|
אמרי שפר ל' שבט ה'תשע"ח
אורח בא לביתך, אתה יכול לכבדו עם אוכל, אבל לא עם תיאבון לאכילה, ואנו מתפללים "ומשביע לכל חי רצון" – היינו תיאבון, כי את התיאבון, רק הקב"ה יכול לתת.(רבי זושה מאניפולי)
אחד שבא לפני רבו והחל לספר לו דברים מופלאים ומוגזמים שלא שמעתן אוזן מעולם, לאחר שסיים, פנה הרב לתלמידיו ואמר: "כמה גדול כח הזיכרון של אדם זה?!", התלמידים לא הבינו כיצד רבם משבח אדם ריק שכזה. הסביר להם הרב: "ישנו אדם שזוכר מה שהיה לפני 20 שנה, ויש מי שזוכר מה היה לפני 50 שנה, ואילו איש זה זוכר אפילו דברים שלא היו מעולם!"
אם חברך רוצה לומר לך חידוש תורה, ושואל אותך: האם כבר שמעת את הפירוש על פסוק פלוני, ובאמת כבר שמעת את הפירוש, מותר לך לומר "לא שמעתי" הואיל ויש לחברך הנאה בזה שאומר לך חידוש שעדיין לא שמעת, וגמלת חסד עמו כששמעת אותו שנית. (ואין למו מכשול)
לו היה אדם יודע כמה גדול כוחה של האמת, לא היה משקר לעולם.(עיטורי תורה)
הילד שנולד על ההר (דברים טובים – שמות)
צעיר לימים היה ה"שפת אמת" זצ"ל בעת שנתמנה כאדמו"ר המנהיג את החסידים. בין חסידיו הרבים היו, כמובן, גם אנשים באים בימים תלמידי חכמים ויראי שמים, הנודעים בצדקותם "כיצד זה אדם כה צעיר התמנה להנהיג אנשים מבוגרים, הידועים כתלמידי חכמים וצדיקים מופלגים?" התפלאו רבים. השיב להם על כך אחד החסידים במשל: אדם אחד עמד לרגלי הר גבוה עד מאד. "רצוני להעפיל לפסגתו!" אמר, ויישא עיניו למרומים, אל המקום שבו התנשאה פסגת ההר. בלי להסס החל צועד במעלה ההר. צעד יום, צעד יומיים אט אט התקדם, אך הפסגה הייתה עדין רחוקה מאוד מאוד. המשיך האיש בדרכו, ימים עברו חדשים חלפו, והאיש עדין בדרך אל הפסגה הגבוהה והרחוקה. שנים רבות הוסיף האיש להעפיל במעלה ההר. כוחותיו כמעט כלו אך הוא לא אמר נואש "עלי להגיע אל ראש ההר, ויהיה מה!" ואכן בתום שנים רבות של צעידה מאומצת הצליח האיש להגשים את שאיפת חייו פסגת ההר הלכה והתקרבה לעברו עד אשר באחד הימים מצא עצמו ניצב בראש ההר. ואז, באותו רגע בו חש עצמו מאושר כפי שבודאי רק מעטים חשים נתקלו עיניו בילד קטן העומד גם הוא על פסגת ההר. מרוב תימהון פער האיש את ידו ועיניו חשבו לצאת מחוריהן. הייתכן? חשב, הייתכן שילד כה קטן עומד לו במקום, שלא נדרשו לי שנים ארוכות ומאמצים על אנושיים כדי להגיע? אמור לי ילד" פנה לבסוף אל הפעוט "כיצד הצלחת להגיע הנה, והרי לי ארכה הדרך שנים רבות!" והילד השיב: "אתה הגעת הנה מתחתית ההר, וכדי להגיע לפסגה נאלצת להפעיל כוח רב במעלה ההר ואילו אני נולדתי פה על פסגת ההר הגבוה!" "ועתה", סיים המספר את משלו ופנה לנוכחים: "האם מבינים אתם את הנמשל? נכון הוא כי ה 'שפת אמת' צעיר לימים, ולמרות זאת מנהיג הוא אנשים באים בימים ונכבדים כי זאת לדעת : אותם אנשים זקנים וחשובים החלו דרכם בתחתית ההר, ושנים רבות היה עליהם לעמול עד שהגיעו למדרגתם הגבוהה. ואילו ה 'שפת אמת' נולד על הפסגה, ובמשך חייו החל את דרכו בעבודת הי. לא ייפלא איפה כי ראוי הוא למרות גילו הצעיר להיות מנהיגם של כל חסידיו", שקיבל נשמה גבוהה מאד.
החוויה היהודית
תיאבון, לספר,דברים,מופלאים,מוגזמים,חידוש תורה,האמת,משקר, אמרי שפר כ"ט שבט ה'תשע"ח
אינך יודע את גודל משפחתך עד שלא תזכה בפרס גדול (שמואל אייזיקוביץ)
אין לך כנהר של מים לטהרה, אבל כשהוא קפוא, אפשר לחרוט עליו כל דבר.(הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)
איננו מחדשים דבר בעולם, אנו רק מגלים את הטוב הטמון בו.(הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק)
בני-אדם משקרים. אין אדם יודע מה בליבו של חברו. כל אחד ואחד מתהלך וסודו בידו. החסרונות הפנימיים ידועים רק לו עצמו, והוא מתאמץ להסתירם מהזולת.(ליקוטי דיבורים)
החתן שלא התחתן (דברים טובים – שמות)
אישה בוכייה נכנסה אל הרבי מקופיטשניץ זצ"ל בארצות הברית, וסיפרה לו על מצבה הקשה. אלמנה היא ולה בן יחיד, ומעוניין הוא לשאת בחורה גויה לאישה ובכך לנתק את השלשלת, והיא – אנה היא באה. בתחנונים היא פונה לרבי, אולי יאות הוא לשוחח עם בנה ולהניאו מהחלטתו. ענה לה הרבי בצער: "איני מכירו והוא אינו מכיר אותי, אין סיכוי שאצליח להשפיע עליו ובפרט שהאנגלית שבפי דלה ורצוצה". ענתה האלמנה: "בני מבין אידיש, אולי בכל אופן ינסה הרבי?! זוהי תקוותי האחרונה!" כראות הרבי את עיניה הבוכיות של האלמנה, נכמרו רחמיו בלבו, ולא יכול היה להישאר אדיש. "הביאי אותו אלי!" ציוה, "אולי ייתן ה' את המילים הנכונות בפי". פנתה האישה לביתה ולבה רווח לה. ביודעה ובהכירה את נפש בנה, לא הציעה לו אלא לבוא ולהתברך לקראת נישואיו המאושרים... הבן, שחשד במשהו אך לא יכול היה לעמוד בהפצרות אמו, נעתר לה. כשהגיע סיפר לו הרבי: "בט"ז במר חשוון תרצ"ט, בתשעה לנובמבר, שנת שלושים ושמונה פרצו פרעות "ליל הבדולח" ברחבי גרמניה ואוסטריה, בתי הכנסת הועלו באש, אלפי חנויות היהודים נבזזו, מאות יהודים נרצחו, ולמעלה משלושים אלף נעצרו. גם אני הייתי בין העצורים, חיילי הגסטפו פרצו לדירתי שבעיר וינה, ובמכות וקללות הריצוני למטה הגסטפו והשליכוני למרתף ענק. המרתף היה מלא ביהודים המומים, דוממים ונפחדים, מייבבים ומדממים. בין הממתינים לחקירתם היה אדם כבן ארבעים, גלוי ראש, מגולח למשעי, הדור בלבושו, גבו אלינו והוא מטיח ראשו בקיר. פניתי אליו: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל יתייאש מן הרחמים, אל תייסר עצמך, בטח בבורא יתברך!" הגבר לא ענה. תפסתי בידו, בטוח הייתי שעוד רגע קט יאבד את שפיות דעתו. "הרגע", בקשתי. הסתובב אלי האיש כשעיניו אדומות וענה לי בקול שבור: "הנח לי, לא מגיע לי שהבורא יחמול עלי!" "חלילה" מיהרתי לענות, "חומל הוא על כל יהודי, בכל מצב". "לא עלי", שב בתוקף על דבריו, וסיפר את סיפורו: הוריו היגרו מגליציה לפני שנות דור, חנכוהו חינוך יהודי פושר, גם מעט זה השיל מעליו כשבחר לשאת גויה, ניתק כל קשר עם עמו, והוריו ניתקו קשר עמו.. הוא הקריב הכל עבור הקשר עם הגויה, התכחש ליהדותו באופן כה מוחלט עד כי איש לא חשד בו שיהודי הוא, ואמש, הסגירה אותו אשתו לידי הגסטאפו. חוקי הגזע הגרמניים אוסרים עליה נישואין ליהודי – מצידה שיאסרוהו, שיענוהו, שיגלוהו, והיא תישאר עם כל הרכוש!" הרבי סיים את סיפורו ופנה לבן האלמנה : "חשוב על כך, לפני שתכאיב כל כך לאמך האוהבת, ותקשור גורלך עם נכרייה!" קפץ הבחור כנשוך נחש , זינק לעבר הפתח, הניח ידו על המזוזה ונשבע שלא ישאנה!
החוויה היהודית
נהר,מים,טהרה,קפוא,לחרוט, אישה בוכייה,בחורה,גויה,אישה,בתי הכנסת,ליל הבדולח, אמרי שפר כ"ח שבט ה'תשע"ח
אמרה יחצני"ת מובהקת קובעת : עשית ולא פרסמת - כאילו לא עשית.
ד' פרשיות על דרך המוסר, שקלים - צריך לשקול את מעשיו. זכור - צריך לזכור את ה'. פרה - צריך לטהר את עצמו. החודש - צריך לחדש את עצמו.
הרמב"ם מונה את מצוות השמחה כחלק ממצות "מיצוע המידות" כך שלדבריו יש מצווה לשמוח גם ללא ליווי של עשיית מצווה "ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות. "
ורפא ירפא. כתוב לשון כפול, מרמז שכשהולכים לרופא לפעמים צריכים לבוא כמה וכמה פעמים עד שמבריאים, אבל הקב"ה אומר אני ה' רופאך, בפעם אחת.
'חברים' פועלים ישועות) הרב י. טוורסקי)
דממה שררה בבית. החולה שכב על מיטת חוליו ונאנק בייסוריו. בני הבית התהלכו על בהונות רגליהם מודאגים וחסרי אונים, בראותם את אביהם הגווע וידם קצרה מלהושיע. החולה, מחסידי כ"ק מרן האדמו"ר רבי ישראל יצחק מסקרנביץ זצוק"ל, הובא לוורשה לאחר שהרופאים שבכפר נלאו מלמצוא מזור למחלתו. כאן בוורשה הבירה , חשבו, יוכלו לדרוש ברופאים גדולים יותר, אך האכזבה הייתה גדולה. לפתע נכנס לבית אחיינו של החולה, אברך כמדרשו, מחסידי כ"ק מרן האדמו"ר רבי יוסל'ה מאמשינוב זצוק"ל. כאשר ראה את המצב, הציע עצמו לרוץ אל רבו ולהזכיר את החולה הזקוק לישועה גדולה. אולם, החולה ששם לב לכך סימן בשארית כוחותיו לאות שלא יהינו להזכירו אצל רבי אחר מלבד רבו – האדמו"ר מסקרנביץ . האחיין, שנודע כהרה"ח ר' דוד בוק ז"ל, היה זהיר מאוד בהתקשרותו לרבו ולא אבה לחשוב על נסיעה לצדיק אחר. המבוכה בבית גברה, עד כי עלתה פשרה מסוימת, לפיה, ר' דוד ייכנס לרבו ויבקש ברכה עבור החולה, לאחר מכן ייטול רשות להזכיר גם אצל רבו של החולה, והכול יבוא על מקומו בשלום . ר' דוד יצא לדרכו, ושב לאחר כמה שעות – כפי זמן ההליכה אל סקרנביץ בפרברי וורשה הבירה, וחזור – ובידו מטלית עם פירורי מזונות 'מהרבי' – "הרבי אמר לכנס עשרה יהודים מידידי החולה, ולשתות 'לחיים' תוך איחולי רפואה שלימה מכל הלב" – קרא ר' דוד בהתרגשות. אכן כך עשו. הרצים יצאו דחופים לקיים את ההוראה. מנין יהודים התכנס ל 'לחיים' בבית החולה, איחלו ובירכו מלב שלם רפואה שלימה, ושפתותיהם דובבות תפילה מעומק הלב. תוך כמה ימים חל שיפור עצום במצבו. הוא החל להבריא אט אט עד שחזר להיות כאחד האדם. בסעודת ההודאה שאורגנה עבורו, נשא החולה – לשעבר – בעצמו דברים, לאחר מכן כיבד את אחיינו לספר מכלי ראשון מה אמרו הרבי מאמשינוב והרבי מסקרנביץ בעת שנשלח אליהם . ואז, פתח ר' דוד את סגור ליבו: "את חטאי אני מזכיר היום... לא דיברתי כלל עם אף אחד מהם. ברגע שיצאתי מהבית נקפני לבי מאוד כיצד אעשה דבר כזה שחסידי קמאי הקפידו מאוד על כך?! – התיישבתי בבית המדרש עם החברותא ולמדתי כמה שעות רצופות בתפילה שה' יאיר עיניי. היה זה החברותא שהציע לי לביים כאילו הגיעה הוראה מגבוה, ובעצם לעשות את הסגולה הידועה מפי צדיקים כי 'בני חיי ומזוני' ניתן לפעול ע"י גוטע ברידער ( אחים טובים), ואילו 'רבי' צריכים בעיקר עבור עולם העליון. ואכן הסגולה לא אכזבה כפי שיודעים ששתיית 'לחיים' עם חסידים מסוגלת לישועות גדולות בכל העניינים, כפי שאתם רואים בעיניכם" – סיים האחיין לתדהמת השומעים. מספר הנכד: בהלווייתו של ר' דוד, לפני כשישים שנה, השתתף הרבי כ"ק אדמו"ר רבי מאיר'ל מאמשינוב זצוק"ל. במהלך ההלוויה התבטא הרבי כי 'חסידות' הוא למד מיהודי זה המנוח. ההשערה היא כי כוונתו הקדושה הייתה לסיפור נפלא זה
. החוויה היהודית
עשית,פרסמת,דרך המוסר,שקלים,לשקול,זכור, לזכור,פרה,לטהר,החודש,
אמרי שפר כ"ז שבט ה'תשע"ח
גדרות טובות מסייעות ליחסי שכנות טובים.(פתגם אנגלי)
גדר יו"ט – ט''ו באב. יו"ט לעניין שמחה והודאה ולא כיו"ט שהוא חג ואסור במלכה ומצאנו כדבר הזה יו"ט לעניין שמחה והודאה בשבת (קיח, ב) אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן, וכן ביומא (פרק ז משנה ד) "ויום טוב היה עושה לאוהביו בשעה שיא בשלום מן הקודש" ואינו יו"ט של איסור מלאכה אלא משמח=D7 והדאה (מ=D7ירי תענית פ"ד משנה ח(.
גדר - קמצן העיירה סירב להשתתף במגבית לבניית גדר לבית הקברות. "אינני נותן לדברים מיותרים", הסביר. "המתים לא יכולים לצאת מהקברים והחיים לא רוצים להיכנס אליהם, אז בשביל מה גדר".
גדר שומרת על מרחק בטוח מסכנה , אם אתה מוצא "בור" בחייך , בנה סביבו גדר ביטחון.
הרמב"ם,ִ הווזירִ וַטבעת הֶמֶלך (ובחרת בחיים)
הרמב"ם, שחוץ מגדולתו העצומה והנוראה בתורה - עד שכינוהו ה 'נשר הגדול', שכל התורה פרושה לפניו כנשר שרואה הכול , וחוץ מהיותו רופא מומחה ביותר, היה גם מהנדס. לכן ביקש ממנו המלך שיהנדס ויתכנן לו ארמון פאר שלא יחסר בו שום דבר. הרמב"ם ביצע את עבודתו על הצד היותר טוב, ובסיום התהליך המלך הביט משתאה בארמון המרהיב ביופיו, ואמר לרמב"ם 'כל אשר תבקש ממני - אתן לך, כי הארמון מצא חן בעיניי עד מאוד'. אמר הרמב"ם 'אני מבקש דבר אחד: יש אסיר גוי, ווזיר, שיושב בבית הסוהר. הייתי רוצה שישחררו אותו ויחזור לחיק משפחתו'. 'אין בעיה', אמר המלך ומיד הורה לשחרר את הווזיר מבית האסורים. בינתיים המלך קרא לאומן אחר, גוי, שיבוא לעשות ציורים וכיורים על הארמון. אותו אומן הגיע והחל לצייר ציורים לשביעות רצון המלך. גם כאן אמר המלך לאומן 'אני אמלא את כל מבוקשך'. אמר לו 'יש לי גם כן רק בקשה אחת - להשליך את הרמב"ם לתוך הים, כיוון שאני שונא אותו' . 'אולי תבקש בקשה אחרת?', ביקש המלך. אך האומן הרשע אמר שאת זה בלבד הוא רוצה. המלך אמר 'בסדר, אם זה רצונך. אני חייב למלא אותו כפי שהבטחתי', ושלח לקרוא לרמב"ם. אמר לו המלך 'יש לך שלושה ימים אחרונים עלי אדמות '. ניסה הרמב"ם להעביר את רוע הגזירה, אך ללא הועיל. לאחר 3 ימים העלו אותו על אוניה, והגוי הווזיר היה אמור להשליכו ללב הים. אך אותו ווזיר לא שכח שהוא נמצא מחוץ לכלא בזכות הרמב"ם, ולאחר שנתרחקו מהחוף הוריד את הרמב"ם באיזה אי נידח, והבטיח לו שמדי כמה ימים הוא יבוא לתת לו אוכל ושתייה. וכך היה. הרמב"ם הודה לו מאוד, וביקש שיביא לו גם רשת דייגים, שיוכל מדי פעם לדוג דגים. ויהי היום והמלך נשען על אדן החלון, והטבעת שעל ידו נפלה ישירות לתוך הים )כיוון שהארמון היה בנוי על שפת הים(. המלך לא ידע את נפשו מרוב צער, כיוון שבטבעת זו היה גם חותם המלך. בכעסו הגדול הוא אמר לווזיר שאם תוך 40 יום הוא לא ימצא את הטבעת - יכרתו את ראשו. ולא עזרו תחנוני הווזיר שאינו יכול למצוא את הטבעת. בינתיים הרמב"ם זרק את רשת הדיג שהביא לו הווזיר, והעלה כמה דגים ברשתו. הוא פתח את אחד הדגים, מצא בה את טבעת המלך ושמר אותה אצלו. כעבור כמה ימים הווזיר בא להביא לו אספקת אוכל נוספת, והרמב"ם הבחין שפניו לא כתמול שלשום, ושאלו 'למה נפלו פניך? '. סיפר לו הווזיר: 'המלך איבד את טבעתו שנפלה לים, והוא רוצה שאמצא אותה. ואם לא אביא אותה תוך 40 יום - הוא יהרוג אותי'. כששמע הרמב"ם את הדברים, הוציא מאמתחתו את הטבעת, הראה אותה לווזיר ואמר לו 'זאת הטבעת שאתה מחפש'. הווזיר שמח מאוד וביקש את הטבעת מיד.. הרמב"ם אמר לו שעליהם להתאזר בסבלנות, כיוון שהוא מתכנן פתרון מעניין. בינתיים ביקש מהווזיר שייקח עורות של דגים, ייבש ויביא אותם אליו. עשה הווזיר את כל מה שרבנו הרמב"ם הורה לו. ביום ה- 40 אמר הרמב"ם לווזיר 'עכשיו תיקח אותי לארמון המלוכה, ובעזרת ה' תבוא הישועה'. הגיע הרמב"ם לארמון המלוכה כשכולו לבוש בעורות של דגים, וביקש להיפגש בדחיפות עם המלך. מיד הביאו אותו למלך, אלא שלא הכירוהו כי ידיו, רגליו וכל גופו היו מכוסים בעורות של דגים, והיה נראה כמן דג-אדם שיצא מהמים. הציג הרמב"ם את עצמו בפני המלך, והמלך הביט בפניו, הכירו ושאל אותו 'איך יתכן שאתה חי? הרי נזרקת למצולות הים' . אמר לו הרמב"ם 'כשנזרקתי למצולות הים בא דג גדול ולקח אותי ללווייתן. אמר לי הלווייתן 'מה מעשיך וכישרונותיך?'. אמרתי לו שאני מהנדס, ושעשיתי למלך ארמון נפלא ביבשה. 'אם כך', אמר לי הלווייתן, 'תעשה לי גם ארמון בתוך הים', ועשיתי לו ארמון כזה. אמר לי הלווייתן 'עכשיו צריך לייפות את הארמון מבחוץ בציורים וכיורים למיניהם', ואמרתי לו שאני לא מומחה בזה, אבל יש אומן של המלך שהוא עשה את הציורים והכיורים לארמון. אמר לי הלווייתן 'אזי לך תבקש מהמלך שישלח אותו אליי רק לכמה ימים'. עניתי לו 'המלך לא יאמין לסיפור שלי'. מיד הוציא הלווייתן את טבעת המלך ואמר לי 'תן את זה למלך, כי הוא מחפש את הטבעת הזו זמן רב, וזו הראייה'... וכשראה המלך את הטבעת, שמח מאוד ואמר לרמב"ם 'אני מאמין לכל מילה. תקראו לאֹומן וקחו אותו לים'. והרמב"ם ביקש שימסור ד"ש ללווייתן.
החוויה היהודית
גדרות טובות,מסייעת,יחסי שכנות,פתגם אנגלי,שמחה,הודאה,קמצן העיירה,מגבית,בניית גדר,בית הקברות,
אמרי שפר כ"ו שבט ה'תשע"ח
אמונה, תקווה, אהבה ותובנה הן ההישגים הגבוהים ביותר של המאמץ האנושי."(קרל יונג)
"אם יום " – זה יום כפור, "או יומיים" – אלו ב' ימים של ראש השנה, יעמוד בהם האדם בתפלה רק על כסף, אזי "לא יקם כי כספו הוא" – לא תתקבל תפלתו ולא תתקיים בקשתו, כי רק כסף בקש...
"בור", אין זה דווקא אם אתה עושה מכשול ותקלה שחברך עלול להיהרג או להינזק, גם אם אתה מאלץ מישהו להתכופף ולהרים את הנייר הזה שאתה זרקת הנך מזיק שהרי בכך אתה מבטל אותו מדרכו ומלימודו ואתה מתחייב על כך משום "בור".
