|
הלב של כולנו: המסלול שהופך אדם למנהיג דרשה לפרשת תצוה ופורים
אדם נכנס לחנות תוכים כשהוא זועם: "מה מכרת לי? קניתי ממך תוכי ב-5000 שקל ויש לו פה מלוכלך. הוא יושב בכלוב ומצייץ קללות לכל עבר: 'שתיחנק, שתישרף, שאלוקים ישלם לך...' המוכר אמר: "תראה, יש כאן עוד תוכי שהוא צדיק בן צדיק. הוא גדל אצל גבאי בית כנסת וכל היום מתפלל, ממלמל 'אמן וברכו'. תכניס את שני התוכים יחד והצדיק יחזיר את הרשע בתשובה". אחרי יומיים חוזר האיש עצבני. "יותר גרוע: הרשע מצייץ 'שתיחנק' והשני מנענע: 'אמן'. הרשע מצייץ 'שתישרף' והשני ממלמל בכוונה: 'כן יהי רצון...' פרשת תצווה היא פרשה חסרה, כמעט יתומה. אנו מקשיבים לקריאת התורה ומילה מוכרת נעדרת, האבא והמדריך שמוביל כל פרשה בתורה נעלם ואיננו. "משה", שמו של משה רבינו אינו מוזכר אפילו פעם אחת לכל אורך הפרשה. בעוד שבין פרשת שמות המספרת על הולדתו של משה ועד סוף פרשת מסעי הוא מוזכר יותר מ-600 פעמים [בספר דברים הוא עצמו הדובר ומוזכר מעט] - מה שנותן ממוצע של כמעט 20 אזכורים בפרשה, בפרשת תצווה הוא לא מוזכר אפילו פעם אחת. הפלא הגדול הוא שלא מפסיקים לדבר אתו. זה לא שפרשת תצווה עוסקת בדמויות אחרות שאינן משה, כמו אהרן או מרים, אלא הפרשה מוסרת ציוויים למשה אודות מינוי הכוהנים לעבודתם במשכן. הפרשה מתחילה במילים "ואתה תצווה את בני ישראל", וכך בהמשך: "ואתה תדבר.. ואתה הקרב אליך", ובכל זאת עושים הפסוקים תרגילים כדי לדבר עם משה בלי להזכיר את שלוש האותיות המפורשות: "מ-ש-ה". והשאלה היא מה קרה? לאן משה נעלם? רבי יעקב בן הרא"ש, בפירושו המפורסם "בעל הטורים" בפתח פרשתנו, מביא הסבר שהתקבל בכל תפוצות ישראל: "לא הזכיר משה בזה הסדר, והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' – וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה". כאן מלמדת התורה את עוצמתן של מילים. היעדרותו של משה הייתה תוצאה ממילים קשות שהוציא מפיו. בפרשה הבאה משה מזדעק להגן על עם ישראל אחרי חטא העגל. הוא יורד מהשמים ומגלה את הנפילה הגסה בהיעדרו, ואולם במקום להתנער מעדת כפויי הטובה הללו, הוא קם וחותם ערבות למענם. הוא מכניס עצמו תחת האלונקה ואומר מילים מבהילות: "ועתה אם תשא חטאתם – [בסדר], ואם אין – מחני נא מספרך אשר כתבת". אם תמחל להם – בסדר, אבל אם לאו – תמחק אותי מהתורה. אני לא רוצה להיות מוזכר באותה תורה שתגזור כליה ח"ו על ישראל. ואף שלמעשה התקבלו תחנוניו ומחל הקב"ה לישראל, ולכן אמורה הקללה של משה להתבטל, בכל זאת "קללת של חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה". עצם העובדה שהוציא משה מהפה את המילים הקשות "מחני נא מספרך", חוללו רושם באוויר העולם והיה עליהן להתקיים. המקום בו בחר הקב"ה "למחות שמו מספרך" היא בפרשתנו, פרשת תצווה. יש מבארים את הסיבה לכך כי המילה "מספרך" היא אותיות "מספר-ך"", כלומר מהפרשה העשרים מתחילת התורה, שהיא תצווה. ויש אומרים שהקב"ה דחה ודחה את קיום הגזירה, עד שהגיע לפרשת תצווה שהיא האחרונה לפני כי תישא בה נאמרה הגזירה והיה כבר מוכרח לקיים אותה ולכן מחה את שם משה מהפרשה. כאן מקבלים דוגמה לתפיסה היהודית הדרמטית על כוחן של מילים: מילים בוראות ויוצרות מציאות. בעוד שהתפיסה הכללית היא שמעשה פיזי הוא משמעותי, אבל מילים הן כלום ושום דבר, בבחינת "הכל דיבורים". התפיסה היהודית היא שמילים בוראות מציאות. מילים עומדות בחלל העולם והשטן משתמש בהם כדי לקטרג על הדובר ח"ו. נזכור שהקב"ה ברא את העולם כולו עם עשרה מאמרות, וכך המילים של כל אחד יוצרות רושם ומחוללות שינוי. המחיקה של משה בפרשת תצווה מלמדת עד כמה צריך להיזהר עם מה שמוציאים מהפה ואפילו שכאדם מדבר על עצמו ולא על אחרים. מספרים על יהודי עשיר שהגיע לעיר ראדין ברוסיה הלבנה לפגוש את החפץ חיים. הוא נכנס לעיר בשעת בוקר ועצר אדם שחצה את הרחוב לשאול היכן גר הגאון הקדוש החפץ חיים. האדם שאותו פגש היה החפץ חיים בעצמו. הצדיק הצביע לעבר הבית הנכון ואמר 'זה הבית, אבל לא צריך להגזים, החפץ חיים הוא יהודי נחמד, אבל לא כל כך גאון וקדוש'. העשיר התרגז למשמע חרפת הצדיק והניף את השוט שלו באוויר לאיים על הדובר. הגיע תורו להיכנס אל חדרו של החפץ חיים והוא כמעט התעלף. הוא הבין שכמעט היכה את הגאון לשמו הגיע לעיר. הוא פרץ בבכי מבוהל, אבל החפץ חיים הרגיע אותו: "טוב שזה קרה, כך למדתי היום הלכה חדשה בהלכות לשון הרע ורכילות: אסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמך..." לפני כמה שנים שמעתי סיפור מדהים אודות כוחן החיובי והיצירתי של מילים מעודדות ואמפתיות: בשנת תש"ו, 1946, נפתח פתח צר לבריחה מרוסיה הקומוניסטית. הממשלה הפולנית שאפה להחזיר את האזרחים שברחו בעת המלחמה ופתחה לתקופה קצרה את הגבול בין רוסיה לפולין באזור לבוב (למברג). היהודים ברוסיה הבינו שקורה נס חד פעמי וזאת הזדמנות נדירה לפרוץ את מסך הברזל שחצץ בין רוסיה לכל העולם. קבוצה של חסידים נועזים החלה לזייף ניירות פולניים, במטרה להוציא כמה שיותר אנשים מרוסיה. פעם התחוללה דרמה בגבול. ר' ברל וחנה גורביץ' שהיו זוג טרי, חצי שנה אחרי החתונה, התכוונו לעלות על הרכבת לפולניה. חנה החזיקה ניירות פולניים, ואילו בערל היה אמור לקבל אותם בגבול, אבל זה שהיה אמור להביא לו אותם, לא הגיע. שוטרי ביקורת הגבולות התקרבו ולבערל אין ניירות. הוא היה בצרה חמורה. ניירות פולניים אין לו, ואילו את העבר הרוסי הוא מחק. היה ברור שהוא בדרך לשנים רבות בסיביר. החל דיון מבוהל האם לכתוב במהירות גט לחנה, כדי שהאישה הצעירה לא תישאר עגונה כל חייה בגללו, אך בבהלת הגבול לא היה מי שיכתוב ועל מה לכתוב, והם הופרדו בכוח זה מזו. חנה הגיעה לפולין ומשם התגלגלה לפריז (או לברינואה) ועבדה כתופרת בעיר. היא הפכה לעגונה אומללה ללא שום עתיד. מדי בוקר הייתה יוצאת לעבודה ולא מפסיקה לבכות על הגורל המר שפקד אותה. אבל היה אדם אחד שהבחין בכאב שלה. השכן מהקומה העליונה בשם ר' איצ'ה גולדין, היה מקפיד לעודד אותה. בכל בוקר היו יוצאים יחד מהבניין והוא היה מבטיח כי בעלה עוד יחזור. המילים שלו היו חסרות בסיס, אבל היא פיתחה בהן תלות. בכל בוקר הייתה מחכה לו למטה כדי לשמוע אותו אומר: "חנה, תתעודדי, את תראי שהוא יחזור" ורק אחר כך הייתה יוצאת לעבודה. חלפה שנה וחצי וקרה נס. רוסיה חתמה על עסקת חילופי אסירים עם פולניה, ושחררה וגירשה מהמדינה 8 אנשים. באופן פלאי, ר' ברל גורביץ' היה אחד מהם. הוא הגיע לקרקוב, ומשם ללודז', וניסה לברר לאן המשיכו היהודים שיצאו בזמנו מרוסיה. היה שם איש עסקים שאמר כי הוא מכיר אדם אחד מכל מאות האנשים שיצאו מרוסיה והוא מוכן לשלוח לו מכתב לברר אם מכיר את האישה. לאותו אדם קראו: "ר' איצ'ה גולדין"!. וכך ר' איצ'ה עצמו זכה להיות מבשר הגאולה לאותה חנה גורביץ'. היא ובעלה, ר' בערל, זכו לנהל עשרות שנים את המוסד האדיר "בית רבקה" בצרפת והעמידו שבט רב ענפים של חסידים, שלוחים ואנשי מעשה. עד כאן פירוש מפורסם, ואולם סוף-סוף נותר קשה להבנה: למה התקיימה הקללה של משה? הרי הציב אותה על תנאי והקב"ה קיבל את התנאי שלו וריחם על ישראל – והקללה אמורה להתבטל? היה זה אביו של הרבי מליובאוויטש, הגאון המקובל רבי לוי יצחק שניאורסון, שהעניק הסבר מרגש לחסרונו של משה מהפרשה. (הרבי ציטט את הוארט בשם אביו בהתוועדויות תשמט ב/405, ונעתק השבוע בקטע הוידאו שמפרסם הרה"ח אלי וולף – והתודה נתונה לו). אין כמו ההסבר הזה כדי להבין את המשפט "מעשה אבות סימן לבנים" ובאיזו ערוגה גדלה דמותו האוהבת ישראל של הרבי עצמו.
זה לא שמשה שילם מחיר עקיף על דבריו, אלא הייתה זו בקשתו הישירה. משה עצמו ביקש בקשה נוראה וחריפה להימחק מהתורה. צריך לקרוא את הפסוק כך: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין – מחני נא מספרך". כלומר, בכל מקרה, בין תמחל להם ובין לאו – אני מבקש להימחק מהתורה. כמה פסוקים קודם אמר לו הקב"ה: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול". הקב"ה ניהל דיון עם המחשבות של משה. הוא אמר: אני אכלה את ישראל, ואם תשאל מה אעשה עם ההבטחות לאברהם יצחק ויעקב? אעשה אותך לגוי גדול. אקים ממך זרע של יהודים הגונים. משה נחרד לשמוע את המילים וביקש "מחני נא מספרך". אני לא ראוי לחיות. הקיום שלי נועד לשגשג את קיום ישראל, ואם אני הפכתי להיות מפתח כדי לכלות אותם – לא מגיע לי להיות חלק מהתורה. כאן מקבלים תפישה מאירה אודות מהותו של מנהיג: מנהיגות היא לעבוד אצל הציבור, לעזוב את משפחתו, חלומותיו ושאיפותיו ולהקדיש עצמו לציבור. מנהיג הוא לא זה שהולך לגדל את עצמו על חשבון העם, אלא זה שמוסר עצמו כדי להוביל את העם למקום טוב יותר. להיות הראש שמחובר בקשר עצמי אל הגוף ומוביל אותו למקום שהוא אינו יכול להגיע אליו בכוחות עצמו. ולכן במתח שבין קיומו של משה עצמו ובין קיום העם – הוא מציף את קיום העם. ואף שהיה מדובר בסך הכול בעדת חוטאים עלובים שבגדו בקב"ה רגע אחרי יציאת מצרים ומתן תורה, בכל זאת משה לא מוצא לעצמו מקום בלעדיהם. זה או אני והם ביחד או שנינו לא ח"ו. מדובר במסירות שהיא למעלה מטעם ודעת, ואכן בהזדמנות אחרת חידד הרבי עובדה מופלאה (ליקוטי שיחות לד/221 הערה 40): הפסוק המדהים הזה – "ועתה אם תשא חטאתם וגו'" מובא בספר שמות בפרק לב פסוק לב, וגם הדיון בגמרא אודות כוונת דברי משה הוא במסכת ברכות דף לב, כי כאן התפרצה האהבה והדבקות של משה בישראל שלמעלה מהיגיון וחשבון שכלי. אנו עומדים במוצאי פורים ובעיצומו של שושן פורים בערים מוקפות חומה, וטבעי לחפש את תפישת המנהיגות הכבירה הזו במגילה. מגילת אסתר חותמת בפסוק אחרון שחולק שבחים לדמותו של מרדכי ומנהג ישראל לקוראו כולם ביחד: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים, ורצוי לרב אחיו, דרש טוב לעמו ודבר שלום לכל זרעו". מרדכי החזיק את התואר החשוב ביותר בממלכה הפרסית אחרי אחשוורוש, הוא היה "משנה למלך", ובנוסף "גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו". כאן צצה התמיהה על ההסתייגות הדקה "ורצוי לרוב אחיו"? למה רק "לרוב" ולא לכולם? האם מרדכי היה מנהיג שנוי במחלוקת?! האם אחרי ההצלה העצומה שחולל עם אסתר, הייתה לו אופוזיציה?! הגמרא עונה בחיוב (מגילה טז,ב). קמה התנגדות כנגד מרדכי, אבל לא סתם מהמון העם, אלא מהחברים הדגולים שלו בסנהדרין. הם הפחיתו מחשיבותו וטענו כי מרדכי ירד בחשיבותו הרוחנית, לאחר שהפך להיות דמות פוליטית כמשנה למלך פרס ולא דמות רוחנית עילאית כחבר הסנהדרין. ואולם מרדכי המשיך בשלו, כמילותיה האחרונות של מגילת אסתר, שהן החותמת הגדולה של המגילה כולה: "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". מרדכי לא חשב על עצמו ועל התארים שלו, אלא על טובתו של העם. הוא הכיר את אחשוורוש כמלך הפכפך. הוא ידע שאחשוורוש הוא אדם נטול חוט שדרה ומאזין ליועץ האחרון שדיבר אתו וכמו שהיום הציל את ישראל, מחר יכול לחתום על גזרה הפוכה ח"ו. לכן התעקש להישאר קרוב אליו בארמון פרס כדי לוודא שעתידם של ישראל מובטח – וגם שילם על כך בכבודו האישי. זה השבח הגדול החותם את המגילה: יותר מכך שהציל מרדכי את ישראל, יותר מכך שזכה לשבת על כס משנה מלך פרס בתקופת היותה מעצמה השולטת בעולם כולו, השבח העוצמתי היה שמרדכי היה איש מסור, אדם של וויתור והקרבה ששם עצמו איפה שצריכים אותו. והאמת היא שכל אחד מאתנו הוא מנהיג. כל אבא ואימא הם קברניטים המושיטים את הספינה של המשפחה ויש ילדים וילדות שנושאים אליהם את העיניים. הרבה יותר קל לשקוע בעולם של הצלחה וקריירה, להתמסר לקידום אישי ולתרץ לעצמנו שאנו עושים זאת בשביל הילדים. אבל משה ומרדכי מזכירים לנו את מבחן המנהיגות האמתי: מה עם "דובר שלום לכל זרעו"? מה עם המסירות לאלו שבריאותם הנפשית ועתידם הרוחני תלויים רק בנו? האם אנו מוכנים לוותר על משהו אישי למען אלו שזקוקים לנו? ונסיים בסיפור יהודי נפלא: הרב דוד הלוי סגל היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות. הוא ידוע בפירושו המקיף "טורי זהב" - הט"ז - שמודפס על גיליון השולחן ערוך. כמנהג הצדיקים באותם ימים, יצא למסע גלות בין ערי ישראל, במהלכה הסתיר עצמו מעיני הבריות והיה חי בצורה ענייה ועלובה. זאת הייתה דרך של סיגוף וביטוש ה"אני", במטרה לכפר ולהשיג התקדמות רוחנית. הרב סגל הגיע לעיר קטנה והתיישב בפינת בית הכנסת ללמוד בשקט. הוא חיפש עבודה שתכניס לו כמה פרוטות והתקבל לעבודת "מנקר", מי שמוציא את גיד הנשה והחלב מהבהמה שנשחטה. הט"ז לא חיםש עבודה מכובדת המתאימה לו ושמח מהמשרה שאפשרה לו ללמוד בשקט בלי שיכירו אותו. פעם נכנסה ילדה ענייה לבית הכנסת ובידה עוף. היא ניגשה לרב שיפסוק בשאלה הלכתית שהתעוררה בהכשרה. הרב הסתכל והכריע: "תגידי לאימא שהעוף טרף!". הילדה פרצה בבכי, שבועיים חיכתה שאמה תקנה ותבשל עוף בערב שבת, היא חלמה לטעום אותו והנה העוף טרף. ממררת בבכי יצאה הילדה מבית הכנסת ועברה ליד "המנקר" העני. הט"ז הבחין בבכי שלה ושאל מה קרה. היא סיפרה על דברי הרב. הט"ז ביקש לראות את העוף, בדק אותו היטב ואמר לילדה: "תחזרי לרב ותאמרי לו שיעיין בספר טורי זהב סימן פלוני וימצא שהעוף כשר". הרב בדק שוב והודה שטעה. הוא ביקש להבין מאיפה הבקיאות והיא הצביעה על העני שיושב בצד. הרב הבין שתלמיד חכם גדול לפניו ודרש ממנו לצאת מאלמוניותו ולקבל את הכבוד המגיע לו. שאלו תלמידיו של הט"ז: "מפני מה חשף את זהותו וויתר על תוכניתו להשיג תיקון עבור עצמו וכלל ישראל"? ענה להם: "חשבתי שכל העבודת השם שלי לא שווה מול דמעותיה של ילדה קטנה..."
קורונה ומחצית השקל: למה כולנו מחציות של עולם אחד? דרשה לשבת הסמוכה לפורים
השבוע האחרון עבר עלי בלחץ נפשי. בתחילת השבוע שבתי מסבב הרצאות אצל כמה שלוחי חב"ד הפועלים עם קהל דוברי העברית ברוסיה וברחבי ארצות הברית, ומאז מפלס הלחץ נמצא בשיא: האם יכניסו לבידוד גם את השבים מארצות הברית? אחרי שבודדו את הבאים ממערב אירופה, נותר לראות האם השבים מארצות הברית של אמריקה הם הבאים בתור להסגר? בינתיים עברתי 'לשמור נגיעה לחומרה'... משתדל לא ללחוץ ידיים בכלל, ובהרצאות ובשיעורים אני מרגיש בנוח על הבמה, רחוק לפחות שלושה מטר מהאנשים היושבים מולי... אבל הפחד הזה מהאנשים מסביב, חידד פתאום את אחד הרעיונות החזקים במחשבה היהודית שבולט כל השנה ובמיוחד בימי הפורים: העובדה שכולנו 'רקמה אנושית אחת חיה' עד שאפילו החמצן שאנו נושמים הוא סך כולנו, הוא תוצר של ההשפעה והאחדות ההדדית בין יושבי הגלובוס. בואו נתחיל עם ימי הפורים: עשיר העיירה יצא לסיור בפרויקט בנייה בבעלותו ולפתע מעד לתוך בור חפירה. הפועלים צעקו בבהלה שייתן את היד והם יתפסו בה ויחלצו אותו החוצה, אבל הוא לא נע ולא זע. בני משפחתו צעקו בהיסטריה "תן את היד שלך", אבל לא הייתה תגובה. הם קראו לרב העיירה. הרב ניגש לפתח הבור, לחש כמה מילים ומיד הושיט העשיר את ידו לידו של הרב והוא נמשך למעלה. אחר כך הסביר הרב מה היו מילות הקסם: "אני מכיר את העשיר הזה, קמצן כמותו לא נברא מאז קורח. אתם ביקשתם 'תן את היד' אבל הוא לא מסוגל לתת כלום. הוא ימות ולא ייתן. אני אמרתי: “קח את היד שלי”, והוא רק רוצה לקחת ולקח את ידי ויצא מהבור…” מנהג ישראל לתת בערב הפורים את תרומת מחצית השקל. סמוך לתפילת המנחה של מוצאי תענית אסתר, תורמים מחצית השקל לצדקה. ישנם כמה מנהגים אודות הסכום אותו נותנים, אבל כלל המנהגים סובבים סביב מטבע המחצית: יש נוהגים לתת חצי מהמטבע המקומי (חצי שקל, חצי דולר וכו'), יש נוהגים לתת שלוש מטבעות של מחצית מהמטבע המקומי (מכיוון שהמילה "תרומה" מופיעה שלוש פעמים בפרשת מחצית השקל), ומנהג הספרדים הוא לתת את ערך הכסף של מטבע מחצית השקל התנכי"ת. (ערכה נע בדרך כלל סביב העשרים שקלים ויש לברר את הערך המדויק לשנה זו). ההסבר המקובל מאחורי הנתינה הוא: זכר למה שהיה נהוג בימי בית המקדש. בערב ראש חודש ניסן היו אוספים מכל יהודי תרומת מחצית השקל כדי לקנות את קורבנות הציבור שהיו קרבים על גבי המזבח. בית המקדש לא נהנה מתקציבים ממשלתיים אלא מתרומות של יהודים, ומכלל מטבעות מחציות השקלים היו קונים את קורבנות התמידים והמוספים שהיו עולים בשם הציבור על המזבח. ולכן כזכר לאותה הנתינה, אנו אוספים גם כיום בחודש אדר תרומת מחצית השקל. וכאן עולה מאליה תמיהה פשוטה: למה הקמצנות הזו? למה לתרום חצי שקל ולא שקל שלם? בכל התורה כולה אין עוד נתינה כזו שמוגבלת דווקא לחצי מהמטבע המקומי. תתארו לכם יהודי שעולה לתורה והגבאי מכריז בחגיגיות "מי שבירך ... בעבור שייתן" והלה אומר: "חצי שקל לבית הכנסת...". סביר להניח שהוא לא יקבל עלייה נוספת בזמן הקרוב... הפלא הוא שהתורה מדגישה: "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט": חייבים לתת דווקא מחצית ואפילו אם רוטשילד מתחנן לתרום מיליון דולר לקורבנות בית המקדש – אסור לקחת ממנו אגורה יותר. השאלה קשה יותר לאור העבודה שנתינה של חצי היא חלקית, והעיקרון הראשון בבית המקדש הוא שאסור לתת משהו פגום. כל האירוע הנורא של חורבן בית המקדש שהוביל לגלות הארוכה שנמשכת כבר קרוב לאלפיים שנה, התרחש בגלל העקשנות של החכמים שלא לקבל קורבן פגום. ידוע הסיפור על בר קמצא שלקח קורבן נדבה מקיסר רומא, אבל סדק את השפתיים של הכבש בדרך והחכמים התעקשו שלא להקריב קרבן בעל מום. ואולם הקיסר פירש זאת כאילו "מרדו בך יהודאי" ואז נפלה ההחלטה הסופית לעלות על ירושלים ולהחריב אותה. מה עומד אפוא מאחורי העיקרון לתת דווקא מחצית לבית המקדש?
