה (כולו) מָרוֹר".

3.   טבילת הירקות במי מלח או חומץ: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אַפִלּוּ פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים".

4.   ההסבה: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין". שאלה זו מתייחסת למנהג לאכול את הסדר בשכיבה על כריות (בהסבה) בניגוד לישיבה רגילה על כיסא.

מנהג שאלת הקושיות בליל הסדר נהוג עוד מזמן בית המקדש, אולם אז הקושיה השלישית הייתה שונה ונוסחה היה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי", ואלו הקושיה הרביעית הייתה כקושיה השלישית בנוסח ההגדה שלנו ועל ההסבה לא שאלו בזמן הבית.

לאחר מה נשתנהנהוג בקרב יהודי תימן לקרוא את הקטע מא כ'בר שתוכנו קיצור ההגדה בערבית תימנית.

ההגד השני: ארבעה בנים

חלק זה של ההגדה מתחיל בסיפור ארבעת הבנים. הוא מבוסס על ארבעה תיאורים שונים המופיעים בתורה ביחס לשאלות הבנים בעניין מנהגי הפסח להוריהם:

"כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"

כל אחד מהבנים שואל גם הוא שאלה על החג, כמו ארבע הקושיות, והמסובים עונים לו:

• הבן ה"חכם" שואל על פרטי ההלכות הנהוגות ונענה על חשיבות המנהגים.
• ה"רשע" שואל "מה העבודה הזאת לכם?" - מאחר שאמר "לכם" והוציא עצמו מהכלל עונים "לו היה שם לא היה נגאל".
• ה"תם" שואל: "מה זאת?" - שאלה פשוטה המתייחסת לסדר ומקבלת בהתאם תשובה פשוטה: "ביד חזקה הוציאנו ה' אלוהינו ממצרים".
• "זה שאינו יודע לשאול": נאמר בהגדה "את פתח לו" - אתה תשאל במקומו ותסביר לו את החג וחשיבותו.

ההגד השלישי: ארמי אובד אבי ודיינו 

בשלב זה של ההגדה מספרים את סיפור יציאת מצרים ומפרשים את הפסוקים מספר דברים, כמו כן מפרטים את עשר מכות מצרים:

1.   דם - כל המים במצרים הפכו לדם

2.   צפרדע - בכל מקום במצרים היו צפרדעים.

3.   כינים - לכל אנשי מצרים היו כינים.

4.   ערוב - חיות טורפות או חיות משוגעות.

5.   דבר - אשר פגע בבהמות.

6.   שחין - מחלות עור.

7.   ברד - גשם של אש ושלג מעורב גם יחד, שהרג אנשים והשחית את היבול.

8.   ארבה - חגבי הארבה שמילאו את הארץ.

9.   חושך - כל ארץ מצרים הייתה שרויה בעלטה מוחלטת מלבד מ"ארץ גושן" בה גרו בני ישראל.

10.                     מכת בכורות - כל הבנים הבכורים באדם ובחיות מתו.

רבי יהודה היה מכנה אותם בקיצור בראשי-תיבות (נתן בהם סימנים): "דְצַ"ךְ, עַדַ"שׁ, בְּאַחַ"ב"
ראשי תיבות: דם צפרדע ך(כ)ינים | ערוב דבר שחין | ברד ארבה חושך בבכורות"
על פי הקבלה: באמירת כל אחת ואחת מהמכות וכל אחד מהסימנים נהוג שכל אחד שופך מעט מהיין בכוסו לתוך כלי חרס שבור .

לאחר מכן נוהגים לשיר את הפיוט דיינו - שיר בו מודים על כל אחד מהנסים שעשה האל בעת יציאת מצרים.

ההגד הרביעי: פסח מצה ומרור

בשלב זה של ההגדה קוראים דרשות קצרות על פסוקים מן התורה הקשורים ליציאת מצרים ומצוות הפסח, וההגדה דורשת שכל אחד מהנוכחים בסדר יראה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ("בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים").

פרקי הלל

בסיום המגיד אומרים את תחילת ההלל - מזמורים - ספר תהלים, פרק קי"ג פרק קי"ד (בצאת ישראל), ומסיימים בברכת "אשר גאלנו"[.

ברכת אשר גאלנו

לאחר אמירת ההלל ובסיום המגיד נאמרת ברכת "אשר גאלנו". לדעת התנא רבי טרפון כוללת הברכה הודאה על נס גאולת מצרים ואילו התנא רבי עקיבא מוסיף עליה גם תפילה לגאולה ולאכילת קרבן הפסח בבית המקדש, וכשיטתו נפסק להלכה.

נוסח הברכה משתנה בין ההגדות השונות ובמהלך הדורות ערכו בו הפוסקים הגהות שונות. אחת מן ההגהות הנפוצות נסובה על המלים "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים". בעלי התוספות וראשונים נוספים מציינים כי יש לגרוס קודם זבחים ולאחר מכן פסחים, שכן זבח הוא קרבן חגיגה שאף הוא היה נאכל בליל הסדר בזמן בית המקדש, וכיוון שקרבן החגיגה נאכל לפני קרבן הפסח יש להזכירו קודם. ברם בהגדות השונות היו גם שגרסו "מן הפסחים ומן הזבחים" (למשל רס"ג) והיו שנימקו גרסה זו בשל העובדה שכאשר חל פסח במוצאי שבת לא היו מביאים קרבן חגיגה, ולכן כיוון שהפסח נאכל תמיד - יש להקדימו. בשו"ת מהר"י וייל פוסק לפי שיטה זו שרק כאשר פסח חל במוצאי שבת יש להפוך את הסדר ולומר "מן הפסחים ומן הזבחים" וביתר השנים יש לומר "מן הזבחים ומן הפסחים", אך שיטה זו נתקבלה רק בחלק מן ההגדות והיו שהשיגו עליה.

כוס שנייה

לאחר סיום סיפור יציאת מצרים שותים את כוס היין השנייה. למנהג הספרדים אין מברכים "ברוך... בורא פרי הגפן" על כוס זו (וכן על כוס רביעית להלן), ולמנהג האשכנזים מברכים על כל כוס וכוס "ברוך... בורא פרי הגפן".

רחצה

לפני הברכה על המצה נוטלים ידיים, ומברכים על נטילת ידיים.

מוציא מצה[

מוציאים שלוש מצות: העליונה והתחתונה שלימות, והאמצעית פרוסה, ומברכים עליהם שתי ברכות. ברכה ראשונה: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ", וברכה שנייה על המצווה של אכילת מצה: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה. אוחזים את שתי המצות ובוצעים משתיהן, ואוכלים כמחצית מהמצה האמצעית בהסיבה על צד שמאל.

מרור

המרור - ירקות מרים (לרוב חסה) - נאכל לזכר השעבוד. מטבילים את המרור בחרוסת, מברכים: "בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר" ואוכלים ממנו כזית בלא הסבה.

כורך

אוכלים שוב מרור כשהוא כרוך במצה, כזכר למנהגו של הלל הזקן בזמן בית המקדש לכרוך את המצה עם המרור ועם קורבן הפסח. כיום, רוב  המצות הן קשות, והכריכה נעשית בכמעין כריך, כאשר המרור מונח בין שני שברי מצה.

שולחן עורך

עורכים את השולחן לאכילת ארוחת החג. יש נוהגים לפתוח את הארוחה באכילת" ביצה טבולה במי מלח.

בעדות השונות נהגו לאכול מאכלים מיוחדים בליל הסדר. בעדות אשכנז נהוג לאכול מרק עוף עם כופתאות העשויות מקמח מצה או מקמח תפוחי אדמה(קניידלאך) ודג ממולא -גפילטע פיש, המוכן מקמח מצה או תפוחי אדמה.

בעדות המזרח נהגו לאכול אורז (שאשכנזים נמנעים מאוכלו בשל איסור קטניות) ומאכלים שאמורים לציין את המן שעל פי המסורת הטיל את הגורל  שלו בחג הראשון של פסח.

צפון[

בסיום הסעודה, אוכלים מצה, זכר לקורבן הפסח שהיה נאכל בסוף הסעודה, ולאחריו אסור היה לאכול דבר. כך גם לאחר אכילת מצה זו, אין לאכול דבר. המצה הנאכלת היא המחצית השנייה של המצה האמצעית אשר נחציתה ביחץ, ואוכלים בהסבה.

לאחר אכילת האפיקומן מברכים את ברכת המזון.

ברך

בתום הסעודה, מוזגים את כוס היין השלישית ומברכים את ברכת המזון ובה מודים על המזון ועל הארץ המובטחת, על חג הפסח, ועל ירושלים, ועל הטובות הכלליות אשר גמלנו.

כוס שלישית

בסיום הברכה שותים כוס יין שלישית.

כוס של אליהו

האשכנזים נוהגים למזוג כוס יין מיוחדת ("כוס של אליהו") ופותחים לכבודו את דלת הבית בתקווה שיבוא ויביא עמו את המשיח. כאשר הדלת פתוחה אומרים פסוקים מן התהלים המתחילים במילים "שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך", תפילה לנקמה בשונאי ישראל. מקור המנהג בעלילות הדם שהיו נהוגות באירופה בתקופת חג הפסח. ההנחה הייתה שאליהו הנביא (הקשור בתנ"ך לנקמה והרג רבים) יגן על יהודי הבית מפני בני המקום האנטישמיים.

הלל וברכת השיר

הלל

מוזגים את הכוס הרביעית ומסיימים את קריאת פרקי תהילים המודים לאל על הישועה של עם ישראל. אנו ממשיכים מהיכן שהפסקנו לפני הסעודה.

ברכת השיר

המשנה במסכת פסחים מציינת כי "כוס רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר" כיום נהוג בנוסח אשכנז לומר "יהללוך" לאחר  "הלל המצרי" בלי חתימת הברכה, "הלל הגדול" ולבסוף "נשמת כל חי" עם חתימה. ביתר הנוסחים נהוג לומר לאחר הלל המצרי את הלל הגדול, לאחריו נשמת כל חי בלי חתימה ולבסוף את ברכת יהללוך עם חתימה. מנהגים אחרים היו נפוצים בעבר אך אינם קיימים כיום.

לאחר ההלל וברכת השיר שותים את הכוס הרביעית.

נרצה

סיום הסדר בשירה ובפיוטים, ותקווה לעשות את הסדר בירושלים בשנה הבאה, יחד עם ההכרזה "לשנה הבאה בירושלים".

יש נוהגים שעורך הסדר קורא את כל הטקסטים, ויש נוהגים שכל משתתף בסדר קורא קטע בתורו, וחלק מהקטעים אף מושרים במנגינה.

על פי ההלכה, בזמן אכילת המצה ושתיית ארבע כוסות של יין יש להסב על צד שמאל כמנהג בני החורין בתקופה הרומית, אך אין להסב בזמן קריאת ההגדה עצמה. גם שתיית ארבע כוסות נתקנה משום 'דרך חירות', ומספרן מרמז גם לארבע לשונות של גאולה - "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי" "ולקחתי" (ספר שמות, פרק ו', פסוק ו'-ז).

ההגדה מיועדת לכל הגילאים, אולם מפני הדגש המיוחד שיש בחינוך הילדים ובמיוחד במצווה זו, מכוונת היא במידה רבה לילדים. רבים מהמעשים הנהוגים בליל הסדר נועדו לעורר עניין וערנות אצלם, כדי שישאלו במה שונה הלילה משאר הלילות. כגון: אכילת כרפס בתחילת הסדר וסילוק המאכלים מהשולחן בטרם האכילה. נהוג שהילד הקטן קורא את נוסח ה"מה נשתנה", שבו ארבע שאלות על השינויים שבין ליל הסדר ללילות רגילים. גם מנהג גניבת האפיקומן הונהג כדי להשאיר את הילדים ערים. יש הנוהגים להציג את עצמם כבאים מארץ רחוקה, וגם המנהג להשאיר כיסא לאליהו הנביא, כמו המנהג לפתוח לו את הדלת, מיועד לגרום להתעוררות אצל הילדים. בנוסף נוהגים לחלק לילדים אגוזים, על-מנת לגרום לילדים להישאר ערים עד סוף הסדר.

חלקיה העיקריים של ההגדה כבר היו בתקופת בית שני, אך לא ידוע מתי בדיוק התגבשה ההגדה לנוסח הנוכחי. הנוסח הקדום ביותר של "הגדה של פסח" מופיע בחיבורו של הרב סעדיה גאון, סידור רב סעדיה גאון, מהמאה העשירית. הפיוטים והפזמונים צורפו בימי הביניים. ההגדה זכתה למהדורות רבות מספור, ונכתבו אודותיה פירושים רבים החל בתקופת הראשונים ועד לזמננו. בביבליוגרפיה של אברהם יערי, המונה הגדות מראשית הדפוס ועד 1960, נכללות 2,717 הגדות. בביבליוגרפיה מאוחרת יותר, שיצאה על ידי מפעל הביבליוגרפיה, בעריכת יצחק יודלוב, נמנו 4,730 הגדות שנדפסו עד שנת 1960.

ליל הסדר הוא טקס מרכזי ביהדות לכל המשפחה למבוגרים ולילדים, וההגדה התפתחה בשתי סוגות המשקפים זאת:

• הגדה מעוטרת, מצוירת ומהודרת.
• הגדה משולבת בפירושים לטקסט.

בקרב יהודי תימן נהוג להוסיף את המא כ'בר, קטע הנאמר על ידי ילד שתוכנו קיצור ההגדה בשפה ערבית תימנית, על מנת שמשתתפי הסדר שאינם דוברי עברית יוכלו להבין ולקיים את מצוות ההגדה.

בנוסף לנוסחים המסורתיים של ההגדה, התפתחו במאה ה-20 נוסחים שונים של הגדות: הקיבוצים נהגו להכין הגדות משלהם, "הגדה קיבוצית לפסח", שסטו מעט או הרבה מהנוסח המסורתי, ושיקפו את האידאולוגיה של הקיבוץ..

פירושים על ההגדה נכתבו לאורך הדורות. הראשונים כבר כתבו פירושים ביניהם ידוע לנו על: רש"י, רשב"ם, ראב"ן, רבי יהודה בר יקר, רבי ישעיה די טראני, שבלי הלקט לרבי צדקיה ב"ר אברהם הרופא וממנו בתניא רבתי, ריטב"א, ארחות חיים לרבי אהרון הכהן מלוניל וממנו בכלבו, אבודרהם, רשב"ץ, רבנו דוד הנגיד, רבנו יצחק ב"ר ישראל, רבנו אברהם חדידה, רבנו נתן ב"ר יוסף מקלמרון, רבנו יצחק ב"ר שלמה אלאחדב, רבנו שם טוב אבן שם טוב (הראשון), רבי יצחק אברבנאל ועוד.

גם אחרונים רבים כתבו לה פירושים, והבולטים שביניהם: מהר"ל בתוך ספרו "גבורות ה'", "חוקת הפסח" לרבי משה ב"ר חיים פיזאנטי ורבי שלמה ב"ר ברוך, הגר"א, "בנין אריאל" לרבי שאול לוונשטאם מאמסטרדם, כמה פירושים של רבי חיים יוסף דוד אזולאי, "מעשי ה'" לרבי אליעזר אשכנזי, "מעשה ניסים" לרבי יעקב מליסא, חתם סופר, רבי יעקב עמדין, "פרי עץ חיים" לרב יחיא צאלח, "לקוטי טעמים ומנהגים" לרבי מליובאוויטש, "מאיר עין" למאיר איש שלום, "מגדל עדר" - ליקוט ממאות מפרשים, הגדה שלמה בהוצאת הרב מנחם מנדל כשר, הסדר הערוך, "קובץ חכמים" של הרב עבדאללה סומך ועוד.

כמו כן נדפס חיבור על ההגדה בשם 'אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח', שערך רבי יהודה דוד איזנשטיין, יצא לאור בשנת תרע"ז (1917) ובתשל"ו (1975) בתל אביב.

אחת ההגדות המפורסמות, הינה הגדת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש אשר הגדתו נחשבת כיצירה מונומנטלית באופן יוצא מן הכלל. כוללת בתוכה מכל הסגנונות, הן פסקי וביאורי הלכה והן ביאורים ע"פ כל חלקי התורה, פשט, רמז, דרוש וסוד על ההגדה. יצאה לאור לראשונה בשנת תש"ז ומאז נדפסה למעלה מעשרים וחמש הוצאות, ומספר מכונים האדירו אותו בהוצאות שונות.

בשנת תשס"ח יצאה בירושלים, על ידי מכון ירושלים, הגדה בשם אוצר מפרשי ההגדה - ליקוט מכל ספרות חז"ל והמפרשים אודות ההגדה.

בשנת תשע"ג יצאה הגדה מבוארת "מתיבתא" על ידי מכון עוז והדר, ובה אוצר ענק של כל פירושי הראשונים והאחרונים, פסקי הלכות ושינויי נוסחאות מהגדות הגאונים והראשונים, כולל מבוא נרחב על סדר ליל פסח.

לפי הקבלה, ההגדה אוצרת בתוכה סודות ורמזים לתהליכים רוחניים עמוקים שעובר האדם בדרכו לדבקות בא-ל. ניתן לראות זאת בבירור בקטע: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים... לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם" לפי זה אין לראות ביציאת מצרים אירוע חד פעמי אלא אירוע מתמשך אשר הפרט או הכלל חווה בכניסתו לעולם הרוחני.

"כמו שאמרו חז"ל 'ויוציאנו ה' ממצרים, לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו' אולם מתי האדם מקבל את העזרה, שה' יוציא אותו משליטת מצרים, שהוא הרצון לקבל לעצמו. זהו דווקא בזמן שיש להאדם חסרון אמיתי כנ"ל, ולא מותרות".

— הרב ברוך שלום אשלג, שלבי הסולם, מהו מסרת גבורים ביד חלשים בעבודה

מבנה ההגדה, המתחילה בגנות ומסיימת בשבח, מייצג את השלבים אותם עובר האדם בדרכו הרוחנית, כאשר נקודת ההתחלה היא תחושת הריקנות והאפסיות:

"...הנה הטעם של 'להתחיל בגנות ולסיים בשבח' הוא עד"ה 'כיתרון האור מן החושך' וע"כ צריך לזכור עניין הגנות שמתוכו יוכר לנו ביותר שיעור חסדיו ית' שעשה עמנו, ונודע אשר כל ההתחלה שלנו הוא רק עניין הגנות, משום שההעדר קודם להויה"

— יהודה לייב הלוי אשלג "וזאת ליהודה"

תחושת ההעדר הקודמת להויה, קרי לגילוי העולם הנסתר, מתבטאת בשיר הפותח את ליל הסדר מה נשתנה. ארבע הקושיות מייצגות את הקשיים והשאלות, אותם מעלה האדם בדרכו הרוחנית, ובלעדיהם אינו יכול להשתחרר מכבלי האגו ולהגיע לחירות אמיתית.

התהליך הרוחני בקבלה מורכב מארבעה שלבים, הנקראים: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. המספר ארבע הוא מוטיב מרכזי בהגדה, למשל שתיית ארבע כוסות יין, המקבילות לארבע לשונות גאולה, ועל כך אומר האר"י: "ולזה צריך לכוין בד' כוסות, כי כל כוס גי' א-להים, של ד' עולמות. כוס א' של קידוש נגד אצילות...כוס ב' סיפור הגדה, שאנו אומרים מתחלה היו עובדי ע"ז, לכן אמר רשע נגד עשיה,.. כוס ג' בברכת המזון בבריאה... כוס ד' ביצירה שיש שם קליפות... ולכן בכוס זה אומרים שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך, כמו פרעה שאמר לא ידעתי את ה'".

פירושים רבים נכתבו בידי המקובלים על ההגדה, וזאת מאחר שראו ביציאת מצרים יסוד ועיקר בעבודה הרוחנית, כדברי הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "יסוד יציאת מצרים: להלחם בטבע הגס של החיים כדי שיחול בקרבו אותו מאור של טבע הקודש".

הגדה של פסח: מי כתב אותה? ולמה היא משמשת?

'ליל-הסדר' ו'הגדה-של-פסח' הם עבורנו מילים-נרדפות, ואין אנו יכולים להעלות בדמיוננו את הימצאותו של האחד בהעדרו של השני. אבל לא בכל הזמנים אלו היו פני הדברים. מתי אפוא נולדה ההגדה ומי חיברה, וכיצד נהגו בטרם התהוותה? כאן תוכלו ללמוד על תולדותיה של ההגדה.

"בהגדה של פסח", כפי שכתבו ר' שמואל ור' זאב ספראי, "יש ביטוי תמציתי לכלל עולמה של היהדות על גילוייו העיקריים. בהגדה משתקפים אמונתו של עם ישראל, תקוותיו וכמיהתו לגאולה, ויש בה הזדהות עם החוויה ההיסטורית: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'"1 . אולם מתי נתגבשה ההגדה? מי חיבר אותה? ומה תפקידה?

על כל אלו נעמוד במאמר שלפנינו.

אופיו של ליל-הסדר בזמני קדם

מצוות עשה מן התורה לספר בלילה הראשון של חג-הפסח בניסים ובנפלאות שה' עשה לאבותינו – מצווה שנלמדת מהפסוק (שמות יג, ג): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים".

מניין שהמצווה צריכה להיעשות בלילה הראשון של חג-הפסח? "תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה – בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך".

מצווה זו של סיפור יציאת-מצרים מהווה אחד המופעים המפעימים בהיסטוריה האנושית כולה של העברת מסורת מאב לבנו, בקרב שלשלת דורות בלתי נפסקת, של נאמנות ושל מחויבות. הגדה זו מאב לבנו את יסודות אמונתנו וראשית הווייתנו לעם היא גם בלי ספק מהותו וייחודו של הלילה הראשון של חג-הפסח - ונכון הדבר בכל זמן מן הזמנים מאז יצאו עם-ישראל ממצרים.

לא קיימים בידינו מקורות משמעותיים מתקופת הבית-הראשון אודות הצורה בה חגגו אז את ליל-הסדר. אולם יחד עם זאת, יש בידינו ללמוד באופן כללי אודות המנהג באותה תקופה על דרך ההשערה, שכן בכמה מקומות בתנ"ך יש אזכורים לנוהג רגיל שהיה רווח לחוד חידות ולשיר זמירות אחרי הסעודה2 .

לנוכח העובדה שאין לנו ידיעות על מציאותם של בתי ספר ובתי מדרש ללימוד שאכן ינחילו לילדים את הידע הנחוץ על יציאת-מצרים ועל ראשית הווייתנו לעם, ולאור המצווה המפורשת בתורה "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור", כלומר שבליל זה יש למסור את סיפור יציאת-מצרים מאב לבנו – יש מקום לשער שהלילה, בו עולי הרגל הקריבו את קרבן פסח, אכן נוצל לטיפוח זיכרון היותנו לעם באמצעות העיסוק בסיפור ביציאת-מצרים, בחידות ובשירים.

אלא שהמצווה הייתה מסורה לכל הורה והורה לפי דרכו, לכל משפחה ומשפחה בהתאם לאופייה ולמסורתה, "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו". לא היה כל טופס קבוע, נוסח מסודר ומוגדר, שעליו התבסס מהלכו של הלילה. צורת הסיפור ומהלכו של ליל-הסדר היה אפוא ספונטני.

