|
    בס"ד זה מלכלך: הסוד של המטפלים הטובים בעולם דרשה לפרשת חוקת וסיום הרמב"ם
אחרי שבעה ימים של קבלת מנחמים, היה האבל ממוטט מעייפות. הוא לא היה מסוגל להשיב עוד על אותן השאלות: "בן כמה אבא היה?", "הוא סבל ממשהו בזמן האחרון?", "ואיך אימא מתמודדת?". ואז בשעות האחרונות של השבעה נכנס הנודניק של העיירה. הוא פצח בסדרת השאלות המוכרת ולבסוף הנחית את האחרונה: "איך הייתה היציאת נשמה?". "תשב פה עוד כמה דקות ותראה איך נראית יציאת נשמה...", ענה האבל. פרשת "חוקת", כשמה, עוסקת בחוק הסתום בתורה. "זאת חוקת התורה, אדם כי ימות באוהל" והכוונה היא לאותו חוק נעלם שאנו מקיימים מתוך ענווה ואמון מוחלט בבורא העולם. אדם שנגע במת או שהה באוהל מקורה עם מת – נטמא בטומאת מת. הוא נאסר בכניסה לבית המקדש והקרבת קורבנות ובנוסף הופך להיות 'נַשַא' של הטומאה ומפיץ אותה הלאה לאנשים וכלים שנוגע בהם (כמו 'נשא' קורונה שמפיץ את הנגיף בסביבתו). כדי להיטהר מהטומאה, עליו לעלות לירושלים ולעבור הליך הזאת מי חטאת: הכהן מזה על גופו מים מעורבים באפר פרה אדומה. וכל היקפה של המצווה הוא סתום ונעלם: מהי הטומאה? האם היא רוח ממשית ששורה על הטמא כמו נגיף שיכול להיראות במעבדה או דין והלכה שמחילה התורה ללא שינוי בגופו? איך הטומאה נעלמת באמצעות כמה טיפות שמזים על גופו, בניגוד לטבילה במקווה שבה הגוף כולו נכנס למים? למה פרה? ומדוע אדומה? אולם מעל ומעבר לכל התמיהות, ישנו דין אחד שמביא לשיא את התעלומה והמסתורין סביב המצווה: "פרה מטמאת את הטהורים ומטהרת את הטמאים". כל הכוהנים שמעורבים במעשי הפרה – השחיטה, השריפה, ההזאה וכו' – הופכים להיות טמאים בעצמם בטומאה קלה עד הערב וצריכים טבילה במקווה. כך שהכוהנים משלמים בטהרתם על העיסוק בפרה והופכים להיות טמאים. ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה: איפה הצדק? מה בדיוק מטמא? איך מים שמטהרים אחד הופכים להיות מטמאים עבור אחר? כמו לומר שכל איש רפואה בודק קורונה חייב להיות מעט חולה בעצמו!. כמובן, מדובר במצווה נעלמת שפרטיה נשגבים מאתנו. שלמה המלך אמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". ובכל זאת הסדר בלימוד התורה הוא שכל דבר שאפשר לתת בו טעם ולהפיק לקח משמעותי לחיינו – מוטב לעשות זאת. ובכן מהו המסר המהפכני בהלכת "מטמאת את הטהורים?". בהארה קצרה שנאמרה לפני 35 שנה (התוועדויות תשמ"ו ד/454), העביר הרבי מליובאוויטש מסר רב משמעות אודות "כוח האמפתיה" והקלת הסבל. מאות אלפי יהודים שנפגשו עם הרבי מליובאוויטש בפגישת יחידות העידו כי התכונה הזו אפיינה במידה מדהימה את הרבי עצמו.
טרם ניגש לעניין, נוסיף שאלה בעניין שהזמן גרמא: ביום ראשון השבוע זכינו לסיים בפעם הארבעים את לימוד הרמב"ם. רבבות יהודים זכו שוב לעבור בתוך עשרה חודשים על תקציר כל התורה כולה. הם יודעים מעט על הרבה ויכולים לנהל דיון על כל סוגיה הלכתית שתעלה על השולחן: אורך הלשכות בבית המקדש, סוג השופר האידיאלי ושמונה דרגות בנותני צדקה. הייחודיות בלימוד הרמב"ם היא שבמקרים רבים אין צריך לשנות את סדר היום, אלא רק לרומם את השעות המתות, את אותן שעות אבודות שהולכות לבטלה על וואטספ וסטטוסים. אדם ממוצע מקדיש אלפי שעות בשנה לנסיעות, להמתנה בתורים, לציפייה לאישה ביציאה מהבית ... והוא תורם אותן בחינם לרשתות החברתיות. אם ניקח חצי שעה יומית ונקדיש אותה ללימוד הרמב"ם – אפשר בתוך עשרה חודשים להפוך להיות 'גאון בקטנה' ולצבור היכרות בסיסית עם כל תרי"ג מצוות התורה. לכבוד החגיגה המרוממת נדון בהלכה מעניינת שמביא הרמב"ם בסוף ספרו. לקראת סיום הסדרה (לפני הלכות מלכים החותמות את החיבור), מביא הרמב"ם את "הלכות אבל", ובסוף הלכות אלו כותב הרמב"ם כך [על מנת להעצים את הרגשת הסיום בבית הכנסת, כדאי לקרוא את ההלכה מתוך הספר, פרק יג הלכה א,ג]: "כיצד מנחמים את האבלים? ... אין רשאין לומר דבר, עד שיפתח האבל את פיו תחלה, שנאמר 'ואין דובר אליו דבר' וכתיב 'אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז'". אדם שבא לקיים מצוות ניחום אבלים, לא יפתח את פיו בדברי נחמה לפני שהאבל יפנה אליו ויאמר משהו. לעתים עלולה השתיקה המביכה להימשך רגע ארוך, אבל כך היא ההלכה: לא מקדימים לדבר אל האבל. הרמב"ם אינו מסתפק בהלכה עצמה, אלא חורג ממנהגו בצורה בולטת ומביא פסוקים כראיה לשיטתו: אחרי האסונות הנוראיים שנחתו על ראשו של איוב במות בניו ובנותיו שלא היו מוצלחים כמותם בכל הארץ, באו חבריו לנחמו. והנביא מעיד כי החברים ישבו ודממו דקות ארוכות עד שאיוב היה מסוגל לפתוח את פיו ולפרוק את כאבו קורע הלב ורק אז השיבו לו חבריו. והשאלות הן: ראשית, מה משמעות ההלכה הזו? זה לא הכי נעים לשבת בפני אדם סובל ולשתוק, למה לא עדיף להסיח את דעתו עם חדשות טריות שמעניינות אותו? וגם למה חורג הרמב"ם ממנהגו ומביא כאן פסוקים כראיה לשיטתו? בואו נדבר על הפתרון שמציע הרבי מליובאוויטש לשאלה הראשונה. אפשר למצוא בו הסבר פסיכולוגי עמוק לשאלה השנייה.
התורה מלמדת כאן את סוד הטיפול והגשת העזרה החשוב בעולם: אל תחלק עצות, תחלוק את הכאב עם המקורב ביחד. כדי להציל טובע בים הגדול, צריך להסתכן ולקפוץ למים העמוקים. אי אפשר לעמוד על שפת הים ולחלק הוראות כיצד להיחלץ מהמים הסוערים. מוכרחים לקחת סיכון, לקפוץ אל תוך הסערה ולתפוש בו בכוח: "הנה, תחזיק בי, ונצא מזה ביחד". כך להציל אדם ששקע בטומאה רוחנית ונפל לתוך תקופה ירודה, אי אפשר לעשות זאת מבחוץ. אותו אדם אינו מוכן לקבל עצות, הוא מרגיש שאיש אינו מבין אותו, אינו מתמודד עם הייסורים, המצוקות, הספקות והלחצים שהוא מתמודד עימם. ולכן הדרך היחידה לחלץ אותו היא להתלכלך בתוך הסבל ולכאוב אתו ביחד. זה אומר לשתוק ארוכות, להקשיב ולראות את העולם מנקודת המבט שלו. ורק כשהוא מרגיש שמישהו חווה עמו את הצער, שאינו שולל את הרגשתו אלא מבין את מורכבות הקושי שלו – יהיה מוכן לקבל. ואדרבה, ירצה לאחוז בו ולהתרומם אתו יחד מתוך המצוקה. זה סוד ההלכה האמורה: 'פרה מטהרת את הטמאים – בתנאי שהיא מטמאת את הטהורים'. אין דרך אחרת. אי אפשר לקחת סתם כלי עם מים ולהזות על כל המעוניין. המשימה היא עמוקה הרבה יותר: להיות אכפתי, להיות חבר, לחוות את מה שהוא חווה ולכאוב עמו ביחד. ואכן המחיר הוא שהכהן נטמא בעצמו בטומאה קלה. זאת אמנם לא טומאה חמורה, שהרי לא יוכל לטהר את הטמא כי אין חבוש מתיר עצמו, אבל חייב לעמוד במקומו ולנסות להבין את המקום ממנו הוא מגיע. שליח חשוב כתב חוברת על תשובות לשאלות שמעלים יהודים בתורה ומצוות. הרבי ענה תשובה חדה וחריפה אודות כללות החוברת:."כשאדם שואל שאלה, צריכים לענות לשואל ולא לשאלה..." מדובר באחד מיסודות דרכי החסידות שחוזר על עצמו אצל כל מאורי תלמידי הבעש"ט לדורותיהם. הצדיק רבי נחמן מברסלב הביא לכך משל מיוחד במינו שמפורסם בתור משל ההינדיק. מעשה בנסיך שהשתגע. הוא פשט את בגדיו וירד ערום תחת השולחן. הוא טען שהוא תרנגול הודו ולכן זחל על ארבע ואכל את העצמות והפירורים תחת השולחן. פסיכולוגים מומחים הובאו מכל העולם שניתחו את נפשו ודיברו מילים יפות. אנשי תקשורת עם כישורי שיווק שיכולים לשכנע בכל דבר ניסו לדבר אליו, אבל הוא זרק את כולם. כולם משוגעים ולא מבינים אותו: הוא תרנגול הודו. פעם בא חכם אחד והתיישב על הרצפה. הוא פשט את בגדיו, זחל על ארבע ואכל את הפירורים מתחת לשולחן. כשהנסיך שאל מיהו, אמר החכם שהוא תרנגול הודו. אחרי כמה שבועות בהם התיידדו שני התרנגולים, לבש החכם חולצה ואמר שתרנגולי הודו לובשים חולצה. הסכים הנסיך ללבוש חולצה. אחר כך לבש החכם מכנסיים משום שתרנגולי הודו לובשים מכנסיים. הנסיך הסכים ללבוש מכנסיים. אחר כך טיפס לשולחן ואכל כמו כולם וגם הנסיך הצטרף, עד שהחזירו לשפיותו... אבל איך מיישמים את תכונת האמפתיה? איך יורדים למקומו של המקורב - בלי להיטמא בטומאה חמורה כמותו? זכינו והרבי בחר עבורנו גם את הסיפורים בהקשר הזה ומביא שני סיפורי חב"ד: פעם עצר האדמו"ר האמצעי את פגישות היחידות. אנשים שבורים המתינו ימים ושבועות להיכנס אל הרבי, אבל הכל פסק. אחרי זמן גילה הרבי דבר מנבכי נפשו: "כשנכנס אלי אדם ומתלונן על כשל ברוחניות, אינני משיב לו עד שאני מוצא משהו מזה בעצמי. אני לא עונה לאותו אדם עד שאני מרגיש שהעניין שייך אלי וכאילו אני צריך תיקון זה. ואולם נכנס אלי אדם והתלונן על חטא חמור כזה, 'סטייה לא נורמלית כזו', שלא יכולתי לתאר אפילו מעין דמעין אצלי. וכיון שכן הרגשתי שנוצר נתק ביני ובין הציבור ואיני יכול עוד לשמש לו כמדריך. ולכן פרשתי ממלאכת היחידות. הסיפור השני והמפורסם עם הרבי הרש"ב ששיחק רבי וחסיד עם אחיו המבוגר, ר' זלמן אהרן, ולבסוף אמר: "אחי הוא אינו רבי אמתי, כי רבי אמתי נאנח לפני שהוא מציע תיקון...".
לפי היסוד הזה אודות מצוות האמפתיה וחלוקת הסבל, אפשר להבין בפשטות גמורה את השאלה השנייה מדברי הרמב"ם בהלכות אבל. כאן מלמדנו הרמב"ם את מהות מצוות ניחום אבלים. המצווה אינה לבדר את רוחו של האבל ולהסיח דעתו לנושאים אחרים של מזג אוויר וכדורגל, אלא להקל את הכאב. לקחת ממנו את הרגשת הבדידות שמציפה אותו ולמלא במקומה חברות והזדהות. מטרת הניחום היא לומר: "זה אנושי לגמרי מה שאתה מרגיש, זאת התגובה האפשרית היחידה למצב שלך, אבל רבים היו שם והתחילו את חייהם מחדש והקב"ה ימלא חסרונך". ולכן צריך להקשיב לאבל. לשתוק אתו, לאפשר לכאב שגדול מן המילים להתפשט בחדר, ורק אחרי שהוא מרגיש רצוי ומקובל ופותח את פיו בשברון לבו, אפשר להשיב דברי ניחומים. ואולי בכך יש ליישב מה שהרמב"ם מצטט כאן את הפסוקים מאיוב. כוונתו להדגיש ששתיקת האבלים אינה גזירת הכתוב בלא טעם, אלא מגמה אנושית ופשוטה של השתתפות בסבל שלו. ואכן רגש האמפתיה זורם חזק בתוך הפסוקים שהביא הרמב"ם: 'ואין דובר אליו דבר' וכתיב 'אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו' ויען אליפז'".
אנו עומדים בימים הגדולים שבין ג' תמוז ליב-יג תמוז, חג הגאולה והניצחון של האדמו"ר הקודם על השלטון הקומוניסטי-האתיאיסטי, והדברים קשורים בקשר ישיר לעניין. פעמים רבות שאלו את הרבי מדוע אינו עולה לארץ הקודש? יתירה מכך: לא רק שלא עלה בעצמו לארץ, אלא אדמור"י חב"ד נטמנו באדמת העמים ולא הועלו להיטמן בעפר ארץ ישראל. והשאלה היא מדוע אדמור"י חב"ד שמסרו כל עצמותם ליהודי ארץ ישראל - החל מהאדמו"ר הזקן שנאסר באשמת שילוח כספים לארץ ישראל - לא עלו בעצמם לארץ? אחת התשובות שהיו שגורות על לשונו של רבינו: "כשמפנים ספינה טובעת, רב החובל יורד אחרון". כלומר, עם הדבקות בקדושת הארץ (ועד שהרבי התבטא באוזני הרב גורן, שאם ייכנס פעם אחת לארץ ואפילו לביקור קצר, לא יוכל לצאת ממנה) – אבל הרבי מסר מעצמו כדי לרומם ולהיות למגדל אור עבור יהודי חוץ לארץ. הרעיון הוא בדיוק האמור כאן: אם הרבי יגור בירושלים, כיצד יוכל להיות כתובת ליהודי ניו יורק? איך ירגישו שהוא מגלה אמפתיה להתמודדויות שלהם ומבין את מורכבות החיים בגולה? אם יגור בשיכון חב"ד בירושלים, כיצד יוכל לשלוח זוג צעיר למסור את מיטב שנותיו בחור נידח בדרום אפריקה? הרבי נהג לעורר השראה להשקפה זו מתמיהת התמיהות של פרשתנו, פרשת חוקת. אי אפשר לקרוא פרשה זו בלי להתמלא כאב וצער על עונשו של משה רבנו. בכל שנה מחדש צפה ועולה שאלת השאלות שהתמיהה את כל גדולי המפרשים: איפה הצדק האלוקי? כיצד יתכן שחטא אחד של הכאה על הסלע ימחק ארבעים שנה של מסירות והקרבה ומשה יישאר על אדמת המדבר? ואיפה הרחמים והתשובה של חנון המרבה לסלוח? איך נדחו כל תחנוניו של משה כעדותו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור אעברה נא בארצך" ולא הותר לו אפילו להיטמן על אדמת ארץ ישראל? הרבי ציטט מדרש תנחומא (שיחת י' שבט תשי"ד ובכ"מ): זה לא היה עונש למשה, אלא רגע השיא של מנהיגותו. כאן למדנו מהו מנהיג בישראל. משה לא היה היחיד שנשאר על אדמת המדבר, אלא כל הדור שיצא ממצרים מת ונטמן בין החולות בעקבות חטא המרגלים ומנהיג נשאר לצד עמו. מנהיג הוא ראש שמחובר לגוף ואם הגוף נשאר מאחור – הוא נשאר שם לצדו. המדרש מביא משל (דברים רבה ב,ט): משל לאדם שאיבד כמה מטבעות במקום חשוך. הוא ביקש מאנשים עוברים להאיר לו עם פנס כדי למצוא את הכסף, אבל הם לעגו לו שמקדיש מאמצים כאלו עבור סכום פעוט. מה עשה? זרק מטבע זהב בין המטבעות הקטנים וכולם עצרו כדי למצוא את הזהב ובינתיים מצאו גם את המטבעות הקטנים. אמר הקב"ה למשה: אם בני עמך יישארו על אדמת המדבר, מי יקימם בתחיית המתים? מי יעתיר עבורם לעתיד לבוא? אשאיר ביניהם 'מטבע זהב' – נשמתך העצומה - ובזכותך יקומו אף הם ובקרוב ממש וכפשוטו ממש. בס"ד מחיה המתים: איך משה יחיה את העצמות היבשות? דרשה לפרשת חוקת וימים הסמוכים ל-ג' תמוז
פרשת חוקת היא פרשה עצובה, היא חותמת את דור הענקים שהוציא את ישראל ממצרים ונפרדת מ'שלישיית' ההנהגה שלא נודע כמותה. הפרשה מספרת על מיתת מרים הנביאה בעשירי בניסן. אחר כך מסופר על פטירת אהרן בראש חודש אב, והפרשה מצווה גם את הפסוקים הקשים אודות מיתת משה: "יען לא האמנתי בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נתתי להם". יחלפו 11 חודשים ומשה יעלה להר נבו למסור את נשמתו בידי הבורא. וגם אם נלמד את הפרשה עוד אלף פעמים, הלב יכאב ויסרב לקבל את הגזרה. כל לומד זועק ביחד עם משה את "ואתחנן אל ה'", התחינה לזכות להיכנס לארץ, והתהייה היא: איפה הרחמים האלוקיים? איך זה ש"חנון המרבה לסלוח" סירב למחול דווקא למשה רבנו? יתירה מכך: האם משה לא היה ראוי להיכנס לפחות בארון קבורה?! גם אם נניח שתם זמנו כמנהיג והגיע תור יהושע, האם לא היה ראוי לנהוג בו חסד אחרון ולפחות להביא את ארונו לארץ, כמנהג יהודים מדורי דורות?! האם לא היה ראוי לנהוג עמו מדה כנגד מידה, כפי שהוא עצמו נשא את ארונו של יוסף במשך ארבעים שנה! ממצרים עד ערבות מואב בדרך לקבורה בשכם?! שוחחנו על הנושא בשנים קודמות, והפעם ניגש לעניין בדרך שונה ומקורית: מסכת נדה היא המסכת האחרונה בש"ס ולקראת סוף המסכת וסוף הש"ס (דף ע) מביאה הגמרא דיון מוזר בין אנשי אלכסנדריה לתנא רבי יהושע בן חנניה. אלו היו ימי בית המקדש השני וקבוצה חשובה החליטה לעזוב את ירושלים ולהקים בית מקדש מתחרה באלכסנדריה במצרים. הרגע לפילוג היה סכסוך בין שני בניו של שמעון הצדיק מי יירש אותו בכהונת הכוהן הגדול, והאח הממורמר שהפסיד, "חוניו", אסף את חבריו ועקרו לאלכסנדריה. הם הקימו בית כנסת ענקי שנודע בשם "מקדש חוניו". המקום היה כה גדול ומפואר עד שקול החזן לא הגיע עד קצהו השני. כאשר היה החזן אומר קדיש, היו מניפים דגלים כדי שהקהל יידע מתי לענות. פעם התעוררו כמה שאלות לאנשי אלכסנדריה והם הפנו אותן לתנא הדגול, רבי יהושע בן חנניה. השאלה האחרונה הייתה: "מתים לעתיד לבוא – האם צריכים הזאה שלישי ושביעי או אין צריכים? אמר להן: לכשיחיו נחכם להן. איכא דאמרי: לכשיבוא משה רבנו עמהם". השאלה הייתה האם המתים שעתידים לקום מעפרם בתחיית המתים, יצטרכו לטהר עצמם מטומאת מת באפר פרה אדומה, כמו כולנו שנטמאנו בימי הגלות, או יקומו טהורים? הספק הוא כזה: מהגוף המת משתייר משהו בקבר, "עצם לוז" (חוליית הצוואר או עצם הזנב בתחתית עמוד השדרה) שאינה נמחקת ואינה נרקבת לעולם. לעתיד לבוא תתפתח העצם הזו לאורך ולרוחב וממנה יצמח הגוף החדש. וכאן עולה השאלה האם הגוף החדש שנגע בעצם הלוז שהייתה מתה אלפי שנים – ייחשב טמא ויצטרך טהרה ממת? או לא, כיון שאדם נטמא רק מאחרים ולא מעצמו? רבי יהושע ענה שתי תשובות: א. "לכשיבואו נחכם להן". ב. "לכשיבוא משה רבנו עמהם". וכמובן, הדיון כולו מוזר ביותר: א. מה בכלל השאלה? הרי ברור לכאורה שהקמים לתחייה אמורים להיות טמאים? הגוף החדש צמח מתוך עצם ששכבה בקבר עשרות ואלפי שנים והייתה טמאה לכל הדעות ואיך העצמות שצמחו ממנה יהיו טהורות? איך הטמא יהפוך להיות טהור? מה זה שונה מכל אדם אחר שנגע באותה עצם לוז או במקרים מסוימים, אפילו רק עבר מעליה ונחשב טמא? ב. תשובותיו של רבי יהושע לא ברורות כלל: מה פירוש התשובה המתחכמת "לכשיחיו נחכם להן"? מדוע לא אמר בפשטות "איני יודע"/"תשאלו רב אחר שמבין יותר ממני?". הרי בדיוק השבוע נלמד את דברי המשנה בפרקי אבות: "החכם – על מה שלא שמע אומר לא שמעתי" ואינו מתחכם ואומר 'כשהשאלה תהיה נוגעת למעשה, תבואו שוב ואבדוק עבורכם...?' מה כוונת תשובתו השנייה "לכשיבוא משה רבנו עמהם"? איך משה רבנו נכנס לכאן? הרי התשובה הרגילה במקרה ספק היא "עד שיבוא אליהו" או "תיקו" - "תשבי יתרץ קושיות ובעיות"? וגם לא ברורה ההדגשה "לכשיבוא משה רבנו עמהם"? למה עליו לבוא עמהם? ואם יקום ראשון לפני כולם?! בהדרן מעמיק ומפולפל על הש"ס (ליקוטי שיחות יח/248), העלה הרבי מליובאוויטש רעיון גאוני ומרגש שכל כך משקף את החשיבה של הרבי עצמו, וכאילו נכתב כמסר אישי עבור זמננו.