התלמוד הירושלמי (שקלים ב,ג) מביא הסבר כואב: המספר "מחצית השקל" מוכר ממקום נוסף בתורה: מכירת יוסף לעבד. התורה אומרת שאחי יוסף הוציאו אותו מהבור ומכרו אותו כעבד נקלה לחבורת ישמעאלים תמורת "עשרים כסף", ועשרים כסף הם בדיוק "חמישה שקלים בשקל הקודש", המטבע שהיה נהוג בזמן בית המקדש. וכיון שעשרה אחים היו שותפים לסוד המכירה (כולל ראובן שלא היה שם באותו רגע ונחשף לסוד אחר כך), הם חילקו ביניהם את חמש השקלים לעשרה חלקים וכך יוצא שכל אחד חזר הביתה עם מטבע מחצית השקל בכיס. הנביא עמוס מוסיף שכל אחד קנה זוג נעליים חדשות, כפי שקוראים בהפטרת פרשת ויישב: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים". וכיון שכך, מתאספים מדי שנה בערב פורים ומבקשים סליחה וכפרה על אותה התנערות מאחינו ומחזירים לציבור את הרווח מאותה המכירה. אנו מכניסים יד לכיס ותורמים לכלל את מחצית השקל. [מעניין להוסיף רעיון מרתק שקושר את העניין ישירות לערב הפורים. זה לא סתם שדווקא בערב פורים מחליטים לכפר על חטא מכירת יוסף, אלא זה מענה ישיר לטענת המן כנגד עמנו: בבואו לשכנע את המלך לחתום על גזירת חיסול העם היהודי, נוקט המן בטענה קשה: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ... ולמלך אין שווה להניחם". העם הזה הוא חצוי, מפוצל ומקוטב, ימנים ושמאלים, אשכנזים וספרדיים, אנשי ארץ ישראל וחוץ לארץ, הנה אפילו קואליציה הם לא מסוגלים להקים אחרי שלוש מערכות בחירות רצופות... ולכן אין טעם להשאיר אותם בחיים. המלך גם לא צריך לחשוש שהם יקימו עצרת צעקה כלל עולמית, משום שהם לא יהיו מסוגלים להגיע להסכמה מי תהיה הוועדה שתארגן את העצרת... וכדי לשכנע את המלך יותר, המן הוסיף ושקל על גנזי המלך "עשרת אלפים ככר כסף" - וזה היה תעלול מרושע כדי לחדד את היותנו שונאים ורעים: תוספות במסכת מגילה (טז,ב) מסביר ש"עשרת אלפים כיכר כסף" הם שווי ערך לחשבון שש מאות אלף מטבעות מחצית השקל, כמניין יוצאי מצרים (ואכמ"ל), ולפי דברי התלמוד הירושלמי שהוזכר לעיל הכול ברור: נתינת מחצית השקל הייתה הרי כנגד הרווח ממכירת יוסף, ולכן המן נתן בדיוק את הסכום הזה שהעניקו כל ישראל, כדי לקטרג על האחדות שיצרנו בכוח הנתינה המשותפת של מחצית השקל. ולכן דווקא בערב פורים, רגע לפני קריאת המגילה וטענת המן, אנו מקדימים ונותנים את אותו המטבע ומבקשים שבעתיים סליחה על אותו החטא]. ואחרי כל זה עולה השאלה העמוקה יותר: למה נתקעים על המחצית הזו? אדרבה, למה לא נוסיף וניתן שקל שלם או מיליון שקלים שלמים בתור קנס על מה שהרווחנו ממכירת יוסף? למה מחזירים בדיוק מה שקיבלנו ולא מגדילים ראש כדי להוכיח שאנו מתנערים לחלוטין מאותו חטא? הרבי מליובאוויטש העיר בקצרה רעיון מופלא שפותר את העניין (ליקוטי שיחות כ/189). דומה כי הרעיון לא היה מובן יותר מהיום לאור הפחד העולמי מהקורונה.
סכסוך ונתק בין אנשים נשען על המחשבה ש'אני לא צריך אותו, אני לא תלוי בו, החיים שלי יהיו הרבה יותר טובים בלי להכיר אותו'. בני זוג שמחליטים לקרוע את הקשר ביניהם נתמכים בחשיבה ש'אני יכול להסתדר נהדר בלעדיה' או 'אני אוכיח לו שאינני זקוקה לו'. אחים שקורעים את המשפחה ומנתקים את הקשר אומרים לעצמם: 'הוא מטרד, נסנן לו טלפונים והחיים יהיו מאושרים בלעדיו'. זה בדיוק מה שאמרו אחי יוסף על יד הבור: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות ונראה מי יהיו חלומותיו". מה צריכים אותו? בואו נזרוק את השוויצר הזה לבור ונשכח מהפרק הזה בחיינו. אבל המציאות הפתיעה ולימדה מסר מהדהד. הם לחלוטין לא הצליחו להסתדר בלעדיו. כל עוד הוא חי – להם היה ממה לחיות וכשהוא מת – גם להם לא נותרה אפשרות לחיות!. חלפו עשרים שנה והילד שהם קברו בבור ורצו לשכוח ממנו, הפך להיות זה שהציל להם את החיים. הגלגולים של ההשגחה העליונה הובילו את יוסף להיות משנה למלך מצרים בשנות הרעב הקשות ולהיות זה שיקלוט אותם על אדמת מצרים העשירה והפורייה. אם נשווה זאת לדוגמה של ימינו, הדבר משול לשני אחים שרבים ומנתקים את הקשר ביניהם, אבל אז אחד מהם צריך תרומת כליה והאדם המתאים ביותר הוא האח המסוכסך אתו. הרעיון העמוק הוא שכל אחד מאיתנו הוא רק "חצי". בני האדם בכלל - וכל שכן וקל וחומר בני העם היהודי עצמו - הם "רקמה אנושית אחת" שכל אחד מעניק את הצבע והתרומה שלו אל תוך הרקמה הזו. כל מוצר שאנו מחזיקים ביד הוא פרי שותפות של אלפי אנשים: אחד שתל את העץ, אחד גזם אותו, אחד הוביל אותו לנגריה, אחד עיצב אותו בנגריה, ועוד רבים אחרים הובילו אותו לחנות, סידרו אותו על המדפים ומכרו אותו ללקוח. כל אדם מביא לעולם יכולת איכותית אחת וכולנו יחד מרכיבים את השלם. המחשבה לפיה אפשר להתנתק מאדם כלשהו וכל שכן מבן משפחה קרוב, משולה למחשבה לפיה המוח יכול להתנתק מהאצבע ברגל. המוח בהחלט רשאי להתנתק מהרגל, אבל הוא יישאר נכה. הוא יאבד את התרומה הייחודית שמעניקה האצבע לחייו. אנו יודעים כיום כי עצבים הקשורים לפעילות הלב נמצאים בכלל בכף הרגל וכך הלב הוא רק "מחצית" הזקוק להשלמה של הרגל כדי לעשות את עבודתו במאה אחוז. הרעיון הזה מגיע לשיא בימים אלו עם הפחד מהקורונה: פתאום מתברר שאפילו החמצן שאנו נושמים הוא סך כל האנשים החיים על פני הגלובוס. איש אינו חי על אי בודד, אלא החיים הם תוצר של סך המרכיבים אותם. כשאדם אחד מתעטש בעיר וואהן בסין, הבורסה בארצות הברית קורסת. כשמתגלה נשא קורונה אחד במינכן, השמים בארץ ישראל נסגרים. ולכן נותנים "מחצית השקל" בערב פורים, כדי להזכיר לעצמנו שכל אחד מאתנו הוא רק "חצי" וכולנו יחד מרכיבים את השלם. ואם העשיר ישאל: רגע, מה העני נותן לחיי? מה הוא תורם לי? מילא אדם שעובד ומייצר ותורם לחברה, אבל העני לא עובד ולא מייצר כלום, רק חי כפרזיט על חשבון העשיר. אז למה אני רק "מחצית" בלעדיו? התשובה היא שהעני מעניק לעשיר את המתנה הגדולה ביותר שקיימת: מתנת הנתינה. את האפשרות להיות נותן, לפרוץ את חומת האגו ולגלות את היופי הנשמתי האצילי שבוער בתוך כל אחד מאתנו. הנה סיפור: לפני כמה שנים נכנסה ילדה בת תשע לחנות תכשיטים בירושלים וביקשה לקנות צמיד. היא הצביעה על צמיד שעולה 4000 שקל וביקשה אותו. בעל החנות התעניין למי קונה את הצמיד. היא אמרה: "לאחותי הגדולה. אנחנו כמה אחים יתומים, ההורים שלנו נהרגו באחד מפיגועי התופת בירושלים ואחותי מתמסרת אלינו ואנחנו רוצים לקנות לה מתנה שתשמח אותה". "וכמה כסף יש לך"? היא הוציאה מהכיס חופן מטבעות שהסתכמו בסך שבעה שקלים ושמונים אגורות. בעל החנות הוציא את הצמיד מהמגירה, עטף אותו ונתן לה. אחרי כמה שעות הגיעה האחות בבהלה, "אחותי גנבה מכאן צמיד שעולה אלפי שקלים". - "זה בסדר, אמר בעל העסק, היא שילמה עליו". – "איך שילמה, מאיפה הביאה 4000 שקל"? המוכר מחה דמעה ואמר: "לפני כמה שנים התאלמנתי מאשתי, כבר שנים לא חשתי טעמה של אהבה, היום אחותך החייתה לי את הלב, היא העניקה לי משהו ששווה יותר מ-4000 שקל..."
בהמשך לאותו יסוד, ביאר הרבי פעמים רבות את הלשון התמוהה: "מתנות לאביונים". מצוות הפורים היא להעניק מתנת נדבה לעני. אבל זה לא ברור: למה מגיעה לעני "מתנה"? היה הרבה יותר מתאים לומר 'נדבה לאביונים' או 'חסד לאביונים'? הרי מתנה נותנים למי שמגיע לו. הוא עשה משהו טוב כלשהו והנותן רוצה להיות הגון ולהחזיר לו את מה שמגיע לו לקבל. אבל איזה דבר טוב עשה העני? אדרבה, הרי הנתינה היא רק חסד אלטרואיסטי מתוך טוב לבו של הנותן. הוא מגלה רוחב לב ומעניק למי שהוא לא חייב לתת לו כלום? התשובה היא שמגיע לעני מתנה על כך שהוא מעניק לעשיר את האפשרות להיות נותן. בואו נהרהר לרגע איך היה נראה העולם ללא עניים? במחשבה ראשונה הוא היה יפה יותר, ללא סבל, אבל במחשבה שנייה הוא היה קר, מנותק ואומלל עוד יותר מכפי שהוא. בלי החוויה של הנתינה, מה הופך את האדם לאדם? מה הופך את החיים לכאלו שראוי לחיות אותם? בערב פורים אנו מזכירים לעצמנו כי איש אינו חי לבדו על פני הגלובוס, ולכל אחד יש את התרומה שלו למרקם החיים. התרומה לצדקה היא הניסיון להחזיר לאחרים את מה שאנו מקבלים מהם. נסיים בסיפור עוצמתי אודות עומק החיבור בין נשמות ישראל (הסיפור שלי ג'עם 204): ר' אהרן דנדרוביץ' הוא מורה בלונדון, אנגליה. בהיותו ילד בן חמש, אביו חלה ועמד בפני סכנת חיים. הדאגה הייתה גדולה אבל בדרך מפתיעה כלשהי האבא החלים וחי עוד ארבעים שנה. לאחר שהאבא נפטר, באחד מערבי השבעה נכנס לנחם אותם ידיד אישי של אביהם בשם ר' ישראל רודזינסקי. הוא סיפר דבר מרטיט: "עברתי ביחד עם אבא שלכם את מחנות ההשמדה הנאציים ונוצרה בינינו ידידות עמוקה שהייתה שמורה רק לאלו שעברו את התופת. כשאביכם חלה לפני ארבעים שנה, הרופאים הציעו לנתחו, אבל הביעו חשש כי המוח עלול להיפגע ולהפוך להיות "צמח". אביכם התלבט קשות והתייעץ אתי מה נכון לעשות. החלטנו לשלוח מכתבים לעשרים ושלושה גדולי ישראל ולקבל את עצתם. אלו היו הימים הקשים אחרי המלחמה, העולם היה יגע ולאיש לא הייתה אנרגיה להתעסק בצרות של אחרים, לא קיבלנו תשובות מאף אחד חוץ מכתובת אחת: 770 איסטערן פארקווי ברוקלין. הרבי מליובאוויטש הציע שהחולה יתחיל ללמוד את שיעורי החת"ת היומיים הנהוגים בקרב חסידי חב"ד, שיעורי חומש, תהלים ותניא, וזה יועיל לו לרפואה והצלה. ואולם אביכם היה במצב קשה שלא הניח לו ללמוד שום דבר. התקשרתי בעצמי למשרדו של הרבי ואמרתי כי החולה אינו מסוגל לקבל התחייבות כזו. הרבי השיב כי אחד מבני משפחתו יכול ללמוד עבורו. אני הסברתי כי אביכם איבד את כל משפחתו בשואה ואין סביבו בן משפחה מבוגר. "אם כך המצב", נאמר לי בשם הרבי, "אפשר שחבר ילמד עבורו את שיעורי החת"ת". ואף שאינני חסיד חב"ד, סיים רבי ישראל רודזינסקי את סיפורו, קיבלתי על עצמי להיות החבר שילמד עבור בריאותו של אביכם. מאז, כבר ארבעים שנה רצופות, לא פספסתי יום אחד שלא קיימתי את ההוראה ללמוד חת"ת, ואכן המשך הסיפור היה ששישה שבועות אחר כך, אביכם החל להראות סימני שיפור, עד שהצורך בניתוח התייתר והוא שוחרר לביתו. הוא חי כאמור עוד ארבעים שנה". הנה כי כן: יהודי אחד לומד תורה ויהודי אחר מבריא. גוף אחד כבר אמרנו!.
נולד מחדש: איך שכח המן את יום הלידה של משה רבנו? דרשה לפרשת תצווה – ז אדר
כמה גברים אמריקאים התגאו על ההצלחה שהשיגו הילדים שלהם. הראשון אמר כי הבן שלו הוא יזם נדל"ן כל כך עשיר שהעניק לחבר שלו דירה במתנה ליום ההולדת. השני אמר כי הבן שלו יבואן רכב כל כך עשיר שהעניק לחבר שלו רכב במתנה ליום ההולדת. השלישי השוויץ שהבן שלו בנקאי כל כך עשיר שהעניק 100,000$ לחבר ביום ההולדת. הרביעי אמר: "תראו, הבן שלי לא כל כך מוכשר, אבל יש לו המון מזל. ביום ההולדת לפני שנתיים הוא קיבל דירה מחבר, ביום ההולדת בשנה שעברה הוא קיבל רכב מחבר, וביום ההולדת השנה הוא קיבל 100,000$ במזומן"... ביום שלישי, חל אחד הימים החשובים בתולדות ישראל: ז' אדר, יום הלידה ויום ההסתלקות של משה רבנו. חז"ל מלמדים כי משה זכה לחיות 120 שנה בדיוק והסתלק בעצם יום ההולדת ה-120, ז' אדר. בעניין הזה, ישנה נקודה מעניינת שצריכה ביאור: למרות שכולנו יודעים על שני המועדים שאירעו ב-ז' אדר, יש מישהו שלא ידע והגיע לטעות חמורה. מגילת אסתר מספרת על ה"פור" שערך המן במטרה לקבוע את החודש בו יתבצע ח"ו הפתרון הסופי, "להשמיד להרוג ולאבד את כל עם מרדכי טף ונשים ביום אחד". המן חשש כי ברגע האחרון, היהודים יינצלו איכשהו מהגורל המר שמצפה להם ולכן חיפש חודש עם מזל רע ליהודים, שיסייע לו להכשיל אותם. ה"פור" נפל על חודש אדר והמן שמח שמחה גדולה. הוא ידע שבחודש הזה הסתלק מושיעם של ישראל, ומה מסמל יותר מזל רע וקטרוג מפטירת משה. האבודרהם מוסיף כי המן קבע את הגזירה ליום יג אדר, משום שהוא סיום ה"שבעה" על משה רבנו ובו הגיע לשיא הכאב והצער על לכתו. וכאן מוסיפה הגמרא (מגילה יג,ב) משפט מעניין: "והוא לא ידע כי בז' באדר מת ובז' באדר נולד", וכמובן, אם היה יודע שמשה נולד בשביעי באדר, לא היה שמח. והדברים תמוהים: מה הסיבה לכך שהמן הכיר את יום הפטירה של משה ולא את יום הלידה? הרי שני האירועים אינם מפורשים בתורה? התורה אינה מזכירה לא את היום בו משה נפטר ולא את היום בו נולד. אלו רק חז"ל שעושים את החשבון ומגלים את העניין. ובכן, אם המן היה תלמיד חכם מופלג שהכיר את דברי חז"ל אודות פטירת משה, כיצד לא הכיר את דבריהם אודות לידת משה? (שני הדברים, אגב, כתובים באותו עמוד במסכת קידושין לח, אם כי צריך לציין שהמסכת נכתבה שנים רבות אחרי שהמן נתלה על העץ...). עוד שאלה מעלה החתם סופר שם: מדוע הקדימה הגמרא את יום המיתה ליום הלידה וכתבה ש"הוא לא ידע כי בז' באדר מת ובז' באדר נולד"? הרי קודם משה נולד בז' אדר ורק אחר כך נפטר בז' אדר, ואם כן היה על הגמרא לכתוב להיפך – 'ולא היה יודע שבז' באדר נולד ובז' באדר מת'?
כמובן, בפשטות אפשר להשיב כי מועד פטירת משה היה ידוע לעולם כולו. שהרי משה נפטר על שפת הארץ המובטחת ומסתמא גם הגויים באזור שמעו על פטירת איש האלוקים שהוציא את ישראל ממצרים וניצח את סיחון ועוג וכל מלכי האזור. ואילו מועד לידתו לא היה מפורסם. אולם ישנו רעיון מופלא בספר יערות דבש להגאון רבי יהונתן אייבשיץ (ראיתי את ההסבר בספר 'ונשמע פתגם המלך' להרב י"י כץ). אמנם רבה של פראג לא היה חסיד, אבל אין הרבה וארטים חסידיים בעוצמה כזו.
[להעיר בדרך אגב, כי הנושא קשור ישירות לפרשת השבוע. ידוע כי פרשת תצווה מציגה תעלומה בולטת: אדם מרכזי חסר בה. הנוכח הכי דומיננטי בתורה נעלם מהפרשה הזו: "משה" אינו מוזכר אפילו פעם אחת. המילה "משה" מוזכרת בתורה יותר מ-600 פעמים. אם נחלק את המספר ב-31 הפרשיות מאז לידת משה בפרשת שמות ועד סוף ספר במדבר - הממוצע הוא כעשרים פעם בכל פרשה. כך שבכל עלייה משבע העליות בפרשה, משה מוזכר כמעט 3 פעמים. והנה מגיעה פרשה יחידה בכל 3 החומשים הללו, ומשה איננו מוזכר בה אפילו פעם אחת. [להעיר ששמו של משה אינו מוזכר כמעט בספר דברים, אבל זה בגלל שמשה עצמו הוא הדובר. ואולם בחומשים הראשונים, ה' פונה אל משה ולכן שמו מוזכר שוב ושוב]. והפלא גדול, משום שמשה הוא כן הנושא בפרשה. הפרשה כולה היא ציוויים שאומר ה' למשה, כמו הפסוק הפותח את פרשתנו "ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך" – ובכל זאת מדברים אתו בלי להזכיר אותו. מעניין לעקוב אחרי ה'תרגילים' שעושה התורה כדי לדבר אל משה בלי להזכיר את שמו: "ואתה תדבר אל בני ישראל ... ואתה הקרב אליך ... ולקחת את שני אבני השוהם" - ובלבד שלא להזכיר את צמד האותיות מ-ש-ה. והדברים תמוהים. ישנו רעיון שמובא בספר "מאור עיניים", לצדיק רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, מראשוני אדמור"י החסידות, ומורחב יותר בשיחות הרבי מלובאוויטש (ראו התוועדויות תשנ"ב ב/301): ז' אדר חל תמיד בשבוע בו קוראים את פרשת תצווה, ולכן התורה רומזת על שני האירועים שאירעו באותו יום: מצד אחד, זה יום ההסתלקות של משה, ולכן התורה אינה מזכירה את שמו המפורש, משום שמשהו חמור קרה וכבר אי אפשר לתקשר עם משה באמצעות קריאה בשמו. מצד שני, זה גם יום הלידה שלו ולכן התורה כן מתייחסת אליו בצורה נעלמת. וכעת אנו שבים ושואלים: אם הכול רמוז בפרשת השבוע, והמן היה תלמיד חכם מופלג, מדוע פספס את לידת משה בשביעי באדר?].