מכנה משותף מעניין בין מצוות התפילה לבין המצווה לספר ביציאת-מצרים בליל פסח

בהקשר זה, יש מכנה משותף מעניין בין מצוות התפילה לבין המצווה לספר ביציאת-מצרים בליל פסח3 .

מן התורה, אדם מצווה לבקש את צרכיו מאת הקב"ה. עיקרה של התפילה – פנייתו של האדם אל בוראו בבקשה ובתודה, בביטול ובתחינה. התפילה היא חלק מהותי מעצם התייחסותו של האדם אל אלוקיו, וביסודה ימיה כימי אדם בעולם. ואולם, תפילה יסודית זו אין לה מסגרת קבועה כלשהי, והיא נובעת מתוכיותו של הרגש האנושי או מן הצירוף החברתי, כאשר אנשים אחדים מביעים כקבוצה או כעדה את רגשותיהם, את אמונתם ואת התייחסותם אל האלוקים.

בדומה למצוות סיפור יציאת-מצרים, גם למצוות התפילה שמן התורה אין נוסח קבוע:

"אם היה רגיל – מרבה תחינה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכולתו… יש שמתפלל פעם אחת ביום, ויש שמתפללין פעמים הרבה… וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא" (רמב"ם הלכות תפילה א, א).

הנה כי כן, גם בתורה שכל כולה בניית המסגרות והדרכים של היחס בין האדם מישראל אל הקב"ה, אין מסגרת קבועה ומוגדרת של תפילה. אכן, עוד בדורות ראשונים היו יחידים שהיו קובעים זמנים לעצמם לעבוד את ה' בעבודה זו שבלב. כך אומר דוד המלך בשירתו (תהילים נה, יח): "ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי". וכך בדורות מאוחרים יותר מסופר על דניאל (ו, יא): "וכוין פתיחן ליה בעליתיה נגד ירושלם וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם א-להה" (=וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים, ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל ומודה לא-להיו).

ואולם תפילה קבועה זו הייתה מנהגם של יחידים, אותם אנשים שהרגישו צורך פנימי להביע בעתים מזומנות לפני בוראם, וככל הנראה גם תפילה זו הייתה בנוסח ספונטני. היתר היו מתפללים כאשר חשו בצורך בכך, אם כהבעת רגשות פנימית, או בזמנים של מצוקה כאשר היו פונים בבקשה ובתחינה אל ה'4 .

השינוי שחל בבית-השני

התפילה הפכה ממטבע לשון ספונטני של בקשת צרכים ותחינה לנוסח טבוע וקבוע – על ידי מוסד "כנסת הגדולה"5 .

תקופת אנשי כנסת הגדולה קשורה ונעוצה בזמנו של עזרא ופעולותיו ובה הונח היסוד לתקופה החדשה בישראל, תקופת ההתפתחות של התורה שבעל פה – שהוזנחה בימי הבית-הראשון.

עזרא הסוֹפר, בן למשפחת כהונה גדולה, משפחת צדוק, עלה לארץ עם כמה אלפי יהודים מבבל בשנת 458 לפני ספירת הנכרים לערך, כ-80 שנה לאחר גלי העלייה הראשונים.

עליית עזרא התרחשה בתקופת משבר של עמנו. בגלל הגלות ומצוקות הזמנים, יהודים רבים איבדו את ההמשכיות הישירה של מסורת האבות. דברים שהיו פשוטים וידועים לכל בימי הבית-הראשון נשתכחו ונשתבשו.

גל העלייה הראשון של שבי-ציון, הפגיש את העולים עם תושבי הארץ הנכרים והביא לכך שחלק משבי-ציון שחזרו בגל עלייה זה התבוללו ונישאו בנישואי תערובת. תופעה זו הפכה לנפוצה מאוד גם בקרב בני מעמד הכהונה הגדולה, והתפשטה במיוחד לאחר בניית בית המקדש השני. הידיעות על ההתבוללות הגיעו לגולי בבל, שבמהלך גלותם התחזקו באמונה בה' ושמרו על רשימות יוחסין המעידות על מוצאם היהודי בצורה קנאית, והיה מן הגורמים להחלטת עזרא לעלות ארצה כדי לפעול לתיקון המצב.

בנוסף להתרופפות הזהות היהודית (מההיבט של ההתבוללות הפיזית), התחוללה התרופפות רוחנית - התקרבות ואימוץ של מנהגים ופולחנים מתרבויות זרות. באותה תקופה מעמדו של הכוהן הגדול היה חזק מאוד ביהודה, לאחר שלא מונה פחה ליהודה עם מותו של זרובבל (מבית דוד).

הכוהן הגדול הפך להיות הנציג של העם מבחינה רוחנית, ניהל את ענייני המקדש וייצג את העם מול הפחה של שומרון בענייני השלטון. התופעה של ההתקרבות לתרבויות זרות נפוצה גם בקרב מעמד הכהונה הגדולה - ועזרא ששמע על כך שאף להפיץ את התורה בעם היהודי ולחזק את מעמדה. עזרא הביא עמו כוהנים ולוויים מ"זרע הקודש" שבבבל לשרת בבית המקדש ולחזק את עבודת ה' בקרב העם.

ואכן, פעולותיו ותקנותיו העצומות של עזרא בביצור גדרי הדת ובחיזוק חומות היהדות לא רק שעצרו את מגמת ההיחלשות היהודית, אלא גם חיזקו את הדביקות בתורה ובמצוות והצמיחו את העולם המופלא של התורה שבעל פה כפי שאנו מכירים אותו היום בששה סדרי משנה, בתוספתא ובשאר הספרות התנאית.

אפשר לומר, כי פעולותיהם של עזרא ובית דינו ולאחר מכן של אנשי כנסת הגדולה – עסקו במיסוד המצוות, בקביעת דרך קבועה בלתי תלויה לקיום מצוות שעד כה ניתנו לקיום אישי וספונטני. כאשר קיימת חובה אחידה החלה על הכלל בנוסח קבוע ובזמן קבוע, הדרך לשמירת המצוות ללא סטייה וללא התרופפות היא קלה יותר.

במסגרת זו, אחד הדברים שעשו אנשי כנסת הגדולה היה מיסודה וניסוחה של התפילה (ברכות לג, א). לשם כך הם קבעו "מטבע" (נוסח קבוע) של תפילות וברכות. במקום ניסיונות ההתבטאות החופשיים והמגומגמים של אנשים פרטיים – באו מעתה נוסחות מוגדרות, אשר הביעו בקיצור ובשפה יפה פשוטה ובהירה את מלוא תכניה של התפילה והברכה. כך נוצרו נוסחות היסוד של הברכות העיקריות, וכך נקבע מטבע של תפילה אחידה לכלל ישראל.

ניתן לשער, שכמו ש"תיקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות", כך אנשי כנסת הגדולה תיקנו את המוסד של הצמדת אמירת טקסט מסוים במהלכו של לילה זה.

ההגדה בזמן ראשית הבית-השני

בימי הבית חגגו את חג הפסח עולי הרגל בירושלים, במסגרת המשפחה והחבורה שעלו לרגל. הבסיס לקיום החג ומסגרת ההתכנסות של החבורה והמשפחה היה קרבן הפסח, שנשחט במקדש אך נאכל בבתים תוך שירת ההלל.

ככל הנראה, כבר אז גרעין ההגדה מצוי בארבעת פסוקי פרשת "ארמי אובד אבי". פסוקים אלו, שמספר דברים, נאמרו בעת הבאת הביכורים לבית המקדש, ולכן כל אדם ידע אותם בעל פה. בכתובים אלו מספרת התורה בקצרה את סיפור יציאת-מצרים (דברים כו, ה-ח).

במשנה (פסחים קטז, א) מופיע החיוב לדרוש פסוקים אלו בליל-הסדר: "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". מכך יש ללמוד כי בעת הקדומה המנהג בליל-הסדר היה שכל אדם דרש והסביר את הפסוקים בהתאם להבנתם של המסובים, ובהתאם לזמן ולמקום ואכן, יש גם עדויות לכך שכבר בתקופת החשמונאים חלקים מרכזיים של הגדת הפסח שלנו היו ערוכים ומקובלים.

עדות מעניינת נוספת מתקופת הבית-השני משוקעת במימרא שמובאת בשני התלמודים (בבלי פסחים פה, ב; ירושלמי שם פ"ז לה, ב): "פיסחא כזיתא והלילה מתבר אגרייא" – הפסח כזית וההלל משבר גגות. כלומר, אוכלים מן הקורבן ואומרים עליו הלל מתוך התלהבות המשברת את הגגות, שכן יושבים על גגות הבתים בעיקר ואוכלים את הפסח. ואכן, ממקורות חיצוניים שונים מתקופת הבית-השני אנו למדים כי אכילת קורבן-הפסח בבתים לוותה בשתיית יין, באמירת הלל ושבח לה', "בתפילות ושירים", בעיסוק בהלכות פסח וכדומה.

סדר ליל פסח בתקופת התנאים

חורבן הבית השני שינה שינוי יסודי בכל מרקם החיים היהודי ואף חגיגת הפסח וזיכרון יציאת מצרים נשתנו מן הקצה אל הקצה. אמנם מתגלעת מחלוקת בין ה"מכילתא" לבין המשנה לגבי אופיו של ליל הסדר אחר החורבן, אך מכל מקום בזמן המשנה והתלמוד בוודאי ששיטת המשנה היא זו שהתקיימה.

"לשיטת המכילתא, תוכנו העיקרי של ליל הסדר לאחר החורבן נותר כפי שהיה בימי הבית – העיסוק בקרבן הפסח [הוא שעמד במוקד], אלא שתחת הקרבתו ואכילתו משמש עתה לימוד הלכותיו, וכפי שמצינו בהקשרים אחרים שלימוד ההלכות מחליף את קיומן. לא כן היא שיטת המשנה... [על פיה] החובה הבסיסית היא הסיפור ביציאת מצרים, שאותו ארג רבן גמליאל סביב שלושת מאכלי המצווה של הלילה"6 .

כיסוד לתיאור ליל-הסדר בתקופת התנאים משמש הפרק העשירי של מסכת פסחים7 .

המשנה מתארת שם כיצד סדר ליל הפסח צריך להיעשות, והיא המשנה המרכזית שמתארת את תשתית ליל הסדר עד עצם היום הזה:

"מזגו לו כוס ראשון – ... ובית הלל אומרים מברך על היין ואחר כך מברך על היום. הביאו לפניו, מטבל בחזרת, עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרסת... ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח.

מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל את אביו - ואם אין עת בבן, אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה...ולפי דעתו של בן, אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ודורש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה כולה...

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". לפיכך אנחנו חייבים להודות, להלל, לשבח, לפאר, לרומם, להדר, לברך, לעלה, ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה. ונאמר לפניו הללויה.

עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה", ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים". וחותם בגאולה. רבי טרפון אומר "אשר גאלנו וגאל אבותינו ממצרים", ולא היה חותם. רבי עקיבא אומר: "כן ה' א-להינו וא-להי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום, שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים, כו' עד "ברוך אתה ה' גאל ישראל".

דברי המשנה הללו הם בעצם הגרעין היסודי וחוט השדרה המבני של ההגדה המוכרת לנו. מדברי המשנה גם ניתן ללמוד:

א) שאכן נקבע סדר נוסח להגדה כבר בימי הבית, מכך שבהמשך לתיאור נוסח מסוים של הגדה המשנה כותבת "ובמקדש היו מביאים לפניו גופו של פסח". ומכאן, שהתיאור הניתן בדברי המשנה, תואם לנוהג שבימי המקדש.

ב) שעדיין ההגדה הייתה קטנה ומעוטת כמות, ולא מוסדרת ומגובשת עד הסוף. זאת נוכח המחלוקות שמוצאים במשנה: האם ברכת היין קודמת לברכת היום? עד היכן הוא אומר? איך הוא חותם?.

התגבשות ההגדה בתקופת האמוראים ולאחריה

עדויות על דעתם ונוהגם של אמוראים בליל הסדר והתייחסויות לנוסח ההגדה, למבנה שלה ולסדרה, מצויות בידינו מכל דורות האמוראים. למשל, בדור הראשון לאמוראי בבל, בסביבות שנות ה-200 לספירת הנכרים, אנו מוצאים מחלוקת בין רב ושמואל (פסחים קטז, א) כיצד יש לפרש את הדרישה לפתוח בגנות ולסיים בשבח – האם פותחים בפסוקי "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו" או: דווקא בפסוקי "עבדים היינו".

יש במחלוקת זו משמעות גדולה למבנה ההגדה! האבודרהם מסביר, שרב לא אמרת את "עבדים היינו" בכלל, ואילו שמואל דילג על "מתחילה". ואם כן לפנינו שני נוסחים שונים בתכלית.

האבודרהם מוסיף וכותב, כי קביעת הנוסח שלפנינו נעשתה אחרי תקופת אביי ורבא, שחיו בסביבות שנות ה-300 לספה"נ והיו בדור הרביעי לאמוראי בבל. לפני מחברי הנוסח היו שני סדרים, ומהם הרכיבו נוסח שלישי, זה שבידינו.

איך שלא יהיה, בימי האמוראים כבר היה קיים סדר מגובש של הגדת הפסח. ספר ערוך זה, שנקרא מתחילתו ועד סופו – אם כי בעל פה ולא מן הכתב – הסתיים בהלל. הספר הזה נקרא בעברית "הגדה" ובארמית "אגדתא".

הגמרא במסכת פסחים (שם) מביאה את דבריו של רב אחא בר יעקב, שסומא פטור מלומר הגדה מפני שאינו יכול להגיד "בעבור זה" (משפט הנזכר בדרשה של התשובה לבן התם), ובהמשך הסוגיה מסופר כי רב יוסף שהיה סומא הוא שאמר את ההגדה בביתו, וכמוהו רב ששת, שאף הוא היה סומא ואמר את ההגדה.

קטעי הארמית שבהגדה

ההגדה של ימינו מעורבת בקטעים המנוסחים בארמית. מתי נכנסו קטעים הללו להגדה?

הרבי מליובאוויטש זצ"ל בחיבור המופלא על ההגדה8 קובע, שהקטעים בארמית החלו להיכתב רק לאחר חורבן הבית השני, זאת בעקבות 'עמי הארץ' הרבים שלא ידעו לשון הקודש.

בעצם, כמו שהרבי הרש"ב הבהיר באריכות באגרת מיוחדת9 , כבר בזמן הבית השני רוב האוכלוסייה (היהודית) לא שלטה בלשון הקודש. אולם, כך עולה מדברי הרבי, כל עוד בית המקדש היה קיים לא עלה על הדעת לתקן תפילות בלשון ארמית, דבר שסימל חורבן וגלות (גם במישור הפשוט – שפה זרה; וגם במישור הרוחני, שלשון ארמי אינה 'קדושה' וכל עוד בית המקדש קיים, לא שייך להשתמש עבור תפילה בלשון של חול – אלא בלשון הקודש דווקא). אבל אחרי החורבן, לטובת דוברי הארמית שלא הבינו עברית, לא נרתעו חכמי הדורות להוסיף קטעים בארמית10 .

זכות האנונימיות

הנה כי כן, הספר הידוע לנו בשם "הגדה של פסח", שייך הוא לסוג מסוים של ספרות שיש לו זכות האנונימיות. היוזמה לעריכת הספר נולדה מצרכי הרבים, כי הפעולות, ההסברות, הקריאות והתפילות המסתדרות בסעודת ליל פסח, יחד עם ההגדה שבמרכז, גרמו למבנה די מסובך בסדר הסעודה, שלא כל אחד, בפרט איש פשוט, יכול לשמור בזיכרונו.

הגילויים מתוך הגניזה הקהירית שבמצרים הראו לנו, שכבר בתקופה קדומה רשמו היהודים את נוסח ההגדה של פסח בכתב.

ואכן, מתקופת הגאונים מצויות בידינו כמה הגדות שלמות. הן משוקעות בחיבורים מימי הגאונים, כגון סדר רב עמרם גאון, סידור רב סעדיה גאון, סדר רב נטרונאי גאון ועוד. וההגדות המצויות בספרי הראשונים מן המאות ה-11 וה-12 משקפות במידה רבה את עיצובה של ההגדה בימי הגאונים11 .

כאמור הטפסים השלמים העתיקים ביותר של ההגדה שהגיעו אלינו - מלבד קטעים שנמצאו בגניזה - הם בחיבורי הגאונים, בסדר ר' עמרם בן ששנא (שחי במאה ט') ובסידור רב סעדיה גאון (שחי במאה הי').

למעשה, נוסח הגדה כתוב באופן שלם פחות או יותר הראשון – הוא הנוסח של רב עמרם גאון (ראה הגדה שלמה, עמ' 40). גם פה, הדברים מקבילים לתפילה, שהנוסח הראשון של הסידור הנמצא בכתב – הוא זה של רב עמרם גאון.

זמן מה אחרי תקופת הגאונים טפלו בהגדת רש"י והאסכולה שלו, ודוגמה לנוסח ההגדה שלהם יכול לשמש הנוסח השלם שהכניס ר' שלמה מויטרי, אחד מתלמידי רש"י (שחי במאה י"ב), למחזור המפורסם שלו, ודווקא טופס זה דומה למה שנוהגים באשכנז. גם הרמב"ם (מאה י"ב) מסר לנו טופס הגדה משלו בתוך חיבורו הגדול משנה תורה.

ההגדה של פסח נשמר לנו במספר גדול מאוד של כתבי יד פחות או יותר עתיקים, מהם גם מצויירים; ומתקופת המצאת הדפוס אין ספר בספרות היהודית שזכה למהדורות רבות יותר12 .

לסיכום

ההגדה כפי שנתגבשה במהלך הדורות הינה גם סדר ברכות ותפילות וגם מדרש חכמים. זהו חיבור מיצירתם של חכמי התורה שבעל פה. בתחילה הוא נקרא נמסר בעל פה, כתורה שבעל פה בכללה, ובמשך הדורות החלו יותר ויותר לכתוב דברי הלכה ומדרש ואף ברכות ותפילות, ובמסגרת זו הועלתה גם ההגדה על הכתב.

עיקרה של ההגדה הוא לקט מדברי התורה ומן הספרות התנאית והוא בנוי במבנה הזה:

· הקידוש

· "מה נשתנה"

· מדרשי הכתובים על יציאת מצרים וקריעת ים סוף

· הברכות והחתימות

· ואחרי הסעודה – גמר ההלל.

מן הזמן ההוא לא חלו שינויים בנוסח ההגדה ובהיקפה, ורק במהלך ימי הביניים, בעיקר במסורת האשכנזית, נוספו לחלק האחרון של ההגדה גם פיוטים ושירים שונים.

קשיים ושאלות להבנה בכמה מחלקי ההגדה, מלבד העיקרון הגדול של "כל המרבה לספר ביצי"מ הרי זה משובח", הולידו את הצורך לפירושים וביאורים. ובאמת, פרשנות ההגדה העסיקה את חכמי התורה החל מן המאה הי"ב.

בלי גוזמה אפשר לומר שלא היה ספר בספרות היהודית, לרבות את התורה עצמה, שגרם לפירושים ועיבודים כה רבים כמו ההגדה, ולא היה טקסט שהעסיק ועורר גם את השכל, גם את הדמיון היוצר כמוה.

הערות שוליים

1.

הגדת חז"ל, עמ' 8.

2.

ראה למשל: שופטים יד, שמואל ב יט, לו, ועוד.

3.

על הקבלה זו עמד הרב מנחם מנדל כשר בספרו "הגדה שלמה" פרק א.

4.

ראה: הסידור והתפילה, ח"א, עמ' 47.

5.

ראה: התקנות בישראל, ח"א, עמ' רכח.

6.

ר"ד הנשקה, מה נשתנה – ליל הסדר בתלמודם של חכמים, עמ' 406.

7.

מסכת פסחים כולה ערוכה לפי סדר הזמנים: החל בבדיקת החמץ בליל ארבעה עשר (פרק א); ביעורו (פרק ב); אפיית המצות (פרק ג); ונוהגי ערב פסח (פרק ד); עבור לענייני קרבן פסח (פרקים ה- ט); סדר שחיטת קרבן הפסח (פרק ה); קרבן פסח שבא בשבת (פרק ו); דרכי צליית הפסח (פרק ז); בעיות הלכתיות במקומם של האשה והבנים ובעיות אחרות של המנויים על הפסח (פרק ח); והלכות פסח שני (פרק ט); וכלה בפרק העשירי, העוסק בליל-הסדר.

8.

בד"ה הא לחמא עניא.

9.

אגרות קודש הרבי הרש"ב, חלק ב, עמ' תתיט.

10.

בסוגיה זו עסקתי לפני כעשור באריכות בספרי: "ארוכה מארץ מידה", פרק י.

11.

הגדת חז"ל, עמ' 56.

12.

ר"ד גולדשמיט, 'ההגדה בתולדות ימינו', מחניים, לב

הלילה הזה כולנו זוכרים: איך מתגברים על בעיית השכחה בפסח?

דרשה ליום טוב ראשון של פסח שחל בשבת

קבוצת חברים נהגה להיפגש אחת לעשר שנים כדי לבלות ערב ביחד. כשהם הגיעו לגיל חמישים התלבטו לאן ללכת ואחד הציע את המסעדה של ליאון. "האוכל שם מצוין ותפריט היינות עשיר". כשהגיעו לגיל שישים לא הצליחו לגבש הסכמה ואחד הציע שוב את המסעדה של ליאון. "האווירה שם שקטה, המוסיקה רגועה והמלצרים אדיבים. מתאים לגיל המתקדם שלנו". בגיל שבעים התווכחו לאן ללכת ואחד הציע שוב את המסעדה של ליאון. "יש מעלית בכניסה והכנה לכיסאות גלגלים".

הגיע גיל שמונים והם לא הצליחו להסכים על מקום אהוב. אחד הציע את המסעדה של ליאון. מישהו אחר ענה בשקט: "רעיון טוב, נדמה לי שאף פעם לא היינו שם"...

הקביעות של חג הפסח בשנה הזו מזמנת שמחה כפולה: גם שבת וגם חג. אלו שאוהבים מספרים וסטטיסטיקות ימצאו עניין בעובדה המעניינת שכך יקרה גם בשנה הבאה, תשע"ט, ואותו רצף התרחש רק לא מזמן, לפני שנתיים ושלוש (תשע"ה – תשע"ו). כך שארבע מתוך חמש פסחים רצופים חלים בשבת.

לשם המחשה, מדובר ברצף אירועים חריג במיוחד אשר התרחש בפעם האחרונה לפני 150 שנה, בשנים תרכ"ו-תר"ל, 1866-1870, כאשר הקיסר פרנץ יוזף הכריז על הקמת הממלכה האוסטרו-הונגרית, והמצרים כרו את תעלת סואץ למעבר סחורות מהמזרח לאירופה...

וכאן עולה שאלה חזקה אשר צדה את העין באופן מידי: יש לנו כלל קשיח אשר מלווה את חגי ישראל לאורך השנה: "גזירה דרבה". הגזירה שתוקנה על ידי האמורא הבבלי "רבה בר נחמני" קובעת שכאשר חג חל בשבת, מצוות החג מתבטלות בגלל השבת. כך נוהגים במצווה החשובה של תקיעת שופר בראש השנה, כך המנהג במצוות נטילת לולב בחג הסוכות, וכך עלינו לנהוג אילו פורים היה חל ביום השבת. בכל המקרים הללו נמנעים מלקיים את מצוות החג ביום השבת.