בתורה יש שני חלקים, חלק שלומדים וחלק שעושים, כלל ישראל קבלו בין את הנעשה דהיינו חלק מצוות העשייה, ובין את הנשמע דהיינו החלק שלומדים, וכן יש מצוות שזה לעובדי האדמה וזה חלק הנעשה התלוי במעשה ובעבודה, ויש מצוות שהכוהנים עושים וזה העבודה בבית המקדש, ואלו המצוות אין באפשרות כל אדם כגון אלו שאינם כוהנים, והם מקיימים המצוות הללו ע"י הלימוד שנקרא נשמע.
הנעליים ביד (ענף עץ אבות פ"א משנה ו')
מעשה שהיה בימי הגר"א בשנת ה תקל"ו, שאז מלך בפולניה המלך פוניאטובסקי, והקראים פנו אליו בתזכיר לאמור, כי רק הקראים הם היהודים האמיתיים בני דת משה, והם שקבלו את התורה מסיני על ידו, והנה באו היהודים הרבניים שהם כמו ערב רב, והתיימרו לומר שהם קבלו את התורה, וזייפו אותה בפירושים לא נכונים... ובקשו מהמלך להזמין לשם ויכוח את נציג הרבנים שיתווכח עם נציג הקראים, כדי שיתברר הדבר בפני המלך מי הם היהודים האמיתיים, המלך פקד על היהודים הרבנים לשלוח נציג שלהם לארמונו ביום השבת כדי להתווכח עם נציג הקראים. הגר"א הציע שהנציג יהיה השתדלן מפינסק, רבי יהודה לייב מייטוס, אשר עם גדולתו בתורה היה פיקח וממולח ובקי בשפה הפולנית, ולפני מלכים יתייצב, ואף האצילים הפולנים היו מתייחסים אליו בכבוד ובאהבה, בתחילה סירב רבי יהודה להיות השליח אל המלך, אך לבסוף נתרצה לזאת... באותה שבת השכים רבי יהודה לייב לקום עם עלות השחר, התפלל שחרית, וקרא כמה מזמורי תהילים בהשתפכות הנפש שיזכה לנצח את הקראים, לאחר שקידש וסעד את ליבו, יצא בשמחה לארמון המלך, ובליבו עוז ותעצומות, אמונה ובטחון בה' יתברך נותן התורה שיצליח אותו בדרכו, והנה בהגיעו אל פרוזדור הארמון, פגש שם את "החכם" הקראי כשהוא עומד וממתין לתורו, והוא נתייצב מאחוריו , ואז היה נהוג להיכנס לטרקלין המלך בלי נעליים, אלא רק בגרביים, ולכן כשניתנה הפקודה מהמלך שעליהם להיכנס לטרקלין, שלפו כולם את נעליהם, ורבי יהודה מתוך חרדה והתפעלות מאימת המלך לא השאיר את נעליו בפרוזדור, אלא נכנס אל הארמון כשהוא מחזיק את נעליו בידיו .. והמלך היה יושב על כסאו ומסביבו כל שריו היושבים ראשונה במלכות, על שולחנו של המלך היה מונח כתב הפלסטר שהמציאו הקראים למלך, והתחיל החכם הקראי לקטרג על הנציג רבי יהודה לייב, באומרו: ראה נא אדוני המלך, ראה את עזותם וחוצפתם של היהודים הרבניים, הבט אל נציגם שנכנס לכאן ונעליו בידו, כאילו הוא מטיל חשד בפקידי חצר המלוכה שהם גנבים, ולכן חשש להשאיר את נעליו בפרוזדור, והביא אותן בידיו לאולם המשפט של המלך! נשא המלך את עיניו וראה שאכן נציג היהודים הרבניים עומד ונעליו בידו, תדהמה אחזה במלך בראותו זאת, גם רבי יהודה לייב הופתע לרגע, אך מיד התעשת ואמר: אדוני המלך, מסורת היא בידינו כי כאשר נגלה ה' אל משה על יד הסנה, ואמר לו: של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא, עשה משה כציווי ה' יתברך אליו, אך כשחזר אחר כך לאחריו חיפש את נעליו ולא מצא אותן, כי הקראים שהיו באותו מעמד גנבו את נעליו, ומאז כשאני נפגש עם הקראים, אני שומר על הנעליים שלי מפני הגנבים האלה! ולכן אני מחזיק אותם בידי. ויען החכם הקראי, ויאמר: זהו שקר גס! והלא ההיסטוריה מאשרת כי כת הקראים לא הייתה אז בעולם , ורק נוסדה לפני כאלף שנה בימי ענן, ואם כן איך אפשר להאשים את הקראים בגניבת נעליו של משה?! צחק המלך, ואמר: מספיק, הויכוח אך למותר, כיון שאתה מאשר שכת הקראים נוסדה אלפי שנים אחר שקיבל משה את התורה מהר סיני, ואם כן כל כתב הפלסתר שלכם כלפי היהודים הרבניים הינו בשקר יסודו...
החוויה היהודית
אמונה,תקווה,אהבה,מכשול,תקלה,להיהרג,להינזק,להתכופף,להרים,מעשה,עבודה, אמרי שפר כ"ד שבט ה'תשע"ח
אל תחמיר בהידור האתרוג ותקל בהלכות גניבה. המקור זהה לשניהם, וממילא צריכה להיות הזהירות שווה בשניהם
אין מתכון לחיים שמתאים לכל המקרים ." (קארל יונג)
''אנחנו לא מה שקורה לנו, אלא מה שאנחנו בוחרים להיות ." (קרל יונג)
'' אפילו חיים מאושרים אינם יכולים להתקיים ללא מידה מסוימת של אפלה ." ( קרל יונג)
אפילו שאנו "עם סגולה" צריכים להיזהר ולבדוק טוב מה המקור של כל סגולה .
''בדידות נובעת לא מחוסר אנשים סביבך, אלא מחוסר היכולת לדבר עם אנשים על מה שמשמעותי לך ." ( קרל יונג)
וירא העם וינועו. מכאן שמתנענעים בעת לימוד התורה ) בעל הטורים (.
כמה מעות אדם מפזר לעשות מצות פתיחת ההיכל, או להיות סנדק וכדומה אף דליכא לא מצווה דאורייתא ולא מצווה דרבנן אלא חבוב מצווה בעלמא, אשריהם ישראל, ועל כל פעם ששומע בקול אביו ובקול אמו מקים מצווה רבה דאורייתא ) פלא יועץ – כיבוד אב ואם (
אדון ישראלי (ברינה יקצורו, עלון 463)
בבית משפחת ישראלי, האווירה הייתה מתוחה , בכל יום פרצו ויכוחים בין בני הזוג. שיחות עם רבנים, קריאת מאמרים וקבלות טובות לא עזרו, השניים פשוט לא הצליחו להפסיק להתווכח .
ערב אחד ישב אדון ישראלי בחצרו והגיע למסקנה מדוע יש ויכוחים בביתו... "אשתי פשוט לא שומעת טוב! לכן היא לא מבינה אותי והדבר יוצר את המתיחות בבית "... כבר למחרת פסע אדון ישראלי לחנות מכשירי השמיעה, כדי לקנות לאשתו מכשיר. כששמע המוכר את בקשתו אמר לו : " לא ניתן למכור מכשיר שמיעה, אלא לאדם הזקוק למכשיר בעצמו, אני צריך לדעת את רמת השמיעה שלה, כדי להתאים לה את המכשיר המדויק ביותר". ענהו אדון ישראלי "אבל אני רוצה להפתיע אותה! זו מתנה "... " אם כך, לך לביתך ובדוק את רמת השמיעה שלה ותחזור אליי", הציע המוכר. חזר אדון ישראלי לביתו, נכנס אל החדר האחרון וצעק לאשתו ששהתה באותה העת במטבח: "מה הכנת לארוחת הערב"? כשלא ענתה התקרב אדון ישראלי וצעק בשנית: "מה הכנת לארוחת הערב"? שקט, אין קול ואין עונה... המשיך אדון ישראלי להתקרב עד שהגיע מטר ממנה , הגביה קולו ושאל: "מה הכנת לארוחת הערב"? הסתובבה אליו אשתו ואמרה: "כבר מספר פעמים שאני אומרת לך שאני מכינה חביתה עם ירקות"! אז הבין אדון ישראלי, שהוא זה שלא שומע טוב.... הלך למחרת וקנה לעצמו מכשיר שמיעה והשקט חזר לביתם...
אם היינו ניגשים לרופא עיניים, כנראה רובנו היינו צריכים משקפיים, לא משקפי ראייה רגילים, אלא , משקפי ראייה דרכם נראה את מומי עצמנו... לא פעם אנו עושים את האחר חרש, עיוור וטיפש - רק מהחשש שמא נמצא שהמום נמצא בעצם, אצלנו, לעמוד ולומר: "הטעות היא שלי"... ואז כבר נהיה חייבים לתקן את החסרונות שלנו . לא לחינם אמרו חז"ל (קידושין ע:) : "כל הפוסל, במומו פוסל " - כשאתה פוסל את חברך בגלל חסרונותיו הבולטים בעיניך , הסיבה לכך היא בעצם בגלל שאלו הם חסרונותיך, ובעצם את המומים שבתוכך הם אלו שמפריעים לך אצל חברך . במקום כל היום לחפש את חסרונותיו של האחר ואיך הוד מעלתך עולה על כולם, הסתכל מעט על עצמך ועל פנימיותך , יתכן וכל הבעיות שסביבך באות דוקא ממך... כשתעשה זאת תראה במציאות איך חייך רגועים יותר, שלווים יותר ומאושרים יותר... ולמרבה הפלא גם חייהם של כל הסובבים אותך !!!
אם בן הוא" [א, טז] . (ברכי נפשי) .
אחד מיסודות האמונה של היהודי הוא להאמין באמונה שלימה, ש'כל מאן דעביד רחמנא לטוב עביד ', וגם אם לפעמים לא רואים על- אתר את הטובה שבכך, וגם אם נראה לנו לכאורה שהמצב הוא ההיפך מטובה , אם נהיה זכאים – יתברר לנו עוד כאן בעולם הזה, שאכן הכול- הכל לטובה. ככל שהאדם יוכיח את אמונתו בעניין זה, כך ייטיבו לו מן שמיא, ויראו לו שהכול היה לטובה .
מעשה שהיה, כך סיפר הרב מרא דאתרא, באחד מחסידיו של רבי חיים מצאנז זצ"ל שלא זכה להיפקד בזרע של קיימא, ובא בימי ראש השנה לפני רבו והפציר בו שיברכנו בילדים. הרבי בירך אותו שייפקד בבן זכר . חסיד זה, שהיה איש-אמונה גדול, שמח מאוד על דבריו של הרבי, והדבר הראשון שעשה לאחר הברכה – פנה למשרד הפנים הרוסי, והודיע ש... נולד לו בן. מששאלו אותו הפקידים, מה השם שניתן לרך הנולד, השיב: יצחק . כל כך היה בטוח החסיד בברכתו של הרבי, שהיה הדבר אצלו כאילו כבר קרה, וכאילו הוא באמת חובק את בנו . זה מזכיר לנו את מה שמסופר על מרן הרב מבריסק זצ"ל שכשהגיע לפסוק שנאמר בחנה, 'ופניה לא היו לה עוד ', התרגש מאוד ופרץ בבכי. מתי נאמר פסוק זה? – לאחר שעלי הכהן הבטיח לחנה שבשנה הבאה היא תחבוק בן . והנה, זו עברה ייסורים רבים במשך תשע עשרה שנה, עד ששמעה את ההבטחה יוצאת מפיו של עלי, וברגע ששמעה את הדברים מעיד עליה הנביא שלא היה ניכר יותר העצב על פניה. וכל כך למה? האם זכתה כבר לראות הבן במו עיניה? לא. אבל כאשר עלי הכהן הבטיח לה, האמינה חנה בכך בכל ליבה עד שהרגישה כמו שהבן כבר מצוי בחיקה . לדרגה כזו של אמונה הגיעה חנה, וכעין זה קרה גם עם אותו חסיד שסיפרנו לעיל .
והנה, כעבור שנה אכן התקיימה ברכתו של הרבי. ואשתו של החסיד ההוא נפקדה וילדה. אבל, הברכה לא התקיימה במלואה. במקום הבן שהבטיח הרבי, נולדה בת. אמונתו של החסיד לא נפגמה ב כהוא - זה, וגם שמחתו הייתה שלימה, למרות שלכאורה הברכה לא התקיימה כפי שהבטיח הרבי . עברה עוד שנה, ואשתו של החסיד נפקדה בשנית, אבל שוב ילדה בת. גם הפעם האמין החסיד ברבו, וידע שאם בירכו בבן, ובכל זאת נולדו לו 2 בנות, הכול לטובה. וכך היה ב-3 השנים הבאות, נולדו לחסיד עוד 3 בנות, ובסך הכול 5 בנות. רק בשנה השישית, ילדה האישה בן, ויקרא לו אביו: יצחק . הילד גדל לתפארת הוריו ורבותיו, וכל חשקו היה בתורת השם וביראתו . והנה, הגיע הילד לגיל 12 , הגיעו שני חיילים מלשכת הגיוס של הצבא הרוסי לביתו של החסיד, ושאלו מי הוא הילד ששמו יצחק, שכן הגיע זמנו לשרת בצבא. היה זה, כמובן, בגלל 'הרישום המוקדם' שעשה החסיד לאחר הבטחת הרבי, והודיע שכאילו כבר נולד בן, ואף שמו ניתן לו – יצחק, והנה עכשיו הוא הגיע כבר לגיל 18 .... בני הבית והשכנים הצביעו על הילד הרך, הנמוך והרזה, שהגיע בקושי לגיל 12 שנים. התפלאו השוטרים לנוכח המראה, כיוון שלפי הרישומים שבידיהם היה יצחק בן 18 שנים, והנה הוא נראה כל כך נמוך ורזה, והיו בטוחים שהוא אינו כשיר לשרת בצבא הרוסי. ובכל זאת לקחוהו עמהם ללשכת הגיוס, להראותו למפקדיהם . גם המפקדים, בראותם את הנער, פסקו את פסקם שהוא אינו כשיר לשירות צבאי, והעניקו לו שטר שחרור מלא מן הצבא, ובשל כך ישב הילד יצחק ולמד ללא כל הפרעה, עד שצמח לאחד מגדולי הדור .
הנה לנו ראיה שאין טובה הימנה להתגשמותה של האמונה, בה פתחנו את הקטע הנוכחי . כדי להיות שרוי בשמחה ובתקווה, לא חייב היהודי לראות את ההבטחות שניתנו לו מתגשמות במלואן ; מהרגע שהרבי הבטיח לו בן- זכר, פניו של היהודי החסיד לא היו לו עוד, והוא נאזר בביטחון ובאמונה שהכול יתקיים, וגם אם לכאורה הוא רואה שאין הדברים כן, לא נפגמת אמונתו במאומה . כדאי להזכיר כאן את דברי החפץ חיים שאמר שבסופי התיבות של המלים 'בראשית ברא א - לקים', נרמזה המילה ' אמת'. ושאל החפץ חיים, מדוע הוצרכה התורה לרמוז לנו את ה 'אמת' הזו בסופי התיבות, מן הסוף אל ההתחלה , ולא בראשי התיבות ? ומתרץ, שאכן כך הם פני הדברים. האמת של הקב"ה לא נראית תמיד בצורה מידית, וישירה, ולפעמים אף נראים הדברים כהפוכים לגמרי. רק יהודי שיש לו אמונה שלימה בבוראו, ובעבדיו – גדולי הדורות, יבין שכדי להיווכח בהתגשמות הדברים במלואם, יש להמתין בסבלנות לישועת השם שתבוא לבסוף כהרף עין .
החוויה היהודית
חיים מאושרים,עם סגולה,מתנענעים,לימוד תורה,פתיחת ההיכל,להיות סנדק,מצווה רבה,
אמרי שפר כ"ג שבט ה'תשע"ח
אמר הרב הצדיק ר' אריה לווין זצ"ל, ששמע מפי החפץ חיים, על מאמר חכמינו ז"ל )חגיגה ד.( בעניין - "איזהו שוטה, זה המאבד כל מה שנותנים לו", שאמר בזו הלשון: "אין דבר יקר בעולם יותר מהזמן, אשר אי אפשר לקנותו בכל מחיר שבעולם, ובכל דקה אפשר לומר 200 מילים, אשר כל מילה היא מצווה בפני עצמה, ומאבדים הזמן בהיסח הדעת"!!!
אף אחד לא יעדיף להיות לצדו של אדם זועף, עצבני ועוקצני, אם מנגד הוא יוכל לבחור להיות לצידו של אדם שלא מתעצבן על כל שטות, יודע לסלוח על טעויות ולהשכין פשרה. החביבות היא תכונה בפני עצמה שעליכם להכיר וליישם. אם אפילו רק חיוך קטן מכם ייתן לאחרים תחושה של חמימות ואושר - תבואו על שכרכם ואף אחד לא יוכל לעמוד בפני קסמכם.
ה'אמרי אמת' פעם שאל "כמה זמן ארך מעמד הר סיני?" והיה מאלפם בינה עפ"י הנאמר בפרקי דר' אליעזר פרק נ"ט שמתן תורה נמשך שלש שעות.
''כתוב 'ואתה תחזה מכל העם' – כוחו של הרבי 'לחזות' ברוח הקודש הוא 'מכל העם', על-ידי החסידים שמתקבצים אצלו ועובדים את ה' על-פי הדרכתו" (רבי יצחק מוורקה)
הקרינה שנעלמה (פניני עין חמד, עלון 671)
אחד מבניו של חכם סאסי עבד בחברה שפיתחה כרטיס תקשורת משוכלל, וחברת אריקסון משוודיה רכשה את המוצר. מנהלי החברה השוודית האיצו במנהלי החברה הישראלית לשגר אליהם מהנדס בכיר, כדי שיפתור בעיה מסוימת בכרטיס התקשורת. התפקיד הוטל על בנו של רבנו והוא הגיע לאביו ביום שישי כדי לקבל ברכת פרדה לקראת הטיסה. חכם סאסי ביקש ממנו לגשת לחדר ההדלקה ולקחת משם נייר כסף של הנרות שהודלקו לכבוד נשמות הצדיקים. למרות שהבן לא הבין לשם מה, בכל זאת עשה את רצון אביו והניח את נייר הכסף במזוודה. בהגיעו לשוודיה הצטרף לצוות של שישה מהנדסים שוודיים בכירים שניסו בדרכים שונות לפתור את בעיית הקרינה מהכרטיס. הם עבדו במעבדה במשך שלושה ימים - אך ללא תוצאות. קרינה גבוהה פרצה מהכרטיס, והשוודים התריעו שאם הבעיה לא תיפתר לשביעות רצונם - הם יבטלו את העסקה שנאמדה במיליוני דולרים. מנהלי החברה בישראל נלחצו מהאיום השוודי, והודיעו לבנו של רבנו שהם קוצבים לו ארכה של חצי יום בלבד למצוא בעצמו פתרון לבעיה. לאחר שהם מיצו את כל האפשרויות ההנדסיות, שהיו ברשותם. חייג הבן לאביו וסיפר לו את כל השתלשלות המאורעות. "מה אעשה, הם יתנו לי רק שעות בודדות למצוא פתרון?". חכם סאסי השיב: "בני, אתה לא בכיוון הנכון. קח את נייר הכסף של הנרות, הנח אותו בצדו השני של הכרטיס, תכסה את כל האזור והקרינה תעלם!". הבן, מהנדס בכיר בזכות עצמו, לא הבין כיצד נייר כסף של נרות יכול לפתור את בעיית הקרינה. ולכן שאל שוב את אביו מה לעשות. האב חזר בסבלנות על דבריו. הבן נטל את נייר הכסף והניחו על אחד מרכיבי הכרטיס והקרינה ירדה למינימום. צוות המהנדסים שעבדו עימו מחאו לו כפיים סוערות. הם התעניינו לדעת, מה עשה ועם מי שוחח בטלפון. השיב הבן: "דיברתי עם אבי מישראל". "מי הוא אביך, האם גם הוא מהנדס בכיר?". הבן חייך. "אבי הינו יהודי, שקורא תהלים ומתפלל לבורא העולם". המהנדסים הגויים לא יכלו להבין כיצד יהודי פשוט היושב בישראל פותר בעיה סבוכה בשוודיה.
החוויה היהודית
שוטה,הזמן,זועף,עצבני,עוקצני,לסלוח,טעויות,להשכין,פשרה,חמימות,אושר,לחזות,רוח הקודש, אמרי שפר כ"ב שבט ה'תשע"ח
אם ברצונך לדעת מה צופן העתיד, המצא אותו.
ברור לחלוטין שלא משנה מה שתעשה, אתה לא יכול לשנות אפילו "פיפס" אחד קטן ממה שקרה אתמול. אבל "המחר -" זה כבר סיפור אחר לגמרי... את העבר אתה לא יכול לשנות, אבל מה שחשוב הוא שאתה יכול להמציא את העתיד שלך ואחת הדרכים הטובות ביותר לעשות זאת, היא על ידי הצבת מטרות .
הצלחה היא מימוש מתמשך של רעיון נשגב. אם אדם פועל בעקביות לעבר מטרה מוגדרת מראש ויודע לאן הוא הולך, האדם הזה הוא הצלחה.