המן ידע בוודאי על לידת משה, אולם הוא לא ידע משהו אחר: שמשה נולד בכל דור מחדש. המן חשב שמשה היה דמות חד פעמית, איש אלוקי שירד לעולם פעם אחת בהיסטוריה ולכן לאחר שמשה הסתלק בשביעי באדר, עם ישראל נותר יתום, ללא מזל. הם מופקרים ופרוצים לידי הגורל ולכן דרכו סלולה ובטוחה והוא שמח שמחה גדולה. ואולם המן פספס עובדה קריטית: משה הוא דמות נצחית שקיימת תמיד. לא אלמן ישראל. הקב"ה מסדר את המציאות בצורה כזו ששותל את ניצוצו של משה בראשי אלפי ישראל שבכל דור ולכן תמיד, בכל זמן, לאורך כל הגלויות, ישנו צדיק אחד (או כמה צדיקים) שממשיך את עבודתו של משה ומוסר נפשו שישראל לא ישכחו את הקב"ה והקב"ה לא ישכח את ישראל. כך מספרת המגילה על ההתעוררות של מרדכי היהודי, "מרדכי בדורו כמשה בדורו", שלובש שק ואפר ומעורר את ישראל לתשובה, ובמקביל מעורר רחמי שמים לחוס על ישראל. ולכן אומרת הגמרא דווקא בסדר הזה - "והוא לא ידע כי בז' באדר מת ובז' באדר נולד" – המן פספס את הלידה שאחרי ההסתלקות, את העובדה שמשה נולד בכל דור מחדש דרך נשמת הצדיק. בכך מבאר הזוהר הקדוש דבר תמוה: מצאנו בגמרא כמה פעמים כי כאשר אחד החכמים אומר רעיון נכון, החכמים האחרים אומרים לו בהתפעלות: "משה, שפיר קאמרת"! משה, אמרת נכון. וזאת למרות שלא קראו לו משה. אלא הכוונה היא לנשמת "משה" שירדה באותו חכם ומאירה את הדור. הגאון הרב עזריאל חייקין כיהן בעבר כרב בעיר קופנהגן בדנמרק. בשנות השישים שהה פעם בניו יורק והרבי הורה לו להרחיב את תחומי השפעתו מעבר למדינת דנמרק ולבקר גם בכפרים והעיירות בכל חצי האי הסקנדינבי. אלו האזורים היפים בעולם, הרים, קרח ויערות עד, אבל ברוחניות, מדובר במדבריות שממה. כאן גרה משפחה יהודית אחת, שם גרות שתי משפחות יהודיות ואין להם כל קשר עם קהילה מסודרת. אחוזי ההתבוללות שם הם מהגבוהים בעולם. פעם ביקר הרב חייקין בכפר קטן על יד העיירה "האלדן" בגבול נורבגיה-שבדיה, בו גרה משפחה יהודית אחת. "השעה הייתה מאוחרת למדיי והתלבטתי אם ראוי לדפוק בשעה כזאת. אך החלטתי שאין ברירה. לשמחתי, נתקבלתי על-ידי הזוג בחביבות. ישבתי עם הבעל והאישה סביב השולחן והרציתי את דבריי. בשלב מסוים קמה האישה והלכה לחדר אחר. פתאום פניו של הבעל האדימו מהתרגשות, הוא רכן לעברי ואמר: 'אינך יודע מה פעלת בביקורך! ברגע זה דחית את מחשבות ההתנצרות לעוד עשרים שנה". "נדהמתי מדבריו, והאיש החל לספר: הוא ורעייתו הגיעו אל הכפר מיד אחרי מלחמת-העולם השנייה. הם היהודים היחידים כאן וכל השאר נוצרים. למעשה, אין הבדל בשגרת החיים בינם ובין שכניהם, חוץ מדבר אחד: הם אינם מבקרים בכנסייה. העניין הזה היה מוקד של אי-נוחות בשיחותיהם עם השכנים והמכרים. הללו ניסו פעמים רבות לשדלם לחדול מההתעקשות וללכת עמם לכנסייה, 'ממילא אין ליהדותכם שום משמעות', אמרו. בעת האחרונה החל העניין להציק יותר בגלל פעילותו של הכומר האזורי. הכומר נהג לבקר בעיירות ובכפרים והיה עובר מבית לבית ומשוחח עם התושבים. בעת האחרונה, מספר היהודי, ביקר אצלם הכומר שוב, השיחה הייתה ידידותית ונוצרה ביניהם קִרבה גדולה. מאז החלה אשתו להרהר בקול באפשרות להתנצר. 'ראה כמה שנים אנחנו מתגוררים פה, ומעולם לא בא לכאן יהודי לבקר ולשאול בשלומנו. לעומת זה, הכומר ידידותי כל-כך, זוכר לבקר אותנו ולשאול לשלומנו'. הלחץ מצד אשתו גבר והוא החל להרגיש שאין לו סיבות של ממש להימנע מהצעד שישפר את התערותם בחיי הכפר.. והנה פתאום באת אלינו כמו מלאך משמים! האין זה נס?! "הבנתי מיד את כובד האחריות המוטלת עליי", מסיים הרב חייקין. "שמרתי על קשר רצוף עם בני הזוג, ועודדתי אותם להתחיל לשמור מצוות. כעבור זמן החליטו להעתיק את מקום מגוריהם לאזור שבו גם קהילה יהודית, וכך חזרה המשפחה הזאת אל חיק עמה".
בהמשך ליסוד הזה אודות מרכזיותו הצדיק בכל דור, הנה רעיון נפלא: דוד המלך מתאר את הצדיקים בתור "ארז", כמו בפסוק: "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה". מדוע מכונים הצדיקים "ארז"? יש בכך רמז לאחד הנושאים הקשורים בפרשיות השבוע הללו. בשבוע שעבר קראנו על "עצי השיטים" מהם הכינו את 48 הקרשים ששימשו לדפנות המשכן. רש"י מביא מדרש רבי תנחומא כי עצי השיטה היו עצי ארז שהלכו עם ישראל יותר ממאתיים שנה!. עוד לפני שירד יעקב אבינו למצרים, הוא ציווה את בניו לקחת שתילי ארז מארץ ישראל ולנטוע אותם באדמת ארץ גושן, וכשייצאו בבוא היום ממצרים, יוציאו איתם את עצי הארז לצורך הקמת דפנות המשכן. וכל המעשה הזה תמוה ביותר: מה היה הצורך לטעת עצים יותר ממאתיים שנה לפני שיצטרכו אותם? האם לא היו יכולים בבוא היום לקנות עצים עבור המשכן מאחד הסוחרים במדבר?! הרבי מליובאוויטש אומר רעיון נפלא (ליקוטי שיחות לא/תרומה): טבעה של הגלות היא להטביע את היהודי בתוכה. מיום ליום הוא שוקע בתוך החושך והופך אותו לאור. הוא מאבד את התקווה כי יכול בכלל להיות אחרת. הוא הופך את הזמניות לקבוע. ולכן יעקב אבינו ציווה לטעת את הארזים במצרים, כדי שתמיד יהיה משהו להביט בו, משהו להיאחז בו. יעקב מת, יוסף מת, השבטים מתו, והילדים שנולדו במצרים כבר לא הכירו מציאות אחרת. אבל ברגעים של ייאוש הם הביטו בארזים המתנפנפים ברוח וידעו כי הגלות לא תנצח. במהותם הם בני חורין ואיש לא יכול לגבור עליהם. וזה רומז דוד המלך: "צדיק ... כארז בלבנון ישגה". הארזים לא נשארו במצרים, בכל דור שותל הקב"ה יהודים שהם לא מכאן, הם משם, ואנחנו מביטים בהם ויודעים כי הגלות היא שקר והגאולה אמת. היא מתעכבת ומתעכבת, אבל דברי צדיקים קיימים לעד ונראה זאת כבר במוחש בקרוב ממש.
בס"ד תצווה סיבה למסיבה: ממתי יהודים חוגגים יום הולדת? ארבעה גברים שוחחו על הילדים שלהם. הראשון סיפר בגאווה כי הבן שלו קבלן מצליח במיוחד, ולמעשה הוא כל כך מצליח, עד שהעניק דירה במתנה לחבר שלו ליום הולדתו. השני לא נשאר חייב וסיפר גם הוא על גודל ההצלחה של בנו, שמנהל סוכנות מכובדת למכירת רכב והוא כל כך מצליח, עד שהעניק רכב במתנה לחבר שלו ליום הולדתו. השלישי סיפר על הבן שמנהל חברת השקעות גדולה והוא כל כך עשיר, עד שהעביר 100,000$ לחבירו ליום הולדתו. כעת הגיע תורו של הרביעי. "תראו", הוא אמר, "הבן שלי לא כל כך מוכשר כמו שלכם, אבל יש לו המון מזל. ביום ההולדת לפני שלש שנים, הוא קיבל דירה מחבר. ביום ההולדת לפני שנתיים, הוא קיבל רכב מחבר אחר, וביום ההולדת האחרון, הוא קיבל 100,000$ מחבר שלישי"... יום הולדת חגיגה נחמדת, וכך כותב הבן איש חי: 1. בן איש חי פרשת ראה: יש עושים את יום הלידה ליום טוב, וסימן יפה הוא, וכן נוהגים בביתנו. וכאן השאלה המתבקשת היא, מהו המקור לכך בתנ"ך או בכתבי הראשונים? אדרבה, האיזכור היחיד של הנושא בתנ"ך הוא על "יום הולדת את פרעה", ומכאן ניתן ללמוד, שמדובר בחגיגה גויית לחלוטין. גם לגופו של ענין, הרי בית הלל ובית שמאי נמנו וגמרו ש"טוב לו לאדם שלא נברא משנברא" – ואם כן, מה יש לחגוג את העובדה שהגענו לעמק הבכא הזה? וכך צועק אכן החכם מכל האדם: קהלת ז,א: טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הוולדו. ומסביר המדרש את הטענה של שלמה המלך, בעזרת משל נפלא: שמות רבה מח: ביום שנולד, אין יודעים מה מעשיו [ומה יש לשמוח], אבל כשמת, מודיע מעשיו לבריות [וראוי לשמוח]. משל לשתי ספינות שהיו פורשות לים הגדול, אחת יוצאת מן הלמין [נמל] ואחת נכנסת ללמין. זו שיוצאת, היו הכל שמחין בה, וזו שנכנסת, לא היו הכל שמחין בה. היה שם פיקח אחד ואמר: חלופי הדברים אני רואה, זו שהיא יוצאת מן הלמין, אין צריכים לשמוח בה, שאין יודעין באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגין לה ומה רוחות מזדווגות לה. אבל זו שנכנסת ללמין, הכל צריכין לשמוח, לפי שיודעים שנכנסת בשלום ויצאה בשלום מן הים. מהי, איפוא, החגיגה הגדולה ביום הולדת? והאם יש לכך מקור משמעותי בחז"ל? אנו עוסקים בכך לרגל ז' אדר, יום ההולדת של משה רבינו, אשר יום זה עצמו הוא סיבה למסיבה. ומעבר לכך, היום הזה גרם את כל הנס המדהים של פורים, "שלא ידע שבחודש זה נולד משה". במהלך השיעור, נמצא גם את הקשר הישיר של יום הולדת לפרשת השבוע, פרשת "תצוה".
א. פרשת "תצוה" היא הפרשה השניה מתוך חמש, העוסקת במלאכת הקמת המשכן. בפרשה הקודמת למדנו את ההוראות להקמת המשכן וכליו, והפרשה הזאת מוסיפה את ההוראות על תפירת בגדי הכהונה, וכן על הדרך שבה מכשירים את הכהנים לעבודה בפעם הראשונה. כאשר קוראים את הפרשה במבט ראשון, היא נראית פרשה ככל הפרשות. אך כשקוראים אותה במבט שני, שמים לב שמשהו חסר בה. משהו מאוד משמעותי. כמובן, זהו השם של משה רבינו, שאינו מוזכר אפילו פעם אחת בכל הפרשה, על 101 פסוקיה. וזה כמובן דבר מדהים. השם "משה" מופיע יותר מ-600 פעמים בתורה, וזאת בעיקר בשלוש החומשים שמות, ויקרא, במדבר (ואילו בחומש "דברים" משה עצמו הוא הדובר), ואם נחלק את שלוש החומשים הללו, על 31 פרשיותיהם, ב-600 - יוצא שהשם משה מוזכר בממוצע עשרים פעם בכל פרשה. ואילו בפרשה שלנו, התורה אינה מוצאת לנכון להזכיר את שמו אפילו פעם אחת. וזה לא שהפרשה עוסקת בענינים שאינם קשורים למשה. אלא כל הפרשה היא הוראות למשה עצמו ובכל זאת התורה עושה מאמץ עילאי - לדבר אל משה בלי להזכיר את שמו. 2. פרשת תצוה: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זיך זך כתית למאור להעלות נר תמיד ... ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך... ולקחת את שתי אבני השהם. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה, שבחומש ויקרא מובא שוב אותו הציווי שמובא אצלנו בפרשה – ושם הוא מובא כרגיל עם הפניה ישירה למשה: ויקרא כד,ב: וידבר ה' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. וכך מקשה בספר הזוהר: זוהר חדש שיר השירים: נמחה שמו מפרשה יפה שבתורה, במצות מעשה המשכן ... שהיה לו לכתוב שמו של משה בכל מלה ומלה ובכל מצוה ומצוה אשר שם. השאלה הזו עתיקה כימי התורה ויש לה ביאורים רבים. במסגרת הזאת, נביא 3 ביאורים נאים: א. בעל הטורים בפתח פרשתנו: לא הזכיר משה בזה הסדר, והטעם משום שאמר 'מחני נא מספרך אשר כתבת' – וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה. העלמת שמו של משה מהפרשה, קשורה לעקרון הלכתי-מיסטי, לפיו צריך לשמור על הפה. ההשקפה היהודית גורסת, שיש משמעות רבה לדברים שמוציאים מהפה והם נוטים להתקיים. הדיבור הוא כח רוחני עמוק שבא ישירות מהנפש, ולכן הוא עומד בחלל העולם ופועל את פעולתו. ספר הזוהר פרשת פנחס: [מלאך] ממונה אחד נמצא לפני האדם, ובשעה שהאדם מקלל את עצמו ... הוא רודף אחריו עד שעושה ומשלים הקללה ההיא ... וזהו שאמר דוד: 'אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי' - דהיינו אותו ממונה שלוקח מילה ההיא להזיק לאדם. וכיון שמשה רבינו אמר על עצמו אחרי חטא העגל: "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" - הדברים היו חייבים להתקיים ונתקיימו בפרשה זו[1]. (רבינו בחיי מוסיף, שהמילה "מספרך אשר כתבת", היא בגימטרייא שווה למילה "תצוה" – 501). החפץ חיים הלך פעם מהישיבה לביתו ופתאום עצרה לידו עגלה עם סוסים. הרוכב שאל "היכן גר הצדיק הגדול החפץ חיים"? החפץ חיים הראה לו את הכיוון לבית ואז הפטיר כי "החפץ חיים אינו צדיק גדול כמו שחושבים"... הרוכב כעס על הדברים המחוצפים והיכה את הצדיק בשוט שלו. בערב הוא נכנס לחדרו של הצדיק וגילה שזה האיש שהיכה בבוקר. הוא עמד להתעלף, אבל החפץ חיים הרגיע אותו באומרו: למדתי ממך הלכה חשובה, שאסור לדבר לשון הרע אפילו על עצמו... אולם, במחשבה נוספת, ההסבר הזה אינו מספק. כיון שהקללה "מחני נא מספרך" נאמרה רק בפרשה הבאה, וכיצד התורה מענישה את משה בפרשתנו, עוד לפני שהוציא את הקללה מפיו?[2] לכן מפרשים אחרים, הולכים בכיוון שונה לחלוטין: ב. מדרשי התורה [מחכמי ברצלונה לפני כ-700 שנה]: בעבור שהכהונה היתה ראויה למשה ונעתקה לאהרן, ובזה הסדר נאמר תיקון וסידור מלבושי הכהונה וחינוך ההדלקה ... ה' יתברך לא רצה להזכיר משה בדיבור מיוחד, ומשה רבינו בענוותנותו התחזק בכל אלו הענינים לכבוד אהרן ותפארתו. לפי ההסבר הזה, משה זז הצידה בפרשה הזאת המדברת על הכהונה, כדי לתת לאחיו הגדול, אהרן הכהן, את כל הכבוד. וכאן, אנו נחשפים מעט למערכת היחסים המיוחדת בין משה ואהרן: אהרן היה האח הגדול ביניהם, ואכן כאשר ה' התגלה אל משה בסנה והורה לו ללכת למצרים, משה ענה שיש לו אח גדול והוא לא חש בנוח לדלג עליו. ה' השיב שם במענה מיוחד במינו: "ואהרן אחיך ... והנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו". כלומר, לאהרן יש תכונה נפלאה, שהוא שמח עם האדם העומד מולו. הוא יודע להתעלות מעל התחושה האישית שלו ולהזדהות לגמרי עם האדם העומד מולו. לפיכך, כאן בפרשה שלנו, ה' ומשה השיבו לאהרן בכך, שנתנו לו את כל הכבוד[3]. שיטה מקובצת כריתות ה,ב: נאמר בתהלים: מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן, זקן אהרון – ואיתא במדרש: לכך כתב שני פעמים זקן, לפי ששמע משה מהשמים, שהשמן שהיה על זקן אהרן כאילו היה על זקנו. וזהו שאמר הכתוב: שבת אחים גם יחד. ויש פירוש שלישי – שהוא היעד שלנו: ג. לקוטי שיחות חט"ז/342-3: ז אדר, יום פטירת משה רבינו, חל ברוב השנים בסמוך לפרשת תצוה. וכתוב בספרים רמז לכך, שפרשת תצוה היא הפרשה היחידה שבה לא נזכר שמו של משה, אלא הוא רמז להסתלקותו ב-ז' אדר. אמנם יש להוסיף, ש-ז' אדר הוא גם יום הלידה של משה [שהרי חי 120 שנה מיום ליום] [4], ויש לומר שגם זה מרומז בפרשתנו, בכך ששם הפרשה בכמה ספרים הוא "ואתה תצוה" שזה הולך על משה, ונמצא שכללות הפרשה מרמזת על (לידת) משה. ואם כן, זו הזדמנות טובה לגבש את העמדה של התורה וחז"ל לגבי יום הולדת[5]. ב. יום ההולדת היחיד המוזכר בתורה, הוא יום ההולדת של פרעה. זה קרה כאשר יוסף הצדיק שהה בבור הכלא במצרים וראה את שכניו לתא עצובים. הוא מיהר לברר "למה פניהם רעים היום", והם סיפרו שהם מוטרדים מחלומות שחלמו בלילה. שר המשקים, למשל, חלם שהוא רואה גפן עם שלושה ענפים יוצאים ממנה והוא סוחט מהם לתוך הכוס של פרעה. כעת הוא ביקש פתרון מיוסף על החלום. יוסף פענח, שבעוד 3 ימים יקרה משהו גדול, ואז פרעה ישיב אותו לכס השר. ואכן אחרי 3 ימים, חל יום ההולדת של פרעה והוא החליט לחון את שר המשקים לכבוד היום. כמובן, מהעובדה שהדבר מוזכר בתנ"ך רק בהקשר הזה, ניתן לדייק שמדובר במנהג גויי לחלוטין. יתירה מכך: בגמרא (ע"ז י,א) מובא, שהיום הזה היה מקובל כיום חגיגות עבודה זרה לכבוד הולדת המלך ולכן היה אסור לעשות עסקים עם גויים 3 ימים לפני המועד הזה. כך למשל טען האדר"ת (רבי אליהו דוד רבינוביץ, רבה של ירושלים וחמיו של הרב קוק): בכל לבי כעסתי על המברכים אותי ביום הולדתי ... ומרגלא בפי מעודי, שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד. ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו. ונוח לו שלא נברא משנברא, וא"כ למה נשמח ביום הולדתנו בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו? ורק צדיקים יכולים לשמוח, אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו?! אולם, עיון נוסף בדברי חז"ל מעלה כי אין הדברים כך, אלא יום הולדת היה מאז ומתמיד יום סגולה משמעותי. כמה ראיות לכך: א. אנו קוראים כעת בתורה את הפרשיות המצוות על הקמת המשכן, ומובא במדרש, שהקמת המשכן הושלמה בכ"ה כסלו, אך למעשה, ה' הורה להמתין עם חנוכת הבית עד תאריך יפה ובעל מזל – והוא ראש חודש ניסן, משום שבחודש זה נולד יצחק אבינו. ב. בדומה לכך מובא לגבי חנוכת בית המקדש: שלמה המלך השלים את הקמת הבית בחודש חשון, אך הוא עמד נעול במשך שנה שלימה. בני ישראל החלו לרכל, ששלמה הוא ילד אסוף מהרחוב ולא בן של בת שבע ולכן ה' אינו רוצה בבית שלו. אולם האמת היא, שפשוט היו לקב"ה תכניות אחרות. הוא התכוון להמתין עם חנוכת הבית עד חודש תשרי, שהוא "ירח האיתנים" ובו נולד אברהם אבינו. 3. ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפד: משנעשה הבית בירח בול [חשון] היה נעול יב חודש, והיו הכל ממלמלים על שלמה לומר, לא בנה של בת שבע הוא והיאך הקב"ה משרה שכינתו על מעשה ידיו? והקב"ה חשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים זה חודש תשרי ... וכן אתה מוצא במלאכת המשכן, שבכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן והיה מקופל עד אחד בניסן. והיו ישראל ממלמלים על משה ... שמא דופי אירע בו. והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק [בליל פסח]. נמצינו למדים, שיום הולדת הוא יום סגולה גדול, עד שאפילו המשכן והמקדש היו זקוקים לכך. יתירה מכך: הזכות של יום ההולדת היא גדולה כל כך, עד שהיא משפיעה על כל החודש ולא רק על יום ההולדת עצמו, ולכן הקמת המשכן היתה בר"ח ניסן, אף שלידת יצחק היתה בליל פסח. ג. אולם הזכות של יום הולדת מגיעה לשיא, בסיפור המיוחד של נס פורים. המגילה מספרת שהמן הפיל פור "מיום ליום ומחודש לחודש" כדי לבחור את הזמן הכי חסר מזל לישראל. הגורל נפל על חודש אדר והמן שמח שמחה גדולה, כיון שבו מת משה רבינו, אך לא ידע שבו גם נולד משה רבינו[6], ויום הלידה של משה, עומד גבוה יותר מיום המיתה שלו וגרם להיפוך המצב ונס ההצלה. מגילה יג,ב: כיון שנפל פור בחודש אדר, שמח שמחה גדולה. אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע, שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. רש"י: כדאי הלידה שתכפר על המיתה[7]. ואכן הזכות של לידת משה היא גדולה כל כך, עד שכל החודש נקבע לחודש של מזל: תענית כט,ב: איש ישראל שיש לו דין עם נכרי, יתחמק ממנו בחודש אב, שרע מזלו ויימצא לפניו באדר שבריא מזלו. כאן ראוי לציין כי אמנם במשך שנים רבות, גדולי ישראל לא הדגישו את מעלת יום ההולדת, אך הבעש"ט עשה ענין גדול מיום ההולדת שלו ונהג לערוך התוועדות מדי שנה בח"י אלול. ואכן הרבי מבאר (כ' חשון תש"מ) כי כמו יתר הרעיונות שקיבלו חיות חדשה על ידי גדולי החסידות, הדבר נובע מכך שדווקא הדור שלנו, זקוק במיוחד לתוספת הכח הזו של "יום הולדת". כעת, אחרי שמצאנו מקורות קדומים ליום הזה, אנו מוכנים לעבור לעיקר הענין ולנסות להבין אחת ולתמיד את יסוד הדברים: למה יום הולדת הוא יום סגולה? ומה בדיוק חוגגים ביום הזה?