הסיבה לכך היא (ראש השנה כט): "דאמר רבה הכול חייבין בתקיעת שופר ואין הכול בקיאים בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים". רבה העלה חשש הגיוני ואנושי: בעל התוקע ירצה ללכת לרבו ללמוד הלכות שופר ומתור הרגל ייטול עמו את השופר – תוך שהוא שוכח שהחג חל בשנה הזו בשבת ויטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. הגמרא ממשיכה: "והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה". בשל אותו חשש סביר, גזר רבה שלא ליטול לולב בשבת של חג הסוכות, וכן שלא לקרוא את המגילה כאשר פורים חל בשבת.

[יצוין כי החשש של רבה, מתאים מאוד על פי מה שהמדע יודע היום אודות חקר השכחה. הזיכרון פועל על שתי מערכות שונות: "זיכרון אוטומטי" בו אנו עושים פעולות קבועות מתוך הרגל בלי לאמץ את המוח, ועוד מערכת "זיכרון מתוכנן" בו מתכננים פעולות מיוחדות שמתרחשות רק ביום הזה. בין שתי המערכות הללו, כוחו של הזיכרון מתוך הרגל הוא חזק יותר וישכיח בקלות את מה שאנו צריכים לעשות רק היום - אלא אם כן נעשה סימנים מאוד חזקים כדי לזכור זאת.

זאת בדיוק הסיבה לכך שכאשר אנו נוסעים לעבודה מדי יום באותה הדרך ורק יום אחד צריכים לשנות את המסלול ולקחת את הילד לגן, סביר להניח שנשכח ממנו לגמרי ובכניסה למשרד נשים לב שהתכשיט עוד חגור מאחור... https://www.themarker.com/news/1.3091740

ולהבדיל, כך בענייננו: היות שההליכה לרב היא רגילה וקבועה, ואילו הקביעות של החג ביום השבת היא לא רגילה, לכן סביר שנלך אל הרב עם השופר ביד ונשכח שהיום שבת]. 

וכאן עולה פלא עצום: על פי העיקרון הזה, מצוות ליל הסדר שחל בשבת היו אמורות להיות בטלות ומבוטלות? הרי שום חג לאורך השנה אינו כולל כל כך הרבה שאלות הלכתיות כמו חג הפסח? עם כל הכבוד לדילמות ההלכתיות בנטילת הלולב בסוכות, הם אינן דומות לריבוי הפרטים בעריכת הסדר. זאת הרי הסיבה שהרב חייב לשאת דרשה הלכתית ב"שבת הגדול", כדי ללמד את העם את דיני החג, את פרטי אכילת המצה ושתיית ארבע הכוסות. ואם כן היה עלינו לחשוש שבעתיים שאדם יסתבך בעריכת הסדר וייטול את ההגדה, המצות או היין כדי ללכת לבית הרב – תוך שהוא שוכח שבשנה הזו החג חל בשבת ויבוא לטלטל ארבע אמות ברשות הרבים?

יתירה מכך: קריאת המגילה בפורים או תקיעת השופר בראש השנה, נעשות סוף-סוף על ידי אדם מומחה שהוא בדרך כלל מהבקיאים בעם. ואילו דיני עריכת הסדר נוגעים לכל איש ואישה, מהגאונים עד עמי הארצות, ואם כן החשש מתעצם פי כמה שאחד ילך אל הרב תוך שהוא שוכח שהיום שבת. מדוע, אם כן, התעלמו חז"ל מה"גזירה דרבה" בחג הפסח ומהחשש הסביר שמא ישכח?

מדובר בשאלה חזקה שהטרידה את הפוסקים והפרשנים לאורך הדורות ונאמרו עליה כמה תשובות. נזכיר למשל את ראש ישיבת וולוז'ין לפני כ-150 שנה, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין) בספרו "העמק שאלה". הנצי"ב עונה שתי תשובות פשוטות וחכמות: א. נשים לב שכל המצוות שהוזכרו לעיל - שופר, לולב ומגילה – מקוימות באור היום (או גם באור היום), ולכן עולה החשש שהאדם יצא מהבית וילך אצל רבו ללמוד. מצוות ליל הסדר, לעומת זאת, מתבצעות בחשכת הלילה, ולכן חז"ל לא חששו שהאדם יעזוב את ביתו באפלה וילך אצל רבו.

ב. עוד מציין הנצי"ב לדין שהובא בצורה סתמית בשולחן ערוך (סימן תפד) לגבי רב שמסתובב בין בתי התושבים בליל הסדר ומסייע להם לקיים את מצוות החג, והפוסקים דנים כיצד עליו לערוך את הסדר, כיצד יאמר את ההגדה, היכן ישתה את הכוסות וכו'. הדין הזה מלמד כי מנהג הרבנים בימים עברו היה לעבור בין בתי התושבים ולקיים עבורם את מצוות הפסח. הציבור היה בור ולא ידע לקרוא את שפת ההגדה בלשון הקודש ועל כן הרב היה עורך אצל אחד את הקידוש, אצל השני קורא את ההגדה, אצל השלישי אומר את ההלל, אצל הרביעי מברך ברכת המזון וכן הלאה.

וכיון שכן, ברור שלא עלה החשש שמא ילכו האנשים אל הרב ויטלטלו את המצוות, שהרי בליל פסח המנהג הפוך: הרב היה זה שיצא מביתו והלך אל בתי התושבים והוא בוודאי לא ישכח את ההלכה.

אולם נדמה ששתי התשובות אינן משכנעות עד הסוף: ביחס לביאור הראשון, קשה להאמין שאדם שיש לו שאלה במצווה חשובה מהתורה כמו אכילת מצה, יימנע מלברר אותה רק בגלל חשכת הלילה. מה גם ובמיוחד שליל הסדר הוא ליל שימורים המשומר מן המזיקים. וביחס לתשובה השנייה, עולה השאלה: לא מצאנו בשום פוסק קריאה לרבנים לעזוב את ביתם בליל הסדר ולעבור בבתי התושבים.

ואם כן, השאלה שבה ונשאלת: לאן נעלם החשש "שמא ישכח" בליל הסדר? בשיחה מעמיקה בליקוטי שיחות (ז חג הפסח) מעלה הרבי מליובאוויטש נקודה גדולה אשר מעניקה טעם ועומק מיוחדים בהתרוממות-הרוח של חג הפסח.

סוחר יהלומים שהשתייך לחסידות גור נסע פעם לנסיעת עסקים בפלורידה, ותכנן להמשיך משם לחופשה שנתית בלאס וגאס ביחד עם אשתו. לפני שיצא לדרך הוא נכנס לבקש ברכת פרידה מרבו, ה"בית ישראל" מגור. כשהחסיד סיפר על תכנית המסע, פתח הרבי את מגירת השולחן, הוציא ממנה שעון קטן ואמר: "אני מבקש ממך טובה. השעון הזה יקר לי מאד, אך לצערי הקפיץ שלו התקלקל והמנגנון תקול. אנא, במהלך הנסיעה שלך רכוש עבורי קפיץ מתאים". החסיד זינק ממקומו: "זו תהיה זכות עצומה עבורי לשרת את הרבי".

החסיד סיים את פגישות העסקים במיאמי והלך לחפש קפיץ מתאים לשעונו של הרבי. הוא יצא ונכנס אצל סוחרי שעונים, אך לא מצא חלקי חילוף מתאימים. השעון היה ישן ולא התאים לחלפים המודרניים. החסיד המתוסכל סירב לשוב כך לארץ. הוא ביטל לגמרי את הטיסה ללאס וגאס, במקומה נסע לניו יורק ועבר אצל השענים המומחים במנהטן לחפש חלק מתאים. אך גם לאחר כל המאמצים לא נמצא הקפיץ, והחסיד שב ארצה מאוכזב והחזיר לרבו את השעון כפי שקיבל אותו.

הסיפור התפרסם בין החסידים, ואחד מהם, שהיה יבואן שעונים שוויצריים גדול, נכנס לחדרו של הרבי ואמר כי הוא ישמח לטוס במיוחד לשווייץ להשיג את הקפיץ. הרבי חייך חיוך גדול: "אתה באמת חושב שאני צריך את הקפיץ? לא יכולתי לקנות שעון אחר?! הנקודה היא אחרת. רציתי שבמקום שהוא יהיה עסוק עם היצר הרע שלו בלאס וגאס, הוא יהיה עסוק אתי. אנחנו נסע ביחד וכל הנסיעה תקבל משמעות אחרת"...

שכחה לא נוצרת בחלל ריק. אמנם אנחנו נוטים להקל עם עצמנו ולומר: "שכחתי, מה רוצים ממני"? "זה היה בלי כוונה רעה", אבל כולנו יודעים שהמרחק בין שכחה לרשלנות הוא קצר. שכחה נוצרת על רקע של חוסר עניין או אכפתיות.

כשאישה מבקשת מבעלה לקנות משהו בדרך מהעבודה והוא שוכח, זה בגלל שלא באמת אכפת לו. מה שחשוב לא שוכחים. אנו עומדים בפתחו של הקיץ ובשנים האחרונות אנו עדים לתופעה נוראה שהולכת ומתעצמת מדי שנה, וכולנו תפילה שאיש לא יתנסה אפילו בדבר שדומה לה. הורים (בעיקר גברים...) שוכחים ילדים ברכב. כבר נכתבו מחקרים על גבי מחקרים כדי להבין את הסיבה לכך שהתופעה הקטלנית הזו מתעצמת בשנים האחרונות, אבל לפעמים הסיבה היא פשוטה יותר ממה שמישהו מוכן להודות: אנחנו חיים בעולם בו אנשים יותר ויותר עסוקים בעצמם ובנייד שלהם, ולכן שוכחים כל דבר שהוא חוץ מהאני העצמי.

זאת בדיוק הסיבה שהורים (בעיקר גברים...) שוכחים עוד הרבה דברים שקשורים לבית... הם שוכחים להוציא את החליפה מהמכבסה בדרך הביתה... הם שוכחים לסגור את התנור אחרי חמישים דקות למרות שכל הבית מריח מהקציצות הנשרפות... כי שכחה נובעת מהתרכזות בעצמי והתעלמות מהעולם הסובב אותי.

התופעה הזו קיימת גם בין יהודי לקב"ה: הלחץ של החיים גורם לשכוח הלכות חשובות, וזה יכול לקרות אפילו בראש השנה. אבל כנראה שזה לא יקרה בחג הפסח. וזאת מסיבה פשוטה:

כי עבדנו קשה לפני החג כדי לא לשכוח, כדי להישאר קשורים אל הקדושה. חג הפסח מגיע אחרי שבועות של היסטרית ההתנערות מהחמץ. פירקנו את הפריג'ידר, ניקינו את הפנלים מעל הבלטות והוצאנו את התריסים מהמסילות כדי לחפש כמה פירורים. זה בהחלט לא היה קל, אך ידועים דברי הרדב"ז כי החמץ הוא סמל ליצר הרע, שכן התפיחה של החמץ מסמלת את ההתפשטות והגאווה של היצר הרע כנגד רצון ה'.

ואחרי שבועות של ביעור ושריפה של פירורי החמץ – אפשר להניח שאיש לא ישכח כלום. כאשר מתנערים מהאגו ומבערים את החמץ הפנימי - כבר לא שוכחים כלום, לא את מצוות ה' וגם לא את המחויבות לבית ולמשפחה. ביעור החמץ מעיר את תשומת הלב לכך שיש עוד דברים בחיים חוץ ממני, ועלי לחשוב איך לתת תשומת לב לאלוקים ולאדם.

אם נסיק מכאן אל בעיית השכחה בדברים שקשורים לבית, הפתרון הכי טוב - הוא לא להוריד אפליקציה לטלפון: "תבדוק אם שכחת את הילד ברכב"... אלא - להיות יותר עם הילדים ולשים לב מה קורה מסביב... אפשר להתחיל מכך כבר בליל הסדר, ליל החינוך של השנה...

לחביבות העניין נעיר הערה מעניינת (הובא בעבר באחד ממאמריו של הרב אלי וולף, מליקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, עמודים רסב-רסג): באחד מחילופי המכתבים בין הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, ובנו, הרבי מליובאוויטש, הסב האב הדגול את תשומת הלב לנוטריקון נפלא.

סופי התיבות של המילים "שופר, לולב ומגילה" הם בדיוק: "רבה". כשמו של האמורא אשר הביע את החשש כי אדם ישכח ויטעה בשלוש המצוות הללו. מנגד, האות הראשונה בשלוש המצוות היא "שלם". ללמדך שהשכחה נובעת מאדם שנמצא במצב של "סוף תיבה", קיום המצוות בא אצלו כאפשרות אחרונה והכי פחות מעניינת. ואילו כאשר אדם נמצא במצב של "תחילת תיבה", כאשר קיום המצוות הוא הנושא הכי חשוב בחייו - אז הוא "שלם" ואין חשש לשכחה. כפי המובא על יעקב אבינו: "ויבא יעקב שלם" – ורש"י מפרש: "שלם בגופו", "שלם בממונו" ו"שלם בתורתו - שלא שכח תלמודו בבית לבן". אפילו בכל השנים הארוכות אצל לבן הארמי הוא לא שכח כלום, משום שהיה "שלם".

בשורה התחתונה, העיקרון המדובר כאן מעביר מסר כביר ביחס אל קיום המצוות בכלל. חג הפסח הוא היום בו הפכנו להיות עבדי ה' ויצרנו את התשתית לקבלת המצוות. כמובן, זה בהחלט לא קל להיות עבד של הקב"ה עד שיש מי ששואל, מה הרווחנו מהיציאה ממצרים? הרי במקום העבדות לפרעה הפכנו להיות עבדים לתרי"ג מצוות? וכשאלת הבן הרשע: "מה העבודה הזאת לכם"?.

אבל האמת היא שהמצוות הן לא רק עול, הן הסיכוי של החיים. קיום המצוות שולף את האדם מהעולם האגואיסטי בו הוא חי, מעורר את תשומת הלב לייעוד הייחודי של עם ישראל ויוצר מערכת של נתינה ומסירות בין האדם לסביבה.

בעיר פרמישלאן באוקראינה לא היה בית מרחץ ולכן בני העיר היו יורדים אל הנהר ושם רוחצים. הנהר עמד מתחת הר תלול ולכן בימות הקיץ זאת הייתה חוויה של ירידה וטיפוס, אך בימות החורף הירידה הייתה קשה ומסוכנת. ההר היה מושלג וניתן היה להחליק בקלות ולהיפצע.

פעם עמדו כמה צעירים על יד ההר באמצע החורף והתלבטו אם לקחת את הסיכון ולרדת אל הנהר. לפתע הגיח הצדיק רבי מאיר מפרמישלן ובמהירות ירד את ההר עד הנהר. כשהוא עלה פנו אליו הצעירים בפליאה: "הרבי כבר לא צעיר וכיצד אינו חושש להסתכן בהחלקה למטה"?

"מאיר קשור למעלה, ענה הרבי, ומי שקשור למעלה – לא נופל למטה"...

הלילה שעושה סדר: ארבע נקודות אור על ההגדה וליל הסדר

ביל גייטס חיפש מנכ"ל למשרה הנחשקת של ניהול מייקרוסופט אירופה. הוא ערך כנס לאיתור מועמדים והתקבצו 5000 איש משדרת הניהול האיכותית של אירופה. ביניהם ישב יהודי טוניסאי שגר בצרפת בשם מוריס כהן, הוא לא ניהל כלום בחייו אבל בא לנסות את מזלו.

ביל גייטס הכריז: מי שקיבל פחות מ-600 נקודות במבחן הפסיכומטרי יעזוב את האולם. 2000 איש קמו ומוריס כהן נע בחשש בכיסאו. הוא לא סיים בית ספר תיכון, אבל נשאר לשבת. מה יכול לקרות.

ביל גייטס הכריז שוב: מי שאינו בקי בתוכנת C+++ יעזוב את האולם. עוד 2000 איש קמו אבל מוריס כהן אומר לעצמו יהיה בסדר. ביל גייטס הכריז בפעם השלישית: מי שלא ניהל צוות בן לפחות מאה עובדים יעזוב את האולם. עוד 500 איש עזבו ומוריס כהן נותר במקומו. הוא לא ניהל אפילו חנות מכולת אבל מה יש להפסיד.

ביל גייטס פנה אל 500 הנותרים: מי שאינו מדבר קרואטית עתיקה יעזוב את האולם. 498 איש יצאו ורק מוריס כהן ועוד אחד נשארו. ביל גייטס פנה לשניהם וביקש לנהל ביניהם שיחה קצרה בקרואטית. מוריס כהן החוויר אבל לא התבלבל. הוא פנה לאדם לידו ושאל: "מה נשתנה הלילה הזה"? ההוא ענה: "שבכל הלילות אוכלים חמץ או מצה"...

להיות יהודי זה להשתתף בסעודת ליל הסדר. בארץ, ברחבי העולם ובכל נקודה על פני הגלובוס יהודים מתקבצים בליל פסח כדי לחגוג בחברת המשפחה את הלילה בו הפכנו לעם. סקרי דעת קהל מעידים כי (לפחות בארץ) חגיגת ליל הסדר היא המצווה המקוימת ביותר, אחרי ברית מילה. כמעט אי אפשר למצוא בעלי משפחות בישראל שיעבירו את הערב הזה לבדם, ללא יין וללא מצות.

כיון שכך אנו רוצים לקיים היום שיעור במתכונת שונה מהרגיל ולהציע כמה נקודות אור לליל הסדר, כאלו שכל אחד ואחת יכולים להעביר הלאה בסעודת החג. לא נעסוק כרגיל בסוגיה אחת מרכזית, אלא נעורר כמה נקודות הממלאות את הלב בתחושת אמונה, ביטחון, חרות ואהבת ישראל.

א. מי שמאמין לא מפחד: למה נקרא הלילה "ליל הסדר"?

ליל פסח הוא שונה ומיוחד כבר בשם שניתן לו: "ליל הסדר". הוא לא נקרא כרגיל "ליל פסח" או "ליל החג", כמו "ליל ראש השנה" או "ליל שבועות" אלא "ליל הסדר". בהתאם לכך נהוג בקהילות ישראל לומר בגמר הסדר: "חסל סידור פסח".

הביטוי הזה מופיע לראשונה ב"ספר האורה", חיבור הלכתי המיוחס לרש"י.

1. ספר האורה (רש"י) עמוד 37: בפסח אם אין לו יין מקדש על הפת ואינו אוכל עד שיסדור הסדר. תוספות פסחים קיד,א: הרב יוסף עשה בסדרו.

בפשטות, פירוש הביטוי "סדר" הוא על שם "סדר הסימנים" המצויין בתחילת ההגדה. קריאת ההגדה מתחילה עם סדרת "סימני החג", "קדש", "ורחץ" וכו', שהם תמרורי ההכוונה שלנו לאורך הסדר הארוך. ולכן הלילה כולו נקרא "סדר" על שם הסדר שיש בו עצמו.

ובכל זאת אפשר עדיין לשאול: למה דווקא הביטוי "סדר"? הנה בליל ראש השנה יש סדר ארוך של אמירת ואכילת סימנים, ממש כמו בליל פסח, אך הם לא נקראים בשום שם מיוחד? לאידך, בליל שבועות יש סדר מיוחד של לימוד, אך הוא נקרא בשם "תיקון" ולא "סדר"? ובכלל, מדוע לא נקרא בשם "סדר" גם לאירועים אחרים המצריכים ידע וארגון כמו רצף התקיעות בראש השנה?

כמה מפרשים לאורך הדורות כתבו פירושים מעמיקים יותר למילה "סדר". התפארת שלמה מראדומסק, שהיה אדמו"ר חשוב בפולין לפני כ-150 שנה, מעניק פירוש חסידי נהדר.

תפארת שלמה מראדומסק: לימוד התורה מורכב מארבעה רבדים: פרד"ס. ראשי תיבות פשט, רמז, דרוש וסוד. וכל מצווה או מנהג יהודי מיוסדים על כל ארבעת ההיבטים האלו. הביטוי "סדר" הוא ראשי תיבות "סוד, דרוש, רמז", ללמדנו שאל לנו להסתפק בלילה הזה רק בפשט המנהגים אלא לצלול אל תוך עומקם ולהבינם בכל הרבדים והסודות הטמונים בהם.

המהר"ל מפראג, שקדם ב-300 שנה לתפארת שלמה, מעניק פירוש אחר, מרומם מאין כמותו אודות קריאת השם "סדר": הלילה הזה מעניק את המתנה החשובה ביותר בחיים: את ההבנה שבעולם יש סדר. למרות שהחיים נראים כמו ג'ונגל פראי - מה שגורם לכולנו לקום בבוקר עם דפיקות לב איזה טרדות יפגשו אותנו היום חלילה - ליל פסח מעניק לנו תשורה עצומה: את ההבנה שאנו יושבים על אדמה יציבה ומוצקה, העולם הזה מנוהל מהתחלה ועד הסוף בהשגחה עליונה.

בואו נקרא את המדרש הבא:

בראשית רבה לט,א: 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך' – אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת [בנין בוער] , אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג [שאינו מכבה את השריפה]?! הציץ עליו בעל הבירה ואמר: אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר: אני הוא בעל העולם.

כמובן, זהו מדרש תמוה: וכי היו לאברהם ספקות האם יש לעולם מנהיג?! הרי הדו-שיח הזה התרחש כשאברהם היה כבר בן 75, הרבה אחרי "בן שלוש" או "בן ארבעים" בהן הכיר אברהם את בוראו?

מוסברת במפרשים נקודה עמוקה: בכל אדם יש אמונה טבעית באלוקים - אך האמונה הזו מתערערת לנוכח ה"הבירה הדולקת". כשאברהם ראה את הבורות, את עבודת האלילים, את חוסר הצדק, את הסבל ואת הכאב, עלו בו תהיות: כיצד זה יתכן? מי אחראי לתוהו ובוהו? איפה אלוקים כשכואב לנו? לכן הציץ עליו בעל הבירה ואמר: "אני הוא בעל הבירה". דע לך שיש סדר בבלגן. העולם הזה מנוהל בהשגחה עליונה ואפילו עלה נושר ברוח אינו מרחף שלא לפי התכנית האלוקית. ואם הקב"ה הוא הבמאי – אפשר להיות רגועים, לגמרי.

ההוכחה הטובה ביותר לכך היא הלילה הזה. נחשוב רגע: לפני 3200 שנה יצא עם של עבדים מהאימפריה האדירה במצרים אל המדבר הגדול. מיליוני אנשים יצאו ללא אוכל, ללא מים וללא שום הגנה צבאית – איזה סיכויי הישרדות היו להם? מבחינה סטטיסטית מי היה אמור להתקיים היום - האימפריה האדירה או קבוצת העבדים האומללים?

בואו נמשיך: כל אחד מהיושבים כאן יעצור רגע את המרוץ של החיים ויעשה חשבון אודות הסבים והסבתות שלו, בגרמניה או במרוקו, בצרפת או בטוניס. איזה סיכוי היה להם לשרוד מאות שנות גלות בין מיליוני שונאים? איזה סיכוי היה לאמונה היהודית לשרוד בין דעות ההבל מסביב? אם כן, כל קורות הלילה הזה - מאז יציאת מצרים ועד היום הזה - מלמדים שהעולם נראה אמנם כמו ג'ונגל אך מאחורי הכול יש מפעיל ומארגן שמסדר הכול לטובה.