"ויאמר אל משה, אני חותנך יתרו בא אליך" (שמות יח,ו). מפרש רש"י: "כבוד גדול נתכבד יתרו באותה שעה. כיוון שיצא משה, יצאו אהרון, נדב ואביהוא, ומי הוא שראה את אלו יוצאים ולא יצא". מכאן למדים שמי שיודע שהכבוד יועיל לו להגיע אל דרך האמת, רשאי לחזר אחריו.(חידושי הרי"ם)
הנעימה הנכונה (על-פי 'זכרון מאיר')
החלום שהצית את דמיונו של רבי מאיר שפירא היה שאפתני, ובעיני רבים אף בלתי-ניתן להגשמה. זמן רב טווה את מפעל חייו, שיחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמגדלור של תורה ויראת שמים. אלה היו ימי ההקמה של ישיבת חכמי לובלין המפורסמת, שקנתה לה שם מפואר והעמידה תלמידים רבים. גם בהיבטים הגשמיים ניצבה הישיבה ברף העליון. היא שכנה במבנה מרהיב, שנבנה על-פי אמות המידה היוקרתיות ביותר באותם ימים, ואובזר במיטב הרהיטים והציוד. היה בה דגם של בית המקדש, וספריית קודש ובה עשרים ושניים אלף ספרים (שלמרבה הדאבון הועלתה בלהבות בידי הנאצים). בשנות קיומה יצא שמה של הישיבה לתהילה. טובי התלמידים התקבלו לשורותיה, ורבים נהרו אליה. הקמת האימפריה התורנית הזו לא הייתה קלה. רבי מאיר שפירא נאלץ לגייס סכומי כסף אדירים כדי להקימה, ולצורך זה כיתת רגליים והתדפק על דלתות נדיבים, בניסיון לרתום אותם לחזונו הגדול. יום אחד נקש על דלת ביתו של גביר גדול, והתקבל בכבוד. רבי מאיר הציג את תכניתו, ופצח בדברים נלהבים על הישיבה שהוא מתעתד להקים. הוא הציג לפני הגביר את התכניות, ותיאר את השכלולים ורמת הבנייה הגבוהה שנועדו להעניק לתלמידים תנאים מושלמים כדי שיוכלו לשקוד על התורה יומם ולילה באין מפריע. העשיר האזין לדברים רוב קשב, ואחר-כך המהם בהבעת פנים מסויגת: "האוּמנם ישיבה צריכה להיות מפוארת כל-כך? והלוא המשנה במסכת אבות אומרת במפורש: 'כך היא דרכה של תורה – פת במלח תאכל, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה'. נראה שתכניתכם סותרת את פסק המשנה", סיים. רבי מאיר לא איבד את שלוות רוחו לנוכח התגובה הקנטרנית. "אסביר לכם את העניין", אמר בנחת, "אך עליי להקדים סיפור, במחילה מכבודך". "אשמח לשמוע", השיב הגביר. ורבי מאיר סיפר: זה היה בדור השני של תנועת החסידות. ליטא סערה מהמחלוקת וההתנגדות לחסידות. מרכז ההתנגדות היה בעיר וילנה, והחיכוכים בין החסידים ל 'מתנגדים' היו דבר שבשגרה. בערב פסח אחד נקלע רבי שניאור-זלמן מלאדי, בעל התניא, לעיירה קטנה הסמוכה לווילנה. הוא עדיין היה צעיר לימים, בטרם התפרסם שמו כמחבר השולחן ערוך וספר התניא, וכמייסד חסידות חב"ד. באותה עיירה התגבש גרעין של אברכים שנהו אחרי דרך החסידות, ואימצו את אורחותיה ומנהגיה. בהגיע ליל החג נערכה בבית הכנסת תפילת ערבית. לאחר תפילת העמידה נסתיימה התפילה, והמתפללים החלו להתפזר איש-איש לביתו, לערוך את הסדר. ואולם החסידים לא מיהרו לעזוב את המקום. בתיאום שקט נותרו איש-איש במקומו, מתוך תקווה שלאחר שהמניין המרכזי יתפזר – יוכלו לשאת את תפילת הלל, כמנהג החסידים, על-פי דברי ה 'בית יוסף' בשולחן ערוך, ושלא כדעת הרמ"א (רבי משה איסרליש), שכתב: "אין אנו אומרים בלילה בבית הכנסת הלל כלל". הדקות חלפו, וכאשר יצא אחרון המתפללים – התייצבו החסידים, ובראשם רבי שניאור-זלמן, והחלו לומר את ההלל בהשתפכות הנפש ובהתלהבות גדולה. ופתאום נכנס אל האולם שמש בית הכנסת, שרצה לנעול את הדלתות ולצאת לביתו. עד מהרה קלט את המתרחש והתמלא חלחלה: פעולת החסידים במשמרת שלו עלול לעלות לו בפיטוריו. השמש החל לזעוק כנגד המתפללים ולמחות בהם על שהם מכניסים לבית הכנסת מנהגים בלתי-מקובלים. לאחר שסיימו את ההלל ניסו החסידים להרגיע את השמש. נמנו וגמרו שיתלוו אליו לביתו של רב המקום, ושם 'יתוודו' על מה שעשו. ואכן, הם התייצבו לA4ני הרב ופירט95 את כל אשר אירע, והוסיפו שנשענו על פסקו של מרן הבית יוסף. הרב הגיב בכעס. הוא הלם בשולחנו, ובסבר פנים חמורות תקף את החסידים על אמירת ההלל: "והלוא הרמ"א כתב שאיננו אומרים הלל בלילה בבית הכנסת!", קרא בחרון אף. רבי שניאור-זלמן נענה ואמר: "בטוחני שכבודו לא ראה ולא שמע את הרמ"א עומד ומכה על השולחן בכעס, ופוסק: 'אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'... "מניין לכבודו שזו כוונתו? ייתכן שטון הדברים היה של צער וכאב, כאומר: 'לצערי, אין אנו נוהגים לומר בלילה את ההלל בבית הכנסת'. ייתכן ש הרמ"א ביקש להביע צער על העדר המנהג הנאה הזה בליל פסח". סיים רבי מאיר שפירא את סיפורו, ואמר לעשיר: "מקשה אתה עליי מהמשנה במסכת אבות. מניין לך שדברי התנא 'כך היא דרכה של תורה' נאמרו כהוראה? ואולי אין זו אלא הבעת תמיהה: 'כך היא דרכה של תורה?! פת במלח תאכל, וחיי צער תחיה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה?!'. "וכי זה כבוד התורה, שתלמידי חכמים יסבלו עוני כזה? להפך, עלינו להרים את קרנם ולהעניק להם רווחה, שתאפשר להם ללמוד במנוחת הדעת"..
החוויה היהודית
מה צופן העתיד,לשנות,פיפס,להמציא,הצבת מטרות,הצלחה,מימוש מתמשך,רעיון נשגב, אמרי שפר כ"א שבט ה'תשע"ח
אתה לא יודע לאן אתה הולך, לעולם לא תגיע לאן שאתה רוצה!
גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך (כב יב). בספר ''על התורה'' כותב: שאלו את רבי יחזקאל מקוזמיר, האם אדם מתעטף בציצית, והלא בטלית הוא מתעטף, ולמה טבעו חכמים מטבע של ברכה להתעטף בציצית ולא להתעטף בטלית? ענה: מפני שהציצית משפילה את עצמה ונמצאת קרוב לארץ, בדין הוא שיברכו עליה. כי מי שהוא שפל הוא גבוה ומי שגבוה הוא שפל.
הגשמיות של השני, היא הרוחניות שלי.
הרב וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור', (מבוא לשער השלישי) כותב כך: "היודע את עצמו, ימצא גם דרך לתקן את עצמו, כי אם לא לשם תיקון – מה לו הידיעה! ידיעת עצמו שונה מכל ידיעה אחרת שאדם יכול לרכוש: כל אדם הינו עולם מיוחד, והידיעה על עולמו הפנימי מוכרח הוא בעצמו למצוא, כמעט בלי עזרה מזולתו".
חשבֹונֹותַ שמיִם (פניני עין חמד, עלון 671)
להלן סיפור המעובד מתוך 'שלוםַ לעם' ויש בו כדי ללמדנו כי כל מה שנעשה הוא מאיתו יתברך ולעיתים הסיבה תתברר לאחר זמן מה. ומעשה שהיה – כך היה: יוכבד ברודי הייתה בסך הכול בת חמש-עשרה, כאשר הנאצים פלשו לאוסטריה, שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד אז חייה זרמו על מי מנוחות, אבל הכול השתנה באותו יום - גרמניה סיפחה את אוסטריה והפכה אותה לחלקַ משטחה,ַוממילא כלַ האזרחיםַ נהפכוַ לתושביםַ זמנייםַ שלַ גרמניה. היא לא תשכח לעולם את היום שבו אספו את כל היהודים האוסטרים מול רחבת העירייה והללו נעמדו בתור ארוך כשדרכוניהם הגרמניים החדשים בידיהם, השוטר הנאציַ נטל כל דרכון, הביט בשחצנות אל האיש שמולו וחתםַ את המילה 'יודן' באותיות אדומות גדולות על גביַ הדרכון. אבא של יוכבד היה כל כך המום מההשפלה, עד שהוא החליט עוד באותו היום שזה הזמן לעלות לארץ ישראל. לאחר מאמצים רבים הם הצליחו להשיג כרטיסים לאנייה. בדיעבד התברר, שהייתה זאת האנייה האחרונה לפניַ שהבריטיםַ הטילוַ סגרַ עלַ חופיַ הארץ. את זוועות השואה יוכבד לא עברה אבל כל משפחתה וחברותיה שנשארו מאחור נרצחו בשואה האיומה. זו גם הסיבה שהיא לא רצתה שום קשר עם עברה, ולכן כאשר בסיום המלחמה הודיעה ממשלת גרמניה החדשה, שכלַ מי שסבל מהכיבוש וארצו סופחה לגרמניה יוכל לקבלַ אזרחותַ גרמנית,ַזהַ ממשַׁ לאַ ענייןַ אתַ יוכבד.ַ להיפך, היא נתנה את הדרכון יחד עם כל המסמכים הישנים לחברתה הטובה שתשמור עליהם. חלפו שנים, יוכבד הקימה משפחה לתפארת, ילדים ונכדים, ולבסוף הלכה לעולמה בשיבה טובה. רבקה לוי הייתה די מופתעת מהחבילה שקיבלה בדואר , זה היה ללא ספק הדרכון של סבתא שלה - יוכבד, זו הפעם הראשונה שהיא רואה את תמונתה בתור ילדה קטנה, והסיפורים שהיא שמעה כל השנים קרמו עור וגידים, החותמת האדומה עם המילה 'יודן' אכן התנוססה על עמוד השער של הדרכון ממש כמו התיאורים ששמעה מסבתא שלה כאשר הייתה ילדה קטנה. בהתחלה היא ממש התלבטה מה עליה לעשות עם הדרכון שנשלח אליה על ידי צאצאי החברה של סבתא שלה שנפטרה גם היא לפני מספר חודשים, בשלב מסוים היא נזכרה, שקראה באיזשהו מקום על כך שממשלת גרמניה מאפשרת לכל צאצאי התושבים שסופחו עד שנת 1934 לקבל אזרחות גרמנית הם וכל בני משפחתם. זו הייתה הסיבה, שהיא החליטה לבסוף לאכסן אותו בין המסמכים שלה, למרות שלא הייתה שום סיבה שבעולם, שתגרום לה אי פעם לרצות לקבל אזרחות גרמנית. שלוש שנים חלפו מאז, ויום אחד רחל בתה בת התשע החלה להרגיש חולשה כללית בכל הגוף. היא נשלחה על ידי הרופאים לבדיקות מקיפות. בסופן התברר לתדהמתם הרבה, שרחל סובלת ממחלת כבד קשה ל"ע, עורה הפך צהוב והיא לא הייתה מסוגלת כמעט להרים את ידיה מרוב חולשה. רחל אושפזה בבית הרפואה תוך כדי בידוד מוחלט, מחשש שמא תידבק בחיידק שיוכל חס ושלום להכריע את גופה החלש. עולמה של רבקה כמעט קרס עליה, וכל חייה סבו סביב בית הרפואה. היא פנתה לטובי המומחים, אך הללו אמרו שאין בישראל אף מומחה היודע לטפל במחלה הזאת, היא שאלה מומחים בינלאומיים עדַ שלבסוףַ נודעַ להַ שרקַ בגרמניהַ ישנוַ מרכזַ רפואיַ בעלַ ידעַ רבַ בטיפולַ במחלהַ הנדירה. התברר שעלויות הטיפול והאשפוז במשך חודשים ארוכים במרכז הרפואי הם מיליוןַ יורו, וכמובן שהביטוח הרפואי שלה לא מכסה את העלויות האסטרונומיות. רבקה הייתה אובדת עצות, אמנם אין מחיר לחיים אבלַ מאיפה הם ישיגו סכום כל כך גדול בזמן כה קצר?! ואז הבליח בראשה רעיון מטורף: 'הדרכוןַ שלַ סבתא!ַ לפיַ החוקַ אנחנוַ יכוליםַ לקבלַ אזרחותַ גרמנית!'. היא רצה במהירות לחדרה והחלה לנבור בין המסמכים הישנים עד שלבסוף מצאה את הדרכון עם הדפים הצהובים והחותמת האדומה, שבוע לאחר מכן היא ובתה היו כבר על המטוס בדרך לגרמניה. הם פנו לכל הגורמים שיכלו לזרז את התהליכים, ותוךַ שבוע היו היא וכל ילדיה בעלי אזרחות גרמנית. מהַ שהפחיתַ אתַ עלויותַ הטיפולַ ברחלַ לכמהַ עשרותַ אלפיַ יורוַ בודדים... וכךַ לאחרַ שבעים שנה,ַ החותמתַ האדומהַ עםַ המילהַ 'יודן'ַ שכלַ כךַ השפילהַ ילדהַ יהודייהַ אחת,ַ הצילהַ אתַ חייהַ שלַ ילדהַ יהודייהַ אחרתַ– הנינהַ שלה... החוויה היהודית
גדילים,ארבע כנפות,טלית,מתעטף,גבוה,שפל,ידיעה,אדם,לרכוש,הגשמיות,הרוחניות, אמרי שפר כ' שבט ה'תשע"ח
גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לכול העולם כולו.
''גדולי החכמים - היו מהם חוטבי עצים, ונושאי הקורות, ושואבי המים לגינות, ועושין הברזל והפחמים; ולא שאלו מן הציבור, ולא קיבלו מהם כשנתנו להם".(הרמב''ם)
גדולי החסידות אמרו שכל הדברים שמשיגים בראש השנה וביום הכיפורים על-ידי בכי ולב נשבר, משיגים בשמחת תורה על-ידי שמחה וריקודים. אם אתם רוצים לשמוח בשנה החדשה – צאו בריקוד נלהב בשמחת תורה, וקחו שפע של שמחה לכל השנה כולה!
גדולתו ועליונותו של הכוהן הגדול, של המנהיג בישראל, צריכה להיות בעיקר "משל אחיו" — גדולה יהודית, גדולה בתורה וביהדות, ולא בתורות זרות. )עיטורי תורה(
אמת - דרך חיים (מאורות הדף היומי, גיליון 971) מעשה מעניין התרחש עם רבה של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל. לאחר השואה האיומה, שרדו לו לרב מנדלזון זצ"ל, קרובים ספורים בלבד שעלו לארץ ישראל, שאחד מהם זכה להקים משפחה שהרב מנדלזון זצ"ל היה לה כאב אוהב, דואג ומכוון בכל ענייניה. פעם אחת, היה זה מספר ימים לפני פרוס חג הפסח, חשק בחור צעיר בן לאותה משפחה, לראות במו עיניו את אפיית המצות במאפיית קוממיות שבהשגחת קרובו הדגול. השמש להטה באותו יום, והבחור עשה את דרכו באוטובוס מיושן בואכה המושב קוממיות. כדרכו, קיבלו הרב בביתו במאור פנים, וכפי שנוהג היה תמיד, צירפו אליו ללימודו תוך שהוא מקלף עבורו פרי ומגישו לו למען יתרענן מן הדרך הארוכה והמייגעת. כעבור זמן מה סיימו השניים את לימודם, והבחור שח בפני קרובו הגאון, כי טרח ובא אליו כדי לראות את אפיית המצות שבמאפיה הנמצאת תחת פיקוחו של הרב. "וודאי, וודאי" נענה הרב, ונטל את הצעיר בזרועו להוליכו לעבר המאפיה. כאשר נגלה לעיניו המבנה בו שכנה המאפיה, החל הבחור לנקות את בגדיו במרץ, ופשפש בכיסיו שוב ושוב כדי לבדוק שאין בהם פירור חמץ חלילה והמשיך לצעוד בחדווה עם הרב לעבר פתח המאפיה. משהגיעו השניים אל המבנה, החל הרב לסובב את בניין המאפיה אנה ואנה, כשהוא תר בעיניו אחר דבר-מה. הבחור ביקש לעזור, ושאל את הרב מנדלזון זצ"ל במה הוא יכול לסייע לו. "כסא או שרפרף אני מחפש", השיב הרב. "כסא? שרפרף?" שאל הצעיר, "לשם מה?" הרב כבר אחז בידו שרפרף עץ ישן ורעוע, כאשר הניח יד רכה על כתפו של קרובו הצעיר ולידו לקח מופלא בהלכות דרך ארץ: "הבט חביבי. כדי להימנע במאפייתנו מחשש חמץ, חס וחלילה, הנהגנו חוק ולא יעבור, שלאיש אין זכות כניסה לתוך המאפיה לבד מאשר לעובדיה". הבחור כבר עמד להצביע על עצמו, כאומר: "אבל דוד, הן קרובים אנו, כלום אינך יכול לעשות דבר-מה עבורי?" אך הרב מנדלזון זצ"ל המשיך בדבריו, תוך שהוא מתבונן בו בעיניו הפיקחיות: "אלא מה אתה רוצה לומר, שמשום שאתה קרובי היקר אעשה עמך "פרוטקציה", אה? ובכן יקירי, "פרוטקציה איז חוסר יושר!" - פרוטקציה הינה חוסר יושר - לצערי הרב איני יכול להיענות לבקשתך להיכנס אל המאפיה ". הרב מנדלזון זצ"ל סיים את דבריו, והעמיד את השרפרף ליד קיר המאפיה כשהוא מסמן לקרובו: "עלה על השרפרף. שם, למעלה, ישנו אשנב צר דרכו תוכל להביט על מלאכת האפייה"... " כל חיי", סיפר אותו בחור, "לא אשכח את הלקח שלמדתי מקרובי הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, שהאמת הייתה נר לרגליו, ובכל מצב ואופן הוא לא סר ממנה ימין ושמאל".
החוויה היהודית
תשובה,מוחלים,חוטבי עצים,נושאי הקורות,שואבי המים,בראש השנה,ביום הכיפורים, בשמחת תורה,שמחה,ריקודים,גדולה יהודית,גדולה בתורה,ביהדות,
אמרי שפר י"ט שבט ה'תשע"ח
אם גוי כיתרו זכה ע"י שמיעתו להוסיף פרשה בתורה, כ"ש יהודי ששומע דברי תורה ומוסר, בודאי יזכה למעלות נשגבות ולהוסיף פרשיות חשובות בתורת חייו.
בכל הדורות ובכל המצבים אמרו בני ישראל את הפסוק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד", בזה הראו את גודל אמונתם וביטחונם בהשי"ת. לכאורה אם זה פסוק של אמונה, היו צריכים לומר "אני מאמין ד' אלוקינו ד' אחד"? אלא ללמדנו כי אי אפשר לבוא לאמונה אמתית רק אם אנו מקבלים על עצמנו במסירות נפש "לשמוע" ולהשפיע על החבר לשמוע, ע"י השמיעה בבחי' "שמע ישראל" זוכים לדעת כי "ד' אלוקינו ד' אחד".