אנשי אלכסנדריה לא היו טיפשים, מדובר היה בגדולי עולם מזרעו של 'שמעון הצדיק' ששימש בכהונה גדולה ארבעים שנה. הם דיברו על קבוצת מתים ספציפית שנושאת סיפור טראגי: "מתי מדבר", מתי דורו של משה רבנו שמתו בחולות המדבר ומקום קבורתם לא נודע. רבי עקיבא אמר על בני אותו דור ש"אין להם חלק לעולם הבא", החטא שלהם כה חמור, עד שהם לא נכנסו לעולם הבא. הנשמות שלהם נעלמו והתפוגגו ולא זכו לתיקון בעולם האמת. וכאן עולה שאלה עצומה לגבי מצבם הנוכחי: האם העובדה שאין להם חלק לעולם הבא מעידה שלא נשאר מהם כמעט כלום, לא מציאות של נשמה שתיכנס לעולם הבא ולא עצם לוז ממשית, אלא רק עפר רקבובי כלשהו ממנו תתחיל התחייה לעתיד לבוא. או שבכל זאת נותרה עצם הלוז כמו אצל כל יהודי אחר וממנה תצמח התחייה העתידית? אם האפשרות הראשונה היא הנכונה ולא נותר מהם כלום זולת מעט עפר, התחייה שלהם תהיה חדשה ולכן הם אמורים לקום טהורים מטומאת מת (ומעט עפר רקבובי אינו מטמא במגע). אבל אם התחייה תתרחש מתוך עצם הלוז, הם ככל מת שאמור להיות טמא ולהיטהר בפרה אדומה? ענה רבי יהושע שתי תשובות: א. "לכשיבואו נחכם להן". כלומר, אתם מעלים שאלה מציאותית שנצטרך לבחון אותה בעינינו. כשהם יקומו נערוך בירור כיצד התרחשה התחייה, מה נותר מהגוף הקודם ומה נוצר מחדש, ונקבל את ההכרעה ההלכתית. ב. רבי יהושע לא נותר בספק וממשיך ומעלה הערכה לגבי התשובה הנכונה: "לכשיבוא משה רבנו עמהם"!. משה נותר אלפי שנים קבור עם בני עמו, הוא מעולם לא נטש את הדור שלו וקבור לצידם בחולות המדבר, ואם כן סברא שנותר מהם משהו משמעותי, כי אחרת לא היה לו מה להישאר לצידם. ולכן התחייה העתידית רק תעיר את העצמות הישנות. בכך רומז רבי יהושע לאחד המדרשים מעוררי הלב: המדרש מעניק פרספקטיבה חדשה לחלוטין על סיבת קבורתו של משה במדבר, ועל הטעם שהקב"ה סירב למחול לו. זה לא היה עונש, זאת הייתה תמצית המנהיגות שלו, רגע השיא במסירותו של "אוהב ישראל" שזן ופרנסם ארבעים שנה. משה לא היה היחיד שנשאר על אדמת המדבר, כל הדור שיצא ממצרים מת ונטמן בין החולות – ומנהיג הוא זה שנשאר לצד בני עמו. מנהיג הוא ראש שמחובר לגוף, ואם הגוף נשאר מאחור – הוא נשאר לשכב לצידו. מנהיג הוא לא רק זה שאומר לאן להגיע, אלא זה שצועד בראש הטור והולך עם העם ביחד. הוא האבא והאימא, המדריך והמוביל. ולכן אף שמשה עצמו היה ראוי להיכנס אל הארץ, אם לא בחייו, לפחות אחרי מותו, אבל משה הפסיק להיות אדם פרטי. הוא כרך את גורלו האישי בגורל בני עמו ונותר להגן עליהם. המדרש מביא משל (דברים רבה ב,ט): משל לאדם שאיבד כמה מטבעות במקום חשוך. הוא ביקש מאנשים עוברים שם, להאיר עבורו עם פנס כדי למצוא את הכסף, אבל הם לעגו לו שמקדיש מאמצים כאלו עבור סכום פעוט. מה עשה? זרק מטבע זהב בין המטבעות הקטנים וכך כולם עצרו כדי למצוא את הזהב. כך אמר הקב"ה למשה: אם בני עמך יישארו על אדמת המדבר, מי יקים אותם בתחיית המתים? מי יעתיר עבורם לעתיד לבוא? אשאיר ביניהם 'מטבע זהב' – נשמתך העצומה - ובזכותך יקומו אף הם. נשוב אל אנשי אלכסנדריה ותשובתו העמוקה של ריב"ח: היות שמשה רבנו יבוא "עמהם", ונשאר שם אלפי שנים כדי להיות עמהם, מוכח שמשהו מהם נותר קיים. ולכן התחייה העתידית תהיה רק צמיחת הגוף הקיים, וכך יזדקקו לאפר פרה אדומה שיעשה המלך המשיח, מהרה יגלה אכי"ר.
עד כאן דברי השיחה, אבל שמא מותר להוסיף משהו כהרגש בערב ג' תמוז: אולי אנשי אלכסנדריה דיברו על עצמם. הם תהו אודות מתי מדבר, אבל אדם בוכה על אחרים ומתכוון על עצמו. הם תהו באוזני רבי יהושע בן חנניה האם להם עצמם נותר עוד סיכוי? האם משהו מנשמתם נשאר קיים? אנחנו שמרדנו ובגדנו בבית המקדש, אנחנו שנהגנו כאנשי דור המדבר שהעדיפו להישאר בחוץ לארץ וגם אנחנו עקרנו מהארץ והקמנו בית מקדש מתחרה באלכסנדריה – האם נותרה בנו "עצם לוז" שאפשר לקום ולחיות ממנה? ענה להם: "לכשיבוא משה רבנו עמהם": אל תעלו בדעתכם שהתנתקתם, אל תאמינו למחשבות הייאוש שהזמן עשה את שלו, כי "משה רבנו עמהם", כי משה לא עזב אתכם. אתם אולי עזבתם אותו, אבל הוא לא נטש אתכם. משה רבנו לא מסתפק בחיי שלמות בגן עדן, אין לו שום הנאה חוץ מלהיות עם בני דורו ולעורר ולפזר טל תחיה על הנשמות היבשות מאורך הגלות. כאותו מטבע זהב השוכב בין המטבעות הפעוטים, משה רבנו "עומד ומשמש" ומתעקש כי "פקוד יפקוד האלוקים אתכם" ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם בקרוב ממש וכפשוטו ממש. נסיים בסיפור מופלא שהתרחש בקצה העולם ממש. אם לכדור הארץ יש סוף, הוא שם... טזמניה היא אי קטן במרחק שעת טיסה מאוסטרליה. מי שכבר טס עד אוסטרליה, נדרש לטיסה נוספת או מעבר במעבורת כדי להגיע לטזמניה. על האי ישנה עיר בשם "הובט" ונותרה בה קהילה יהודית קטנטנה בת שלושים איש. בעת שהתרחש הסיפור לפני כשישים שנה, היו היהודים שם רחוקים ונידחים ולא ידעו דבר, לא את סדר התפילות ולא את נוסחם. החזן הקבוע שלהם הזדקן והחליט לעזוב את האי והם נותרו לבד. הם היו נואשים, מי יבוא לכאן עבור 30 איש? הם ראו איך בית הכנסת שלהם מתפרק, ואז מישהו העלה רעיון: בזמן האחרון מסתובבים בעיר בני זוג שהגיעו מהארץ, הם קוראים עברית ויוכלו להתמנות למנהיגי הקהילה. פרופסור מיכאל ועטרה הסופר היו זוג קיבוצניקים מקיבוץ "עין שמר", שהאמינו בכל ליבם בחזון "השומר הצעיר". הם חלמו לבנות את 'היהודי החדש' שמתמסר לעבודת האדמה ומורד בכל התחייבות דתית. כתוצאה מריב קשה בקיבוץ, החליטו לעזוב את הארץ בהתרסה ולעבור הכי רחוק שאפשר, לטזמניה. הוא למד מתמטיקה וסטטיסטיקה והיא למדה פסיכולוגיה. כשאנשי בית הכנסת דפקו אצלם בדלת וביקשו למנות את מיכאל לחזן ולבעל קורא, הוא היה בטוח שהם לועגים לו. "אני?! קיבוצניק שלא צם ביום כיפור ולא מפריד בין בשר לחלב אהיה הרב שלכם?!". אבל הם לא הותירו לו ברירה: אתה קורא עברית וכל מי שקורא עברית הוא רב... הוא ריחם עליהם ועשה מה שביקשו, אבל הבורות הייתה איומה. באחד הימים נכנס יהודי מהארץ לבית הכנסת ולימד אותם הלכה חשובה: בערבית לא עורכים חזרת הש"ץ... אחרי המעשים נמשכים הלבבות ומתפילה לתפילה זז משהו אצלו ואצל עטרה. כיון שהיו אנשי אקדמיה מעמיקים, לא היו מוכנים לעשות חצי עבודה. הצמא להכיר את היהדות גבר, הם רצו להכשיר את הכלים בבית ולהקפיד על טהרת המשפחה, אבל לא היה מי שילמד אותם. פעם ישבו ודיברו על עתידם: אולי לעבור לקהילה דתית יותר, אבל איך ישאירו את בית הכנסת לבד? מצד שני, גם להמשיך כך אי אפשר. ואז עטרה אמרה משפט מפתיע: אנו קוראים כל שבוע בהפטרה את דברי הנביאים שהדריכו את עם ישראל, אולי גם בדור הזה יש נביא ומנהיג שדואג לעם, אז נתפלל לקב"ה שישלח לנו מסר ממנו. חלפו שלושה ימים ומיכאל צעד ברחוב. לפתע ראה מחזה שהדהים אותו: מולו עמד רב, רב אמיתי, אבל הוא היה נראה מעט נבוך, כאילו מחפש משהו ולא ברור לו מה עליו לעשות הלאה. קראו לו הרב חיים גוטניק, רב קהילה במלבורן, הרב של הצבא האוסטרלי ומי ששימש באופן בלתי רשמי כרבה של אוסטרליה כולה. מיכאל לחץ את ידו וממש סחב אותו הביתה. הרב לימד אותם דברים רבים והם ישבו כתלמידים ממושמעים ורשמו כל הגה. כך התחילו לשמור על מטבח כשר ועל מצוות נוספות. כעבור שנה חזר הרב גוטניק לטסמניה ולימד את הלכות טהרת-המשפחה וכן הלאה. מרוב סערת הרגשות בה היה נתון, מיכאל שכח לשאול את הרב גוטניק למה הגיע באותו יום גורלי לעיר המרוחקת הובט בטזמניה. אבל אחרי שנים רבות, הבת של הסופר והבת של גוטניק שוחחו ביניהן ואז התגלה הסוד. גוטניק סיפרה שיום אחד קיבל אביה מכתב מהרבי מליבואוויטש ובו מעורר על כך שהרבנים עסוקים בקהילות הגדולות ומזניחים את העיירות. כדוגמא, הרבי ציין את האי טזמניה שהיה מן הראוי לבקר בו ולראות מה נדרש שם מבחינה רוחנית. הרב גוטניק לקח את הדברים לתשומת לבו ומיד נסע לטזמניה... כזכור, היה זה בדיוק שלושה ימים אחרי שגברת הסופר העלתה את האפשרות שגם בדור הזה יש נביא ששומע את הצעקה של יהודי בקצה העולם.
גדול המנהיגים: למה נדחתה התפילה האחרונה של משה?[
"ויאמר ה' אל משה ואל אהרן: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". פסוק אחד בפרשת חוקת - 25 מילים שנקראות במהירות - טומן בתוכו את הטרגדיה העצומה של משה רבנו. אחרי 40 שנה של מנהיגות, בתום עשרות שנים של מסירות נפש בלתי נתפשת לעם ישראל כמו אהבת אב לילדיו, הקב"ה 'תופש' את משה רבנו על רגע אחד של 'טעות' ומשית עליו את העונש הנורא: "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". העם שאתם מובילים אותו, יתקדם בלעדיכם לארץ ישראל ואילו אתם תמותו על אדמת המדבר ולא תזכו לגעת באדמת ארץ הקודש. הדבר היותר מדהים הוא, שמשה לא זכה להיכנס אפילו בארון קבורה. זה לא רק שהוא הפסיד את הובלת העם, אלא אפילו לא זכה שיהושע ייקח את ארונו ויקבור אותו באדמת הארץ הקדושה. אותו משה רבנו שסחב ארבעים שנה את ארונו של יוסף הצדיק בכל הדרך הארוכה ממצרים לארץ ישראל, לא זכה לאותו חסד של אמת, שארונו שלו יובל בידי תלמידיו לאדמת ארץ הקודש. ולא צריך להיות מפרש כדי לתמוה שתי תמיהות עצומות: א. האם זה צודק?! האם הגון לתת עונש חמור כזה רק על חטא דל כזה שאיש אינו מבין עד הסוף מה קרה שם?! ב. והוא העיקר: איפה כוח המחילה של הקב"ה? כיצד יתכן שרחמיו של "חנון המרבה לסלוח" נגמרו ונעלמו - כשזה מדובר ב"ואתחנן אל ה'", בזעקתו העצומה של משה רבנו לזכות לרחמים ולהיכנס לארץ? הסיפור בקצרה: זה קורה בעשירי לחודש ניסן, ומרים - אחותם הגדולה של משה ואהרן – נפטרה. משה ואהרן נכנסו לאוהל כדי לכאוב את לכתה של אחותם, ולפתע הם שומעים רעש מבחוץ. העם מתקהל מחוץ לאוהל. אפשר היה לחשוב שהעם הגדול בוכה את אבלותו של המנהיג, אבל ממש לא. זה שוב הקיטורים והיבבות המוכרים. בעת לכתה של מרים, נעלם הסלע שהיה מוציא מים בדרך נס במדבר, והעם הגדול בן מיליוני האנשים והילדים נותר ללא טיפת מים במדבר הצחיח. ה' הורה למשה לקחת את המטה בידו, ולדבר אל הסלע שיוציא מים. משה אכן דיבר אל הסלע, אבל לא יצאו מים. מתברר שהסלע של מרים נעלם בין הסלעים האחרים ומשה לא דיבר אל הסלע הנכון. הוא ניסה וניסה ולאחר שזה לא הלך, הוא היכה סלע במטה ואז יצאו לפתע מים רבים. העם התלקק בהנאה, אבל פתאום נשמע קולו של ה' המכריז כי הרגע הזה הכריע את גורלם של משה ואהרן, והם הפסידו את הזדמנות חייהם. הם ימותו כאן במדבר ולא ימשיכו ארצה. בפרשתנו לא שומעים את תגובתו של משה, אבל פרשת "ואתחנן" מספרת איך הוא שופך את הלב לפני הקב"ה במטרה לזכות לרחמים. משה זועק לא פחות מתקט"ו תפילות, המדרשים השונים מספרים כי משה ביקש לוותר על הכול. הוא מוכן לוותר על המנהיגות ולהעביר אותה ליהושע, הוא מוכן להיכנס ארצה כאחרון העם או אפילו גרוע יותר – כאדם שכבר מת ורק ייקבר במערת המכפלה או בכל מקום אחר – אבל הרחמים האלוקיים תמו והגזירה נחתמה: משה מת על אדמת המדבר ולא זכה למה שזוכים כל כך הרבה יהודים שמתים בחוץ לארץ: שתלמידיהם מעלים את ארונם ארצה. והלב מתקשה להאמין: א. איפה בכלל החטא הנורא במי מריבה? האם זה באמת משנה אם משה דיבר אל הסלע או היכה בסלע?! וכי להוציא מים מסלע באמצעות הכאה במטה – זה לא נס עצום?! מישהו הצליח פעם להוציא מים מסלע עם מטה?! ב. השאלה היותר קשה, כאמור, היא: איפה הרחמים האלוקיים מול תחנוניו של משה להיכנס לפחות בארון קבורה? הנה דוגמא משני מדרשים מופלאים המצטטים את זעקת משה: "דברים רבה לג,יא: ואתחנן אל ה' - רבש"ע, גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך ... אמרתי, כשם שראיתי בצרתן כך אראה בטובתן, ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל, אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה?! ... זאת שילום עבודה של מ' שנה שעמלתי עד שיהיו עם קדוש?!". "תנחומא ואתחנן ו: משה שאל: אם לא בחיי אכנס לאחר מותי? אמר לו: לא בחייך ולא לאחר מותך".
המפרשים השונים מביאים הסברים רבים לאופי החטא של משה רבינו (והארכנו בשיעור השנה ובשנים הקודמות), ואולם כל ההסברים הללו קשורים בכך שמשה לא נכנס ארצה בחיים, אבל אין בהם הסבר לשאלה הגדולה שנידונה כאן: למה משה לא זכה להיכנס בארון קבורה? למה לא זכה למה שזכה יעקב אבינו, שבניו נשאו את ארונו ממצרים לארץ ישראל? מדוע לא זכה לשכר מידה כנגד מידה על כך שהוא עצמו נשא במשך ארבעים שנה את ארונו של יוסף ממצרים עד ערבות מואב? ישנו מדרש מופלא ששופך אור על הסיפור והופך אותו מהקצה אל הקצה. הרבי מליובאוויטש ציטט פעמים רבות את הגישה הזו, ובפרט כשהיה מדבר על מקום קבורתם של אדמור"י חב"ד, שמקום מנוחתם הוא באדמת חוץ לארץ (ראו שיחת י' שבט תשי"ד, התוועדויות תשמה ה/2845 ובכ"מ).
זה כלל לא היה עונש למשה להיטמן בחוץ לארץ, להיפך: זאת הייתה תמצית המנהיגות שלו. זה היה רגע השיא במנהיגותו של גדול המנהיגים בהיסטוריה. עלינו לקחת בחשבון עוד פרט: משה לא היה היחיד שמת על אדמת המדבר, גם כל הדור שלו מת ונטמן שם – ומנהיג הוא זה שנשאר לצידם של בני עמו. רב החובל הוא זה שיורד אחרון מהאונייה אחרי שהוא מוודא שכולם כבר ירדו. המילה "מנהיגות" כיום היא מילה נרדפת לניצול העם. אנשים רוצים קריירה ועושים את זה על חשבון הציבור. אבל כאן התורה מספרת על מנהיגות מסוג אחר: כזו שעובדת אצל העם. לפי התפיסה היהודית, מנהיגות היא עבדות ולא שכר. היא עול הרבה יותר מאשר הנאה. המנהיג הוא זה שמוותר על כל שאיפותיו האישיות ועובר לעבוד אצל הציבור. החשיבה החסידית מדמה את המנהיג ל"ראש" שעומד בראש הגוף וכל מהותו היא להוליך את הגוף למקום שהוא אינו יכול ללכת אליו בכוחות עצמו. מעכשיו, זה לא מנהיג ועם, אלא גוף אחד שפועל יחד. דורו של משה רבנו, הדור שיצא ממצרים, חטא בחטא המרגלים ומת כולו על אדמת המדבר, ולכן גם משה רבנו נשאר לצד בני עמו וישוב עמם ארצה בתחיית המתים בגאולה הקרובה. מדרש נהדר (דברים רבה ב,ט) מביא את המשל הבא: אדם אחד איבד כמה מטבעות במקום חשוך וביקש מאנשים להאיר לו עם פנס כדי למצוא את הכסף. כשהאנשים שמעו שמדובר בסכום פעוט, צחקו ממנו והמשיכו הלאה. מה עשה האיש? זרק מטבע זהב בין המטבעות הקטנים וכך כולם עצרו לידו כדי למצוא את הזהב. וכך אמר הקב"ה למשה: אם בני עמך יישארו שם על אדמת המדבר, מה יהיה אתם בתחיית המתים? מי יעתיר עבור דור המדבר? לכן אני משאיר ביניהם 'מטבע זהב' עילאית – את נשמתו החד-פעמית של גדול הנביאים, ובזכותך גם הם יקומו בתחיית המתים ויעלו לארץ ישראל. באותה דרך ביאר הרבי מליובאוויטש את העובדה שאדמור"י חב"ד טמונים בחוץ לארץ, משום שתפקידו של המנהיג הוא להיות איפה שצריכים אותו. לא איפה שנוח לו להיות, אלא היכן שיהיה ליהודים שנמצאים רחוק – רחוק בגשמיות ובמילא רחוק ברוחניות – חלקת 'ציון' קדושה שתעניק להם את הכוח להתעלות ולהתרומם מעל תלאות הגלות. הנה סיפור מיוחד במינו ששמעתי מסבי, הרב משה אשכנזי: אחד מגדולי חסידי חב"ד בדור האחרון, שהפך כבר בחייו למושג ואגדה, היה רבי מנחם מענדל פוטרפס. הוא מסר את נפשו לסייע ליהודים לברוח מברית המועצות הקומוניסטית ונכלא לעשר שנים במחנה עבודה בסיביר. אחרי שסיים את שנות הכלא הרוסי, קיבל אשרת יציאה והיגר לאנגליה. בחודשי הקיץ של שנת תשל"א (1971) הוא עבר אסון. הבת שלו (הגברת ליברוב) נהרגה בתאונת דרכים והשאירה משפחה צעירה עם ילדים קטנים. זה היה שבר שהקיף את כלל החסידים. בחודש תשרי שאחר כך, סבי, רבי משה אשכנזי, היה אצל הרבי מליובאוויטש בניו יורק, אך התחמק מלפגוש את רבי מענדל. הוא לא היה מסוגל להביט לו בעיניים אחרי מה שעבר. רבי מענדל הרגיש בכך וסיפר לו סיפור: מעשה ברב חובל שהפליג בראש אוניה עמוסה באנשים אל הים הגדול, אך באמצע הדרך קיבל טלגרמה שאשתו חלתה מאוד. הוא היה טרוד בכך לאורך כל ההפלגה ובקושי הצליח לסיים את המסע ולהביא בשלום את האנשים אל החוף. כשהוא הגיע בשלום אל היעד, השלטונות העמידו אותו למשפט. בהיותו מנהיג האונייה, מוטל עליו להתמסר לגמרי אל המשימה ולשכוח לחלוטין את עצמו, ואיך היה יכול בעת שמוטלת עליו משימה כזו, לחשוב בכלל על עניינינו האישיים? וכך, סיים רבי מענדל ואמר לסבי: על כולנו מוטלת משימה להמשיך ולסייע לחסידים אחרים באהבת אחים - ומה שייך כעת לשקוע באבל של עצמנו?".
לפי תפיסת המנהיגות הזו, ביאר הרבי מליובאוויטש בהזדמנות אחרת שאלה צועקת ומפורסמת: איך אפשר להבין את העובדה שיעקב אבינו העדיף את יהודה על פני ראובן? נשוב אל פרשת "ויחי" וניזכר בברכות יעקב. הוא אוסף את כל בניו אל המיטה, נוזף קשות בראובן, שמעון ולוי, ואז מגיע לילד הרביעי ופניו מאירות: "יהודה אתה יודוך אחיך ... לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו". יעקב בוחר לקפח את בניו הגדולים, הוא מדלג על שלושה ילדים ומכריז כי המלוכה הנצחית של עם ישראל – "עד כי יבוא שילה" – שייכת לשבטו של יהודה ולא לשבטו של הבכור, ראובן. והתמיהה זועקת לשמים: וכי יעקב לא למד מהעבר? האם לא הפיק לקח מהאסון הנורא שהתרחש במשפחתו לאחר שקיפח את הגדולים והעדיף את יוסף?! מדוע עושה זאת שוב ומעדיף את יהודה על ראובן? כמובן, כל אחד מכיר את ההסבר הכתוב בתורה עצמה: "גור אריה יהודה מטרף בני עלית" – שיהודה התעלה על כעסו ושכנע את האחים למכור את יוסף ולא להרוג אותו, וכך הציל את חייו. אבל ההסבר הזה לא פותר את הבעיה ורק מעמיק אותה: הרי ראובן עשה את זה לפני יהודה? ראובן היה זה שבלם את האחים מלהרוג את יוסף והציע להשליך אותו בבור: "אל תשפכו דם, השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו, למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו?". יתירה מכך: הרי יהודה עשה בסך הכול חישוב ציני של עלות-תועלת, הוא הציע להם להרוויח כמה לירות על יוסף במקום סתם להרוג אותו, ואילו ראובן גילה גדלות נפש אמיתית ותכנן להוציא אחר כך את יוסף מהבור כדי להשיבו אל אביו חי וקיים? הרבי ענה פעם תירוץ כביר שכל כך משקף את דרך החשיבה של הרבי עצמו (ליקוטי שיחות טו441 ואילך): ראובן הציע הצעות טובות, אבל לא נשאר שם כדי ליישם אותם. התורה הרי מספרת שאחרי שנגמרה המכירה לסוחרים ויוסף יצא אתם לדרך הארוכה, ראובן מגיע אל הבור ומבקש להוציא את יוסף משם, אבל הוא כבר אינו שם. אבל רגע, איפה ראובן היה בעת שהתרחשה המכירה? מביא רש"י דרשה קשה לעיכול: ראובן היה עסוק בשקו ותעניתו. כן, אחרי שהוא הציע להם לזרוק את יוסף לבור ולא להרוג אותו, הוא הלך לשקוע בעשיית תשובה על חטאיו האישיים וכך זנח את אחריותו כבכיר האחים והשאיר את השליטה בידיהם של שמעון ולוי. ו"כך – זעק הרבי בעת שאמר את השיחה – התחילה הגלות למצרים. כשיהודי ראה ילד יהודי זרוק בבור והוא מושך בכתפיו והולך לעסוק בהתקדמות הרוחנית האישית שלו – כך מתחילה הגלות". יהודה, לעומתו, לא היה אדם כה נעלה כראובן, אבל הוא היה מנהיג!. הוא ידע מהי אחריות. העצה שנתן הייתה פרקטית ומעשית וגרמה לכך שיוסף ניצל ממיתה בבור והתחיל חיים חדשים בחיק הסוחרים שירדו למצרים. הנה סיפור על רגע קטן-ענק (מתוך 'הסיפור שלי' Jem): אברהם קיס הוא יהודי שמנהל מסעדה ושירותי קייטרינג בניו יורק. הוא גדל לשני הורים ניצולי שואה ועול הפרנסה היה כבד בבית. כבר בהיותו ילד הוא נאלץ לקחת אחריות ולסייע בפרנסת המשפחה כדי לאפשר לעצמו לרכוש חליפה או בגד חדש. אחרי הלימודים הוא היה לוקח עגלת תינוק, צועד אתה אל המכולת השכונתית של סטילרמן ומסייע לבעל המכולת בהובלת מצרכי מזון אל בתי הקליינטים. אחת הלקוחות רמות-המעלה שהיו תחת אחריותו, הייתה הרבנית חנה, אמו של הרבי מליובאוויטש. הוא היה מוביל את המצרכים לביתה וכך זכה מדי פעם לפגוש את הרבי בעת שבא לבקר את אימו. פעם פגש אותו הרבי ברחוב, כשהוא צועד לבית הספר עם תיק כבד, עמוס בספרי לימוד. הרבי עצר אותו ושאל איפה הוא לומד? הוא ענה: "בישיבה של חסידי באבוב". הרבי שאל: "ובישיבה של באבוב אין לוקרים, תאי אחסון עבור ספרי התלמידים?". כשהוא השיב בשלילה, הרבי אמר: "בבקשה, תלך אל האדמו"ר מבאבוב ותמסור לו שפגשת אותי, ואני אמרתי שהישיבה צריכה לרכוש לוקרים כדי להקל את משא הנערים". הוא עשה זאת ואחרי תקופה קצרה התוקנו תאי אחסון ליד בית המדרש. זה בסך הכול רגע קטן, אבל הוא גדול ועצום. בעיני אחרים, הוא היה בסך הכול נער שליחויות. מן ילד שלא הצליח לו בחיים ואיש אינו מבחין אותו, אבל בעיני הרבי הוא היה עולם ומלואו. האדם היחיד שקיים על פני הגלובוס. כי זה מנהיג – מי שזוכר שהוא כאן למען העם.