מהר"ל גבורות ה': רמוז בתוכו כי כל מה שאירע לבני ישראל מאז נעשו לעם ביציאתם ממצרים ועד היום - אין בו מקרה, כי אם כל הקורות הן בסדר ובהשגחת הבורא.

הנה סיפור מופלא: בשנת תשמ"ט (1989) החלו להיבקע סדקים ראשונים במסך הברזל הקומוניסטי שהפריד במשך שבעים שנה בין מדינות ברית המועצות לעולם המערבי. שלטון הנשיא גורבאצ'וב הזמין משלחת רבנים מהארץ לבקר בפעם הראשונה במוסקבה ובפטרבורג. בין המשתתפים הנכבדים, היה הרב ישראל מאיר לאו, כרב העיר תל אביב-יפו.

המארחים לקחו את הרבנים לבית כנסת קטן, צריף מט ליפול בשם "מארינה רושצ'ה". בכל שבעים שנות הרדיפה היה המקום בבחינת 'אי של גבורה'. התקיימו בו מנייני תפילה והוא היווה מקום התכנסות לנשמות היהודיות שלא היו מוכנות לוותר לשלטון הרשע. את פני משלחת הרבנים, קיבלו כמה זקנים ישישים, חסידי חב"ד, שהחזיקו את המקום במסירות נפש לאורך השנים.

הרב לאו הביט מסביב והבחין כי על עמוד התפילה, כתוב פסוק שונה מהרגיל: "אנא ה' מלטה נפשי", מתוך תפילת ההלל. הרב לאו התפלא, הוא מכיר את המנהג לכתוב: "דע לפני מי אתה עומד" או "שוויתי ה' לנגדי תמיד", והנה פסוק אחר: "אנא ה' מלטה נפשי". הזקנים במקום - שחלקם עוד זכרו את הימים שלפני מהפכת 1917 - הסבירו כי אבותיהם התכוונו לשאת בכך תפילה, כי אף אם הגוף יישלח למחנה עבודה, יישרף או יירה באקדח, הנפש היהודית לא תכבה.

חלפו כמה חודשים וקבוצת צעירים קומוניסטיים מ'אגודת הסופרים הסובייטים', העלתה את המקום באש. הוא הפך לעיי חורבות. חלפו כמה שנים והרב לאו בשבתו כרב ראשי לישראל, קיבל הזמנה משלוחי חב"ד במוסקבה להשתתף בטקס הנחת אבן פינה לבית כנסת חדש על גחלי המקום הישן.

הרב לאו כאב את החורבן וההרס מהמקום אותו זכר מביקורו הקודם, אך רגע לפני שעלה לשאת את נאומו, ניגשו המארחים השלוחים והדהימו אותו. הם הציגו לו חפץ קטן, אוד יחיד מוצל מאש השריפה: עמוד התפילה של החזן ועליו הכיתוב: 'אנה ה' מלטה נפשי'...

נסיים את הרעיון בווארט נהדר: המילה "דאגה" מורכבת מארבע אותיות עוקבות – א,ג,ד,ה, חוץ מהאות ב' שחסרה באמצע. מדוע דילגו עליה? משום שהאות "ב'" מזכירה את המילה "ביטחון" ואיפה שיש ביטחון – אין דאגה. אם יש דאגה – ברור שצריך להתחזק במידת הביטחון.

אפשר לדמות זאת לאדם שמבקר ב'לונה פארק' ועולה על רכבת הרים מסחררת. הוא עולה ויורד במהירות, הקרביים מתהפכים והראש מסתחרר, אך מלבד צווחות אדרנלין אין בו בהלה אמתית. אין בו פאניקה. מדוע? כי הוא סומך על המפעיל. הוא יודע שהמתקן אינו יותר משעשוע למבקרים. זה מותח, זה מסעיר, זה מטריף – אבל לא באמת מפחיד. כך נראית תפיסת החיים של האדם המאמין. הוא חווה טלטלות ותהפוכות בחייו, הוא עובר מסלול חיים שרכבת הרים נראית כמו טיול אחר-צהריים לידו, אך אין בו דאגה ובהלה. הוא בוטח ב'מפעיל המיומן' של היקום שסולל את דרכי החיים לטובה.

ב. תהיה בן אדם: למה לא מברכים על אמירת ההגדה?

יש שאלות בסיסיות שמלוות את עולם הפרשנות והפסיקה כבר אלפי שנים. כדאת היא השאלה הפשוטה והמתבקשת הבאה: למה לא מברכים ברכת המצוות בפתח ההגדה?

מדוע ההגדה אינה נפתחת כרגיל בברכה: 'אשר קדשנו במצותיו לקרוא את ההגדה'? זאת הרי מצוות עשה מן התורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו כמו שנאמר: "והגדת לבנך ביום ההוא"? במה שונה ההגדה מקריאת ההלל שנפתחת ב"אקבו"צ לקרוא את ההלל" או קריאת המגילה בפורים: "אקבו"צ על מקרא מגילה", ואפילו קריאת התורה השגרתית מתחילה בברכת "אשר בחר בנו"?

הרא"ש עונה תשובה פשוטה וברורה (מובאת גם בהערות כ"ק אדמו"ר על ההגדה):

2. בשמים ראש המיוחס להרא"ש סימן קצו: מה ששאלתני מדוע אין מברכים על סיפור הגדה בליל פסח כדרך שמברכים על שאר מצוות? לא יעלה על הדעת לברך על הברכות והשבחות, כמו שאין מברכים שציוונו לברך ברכת המזון, וההגדה כולה קילוסים ותשבחות.

תקנת הברכה היא דווקא לפני מעשה של מצווה, משום שהמעשה כשלעצמו אינו אומר דבר ולכן צריך ברכה תחילה כדי לקדש את המעשה ולהגדיר שאנו עושים אותו משום מצוות ה'. אך ההגדה של פסח מדברת בעד עצמה. כל מילה בהגדה היא ברכה ושבח לקב"ה ובשביל מה צריך לברך על הברכה?

אולם בנוסף לכך ישנו פירוש נהדר בשם ה"שפת אמת" מגור. נקדים תחילה ונציין כי יש עוד מצווה חשובה שלא מקדימים לברך עליה: כיבוד הורים. לפני שמכינים כוס תה לאבא או אימא, לא מקדימים ומברכים את ה' על שזכינו לכבד את ההורים. מדוע?

במיוחד שיש קשר בין צמד המצוות הללו: שתיהן נועדו לשם הכרת הטוב לאלו שגמלו אתנו טובה. כיבוד הורים הוא החזר טובה להורים שהביאונו עד הלום וכן קריאת ההגדה היא ביטוי של תודה עמוקה לקב"ה על הניסים במצרים. ולכן השאלה היא: מדוע אין מברכים על הכרת הטוב?

אומר השפת אמת רעיון כזה: חז"ל רצו ללמד אותנו שהכרת הטוב צריכה להיות פעולה ספונטאנית אצל יהודי, כזאת הנעשית מעצמה עד שאי אפשר אחרת. אם נתקן ברכה על הכרת הטוב, יהודי יכול להכיר טובה רק משום שהוא 'נעבאך' מצווה בכך, "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו"! אבל הוא מצד עצמו אינו רואה בכך הצדקה. לכן חז"ל השאירו את המצווה בלא ברכה, כדי להרגיל אותנו לזרום כבני אדם, מענטש, כאלו שאינם מסוגלים לשכוח את מי שעשה עימם טובה.

בשם השפת אמת מגור (כלי חמדה דברים קונטרס אחרון): אין מברכים על סיפור יציאת מצרים, משום שגם מצד השכל אנו חייבים להודות ולהלל ולכן לא שייך לומר "וצוונו", משום שגם אם לא ציוונו היינו חייבים לעשות כן על פי השכל.

וכמובן, הרעיון הזה נושא חשיבות עצומה: הכרת הטוב היא שורש המידות הטובות. אדם שמתרגל להכיר טובה, לא ישכח לעולם את החסדים שעושה עמו הקב"ה. הוא יהפוך להיות אדם מאמין, בוטח ומלא שמחת חיים. וכך בין בני האדם עצמם: בני זוג שיש ביניהם הכרת טובה ושימת-לב על כל החסד שמקבלים זה מזו – לא יגרמו חלילה צער זה לזו. וכך ילדים שמתרגלים לציין את החסד שקיבלו מההורים, לא יהפכו לעולם להיות כפויי טובה וכאלו שמקבלים דברים כמובנים מאליהם.

הרבי מליובאוויטש היה סמל להנהגה כזו של הכרת הטוב. אחת המילים השגורות על לשונו הייתה: א'דיינק (תודה). כל אדם שהעניק לרבי מתנה כלשהיא זכה מיד להכרת טובה, והיו כאלו שהרבי שב והודה להם במשך שנים ארוכות. אחד האנשים שזכו לכך במיוחד היה החסיד ר' זלמן ווילנקין.

כאשר הרבי היה ילד בדנייפרופטרובסק, שימש הרב וילנקין כמורה שלו. חלפו מאז שישים שנה! והרב וילנקין זכה לצאת מרוסיה ולהגיע לאמריקה. הוא נכנס לפגישת יחידות אצל הרבי, אך הרבי עמד והציע לו כיסא לשבת. הרב ווילנקין סירב לשבת, אך הרבי הגיב: 'אם אתם תעמדו - גם אני אעמוד'. וכך נמשכה כל היחידות במשך שעה שלמה, כאשר הרבי והחסיד עומדים זה מול זה.

הרב וילנקין היה באותם ימים מבוגר וחולה ולא היה יכול להשתתף בהתוועדויות הרבי עד סיומן. הוא היה יוצא באמצע ההתוועדות מדלת צדדית, אך הרבי היה קם מעט עד שהוא יצא ועזב את האולם. כשהרב וילנקין נפטר, הרבי נסע לבית החיים ללוות אותו והודיע שהוא ישלם את המצבה בעצמו ואילו בני המשפחה ישתתפו עבורה רק בדולר אחד (עיתון כפר חבד 1678).

אך בכך לא די: הכרת הטוב של הרבי נמשכה גם בדור הבא והרבי העניק יחס מיוחד לילדיו (ראו שם). הבת שלו, גברת דינה דוברבסקי, עברה ניתוח קשה והאכילה והשתייה דרך הפה הייתה כרוכה  בייסורים עבורה. פעם קרא הרבי לבעלה ונתן לו רבע בקבוק 'משקה', באומרו שיחלק מעט כאן והיתר "בין בני המשפחה". היה ברור שהכוונה היא לתת לאשה החולה מהמשקה. המשפחה הלכה לבית הרפואה ומצאה רגע שהרופאים לא ראו ומזגו בגרונה מעט משקה. למרבה הפלא הוא נבלע ללא כאב. כשראתה זאת, בקשה מהרופאים להתחיל להאכילה דרך הפה ומאותו רגע הכול עבר בקלות...

ג. מיהו יהודי: למה אליהו הנביא בא לבקר בליל פסח?

אחד הדברים המעניינים והייחודים בליל פסח הוא האורח החשוב שבא לבקרנו בסעודת הסדר. לפי המסורת, אליהו בא להסב עם כל משפחה יהודית סביב הגלובוס ובקהילות רבות נהוג בחלקו האחרון של הסדר למזוג כוס מיוחדת לאליהו הנביא.

השאלה היא מה הקשר בין אליהו הנביא לליל הסדר? מה מטרת בואו? ומדוע הוא בא דווקא הלילה ולא בליל שבועות או בליל ראש השנה?

ביאור פשוט אומר כך:

3. הרב משה חאגיז (מרבני ירושלים לפני כ-200 שנה) מובא בהגדת הרבי מלובאוויטש: מוזגים כוסו של אליהו, כי אליהו הוא המעיד שישראל מקיימים מצוות מילה המעכבת בפסח, שנאמר: 'וכל ערל לא יאכל בו'. ויש להמתיק עם המדרש, שישראל מלו עצמם באותו לילה שיצאו ממצרים ואכלו הפסח.

ההלכה היא שאסור לאכול מקרבן הפסח למי שאינו נימול, ולכן לפני שעוברים לאכול את האפיקומן שהוא לזכר קרבן הפסח, עלינו לוודא שכל היושבים סביב השולחן הם נימולים. העד היחיד לכך הוא אליהו הנביא, משום שהוא הרי מבקר בכל ברית מילה ולכן אליהו בא להעיד כי המסובים כאן מוכרים לו והוא נכח בברית המילה שלהם... הרבי מוסיף כנ"ל כי כך היה בליל פסח הראשון: בני ישראל לא יצאו ממצרים ואכלו את הפסח עד שהקדימו ומלו את עצמם.

אבל שמעתי ביאור שונה ומרטיט: ההגעה נועדה עבור אליהו הנביא עצמו. הוא בא להיווכח באופן ישיר על עומק הקשר של יהודי לקב"ה. הוא בא להשתכנע כי אסור להתייאש מיהודי. יהודי יכול 'ללכלך' רק פרטים בקשר אל הקב"ה, אך אינו יכול ואינו רוצה להיפרד מעצם הקשר עם הקדושה.

ישנה עובדה מופלאה: ברית מילה והשתתפות בסדר פסח הן שתי המצוות המקוימות ביותר בעם ישראל. גם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, מקפידים למול את בניהם ולקיים סדר פסח. מהי באמת הסיבה לזה? הם עצמם אינם יודעים, אבל הנשמה שלהם יודעת.

שתי המצוות הללו מבטאות את ההגדרה העצמית "מי אני". את עצם הזהות היהודית. ברית מילה היא הסימן הנצחי בבשרנו להיותנו קשורים לקב"ה בברית עולם, ואילו מצוות הפסח מסמלת את הניתוק השלילי מהאלילות המצרית. כידוע שהכבש היה העבודה זרה של מצרים ולכן שחיטת הכבש מסמלת את ההתנתקות מכל המזלות והכוחות העליונים וההדבקות המוחלטת בקב"ה. כיון שכך, גם יהודי שהולך ומתנתק חלילה בפרטים – אינו רוצה ואינו יכול לנתק את עצם היותו יהודי.

ולכן אליהו הנביא נשלח לראות זאת בצורה ישירה. מובא במדרש כי אליהו הנביא היה נביא זעם וגבורה שקטרג על בני ישראל. לאחר שברח מאימת המלך אחאב הוא הקפיד על ישראל שעובדים את הבעל וגזר שלא ירד גשם במשך שלוש שנים. ולכן הקב"ה מצווה אותו לבוא לכל ברית מילה כדי לראות במו עיניו שיהודי הוא יהודי הוא יהודי. בדיוק מאותה סיבה, אליהו מוזמן גם לסדר פסח הפופולארי, שכן שתיהן הן העדות המוחלטת כי יהדות היא מהות שאי אפשר להתנתק ממנה.

הנה סיפור מופלא שמשלב את שתי המצוות הללו יחד – ברית מילה ופסח (מתוך הגדת הרב לאו): אחרי שנפתחו שערי ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ויותר ממיליון עולים הגיעו לארץ, החל אתגר חשוב של בירור יהדות. מעשה באדם בן 42 שנכנס לבית הדין הרבני בתל אביב וביקש להוכיח שהוא יהודי. בראש הרכב הדיינים ישב הרב ישראל מאיר לאו, בשבתו כרב וראב"ד תל אביב וביקש להוכיח את יהדותו. האיש הביא עמו שני עדים: אחד העיד כי השתתף בברית המילה שלו לפני 42 שנה, והשני היה חסיד חב"ד זקן שסיפר את הסיפור המדהים הבא:

הוא אינו מכיר אישית את האיש, אבל הכיר היטב את אימא שלו. היא עבדה כמנהלת מחלקה בבית רפואה במוסקבה, היא כלל לא הייתה דתית, אך הקפידה בקנאות על מצווה אחת. מדי יום הייתה מעשנת שתי קופסאות סיגריות ובלילה הייתה לוקחת סיגריה אחת ומניחה בשקט תחת המיטה שלה בתוך קופסת חיסכון. כך נהגה בכל לילה ולילה. אחרי פורים, הייתה מוציאה את 365 הסיגריות שהתקבצו במשך השנה ומביאה אותם אלי הביתה. אני הייתי מוכר את הסיגריות בשוק השחור, קונה כמה קילו קמח ואופה עבורה בקפדנות מצות מהודרות לליל הסדר, ללא חשש קל של חמץ.

הרב לאו התרגש מהסיפור וביקש לשוחח עם האימא: הוא חייג אליה לרוסיה ואמר כך: "אני חוגג את ליל הסדר ערב אחד בשנה, את חגגת אותו 365 יום בשנה"...

ליקוטי שיחות טז/117: טרם יצאו ישראל ממצרים היה עליהם לקיים שתי מצוות: דם פסח ודם מילה. ויש לומר שדם מילה נועד להכניס אותם באופן חיובי בברית עם הקב"ה, עשה טוב, ואילו דם פסח נועד לעקור את היותם 'שטופים באלילים', ועל ידי ששחטו את הפסח, ועוד לאחר שהחזיקו אותו בביתם כמה ימים - נעקרה מהם אותה אמונה זרה.

פרקי דרבי אליעזר כט: עמד אליהו וברח לו להר חורב ... ושם נגלה לו הקב"ה. אמר לו: מה לך פה אליהו? ענה אליהו: 'קנא קנאתי לה' אלוקי צבאות כי עזבו בריתך מבני ישראל'. אמר לו הקב"ה: לעולם אתה מקנא, קינאת בשטים על גלוי עריות שנאמר 'פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן', וכאן קנאת. חייך שאין עושים ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך. מכאן התקינו חכמים לעשות כיסא אחד מכובד למלאך הברית, שנקרא אליהו ז"ל מלאך הברית.

ד. אל תחששו להקריב: למה החג נקרא "פסח" ולא "מצות"?

כעת אנו רוצים לגשת אל נקודה מעמיקה יותר, מתורת הרבי מליובאוויטש, שהיא מלאת השראה אל כל השנה כולה ונוגעת בצורה רחבה לכל שטחי החיים.

היהדות מעניקה משמעות מיוחדת לשמות. שם הוא אינו רק מספר זהות, אלא סוג של כרטיס ביקור. הוא משקף את האופי של האדם נשוא השם או את המאורעות העיקריים שיעברו עליו בחייו. השם "אדם", למשל, מסמל את היותו בא מה"אדמה". "נח" משקף את העובדה שבימינו הגיעה "מנוחה" לעולם. "אברהם" הוא "אב המון גויים" ויצחק מלמד כי בלידתו נעשה "צחוק" בעולם.

כך מספרים חז"ל על רבי מאיר, רבי יהודה ורבי יוסי, שהלכו בדרך ובכיסם סכום כסף גדול. בלילה עצרו לישון בפונדק והפקידו את הכסף ביד פקיד הקבלה במלון. רבי מאיר, לעומתם, שאל תחילה את שמו? "כידור", הוא השיב. רבי מאיר למד מכך שהוא טיפוס שלילי והשאיר את הכסף מתחת לכרית. בבוקר ניגשו רבי יהודה ורבי יוסי וביקשו את הכסף, אך זה הכחיש הכול וטען שאינו מכירם. הם רצו נרגשים לרבי מאיר ותבעו לדעת כיצד ידע להיזהר מהברנש הזה? השיב להם כי הקשיב לשמו: "כידור" – מה שהזכיר לו את הפסוק בפרשת ואתחנן : "כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם"...

וכאן עולה שאלה מרתקת לגבי השם של חג הפסח. התורה מכנה את החג בשם "חג המצות".

4. שמות כג,טו: את חג המצות תשמר שבעת ימים תאכל מצות. ויקרא כג,ו: ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות הזה, שבעת ימים מצות תאכלו  דברים טז,טז: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר – בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות.

וכך בתפילת ובקידוש החג: ותיתן לנו ה' אלוקינו באהבה את חג המצות הזה.

אולם בכל הנוגע לתורה שבעל פה, שהיא שפת חז"ל בינם ובין עצמם, החג מכונה בשם חדש: "פסח". ודווקא כך התקבע בפי עם ישראל.

משנה פסחים ב,ב: חמץ של נוכרי שעבר עליו הפסח – מותר בהנאה ושל ישראל – אסור בהנאה.

והשאלה היא מה מונח כאן?

עונה הרבי כך: ליל הסדר מהווה מדי שנה את נקודת התחלת הקשר בין יהודים לקב"ה. אנו מתחילים מדי שנה מחדש את מסלול ההתחברות אל הקדושה ועושים זאת בצורה מעמיקה יותר מהשנה שלפניה. אולם כאן אנחנו נאנחים אנחה גדולה. משום שכל התחלה של קשר מצריכה מאתנו וויתור והקרבה על אזור הנוחות שלנו. אנו מחויבים לשנות הרגלים ולפתח קבלת עול אל מצוות ה'.

אך המטבע נושא גם צד שני: כאשר יהודי מתמסר אל הקדושה, הוא עובר לשחק במגרש שהוא הרבה יותר גדול ממנו עצמו. מאדם סופי ומוגבל, הוא הופך להיות קשור עם האין סוף. נצחי כמו האלוקים בעצמו.

ואלו שתי הפנים של החג: השלב הראשון בקשר עם הקב"ה הוא להיות בבחינת "מצה". המצה הדקה מסמלת וויתור, הקשבה והקרבה. איך דרך אחרת להתמזג עם הקדושה. ולכן התורה שדיברה על ראשית הקשר עם הקב"ה הדגישה דווקא את הפן הזה. אולם חז"ל רצו להדגיש דווקא את הפן ההפוך: "פסח". לאחר שוויתרנו על הדעות העצמיות שלנו והתמסרנו להיות עמו של הקב"ה, התרחש ה"פסח" – הדילוג והקפיצה מהקצה אל הקצה והתעלינו מעל כל אומה ולשון.

נאמר זאת כך: בשביל לגדול – צריך קודם לקטון. צמד השמות של חג הפסח בא ללמדנו כי כל חיבור מתחיל בוויתור, אך לאידך, הוויתור אינו מקטין אותנו, אדרבה הוא השחרור האמתי. זאת החירות המושלמת. ההקרבה ממזגת אותנו בתוך מציאות אלוקית שהיא היה הווה ויהיה כאחד.

עיבוד מליקוטי שיחות יז/71 ואילך: יציאת מצרים היא לידת עם ישראל, משום שאז נעשו לעם, וחשוב מכך, נעשו 'מציאות חדשה' של עבדי ה' שקיבלו את התורה בהר סיני. ואכן הסדר של יצירת מציאות חדשה מורכב משני שלבים: תחילה צריך להיות ענין של 'תעבדון', עבודה ויגיעה כדי לבטל את הציור הקודם (שהוא מנגד לתורה), אמנם הביטול הזה לא נועד לשבור, אלא להיפך, נעשה בהם שינוי שלא בערך, עד כדי חיבור מוחלט עם 'נותן התורה'. ואלו הם השמות של החג: חג ה'מצות' רומז על ענוה וביטול, ראשית העבודה, ואילו ה'פסח' הוא מלשון דילוג שלא בערך שנוצר אצל עם ישראל.