ג. זה היה בימים הראשונים אחרי יציאת מצרים. העולם כולו היה המום מהנסים המדהימים שאירעו לעם ישראל ואימה ופחד נפלו על האומות. כולם, חוץ מעם אחד. העם העמלקי שישב בנגב, החליט שהוא מנפץ את המיתוס ויוצא למלחמה בעם היושב במדבר. הם לקחו בחשבון שעם ישראל יצא ממאתיים שנות עבודת ואינו אוחז ברובה ובחרב ולכן יתקשה להתמודד מולם. ואכן, למרבה ההפתעה, העמלקים זכו בהתחלה להצלחות מרשימות והם הצליחו לזנב ולפגוע ב"נחשלים אחריך", באלו שישבו בקצה המחנה. כאן תמה התלמוד ירושלמי על סוד ההצלחה של עמלק: כיצד הם הצליחו במקום שבו כולם נכשלו? והוא עונה תירוץ מופלא: 4. תלמוד ירושלמי ראש השנה ג,ח ובפירוש קרבן העדה שם: רבי יהושע בן לוי אומר: עמלק היה מתעסק בכשפים. מה היה עושה? היה מעמיד חיילים ביום ההולדת שלהם, משום שלא במהרה אדם נופל ביום ההולדת שלו. משום שאז המזל השולט ביום ההוא - עוזר לו! מה עשה משה? עירבב את המזלות, כדי שהמזל ההוא לא יועיל לאותו אדם. עמלק ידע סוד חשוב: ביום ההולדת של אדם, מזל הלידה שלו גובר[8] והוא מקבל תוספת כח משמעותית. ניתן לומר כי זהו יום המזל שלו. לכן העמיד חיילים ביום ההולדת שלהם מתוך כונה שהמזל יסייע להם במלחמה. ואכן לא נותרה למשה ברירה, אלא לשנות את מהלך המזלות בשמים. הרבי מוסיף ומעמיק בכך בצורה נפלאה: המשמעות העמוקה של הדברים היא, שהיום הזה הוא כעין לידה חוזרת וכמו התחלה חדשה של החיים. כשם שהאדם קיבל מאלקים כחות משמעותיים בעת היציאה לדרך, הוא שוב מקבל מאלקים כוחות גדולים כאלו בכל שנה מחדש. [לכן, אם נשים לב, אנו אומרים "יום הולדת" ומדגישים את הלידה עצמה. וזאת דלא כמנהג הגויים, שמביאים עוגה עם מספר נרות המציין את מספר השנים שחלפו בעולם. כיון שהגויים חוגגים את ההשגים שהאדם השיג במהלך חייו, ואילו אנו מדגישים דווקא את רגע הלידה החוזר, עם התגברות הכח והעוצמה כתוצאה מכך]. וכיון שכך, יום ההולדת מקבל חשיבות גדולה מאין כמותה. זהו יום שבו אנו יכולים להתחדש ולנצל את כל הכחות שמקבלים מלמעלה כדי לפרוץ את הדרך לכיוונים חדשים לחלוטין. ואכן כדי להכיל את ההזדמנות הגדולה של היום הזה, קבע הרבי כמה מנהגי יום הולדת כמו התוועדות חברים, עליה לתורה, אמירת פרק התהלים המתאים וכו'. התוועדויות הרבי מלובביץ' תשמ"ח ג/154: ביום ההולדת בכל שנה מחדש, לא רק נזכרים על המאורע דהלידה, אלא יתירה מזה – בו ביום חוזר ונשנה (מעין ודוגמת) ענין הלידה. והמקור לזה בדברי הירושלמי על מעשה עמלק וכו'. וההסברה בזה - על פי האמור שביום ההולדת חוזר ונשנה ענין הלידה, ולכן כשם שבלידתו קיבל חיותו על ידי המזל שנולד בו, הרי גם ביום הולדתו בכל שנה, חוזר ונשנה המשכת חיותו ממזל זה ובאופן שמזל זה עוזר לו, עד לעזר באופן של התגברות, מזלו גובר. התוועדויות תשמ"ג ג/1224: ההוראה המודגשת בשם "יום הולדת" ולא במספר השנים שמלאו לו, שאין להתחשב במעמדו ומצבו הקודם ... דמכיון שזה עתה נולד ונעשה בריה חדשה ... מובן שכל עניניו מתחילים מחדש[9]. מעניין לציין כי אותו ענין של התגברות המזל ביום הלידה, מופיע גם לגבי הרבדים האחרים של הטבע: הדומם והצומח. על האש נאמר (שו"ת הרשב"א ח"ג סימן רצ) שטבעה לרתוח יותר במוצאי שבת, משום שאז היא נבראה. ועד"ז מביא הרבי (תשמ"ח שם) ממשנה גיטין (סוף פרק ג), שביום הולדת הענבים (היום שבו יצא הפרח בפעם הראשונה), הם נוטים יותר להחמיץ. נסיים במשל חסידי נאה: מעשה בעגלון שהיה מוביל משאות ממקום למקום. וכיון שהעבודה היתה קשה, הוא החזיק נער צעיר בתור עוזר וההסכם ביניהם היה, שהוא נותן לעוזר שתי ארוחות ביום. פעם הגיע צום שבעה עשר בתמוז, והוא לא קנה לנער אוכל. הנער היה תמים ובור ולא הבין למה הסעודה מתעכבת. הוא חיכה בבוקר והמתין בצהריים ולא היה. רק בערב הגיעה הארוחה המיוחלת. למחרת, העגלון העיר אותו כרגיל בחמש בבוקר, אך הוא סירב לקום. הוא סינן מבין השמיכות, שהוא לא קם יותר לעבודה, עד שהעגלון מתחייב לו להחזיר את הארוחות כסדרן. חייך העגלון ואמר: מה שהיה אתמול – היה אתמול. היום זה יום אחר לגמרי... יום הולדת הוא יום לומר לעצמנו: מה שהיה אתמול היה אתמול. עכשיו זו לידה חדשה וחיים חדשים. [הערה חשובה לשלימות הענין: במהלך השיעור עשויה לעלות השאלה, הרי "אין מזל לישראל" ומהו הענין של מזלו גובר? אולם חשוב להבהיר, ש"אין מזל לישראל" אין הפירוש כפשוטו, ש"אין לישראל מזל". אלא שישראל יכולים לשנות את המזל הטבעי על ידי תפלה ומעשים טובים, ראו בשיחת תשמ"ח שם הע' 45 מרש"י ותוס' בסוגיית הגמרא שבת קנו,א]. [1] כוחו של דיבור: הרבי מסביר בריבוי מקומות, שעצם דיבור רע על אדם גורם לו רע, וכך להיפך, עצם דיבור טוב עליו, מועיל לו. דוגמא לכך: בסוף פרשת בראשית נאמר: "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי ... כי נחמתי כי עשיתים", ורש"י מפרש [שה' אמר לעצמו] שהוא 'צריך לחשוב מה לעשות עם האדם'. אולם רש"י לא מפרש יותר מכך, שה' אמר לעצמו שהוא מתחרט לחלוטין על בריאת האדם, כפשטות המילה "נחמתי" שהיא חרטה. מבאר הרבי (לקו"ש חט"ו/32), שה' נזהר לא להוציא בדיבור שהוא מתחרט לחלוטין על בריאת האדם, כיון שאז יהיה מוכרח להשמיד את האדם לגמרי. כי דיבור מתקיים. אלא רק אמר שצריך 'לראות מה לעשות איתו'. [2] וגם לשיטת רש"י (לא,יח), שהפרשיות הללו נאמרו אחרי חטא העגל, עדיין התורה היתה צריכה למחות את משה מפרשת תרומה, שהיא הפרשה הראשונה אחרי הקללה ולא בפרשתנו שהיא הפרשה השניה. [3] בפרט שמשה עצמו היה ראוי להיות כהן גדול, ורק הדבר נלקח ממנו כעונש על התחמקותו מביצוע השליחות בסנה, וניתן לאהרן (רש"י שמות ד,יד). בכ"ז משה נתן כאן את כל הכבוד על הכהונה לאהרן. [4] המקור לכך שפטירת ולידת משה הם בשביעי באדר: בקידושין לח,א לומדים זאת מהנאמר בספר יהושע, שעם ישראל חצה את הירדן 33 ימים אחרי פטירת משה, וזה היה בעשירי בניסן. מכאן שפטירת משה היתה 33 ימים קודם לכן, בשביעי באדר. [5] ראו כאן מקורות נוספים:http://www.haoros.com/Archive/Index.asp?kovetz=999&cat=9&haoro=3 [6] כיצד נעלם יום לידת משה: צריך להבין, למה המן ידע מתי תאריך הפטירה של משה ולא ידע מתי תאריך לידתו? מסביר רבי יהונתן אייבשיץ (ביערות דבש) כי הגויים חשבו שמשה רבינו נולד ביום שבו בת פרעה מצאה אותו על המים (שביעי של פסח או ו' סיון, ראו סוטה יב), אבל זה היה באמת 3 חדשים אחרי לידתו. [7] למה הלידה גדולה מהמיתה? צריך להבין, למה הלידה של משה עומדת גבוה יותר מהמיתה שלו והרי הובא לעיל ש"טוב יום המות מיום הולדו"? אמנם ראו בלקו"ש חכ"ו/6, שאצל משה ראו כולם שיום הלידה חשוב מיום ההסתלקות. כיון שכשהוא נולד, "התמלא הבית אורה". היינו שאור הנשמה בקע דרך הגוף וכולם ראו שעיקר כוחו הוא הנשמה ואין גופו מסתיר על הנשמה. לכן המות, שבו מת הגוף בלבד, אינו משמעותי לגבי משה. [8] ראו בהתוועדויות תשמ"ח ג/155 שהכוונה למזלות ז' כוכבי הלכת שמאירים בכל שעה (שבת קנו,א באריכות, "מזל שעה גורם"). אבל יב המזלות הקשורים במהלך השמש, אינם חלים כל שנה בתאריך הלידה העברי. [9] הרבי העיר (יא ניסן תשמג) על כך שרבותנו נשיאנו נהגו לומר "יום הולדת", אף שהלשון הזה מופיע רק לגבי פרעה. אמנם אפשר ללמוד מגוי בענינים שלפני מתן תורה. ועוד ועיקר, שהרי למעשה התגברות המזל של פרעה, הועילה לישראל, שהרי כתוצאה מזה, נגאל יוסף מבור הכלא ונעשה למשנה למלך מצרים.
פרשת תצוה – שלושה צעדים פשוטים בדרך אל השמחה.
איש עשיר שניהל אימפריית תעשיה, החליט לרדת אל העם ולראות את עובדיו מקרוב. הוא נכנס אל אולמות הייצור וראה בחור נשען על הקיר בחוסר מעש. הגביר תפש עצבים על הבטלנות של האיש, רץ אליו ושאל כמה הוא מרוויח בחודש? "4000 שקל". העשיר הוציא חבילת שטרות מהכיס, ספר במהירות 4000 שקל ואמר: "הנה המשכורת החודשית שלך, עוף מכאן ולא רוצה לראות אותך יותר". העשיר ניגב את המצח מהזיעה ושאל את מנהל העבודה בכעס, באיזה מחלקה העצלן הזה עובד? – "האמת היא אדוני, שהוא לא עובד כאן. הוא שליח של הפיצה שבדיוק הביא אוכל לארוחת צהריים"… העולם נחלק לשניים: אלו שיש להם סיבות לשמוח ואלו שלא. אלו שהחיים מאירים להם פנים והם מודים לאלוקים על כל רגע ואלו התקועים במקום והם עצובים ומדוכדכים. וכאן קמים חז"ל ומעניקים ציווי מפתיע: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". לא חשוב מה מצב הרוח שלך, איפה את/ה גר/ה וכמה אתם מרוויחים, לוח השנה אומר שעכשיו הזמן לשמוח. וכל אחד שואל את עצמו: מה? למה? איך? כיצד נכנסים לקצב בגלל לוח השנה?
השאלה איננה רק על חודש אדר או על החגים בכלל שבהם נאמר "ושמחת בחגך", אלא על כללות החיים. השמחה אצל יהודי היא חובה קבועה. הרמב"ם מחדש חידוש גדול להלכה, כי יהודי חייב לקיים את כל המצוות מתוך שמחה. לא מספיק לעשות את מצוות ה' בידיים או ברגליים, אלא יש לעשות זאת מתוך ריקוד ועם חיוך גדול על הפנים. ומי שלא נוהג כך – ראוי לקבל עונש!. רמב"ם סוף הלכות לולב: השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו – ראוי להיפרע ממנו, שנאמר [בפרשת הקללות]: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" [ולכן באו עליך כל הקללות המנויות שם]. ולא רק הרמב"ם פוסק כך, גם הרמ"א בוחר לסיים את השולחן ערוך או"ח עם המסר הגדול הזה: רמ"א סוף שולחן ערוך או"ח: יש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה בי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד![1]. והשאלה היא מתבקשת: איך שייך להעניש את מי שלא שמח? הרי השמחה היא לכאורה אופי מולד ומה יעשה מי שנולד ממורמר? הרבי מלובאוויטש, שמחה ובטחון בה' [היכל מנחם] ח: אפשר לטעון: בשלמא בנוגע של מעשה בפועל, יכול לפעול על עצמו להתנהג כן, אבל בנוגע לעניין השמחה?! הרי מכיוון שזהו רגש הלב, כיצד שייך ציווי בנוגע לרגש הלב? אנו רוצים להציג את התפיסה המהפכנית של היהדות על השמחה. ולמען האמת, זאת לא תפיסה – זאת בשורה.
א. חודש אדר הוא חודש שונה לחלוטין מכל חודשי השנה. בעוד שאנו מכירים ימים שמחים, כמו פורים, פסח או שמחת תורה, חודש אדר הוא החודש היחיד בשנה שכולו שמח. מתחילתו עד סופו. מקור החידוש הזה הוא במגילת אסתר:
הדבר לא נשאר ברמת העיקרון, אלא נוגע לחיים עצמם. הגמרא קובעת כי כל החודש הוא בעל מזל: תענית כט: יהודי שיש לו דין עם נכרי, יתחמק ממנו בחודש אב שרע מזלו, ויימצא לו בחודש אדר, שטוב מזלו. יתירה מכך. הדבר נוגע אפילו להלכה למעשה: שולחן ערוך או"ח תרפח,ז: המפרש בים והיוצא בשיירה ואינו יכול לקחת עימו מגילה … יש אומרים שקורא אפילו מתחילת החודש. רמ"א: וכך נהוג. והשאלה הראשונה בה עלינו לדון היא: איך הפך אדר לחודש שלם של שמחה? מה קרה בו שהפך את השמחה שבו ליותר גדולה מ"שמחת תורה" שהיא יום אחד או "פסח" שהוא שבוע או "חנוכה" שהוא שמונה ימים? (אדרבה, בפסח וחנוכה קרו ניסים מדהימים שאינם שייכים כלל לטבע ואילו בפורים קרו אירועים שנראים כמעט כמו סיפור טבעי). רש"י על המקום כותב הסבר שלכאורה מסבך את הדברים עוד יותר: רש"י: משנכנס אדר – ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח. והשאלה היא מה כוונתו? הרי פסח הוא בניסן ולא באדר? יש מבארים את רש"י, כי חודש אדר מתחיל רצף של ניסים – פורים ופסח – ולכן שמחתו כפולה. שו"ת שאילת יעבץ [רבי יעקב עמדין] ח"ב סימן פח: מה שהוזקק רש"י לפרש "פורים ופסח", הוא כדי לבאר דאי משום פורים גרידא, לימא נמי ניסן וכסלו? אלא על כרחך משום שהתחילו ימי ניסים רצופים ותכופים זה לזה. ההסבר מספק? לא. אם השמחה היא בגלל הרצף של פורים ופסח, היו צריכים לשמוח גם בכל חודש ניסן? לכן מבאר הרבי דבר נפלא: השמחה באדר היא לא בגלל פורים, היא מטעם אחר לחלוטין: בגלל ז' אדר. שכן בחודש הזה נולד האיש שגרם לכל החגים היהודיים גם יחד: לפורים, פסח ולכל השאר. הבה נתבונן תחילה במשפט "כשם שמשנכנס אב ממעטים בשמחה, כך משנכנס אדר מרבים בשמחה". מהי הסיבה שכל חודש אב הוא חודש מר? הרי גם בו אירע רק יום אחד של שבר? התשובה פשוטה: "אב" הוא לא יום של שבר אחד, הוא יום של ריבוי שברים. לאורך כל ההיסטוריה היהודית, כשאירעו צרות – הן אירעו באב. כך היה בחטא המרגלים, כך היה בחורבן ראשון, כך היה בחורבן שני כך היה בגירוש ספרד [וכך היה בדורנו, בגירוש גוש קטיף…]. לכן כל החודש הוא חודש של אבל – על כל ריבוי הצרות שחלו בו. ולהבדיל, ההיפך מזה קרה בחודש אדר: נולד בו משה רבנו, שהביא את הכול: את נס הפורים – שהרי הגורל של המן נפל בחודש אדר "ולא ידע שבו נולד משה". משה הוביל את נס הפסח, ובעצם הוא המקור לכל מה שיש לעם היהודי. ולכן זאת שמחה של חודש שלם – על כל מה שנתן החודש הזה. כעת מובנים בעומק רב דברי רש"י: "משנכנס אדר – פורים ופסח". כלומר: בחודש אדר נולד האדם שהביא את המזל גם לנס פורים וגם לנס פסח, ובמילא השמחה בו כפולה ומכופלת. ליקוטי שיחות חט"ז/346: מהמאמר 'כשם שמשנכנס אב כך משנכנס אדר', מובן שגדר השמחה בחודש אדר הוא כמו גדר המיעוט בחודש אב. החילוק בין חודש אב ליתר החודשים הוא, שבוהוכפלו צרות ותשעה באב הוא יום חייב, שזה לא רק מצד חורבן הבית ביום זה, אלא מצד חטא המרגלים שאירע בו ועליו אמר הקב"ה 'אני קובע לכם בכייה של דורות'. וכך לגבי חודש אדר, שבוהוכפלו הנסים ויש בו יום זכאי של ז' אדר. כמו שאומרת הגמרא לגבי המן: 'נפל לו פור בחודש אדר … ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד' – ורואים שהזכות של ז' אדר היא גרמה לביטול גזירת פורים, וכן בו נולד מושיעם של ישראל שהוציא ישראל ממצרים. ויש להוסיף המודגש בשיחה שם, שמוכח באופן פשוט כי הזכות של ז' אדר מועילה לכל ימי החודש. שהרי הנס אירע ביום אחר בחודש –בי"ג אדר, ומוכח שהמזל של משה מתפשט על כל ימי החודש. ההסבר של הרבי, נוגע באופן מיוחד לשנה שבה נמצאים – שנה מעוברת. בעיקרו של דבר, אפשר להסתפק האם הציווי "מרבים בשמחה" נוגע רק לחודש השני או גם לראשון? הדבר תלוי בשתי הגישות שהוסברו לעיל: אם שמחת אדר היא בגלל פורים, הרי זה שייך רק לחודשהשני, שבו חוגגים את פורים. אבל אם שמחת אדר היא כמו הגישה של הרבי – בגלל ז' אדר – הרי זה שייך לשני האדרים. שכן ישנו ספק אם לידת משה ופטירתו היו באדר ראשון, שני או רגיל[2]. (ולגבי פטירת משה, שהייתה מאה עשרים שנה אחרי הלידה מיום ליום, מנהג האשכנזים הוא כדעת המגן אברהם לציינו באדר ראשון). ולפי זה שמחת לידת משה צריכה להיות בשני האדרים, ובוודאי באדר ראשון. לקו"ש שם: עפ"ז מובן בנוגע לשנה מעוברת, ולדעת המגן אברהם שתענית ז' אדר היא באדר ראשון[והפטירה הייתה 120 שנה מיום ליום מהלידה] – מובן ששמחת אדר צריכה להיות גם באדר ראשון. כעת אחרי שהבנו היטב שצריך להיות בשמחה חודש שלם, ובשנה זו – חודשיים שלמים, כלשונו הידועה של הרבי: "שישים יום של שמחה שמבטלים בשישים את כל העניינים הבלתי רצויים" – שבה ועולה השאלה המרכזית: איך פוקדים עלינו להיות שמחים? או שנמצאים שם או שלא?
ב. לפני שנכנסים לעניין עצמו, הערה חשובה על הסביבה של השמחה: למה בכלל חשוב להיות שמח? מה נותנת השמחה? ומה מפסיד מי שאינו נלהב? הנה משל מקסים: בעיירה היה איש חשוב בשם טוביה. האיש היה ה'בורר' של העיירה. בכל פעם שפרץ וויכוח בין אנשים – בני זוג, שכנים או שותפים – היו המתקוטטים עולים לביתו של טוביה והוא היה שופט ביניהם. כמובן, בני העיר חיפשו את קרבתו ואהבתו, מתוך מחשבה כי עוד יזדקקו לו. פעם הסתכסך טוביה עם מישהו והלה הלשין עליו למלך. המלך כעס על המוסד שהקים טוביה לעצמו והורה להביא אותו לפניו. הגזירה נודעה לטוביה מבעוד מועד והוא הקדים לברוח מביתו. כשהוא יצא מהעיר, הגיע אל הנהר והיה צריך לעבור אותו לגדה השנייה. הבעיה הייתה שהוא היה איש שמן וגדול ולא ידע לשחות. הוא ראה לפניו מלח וותיק והוא ביקש ממנו לשאת אותו על הגב אל הגדה השנייה. המלח היה אדם צנום, אבל הוא אזר כוחות וסחב את טוביה על גבו את הנהר. רגע לפני שהגיעו אל הגדה השנייה, לחש לו טוביה באוזן: "לעולם לא אשכח מה שעשית עבורי וכשאחזור אל עוצמתי, אשיב לך כגמולך הטוב". המלח התבלבל ולא הבין מה זה "כשאחזור לעוצמתי"? ומה קורה עכשיו? טוביה הסביר במהירות כי עכשיו הוא בורח מהמלך, אבל כשהגזירה תחלוף, הוא יחזור לתפקידו הרם. המלח שמע את זה והפיל את טוביה אל תוך המים והוא טבע. שאלו את המלח, למה הפלת אותו? הרי עוד רגע הייתם מגיעים אל הגדה השנייה וחייו היו ניצלים? הסביר המלח: "לא הפלתי אותו, פשוט איבדתי את הכוח לשאת אותו. העניין הוא כזה: בדרך הטבע, אני לא יכול לשאת את טוביה על הגב. הוא איש גדול וכבד ממני. אלא שהשמחה והאושר על כך שאני עושה לו טובה גורלית, מילאו אותו כוחות אדירים שלא ידעתי שקיימים בי. אבל כששמעתי שאני סוחב על הגב 'סוס מת', איבדתי את הכוחות האדירים הללו והוא נפל ממני"… השמחה היא חשובה, משום שהיא מביאה את האדם אל מקסימום היכולות שלו. אדם שמח הוא מרוכז, הוא יעיל, הוא מלא כוח, הוא נלהב, ומדבק אחרים בהתלהבות שלו. אדם שמח פורץ את כל החסימות והמניעות שעומדים בפניו ומדלג מעליהם בקלילות. אדם עצוב, לעומת זאת, מאבד את רוב היכולות שלו. הוא כבוי, הוא עייף, הוא לא מרוכז והוא בעיקר – חסום. הנה המשל המפורסם שמביא לכך רבנו הזקן: 3. תניא פכ"ו: כמו שניצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות, ינוצח בקל וייפול גם אם הוא גיבור יותר מחברו, ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה. לכן חסידים אומרים שני פתגמים נהדרים: 1. שמחה היא לא מצווה, אבל היא מובילה אל כל המצוות. ואילו עצבות היא לא עבירה, אבל היא מובילה אל כל העבירות. 2. היצר הרע אינו מחפש את העבירה, אלא את העצבות שאחרי העבירה. העצב הוא זה שפותח עבורו את הדלת להמשך נפילה חופשית. כעת נבין דבר נוסף: הרבי הביא פעמים רבות את דברי הזוהר, כי השמחה חשובה גם בשביל לקבל שפע מלמעלה. שכן אותם פנים שהאדם מראה למטה, אותם פנים מראים לו מלמעלה. מה הרעיון כאן? מסביר הרבי (שמחה ובטחון הנ"ל עמוד צד): כאשר האדם פורץ את הגדרים שלו ומתנהל מתוך שמחה, הדבר פורץ גם את הגדרים למעלה ומעניק לו שפע שלא על פי חשבון וכללים. ואם כן, השמחה היא לא זכות אלא חובה והיא המנוע של כל העשייה והשפע מלמעלה של היהודי. וכאן נשאלת שוב השאלה: איך נעשים שמחים? ומה יעשה מי שעובדות החיים לא נותנות לו לשמוח?