הימים הם גליונות, כתוב עליהם מה שברצונך כי יזכירו לך... (חובת הלבבות שער חשבון הנפש פ"ג(
גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה. אם לא תפתח מיד את הדלת , הוא עלול לקפוא מקור, ואילו השכינה היא אש לוהטת ותוכל להמתין מעט"
השבת המרוממת של הרשלי הליצן (ירחמיאל טילס) הרשלי לא היה רק בדחן שסיפר בדיחות; הוא נשם אותן. אנשי הכפר מוסיוב, בו התגורר, היו בטוחים שהוא מעולם לא נשם נשימה רצינית אחת... לא היה דבר או איש שזכה לחמוק מהלצותיו של הרשלי. מה עם קצת יראת אלוקים, אתם שואלים? ובכן, כמובן שהרשלי צחק מעצם הרעיון. כפי שניתן לתאר, הרשלי היה אחד מהאנשים הכי פופולריים בחוגי הבטלנים והשתיינים במוסיוב. כל אימת שקבוצת אנשים ברחוב או בבית המרזח של הכפר היו מתפקעים מצחוק, יכולתם להיות סמוכים ובטוחים שהרשלי מצוי במרכז העניינים ומפגין את כישרונותיו. הרשלי עצמו התפרנס יפה כמוכר בהמות. במסגרת עסקיו היה עליו לנסוע לעיירות ולכפרים הסמוכים, ולפיכך התפרסם שמו בכל המחוז כבדחן ולץ ללא תקנה. בכל שנה, היה הרשלי נוסע ליריד הבהמות השנתי הגדול בצ'רנוביץ'. אדם אחר שנהג לבקר באופן קבוע ביריד הזה היה רב העיר, הצדיק ומחבר הספרים הרב חיים מצ'רנוביץ' הנודע. רבי חיים נהג להסתובב בין הסוחרים ולהעניק להם הזדמנות לתרום למטרות הצדקה הרבות שפעל למענן, עזרה לנזקקים ותמיכה במוסדות חינוך יהודיים. וכך אירע שרבי חיים הסתובב לו בין הדוכנים ביריד בצ'רנוביץ', כאשר נתקל פתאום בקבוצה גדולה העומדת בינות הדוכנים וצוחקת בקול גדול. לא היה ספק כי הרשלי בשטח. רבי חיים חשב לחמוק בלא שיבחינו בו. הוא ידע, שמהטיפוסים הגסים והריקנים הללו לא יכול היה לצפות להרבה "עסקים" בלאו הכי. אבל הרשלי היה זריז ממנו. "הי! רבי קדוש! שלום עליכם!" קרא בקול, חיוך עדיין שפוך על פניו מהבדיחה האחרונה שסיפר. "עליכם השלום, אחי היהודים", השיב הרב בחום. הפור נפל. עכשיו לא יוכל עוד להתחמק מהם. "אולי תוכלו, אדונים נכבדים, לתרום את חלקכם למצווה שהיא צדקה גדולה?" "ומהי בדיוק מטרת הצדקה?" שאל הרשלי, עדיין מחייך. "פדיון שבויים, הנקראת המצווה הגדולה ביותר מכולן", השיב הרבי מיד. "ישנו יהודי עני וחסר מזל שחייב אלף וחמש מאות זלוטי לפריץ שלו. עכשיו הוא נמק בכלא עד שהחוב ישולם. " כל הנוכחים חייכו בציפייה. הם חיכו בקוצר רוח לתשובתו המחוכמת של ידידם בדו-שיח שבין הבדחן לבין הרבי. הרשלי שם את ידו בכיסו והוציא משם 1,500 זלוטי – כל הסכום שהביא עמו כדי לרכוש בהמות לעדרו. "הנה, רבי", הוא אמר בשקט, כשעל פניו נסוכה הבעה מוזרה. "הנה כל הסכום לו אתה זקוק כדי לפדות את היהודי המסכן". כל הצופים נבהלו לרגע, אך אז קלטו שזו מוכרחה להיות אחת מבדיחותיו המחוכמות של הרשלי. הרבי יושיט את ידו לקבל את הכסף, הרשלי יעמיד פנים שהוא נותן לו ואז ברגע האחרון יחטוף אותו בחזרה וישים ללעג ולקלס את הרב הנאיבי. אבל הצדיק לא היה נאיבי כלל.. הוא נעצר ופשוט הביט בהרשלי כשקוע במחשבות. "לא, לא", קרא הרשלי, ופניו לבשו ארשת רצינית. "אני מתכוון לכך באמת. זו לא בדיחה. בבקשה. קח את הכסף". ותוך כדי דיבור דחק את הארנק התפוח שהוציא מכיסו לתוך ידו של רבי חיים. הרב הנדהם הוצף בהתרגשות ברגש הקלה על כך שיוכל לשחרר את היהודי הכלוא המסכן. הוא נדהם לראות שאפילו אדם ברמה רוחנית נמוכה כל-כך כהרשלי יכול להתעלות לגבהים שכאלה תוך רגעים ספורים בלבד. דמעות חמות נקוו בזוויות עיניו. הרשלי עצמו עמד אף הוא נדהם. הוא לא ידע מה גרם לו לעשות זאת. היה זה דחף ספונטני שהוא לא יכל לעמוד בפניו. הצדיק הנרגש ביקש לברך את הרשלי אך הוא לא ידע ב93יוק כיצד. חייו של רבי חיים נסבו סביב ציר אחד: השבת. הוא אפילו כתב ספר מיוחד המוקדש ליום השביעי וסודותיו על פי הקבלה. אך מה הקשר בין שבת המלכה לבין האדם גס ההליכות העומד לפניו? אף על פי כן, חשב לעצמו, מעשה שכזה ראוי לברכה הגדולה מכולן. כשהוא עדיין מוצף התלהבות, קרא: "אני מברך אותך שבזכות המצווה הגדולה שעשית תחווה את טעמה האמיתי של השבת". הרשלי היה עדיין המום. הוא הניד בראשו כאילו ידע על מה הצדיק מדבר, וענה "אמן". הרשלי שב למוסיוב באותו יום. כיוון שלא היה לו כסף, לא הייתה לו כל סיבה להישאר בצ'רנוביץ', אך הוא הוסיף להיות מעודד ולהתבדח כהרגלו. ככל שחלף השבוע, הוא החל לחוש ברגש מוזר ההולך וגואה בו – ברוח של קדושה, דבר-מה שמעולם לא חש קודם לכן בחייו. כאשר הגיע יום השישי גברה התחושה הזו והוא הבין שהדבר מוכרח להיות קשור לשבת המתקרבת, והשבת הזו בהחלט עתידה להיות שונה מכל השבתות שחווה אי פעם. הוא הלך לקנות מאכלים מיוחדים לשבת ובקושי הצליח לשלוט ברעד שתקף אותו. ככל שנקפו השעות, הלכה התרגשותו וגברה. כל מי שפגש את הרשלי באותה שבת, בקושי יכול להכירו. האם זהו האיש השר, רוקד, לומד ומתפלל בהתלהבות? הרשלי עצמו בקושי הכיר את עצמו! כל ישותו הייתה אפופה בעונג השבת הקדושה. העיר כולה הייתה כמרקחה. הרעיון שהרשלי הליצן יאהב את השבת כפי שאוהבים אותה הצדיקים, הצחיקה כל אדם ששמע על כך, אפילו יותר מבדיחותיו השנונות ביותר של הרשלי. היו כאלו שחשבו שהוא איבד את שפיותו. אך אז התפשטה השמועה על מה שקרה ביריד הבהמות בצ'רנוביץ' – על מעשה הצדקה הלא-אופייני אשר עשה הרשלי ועל ברכתו הלא רגילה של הצדיק מצ'רנוביץ'. אנשים התחילו להבין מה קרה כאן. אחרי השבת הזו, שב הרשלי להתנהגותו הרגילה, הקלילה והמבודחת. אבל בשבת הבאה, הוא שוב נתקף באותה רוח של קדושה.. דומה היה כאילו ישנם שני הרשלי: הרשלי של יומיום, והרשלי של שבת. חלפו שבועות וחודשים בלי שינוי במצב. הרשלי חש שהוא נקרע תחת העומס של אישיותו הכפולה. הוא החליט לנסוע בחזרה לצ'רנוביץ', אל הצדיק שהעניק לו את הברכה. הרב חיים אמר לו, שכדי לספוג את טעמה של השבת בלי שייגרם לו נזק רוחני ונפשי, הוא יצטרך לזכך את התנהגותו במשך כל ימות השבוע. הרשלי החליט להישאר בצ'רנוביץ' כדי ללמוד יותר ממורו החדש. עד מהרה השתנה בהדרגה סגנון חייו היומיומי, ומעתה ואילך חיי היומיום שלו החלו להזכיר את אותה התרוממות וקדושה לה זכה בשבת. בשנים הראשונות של המאה ה-19 עבר הרב חיים מצ'רנוביץ' לארץ ישראל ועמו תלמידו הנאמן הרשלי. הם התגוררו בצפת עיר הקודש שם נקברו לאחר פטירתם.
החוויה היהודית
דברי תורה,מוסר,מעלות נשגבות,שמע ישראל,מסירות נפש,הכנסת אורחים,השכינה, אמרי שפר י"ז שבט ה'תשע"ח
אומר הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל, כל שפע היוצא מאת הקב"ה נקרא חסד. אמנם, כלל גדול הוא בלי יוצא מן הכלל, שכל מה שיוצא מאת הקב"ה חייב לחזור אליו, כי אם יישאר מרוחק ממנו יתברך אין לך חורבן גדול מזה, שכן הריחוק הוא היסוד לכל הרע, כדכתיב (תהילים עג, כז): "כי הנה רחקיך יאבדו... ואני קרבת אלוקים לי טוב", ועל כורחך צריך שיחזור אליו, וזו נקראת מידת הגבורה, ששום דבר אינו מתנתק משליטתו יתברך
אפשר לקרוא וללמוד הרבה ספרי מוסר, אבל העיקר לשמוע מאחר, כמש"כ (משלי ט"ו ל"א) "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין". אכן זהו שבחו של ישראל ששומעים וזוכים לחיים ולתורה, כמש"כ ) שמות י"ד ד') "ויעשו כן" מפרש רש"י: להגיד שבחן ששמעו לקול משה, עי"ז זכו לנס קריעת ים סוף ולקבלת התורה.
גם אם שורר סביבכם חושך מוסרי מוחלט, חובה עליכם להיות פנסים. אם רק תעשו זאת, חיש מהר תגלו שאתם לא לבד ומתלכדים סביבכם עוד אנשים שמחפשים את האור . (הריי''צ)
הגאון הצדיק רבי צבי הירש ברוידא זצ"ל, חתנו וממשיך מורשתו של הסבא מקלם זצ"ל, מסגר את תמונת אביו ותלה אותה נכחו, מול מקום מושבו. והסביר: "כה רחוק אני מצדקתו של יוסף. ובכל זאת, עם כל רוממותו, לא עמד בניסיון אלא כשנתגלתה לו דמות דיוקנו של אביו... מה לי לחכות עד שתתגלה לי דמות דיוקנו של אבי, הריני קובע אותה מולי"...
הנה אדם בעל לבב, כשהתפנה, והרגיש איך שהקב"ה רופא כל בשר ועושה פלאי פלאות, אין לו שום מחלה ב"ה, ואין מה שעוצר את הפסולת בתוך הגוף להרעיל את האדם ולגרום לו למות תיכף, אלא מתנקה הוא בקלות, בחסד וברחמים – הרי באותם הרגעים עבר את קריעת ים סוף, ואם כן עליו לומר את ברכת "אשר יצר" בהתלהבות של הודאה להקב"ה. ("תפארת שמשון" שמות עמ' קמב (
הרבי הריי"צ ציין כי בדרך כלל קוראים לגשמים בשם "גשמי ברכה" כדי להשוות בין השניים. אם גשם יורד על שדה לא מעובדת, יגדלו בה רק קוצים; אבל אם הגשם מופיע אחרי החרישה והזריעה, היבול יהיה משובח . '' חייל היוצא למלחמה עושה זאת בשיר של ניצחון, וזה עצמו מקרב ומגדיל את הניצחון ". (הריי''צ)
'' טובה פעולה אחת מאלף אנחות " (הריי''צ)
היום בו התרוקן הגיהינום (מנדי קמינקר) (על-פי אוצר הסיפורים יד, ה) את כל חייו הקדיש הצדיק רבי משה לייב מסאסוב ל 'פדיון שבויים'. באותם ימים, היהודים היו נתונים לגחמותיהם של הפריצים המקומיים, ופעמים רבות הם מצאו את עצמם מושלכים לבית הכלא על לא עוול בכפם. רבי משה היה נוסע מעיירה לעיירה ובכל פעם ששמע על יהודי הנמק בבית הסוהר היה שם הוא את פעמיו לבית הפריץ. בדרך כלל, לאחר משא ומתן קצר הוא היה עוזב בחופזה את הטירה המפוארת, בדרכו לגייס סכום עתק כתשלום כופר. אל הטירה היה שב כשהכסף בידו ומוציא את היהודי לחופשי. מסופר שכאשר נפטר רבי משה לבית עולמו והגיע לעולם האמת, שאל הוא את עצמו: כיצד אוכל לעבוד את הבורא? הרי כל תרי"ג המצוות מוטלות רק על אנשים חיים, ואילו המתים פטורים מכל המצוות. אך האם יש דרך בה אוכל לעשות את רצונו של האלוקים רק לאחר פטירתי? חשב וחשב, ולבסוף עלה בו רעיון. הלא בוודאי עבודת הבורא שלי לא הייתה מושלמת, ולבטח נכשלתי פה ושם (כך חושבים כל הצדיקים...). אם כן, דיני לגיהינום! מיהר רבי משה לקיים את פסק הדין של עצמו וקפץ אל תוך הגיהינום הרותח. מלאכי החבלה עקבו אחרי המתרחש בזעזוע עמוק. הלא אסור כי משהו יארע חלילה לצדיק הגדול, רבי משה לייב מסאסוב! מחוסר ברירה הם כיבו את כל האש הבוערת בגיהינום, וניגשו אליו כדי לשכנעו שיעזוב את המקום וילך לגן עדן, מקומו הטבעי. אבל רבי משה לא מיהר. "בחיי, עסקתי תמיד בפדיון שבויים" הוא אמר. "גם כעת אני רוצה לעסוק בכך. אם עליי לעזוב את המקום וללכת לגן עדן, לא אלך לבדי! כל השבויים, אלו הסובלים כאן בגיהינום, יבואו יחד עמי!" מלאכי החבלה המבולבלים ניגשו לבית הדין של מעלה לדעת מה הם אמורים לעשות. בבית הדין של מעלה נפסק כי יש לפתוח את ספר חייו של רבי משה (כמו שנאמר: "כל מעשיך בספר נכתבים") ולבדוק. אם הוא התמסר כל חייו למצוות פדיון שבויים גם הפעם יש למלא את בקשתו. אולם, אם הוא התרשל בקיום המצווה אפילו פעם אחת, יהיה עליו ללכת לגן עדן לבדו. בדקו בספר ונמצא כתוב כי אכן בכל פעם בו רבי משה שמע על יהודי הזקוק לעזרה, הוא עזב את כל עסקיו ונחלץ לעזרתו של היהודי. באותו היום התרוקן הגהנום, ורבי משה פסע בראש שיירה ארוכה של רשעים ישירות לתוך גן העדן. חוסר פרנסה לטובה … " (להתעדן באהבתך, " עלון 190) אחר תפילת מנחה בשבת קודש נהג הגאון בעל ה 'חפץ חיים זצ"ל לשבת יחד עם המתפללים בבית המדרש, ואמר בפניהם דברי אגדה בענייני אמונה והתחזקות בכח התפילה וכיוצא בדברים אלו, כדי למשוך את לב השומעים ויבואו לשמוע דברי א - לוקים חיים ולא ילכו בעת כזאת להסתובב לבטלה ברחובות ובשווקים . פעם אחת סיפר לפניהם, מעשה שהיה באיש פשוט שנהג בין מנחה של שבת קודש למעריב של מוצאי שבת קודש לשפוך שיחו לפני הקב"ה באמירת תהילים מעומק הלב ובהשתפכות הנפש, ובפרט אם הייתה לו איזו צרה ח"ו היה מתחנן לפני ה' שיענהו וימלא משאלותיו לטובה ולברכה . פעם נכנס אורח לבית המדרש וכאשר ראה את היהודי אומר פסוקי תהילים בהשתפכות הנפש ובהתלהבות החליט אף הוא לעשות כמעשיו, ומן המחשבה למעשה נטל ספר תהילים והתחיל לומר פסוקי תהילים במתינות והתעוררות הלב, כאשר בכל אותה שעה נתן מבטו מפעם לפעם על ההוא גברא השופך ליבו לפני אדון הכל בכוונה עצומה, לפתע שמע והנה הוא פורץ בדמעות שליש ודמעות כמים ניגרות מעיניו . ויהי כראותו כן נזכר אף הוא מכל חבילות הצרות והייסורים שהוא סובל מידי יום ביומו, ועל ידי זה הצטרף עמו בלב נשבר לשפוך שיחו לפני הקב"ה בדמעות שליש וכך המשיכו לעמוד זה בזוית זו וזה בזוית זו ואמרו תהילים עד שהגיע זמן תפילת ערבית . אחר התפילה ניגש האורח אל האיש שאמר את תהילים, והתנצל לפניו על שהוא מתערב בעסקיו אך ביקש לשאול אותו מדוע בכה כל כך בעת אמירת תהילים, שמא יש בידו לעזור לו, ואף אם לאו הרי אמרו ) יומא עה. ( "דאגה בלב איש ישיחנה – לאחרים". פתח הלה וסיפר לו שיש לו בת שהגיעה לפרקה והיא מושלמת בכל המעלות והמידות טובות, אך מחמת עניותו אין מי שירצה להשתדך עימו, ודבר זה מעיק מאוד על ליבו, וביותר מתגבר צערו בשבת קודש כאשר הוא מסב עמה בסעודה ועיניו רואות וכלות איך השנים עוברות ואין לאל ידו להושיע לה, ועל כן ביקש מהקב"ה שיעזור לו, כי אינו יודע מאין יבוא עזרו . נענה האורח ואמר לו, שאף הוא סובל מצרה דומה, כי יש לו בחור תלמיד חכם ומשכיל, ואין מי שירצה להשתדך עמו בגלל שאין הפרוטה מצויה בכיסו, וכיון שכן אמרו זה לזה שמצא מין את מינו, והוא ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל, ובתוך זמן קצר השתדכו יחד, ומזיווג זה יצאו ארבעה עמודי עולם, הלא המה: הגאונים רבי יהודה הכהן בעל ה 'קונטרס הספיקות', רבי חיים הכהן, רבי אריה לייב הכהן בעל ה 'קצות החושן', ורבי מרדכי אב"ד חורדוב שהאירו עיני ישראל בתורתם זי"ע . וסיים ה 'חפץ חיים' ואמר למאזיניו, שלבד מה שאפשר ללמוד מסיפור זה כמה גדולה כוחה של תפילה היוצאת מעומק הלב, יש כאן עוד לימוד גדול , שלפעמים מהרהר האדם מדוע אין הקב"ה מזמן לי פרנסה טובה ועל ידי זה אוכל לשדך את צאצאי ולמצוא להם זיווגים הגונים וכיוצא בזה. אך האמת שדווקא בגלל שלא היה להם פרנסה נדבק טוב בטוב והשתדכו זה בזה, ומה שנראה לאדם כפורענות היא הטובה הגדולה ביותר עבורו .
החוויה היהודית
מרוחק,חורבן,מידת הגבורה,מתנתק,לקרוא,ללמוד,ספרי מוסר,פלאי פלאות, גשמי ברכה, אמרי שפר ט"ז שבט ה'תשע"ח
האישה ביהדות ובמסורת הדורות, לא רק שאינה מקופחת אלא שלפעמים הינה מועדפת. תפקידה שונה. מבחינה ביולוגית היא שונה ובהתאם לכך נקבע תפקידה. כל ערבוב תחומים בין המינים – מהווה התעלמות מן המציאות ופולש לתחומו של הזולת ואחריתו מי יישורנו. זהו מתכון בדוק להריסת שלום-הבית, שמצוי כל-כך בעולם המערבי שאנו כה אוהבים לחקותו.
האפשרות לקיים את כל תרי"ג המצוות אינה קיימת ליחיד מישראל, כי יש מצוות מהתרי"ג שניתנו לכוהנים, יש שניתנו ללוויים, יש שניתנו למלך, כאלה המיוחדות למי שחנך בית, ועוד. לפיכך, רק העם כולו, כשהוא שלם ומאוחד יכול לקיים את התרי"ג.
הבעל שם טוב הקדוש אמר כי כל אדם נידון בשמים לפי פסק דינו שלו! שבשעה שהוא רואה לפעמים את חברו עושה מעשה רע, הריהו חורץ את משפטו, וחושב שראוי חברו לעונש זה וזה, בעוד הוא שוכח כי הוא עצמו הרי עשה פעם כמעשה זה ובדבריו חרץ את משפטו גם הוא. זהו שאמר הכתוב " כי בדבר אשר זדו עליהם" העונש ניתן תמיד כפי שחרץ אדם על עצמו.
כל אדם חכם נוהג להפיק לקחים במהלך חייו. ובכן, גם הקב"ה ערך מעין 'הפקת לקחים'. בבריאת העולם ציווה הקב"ה את האדם ולא את האישה "מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו" ומה קרה? האישה התפתתה ע"י הנחש לאכול, האכילה את בעלה ובאה מיתה לעולם. אמר הקב"ה, כעת כשאני עומד לצוות את עם ישראל את חוקי התורה. אנהג בצורה שונה, אצווה את הנשים תחילה ואח"כ את הגברים... לכן "כה תאמר לבית יעקב" תחילה ואח"כ "ותגיד לבני ישראל..." וברוך ה' השינוי הוכיח את עצמו...
בן החסיד (פרפראות וגימטריות, עלון 279)
מסופר על איש חסיד שהיה לו בן יחיד. כשהוא חש ש קיצֹו מתקרב, הוא קרא לבנו ואמר לו: "הגיע זמני למות. הצוואה שאני משאיר לך היא שתלך כל יום במשך כל ימי חייך אל הנהר ולזרוק לתוך המים כיכר לחם עבור הדגים, ואני סמוך ובטוח שברבות הימים תבוא על שכרך." הבטיח הבן לאביו, כשדמעות בעיניו: "אבא יקר, אני מקווה שעוד תחיה שנים ארוכות, אולם אני מבטיח לך, שאעשה בנאמנות את כל מה שתבקש ממני, תהא הבקשה קשה ככל שתהא." החסיד מת, וכל הקהילה התאבלה עליו מאוד, שכן הוא היה איש חסיד באמת ובתמים. לאחר שבעת ימי האבל הלך הבן כמצוות אביו יום יום לנהר וזרק לתוך המים כיכר לחם. בנהר היו דגים רבים גדולים וקטנים, אולם דג אחד הופיע, בדיוק כשזרק בן החסיד כיכר לחם, וחטף את הכיכר. בכל פעם שדג קטן יותר התקרב וניסה לתפוס את הלחם, הצליף בו הדג הגדול בזנבו והבריח אותו. יום יום אכל הדג כיכר לחם שלמה וטרייה, והוא הלך וגדל, הלך והשמין. כשראו הדגים הקטנים בנהר כי אין סיכוי להשיג אף פרורים מהלחם, הלכו אל הלווייתן מלכם, והתלוננו בפניו: " מלכנּו הרם, אם תמשיך לשתוק ולא תגיב ולא תתערב , ילך הדג החמסן ויגדל וישמן, עד שיהיה גדול כמוך ויסכן את מעמדך. אנא ממך א תרשה לו לאכול כל יום את כל הלחם." כששמע זאת הלווייתן המלך הוא ענה לדגים: "לכו וחפרו בור, במקום שעומד האיש וזורק את הלחם למים, וכשאותו איש ייפול אל תוך הבור, הביאו אותו אלי." הדגים הקטנים שמחו, כי האמינו שהדג הגדול לא יחטוף עוד את כיכר הלחם. הלכו וסיפרו לדג הגדול את אשר אמר הלוויתן מלכם, וביקשו ממנו לעזור להם בתפיסת האיש, כפי שציווה מלכם. נעצב הדג הגדול אל לבו, כיוון שאותו לחם היה מזונו היחיד, אבל היה עליו לציית למצוות המלך. חפרו הדגים בור במקום ששם נוהג היה בן החסיד לעמוד ולזרוק את הלחם, וכשהגיע הבחור, הוא נפל למים, ובא דג גדול ובלע אותו. שט לו הדג עד שהגיע אל לווייתן המלך ושם פער את פיו הגדול והקיא את הבחור החוצה. הבחור התלונן בפני המלך על הסבל, שגורמת לו מצוות אביו, המלך שמע בסבלנות וענה: ”אמור לי מה הייתה מטרתך בבואך יום יום לנהר לזרוק ככר לחם?". "אדוני," ענה האיש, "אני ממלא את בקשתו האחרונה של אבי." הוא סיפר למלך על צוואת אביו לפני מותו, כי מעשה זה יביא לו בסופו של דבר שכר רב. אולם הוא לא יכול היה להבין מדוע הופל לתוך הבור, האם חטא? אמר לו מלך הדגים: "כיוון שאני מעריך מאוד שמילאת את צוואת אביך בנאמנות, אלמד אותך שבעים לשונות כגמול על מעשיך הטובים." לימד אותו המלך שבעים לשונות ואחר החזירו ליבשה. הבחור חש כל כך עייף, עד ששכב על החול ונרדם. שני עורבים ישבו על עץ וצפו בו. העורב הצעיר חשב, שהשוכב למטה מת ואמר לאביו "הייתי רוצה לנקר את עיני האיש השוכב למטה." השיב לו האב: "אל תתקרב אליו, שכן הוא מעמיד פנים כישן, אולם כשתהיה לו הזדמנות נאותה הוא יתפוס אותך ויהרוג אותך" אמר הבן: "אני מוכן להסתכן."... כידוע למד הבחור מפי מלך הדגים שבעים לשונות, והוא הבין את כל אשר אמרו העורבים. ירד העורב הצעיר מן העץ, התיישב על פני האיש ועמד לנקר את עיניו, אולם הבחור תפס אותו וביקש להרגו. אמר העורב האב אל בנו: "מגיע לך! אמרתי לך לא להתקרב אל האיש אולם לא הקשבת." ובפנותו אל האיש אמר העורב: "איש יקר, שחרר את בני, ואני אראה לך אוצר יקר – תוכל לקחת אותו ולהפוך בין לילה לעשיר." ענה בן החסיד: "אשחרר את בנך, כאשר אראה את האוצר.." "לך לעץ הקרוב וחפור תחתיו." הלך האיש וחפר תחת העץ ומצא פתח. הוא נכנס אל מערה אחת שהובילה לשנייה, עד שהגיע לחדר שזהר ונצץ עד שעיניו של בן החסיד הסתנוורו. האוצר היה עצום ורב. שיחרר בן החסיד את בן העורב ואמר: "עכשיו שהקב"ה הוא נתן לי אוצר גדול כל כך, אבנה לעצמי בית." הוא קנה אדמה, בנה בית, שכר משרתים ומשרתות ועושרו התפרסם בכל מקום. כל זאת עשה לו הקב"ה כגמול על שכיבד את אביו במלאו את צוואתו, על אף שגרמה לו צער רב. מוסר ההשכל: שמעו בקול הוריכם ומלאו את כל בקשותיהם, ואז תבואו על שכרכם, כפי שקרה לבן החסיד החוויה היהודית
האישה ביהדות,מקופחת,מועדפת,התעלמות,הבעל שם טוב,אדם חכם,להפיק לקחים,בית יעקב, אמרי שפר ט"ו שבט ה'תשע"ח
'אילן' בגימטרייה עולה צ"א כמניין המילה 'סוכה' ולכן בראש השנה לאילן מתפללים על אתרוג נאה לחג הסוכות.