בהזדמנויות אחרות הביא הרבי דבר מעניין: (התוועדויות תשיט ב/167) כל צמיחה בטבע מתחילה בוויתור. וויתור משחרר אותנו מהקליפה והשריון החיצוני ומאפשר לנו להתמזג עם מציאות אחרת בצורה מושלמת: להפוך את ה"אני" ל"אנחנו". למשל, גרעין הנזרע באדמה כדי להצמיח עץ, חייב תחילה להירקב עד היסוד ורק אחר כך מתחיל תהליך של צמיחה. כך בעולם החי: ביצה המוציאה אפרוח, היא משחירה מבפנים לחלוטין לפני בקיעת האפרוח. וכך בעולמו של האדם: אדם יצירתי שרוצה לחוות רעיון חדש, עליו לצאת מחוץ לקופסה. כלומר, להתנתק תחילה מכל מסגרות החשיבה אליהן התרגל ולחשוב על הדברים בצורה חדשה לגמרי.

הרעיון הוא, אם כן, שוויתור הוא לא חולשה, הוא החירות האמתית. הוא ההתחלה של החיבור. כך למדנו רק בפרשת השבוע הקודם: "אדם כי יקריב" ופירשו חז"ל: "אדם כי יתקרב". הקרבה היא אינה רפיסות, היא שם הפועל של ה"קרבה". כשאנו מקריבים – אנו מתקרבים.

נסיים בתפילה מעומק הלב כי אחרי אלפי שנים של מסירות נפש והקרבה למען קיום מצוות ה', נזכה עוד בשנה זו לפריצת חומות הגלות ולגאולה אמתית מכל המעיקים לשכינה ולאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים בקרוב ממש.

מה מדליק וסוחף אותך? הקושיה הראשונה של הילדים

דרשה לשבת הגדול/חג הפסח

אבא בדואי צועד עם בנו בדרך. הילד שואל: "אבא, למה קוראים לירח ירח"? האבא עונה: "לא יודע".  הילד שואל: "אבא, למה לחתול יש ארבע רגליים"? האבא עונה: "וואלה, לא יודע". חולפות עוד כמה דקות והילד שואל: "אבא, למה השמש זורחת במזרח"? האבא שוב לא יודע.

הילד שואל פתאום: "אבא, השאלות שלי מפריעות לך"?  -"בכלל לא, עונה האבא, אם לא תשאל איך תדע"?

דרשה של רב מתחילה תמיד בהצגת שאלה. לא משנה אם הרב הוזמן לבר מצווה, לאזכרה או להרמת כוסית, סביר להניח שהנאום יתחיל עם שאלה כלשהי. הסגנון הדרשני הזה נלקח ככל הנראה מההגדה של פסח אשר מתחילה עם "ארבע הקושיות". הילדים וכלל המשפחה שואלים בחגיגיות בפתח הסדר "מה נשתנה הלילה הזה"?

כחלק מהמאמץ להשאיר את הילדים ערים ומתעניינים במה שקורה, ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא", אנו נוקטים בטקטיקה ייחודית ומעוררים אותם לשאול "ארבע קושיות" על סדרי הלילה הזה. למה מצה? למה מרור? למה אוכלים בהסיבה? ועוד.

כאן מעניין לשים לב אל הסדר המוזר של ארבע הקושיות. בהגדות נוסח אשכנז, השאלה הראשונה עוסקת במצווה החשובה ביותר בלילה הזה – "שבכל הלילות אוכלים חמץ או מצה, הלילה הזה כולו מצה"? הקושיה השנייה עוסקת במצווה השנייה בחשיבותה – אכילת המרור שהיא מצווה מדרבנן בזמן הגלות. הקושיה הרביעית והאחרונה עוסקת במצווה נוספת חשובה – מצוות האכילה בהסיבה.

אולם בין הקושיה השנייה לרביעית נכנסה עוד קושייה, שהיא הרבה פחות מרכזית: "שבכל הלילות אין אנו מטבילים אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים". הילדים מבקשים להבין מה עומד מאחורי המנהג המוזר לטבול את הכרפס במי מלח, וכן לטבול את המרור בחרוסת? אולם מעשה הטיבול הוא בסך הכול מנהג ישראל, הוא אינו מצווה מהתורה או מדרבנן ומי שלא עשה זאת – לא ביטל את אחד מעיקרי הסדר. ולכן קשה מאוד להבין את הקדמת השאלה הזו לשאלה החשובה הרבה יותר על ההסבה?

במיוחד שגם מצד סדר קיום הדברים בפועל, ההסבה קודמת לטיבול. כבר בשתיית כוס הקידוש יש להסב, ואילו הטיבול הוא רק באכילת הכרפס. כך שהיה ראוי לדחות לסוף את קושיית מטבילים?

ועד כמה שהשאלה קשה לנוסח האשכנזים, היא קשה במידה עצומה לנוסח הספרדים ונוסח חב"ד. ההגדות הספרדיות מבוססות על נוסח רבי עמרם גאון והרמב"ם, ושם קושיית מטבילין היא השאלה הראשונה!. (יסוד הדברים בתלמוד הירושלמי פסחים י,ד). היינו שלפני שהילד תמה על המצווה מהתורה לאכול מצה או על המצווה מדרבנן לאכול מרור או להסב - הוא כבר קם ותמה מדוע טובלים את הכרפס במי מלח?

וזה כמובן סדר תמוה ביותר: הרי מכל סיבה שהיא, המנהג לטבל את הכרפס הוא פחות במעלה. הוא אינו מצווה מהתורה או מדרבנן, וגם אינו מתרחש בתחילת הסדר כמו ההסיבה. כיצד, אם כן, קבע התלמוד הירושלמי ואחריו המשיכו רע"ג והרמב"ם את שאלת מטבילים בראש הרשימה?

ה"בן איש חי" בדרשותיו מביא רמז מעניין: שני הטיבולים רומזים לשני טיבולים בדם במהלך ההיסטוריה, אלו שהובילו אותנו אל הירידה לגלות במצרים ואחר כך הניעו את הגאולה משם.

הטיבול הראשון רומז להכחשה הנוראה של אחי יוסף, שמכרו אותו לעבד ואחר כך טבלו את בגד הפסים שלו בדם בעל חיים ואמרו לאביהם: "טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו". המעשה הזה הוביל אל ירידת יוסף למצרים ובעקבותיו לירידת אביו ואחיו למצרים, מה שהוביל אל הגלות הקשה שם.

הטיבול השני רומז אל הרגע ההפוך, הרגע בו עם ישראל זוקף את קומתו, שהתרחש אף הוא דרך טיבול. בני ישראל לקחו אגודת אזוב וטבלו אותה בדם קרבן הפסח ומרחו על משקופי הדלת.

ולפי זה מובנת העובדה שהקושיה הראשונה בנוסח מה נשתנה היא אודות "מטבילים", משום שטבילת הבגד של יוסף קדמה לכל הדברים האחרים, המרור במצרים, המצה ביציאה משם וכו'.

אמנם בשיחה הראשונה שהדפיס הרבי מליובאוויטש בצורה רשמית לקראת חג הפסח (ליקוטי שיחות א/244) העניק הרבי רעיון רב משמעות אודות חינוך, ערכים והשפעה במשפחה.

אלו היו הימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, לפני יותר ממאה שנה. הממשלה הליטאית החרימה את הרכוש של עשירי הארץ ואנשים שרק אתמול נישאו על גלי כבוד והדר הפכו להיות רעבים ללחם. בין המאוכזבים היה יהודי חשוב בשם דייניס מהעיר קובנה. הוא היה עשיר במידה עצומה שזכה להחזיק שנים ארוכות את הישיבות בליטא, אך כעת התהפך עליו הגלגל והוא נותר בחוסר כל.

למרות המצוקה בה היה שרוי, הוא זכה לשתי מתנות אותן איש לא היה יכול לקחת ממנו. שתי בנותיו היו נשואות לשני תלמידי חכמים חשובים, מראשי ישיבת טלז המפורסמת והם הסבו לו כבוד רב. פעם שאלו יהודים את הגאון רבי יצחק אלחנן ספקטור, רבה של קובנה, כיצד זכה הגביר לשני חתנים כה חשובים? מדוע בנותיו - שגדלו בביתו של סוחר - ביקשו לשאת תלמידי חכמים?

בתגובה סיפר הרב כך: מדי חודש הייתי מבקר בביתו של הגביר ומקבל ממנו תרומה הגונה לתשלום משכורות בישיבה. פעם היה חורף קשה, השלג הגיע לגובה עשרות סנטימטרים והפך להיות בוץ ולכלוך. איש לא הוציא ראשו אל הקיפאון בחוץ, אך הראשון לחודש הגיע ולא נותרה לי ברירה. הייתי מוכרח ללכת אל הגביר ולבקש את עזרתו בתשלום משכורות. בוססתי בשלג הכבד, הרטיבות והלכלוך הגיעו עד המתנים אך לא יכולתי לעצור. הפנים של עובדי הישיבה עמדו מול עיניי.

התקרבתי לביתו של הגביר והתביישתי נורא. כיצד אדרוך על השטיחים היקרים בסלון ובמשרד כשנעליי נוטפות מים ובוץ. סובבתי את הבית ודפקתי בדלת השירות של המטבח, היכן שהמשרתים היו מכניסים ציוד מהמכולת. הקשתי בדלת בבושה והיא נפתחה בידי שתי בנותיו הקטנות שהיו בנות 5-6. "אבא, אבא, הן קראו לחלל בשמחה, הרב ממתין לך בדלת המטבח". הגביר התקרב ופרץ בבכי. הוא אמר: "רבי, מדוע אתה מקלקל את החינוך של הילדות"?

"הבנות שלי רואות אבא שרודף אחרי כסף. זה העולם בו הן גדלות. החינוך הרוחני היחידי שהן מקבלות הוא המפגש החודשי עם הרב. כשהן רואות כיצד אני נותן ביד רחבה לישיבה – הן מקבלות חינוך לאהבת התורה. אך כעת מה הבנות שלי מתרשמות במוחן הילדותי? שתורה היא דבר חשוב – אך לא יותר מהשטיחים. הספות והכורסאות חשובות יותר. אי לכך, אני מתחנן בפני כבוד הרב שיסגור את דלת המטבח, ילך מסביב אל דלת הכניסה הראשית ויקיש עליה. הרב ייכנס כרגיל וידרוך על השטיחים וכך הילדות שלי ילמדו שאין דבר חשוב יותר מיהודי שמקדיש את חייו ללימוד התורה.

כעת, סיים הרב, אין כל פלא ששתי הילדות הללו ידעו מה חשוב לחפש כשמקימים בית יהודי...

כל אחד ואחת מהמתפללים בבית הכנסת שואף להעניק חינוך איכותי לילדים שלו. אנו מוציאים לשם כך כספים ולא חוסכים במאמץ כדי להעניק להם את החינוך הטוב ביותר. וכאן בא נוסח "מה נשתנה" ומעורר את תשומת ליבנו אל החלק החשוב ביותר בחינוך.

ילד מגבש את תפישת העולם שלו דרך התבוננות בהורים, הם השער שלו לעולם האמתי, וכאן הילד מחפש במה אבא חי? מה מדליק אותו? מה גורם לו נחת והתלהבות?

ולכן נוסח "מה נשתנה" מעניק חשיבות יתירה לאותו מנהג של "מטבילים", כי זה מה שצד את העין של הילד, מה שאבא או אימא עושים ממנהג, כלומר, מעצמם, יותר ממה שהם חייבים על פי ההלכה היבשה. ילד לא מתרגש במיוחד מאכילת ה"מצה" או "המרור", כי את זה אבא חייב לעשות, אין לו ברירה אחרת. זה לא אומר שאבא מעריך את מה שהוא עושה. אולם כאשר אבא מוסיף משהו מעצמו ועושה את זה בהתלהבות – הילד מבין במוחו הילדותי שאלו הם החיים האמתיים.

אדם בטבעו מחפש להיות 'חלק ממשהו'. חלק מקבוצה, התארגנות כלשהי. וכאשר אבא או אימא חיים בתוך ערך מסוים – הם סוחפים את הילד אחריהם. הילד מחפש סיפור, סיפור משפחתי להיות חלק ממנו, והסיפור הזה נקלט במוחו דרך העיניים המתלהבות של אבא כשהוא עושה יותר ממה שהוא חייב.

אם אבא הולך לשיעור תורה באמצע השבוע, אם הוא נשאר בהתוועדות אחרי התפילה, אם הוא מתנדב לסייע לבית הכנסת בכסף או בעזרה פיזית – הילדים נדבקים בהערכה לחלק הרוחני בחייהם. וכך בערכים אחרים אותם שואפים הורים להנחיל לילדים. אם הורים רוצים לחנך ילדים לכבוד הדדי – הם אינם לצעוק בחוסר כבוד אחד על השני. או הורים שרוצים לחנך ליושר ולמוסר – עליהם להיות ישרים עד הקצה ולא לעודד ילד, למשל, לשקר ביחס לגילו בכניסה לגן חיות ... או לאכול תוך כדי הקניות בלי לשלם...

גננת ביקשה מהילדים לצייר את האלוקים. היא ביקשה לדעת כיצד נתפס הבורא במוחם הילדותי. ילד אחד צייר סבא עם זקן לבן ארוך, אחד צייר שוטר קשוח, וילד שלישי צייר משקל רגל. "למה אלוקים נתפס אצלך כמו משקל", שאלה הגננת? – כי בכל פעם שאימא שלי עולה על המשקל, היא קוראת: או אלוקים...

וכך ביחס לנושא בוער בתקופתנו: הורים מתלוננים כי הילדים תקועים בתוך מסכים ואינם מוציאים את הראש מהטלפון או הטאבלט. אבל רגע, הורים יקרים, מה אתם עושים בכל רגע פנוי? האם אינכם מציצים בכל שנייה בנייד אולי הגיעה עוד הודעת וואטספ מיותרת... ובקיצור, חינוך אמתי הוא לחנך את עצמנו, לפני שמחנכים את הילדים. או כמו שמישהו אמר: כשאני רוצה לדרוש משהו מהילדים שלי – אני דורש אותו קודם מעצמי...

ראיתי פעם וארט חריף אודות אחד המנהגים המפורסמים בסדר. רבים נוהגים להחביא את האפיקומן ולתת לילדים אפשרות לגנוב אותו ולבקש מתנה בתמורה להחזרת האפיקומן. אך מה עומד מאחורי המנהג? מה העניין לעודד ילד לגנוב? (ואכן בבית אדמור"י חב"ד שללו את ההנהגה הזו).

ישנו וארט עוקצני האומר כי יש כאן מסר חריף להורים: ילדים מחפשים את מה שאתם מחביאים. הם אינם מתעניינים במה שעומד על השולחן, אלא במה שאתם מטמינים מתחת לשולחן והם מבקשים להיות חלק מזה, לשים את ידם על המציאה... כך שלא חשוב מה נאמר לילדים, אלא מה נחיה בפועל. ילד לא מקשיב מה אבא אומר, הוא מביט מה אבא משדר. נעשה, נשקיע ונצליח בחינוך הילדים ונזכה לגאולה שלמה בקרוב ממש.

בס"ד

גבולות דמיוניים: איך יוצאים ממצרים בכל יום?                       מבוסס על לקו"ש ה/175, יב/166

הפעם אפתח בסיפור אישי: ביום ג' בתמוז תשע"א, לפני כמעט שמונה שנים, קבלתי טלפון מהשליח הראשי בראשון לציון, הרב יצחק גרוזמן: "היום הקדוש מחייב לקבל החלטות לפריצות דרך חדשות, וברצוני להציע לך להצטרף לחיי השליחות בעירנו וליטול אחריות לניהול בית כנסת מרכזי בעיר". הבעתי את הסכמתי והוא דיווח על כך במכתב "פדיון נפש" ששיגר אל ה'ציון' הקדוש של הרבי.

כחלוף חודשיים, באחד מלילות השבת, צעדתי עם ילדיי לאותו בית כנסת, אך לא מצאנו את עצמנו. הציבור מבוגר, נוסח התפילה שונה מזה שאנו רגילים בחב"ד, וגם שעות התפילה המוקדמות לא התאימו למשפחה עם ילדים קטנים. הרמת ידיים ולא המשכתי ללכת לשם. אבל לבי הציק לי שאינני עושה את מה שהתחייבתי. חלפו עוד חודשיים וביום שישי אחד ראיתי באקראי מכתב שכתב הרבי מלובאוויטש אודות המשמעות הנצחית של יציאת מצרים. זה היה מסר מהמם, הוא היכה בי והרים אותי מעל כל הספקות. באותו ערב החלטתי לצעוד לבית הכנסת ומאז זה הפך להיות ביתי השני.

השיעור הקרוב יוקדש ללימוד שני מכתבים מדהימים של הרבי, שהופכים את סיפור יציאת מצרים למקור השראה מעצים אודות מסע הטיפוס הנצחי שמתקדם תמיד, זה שלעולם אינו נגמר.

אבל, כרגיל, אי אפשר לפתוח בלא חיוך יהודי:

פנחס ספיר, שר האוצר הנצחי בשלטון מפא"י, ערך ביקור באוניברסיטה העברית והסטודנטים הציפו אותו בתביעות: דיור מוזל לצעירים, הקלות במימון הלימודים, הנחות בארנונה ועוד. "תרשום", אמר ספיר למזכיר הנלווה אליו, "תרשום כל בקשה ובקשה כדי לטפל בה כראוי". כשיצאו מהקמפוס אמר ספיר למזכיר: "אתה יכול להשליך את הפתק לפח הזבל הקרוב אליך".

משם המשיכו לביקור בבית הסוהר מעשיהו ברמלה ושוב שמעו מפי האסירים רשימת תביעות: מכשיר טלוויזיה בכל תא, בריכת שחיה, מכון כושר ועוד. המזכיר רשם כל פרט וכשהם יצאו מהמתחם, התכוון לזרוק את הפתק לפח הקרוב אליו. "לא ולא, אמר ספיר, עלינו לשבת על כל סעיף ולראות מה לספק להם. תבין, סטודנט אני כבר לא אהיה, אבל לכלא כולנו עלולים להגיע"...

אם נשאל יהודי: "מה הקב"ה בשבילך?". מה אומרת לך המילה "האלוקים"? הוא בוודאי יענה: "הכול". הקב"ה זה הכול והכול זה הקב"ה. הוא ברא את השמים והארץ, הוא המנהל האדיר של כל הג'ונגל הזה והוא מעניק חיים לכל גרגר אבק. וכאן מעלים שני ענקי המחשבה היהודית – רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא - שאלה עצומה:

איך יתכן שהקב"ה מעמיד בראש פסגת הישגיו אירוע אחד ונקודתי של יציאת מצרים? בפעם היחידה בהיסטוריה בה הקב"ה שולף 'כרטיס ביקור' ומציג את עצמו בפנינו, הוא מציג בראש הישגיו את האירוע של הוצאת בני ישראל מהכלא ולא את העובדה שהוא ברא את היקום מאין ליש?

1. פתיחת עשרת הדברות: אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים - אבן עזרא: שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד: למה הזכיר אנכי ה' אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ?

בואו נעמיק יותר בשאלה: האמונה היהודית עומדת על שתי רגליים. יהודי מחויב לזכור כל יום ויום שתי עובדות: את בריאת העולם בשישה ימים, ואת נס היציאה ממצרים. כך הזכרנו בשבוע שעבר את דברי הרמב"ן הידועים, כי התורה אינה מזכירה שמות לימי השבוע ("סאנדיי, מאנדיי") ולא שמות לחודשי השנה ("אלול, תשרי"). משום שאנו מצווים לספור את ימי השבוע לשבת ("היום יום ראשון בשבת"), ואת החודשים ליציאת מצרים. וכך לזכור כל העת את שני יסודות אמונתנו.

ובין שני היסודות הללו, איזה חשוב ומחייב יותר? לכאורה זיכרון הבריאה בשישה ימים. אחרי הכול היסוד הזה מקיף את כל חיינו מהשמיים ועד הארץ. וכאן מעלים הכוזרי והאבן עזרא את השאלה העצומה האמורה: כיצד עשרת הדברות מתבססים על יציאת מצרים ולא על בריאת העולם כולו?

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו נער שמורד בהורים שלו. הוא עוזב את הבית ואינו מכיר בסמכותם. האבא יוצר אתו קשר ואומר כך: "דע לך שאתה חייב לכבד אותי, כי פעם, כשהיית בן 12, הלכת מכות עם החבר'ה בשכונה ואני אזרתי אומץ ושחררתי אותך מהם ביד חזקה ובזרוע נטויה"... כמובן, זהו טיעון שולי בשעה שהילד חייב להוריו את כל מה שיש לו. וכך לא ברור, מדוע מבסס הקב"ה את מסמך העקרונות היהודי – את עשרת הדברות – על אירוע בודד שהתרחש לפני 3300 שנה?

למען האמת, המרכזיות של נס היציאה ממצרים אינה נגמרת בעשרת הדברות, אלא מקיפה את כל החיים היהודיים. מצוות רבות ניתנו לנו שכל מטרתן היא לחיות ולנשום ולא לשכוח את נסי יציאת מצרים, ככתוב "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך".

ספר החינוך מצוה טז: ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה [הנחת תפילין, פדיון בכורות, פרשת "ציצית", ברכת "גאל ישראל" בשחרית וערבית ועוד] ... כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפילותינו: 'זכר ליציאת מצרים'.

והשאלה נשאלת למה הנס הזה כל כך מרכזי יותר מכל שרשרת הנסים שמלווה אותנו מאז ומתמיד?

יתירה מכך – וזאת השאלה הגדולה מכולן: עיקר ההנצחה של יציאת מצרים היא כמובן בלילה הגדול של "ליל הסדר", ואולם תכלית הלילה הזה שונה לחלוטין מכל החגים האחרים המוכרים לנו. הלילה איננו רק נזכרים במה שהיה אז, לפני אלפי שנים, כמו בחנוכה ופורים, אלא היעד הוא אחר לחלוטין:

לשחזר את היציאה ממצרים ולחוות אותה שוב באופן הווה וחי, כאילו אנו בעצמנו יוצאים עכשיו ביחד איתם. כל מעשי הלילה הזה נועדו ליצור מודעות כאילו יציאת מצרים מתרחשת עכשיו, שוב, כעת. מוטל עלינו להרגיש כאילו אנו עצמנו סבלנו יחד איתם במצרים ואנו זוכים עכשיו לפתיחת השערים. לכן איננו רק קוראים הגדה אודות מה שהיה אז, כמו בפורים, אלא עוברים את אותה החוויה: אוכלים את המצה שהם אכלו, את המרור שהם סבלו, ואת כל זה עושים בהסיבה שהיא ממש "דרך חירות" ולא רק "זכר לחירות"[1].

הגדה של פסח: בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר: 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה, אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר: 'ואותנו הוציא משם'.

רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז,ו: חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים ... לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין.

וכל זה מעצים את התמיהות הסובבות את אירוע היציאה ממצרים: מה זה נוגע אלינו? מתי נכנסנו למצרים ובעיקר מתי יצאנו ממנה? דומה כי מעולם לא היינו משועבדים יותר לכל החובות והלחצים מסביב – ומה מוטל עלינו לעשות אחרת בעקבות היציאה ממצרים שמתרחשת עכשיו ממש?[2]

ב. לפני שמתקדמים הלאה, נעלה עוד שאלה מעניינת ומסקרנת בפני עצמה שהמפרשים האריכו בה. חלק "מגיד" בנוסח ההגדה של פסח, שהוא עיקר טקסט ההגדה, נפתח בפסקה סתומה:

2. סדר מגיד, הגדה של פסח: הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח, השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדין לשנה הבאה בני חורין.