ג. נפתח עם סיפור בעל משמעות רבה (היה בעבר בוידאו של :(JEM במשך שנים ארוכות היה הרבי מקבל חתנים וכלות לפני החתונה ליחידות פרטית, בה היה מברך אותם בחיים מאושרים ומוצלחים. מעשה בחתן וכלה שנכנסו ליחידות כעשרה ימים לפני החתונה, אך פתאום פרצה הכלה בבכי ואמרה לחתנה שהיא רוצה לדבר עם הרבי ביחידות. זה היה מאוד לא נעים, אבל הוא יצא החוצה. אחרי עשרים דקות ארוכות היא יצאה משם נסערת ולא היה שייך לנהל שיחה יעילה. אלו היו הימים האחרונים לפני החתונה והם לא הספיקו לדבר שוב, אך מיד אחרי החופה, החתן ביקש לדעת מה קרה בחדר של הרבי. "אמרתי לרבי שאני רוצה לבטל את החתונה. שכן אני טיפוס נרגז וחסר סבלנות, ולכן אני חוששת כי אפגע בך במהלך החיים". הרבי שלל את האפשרות הזאת, וביחס לבעיה שאני מצביעה עליה, הרבי אמר כך: "סבלנות היא תכונה נרכשת. עם כל ילד, מגיעה עוד סבלנות. בהתחלה צריך לטפל בילד אחד, אחר כך בשני ילדים, אחר כך בשלושה וכו', וכל הזמן רוכשים עוד סבלנות. ובינתיים, עד שיהיו ילדים, אני ממליץ לך להתנדב במוסד לילדים מיוחדים, שהטיפול בהם דורש סבלנות רבה וכך תתרגלי סבלנות… המסר הגדול של הסיפור הוא, שלא נולדים מוצלחים, הופכים להיות כאלו מתוך בחירה ומתוךעבודה. אם נחבר את זה אל הנושא של השמחה, זה הולך כך: שמחה היא לא אופי ולא גזירת גורל, היא בחירה. בשפות אחרות, המילים "אושר" ו"מזל" קשורות זה בזה. באידיש אומרים: "גליקליך", שפירושו "מאושר" ופירושו גם "בר מזל". גם באנגלית אומרים "happiness" – "אושר", מה שמזכיר את המילה "hap" שפירושה "גורל". הדמיון הזה משקף את הרעיון שהאושר הוא תוצר של מזל מולד. או שנולדת בבית הנכון עם אופי נפשי שמח וחלק או שנועדת לחיי סבל. ואילו יהודים אומרים: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"!. כלומר, לא חייבים להיוולד שמחים, אפשר גםלהיעשות כאלו. בכל מקום, בכל זמן, האדם יכול לבחור להיות שמח. הוא רק צריך לעבוד על זה.
במקום אחר, הרבי מוכיח את העיקרון הזה מהחיים עצמם: אגרות קודש הרבי ח"ד/רסד: אנו רואים במוחש אשר הרושם ממאורעות חיי האדם – תלוי באדם עצמו, באיזה חריפות הוא מקבלם ומגיב אליהם. מי לנו גדול מהרמב"ם אשר חייו החיצוניים היו מלאי צרות והרפתקאות, ייסורים ואסונות רח"ל, ובכל זאת השקפתו על החיים כמבואר בספר מורה נבוכים (ח"ג פי"ב) הייתה אופטימית וטובה ביותר. מנגד, רואים כמה אנשים שחייהם החיצוניים לכאורה מוצלחים הם, ובכל זאת רק לעיתים רחוקות נראה בהם איזו שביעות רצון. מה בדיוק צריך לעשות כדי להיכנס למצב שמחה? הבה נלך לרגע למקום אחר לחלוטין. הנושא העיקרי של פרשת השבוע, פרשת תצווה, הוא עשיית בגדי הכהונה. הכהן הגדול היה לובש שמונה בגדים מפוארים, שהיו "לכבוד ולתפארת". הבגדים היו רקומים מבד יקר ביותר עם עיטורי זהב והרשימו את כל הרואים אותם. הם היו כל כך מרשימים, עד שהגמרא מספרת (יומא סט) על אלכסנדר מוקדון הגדול, שעבר בארץ בשיא כוחו ועצמתו, ושמעון הצדיק שהיה כהן גדול יצא לקבל אותו לבוש בבגדי הכהונה. המצביא הדגול התרשם כל כך מהמראה שלו, עד שירד מסוסו והשתחווה לפניו. כאן עולה השאלה, מה היה הצורך בבגדי הכהונה המפוארים? הרי הכהן הגדול הוא איש רוחנישעבד את ה' במוחו ובליבו ומה עניינם של הבגדים לכאן? יתירה מכך – וזאת נקודה מרתקת: הדברים לא נוגעים רק לכהן, אלא ממש לכולנו. ההלכה לומדת מהפסוק "היכון לקראת אלקיך ישראל", שבעת התפילה, צריך לעמוד לפני ה' בבגדים נאים ומכובדים. שולחן ערוך צח,ד: התפלה היא משמשת במקום הקרבן, ולכן ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפלה, כמו שהיו לכוהנים בגדי כהונה מיוחדים. והשאלה מתבקשת: מה הקשר בין תפילה ובין בגדים? התפילה היא חוויה פנימית של "עבודה שבלב" ומה משנה איזו חולצה לובשים? ואם מתפללים בלי חולצה, אי אפשר לשפוך את הלב?! אחד ההסברים לכך הוא של ספר החינוך: ספר החינוך צט: השליח המכפר צריך להתפיס כל מחשבתו וכוונתו אל העבודה, על כן ראוי ללבוש בגדים מיוחדים אלה [שכן] כשיסתכל בכל מקום בגופו, מיד יהיה נזכר ומתעורר בליבו לפני מי עובד. ספר החינוך מלמד כאן יסוד נפשי גדול: הבגד עושה את המצב רוח. האדם מושפע מהבגדים שהוא לובש ונכנס למצב רוח בהתאם. אם הוא לובש בגד מכובד, הוא מביט על עצמו כמו אל אדם מוקפד וענייני, ואם הוא לובש בגד עלוב – הוא מיד יחוש עם עצמו כך. אדמו"ר הזקן בתניא, מרחיב את הרעיון יותר ואומר, שלמעשה, אנחנו כל הזמן "מתלבשים". באופן תמידי אנחנו לובשים שלושה לבושים רוחניים: מחשבה, דיבור, ומעשה. שלוש הלבושים הללו עוטפים את הנפש – ולמעשה קובעים איפה היא תימצא. אם אדם עושה בידיו דברים שמחים, מדבר בפיו דיבורים מלאי סיפוק והצלחה או חושב דברים כאלו – הוא נכנס מיד לאווירה כזאת ונעשה שמח. ובמקום לדבר בסיסמאות, הנה שלוש דוגמאות מעשיות: לבוש המעשה: רמב"ם הלכות יום טוב פ"ו: ימים טובים … חייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב … כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. הנשים קונה להם בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו. והאנשים – אוכלים בשר ושותים יין. ובמלים פשוטות: אם קמנו בלי מצב רוח, נכניס משהו טעים לפה, נרים כוסית ונפתח שולחן עם חברים. אם זאת אישה, תמיד יעשה לה טוב על הלב לצאת לקניות ולרכוש "בגדים ותכשיטים כפי ממונו"… ניתן להוסיף על כך הנאות גבוהות יותר, כמו "זמירות שבת" המרוממים את הנפש, וכן מצות "שלום בית", שהיא מ"תענוגי שבת" (שולחן ערוך רבנו סימן רפ). לבוש הדיבור: התוועדויות תשמ"ו א/603: כל ענייני ברכה והודאה קשורים עם שמחה, וכשיהודי קם בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך שהחזרת בי נשמתי' וממשיך עם כל ברכות השחר, המדברות על חסדים שעשה עימו הבורא – הרי מובן ופשוט גודל השמחה בדבר. כאן מדובר על אמירת מילים טובות. להתרגל להודות, לראות את הטוב בחיים ולציין אותו באופן ברור בדיבור ולהתמלא אושר ממנו. ומעל הכול והחשוב מכול: מחשבות טובות. די להזכיר את דברי הזוהר כי המילה "בשמחה" היאאותיות "מחשבה"!. כיון שהכול תלוי בראש, ואם מקפידים לחשוב טוב ולהתרחק ממחשבות שליליות ומדכאות – נהיה טוב. לבוש המחשבה: תיקוני זוהר כב: אותיות 'בשמחה' הן 'מחשבה'. מצות חודש אדר היא אפוא, למלא את הראש במחשבות טובות, להימנע עד הקצה האחרון ממחשבה מדאיגה או מייאשת. לדבר בפה על החלקים היפים בחיים, ולתת לגוף ליהנות מהשמחה להיות יהודי. נסיים במה שהביא הרבי כמה פעמים (שמחה ובטחון קמ), שפעם היה המנהג לצאת לקרב עם מארש ניצחון. החיילים היו מטעינים את עצמם בשמחה וזה היה מעניק להם את המוטיבציה להילחם במרץ ובגבורה. ואם נרצה לסכם את השיעור במשפט אחד: האושר מוביל לחיוך, אבל גם חיוך מוביל אל האושר. מחקרים מראים, שאפילו חיוך מלאכותי, מכני, חמש דקות בבוקר, מעורר שמחה. כל פעם שנמרח חיוך על הפנים, המוח משחרר "סרוטונין", שהוא ההורמון של האושר והלב מתמלא על גדותיו.
בס"ד תצווה ריח ורוח: איך בשמים ריחניים מסממני הקטורת מעוררים תענוג למעלה?
איש קמצן יצא עם אשתו לסיבוב ברחוב והם חלפו על יד חנות בשמים יוקרתית. האישה אומרת: "איזה ריחות בוקעים מתוך החנות, אלו בשמים איכותיים..." - "נכון, הוא אומר, אז בואי נעשה עוד סיבוב על יד החנות"... בין שלל התענוגים שמציע העולם הזה, שמור מקום נכבד לחוויית הריח. האף מייצר הנאה חושית מטלטלת, שונה לחלוטין מכל החוויות הנתפסות בחושים האחרים ולא לחינם מגלגלת תעשיית הבשמים כארבעים מיליארד דולר בשנה. כך מגדירה הגמרא את ייחודיות הריח: 1. ברכות מג,ב: מנין שמברכין על הריח שנאמר (תהלים קנ) 'כל הנשמה תהלל יה' - איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח. בעוד שחוש הטעם פונה אל החלק הפיזי, הריח פונה אל החלק הנפשי ומעורר רגשות, תחושות וזיכרונות. 'ריח הבית של סבתא'... 'ריח הדשא הקצור בתחילת הקיץ'... ריח עץ אורן שמניחים ברכב גורם להפחתת מתח, הלבנדר משרה רוגע, ואילו ריח הבואש שמפיצה המשטרה בהפגנות גורם לסלידה וגועל... [כיום, נפוץ השימוש במפיצי רוח מלאכותיים בחנויות שונות, כדי לעורר בנו תחושות נעימות שיגרמו להוציא את הארנק מהכיס...]. ההסבר המדעי לעוצמתו של חוש הריח הוא, שהחוש הזה מקושר ישירות למרכז המוח ואינו עובר את ה"תלמוס", שהוא מעבד מידע בדרך למוח (ראו וויקיפדיה ערך 'ריח'). ואולם ההסבר הפנימי, להבדיל, הוא מרתק: מובא בספרים (בני יששכר פרשתנו ועוד) שבחטא עץ הדעת היו מעורבים רק ארבעה חושים, אבל הריח לא היה שותף לחטא ולכן הוא נותר טהור ומפלס דרך עד הנפש. חווה שמעה לקולו של הנחש, הביטה בפרי האסור, נגעה בו וטעמה בפה – אבל לא הריחה ממנו. ולאחרי הסופרלטיבים בואו נודה שהמושגים 'ריח נודף' ו'בושם איכותי' לא ממש מתכתבים עם עבודת ה'. ההנאה מבושם טוב היא איננה אחד המאפיינים של התלמיד חכם. כך מזהירה הגמרא: ברכות מג,ב: ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם: אל יצא כשהוא מבושם לשוק, ואל יצא יחידי בלילה. אם נסקור בזריזות את אזכורי הבושם בתנ"ך, נראה שהם תמיד באים בהקשרים זרים לחלוטין לעבודת האלוקים. הפעם הראשונה שמוזכרים מיני בשמים בספר בראשית, אלו סוחרים ישמעאלים שמורידים "נכאת, צרי ולט" למצרים ובדרך קונים את יוסף כעבד מידי האחים. פעם אחרת מסופר על מלכת שבא שבאה ארצה לפגוש את המלך שלמה ומכבדת אותו בצנצנת בושם ש"לא היה כבושם הזה עוד", והאזכור השלישי והמפורסם ביותר הוא ההכנות שעוברות הנשים לקראת ההליכה אל מלך פרס, "שישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים". מלכים א,י: ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה מאד ... לא בא כבשם ההוא עוד לרוב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה. אסתר ב: ובהגיע תר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ששה חדשים בשמן המר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים. מספרים על חסיד עשיר שרצה להעניק מתנה יקרה לאדמו"ר הזקן. הוא קנה קופסת טבק להרחה מכסף טהור והגיש אותה בחרדת קודש לרבי. ואולם האדמו"ר הזקן דחה את המתנה ואמר: "איבר אחד ישנו בגוף שאינו בעל תאווה, וגם אותו רוצים לקלקל"... [האף אינו איבר רעב, הוא אינו מחפש ותר אחרי ריחות כמו חוש הטעם, אלא רק מגיב לריחות קיימים, ולכן אין צורך לזהם אותו]. וכאן עולה שאלה עצומה שמעסיקה את חשובי המפרשים אלפי שנים: איך כל זה קשור עם בית המקדש? מה משמעות העובדה שאחת העבודות הגדולות בבית המקדש – ואולי הגדולה ביותר בין כולן - הייתה להעלות קטורת ולהפיץ ריח בשמים משכר בבית המקדש? האם הקב"ה שואף באמת תענוג מריח גשמי המופק מתרכובת עשבים צרי וציפורן, חלבנה ולבונה?! פרשת השבוע, "תצווה", היא הפרשה השנייה העוסקת בהקמת המשכן וממשיכה את מתן ההוראות לבניית הבית. הפסוקים האחרונים בפרשה מצווים על הקמת המזבח הפנימי שעליו העלו את הקטורת. הציווי הוא להקים מזבח זהב ולהעמידו ב"היכל", בתוך מבנה המשכן בחלקו הראשון שנקרא ה"קודש", בסמוך למנורה ושולחן לחם הפנים. מצוות העלאת הקטורת היא ללקוט אחד עשר מיני עשבים ולהפיק מהם תרכובת. הסממנים הייחודיים נלקטו מכל העולם, מכל אותם מקומות בהם צמחו העשבים היקרים והנדירים, מים המלח ועד ארצות ערב והמזרח הרחוק, והייתה זו חכמה יתירה לדעת להכין את התרכובת המיוחדת[1]. מדי בוקר היו עורכים הגרלה בין הכוהנים מי יזכה לעשות את עבודת הקטורת, וכיון שהייתה זו עבודה מבוקשת במיוחד, ומובא שהיה בה סגולה לעשירות[2], לכן כהן שזכה פעם אחת, אינו עושה יותר את מעשה הקטורת. הכוהן היה אוסף גחלים לוהטות במחתה מהמזבח החיצון, מזבח הקרבנות, ומניח אותן על המזבח הפנימי ועל הגחלים מניח מעט מאותה תרכובת בשמים, עד שהעשן והריח התפשטו בכל ההיכל. כך עשה בבוקר ושוב בערב. 2. שמות ל: ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אתו ... וצפית אתו זהב טהור את גגו ואת קירתיו סביב ואת קרנתיו... ונתתה אתו לפני הפרכת אשר על ארן העדת לפני הכפרת אשר על העדת אשר אועד לך שמה: והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה: ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם. הגמרא מספרת שריח הקטורת היה כה עוצמתי, עד שכלה לא הייתה צריכה להתבשם לקראת החתונה. וכאן עולה כאמור השאלה מה לזה ולעבודת ה'? מה בריח הטוב גרם לתענוג אלוקי? עוד שאלה צריכה ביאור: קראנו את לשון התורה והפסוק מאריך להדגיש את הקרבה של מזבח הקטורת אל קודש הקדשים. "ונתתה אותו לפני הפרוכת ... לפני הכפורת אשר על העדות". מקום מזבח הקטורת היה בפנים, בתוך היכל המשכן והמקדש, בסמוך לפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקדשים. וזאת בניגוד למזבח הנחושת, מזבח הקרבנות, שעמד בחוץ, בחצר העזרה בכניסה לבית. והשאלה הראשונה מתחזקת: מדוע מעשה הקטורת היה קשור אל פנים הבית?
ב. השאלה גדולה הרבה יותר לאור המעמד החריג שמעניקה התורה להעלאת הקטורת. ישנם מקורות רבים המעידים כי מצוות הקטורת לא הייתה עוד עבודה, אלא החשובה ביותר בבית. כמה ביטויים לכך: א. המיקום של פרשת הקטורת. המצווה להקים את מזבח הזהב באה בנפרד ובפרשה אחרת מכל דיני המשכן וכליו. בעוד שפרשת תרומה הציגה את הוראות ההקמה לכל מבנה המשכן והכלים שבתוכו, ואחר כך פרשתנו עוברת לנושא אחר ומדברת על הכנת בגדי הכהונה, פתאום בפסוקים האחרונים בפרשתנו בא קטע שלם המצווה על כלי נוסף: הקמת מזבח הזהב. מדובר בפליאה שמעסיקה את כל גדולי המפרשים לדורותיהם: רמבן ל,א: הנה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים היה וראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם? וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (ביחד עם כל הכלים)? מפרשים רבים מסיקים מכך כי מעשה הקטורת עומד ברמה אחרת מכל העבודות האחרות, בבחינת 'אחרון-אחרון חביב'. הנה דבריו של רבי אברהם סבע, מחשובי המקובלים בתקופת גירוש ספרד, שמציין את המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, הדבר שעושים אחרון הוא הדבר שעומד במחשבה בבסיס הכול. כמו משפחה שנכנסת לגור בבית חדש, הנה הכניסה הביתה היא הדבר האחרון שקורה אחרי כל הבנייה, אבל ברור שזה החלום שעמד בבסיס הבית[3]. צרור המור שמות ל: הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת, לפי שהוא הכלי היותר נבחר זולת הארון שציווה בראשונה, לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאמרו (משלי כ"ז,ט) 'שמן וקטרת ישמח לב'. ותחילת המחשבה היא סוף המעשה ... וכבר ידעת מאמרם ז"ל 'הכול הולך אחר החיתום'. ב. העדות השנייה לחשיבות הקטורת היא העובדה שזאת העבודה היחידה ממלאכות המשכן שהייתה נעשית בתוך קודש הקדשים. אחת בשנה, ביום המקודש בשנה, יום הכיפורים, היה הכהן הגדול לובש בגדי לבן ומכניס מעט קטורת ריחנית אל תוך קודש הקדשים ומניחה על גבי הארון. זאת למעשה הייתה עיקר עבודת ה' שהביאה את הכפרה, הטהרה וההתקרבות ביום הקדוש. צרור המור שם: ולהורות יותר על מעלתו אמר 'וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה', ביום הכיפורים, להורות שכפרת ישראל של יום הכיפורים תלויה בה. וזהו 'אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם'. ג. עדות לנחת הרוח האלוקי שנגרמת מהקטורת היא העובדה שבכוחה לעצור מגיפות. כך מסופר בפרשת קורח כי אחרי שקורח ובניו נפלו באדמה, פרצה מגיפה נוראה בעם ומתו 14,000 איש תוך זמן קצר, עד שאהרן הכהן נטל מחתה עם קטורת מהמשכן ורץ בין האנשים ורק אז נעצרה המגיפה. ד. מעל ומעבר לכל זה, ידועים דברי הזוהר הקדוש כי יהודי צריך לכוון בכל יום באמירת פיטום הקטורת אל סוד הקטורת, וזה מגן עליו מפני היצר הרע וכל מרעין בישין. זוהר ב ריח,ב: אם בני אדם היו יודעים עד כמה חשוב מעשה הקטורת לפני הקב"ה היו לוקחים כל תיבה ותיבה ממנה והיו מעלים אותה להיות עטרה על ראשם ככתר זהב. ומי שעוסק בפרשת הקטורת צריך להתבונן בשכלו במעשה הקטורת ואם יכוון באמירתו כל יום, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא ויסתלקו הדֶבֶר והמגפה ממנו ומכל העולם וינצל מכל הדינים של העולם הזה[4]. והתמיהות מתבקשות: מה? למה? איזו הנאה מפיק הקב"ה מריח בשמים שהובאו מהמזרח הרחוק?