אם אנו מתרגזים ללא ריסון על כוס שנשברה, או על בגד שנקרע בגלל אי-זהירות תוך-כדי משחק, ואם דבר זה מעורר את זעמנו יותר מאשר חטא מוסרי שחוטא הילד כנגד אחותו הקטנה שביקשה ממנו טובה ולא קיבלה, או הטחת מילה מעליבה בעני מסכן, או השמעת מילה שאינה מתאימה לאמת – הרי בלי-יודעין אנו מוכיחים לילדינו כי התוכן המוסרי אינו עומד בדרגת העדיפות הגדולה ביותר, וכי הפסד חומרי מדאיג אותנו יותר מפגם מוסרי. אשרי הילד אשר הוריו הדירו שנתם מעיניהם ליד עריסתו, וניצלו אותן שעות כדי להתבונן אל עצמם ולהסיר מקרבם כל מדה מגונה, כל חולשה, כל רמייה, כל גסות-רוח וכל מה שנודף ממנו ריחן של מידות רעות, למען יהיה לדוגמא ולמופת לילדים, אשר כדי להיות אדם מוסרי הוא יצטרך רק לחקות אותם.
כתב דוד המלך בתהילים: 'וישגב אביון מעוני' (כאשר מאן דהו יוצא מעניותו ומצליח, אזי) 'וישם כצאן משפחות' (מיד מקבל הרבה קרובי משפחה שרוצים חלק מן העוגה).
יורדים בתחנה (הרב אלעד גרין)
''אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב, ממשיך ישירות לירושלים", במבטא ערבי בולט. טוב, גם אני צריך לירושלים אז זה יקצר לי את הנסיעה באיזה עשרים דקות. כשעולה עוד נוסע הנהג חוזר ואומר, " אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב, ממשיך ישירות לירושלים". וכך לכל נוסע עד שהסתקרנתי, ניגשתי ושאלתי את הנהג – "ולמה לא בעצם ?" "תראה מה זה סופרבוס", הוא עונה לי, "מיד כשאני מגיע לירושלים נתנו לי נסיעה חזור לקריית ספר. אני לא יכול את הסיבוב הזה לנווה יעקב, אין לי זמן ". בינתיים עצרנו לעוד נוסע: "אני לא נכנס לגבעת זאב ולנווה יעקב.." ומה קורה בצומת בכניסה לגבעת זאב? הנהג לוקח ימינה לכיוון נווה יעקב במקום להמשיך ישר ולחתוך לירושלים. "נהג אתה פונה ימינה!" הוא תופס את הראש, "אוי לא.. לא שמתי לב.. איך קרה לי טעות שכזו.. מה אני אעשה עכשיו". אבל כבר מאוחר מדי, אין דרך לפנות פרסה והוא צריך לעלות את כל העלייה עם כל הרמזורים.. בכניסה לנווה יעקב צלצול בפעמון האוטובוס. כל הנוסעים מופתעים, מי החליט פתאום לרדת בתחנה הזו כשהובהר לכולם מראש שמגיעים ישירות לירושלים ? אבל כשהנהג עוצר בתחנה יורדים מסוף האוטובוס שני ילדים, שכנראה לא הבינו מה הוא אומר להם – והם יורדים ישר לזרועותיה של אימא שמחכה להם בתחנה. את הסיפור הזה סיפר לי חבר שהיה על האוטובוס הזה, והוא הוסיף: לא הילדים ולא האימא יודעים שנעשה להם נס. ואין דרך אחרת לתאר מה שקרה כאן – הנהג הבהיר כל כך שאינו עוצר בתחנה בדרך, חזר על זה לכל נוסע שעלה לאוטובוס. אבל ה' רצה שהילדים יגיעו לאימא שמחכה להם, אז הנהג 'שכח' ו 'התבלבל' ונסע ימינה. זה נס בהזמנה, ובעלי הנס אפילו לא יודעים כמה הם צריכים להודות. רק אנחנו מהצד מבינים איך ה' עזר להם .. כשהכול חשוך מסביב אנחנו לא רואים כלום, חושבים שהעולם מתנהל בשגרה – עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה. הלכתי לישון וקמתי בבוקר. טבע. ונר חנוכה קטן מאיר את החושך, נותן הבנה שיש מי שמנהל את הכול מאחורי הקלעים. בין אם הנס גלוי ושמן מועט מספיק לשמונה ימים ובין אם הנס עטוף ב"טבע" וב"דרכו של עולם" – "עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים".
החוויה היהודית
סוכה,ראש השנה,אילן,מתפללים,אתרוג נאה,חג הסוכות,מתרגזים,כוס שנשברה,בגד שנקרע,דוד המלך,
אמרי שפר י"ד שבט ה'תשע"ח
''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (יד, יד( בסימן שאלה, אתם רוצים שד' ילחם לכם ואתם שותקים, אלא תתפללו גם אתם אליו. )מהרי"ל דיסקין(
הרבי חיים-שמחה ויטלס זצ"ל היה אומר בחיוך שזה מה שנאמר במשנה "על שלושה דברים העולם עומד – על הדין ועל האמת ועל השלום":יש שלושה דברים שגורמים שה 'עולם', הקהל, יהיה 'עומד' וממתין: – על הדין כאשר שואלים את הרב שאלה והוא צריך לעיין בספרים; – על האמת כאשר הרב משתהה עד שהוא מגיע ל 'אמת' שבסוף קריאת-שמע; – ועל השלום כשהרב מתמהמה לסיים שמונה-עשרה ולומר 'עושה שלום'...
''התייצבו וראו את ישועת ה'" [יד, יג]. אפשר לרמוז 'התייצבו' גימטריא 'חתן כלה', לרמוז מה שאמרו חז"ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף (רבנו החיד"א)
כשאתה יודע להסתכל על החיים בצורה הנכונה, כשאתה מפסיק להיות תלוי בנסיבות חיצוניות, כשאתה לומד להעריך את המתנות הנפלאות שיש לך באמת, את , את מי שאתה, את העולם הנפלא שאתה חי בו את החיים שיש לך אתה הופך לאדם מאושר באמת.
''וְעָשיתָ עִּמָדִּי חֶסֶד וֶאֱמֶת..." )מה, ה( II
השיח הציבורי בעניין הקיום של החיים - שאחרי החיים, תופס את כלל שכבות הציבור, ולאורך השנים תמיד היו ויהיו כאלה, שייתהו ופעמים גם לא יאמינו, שיש חיים אחרי החיים. אך אחד מהדברים שחייב כל יהודי להאמין בו הוא, שיש חיים אחרי החיים וחייב להאמין בתחיית המתים. למעשה כשאדם הולך לבית עולמו, הוא מתחיל את החיים האמיתיים - חיי הנצח. כעת קוראים יקרים מובא לפניכם סיפור מדהים שאירע בדור שלנו, שייתן לנו פרספקטיבה נכונה בנושא זה. שלום רפפורט, תושב נתניה, ומנהל הפצה בעיתון 'ידיעות אחרונות', לא חלם מימיו שיתקרב אי פעם ליהדות. לאחר ביקור חטוף בעולם העליון - זה שלא האמין כלל כי הוא קיים, ולאחר המשפט שעמד בפניו וההזדמנות שקיבל להמשיך את חייו בעולם הזה ולתקן את מעשיו - כל חייו, שהסנגור שהגן עליו בפני בית דין של מעלה הינו לא אחר מאשר החייל שהציל במלחמת שלום הגליל לפני כ-28 שנים - כל אלו עוררו בו את הניצוץ היהודי החבוי. במלחמת שלום הגליל, היה שלום רפפורט בכוח שריון שנפגע מפגז סורי. הטנק של שמעון בן ציון, החל לעלות בלהבות והוא איבד את הכרתו. שלום שלף אותו מתוך הטנק בכוחות אדירים, והצליח להביא אותו לנגמ"ש הפינוי. הוא הציל את חייו. במשך 28 שנה, דרכיהם נפרדו. שמעון בן ציון חזר לישיבה, שבה כיהן כמגיד שעור, ולאחר מכן כמשגיח. בהמשך, כיהן בישיבה התיכונית של קריית ארבע, וכיום הוא משמש מגיד שיעור במכון מאיר. שלום חזר למושבו ולעבודתו, ושימש כאחד ממנהלי ההפצה של 'ידיעות אחרונות', כשהוא ממשיך את חייו בעולמו החילוני. בין השניים לא נוצר עוד כל קשר, ולכאורה גם לא היה אמור להיווצר ביניהם קשר, עד שמאורע דרמטי הפגיש אותם שוב. פגישתם הבאה הייתה לא פחות ולא יותר מאשר בבית דין של מעלה - בעולם העליון. בטבת תש"ע באמצע ישיבת עבודה, התמוטט שלום בעקבות התקף לב קשה. כשבמשך 10 דקות, שכב ללא דופק עד שצוות אמבולנס ביצע בו החייאה והבהיל אותו לבית החולים איכילוב - שם בוצעה בו החייאה נוספת. הרופא אמר למשפחתו שהוזעקה למקום: "הסיכוי שלו לשרוד את הלילה שואף לאפס, הוא לא זקוק למזל, אלא לנס של ממש . גם אם יחזור - הוא יהיה שבר כלי"... "אשתי נכנסה למקום שבו שכבתי" - מספר שלום. היא אמרה לי: "אם טוב לך שם בעולם הבא, אני משחררת אותך, אל תתאמץ לחזור "... באותו זמן עבר שלום תהליך מדהים בעולם האמת. "אני זוכר עד היום ברהיטות", הוא מספר, "עברתי בתוך מסדרון שהיה מואר באור לבן. ראיתי אנשים שכבר נפטרו ש)כאילו ( באו לקבל את פני. אמי ע"ה, חיילים שהיו אתי בצבא ונהרגו, דמויות שונות שאת חלקן הכרתי ואת חלקן לא. הגעתי לחדר שעל פי זיכרוני שהו בו כשני מנייני אנשים. התברר לי שאני נמצא בבית הדין. אמרו לי לשבת, והציגו בפני את האיש שאמור לסנגר עלי. לא אמרו לי את שמו. הפנים היו לי מוכרות מאוד. אלו היו פנים מבוגרות של מישהו שהכרתי, בעת שהיה צעיר יותר. המשפט החל. נאמרו בו דברים שעשיתי בעולם. דברים טובים ודברים רעים. אב בית הדין פנה לסנגור באלה המילים: 'שמעון, זכותך לדבר'. ואז - שמעתי נאום הגנה לוהט עלי. על מעשיי הטובים, על זכותי לחיות ולהתקיים , ועל הדברים שעומדים לזכותי בעולם הזה . לאחר הנאום החם של הסנגור, התכנס בית הדין לדון בגורלי. לאחר פרק זמן שקשה לי לאומדו, אמר אב בית הדין פחות או יותר כך: 'החיים במקום שאליו הגעת, הם הטובים ביותר שיש. אבל, עומדים לזכותך מעשים שבגינם אנחנו חושבים שמגיעה לך הזדמנות לחיות. אבל אנחנו משאירים בידיך את זכות הבחירה. אנחנו מבטיחים לך, שאם תחזור לעולם שבו חיית, ניתן לך שנות דור של חיים בבריאות מלאה. לא תהיה חולה בשום דבר, כולל בלב. ההמלצה שלנו היא: הישאר עמנו'. עניתי לבית הדין: 'ובכל זאת, אני רוצה לבצע את התיקון שאני צריך לבצע בעולמי, אני רוצה לחזור'. נפרדנו, ו... התעוררתי.. שלום חזר הביתה לאחר ניתוח שעבר, והשתקם במהירות. אחרי שהחלים, הוא התפנה לחפש מיהו הסנגור השמימי המופלא שהגן עליו. הפנים היו כל כך מוכרות לו... הוא ידע שקוראים לו שמעון, אבל לא זכר מיהו. באחת משיחות העומק שקיים עם אשתו, היא אמרה לו לפתע - 'אתה זוכר חייל בשם שמעון שהצלת את חייו בקרב? יכול להיות שזה הוא'! בבת אחת הבריק לו הברק! כן, אלו הם תווי הפנים שראה. באחד הימים צלצל חברו הטוב יוסי, שהסיפור של שלום מאוד הסעיר אותו, והוא יצר קשר עם מקובל מסוים, והוא העביר את המסר הבא: 'שלום חייב להיפגש עם שמעון בן ציון מקריית ארבע'. שלום מצא את הטלפון של הרב שמעון בן ציון, צלצל, וביקש להיפגש עמו בדחיפות. הרב שמעון בן ציון, התרגש מאוד לשמוע את קולו של האיש שהציל את חייו, לאחר 28 שנים שבהן לא התראו. הסיפור הטיל עליו אחריות כבדה. הוא אמר לשלום: 'לא זכור לי שהייתי אי פעם בבית דין של מעלה. אני מבטיח לך שבאותו לילה ישנתי טוב מאוד. אבל יתכן שהמעשה הטוב שעשית לפני 28 שנה התלבש בדמותי וסינגר עליך. אין ספק שזה מרגש מאוד'. כאשר נפגשו השניים, שלום החל לרעוד בכל גופו. כאשר ראה בדיוק את תווי הפנים שראה בבית דין של מעלה, התחוור לו מעבר לכל ספק שיש חיים אחרי המוות, יש מי שמשגיח על העולם ורואה את כל מה שאתה עושה. לא היה לו כל ספק - זה היה סנגורו. השניים החלו להיפגש בקביעות ללימוד משותף, וכפי שנאמר לו בבית דין של מעלה, שלום ממשיך את חייו בבריאות שלמה עם אמונה חדשה וחזקה. והחל אט-אט להתקרב ליהדות, וכיום הוא שומר תורה ומצוות.
החוויה היהודית
האמת,השלום,עושה שלום,חתן,כלה,המתנות הנפלאות,אדם מאושר,התייצבו וראו,השיח הציבורי, אמרי שפר י"ג שבט ה'תשע"ח
אדם יכול לקבל אחריות רק על עצמו והאחריות הזו תוביל אותו לשנות את עצמו את מה שמפריע לו ואת מה שמעכב אותו לצמוח, אנחנו לא יכולים לשנות את העולם כי בעולם ישנו רע אבל כל אחד כן יכול לשנות את עצמו ואת סביבתו.
בת ק' כבת כ'. קפיטל ק' בתהילים זה מזמור לתודה, קפיטל כ' זה יענך ה' ביום צרה, בכל המצבים צריך להודות לה' גם ביום צרה, ועוד שהמנהג לומר קפיטל של יענך ה' בקול ובמתינות, גם מזמור לתודה צריך לומר כך, בשו"ע או"ח סי' נא כתוב, מזמור לתודה יש לאומרה בנגינה.
ה"אור החיים" כתב, במי שירצה לטעון שאין התורה נותנת פרנסה ללומדיה הוא בכלל מוציא שם רע על התורה חס ושלום, ואם ראית שאין קמח דע שזה בגלל שאין תורה.
חז"ל אומרים על שינוי הרגלים שזה קשה מאוד אבל אם תתחיל בשינוי הרגל קטן הוא יתהפך לך.
חסד של אמת II(פניני עין חמד, גיליון 670)
להלן סיפור המעובד מתוך 'האמנתי ואספרה', ויש בו כדי ללמדנו, כי כאשר האדם גומל חסד עם הזולת, למעשה הוא גומל עם עצמו הרבה יותר. ומעשה שהיה - כך היה: לאחר שקיבלנו בס"ד אישור להרחיב את הדירה בחמישים מ"ר. החלטנו להוסיף חדר אחד, וביתר המטרים נבנה יחידת דיור להשכרה. כך נוכל לכסות במשך הזמן את עלות הבנייה, ואולי גם לחסוך עבור הילדים. לווינו כספים והרחבנו את הדירה. את יחידת הדיור ריהטנו ופרסמנו מודעת השכרה המיועדת לזוג צעיר. כבר בשעה רבע לשבע בבוקר קיבלנו טלפון. על הקו הייתה אישה קשישה. ששאלה לא מעט שאלות, ובסיכומו של עניין הביעה את רצונה בשכירות למרות שעדיין לא ראתה את יחידת הדיור. בעלי חזר בשבע מהתפילה. הוא לקח את הטלפון והסביר, שכל עוד אנחנו לא מקבלים המחאה לשלושה חודשים מראש וחתימה על חוזה, אנחנו לא מתחייבים. לאחר כשעה נשמעו נקישות בדלת ובפתח עמדה אישה קשישה, שלא שומרת מצוות, כשהיא נשענת על מקל. לא ציפינו לשוכרת כזאת, אולם הראנו לה את הדירה. 'אני אשכור כאן עד סוף חיי', אמרה, ואז התחילה לספר את סיפור חייה. חתנה נהרג במלחמת ששת הימים, ומאז היא לא התחתנה. כעת היא גרה בתל-אביב בדירה הסמוכה לשפת הים, אבל השכנים לא מתייחסים אליה. היא חושבת שהדתיים נחמדים, ולכן החליטה לגור בבני ברק. היא הביאה צ'קים, 'בבקשה, הנה הכול חתום וטוב', והיא גם מוכנה לחתום על חוזה. לא ידענו מה לעשות. ברור שהיא לא הייתה הדיירת שהיינו מקבלים מלכתחילה, היא לא מתאימה לאורח החיים בשכונה. אבל היא הבטיחה, שתלך בצניעות. מאותו יום השתנו חיינו. אם עד היום דאגנו לעצמנו ולילדים, מאותו היום נוספה דאגה נוספת – דיירת חדשה. היא הייתה קשישה וערירית, אבל להוטה לשיחה. היא נקשה על כל דלת ודלת בדירות הבניין והציגה את עצמה כדיירת חדשה. היו שכנים, שכעסו עלינו. הם לא הבינו, איך הכנסנו דיירת, שלא מתאימה לאורח החיים במקום. אולם רוב השכנים ריחמו עליה ושאלו אותה שאלות. היא בודדה והיא תשמח ללכת לבית הכנסת. לפני השואה, הם גרו בפולין, אבא שלה היה רב, והם הלכו לביה"כ. אבל פה בארץ הביאו אותה לקיבוץ. שנים שלא ידעה, שיש יהודים שנראים כמו היהודים ההם בעיירה. השכנים וגם אנחנו התרשמנו מאוד מהסיפורים שלה וריחמנו עליה מאד. באופן טבעי לקחנו על עצמנו את עול הדאגה לחייה. כך שכאשר קנינו במכולת, רכשנו גם בעבורה. כאשר בישלנו לשבת, הכנו אוכל גם עבורה. היא מעצמה לא ביקשה להתארח בשבתות וגם סירבה כשהציעו לה. היו חגים, שבהם היא הסכימה להתארח. כגון: בחג הפסח ובראש השנה. הסיפור היה יכול להיות נחמד, אילולא הייתה בעיה שהלכה וגדלה עם הזמן והציקה לנו מאד. בתחילה שילמה בעבור שלושה חודשים מראש, הצ'קים נפדו והכול היה בסדר. לאחר מכן ניגשנו אליה וביקשנו לקבל המחאות בעבור החודשים הבאים. "צריך להיכנס מהביטוח לאומי, אבל החודש אני צריכה להוציא הרבה כסף על תרופות, אז אני אתן המחאה לחודש הבא, בסדר?". היא חייכה ורשמה המחאה לחודש הבא. יומיים לפני תאריך ההפקדה פנתה אלינו ואמרה: "אל תפקידו את הצ'ק, כי אין כיסוי" . ניסיתי להסביר, שלקחנו חובות כדי לבנות, אולם היא לא הבינה. "מה לעשות? שאני אישן ברחוב?! חכו סבלנות. אני אישה זקנה" . בכל פעם שדיברנו, הייתה אומרת: "אני צריכה לקנות תרופות. מה לעשות? לגור ברחוב?!". מצד אחד ריחמנו עליה. מצד שני, שילמנו בעמל רב את חובות הבנייה. נוצר מצב, שהדירה לא רק שלא מימנה את עלותה, אלא גם הייתה מקור להוצאה. בשלב מסוים הלך בעלי לרב לשאול איך מוציאים דיירת קשישה ומבוגרת מהבית?! אישה ערירית, שאיש בעולם אינו דואג לה, כיצד שייך לעשות דבר כזה?! הזמן עבר, וכל חודש שהסתיים, גרר חוב נוסף. בסופו של דבר, החליט בעלי, שהוא לא מסוגל לגרש אישה קשישה, שהסתמכה על יהודים רחמנים. היינו יכולים להרוויח עוד 3,000 שקלים לחודש, אבל לא היינו מסוגלים לגרום לאישה הזו לחיות את שארית חייה עזובה לנפשה. האישהַ העריריתַ התגוררהַ אצלנוַ במשךַ חמשַׁ שנים! שנים שבהן כיבדה את אורח החיים שלנו והתקרבה אל היהדות. חשבנו לעצמנו שעל אף שמדובר באישה, שגילה נוסק לתשעים, היא בתו של הקב"ה, והוא רוצה את התשובה שלה. יומיים לפני שנפטרה, היא לא הרגישה טוב והזמינה אמבולנס. שאלנו, אם לבוא איתה, והיא השיבה שלא. אחרי יום הגענו לבקר, והחלטנו לעשות תורנות בין כל השכנים. סיפרנו לה על התורנות, והיא הייתה מאושרת. אבל למחרת היא נפטרה. כל השכונה הגיעה להלוויה. איש לא ישב עליה 'שבעה'. השכנים ארגנו תפילות בביתה, והילדים התכנסו לומר תהילים. אחרי ה 'שבעה' התפנינו לפנות את חפציה. כשפינינו את השידה, מצאנו מכתב במגירה מעו"ד, שעליו היה כתוב 'צוואה'. היא כתבה, שלא ידעה שתרגיש כאן טוב כל כך. היא החליטה להפסיק לשלם ולראות, אם אנחנו נחמדים רק בגלל הכסף. התברר לה, שהיינו נחמדים, כי אנחנו יהודים גומלי חסדים, ולכן היא רוצה להשיב לנו, יש לה דירת שניים וחצי חדרים בתל אביב בעבורנו. עם הצוואה פנינו לעו"ד, והדירה נרשמה על שמנו. לא חשבנו שמדובר בסכום רציני אבל אז התברר, שהדירה שווה כמעט שלושה מליון שקלים בגלל מחירי הדיור בתל אביב ובשל הנוף שצופה לים. כך זכינו, בס"ד בדירה. את הכסף שנותר לה, תרמה בעבור כתיבת ספר תורה לעילוי נשמתה. ניכר בבירור, שהתקרבה לאביה שבשמים לפני פטירתה. אני לא רוצה לחשוב, מה היה קורה, אילו היינו מתעקשים לפנותה. אני אסירת תודה לבורא על שהיה לנו אורך רוח כדי לאפשר לה לגור בדירה. אנחנו זכינו לכך.