מה ניקח כאן בתכל'ס? אחד הדברים הכי מופרכים ומשוללים אצל הרבי היו זכרונות. נוסטלגיה. אצל הרבי יש רק שאלה אחת: מה אנחנו עושים עם זה? איך לוקחים אחריות ומקדמים את עם ישראל בדרך לגאולה באמצעות המידע שזה עתה קיבלנו? וגם בעניין הזה העניק הרבי עצמו את צורת היישום: כל אחד מאתנו הוא מנהיג וראש במשפחתו שלו. כל אבא ואימא הם הולכים בראש המשפחה ועיני הילדים נשואות אליהם. וכאן עלינו לזכור שלהיות ראש המשפחה זה לא רק זכות – אלא בעיקר אחריות. עלינו להיות מוכנים לוותר על הטובה האישית שלנו ולהקדיש הרבה יותר זמן כמות ואיכות לילדים, למשפחה הקרובה, ולכל המושפעים שלנו. כך נוכל להיות בטוחים שאנו עושים כל שביכולתנו להכין את הדור הבא לגאולה השלמה ולהשלים סוף-סוף את התהליך בו מתקדם עמנו כבר אלפי שנים.
ליקוטי שמואל פרשת השבוע "חוקת" חקת המעלה של ישראל בקיום חוקים (הרב שלמה הלוי שליט"א) מעלתה של קיום מצוות פרה אדומה היא באי ההבנה של המצווה. לא ברור כיצד הכהן הטהור שמזה - נטמא בעוד שהטמא עליו היזה הרגע - נטהר. שלמה המלך החכם מכל אדם חקר ולא הבין עד שהעיד על עצמו ואמר: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"... הגמרא מביאה סיפור שבזמן שבית המקדש היה עוד קיים, קרה שאבדה אבן יקרה מבגדי הכהן הגדול. לקחו חכמי ישראל כסף רב ומטבעות זהב והלכו לקנות אחרת במקומה. לאחר חיפושים ממושכים הגיעו לעיר אשקלון ושם היה איש עשיר מאוד ושמו דמא בן נתינה ולו אבנים יקרות ומרגליות היפות ביותר בכל הארץ. דפקו על הדלת. יצא דמא ואמר להם: "שלום עליכם, חכמי ישראל! מה רצונכם אצלי?" ענו לו החכמים: "שמענו שיש לך אבנים יקרות יפות ואנו רוצים לקנות אצלך. התסכים למכור לנו? ותוך כדי שיחה תארו לו בדיוק לאיזו אבן הם מתכוונים. הסכים דמא בן נתינה למוכרה בעד מאה זהובים ואמר: "היכנסו לביתי וחכו רגע ומיד אביא לכם מה שביקשתם." הלך דמא להביא את האבנים היקרות מן התיבה שבה שמר אותן והנה - התיבה סגורה והמפתחות אינם! נכנס דמא לחדר אחר לחפש את המפתחות ושם ראה כי אביו ישן על המיטה והמפתחות לתיבה מונחים תחת הכר שלו. חשב דמא בן נתינה: "אם אוציא את המפתחות מתחת לכר, הרי יתעורר אבא. אולי ייבהל ויצטער כאשר יתעורר לפתע. לא! החליט, אסור להעיר את אבא משנתו הטובה!" חזר אל החכמים ואמר להם: "לא אוכל למכור לכם את האבן היקרה, כי המפתחות לתיבה שבה הן שמורות מונחים מתחת לראשו של אבא והוא ישן". חשבו החכמים שאולי הוא אומר כך מפני שהוא רוצה יותר זהב תמורתה. אמרו לו: "אם תמכור לנו את האבן ניתן לך 200 מטבעות זהב במקום המאה שהבטחנו!" ענה דמא: "לא! אסור להעיר את אבא." אמרו לו החכמים: "אנו זקוקים מאוד לאבן היקרה. ניתן לך 300 מטבעות זהב!" ודמא בן נתינה לא הסכים. ואף כאשר הציעו לו 1000 מטבעות זהב לא שינה את דעתו, אלא אמר: "לא אעיר את אבא בעד כל הזהב שבעולם!" ראו החכמים שבאמת לא ימכור להם והלכו משם עצובים. זמן קצר לאחר מכן התעורר האב משנתו. לקח דמא את המפתחות, פתח את התיבה, הוציא את האבן היקרה והלך מהר אחרי חכמי ישראל. כאשר הגיע אליהם ונתן להם את האבן היקרה שביקשו, שמחו שמחה גדולה ורצו לתת לו 1000 מטבעות זהב, כפי שהבטיחו לו לאחרונה, אבל דמא לא קיבל. "תנו לי מאה" - אמר להם - "כפי שהבטחתם לי בתחילה. איני רוצה להרוויח מזה שכיבדתי את אבי!" אמרו החכמים: "צאו וראו איך דמא בן נתינה מכבד את אביו, כי ממנו אפשר ללמוד!" לאחר שנה, נתן ה׳ לדמא את שכרו על המצווה הגדולה, ונולדה לו פרה אדומה בעדרו - פרה מסוג מיוחד הנדרשת לעבודת בית המקדש השווה כסף רב. הגיעו החכמים ושילמו לו ישראל בעדה כאותו סכום כסף שהפסיד בשעתו. שאל האדמו"ר מגור בעל ה"חידושי-הרים": מדוע זכה אותו הגוי לפרה אדומה על מצוות כיבוד אב ואם?! והוא תירץ: כשהגוי הפסיד ממון רב היה קטרוג בשמים, הייתכן שאומות העולם מדקדקים במצוות יותר מבני-ישראל שקיבלו תורה מסיני?! לכן נתן לו ה׳ פרה אדומה לומר שמעלת בני ישראל גדולה יותר מהגויים. הם מקיימים מצווה שטעמה מובן (הכרת הטוב לאבא) ומוכנים להפסיד בשבילה ממון רב, ישראל מוכנים לשלם הון על מצווה שטעמה איננו ידוע כלל... זוהי מעלת עם ישראל בקיום חוקים. א גוט שאבעס, שבת שלום
חוקת שאלה: חומש ויקרא דן בקרבנות טומאה וטהרה, ובמדבר בכל לקחי בנ"י במדבר ללימוד לדורות. אם כן, מה עניין פרה אדומה לחומש במדבר? היה לה להיות בחומש ויקרא. תירוץ: פרשה זו נכתבה דווקא כאן כתגובה לפרשה הקודמת - קורח. קורח כפר במשה והיה ה"רפורמי" הראשון, וטען כי ה' נתן את התורה אבל רק ראשי פרקים, ואת הפרטים משה הוסיף מדעתו. ה' ציווה לבנות את המשכן אבל למנות את אהרן - משה מדעתו מינה. הראיה לדבריו: אילו התורה הייתה כולה מפי ה' הרי לא היו מצוות שאינן נתפסות בשכל האדם. וכך הלביש את 250 איש בציצית שכולה תכלת ושאל את משה אם חוט אחד פוטר טלית שלמה. טלית שכולה תכלת אינו דין שתפטור את עצמה?! בכך התריס כנגד משה, שדברים אלו לא נצטווית עליהם ומלבך אתה בודה אותם. אבל קרח לא השכיל להבין שבעצם זה שאינו מבין זוהי ההוכחה שמשה קיבל זאת כך, ויתרה מזו - אם משה היה ממציא זאת כשבאו אליו היה מיד קולט את התכנון ואומר שטלית כזו פטורה היא!... התיקון לקרח פרה אדומה. אך כיון שמשה קיבל זאת כך משמיים הוא ענה לקרח - בין אם הדבר מוכן ובין אם לא! ומכיוון שקרח לגלג וכתוב "ובני קרח לא מתו", היינו שיתכן שנשאר משהו בספק בליבותיהם של השומעים, לכן באה פרשת פרה אדומה שנבין שטעמי המצוות למעלה משכלנו והבנתנו. "כי לא דרככם דרכי נאום ה'", ולמרות שקרח צדיק היה ("צדי-ק כתמ-ר יפר-ח"- ס"ת קרח) לא הצליח להשיג את טעמי המצוות. טענתו דומה לסיפור הבא: נהג משאית בא לרב ושאל האם הוא צריך לומר פסוקי דזמרה באם גמר את כל ספר התהילים לפני התפילה?. חייך הרב וענה לו: אם יבקשו ממך לקחת ולהוביל מכליי דלק, תסכים? בוודאי. ולפני הנסיעה תמלא את מיכל הדלק? ודאי, אחרת המשאית לא תיסע. אבל המשאית גדושה חביות דלק?! שאל הרב. ענה נהג המשאית: אין קשר ביניהם. ענה הרב: גם אין קשר בין תהלים שקראת לפסוקי דזמרה בתפילה... כן הוא בטעות קרח, אין קשר בין חוט התכלת לטלית כולה... "זאת חקת התורה אשר ציוה ה' לאמר". (ליקוטים נפלאים) גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה (רש"י) הרבי ר' מאיר מפרימישלאן מסביר: לפני שמקיימים מצוה בא היצר אל האדם וטוען: מה לך ולמצווה שלפניך, כלום מצוה היא? כלום חובתך היא? וכשמתגבר האדם על היצר ומקיים את המצווה, מתייצב השטן ומכניס גאווה בליבו על שזכה לקיים את המצווה, לכן נצטווינו: זאת חוקת התורה, "גזירה היא מלפני" לפני המצווה שתקיים אותה, "ואין לך רשות להרהר אחריה" שלא תתגאה אחרי שקיימת אותה. ועל דרך זה מפו' בספה"ק "והסר שטן מלפנינו ולאחרינו", לפני המצווה ואחריה. 'זאת חקת התורה' (כ"ק מרן אדמו"ר מבוסטון זצ"ל) כ"ק מרן אדמו"ר מבוסטון זצ"ל היה רגיל לחזור: 'זאת חקת התורה' הוא שהאדם צריך להבין שגם המשפטים צריכים להיות אצלו בבחינת חק, שכאשר נוהגים רק ע"פ השכל וההיגיון אז יום אחד השכל אומר לעשות כך וביום אחר השכל מבין באופן אחר. ע"כ צריך שגם המשפט יהיה כחק, היינו משום שזהו רצון ה'. וזהו מש"כ 'זאת חקת התורה' שיהודי מקבל את כל התורה כחק
כמה עצוב (אפריון שלמה גיליון 79) ערכים! מי לא רוצה לחיות בחברה של ערכים? הרי כל אחד מאתנו שולח את הילד שלו לבית הספר בתקווה שיקנו לו ערכים. כל אחד רוצה לשאוף להקנות לילד שלו את הערכים הכי נשגבים... אבל מה הם הערכים הללו? כיצד הם נקבעים והיכן? הרי אנחנו חיים בחברה, וכמו שאומר הרמב"ם, האדם הוא יצור חברתי, וממילא אנחנו מושפעים מהנורמות הסביבתיות, שתלויות במקום מגורנו... ובנוסף אנחנו מושפעים גם מהתקופה בה אנחנו חיים. לדוגמא: האם לא תרצח זה ערך נשגב? כולם יגידו "ודאי!" אבל תדעו לכם, שאם הייתם חיים לפני 600 שנה בסקנדינביה, שם היו ויקינגים, אם מישהו היה מפריע לכם לישון צהריים, הייתם קמים והורגים אותו... כן! ככה כולם עושים, זאת הייתה הנורמה באותה תקופה ובאותו מקום. האם גם היום בסקנדינביה עורפים את ראשו של המטרד בשנת הצהריים? ודאי שלא, ואני נוטה להאמין שהם לא עושים זאת רק משום שהם נרתעים מן העונש, אלא משום שאולי הם הצליחו להגיע להבנה שערך חיי אדם הוא יותר חשוב מערך שנת הצהריים...זאת אומרת שהערכים הם דבר נתון לשינוי. אין דבר כזה 'ערך' אמתי. מה שהיה ערכי אתמול הוא כבר לא ערכי היום. עוד דוגמא: אם היום ילד לא מעתיק במבחן, או חייל לא 'משלים ציוד', הוא הופך בין רגע למטרת לעג ובוז מצד החברה הסובבת אותו. יתרה מזאת, הוא נחשב ממש למשוגע! ולמה? מסכן... בסה"כ הוא לא רוצה לרמות, הוא לא רוצה לגנוב...נכון, אבל היום ככה נוהגים, ואם אתה לא עושה כך, אתה בעצם מחייב אותי, לכן אני חייב לכסות על ה'ערכים' שלי בכך שאני לועג לך. היום כל אחד יודע, מה שהיה חשוב בשביל סבא שלך, ואפילו בשביל אבא שלך, זה כבר לא חשוב בשבילך. אנחנו מתקדמים... מה שהיה אתמול שייך להיסטוריה, אלו היו דורות מיושנים... אז מה נעשה? כיצד נדע להגדיר 'ערכים אמתיים'? פשוט מאוד. נושיב אנשים במקום הכי קר בעולם, הכנסת, שם יש 120 מתחת לאפס, והם יחליטו מה ערכי ומה לא... אלא מה הבעיה? שהם מתחלפים. כל שר בסוף הקדנציה שלו הולך או הביתה או לכלא, ובא במקומו עיתונאי חדש עם קפריזות חדשות, ומשנה את ה'ערכים'. פעם אחת פגש סגן שר החינוך את אחד מגדולי הדור ואמר לו: לא חשבנו שנתדרדר עד כדי כך... לא חלמנו... תראה לאיזה מצב הדור שלנו הגיע, אין דין ואין דיין... אמר לו הרב: ומה חשבתם? וכי יוכל אדם לעלות לגג של מגדל שלום, לעמוד על הקצה ולהתכונן לקפוץ, וכששואלים אותו: רגע, אם תקפוץ, נצטרך לגרד אותך עם שפכטל. והוא עונה: אל תדאגו לי, לא שפכטל ולא נעליים, אני מתכוון לעצור בקומה 8. האם האדם הזה יעצור בקומה 8? אתם אמרתם בואו נשליך את הלוח הימני של לוחות הברית, את כל החלק של בין אדם למקום, לא צריך... נישאר רק עם החלק השמאלי של בין אדם לחברו... ומה חשבתם? שלא תתרסקו?! שתעצרו בקומה 8?! אין דבר כזה! כבר אמר איתן האזרחי: רק אין יראת א-לקים במקום הזה והרגוני! בלי שיש דין ודיין, אין כלום! התרסקות! סיפר לי אדם אחד שהוא ביטל את כל הביטוחים שהיו לו... ביטוח לדירה, ביטוח חיים, את הכל! למה? כי התפרסם שחברות הביטוח עורכות קורס השתלמות ומעסיקות מרצים שמלמדים את העובדים כיצד לייאש את המבוטח, מלמדים איך למשוך אותו בסחבת וניירת כך שיוותר על התביעה... אתם שומעים? בן אדם כל החיים משלם להם כסף, המסכן הזה, קרתה לו תאונה, סוף סוף הוא צריך את הכסף הזה, הוא חייב אותו, והם מנסים לייאש אותו, וגם אם לא הצליחו לייאש אותו, הם יגררו את זה 5 שנים בבית משפט. כך נראית חברה שהערכים שלה קרסו! אני מחפש דירה כבר זמן מה. הגעתי למתווך שהראה לי דירה, ואמרתי לו שהמחיר יקר לי מדי... הוא אמר לי: אין לך מה לדאוג לגבי המחיר... האדם שמתגורר בדירה הזאת הוא חולה סופני, הוא כבר לא יכול לעלות שתי קומות, ולכן הוא חייב למכור, אתה יכול ללחוץ אותו... הייתי בהלם! וכשעיקמתי לו את הפרצוף בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, אז הוא אומר לי: נכון, זה עצוב, אבל אני מדבר אתך עכשיו רק 'ביזנס'... הבנתם? כשמדובר בכסף הוא מכניס את כל ה'ערכים' שלו לארון, יש לו חליפה של בן אדם (ספק אם בכלל), וחליפה של 'ביזנס מן'... ככה זה היום. בחברה שכזו, מה הפלא שבאנטרקטיקה הקטנה שלנו, חוק רצחני חדש כבר עבר בקריאה ראשונה, כל אדם יהיה רשאי לחתום על טופס הנותן לרופא רשות להזריק לו רעל ולהרוג אותו... כן, המתת חסד! חסד זה הרי ערך נשגב ביותר... חבורה של רוצחים. אם לא התורה הקדושה, שהיא דבר קבוע, שהיא דבר יציב שלא זז 3,000 שנה, אין דבר כזה ערכים... כל השאר בר חלוף! זאת חוקת התורה, והחוקה לא תהא מוחלפת! התורה הוא חוקה והתורה היא פקודי ד' ישרים משמחי לב. הוא ישר אין חכמות מה שאין כן כל החוקים שיש בעולם הם מעוותים, ועם תחכומים. המשאית הישנה והגונחת עלתה בקושי את העליות שאחרי שער הגיא. משה הנהג אחז בהגה הגדול ועקב בדאגה אחר המחוג שהראה את חום המנוע. הדבר האחרון שחסר לו זה שכלי הרכב ייתקע בצד הדרך. כל מה שהוא רצה זה להגיע כבר לירושלים ולפרוק את הסחורה הבלתי חוקית אצל אחד מסוחרי השוק השחור, לקבל את מעט הכסף שמגיע לו תמורת ההברחה ולחזור הביתה בשלום. אבל אז, לחרדתו הרבה של משה, הגיח מאחורי משאיתו ג'יפ של המשטרה הבריטית ובה שני חיילים. הבריטים הורו למשה לעצור מיד, ואחד החיילים קפץ מהג'יפ וטיפס אל ארגז המשאית. 'יש פה בצלים', הודיע החייל לקצין שנותר בג'יפ. הוא בדק את הכיתוב על הארגזים ואמר שמקור הסחורה הוא ממצרים. 'יש לך ניירות? תעודת משלוח של הסחורה?' שאל הקצין את משה. למשה כמובן לא היו שום ניירות, ועד מהרה הוא מצא את עצמו בבית המעצר הבריטי בעוון הברחת תוצרת חקלאית. לאחר כמה ימים שוחרר משה בערבות עד למשפטו שאמור היה להתקיים חודש לאחר מכן. עוד לפני שחזר הביתה, הלך משה, למשרדו של עורך הדין יגאל לוי, ידידו משכבר הימים. 'מה מביא אותך אלי?' שמח עורך הדין לקראת חברו, אך הבין מיד לפי מראה פניו שהסיבות אינן משמחות. 'הברחת בצל ממצרים?' התפלא עורך הדין לאחר ששמע את החדשות מפי משה, 'אתה יודע שהבריטים מאוד מחמירים בימים אלו על עבירות כאלו. אני כמובן אייצג אותך במשפט, אבל דע לך שאתה בבעיה גדולה מאוד'. חודש חלף, וביום המיועד התייצבו משה ובני משפחתו המודאגים באולם המשפט, כשהם מתפללים ומקווים לטוב. פניו של עורך הדין יגאל לוי לא בישרו טוב. במשך כל הימים האחרונים הוא ניסה למצוא תקדימים משפטיים שיעזרו להמתיק את גזר הדין, אך לא מצא. הכול נתון עכשיו לרחמיו של השופט הבריטי הקשוח והקפדן. השופט נכנס לאולם, התובע התייצב על מקומו, השופט נתן אות לתובע, והלה החל להסביר את חומרת מעשיו של הנאשם וביקש למצות את הדין ולגזור עליו לא פחות מעשר שנות מאסר. עתה נתן השופט את רשות הדיבור לפרקליט הנאשם. להפתעת כל הנוכחים, יגאל לוי ביקש להעלות את מרשו לדוכן העדים. 'ספר בבקשה לבית המשפט כיצד הברחת את הבצל ממצרים', ביקש עורך הדין. משה וכל בני משפחתו וידידיו חשבו שעורך הדין השתגע. במקום לבקש את רחמי בית המשפט, הוא עושה את העבודה עבור התביעה ומחזק את אשמתו של הנאשם?! אבל יגאל לוי התעקש ודרש 'תאר את הדרך, באלו כבישים עברת, באלו דרכים נסעת, שחזר בבקשה בפרוטרוט את המסלול שעברת ממצרים ועד לירושלים'. כאשר משה סיים את עדותו, פנה עורך הדין אל השופט 'ברשות כבודו, אבקש לשמוע את נוסח החוק שבעטיו מרשי מואשם'. 'בקשתך תתמלא מיד', השיב השופט ורמז לספרן בית המשפט שפתח ספר עב כרס והחל להקריא את נוסח החוק 'אין להעביר ירקות, פירות או כל דבר מאכל אל תוך המדינה, לא בדרך הים ולא בדרך האוויר'. תדהמה נפלה באולם. השופט דפק בפטישו והודיע כי הנאשם זכאי מכל אשמה. רק עורך הדין יגאל לוי חייך לעצמו בסיפוק. ספרי החוקים של המדינות השונות, נתונים כל הזמן לשינויים ולעדכונים על פי ההתפתחות וההתקדמות של האנושות. אולם המחוקקים, ככל שיהיו חכמים ומלומדים, אינם מסוגלים להעלות בדעתם את כל האופציות והאפשרויות. פרקליטים ממולחים מנצלים פרצות אלו בחוק כדי לזכות נאשמים, אך בחוקי התורה שנכתבו ונקבעו על ידי בורא עולם, אין פרצות ואין דברים 'שלא חשבו עליהם מראש'. בפרשת השבוע אנו קוראים על מצוות פרה אדומה שחז"ל אומרים שטעמה נסתר מעינינו, ויש לקיימה כגזירה שאין לערער אחריה. הדבר הזה בא ללמדנו ולהזכיר לנו שגם במצוות אחרות, שנדמה לנו שאנו מבינים את טעמיהן ואת סיבותיהן, יש טעמים רבים אחרים הנסתרים מעינינו, ועלינו לקיימן בלי חשבונות והרהורים מתוך שמחה על הזכות וההזדמנות לשמוע בקול הקב"ה ולקיים את מצוותיו. חנוך לנער על פי דרכו (הרב יוסף זילברפרב) פרשת השבוע היא למעשה המשך הפרשיות הקודמות: מרגלים וקורח מכאן ומי מריבה מכאן, והתוצאות כמעט דומות: שם נחרב הדור ופני הדור, וכאן נחרבו מנהיגי הדור משה ואהרן. גם במחלוקת קורח וגם במי מריבה ידם של ליצני הדור הייתה במעל. על ליצנות הדור של מי מריבה מספרים חז"ל: היו משה ואהרן מהלכים וכל ישראל אחריהם, והיו ישראל רואים אבן והיו עומדים ומקיפים אותה, והיו הקרבים אומרים: אין אתם יודעים שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים, והוא מבקש למשכנו למקום שיש בו מים ולומר לנו: הרי הוצאתי לכם מים – ולהטעות אותנו, אילו כן, יוציא לנו מן האבן הזו. והקדוש ברוך הוא כך צווהו: מכל סלע שרוצים – הוציא להם מים. ומשה הפך פניו, סבור שישראל אחריו, והם היו עושים כתות כתות על האבנים. אמר להם בואו עמי שאוציא לכם מים. אמרו לו: מזה אנו מבקשים, אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא, אף מן אבן אחרת אין אנו מבקשים – ונתכרכמו פניו כנגדם ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש. "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים" – הכה פעם אחת, התחיל הסלע נוטף מים מועטים טיפין טיפין. אמרו לו: בן עמרם, המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב? מיד הקפיד כנגדם והכה פעמיים ויצאו מים רבים ושטפו כל מה שהיה נתון כנגדם. ועוד מובא במדרש במקום אחר: כיון שמתה מרים ומשה ואהרן עסוקים בה, וישראל מבקשים מים ואין מוצאין, מיד נתכנסו עליהם. כיון שראו אותם באים, אמר משה לאהרן: תאמר מהו כינוס זה? אמר לו אהרן: לא בני אברהם, יצחק ויעקב הם, גומלי חסדים בני גומלי חסדים. אמר לו משה: אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס? אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאילו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וכו', ואתה אומר לגמול חסד הם באים? מיד הטיחו שנאמר: "וירב העם עם משה". כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאהל מועד. והסוף ידוע: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ... לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". "קשה היא הליצנות שתחילתה יסורין וסופה כליה". וכלפי מי התלוצצו? כלפי משה ואהרן. משה שהקריב נפשו למען קיומה של האומה וטובתה, ואהרן הכהן שהקריב את עצמו למען השכנת השלום וביסוסו בתוך בית ישראל. אוי לדור מליצנים המתנקשים קשות במנהיגי ישראל בכל דור ודור החל מאברהם אבינו שליצני הדור אמרו מאבימלך נתעברה שרה ועד ימינו, וככל שהדור יותר ריק מתורה ומצוות, מספר הליצנים הוא יותר גדול כביאורו של רש"י במסכת קידושין: וזה שאינו באחד מאלו, לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, במה יתעסק אם לא בליצנות. מפרשי התורה מתלבטים להסביר את החטא והיקפו ביחס לגודל העונש. כמו כן מקשים הלא בעת שיצאו ישראל ממצרים והגיעו לרפידים ולא היה בנמצא מים, רבו עם משה, "ויצעק משה אל ה' ... מה אעשה לעם הזה", ותשובת ה': "קח אתך מזקני ישראל ומטך ... והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם". הווה אומר שההכאה כשלעצמה אין בה משום חטא כה גדול, ומדוע העונש הוא כה גדול – "לכן לא תביאו את העם הזה", וכו'?! טובי המחנכים מתלבטים בבעיית חינוך הילד והנוער כיצד לעשותו לבן אדם מתאים, טוב ורצוי לחברה ולציבור. שתי שיטות קיימות בחינוך: שיטה אחת האומרת כי בלב הילד פנימה גנוזים כוחות טובים, פוריים וצריכים לעשות הכל כדי לעורר את הכוחות הנרדמים של הילד ולהוציאם לאור. דבר זה ניתן על ידי הדרכה מתאימה והבלטת הדברים החיוביים שבחברה ולהצביע על השליליים ותוצאותיהם. כל זה צריך להיעשות בדרכי נועם, בחינוך והסברה ולא במקל ורצועה שהם אמנם מפחידים את הילד אך אינם מחנכים. פחד והטלת מרות מביאים לפעמים תוצאות הפוכות ומרחיקות לכת. מאידך ישנה שיטה האומרת שאמנם קיימים כוחות פוריים בנפש הילד, אך יצר לב האדם רע מנעוריו וכבר בשנותיו הראשונות רואים אצל הילד את יצר ההשתלטות וההתרברבות וכדי להתגבר על יצרים חזקים אלה אין לסמוך על החינוך וההסברה בלבד, אלא יש צורך בכח ההרתעה – המקל והרצועה וכדברי שלמה המלך במשלי: "חושך שבטו שונא בנו", וכדברי המדרש שכל המונע בנו מהמלקות, סוף בא לתרבות רעה ושנאהו. למדים אנו שלכל שיטה לקויים ופגמים, אולם ברור שאפילו הגורסים שיש להשתמש במקל ורצועה מודים שלא תמיד מותר ואפשר לנקוט באמצעים אלו. שיטה זו כוחה יפה כל עוד הילד קטן ואינו מבין שפה אחרת מאשר שפת המקל, אולם כשהילד הולך ומתבגר צריך לחנכו בדרכי נועם והסברה ואם משתמשים אז במקל חובלים מביאים לכל מיני תוצאות המתנקמות בהורים עצמם. בצאת ישראל ממצרים היו בני ישראל בחינת ילדים וכבר התחיל להתבלט נגע הפלגנות ודברי הריבות, אז עדיין הייתה אפשרות להשתמש בשיטה של "והכית בצור", אולם משהתבגר העם אחרי ארבעים שנות נדידה במדבר והיה עומד על סף הכניסה לארץ כשהמשימה העומדת לפניו היא לכבוש, לנחול ולהנחיל את הארץ, דורשת התקופה – "ודברתם אל הסלע" – לדבר ללא הרף עד שיצליחו להוציא את מימיו, וכשמחליפים את היוצרות, הרי זה מתנקם במחנך ובמתחנך, ולכן המסקנה היא: "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". גם בדורנו קיימת עדיין אבן גדולה על פי הבאר המעכבת את המים המסמלים תורה וחכמה, שפע ברכה והצלחה. אין עצה אלא לדבר אל הסלע, להשפיע ולחנך ומאמינים אנו שבסופו של דבר "ונתן את מימיו". הרבה מעבר לארבע על ארבע (גד שכטמן) ”מי כתב תרגיל בחשבון ולא פתר אותו?