בניגוד גמור לאווירה החגיגית מסביב, ההגדה פותחת עם פסקה קודרת שמתארת את מצבנו הבעייתי ומייחלת למצב טוב הרבה יותר. הפסקה מורכבת משלושה קטעים של עבר, הווה ועתיד: מתחילים עם העבר ומציגים את המצה בתור "לחם עוני" שאכלו אבותינו בארץ מצרים. אחר כך עוברים אל ההווה ומזמינים את העניים לבוא ולאכול אתנו. ולבסוף מייחלים כי אף שכעת אנו כאן, עבדים, לשנה הבאה נזכה להיות בארץ ישראל בני חורין.

וכמובן כל הקטע סתום מתחילתו עד סופו: א. מה המטרה בו? הרי הוא עומד בניגוד משווע לאווירת הגאולה והנסים שמקיפים את הערב? ב. למה יצא מכלל נוסח ההגדה ונאמר עוד לפניה? הרי מקומו הוא רק אחרי שאלות "מה נשתנה" ותיאור ההגדה אודות כל הניסים ועד שמגיעים בסוף ל"כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור ... מצה זו על שום מה וכו'"?

ההסבר המקובל הוא שהקטע נועד בשביל החלק השני בו: הזמנת העניים לשולחן. בתחילת הסעודה מזמינים את העניים להתארח אצלנו בליל הפסח ופועלים להרגיע את אי הנעימות שלהם. אל תרגישו רע בכך שהנכם נאלצים להתארח, שכן "הא לחמא עניא", כולנו אכלנו בעבר לחם עוני במצרים עד שהקב"ה הוציא אותנו משם[3]. וכדי לשפר את מצב הרוח הקודר שהתפשט בניגוד לאווירת החג, ממשיכים ומבטיחים כי הגלות העכשווית היא זמנית ולשנה הבאה בני חורין בארעא דישראל.

אבודרהם הא לחמא עניא: בליל פסח יש הוצאה גדולה ואין ביד העניים לקנות די סיפוקם ... ואין לו מצה של מצוה ... חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות, לכך אומר כל דצריך ייתי ויפסח כלומר יבא ויעשה סדר הפסח. ואחר כך ידבר על לבם ואומר להם לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים - הנה השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים ולשנה הבאה יבא המשיח ונהיה אנחנו ואתם משוחררים.

אבל ישנה בעיה: אם המטרה היא להזמין את העניים לשולחן, היינו צריכים לאומרו בבית הכנסת או ברחוב היכן שישנם עניים? מדוע לאומרו כעת מאחורי דלת סגורה כשכולם יושבים סביב השולחן?

ויש כאן עוד שאלה גדולה, היסטורית: אנו פותחים את הקטע בכך ש'זה לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים', אבל רגע, את המצה לא אכלו אבותינו במצרים, אלא מחוץ למצרים, אחרי היציאה מהמדינה. כך נאמר בהמשך ההגדה: "מצה זו על שום מה? על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם". כך שבדרך החוצה הם אפו מצות בזריזות בתור צידה לדרך.

פירוש ההגדה לאברבנאל, זבח פסח: גם זה אינו שווה לי, כי היה ראוי לומר די אכלו אבהתנא ביציאתם ממצרים? ולא בארעא דמצרים שמורה על ההרגל והתמדה כל זמן ישיבתם שם, וצריך עיון.

באמת, האבודרהם מרגיש בקושיה ומביא אפשרות שאבותינו אכלו מצות עוד בתור עבדים במצרים. משום שהמצות מתעכלות לאט והם מספיקות ליותר זמן, ולכן ניתנו להם על ידי הנוגשים המצריים. האבודרהם מביא עדות של גדול בישראל בשם רב יוסף האזובי שהיה שבוי כעבד במדינת הודו וקיבל לאכול מצה ולא חמץ. ואולם כפי שמקשים המפרשים, הרי לא נאמר בתורה שהמצה היא לחם עבדים, ואדרבה היא מתוארת בתור לחם החירות שאכלו אבותינו אחרי היציאה ממצרים? ולכן שבה ועולה השאלה, מה הכוונה במילים "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים"?

בשיחה ארוכה שנשא הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות יז/80 ואילך) מוצא בפסקה זו את מקור ההשראה והתביעה אודות המשמעות הנצחית של יציאת מצרים בחיינו.

3. נפתח עם סיפור חד: ר' גימפל אורמלנד היה יהודי מבוסס ממיאמי, הוא החזיק קרקע גדולה בעיר ובנה עליה בית אבות יוקרתי. פעם ביקר אצל הרבי מליובאוויטש בשבת בראשית ובאותה שבת מכרו בבית הכנסת את זכות ה'מצוות' של כל השנה. ר' גימפל - שלא הבין בדיוק מה קורה ורק שמע שאוספים כסף - אמר שהוא תורם אלף דולר לטובת בית הכנסת. באופן חריג, הרבי פנה אליו ואמר: "אני רוצה ממך 5000$".

ר' גימפל נבהל. ההון שלו היה מושקע בבניה והוא לא ידע מאיפה יביא סכום כזה במזומן מכאן לעכשיו. הרבי ראה את החשש על פניו והבטיח לו כי בשנה הבאה יוכל לתת כפל כפליים. האיש התחזק באמונה וציפה כל יום לעסקה משמעותית. השנה עברה ודבר לא קרה. בתוך תוכו הוא התפלא מאוד על דברי הרבי, וגם חשש שמא בשנה הבאה יבקש הרבי שוב והוא אינו יכול לתת כלום.

בערב ראש השנה פנו אליו מבית הרפואה שעמד צמוד לבית האבות שלו בהצעה למכור להם את הבניין. הם רוצים להתרחב והבניין ההולך ונבנה מתאים להם כמו כפפה ליד. ר' גימפל נטה לדחות את ההצעה, הוא השקיע כל כך הרבה כסף וחלומות בבניה, ולכן זרק סכום אסטרונומי כדי להיות בטוח שהם יסרבו. אך הנהלת בית הרפואה הייתה להוטה לסגור הסכם והשיבה בחיוב. הם חתמו על מסמך 'זיכרון דברים' והוא קיבל מקדמה במזומן על העסקה. החלק האישי שלו בתוך המקדמה היה 15,000 דולר, פי 3 מאותם 5000$ שהוא נתן לרבי אשתקד.

בשמחת תורה הוא נסע לרבי שוב והפעם ציפה לשמוע את הסכום אותו יבקש הרבי. בסתר ליבו קיווה שהרבי יבקש סכום גדול ככל האפשר וכך יוכל לדעת כמה ירוויח בשנה הבאה בכפל כפליים... הוא התחרה בעקשנות מול החסיד ר' בערל ווייס על קניית הפסוק הראשון ב"אתה הראת" עבור הרבי, אך לבסוף נכנע וויתר. הוא קנה את הפסוק השני ואמר שהסכום יהיה 'על דעת הרבי'. בליבו קיווה שהסכום 'על דעת הרבי' יהיה עצום ורב...

אחרי שבת בראשית נכנס ליחידות ושאל כמה לכתוב בצ'ק? הרבי השיב: 126 דולר. אורמלנד נדהם. בשנה שעברה כשלא היה לו, הרבי ביקש 5000 דולר והשנה כשביכולתו לתת מבקשים 126?!. הרבי אמר כך: "אני לא זקוק לכסף שלך, אני צריך שתפרוץ את ההגבלות שלך. בשנה שעברה, הדבר נעשה עם הסכום ההוא, וכעת כמה שתיתן לא תרגיש את זה, ולכן תיתן מה שתיתן [לשם שמים]"...

הרבי העביר כאן מסר מהפכני שהוא לחלוטין אינו מובן מאליו: החיים היהודיים הם אינם רק למלא טבלת משימות, הם הרבה יותר מכך: לפרוץ את ההגבלות ולעשות את מה שאינו טבעי עבורך. המבחן הגדול של יהודי אינו רק בשאלה מה עשית, אלא מה זה תבע ממך? כמה היית צריך להתאמץ כדי לעשות את זה.

כי יהודי נדרש "לעבוד את ה'", ו"עבודה" פירושה משהו שדורש עמל ויגיעה, משהו שהוא מעבר לשגרה ונעשה כל כולו כמחווה של אהבה למען האהוב (ראו תניא פרק טו). כך ענה פעם הרבי ליהודי ששאל מהי נתינת צדקה ראויה? הרבי ענה: כשמתחיל להיות לך קשה לתת...

וזה כמובן דבר שקשה לקבל אותו: הטבע האנושי שואף ליציבות ורוגע. ככל שהאדם מתבגר הוא מתעניין יותר ביציבות וכסף, ופחות ביצירה ובנייה. בעוד שהנער מורד בכל, המבוגר מקבל את החוקיות של החיים וחותר להתייצב בתוכם. ואילו הדרישה היהודית היא הפוכה: ללכת נגד כיוון התנועה. להישאר צעירים לנצח ולא להפסיק להגביה לעצמנו את הרף.

ובדיוק מהסיבה הזו, עשרת הדברות מתחילים עם בשורת יציאת מצרים ולא עם הבשורה הגדולה יותר, לכאורה, בריאת השמים והארץ. שימו לב לנקודה הכבירה הבאה: בריאת השמים והארץ אומרת שהקב"ה מסוגל ליצור ברואים חדשים, ואולם יציאת מצרים מעבירה מסר עוד יותר גדול:

אנשים קיימים יכולים וצריכים להשתנות. לא רק שהקב"ה בורא יצורים חדשים מאין ליש, אלא תובע מהיצורים הקיימים לברוא את עצמם מחדש. או בסגנון אחר: בריאת השמים והארץ זה העולם שהוא ברא עבורנו, ואילו יציאת מצרים זה העולם שאנו אמורים לברוא עבורו. יציאת מצרים היא לא רק אירוע חולף, היא קריאה תמידית לעשיה: אל תפסיקו לשאול "מה אעשה כשאגדל"? כשם שילד בטוח שהוא יהיה שונה בעתיד ממה שהוא עושה כיום, כך אומרת התורה: אף פעם אל תסתכלו על עצמכם כאל בוגרים מדי מכדי להגביה לעצמכם את הרף.

3. אגרות קודש מתורגמות ללשון הקודש א/30: האבן עזרא שואל, היה צריך להיות כתוב 'אנוכי ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ' שהוא דבר גדול יותר מאשר 'הוצאתיך מארץ מצרים', וגם נוגע יותר לכל הדורות ולא רק לאלו שיצאו ממצרים? חסידות עונה כך: הבריאה נועדה לעשות מהאין – יש, ואילו יציאת מצרים עשתה דבר יותר נעלה: אותות ומופתים שעניינם הוצאת היש מהעקרונות והגבולות של יש ובריאה. הנמשל בעבודת האדם: ללמוד ללכת בדרך ישרה לכתחילה, זהו דבר יחסית קל. אבל לשנות עקרונות ולצאת מגבולים שהתרגל לחיות בהם ... זוהי יציאת מצרים שהיא קשה הרבה יותר.

כיצד זה אפשרי? איך יכול האדם ללכת נגד כיוון התנועה ולפרוץ גבולות בכל מקום ובכל זמן?

כי יציאת מצרים גרמה לכך שהגבולות הם דמיוניים. כאשר הקב"ה הוציא אותנו ממצרים, הוא לא פרץ רק את הגבולות הגיאוגרפיים של מלכות פרעה, אלא את הגבולות שעומדים בפני יהודי באשר הם. המהר"ל מפראג מנסח זאת כך: יציאת מצרים הפכה את היהודי לבן חורין בעצם מהותו, לכזה שהוא יותר חזק מההתמודדויות שלו, ששום ניסיון אינו חזק ממנו. העולם הזה הוא אינו שטח הפקר, הוא אינו מתנהל מעצמו. יש לו בעל הבית ויש לו מנהל, והמנהל הזה מתאים את הניסיונות ליכולת הקיבול של כל אחד, ולכן עצם הניסיון מעיד כי הוא ניתן לפריצה ולהתגברות.

מהר"ל גבורות ה' פרק סא: יש מקשים מה הועילה לנו היציאה, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות? ... ודברי הבאי הם כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קיבלו הטוב בעצם, עד שהיו ראויים בעצמם להיות בני חורין מצד עצם מעלתם.

הנה סיפור מעורר השראה על אדם שהתמודד עם גבולות אימתניים באמת, שלא בערך להתפנקויות הטיפשיות שלנו, אבל האמין שיהודי הוא בן חורין בעצם מהותו: זה היה לפני 92 שנים בימי האימה והרשע של השלטון הקומוניסטי. בכל יום נתפסו יהודים, נכלאו, נשלחו למחנות עבודה ונרצחו ללא משפט. בחודש סיון תרפ"ז (1927) עצר השלטון את הרבי הקודם והוציא עליו גזר דין מוות. במהלך החקירה הוציא החוקר אקדח ונפנף בו מול עיניו של הרבי. בסופו של דבר, ברחמי שמים ובכוח השתדלות בינלאומית, הצליחו להמתיק את גזר הדין והרבי נשלח לשלוש שנות גלות בעיר נידחת.

ביום ראשון, ג' בתמוז, הרבי הובל אל תחנת הרכבת בפטרבורג כדי להילקח לעיר הגלות. למרות הסכנה ושוטרי החרש שמילאו את התחנה, אלפי יהודים התקבצו להיפרד מהרבי, הם סיכויים רבים שלא יזכו לראותו שוב. הרבי עמד בתחנת הרכבת של פטרבורג ואמר משפטים בלתי נתפסים:

ליקוטי דיבורים (לה"ק) ג,33: ידעו כל העמים אשר על פני האדמה: רק גופותינו ניתנו בגלות ובשעבוד מלכויות, אבל נשמותינו בגלות לא ניתנו ובשעבוד מלכויות לא נמסרו. חייבים אנו להכריז לעין כל, אשר בכל הקשור לדתנו, תורת ישראל מצוותיה ומנהגיה, אין מישהו יכול לכפות עלינו את דעתו.

בשעתו, זה היה נשמע כמו חלום בלתי ניתן לעיכול. הרבי מוקף שוטרים, הוא בדרך להישלח לעיר גזירה, ורבים מאלו שבא להיפרד ממנו מסרו נפשם ונהרגו על ידי השלטון. אבל השנים חלפו ומהשלטון הקומוניסטי האימתני לא נשאר דבר, ויהדות רוסיה הולידה את אחת ממהפכות התשובה הגדולות שהתרחשו מאז ומעולם. וגם הקשר אחד אקטואלי: בשבוע שעבר, טס ראש ממשלת ישראל למה שהיה עד לא מזמן, גיא הגיהנום, משרד ההגנה של רוסיה בקרמלין, כדי לקבל את נעליו של החייל זכריה באומל הי"ד, שחיילים רוסיים חפרו באדמה כדי להוציא אותם עבורנו ועבור יקיריו...

זה הפשט שלא רק חומות מצרים נפרצו, אלא כל החומות העומדים בפני יהודי באשר הם. הנה תמצית רעיון "יציאת מצרים בכל יום ויום" באגרת נפלאה של הרבי:

אגרות קודש כ/קה: כבוד קדושת מורי וחמי סיפר שבעת התחילו לעסוק במסחר, ביקש מכבוד קדושת אביו 'שלא יהיו לו דפוסי חשיבה של בעל בית'? הכוונה היא כאלו שהם שומרי תורה ומצוות במילואם, אבל כל משך חייהם הוא כמו האתמול, והמחר כהיום... ולא עוד אלא ששאיפה לשינוי היא ענין משוגע בעיניהם, מחוץ למסגרת השכל הבריא. וכמה מאירים דברי רבינו הזקן בספר התניא שלו, שבלשון המשנה 'בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים' - הוסיף רבנו המילים: 'ובכל יום ויום'.

ד. בהתאם ליסוד הזה[4], מבארת תורת החסידות שני סיפורים תלמודיים מפורסמים ותמוהים עד מאוד. מדובר בשני גדולי עולם שלא היה רגע אחד בלתי מושלם בחייהם, ובכל זאת בסוף חייהם התענו במחשבות קשות האם הם ראויים להיכנס לגן עדן.

הסיפור הראשון הוא על רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן היה גדול הדורות. לא סתם הוא החכם היחיד לאורך ההיסטוריה שלא היה ממשפחת הנשיאים ובכל זאת נקרא בשם "רבן" ולא "רבי". הוא זה שאחראי לכך שהתורה לא השתכחה אחרי החורבן בירושלים ועברה להיבנות ביבנה. גם באופן אישי נאמרו עליו דברים מופלאים, כמו שמעולם לא שח שיחת חולין ולא הלך ארבע אמות בלא תורה. ובכל זאת מספרת הגמרא בברכות כי ברגעי חייו האחרונים הוא פרץ בבכי מאימת הדין, ואמר שאינו יודע לאיזו דרך מוליכים אותו בבית דין של מעלה.

מה הכוונה בסיפור? וכי רבן יוחנן לא ידע שמעולם לא שח שיחת חולין?! אם הוא לא ראוי להיכנס לגן עדן – מי כן יכול להיכנס לשם? למי כן נועד השכר המובטח בשמים?

אחד ההסברים אומר (דרך חיים א,א) כי רבן יוחנן ידע שמסר נפשו על לימוד התורה, אבל הוא התלבט האם פעם אחת זכה לפרוץ מיצר? האם עשה משהו שאינו טבעי עבורו? הוא נולד צדיק, בעל נפש טבעית של התמדה וקדושה, ולכן תהה לעצמו האם זכה במשהו להיות בעל תשובה?

כי מה שמכניס לגן עדן הוא לא העשייה הגדולה, אלא החידוש שנוצר ביחס למה שטבע בך הבורא.

הסיפור השני מצמרר עוד יותר (עבודה זרה יח): אלו היו ימי גזרות השמד והאימה של עשרת הרוגי מלכות. בכל יום סחבו הקלגסים הרומאיים עוד מגדולי אומתנו והמיתו אותם במיתות משונות. באותם ימים נכנס התנא רבי חנינא בן תרדיון לבקר את רבו, רבי יוסי בן קיסמא. הרב אמר לתלמיד כי הוא שומע עליו דברים קשים, הוא שומע כי רבי חנינא ממשיך ללמד תורה ברבים ובכך מכניס עצמו לסכנת חיים ממשית כי הצוררים יתפסו ויהרגו אותו.

רבי חנינא הקשיב ושאל, האם לדעת הרב, הוא עתיד להיכנס לגן עדן? הרב ביקש לשמוע על מעשה טוב שעשה וכך יוכל לדעת האם הוא ראוי להיכנס לעולם שכולו טוב. רבי חנינא חשב ואז סיפר כי בנוסף ללימוד התורה, הוא גם פועל כגבאי צדקה ואוסף כסף מיהודים עבור עניים בירושלים. פעם בליל פורים הוא עשה סדר עם הכסף שהצטבר ומצא מאה שקלים שלא ידע אם הם שייכים לארנק הצדקה או לארנק הפרטי שלו. הוא היה יכול לעשות "יחלוקו", אבל לא התלבט ומסר בשמחה הכול לצדקה. הרב התפעל מהסיפור ואמר כי המעשה הזה מעניק בוודאי כרטיס כניסה לגן עדן.

וכמובן, אין סיפור תמוה יותר: מדובר כאן על תלמיד שמוסר נפשו ללמוד תורה ברבים, הסוף היה שהם אכן תפסו אותו לומד בספר תורה וכרכו את גופו בספר וזרקו אותו לתוך האש. ובכל זאת כל זה לא מזכה בכניסה לגן עדן. רק העובדה שהוא פעם נתן מאה שקל לצדקה – מה שכולנו עושים כל העת – פותחת בפניו את ההיכלות של מעלה. מה הנקודה כאן?

מבאר רבינו הזקן (תורה אור יט,ב): התשובה על השאלה 'האם אזכה להיכנס לגן עדן', תלויה בדבר אחד: האם עשית משהו שהוא מעבר לטבע, האם נתת לקב"ה נתינה כזו שאינה נובעת מצד האופי, אלא רק מצד ההתמסרות לעבודת ה', ולכן רבי יוסי ביקש מתלמידו לשמוע על מקרה בו פרץ פעם את גבולותיו הטבעיים?

רבי חנינא הבין היטב את השאלה וענה כך: אני כל חיי לומד תורה, אבל יש לי הוכחה שלימוד התורה שלי אינו נובע מהאופי הטבעי שלי. אדם שמסור ללימוד תורה ביום ובלילה, הוא בדרך כלל טיפוס מסוגר ומכווץ שחי עם עצמו ואינו מתחבר אל החיים התוססים. אדם כזה בדרך כלל אינו נהנה לפזר כסף ומעדיף לחיות עם מה שיש לו. ואולם ברגע שפתחתי את הכיס ונתתי צדקה בקלות, זה מוכיח שבטבעי אני אדם אוהב חיים ונהנה לחיות, ומכך מוכח שלימוד התורה שלי אינו זורם בטבעיות, אלא נעשה מתוך מאמץ של מסירות נפש. ואכן, כאשר שמע זאת רבי יוסי, הסכים לכך בהתלהבות.

ה. כעת נוכל לסגור את הפינה האחרונה ולהבין מדוע ההגדה נפתחת בפסקת "הא לחמא עניא": מה המטרה בקטע הקודר הזה שמתחיל את חגיגת הסדר דווקא עם תזכורת לגלות שנמצאים בה?

כאשר מתיישבים בחגיגיות לסעודה המפוארת והיקרה בשנה, הגברים מסבים על כריות כמו בני מלכים, והיין נשפך כמים, הבן הצעיר אינו מבין על מה החגיגה? מי כאן בני חורין? אם יצאנו ממצרים כמו בני מלכים, מדוע בכל דור קמים עלינו לכלותנו?

כדי ליישב את הסתירה, אנו מתחילים בקטע של תיאום ציפיות. אנו מסבירים לבן ולעצמנו כי יציאת מצרים לא השלימה את הגאולה, היא הייתה רק השלב הראשון שלה. יותר משיציאת מצרים הייתה אירוע של גאולה, היא אירוע שקורא לנו לחולל גאולה בכל יום מחדש.

כאשר אבותינו יצאו ממצרים, הם היו שקועים בתוך מט שערי טומאה ויצאו רק בגלל שהקב"ה שלף ומשך אותם משם. ולכן אנו אומרים: "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", כלומר, לא בתוך מצרים הפיזית, אלא במצרים הנפשית, הרוחנית, משום שהם מעולם לא יצאו מהמצרים הרוחניים באופן עמוק ומוחלט. ומה שמוטל עלינו כעת הוא להמשיך ולהתמיד את הגאולה הזו על עוד ועוד נקודות בחיינו עד ש"לשנה הבאה בארעא דישראל, לשנה הבאה בני חורין".

4. ליקוטי שיחות יז/85: כאשר מתיישבים לשולחן הסדר, הבן אינו מבין מדוע גאולת מצרים לא הייתה נצחית ואחריה החלה גלות קשה ש'בכל דור קמים עלינו לכלותנו'? הוא אינו מבין מדוע לאחר שיצאו ממצרים ברכוש גדול, ישנה עניות כזו עד שאורחים עניים אין להם לקנות צרכי החג? ובהמשך נקרא על הבן הרשע שלא רוצה לצאת ממצרים? על כך מתחילים בקטע של 'הא לחמא עניא', כי את הלחם הזה אכלו אבותינו במצרים והם למעשה לא נגאלו לגמרי משם. שכן הגאולה רק פתחה את הצינור, ומאז מוטלת עלינו המשימה להתקדם ולהיות בני חורין, 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל'.