החוויה היהודית
אחריות,לצמוח,יכולים,לשנות,ביום צרה,להודות לה',פרנסה,שינוי הרגלים,מזמור לתודה, אמרי שפר י"ב שבט ה'תשע"ח
בתפילת יום הכיפורים, לפני חזרת הש"ץ, אומר החזן: "ה', ספרי חיים ומתים לפניך נפתחים." היום, ריבונו – של – עולם, אתה דן אותנו ופותח לנו את הספרים כדי לבדוק מעשינו. מילא, כאשר אנו חיים יש על מה לדון אותנו, לחייב אותנו או לזכותנו בדין, אך המתים מדוע פותחים שוב את פנקסיהם ודנים אותם מחדש? הרי כבר דנו אותם בשנה שעברה! אלא ניתן לבאר, כי אכן דנים את המתים כל שנה מחדש, וזאת בגלל הבנים שהם השאירו בעולם הזה. כל שנה מחדש בודקים בשמי עליון מי הם הילדים "ממשיכי דרכו של האדם", ועל פי מעשיהם ניתן להצילו בעולמות עליונים. אם כך, כמה חשוב שלאדם יהיו בנים ממשיכי דרכו, שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, שיהיו בנים שימשיכו בדרך התורה והמצוות. וזו חובתו של האב בבניו, הוא מצווה על כך כמו שכתוב: "ולימדתם אותם את בניכם". זהו ציווי!
גדולה גמילות חסדים מן הצדקה, שבגמילות חסדים ״העני עמך״ - הוא יכול להוסיף ולהיות עמך, כשווה בין שווים, ולא יראה עצמו מושפל ומבויש. (ספר הדרוש)
הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכול הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...
"כי מחה אמחה את זכר עמלק"(שמות יז,יד). מהו כפל הלשון "מחה אמחה"? כיאחרי מחיקה עדיין נשאר רושם כלשהו מהכתיבה, ואצל עמלק ציווה הקב"ה שגם רושם קל לא יישאר ממנו.(מאוצר החסידות)
ועתה שא נא לפשע עבדי אלה אביך (נ יז( (ויאמר אברהם( מסופר על הצדיקים רבי מאיר מפרמישלאן זצ"ל, ורבי צבי מסטרטין זצ"ל, שהולכי רכיל הכניסו פירוד לבבות בין שני האדמורי"ם הצדיקים והרי ידוע שברית כרותה ללשון הרע וכך נפרדה החבילה ביניהם. חסיד אחד שהיה ממעריצי שני האדמורי"ם, זכה להפקד בבן זכר, הלך להזמין את ה"מוהל" רבי צבי , ולאחר מכן הלך לרבי מאיר להזמינו להיות "סנדק". ואותו חסיד שהיה פיקח לא סיפר לאחד מהם על הכיבוד שחלק לשני. ביום הברית נסע החסיד אל ר' צבי והעלהו למרכבתו כדי לקיים מצות ברית מילה. כאשר הגיעה המרכבה לביתו של רבי מאיר, פנה החסיד אל רבי צבי ואמר: יסלח לי מורי ורבי, כאן מגוריו של הסנדק, ארד והזמינהו לנסוע אתנו יחד אל הברית. כעבור רגעים אחדים שב בעל הבית יחד עם רבי מאיר ועלו למרכבה. משראה ר' צבי את ר' מאיר, החזיר את פניו ולא יכול דברו לשלום. פנה אליו רבי מאיר ואמר: מאיר יספר לכבוד תורתו מעשה שהיה: בזמן גירוש יהודי ספרד, ורבו האנוסים שם, חלה אחד משרי המלכות והגיע לשערי מות, כשראה הרופא כי קרב קיצו של השר החולה, יעץ לבני ביתו לקרוא לכומר כדי שהחולה יתוודה לפניו בטרם ימות כמנהג הנוצרים. שנכנס הכומר לחדר החולה, החזיר החולה את פניו כלפי הקיר, היות והחולה היה יהודי מהאנוסים, ולא רצה להתכחש יותר לאמונתו סמוך לפטירתו. הכומר חשב שהחולה אינו בהכרה, היות והיה במצב של גסיסה ואין דעתו צלולה להתוודות, אך הרופא טען בתוקף, כי דעתו של החולה צלולה עליו ויכול הוא עדיין להתוודות. הבין הכומר, שהחולה אינו רוצה להסתכל בפניו, כי גם הכומר היה מהיהודים האנוסים, לכן ציוה לכל הנמצאים: "הוציאו כל איש מעלי", כדי לאפשר לחולה להתוודות במסתרים על כל חטאיו, ולאחר עזבם את החדר, גחן הכומר והתכופף על מיטת החולה, ולחש לו על אוזנו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". משמע החולה, ונוכח שגם הכומר יהודי החזיר אליו את פניו, ונתן לו "שלום", וקרא עמו "שמע ישראל" שסיים רבי מאיר את סיפורו, הושיט את ידו אל רבי צבי בהסברת פנים, ואמר לו: שלום עליך רבי צבי, הלוא שנינו יהודים אנחנו, ועובדים לא-ל אחד יחיד ומיוחד! מיד החזיר לו רבי צבי שלום מתוך חיבה, ולא זזו משם עד שנעשו ידידים נאמנים זה לזה... וזהו שאמרו אחי יוסף: " ועתה שא נא לפשע עבדי אלוהי אביך", כי הלוא אל אחד בראנו, ולמה נבגוד איש באחיו? אם אביך מת, הרי א-לוהיו חי, ואנחנו עבדיו וצאן ידיו
החוויה היהודית
תפילה,יום הכיפורים,עולמות עליונים,התורה,המצוות,גמילות חסדים,הצדקה,בעיות,זכר עמלק, אמרי שפר י' שבט ה'תשע"ח
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר, תרגלו בני ישראל, לא לדאוג ליום המחר. מזונם ניתן להם דבר יום ביומו. אולם, הם היו חייבים ללקט אותו כל בוקר. ומי שלא ליקט את מנתו, לא היה לו לאכול באותו יום. ללמד את האדם מישראל את החובה לשקוד על פרנסתו, וחלילה שביטחונו בה' לא יביאהו לפרזיטיות ולרדיפת בצע. בסידור השל"ה כתב בשם ספר חרדים, שצריך לומר את 'שירת הים' בקול ובשמחה רבה, ולכוון כאילו באותה שעה יוצאים ממצרים . בת תחילה סימן יפה לבנים מסביר המהרש"א, משום שכאשר הבת נולדה ראשונה, אזי במותו של האב לא תתעורר מתיחות בין הבנים, כי הכול יורשים שווה בשווה. לעומת זאת, אם האב הותיר אחריו בן בכור, הוא יורש כפליים, והכול נותנים בו עיניהם וגם אחיו יקנאו בו על שללו הרב ... לפיכך, "בת תחילה", כאשר הבת היא הבכורה, אזי , " סימן יפה לבנים", השלום והשלווה ישררו ביניהם . יש המסבירים, כי הבת הגדולה, שבכוחה לטפל באחיה הקטנים, תעשה כן במרץ, לפי שהיא יודעת את הכלל ש"רוב בנים דומים לאחי האם". הוי אומר, כאשר יבררו אודותיה בהגיעה לפרקה, יבדקו באחיה. יש לה, אפוא , סיבה טובה לסייע בגידולם הנאות... (פניני קדם ( גבול = היכולת לומר לעצמך "לא" וליהנות מזה . גבולות כמו פחדים, הם לעיתים תכופות רק אשליה. "גבר מצליח הוא אחד שעושה יותר כסף ממה שאשתו יכולה לבזבז. אישה מצליחה היא אחת שמוצאת גבר כזה." "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל... ויבוא עמלק" (שמות יז, ז-ח). "מסה ומריבה", "ריב בני ישראל" – מלח ות יהודים. בכל זמן ובכל מקום זה מסתיים ב"ויבוא עמלק". (כלי יקר) חברה המושתתת על ההישגיות חומרית כצווי עליון, עיקר מעייניה הוא במאבק המתמיד להשגת המזון בצורה זו או אחרת, אין מקום לשאיפה להתעלות רוחנית (כי לא נותר זמן לכך, גם במקרה והרצון קיים). אף יותר מכך, קיים ביניהם גם ניגוד מהותי. הנה, האידיאל היפה של השוויון והסרת הכבלים מעל ידי העובדים בתורה המרכסיסטית – הסתיים בגולאג סובייטי, בבית העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. החלום האמריקאי (שלא) התגשם ) עמוס ביסמוט ( מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה ) תודה לר' אברהם ב. מניו יורק על הסיפור .( את נריה פגשתי ברכבת התחתית הניו יורקית, בדרכי לעוד יום עבודה אמריקאי. מאחר ואני מקפיד על לבוש יהודי מפואר הכולל כובע חליפה ארוכה וזקן ארוך, ניגשים אלי מידי פעם תיירים ישראלים ושואלים אותי כל מיני שאלות - כאילו תלוי לי שלט על הגב "מודיעין לישראלים ". האמת שאני נהנה מהעניין, ובדרך כלל משתף פעולה, ומסביר להם על דרכי ההגעה ועל המקומות הפופולריים שיש לניו יורק להציע - ויש הרבה, החל מהמקומות המוכרים כמו הליברטי איילנד, האמפייר סטיט בילדינג והסנטרל פארק ועד למקומות קצת פחות ידועים . למעשה, בהתחלה לא הכרתי את רוב המקומות שהתיירים הישראלים ביקשו להגיע, אבל עם הזמן ועם פתיחת מאות מהמפות שהתיירים נהגו להסתובב איתם בכיסם, ידעתי להסביר באופן מקצועי על דרכי ההגעה למאות המקומות והאתרים, וגם קצת מעבר . השיחות עם התיירים הם בדרך כלל מעניינות מאוד. פה בארה"ב אין את הריחוק היחסי שיש בין החילונים לדתיים כמו שיש בישראל, בשביל הישראלים המסתובבים עם תרמילים על הגב בינות למאות אלפי גויים. כל יהודי - הוא אחד משלהם, גם אם הוא חובש כיפה . כמעט תמיד השיחה ממשיכה אל מעבר ל "איך מגיעים לרחוב ה 47 במנהטן", ומאחר ואני אדם שיודע לזרום ולדבר על כל מיני נושאים וגם בקי בהווי הישראלי ודובר עברית שוטפת. יוצא שאנחנו מדברים על הכול, פוליטיקה ישראלית, יהדות, תיירות, ועוד שלל נושאים מענייניים ככל שמאפשר הזמן . שונה מכולם היה נריה, בחור צעיר מאוד שנחת בארה"ב מיד אחרי צבא. היו לו עניים חומות וגדולות ורעמת תלתלים על הראש. וכמו כולם הוא איבד את דרכו במטרופולין הגדולה, וכשראה אותי אורו עיניו, הוא ניגש אלי והתחיל לדבר בעברית – בלי אפילו לשאול אם אני מכיר את השפה. הסברתי לו איך מגיעים לאן שהיה צריך, ולמזלו - הייתי בדרכי לאותו המקום, ככה שהיה לנו הרבה זמן לדבר . הוא סיפר לי על הטיולים שערך ברחבי ארה"ב ועל הרצון שלו להמשיך לטייל כאן, ואולי אפילו להשתקע בניו יורק. אך הייתה לו בעיה אחת - הוויזה שלו עמדה להיגמר ולא אישרו לו הארכה נוספת . מאחר ואני בעל אופי שובב העליתי רעיון בספונטניות גמורה - אמרתי לו ש"אם הוא היה דתי הייתי יכול לעזור לו", הוא שאל "איך?", ואני הסברתי לו שאני יכול לנסות לסדר לו עבודה בתור רב בישיבה, ואם הישיבה תכתוב לו מכתב רשמי שהם צריכים אותו בתור מחנך, הוא יוכל לקבל אשרת עבודה שנקראת R1 , ואולי גם גרין קארד . נריה הסתכל עלי במבט חד ואמר "אני מוכן להיות דתי בשביל זה, מעולם לא הייתה לי בעיה עם הדת ובטח לא עם חרדים" "אין בעיה" אמרתי לו והחלפנו מספרים, הבטחתי לו שנהיה בקשר - ונפרדו . לא שכחתי את נריה, ואחרי כמה ימים התקשרתי אליו וקבענו להיפגש בפיצה אמנון שנמצאת בשדרה ה 13 והמרכזית של ברוקלין. הוא הגיע להוט עם הרבה אנרגיות ואמר שחשב על זה והוא מוכן לנסות לחזור בתשובה "בשביל הוויזה" כמובן. אמרתי לו שיש ישיבה בעיירת מונסי שיכולה להתאים לו. ומאחר ואני בכל מקרה אמור לנסוע לשם, אני מוכן לקחת אותו . וכך מצאתי את עצמי נוהג לכיוון עיירת מונסי שם נמצאת הישיבה של החוזרים בתשובה, וברכבי - צעיר - ישראלי עם רעמת תלתלים גדולה על הראש שלא הייתה מביישת את עידן רייכל לפני התספורת. מצאתי את עצמי מחזיר בתשובה אדם שלא בדיוק מתכנן לחזור בתשובה אלא רק חולם על וויזת עובד בארה"ב . למען האמת זה לא הפריע לי, אמרתי לעצמי שגם אם הוא ישהה בישיבה כמה ימים וילמד קצת תורה – היה זה שכרי, לא ציפיתי ליותר . כשהגענו לישיבה, הורדתי אותו מהרכב הכרתי לו את מנהל הישיבה שאתו דיברתי בטלפון יום קודם ותאמנו את ההגעה של נריה. המנהל שמח על עוד ישראלי שמצטרף לישיבה, ואני שמחתי על שהצלחתי להכניס בבחור חילוני לכמה ימים של תורה. כעבור חמישה חודשים הזדמנתי שוב לעיירת מונסי לרגל עסקיי הרבים, ונזכרתי בבחור הישראלי שזרקתי באהבה בישיבה לחוזרים בתשובה, ותהיתי מה נעשה עמו . נכנסתי לישיבה שבדיוק סיימה תפילת מנחה ובהתרגשות קלה שאלתי בחור מזדמן אם הוא מכיר מישהו בשם נריה, הוא אמר שכן ושהוא בבית מדרש עדיין מתפלל – נכנסתי . בפינת החדר אני רואה בחורציק שניראה בחור ישיבה לכל דבר, מסופר קצוץ ויפה, עם חולצה מחויטת צחה כשלג ומכנס שחור אלגנטי, רק הסנדלים שהיו לו בעבר נשארו זכר לימים ההם – עומד ומתפלל בדבקות . חכתי בסבלנות שיפסע לאחור, ואחרי כמה דק' הוא סיים את תפילתו תוך אמירת עושה שלום. הוא הרים את ראשו וראה אותי עומד מולו, חיוך בגודל של חצי ירח נמרח לו על הפרצוף . " אשרת עובד הא – גרין קארד!" הוא אמר "עבדת עלי!!. אבל העיקר שאני כאן בישיבה לומד תורה ועובד את השם - כבר לא רוצה להסתובב ולראות עולם. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף . פתחתי את פי בהלם, ובשנייה אחת הרגשתי צימאון עז למים כאילו הלכתי במדבר 40 שנה . " מה? איך? למה?" גמגמתי, "הייתי בטוח שאחרי יומיים תברח, ותמשיך לטייל מסביב לעולם, לא חלמתי שיצא ממך בן תורה כזה עם כיפה וזיפי זקן והכל ...". " האמת" הוא ענה "גם אני חשבתי ככה. כשאמרתי לך שאין לי בעיה עם דתיים - קצת שיקרתי, לא היה לי סטיגמה טובה על הדת, בגלל החרדים שזורקים אבנים בארץ... וכל זה, אבל עבר יום עברו יומיים ונשארתי בישיבה כי מצאתי עולם חדש ומופלא שלא הכרתי, ופשוט התמכרתי לאור הגדול הזה שנקרא תורה. היו לי כמה רגעי משבר, אבל התמודדתי ונלחמתי בהם, עד שקבעתי את מושבי בין דפי הגמרא ומאז אני פה לא זז לשום מקום " קמתי בהתרגשות והתחבקנו ממושכות, ידעתי שאני לא מחזיר בתשובה גדול - אם בכלל. אבל מתוך מאות אלפי אנשים שהסתובבו ברכבת התחתית ומתוכם קומץ ישראלים שניגשים לשאול שאלה אחת או שתים, אחד מהם נשאב לעולם רוחני וטהור ועזב עולם של בילויים וטיולים ללא תכלית . ההשתדלות הקטנה שעשיתי – בזריעת שתיל קטן בעולם היהדות, ואיך שהקב"ה המשיך והשקה אותו באהבה וצימאון לדבר ה' – היא שגרמה לי להחזיר בן אובד הביתה, לאבא שבשמיים . הרב שלמה זלמן פרידמן, אב"ד סאנטוב, על האמונה בעצמך, שהמפתח הוא בידך ! (לקראת שבת מלכתא – ויגש) את הסיפור דלהלן – שהוא סיפור אישי – לא הייתי חפץ לספר, כמובן, אך לתועלת הענין וללמד לבני יהודה קשת שהמפתח הוא "בידם" דווקא, על כן אספר את העובדה הבאה ... כשהייתי צעיר לימים הייתי ביישן גדול, לא עלה על דעתי כלל וכלל לפתוח את פי ולשאת דברים בהתאסף ראשי עם. מעודי לא שאלתי באמצע השיעור אם הייתה לי איזו קושיא, ורק לאחר השיעור הייתי ניגש למגיד השיעור שלי לשאול את מה שיש לי לשאול, כמו"כ הייתי משתמט תמידין כסדרן מלומר חבורות בישיבה וכדומה . כך נמשך הדבר בערך 23 שנים, שאז חוויתי מאורע נורא: נפלתי לנהר שמימיו היו קפואים ונשבר הקרח תחתי, והוציאו אותי משם בניסי ניסים ) עי' שו"ת שבט הלוי ח"ז סי' כ"ח, שו"ת להורות נתן ח"ח או"ח סי' י' וי"א, שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ז סי' י"ט, שו"ת משנה הלכות תניינא חי"ג או"ח סי ' ל"א – ואת תוכן השאלה עם מו"מ בדברי הפוסקים בהיקף גדול, נדפס בשו"ת רבבות אפרים חלק ו' או"ח סי' ת"כ). אחר זה התקיימה סעודת הודאה רבתית לכבוד הנס, וידעתי גם ידעתי שלא תהיה לי ברירה , ולא אוכל להשתמט מלשאת דברים במאורע . והנה בע"כ הכנתי לעצמי דרשה יפה ) שנדפסה בספר " להודות ולהלל" על ברכות הגומל והנס ( – וכמובן הייתי מאוד עצבני, כי לא הסכנתי לעשות כן מעולם , לשאת דברים בקרב קהל גדול ובפרט שהשתתפו שם ראשי ישיבות ומרביצי תורה גדולים, אך כאמור מחוסר ברירה דיברתי את דרשתי שהכנתי . והנה לאחר שחשבתי שנים רבות שרק "השני" יכול לדרוש ברבים, והמושג "לדבר ברבים" לא נולד בשבילי, הראה לי הקב"ה ש"המפתח הוא בידך" – ותקופה קצרה אחר הדרשה כיבדוני לדבר בשמחת שבע ברכות, ואח"כ כיבדוני לדרוש בשמחת בר מצווה, ועוד אחד ועוד אחד , עד שב"ה היום חלק ניכר מתפקידי הוא לדבר ברבים ...
החוויה היהודית http://h-y1.coi.co.il/ http://dosanova.co.il/
הנדודים במדבר,יום המחר,פרזיטיות,רדיפת בצע,בן בכור,גבולות,פחדים,לעיתים תכופות,אשליה.
אמרי שפר ט' שבט ה'תשע"ח
אמר הרמב"ם: הרופא הטוב ביותר הוא זה ששומר על מטופלו שלא ייחלה כלל, ולא זה שמצליח לרפא את החולה.
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל"(שמות יז,יא) .לא נאמר "כאשר הרים",אלא "כאשר ירים". ללמדנו שבכל דור ודור, כאשר "ירים משה ידו",שזה כוח התורה, אזיי "וגבר ישראל";ואם לאו, "וגבר עמלק" חלילה.(החפץ חיים)
"ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים", מדוע? "פן ינחם העם בראתם מלחמה" – שמא יתחרטו כשיראו את מלחמת הקיום, והתוצאה המידית "ושבו מצרימה". לפיכך "ויסב אלוקים את העם דרך המדבר", ובמדבר דאג לצרכיהם ונתן להם מן במשך ארבעים שנה! באותן השנים הבינו היהודים "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ורק אז מסוגלים היו להיכנס לארץ ישראל ולנהל חיים עצמאיים.