“, ליהג השיכור ברחוב החשוך כשראה מולו רכב ארבע על ארבע. ברוך אומר ועושה - נטל השיכור מסמר שמצא וחרט על דופן הרכב ליד המספרים: 4X4=16. חריטה מכוערת על רכבו החדש לא עשתה לבעל הרכב טוב בעיניים. בלית ברירה נטל את הרכב לפחחות וצביעה, כשבליבו מקווה הוא שלא יישנה המקרה שוב. אך למחרת בלילה עבר השיכור שוב, שם גילה שהפתרון איננו. על מנת למנוע עוול מנוסעי הכבישים בארץ, חרט השיכור שוב את הפתרון והפליג לדרכו. בעל הרכב קלט שזה לא עסק, לקח את הרכב לפחחות וצביעה, ואף הזמין סט מדבקות היוצרות את התרגיל 4X4=16. בלילה עבר השיכור לביקורת. כשראה שהתרגיל הנכון מתנוסס על דופן הרכב, חרט לידו ’וי‘... דיני פרה אדומה הפותחים את פרשתנו מתחילים במילים: ”זאת חוקת התורה“, ’חוק‘ פירושו, דבר שטעמו לא פורש בכתוב. ה‘אור החיים‘ הקדוש שואל מיד: לקרוא לדיני פרה אדומה ”חוקת התורה“ זה לא מדויק. צריך היה לכתוב ’זאת חוקת הפרה‘, ’זאת חוקת הטהרה‘, אבל ”חוקת התורה“?! טרם שנכתוב את תירוצו המחכים, נקדים בסיפור יהודי: ”האם יום חג היום שכל חנויות העיר סגורות?“, תמה הכפרי שהגיע לעיר הגדולה. לרגע חשש שמא חילל שבת או חג, אך כשנכנס לבית הכנסת גילה שלא חג יש כאן, אלא יום אֶ בֶ ל. הכומר המקומי החליט להתווכח עם היהודים בענייני אמונה והראשון שיאמר את המילים ”לא יודע“ ישליכוהו לנהר. מששמע זאת הכפרי ניגש לרב העיר: ”ברצוני ללכת להתווכח עם אותו כומר“. הרב פקפק ביכולתו לנצח, אולם הכפרי לא ויתר: ”אני נוטל זאת על אחריותי, במקרה הגרוע ביותר, אני זה שייהרג“. הרב נד לו בראשו. הכומר צחק כשראה כפרי נבער מתקרב לוויכוח עמו, ביהירותו העניק לו הכומר את השאלה הראשונה. והכפרי שאל: ”מה פירוש המילים ’ואנכי לא ידעתי‘?“. הכומר, בלי לחשוב, ירה: ”אני לא יודע“. הדרך למי הנהר הייתה קצרה מאוד. בשכונת היהודים גברו השמחה והצהלה, והרב שאל את הכפרי: ”איך עלה בראשך רעיון כזה לשאול את הכומר שאלה מכשילה?“. הכפרי ענה בתמימות: ”כשקראתי בחומש מילים אלו, לא הבנתי את פשרן. הסתכלתי בתרגום אונקלוס וראיתי שאינו יודע, פניתי לעיין ברש“י וגם הוא אומר שאינו יודע. ואם הם לא יודעים, אז הגוי ידע?!“... הקדמה נוספת: תורתנו הקדושה מכילה רבדים אין ספור. אך לחלוקה המינימאלית ביותר אני קורא - ”ארבע על ארבע“. קרי: פשט, רמז, דרש וסוד. כשכל אחד מרבדים אלה מכיל בתוכו את כל האחרים [לדוגמה: פשט שבפשט, רמז שבפשט... פשט שברמז, רמז שברמז... וכן הלאה]. ועתה לתירוצו של רבי חיים בן עטר: מצוות התורה מתחלקות לשתי קטגוריות: ’מצוות שכליות‘ - המחייבות אותנו לקיימן בשל השכל הישר (כיבוד הורים, לא לגנוב ולרצוח,(ו‘מצוות שמעיות‘ - המחייבות אותנו לקיימן כי טעמן מסביר את סיבת הקיום) שביתה בשבת כי ביום זה נח הבורא, חגיגת החגים שצוינו בתורה לזכר המאורע שקרה בהם). אם כן, נמצא שכמעט כל מצוות התורה טעמן בצידן, בין אם מבינים אנו מעצמנו את ההיגיון שבהן, ובין אם זקוקים אנו להסבר האלוקי מדוע לקיימן. אך מצוות פרה אדומה שטעמה לא נתגלה לנו - אות וסימן היא לכל שאר מצוות התורה שאותן אנו מקיימים. לאמור: לא בשל העובדה שקיבלנו טעם וסיבה לקיום המצווה אנו שומרים עליה באדיקות, אלא בשל העובדה שנצטווינו עליה מפי בורא העולם. מצוות פרה אדומה המוגדרת כ“זאת חוקת התורה“, מבהירה לנו שכפי שמצווה זו היא חוק ללא נתינת טעם וסברא, כך גם טעמי שאר המצוות הם רק כדי ל“הטעים“ לנו את המצווה. אין זה טעמן העיקרי. *** גדולי ישראל המנווטים בים הגועש של צוק העיתים את קהילות ישראל ביד אמונה, מתקנים תקנות שונות לפי מצב הדור. לעיתים הוראתם אינה ברורה לנו, אך זאת צריכים לדעת: חובתנו לקיים את דבריהם בלי להרהר אחר הסיבה שהניעה אותם לתקן את התקנה. לעיתים השיטה של ”אני עושה ולא יודע למה“, היא המעולה ביותר. כי, להבדיל מיליוני הבדלות, כפי שבצבא מפקד לא יסביר לפקודו את הסיבה להוראתו, גם הוראות גדולי ישראל הם בגדר: ”זאת חוקת התורה“ - המצב היחיד שבו תוכל התורה להמשיך לעבור מדור לדור ללא שינוי.
זאת חקת התורה (יט, א) (באר משה) חוקה מלשון חקיקה, כי התורה, חייבת להיות חקוקה בלב האדם. זאת חקת התורה (יט, א) (דברי בינה) 'חוקת' מלשון מזון כמ"ש ואכלו את לחם חוקם (בראשית מז, כב). וזהו 'זאת חוקת' – מזון הנפש היא התורה. זאת חקת התורה וגו' אשר לא עלה עליה עול (יט, א) (משמרת איתמר) זאת חוקת התורה - כל המקבל עליו עול תורה, אשר לא עלה עליה עול - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. זאת חקת התורה (יט,ב) הרב משה פולאק בספרו "וידבר משה" כתב, כי הפסוק שבתחילת פרשתנו - "זאת חקת התורה" הוא המשך ישיר לאמור בסוף הפרשה הקודמת בעניין התרומות והמעשרות הניתנים לכוהנים וללויים. וזאת על פי דברי ה"חתם סופר" בפרשת בהעלותך, שפרש בדרך רמז את הפסוק: "וזה מעשה המנרה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא, כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנרה": "וזה מעשה המנרה" כלומר, כך היא דרכה של תורה [הנקראת "אור" והמנורה רומזת אליה, כידוע], "מקשה זהב" - קשה מאד לבוא לידי זהב ורכוש. ולא זו בלבד אלא שלפעמים אין ללומד התורה אפילו לחם לאכל. וזהו "כמראה אשר הראה ה' את משה" - בהר - כשם שבהיות משה רבנו בהר, לחם לא אכל ומים לא שתה, כן בבחינה זו "עשה את המנורה" - את התלמיד חכם, שיצטרך ללמד תורה מתוך הדחק. רק כך זוכים לתורה, כמו שאמרו חז"ל: "כל העולם נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". עד כאן דבריו הנפלאים של ה"חתם סופר". והנה, מי יבוא בסוד ה' לדעת מדוע כך קבע, שלמוד התורה יעשה דווקא מתוך הדחק, אמנם ישנם כמה טעמים גלויים, ואחד מהם, כי רצה הקב"ה לזכות את כל ישראל שיהא להם חלק בתורה, על כן הנהיג עולמו שלומדי תורה יזדקקו לנדבת ידם של המוני בית ישראל. זהו, אפוא, הקשר שבין סוף הפרשה הקודמת לתחילת פרשתנו: שם מדובר על מתנות הלויים שאין להם חלק ונחלה, ובני ישראל הם אלו שצריכים להחזיקם על ידי נתינת המעשרות, ועל זה באה התורה ואומרת: "זאת חקת התורה" - "דא גזרת אוריתא", כך גדל תלמיד חכם. אין בררה, עליו לקבל מאחרים! סיפר רבי חיים גרינמן שליט"א: פעם בהיותו אברך צעיר, היה דחוק מאד בפרנסה, ובאותם ימים הגיע אליו יהודי ובקש לעשות עמו עסקה של "יששכר וזבולון", וכיון שלדעת חלק מהפוסקים בהסכם כזה השכר על למוד התורה מתחלק בשווה - חצי ליששכר וחצי לזבולון, חשש לחתם על הסכם זה כי היה חבל לו על חצי משכר לימוד תורתו. מאידך גיסא, ללא הסכם זה - לא יתאפשר בידו ללמוד כלל. נגש אפוא אל ה"חזון איש" והציע בפניו את ספקו. נענה ה"חזון איש" ואמר, כי גם ויתור על חצי מהשכר נחשב כמסירות נפש ללמוד התורה, ועליו לעשות זאת! זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט,ב) (הרב צ. מנדלסון) בספר לפיד האש מובא: סיפר אחד מן השרידים רבי אברהם יעקב קיש ז"ל שהגיע פעם בהיותו שרוי במחנה המוות למחיצת הרה"ק בעל השפע חיים מצאנז זי"ע ושמע מפיו דבר תורה. הרבי לא דיבר מענינא דיומא ומהמצב הקשה בו הם שרויים, אלא מענייני... קנין התורה. הוא תמך יסודותיו בפסוק מפרשת השבוע "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר", והזכיר את הדיוק הידוע שהובא במפרשים, מפני מה הכתוב אינו אומר "זאת חוקת הפרה" כפי שמתבקש מעניינה של הפרשה? אלא, הסביר, שחבוי פה רמז לג' דברים המועילים לזכירת הלימוד: א. שיחזור על פרקו מאה פעמים ואחד. ב. שיצייר שם הוי"ה מול עיניו בשעת הלימוד, כמובא בספרים הקדושים בשם האריז"ל. ג. שילמד בקול רם וישמיע לאוזניו. וזה שהכתוב מלמדנו: "זאת חוקת התורה" זא"ת נוטריקון זכור אל תשכח. "אשר צו"ה" בגימטריא ק"א, היינו שתשנה פרקך מאה פעמים ואחד. "ה'" תצייר שם הוי"ה מול עיניך. "לאמור" שתגיד בפה ובקול. ואם שלוש אלה תעשה לך לא תשכח את תלמודך!... וכבר מסופר על הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע שנכנס אליו פעם בחור לקבל ברכה, ובין הדברים שאלו הרבי: אם הוא לומד ומה הוא לומד, משהשיב ונקט לו את המסכתא שהוא עוסק בה, שאלו הרבי: האם הוא גם רגיל לחזור על תלמודו, ענה לו הבחור: לא! אני סומך על זכרוני החזק ולכן הנני משקיע בלימוד. נענה אליו הרבי ואמר: "בני יקירי, הלומד ואינו חוזר הוא גרוע יותר ממי שאינו לומד כל עיקר. והוא דבר פלא, כי היצה"ר מניח לאדם שילמד אבל אינו נותן לו לחזור על תלמודו, כי הוא יודע שבחזרה תלוי הכל"! ומה הנך חושב המשיך הרבי ואמר: מה הטעם שעם ישראל נוהג מנהג ישראל תורה שביום טוב של 'שמחת תורה' נוהגים לחזור פעמים הרבה על החלק הראשון שבפרשת "וזאת הברכה", אלא ללמדינו שעיקר לימוד התורה היא "החזרה", לחזור עוד פעם ועוד פעם.. . זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט,ב) ומעשה נורא מסופר על הגה"ק בעל החתם סופר זי"ע שמראה לנו בפועל איך מתקיימת דברי הגמרא הנ"ל: בסוף ימיו של החתם סופר זי"ע שלח מכתב לתלמידו הגה"ק רבי מנחם כץ זי"ע שיבוא אליו בדחיפות, ונסע התלמיד מיד. כשהגיע לפרשבורג מקום משכנו של החתם סופר, ניסו תלמידיו של החתם סופר למנוע ממנו להיכנס, היות והוא היה כהן, וידעו שמצב רבם אנוש וקרוב מאד ליציאת נשמה ר"ל, ברם היות ורבו קרא לו – נכנס. כשראהו החת"ס, נתמלא שמחה, ואמר לו: מנחם, האם זוכר אתה את החידוש שאמרתי לך לפני עשרות שנים בסוף מסכת סוטה? ענה ואמר, כן זוכר אני. ביקשו החת"ס שיחזור על הדברים, וחזר על כל דברי החת"ס שאמר אז. צהבו פני החת"ס ואמר: ב"ה חזרתי על כל חידושי שחידשתי בחיי, וכמו שכתבו חז"ל: אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, אולם חידוש זה לא היה זכור לי, וב"ה שהזכרתני. ואז רמז לו בידו הק' למהר ולצאת כיון שהגיע יציאת נשמה, ועלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים ותלמודו בידו ... כן מסופר על הגה"ק מטשעבין זי"ע שבאחד הלילות בתקופה האחרונה לחייו, פנה למשמשו ואמר: האם תוכל להביא לי שו"ת נודע ביהודה חלק יו"ד, ברצוני לעיין שם בתשובה בהל' טריפות. בבוקר סיפר המשמש לחתנו של הגאון, שבלילה ביקש הרב את הספר נודע ביהודה. הלך חתנו ה"ה הגאון רבי ברוך שמעון שניארסון זי"ע לבית חותנו ושאלו: איזו שאלה בהלכות טריפות הייתה לפניו באמצע הלילה? השיבו הגאון, אני כבר מתכונן לדרך... כשמגיעים למעלה צריכים להיבחן על מה שלומדים פה, לכן אני חוזר למבחן. חזרתי לעצמי את הנודע ביהודה, ובתשובה פלונית שכחתי משהו, לכן הוצרכתי לעיין בה... למדים כאן כמה דברים: ראשית, למרות שהגאונים האלו כל ימיהם בתורה ובוודאי שחזרו גם על תורתם שלהם ובכל זאת היו עוד צריכים חזרה. דבר נוסף, החזרה מועילה גם לאחר מאה ועשרים שיידע מה להשיב ומה לומר מהתורה שלמד הוא בעצמו בזה העולם. זאת חקת התורה (יט,ב) (אוהב תורה) התורה נקראת "חק", וגם הבריאה, השמים והארץ, נקראים "חק", כמו שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה). ללמדנו - אומר בעל ה"אשיב אברהם" - שהתורה היא חק בדיוק כמו השמים והארץ, וכשם שמבינים שהשמים והארץ אינם משתנים לעולם, וגם בשנות האלפים יישארו כשהיו - כך גם התורה לא תשתנה מחמת הזמנים, ואי אפשר להתיר אסורים בטענה ש"הזמנים השתנו...". היה פעם סוחר שנסע עם עגלון ליריד. הסוחר הודיע מראש לעגלון שהוא חייב להגיע ליריד בזמן, בלי להתחשב בשום אילוצים, ואם יאחר - לא ישלם לו פרוטה בשכרו. היה זה בחדש טבת, השלג נערם, גלגלי העגלה נשברו, ואחרי עיכובים רבים הגיעו סוף סוף למחוז חפצם, יומיים לאחר סיום היריד... אמר הסוחר לעגלון: "אינני משלם שכרך!" כעס העגלון, ובין השנים התפתח דין ודברים, עד שלבסוף נגשו לרב שיפסוק ביניהם. שאל הרב את העגלון: "האם זה נכון שהסוחר התנה את התנאי מראש?" ענה לו: "כן". - "אפילו אם יהיה אונס?" - "כן" - "אם כך, על פי תורה הוא אינו חייב לשלם לך!" שאל העגלון: "באיזה חודש נתנה התורה?" - "בחודש סיון". - "נו בטח, בקיץ, לכן הדין עם הסוחר, אך אם התורה הייתה ניתנת בתקופת החרף, בטבת, כשהשלגים נערמים בדרכים והעיכובים מרבים, הדין היה אחרת..." זה ההיגיון העומד מאחורי הטענה שהתורה "השתנתה". אבל אדם צריך לדעת שלא התורה משועבדת אליו או לזמן, אלא הבריאה כלה משועבדת לתורה הקדושה. ”ויקחו אליך פרה אדומה תמימה“ (פניני בית לוי גליון 286) הנה, מצות פרה אדומה היא חק, כלומר מצוה שלא נתבאר טעמה, ואין אדם שיכול להשיג טעמה על אמיתתה, אך בכל זאת יש כאן גרגיר של טעם ומשל למצות הטהרה. ובכן, בספר המוסר והדעת כתב שיש כאן לימוד דרך בעבודת ה‘. ידוע שעם ישראל זכו לקבל את התורה על ידי שהקדימו נעשה לנשמע. עניינם של הכתרים, לעשות את הדברים כמאמרם וכנתינתם ללא חשבונות. אמנם, במעשה העגל נפלו ממדרגתם, עד שהיה משה רבנו צריך לשבור את הלוחות, וכשמשה רבנו בושש להגיע, לא הלכו לשאול את אהרן הכהן מה לעשות, אלא עשו על דעת עצמם מה שחשבו שנכון לעשות. לפיכך היה צורך בתשובת המשקל. בפרה אדומה יש מצוה ללא טעם, כל חסרון הטעם במצווה זו, מטרתו להשיב את האמונה התמימה, כמו שכתב רש“י ברמז פרה אדומה ”תמימה“, על שם ישראל שהיו תמימים, ונעשו ע“י העגל בעלי מומים, תבוא פרה אדומה תמימה ותכפר עליהם ויחזרו לתומתם. רש“י הקדוש מלמדנו חומר העוון כאשר אדם עושה דברים על דעת עצמו, שהרי הוא נהפך לבעל מום, ורק כששב לאמונה תמימה זוכה לשלמות. מסופר על אישה שחלתה במחלה קשה, והרופא המקומי הפנה אותה לפרופסור ידוע בעיר הבירה. באה לרב העיירה וביקשה ממנו כי יתפלל עליה ויברכה. התעניין הרב במצבה ונענה כך: ”הנה, יש לך הפניה לרופא, וה‘ יעזור שתהיה לך רפואה על ידו“. לא הרפתה האישה ואמרה: ”אך מה יהיה עד שאגיע לרופא ואני סובלת?“. השיבה הרב: ”מברך אני אותך שתהיי בריאה עד שתגיעי לרופא“. לשמע הדברים, אורו עיניה של האישה, כעת יש בידה הבטחה מהרב שתהיה בריאה עד שתגיע לרופא, אם כן מדוע ללכת אליו. נשארה אפוא בביתה וברכתו של הרב פעלה ישועות ללא צורך ברופאים ורפואות, וכל חייה נשארה בריאה בזכות אמונתה התמימה בקב“ה ובחכמי ישראל. אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותו אל מחוץ למחנה (יט,ב-ג) (הרב ש. מנדל) סח המגיד הרה"ק בעל העבודת ישראל מקוז'ניץ זי"ע: לימוד גדול בעבודת ה' יש ללמוד מכאן! "אשר אין בה מום" אדם שרואה את עצמו כאילו הגיע כבר לשלימות ואין בו שום פגימה ומגרעת, אין בו מום כלל, הרי זה סימן מובהק "אשר לא עלה עליה עול" - אשר לא עליו עדיין עול מלכות שמים! ואדם כזה צריך להתקרב אל צדיקי הדור "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן", ויוכיחו לו שעדיין הוא שרוי "מחוץ למחנה" ועוד לא התחיל בעבודת ה' מאומה... ועל משקל זה פירש הרה"ק רבי אברהם יעקב מסדיגורא זי"ע באופן מופלא את הגמרא (ברכות יז.) "מרגלא בפומיה דרב, לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנין מזיו השכינה". ואמר הרה"ק מסדיגורא זי"ע: יודעים אתם באיזה זכות יזכו הצדיקים לשבת עם אותם "עטרותיהם"? בזכות "בראשיהם" משום שכל ימי חייהם, החזיקו את עצמם, שהם בראשית העבודה. עדיין לא השיגו מאומה. מתוך כך, עמלו ללא הרף, ללא ליאות, להשיג השגות גבוהות ביותר. על ידי זה, יצרו לעצמם את ה"עטרות" הנשגבות!... ובכך, יש להביא כאן גם את אמרתו של הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע על הנאמר (יוצר לפרש פרה) "לטהר טמאים לטמא טהורים באומר קדוש". דהפשט הפשוט הוא: שההפכיים בעניין הפרה, שהיא מטהרת טמאים ומטמאת טהורים, אינם על פי השכל, אלא באומר קדוש על פי גזירת מאמרו של הקב"ה. אבל הרה"ק מרוז'ין הסביר: "לטהר טמאים" כלומר, השי"ת מטהר את אלה שחושבים עצמם לטמאים, שמכירים בחטאותיהם ומודים ומתוודים עליהם ויודעים כי עדיין להם עבודה רבה, "ולטמא טהורים" אבל מתעב את הטהורים ב"אומר קדוש" אלו שאומרים על עצמם שהם קדושים אשר אין בהם מום... "ונתתם אותה אל אלעזר הכהן" (ברינה יקצורו עלון 158) וכך גם התורה צריכה בלימוד לעזר אלוקי. כי בלי הקב"ה, בלי סייעתא דשמיא - אין התורה מתקיימת, אי אפשר לדעת אפילו דף גמרא אחד! בספר "ומתוק האור" מובא מעשה שסיפר המגיד הגאון רבי ראובן קרלינשטיין זצ"ל: היה 'מגיד שיעור' אחד שהיה מוסר שיעור מידי ערב בעיר הרצליה. והיה שם גוי אחד שרצה להתגייר, ובינתיים השתתף שם באותו שיעור. התמיד לבוא מידי ערב לשיעור, האזין ולא הבין כלום. אותו גוי היה אדם משכיל מאוד, במקצועו פרופסור למתמטיקה, וכאן הוא לא הבין מאומה, זאת בשעה שלידו ישבו בחורים צעירים שהבינו הכל. אחרי כמה זמן שראה שאינו מצליח כלל לקלוט את השיעור, פנה אל מגיד השיעור ושאלו: "אמור לי, כיצד אתגייר אם כעת אני מנסה ללמוד ואיני מצליח"? מגיד השיעור לא ידע מה להשיב לו. הציע לו הצעה ואמר: "בוא ואקח אותך להגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א ונראה מה יאמר... באו לרבי חיים וסיפרו לו את הסיפור. אמר רבי חיים: "ברור, אין לו מלמד...". אמר מגיד השיעור: "אני המלמד"! "לא", חייך רבי חיים, "אנו מברכים: "ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל". דהיינו, הקב"ה הוא המלמד, אבל הוא מלמד תורה רק "לעמו ישראל". כעת הוא עדיין גוי ואין לו מלמד. לכשיתגייר - יהיה לו מלמד"! והרי כבר כתבנו בעבר, שדוד המלך ע"ה כתב (תהלים קמו, יט-כ): "מַּגִיד דְּבָרָיו לְּיַּעֲקֹב חֻקָיו ומִשְּפָטָיו לְּיִשְּרָאֵל: לא עָשָה כֵן לְּכָל גוֹי ומִשְּפָטִים בַּל יְּדָעום הַּלְּלויָּ-ה. על דרך הרמז נפרש כך, "ומִשְּפָטִים בַּל יְּדָעום" - אומות העולם אינן יכולות להבין את תורתנו הקדושה הרי כך נאמר במפורש. במילה "בַּל" רמוז דבר נוסף: האות הראשונה בתורה היא האות ב' (במילה בראשית), והאות האחרונה שבתורה היא ל' (ישראל). דהיינו, כל עוד אותו גוי לא מל את עצמו והתגייר כהלכה אין הוא יכול להבין את כל התורה הקדושה. אני מבין אותך מצוין (הרב יחזקאל שובקאס) " לטהר טמאים לטמא טהורים באומר קדוש" . פרשת פרה אדומה חוקה היא, ובכל זאת נמצאו בה רמזים רבים. מה התורה הקדושה ביקשה, אם כן, לרמז לנו בהלכה יוצאת דופן ומפליאה זו? גדליה התעורר בבהלה. אפילו מתוך שינה קלט את מה שאירע. קרני השמש אשר חדרו מבעד לחרכי התריס, העידו כמאה עדים שהשעה שש כבר עברה. כאשר יביט בשעונו, יגלה שהשעה שמונה גם חלפה. ואז החלה המסכת הארוכה של הייסורים העצמיים. 