ג. לפני שנכנסים לעניין, מעניין לציין עוד התייחסות לנושא הריח. באחד מפרקי הנביא הידועים אודות הצפוי בביאת המשיח, מובא כי המשיח יצטיין בחוש הריח וישפוט העם באמצעות האף. 3. ישעיהו יא: ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח – סנהדרין [1] בברייתא "פיטום הקטורת" אומרים: "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים". מה כוונת הביטוי? יש אומרים שהאומנים היו כותשים את הבשמים בצורה דקה, דבר שהצריך מאמץ רב ועל כך היו מעודדים עצמם במילים "הדק היטב היטב הדק" (משהו כמו "הי, הופ"). עוד פירוש אומר שהקול עזר למניעת חדירת אבקת הקטורת למערכת הנשימה. [2] סגולה לעשירות: בספר כף החיים כותב רבי חיים פלאגי' כי אמירת פיטום הקטורת היא סגולה לעשירות ולכן "יכתוב פרשת הקטורת על קלף ... ויקרא בו ... דהקטורת מעשיר ומובטח לו דלא יופסק פרנסתו". [3] תוספת מעניינת: בספר "ברוך שאמר" מהגאון רבי ברוך אפשטיין, מחבר התורה תמימה, מבאר בכך נקודה מעניינת: בתפילת השחר אנו אומרים פעמיים את סדר הקטורת – גם בסדר הקרבנות לפני התפילה וגם אחרי התפילה. האמירה לפני התפילה מובנת, כיון שזה היה מקום ההקטרה בבית המקדש, אחרי זריקת דם התמיד ולכן אומרים פיטום הקטורת אחרי פרשת התמיד, אבל למה אומרים שוב אחרי התפילה? משום שהתורה קובעת את פרשת הקטורת בפרשה נפרדת, אחרי כל הקרבנות האחרים. ולכן אומרים אחרי התפילה. ובביאור העניין כותב שטבע בני אדם הוא להביא קטורת אחרי הארוחה כדי להגביר ההנאה מהארוחה. כך מובא במסכת ברכות שהיו מביאים "מוגמר" אחרי הארוחה ומברכים "בורא מיני בשמים". ועד"ז יש לומר למעלה כי עניין הקטורת הוא לגרום נחת רוח וכבוד אחרי כל עבודת הקרבנות. [4] איך הקטורת מסלקת הסטרא אחרא: מובא במאמרי חסידות כי הקטורת הייתה מורכבת מאחד עשר סממנים ובכך היא רמז לכוחות הקליפה שהם במניין אחד עשר. שכן יש בהם עשר כוחות במקביל לעשר הספירות הקדושות, ואולם יש בהם כוח נוסף שהוא הכוח האלוקי שמחיה אותם אבל עומד מחוץ להם, בניגוד לעשר הספירות שהכוח האלוקי הוא הם עצמם. תצוה
פרשת תצווה (הרב שלמה קזיוף הלוי) המעיל מכפר על עוון לשון הרע בעשיית המעיל מצווה התורה: "וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת ... פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ ולא יָמוּת". בשולי מעילו של הכהן הגדול היו תלויים פעמונים ורימונים, שתפקידם היה להשמיע קול בעת שאהרון הכהן היה נכנס אל הקודש. ישנה מחלוקת בין הפרשנים בטעם המצווה , הרשב"ם כותב ש: קול הפעמונים הוא אזהרה לבני ישראל להתרחק ': ולפי שצווה הקב"ה וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו, לכך ציוה הקב"ה ונשמע קולו בבאו ויתרחקו השומעים משם'. לעומתו הרמב''ן סובר שהם תזכורת ואזהרה לכהן הגדול ': לכך אמר כי צווה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה . ' אך חז''ל דרשו (ערכין טז ע א" ) : מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין ... מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקב''ה: ''יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול''. מדוע דווקא המעיל נבחר כבגד שמכפר על לשון הרע ? כדי להסביר את ייחודו של המעיל נקדים סיפור על שמירת הלשון : מעשה ברוכל אחד שהיה מסתובב בעיירות ו מכריז ואומר מי רוצה לקנות סם חיים? והיו כולם נדחקים לקנות ממנו. ר 'ינאי שהיה יושב ועוסק בתורה, שמע לפתע את אותו רוכל שהוא מכריז מי רוצה לקנות סם חיים וקרא לו בא ועלה אלי ומכור לי, "אמר לו הרוכל ": אתה אינך צריך לסחורתי ולא שכמותך. " הפציר בו ר' ינאי ועלה אליו הרוכל. הגיש לו הרוכל ספר תהילים והראה לו את הפסוק 'מי האיש החפץ חיים' ומה כתוב אחריו? 'נצור לשונך מרע... סור מרע ועשה טוב .'(ויקרא רבה ב,טז). פירש ה'כלי יקר': "לפי שהמעיל מכפר על לשון הרע, על כן היה כולו תכלת, כי תכלת דומה לים וע''י התכלת יסתכל הים וממנו יראה וכן יעשה. כי בים נאמר (איוב לח -יא" ): וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי ואָשִׂים בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם. וָאֹמַר עַד- פֹּה תָבוֹא וְלא תֹסִיף"... כך נתן הקב"ה אל הלשון חומה ובריח, כמו שאמרו חז''ל ולא עוד אלא שהקפתי לך שני חומות, אחת של עצם ואחת של בשר... והיה מן הראוי שילמד האדם מן הים אשר אינו עובר דלתים ובריח ואינו פורץ גדרו. וזהו טעם התכלת שדומה לים. כי בהסתכלו בתכלת – יהיה נזכר בים שדומה לו בצבע, וממילא יתבונן אז במעשה הים וממנו יראה וכן יעשה ו ". עוד מוסיף ה'כלי יקר': "ועל עניין הקפת שני החומות אמר: "וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו , " כי גם הלשון צריך להיות כך שיהיה פי ראשו בתוכו, תוך החומה הסמוכה לו והיא של עצם. וכנגד החומה של בשר ( אלו השפתיים ), אמר "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו לא יִקָּרֵעַ " כדי שלא יקרע את שני החומות כאמור . הבה נשמור פינו מחטאו בלשוננו נסור מרע ונעשה רק טוב ... שבת שלום ומבורך
וְאַתָּה תְּצַוֶּה (כז כ) נוהג היה הגאון רבי חיים מייזל, רבה של העיר לודז", לסובב על בתי העיר ולאסוף כסף לצרכי צדקה. בני העיר פתחו את ידם ונתנו בעין טובה וכך היה הרב מצליח לאסוף סכומי כסף גדולים. למרות שהיה הוא עצמו אוסף את הכסף נמנע רבי חיים מלהיות שותף בחלוקת הכסף. לשם כך מינה גבאי צדקה נאמנים להם היה מוסר את כל הכסף שאסף לצדקה והם חילקו אותו בין עניי העיר כראות עיניהם. כאשר נשאל פעם רבי חיים מדוע אין הוא משתתף בחלוקת הצדקה. השיב: כידוע בפרשת תצווה אין מוזכר שמו של משה רבנו כלל. מדוע? אין זאת תירץ רבי חיים אלא משום שבפרשה הקודמת, פרשת תרומה, שם מסופר בתורה על אסיפת הכסף לצורך הקמת המשכן, מוזכר שמו של משה רבנו פעמים רבות, וכדי למנוע כל חשד ולזות שפתים נעדר שמו של משה רבנו מפרשת תצווה, הפרשה בה מבואר לשם מה השתמשו בכסף שנאסף. מזאת למדתי גם אני לנהוג כך סיים רבי חיים את הכסף אני אוסף לעניים, אולם כדי שלא יתלו בי כל חשד שאני מעדיף עני זה או אחר, לכן מיניתי לחלוקת הכסף גבאי צדקה נאמנים. "ואתה תצוה את בני ישראל" (כז, כ( ")הרה"ג ר' שבתי יודלביץ זצ"ל( פעם בא אחד מתלמידיו של הגאון רבי ישראל מסלנט זצ"ל לרבו ואמר לו: ברצוני לנסוע לגרמניה להחזירם בתשובה ולהטיף להם מוסר. ענה לו רבי ישראל: את רוסיה כבר החזרת בתשובה? אמר לו התלמיד: צודק אדוני הרב, אסע קודם לרוסיה. אמר לו הרב: ועם פולין כבר גמרת? ענה התלמיד, צודק. המשיך הרב: ועם העיר שלך ראדין כבר גמרת? ואת משפחתך כבר החזרת בתשובה? ואת עצמך כבר תיקנת?... הצדיק התלמיד את דברי הרב ואמר אכן ראשית צריך אני להחזיר בתשובה את עצמי... וזהו שאומר כאן הכתוב: "ואתה" - בראש וראשונה צריך האדם לתקן את עצמו ולשמש דוגמא לאחרים, ולאחר מכן "תצוה את בני ישראל" - יהיה רשאי לצוות על אחרים ולהטיף להם מוסר, וכפי שאמרו חז"ל "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים "וְּאַתָה תְּצַוֶּה אֶּת בְּנֵי יִּשְּרָאֵל וְּיִּקְּחו אֵלֶּיךָ שֶּמֶּן זַיִּת זָךְּ כָתִּית לַמָאוֹר לְּהַעֲלֹת נֵר תָמִּיד" (כז, כ( בספר 'אמרי יוסף' כתוב רעיון נפלא, על משמעות 'להעלות נר תמיד': והנה, לפעמים האדם מונע עצמו מללמוד עם הקטנים ממנו, שמדמה בדעתו, שבאם יעסוק בתורה לבדו יתחכם יותר ויותר, ובאמת לא כן הוא, כמאמר רז"ל (תענית ז.( ' ומתלמידי יותר מכולם. ולזה רומזת התורה הקדושה באמרה: 'ואתה תצוה את בני ישראל', תצוה מלשון צוותא - רוצה לומר: תחבר עצמך עם בני ישראל הקטנים ממך, ולא תאמר שעל ידי זה לא תתחכם בתורה כל כך, כי אדרבה: 'ויקחו אליך שמן זית זך', דהיינו, שעל ידם יפתח לך שכל חדש בתורה הנרמז בשמן זית זך "מה שמן מאיר לעולם כך התורה", ותעלה למעלה-למעלה בתורה ועבודה וזהו 'להעלות נר תמיד', רצ"ל, תוכל להעלות את נשמתך הנקראת נר, כמו שכתוב (משלי כ, כז): 'נר ה' נשמת אדם' - תמיד עולה למעלה ממדריגה למדריגה ואתה תצוה" הענווה – היא הסימן לגדלות האדם (כז,כ) שמו של משה לא מוזכר בפרשת תצווה וטעמים רבים בדבר. הגאון מוילנא זצ"ל מפרש כי ז' באדר הוא יום פטירתו של משה בו נלקח מן העולם ותמיד הוא חל בשבוע שבו קוראים פרשת תצווה. מסביר ה"שפתי כהן", כי מאחר והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה כדי לזכותם בשכר מושלם בעוה"ב, לכן גם דבריו של משה פעלו שלא ייזכר שמו בפרשה זו "תצווה" החשובה שבה נצטוו עם ישראל להביא דברים הנחוצים למשכן שהוא עניין נעלה מאוד.
אך גם הפעם חזר והתמהמה אבי הבן ומצוות המילה לא נעשתה. שוב נפנה רבי צדקה לאבי הבן ושאלו: "ועכשיו למי מחכים?". בבושת פנים השיב לו הלה כי המוהל המכובד שכח בביתו את כלי המילה ולא הביאם עמו, אולי יואיל כבוד הרב להשאיל לו את כלי המילה שברשותו? להפתעתו של אבי הבן נענה הרב לבקשתו בשמחה וברצון: "הא לך, משאיל לך את הכלים בשמחה ובששון, ייקח וימול בהם. וכן היה, הילד נימול בידיו של המוהל האחר בכליו של הרב צדקה זצ"ל.
.אבל אם אתה רוצה לעשות עוד חסד תלמד משניות לעילוי נשמת אשתי''. "וְּאַתָה תְּצַוֶה אֶּת בְּנֵי יִּשְּרָאֵל ויקחו אליך שמן זית זך כָתִּית לַמָאוֹר להעלות נר תמיד'' (כז, כ( בספר 'אמרי יוסף' כתוב רעיון נפלא, על משמעות 'להעלות נר תמיד': והנה, לפעמים האדם מונע עצמו מללמוד עם הקטנים ממנו, שמדמה בדעתו, שבאם יעסוק בתורה לבדו יתחכם יותר ויותר, ובאמת לא כן הוא, כמאמר רז"ל (תענית ז ( 'ומתלמידי יותר מכולם'. ולזה רומזת התורה הקדושה באמרה: 'ואתה תצוה את בני ישראל', תצוה מלשון צוותא - רוצה לומר: תחבר עצמך עם בני ישראל הקטנים ממך, ולא תאמר שעל ידי זה לא תתחכם בתורה כל כך, כי אדרבה: 'ויקחו אליך שמן זית זך', דהיינו, שעל ידם יפתח לך שכל חדש בתורה הנרמז בשמן זית זך "מה שמן מאיר לעולם כך התורה", ותעלה למעלה-למעלה בתורה ועבודה וזהו 'להעלות נר תמיד', רצ"ל, תוכל להעלות את נשמתך הנקראת נר, כמו שכתוב (משלי כ, כז): 'נר ה' נשמת אדם' - תמיד עולה למעלה ממדריגה למדריגה
ואתה תצוה את בני ישראל (כז,כ) נר התמיד שהיה הכהן הגדול מעלה במנורה שבמקדש הוא סמל לתורה, כמו שכתוב (משלי ו) "כי נר מצווה ותורה אור''. וייקחו אליך שמן זית זך..."
כמה שאלות הפרשה פותחת בשמן זית. מה הקשר לכאן?! זה מתאים לחומש ויקרא? ואם פרשה זו היא בשבת זכור חייב להיות קשר בניהם. ואם כך, מה הקשר לפרשת זכור ?
התשובה לכולן היא: עמלק בא לקרר את האמונה במציאות ה' (אמבטיה רותחת) לא בשביל שלל, חבל ארץ, אלא נטו בשביל "לקרר את האמבטיה''. גם המן מזרעו של עמלק: מגילת (גילוי) אסתר (נסתר) צריכים לצרף את כל הסיפורים במגילה כדי לראות את מציאות ה'. המן - מנסה להראות שזה צירוף מקרים..
כן הוא שמן זית לא נגלה לעיני המתבונן כזית קשה אך לאחר כתישה מקבלים שמן זית זך. מי שלא יתבונן בתפוקתו של שמן הזית - לא יוציא ממנו מאומה ולא יוכל להאיר את מקומו..
אדם שלא יתבונן יישאר בחושך לעולם. .
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" (כז,כ) כתית – הזיתים היה כותש במכתשת ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים. ואחר שהוציא טפה ראשונה מכניסן לרחיים וטוחנן. והשמן השני פסול למנורה וכשר למנחות שנאמר: 'כתית למאור' ולא כתית למנחות". הלפיד שכבה במערה (גד שכטמן) ''אתה רוצה שאדבר גרמנית? אתה לא מתבייש?! אחרי כל הצער והסבל שהם גרמו לעם היהודי?...” – תמה המרואיין בפני המראיין שתהה על קנקנו במלאכת התרגום. המראיין שיער שכנראה מדובר באיש שפצעי המלחמה ומחנות ההשמדה חקוקים לרעה בבני משפחתו הקרובים, וניסה לעבור לשפה אחרת בעייתית פחות. ספרדית. גם כאן התפרץ המרואיין והתמרמר על האינקוויזיציה שגרמו הספרדים לבני עמנו במהלך ההיסטוריה. לאחר מספר דקות הוברר למראיין שלפניו נמצא אדם שהציג עצמו לתפקיד פעיל במשרד תרגום, אך אינו דובר אף שפה מלבד עברית. בביתו של הבן הבכור ביקש האב מהבן לסור עימו לחדר צדדי ושקט. משנכנסו לחדר לחש האבא: “ראה בני, אינני יודע מתי אמות ואפטר מן העולם”. הבן הזדעזע, “אבא, אל תגיד ככה”... אבל האב לא התרגש: “אני רוצה לדעת מה תעשה לעילוי נשמתי אחרי שאמות”.
ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך (כח,א) (אשר לורבר) במדרש שמות רבה (פרשה ל"ז) מובא שבשעה שירד משה רבנו מהר סיני וראה את ישראל כשהם עסוקים במעשה העגל, הביט וראה את אהרן אחיו שהיה עומד ליד עגל הזהב ומקיש עליו בפטיש. למעשה, כוונתו של אהרן הייתה לעכב את בני ישראל מלעבוד את העגל, משום כך התמהמה בעשייתו, אולם משה רבנו חשב שהיה אהרן שותף עימהן, והיה בליבו עליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, יודע אני את כוונתו של אהרן שהיא לטובה. על קרבנותיהן של בני אלא אותך, שנאמר: ,ואתה הקרב אליך." ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי (כח א) (הרב צבי פולק) הרב שבתאי אשכנזי הכהן, הידוע בכינויו הש"ך, על שם ספרו "שפתי כהן" מביא כי שלוש פעמים בפרשה מופיעות המילים "לכהנו לי". :בפעם הראשונה נאמר כאן: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו" לכהנו לי". בפעם השניה נאמר (לקמן פסוק ג'): "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". ובפעם השלישית נאמר (לקמן פסוק ד'): "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי". המילה "לי" היא בגימטרייה ארבעים, והפסוקים הללו מרמזים על שלושה כוהנים גדולים ששימשו בבית המקדש, כל אחד מהם במשך תקופה של ארבעים שנה. אהרן הכהן שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה. עלי הכהן שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה, כמו שנאמר בפסוק (שמואל א' פרק ד' פסוק י"ח): "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה". השלישי היה שמעון הצדיק ששימש ככהן גדול בימי בית שני ואף הוא כהן בתפקיד רם זה במשך ארבעים שנה. "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (כח,ב ( (תורת הפרשה( בפסוק זה כתוב לעשות את הבגדים לכבוד ולתפארת, ואילו בפסוק הסמוך (פסוק ג') כתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב... ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי?" אלא – אמר רבי שמעון סופר – אצל פשוטי המון עם שאינם חולקים כבוד לאדם אלא לפי התלבושת שלו, כלפיהם אמר "ועשית בגדי קודש לכבוד ולתפארת", אבל כאשר ידבר "אל כל חכמי לב" – אלו המבינים את תוכן בגדי הקודש וסוד פנימיותם, להם תאמר: "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי'' ''בגדי קודש ... לכבוד ולתפארת'' (כח ב) (מתיקות התורה) עומדת אימא מסורה בבוקרו של יום מול ארון בגדי הילדים, השעון מתקתק ללא רחם והלחץ עולה, והיא פורכת ידיה בייאוש: ''אוי, מה אני אלביש לו? הכול בכביסה!''... נכון שבתחתית הארון נח לו בגד מקופל בקפידה, אך אותו היא לא תלביש לילד הצדיק שלה, ויהי מה! הוא הגיע עם משלוח הבגדים מן הקרובים שלא ניתן לסרב להם, אך הוא לא יבוא לידי שימוש. 'בעצם, כלל אין מקומו בבתינו'. היא נוטלת את הבגד בידיה ונפטרת ממנו חיש, ומיד פונה למלאכת אלתור בגד ראוי יותר. מה יש בו בבגד שהוא כל כך מאיים? – אז זהו, שלא צריך להיות בו משהו מיוחד. מספיק שהוא לא ''לכבוד ולתפארת'' לבנה. שהוא לא הולם בעדינות של כבוד את בני התורה. ''ועשית בגדי קודש... לכבוד ולתפארת... לקדשו לכהנו לי''. לא ניתן להתעלם מדברי רש''י הזועקים אלינו את שלהם: ''לקדשו – להכניסו בכהונה ע''י הבגדים'' - - - כן, הבגדים, אם הם בגדי קודש ראויים, הם מקדשים את האדם! ומילים נוקבות אף יותר, בהתייחסות אלינו, מצינו במדרש: ''כל זמן שהבגדים עליהם – כהונתם עליהם וקדושתם קיימת בהם. אין בגדיהם עליהם – אין כהונתם עליהם'' - - - בגדים מכובדים – מכבדים ומקדשים את בעליהם, והתנועה החיצונית מעוררת את הפנימית. מכאן נחתום בדברי השל''ה הקדוש בפרשתנו: ''כשם שהלבוש מכבד את הגוף, כך הגוף הראוי מכבד את הנפש. ומחשבה יחשוב האדם, שהמלביש הגוף – יתעורר להלביש הנשמה''. "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך לכבוד ולתפארת'' (כח ב) (גדי שכטמן) סודו של הבגד בלשון הקודש | למה מתחפשים בפורים? | ואיך קשורה הציצית של מרדכי להמן ? בכביש הסרגל באחת ממדינות העולם נסע לו בנחת איש עסקים, מרוב שעמום מהנסיעה החדגונית רגלו מעכה את דוושת הגז במהירות רבה, אך המהירות בכביש הריק מנוסעים בשעת לילה מאוחרת לא היוותה סכנה. לפתע הוא קולט מרחוק משהו מגיח אל הכביש השומם והוא מנסה לעצור בזמן, בדקה התשעים עוצר הרכב מטר מראשו של גמד קטן הלבוש בבגד אדם. אתה כמעט דרסתי אותך", נורמאלי? צועק הנהג בחמת זעם, "ככה לקפוץ לכביש?". הגמד החל להתנצל: "תבין אותי, שלושה ימים לא אכלתי. אני מת מרעב תיכף, אתה הראשון שעובר פה מזה שבוע". הנהג ריחם עליו והוציא לו אוכל, תוך אזהרות חוזרות ונשנות שלא יסכן שוב את חייו הגמדיים. בהמשך הדרך שוב מזנק מישהו לכביש, בדקה התשעים וחמש עוצר הרכב בחריקת בלמים עזה חצי מטר מראשו של גמד לבוש בגד צהוב. שוב פעם החל הנהג לנזוף בגמד הצהוב, וזה האחרון התנצל ששלושה ימים לא באה טיפת משקה לפיו. הנהג ריחם עליו ונתן לו לשתות כשהוא מפציר בו להיזהר יותר להבא. כמובן שבפעם הבאה היה הנהג זהיר יותר, ולמרות שהזינוק של החפץ השלישי שהתברר כגמד לבוש בבגד כחול - היה מהיר מאוד, הוא הצליח לעצור כמה סנטימטרים ספורים מהראש הזעיר. אני לא מוכן לשמוע ממך שום תירוץ! לא שאתה רעב ולא שאתה צמא. נמאסתם עלי כבר". פסק הנהג הנרגז והלחוץ. אך הגמד הכחול ענה לו בחומרה: ''תהיה בשקט ותוציא תעודות... בפרשת השבוע מצווה הקב"ה את משה לעשות לאהרן בגדי כהונה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". בגדי הכהונה עשויים היו בהוד והדר שאין כמותו בעולם כולו, הן מבחינת הבד שממנו היו עשויים והן באופן הכנתם. מהו בעצם הבגד, ואיך צריכים אנו להתייחס אליו? בלשון הקודש כל מילה מחושבת בתכלית הדיוק או בעגה היהודית 'עד קוצו של יו"ד'. אם נתבונן מעט במילה "בגד" נשים לב שהיא מורכבת משלוש אותיות צמודות זו לזו בסדר האלף-בית, היוצרות מילה שלמה. לא בכדי הורכבה המילה בגד מצירוף זה, שכן האות הראשונה א' רומזת לקב"ה - 'אלופו של עולם', וכשמתעלמים ממנו - נוצר השורש ב.ג.ד שהוא מלשון בגידה. זאת ועוד, שהבגד גורם לנו 'לבגוד' באישיותו של העומד מולנו ולהתייחס אליו אך ורק לפי מראה עינינו. אם לבוש הוא בגדים מכובדים ביותר מיד נסווג אותו במחשבתנו כאיש נכבד וחשוב אפילו אם הוא ריק מתוכן. לעומת זאת גם אם הוא אדם נכבד בפנימיותו אך לבוש בגדי עני לא נעניק לו תשומת לב ראויה. הרי שהבגד מתעתע בנו לבגוד במציאות האמיתית. 'בגד' בחילוף אותיות א"ת ב"ש יוצר את האותיות 'שקר'... וכיון ש"זה לעומת זה עשה האלוקים" ההיפך של הבגד בלשון הקודש הוא 'מלבוש' שיוצר בחילוף אותיות את המילה 'בשלום'. גם בפורים - מנהג ישראל תורה - להתחפש בבגדים שונים מכל ימות השנה. מדוע? אחד מן הטעמים הוא שאנו רוצים להטמיע בקרבנו את המסר שהבגדים אינם משקפים נכונה את המציאות, וכמו שיודעים אנו בפורים שזו רק תחפושת, כך ילווה אותנו מסר זה לאורך השנה כולה. לכן ציוותה התורה הקדושה לעשות לכהן הגדול "בגדי קודש לכבוד ולתפארת", כיון שבגדים אלו נעשים בקדושה ובטהרה בסדר מיוחד של אריגה ועיצוב על פי סודות עליונים, הרי שלא זו בלבד שהם לא יגרמו למתבונן בהם ראייה שטחית על פי הבגד, אלא אדרבה כל בגד יכפר על חטא מסוים מעוונות הדור, לדוגמה המעיל - על לשון הרע, החושן - על קלקול הדין, וכן הלאה. כששמע מרדכי על גזירת המן נקט בצעד חריף: "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר", לעומת זאת כשהגיעה שעתו הגדולה של מרדכי היהודי, זכה להוד וגדולה כשהביאו: "לבוש מלכות אשר לבש בו המלך", כבוד מושלם ממלך מלכי המלכים. בימי הפורים שזוכים אנו לשפע רוחני רב, וכל שמוטל עלינו לעשות כדי לזכות בו, הוא לפשוט את ידינו ולבקש מהיושב במרומים שישלח לנו עזרו. ננסה פעם אחת להתחפש לעצמנו, ל'אני' האמיתי שלנו ולא להמשיך להסתובב ב'בגד' שעטינו על עצמנו במהלך השנה החולפת. נקרע את בגדי החטא שרכשנו לנו ותמורתם נבקש מאבא שבשמים לזכות ללבוש מלכות אמיתי לנשמתנו. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי (כח ג) (אברהם לוי) יש לך לב? בורא עולם מְצַוֶה את משה לארגן אנשים שיעשו את "בגדי הקודש" עבור הכוהנים, בהתאם לתפריט וכפי התוכנית שקיבל בהר סיני, אלא שבורא עולם מבקש ממשה שאת הבגדים הללו יעשו אך ורק אנשים שיש להם את התואר והמעלה של "חכמי לב". וכאן הבן עומד ותמהה ושכלו לרגע מתמהמה, והדבר בעיניו מאוד תמוה. אמת, אין ספק שיצירת בגדי הכהונה זו מלאכה מורכבת מאוד הדורשת ממוחיות רבה, וברור שצריך שהאנשים העוסקים בה יהיו חכמים ובעלי מקצוע הבקיאים היטב במלאכתם. אך לשם מה צריך שהאנשים הללו יהיו גם "בעלי לב"? מה הלב שלהם קשור לעניין? ננסה רגע להגשים יותר את הדברים, ולהעביר אותם למושגים שלנו: אדם שיש לו סתימה בכיור והוא מחפש אינסטלאטור. האם הוא מחפש אינסטלאטור עם לב אצילי ומיוחד - או שהוא מסתפק באינסטלאטור חכם הבקי במלאכתו ויודע להניס ולהטיס כל סתימה - ולהתמודד עם כל תקלה? בטרם נענה על השאלה נעלה רגע לבמה שאלה נוספת, המטרידה לא פחות: על הפסוק הנ"ל שבראש המאמר, כותב רש"י הקדוש את המילים הבאות: לקדשו - להכניסו בכהונה על ידי הבגדים, שיהא כהן לי (רש"י כ"ח ג'). והשאלה מתפרצת ועולה! הרי בגדי הכהונה היו עשויים מצמר של בעלי חיים החיים ברפת ושזורים מפשתן שגדל באיזה נקיק עלום וצבועים בדם של תולעת משי... אם כן כיצד יתכן שהבגדים הללו יכולים להזרים ולהעביר ולהחדיר קדושה במי שילבש אותם? איך בדיוק עובד הקסם הזה? ברשות הקוראים נעלה לבמה גם את שאלתו המפורסמת של מוישלה "על קדושת הטלית והתפילין", שאלה שבעצם זהה לשאלה שלנו: שהרי איך עושים תפילין? לוקחים עור מהפרה חֶמְדַה ועושים מזה קלף ורצועות, לוקחים את הלְחָיַיִם מהשור ג'וני ועושים מזה בתים לתפילין, מארגנים מהמקצוען "יעקובי" איזה צבע שחור עמיד ויציב, ומכל התערובת הזו יוצרים את התפילין הקדושות והמקדשות. אך מוישלה לא מצליח להבין איך זה עובד! לטענתו גם הנעליים שלו נוצרו מעור של בהמה וגם הן נצבעו בצבע שחור עמיד, אם כן מדוע התפילין קדושות - ונעליו הנעלות לא? אותו דבר הציצית! הרי היא עשויה מצמר של כבש שאכל חסה בשטחים והשתזף בשמש וצעק כל היום ממֶהֶהֶהֶה..... ובעצם גם הסמיכה של מוישלה עשויה מאותו צמר. אם כן מדוע הטלית קדושה - והסמיכה שלו לא? אין ספק שהקושיות הללו יפות ונפלאות - ובפרט קושיותיו של מוישלה, אלא שחכמנו ז"ל כתבו לנו חמישה מילים - ועל פיהם כל הקושיות הללו מתפוררות ומתיישבות ומומתקות. מה הם כתבו? לקדשו - לשם כך יעשו את הבגדים (ספורנו כ"ח ג'). שמעתם?! ביצירת בגדי הכהונה הושקעה מחשבת טהרה וקדושה תמידית, והיה צריך לכוון כל רגע ורגע "שהבגדים יקדשו את מי שילבש אותם". זה פלא שהבגדים קידשו את הכוהנים? זה בעצם גם הסוד והקסם שמסתתרים מאחורי הטלית והתפילין, ולכבוד מוישלה - נרחיב מעט את הדברים בצורה פשוטה ובמילים ברורות: הכול תלוי בהכנה וביצירה של הדבר! בנעליים ובסמיכה של מוישלה הושקעה מחשבה גשמית של ביזנע'ס וכסף ואופנה וגזרה וכו' - וכל היצירה שלהם הייתה בשביל מטרה גשמית, כדי להגן על הרגל ולחמם את הגוף. אם כן מה שייך שתחול עליהם הקדושה? מצד שני... הטלית והתפילין ובגדי הכהונה מתחילת יצירתם נעשו מתוך קדושה וטהרה ולשם מצווה, ומתוך מטרה קדושה ונשגבה - לעבוד באמצעותם את ה', וזה מה שמקדש את העור והצמר והכותנה וגורם להם את המהפך הגדול והמעבר החד "מאביזרים גשמיים" לפריטים מקודשים ומקדשים, אשר באמצעותם מתחברים ומתקשרים עם הבורא בצורה הגבוהה ביותר. כעת התבהרו הדברים והתיישבו ההדורים, וקיבלנו כבר תירוץ מושלם על שתי השאלות הנ"ל: א) מחמת שבבגדי הכהונה היה צריך להשקיע מחשבת קדושה וטהרה תמידית, לכן לא מספיק שהעוסקים במלאכה יהיו "בעלי חכמה" הבקיאים היטב באומנות - אלא צריך גם שיהיו "בעלי לב" טהור וזך היודע לזרוע ולנטוע קדושה וטהרה בתוך הבגדים, כדי שאותם בגדים יְשַׁנוּ את מהותם ויתהפכו מגשמיים לרוחניים. ב) כעת גם מובן כיצד הבגדים הללו מקדשים את הכהן. שהרי הם נעשו בטהרה וקדושה ומתוך מחשבת מצווה ועל פי צו אלוקי, וממילא הם בבחינת ציצית ותפילין. המסר העולה כאן הינו חד וברור: עבודת ה' אינה "חומרי הגלם" והמעשה הפיזי והגשמי, אלא "ההשקעה הרוחנית" והטהרה הפנימית שמכניסים לתוך המעשה. לדוגמא: ה' לא מחפש שנצטט ונדקלם את מילות התפילה, אלא שנשתפך מעומק הלב ונזרים רגש וכיסופים לבורא - דרך המילים שבתפילה. ואם לא כן, הרי שהעיקר חסר מהספר - וכפי שניסחו זאת חכמנו ז"ל במילים "תפילה בלא כוונה, כגוף בלא נשמה" (נחלת אבות, אבות, ב' י"ג). האמת היא שהדברים מעוגנים בנביא בצורה הרבה יותר תקיפה ונוקבת, ומשום כך עדיף שנצטט את הדברים ככתבם וכלשונם: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? ... כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? ... לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא... קְטֹרֶת - תּוֹעֵבָה הִיא לִי... חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם - שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ (ישעיה א' י"א - ט"ז). א-לוקים מודיע שיש אנשים שהוא מוותר על קורבנותיהם, הוא לא מעוניין שהם יעלו אליו לרגל, הוא קורא לקטורת שהם מקטירים "תועבה", הוא שונא את השבתות והחגים שהם עושים, והוא גם מואס בתפילתם. נכון שזה נשמע מזעזע? הרי מדובר במקיימים מצוות מתוקים המקריבים ומקטירים ומתפללים ושומרים שבת ומועדים. אם כן על מה יצא הקצף? הנביא לא משאיר אותנו בממתינה - והוא מגלה לנו את פשר התעלומה: רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ... דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט... שִׁפְטוּ יָתוֹם... רִיבוּ אַלְמָנָה... יהודים יקרים, מהמעשים שלכם ניכר שהתוכן שלכם רקוב וקלוקל ואתם כלל לא מעוניינים לעשות את רצון ה' וללכת בדרכיו, ובעצם אתם עובדים את ה' ועושים את המצוות ללא רגש ותוכן - כאדם הפורע "מס" וחוב למלך. ומכיוון שבורא עולם לא מחפש את התפאורה החיצונית שבמצווה - אלא הוא מעוניין שעל ידי המצוות האדם יתקדם בפנימיותו וייטהר ויזכך את מידותיו ותכונותיו ויתקרב אליו יותר, הרי שאם האדם לא פועל בכיוון הזה והוא עושה את המצוות רק בצורה חיצונית - אך ליבו בל עימו באותו זמן, בורא עולם לא שמח באותן מצוות, והוא מודיע שהוא מוותר עליהם. נ.ב. אין זה סותר שאם האדם נמצא בשעת משבר ובמלחמת הישרדות רוחנית והוא דוחק את עצמו ומתאמץ כדי לעבוד את ה', אזי למרות שבאותם רגעים הוא לא מכניס כוונה ותוכן למצוותיו והוא עושה אותם כפריעת חוב בלבד עם חיצוניות ללא פנימיות, למרות זאת מעשיו חשובים ואהובים בשמים - והם אפילו נקראים "מסירות נפש", ויש להם את המעלה הכבירה של "טוב אחד בצער ממאה שלא בצער", שהרי לצער הנלווה עם המעשה יש מעלה לא פחות מהכוונה - והבורא משלם על כך שכר מושלם. הדברים תקפים בפרט לאותם מתחזקים ומתחילים ומתקרבים ליהדות, אשריהם ואשרי חלקם, ירבו כמותם בישראל. זהו המסר שמעביר לנו הנביא, וזו גם הנקודה שראינו בפרשה: עבודת ה' צריכה להיעשות עם הנוסחה של "חכמי לב". "חכמה" - כדי לבצע את כל פרטי המצווה בצורה הגשמית שהיא דורשת. לעבד עורות ולהכין תפילין, לגזוז צמר ולהכין ציצית וכו'. "לב" - כדי למלאות תוכן ופנימיות במעשה הגשמי, להכניס למעשה כוונה וטהרה, ולחפש את החיבור עם ה'. לצערנו פגשנו בהיסטוריה הרבה "חכמים - בלי לב", וראינו איזה חורבן ושואה הם גרמו לעם ישראל. רוצים מסמכים? מי לא שמע על הברנש יש"ו שהיה חכם ומלומד בתורה ואיש קבלה מובהק, אלא שלא היה לא לב רוחני. יש"ו היה ריק מיראת ה' אמיתית, הוא היה שקוע בכישופים וראיית נשים ושאר טומאות, כפי שמעידה הגמרא (סנהדרין ק"ז ע"ב). ומה היו התוצאות? חורבן... אסון... כפירה... דם ואש ותמרות עשן... שריפת התלמוד... שריפת היהודים על המוקד... מסעות צלב והתעללות האינקוויזיציה וכו' שהנצרות חוללה בעולם, [והרי הנצרות החלה מיש"ו כידוע, וכפי שמופיע בתלמוד באלו המילים: יש"ו הנוצרי כישף והסית והדיח את ישראל... (שם)]. זו גם סיבת ההקפדה על המלמד תלמיד שאינו הגון - שעשוהו כעובד עבודה זרה (חולין קל"ג ע"א, ועיין מהרש"א ח"א שם). משום שאם התלמיד מעוניין רק בחכמה - בחכמת התורה, ולא בלב - בטהרה ובזיכוך המידות, הרי שהוא בבחינת "קוץ", והרב שמשקה אותו בתורה המשולה למים - הרי הוא בעצם משקה ומטפח את אותו קוץ ומחזק אותו, ומגביר ומפטם את כוחות הרשע שבו. [ואין זה סותר את המשפט "המאור שבה מחזירה למוטב", משום שזה נאמר על אדם שמנסים לקרבו - והוא לא משתמש בתורה באופן שיטתי "בתור חכמה חיצונית"]. לכאורה אין מה להוסיף עליהם. אלא שחובתנו לעשות כאן איזה עדכון פצפון, למען השלמת התמונה. חכמנו לימדונו שלא מספיק להשקיע "חכמת לב" וקדושה וטהרה ביצירת בגדי הכהונה, ולכוון שהבגדים יקדשו את הלובש אותם. צריך להשקיע את העוצמה הזו גם בשלבים היותר מוקדמים, עוד בשלבי ההתרמה וארגון חומרי הגלם ואסיפתם מעם ישראל (ספורנו ה' כ"ח). אין ספק שהעדכון הזה מחכים אותנו הרבה, ומגלה לנו נדבך נוסף בעבודת ה'. יהודי יקר! דע לך שעבודת ה' מושלמת איננה מתחילה "בשעת המצווה", אלא עוד הרבה קודם לכן. עוד בזמן ההכנה והטיפול באביזרים "הכאילו" גשמיים (כמו זמן הרכישה של ארבע המינים או קניית התפילין וארגון צורכי השבת וכו'), כבר אז צריך לפתוח במסע קדושה וטהרה והכנה רוחנית - כפי הנוסחה של "חכמת לב" שראינו לאורך כל הדרך, עם הכנה נפשית וטהרת הלב וזיכוך הנפש והמידות. ואם כבר הגענו עד הלום חובתנו להמשיך להלום ולגלות את יופי היהלום שמופיע במדרש, ואלו דבריו הנפלאים: ''מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ! בין גוי בין ישראל, בין איש בין אישה, בין עבד בין שפחה, הכול לפי מעשיו של אדם - רוח הקדש שורה עליו'' (ילקו"ש שופטים מ"ב). גם רבי יוסף אירגאס הביא את הדברים הללו בשם "מדרש תנחומא", ואחר כך הוסיף וכתב כך: כי כל המקדש עצמו ומקשט את נפשו עד שתהא משכן לתורה ולחסידות, וודאי שרוח הקודש תהא חופפת ומרחפת עליו (שומר אמונים 'הקדמון', הקדמה ב', הצעה ב'). אכן מצאנו בגמרא שחסידים הראשונים היו שוהים לפני התפילה והמצווה ומכינים את עצמם (ברכות ל"ב ע"ב), וזו בעצם מצווה בפני עצמה שנקראת "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל (עמוס ד' י"ב). זה פלא שהם הגיעו לרמות כל כך נשגבות עד כדי כך שנאמר עליהם המשפט המדהים הבא?! ''כך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמות ולהתגברות כוח השכל, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה'' (שו"ע או"ח צ"ח א'). והיום בדורנו... איך נראית התפילה? למרבה הצער הבושה היגון והעלבון, נתברך דורנו בחזנים "טייסים מקצועיים" שמהירותם יכולה להתחרות עם החללית המתקדמת ביותר. כל תפילה הופכת אצלם "למבצע חילוץ" אשר יש לסיימו בזריזות מבלי להשאיר עקבות, בשיטה המפורסמת של "כבולעו כך פולטו", והם לא מתביישים בכך. לצערי נזדמן לי פעם להתפלל בכזה מניין שהחזן הטיס את התפילה בצורה מזעזעת, ובמקום שיתבייש בכך, לאחר התפילה הוא פנה לחבר שלו עם חיוך של מיליון דולר ושאל אותו את השאלה הבאה - והוא השתמש באלו המילים: איך הייתה ההטסה? והבדיחה הגדולה ביותר היא שכאשר אותם טייסים, סליחה! כאשר אותם חזנים מעוניינים להתבטאות בציבור - כמו בזמן ניגון הקדיש בתפילת ערבית של שבת או בקדיש שאחרי ישתבח בתפילת שחרית, או אז יש זמן לְפָּיֶט ולנגן ולהפגין ביצועים סטריאופוניים מרשימים עם אוקטאבות גבוהות ואיזון דציבלים נדיר, פתאום מתברר שהם יכולים לנגן קדיש וקדושה באיטיות נפלאה ואף לעצור את הנשימה ולסחוב את הניגון דקות ארוכות... אך את שאר התפילה הם בועטים לשער השמים ומטיסים במהירות האור, כאילו שיש מאחוריהם איזה פקח שמאיים עליהם בדו"ח אם לא יסיימו להתפלל מהר. אין ספק שאותם חזנים צִנזרו מתוך תורתם את סימן צ"ח בשולחן ערוך (או"ח הלכות תפילה), וגם על תפילתם אמר הנביא ישעיה את המילים הנ"ל: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי - מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי?... גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה - אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. חבל שאותם חזנים טייסים לא מְפַנִים את הבמה לבן אדם אחר היודע לפני מי הוא עומד ומהי עוצמת התפילה, חזן שיודע לייקר את הסגולה הנפלאה שהוזכרה בגמרא "שכל המאריך בתפילתו - אין תפילתו שבה ריקם" (ברכות ל"ב ע"ב), סגולה שגם הוזכרה בראשונים והומלצה "הלכה למעשה" (מאירי שם). הבעיה היא שיש עזי פנים שיודעים את כל זה ואף דיברו איתם על כך בצורה סמויה וגלויה, הסבירו להם שתפילתם המהירה נוגדת את השולחן ערוך (או"ח צ"ח) ומשום כך הם אינם רצויים בתור חזנים, אלא שמחמת עזות שבהם ורצון גדלות וצורך להתבטא בציבור - הם ממשיכים בדרכם הקלוקלת והמסואבת וניגשים לעמוד התפילה ומשמשים כחזן לציבור וממשיכים להתפלל בדהרה - כאילו שהתפילה היא פגע רע שיש לסיימו במהרה. נ.ב. הדברים נכתבו בכוונה בהבלטה והדגשה והרחבה ובלי כפפות מלטפות, כדי להדגיש את דעת התורה בעניין ולשמש לפה לכל החפצים להעיר - אך הם נמנעים מחמת כל מיני סיבות השמורות עימם (לא נעים לי מהחזן / הערתי לו פעם והוא לא שמע לי / הוא יחשוב שאני מחפש להתנשא מעליו וכו')... וכל בית כנסת שיראתו קודמת לחכמתו אמור לבחון את עצמו ולראות כיצד הוא מתמודד עם הנושא הזה.ואם קיים בקרבו הפגע הרע הזה - עליו להוקיע את התופעה ולמחות על כבוד שמים המתבזה, ולהציע לאותו חזן סורר את ההצעה הקוסמת הבאה: בא לך להטיס את התפילה ולקמפרס ולדחוס אותה לרבע מהזמן? אין בעיה חמודי. בבקשה ממך תישאר בבית, ושם תתפלל איך שבא לך. במהירות, עם צנזורים וחיתוכים והבלעת מילים, אתה יכול יום כן להתפלל ויום לא להתפלל, אך כאן בבית הכנסת עליך לכבד את ההלכות המופיעות בשולחן ערוך, ואת הציבור שהנך מייצג. האמת היא שחרגנו מעט והארכנו בעניין התפילה, אך אין ספק שאם הדברים יהיו לתועלת אפילו לאחד, הרי זה שכר כולנו. את המאמר נחתום בשלושה ידיעות מעניינות שיסגרו לנו את כל הקצוות ויעזרו לנו להחדיר היטב את כל הנ"ל. א) הפרשה דנה בעשיית בגדי הקודש ובקידוש הכוהנים והמשכן. אך איזו פרשייה מוזכרת לפני כן? במה פותחת הפרשה? בדרישה של "ויקחו אליך שמן זית זך" - את טיפת השמן הראשונה שבזית, שזהו בעצם השמן המזוקק ביותר. ומדוע כתבה התורה את הידיעה המרעישה הזו לפני בגדי הקודש - לפני היסוד של "חכם לב"? ללמדנו שבעבודת ה' צריך לחזר אחר המזוקק והמושלם ביותר, ולא להסתפק במועט ובבערך. ובאיזו פרשייה חותמת הפרשה את דבריה? באזהרה לא להקטיר לה' "קטורת זרה". ומה זו קטורת זרה? קטורת מושלמת עם תו תקן, אלא שיש בה שינוי מועט. ומדוע זה נכתב אחרי פרשיית בגדי הקודש וקידוש הכהן? כדי להזכיר לנו שוב פעם שעל האדם היהודי להידבק בקדושה ולבצע את היסוד של "חכם לב" בשלמות, מבלי להחסיר או לשנות מהמצווה. אחרת, עבודת ה' שלו עלולה להפוך "לעבודה זרה - הזרה לה' ", שהרי היא חרגה מהתקן שה' קבע. ובאמת מדוע? למה עלינו לחפש בעבודת ה' את השלמות? התשובה על כך טמונה בידיעה הבאה: ב) הפרשה פותחת במילה "ואתה" ומסיימת במילה "להשם", להודיע לאדם ששתי הקצוות הללו הם התכלית שלו, וזו הגדרתו המדויקת של האדם היהודי. יהודי יקר! הבורא בחר בך לבן (בני בכורי ישראל...) אך מצד שני אתה גם עבדו הנאמן (כי לי בני ישראל עבדים...), ומרגע לידתך ועד יומך האחרון רובצת עליך המסגרת של "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון (אבות ג' א'), תחרוט זאת על לוח ליבך ותחזר אחר עבודת ה' מושלמת - שהרי זו תכליתך, ועל כך תתוגמל בעולם שכולו טוב. ג) ואל יאמר אדם איזה מסכן אני... אני חנוק במסגרת תורנית ואיני יכול להיות פרפר חופשי ומאושר השותה צוף ועושה מה שבא לו. חלילה לחשוב כך! אדרבה, על האדם לזכור את דברי האבן עזרא שכתב על בגדי הכהונה את המילים הבאות: לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת - שיתפארו בהם, כי אין אחד בישראל שילבש כאלה (אבן עזרא כ"ח ב'). יהודי יקר, יהודי חביב, אתה נסיך! הכיפה שעליך זה הכתר, הציצית זה בגד המלכות, התפילין זה תכשיט יקר, העיניים שלך השמורות מפני טומאה ותועבה הם שתי מרגליות יקרות וטהורות, הלב הזך שלך הוא מזבח מקודש - אשר באמצעותו הנך עוקד את תאוותיך ומשפר את מידותיך, המוח שבך הוא ארון הקודש - בתוכו הנך אוגר את התורה שאתה לומד... כל כולך משועבד לבורא והבורא מתפאר בך בכל העולמות, כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיה מ"ט ב'). פירוש: זה שהאדם עבד לה', זה בעצם מה שמייחד אותו מכל הנבראים ומקנה לו את המעלה והחיבה יתירה אצל הבורא, ועל כך הוא גם יתוגמל לנצח נצחים. היש תענוג וכבוד גדול מזה? מי שמביט על היהדות ברמה הגבוהה הזו, מבין היטב את "הזכות" להיות עבד ה'. לא כך? ''אשר מלאתיו רוח חכמה'' (כח ג) (סיפור לשבת) ביתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ''ל היה בית ועד לחכמים. תמיד שהו בו תלמידי חכמים וגדולי תורה רבים שבאו לדון עמו בלמוד התורה בסוגיות שונות, ולפלפל בדבר הלכה. האחד מדיוני תורה אלו, ישב שם גם בחור שהתערב אף הוא בפלפולי התורה אשר נדונו בריתחא דאורייתא על ידי גדולי התורה, ובתוך דבריו אמר חידוש הכתוב במפורש בש''ך בחלק ''יורה דעה'' שבשלחן ערוך. לפתע, התרומם רבי איסר זלמן ממקומו באחת, והחל להרעיף דברי שבח רבים על ראש הבחור, בציינו בפני כל הרבנים בהתפעלות רבה. ''החידוש ששמענו זה עתה, הינו מיוחד במינו''... אמנם הבחור עצמו לא הרגיש בנוח מהשבחים המרבים שהרעיפו עליו, משום שידע היטב כי מדובר בחידוש המופיע במפורש בפרוש הש''ך. הוא ביקש לקטע את רבי איסר זלמן משטף דבורו ולומר שהחידוש – אינו שלו, אבל אותו גאון וצדיק לא הניח לו והמשיך לשבחו עוד ועוד. לאחר שעזבו גדולי התורה את הבית, פנה רבי איסר זלמן לאותו בחור, וזיק של פקחות בעיניו, כשהוא מטעים באוזניו: אכן, ידעתי בני שהש''ך אומר את הדברים במפורש, אך כיון שהרי בחור מבוגר אתה, והנך זקוק לישועת ה' במציאת שידוך, רציתי לסייע לך למצוא את זוגך המתאים, ולכן ניצלתי את ההזדמנות שגדולי תורה רבים נמצאים בביתי – ושבחתיך בפניהם, ומעתה יצא שמך כתלמיד חכם... כשספרו זאת לגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ''ל, הוא התפעל מן הפקחות, אך עוד יותר מן הצדקות שבמעשה, בציינו כי רבי איסר זלמן בעצם הסכים לביש את עצמו בשבחו את הבחור, למרות שבכך יחשבו הנוכחים שאינו יודע את החידוש המפורש בש''ך "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד.." (כח ד)
מסופר על אחד שהגיע אל הרב וביקש: "רצוני להיות כהן''.