ילד שגדל בסביבה אופטימית מסגל לעצמו עוצמה ושמחה שילוו אותו בבניית עתידו. ילד צעיר רואה ולומד את העולם דרך מִשְׁקְפֵי הבוגרים המשמעותיים לו. הן לאופטימיים והן לפסימיים, לחיוביים כמו לשליליים, יש במסלול החיים הרים לטפס, נהרות לחצות וקרבות ללחום. אין קיצורי דרך, ולעמל יש ערך. אך כגודל מאמץ המערכה והעמל כך גודל הסיפוק שבא בעקבותיהם. ככובד המשא כך תנופת ההתפתחות האישית לאחריה. לא לַקַלִים הַמרוֹץ! ניתן להכין 'מנה חמה' אינסטנט בדקות ספורות, במקום להשקיע בנזיד עשיר בבישול איטי. אפשר להשוות בין התוצאות?
גמ''ח הש''ס -(מתוך הספר דורש ציון- בראשית)
ה 'שאגת אריה' היה בבחינת "אריה שאג מי לא יירא". הוא לא פחד לחלוק על גדולי הראשונים, על מפרשי התורה והש"ס. עם התמנותו לרב במינץ, הוא התנה עם פרנסי הקהילה שיקצו לו חדר מיוחד, ספריה, עם כל הספרים שיצאו על הש"ס. למרות שבאותה עת ספרים היו דבר יקר ערך, הם ניאותו לקיים את תנאו, ורכשו עבורו את כל הספרים שביקש. בצעירותו, היו הספרים יקרי המציאות. לאף אחד לא היה ש"ס שלם בבית. למי שהיו שניים או שלושה כרכים מהש"ס- היה נחשב לעשיר גדול. הייתה אישה אחת שהתחתנה עם בעל ממשפחה עשירה, והיא התנתה עמו שהיא מסכימה להינשא לו בתנאי שירכוש לביתם החדש ש"ס שלם! הבעל כיתת רגליו ממקום למקום, כאן השיג את הכרך הזה, ושם את הכרך הזה עד שלבסוף עלה בידו להשלים את הרכישה, והוא אכן קנה, בהון תועפות, את כל כרכי הש"ס. האישה הייתה מנהלת גמ"ח: "גמ"ח ש"ס". כל מי שהיה צריך לעיין באיזושהי מסכת, היה בא לביתם ושואל את הכרך לתקופה קצרה. גם ה 'שאגת אריה' היה מגיע מידי פעם, ושואל את אחד הכרכים. האישה, בהבחינה בגדלותו, אמרה לו באחת הפעמים: "כבודו לא צריך לטרוח, ולבזבז זמן יקר, לבוא לביתנו על מנת לשאול כרך מן הש"ס. כבודו יכול לשלוח מישהו, לומר לו איזה כרך הוא צריך, ואני כבר אביא לו את הכרך המבוקש לבית המדרש" . וכך אכן נהג ה 'שאגת אריה'. כל אימת שהיה נזקק לכרך מסוים היה שולח מישהו אליה, והיא הייתה מביאה לו את מה שביקש. ה 'שאגת אריה' ברך אותה, שבשכר זה תזכה לשני בנים, האחד שלא יצטרך לש"ס, כי ידע את כולו בעל פה, והשני שידע לפלפל, להקשות ולתרץ, על כל מה שכתוב בש"ס. ואכן ברכתו של ה 'שאגת אריה' התקיימה, והאישה זכתה לשני בנים: הראשון – רבי חיים מוולוז'ין שהיה בקי בש"ס, וידע את כולו בעל פה, והשני - אחיו, רבי זלמן מוולוז'ין, שהיה חריף גדול.
החוויה היהודית
לרפא,חולה,כוח התורה,ארץ פלשתים,יתחרט,מלחמת הקיום,חיים עצמאיים
,סביבה אופטימית, אמרי שפר ח' שבט ה'תשע"ח
בכדי לחוש אושר וסיפוק, בשביל לשאוף לגדולות ולזכות למימוש המאווים, נדרש לאדם ביטחון עצמי. לא די באינטליגנציה ובכישרונות כאלה ואחרים. את בטחונו העצמי של ילד ניתן לטפח ולחזק, ובהתנהלות שגויה שלנו הוא עשוי לאבד מתנת א-ל מיוחדת זו.
''ד' ילחם לכם ואתם תחרישון" (י"ד י"ד). י"ל ע"פ מה שאמרו חז"ל (יומא כ"ג): 'כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו'. ו"ילחם" אותיות "ימחל", וזה הרמז: ד' ימחל לכם על העבירות בזמן שתקיימו "ואתם תחרישון" תהיו מן הנעלבים ואינם עולבים, ולא תגמלו לעושי רע כגמולו. (אמרי ברוך(
''וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" (י"ד ל'). מצרים שקידשו שם ד' ע"י שמתו בענשם, באו תיכף על שכרם. מה רוצה יהודי נאמן בסוף חייו - ג' דברים שיוציא נשמתו בקרב 'מנין' יהודים, ויטבילוהו לטהרה, ושיחלקו את ממונו לצדקה. וכן המצריים זכו בשלושתם: יצאה נשמתם בים סוף במעמד ששים ריבוא מישראל, כולם הוטבלו בים, וכל כספם וזהבם נפל בידיים כשרות. (רבי חיים מרדכי מסלונים(
''זה אלי ואנוהו" (ט"ו ב'). "זה אלי" ר"ת "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ' ח'), ור"ת "זה השולחן אשר לפני ה' " (יחזקאל מ"א כ"ב), לרמז – אדם מישראל המכריז על עצמו "זה אלי" שיש לו אמונה בהשי"ת, אפשר להכיר זאת – כיצד הוא מתנהג בשבת קודש בשולחנו בדברי תורה בשירים ותשבחות לפני ד'. (ספה"ק(
הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א מספר על הדירה שרעייתו ע"ה בחרה, ועל התפילה (לקראת שבת מלכתא – ויגש) כשבאנו להתגורר ברמת אלחנן, רחוב הרב זוננפלד עדיין לא היה מיושב. הקבלן הציע לרעייתי ע"ה כמה דירות, ואמר: "תבחרי לך את הדירה הטובה ביותר". מצדו, ניסה הקבלן לשכנעה לבחור דירה עם 'כיוונים טובים', דהיינו שבקיץ נושבת שם רוח נעימה, ובחורף אין רוחות חזקות, וכיוצ"ב. הגיבה אשתי ואמרה: "אני מודה לך מאוד על ההצעות, אבל אותי מעניין רק דבר אחד: באיזה כיוון אוכל לשמוע יותר טוב את התפילה מבית הכנסת? באיזו דירה יהא באפשרותי לענות אמן, ואמן יהא שמיה רבא, קדיש וקדושה ? – זו הדירה הנרצית לפני ביותר". הראה לה הקבלן את בנין מספר 22 דירה 7 ,היכן שאנחנו מתגוררים כל השנים, אך ציין בפניה שמבחינת אוויר ושמש יש דירות טובות יותר. היא לא נענתה לשכנועיו והפצרותיו ואמרה: "בדבר אחד חפצתי, לשמוע את התפילה מבית הכנסת!". ואכן, במשך כל השנים דקדקה לשמוע ולעשות בכל ליבה ובכל נפשה את כל מה שנשמע מבית הכנסת. הייתה תקופה שהילדים התלוננו על הרעש המגיע מכיוון בית הכנסת בימי הסליחות. שהרי, כבר באמצע הלילה מתחיל מנין אחד לסליחות, המסתיים בשעה אחת וחצי; המניין השני מתחיל ב-4 , השלישי ב-6 , וכך יוצא שכמעט אין אפשרות להירדם בלילה... תשובתה לבני ביתה הייתה: "דעו לכם ילדים, קול נפץ של טיל יפריע לכם הרבה יותר... אנחנו צריכים לשמוח עם הקולות של התפילה, המונעים מאתנו פיגועים ומעשי חבלה למיניהם. אין לך קול ערב יותר מאשר התפילה! החוויה היהודית
ביטחון עצמי,אינטליגנציה,כישרונות,שפת הים,ששים ריבוא,יום השבת,ידיים כשרות, התפילה,
אמרי שפר ז' שבט ה'תשע"ח
בשם הגאון רבי שמשון מאוסטרופולי זי"ע אומרים (ומובא בחת"ס עה"ת), שהנה ידוע כי אותיות "בומף" (אותיות השפתיים) ואותיות "אהחע" (הגרוניות) מתחלפות זו בזו, לפי שמוצא המבטא הוא אחד. ואם נחליף את ה"פ" של "פרעה" ל'ב', ואת 'ע' ל'א' יצא האותיות "ארבה", וזה רמז הקב"ה "בא" אל "פרעה" הכנס את המלה "בא" לתוך "פרעה". ובזה מבאר ההמשך "למען שתי אותתי אלה בקרבו" תשית את האותיות הללו של "בא" במקום שתי אותיות אצל 'פרעה' ויצא אך "ארבה", כי היא המכה שעליך להכות עתה מצרים. )הגה"ק ר"ש מאוסטרופלי זי"ע(
הרדב"ז (הובא ב"באר היטב" סי' צ' סעי' כ"ג), הסיק הלכה חמורה, והיא, שאסור לו לאדם להתפלל מול מראה אשר בה נשקפת דמותו, משום שבשעת כריעתו בתפילה הוא נראה כמי שמשתחווה לבבואתו, אף על פי שמראה זו כלל אינה עבודה זרה ואין בה צורה ממשית, והמתפלל אינו מתכוון לכך והדבר אף לא עולה על דעתו. ואכן, ה"משנה ברורה" (סי' צ' ס"ק ע"א) פסק, כי לא זו בלבד שאסור להתפלל מול מראה בעיניים פקוחות מחמת ההפרעה לריכוז, אלא אף בעיניים עצומות אין לעשות כן, מפני שנראה כמשתחווה לבבואתו.
יש כלל לגביי השוואה בינינו לבין אחרים: אנו אומרים בכל יום ב 'ברכת יוצר': "אשר בשמים מעל ואשר בארץ מתחת..." בשמים (-בעניינים רוחניים) ממעל - תראה מי מעליך ותשאף למעלה. ובארץ (-בעניינים הגשמיים) מתחת - תראה מי מתחתך וממילא תעריך מה שיש לך...
כל אדם פרטי והאומה בכללותה, כמו במצרים, שרויים במצרים של גשמיות, שפלות, נפילות, ושערי טומאה רבים. כמו דור יוצאי מצרים, גם אנו כיום עלולים לחשוב כי אין אנו ראויים כלל ליציאה מן המצרים הרבים הללו לגאולה. אך כשם שמצרים היא מציאות של ההווה, כך אף היציאה ממצרים היא התרחשות תמידית של ההווה ולכן חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.
''ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" [מ"ו, כ"ח]. (ברכי נפשי). רש"י מביא בשם המדרש, 'להורות לפניו, לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה'. תיקון בית-תלמוד יכול הוא להיעשות בכמה אופנים, כמו זה שיסופר כאן, מתוך מעשה מופלא, שמסופר מפי הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א. עשיתי פעם את דרכי לבני ברק, והנה עוצרת לידי מכונית מפוארת, ונהגה אומר שגם הוא נוסע לבני ברק, ומזמין אותי להצטרף אליו. נכנסתי לרכב, ואז מתברר לי שהנהג הוא נכה קשה מאוד, ממש בבחינת שבר כלי. הרכב הוא נוהג בו, מתאים לנכים קשים כמותו, כשהכול נעשה בלחצנים דיגיטליים . בשבוע שלאחר מכן שוב נתקלתי בנהג הנכה, שלקחני גם הפעם לבני ברק, אבל לנסיעה זו הצטרפו שניים מבניו של הנהג, שעשו רושם כמוצלחים ביותר, ברי-אוריין ובעלי יראת שמים, ובנוסף לכך – גם בעלי נפש אצילה, ומידות תרומיות. פרחים של ממש. הדבר הפליאני במאוד, שכן הנהג עצמו לא הצטייר כבן-מעלה, ואם כן מה היתה זכותו לגדל ילדים שכאלה ? החלטתי להתעניין בזהותו של האב-הנכה, ועלו בידי פרטים מדהימים. האיש הזה עבר שיתוק, ואינו מסוגל לשבת זמן רב על מקום אחד; עקב השיתוק הוא מתקשה גם בדיבורו, וכל זה מונע ממנו להשתתף בעצמו בשיעורי התורה הנמסרים בבית הכנסת שלו. עד כאן ה'לא'. ומה הוא 'כן' עושה? הוא החליט שכיוון שאין לו אפשרות להגיע בעצמו אל השיעור, הוא ישרת ברכבו המפואר את הלומדים, ואת הרבנים כאחד. הוא נצמד אל הרב המקומי במקום מגוריו, ומביא אותו – ואת שאר הרבנים – אל בית הכנסת. הוא עושה זאת גם לפני השיעור, וגם לאחריו, וכשרואה שאחד הלומדים לא הגיע, הוא נוסע אליו הביתה, מתדפק על הדלת, ואם בעל הבית מצטדק ואומר שאינו מרגיש בטוב, הוא משכנעו לנסוע לשיעור במכוניתו המפוארת . במהלך השיעור הוא מגיש מזונות ושתייה ללומדים, ומשמש את המקום התורה בצורה מכובדת ביותר. וחשבתי לעצמי שאיש זה נימנה על מי שהמשנה אומרת 'אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, וכו', והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, וכו', ותלמוד תורה כנגד כולם' . והיעב"ץ התקשה ש 'השכמת בית המדרש' היינו 'תלמוד תורה', ולשם מה כתבה המשנה את שני הדברים? ובספר 'הערות' למו"ר הרב אלישיב זצ"ל על מסכת חגיגה כותב על כך: 'הוא משכים בבוקר לבוא לבית המדרש קודם שיבואו הלומדים, ומסדר הספסלים, ומכין המקום ללימוד התורה, ומביא להם לשתות, שבזה נחשב כאילו הוא בעצמו לומד'... וכל ההגדרות הללו תואמות במדויק את דמותו ומעשיו של האב-הנכה, ומכיוון שכך אפשר להבין כבר מדוע זכה לבנים מוצלחים שכאלה
החוויה היהודית
אותיות השפתיים,להתפלל,מראה,משנה ברורה,גשמיות,שפלות,נפילות,שערי טומאה,עבודה זרה,עיניים פקוחות,
אמרי שפר ו' שבט ה'תשע"ח
אילן אילן במה אברכך? הלוא פירותיך מתוקים צלך נאה ואמת המים עוברת דרכך, אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך יהיו כמותך.
הכוזרי מביא: שיש טבע לאדם, שאיננו מתפעל מהדברים היום-יומיים שקיימים בעולמו – הם נעשים לו טבעיים וברורים מאליהם. לדוגמא: אדם איננו מתלהב ממשכורת שהוא מקבל מדי חודש בחודשו תהיה היא גבוהה ככל שתהיה. אך אם בעל הבית נותן סלסלת פירות ט"ו בשבט.. או מתנה ששווי שאינו פרומיל ממשכורתו הוא נהנה ומתרגש מאד. מה קרה?! הרי אמש קיבלת פי מאה ואפילו תודה לא אמרת?! נכון! לזה הוא התרגל כבר...
ולכן הצרה נקראת "צרה" כיוון שהיא נובעת ממקום צר, שכאשר האדם לא מיושב בדעתו ואינו רואה את התמונה הרחבה, אז הוא נמצא במצר, במקום צר שמביא אותו לראות את הכול מאותה זווית ראיה צרה. ואז הוא מרגיש לחץ באותו מקום צר, והוא לא מצליח לחשוב בהיגיון כלל. הוא פועל מתוך רגש של אותו הרגע ועושה דברים מזיקים. וזה מה שניסו לעשות לעם ישראל במצרים, שלחצו אותם ועינו אותם כדי שלא יחשבו בהיגיון, ולכן היא נקראת "מצרים", שהיה מקום צר.
יהודי שאוהב את ה', הוא לא נקודתי ומחפש להתפטר, אלא מרחיב הלאה את המצווה. הוא לא מחפש להוציא את השבת כמה שיותר מהר, אלא משתדל לסחוב אותה עוד קצת. הוא לא מכניס אותה ברגע האחרון, אלא מכניס אותה בחיבה כבר בפלאג המנחה.
חליפה (אחת שאלתי 2) מעשה שהיה בגביר נכבד מחוץ לארץ שהגיע לביקור בארץ ישראל, ובאחד הימים הזדמן לכולל בו לומדים אברכים מצוינים. כשנכנס הגביר לבית המדרש, הבחין שהציבור מתכונן לתפילת מנחה, והחליט שגם הוא יעמוד להתפלל עימהם. אך בעיה אחת הטרידה אותו - הוא שכח להביא את חליפתו, וכיהודי המדקדק במצוות, הוא מקפיד תמיד ללבוש חליפה בעת התפילה. פנה אפוא אל אחד האברכים ושאלו: "האם יש כאן חליפה מיותרת שאוכל ללובשה בתפילה?". השיב לו האברך במאור פנים: "אני מתפלל מאוחר יותר, תוכל ללבוש את חליפתי". האברך מיהר למסור את החליפה לידי הגביר, והלה מיד הבחין שהיא לא הייתה כלל מסוג החליפות היוקרתיות שהוא נוהג ללבוש, אלא חליפה פשוטה מאוד. אך המעניין הוא, שעם החליפה הזאת חש העשיר הנכבד התעלות והתרוממות הרוח בתפילתו; הוא חשב בליבו, 'ככל הנראה אני עטוף בכסות של תלמיד חכם שאין לו בעולמו אלא תורה...'. הגביר סיים את תפילת העמידה, ובעודו ממתין לחזרת הש"ץ, הבחין שבכיס החליפה ישנם דפים המלאים בדברי תורה שנכתבו בכתב יד ברור ומסודר להפליא. הוא שלף מהכיס דף אחד, עיין בו, ואורו עיניו... הדף היה מלא בדברי תורה מתוקים מדבש, והגביר קרא אותם מתוך עונג רב. לאחר התפילה תלה הגביר את חליפת האברך על מתלה החליפות, והלך לדרכו. מאוחר יותר, כשלבש האברך את החליפה, מצא בתוך הכיס שבה מעטפה, אותה הניח עבורו הגביר. האברך פותח את המעטפה ומוצא בה - 1000 דולר!... לצד השטרות הונח נייר עליו כתב הגביר: "הייתה לי הרגשה מיוחדת כשהתפללתי בחליפתך, שכפי הנראה ממנה, הינך תלמיד חכם הזקוק לתמיכה כספית".. הגביר הוסיף וכתב: "התפעלתי גם מחידושי התורה הנפלאים שלך, שמצאתי בכיס החליפה"... האברך מיהר לגשת אל הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א וסיפר: "חידושי התורה שהיו בכיסי, מהם העשיר כל כך התפעל, למעשה לא היו שלי... לא אני כתבתי אותם, אלא אחד מחבריי... מה עלי לעשות עם הכסף שקיבלתי, האם הוא שייך לי או שמא עלי למוסרו לכותב חידושי התורה?". השיב מו"ר: נראה שבעל החליפה יכול להשאיר אצלו את מלוא הסכום, משום שמסתבר שהתרומה הייתה ניתנת לו אף ללא מציאת חידושי התורה, לאחר שהגביר התרשם שמדובר בתלמיד חכם עני, וזכה להרגשה מיוחדת בתפילה עם חליפתו, וקריאת חידושי התורה רק הוסיפה לתחושת הערכתו לאברך. וכפי שראינו, הגביר פתח תחילה בהתרשמותו מהחליפה, ואת התרשמותו מדברי התורה ציין לבסוף, ולכן יש לנקוט שהמתנה שייכת לבעל החליפה. כמו כן, הגביר אמר שרוצה ליתן את הכסף לבעל החליפה, ולא הציב תנאי שהמתנה ניתנת לו רק אם דברי התורה נכתבו על ידו, אלא נתן בסתם, ללא הגבלות, וממילא המתנה שייכת לבעל החליפה בלבד!לסיכום: האלף דולר שייכים לבעל החליפה
החוויה היהודית
אילן,פירותיך מתוקים,נאה,אמת המים,מתלהב,סלסלת פירות,זווית ראיה,לחשוב בהיגיון,דברים מזיקים,
אמרי שפר ה' שבט ה'תשע"ח
בסיפור יציאת מצרים מופיעים שני המרכיבים האלה – גאולה לישראל ונקמה במצרים. אילו בני ישראל היו נגאלים והמצרים לא היו באים על עונשם, היה בכך משום חוסר צדק הזועק לשמים. לכן היה חשוב שהמשעבדים האכזרים יקבלו את גמולם, ובכך יוכח שסוף הצדק להיעשות וסוף הטוב לנצח.
דוד המלך מבקש בספר תהילים: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו" – שמחתו של הצדיק היא כשהוא רואה את הנקם שנעשה בעושי הרשע. ודוד המלך ממשיך ומפרט את התועלת החשובה של הגמול: "ויאמר אדם, אך פרי לצדיק, אך יש אלוקים שופטים בארץ". יש כאן מסר חיוני מאין כמותו – יש פרי וגמול טוב לעשיית צדק, ויש מי ששופט ומעניש את עושי העוול.
הבורא מכונה "א-ל רחום וחנון", ובה בשעה "א-ל נקמות". כי יש מי שראוי לרחמים, ומי שחובה לקחת נקמה ממנו. הנקמה מוזכרת אין ספור פעמים במקורותינו ובתפילותינו. בימים הנוראים, מול ארון הקודש הפתוח, אנו מבקשים: "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך".
הרדיפה אחר תאוות העולם מביאה את האדם להתמקד רק בזה. ואז אדם יכול להשתטות, לוותר על ערכים, לזרוק את המשפחה, ללכת נגד האמונה שלו ולהזיק לעצמו בדרכים שונות, ובלבד שיצליח להשיג את אותה תאווה דמיונית שלא תספק אותו כלל, וגם אם יצליח להשיג אותה, מיד תגיע תאווה חדשה גדולה יותר במקומה.