'מדוע זה קורה לי פעם אחר פעם? האם באמת אין לי סיכוי יותר?' לאחר מחצית השעה שבה שכב במיטה ולא הפסיק לייסר עצמו, יצא מן המיטה והתחיל את סדר יומו, שכלל תפילת שחרית והרבה שעות בטלה. עד אתמול בלילה היה כל כך מאושר. היה לו ברור שהפעם זה הולך להצליח בס"ד. כבר שנתיים וחצי הוא מחפש לעצמו עבודה מתאימה, כדי לפרנס את המשפחה שהלכה וגדלה. במשך הזמן ניסה כל מיני עבודות פה ושם, אך לא היה מרוצה. בינתיים, המצב בבית זועק. לאחרונה הוצעה לו משרת שוחט. ההצעה קסמה לו, מפני שבצעירותו נמשך למקצוע זה. כבר אז למד את ההלכות ועמד בכור המבחן בהצלחה מרובה. דיברו איתו על משמרת אשר מתחילה בשבע בבוקר לאחר תפילת שחרית ונמשכת עד הצהריים. עבודה נוח יחסית, אשר משאירה מספיק זמן ללימוד התורה וגם זמן איכות עבור המשפחה. המשכורת גם היא התאימה לצרכיו. גדליה התקבל לראיון אצל מנהל המשחטה, והלה התרשם ממנו באופן חיובי. בסוף הראיון אמר לו המנהל: "אצלנו מקפידים מאוד להופיע בזמן לעבודה, האם אתה יכול להתחייב להיות כאן כל בוקר בשעה שבע לאחר תפילת שחרית?" המנהל הישיר מבט בוחן, כדי לפענח את תגובתו. על פי השאלה שיער גדליה שבידי המנהל יש מידע מוקדם אודות אופיו. מספיק שהמנהל יברר אצל אחד משכניו או אצל אחד המתפללים בבית הכנסת, ובוודאי היה שומע על כך. זה לא סוד שהוא מתפלל מדי יום שחרית באחד המניינים המאוחרים, כפי שכולם יודעים באיזה שעה הוא מגיע בשבת לתפילה. עוד בשנים שלמד בישיבה סבל מזה. כל הסיבוכים שלו עם המשגיחים בישיבה, היו סביב הקימה בבוקר. חוץ מזה הוא היה בחור מצוין. פעם חשבו שיש לו בעיה רפואית. לאחר אין ספור בדיקות, הסיק הרופא שזה עניין של אופי והוא צריך לעבוד על זה. כמו פיתום ורעמסס שעם ישראל בנו והכל נבלע באדמה, כך ממש קורה אצלו. כמה שעבד על עצמו, הכל נבלע באדמה. היום הוא אוחז בדיוק באותה נקודה בה אחז לפני עשר שנים. כבר פעמים רבות התייאש מעצמו. אלא, שבכל פעם כאשר הגיע למצב ייאוש, התעורר בו כוח פנימי עצום אשר הפיח בו תקווה מחודשת להתחיל הכל מחדש. באותו רגע כאשר המנהל ביקש לדעת אם יתחייב להגיע בזמן, הבטיח לעצמו באמת שהפעם יעמוד בכך. אבל כבר ביום השני נכשל. המנהל הבחין כאשר הגיע בשעה עשר לעבודה. על פי מבטו הקפדני, הסיק לעצמו את המסקנה המתבקשת ולמחרת לא חזר יותר. הסיפור הזה שבר אותו מאוד, ומפני כן החליט ללכת להתייעץ עם אדם שמבין בתחום, גם אם יצטרך להשקיע כסף בכך. בדרך הזאת הגיע באחד הימים לפגישה עם יהודי חכם מאוד אשר יציע לו פתרונות. האווירה הייתה נעימה מאוד. בדקות הראשונות גלגלו שיחה על כוס קפה חם, ובסוף הגיעו לנושא שלשמו הגיע. גדליה היה נרגש מאוד מעצם העבודה שלראשונה בחייו הוא משתף מישהו מיוזמתו, בבעיה אשר מלווה אותו כבר שנים רבות. הדיבור קלח מפיו. הוא סיפר על כל המשברים שחווה בחייו, והיועץ ישב מולו והאזין לכל מילה. אלא, ככל שחלף הזמן החל גדליה להרגיש מועקה בלבו. יותר ויותר הרגיש קושי לספר על עצמו. במהלך דבריו הגיע לספר אודות אותו ליל הסדר הנוראי שחווה, כאשר נשכב במיטה בערב פסח אחר הצהריים והתעורר בשעה תשע בלילה, לאחר שכולם כבר חזרו מבית הכנסת. הוא חש בושה נוראית לספר על כך. ויותר ממה שחש בושה, הרגיש השפלה. היה נראה לו שהיועץ מתייחס אליו בהתנשאות. כנראה, שמעולם לא שמע סיפורים נוראיים כאלו. תוך כדי השיחה נשמעו דפיקות בדלת. מלכתחילה התעלם היועץ, אבל לאחר שהדפיקות חזרו ונשנו, לחץ על הזמזם ומישהו זר התפרץ פנימה. " באתי לכאן היום בתשע בבוקר, דפקתי בדלת ואף אחד לא פתח" . תוך כדי שהוא מדבר החלו פניו של היועץ להחליף צבעים. הוא ביקש מגדליה לצאת לרגע מן החדר. לאחר כמה דקות יצא האיש וגדליה חזר. לפי מראה פניו של היועץ הבין גדליה שהסיטואציה הייתה מביכה במיוחד. לאחר כמה רגעים של שתיקה אמר לו היועץ במבט מושפל. "תשמע, קרה כאן משהו מאוד לא נעים. אני מרגיש שבמצב הזה אני לא יכול לעזור לך" . "למה? מה קרה?" - התעניין גדליה בכנות. פתאום הרגיש כמו יועץ. " האיש הזה היה מוזמן היום לשעה תשע בבוקר. הוא הגיע מחוץ לעיר, התפלל היום 'ותיקין' כדי להיות כאן בזמן, ואני שכחתי לגמרי ממנו. אני מרגיש כאדם לא אחראי, ולכן אני לא יכול לעזור לך" . "ואני דווקא חושב הפוך - הגיב גדליה - עכשיו כאשר אתה מבין אותי בוודאי תוכל לעזור לי" ... מכאן ואילך זרמה השיחה בנעימות. גדליה הרגיש תחושות אחרות לחלוטין. הפעם ישב מולו שבאמת הבין את מצוקתו. כך מסבירים בספרים הקדושים: המזה אפר פרה על הטמא, אינו יכול להישאר בטהרה. כי כדי לטהר את השני, הוא עצמו חייב לרדת ממעמדו "ונתן עליו מים חיים אל כלי..." (מהר"ם שפירא מלובלין) ישראל נמשלו למים: מטבעם של מים שיכולים להתפשט ולשטוף שטחים עצומים, להפרות מדבריות, להסיע הרים, ליישר הדורים, ולהבקיע דרך, אעפ"י שיש מפריעים ומעצורים גדולים. אמנם, כל זה אם הם במצב של מים חיים, אולם כשהם קפואים אין להם כל כוח. אף ישראל כך: בהתלהבות אפשר להשיג הכל, אבל במצב של קיפאון וקור שום דבר לא ישיגו. "עץ ארז ואזוב ושני תולעת" (יט, ו( (החיד"א בשם ספר זכרון יוסף( פילוסוף אחד נשאל באיזו הצדקה אנו מושלים בבהמות, עיין בדבר, חשב ומצא: הואיל ואנו אוכלים את בשרם, לכן נעלים אנו מהם, וזכאים לשעבדם. אמרו לו: אם כן התולעים נעלות מאיתנו, כיון שבמותנו אוכלות הן אותנו... ומכאן ילמד האדם ענווה, שאם קומתו כארז עליו להשפיל עצמו כאזוב, שהרי אינו אלא "שֵנִי לתולעת"... ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה (יט.ו) (נר רחמים עלון 520) ארז הוא הגבוה מכל האילנות, ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו (רש"י). שאל הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע מילא ה"ארז", מובן מאד שצריכים לשרוף אותו, כי הוא סמל לגאווה שאותו אדם התגאה ונטמא, אבל את האזוב שהוא סמל לענווה ולקטנות, איננו מובן, למה צריכים לשרוף? אלא התירוץ הוא: שגם להיות יותר מדי 'אזוב' זה לא טוב... כי כשם שאין רשאי האדם להיות בעל גאווה, כך אין לו להיות שפל רוח יותר מדי, וכל אדם צריך שיהיה לו שני כיסים: באחד - "ואנוכי עפר ואפר" ובשני - "בשבילי נברא העולם", והאדם צריך לדעת ולתמרן בניהם, שלא יהיה מצב שהוא נהיה קיצוני יותר מדי לצד האחד. ולכן דינו של האזוב, גם להישרף! ''זאת התורה אדם כי ימות באהל'' ''אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה'!'' (הצדיק ר' שלמה עמ. צ''ו) בזמן מנחה של שבת סיפר רבי יוסל, חברו של הגאון רבי שלמה בלוך בהתרגשות עצומה: "היום למדתי חברותא עם רבי שלמה. במהלך הלימוד, ר' שלמה הרגיש רע עד שחשב שקיצו קרב. הוא נשכב על גבי הספסל, ובקול ענות חלושה הפטיר לעברי, נו: " שבת היום ואסור להתוודות... שיהיה בלי וידוי !" קרוב לעשרים דקות שכב וחיכה למלאך המוות שיבוא לקחת את נשמתו. אך כשראה שהמלאך בושש מלבוא... קם וחזר למקומו, באומרו , נו: "אם הוא לא בא, הבה נמשיך ללמוד!" ''אדם כי ימות באהל'' ( דרכה של תורה") סיפר הגאון ר' חיים ברמן: פעם מרן הרב שך הגיע לישיבה בבוקר, עייף וחיוור מאד. התיישב במקומו, חולה ומותש באפיסת הכוחות, והתחיל להתעמק בשו"ת רבי עקיבא אייגר. לאחר כשעה, ניגשתי והצעתי לו לשוב לביתו, והוא מיאן . בשעה שתים עשרה ניגשתי שוב, הוא סירב והמשיך לעיין בספר. בשעה אחת שוב ניגשתי אליו, ואז הגביה את ראשו ואמר בהתרגשות: "אם אשכב במיטה ואמות שם חלילה, הרי אני הולך בלי כלום, אבל כעת שאני מעיין ברבי עקיבא אייגר, אם אמות, הרי אפטר עם סברא של רבי עקיבא אייגר!". זה נקרא "אדם כי ימות באוהל", " ,,, וכל זה באפיסת כוחות להתייגע בסברת רעק''א". "אדם כי ימות באהל" (כולל רב פעלים גיליון שבועי 337) "אדם כי ימות באהל": דרשו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. כלומר מי שאת כל חייו מוסר למען התורה להבין דבריה ולקיים מצותיה יזכה שתתקיים התורה אצלו. בכתבי רבי שלום שבדרון זצ"ל מביא מה ששמע מחברו רבי זאב אידלמן זצ"ל: על התורה הקדושה כתוב "כי הם חיינו" זאת אומרת שהתורה היא ה"חיים", ובעד החיים אדם יכול לעשות הכל, ועושה הכל. וסיפר שכשחלה רב דב זוכובסקי זצ"ל ונהיה משותק והרופאים דברו ביניהם אודות מצבו הרפואי בקשה הרבנית לדעת ולהבין מה מדברים. אמר לה הרופא מה לך לשאול וכי מה תביני ברפואה? ולמשל כשבעלך דיבר בדברי תורתו של הרמב"ם גם כן חשבת להבין מה הוא מדבר? ענתה לו הרבנית: אילו דברי התורה של הרמב"ם היו מעניינים אותי כמו הבריאות של בעלי - הייתי מתרצת גם אם היה קושיה בדברי הרמב"ם... כי מה שאדם מבין שהוא הכרח בשבילו ימסור נפשו על כך. אדם כי ימות באהל (יט, יד) (עלינו לשבח עמ' שנו( משהגיע אדם לגיל 80, חייו הם רק מידיו של הקב"ה ואגב כך, דבר מופלא שמענו אודות הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, בעת שהיה מאושפז במחלקת הלב של בית החולים 'הדסה'. הצוות הרפואי שטיפל בו, רופאים ואחיות, נפעמו כולם מעדינות נפשו ומידותיו האציליות, והעריצוהו עד למאוד. הוא לא שכח אף פעם להודות לכולם, במאור פנים , מתוך רגש אמיתי של הכרת טובה, בעד כל שירות זוטא ששירתוהו בעת מילוי תפקידם הרפואי. במיוחד נקשרו אליו ביחסי הערצה וידידות, שני הרופאים ראשי מחלקת הלב, הקרדיולוגים הנודעים והמסורים, פרופ' מאיר גוטסמן ופרופ' יהונתן חסין, שהעניקו לו טיפול אישי מסור ויוצא מן הכלל. במהלך הטיפולים והבדיקות, הביא פרופ' גוטסמן לחדרו קבוצה של פרחי-רפואה, והרצה בפניהם על מחלתו של הגר"י צדקה ומצבו הרפואי. כשסיים הפרופסור את דבריו, שאל ראש הישיבה האם מותר גם לו לומר משהו בפני התלמידים... משניתנה לו הרשות, פנה אל הצעירים שהקיפו את ערשו ביראת כבוד , ויאמר: 'דוד המלך משורר בתהילותיו "אבוא בגבורות ד' א-לקים אזכיר צדקתך לבדך" (תהלים, פרק ע"א פסוק ט"ז). וקשה, האם לפני שבא אדם לגבורות, אינו מחויב להזכיר צדקות השם? אלא, תירץ הגר"י צדקה, פירוש הדברים כך הוא. חז"ל אומרים (נידה, דף ל"א עמוד א') "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו. מכוח שותפות זו האדם חי שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, אבל לא יותר. משהגיע לגיל הגבורות, החיים שלו הם - כל כולם מידיו של הקב"ה לבדו. וזה הוא שהגיד אדוננו דוד. "אבוא בגבורות", כשאגיע לגיל שמונים ויותר, "אזכיר צדקתך לבדך", כי החיים בתקופה זו הם רק מידיך, א-לוקים. זאת התורה אדם כי ימות באהל (יט, יד) (דברי שלום) על ידי התורה, 'אדם כי ימות' – זוכה איש ישראל לאחר מותו, להגיע למקום מנוחתו באהל – בעולם הבא. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" משל למה הדבר דומה - אמר רבי ישראל המאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים": לסוחר גדול אשר מכל ערי הסביבה היו קונים בחנותו. בכל שעות היום היה הסוחר טרוד בעסקיו, וגם בלילה לא נח אלא היה נוהג לחשב את חשבונותיו ולסדר את הסחורה שתהיה מוכנה ליום שלמחרת. כל כך היה עסוק בחנותו עד שלא מצא זמן להתפלל בציבור... חלפו שנים זקנו הלבין ובלב הסוחר נכנסה דאגה כי הנה מזקין הוא וכוחותיו אינם כפי שהיו ועליו להתכונן ולהכין "צידה לדרך" - מעשים טובים אשר איתם יוכל לבוא לעולם האמת. למחרת השכים הסוחר לבית הכנסת התפלל בציבור בכוונה גדולה ולאחר התפילה ישב ולמד כשעתיים. לאחר הלימוד החלו מחשבות "להתגנב" אל ליבו... מה יהיה עם הקונים הרבים שלי? אולי ילכו לקנות אצל אחר? אולם מיד דחה הסוחר מחשבות אלה וכך אמר בליבו: וכי מה יעזור לי הקונים בעולם הבא? כאשר בא לחנותו באיחור רב קידמה אותו אשתו בטענות: "מה קרה לך? היכן היית? מדוע לא באת בזמן? קונים רבים באו וכאשר ראו כי אינך בחנות פנו והלכו להם..." "הגידי נא לי" - פנה הסוחר לאשתו - "וכי מה היית עושה אילו הגיע זמני להסתלק מן העולם? האם גם אז היית שואלת אותי: היכן היית?... האם גם אז היית טוענת כי עלי לשרת לקוחות?... גם כעת כאשר אני יושב ולומד בבית הכנסת חשבי כי איני קיים כלל... וכעבור כמה שעות כאשר בעזרת ה' אחזור לחנות דמי בנפשך שקמתי לתחייה... כן הוא הנמשל: אמרו חז"ל: "זאת התורה אדם ימות באוהל" אין אוהל אלא אהלה של תורה ו"אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"... ''וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא “ )יט, טו( ב“עבודת ישראל“ למגיד מקוז‘ניץ כתב: שכל מי שנותן דרור ללשונו ופיו הוא ”כלי פתוח“ ומדבר כל אשר על לבו, ואין ”צמיד פתיל עליו“ – לסנן ולברר דברים היוצאים מפיו שאין בהם לשון הרע ורכילות ושאר דיבורים אסורים – הרי שרח“ל בוודאי ש“טמא הוא“. במשנה (תמיד פ“א, מ“א) כתבו חז“ל שהיה בית הכיסא מיוחד בבית המקדש שנקרא ”בית הכבוד“, ומה כבודו? ”מצאו נעול - יודע שיש שם אדם. פתוח - בידוע שאין שם אדם“ . הסביר זאת ה“יהודי הקדוש“ כך: אדם שפיו ”נעול“ וקשה לגרור ולפתותו לשיחות ודיבורים, בידוע שיש שם ”אדם“, מלא וגדוש הוא בתוכן פנימי . אולם אם מוצאים את פיו ”פתוח“, והוא מתיר לעצמו לדבר ללא גבול אזי ”בידוע שאין שם אדם“, שאי אפשר להגדירו כ“אדם“. "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא" (יט, טו) (רבי אלימלך מליזענסק) המקרא הזה מרמז על הפה שהוא הכלי המובחר שבאדם, אשר בו מותר האדם מן הבהמה, ואם "אין צמיד פתיל עליו", היינו שאין לו מחסום להבדיל בין הדברים המותרים והאסורים, "טמא הוא" ואז יפה שתיקתו מדיבורו. ולקח אזוב וטבל במים איש טהור (יט, יח) (אור פני משה) 'וטבל במים', אין מים אלא תורה, התנאי לקניינה של תורה היא 'ולקח אזוב' – מדת הענווה ואז הוא איש טהור. אם נתון תתן את העם הזה בידי (כ,א) שלא שינו את שמם, לבושם ולשונם. בפרשתנו שנינו, שכאשר הסתלקו ענני הכבוד מעל עם ישראל עם פטירת אהרן הכהן, חשבו העמלקים שניתנה מן השמיים רשות להילחם בישראל. פחדו שמא יתפללו היהודים שיימסרו בידיהם ותפילתם תענה. מה עשו, שינו לשונם ככנענים, כדי שיתפללו ישראל לבוראם לתת כנענים בידם, והואיל והם עמלקים לא תתקבל תפילתם. ראו ישראל לבושם כעמלקים ולשונם ככנענים, ולא ידעו על מי יתפללו. אמרו: נתפלל סתם. וזהו שנאמר: "אם נתון תתן את העם הזה בידי", ונענתה תפילתם. ובספר "שיח שרפי קודש" מובאת שאלתו הנפלאה של הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצ"ל: מדוע לא התחפשו כליל, ולא שינו גם לבושם יחד עם לשונם, ולא היו ישראל נבוכים, ולא היו מתפללים סתם, אלא סבורים שהם כנענים, ומתפללים על הכנענים – ואז לא היו נענים? ותירוץ תירוץ נפלא ומרעיש. שאילו היו משנים גם את לשונם וגם את לבושם, ולו גם זמנית, ולו כדי להוליך שולל בלבד, אזי היו הופכים באמת לכנענים. ואם היו ישראל מתפללים על הכנענים שיימסרו בידם, הייתה תפילתם מועילה והיו נמסרים בידם! מכאן יהיה לנו מושג מה עמוקה ומהותית פעולת שינוי הלשון והלבוש! סיפור בין זמננו מצאנו בספר "פאר ישראל". מעשה בצעיר שהצטנן ברוחניות ופזל למחוזות אחרים. לא היה לו לשנות אורחות חיים בין מכריו, והחליט לנסוע לחוץ לארץ, שם יוכל לנהוג ביתר חירות. בא לפני רבו, ה"בית ישראל" מגור זצ"ל, לקבל ברכת פרידה. קיבל, ונסע. מיד לאחר הנסיעה הופיע בביתו שליח מטעם הרבי. שאל את האם, האם נטל עימו את קפוטת השבת. תמהה לשאלה, חיפשה בארון, ומצאה את הקפוטה... בערב השבת הראשון לשהותו של הבחור בחו"ל התדפק יהודי אלמוני על דלת אכסנייתו. ביקש לראותו, מסר לידו חבילה, אמר: "הרבי שלח זאת", והלך. פתח הבחור, ומצא בה את הקפוטה שהשאיר מאחריו... הבין שעיני הרבי צופות עליו, ולא שינה שם את לבושו. בהתייחדו בלבוש נשמר מחברה רעה, וסופו שהתעשת וחזר למוטב! עם ישראל שמר על ייחודיותו במצרים משום שלא שינה את לבושו, שפתו ושמותיו. ולא שהייתה שם התבדלות מוחלטת. הייתה הידרדרות למ"ט שערי טומאה. אך השפה והלבוש היוו בלם. עצרו את הסחף, ואפשרו את הגאולה. ועלינו לדעת, שגם עלינו מופעלים לחצי חברה, וסביבנו יהום הסער. תרבות זרה מקיפה ומחלחלת, משפיעה ומדרדרת. והבלם אחד הוא, שמירה על לשוננו שתהיה לשון נקייה, עדינה, חפה מביטויים רחוביים וצורמים, והקפדה על הלבוש הצנוע. לבוש כהלכה לבני הישיבות, ולבוש ישיבתי לבני התורה, איצטלא דרבנן. והדברים אמורים במיוחד בפרוס החופשה, "בין הזמנים" וטיוליו. הסכנה רבה אז שבעתיים, והחובה מוכפלת שבעים ושבעה. שלא לפרוק עול מבחינת הלבוש וההתנהגות, והביטויים ואוצר המילים. ואין צורך לפרט, רק לזכור וליישם. כדי שלא לשנות חלילה, וכדי שלא להשתנות. שתהיה יציאתנו מ"בין הזמנים" כביאתנו בשעריו! ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה (כ,א-ב) מדוע לא היו מים לעדה אחר פטירת מרים, והלא גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, ואם בחייה היו לישראל מים בזכותה, כל שכן אחר מותה! באר ה"אשיב אברהם", שהלא אמרו חז"ל (הובא ברש"י): "למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה פרה אדומה מטהרת אף מיתת צדיקים מכפרת". ואין הכוונה שעצם מיתת הצדיקים מכפרת, אלא שכאשר הצדיק מת כל העם עושה חשבון נפש, שהלא הצדיקים מתים בעוון הדור, ואם כן מדוע מת הצדיק? במה צריך להתחזק? ויש העושים זאת מפחד: עד עכשיו הצדיק היה כמגן לדור, עכשיו מי יגן עלינו? כמו השכנים של רבי זירא שהיו פושעים גדולים, ולאחר מותו חזרו בתשובה, כי אמרו: עד עכשיו הוא הגן עליהם ועכשיו אין מי שיגן עליהם. אם אכן כך הוא, נחשב שהצדיק לא מת, חיותו של הצדיק מוסיפה להתקיים כי השפעתו נמשכת גם לאחר מותו, ועל כן גם השפע שהיה בזכותו בחיי חיותו ממשיך להיות מושפע לאחר מיתתו. אבל אם הצדיק מת ומותו לא השפיע מאומה, אף אחד לא חזר בתשובה והכל נשאר כשהיה, כי אז נחשב שהצדיק מת ואין לו שום קשר לעם ומדוע יקבלו בזכותו שפע וברכה?! "ותמת שם מרים ותקבר שם", כלומר לא הייתה למותה שום השפעה על העדה, ומשום כך מעתה שוב לא היו מים לעדה.