הרב ניסה להסביר לו... אך בטרם הספיק להוציא מילה כבר הונחה על שולחנו חבילת שטרות מכובדת... הרב לא הראה שביעות רצון והלה המשיך למלא את השולחן בשטרות... הרב הסביר לו שזה בלתי אפשרי "לקנות כהונה", אך הוא התעקש והעלה את הסכום ואף שילש אותו... אך הרב עמד בסירובו....
בחרון אף עזב את ביתו של הרב ושם פעמיו אל הקהילה הרפורמית. לאחר משא ומתן מייגע גם שם לא הסכימו להפוך את המסכן לכהן. בצר לו פנה אל האחראי מטעם הקהילה הקונסרבטיבית. שם הוא התקבל בחמימות ומשאחד מהם זיהה את ה"פוטניצאל" האמירו במחיר. ומיודענו שנפשו חשקה להיות כהן, הסכים וכתב המחאה לפקודת הקהילה בסכום של 7 אפסים....
נקבע הטקס לשבוע שאחרי, וברוב פאר והדר הוכתר מיודענו לכהן באופן רשמי ואף קיבל תעודה המעידה על כך....
לאחר הטקס פנה האיש ללכת לדרכו כשהוא שמח וטוב לב. לפתע רץ אחריו ראש הקהילה וביקש לדעת: "סלח לי שאני מתערב אבל מסקרן אותי לדעת מה נחוץ לך כל כך להיות כהן? ועוד ששילמת עבור זה סכום לא מבוטל ''?
השיב ה"כהן הטרי" בפשטות: "מה הפירוש למה'' ? אבא שלי היה כהן, גם סבא שלי היה כהן... למה שאני לא יהיה גם כהן... ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט (כח,ד) (הרב זליג ברנשטיין)בגמרא מסכת זבחים (דף פ"ח עמוד ב') מובא שהאבנט מכפר על הרהור הלב. חסיד אחד הגיע פעם אל רבו המגיד הקדוש ממזריטש וקבל בפני הרבי על שאינו מצליח לטהר את מוחו וליבו מהרהורים רעים וממחשבות זרות. ציוה עליו המגיד שיסע אל הצדיק רבי זאב מז'יטומיר שבאותם ימים החזיק בית מזיגה בכפר קטן. עשה החסיד כאשר ציוה עליו רבו ויצא לדרכו כעבור טלטולים לא מעטים הגיע באישון ליל אל הכפר ופנה אל בית המזיגה בשעה מאוחרת זו היה בית המזיגה כבר סגור. דפק החסיד על הדלת אולם איש לא נענה. דפק האיש ביתר חוזק ואף הרים את קולו בצעקות אלא שמאום לא הועיל בלית ברירה נותר האיש מחוץ לבית המזיגה כל אותו הלילה. אני אגיד לך מדוע שלח אותך נענה ר' זאב רבינו המגיד ביקש ללמד אותך שהאדם הוא בעל הבית ולמי שאיננו רוצה הוא לא נותן להיכנס ...!
ולא יזח החשן מעל האפוד (כח,כח) (מר רפאל ירקוני) בגמרא מסכת יומא (דף ע"ב עמוד א') אמר רבי אלעזר: המזיח חושן מעל האפוד לוקה שנאמר "ולא יזח."
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'... (כח,ל) (הרב צ. מנדלסון) אהרן נבחר והיה לכהן הגדול הראשון. משום כך זכה לשאת על לבו את האורים והתומים בגד מיוחד לכהנים גדולים שבו היו משובצות אבנים טובות עליהם חרוטות שמות כל השבטים. סה"כ היו כל אותיות הא'-ב'. כל אבן התאימה לשבטה. (לדוגמא: שבט בנימין זכה לאבן יְפֶה, ובדרש חכמים: יֶש-פֶה ושותק. ידע בנימין על מכירת יוסף, אך שתק ולא ספר ליעקב ולא הסגיר את אחיו.)
כאשר משה יורד למצרים לקבל לידיו את הנהגת העם ולהוביל את תהליך הגאולה, הוא חושש שמא אחיו אהרן יפגע, והוא מבקש מהקב"ה: "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד', י"ג) הכוונה לאהרן (שהרי הוא היה מנהיג העם לאחר פטירת עמרם אביהם). והקב"ה "מרגיע" את משה באומרו: "... וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" (שמות ד', י"ד).) ונשמע קולו בבאו אל הקודש (כח לה) (אשל חיים פרשת תצווה) הכתוב אומר על הפעמונים שנקבעו בשולי מעיל האפוד: ''ונשמע קולו בבאו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות'', מכאן ישנו רמז לדברי חז''ל על העונה אמן בכל כוחו, שפותחים לו שערי גן עדן וקורעים לו גזר דינו. וזהו שאמר הכתוב ''ונשמע קולו בבאו אל הקודש'' – אם משמיע האדם קולו בבית הכנסת בעניית אמן, אזי ''ובצאתו לא ימות'' – זכות מצווה זו תגן עליו בצאתו מן העולם, שיזכה לחיים נצחיים בעולם הבא ולא ירד חלילה לבאר שחת.) לקח פר אחד בן בקר ואילם שנים תמימם (כט, א) אהרן ובניו נצטוו לסמוך ידיהם על ראש הפר ועל ראשי שני האילים, ומצינו הבדל בלשון הפסוקים לגבי הפר והאילים הללו. על הפר נאמר "וסמך אהרן ובניו את ידיהם", 'סמך' – בלשון יחיד. על האיל הראשון נאמר: "וסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל", סמכו – בלשון רבים .על האיל השני נאמר: "וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל", שוב, כמו לגבי הפר – "סמך" בלשון יחיד. ה"דבש השדה" באר את פשר ההבדלים כך:בשעת הוידוי בבית המקדש, היו "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים", ומדוע, כשאדם מתודה – יש לתת לו רווח, כדי שלא ישמעו האחרים ויוכל לדבר בשלוה עם הקב"ה. הקרבן הראשון כאן היה קרבן חטאת, ככתוב (שם יד): "ואת בשר הפר ואת ערו ואת פרשו תשרף באש מחוץ למחנה חטאת הוא". ומשום שקרבן חטאת הוא, יש עמו וידוי, לכן "וסמך" – בלשון יחיד, כל אחד בנפרד. האיל הראשון היה קרבן עולה, ככתוב (יח): "והקטרת את כל האיל המזבחה עלה הוא לה' ריח ניחוח". אין כאן וידוי, ולכן יכולים אהרן ובניו לסמך יחד, ונאמר בלשון רבים – "וסמכו" ולקחת את דמו וזרקת על המזבח סביב (כט,טז) (הרב זליג ברנשטיין) בכל הקורבנות נותנים את הדם ואת החלב על גבי המזבח. ואכלו אתם אשר כפר בהם (כט,לג) (מר אבישי יוחננוף) הרמ"א פוסק להלכה (אורח חיים סימן נ"ג סעיף כ"ב) שאין לאדם להתפלל כשליח ציבור בלא רצון הקהל, וכל מי שמתפלל בחזקה ודרך אלימות אין עונין אמן אחר ברכותיו. וכתב על כך המגן אברהם שם שאין להתקוטט בעבור שום מצווה. וראיה לכך ממה שמצינו בגמרא מסכת יומא (דף ל"ט עמוד א') שבמשך כל ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק ככהן גדול נשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שקיבל מן הלחם כזית היה אוכלו ושבע, ויש שהיה אוכלו ומותיר .אולם לאחר תקופה זו, משפסקה כהונתו של שמעון הצדיק, נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים ולא היה משביע, וכל כהן היה מקבל חלק בגודל פול שאין בו שיעור אכילה. ומאחר שראו שאין הלחם משביע היו הצנועין שבכהנים מושכים את ידיהן ממנו ולא אוכלים ומניחים את חלקם לאחרים, ואילו הגרגרנין שבהן היו חוטפים את חלקם ואוכלין את הכבש האחד (כט,לט) (הרב ראובן שמעוני) מעשה היה ביהודי פשוט, אשר לא ידע את פרוש מלות התפלה, אולם עובדה זו לא מנעה ממנו להתפלל בקול גדול, וכשהגיע בפרשת התמיד למלים "את הכבש האחד", שאג בקול ובעיניים עצומות "א- ח-ד!"... משל היה עומד בקריאת שמע במלים "ה' א-לקינו ה' אחד". ועשית מזבח מקטר קטורת וכו' וציפית אותו זהב את גגו (ל,א( הנה היו שני מזבחות; האחד, שמקריבים עליו הקרבנות. והשני, "מזבח הזהב", ואין עליו אלא הקטרת "הקטורת". והנה רואים שבו היה הדגשה מיוחדת בציפויו בזהב שנאמר: "וצפית אותו זהב טהור את גגו ואת קירותיו סביב ואת קרנותיו", ומדוע?
איפה שוכן האלוקים?"הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס'' - אמרה חסידית השאלה היא, היכן המקום שאליו יכול האדם להכניס את הא-לוקים. יש שעונים שהא-לוקים שוכן בתוך כל אדם. האחרים אומרים שהא-לוקים שוכן בקרב העם. האם זאת סתם התפלספות, או שהמושגים השונים האלה של תפיסת הא-לוקים – וכיצד למצוא אותו – יוצרים שוני מעשי בדרך שבה מנהלים בני האדם את חייהם? האם אדם שמאמין שהא-לוקים שוכן בתוך כל יחיד, שונה במעשיו מאדם שמאמין שהאלוקים שוכן בקרב העם? בין אם המקום שבו שוכן הא-לוקים נמצא 'בתוכנו' או 'בקרבנו', אחד מההיבטים המשותפים לשניהם יהיה הצורך להפוך את ה'מקום' הזה למתאים ככל האפשר. כל אמונה תניח דגש על השאיפה לטהר, לקדש ולהפוך למושלם את המקום המיועד לשכינת הא-לוקים. לכן, המניע העיקרי של מי שמאמין באמת שהא-לוקים שוכן בתוך האדם, יהיה התקדשות ושאיפה לשלמות עצמית. מטרת החיים של אדם כזה היא להיות הכי רוחני שאפשר, כדי שהא-לוקים ישכון בתוכו. האחריות שלו ביסודה, היא רק על עצמו; מה שהוא עושה למען אחרים הוא רק משום שזה מה שהוא חש שאדם רוחני נדרש לעשות. לעומת זאת, מי שמאמין שהא-לוקים שוכן בקרב העם, יגדיר את מטרתו כהפיכת כלל בני האדם, למתאימים ככל האפשר למערכת יחסים כזאת. לשתי ההשקפות יש מטרה משותפת: "להפוך את מקום שכינת הא-ל למושלם". השוני, בכל אופן, הוא שהמניע הראשון מפנה את מיקודו כלפי פנים, בעוד שהשני מופנה כלפי חוץ – אל האחרים. *** "יש דלת אחת מול כולנו. לכל אדם מפתח משלו. ואלמלא יסובב כל אחד את המפתח שלו בחור המנעול, הדלת לעולם לא תיפתח". כל אחד ואחד צריך "להכניס את הא-לוקים" – אחרת אף אחד לא יוכל לעשות זאת! המחשבה על הצורך לשנות את כל החברה על מנת להכניס את הא-לוקים היא משימה מרתיעה. הצורך לשנות רק את עצמנו הוא משימה קלה יותר. *** פרשת השבוע הזה מסבירה את דעת היהדות בסוגיה הזאת. "ושכנתי בתוך בני ישראל" (שמות כ"ט, מ"ה). בדומה לכך, התורה גם אומרת, "ועשו לי [בני ישראל] משכן, ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה, ח'). קיים פוטנציאל שהא-ל ישכון בתוכנו, אבל זה רק בתנאי שנבנה לו קודם מקדש ציבורי. כדי שישכון הא-לוקים בתוכנו אנחנו צריכים לבנות, בשם העם כולו, מקום מתאים לשכינת הא-לוקים. לכן מייחסת היהדות חשיבות רבה כל כך לאחריות ציבורית נרחבת. אם האלוקים שוכן "בתוכנו", כל אדם שמפתח עם הא-לוקים מערכת יחסים אישית וקרובה, סוחף אתו ממילא גם את יתר הציבור! *** לרוע המזל, יהודים רבים בדורנו מחזיקים בדרך של "א-לוקים בתוך האדם". זה מנוגד לאידיאל היהודי – שאומץ על גם ידי העולם המערבי. אמריקה, במיוחד, יוסדה על הרעיון של אחריות ציבורית - כדי להיות אדם טוב, צריך לקחת אחריות ולשפר את הרווחה הכללית. הפילוסופיה של "הא-לוקים בתוכי" מתירה (ואפילו מקדמת) את החיפוש אחר משמעות בחיים בלי אחרים. השכינה אכן שורה בלבו של כל אחד מאתנו, אבל לא במנותק מן החברה. אף אדם לא יכול למצוא באמת חיים של משמעות, בתוך ריק של חברה חסרת משמעות כזאת. במלים אחרות, אם אנחנו רוצים להפוך את החיים שלנו למשמעותיים יותר, הדרך לעשות זאת היא לשפר את איכות החיים של האנשים שסובבים אותנו. בראש השנה, כל התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים. זאת, מסביר הרמב"ם, משום שאם העולם כולו לא מגיע להכרה בא-לוקים, חסר משהו מהותי גם בהכרה שלנו. למעשה, הרמב"ם אומר שאחת הדרכים להעמיק את אהבת הא-לוקים שלנו, היא לקרב אליו את האחרים. כשימצאו האחרים את מקומם, נמצא גם אנחנו. היום, יש הלך-רוח רווח מאוד של "אני בסדר, אתה בסדר", או "אני לא אפריע לך, אם אתה לא תפריע לי". פילוסופיה כזאת טובה רק אם אתם מעוניינים להתדרדר יחד עם כל האנשים שסביבכם. אם החברה ירודה, יהיה לנו קשה מאוד להתעלות. כמו שאומרים "אם לא תהיה 'שומר אחיך', הוא ירדה בך!" ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת (לב,לב( (הרב חנן ליבוביץ) אמרו חז"ל שקללת צדיק אפילו על תנאי היא מתקיימת ולמדו זאת ממשה רבנו ע"ה שאמר לפני הקב"ה לסלוח לבנ"י לאחר חטא העגל "... ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת."
הציווי של מחיית עמלק פותח ב"זכור" ומסיים ב"לא-תשכח". באף מצווה בתורה לא מופיע הביטוי: "לא תשכח". מדוע דווקא במצווה זו הדגישה התורה מעבר לזכירה גם את האי שכחה בנוסף מדוע מבקשת התורה למחות את זכר עמלק ולא למחות את עמלק בעצמו
התשובה לזה עמלק הוא סמל לצינון ההתלהבות בקיום המצוות. רש"י מתאר על פי המדרש: שקירר את האמבטיה בזמן שכל האומות פחדו להתעסק עימנו - כאמבטיה רותחת. הוא בא ונכנס למרות שנכווה - הוא קירר את האמבטיה... את הקרירות הזו השוכנת בכל אחד מאיתנו המהווה "זכר" מהעמלק ההוא... מבקשת התורה לשרש ולעקור מחיינו...
מסופר על רבי דוד מלעלוב שהלך בלוית תלמידיו ועברו על גשר מעל הנהר הקפוא. והנה הבחינו בנער אחד שמצייר על הנהר דמות של שרץ המסמל עבודה זרה. עמד הרבי והביט בפליאה בעלם הרך. אחד מהתלמידים אזר אומץ ושאל: "מה מפליא את הרב בשרץ של עבודה זרה?!" ענה הרב: "מוסר גדול אני לומד, הבט! כשהמים זורמים בנהר אפילו הצייר הטוב ביותר לא יצליח לצייר עליהם מאומה, אך נכנסה הקרירות והקפיאה את המים אפילו נער חסר ניסיון בציור - יכול לצייר עליהם עבודה זרה... ראה מה כוח ההרס של הקרירות''. זהו זכר עמלק שיש לשרש מתוכנו...
לך כנוס את כל היהודים וכו' וצומו עלי וכו', ויעבור מרדכי ויעש ככל אשר צותה עליו ( אסתר .ד(יז -טז) ויעבור מרדכי –" כתוב בגמ' מגילה, אמר רב ש"העביר" יו''ט הראשון של פסח בתענית. וקשה, לא וכי לא היה יכול מרדכי לתקן תענית ביום חול, כדי שלא יצטרך להתענות דווקא ביום טוב ? אלא הסביר זאת הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע על פי מה שמסופר על הרה"ק רבי יצחק מדרוהוביטש זי"ע שטרם שנתפרסם היה עני גדול ועסק במלמדות אצל כפרי אחד, פעם חלה הכפרי מאוד ואמרו לו שייתן צדקה לעשרה עניים שיתענו יום שלם ויבקשו רחמים עליו, מובן שהראשון מהעשרה היה ר' יצחק הוא לא התענה כלל כמו התשעה האחרים, אלא קנה בשר ודגים ומטעמים וסעד עם בני ביתו והטיבו לבם יחד, הכפרי הבריא, וכשנודע לו איך שר' יצחק התענה חרה לו מאוד, ' נתן לו הכסף על מנת שיתענה? לאחר זמן מה ו' איך מלאו לבו לעבור על דברי משלחו., השיבו ר' יצחק כי בתחילה חשבתי לעשות כדבריך, אבל חשבתי בלבי איזו פעולה תהיה מתעניתי, הלא בשמים רגילים למדי בתעניות , לכן התבוננתי שיותר טוב לעשות בממונך סעודה יפה לי ולמשפחתי, שבזה תתקיים התעוררות בשמים וישאלו מה יום מיומיים, היכן לקח העני המרוד הזה סעודה שלמה כזו לו ולמשפחתו, ויימצא הדבר כי אתה החיית אותנו בכספך, ובזכות זו תזכה לרפואה . ועל פי זה אפשר לומר שזו הייתה מחשבת מרדכי, שחשב לעצמו, כי אם יתקן תענית ביום חול , כבר רגילים בשמים שישראל מתענים על כל צרה שלא תבוא, אבל תענית בפסח לא אירעה עדיין, כי ביום טוב הכול שמחים וסועדים לבן, ומזה תתעורר בשמים התמיהה מה קרה? וייודע למעלה כי עת צרה ליעקב, ואז ממנה ייוושע.
חיוך לכבוד פורים א, פעם אחת שאל כומר אחד את הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצוק"ל: אתם היהודים אסורה לכם הנקימה והנטירה, ולמה עד היום אתם מתנקמים בהמן שהיה לפני יותר מאלפיים שנה? ענה לו הרב: חס ושלום, אין בזה משום נקימה ונטירה, אלא זוהי "תזכורת" ל"המנים" של כל דור ודור, להזכיר להם את סופו של המן רבם הראשון... ב, ראו פעם אחת עם הארץ כשהוא יושב ומגרד בסכין כל שם "המן" הכתוב במגילת אסתר המודפסת בסוף החומש. גערו בו: איך אתה מקלקל את המגילה? תמה עם הארץ: הרי כתוב במפורש בתורה "מחה תמחה את זכר עמלק", אם כן צריך למחוק את שם המן מן הספר! אמרו לו: טוב, מילא שמו של המן ראוי למחוק אותו, אולם בזה אתה מגרד ועוקר גם את המילים הקדושות שמעבר לדף מול תיבת המן?! אמר להם אותו עם הארץ: הרי אמרו חז"ל 'אוי לרשע ואוי לשכנו...' ג, עם הארץ אחד שאל את חברו: משה רבנו כידוע נולד ביום ז' באדר, אם כן יוצא שיום הברית מילה שלו חל בי"ד באדר שהוא פורים, והשאלה היא במה התחילו אז, אם במגילה או בברית? חברו ה"גאון" עיין, יגע ומצא, ענה ואמר לו: העיר גושן מסתמא היא מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון, ואם כן אין מקום כלל לשאלתך, כי שם קורים את המגילה ביום ט"ו ולא ביום י"ד... ד, נדבן אחד שאשתו קמצנית, הזמין פעם אחת קבוצת עניים לסעודת פורים. ראו שהאישה מגישה לבני הבית רבע עוף לכל אחד, ואילו להם העניים – רבע עוף לארבעה אנשים. מיד קם אחד מהם וקרא: רבותי, קומו ונתפלל מנחה! אמר לו בעל הבית: מה אתה ממהר, הלוא טרם אכלנו והשעה היא רק רבע לאחת?! השיב לו העני בחיוך: אצלך בצלחת רבע לאחד אבל אצלנו רבע לארבע... ה, איש אחד הזמין לביתו אורח עני לסעודת פורים. הגישו לשולחן קערה גדולה מלאה כיסנים טעימים מאוד, וריחם נודף למרחוק. נטל האורח כיסן אחד ואמר: זה כנגד יחידו של עולם! נטל עוד שניים ואמר: אלה כנגד משה ואהרון. נטל עוד שלושה ואמר: אלו כנגד שלושת האבות, ועוד ארבעה – כנגד ארבע האמהות, ועוד שנים עשר כנגד י"ב שבטים... אמר בעל הבית לאשתו, סלקי מיד את הקערה מכאן, בטרם ייקח כנגד ששים רבוא בישראל...
|
| |||||