המוניות והרב (אפריון שלמה, עלון 247)
חברת נהגי מוניות במקום מגוריו של הרב ידעו, שרבי יצחק זילבר זצ''ל אף פעם לא עומד על המקח על מחיר נסיעה, אלא משלם כמה שיגידו לו. באחד הבקרים, והוא בכל בוקר, בשעה תשע, נסע מהבית לרבנות , וכמובן ידע טוב מאוד כמה עולה נסיעה כזאת — התערבו ביניהם נהגי המוניות: כשרבי יצחק יכנס למונית ליד ביתו בסנהדריה המורחבת, במקום 12-15 שקלים, שעולה הנסיעה לרחוב כורש, יגידו לו "מאתיים". האם הרב זילבר ישלם זאת או לא?! ההתערבות ביניהם הייתה על כסף. ואכן, הזמין רבי יצחק מונית. הנהג הסיע אותו, ובהגיעם ליעדם, הוא הביט קדימה ומבלי להסתובב, בארשת פנים של קור רוח מעושה, סינן בין שיניו: "מאתיים". אפילו רבי יצחק לא ציפה לזה! ומיד הוציא את כל תכולת כיסיו — כל הכסף, השעון, פנקס הצ'יי́קים, ואמר לנהג: "חכה, אל תפחד. קח את כל זה בתור משכון. לא ארמה אותך. אני עכשיו אקפוץ לרבנות ואֶלווה שם כסף. וגם על זמן ההמתנה אשלם לך. אל תדאג, לא ארמה אותך". אץ, לווה מאתיים שקל, חזר ושילם. נהגי המוניות סיפרו לי, שבמכשיר הקשר הפנימי הודיעו: "הרב זילבר שילם על הנסיעה מסנהדריה המורחבת עד לרחוב כורש מאתיים שקל! מאתיים!!!" כל מוניות החברה — שבעיםֿ שמונים מוניות — הגיעו לרבנות למשך חצי שעה כל האזור היה פקוק!! כל הנהגים באו אל רבי יצחק להחזיר את הכסף..
החוויה היהודית
גאולה לישראל,נקמה במצרים,חוסר צדק,המשעבדים,האכזריים,פרי לצדיק,דוד המלך,ארון הקודש,להשתטות,לוותר,ערכים,לזרוק,משפחה, אמרי שפר ג' שבט ה'תשע"ח
אומרים בשם רבי יוסף חיים זוננפלד, 2 בעלי חיים עזרו לישראל ליציאת מצרים, החמור במשאם של ישראל ממצרים, והכלב שלא חרץ לשונו, ולמה לכלב נותנים רק נבלה, ולחמור עושים מצות פטר חמור ומכבדים אותו בפרסום גדול, מפני שהחמור נתן כתף פירוש שהוא טרח ברכוש גדול כמו שאמרו חז"ל אין לך עני שבישראל שלא לקח משא של 90 חמורים, רואים אנו מזה הבדל גדול בין מצווה הבאה ע"י טרחה למצווה הבא בנקל . אמר רבי שמחה בונם מפשיסחה: קודם ביאת המשיח יהיה קיץ בלי חום, וחורף בלי קור, לומדים בלי תורה, וחסידים בלי חסידות, צדיקים בלי מעשים טובים, ובעלי מידות ובם כל מום רע ... בתור עובדי ה' אנו צריכים לא רק לקיים את המצוות, אלא גם לשמוע אליהן – לקלוט ולהפנים את המסרים הנובעים מהן . ( הרב אהרן ליכטנשטיין) בתיבת 'אתם' מרומז על מה שאמרו חז"ל "שלשה ספרים נפתחים בראש השנה צדיקים בינונים רשעים", א מרמזת על הצדיקים שהיא אות ראשונה, ת מרמזת על הרשעים שהיא אות אחרונה, ומ' מרמזת על הבינונים שהיא באמצע הא-ב . בתיה בת פרעה, כשהושיטה ידה לתיבה האם ידעה את מי היא מצילה? האם שיערה שזה מושיעם של ישראל, אבי הנביאים, מנחיל התורה, שעל ידו תיזכר גם היא לטובה לנצח נצחים?! ולמעשה, כל ילד יהודי הוא כמשה בתיבה, אין לנו מושג איזה עתיד מזהיר נכון לו, יתכן שיהיה לגדול הדור אם אך תינתן לו ההזדמנות, אם ייפתח לו פתח. האם נסתפק באנחה ומשיכת כתפיים או נושיט יד, כבתיה. נפתח יד, כמגיד מדובנא. וכל הפירות, לדורות עולם, יזקפו לזכותנו?! נתמוך, במעשה ובממון, ככל יכולתנו, בחינוך התורני. ובראש ובראשונה נפיק את המרב מבנינו ומבנותינו. מי יודע, אולי הם שיאירו לדור הבא!
בתקופת החפץ חיים בולגריה זכתה לקבל עצמאות - והנושא הזה עשה רעש בכל העיתונות, ובעיתון המקומי 'המליץ' שהיה באותה תקופה נכתב כך: בולגריה כבר זכתה לעצמאות, בקרוב אצלנו היהודים. כאשר נודע הדבר לחפץ חיים הוא מירר בבכי ואמר: האם זו היא תקוות העם היהודי במשך 2000 שנה? להיות עצמאים? וכי זו הייתה משאת נפשו של רבי שמעון בר יוחאי? אולי של האר"י הקדוש? חלילה! משאת נפשו של העם היהודי מאז ומתמיד הייתה שהשכינה תצא מהגלות וכבוד שמים ימלא את העולם, ותתקיים בנו התפילה שאנו אומרים בראש השנה וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה [מושלת]. וכל עוד לא הגענו לרמה הזו, הרי שאנו בגלות.
בתניא מובא רוב הצרות בעולם בא ממחלוקת לשם שמים . בתעניות וסיגופים לא נשיג המטרה, ולכן צריך לעבוד את ה' בשכל ובמוח ובדעה, מוח שליט על הלב, ומביא בשם (הנועם אלימלך) שכתוב (יקרא כג, כב) 'בקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת השדה' וכתוב (דברים כ יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור'. שהכוונה לרמז על חודש אלול שיש בו תרצ"ו שעות, וזהו הכוונה 'כי 'תצור' (תרצ"ו) אם רוצה אתה להלחם בגוף, שנוטה אחר הלב, 'לא תשחית את עצה' לא תשחית הגוף בסיגופים, כי ממנו תאכל, רק על ידיו אפשר לעשות מצוות ומעש"ט, לאכול בעוה"ב , ובגופים חלשים א"א לעבוד את ה' ב93ורות אחרונים . ( אמרי יוסף ( ופרעה חולם ". (אפריון שלמה, גיליון 236) לחלומות יש משמעות מיוחדת, ל 'משך חכמה' יש בפרשת בהר ביאור שלם שנאמר לו בחלום. יש אפילו פסקים של ראשונים שנפסקו על פי חלום . ו ה 'אור זרוע' קרא לספר שלו על שם ספק שהותר לו בחלום . במלחמת יום הכיפורים המצב היה קשה. להשמיד, להרוג ולאבד . המדינה כבר הכינה את עצמה לרבבות של קברים . בחסדיו הגדולים של השי"ת, ישראל צלחה את המלחמה ... שמה לא ראו סייעתא דשמיא, אלא ראו את ה-'דשמיא' לבד . אחרי המלחמה, מראיין אחד ברדיו העלה את רפול לשידור . ורפול אומר לתומו, שהמזל של המלחמה היה שחטיבה 7 גויסה לפני הזמן . ' למה?' הוא לא יודע, אבל לולא כך היינו אבודים . המראיין לא טמן את ידו בצלחת, ומיד העלה לשידור את מפקד חטיבה 7 ,יאנוש בן גל ... שואל אותו המראיין: תגיד לי, מדוע גייסו את החטיבה שלך שבועיים לפני הזמן המיועד, הרי לא היו חששות למלחמה ...? אמר לו בן גל: לא תאמין, אבל חלמתי חלום. חלמתי שאמרו לי באמצע השינה : תקום עכשיו! ותהפוך את העולם כדי לגייס את החטיבה, משום שעומדת לפרוץ מלחמה ... באתי בבוקר לממונים עלי ואמרתי להם שחלמתי חלום . אני רוצה לגייס את החטיבה עכשיו, עומדת לפרוץ מלחמה . אמרו לי: 'אין שום בעיה, אתה יכול להתחיל לגייס את החיילים שלך בחלום . נראה לך שאנחנו נגייס אלפי חיילים בגלל חלום ?!' אבל החלום היה כל כך מוחשי, שהרגשתי שאני חייב לפעול בעניין . לא הרפיתי והפכתי שולחנות, עד שלבסוף הצלחתי לגייס את החטיבה.
החוויה היהודית
נבלה,חמור,פטר חמור,ברכוש גדול, ביאת המשיח,קיץ,חום,חורף,קור,לומדים,תורה,חסידים,חסידות,צדיקים,מעשים טובים,
אמרי שפר ב' שבט ה'תשע"ח
אחד בא אצל ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ואמר לו שהשדי חמד אומר שאין מקור למה שאומרים שאפשר לפדות פ"ד תעניות בסעודת פדיון הבן, ענה לו ר' יוסף חיים שמצאתי לזה רמז, ר"ת של אד"ם בבני"ך תפד"ה הוא א'ם ד'בר מ'אכל ב'פדיון ב'ן נ'הנית י'היה כ'אילו ת'עניות פ'ד ה'תענית.
''אל תאכלו ממנו נא...כי אם צלי אש" (י"ב ט'). ידוע שסגולה גדולה שהתפלה תעלה יפה - לתת צדקה קודם התפלה, כמובא (ב"ב י'): ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי. כן רמז בר"ת (דברים ט"ו ח') "ולא תקפוץ את ידך", אזי יקוים (ישעי' נ"ח ט') "אז תקרא ו ד' יענה". ואמרו חז"ל (ברכות ט'): אין "נא" אלא לשון בקשה, רמז לתפלה. וזה מה שנאמר: "אל תאכלו ממנו נא" היינו שלא להתפלל אלא "כי אם צלי" צלי ר"ת "צדק לפניו יהלך" (תהלים פ"ה) עד שייתן צדקה קודם, ואז יזכה ל"אש" לאש התלהבות בתפלתו ותתקבל לרצון לפני השי"ת. (עטרת ישועה – שארית מנחם(
''היום אתם יוצאים בחודש האביב" (י"ג ד'). "האביב" ר"ת ברוך הגבר אשר יבטח בד' ", בזכות הביטחון אתם נגאלים ויוצאים מהגלות. (שארית מנחם( *
כדברי אדוננו הגר"א באיגרתו שמעלת תענית דיבור יותר מכל תעניות וסיגופים, כלומר אף יותר מתיקוני גלגולי שלג וטבילות קרח. וזה לשונו: "ועד יום מותו צריך האדם להתייסר ולא בתעניות וסיגופים, אלא רק ברסן פיו ובתאוותו, וזוהי התשובה, וזהו כל פרי העולם הבא, וזה יותר מכל התעניות והסיגופים שבעולם, וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער, ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתית".
הגט שהתבטל (ברכי נפשי). מעשה שהיה בבני זוג שהיחסים ביניהם התערערו בצורה קשה, וגם כשהחליטו שעליהם להתגרש, לקח זמן רב מאוד עד שהגיעו לשלב הסופי של כתיבת הגט בבית הדין. המריבות שלא פסקו, הוויכוחים התמידיים שהיו ביניהם, התחדדו עד כדי כך שגם הדרך אל בית הדין היתה רצופה כל העת במאבקים, ובהחלפת מהלומות מילוליות חריפות, שהיקשו על שניהם להגיע לשלב הסופי של כתיבת הגט. כך נמשך הדבר 4 שנים רצופות. אבל סוף סוף גם זה הגיע, והנה שניהם מגיעים לבית הדין למעמד כתיבת הגט ונתינתו. כתיבתו של הגט לוקחת כידוע זמן רב, ועד שהסופר עושה את המוטל עליו, לשמו ולשמה, עם כל פרטי ההלכות הקשורות בכך, חולפות כמה שעות. והנה גם זה הגיע. הגט נכתב כדת וכדין, וכל שנותר לעשות הוא שהבעל ייקח את הגט וימסרנו לאישה. אלא שברגע זה קרה משהו. כוס הקפה שהייתה על שולחנו של הסופר, נשפכה על הגט, והכתב נמחק. במקרה זה הגט פסול ויש לכותבו מחדש, תהליך שייקח כמה שעות נוספות. בשלב זה קמה האישה ממקומה, והוציאה מפיה הכרזה שגרמה להפתעה גמורה באולם בית הדין. 'אני רואה אות משמים בכך שכוס הקפה נשפכה דווקא ברגע הקריטי הזה, לפני נתינת הגט, ויתכן שמן השמים רוצים לרמוז לי לא להתגרש. ולכן, אינני רוצה להתגרש'! - - - הבעל שמע את הדברים, ולהפתעת הכול הצטרף להכרזה של אשתו, והודיע אף הוא שכוס הקפה שנשפכה מרמזת לו בבירור שמן השמים רוצים שהם לא יתגרשו... כל האנשים שעמדו מן הצד, כולל הדיינים ועורכי הדין, עמדו משתאים לנוכח המראה. מעולם לא אירע להם כדבר הזה. ליתר ביטחון, הם פונים שוב לבעל ולאישה, ושואלים אותם האם הם איתנים בדעתם שאינם רוצים להתגרש, והשניים מכריזים שוב ושוב שלאחר סימן כה מובהק שניתן להם מן שמיא, הם לא מתגרשים... עמדו חברי בית הדין וכתבו שתיק הגירושין נסגר, והם מברכים את 'החתן והכלה' במזל טוב וברכה, ומאחלים להם שיזכו לחיות יחדיו עוד שנים רבות בטוב ובנעימים... למחרת הגיע שאלה, סיפר הרב, והיא, האם אין בכך שום 'לא ימצא בך וכו' מנחש, וכו'? שהרי האשה, ואחריה גם הבעל, אמרו במפורש שבכך שהכוס נשפכה הם רואים אות משמים, ואם כן לכאורה יש כאן איסור של ניחוש. המשיך הרב, צידדתי בעמדתו של השואל, משום מעשה שהיה לנו, ניבדל לחיים, עם מרן הגרא"מ שך זצ"ל. מעשה שהיה בילד שהיה צריך לעבור ניתוח, ובית החולים קבע לו תור ביום ראשון. והנה, במוצאי שבת שלפני הניתוח, עולה חומו של הילד לדרגה כזו שבית החולים סירב לעשות את הניתוח. הניתוח נידחה ליום ראשון שלאחר מכן. בינתיים יורד החום, אבל במוצאי השבת הבאה, חוזרת שוב התמונה על עצמה, והילד נתקף בחום... הניתוח נידחה שוב, ונקבע ליום ראשון הבא. ושוב, במוצאי שבת מקבל הילד חום... כשהסיפור חזר על עצמו בפעם הרביעית, לא הלכו כבר ההורים לבית החולים, אלא הגיעו אלינו, ושאלו האם אין כאן אות משמים שלא צריך לעשות את הניתוח? לקחנו את אבי הילד אל מרן הגרא"מ שך. 'האם הרופאים אמרו שצריך לנתח'? – שאל ראש הישיבה את האבא. 'בוודאי' השיב האב. 'גדולי הרופאים יעצו לנתח את הילד'. 'אם כן אתם עוברים על איסור ניחוש', פסק מרן ראש הישיבה זצ"ל; 'אם הרופאים אומרים לעשות ניתוח, כיצד אנחנו יכולים לומר שמפני שהחום עולה כל פעם לא נעשה את הניתוח?! אסור לומר כך, וצריך לעשות את הניתוח, והשי"ת יעזור שהכל יעבור בשלום'. ראש הישיבה בירך את הילד, והניתוח אכן עבר בהצלחה מרובה, ועל הצד היותר טוב. עכ"פ למדנו שאסור לעשות זאת, ואם כן לכאורה גם בסיפור עם הגט היה ניחוש. רבי מרדכי בענט היה רבה של עיר ואם בישראל, היא העיר ניקלשבורג. הגאון ההוא נפטר באופן פתאומי בעיירה אחת, שהייתה רחוקה מאוד מעירו. הדבר היה ביום שישי, ובני אותה העיירה טמנו את מהר"מ בענט בבית העלמין המקומי. כשהגיעה השמועה המרה לבני העיר ניקלשבורג, הצטערו וכאבו בכפלים. לא זו בלבד שאיבדו את רבם הנערץ, אלא שבשל המרחק הרב לא יוכלו עתה להתפלל על קברו.. הם באו אל החתם סופר וביקשו שיורה להעביר את הנפטר לבית העלמין בעירם, בה כיהן כהמרא דאתרא במשך שנים רבות. בשל דחיפות הנושא, ישב החת"ס עד שעות הלילה המאוחרות וערך את תשובתו לבני העיר ניקלשבורג, ובה הצדיק את תביעתם, וכתב שיש להוציא את הגאון מקברו ולקוברו בניקלשבורג. ברגע שעמד החתם סופר לשגר את האיגרת, נשפכה כוסית- הדיו שהייתה על שלחנו על האיגרת, ומחקה את הכתב... ראה החתם סופר בכך אות משמים שלא צריך לשלוח את האיגרת, ועיכב את התשובה אצלו. כעבור 3 חודשים התגלה המהר"מ בענט בחלומו של החת"ס, וסיפר לו שקיברו ניכרה בעיירה הקטנה ההיא ליד נערה פלונית, וגלגלו לו זאת מן השמים משום שלפני שנים רבות היה מאורס לנערה זו, וביטלו את השידוך, ולנערה הייתה קפידה עליו, וכדי לכפר על כך גלגלו מן השמים שייפטר במקום זה וייטמן לידה. אבל, המשיך המהר"מ בחלומו של החת"ס, כל זה נגזר עליי רק ל-3 חודשים, וכעבור הזמן הזה אפשר כבר להוציאני מקברי ולהעבירני לעירי ניקלשבורג, וביקש שכך יעשו. שיגר החתם סופר עתה את התשובה, ובה הדגיש שהדברים נכתבו לפני כמה חודשים והתעכבו עד עתה, והורה להעביר את הנפטר. עכ"פ רואים שהחת"ס התייחס לשפיכת הדיו על השולחן, ולא ראה בכך איסור ניחוש, ואם כן לכאורה גם בספל הקפה אין איסור ניחוש
החוויה היהודית http://h-y1.coi.co.il/ http://dosanova.co.il/
תעניות,סעודה,פדיון הבן,צלי אש,ביטחון,נגאלים,יוצאים,גלות,גלגולי שלג,טבילות קרח,שאול תחתית,
האדמו"ר רבי מאיר מפרמישלאן דרש פסוק זה כך: כלל ידוע בעבודת ה' הוא, שעל האדם לנהוג ביושר, שיהיו פיו ולבו שווים, ולא שידבר אחד בפה ואחד בלב. אם כן, "ולכל בני ישראל לא יחרץ" – "יחרץ" הוא לשון חתוך ["חרץ דינו" – חתך דינו]. אל תחתוך ותחלק בין הלב ללשון, אחד בפה ואחד בלב, אלא "כ-לב לשונו" – כמו מחשבת הלב, כך יהיה דבור הלשון.
הגדיר הרב מפוניבז' זצ"ל 'נער ללא הורים - נער יתום, עם ללא נוער – עם יתום'. את יסודות האמונה יש להנחיל לדורות הבאים. יש ללמוד כיצד לדבר שייכנסו הדברים לאוזניהם.
"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת". הנסתרות – יראת ואהבת ה', לה' אלוקינו – הוא היחיד שיכול לבחון לב ולחקור כליות האם עשינו זאת כיאות. והנגלות – המצוות שאנו מקיימים בפועל, לנו ולבנינו – זה כלי חינוכי ממדרגה ראשונה להטמיע את עבודת ה' בילדים. שיקיימו את כל דברי התורה, במעשה ובמחשבה. ובתנאי שעבודת ה' אינה לעול עלינו. אלא כמו שאמר משה לפרעה: "כי חג ה' לנו". כשחוגגים, מביאים גם את הפעוטות שאינם מבינים דבר.
יש להבין מדוע דווקא במכת הארבה אומר פרעה ויסר מעלי את ''המוות'', שנראה מדבריו שמכה זו חמורה ומכאיבה יותר משאר המכות?ויש לומר, שהנה בעל הטורים כתב על הפסוק ''וינח בכל גבול מצרים'', שלומדים משם שהארבה נח בשבת, כיוון שגם בשבת כתוב: ''וינח ביום השביעי''.ולפי הנ''ל יש לומר, שאת כל המכות יכל פרעה לסבול, אבל ''מכת חרדים'' שנחים ביום שבת, את זה לא יכל פרעה לסבול מחמת רשעותו...
ויבא אל פרעה" [מא, יד]. (אוצרות הפרשה, עלון 784 ) מה עושה רב בישראל כאשר באים אליו פסולי חיתון ודורשים שישיא אותם, אחרת – הם יפנו לשלטונות הממונים, וילשינו עליו שהוא מסרב? בדורות הקודמים, כאשר יהודי היה ניגש לבית המלוכה, והיה מספר שהרב מסרב להשיאו, הרי שבדרך כלל מקרה כזה היה כרוך בפיקוח נפש אמיתי, והמלך היה מצווה לערוף את ראשו של הרב המסרב למלא אחר חוקי הממלכה. והנה, בימיו של ה 'נודע ביהודה' אירע כדבר הזה, כאשר יהודי כהן ביקש לשאת גרושה, וכשהנוב"י לא רצה לעשות זאת, הלך היהודי והלשין עליו למלכת אוסטריה, מריה תרזה. המלכה, שידעה על גדלותו של הגאון ההוא, לא מיהרה להוציא עליו גזר דין, אבל ציוותה על ה'נודע ביהודה' שיסדר חופה וקידושין לאיש ההוא, אחרת – רע ומר יהיה גורלו. משראה הנוב"י כך, אמר לכהן שהוא מוכן לסדר לו קידושין... הלך האיש וסידר את כל ענייני החתונה, ובתאריך שנקבע הגיע עם הגרושה ועמד תחת החופה. בעת הקידושין, כשה 'חתן' היה צריך לומר 'הרי את מקודשת לי', אמר לו הנוב"י שיגיד אחריו מילה במילה... והגאון החל לומר, והאיש אחריו: 'הרי את מקודשת לי כדת המלכה מריה תרזה'--- וכל הנוכחים פרצו בצחוק מתגלגל - - - השלב הבא היה שהקהל עזב את המקום, והותיר את הכהן והגרושה לבדם... הכול ירדו לסוף דעתו של ה 'נודע ביהודה', והבינו שכיוון שעשה כך, אין יותר כל אפשרות להלשין עליו למלכה, וגם היא עצמה לא תוכל לצוות עליו מאומה, שכן הוא עשה בדיוק את שהצטווה ממנה, וקידש את הסורר ההוא כדת המלכה מריה תרזה... הקהל שבא להשתתף בחתונה, הבין אפוא את אשר לפניו, וראה בחוש את חוכמתם של גדולי ישראל, ולכן עזבו את המקום. הבושה שנגרמה לאותו כהן הייתה עצומה, וכך יצא הנוב"י, עבד למלך מלכי המלכים, וידו על העליונה.
החוויה היהודית
לא יחרץ,רבי מאיר מפרמישלאן,אחד בפה,אחד בלב,מחשבת הלב,הנסתרות,הנגלות, |
| ||||