ונסיים בנקודה אחרונה: הרבי הזכיר פעמים רבות כי בשולחן הסדר של חמיו, הייתה אמירת ההגדה נקטעת ברעיונות וביאורים שונים. ואולם היה קטע אחד בו לא הרשה הרבי לעצור: בפסקת "דיינו".

כדי שיהודי לא יחשוב שהוא יכול לעצור באמצע הדרך, שהוא לא יעלה בדעתו שבאמת "דיינו" במשהו שהוא פחות מהגאולה השלמה. כל עוד ישנו מיצר אחד שאפשר לפרוץ אותו ולא פרצנו, הרי הגאולה אינה שלמה ועוד לא עמדנו במשימה שלנו. זאת הקריאה האמתית של ההגדה של פסח: לשאוב את ההשראה והכוחות מליל הסדר, כדי לפרוץ עוד ועוד גבולות ולהתמסר בלב שלם לעבודת ה'. זאת המסילה שתביא אותנו עוד לפני חג הפסח הזה לגאולת עולמים כפשוטו ממש.

הגדת ליל הסדר

בנין ההגדה שם ההגדה:

יש אומרים שמרומז ב"אגד"ה" ר"ת א'ברהם )שבישרו לו הגאולה( ג' רועים )משה, אהרן, מרים, שבזכותם יצאו ממצרים( ד' אמהות )שגם בזכותם נגאלו(, ה' חמשה תורה )נגאלו ע"י שנקיים התורה(. ובאבודרהם מובא ששם "הגדה" הוא מ"והגדת לבנך ביום ההוא". מובא בשם כ"ק אדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע שהראשון שסיפר את ההגדה של פסח, היה משה רבנו בעצמו, כמו שנאמר: "ויספר משה ליתרו את כל אשר עשה ד' לפרעה ולמצרים" )שמות יח, ח(, והוא בודאי לא סיפר דברים על עצמו שהרי היה עניו, לכן שמו אינו מופיע בכל מהלך סיפור היציאה ממצרים. מי סידר ה"הגדה": על פי המקובל הוא שתחילת תקנת אמירת ההגדה ימיה בימות תקנות עזרא, הימים בהם תיקנו את נוסח התפילה ומבנה המזמורים שבה, הימים אשר אנשי כנסת הגדולה שבעיניים צופיות שמו אל לבם את מצב הדור אשר התמעט כוחו מחמת הגלות. ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים כאשר העיסוק במצות "קרבן הפסח" היה רב מאוד, היו ישראל מספרים ביציאת מצרים כל אחד כפי מעלתו והרגשתו בין רב למעט, ובזה קיימו את מצוות הלילה הגדול הזה, אולם כאשר ראו שעיסוק הגדול סביב הקרבן היה רב מאוד עד שלא הספיקו לספר ביציאת מצרים, עמדו ותיקנו נוסח ההגדה. אך עדיין הייתה הגדה קצרה ביותר. הבן שואל את ארבעת הקושיות כמובא במשנה, והאב משיבו עבדים היינו לפרעה במצרים, מוסיף את ברייתא שרבן גמליאל היה אומר בעניין "מצה זו" ו"מרור זה" ועוד אי אלו דרשות ובזה קיום את המצווה בשלמות. כאשר חרב בית המקדש בעווננו ובטלה חלק מהעבודה העיקרית, חשכו עיניהם של ישראל, ומני אז קבעו לנו חכמינו ז"ל את סדר ההגדה שבידינו כהיום שהוא סיפור יציאת מצרים וכל ענייניהם המובאים במכילתא ובספרי, דרשות חז"ל על הפסוקים המובאים בה, כדי שיהיה בידינו כלי מפואר על פי סדר מדוקדק לקיים המצווה כהלכתה לכל פרטיה ודקדוקיה. ולמעשה ה"הגדה" בנויה לאנשים שאינם יודעים כל הפרטים שהם מחויבים לעשות בליל הק' הזה, ולכן חיברו את ההגדה שאם הם יאמרו ויעשו מה שכתוב כאן יצאו חיובם כמו כשאחד קונה מכונה ורוצה לדעת איך להשתמש בו יש לו דף הוראות. אבל בוודאי אם אחד הוא בעל תורה וחכמה, שיאריך בסיפור יציאת מצרים כנאמר "וכל המרבה הרי זה משובח". ולא שיסתפק בפסוקים הכתובים בהגדה. בלילה זו צריכים לקיים את "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" – "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". וכדי לקיימן כדבעי כתב המהרי"ל )אות יז( מיישנין את התינוקות בערב פסח, כדי שיהיו ערים בערב בעת אמירת ההגדה. ידוע מהחת"ס שבזמנינו אין הרבה מצוות שחיובם מן התורה ונותרו לנו ב' מצות כהיום א. סיפור יציאת מצרים, ב' אכילת מצה. והנה לומר תורות ועניינים או דברי התעוררות, זוהי לא המכוון בסיפור יציאת מצרים, בליל זה צריכים להחדיר האמונה ע"י סיפור יציאת מצרים. ולכן חייבים להתכונן לזה, ]אבל בכל זאת לבי נוקף שאנו רואים בבתי ישראל שאומרים תורות ואמרות וקשיות אשר לא מקיימים בזה המצווה, ולכן אולי כדי להמליץ טוב על בני ישראל מותר לומר שהיות וכל גאולתנו היה על מנת שתעבדו את האלוקים על ההר הזה, ושם קיבלנו את התורה, ולכן אנו מראים בליל יציאת מצרים את החידושים מה שקיבלנו שם[. בספר קדושה ומנוחה מובא, שבשעה שמצה ומרור מונחים לפניך אז הוא הזמן להחדיר אמונתו ית'. ולכן צריכים להזדרז כי על פי הרוב ליל הסדר הוא אחרי שהזיזו את השעון ואז הלילה מתקצר, ובפרט שבתפילת ערבית אומרים הלל בבית הכנסת והתפילה מתארכת, וגם אם רוצים להספיק את אכילת אפיקומן בחצות, אז הזמן מאוד קצר, ועל כן צריכים להתכונן מבעוד יום אז נוכל להתחיל מיד את הסדר. הנה יציאת מצרים - יסוד האמונה. במצוות רבות מזכירים אנו ״זכר ליציאת מצרים״: בקידוש, בקריאת שמע, בתפילה, ועוד. אולם פעם אחת בשנה, בליל הסדר, מצווה עלינו לא רק לזכור את יציאת מצרים, אלא לספר. "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". אומר "ספר החינוך" )מצווה כ"א(: "משורשי מצווה זו, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ואמונתנו, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא, ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים. הלוא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת ה׳ ברוך הוא". אופן הסיפור. כתב בספר יסוד ושורש העבודה: "מצוות עשה של סיפור יציאת מצרים בלילה הזה, הוא על כל איש מאישי ישראל עם קדוש, אף אם הוא יחידי על שולחנו... עיקר מצות הסיפור היא לבניו ולבני ביתו, להודיע להם גבורותיו יתברך... לפרסם להם גודל הנסים וגבורות ונפלאות של בוראנו, יתברך שמו ויתעלה. ולא די לפרש להם כללות הנסים מה שכתוב בהגדה, אלא לפרט ולבאר באר היטב כל נס ונס, על פי מה שנמצא כתוב בגמרא ובמדרשים. וראוי לכל יודע ספר, מקודם פסח לחפש בכל הספרים... ולספר פרטיהם לבני ביתו בליל שימור פסח, כדי להגדיל בעיניהם הנס, ויתנו בליבם יותר שבח והודיה לבורא יתברך שמו ויתעלה". אומר הזוהר הקדוש: באותה שעה מכנס הקב“ה לכל הפמליא שלו. ואומר להם, לכו ושמעו סיפור השבח שלי שמספרים בני אדם ושמחים שהוצאתים ממצרים. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים סיפור השבח ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם, ובאים הם ומודים להקב“ה על כל הנסים והנפלאות שעשה לעם ישראל, ומודים לו על העם הקדוש שיש לו כאן בארץ ששמחים בחדווה בכל זה. ובזה מוסיפים כוח וגבורה למעלה. ועתה עלינו להתמקד ולהתבונן בכך שאין לנו אוסף של מאמרים גרידא, אלא סדר עלייה מיוחד במינו אשר יביאנו אל התכלית המצופה ממנו בלילה כיום יאיר זה. כשנתבונן במבנה וסדר ההגדה, נראה כי ניתן לחלקן בכמה וכמה אפשרויות, אם על פי סימני הסדר, שנתבונן בסדר הסימנים ובמשמעותם הפנימית עפ״י סדר עבודת האדם להיות עולה ומתעלה על פיהם. אפשרות נוספת ניתן להתבונן בחלוקת ההגרה עפ"י חלוקתן לארבע הכוסות. כגון יש לנו בהגדה ארבע שלבים, ולכל שלב שאתה עושה, אתה מקבל כוס יין.

1.קדש, זוהי קידוש כמו כל יו"ט ושבת. 2 .מגיד, אחרי מגיד אומרים כל ההגדה מקבלים כוס יין לשמחה. 3 .שולחן עורך אכלת כזית מצה, מרור, אפיקומן, ואתה מברך על כוס יין 4 .הלל, ומודים ומשבחים לד', על כוס יין. או שנחלקם את ההגדה לפי מצוות היום, שאף הן ארבעה, סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה. אכילת מרור, ואכילת הפסח בזמן הבית שייבנה במהרה בימינו, ואף ההגדה מחולקת לפי"ז, מעבדים היינו ועד ברייתא דרבן גמליאל כל שלא אמר שלשה דברים הללו בפסח וכו׳ הוא חלק שמכוון כנגד סיפור יציאת מצרים, כתשובה לשאלת הבנים, ולאחר מכן כל חלק מכוון כנגד מצווה אחרת כשאף הן דרך שאלה ותשובה, "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה" וכו', במצוות מצה, מרור ואכילת הפסח. ובזה קיימנו את כל ליל הסדר, א"כ מדוע ההגדה נראית כל כך הרבה, כי בסימן "מגיד", אומרים הרבה מילים, ואם כן נבאר את התיבות שב"מגיד" ואז יתברר שזה גם לא כל כך הרבה. הנה תוכן ההגדה מיוסד עלי פרשה בתורה, הלא היא פרשת "ארמי אובד אבי" הנאמרת ע"י הישראלי שמביא את ביכורי פרי אדמתו לבורא ית"ש, ומדין חובת ההודאה להראות שאינו כפוי טובה הרי הוא מתחיל בארמי אובד אבי ומזכיר את הבטחת הארץ לזרעו של ישראל, הוא מזכיר את הניסים שעברו ישראל בכל מהלך השנים ער בואם אל ארץ נושבת, ניסים השייכים לכל כלל ישראל, עד ההודאה בפה מלא על הפירות הבאים והמשובחים הללו שזכה המביא להביא בית ד'. אותם הפסוקים תיקנו לנו חז"ל להזכיר במרכז ההגדה, ולפרשם עפ״י דרשות חז"ל כל תיבה בפסוק כפי צרות ושעבוד מצרים המרומזות בכל תיבה מתיבותיהן, והתודה על המכות ועל הגאולה שאף הן מרומזות בהן. וכבר דייקו האחרונים מדברי הרמב"ם שריבוי הדרשות בפרשה זו דייקא הוא הידור הגדול בסיפור יציאת מצרים. וז"ל: ״שידרוש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח״ )רמב״ם הלכות חמץ ומצה פ״ז ה"ד(. בהגדת המלבי״ם הוא מביא את מאמר "יסוד מוסד״ בשם בעל מחבר ספר "משכיל לאיתן" בו הוא מבאר את מבנה סדר ההגדה שחז"ל קבעוהו עפ"י הפסוק שבו נצטווינו לספר ביציאת מצרים. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים״ )שמות יג, ח( ולמעשה נמצא שישה חלקים של קיום מצוות סיפור יציאת מצרים זו למעלה מזו, כשכל אחד עומד בפני עצמו. א. והגדת ב.לבנך ג. ביום ההוא ד.לאמור ה. בעבור זה ו. עשה ד'  לי ז. בצאתי ממצרים. והכוונה בזה להורות על ששת חלקי המצווה א. על מי חל חיוב מצות הסיפור ב.למי חייבים לספר סיפור "יציאת מצרים" ג. מתי חייבים ד. ההוראה מה לספר ה. באיזה מצב יהיה המספר ו. הרגשת המספר ז. הסיום בהודאה והלל וכאן לפני שניגשים לשבע החלקים צריכים לומר הקדמה קטנה: מתחילים עניין המגיד עם ד' קושיות, והתקינו זאת כך: כדי שישאלו התינוקות ויהי ערים שישמעו את סיפור יציאת מצרים, וכדי לעורר את התינוקות עושים דברים משונים, כמו שר' עקיבא עשה כשרצה לעורר את הציבור שאל שאלה משונה מה ראתה אסתר למלוך על קכ"ז מדינות, ותירץ משום שזקנתה "שרה אמנו" חיתה קכ"ז שנה, ]וכן כל מגיד שרוצה שהציבור לא יירדם בשיעורו מעורר קשיא עצומה או חידה ואז כולם מחכים לשמוע את התשובה[. ונצרף לכאן לשון בעל ה"תפארת ישראל" בהקדמה לקדשים חומר בקודש, וז"ל שכשירצה אדם לברר לעיניו שום דבר יפה יפה, צריך להשיב לעצמו תחילה על ז' שאלות דהיינו: מי, מה, למי או את מי, מתי, איה, איך, ולמה, ולכשידע להשיב כהוגן על שבעה שאלות אלו, כבר נפלו לפניו שבע חומת יריחו, עכ"ל. ובערך כך מסודר ההגדה. על קושיית מה נשתנה. שהקשו הוא, כדי שיישארו ערים בליל זו והתירוץ לזה: מתרצים עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ד', ולכן אנו עושים שינוים מסימני עבדות וחירות, כי פעם היינו עבדים, ועכשיו אנו בחירות. החלק הראשון ״והגדת לבנך״ ־ ״למי לספר״. הוא כנגד החלק הראשון שבהגדה ״עבדים היינו" ועד סופו "ואפילו כולנו חכמים״. בו פותח בעל ההגדה בעצם חיוב לספר לבננו ולבני בננו עד סוף כל הדורות את עניין יציאת מצרים. ואם תאמר מה לי לספר לבני את הסיפור היום, כאשר הסיפור היה לפני אלפי שנים, הולך בעל ההגדה ומבאר את טעם חיוב זה, בעבור שכל צאצאינו וצאצאי צאצאינו עד דור האחרון כולם הם בכלל ההצלה והיציאה מארץ מצרים ולכן מוטלת עליהם החיוב להודות לשם ד', שהרי ״אילו לא הוציא הקב״ה אותנו משם הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ומוסיף בעל ההגדה, שכדי לשומרו לקבוע מצווה זו לדורות עולם, הוטל החוב על כל איש ואיש לספר מדי שנה בשנה ואפילו החכם והנבון והיודע את התורה חייב לספר מעניין יציאת מצרים, כך שהדבר אינו יכול להיות נשכח בשום זמן מהזמנים. שאילו היו פוטרים סוג מסוים של אנשים מלספר, היה יכול להיווצר מצב שתישכח מצווה זו. שהרי כל אחד הוא יודע ספר, ורובם ככולם יפטרו את עצמם מלספר, בחושבם כי הם כבר יודעים את הדבר. ולכן נקבע חוק ולא יעבור על כל איש ואיש לספר ואין משמרת לזיכרון יציאת מצרים גדולה מזו. ולפי״ז זה כוונת החלק הראשון בפסוק ״והגדת לבנך״, כל אחד מכם מחייב לספר לבנו. ושלא נחשוב שאם אין אני חכם, אז יש חיוב לספר יציאת מצרים, אבל לחכם לא חסר לספר, אלא תדע אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה חייבים בסיפור יציאת מצרים. א"כ כולם חייבים במצווה זו. וזה המשך המעשה ברבי אליעזר וכו׳ שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה עם כל הגדלות בתורה שלכל אחד מהם. הנה. יש מחלוקת בגמרא )פסחים קט"ז ( מה הפי' "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", אביי אמר שהגנות הוא "מתחילה עובדי עבודה זרה", ורבא אמר שהגנות הוא שמתחילה היינו "עבדים לפרעה", והחילוק ביניהם הוא מאיפה מחויבים להתחיל הגנות, אם מתרח או רק ממצרים, וסידרו בהגדה כשניהם: דהיינו "בגנות" אומרים - עבדים היינו -, ומסיימים "בשבח" שאומרים - ויוציאנו ד' – וכן מתחילים "בגנות" - מתחילה עובדי עבודה זרה – ומסיימים "בשבח" - ועכשיו קרבנו -. וראיה לזה שכולם חייבים בסיפור, ומאריכים בסיפור: אנו אומרים מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק. ועסקו בסיפור יציאת מצרים, וכדי שלא נחשוב שמי שלא היה שם ולא עבד במצרים עבודת פרך אינו מחויב לספר סיפור "יציאת מצרים", כגון שבט לוי לא עבדו במצרים או גרים שלא היו שם. אנו אומרים התנאים הנ"ל שר' אליעזר ור' טרפון היו מהכוהנים ר' יהושע היה מהלויים ו ר' עקיבא ממשפחת גרים, ואפילו הכי סיפרו כל הלילה, א"כ כולם מחויבים בסיפור יציאת מצרים. ומביאים עוד ראיה שר' אלעזר בן עזריה דרש ביציאת מצרים וכן בכל השנה מחויבים להזכיר עניין יצי"מ. החלק השני, למי חייבים לספר סיפור "יציאת מצרים". כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. ולהם צריכים לספר "סיפור יציאת מצרים". לחכם = שלא תחשוב בגלל שהוא חכם לא צריכים לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. לרשע = שלא תחשוב שהוא רשע חבל לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. לתם = שלא תחשוב אולי ל"תם" חבל לספר לו, ולכן מביאים פסוק שמחויבים גם לספר לו. ל"שאינו יודע לשאול" = שלא תחשוב אולי אם הוא לא יודע לשאול לא צריכים לספר לו, א"כ את פתח לו, ותספר לו. ואם כן למי מספרים לכולם בלי יוצא מן הכלל, אפילו שיש סברא לא לומר למי שלא מבין אבל כולם מחויבים לשמוע בליל זה סיפור יציאת מצרים בטוב טעם ודעת. וכמו שהרמב"ם פוסק שמי שאין לו למי לספר את ההגדה שיאמר לעצמו, וזהו העיקר בכל הנאמר להכניס את האמונה בקרבנו. "וידעתם כי אני ד'". החלק השלישי, ״ביום ההוא״ - מתי לספר. עולים אנו לנדבך השני. אחר שאנו כבר יודעים שכולם חייבים לספר לבניהם, נברר ממתי אנו מחויבים בזה. "יכול מראש חודש״ הייתי חושב לספר יציאת מצרים "מראש חודש", להתחיל מראש חודש ניסן שאז הוא חודש הגאולה "תלמוד לומר ביום ההוא" דייקא בפסח, "אי ביום ההוא יכול מבעוד יום" אם בפסח הייתי חושב להתחיל כבר מערב יום טוב, "תלמוד לומר בעבור זה". בשום אופן אל תתחיל מערב פסח אלא "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", דייקא אז בלילה הזו שמונח לפניך כל המצוות, אז תספר כדי שיכנס האמונה בלבבם. כלומר, חיוב הסיפור הוא בליל פסח באמירת ההגדה.  החלק הרביעי ״לאמור" - ״מה לספר״. וכאן הוא עיקרו של הסיפור, מתחיל בגנות ומסיים בשבח "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", האריכות בהבטחת ברית בין הבתרים ״והיא שעמדה לאבותינו ולנו" עד היום. ודייקא מתחילים בגנות קודם ומאריכים בזה, כדי שנוכל להודות ולהלל כדבעי. כי בזה שאנו מאריכים רואים שאנו שמחים עם הגאולה, כמו שהיה אחד שהגיע מהמלחמה צרוע ופצוע, והגיע איזה דוד ולקח אותו לבית החולים וטיפל בו, ושילם עבורו הרבה כסף כדי שיחזור לאיתנו, והנה בנה לו בית, וחיתן אותו כל ההוצאות היה על הדוד, והנה ב"ה נולד בן לזוג המאושר, והנה גידל אותו והגיע יום הכלולות לבנו, ושלח לקרוא לדודו שכל כך הרבה השקיע בו אחרי המלחמה, והנה הגיע לחתונה, ובאמצע הריקודים קורא הדוד לאחיין האם אתה זוכר איך שירדת מהספינה אחרי המלחמה, ואומר המחותן אל תזכיר לי את זה עכשיו תודה על כל אשר עשית לי בוא נרקוד, אומר לו הדוד, לא ולא, תתיישב והדוד התחיל להתגולל לפניו כל הקשיים, וכל הרופאים וכל הניתוחים, והקושי בלבנות בית שוב, וכדומה וכדומה, ואח"כ אומר לו עכשיו שנזכרת בכל הקושי, וזה מעצב אותך, ואתה נזכר מי הוציא אותך מכל הפלונטר, עכשיו בוא ונצא לרקוד, בוודאי שהרקידה לגמרי אחרת, כן גם כאן מתחילים בגנות והקושי ומתארים כל הגלות שם, ואח"כ יכולים לבוא ולומר הלל כדבעי. אם היו נותנים לנו לסדר את סיפור יציאת מצרים, היינו פותחים את החומש והיינו מתחילים לומר מפרשיות של בראשית, שתרח היה עובד עבודה זרה, עד שנכנסנו למצרים. ועד שיצאנו וקיבלנו את התורה, או רק מאז שיעקב ירד למצרים מפרשת ויחי שמות וארא בא בשלח וכו'. א"כ לא יהיה זמן אפילו עד אחרי פסח לגמור את הסיפור יציאת מצרים, ולכן לקח בעל ההגדה ה' פסוקים מפר' כי תבוא ששם מתומצט למביא הביכורים שצריך להודות לד', ושם אומר את ענין של הירידה למצרים והעינוי והזעקה והישועה. ואז מתחיל הסיפור בעצמו "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות וכו׳, כאשר בסיס הסיפור נעוץ בהני חמישה פסוקים של פרשת הביכורים )דברים כו(: ָ )הירידה( א. וְ עָ נִיתָ ְו ָא ַמְר ָת לִ פְ נֵי ד' ֱאלֶֹקיך אֲרַ מ ִ י אֹבֵ ד אָ בִ י ַוֵי ֶרד מִ צְ רַ יְמָ ה ַוָי ָגר ש ָ ם ב ִ מְ תֵ י מְ עָ ט וַיְהִ י ש ָ ם לְ גוֹ י ָ גדֹול ָעצ ום וָרָ ב: ְ תנ ו )העינוי( ב. ַוָי ֵרע ו ֹא ָתנ ו הַ מ ִ צְ רִ ים ַוְיַע נ ונ ו ַוִי ָע ֵלינ ו עֲ בֹדָ ה קָ ש ָ ה: ְ ש ַמע )הזעקה( ג. ַו ִ נ ְצַעק אֶ ל ד' אֱלֹקֵ י ֲאבֹו ֵתינ ו ַוִי ְרא אֶ ת ָע ְנֵינ ו וְאֶ ת ֲע ָמ ֵלנ ו וְאֶ ת ד' אֶ ת קֹ ֵלנ ו ַוַי ַלֲח ֵצנ ו: ֹו ִצ ֵאנ ו ד' מִ מ ִ צְ רַ יִם ב ְ יָד חֲזָקָ ה )הגאולה( ד. ַוי ו ִבְזרֹ ַע ְנט וָיה ו ְב ֹמָרא ָ גדֹל ו ְב ֹאתֹות ו ְב ֹמ ְפ ִתים: ֶתן ָלנ ו )הישועה( ה. ַוְי ִבי ֵאנ ו אֶ ל הַ מ ָ קוֹ ם ַהֶז ה ַי אֶ ת הָ אָ רֶ ץ ַהזֹ את אֶ רֶ ץ זָבַ ת חָ לָ ב וְדָב ש: בכל אחד ואחד מאותן הפסוקים דרשו חז"ל בספרי דרשות מעניין יציאת מצרים, ובעל הגדה לוקח כל פסוק ומפרש את הפשט בכל קטע בפסוק, וכדוגמא "וירד מצרימה" – למה באמת ירד ונותן טעם "שהיה אנוס על פי הדיבור". וכן וייגר שם – מבאר שהיה במצרים כמו גר, "במתי מעט", ירדנו בשבעים נפש, "לגוי" – שהיו מתרבים פרו וישרצו וכו', "לגוי גדול", שהיו מציינים במצוות "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד", שש לשונות אלו לומר הנס של ששה בכרס אחד, והסיבה לזה כי עבדו ששת ימים וכנגד זה קיבלו ששה בכרס אחד, כאשר יענו כן ירבה. "ורב" כדכתיב "ורבבה כצמח השדה", היה ניסים התינוקות נולדו בשדה, ונכנסו לאדמה כשהמצריים באו לחפשם, ומלאך הביא להם שני אבנים של חלב ודבש, וכשהמצריים הלכו משם, והיה נראה שצמר שגודל על פני השדה. וזה הפי' "ותמלא הארץ אותם". ממש הארץ התמלא . מהתינוקות. "בעדי עדיים" אל תיקרי בעדיי עדיים אלא בעדרי עדרים, ולמה כי באו עדרים של ילידים קטנים נכנסו העירה לחפש את הוריהם וכולם היו נראים אחד כמו השני, ואמר לאחד הנה שש ילדים שנראים בדיוק כמוך, וכך כל אחד הכיר את משפחתו. "שדיים נכונו". זה משה ואהרן שהם השפיעו קדושה ותורה לכלל ישראל. "מתבוססת בדמייך" זה דם פסח ודם מילה שנתערב כי משה עשה את קרבן הפסח ויצא ריח גן עדן ובני ישראל גם רצו לריח זה, אמר להם משה "כל ערל לא יאכל בו" ולכן הלכו מיד ומלו את עצמם והקריבו קרבן פסח, וזוהי בסיס ת ב' הדם מילה ופסח. אח"כ אומרים שד' הוא הגואל, "אני ולא אחר", ומדייקים זאת כי הקב"ה אמר "אנכי המעלך מארץ מצרים", וכשמשה הגיע לסנה אמר הקב"ה למשה "לך והוצא את העם הזה" אמר משה "מי אנכי" והכוונה בשאלת משה שהא הקב"ה אמר "אנכי המעלך מארץ מצרים" ואיך פתאום הקב"ה מבקש ממשה שיוציא את העם? ולכן אמר לו הקב"ה אתה תהיה השליח, אבל כשנגיע למכת בכורות שאז יהיה כבר שלב היציאה אז "אני ד'" ולא אחר ולא מלאך ולא שרף וכדו'. אח"כ בעל ההגדה ממשיך, הלימוד מעשרה מכות. ומהאותות והמופתים שנעשו שם, דם ואש ותימרות עשן, מספר המכות שנעשו במצרים ואלו שעל הים המחלוקת כמה מכות היה בים. מביאים שיטת ר' יוסי הגלילי, ור' אליעזר ור' עקיבא כאשר כולם מרומזים בפסוקים הנזכרים ובדרשות התלויות והנגזרות מהם. השמחה הפורצת מכל ההתבוננות הזו, מסתיימת ב״כמה מעלות טובות למקום עלינו״ ו״על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת", והסיום שלאחר מכן "לפיכך אנחנו חייבים וכו'. החלק החמישי ־ בעבור זה - באיזה מצב יהיה המספר. ״זה" תראה באצבע לבניך את המצה ואת המרור, את ההפכים הכול כך בולטים, את דרך החירות מול הסימנים למרורים שאכלנו שם, את הגאולה מול הגלות הנוראה. דווקא במצב זה שאתה יושב ועל שולחנך מונחים כל המינים השונים המראים את ההפכים השונים, בליל הק' הזה. החלק השישי - ״עשה ד׳ לי״ - באיזו הרגשה צריך להיות המספר. בחלק זה עולים אנו נדבך משמעותי ביותר ביחס לסיפור היציאה ומודגשת בו הנקודה העיקרית והיסודית של הסיפור בעצמו "עשה ד׳לי", ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. הנס נעשה לו והוא שמח בו. הוא היה משועבד בבית האסורים, הוא חווה את כל השעבוד הנורא והיה כבול בכבלי טומאת מצרים, ועתה הוא מספר את סיפורו האישי ועל גאולתו הפרטית בתוך כל ישראל. דרגה כזו של סיפור אינה דומה כלל לסיפור של מעשה שהיה עם אבותינו בעבר הרחוק. דוגמה לכך נוכל לראות בשעת הרצאה או דרשה, כאשר הדרשן מספר "מעשה שהיה" בהקשר לדרשתו, הדברים מתקבלים על הלב ונאים לשומעיהם, אולם כאשר הוא מוסיף את צמד המילים "סיפור אישי", הרי שאין כל דמיון לרמת הקשב והדריכות שיעורר בסיפורו זה, הדברים יחדרו היטב אל לבות השומעים ויעשו את פעולתם בצורה חזקה הרבה יותר מסיפור שהיה עם איש אחר. הדברים מתקבלים לגמרי אחרת והשומעים מתבוננים היטב במראהו ובקומתו של אותו אדם שהנה הוא הוא נשוא הסיפור, הוא הלך לשם והוא עבר את כל ההרפתקה הזו, ועתה הוא מגולל את סיפורו. אין כמו המחשה כזו לסיפור עם מסר שברצוננו להעביר לשומעים. ולפיכך כשאנו באים להחדיר את סיפור יציאת מצרים לצאצאינו, ואנו מבקשים לספר את הסיפור המקורי והמרתק ביותר ששייך, לא נוכל להחדיר בלבותיהם הרכים והצמאים את ההתפעלות הגדולה מן הסיפור שהיה אי שם פעם בעבר הרחוק. רק כשאר יהיה הסיפור סיפור אישי ״עשה ד׳ לי", בצרוף התנאי הקודם - בעבור זה - בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, רק אז ההודאה שלו תהא אמיתית והסיפור יחדור עמוק בלב צאצאיו. וזהו העניין בכל המרבה הרי זה משובח: עניין של הריבוי בסיפור שמשובח הוא, כי זה דבר ידוע אם אחד שומע סיפור מחברו, יש לו גבול כמה פעמים הוא יכול לשמוע את אותו הסיפור. פעם, פעמיים, ונמאס לו, אבל דבר מעניין יש שלפעמים מספרים סיפור ולא נמאס, ומתי זה ? כשנפגשים שני חברים שעברו מלחמת עולם, ומוצאים אחד את השני אפילו כמה פעמים, ידברו כל פעם מהמחנות העבודה, ואפילו ששניהם יודעים בדיוק מה היה אבל מתוך שעברו ביחד את הדבר הזה מדברים מתוך חשק אפילו כמה וכמה פעמים. וכן ב' תלמידים שישבו אצל רבם והיו מקושרים אליו, וכשנפטר רבם, ידברו כל הזמן איך היה במקום ההוא, ואיך היה במקום אחר אע"פ ששניהם יודעים זאת. רק מתוך החשיבות מדברים שוב ושוב מזה. א"כ בסיפור יציאת מצרים כמה שנרבה בסיפור יציאת מצרים מראים אנו בזאת שיש לנו חשיבות לזה. לאחר שפירטנו את כל דרגות הסיפור כדי להגיע למעלה של השלמות בו, סיפרנו להם על כל ההשתלשלות של "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", הבאנו את כל מדרשי חז"ל במכילתא על פסוקי ההיסטוריה הללו שנאמרים בפי מביא הביכורים, ועשינו הכול שהם יהיו מוחשיים בכל דרך אפשרית, כאן הגענו אל התכלית שהיא ״לפיכך אנחנו חייבים להודות וכו׳ למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלה... ונאמר לפניו שירה חדשה  הללו יה״, הוא החלק המסיים את החלק המרכזי של ההגדה החלק השביעי ״בצאתי ממצרים״ - חלק ההלל וההודאה. אין לך דבר המתאים להמשיך את הנדבך הקודם בהשלמה לתכלית הסיפור וה״הגדה״. ההגדה, חוץ ממשמעות הפשט שהוא עניין הדיבור והסיפור - כבר דרשו בה שבתרגום על הפסוק ״הגדתי היום לד׳ אלוקיך״ הנאמר בפרשת ביכורים ]ושאת הפסוקים הנזכרים שם אני מעמידים במרכזה של ה״הגדה״[ מבאר התרגום ״שבחית יומא דין". שבחית - ההלל וההודאה הן עיקר העיקרים של התוצאות המקוות מתוך הסיפור המוחש והחי שסיפרנו לצאצאינו. אנו יחדיו, אנו שעתה יוצאים ממצרים אוחזים יד ביד עם צאצאינו ויחדיו יוצאים לחירות עולם. ההתרגשות והשמחה מביאה אותנו להכרה בגואל, ובצורך לשבח ולהודות לו על טוב חסדו הגדול עמנו, ״ונאמר לפניו שידה חדשה" כזו שידה שהשנה הזאת נתחדשה, לא שירה ששרו אז בימות עולם, אלא שירה חדשה ממש עתה אנו שרים מעומק לבנו הגואה על גדותיו. כשנאמר את ההגדה במצב נפשי עליון שכזה, הרי שזכינו לספר ביציאת מצרים כפי שהעמידו לנו חכמינו ז"ל. נוכל להחזיק את הכוס בידינו, ובדמע של גיל לברך את ברכת ״אשר גאלנו וגאל את אבותינו... הוציאנו מעבדות לחרות... ונאמר לפניו שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו...״.