ולא היה מים לעדה... וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו... ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם (כ,ב-ד) הרב יהודה ליב לאזארוב זצ"ל בספרו "מטה יהודה" משתמש בפסוקים אלו כדי לעורר על אותם אנשים בעלי מחלוקת שמנסים לנצל כל מיני מקרים כדי להתלונן על מעשי הרב והגבאים, כשמטרתם אך ורק להכביד עליהם ולהציק להם. וכך הוא כותב: דרכם של מחרחרי ריב, שלא לשבת במנוחה אלא לבקש מחלוקת בכל מיני אמצעים ותחבולות. הם יושבים תמיד וחושבים איך להתנפל על הרב שלהם, על החזן או על השמש, דרכים הרבה מאד יש לזה. ואני יודע את כל דרכיהם, כי בתוך עמי אנכי יושב זה שנים רבות. ואני יודע את דרכם ומחשבותיהם בין לטוב ובין לרע, אבל אינני חפץ לפרט פה את כל דרכיהם שהם ארבעים וחמשה במספר לפי הרשום ברעיוני. אחת מדרכיהם היא כך: בשעה שהרב דורש ברבים ולפעמים יקרה שהוא נוגע בכבוד מישהו, לפי דעתם, הם מתאספים תכף ואומרים איש לרעהו: "שמעו נא אחים, לא על כבודנו אנו חסים, שחרף וגדף אותנו כאחד הריקים. לא, זה לא אכפת לנו כלל. אנחנו כבר התרגלנו לחירופיו ולגידופיו ואיננו שמים לב להם כלל, אבל על זה לא נעבר בשתיקה. השמעתם? איך הכלים בדבריו את פלוני - אחינו, איש שמעולם לא נגע אפילו בזבוב על הקיר, איש שמבזבז כל כך הרבה כסף על בית הכנסת וגם על הרב בעצמו, השמעתם איך עשה אותו לחרפה ולקלס? לא, על זה לא נעבר בדומיה...". רמז לכך אנו מוצאים בהמשך דברי תלונתם של ישראל, כפי שמובא בפסוקים הבאים, וממנו משמע כי אנשי הערב רב של דור המדבר ידעו היטב את מלאכתם... "ולא היה מים לעדה" – לעדה הקדושה לא היו מים, אולם הם לא העלו בדעתם לריב על כך, אלא "ויקהלו על משה ועל אהרן" – הם התאספו אל משה ואהרן, אנשי הא-לקים, כדי שיתפללו בעדם. לעומת זאת, "וירב העם עם משה ועם אהרן", הערב רב, המכונה 'עם', יצאו לריב עם משה, ואמרו לו: "שמע, משה, לנו לא נוגע כלל וכלל האופן שבו אתה מתנהג אלינו, שכן אנשים פשוטים אנחנו, אחי המצרים אשר הרגת, (הערב רב מבכה את קרוביו המצרים שמתו במכות מצרים). לא זו בלבד, אלא ש"ולו גוענו בגוע אחינו" – אין אנו מוטרדים כלל מחיינו והלוואי היינו מתים כפי שמתו אחינו המצרים, לא בשבילנו אנו באים בריב אתך. אך אנו דואגים על כלל העם 'ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם'? על שערורייה כזו איננו יכולים להחריש! מה לך ולצדיקים הללו שהבאת עליהם רעה כזאת?!... על כך לא נשתוק!" בסיום דבריו יוצא הרב לאזארוב בקריאה: "בני 'ערב רב' של זמננו! תנו יד לבני ה'ערב רב' של ימים מקדם, כי לא טובים אתם מהם, והם אינם טובים מכם...". ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם (כ,ד) (מנחם יעקובזון) ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון וגו' צריך ביאור למה הזכירו דברים אלו בפרט. ונראה כי היו כאן שתי תלונות, אחת על שהביאם למדבר הזה למות שם, והיינו שהוא מקום מסוכן. ושנית למה העליתנו ממצרים, כי עלייה ממצרים היא כדי להגיע לארץ ישראל שהיא גבוהה מכל הארצות, וטענו שלא הגיעו לארץ ישראל אלא למקום 'הרע' הזה, שהוא בניגוד ל'ארץ טובה' שהיא ארץ ישראל. לכן הזכירו הדברים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, היינו שהמדבר אינו מקום 'זרע', והיינו שהוא כנגד ארץ חיטה ושעורה, ותאנה וגפן ורמון אשר הם מהז' מינים שנשתבחה בהם הארץ הטובה, ונשארו רק הב' אחרונים שהם כללים 'ארץ זית שמן ודבש' שלא נזכרו. וטעם הדבר נראה שהוא מפני שעל המן כתוב 'וטעמו כטעם לשד השמן' (לעיל יא, ח) ועוד כתוב 'וטעמו כצפיחית בדבש', אם כן היה להם את המן שנתייחד במפורש בשני טעמים אלו כנגד 'ארץ זית שמן ודבש', לכן לא הזכירו שלא היו להם אלו ב' הטעמים, ואילו בארץ ישראל הרי לא ירד להם המן. "למות שם אנחנו ובעירנו" (כ,ד) (מעיין השבוע) יש להבין, מה ראו בני ישראל בצימאונם למים, בעומדם בסכנת חיים עקב הפסקת שפעת מי באר מרים, לציין שגם המקנה, הצאן והבקר, עלולים למות? אלא, כתב רבינו חיים ויטל זצ"ל בספרו "עץ הדעת טוב", כך אמרו בני ישראל: אנו כשלעצמינו היינו מקבלים דין שמים באהבה. כנראה שחטאנו ואנו מקבלים בזאת את עונשינו. אבל "אם אדם חטא עבור המקנה. ובעבורם, נזכה גם אנו. - בהמה מה חטאה", יש להמציא מים אדם, בזכות הבהמה... ככתוב: "אדם ובהמה תושיע ה''. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים (כ, יא) (אוצרות החיים צ''ו) הרה"ק קדוש ישראל מרוזין זי"ע נכח פ"א בשעה שאחד מבני ביתו גילה כעסו כלפי חסיד שהסתופף בהיכלה של רוזין המעטירה. ובראות בן הבית שהרה"ק מחריש על מעשהו, חזר והביע רוגזו שנית ביתר שאת ובקול ענות גבורה כלפי החסיד הנ"ל. כאן כבר התערב הרה"ק ואמר: הנה מצינו אצל משה רבינו ע"ה שהיכה את הסלע פעמיים, ודבר זה נחשב לו לחטא גדול, עד שנגזר עליו שלא להיכנס עם עם ישראל לארץ הקודש. מכאן נמצאנו למדים, שפעם אחת אפשר לו לאדם לצאת מגדרו ולהתרגז על הזולת, אבל אם הוא מביע רוגזו פעמיים רצופות, סימן שהוא כעסן, והכעס היא מדה מגונה מאד. עודנו מדבר אודות גנות הכעס, הוסיף הרה"ק מרוזין ופירש את מאמר חז"ל (ברכות ו, א) הקב"ה כועס בכל יום, וכמה זעמו, - רגע, שנאמר "כי רגע באפו" (תהלים ל, ו). מאמר זה מלמדנו שאין אדם רשאי לכעוס על הזולת יותר מרגע אחד, כמשך כעסו של הקב"ה. למה משה רבנו הכה בסלע (הרב יפתח סופר מחבר הספר "ובחרת בחיים'') "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים'' (כ, יא) כתוב בספרים הקדושים שמשה רבנו ראה שכמו כשיצאו המים מן הסלע - כך תינתן התורה לבני ישראל, שאין מים אלא תורה. ומשה רבנו העדיף להכות בסלע כדי שהאדם יזכה לתורה רק על ידי הכאה, שזה עמל ויגיעה. כמו שאמר רבי יצחק ", יגעת ומצאת - תאמין" (מגילה. ו). וכן משה רבנו שאחר חטא העגל לקח את האוהל ויצא מחוץ למחנה , והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד . מקשים המפרשים: למה בדיוק אחרי חטא העגל, כשבני ישראל היו מבולבלים מאוד וזקוקים למנהיג, יצא משה ואמר שמי שרוצה אותו יצטרך לילך הרבה ברגל? ועונים שמשה רבנו עשה חשבון איך בני ישראל עשו את העגל. הרי הם ראו את עשר המכות ואת קריעת ים סוף, ומה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי. וראו גם את מעמד הר סיני. אז איך הם מכרו את הכל בשביל עגל הזהב? משה רבנו הגיע למסקנה ברורה: זה קרה כיוון שהם קיבלו את הכל בלא מאמץ, והשפחה שראתה הכל נשארה שפחה. ואם כך, אמר, אני אלמד אותם לקנות מצוות ותורה ביגיעה. לכן ייצאו מאוהל מועד . וכמו שהגמרא אומרת (בבא מציעא ב"מ ל''ח,) רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חברו". שאם תיתן לאדם תשע קילו עגבניות מהשוק או קילו שהוא זרע בעצמו - הוא יעדיף את הקילו שלו, כיוון שהוא התאמץ בשבילו, שהרי חלק ממנו נמצא בעגבניות במידה מסוימת. וזה מה שרצה משה - שבני ישראל יתייגעו על התורה, ואזי לא ימכרו אותה בשביל נזיד עדשים. וכך משה רבנו הכה בסלע ולא הוציא על ידי דיבור, כמו שהזכרנו שעל ידי עמל ויגיעה האדם מתחבר לדבר ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו . ויֹאֶמר ה' אֶל מֹשה וְאֶל אַהרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתם בי לְהַקְדישנִיְ לעֵינֵי בנֵי יִשרָּאֵל. לָּכֵן לֹא תביאוָ אֶת הָּקהָל הֶזה אֶל הָּאָּרֶץ אשר נָּתַתי לָּהֶם ! (פרק כ פסוק יב') (הרב יהודה לייב חסמן, אור יהל חלק ב פרשת חוקת) לכאורה הפסוק הזה היה צריך להיכתב כך: ויאמר ה' אל משה, יען כי לא האמנת בי... מה אהרון אשם בחטא זה? כך גם שואל הרב יהודה לייב חסמן בספרו (אור יהל חלק ב פרשת חוקת): אם משה חטא והכה את הסלע, מדוע נענש אהרן שלא יכנס לארץ? הרי הוא לא חטא? עונה על כך המדרש תנחומא: ״מכאן שהנטפל לעובר עברה, כעובר עברה!" אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו! מסביר הרב, כי חטאו של משה היה דק מן הדק ורק לפי מדרגתו הגבוהה נחשב לו כאלו לא האמין. ועברה קלה זו לא היה מעורב בה אהרן, כי הוא לא הכה את הסלע. ואהרן יכל לטעון שהוא לא אשם במאומה! ובכל זאת התורה כתבה על שניהם: ״אֲשֶר מרִּיתֶם אֶת פִּי״. (פרק כ כד') הקפדת הקב״ה על אהרן הייתה על אשר לא מיחה במשה כאשר הכה את הסלע. והיה צריך לומר לו לא להכות, כי ה׳ צווה רק לדבר. ומוסיף הרב ואומר שכמו שאדם שנטפל לעובר עבירה, לוקה בעבירה כמוהו, כך ודאי גם שאדם נטפל לחברו שהולך לדבר מצווה, ודאי שנוטל הוא שכר כמוהו. עכ"ל. רואים אנו כמה חשיבות יש לסביבתו הקרובה של האדם. וכמה חשוב שלא יסתובב בחברתם של אנשים מפוקפקים ובעלי מידות רעות. אלה צריך אדם להתחבר לאנשים חיוביים ובעלי מידות טובות, ועל כך יזכה כמותם, בשכר על מעשיהם טובים. "ויך את הסלע במטהו פעמיים... ויצאו מים" (באר מים חיים) אותיות תיבת "סלע" הם סמ"ך למ"ד עי"ן, אם נכה את אותיות הסלע פעמיים, כלומר נכה משני הצדדים ונוריד את האותיות הראשונות והאחרונות מהאותיות סמ"ך למ"ד עי"ן, ירדו לנו האותיות ס' ל' ע' הראשונות וכן ירדו האותיות ך' ד' ן' הסופיות ויישארו האותיות מ'י'ם'. ומשה הכה בסלע, ויצאו ממנו מים... (הרב שרגא סימונס) בפרשת השבוע שלנו, אנו פוגשים את אחד הסיפורים המופלאים ביותר בכל התורה כולה. בני ישראל עומדים לקראת סופן של ארבעים שנות נדודים קשות ומעייפות, והם צמאים למים. הקב"ה אומר למשה רבנו לדבר אל הסלע, ומבטיח שהמים יצאו מתוכו – "ודיברתם אל הסלע... ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע (במדבר כ':8). ההוראה המפורשת שניתנה בפסוק זה, היא 'לדבר' אל הסלע, בניגוד לאירוע שהתרחש ארבעים שנה קודם לכן, כאשר משה רבנו נצטווה 'להכות' בסלע – וגם אז יצאו המים מתוכו – "והכית בצור, ויצאו ממנו מים, ושתה העם ) שמות י"ז:6.( הפעם משה רבנו אמור לדבר אל הסלע. אולם במקום לדבר אליו, הוא בוחר להכות בו. כאשר דבר לא קורה, משה מחליט להכות על הסלע פעם נוספת, ואז אכן פורצים מתוכו המים. הקב"ה רואה את המתרחש, ואומר: " יען כי לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" [בחרתם להכות בסלע במקום לדבר אליו, ולכן לא תוכלו להוביל את בני ישראל אל תוך הארץ המובטחת (במדבר כ':12-11.( דור חדש אנו קוראים את הסיפור הזה, וחושבים לעצמנו: עומד מולנו משה רבנו, המנהיג הגדול ביותר בכל הדורות – זה שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר. וכעת, רק בגלל טעות אחת קטנה, הקב"ה מחליט לשלול ממנו את החלום הגדול – להיכנס לארץ ישראל הקדושה? נראה לנו שהעונש של הקב"ה לגמרי חסר פרופורציה לעומת ה'מעידה' הקטנה של משה! בכדי שנוכל להבין את ההתרחשות הזו בעיניים מפוכחות יותר, עלינו להבין לעומק מה היה מצבם של בני ישראל באותה עת. העם כולו ניצב בפני 'צומת דרכים' מרכזית במהלך ההיסטורי שלו, כאשר מצד אחד, הסתיימו השנים הארוכות של הנדודים במדבר, ומצד שני הכניסה לחייהם החדשים בארץ ישראל עמדה בפתח. כאשר משה רבנו עומד מול הסלע, הקב"ה בוחר בקפידה את הציווי המדויק שלו, בכדי שישקף בצורה ברורה את מצבם של בני ישראל. ארבעים שנה מוקדם יותר, כאשר נאמר למשה רבנו להכות בסלע, בני ישראל יצאו בדיוק מעולם העבדות הקשה של מצרים – ולכן "המכות" היו שפה שהם הבינו היטב. אולם הפעם, משה אמור היה להוביל דור אחר, דור חדש, דור שצמח בעולם של חירות וחופש; דור שהיה זקוק ליחס שונה, ליחס של "דיבור". שימו לב כיצד בפרשה שלנו, משה רבנו מכה על הסלע פעמיים! בפעם הראשונה הוא מכה על הסלע, אולם לא יוצאת ממנו אפילו טיפה אחת של מים. בנקודה זו, הייתה למשה הזדמנות להעריך מחדש את המצב כולו. הוא יכול היה לבדוק בצורה מעמיקה יותר את הציווי המדויק של הקב"ה "לדבר" אל הסלע. אולם משה רבנו בוחר פשוט להכות על הסלע פעם נוספת. הפרשנים מסבירים, שבאופן סמלי, אנו יכולים ללמוד מכך על הצורך שלנו להיות גמישים יותר בגישה שלנו לעולם. עונשו של משה רבנו אינו חמור יתר על המידה; הוא פשוט מהווה תוצאה ישירה וטבעית ליחס שהוא נותן לדור החדש, לצורכיהם של האנשים שעומדים להיכנס לארץ ישראל. חינוך יהודי אנו לומדים מהסיפור הקשה הזה לקח חשוב מאד בנושא החינוך. שלמה המלך אמר: "חנוך לנער על פי דרכו". תהליך הלמידה צריך להיות שונה וייחודי עבור כל ילד וילד, וחשוב לזכור, שגישה המתאימה לאדם אחד, לעיתים קרובות לא תתאים לאדם השני. קיימת כאן הבחנה ברורה בין "חינוך" לבין "שטיפת מוח". "שטיפת מוח" מתרחשת, כאשר המורה מנסה בכל דרך שהיא, לקדם את מעמדו בקרב תלמידיו. הוא המרכז, וכן השקפת העולם הפרטית שלו, שאותה הוא מנסה לכפות על תלמידיו. "חינוך" לעומת זאת מתרחש, כאשר המורה מבטל את עצמיותו, נוחיותו ורדיפת הכבוד שלו, ומתייחס בכובד ראש לעולמם של הילדים וצורכיהם המגוונים, ובהתאם לאישיותם המיוחדת מחנך ומשפיע. העיקרון הזה בא לידי ביטוי גם בגמרא, שאומרת: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק". ההבנה הפשוטה של המשפט הזה היא, שמובן שהעגל רעב ומעוניין בחלב של אמו. אולם אפילו יותר מכך, "רוצה הפרה להיניק" – כלומר, גופה של הפרה מתמלא בחלב, והיא מעוניינת לרוקן את עצמה מתחושת הכובד וחוסר הנוחות הנגרמים לה עקב כך. עם זאת, שמעתי בשמו של הרב שמחה וסרמן (חי במאה ה-20 בלוס אנג'לס ובירושלים), שהגמרא הזו מביעה למעשה רעיון שונה לגמרי. אם יוצאים מנקודת הנחה, שהפרה מעוניינת אך ורק לרוקן את החלב שהצטבר בגופה, אזי החלב היה יוצא בקילוח אדיר ומהיר. אולם במציאות אנו נוכחים לדעת, שהחלב יוצא מתוכה בדיוק בקצב ובכמות שמתאימים לעגל הקטן שלה. אם כך, כוונת הגמרא במשפט: "יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק" היא, שיותר משהעגל רוצה לאכול, רוצה הפרה שהוא יאכל – לא לטובתה שלה, אלא משום שזהו הדבר הטוב ביותר עבור העגל! וזה, אומר הרב וסרמן, הבסיס האמיתי לחינוך איכותי וטוב! האידיאלים היהודיים שרדו במשך יותר משלושת אלפי שנים, ובניגוד לכל הסיכויים – וזאת, לא משום שהיינו עסוקים בשטיפת מוח, ושכנוע מתמיד של כל אדם שנקרה בדרכנו, אלא משום שהסברנו את הרעיונות הללו באופן רציונאלי ומעשי ביותר. בית המדרש היהודי הוא בדיוק המקום שבו ניתן לשאול את כל השאלות, לדון בכל הסוגיות, לעבד אותן ולנסות להפנים אותן כאשר נוצרת עמן ההסכמה האמיתית. שיטות מודרניות ניתן להבין משהו מאירוע הכאת הסלע במדבר, לאור ההתרחשויות בעם היהודי במהלך המאה ה-20. ב"חיידרים" באירופה היה הרב מביע את חוסר שביעות רצונו מתלמידיו, בכך שהיה מכה בסרגל על קצות אצבעותיהם. זו הייתה השפה שכולם הבינו וקיבלו על עצמם. אולם, לאחר הגירת המוני היהודים מאירופה לארה"ב ופתיחתם של תלמודי תורה בנוסח האירופאי, התלמידים האמריקאיים, שהיו רגילים לגישה מתירנית ומשוחררת יותר, לא הצליחו להתקרב ליהדות כפי שהוצגה בפניהם ע"י אותם רבנים והתוצאה העגומה הייתה, שרבים מהם התרחקו לחלוטין מהיהדות! אולם, בעשרים השנים האחרונות אנו רואים תופעה חדשה. כיום, רבנים שנולדו לתוך המציאות האמריקאית המשוחררת, החליטו לקחת על עצמם את מלאכת ההסברה וההוראה בשיטות מודרניות יותר, ולפתע חוזרת ומתקרבת היהדות האמריקאית לעולם היהדות המסורתי. הרב ברל וויין כותב: " בעולם שלנו, עולם של חוסר בהירות מתמיד, טבעי ביותר שנשאף ליציבות ולביטחון כלשהו. יועצים כלכליים, יועצי נדל"ן, מומחים בנושאי ביטוח או פוליטיקה – כולם מנסים לשכנע אותנו שהמצב, כפי שהוא היום, יישאר בדיוק אותו הדבר גם בעתיד. אולם, כל אחד מאתנו, עמוק עמוק בתוך הלב יודע, שהדבר היחיד הבטוח לגבי העתיד שלנו הוא, שהוא יהיה שונה מאד מההווה. לכן, חשוב שנהיה פתוחים ומוכנים לקראת כל שינוי אפשרי, ונדע שהעולם תמיד עומד בפני שינויים חדשים. אל לנו לחשוש משימוש בטכנולוגיה חדישה, ברעיונות חדשים ובתיאוריות מקוריות. אל לנו לפחד משינויים בקריירה שלנו, בתחומי העניין או בתחביבים האישיים שלנו. בתוך כל אחד מאתנו מסתתרת שאיפה אדירה לצמיחה ולהתקדמות אישית. שאיפה זו לעולם לא תוכל להתגשם, אם לא ניתן לעצמנו להשתנות, להשתפר ולנסות דברים חדשים". בדיוק כמו משה רבנו והסלע, גם היכולת שלנו להתגמש ולשנות את גישתנו לנוכח המציאות המתחדשת – כאשר אנו תמיד נשארים נאמנים לתורה ולמצוותיה – תקבע באופן מהותי, אם נזכה "להכנס" אל תוך "ארץ ישראל" – כלומר, אל השלב הבא ברצף ההיסטורי הלאומי שלנו, אם לאו.