הַ קְ עָ רָ ה סדר הקערה: בוודאי יש הרבה עניינים בסדר הקערה, ואין אנו נוגעים עכשיו בדברי קבלה ובנסתר, אלא לפני הכול רק נבאר על דרך הפשט, כמו שידוע שבליל הסדר נאכט אין כמעט פשט אלא הכול רמזים וסודות כמרומז במילת סד"ר שזוהי ס'וד ד'רש ר'מז, וזהו בליל זה. ואלו אנשי מעלה שהבינו וידעו כל העניינים כבר פניהם הלבינו והאדימו בעת סידור העקרה. ודבר ראשון שצריכים להנחיל שאפילו שיש רמזים ועניינים גבוהים אבל קודם צריכים לדעת את הטעם הפשוט, ואח"כ מה שמסביב לה. כמו שאף אחד לא יעלה על סולם קודם על מדרגה העשירית לפני שעולה על מדרגה הראשונה. ג' מצות. הטעם הפשוט: כי צריכים לחם משנה כמו בכל יום טוב, והנה המצה השלישית היא כי השניי ה שוברים לרמז בזה לחם עוני, וע"כ אין יכולים להשתמש בזה כלחם משנה, ולכן שמים בקערה ג' מצות. וברמז יש ש ג' מצות מרומז ל"כהן לוי ישראל", או ל"תורה נביאים כתובים", או כנגד שלושת ימי הגבלה, או שניתנה תורה ע"י הנולד שלישי לאמו והוא משה, או כנגד התורה שניתנה בחודש השלישי. ובמעשה רוקח )ס"ק נח( כתב רמז לשלוש סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עוגות ואותו זמן היה פסח. וברא"ש )סימן ל'( מובא שהזה כנגד ג' מיני מאפה שבקרבן תודה, כדין יוצא מבית האסורים, וגם אנו זכינו לצאת ממצרים. צורת הקערה: ב' סגול יש בקערה. ב' תבשילין שמים בקערה אחד זרוע ואחד ביצה, בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מניחים על השולחן בשעת אמירת ההגדה את קרבן הפסח, ואת קרבן החגיגה שהקריבו בערב יו"ט. משחרב בית המקדש התקינו חכמינו ז"ל להניח על השולחן בשעת אמירת ההגדה שני תבשילים אחד זכר לקרבן פסח, ואחד לזכר קרבן חגיגה, הבשר זכר לקרבן פסח והביצה זכר לקרבן חגיגה. זרוע כנגד קרבן פסח. והזרוע עושים זאת צלוי, ויש שבישלו ואח"כ צלו ויש שרק בישלו. ונזהרים שלא לאכלן בלילה שלא יבואו לומר שאוכלים קדשים בחוץ.רמז לזרוע הנטויה. ביצה כנגד קרבן חגיגה. והביצה בין צלוי בין מבושל, כי ככה התנהגו בקרבן חגיגה, ולכן בחרו בביצה במקום בשר, שהיות ועכשיו אנו נמצאים בחורבן בית המקדש, ויום א' של פסח נופל באותו יום בשבוע כמו ט' באב, וע"כ כמו בבית אבל אוכלים ביצה זכר לאבלות. לרמז שהעולם הוא כגלגל, והנה כדי שנבקש כי ביצה מלשון ביעי מלשון בעי' שיבקשו על הגלות. ובזמן הבית היה אגריפס המלך סופר כל קרבן פסח וספר ע"י שהשאירו כליה אחת ונמצא כמה מליון אנשים כי על קרבן הצטרפו לפחות י' אנשים, וקרבן פסח היה נאכל על השובע ולכן היו צריכים קרבן חגיגה שישבעו, ואח"כ אכלו את האפיקומן )קרבן פסח(. והיה אז נסים שכולם ישנו בתוך העיר ככתוב "ופנית בבוקר והלכת לאוהליך" לכולם היה שם מקום, ומעולם לא אמר אדם צר לי המקום, ולכאורה איך יכול להיות, אלא כשאבא עושה שמחה והוא קורא לילדים שלו, אז יש מקום לכולם בביתו. כרפס. עיקר הטעם הוא כדי שישאלו התינוקות, וע"כ עושים דברים מעניינים. ורצוי לברך על המרור בורא פרי האדמה, וזה באמצע הסעודה ולכן חיפשו על מה לברך לפני הסעודה איזה פרי האדמה, וידוע שכ"ק אדמו"ר בעל ה"פני מנחם" מגור זי"ע באחד מהשנים הוציא גזר )מייערן( כדי לברך בורא פרי האדמה, ובניו שאלו מה זה עכשיו גזר, אמר א"כ ששאלתם יצאתי ידי חובתי, כי כל העניין הוא כדי שתשאלו. וחכמי הרמז רמזו לס' )שישים ריבוא( פרך, שהיא עבודת פרך שעבדו. ועושים הרבה רמזים בליל זה כדי שישאלו התינוקות. רובא דרובא דברים הנעשים בליל זה הוא כדי שישאלו התינוקות כדי להחדיר בהם אמונת אלוקי עולם. כגון ורחץ גם נוטלים לידים בלי ברכה והסיבה הילד שואל איך אתמול נטלתי בלי ברכה אמרו לי שאסור לאכול והנה היום אבי נוטל ידיו ואין מברך, והסיבה שנוטל הוא דהיות והולך לטבול את הכרפס, ויש ז' משקין י"ד שח"ט ד"ם שאם מטבילין בהם צריכים ליטול הידיים, ומטבילים במי מלח. מרור. כתיב "וימררו את חייהם" ע"כ צריכים ללעוס את המרור להרגיש טעם המרירות. ויש חמשה מינים המנויים בחז"ל מה לאכול, עולשין חרחרבינא, חסא, תמכא, חזרת, וחכמי הרמז אמר לחורבן הבית, תמכא, פרס שהם תמכו כדי שיבנו הבית. עולשין, הם יון שלא נתנו לשנן את התורה, חזרת, היא אדום שיחזיר בסוף הישועה, ואנו אוכלים חסה מלשון שהקב"ה חס עלינו. וצריכים לתת לאוורר את החריין כדי שיפוג ולא לאכלן עד שיגיעו לפיקוח נפש. חרוסת. טובלים מרור בחרוסת כדי להפיג המרירות, וצריכים ליזהר שלא יטביל את המרור בהרבה חרוסת, כי בעצם החרוסת הוא מתוק ושלט יבטל טעם המרירות החרוסת יכולים לעשות עם פירות הכתובים ב"שיר השירים", שב"שיר השירים" מובא סוגי פירות, ולזה נמשלו בני ישראל, כתיב -אל גינת "אגוז" ירדתי- "התאנה" חנטה פגיה- אעלה "בתמר"- "הביאני אל בית ה"יין"-ועוד. הבעל התניא זי"ע נתן סימן לזה כדכתיב "ובחרושת אבן ובחורשת עץ". שין מתחלפת בס' והנה בחרוסת משתמשים עם אב"ן וע"ץ שהר"ת שלהם הוא א'ינגבער ב'ארן נ'יס, ע'פל צ'ימערינג. וכל אחד יעשה כמו שנהו אבותיו ולא ישנה. ובדרך רמז חרוסת הוא נוטריקון ס' חרות, ומרומז בזה לששים ריבוא בני ישראל שיצאו ממצרים לחירות עולם. חזרת. שמים עוד פעם חתיכת מרור, ]חסה או חריין[, ולמה עוד פעם ? כדי להשתמש בכורך כהלל, כי כן עשה הלל בבית המקדש. ומבקשים חזרת שיחזור ויבנה בנין בית המקדש במהרה בימינו, אכי"ר. ומיד כשמתחילים עם סידור הקערה, מובא בשלה"ק ועוד ספה"ק, שלא לדבר שום דיבור שאינו שייך לעכשיו, ומאוד מאוד ליזהר בזה. ולדעת האר"י הק' עושים צורה שב' קערה ב' סגול'ס, לרמז לעם סגולה, ולכוון להצטרף להיות בצוותא חדא עם כל כלל ישראל המקיימים מצות ד'. ו שכל הגלויות מרומזת בזה, מרור, הוא מצרים שוימררו את חייהם, בבל, הוא חרחרבינא שהביא

סימני הסדר

ביסוד ושורש העבודה כותב: סימנא מילתא היא בהני חמשה עשר מלות של הסדר קדש ורחץ וכו', כי נרמזו בו סודות גדולים ונפלאים מאוד, ועל כן בעבודה זו יאמר גם סימניה בפה מלא, דהיינו קודם הקידוש יאמר בפה מלא "קדש", וכן כל הסדר עד "נרצה" יאמר גם כן בפה מלא.

קדש: מיד מקדשים כדי שיהיה זמן להאריך ולספר יציאת מצרים, וגם באים במהירות מבית הכנסת, ואז התינוקות שואלים מה יום מיומיים שממהרים כל כך, והתירוץ הוא שאנו ממהרים כדי לספר ביציאת מצרים. ורחץ: נוטלים ידיים כי הולכים להטביל את הכרפס באחד מ ז' המשקים שצריכים טבילה, ואין מברכים ברכה על הנטילה כי עוד לא אוכלים לאכול המוציא, ועושים זאת כדי לעורר הלב של התינוקות. כרפס: לוקחים לכרפס דברים שמברכים בורא פרי האדמה כדי לפטור את המרור שבאמצע הסעודה, וגם זה שינוי כדי שישאלו התינוקות. יחץ: בוצעים את המצה האמצעית הנקרא "לוי", הבציעה הוא כדי לקיים את ה"לחם עוני" ובעניות אין שלמות, וע"כ בוצעים, ודייקא האמצעית, יש הרבה טעמים לזה, מצה זו נקרא "לוי" ושבט לוי מחולק לב' כוהנים ולויים. וי"א שהמצה השנייה הוא כנגד יצחק אבינו, וידוע דברי הגמרא כשהקב"ה יגאל את עם בני ישראל מגלותם, יגאל אותם בזכות יצחק כמובא בגמ' )שבת פט:( שאמר יצחק להקב"ה אם אתה סובל את כולם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך, ועל הרמז לפלגא בוצעים את המצה לב' חלקים. ומצניעין את החלק הגדול לאפיקומן, והחלק הקטן נשאר בקערה, ולכאורה למה לא נשאר גם החלק הגדול בקערה, למה צריכין להצניעו, ובפשטות התשובה הוא, כי רוצים לשמור מחלק זה שיישאר לצפון, ואם זה יישאר בקערה יבוא לידי טעות ויאכלנו באמצע הסעודה, משום הכי מצניעין אותו. אבל יש לבאר בפשטות, לכאורה, דרכן של העניים שהם באים לסעודה או בכל מקום, מיד הם לוקחים את המנה שלהם ושמים בשקית, ואם לא נשאר לו מקום בשקית, אז הוא מתיישב לאכול מהחלק הקטן שנשאר, ואם כן הכי נמי שכל האכילה בליל הסדר הוא זכר לעניות, ואנו אומרים הא לחמא עניא, ומשום הכי מצניעים את חלק אחד מן המצה כדי להתנהג כדרכן של העניים. מגיד. לפני מגיד הונהג לומר את הזוהר הק' אשר מעורר מעלת כבוד החג, ואיך שהקב"ה ופמליא דילי' באים לשמוע דווקא מאתנו את סיפור יציאת מצרים. הרה"ק בעל ה"תפארת שלמה" זי"ע אמר, בכל חצות לילה השם יתברך נכנס בגן עדן להשתעשע שם עם הצדיקים, אך בלילה הזאת אינו נכנס לגן עדן רק נכנס בתוך בני ישראל העושין רצונו במצות הנהוגים בלילה הזאת, באכילת מצה וסיפור יציאת מצרים. רחצה. נוטל ידיו לסעודה ומברך. מוציא מצה יקח שלש המצות בידו ויאמר. המוציא, ועל אכילת מצה. ולוקח ב' כזיתים ולאכול לכל היותר בשיעור ב' מינוטין. מרור: יקח כזית מרור ויטבול בחרוסת ויאכלנו בלא הסיבה. כורך: ייקח כזית מן המצה השלישית וכזית חזרת עמה ויאכל שתיהן ביחד בהסיבה ובלא ברכה, ומקודם יאמר: זכר למקדש כהלל. שולחן עורך: אוכל ושותה כל צרכו לכבוד יו"ט, ונוהגין לאכול ביצה. צפון: יקח שני כזיתים ממצה ששמר לאפיקומן, זכר לפסח הנאכלת על השובע, ואוכלו בהסיבה. ברך: מוזגין כוס שלישית ומברכין עליה ברכת המזון. הלל: ממשיכים מההלל שסיימו לפני שולחן עורך. ומוזגים את הכוס רביעי. נרצה: בוודאי אם אנו עשינו כאשר מצווה עלינו ובשמחה בוודאי אנו מרוצים לפני הקב"ה. שיר השירים: הוא קודש קדשים אחרי שקיימנו את כל הקדש ורחץ בוודאי שיכולים ליכנס לפני ולפנים. ומובא בשל"ה הק' )פסחים דרוש ג( ועל כן חסידים ואנשי מעשה אומרים שיר השירים בליל שימורים.