לא מובן מאליו (קול ברמה עלון 189) מסופר על בחור שהגיע לבקר חבר בבית הרפואה. בטעות הוא נכנס לחדר של תרומות איברים, וראה שם צנצנות עם תווית מחיר : .₪ 900,000 = ריאות ,₪ 800,000 =כבד₪ 700,000 =כליות ,₪ 1,000,000 =לב הבחור יצא משם כולו צוהל ורוקד כשהוא צועק בקולי קולות "זכיתי, אני עשיר, אני מיליונר, זכיתי, זכיתי!" עובר אורח ניגש אליו ושאל אותו באיזה פרס זכה? ענה לו אותו בחור: "זכיתי שאני בריא, זה שווה מילונים!" . עם ישראל זכה לבאר המים במדבר בזכותה של מרים הנביאה. אבל העם קיבל כמובן מאליו שה' דואג לכל מחסורם במדבר ולכן, בין היתר יש להם מים. כעת, משנסתלקה מרים, נסתלקה הבאר כדי לעורר את העם להכיר בגדולתה של מרים הנביאה ויבין שזכותה היא שהעמידה להם את הבאר כל ה 40 - שנה שהיו במדבר. הקב"ה רצה שהעם יבין שלא מגיע להם מים כמובן מאליו. לעיתים, הקב"ה לוקח לאדם דבר מה, כדי לעוררו להעריך את מה שיש לו ולהכיר בטובתו של הבורא. כאשר אדם מרגיש חיסרון כלשהו, כל שעליו לעשות הוא פשוט להיזכר שהקב"ה בורא העולם, הוא הנותן את הכל, וכל מה שנותר לעשות, הוא להתחזק באמונה בה' ולהתפלל אליו לבקש את מחסורו. וזה כל מה שהעם במדבר היה צריך לעשות. להתחזק באמונה ולעורר את רחמיו של ה' לתת להם מים. כל שהיה עליהם לעשות - להתפלל לה' ולבקש מים ולהאמין שה' יוכל לתת להם מים במדבר גם כשזכותה של מרים אינה עומדת להם. אך במקום לפנות לה' ולבקש, הם בחרו להתלונן בפני משה ואהרון, כמי שאינו מבין מי עד עתה נתן לו את כל הטוב, ומי יוכל למלא אחר בקשתו למים. גם כאשר העם פנו למשה ואהרון, הם השתמשו במילים: וְ לָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְ - הַל ה' - אֶל הַמִּדְָבר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: כביכול, אתם משה ואהרון הוצאתם אותנו ממצרים למות במדבר, אתם ולא ה'. העם בא לבקש מים ממשה ואהרון במקום לפנות לה' מתוך הכרה ואמונה כי הוא הנותן את הכל. לעיתים אדם מחפש תשובות ופתרונות לבעיותיו ולדברים המתרחשים סביבו ותולה עיניו בכל מיני גורמים שנראה לו שהם מבינים בתחום הבעיה שלו. אבל יכול הוא בסה"כ לפנות אל המקור, אל מי שברא את כולם והוא הפותר כל בעיה והשומע את כולם ואינו משיב תפילה ריקם. בנוסף, על האדם להודות תמיד על כל מה שיש לו, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. כשאנו מתעוררים בבוקר, עומדים על הרגליים, רואים, מדברים, שומעים, זה הכל בחסדו של הבורא יתברך! כמה חשוב לומר תודה למלכו של עולם! ''נעברה נא - - - נקנה מכם אוכל ומים - - - ויאמר אליו אדום לא תעבור בי, פן בחרב אצא לקראתך.''... (כ י''ז-יח) (ר' יוסל איש ירושלים) היה זה בשלהי המנדט בארץ, עם התגברות התקפות המחתרות על האנגלים. לאחר פיצוץ מועדון הקצינים בירושלים הכריזו האנגלים על "מצב צבאי" בארץ. הם חילקו את השכונות היהודיות בירושלים והפרידו ביניהם בגדרות תיל וקונצרטינות. כך הופרדו משפחות , ילדים ממוסדות החינוך שלהם ואנשים ממקום עבודתם. גדר תיל עברה לכל אורכו של רחוב מאה שערים ולא התאפשר מעבר מצד אחד לצד השני. נוצר מצב ששכונות "בתי הונגרים "ו " בית ישראל " שמצפון לכביש נותרו מבודדות ומנותקות "מגאולה" ," מאה שערים" ורחוב יפו . החיים השתבשו לחלוטין, אנשים לא הצליחו למצוא קביעות בפרנסה. המזון שהיה בלאו הכי בצמצום היה מעתה במשורה . מעשה מעניין שארע "ב – בתי הונגרים" עמדה להיערך חתונה. אלא שלא היה ממה להכין כיבוד. החנויות היו ריקות, והאנגלים לא אפשרו לחצות את הכביש כדי להגיע למאה שערים . ביקשו בני המשפחה מקרוביהם שגרו בצדו השני של הכביש שישיגו עבורם את המצרכים לחתונה ויעבירו אליהם. כיצד ? הם מצאו פתרון גאוני: חבל נמתח על פני הרחוב הצר של מאה שערים , ממרפסת שבקומה השנייה בשכונת "בתי הונגרים אל "מרפסת בקומה השנייה בשכונת "מאה שערים . " החבל עבר מעל גדר התיל ודרכו העבירו מוצרים וחפצים לכבוד החתונה השוטרים האנגלים ראו את החבל, אך הם לא התנגדו לקיומו, שכן פקודת העוצר נגעה רק למעבר על הכביש. ביום החתונה ביקשו בני המשפחה להעביר סיר גדול, מלא וגדוש במנות דג - ים המנה העיקרית שתוגש בחתונה. קשרוהו היטב. אט אט החל הסיר לנוע באוויר לעבר בתי הונגרים. אך למגינת לבם, כאשר הגיע הסיר למחצית הדרך נקרע החבל. מול עיניהם הכלות צנח הסיר ארצה ורוב תכולתו התפזרה ... בני המשפחה ההמומים והנרעשים רצו לרחוב בתקווה שיוכלו לאסוף את המזון היקר, לשטפו ולהצילו. התחננו והסבירו לשוטרים : ''אנא, יש לנו חתונה היום''. אך הם באדישותם ובקשיחותם האופיינית אסרו עליהם לגשת אל האוכל. בפחי נפש התבוננו האנשים במזון היקר שהושג בקושי ואבד. הם ראו בכיליון עיניים כיצד מנצלים השוטרים האנגלים את התקרית , אוכלים ונהנים מהדגים. במסלה נעלה (כ, יט) (אוצרות החיים צ''ו) הרה"ק ר' אייזיק מסאפרין זי"ע היה אביהם של חמשת האחים הקדושים והמפורסמים א) הרה"ק ר' צבי הירש מזידיטשוב זי"ע, ב) הרה"ק ר' משה מסמבור זי"ע ג) הרה"ק ר' סנדר מקאמרנא זי"ע, ד) הרה"ק ר' בעריש מזידיטשוב זי"ע, ה) הרה"ק ר' ליפא מסאמבור זי"ע. בנו הרבי ר' הירש מזידיטשויב זי"ע אמר עליו: "אנא כחלא בר חמרא לגבי שוא" [אני כחומץ בן יין לעומת אבי]. והפליא תמיד את מידותיו הקדושות ומהן שלא דיבר מעולם בשום אדם, ובכל סעודה שלו היו מוכרחים לדבר דברי תורה. והנהיג שבכל יום יגיד בסעודה אחד מבניו איזה דבר תורה, וסעד תמיד ביחד עם כל המשרתים מאהבת ישראל. לעת זקנתו נתעורר פעם משנתו בחצות לילה והתאנח אנחה עמוקה מלבו. שאלה אותו זוגתו הרבנית הצדקנית ע"ה: מה אתה גונח, השיב לה הרה"ק, למה לא אתאנח, הנה אנחנו כבר זקנים באים בימים ובמה נעלה לעולם העליון. השיבה הרבנית: אל תדאג, "במסלה נעלה" ['במסלה' ר"ת של בניהם ב'עריש מ'שה ס'נדר ל'יפא ה'ירש]. ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (כ,כט) מעלת העושה שלום בין איש לחברו. הגמרא במסכת תענית (דף כ"ב ע"א) מספרת על רבי ברוקא, שהיה רגיל להתהלך בשוק של 'בי לפט' (שם מקום), והיה רגיל אליהו הנביא אצלו. שאל רבי ברוקא את אליהו, "האם יש כאן בשוק אדם שהוא בן עולם הבא?". השיב לו אליהו "לא". בינתיים עברו בשוק שני אחים, הצביע עליהם אליהו ואמר: "אלו בני עולם הבא". הלך רבי ברוקא ושאלם "מה מעשיכם?" השיבו לו: "אנשים בדחנים אנחנו (שמחים ומשמחים בני אדם. רש"י), מבדחים אנשים עצובים, וכשיש שניים שיש ביניהם מריבה, אנו טורחים להשלים ביניהם על ידי דברי בדיחותא". והנה, בפירוש ה'גאון יעקב' שאל שתי שאלות נפלאות על המעשה: א) מדוע הוצרך רב ברוקא לשאול את אליהו הנביא האם יש כאן אנשים שהם בני העולם הבא, מהי התועלת שבידיעה זו, וכי חיפש שידוך לביתו או לאחותו?! ב) יותר יש לתמוה, על תשובת אליהו הנביא - וכי יתכן להצביע על אנשים אשר המה בחיים ולומר שהם בני העולם הבא?! וכי יש לאדם 'תעודת ביטוח' שיישאר צדיק כל ימיו, הלא "הן בקדושיו לא יאמין" (איוב ט"ו, ט"ו), ואפילו על אבות העולם לא ייחד הקב"ה שמו בחיי חיותם (רש"י בראשית ל"א, מ"ב), כי מי יודע מה יהיה באחריתו?! ויישב את הדברים ה'גאון יעקב' כדלהלן, והדברים מתוקים מדבש: עלינו לדעת, כי תענוג העולם הבא, הוא תענוג אשר לא יצויר כלל בעולם הזה, לא ממינו ולא מסוגו, והוא, כי בכל תענוגי העולם הזה מהול גם קורטוב של עצב, בכל שמחה ועונג בעולם הזה, יישאר האדם עם נימה של 'היה יוכל להיות יותר טוב', בכל דבר חדש ויפה שיקנה, יהיה דבר מסוים שאינו מושלם, וכן יצטער מהפסד הממון, וגם כשיאכל וישבע מכל תענוגים, ריבוי המאכל יזיק לו, ופעמים שיוליד בו חולאים רעים רח"ל וכו'. בעולם הבא לעומת זאת, התענוג הוא אמתי, ללא שום עצבות. והנה, אם ירצה אדם להרגיש מעט בעולם הזה 'מעין העולם הבא', יוכל להגיע להרגשה זאת רק כאשר יהיה שמח וטוב לב בכל ענייניו, ויקבל הכל באהבה ובשמחה, ולא יתעצב מכל המקרים אשר יזדמנו לו, כי יאמר, הלא מתת השי"ת הוא, ולמה זה אתעצב. וגם כאשר יראה אחרים מתעצבים או מתקוטטים, גם כן ירבה שלום וינחם את ליבם. ובאם יתנהג על זה האופן, אז יזכה ליהנות מעט בעולם הזה מעין העולם הבא. כעת נוכל להבין, ששאלת רב ברוקא לאליהו הנביא הייתה - האם יש כאן אנשים, שבזה העולם משיגים קצת מהנאת העולם הבא? וכוונתו הייתה, ללכת וללמוד מהם היאך ניתן להגיע להנאה זו. והראה לו אליהו הנביא את הבדחנים הללו, כי הם תמיד שמחים, ללא עצבות כלל, וגם מקרינים מהשמחה שלהם על אחרים, מרחיקים את הקטטות והמריבות ועושים שלום בין איש לרעהו, על ידי כך שמראים להם שכל העולם הזה הבל הבלים, חולף כרוח נושבת, ולא כדאי להתעצב ולהתרגז בשביל עולם שהוא כ'אבק פורח', וכך היו משמחים אותם עד שהיו מתפייסים והופכים למאושרים. הנהגתם ואושרם של משמחים אלו, היא קצת דוגמת העולם הבא, אשר אין שם עוצב ורוגז, והכל בתכלית התענוג והשלום! ובפירוש ה'עיון יעקב' כתב, כי העושה שלום בין איש לחבירו, הרי הוא בכלל מזכה הרבים, והרי שנינו, שכל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו, ולכן היו מובטחים שהם בני העולם הבא!! וידר ישראל נדר לה׳ ויאמר (כא, ב). בימים הקשים בשנת תש"ט כשצרו לגיונות ערבים-בריטים על ירושלים עיר הקודש והפגיזוה קשות, היה רבי יואל משה לנדאו רגיל לומר, כדי לבדח ולעודד את הרוחות : בשעת סכנת נפשות כזאת אסור לסמוך על נסים, אלא צריכים לומר תהילים... זה שאמר הכתוב :"וידור ישראל נדר לה׳ ויאמר" ואמרו חז"ל (בר"ר פרשה ע, א) לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן. - ׳ויאמר׳ — מה יאמר נא ישראל בשעה גדולה? הוי אומר מזמורי תהלים. וראה אותו וחי (כא, ח) (מגן אברהם – טריסק) וראה אותו, עצם ההסתכלות על הצדיק שהוא כדוגמת משה רבינו, וחי – ממשיכה רפואה לכל מי שזקוק לכך. אסוף את העם ואתנה להם מים (כא, טז) (נועם אלימלך) אסוף את העם, אחדות ישראל גורמת ל'ואתנה להם מים' הרומז על רחמים, שהנהגת השי"ת תהיה עמהם בחסד וברחמים. אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה (כא, יז(. רבי יושה בער מבריסק זצ״ל, בהיותו עדיין ריש מתיבתא בוולוז׳ין, נכנסו אליו אחדים מתלמידי הישיבה ואמרו לו! ילמדנו, רבנו, מפני מה שירת ׳״האזינו״ גדולה היא ויש בה ארבעים ושלשה פסוקים, שירת הים קטנה ממנה ויש בה תשעה עשר פסוקים, ואילו שירת הבאר (בפרשתנו כא, יז) קטנה משתיהן ואין בה אלא ארבעה פסוקים? החזיר להם רבי יושה בער — הדברים פשוטים מאד, פתגם המוני אומר: הרבי בלבד יודע ויודע, הרבי עם תלמידיו, גם הם יודעים קצת, התלמידים בעצמם אינם יודעים אלא מעט מאד. ולפיכך שירת ״האזינו״, ששר משה רבנו לבדו, היא שירה גדולה. שירת הים, שנאמר בה (שמות, טו—א): ״אז ישיר משה ובני ישראל״, הריהו קטנה מאותה שירה אשר שר משה לבדו. שירת הבאר, שכתוב בה ״אז ישיר ישראל״ התלמידים בלבד בלי הרבי, לפיכך היא קטנה מאד. כי אש יצאה מחשבון להבה (כא, כח) (רזא דשבת) זה שעושה את חשבון נפשו, בא להתלהבות בעבודת השי"ת. כי בידך נתתי אותו (כא, לד) (אהבת שלום) גדולה היא הצדקה הניתנת ביד, להתגבר על אויביהם של ישראל ולהכניעם. תרומתם של הבחורים (אוהב תורה) לפני שני דורות, לפני המצאת האנטיביוטיקה והפניצילין, היו המגיפות מפילות המוני חללים. יזם הצדיק בעל "חפץ חיים" זצ"ל הקמת בית חולים יהודי בעיר לידא. קראו לאסיפה את שועי העיר, הנגידים והגבירים, וה"חפץ חיים" דיבר לפניהם דברים נלהבים. סח על מצוקת החולים, ועל סבלם הרוחני כאשר נאלצים הם להתאשפז במוסד נכרי בו משמשות נזירות כאחיות והחולים מולעטים בנבילות וטריפות. העשירים פתחו ליבם וידם. זה תרם מיטה וזה שתיים, זה עשר מיטות ורעהו תריסר. דבר שהותו של הצדיק בעיר נודע לבני הישיבה המקומית, והם באו לבית הוועד ועמדו בפתח, להזין עיניהם בדמותו של הגאון הקדוש. אך ראה אותם נהרו פניו, הזמינם בלבביות להיכנס ונתן שלום לכל אחד ואחד. ראו הגבירים בעין רעה שהצדיק מסיח דעתו מנוכחותם ומקדיש כל תשומת לבו לבני הישיבה. העז אחד מהם פניו ושאל בעקיצה: "רבי, כמה מיטות תרמו בחורים אלו עבור בית החולים?!" נרעש ה"חפץ חיים" וענה על אתר: "מה אתה סח! כל אחד מהם תרם חמישים מיטות!" חמישים מיטות, הלא זה הון עצום! לא היה שם עשיר שנתן סכום רב כל כך, מהיכן נטלו בני עניים אלו ממון כה רב?! הבחין ה"חפץ חיים" בתמיהה, וחזר על דבריו: "אכן כן! כל אחד מהם תרם חמישים מיטות – ויותר מכך! כי המיטות שאתם תרמתם, ישוכנו בהן חולים מתייסרים על ערש דווי, נאנקים בחוליים, ומי יודע כמה יחלימו ממחלתם, ואילו בני הישיבה לומדים תורה, והתורה מגינה ומצילה. בזכות תורתם יחלו פחות אנשים, וייחסכו מיטות בבית החולים!"... מתקרבים אנו לתקופה הקרויה בישיבות: "סוף זמן", תקופה העלולה חלילה לרפיון בלימוד התורה. ורבינו החפץ חיים זצ"ל כתב לאמר: "וראה נא אחי – על כל שעה ושעה שהיה ביכולתך לעסוק בתורה ולא עסקת, הרי הוא כאילו באו לפניך להציל נפשות ולא הצלת! ואף שאנחנו, בעיננו הסומות, לא ידענו זאת – אבל חז"ל גילו לנו את זה באמרם: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות!" כמה גדול החיוב להתאזר עוז בלימוד התורה הקדושה, ולהיזהר משמץ רפיון ובטלה! ''ונפשנו קצה בלחם הקלקל" (תורת שלום עלון 557) ציד הנאצים הנודע, מר שמעון ויזנטל ז"ל, סיפר בכנס שנערך לכבודו, כי בשנת 5491 הגיעו כוחות הצבא האמריקאי לאחד ממחנות ההשמדה לשחרר את אסיריו, הרב הצבאי באותו גדוד היה הרב סילבר, בהגיע עת התפילה חיפשו החיילים היהודיים עשירי למניין ולא מצאו, עד שהראו להם אדם אחד שיכול להצטרף עמם, נגשו אליו החיילים ובקשוהו להצטרף למניין אך הלה סירב בתוקף, לשאלת הרב מדוע אינו רוצה להתפלל, ענהו "באחד הימים הגיע לכאן יהודי אחד וסידור בידו, אותו יהודי כיבד את אחיו להתפלל בסידור, אלא שעל כל תפילה בסידורו, דרש מהם האיש פרוסת לחם, עד שסופו היה שמת מאכילת יתר... אחר שראיתי זאת הפסקתי להתפלל". שמע הרב סילבר את סיפורו נדהם לרגע, אך מיד ענהו, נניח שאותו אחד רשע היה, אך מדוע לא תתבונן על אותם יהודים קדושים שמסרו נפשם ועמדו בתור כדי לזכות להתפלל באותו סידור. הסכים אותו יהודי לדבריו של הרב והצטרף עמם למניין, אגב, שמו היה שמעון ויזנטל... ועזרינו הי"ת לראות הכל בעין טובה, אמן
אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו (כא,לד) הציפור והים יש משל במדרש שעלול להביא לייאוש, ולהתייאש הרי אסור! המשל בציפור שבנתה קן על שפת הים. בא גל ענק ושטף את הקן. כעסה הציפור והחליטה לנקום בים. לייבשו. לקחה במקורה טיפת מי ים, ושפכה לחול. שאבה עוד טיפה, ושפכה לחול... הציפור ודאי מתה מזמן. הים, עד כמה שראינו לאחרונה, עדיין מלא... גל של משטמה ועוינות, גל של הטמעה וכפירה, עלה ושטף את עולי יהדות המזרח. שלושת אלפי שנות יהדות מושרשת, מסורות מפוארות, מורשת נפלאה, מנהגים והליכות, נשטפו בגל של "כור היתוך" מתנשא, של "אנחנו יודעים מה טוב עבורכם". אתם הפראים ואנו המתורבתים, אתם הבורים ואנו המלומדים. אתם המחזיקים באמונת אבות ואנו היוצרים עם חדש, תרבות חדשה. בא הגל ושטף את הקן, עם הגוזלים הרכים. הטביעם! בתי הסוהר מלאים בגוזלינו. זה לא היה במרוקו, לא בתוניסיה, לא בלוב. לא בפרס ובעירק, לא בארם צובא ובטורקיה, לא בתימן ובעדן. בנינו לא היו שם גנבים ושודדים, לא פושעים ורוצחים. לא סוחרים בסמים. ישרי דרך היו, טהורי לב וזכי מעש. טובים לשמיים וטובים לבריות. נהנים מיגיע כפיהם, נשמעים לרבותיהם, שלמים עם עצמם, עם משפחתם, עם קהילתם, עם א-לוקיהם. בא גל, ושטף את הקן המשפחתי, הרס ולא חמל! היכן הליכוד המשפחתי, התא המשפחתי החם, הכבוד ההדדי? היכן כיבוד ההורים, נשיקת ידיהם, הרכנות הראש לברכה? היכן כיבוד הזקנים, הידור פניהם בהערצה? ים החילוניות, ים הריקנות, ים התוהו הנבוב, תרבות הכלום, בא ושטף! באה הציפור, אם האפרוחים, ומבקשת... לייבש את הים! את ים החולין, ים החילוניות. להציל את האפרוחים, להשיבם אל חוף המבטחים. מה כוחה של הציפור? לייבש טיפה, ועוד טיפה – והים כה גדול ורחב ידיים, על מעמקי מצולותיו וגובה גליו! במה מייבשים את המים הזדונים? בייסוד שיעור תורה, ועוד אחד. בהקמת בית כנסת, ועוד אחד. ועוד אחד, ועוד אחד. ולא פעם מתגנבת המחשבה: טיפה ועוד טיפה, שיעור ועוד שיעור – כלום אלו ייבשו את הים?! את התשובה מצאנו בפרשת השבוע. משה רבינו עליו השלום יוצא למלחמה כנגד עוג מלך הבשן. עוג, שעקד הר בן שלוש פרסאות ונשאו על ראשו, לקבור תחתיו את כל מחנה ישראל, חלילה. מה כוחו של משה רבינו כנגדו? כנגד נפיל ענק, גורד שחקים אנושי? הרי זו שאלתנו. וה' מצווה: "אל תירא אותו, כי בידך נתתי אותו!" הכיצד? מספרים חז"ל: ראשית, ההר העצום ירד עד לצווארו של עוג. הוא היה לענק עיוור, חסר ישע, אובד דרך. הרי זו ממש תסמונת התרבות המערבית המבולבלת, התוהה, האובדת! ושנית: "משה, כמה גובהו – עשר אמות. נטל כידון בן עשר אמות, וקפץ עשר אמות, והיכה את עוג בקרסולו – והרגו". ראית אדם שמת מדקירה בקרסולו? נפיל שמת מדקירת מחט? ודאי שלא. אבל זו הנהגת הבורא עימו: אתם עשו את שלכם – ואני אשלים: "אקרא לאל גומר עלי", אני אגמור בעדכם... אתם תפרשו רשת שיעורי תורה - אני אחולל את המהפך, אביא את הגאולה! וידבר העם בא-לקים ובמשה (כא, ה) (אוצרות החיים צ''ו) אמרו חז"ל (סנהדרין קי, א) כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה, שנאמר וידבר העם בא-לקים ובמשה. שני חסידים נסעו לרגל מסחרם בדרך והוצרכו להיות בעיר וילדניק, אמר אחד מהם לחברו: מכיון שבוילדניק אנו, הבה ניכנס אל הרבי של וילדניק, הלא הוא הרה"ק רבי ישראל דב בעל שארית ישראל זי"ע שהיה מפורסם מאד במופתיו ובגילויי רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשו. והשני ענה בדברי זלזול כלפי הרה"ק, ואמר: ראוי הוא למתחו על גבי הספסל ולהלקותו. בכל זאת בשבת בסעודה שלישית הלכו שניהם לבית הרבי לשם סקרנות. הדוחק היה רב מפני הקהל הגדול שהצטופף שם. וארע כך ששני האנשים עמדו מאחורי הכיסא של הרה"ק, והרה"ק פניו אל השולחן ולא ראה אותם. ובתוך דבריו נענה הרה"ק לפתע ואמר "כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה". לא הבינו הקהל למה מתכוון הרה"ק בדיבוריו התמוהים, ואותו האיש שעמד שם חשב בליבו: האומנם התכוון הרבי אלי, והרי יש לי רבי אחר. נענה הרה"ק שנית וחזר על מאמר החז"ל הנ"ל, וביאר: 'המהרהר אחר רבו' – כלומר, מהרהר שרבו הוא אחר, ולא זה, כמהרהר אחר השכינה. כעת כבר הרגיש האיש שכנראה יכוונו דבריו אליו, ובכל זאת חשב בליבו: הרי יתכן שבין כל הקהל יש מי שהוא אחר שאליו נתכוון ולא אלי, שהרי הרבי אינו מכירני כלל. העיר הרה"ק בשלישית: 'המהרהר אחר רבו' – כלומר, הוא מהרהר שהרבי התכוון לאחר ולא אליו, כמהרהר אחר השכינה. וכשלא הספיק נענה הרה"ק בפעם רביעית: 'כל המהרהר אחר רבו' – פירוש אם המהרהר עומד אחר רבו, כאילו מהרהר אחר השכינה. עוד הוסיף הרה"ק ואמר פירוש חמישי: 'כל המהרהר אחר רבו' – שאם הוא מהרהר שראוי רבו להלקותו באחוריו, כאילו מהרהר אחר השכינה. או אז כבר הבין האיש ללא ספק למי יכוון הרה"ק במחשבותיו הצופיות ורואות נסתרות. מחילה בפה ומחילה בלב (לקוטי שיחות כרך כח, עמ' 138) במסעם של בני ישראל במדבר, כאשר "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ", דיברו בני ישראל כנגד ה' ומשה רבנו: "וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּא-לֹהִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר, כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". בתגובה שילח הקב"ה נחשים ושרפים ואלה המיתו רבים. בני ישראל באו לבקש ממשה שיתפלל בעבורם, והוא נעתר להם מיד, ככתוב: "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם". בהמשך הורה לו הקב"ה לעשות נחש נחושת כדי לרפא את החולים. מזה שמשה נעתר להתפלל עבור העם רש"י לומד: "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול". המחילה של אברהם פירושו של רש"י מצריך הסבר. מדוע דווקא "מכאן" לומדים ש"לא יהא אכזרי מלמחול", והלוא גם קודם לכן אירע שבני ישראל פגעו במשה, ובכל-זאת התפלל בעבורם ודאג לכל צורכיהם? השאלה מתעצמת לאחר עיון במקור פירושו של רש"י, מדרש תנחומא. המדרש כותב שם בפירוש שכך כבר נהג אברהם אבינו: "וכן הוא אומר 'ויתפלל אברהם... וירפא הא-לוקים את אבימלך ואת אשתו'". הרי שעניין המחילה מצוי כבר בסיפורו של אברהם אבינו, ומדוע רש"י מדגיש ש"מכאן" לומדים שצריך לעשות כן? החצוצרות והנחש להבנת הדברים יש להתמקד בציווי על עשיית נחש הנחושת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה, עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף". מה משמעות המילה "עֲשֵׂה לְךָ "? ההסבר ניתן על-ידי רש"י בפרשת בהעלותך, ששם נצטווה משה "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף". מסביר רש"י: "עשה לך – משלך", כלומר, מרכושו של משה. גם נחש הנחושת צריך היה להיעשות מרכושו של משה, ולא מכספי הציבור. לכאורה היה טבעי יותר שנחש הנחושת ייעשה מרכוש הציבור, שכן הוא נועד לרפא את החולים, בעוד החצוצרות נועדו בעבור משה עצמו. אלא שבהוראה "עשה לך" עובר המסר שאותו לומד רש"י דווקא כאן, "שלא יהא אכזרי מלמחול". לא לשמור טינה עצם חובת המחילה אינה חדשה, כאמור, אולם כאן רש"י רואה חידוש באופי המחילה, שתהיה בלי 'אכזריות'. יש אדם שנענֶה לבקשת המחילה, והוא אף מביע את המחילה בפה מלא, אולם בליבו נשארת טינה. ואילו החידוש כאן הוא ש"לא יהא אכזרי מלמחול" - גם כשהוא מוחל עליו להבטיח שמחילתו לא תהיה 'אכזרית'. על כך בא ציווי הקב"ה למשה שעליו לעשות את נחש הנחושת משלו , כדי להראות שהמחילה שלו לבני ישראל איננה חיצונית, בפה בלבד, אלא גם ליבו נקי מכל שמץ של טינה עליהם. לא דיי שהוא מוחל כדי שבני ישראל לא ייענשו חלילה, אלא הוא "התפלל בעד העם " – מתוך מחילה גמורה, המוחקת את הפגיעה לחלוטין. בקומה התשיעית (הרב יחזקאל שובקאס) כתריאל היה איש עצלן מעודו. תמיד היה אוהב את החיים הקלים והבלתי מחייבים . ולמרות התכונה השלילית הזאת, זכה כתריאל להקים בית, להביא לעולם עשרה ילדים בלעה"ר, ואף להשיא שלושה מהם. ככל שעברו השנים שבהן היה כתריאל אוכל ושבע ודשן ונח על משכבו ומתענג, כך הלכו מידות גופו ותפחו, עד כי ביום מן הימים התמוטט כתריאל ברחוב. חודש קשה של ניתוחים וטיפולים עבר עליו בבית החולים. לפני שחרורו, הזמינו הרופא המטפל לשיחה רצינית. " שמע כתריאל! - הישיר בו הרופא מבט - אתה משחק עם החיים שלך!" " אז מה אתה רוצה ממני?" - כתריאל פכר ידיים. " אתה חייב לעסוק בפעילות גופנית. אחרת, אתה במצב מסוכן מאוד" . הוא הנהן בראשו, למרות שלא הייתה לו שום תוכנית לשנות משהו בסדר יומו. למחרת שחרורו מבית החולים, הגיעו ילדיו הנשואים כדי לשמוע איך הוא מתכוון ליישם את דברי הרופא . "שטויות!" - הגיב כתריאל. " מה שטויות?" " שטויות מה שהרופאים אומרים. אדם יכול לרוץ כל ימי חייו ולמות בקיצור ימים, ואחרים שהתפנקו כל ימיהם זכו לאריכות ימים מופלגת" . הם היו בהלם. כבר דיבר עליו שלמה המלך ע"ה על טבע העצלן, כאשר אמר (משלי כו, יג): "אמר עצל, שחל בדרך, ארי בין הרחובות". לעצלן יש תירוצים. זה לא שהוא לא רוצה להתאמץ, אלא שהוא לא מאמין בזה. מידת כיבוד הורים טבועה הייתה בדמם של הילדים, והדאגה לבריאות אביהם הטריד את מנוחתם. לאחר חיפושים ובירורים, עניינו את אביהם אודות הרופא מפתח-תקוה - ד"ר יגנובסקי מחולל הפלאים, אשר מצליח לרפא חולי לב קשים על ידי כמה טיפולים פשוטים. כתריאל היה מאושר, זה בדיוק מה שהוא מחפש. בכל זאת איך מגיעים מאשקלון עיר מגוריו לפתח- תקוה? - בשביל זה יש מוניות . כתריאל הזמין מונית, לא התווכח על התשלום ויצא לדרך. לאחר נסיעה של שעה הגיע ליעדו . בנין בן תשעה קומות נגלה לעיניו. כתריאל ניגש למערכת אינטרקום ליד דלת הכניסה לבנין. הופיעו שם שלושים ושישה שמות. את משפ' יגנובסקי מצא בסוף הרשימה. משמע הוא גר בקומה העליונה. כתריאל לחץ על הכפתור. הרופא ענה לו ומיד נשמע זמזום. כתריאל נכנס לבנין וניגש למעלית. הוא הזמין את המעלית, אך זו לא הגיבה . כתריאל יצא כדי לברר את העניין עם הרופא דרך האינטרקום. "המעלית תקועה כנראה - הגיב הרופא - אולי תנסה לעלות ברגל ?" הוא לא זוכר מתי בפעם האחרונה עלה מדרגות, הוא עצמו גר בקומת קרקע, ובית הכנסת מול הבית שלו אף הוא בקומת קרקע. לעלות תשע קומות, אין מה לדבר בכלל. במחשבה ראשונה חשב לחזור למונית ולנסוע הביתה. אבל לאחר לבטים ארוכים החליט להתגבר ולעלות במדרגות. קומה א' - עברה איך שהיא. בקומה ב' - התנשם והתנשף כולו. בקומה ג' - כבר נאלץ לעצור למנוחה. בקומה ד' - כמעט החליט לרדת בחזרה. בקומה ה' - כמעט והתמוטט. בקומה ו' - שקל להזמין אמבולנס. בקומה ז' - התחרט על הכל. בקומה ח' - הרגיש את נשמתו נפרדת מגופו. בקומה ט' - השתרע מלוא קומתו ליד דלת ביתו של הרופא. בבית פנימה קיבל טיפול מענג ומפנק. הרופא השכיב אותו על כורסה נעימה, עיסה את שכמותיו בעדינות, מדי פעם התיז עליו טיפות נוזלים קרירים מבקבוקון קטן. לאחר כמה ימים שמח כתריאל לבשר לכל בני משפחתו על השיפור הרב שחל בהרגשתו מאז הטיפול. שבוע לאחר מכן חזר כתריאל שוב, לא לפני שהרופא הבטיח לו שלא יקרו שוב תקלות במעלית. שוב ניגש כתריאל למעלית, לחץ על הכפתור, שוב נורה אדומה נדלקת. "לא! אני לא מאמין!" - הוא כמעט צרח. הרופא דרך האינטרקום מוכן היה להעיד שבמשך השבוע החולף לא הייתה שום תקלה. הפעם היה כתריאל נחרץ יותר. הוא נוסע הביתה ויהי מה, הוא לא יחזור שוב על המעשה משבוע שעבר. אבל בכל אופן, ארבע מאות שקלים הלוך וחוזר בשביל מונית, זה לא דבר של מה בכך. לאחר התלבטויות ארוכות החליט כתריאל לעלות שוב. כמעשהו בראשון כך מעשהו בשני. כאשר הגיע למעלה באפיסת כוחות אספו הרופא לטיפול מפנק. במהלך השבוע, שוב חש כתריאל כיצד הרגשתו משתפרת פלאים. כעבור שבוע חזר לטיפול נוסף. " הרופא הזה מחולל פלאים - סיפר באוזני כולם - הוא לא מכביד עליך בדרישות מפרכות, אתה בסך הכל שוכב על הכורסא, הוא מעסה אותך קלות ומתיז עליך מי נהרות פלאיים, ואתה הופך לאדם בריא". בפעם השלישית, כאשר המעלית נתקעה שוב , וכתריאל שוב עלה תשע קומות ברגל כל עוד נשמתו באפו, כבר נאלץ הרופא לגלות לו את הסוד. "אני תוקע לך את המעלית, בוודאי. וכי מה חשבת שהעיסוי המצחיק הזה ומי הברז האלו מרפאים אותך?!" ... מאז הפסיק כתריאל להגיע. בנינים של תשע קומות יש גם באשקלון. בחינם. " ''עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". "וכי נחש ממית או נחש מחיה?" - שואלים חז"ל בדברי המשנה (ראש השנה ג, ח). ומתרצים: "אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים, היו מתרפאים; ואם לאו, היו נימוקים". מפרשי המקרא תמהים לדעת: מה היה צורך בנחש לשם כך? האם אי אפשר היה למשה רבינו לומר לעם ישראל להסתכל כלפי מעלה ?! שמעתי לבאר על פי דרכו של הרמב"ן: עם ישראל עמד אז להיכנס לארץ ישראל. הדור הזה שנכנסו לארץ ישראל הרי נולדו לתוך מציאות של מדבר, חוסים תחת כנפי השכינה, אוכלי מן ושותים באר מרים. לפתע פתאום נכנסים הם לארץ ישראל ושומעים על פלאים שקיימים בטבע. החיטה גדלה מן הארץ, הגשם יורד מן העננים, ספר רפואות מלא בסוגי ריפוי שונים. כמעט יכלו לחשוב שעברו לממלכה אחרת הנשלטת על ידי כוחות הטבע, רח"ל. לכן הקדים להם השי"ת את המאורע הנוכחי. כאשר משה רבנו הורה להם להביט בנחש הנחושת היו בטוחים שיש בו סגולה מיוחדת. אבל לאחר שנכנסו לארץ ישראל נודע להם שטבע העולם הפוך הוא, מי שננשך על ידי נחש מסוכן בשבילו להסתכל בצורת נחש. מיד הבינו שאין בטבע העולם ולא כלום, "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה היו מתרפאים". "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון" (ליקוטים נפלאים) "המושלים" – אלו המושלים ביצרם. "בואו חשבון" – בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. הנה נודע שדרכו של יצר הרע לבוא עם האדם בדרך עקיפה, לצוד אותו במרמה ותחבולה כדי להפילו, ולכן צריך האדם להשמט מיד היצר לבל יפילו ברשתו. ומסופר על אדם אחד שהיה ידיד של מלאך המוות, וביקש ממלאך המוות בקשה שלא ייקח נפשו מבלי שיתוודה תחילה, וחשב בלבו שעל ידי זה לא ימות לעולם, שמהיום והלאה לא יאמר וידוי, ובכך מלאך המוות לא יוכל לקחת את נפשו. הסכים המלאך לדבריו ונשבע לו על כך. אותו אדם שמח שמחה גדולה על כך. והנה, הגיע זמן פטירתו של אותו אדם, והרגיש מלאך המוות בתחבולה שעשה לו וחשב להמיתו בערמה, כי אמר שכשם שהוא בא אלי בערמה, כך אני אטעה אותו ואוכל לקחת נפשו בערמה. מה עשה? הפך עצמו כאיש נגוע ומוכה וחולה במחלה גדולה, ושכב במקום שאותו אדם עובר שם, ועשה עצמו גוסס. וכאשר עבר האיש, ראה אדם מושלך לפניו וראה שהוא גוסס ונוטה למות, ובוכה במר נפש. שאל אתו: למה אתה בוכה? אמר לו: אני נוטה למות, ומכיוון שאני עם הארץ איני יודע להתוודות, אנא, היטיבה לי בחסדך ותאמר סדר וידוי לפניו ואני אומר אחריך מילה במילה. נכמרו רחמיו של האיש ונתבלבל ולא זכר שקיבל על עצמו שלא להתוודות והחל לומר נוסח הווידוי. כשסיים הווידוי קפץ ה"חולה" ממקומו והפך עצמו למלאך המוות. נבהל אותו איש ואמר לו: מדוע הפכת עצמך לחולה מסוכן? הסביר לו מלאך המוות שעשה זאת כדי שיוכל ליטול את נפשו, שכשם שהוא בא אליו בערמה, כך גם הוא בא אליו בערמה. מכאן למדנו שצריך האדם להתנהג עם יצר הרע, שהוא מלאך המוות, בדרך עורמה ולהטעות אותו, ובתחבולות יעשה עמו מלחמה לדחותו מעליו. וזהו שאמרו רבותינו: "על כן יאמרו המושלים" – אלו המושלים ביצרם, "בואו חשבון" – בואו להלחם ביצר הרע בחשבון – בתחבולות, ובזה החשבון שהוא התחבולה "תבנה ותכונן עיר סיחון" הוא הגוף שנקרא עיר קטנה. "ותקצר נפש העם בדרך" (כולל רב פעלים גיליון 332) "ותקצר נפש העם בדרך": כתב רש"י כל דבר הקשה על אדם נקרא קיצור נפש שאין הדעת סובלתו ע"ש. מה שנראה לאדם מיותר לא בתכנון גורם לו למשא לקושי, שנים סוחבים משא עם משקל שווה, לאחד קל לחברו קשה, מה ההבדל? זה סוחב יהלומים וזה סוחב פסולת בנין, על האדם להבין ולחשוב שהאמת היא שהכל מחושב מלמעלה אין כאן תקלה ואם כך ארע אות וסימן הוא שכך צריך להיות. שני אחים מגדולי האדמורי"ם בפולין נאסרו פעם במאסר בעוון קיום מצווה, בית המעצר היה צינוק קטן בקושי עם פתח אוורור וריח חריף של צחנה מכלי לעשיית צרכים שעמד במרכז. פני האח האחד נפלו והחל לבכות, איך יוכל להתפלל בכזה מקום תפילת מנחה, כשעל פי דין אסור לומר דברי קדושה במקום זה?. גער בו אחיו ואמר: מה מקום לעצבות יש כאן, מקיימים אנו כעת מצות הבורא יתברך של "והיה מחנך קדוש" מה שאנחנו לא מתפללים כאן כי כך ציוונו בוראנו, אדרבה יש לשמוח בשעה זו על שזוכים אנו במקום כזה לקיים את רצון ה'! ותוך כדי דיבור פצחו שני האחים בריקוד סוחף של שמחה סביב לכלי מי השופכים שבמרכז החדר. לשמע הקולות המוזרים נכנס המפקד לחדר המעצר ונדהם למראה עיניו, ובחמת זעם צעק עליהם: אם זה מה שמשמח אתכם (הכלי של מי השופכים) אני אוציא אותו מכאן, וכשרק הוציא המפקד את הכלי נעמדו שני האחים תכף להתפלל בשמחה תפלת מנחה. "ותמת שם מרים ותקבר שם" (ליקוטים נפלאים) מלמד שכלו מתי מדבר (מדרש). מה פשוטם של דברים אלה? ברם, הרי אמרו חכמינו שבימי היות בני-ישראל במדבר היו חופרים להם קברים בכל תשעה-באב ולנים בתוכם, ולמחר היו מהם נשארים מתים ומהם קמים וחוזרים לבתיהם. כך היו נוהגים עד אשר מתו כל אנשי דור המרגלים, אשר נגזר עליהם למות במדבר. יוצא אפוא שבמדבר הייתה תמיד הקבורה קודמת למיתה. וכיון שנאמר כאן תחילה "ותמת" ואחר-כך "ותיקבר" - הרי מכאן ראיה שכבר כלו מתי מדבר ולא היו עוד מקדימים קבורה למיתה. בעיית המים (כולל רב פעלים גיליון שבועי 332) הרבה קולמוסים נשתברו, כדי לבאר מה היה חטאו של משה רבנו במי מריבה, ואחרי ההסברים והביאורים עדיין נשארו יותר תמיהות מתירוצים, ואומרים בעלי המוסר שלא לחינם נכתב חטאו של משה בפרשה זו בסמיכות לדיני פרה אדומה, אלא כדי לומר לך מה פרה אדומה מצוותיה וענייניה נשגבים משכל אדם, ואין לנו בהם תפיסה כלל כך בענייניו של משה רבנו מובחר המין האנושי אין לנו השגה כלל... מתוך נקודת מבט זו, נעיין בפירושו של בעל העיקרים, וכך הוא כותב; "חטא מי מריבה הוא על שלא קידש משה את שמו יתברך, כי כאשר ראה את העם צמא למים היה ראוי לאיש במדרגתו לקדש את שם ה' ולקום ולעשות מעשה מבלי לשאול את ה', ולהוציא מים מן הסלע, ויהיה בבחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים" - פירוש משה רבנו שראה את העם בצימאונו ובצרתו, לא היה צריך להמתין עד שאנשים יאבדו את סבלנותם, הוא היה צריך בו במקום לצוות ולגזור שיצאו מים, ולא לחכות להוראות מלמעלה. זה אולי נשמע מוזר, הדרישה הזו ממשה רבנו, אבל בעל המשך חכמה מבאר שהיו כבר תקדימים בעבר, יהושע כשנלחם במלכי כנען והשמש אט אט שוקעת לה, הוא מצווה ואומר שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, הוא לא ביקש אישור ולא חיכה... העם צריך, המצב מחייב, תופסים פיקוד! על הטבע, צדיקים רבים ידעו גם ידעו לגזור, לפי הצורך, ונתקבלה גזרתם, והיה בזה קידוש השם גדול, שהר כך שנינו צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים, ומפני מה לא עשה כך משה - והיה מקדש שם שמים? זו הטענה על פי המשך חכמה, ואני עדיין לא מבין למה כולם באים בתלונות למשה רבנו? הרי זה שחסר מים זה לא קרה סתם, ארבעים שנה הם הולכים במדבר, ולא חסרו דבר, הכל על מגש של כסף, הכל נופל עליהם מן השמים, ופתאום עכשיו אין מים. זה פשוט בגלל שמישהו סגר ת'שיבר, מישהו יושב על הברז, הרי זה לא סתם שפתאום אין מים... במצב טבעי כשעל פי הטבע קורה משהו שמזיק לעם ישראל, צדיק מבטל את כח הטבע, אבל כאן הכל מלכתחילה מתנהג בדרך ניסית, המים באו בנס, והפסיקו בנס, צדיק גוזר על הטבע, אבל עדיין לא מחלק פקודות לה'??? כשעם ישראל יוצא ממצרים, מתרחשים איתו כל הניסים האפשריים למיניהם, מעשר המכות לקריעת הים, יורד להם מן ושליו מן השמים הכל מסודר, אבל פתאום חסר להם מים. איך זה שדבר אלמנטארי כל כך פתאום חסר... למה הפסיקו המים? רבותינו לומדים מהפסוק "ותמת שם מרים... ולא היה מים לעדה", שיש קשר בין מרים למים, וכך אומר המדרש: שלוש מתנות ניתנו לעם ישראל במדבר, מן בזכות משה, ענני הכבוד בזכות אהרון, ובאר מים בזכות מרים, הקשר בין המתנות האלה לאנשים שבזכותם נתקבלו המתנות הללו, דורש קצת העמקה ובירור, מן בזכות משה נותן התורה הוא נותן את המוצר הבסיסי המשביע והמזין, אהרון אוהב ישראל שעוטף כל אחד באהבתו, בזכותו הגיעו ענני הכבוד והמשמר שעוטפים אותנו, אבל המים הם הגיעו בזכות מרים, למה? כל דבר בעולם שצריך לגדול זקוק למים, גם החי וגם הצומח, המים כל כך הכרחיים ופשוטים, עד שהם כמעט לא מורגשים והמים? מה הם צריכים ? המים בטבעם הם רק נותנים - לעשבים ולעצים לחיה לאדם ולילד. ואין להם דבר לקחת. כך היא האישה, מעניקה ונותנת לא הפסקה. לבית, לבעל, לילדים, זה כל כך בסיסי ופשוט עד שזה כמעט לא מורגש איך שרק בזכותה הכל פורח. כך שכבר אין שאלה למה המים הם בזכות מרים - היא אישה לא? נו אז מתי מרגישים, מתי מבינים, מתי מפנימים, מתי מעריכים, מתי מוקירים, רק כשהם פתאום מתקלקלים.. זו הסיבה שנסגר השיבר, זו הסיבה שישבו על הברז, עם ישראל לא מעריך את מרים כל כך, הוא לא יודע ולא מפנים שהיא היא הייתה המים לעדה, הוא לא ידע שהכל בזכותה, איך הוא ידע אם הכל זורם?! הפסקת המים הייתה לצרכי לימוד, אבל עם כל הכבוד לימוד לימוד, אי אפשר לחנוק אדם רק כדי שילמד על חשיבותו של האוויר, ואם זה נעשה - זה צריך להיות קצר.... הפסקת המים הייתה משמים, אבל משה רבנו היה צריך להסביר את הכוונה בהפסקה הזו לעם, את חשיבות מרים והנתינה, ולדאוג לסיים את השיעור יותר מהר, אז כמובן שצריך לקחת מכל הסיפור הזה צידה לדרך, קצת על הערכה של כל הבסיס שמסביבנו, לאשה שהיא כמו מים, ולזכור שהכרה והערכה היא הערובה לכך שהכל ימשיך לזרום... יש א-לוקים (שערי שלום עלון 714) לא. זה לא משחק של ביתר בשעת הבקעת השער. זו אמירה שכולנו מאמינים בה, אך יש פעמים שהשמחה פורצת גבולות ואתה רואה ממש את הסייעתא דשמייא מול העיניים, עד שאי אפשר להתעלם גם אם אתה עיוור גמור. מי שרוצה לראות יראה. לעומת זאת, רבים אומרים "אם ה' היה קורע לנו את הים תאמין לי שהיינו חוזרים בתשובה"; "אם היה מעמד הר סיני לפחות פעם בכמה מאות שנה זה היה עוזר לנו להאמין ולזכור את ה' בקלות". האם זו טענה נכונה? האמת היא, שלא!, ואשתדל לבאר את העניין. שורש האמונה נמצא בלבו של אדם. אדם שמחפש אמונה וחשוב לו להאמין בה' יחפש דרכים לחזק את אמונתו. כאשר אדם מחזק את אמונתו הוא יראה את ה' גם בדברים קטנים, כמו השגת האוטובוס, הצלחה בקניות, רפואה, פרנסה ועוד. כאשר אדם יוצא מנקודת הנחה של כפירה או אפילו של חוסר אמונה - הוא יעסוק תמיד בבחינת הבורא, וידרוש ממנו להוכיח שוב ושוב את קיומו ואת שלטונו בעולם. מתוך כך הוא מאשים כביכול את בורא עולם בכל מה שקורה ומצריך את הבורא לספק הוכחות חוזרות ונשנות לקיומו. עליו חובת ההוכחה. ואני אומר: ממה נפשך, אם יש לך כל כך הרבה קושיות על הבורא עד שהגעת למסקנה שהוא אינו קיים או אינו משפיע, אז רד ממנו, מה העצבים שלך? על מי יש להתעצבן? הרי אין בורא (חלילה) וממילא לא שייך לכעוס עליו, הוא פשוט לא קיים. כעת אתה חכם גדול (בעיניך), מה הרווחת? כעת אין לך בורא, האם יש לך פתרון או מנוחת נפש באשר לכל הקושיות שלך? האם כעת קל לך יותר? האם יותר קל לך להתמודד עם קשייך כנראה שלא. ואולי זו עוד סיבה לראות בבירור שכל בלבולי הדעת הללו אינם אלא פרי מחשבתו של היצר הרע הרוצה להכניס בלבך מחשבת כפירה ולהוציאך מן העולם. יש א-לוקים. זו עובדה. יש א-לוקים והוא הבורא, והוא הריבון והוא החכם והוא היודע כיצד לנווט את העולם (נסה אתה לנהל את העולם רק ליום אחד - נראה היכן תגיע או היכן תסיים את יומך. יש רק בעיה אחת עם זה - יש כאלה שעלולים לתפוס את זה ברצינות). אחרי שאנו יודעים ומכירים בקיומו וגדולתו של הבורא נוכל להמשיך הלאה. כעת, מתוך ענוה אמיתית, ניתן לשאול שאלות ביהדות, וניתן לנסות ולהבין את דרכי ההנהגה. אך הכל מתוך הבנה ותפיסה המושתת על כך שגם אם לא אבין ולא אדע - הבעיה היא שלי, ונובעת מתוך מגבלותיי להבין את כל האירועים ולתת מענה לכל מציאות משתנה. "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (כולל רב פעלים גיליון שבועי 332) "ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל": מבאר רש"י: מדוע בכו על אהרן "כל בית ישראל"? ופירש דהמילה "כל" באה לרבות גם את האנשים וגם את הנשים. לפי שהיה אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו. וחכמינו אומרים (מסכת כלה רבתי פרק ג') שהרבה להשכין שלום בין זוגות רבים, עד ששמונים אלף! בחורים קרואים בשם אהרן יצאו אחרי מיטתו, מזוגות שעמדו להיפרד, ורק על ידי השתדלות אהרן הכהן זכו להמשך חיים מאושרים! מסופר על הגאון מטשיבין רבי דוב ווידנפעלד זצ"ל שהתעסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו. ואמר: יודע אני כי עיסוק זה יגרום לי עלבונות ועגמת נפש רבה, אולם הכל כדאי ובלבד שישכון השלום בבית יהודי. והוסיף הרב בחיוך שחכמינו ז"ל אומרים (ברכות דף נ"ו:) הרואה קדירה (סיר) בחלום יצפה לשלום. ומדוע כי הקדירה משכינה שלום בין האויבים המנוגדים ביותר זה לזה - האש שתחתיה והמים שבתוכה. ומה מקבלת הקדירה בתמורה? היא מתלכלכת ופניה משחירים... אבל העיקר שיוצא בסוף משהו טוב וטעים... |
| ||||
